א רְחָבָה שֶׁל עִיר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בָּהּ בְּתַעֲנִיּוֹת, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם קְדֻשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲרַאי; וְכֵן בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת שֶׁמִּתְקַבְּצִים בָּהֶם לְהִתְפַּלֵּל בְּאַקְרַאי (פי' דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְהִזְדַּמֵּן לֹא דֶּרֶךְ קְבִיעוּת), אֵין בָּהֶם שׁוּם קְדֻשָּׁה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מִקְרֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא אִם הוּא כְּמִין אַרְגָּז, שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי רַק לִכְבוֹד הַתּוֹרָה, אֲבָל אָרוֹן הַבָּנוּי בְּחוֹמָה הַנַּעֲשֶׂה לִשְׁמִירָה, לֹא מִקְרֵי תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה; וְכָל שֶׁכֵּן אִם הַסְּפָרִים מִתְקַלְקְלִים בּוֹ, דְּמֻתָּר לִטְּלָן מִשָּׁם (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ' בְּנֵי הָעִיר).
ב הַשּׂוֹכְרִים בַּיִת וּמִתְפַּלְּלִין בּוֹ, אֵין לוֹ דִּין בֵּית הַכְּנֶסֶת.
ג תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, כְּגוֹן: תִּיק שֶׁל סְפָרִים וּמְזוּזוֹת, וּרְצוּעוֹת תְּפִלִּין, וְאַרְגָּז שֶׁנּוֹתְנִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ חֻמָּשׁ וְכִסֵא שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה, וּוִילוֹן שֶׁתּוֹלִין לִפְנֵי הַהֵיכָל, יֵשׁ בָּהֶן קְדֻשָּׁה וְצָרִיךְ לְגָנְזָן. הַגָּה: וְדַוְקָא הַדָּבָר שֶׁמְּנִיחִין בָּהֶן דְּבַר הַקְּדֻשָּׁה בְּעַצְמוֹ לִפְעָמִים, אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית לְכָבוֹד כְּגוֹן הַמִּכְסֶה שֶׁעַל הַקְּרָשִׁים שֶׁל הַסְּפָרִים, אֲבָל אוֹתוֹ מִכְסֶה שֶׁהוּא לִשְׁמֹר אוֹתוֹ מִכְסֶה שֶׁעַל הַקְּרָשִׁים, לֹא מִקְרֵי תַּשְׁמִישׁ, דְּהָוֵי תַּשְׁמִישׁ דְּתַשְׁמִישׁ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אָסוּר לְכַבֵּס מִטְפָּחוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה בְּמֵי רַגְלַיִם, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד (ר' יְרוּחָם נ"ב ח"ד וְרַ"ן מָרְדְּכַי פ"ק דמ"ק) .
ד מִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלוּ, יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶם תַּכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה וְזוֹ הִיא גְּנִיזָתָן.
ה סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה, מְנִיחִין אוֹתוֹ בִּכְלִי חֶרֶס וְגוֹנְזִין אוֹתוֹ בְּקֶבֶר תַּלְמִיד חָכָם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת וְלֹא שִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.
ו אֵין עוֹשִׂין מִתֵּבָה כִּסֵא לְסֵפֶר תּוֹרָה; אֲבָל מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִתֵּבָה גְּדוֹלָה קְטַנָּה, וְכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִכִּסֵא גָּדוֹל כִּסֵא קָטָן, אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ שְׁרַפְרָף (פי' כִּסֵא קָטָן) לְכִסֵא; וְכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִוִּילוֹן גָּדוֹל וִילוֹן קָטָן, אוֹ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ כִּיס לְסֵפֶר תּוֹרָה; אֲבָל לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ כִּיס לְחֻמָּשׁ, אָסוּר. הַגָּה: וּפָרֹכֶת שֶׁאֲנַחְנוּ תּוֹלִין בִּפְנֵי הָאָרוֹן אֵין לוֹ קְדֻשַּׁת אָרוֹן, רַק קְדֻשַּׁת בֵּית הַכְּנֶסֶת; וְכֵן הַכְּלוּנְסוֹת שֶׁבּוֹ תּוֹלִין הַפָּרֹכֶת, וּמִכָּל מָקוֹם אָסוּר לַעֲשׂוֹת מֵהֶם הָעֵצִים שֶׁמְּסַמְּנִים בּוֹ הַקְּרִיאָה לְחוֹבַת הַיּוֹם, שֶׁאֵינָן קְדוֹשִׁים כְּמוֹ הֵם (פִּסְקֵי מהרא"י סי' רכ"ה).
ז הַבִּימָה (פי' מָקוֹם גָּבוֹהַּ), כְּגוֹן בִּימָה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים לַמֶּלֶךְ, אֵין בָּהּ קְדֻשַּׁת אָרוֹן, אֶלָּא קְדֻשַּׁת בֵּית הַכְּנֶסֶת.
ח הָאָרוֹן וְכָל מַה שֶּׁעוֹשִׂים לְסֵפֶר תּוֹרָה, מוֹעִיל בּוֹ תְּנַאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ שְׁאָר תַּשְׁמִישׁ, אֲפִלּוּ דְּחֹל. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לֵיהָנוֹת בְּכַמָּה הֲנָאוֹת מִדִּבְרֵי קְדֻשָּׁה, כְּגוֹן: מִטְפְּחוֹת שֶׁל סְפָרִים וְשֻׁלְחָן שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְעִילִים שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה, וְכָתְבוּ הַטַּעַם מִשּׁוּם דְּכֵיוָן שֶׁנָּהֲגוּ כֵן, וְאִי אֶפְשָׁר לִזָּהֵר, לֵב בּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם מֵעִקָּרָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בְּנֵי אָדָם לִידֵי תַּקָּלָה, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא הִתְנוּ כְּאִלּוּ הִתְנוּ דָּמִי. (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רע"ג וּבֵית יוֹסֵף).
ט הַמִּתְנַדְּבִים סֵפֶר תּוֹרָה וּמְנִיחִים מִטְפָּחוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כָּל סֵפֶר וְסֵפֶר, שֶׁלְּדַעַת כֵּן הֻקְדְּשׁוּ; אֲבָל הַמְנִיחִים בְּבֵיתָם וְאַחַר כָּךְ מַקְדִּישִׁין, כֵּיוָן שֶׁעַל דַּעַת אוֹתוֹ סֵפֶר נַעֲשָׂה וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אוֹתוֹ סֵפֶר, אָסוּר לַהֲנִיחוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, וְיֵשׁ מַתִּירִים וְכֵן נוֹהֲגִין עַכְשָׁו, מִשּׁוּם לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם לִנְהֹג כָּךְ.
י הַנּוֹהֲגִים לְהָנִיחַ עַטְרוֹת סֵפֶר תּוֹרָה בְּרֹאשׁ הַקּוֹרֵא, בְּסִיוּם הַתּוֹרָה, אֵין מוֹחִין בְּיָדָם; אֲבָל הַמְנִיחִים אוֹתָם בְּרָאשֵׁי חֲתָנִים דְּעַלְמָא, מוֹחִין בְּיָדָם.
יא נֵרוֹת שַׁעֲוָה שֶׁנְּתָנָם עַכּוּ"ם לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים, וְכִבָּן שַׁמָּשָן וּנְתָנָם אוֹ מְכָרָן לְיִשְׂרָאֵל, אָסוּר לְהַדְלִיקָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּרִים לְהֶדְיוֹט. וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' קל"ט מֵדִינִים אֵלּוּ. מוּמָר עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּתַן שַׁעֲוָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אָסוּר לְהַדְלִיקוֹ (פִּסְקֵי מהרי"ו סי' ס"ו וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' רנ"ד)
יב עַכְבָּר שֶׁנִּמְצָא בְּשֶׁמֶן שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, אִם הוּא מָאוּס, אָסוּר לְהַדְלִיקוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
יג נֵר שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת מֻתָּר לִקְרוֹת לְאוֹרוֹ.
יד אֵין מַדְלִיקִין נֵר שֶׁל הֶדְיוֹט מִנֵּר שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָנֵי מִלֵּי בְּעוֹד שֶׁדּוֹלְקִין לְמִצְוָתָן, אֲבָל כְּשֶׁצָּרִיךְ לְכַבּוֹתָן, מֻתָּר. הַגָּה: מִיהוּ לֹא נָהֲגוּ לִזָּהֵר בְּכָךְ, וּמַדְלִיקִין בָּהֶן נֵר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ גָּדוֹל, וְאֶפְשָׁר גַּם כֵּן שֶׁדַּעַת בֵּית דִּין מַתְנֶה בְּכָךְ, וְכֵן בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בִּדְבָרִים כָּאֵלּוּ [אוּלַי] הוּא מֵהַאי טַעֲמָא (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן רע"ג).
טו בְּנֵי כְּרַךְ שֶׁקָּנוּ סֵפֶר תּוֹרָה וְהִתְנוּ שֶׁאִם יֵצֵא אֶחָד מֵהַכְּרַךְ שֶׁהַנִּשְׁאָרִים יִתְּנוּ לוֹ חֶלְקוֹ, וְהוּקְרוּ הַסְפָרִים, אִם יָצָא אֶחָד מֵהֶם אֵין נוֹתְנִין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁנָּתַן בִּלְבַד.
א סָעִיף א (א) רחבה של עיר - הוא מקום שמתכנסין בו בתעניות להתפלל בו מפני שאז הקיבוץ רב ואין בתי כנסיות מכילין אותן:
ב סָעִיף א (ב) שמתקבצים בהם וכו' - היינו אפילו הוא בית פנוי שאין דר בה אדם ואצ"ל אם מתקבצין להתפלל בבית שדרין בו ומשתמשין בו צרכיהם בודאי אין ע"ז שם ביהכ"נ אפילו מתפללין שם תדיר כיון שאין מיוחד לתפלה בלבד:
ג סָעִיף א (ג) באקראי - ועזרות שלנו לא עדיפי מבתים וחצירות שאינן מתפללין בהם אלא כשהם נדחקים ומ"מ אפשר לומר הואיל ומתפללין שם תדיר כ"ז שהם נדחקים אע"פ שהוא אקראי לגבי זה המתפלל המקום נעשה קבע לעצלנים [מהרי"ט ח"ב סימן ד'] ובעיירות גדולות שהדרך להתפלל שם בעזרה בקביעות פשוט דכל קדושת ביהכ"נ עליו אבל גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אע"פ שפתוח לביהכ"נ אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא לנהוג שם קלות ראש ואע"פ שהמקום חול הואיל והוא מכוון כנגד הקודש איכא זילותא [שם]:
ד סָעִיף ב (ד) השוכרים בית - לזמן קבוע לחודש או לשנה והטעם דכיון דבכלות זמן השכירות יש ביד הבעה"ב שלא להשכיר להם עוד א"כ אינו אלא עראי ואין בו קדושה [זה הטעם מוכח מלבוש ובע"ת לא משמע כן ועיין בה"ל]:
ה סָעִיף ב (ה) ומתפללים בו - דוקא אם הוא להתפלל לבד אבל אם הוא ביהמ"ד יש בו קדושה [ש"ת בשם תשוב' כנה"ג ואיני יודע טעמו ואולי דכיון שהוא נעשה קבע גמור להתפלל וללמוד בו כדרך ביהמ"ד לא מקרי עראי]:
ו סָעִיף ג (ו) תשמישי קדושה וכו' - והיינו דאף דבתשמישי מצוה קי"ל בסימן כ"א דלאחר שעבר מצותן מותר לזורקן בתשמישי קדושה אינו כן אלא אף לאחר שנתבלו ואין ראויין עוד לתשמישן מ"מ יש בהן קדושה וצריך לגנזן וגם אסור להשתמש בהן שום תשמיש ודוקא תשמיש קדושה עצמה אבל דבר המשמש להתשמיש קדושה והוא הנקרא תשמיש דתשמיש אין בו קדושה ומותר להשתמש בהן אף בעודן קיימין [פמ"ג]:
ז סָעִיף ג (ז) תיק של ספרים - היינו תורה נביאים וכתובים שהם קדושה והתיק הוי תשמיש לקדושה וה"ה לשאר ספרי קודש ומש"כ ורצועות תפילין ה"ה לתיק שלהן וכל זה בין בשל יד ובין בשל ראש:
ח סָעִיף ג (ח) וארגז וכו' - מיירי שהוכן לכך ואפילו אם עדיין לא נתן בו רק פעם אחד או שלא הוכן מתחלה לכך אך שרגיל ליתן שם בקביעות ג"כ נתקדש עי"ז וכנ"ל בסימן מ"ב במ"ב סק"ט וכ"ד עי"ש:
ט סָעִיף ג (ט) שנותנין בו ס"ת - קמ"ל דלא נימא דלשמירה בעלמא עביד ולא לכבוד ואין על הארגז שם תשמישי קדושה [גמרא]. ואותן תיבות המיוחדות לשום שם ספרים שלנו שהספרים מכוסים בנייר ובעור או בקרשים מקרי התיבה תשמיש דתשמיש [ספר שיורי ברכה בשם תשובת ר"י בן הרא"ש] ואף דבארגז שנותנין בו ס"ת קי"ל דאפילו הס"ת מונחת בתיק אפ"ה הוי הארגז תשמישי קדושה כמבואר בי"ד סימן רפ"ב סי"ב אפשר דארגז שאני שעשוי לכבוד הס"ת כדאיתא בגמרא משא"כ באלו התיבות שעשוי רק לשמירה בעלמא:
י סָעִיף ג (י) וכסא וכו' - הוא השלחן שעומד על הבימה ואף דעליו מונח מטפחת ועל המטפחת מונח הס"ת א"כ השלחן אינו אלא תשמיש לתשמיש אפ"ה דין תשמיש קדושה יש לו משום דלפעמים נותנין עליו הס"ת בלא מטפחת [גמרא]:
יא סָעִיף ג (יא) ווילון שתולין - הוא הפרוכת והיינו למנהג התלמוד שהיו לפעמים מניחין ס"ת עליה או שהיו מכסין בה הס"ת [ונראה שהיה זה דבר מצוי בזמנם דאל"כ הו"ל תשמיש אקראי בעלמא ואין ע"ז שם תשמיש קדושה] אבל האידנא דלא נהגינן הכי הו"ל רק תשמיש דתשמיש וזהו שהגיה הרמ"א לקמן בס"ו בהג"ה [אחרונים]:
יב סָעִיף ג (יב) יש בהן קדושה - וה"ה מקק ספרים ומקק מטפחותיהן והיינו רקב של הספרים והמטפחת שנעשה על ידי התולעת האוכלתן [שבת צ' עמוד א']:
יג סָעִיף ג (יג) וצריך לגנזן - היינו אחר שנתבלו ואין עומדין לתשמישן עוד אפ"ה יש בהן קדושה ואסור להשתמש בהן או לזורקן וע"כ יגנזם במקום המשומר משא"כ תשמיש דתשמיש אפילו בעודן קיימין מותר ליהנות בהן וכנ"ל:
יד סָעִיף ג (יד) ודוקא הדבר וכו' - זה הכלל כל שנוגע ממש בקדושה בלי הפסק אע"פ שאין כ"כ לכבוד רק קצת שמירה כמו ארגז וכו' (לאפוקי ארון בחומה שהוא רק לשמירה בעלמא) ולכבוד אע"פ שאין נוגע כך כמו טסי כסף ומכסה על הקרשים הואיל ומונח על הקדושה אע"פ שיש הפסק תשמישי קדושה הוה משא"כ פרוכת שלנו בסעיף ו' אע"ג דדבר יקר וכבוד הוא מ"מ הוי כמחיצה ואין מונח כלל על הקדושה [פמ"ג] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגר"א בזה:
טו סָעִיף ג (טו) המכסה שעל הקרשים - שדרכן היה לעשות לספרים תיק של קרשים ועליהן היו מכסין במכסה לנוי ולכבוד והואיל שהיא עשויה לכבוד הקדושה לכן נחשבת לתשמישי קדושה אף שאינה נוגעת בקדושה עצמה:
טז סָעִיף א (טז) הבנוי בחומה - היינו שיש חלל בחומה כמין ארון וה"ה אם נעשה כן בכותל של עץ דבכל זה הוי כחדר בעלמא כיון שלא נעשה לכבוד רק לשמירה ואם עושין ארון עץ תוך חלל החומה אותו הארון תשמיש קדושה הוה וכן כששוטחים חתיכת בגד בתוך החומה שלא יתקלקלו הספרים יש על אותו הבגד שם תשמישי קדושה [פמ"ג]:
יז סָעִיף א (יז) מתקלקלים - א"כ לא היה ראוי מעיקרא ולא חלה עליו שם קדושה דלא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה ובאופן זה אפילו עשוי לנוי כיון שהוא מתקלקל אין עליו שם תשמיש קדושה:
יח סָעִיף א (יח) דמותר ליטלן משם - ר"ל דיטול הס"ת ומותר לסתור אותו המקום ולא הוי כשאר תשמישי קדושה דאין לקלקלן וכנ"ל בסוף סימן קנ"ב עיין שם:
יט סָעִיף ג (יט) מטפחת של ס"ת - וה"ה לכל תשמישי קדושה:
כ סָעִיף ג (כ) במי רגלים - וה"ה בכל דבר המסריח כמו מי משרה של פשתן וכיו"ב:
כא סָעִיף ד (כא) למת מצוה - שצרכיו מוטלין על צרכי צבור [מאירי]:
כב סָעִיף ה (כב) ס"ת שבלה - וה"ה נביאים וכתובים כשהם כתובים בעור ובגלילה ובדיו [פמ"ג]:
כג סָעִיף ה (כג) בכלי חרס - שיהיה לו קיום:
כד סָעִיף ה (כד) וגונזין אותו - וה"ה שאר ספרים שבלו שצריך לגונזן ואסור לשורפן אע"ג דכונתו שלא יבואו לידי בזיון מ"מ דרך השחתה עביד וכתב הרמב"ם במל"ת סימן ס"ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם וה"ה בכל תשמישי קדושה יש ליזהר בזה [אחרונים]:
כה סָעִיף ה (כה) שונה הלכות - פי' משניות וברייתות ולא שימש ת"ח בגמרא שהיא הסברת טעמי המשנה:
כו סָעִיף ו (כו) מתיבה כסא - תיבה הוא ארון הקודש ואף דכסא הוא ג"כ תשמישי קדושה כדלעיל ס"ג אפ"ה אסור דתיבה הס"ת מונח בה תמיד וכסא שהוא השלחן אין נותנין עליו הס"ת אלא לפעמים והוי הורדת הקדושה:
כז סָעִיף ו (כז) כיס לחומש - דהוילון משמש לפעמים לס"ת גופא כנ"ל וחומש אפילו אם הוא עשוי בגלילה קדושתו קלה מס"ת:
כח סָעִיף ו (כח) אסור - וכ"ש שאסור לכרוך מפה של ס"ת על הנביאים. ומפה שפורסין על השלחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן. ומפות שפורסין על הס"ת יכולין לתלותן בכותל ביהכ"נ וכן כלי כסף שמשימין על הס"ת יכולין להניחן על העמודים שבביהכ"נ והטעם בזה דאינו תולה אותן לשם תשמיש ומה לי אם מונחים כאן או כאן:
כט סָעִיף ו (כט) אין לו קדושת ארון - דבזמנינו לעולם אין נותנין עליו ס"ת בלא מטפחת ומותר לעשות מפרוכת מפה שעל השלחן וצ"ע למה נהגו לפרסו לחופה לחתנים ואפשר דלב ב"ד מתנה עליהם וכמ"ש ס"ח:
ל סָעִיף ו (ל) רק קדושת ביהכ"נ - ואף שהוא רק תשמיש דתשמיש מ"מ לא גרע משאר כלי ביהכ"נ שדינם כביהכ"נ אבל שאר תשמיש דתשמיש שאינם בביהכ"נ כגון של תפילין וכדומה אין בו קדושה כלל [פמ"ג]:
לא סָעִיף ו (לא) שאינן קדושים - שאינן לא לנוי ולא למלבוש רק לסימן בעלמא שלא יטעו וע"כ הוי הורדה מקדושת ביהכ"נ ועכשיו שנהגו לתלות היד בס"ת לנוי א"כ תשמיש קדושה הוה בודאי מותר לעשותו מכלונסים. איתא בס"ח סימן תתקל"ה דאסור להניח בתוך אה"ק יריעות פסולים דהוי הורדה לקדושה ובמ"א כתב דאפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה עליהם וכ"כ בא"ר בשם שכנה"ג דנוהגין להניח בתוכו יריעות פסולים אבל חומשים ושאר ספרים יש ליזהר שלא להניח בתוכו אפילו לפי שעה בין כשהס"ת מונח בתוכה או לא ובארון הבנוי בחומה לפי המבואר לעיל בס"ג בהג"ה דיש לו רק קדושת בהכ"נ שרי. ועיין ט"ז שמפקפק קצת על מה שנוהגין בהו"ר שלאחר שמוציאין כל הס"ת שמים שם נר דולק דהוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו הנר. וקדושת הארון הוא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם ואז אפילו נתיישן הארון ועשו אחר אפ"ה אין להשתמש בראשון להורידו מקדושתו אבל אם עושין אותו לזמן עד שירחיב ה' לעשות אה"ק כראוי לאחר שעושה ארון השני נתבטל קדושת ארון הראשון וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים [ט"ז ושארי אחרונים]. אסור להשתמש בספר להנאתו כגון להגן בפני החמה או כדי שלא יראה חבירו מה שעושה. ולהניח ספר אחר תחת ספר שלומד בו כדי להגביהו יש להתיר ואם מונח ספר אחד לכו"ע מותר להניח ספר אחר עליו [ח"א] וכשהשמש זורחת על הספר שלומד בו יש להקל במקום הדחק להגן בספר אחר להיות לצל כיון שאינו עושה להנאתו. לא ישרטט קונטרס על הספר שהקונטרס עדיין אין בו קדושה אבל כשכבר כתוב עליו ד"ת יש להקל אם הוא לצורך. אל יניח קונטרסים שלא נכתבו בם ד"ת בספר ולא שום דבר ופשיטא לכתוב בספר חשבונותיו דאסור ולא ינסה בו בקולמוס. וצריך למחות בקושרי הספרים שמדבקין בלוחות הספרים כתבי קודש וידוע שהמאבד כתבי קודש עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם ואפילו אם נאמר דיזהר שלא ימחוק שם התיבות ובפרט השמות עכ"פ הוא מורידן מקדושתן והוא איסור גמור:
לב סָעִיף ז (לב) למלך - שהיה קורא בתורה עליו בזמן הקהל וה"ה בימה שלנו שעומד עליו האוחז הס"ת:
לג סָעִיף ח (לג) מועיל בו תנאי - היינו כשהתנו בתחלת עשייתו שיהא מותר להשתמש בו. ואין חילוק בין לזמן שהס"ת מונחת בו או אח"כ:
לד סָעִיף ח (לד) אפילו דחול - ומ"מ לתשמיש מגונה לא מהני תנאה [מ"א לעיל בסימן קנ"א סקי"ד]:
לה סָעִיף ח (לה) ואי אפשר ליזהר - עיין בתה"ד דמוכח שם דזהו דוקא בביהכ"נ אבל לא בס"ת של יחיד שיש לו בביתו:
לו סָעִיף ח (לו) מתנה עליהם מעיקרא - ודוקא במה שמבורר מנהגא להקל אבל במה שאינו מנהגא אין לנו להקל מעצמנו דאפשר דלא התנו ע"ז:
לז סָעִיף ח (לז) ואע"ג דלא התנו - ומסיים בתה"ד נדחקתי כדי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרין עכ"ל ומשמע שם דראוי לכל אדם כשמנדב דבר לביהכ"נ או הגזברים כשקונין איזה דבר להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם [מ"א]:
לח סָעִיף ט (לח) שלדעת כולן הוקדשו - וכ"ש מטפחות שהגזברים קונים אותם לצרכי הספרים שבביהכ"נ בודאי לדעת כן נתקדשו לכתחלה שיהא מותר ליתנם מספר לספר:
לט סָעִיף ט (לט) אסור להניחו וכו' - משום דכל שינוי מקדושה לקדושה אסור אם לא לחמורה ממנו:
מ סָעִיף ט (מ) ויש מתירים - כיון שעכ"פ אינו מורידה מקדושתה:
מא סָעִיף ט (מא) משום לב ב"ד וכו' - ר"ל אע"ג דמצד הדין ראוי לפסוק כהדעה ראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים דשינוי מקדושה לקדושה ששוה לה אסור מ"מ הכא מותר משום לב ב"ד וכו':
מב סָעִיף י (מב) אין מוחין בידם - שאני אומר לב ב"ד מתנה ע"ז במקום שנהגו כן כיון שמשתמשין לכבוד התורה אבל בראשי חתנים דעלמא לא שאין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה לכבוד הס"ת שיהא משתמש בהן הדיוט לכבוד עצמו אבל אם התנו בהדיא בשעת עשיית העטרה שיניחוהו בראשי חתנים דעלמא שרי כמש"כ ס"ח [מ"א וא"ר]:
מג סָעִיף יא (מג) שנתנם כותי לעכו"ם - פי' לבית עכו"ם להדלקה:
מד סָעִיף יא (מד) וכיבן שמשן וכו' - כלומר דאז מותרין להדיוט וכמו שכתב בהג"ה דנתבטל מהם שם נוי עכו"ם ע"י כיבויין אפ"ה אסורין לגבוה משום דמאיס וה"ה שעוה הנוטף מנרותיהם דאסור [ח"א] ואם לא הודלקו עדיין מעולם ומכרן שמשן לישראל מותר אף לגבוה דלא חל עלייהו שם נוי עכו"ם מעולם:
מה סָעִיף יא (מה) בביהכ"נ - וה"ה לכל הדלקה של מצוה כגון הדלקת הנר דשבת ודחנוכה או ללמוד לפניהן דאסור וה"ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לעכו"ם עיין סימן י"א ס"ח וסימן תקפ"ו ס"ג. ולענין לעשות מבית תפלה של עכו"ם ביהכ"נ כתב המ"א בשם הרא"ם להקל והטעם כי לא נעבד הבית עצמו מעולם ודעת הא"ר נוטה להחמיר לעשות ביהכ"נ קבוע ע"ש וכמדומה שהעולם נוהגין להקל ועיין בה"ל שביררנו דדוקא כשאין דרכן להעמיד שם אליליהם אבל אלו שמעמידין שם אליליהם אף שהוציאום משם ומכרו הבית לישראל דאז מותר הבית להדיוט מטעם שכבר נתבטל עי"ז משם משמשי אליל כדאיתא ביו"ד קמ"ה ס"ג עכ"פ לביהכ"נ אסור:
מו סָעִיף יא (מו) אע"פ שמותרים להדיוט - ר"ל מטעם ביטול וכנ"ל אפ"ה לגבוה אסור משום דמאיס. וה"ה מנורות שקורין לייכטע"ר שהיו בבית אלילים שלקחן ישראל אחר שביטלן העו"ג שמותרין להדיוט אפ"ה לביהכ"נ אסור משום דמאיס וה"ה להדליק בהן בביתו לצורך מצוה כמו לנר שבת וכדומה [פמ"ג בפירוש דברי הט"ז] ואף דא"ר צידד להקל הפמ"ג והגרע"א מצדדים להורות כדברי הט"ז. ולענין ספסלים מבתי אלילים שהם עשויין רק לישיבה בעלמא ולא לנוי לעכו"ם פסק הפמ"ג דמותרים לביהכ"נ אף בלי בטול:
מז סָעִיף יא (מז) שעוה או נר - וה"ה שאר דברים:
מח סָעִיף יא (מח) אסור להדליקו - דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו וה"ה ממומר לחלל שבת בפרהסיא או מומר להכעיס אפילו באחד משאר עבירות שאין מקבלין מהן קרבן אין מקבלין מהן דבר לבהכ"נ. מיהו אם נתנו מעות לכתוב ס"ת בשמן שרי [מ"א]:
מט סָעִיף יב (מט) אם הוא מאוס - ואפילו יש ששים נגדו דמותר באכילה כיון שמאוס אסור משום הקריבהו נא לפחתך ויש מקילין ביש ששים:
נ סָעִיף יב (נ) אסור להדליקו בביהכ"נ - בפמ"ג מצדד דה"ה לשאר הדלקה של מצוה כגון נר שבת וחנוכה אסור אם הוא מאוס לו:
נא סָעִיף יג (נא) נר של ביהכ"נ - היינו שנדר אחד שמן להדלקה בביהכ"נ:
נב סָעִיף יג (נב) מותר לקרות - היינו בד"ת ולא בקריאה של חול ולא דמי לנר חנוכה דלרוב הפוסקים אפילו ללמוד אסור לאורן וכדלקמן בסימן תרע"ג שאני התם דבעינן שיהא ניכר שהודלק לשם מצות נר חנוכה ולא לשום דבר אחר משא"כ הכא דכונת הנודר היה רק כדי להרבות מאור ביהכ"נ לפיכך כל כמה דקרו אינשי לאורו בד"ת טפי איכא מצוה ומקבל שכר. ומיהו זה דוקא במי שנדר נדר לביהכ"נ וכנ"ל אבל במקומות שעושין הגזברים נרות והדרך ליקח במו"ש כ"א נר לביתו אפילו משתמש בהן תשמיש חול שרי דה"ל לב ב"ד מתנה עליהן אבל באותם שעומדים על המנורה אסור לקרות בהן דבר של חול [אחרונים]:
נג סָעִיף יד (נג) אין מדליקין וכו' - דיש קדושת ביהכ"נ עליהם:
נד סָעִיף יד (נד) של הדיוט - ולאפוקי להדליק ממנו נר שבת וחנוכה או לצורך ת"ת דשרי:
נה סָעִיף יד (נה) כשצריך לכבותן - הטעם דלא חמירי מנר חנוכה דלאחר שדלקו זמן שיעורן מותר ליהנות מהן [הגר"א]:
נו סָעִיף יד (נו) לצורך גדול - ולענין להדליק הפיפ"א של טאבא"ק מנר של ביהכ"נ עיין בש"ת שפוסק לאיסור מנר של תפלה ואך מנר של יא"צ שדולק כל המעל"ע יש להתיר. כתב ס"ח סימן תתי"ג לא יקח נר לבקש מעותיו אבל אם ירא פן נחבאו גנבים בביהכ"נ יקח נר ויחפש [א"ר] ולענ"ד אחר שכתב רמ"א דלצורך גדול אמרינן לב ב"ד מתנה מסתברא דשרי נמי ליקח נר לחפש מעותיו שנפלו ממנו:
נז סָעִיף טו (נז) והתנו וכו' - ובלא התנו א"צ ליתן לזה שהולך כלום דהא קנו אותה אדעתא שתשאר פה:
נח סָעִיף טו (נח) אלא מה שנתן - דמסתמא לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא לעשות שומא אחרת ואף אם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכונו נמי דינא הכי כיון דממ"נ הס"ת נשאר להנשארים אלא שצריכין להחזיר הדמים ויש ספק כמה יחזירו מצו למימר הס"ת ממ"נ דידן היא ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול [ב"י]. ולפי טעם זה האחרון אפילו הוזלו הספרים א"צ ליתן לו אלא כשער הזול [לבוש] ואם היה התנאי ביניהם שאם ירצה הוא יתן להם דמיהם ויקח הס"ת אע"פ שנתרצה אח"כ ליתן להם הס"ת מ"מ הם אינם נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן [מ"א]:
נט סָעִיף טו (נט) בלבד - וכ"ז בנידון כזה דבלא תנאי לא היה לו שום זכות למישקל דמי עבור חלקו וכנ"ל וממילא הוי ס"ת בחזקת הנשארים אלא שהתנאי גורם שיתנו לו דמים הם אומרים אייתי ראיה כמה מגיע לך בשביל תנאי שלך ושקול אבל שותפים שקנו ביחד בית אחד והיה תנאי ביניהם שיתנו לו חלקו כ"ז שירצה ואח"כ הוקר ואחד רוצה להסתלק וליטול חלקו מן הנשארים ודאי צריכים ליתן לו כפי מה ששוה עתה דמכח התנאי לא יגרע כחו דלא בא תנאי זה אלא ליפות כחו דלא יצטרך להמתין עד זמן שירצו הם משא"כ כאן בס"ת דמצד הדין אין לו שום זכות בס"ת בלתי התנאי וכנ"ל [ט"ז]. בני העיר שהיה להם ביהכ"נ אחד ומחמת איזה סיבה הוצרכו לחלוק עצמן לשנים הדין הוא שכל כלי הקודש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם יחיד ועדיין לא נשתקע שם הבעלים יכול הוא או יורשיו להוליכם לביהכ"נ שמתפלל בתוכה אבל אם נשתקע שם בעליו ממנו אע"פ שידוע מי הקדישם אין לו שום יפוי כח ויתרון בהם מאחרים. וההקדשות הבאים מקופת הקהל יש אומרים שאלו ההקדשות יחולקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה [שיש לכולם זכות בס"ת לקרות בהם ולהשתמש בחפצים של הקדש] אבל המג"א כתב דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים כי יורשים הזכות מאבותיהם. ואם אי אפשר לחלקם ישתמשו בהם כל אחד ערך זמן לפי הזכות שיש להם בהם. קהל שברחו מעיר מאיזה סיבה ואחד מהם לקח כלי הקודש עמו ואח"כ חזרו רוב הקהל ונתישבו מחויב להחזיר להם כלי הקודש אע"ג שהוא היה המנדב את הכלים והוא אינו רוצה לחזור ולהתישב באותו קהל כיון שחזרו ונתישבו שם רוב הקהל [משפטי שמואל סימן ט"ו]. כתב רמ"ע בת' סי' ס"ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת הקנין נשמע דבר המלך אע"ג שהיו משתדלים לבטל הגזירה מ"מ הוי ליה להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וגם בהתנה בעינן שיתנה כמשפטי התנאי דהיינו תנאי קודם למעשה וכדומה ובחידושי רעק"א משיג על זה ודעתו דכל שגילה דעתו דאינו קונה אלא בדוקא שיתנו לו הגלילה סגי. מצא דבר בחצר ביהכ"נ או בביהכ"נ זכה בו ולא אמרינן דיקנה החצר להקדש דחצר קונה מטעם יד ואין יד להקדש (מג"א בשם אגודה ועיין בחי' רעק"א) ובספר מגן גבורים כתב שיש בזה דעות בין הראשונים עי"ש. המתנדב איזה דבר לביהכ"נ כגון פרוכת וטסי כסף וכיוצא בזה ורוצה לכתוב שמו עליו אין הצבור יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה (רשב"א) ומיהו דוקא אם נתרצו לקבל נדבתו אבל אין יכול להתנדב ולכתוב שמו עליו בע"כ של הצבור (פמ"ג). כתב בס"ח סי' תק"ג מעשה באחד שבנה ביהכ"נ ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו. כתב אמונת שמואל סימן ל"ה גבאי צדקה ששכר פועלים לסייד או לכייד במעות צדקה אין לכתוב בביהמ"ד זאת נעשה בפקודת פלוני גבאי וכו' דדוקא מי שעושה בעצמו או מקדיש ממונו כותבין עכ"ל והובא בא"ר עי"ש בסימן ק"נ:
א סָעִיף א בתים וחצירות. ועזרות שלנו לא עדיפי מבתים וחצרות ושמא כיון שמתפללין תדיר בהם כל זמן שהם נדחקים נעשו קדש (רי"ט ח"ד) גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אף על פי שפתוח לב"ה אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן [שם]:
ב סָעִיף א שנעשה לשמירה. וה"ה הבנוי בכותל של עץ דהוי כחדר בעלמא:
ג סָעִיף א מתקלקלין. א"כ לא היה ראוי מעיקרא ולא חלה עליו שם קדושה דלא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה:
ד סָעִיף א דמותר ליטלן. פי' ויהיה לו דין קדושת בה"כ:
ה סָעִיף ג תשמישי קדושה. וה"ה מקק ספרים ומקק מטפחותיהן [שבת פ"ט]:
ו סָעִיף ג וכסא. שנותנים עליו לפעמים הס"ת בלא מטפחת דאל"כ יש לו דין בה"כ:
ז סָעִיף ג וילון. משום דלפעמים מניחים אותו על הארץ ומניחין הס"ת עליו ועסס"ו:
ח סָעִיף ג שנעשה לכבוד. ומונח על דבר שבקדושה משא"כ ווילון כנ"ל דלא כע"ת:
ט סָעִיף ה ס"ת שבלה. והוא הדין ספרים ואסור לשורפן [ב"ש] ונ"ל דה"ה בכל תשמישי קדושה דהוי בכלל לא תעשון כן לה' אלהיכם וכו' כמ"ש ססי' קנ"ב וכן כתב הרמב"ם במל"ת סימן ס"ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו:
י סָעִיף ה שימש תלמידי חכמים. הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים טעם לדברי המשנה (רש"י ברכות מ"ז):
יא סָעִיף א מתיבה כסא. דתיבה הס"ת מונח בו תמיד והכסא אין נותנים עליו הס"ת אלא לפעמים ומשמע במרדכי דאפי' הבנוי בחומה כמ"ש ס"א אסור לעשות ממנו כסא ע"ש:
יב סָעִיף ו כיס לחומש. וכ"ש שאסור לכרוך מפה של ס"ת בס' הפטרות כדאי' בגמר' ומפה שפורסין על השולחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן [מהרי"ל]:
יג סָעִיף ו אין לו קדושת ארון. דלעולם אין נותנין עליו הס"ת בלי מטפחת וכ"כ מהר"מ פדואה סי' פ"ב דמותר לעשות מפרוכת מפה שעל השלחן ומ"מ צ"ע למה נהגו לפורסו לחופה לחתנים ואפשר דלב בית דין מתנה עליהם וכמ"ש ס"ח ועס"י:
יד סָעִיף ו שאינם קדושים. שאינן לא לנוי ולא למלבוש רק לסימן שלא יטעו [שם] ועכשיו נהגו לתלותן בס"ת לנוי: מפות שפורסין על הס"ת יכולין לתלותן בכותל בה"כ וכן כלי כסף שמשימין על הס"ת יכולים להניחם על העמודים שבב"ה [ב"ז סימן קע"ד]: כתב הב"ח סי' נ"ג /קנ"ג/ כתב רש"ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחים שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין קדושתו קיים תדע שהרי אנו מניחים לעולם יריעות פסולים בארון וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צריך עיון היכא שהוציאו הספר תורה ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס"ת איכא הורדה מקדושה לפי שעה או לא ע"כ ול"נ פשוט דאסור אפי' לפי שעה ואפי' להניחם אצל ס"ת נמי אין נראה להקל דמאן לימא לן דמנהג ותיקין הוא עכ"ל, ובס"ח סי' תתקל"ח /תתקלד/ איתא דאסור להניח בתוכו יריעות פסולים ואפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי כמ"ש סס"א ובמגילה אמרינן דמותר להניח התיבה תוך החלון לסתום אותו שלא תכנס הטומאה בבית הכנסת ואף על גב דהוי תשמיש של חול וצ"ל כיון שאין משתמש בו כלום דמה לי שמונח כאן או כאן, וכתבו התוס' בב"ב דף כ' כיון דלא מבטיל ליה להיות שם לעולם שרי: ובט"ז בי"ד כתוב דאסור ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו שיהא נוח לו לראות לעיין בתוכו אא"כ מונח הספר כבר אז מותר להניח השני על גביו עכ"ל, וממ"ש לעיל משמע דשרי וכ"ש כשעושה ללמוד ממנו וכמ"ש סי' שט"ו ס"ז, ובס"ח סי' תתצ"ח לא ישרטט קונטרסים על הספר לפי שאין קדושה לקונטרסים עד שיכתבו בו משמע דכשכתוב בו מותר להניח עליו ואח"כ כתב שאם החמה זורחת ולא יכול ללמוד מותר להניח ספר אחד להיות לצל אבל שלא לצורך אסור ליהנות בו ע"ש, אל יניח קונטרסים בספר ולא יכתוב חשבונותיו בספר ולא ינסה בו הקולמוס עכ"ל: אמרי' בשבת פ"ב נשים מתות בעון שקורין לארון הקודש ארנא דצריך לומר ארון הקודש, מיהו נמצא כמה פעמים בגמרא ופוסקים ארון וצ"ל דכשעוסק בלימוד שאני שהכל דבר שבקדושה ורש"י כתב ארנא כך היו קורין למגדלים שלהם אבל ארון שם מיוחד גם לארון הקודש: תמה אני על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי הקודש כשקושרים אותו ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותם מקדושתן וראוי לגונזן שלא יהיו מונחין בבזיון:
טו סָעִיף ח ואף על גב דלא התנו. ומסיים בת"ה נדחקתי כדי לישב קצת מה שאין העולם נזהרין עכ"ל ומשמע שם דראוי לכל אדם כשמנדב דבר או להגזברים כשקונין להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם:
טז סָעִיף י אין מוחין בידם. שאני או' התנו עליו מתחלה לכך כיון שנשתמשין לכבוד התורה אבל בראשי חתנים דעלמא לא שאין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישמש בהן הדיוט לכבוד עצמו [ב"י ר"ן] משמע דאם התנו בהדיא בשעת עשיית העטר' שיניחו בראשי חתנים דעלמ' שרי כמ"ש ס"ח ובירושלמי:
יז סָעִיף יא אסור להדליקם. וה"ה לכל נר מצוה וה"ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע"א עסי' י"א סעיף ח' וסי' תקפ"ו סעיף ג' ובכ"ה כתב בשם הרא"ם ח"א סי' ע"ט דאפי' נעבד בבית ע"א בקבע מותר להתפלל בתוכו ואפשר דס"ל דמחוב' שאני ואף על גב דבית דינו כתלוש מ"מ דמי למחובר וצ"ע בע"א דף מ"ו מ"ז והכא שאני דלא עבד הבית עצמו ועיין בי"ד סי' קמ"ה סעיף ג' ואין להביא ראיה מדאיתא בע"א דף מ"ג שהעמידו דמות בבה"כ אעפ"כ התפללו בתוכו דהתם היא באה בגבולה:
יח סָעִיף יא אסור להדליקו. דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו (שם) ואם כן אפילו מומר לחלל שבתות לבד אין מקבלין כדאי' בחולין דף ד' וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממעשה הקרבנות, ובס"ח סי' תרפ"ז כתוב דאם נתן מעות לכתוב ס"ת בשמו שרי וכ"כ הש"ך בסי' רנ"ד בשם מבי"ט ח"ב סימן רי"ד:
יט סָעִיף יב אם הוא מאוס. משמע בת"ח כלל כ"ב דאפי' במקום שמותר באכילה אסור לגבוה אם הוא מאוס וכ"כ הבחיי וכ"מ ברי"ו וברא"ש פ' ג"ה מיהו בת"ה בית ד' שער א' כתב וז"ל אם הוא בענין שאסור באכילה אסור בהדלקה וכ"פ הט"ז בי"ד סימן קי"ד עסי' ער"ב:
כ סָעִיף יג נר של ב"ה. ז"ל הרב"י כתב רי"ו נ"ב נר בה"כ מותר לקרות לאורו בין בתלמוד בין בכל צרכיו דהא לנהורא קמכוין להרבות מאור בה"כ כמה דקרי טפי איכא מצוה דמקבל שכר כ"כ רב נטרונאי בתשובה ע"כ ואף על פי שהכלבו כתב שנהגו שלא להדליק מנר הבה"כ הואיל והוקצו למצותו והקדמונים נהגו איסור גדול ואפי' לכתוב או ללמוד אין מדליקין בהם, נהגו העולם כדברי רב נטרונאי, ונ"י כתב בה' ציצית שאסור להדליק בעוד שדולקין למצותן לצורך חול אבל נר של שבת או של חנוכה לת"ת לחיה ולחולה שרי ע"כ ומיהו לא נהגו לזהר בכך עכ"ל ב"י ס"ל דלרי"ו שרי לקרות אצלו אפילו דבר של חול כ"ש להדליק ממנו נר של חול ולהכלבו אפי' של מצוה אין מדליקין ממנו ולנ"י אם של מצוה שרי ושל חולין אסור וצ"ע איך עלה על דעת הגאון לפרש דברי רי"ו דחול שרי לקרות דהא כתב כמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר ומאי מצוה וקבול שכר איכא בדבר חול ועוד שלא העתיק דברי רי"ו ככתבן וז"ל שמן שנדרו להדליק בבה"כ מותר לקרות לאורו דע"כ לא אסרו בנר שבת משום קדושה אלא משום שמא יטה הלכך בחול מותר לקרות לאורו בין בתלמוד בין בכל צרכיו ואף על גב דנר חנוכה קדושה יש בו ומסקי' שלא יהא מצות בזויות עליו התם מצוה להדליק נר חנוכה הכא לנהורא להרבות מאור בה"כ מכוון כמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר וכו' עכ"ל הרי מבואר דמ"ש מותר לקרות וכו' בכל צרכיו זה קאי אנר שבת דמותר לקרות אצלו בחול כל צרכיו אם נותר ממנו כמ"ש ב"י סי' תרע"ז בשם התוס' והר"ן אבל נר של בה"כ אסור לקרות אצלו דבר חול מידי דהוי אכל תשמישי בה"כ רק ללמוד אצלו שרי ולא אמרינן אדעתא דהכי לא נדר דכל דקרי טפי איכא מצוה וא"כ להדליק נר של חול ממנו לכ"ע אסור כמ"ש סי"ד וא"כ מ"ש כאן מותר לקרות לאורו היינו דוקא דבר של לימוד וכ"מ מדאסר בסי"ד אפי' להדליק ממנו ומיהו זה דוקא במי שנדר נר לב"הכ דעלה קאי אבל הנרות שעושין הגזברים דרך ליקח במ"ש כל א' נר לביתו ומשתמש בהן תשמיש חול ה"ל לב ב"ד מתנה עליהן אבל באותן שעומדים על המנורה אסור לקרות בהן דבר של חול:
כא סָעִיף יד אין מדליקין כו'. ונר של הבדלה לאחר שהבדיל עליה כבר עבר מצותה ומותר להדליק ממנה (ב"ח ססי' תרע"ד בשם רש"ל בתשובה) לא ידעתי מה קדושה יש בנר הבדלה דהא מברכין על אור כבשן ועוד דאפי' בנר של שבת אין בה קדושה ומותר להדליק ממנה:
כב סָעִיף יב לצורך גדול. צ"ע דמשמע לצורך גדול מדינא שרי כמ"ש סי"ב בשם נ"י דלחיה או לחולה שרי דזה מיקרי דבר מצוה וי"ל דנ"י מיירי כשיש בו סכנה כמ"ש שם והכא מיירי באין בו סכנה:
כג סָעִיף טו אלא מה שנתן. דמסתמ' לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא לעשות שומא אחרת ואף אם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דממ"נ הספר נשאר להנשארים אלא שצריכין להחזיר הדמי' ויש ספק כמה יחזירו ומצו למימ' ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול כדאמרי' גבי יתמי עכ"ל תשו' מיימון ספר משפטים סי' י"ב /י"ח/ ולפי טעם האחרון אפי' הוזלו הספרים א"צ ליתן לו אלא כשער הזול [לבוש] עבח"מ סי' קט"ו ס"ה וסי' קע"ו ס"מ ונ"ל דאם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להן דמיהן ויקח הס"ת אף על פי שנתרצ' אח"כ ליתן להם הס"ת מ"מ אין נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן כמ"ש בח"מ שם סי' קט"ו ע"ש: מצא דבר בחצר בה"כ זכה בו ולא אמרי' דחצר בה"כ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) ע"ש ועיין בשקלים פ"ו, וכתב המבי"ט ח"ב סי' קע"א בני העיר שהי' להם בה"כ א' ומחמת סיב' הוצרכו לחלק עצמן לשני' הדין שכל כלי הקדש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה"כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה כי יש לכלם זכות בהם ואם א"א לחלק' ישתמשו כל א' בזמן לפי ערך עכ"ל (וע' רש"ך ח"ב סי' כ"ח ור"י לוי סי' י"ו) ול"נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אף על פי שידוע מי הקדישם זכו בהם כלם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות כמ"ש בי"ד סימן רנ"ט ס"ג ועוד נ"ל דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים שירשו הזכות מאבותיהם וכמ"ש הר"ן פ' ב"ה וז"ל אף על גב דאיכא כמה יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצו מזבני בה"כ דהוו אפטרופא דידהו עכ"ל, כתב מ"ע בתשו' סי' ס"ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת קנין כבר נשמע דבר המלך אף על פי שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ"מ ה"ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי דאל"כ התנאי בטל והמעשה קיים וצריך לשלם עכ"ל, ועבח"מ סי' של"ד ס"א בהג"ה ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה, כתב הרשב"א סימן תקפ"א ראובן היה לו בית סמוך להיכל בה"כ ובנה אותו נאה ורצה לערבו עם בה"כ כדי להרחיב בה"כ ועכבו הצבור בידו מחמת שהיה מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם והסכימו שיעשה מן הבית היכל לבה"כ וכן עשה ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה עכ"ל, ועבי"ד סי' רמ"ט סי"ג וסי' רנ"ג ס"ג, מי שיש לו בית הכסא סמוך לבה"כ ע' בתשו' שארית יוסף, ויש לדמותו לאילן הסמוך לעיר דאמרי' מסלקו ונותן דמים דשאני הזיקה דרבי' מהיזקא דיחיד וכ"מ בח"מ סי' קנ"ה סכ"ב ע"ש, וע' בתשו' מהר"מ סי' רל"ג ורל"ד דאם יש לו חזקה וטענה מהני למרחץ וב"ה, אחד בנה ב"ה ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו (ס"ח סי' תק"ג): ברבה פרשת אחרי אם אין לאדם מצוה קבוע לדורות מה הניה יש לו, ביומא דף ע' כל אחד מביא ס"ת מביתו וקורא בו להראות חזותו לרבים פירש"י להראות נוי של ס"ת ותפארת בעליה שטורח להתנאות במצות. ביומא דף כ"ד למה מפיסים וחוזרים ומפיסים כדי להרגיש כל העזרה מכאן יש ללמוד שמוטב להתפלל מנחה בפני עצמו ולחזור ולהתאסף ולהתפלל מעריב אלא שבחול מתפללים שניהם כאחד מפני טורח הצבור והא דמתפללין מוסף סמוך לשחרית היינו משום דאסור לקבוע סעודה קודם מוסף: המעכב לבנות בה"כ אפי' יש בה"כ אחרת בעיר מונע הרבים מלעשות מצוה (ריב"ש רל"א ורל"ג ר"י הלוי מ"ד מ"ה) ומדברי הרא"ם ח"א נ"ג נראה שס"ל דאם הב"ה מכילה אותם אסורים ליפרד וכ"כ במשפטי שמואל סי' מ"א, ועיין בהר"ש הלוי סימן ה': כתב בכ"ה שהקהל יכולים לגזור שלא יתפללו י' חוץ לבה"כ מפני מראית העין מפני האומות שיסברו שהם רבים וגם מפני היחידים שאין נותנים המסים ומתפללים בי' במקום אחר אחד רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט"ו זהובים ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים כ"כ בצ"צ והביא ראיה ממתניתין פ"ז דערכין ולא נהגו כן:
א סָעִיף ב אין לו דין בה"כ. בב"י כתב כן בשם מהר"י חביב שבמלכות תוגר אין להם רשות לעשות בה"כ קבוע וצריכים להטמין עצמן בבתי תחתיות א"כ אין לזה דין בתי כנסיות ויוכל להיות בית דירה למעלה ובלבד שינהגו בנקיות בבתים שלמעלה מבית התפלה ע"כ ועמ"ש בס"ס קנ"א וע"כ אין להשכיר חדר להתפלל בו באם אין למעלה ממנו נקי:
ב סָעִיף ג ורצועות תפילין. כתבו התוס' מכאן משמע שהדל"ת והיו"ד שבקשר הרצועה אינן אותיות גמורות ולא הוי הל"מ כי אם השי"ן שבבתים מדלא קרי הכא לרצועות אלא תשמישי קדושה:
ג סָעִיף ג ווילון שתולין כו'. היינו למנהג התלמוד שהיו לפעמים כופלין אותו ומניחין ס"ת עליה כדאמר רבא ונראה שקביעות היה לזה דאל"כ ה"ל תשמיש בעלמא ואין בו קדושת ארון אבל האידנא דלא נהגי' הכי לא הוה תשמיש קדושה אלא תשמיש דתשמיש כ"כ ב"י וכ"כ רמ"א בס"ו:
ד סָעִיף ה בכלי חרס. שיהיה לו קיום:
ה סָעִיף ה אפי' אינו שונה אלא הלכות. פי' משניות וברייתות ולא שימש ת"ח. בגמ':
ו סָעִיף ו ומ"מ אסור לעשות וכו'. אע"ג דאינם אלא תשמיש:
ז סָעִיף ח ונהגו ליהנות וכו'. כתב רש"ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחין שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין בקדושתו קאי ותדע שהרי העולם נהגו להניח בארון יריעות פסולים וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צ"ע היכא שהוציאו ס"ת ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס"ת הוה הורדה מקדושה לפי שעה או לא עכ"ל ומו"ח ז"ל הוכיח דאפי' לפי שעה מקרי הורדה מדאמרי' בגמר' דכ"ז גוללין ס"ת במטפחת חומש ולא חומש במטפחת ס"ת ורישא מיירי בלפי שעה דאי מייחד לה לעולם לס"ת פשיטא דשרי אלא ע"כ דאח"כ יחזיר אותו לחומש וא"כ סיפ' דאוסר חומש בשל ס"ת היינו נמי לפי שעה ואפ"ה מקרי הורדה ואסור ע"כ ולפ"ז לא יפה עושים קצת שביום הושענא רבה שמוציאין כל ס"ת ושמים שם נר דולק והוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו נר אלא שי"ל כיון שעושין כן לכבוד התורה לסי' תורה אור דהיינו רמז בזה כשאין שם ס"ת צריך לאור הנר כן נראה כוונה למי שעושה כן אבל אין זה מספיק כיון שיש איסור להוריד הקדושה של הארון והך קדושת הארון היא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם בו ספר תורה אבל אם עושין אותו לזמן כגון בהרבה מקומות בעו"ה שנחרבו הבתי כנסיות ע"י הריקים ימ"ש ובחזרתינו עשו ארון קטן לס"ת לאיזה זמן עד כי ירחיב ה' גבול ישראל לעשות ארון הקודש כראוי נראה דלאחר שנעשה ארון שני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון דומה לבה"כ ששכרוהו לזמן הנזכר בסמוך שאין בו קדושת בה"כ וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים כנלע"ד דג"ז הוה בכלל לב ב"ד מתנה עליהם ולולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דהא דאמרי' בהנך מילי דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קלה היינו כ"ז שראוי' לקדושה גדולה אבל אם אינה ראויה לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנוי' ותגנז וראיה ממטפחות ס"ת שבלה עושין ממנו תכריכין למת וזו היא גניזת' והא ודאי שבהיותה קיים אסור לעשות כן אלא ע"כ כיון שטעון גניזה שפיר ה"ל גניזתם ה"נ הוה עדיף טפי לעשו' בה תשמיש קדוש' להחזיק בה ספרים ממה שתהיה פנויה לגמרי בלי קדושה כלל:
ח סָעִיף יא נרות של שעו'. נראה פשוט דה"ה וכ"ש מנורות שקורין לייכט"ר שהם בבית אלילים דאין להשתמש בה בבה"כ ואפי' בביתו:
ט סָעִיף יא מומר שנתן שעוה כו'. אבל מעכו"ם מקבלים כ"כ בי"ד סי' רנ"ד:
י סָעִיף יב אם הוא מאוס. בי"ד סי' ק"ד נתבאר דאם יש בו ס' לבטלו מותר להדלקה וכ"כ ב"י:
יא סָעִיף יד של הדיוט. כ' רש"ל גדולה מזה מצאתי שמדליקין נר במ"ש מנר בה"כ לילך לביתו שגם זה מצוה כדאיתא במ' על אביו של שאול. וכתב כלבו נהגו להדליק נר בבה"כ קודם שיכנס אדם שם ונראם טעם משום דאמרינן י' קדמה שכינה ואתי':
יב סָעִיף טו אלא מה שנתן בלבד. הטעם בב"י כי לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם היה ראוי להסתפק בלשונ' למה נתכוונו מ"מ כיון דממ"נ הספר לנשארים אלא שצריכים דמי' להחזיר שאין ידועים כמה מצו למימר ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול ודמי לההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו ולההיא דאילן דמדמי להו להדדי פ' המקבל עכ"ל. ביאור דבר זה כיון דבלא תנאי היה נשאר הס"ת לנשארים וא"צ ליתן לזה שהולך כלומר דהא קנו אותה אדעת' שתשאר פה ממילא הוה ס"ת בחזקת הנשארים אלא שהתנאי גורם שיתנו לו דמים הם אומרים אייתי ראיה כמה מגיע לך בשביל תנאי שלך ושקול ממילא אין ללמוד מזה לשאר שותפים שקנו ביחד בית אחד והיה תנאי ביניהם כן שיתנו לו חלקו כ"ז שירצה ואח"כ הוקר ואחד רוצה להסתלק וליטול חלקו מן הנשארים ודאי צריכים ליתן לו כפי מה ששוה עתה דכאן חייבים הנשארים מן הדין ליתן לו חלקו כפי ששוי' עכשיו דמכח התנאי לא יגרע כחו דלא בא תנאי זה אלח לייפות כחו דלא יצטרך להמתין עד זמן שירצו הם דאלו אם רצה זה היה מוכר חלקו לאחר והוי שקול דמי משא"כ כאן בס"ת דמצד הדין אין לו שום זכות למשקל דמי והוי ממש כההיא דהמקבל דשם ג"כ מן הדין אין יכול ליקח גוף הקרקע מהם ע"ש זה נ"ל ברור:
א סָעִיף א וחצרות. וחצרות שלנו נעשה קודש כיון שמתפללין שם תדיר כל זמן שהם נדחקין מהרי"ט עיין מ"א. גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אע"פ שפתוח לבה"כ אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן שם:
ב סָעִיף א הקודש. הגה זו צ"ל בסעיף ג:
ג סָעִיף א בחומה. וה"ה הבנוי בכותל של עץ דהוי כחדר בעלמא. מ"א:
ד סָעִיף ג ס"ת. בלא מטפחת דאל"כ יש לו דין בה"כ:
ה סָעִיף ג ווילון. ולדידן הוי תשמיש דתשמיש. עיין ס"ו בהג"ה:
ו סָעִיף ג קדושה. והוא הדין מקק ספרים ומקק מטפחותיהן. גמרא:
ז סָעִיף ג מטפחות. אסור לעשות מטפחות משעטנז והפרוכת מותר עש"ת ב"ש:
ח סָעִיף ה וגונזין. ואסור לשורפן. וה"ה ספרים וכל תשמישי קדושה. ב"ש מ"א עיין בתשובת כנסת יחזאל סי' ל"ז:
ט סָעִיף ו לחומש. וכ"ש שאסור לכרוך מפה של ס"ת בספר הפטרות. ומפה שפורסין על השולחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן. מהרי"ל:
י סָעִיף ו ופרוכת. ומותר לעשות מפרוכת מכסה שעל השלחן (ובס' אליהו רבה מתיר אפי' לעשות ממנו מפה על העמוד וכן משמע בשו"ת ב"ח). ומותר לחתוך טסים כסף ישנים שלמים ושבורים שאין משתמשים בהם בבה"כ כדי לעשות פמוט להדליק בשבת ויו"ט חוות יאיר סי' קע"א. ובשו"ת ב"ח סי' י"ז מתיר לעשות מפרוכת מפה על העמוד ואוסר לעשות חופה לחתנים. ומ"א מקיל הטעם דלב ב"ד מתנה עליהם ואין ליתן לכובס עכו"ם אלא יכבסם ישראל ולא עם דברים אחרים. שכנה"ג:
יא סָעִיף ו קדושים כמו הם. מפות שפורסים על הס"ת יכולין לתלותן בכותל בה"כ וכן כלי כסף שמשימים על הס"ת יכולים להניחם על העמודים שבבה"כ (רדב"ז) [ב"ז] סי' קע"ד. כתב רש"ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחים שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין קדושתו קיים תדע שהרי אנו מניחים לעולם יריעות פסולים בארון וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צ"ע היכי שהוציאו הס"ת ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס"ת הוי הורדה מקדושה לפי שעה או לא עכ"ל. והב"ח כתב עליו ול"נ פשוט דאסור דאפי' לפי' שעה מיקרי הורדה ואפילו להניחם אצל ס"ת נמי אין נראה להקל עכ"ל. ובס"ח סי' תתקל"ח איתא דאסור להניח בתוכו יריעות פסולים. וכתב ט"ז לפ"ז לא יפה עושים שביום הושענא רבה שמוציאים כל ס"ת ושמים שם נר דולק והוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו נר ע"ש. וכתב עוד הך קדושת הארון היא דוקא כשעושין אותו שיהיה לעולם קבוע בו ס"ת אבל אם עושין אותן לזמן ואח"כ יעשו ארון הקודש כראוי נראה דלאחר שעשו ארון שני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים. וכתב עוד ולולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דהא דאמרינן דאסור לעשות מקדושה חמור' קדושה קלה היינו כ"ז שראוי לקדושה גדולה אבל אם אינה ראוי לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשה בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנויה ותגנז עכ"ל ט"ז ומ"א כתב על הב"ח אפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי כמש"ל ס"ק ג'. הט"ז ביו"ד סי' רפ"ב כתב דאסור ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו שיהא נוח לו לראות לעיין בתוכו אא"כ מונח הספר כבר אז מותר להניח השני על גביו ע"כ ומ"א כתב דמותר ומכ"ש כשעושה ללמוד ממנו. כתב בס"ח לא ישרטט קונטרס על הספר לפי שאין קדושה לקונטרס עד שיכתבו בו וכתב המ"א משמע דכשכתב בו מותר להניח עליו. אם החמה זורחת ולא יכול ללמוד מותר להניח ספר א' להיות לצל אבל שלא לצורך אסור ליהנות בו ס"ח סי' תתצ"ח. לא יניח קוטרסים בספר ולא יכתוב חשבונותיו בספר ולא ינסה בו הקולמוס ס"ח שם. כתב המ"א תמיה על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי קודש כשקושרים אותם ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותן מקדושתן. (ובס' אליהו רבה מיישב קצת המנהג. כ' בתשובת חות יאיר יש להסתפק אם מותר לחתוך טס של כסף לעשות ממנו פמוט להדליק בב"ה וטס שבור יש מתיר עיין שם וצ"ע עי' באר היטב ס"ק ט'):
יב סָעִיף ח התנו. וראוי לכל אדם כשמנדב דבר או הגזבר כשקונה להתנות להשתמש בה:
יג סָעִיף י בידם. ואם התנו בשעת עשיית העטרה שיניחו בראש חתנים מותר כמ"ש. ס"ח מ"א:
יד סָעִיף יא שעוה. כתב הט"ז דה"ה וכ"ש מנורות שקורין לייכטי"ר שהם בבית ע"א דאין להשתמש בבה"כ ואפי' בביתו:
טו סָעִיף יא בבה"כ. וה"ה לכל נר מצוה ה"ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע"א. מ"א עיין סי' י"א ס"ח וסי' תקפ"ו ס"ג:
טז סָעִיף יא אסור להדליקו. דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו. אבל מעכו"ם מקבלים כ"כ בי"ד סי' רנ"ד. ובס"ח סי' תרפ"ו כתב ואם נתן המומר מעות לכתוב ס"ת בשמו שרי וכ"כ הש"ך בסי' רנ"ד בשם מבי"ט:
יז סָעִיף יב מאוס. ואם יש ס' לבטלה מותר להדליק. ט"ז מ"א:
יח סָעִיף יב בבה"כ. ה"ה לשאר הדלקה של מצוה. רש"ל:
יט סָעִיף יג לאורו. היינו דווקא דבר של לימוד וכ"מ מדאסר בסעיף י"ד אפי' להדליק ממנו ומיהו זה דוקא במי שנדר נר לבה"כ דעלה קאי אבל הנרות שעושין הגזברים דדרך ליקח במ"ש כל א' נר לביתו ומשתמש בהן תשמיש חול ה"ל לב ב"ד מתנה עליהן אבל באותן שעומדין על המנורה אסור לקרות בהם דבר של חול. מ"א:
כ סָעִיף יד גדול. לחולה שאין בו סכנה. מ"א:
כא סָעִיף טו והוקרו. ואם הוזלו א"צ ליתן לו אלא כשעת הזול לבוש ואם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להם דמיהן ויקח הס"ת אע"פ שנתרצה אח"כ ליתן להם הס"ת אינם נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקם מ"א. מצא דבר בחצר בה"כ זכה בו דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש. כתב המבי"ט ח"ב סי' קע"א בני העיר שהיה להם בה"כ א' ומחמת סיבה הוצרכו לחלוק עצמם לב' הדין שכל כלי קודש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה"כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלוקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ולמעלה כי יש לכולם זכות בהם ואם א"א לחלקם ישתמשו כל א' בזמן לפי ערך ע"כ וכתב המ"א ול"נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אעפ"י שידוע מי הקדישם זכו בהם כולם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות ועוד נ"ל דגם לנשים וטף יש להם חלק בכל דברים שירשו הזכות מאבותיהם ע"ש. ועיין בהרא"ש סי' ז' מה שהאריך בענין זה. קהל שברחו ואח"כ נתיישבו וא' מהם לקח כלי קודש מחויב להחזיר לידם אעפ"י שהוא אינו רוצה לדור שם אפי' היה הוא מנדב הכלי קודש. משפטי שמואל סי' ס"ז ועיין תשובת עה"ג סי' מ"ט. א' שקנה מצוה אחת לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת הקנין כבר נשמע דבר המלך אעפ"י שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ"מ ה"ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם. וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי. מ"ע סי' ס"ד ועיין בח"מ סי' של"ד ס"א בהג"ה. ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה מ"א. כתב הרשב"א ראובן שבנה מביתו היכל לבה"כ ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולין לעכב עליו שהתורה מפרסמת העושה מצוה. א' בנה בה"כ ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה אלא שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו. עי' ס"ח סי' תק"ג. ועיין תשובת עה"ג סי' מ"ט מזה. א' רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט"ו זהובים ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים צ"צ. והמ"א כ' עליו ולא נהגו כן. (בספר אליהו רבה מפלפל אי מותר לעשות המכסה לס"ת או מענטלי ומפה משעטנז ומסיים שם ולמה דס"ל דאסור אם טעה א' ועשה הוי הקדש טעות ויעשה ממנו פרוכת:
א סָעִיף א (ס"ק ב) שנעשה כו' בכותל של עץ כו' דבש"ע כ' הבנויה בחומה. וכ' מ"א דלא תימ' חומה דהיינו של אבנים גם דבשל עץ ל"ש טעם השני שמתקלקלים הספרים דהא באמת בל' ש"ע משמע דבטעם ראשון סגי וטעם א' שייך גם בשל עץ וכמו שסיים מ"א דהוי כחדר בעלמא ר"ל שלא נעשה לכבוד אלא לשמירה:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) מתקלקלים כו' מעיקרא. ר"ל דל"ת מה מהני מה שעת' מתקלקלים מ"מ תחלה חלה הקדושה עליו:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) דמותר כו' ויהיה לו דין כו'. ר"ל דודאי ל' מותר לכלן לאו דוקא דמאי איסור יש במה שנוטל הס"ת מזה ונותנה בארון אחר אלא ר"ל דאין קדוש' על הראשון ועז"כ מ"א דוקא קדושת ארון הקודש אין עליו אבל קדושת בה"כ עליו דלא גרע משאר מקומות שבבהכ"נ:
ד סָעִיף ג (ס"ק ו) וכסא כו' הס"ת בלא מטפחת. דאז הוי תשמישי קדושה אבל אי אין מניחין עליו ס"ת בלי מטפחת מקרי תשמיש דתשמיש ואין לו אלא דין בה"כ. דהכסא תשמיש למטפחת והמטפחת תשמיש לס"ת:
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) וילון כו' ומניח הס"ת עליו. וא"כ הוי וילון תשמיש קדושה דהיינו לס"ת עצמה אבל מה שתולה לפני ארון הקודש לא הוי רק תשמיש דתשמיש ולכן סיים מ"א ועס"ס וי"ו. ר"ל דשם כ' רמ"א דפרוכת שלנו אין לו קדוש' ארון וכמ"ש מ"א ס"ק יג:
ו סָעִיף ג (סק"ח) שנעש' לכבוד ומונח כו'. ר"ל שמונח עליו בקבע ודבוק בו היינו מה שמכסים לוחות קרשים של הספר בעור או בבגד משי משא"כ וילון שאינו דבוק בספר דלא כע"ת דס"ל דהטעם של מכסה של קרשים הוא אע"ג דהוי תשמיש דתשמיש דהקרשים הם תשמיש הספר והמכסה תשמיש לקרשים מ"מ כיון שנעש' לכבוד י"ל קדושה א"כ גם וילון הנעשה לכבוד יש בו קדוש' ולכן מקשה הרב"י בש"ע שהעתיק דין מכסה להחמיר ובוילון הטעם דוקא משום דמניחים הס"ת ולכן פרוכת דידן אין בו קדושה אע"ג דנעש' לכבוד אבל לדעת מ"א לא תליא במה דנעשה לכבוד או לא:
ז סָעִיף ה (ס"ק ט) ס"ת כו' וה"ה ספרי' ומה שצריך לתנו בכל"ח ניהו דצריך לגונזן בקרקע מ"מ מה שאפשר לעשות שלא ירקבו מהר עושים וכדכתיב בירמיה ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים כ"כ הר"ן:
ח סָעִיף א (ס"ק יא) מתיב' כו' ומשמע במרדכי דאפי' הבנוי בחומה כמ"ש סעיף א' אסור וז"ל המרדכי בפ' בני העיר ששאלוהו על דין הארון הבנוי בחומה המבואר בסעיף א' נראה בעיני דאין בו משום תשמישי קדושה דאע"ג דארון ודאי יש בו משום תשמישי קדושה כו' אפ"ה על נדון זה דאתינא עלה נראה בעיני דלית ביה משום ארון הקודש שאני או' שאין קרוי ארון הקודש אלא כשעשוי כמין ארגז ולכבוד ולא לשמירה ותדע דרבא קרי ליה תיבה דאמר רבא (במגלה דף כ"ו ע"ב) תיבותא דארפיט (פירש"י ארון שנתקלקל) מיעבד ביה תיבה. זוטרתא שרי כורסיא אסור (וזהו הדין המבואר פה בש"ע סעיף ז') אלמא דבכה"ג לא הוי מקרי ארון הקודש אבל זה שעשוי בבנין החומה לשמירה הוא עשוי ולא לכבוד כו' עכ"ל המרדכי משמע דמשוה דין ארון הבנוי בחומה להאי דינא דרבא דלא מיקרי ארון הקודש ומה"ט קרי ליה רבא תיבותא ואפ"ה אמר רבא דאין לעשות מתיבה כסא. א"כ ה"ה דאין לעשות מארון הבנוי בחומה כסא ואף ע"ג דכתב מ"א ס"ק ד' דאין לו אלא קדושת בה"כ צ"ל דלאו דוקא אלא דאין לו קדושת ארון הקודש ממש אבל מ"מ עדיף מקדושת בית הכנסת ועס"ק י"ד:
ט סָעִיף ו (ס"ק יב) כיס כו' כדאי' בגמרא מגלה דף כ"ז ע"א דאסור לגלול נביאים וכתובים במטפחות ס"ת:
י סָעִיף ו (ס"ק יד) שאינן כו' לסי' שלא יטעו ר"ל שידעו איזה ס"ת יוציאו מן הארון לצורך הקריאה והיינו שאותו ס"ת נגלל למקום שצריך לקרות חובת היום או יודעים בו שהוא מוגה וא"כ היד שעושים לס"ת שבה מראים לקורא שלא יטע' בקריאתו: כ' הב"ח אכן צ"ע היכי שהוציאו כו' וכה"ג כ' הט"ז על מנהג שביום הושענא רבה אחר שמוציאי' כל הס"ת מן ההיכל שמים שם נר דולק ואומרים שהוא לכבוד התורה והיינו ע"ד ותורה אור שאין זה כדאי להורידו מקדושתו ע"ש: ול"נ פשוט דאסור כו' והביא ב"ח ראיה מדתניא במגלה ד' כ"ז גוללים ס"ת במטפחת חומשים כו' אבל לא נביאים וכתובים במטפחת כו' ס"ת. ורישא דגוללים ס"ת במטפחת חומשים ע"כ לפי שעה מיירי ואח"ז יחזרו ויגללו במטפחת החומשים וקמ"ל דלא יהיה נקרא הורדה כיון שכבר גללו בה לפי שעה הס"ת דאי ס"ד דר"ל דגוללים ס"ת במטפחת חומשים ר"ל דמייחד אותם מעכשיו לס"ת ולא יגללו שוב בה חומשים א"כ תקשי מאי קמ"ל פשיטא. וכיון דרישא מיירי לפי שעה ה"ה סיפא דאסור לגלול חומשים ונביאים וכתובים במטפחת ס"ת היינו אפי' לפי שעה ואפ"ה מקרי הורד' ואסור וכן הביא עוד ראיות ע"ש: דמאן ל"ל דמנהג ותיקון הוא. ר"ל אע"ג שמהרש"ל הביא ראיה מן המנהג שמניחים לתוכ' יריעות פסולים ועז"כ מאן לימא כו': ובארון הבנוי כו' פשיטא דשריא אע"ג שכ' בס"ק י"א דאין לעשות ממנו כסא דאסור להורידו מקדושתו כנ"ל. מ"מ בהורדה לפי שעה כיון שבארון ממש יש סברא להקל אף דלא קי"ל הכי מ"מ בארון הבנוי בחומה שרי. וא"ל דאפי' להניח בו בקביעות יריעות פסולים שרי דדוקא לעשות ממנו כסא שמשנה הכלי אסור אבל כשמניחו ארון כמות שהוא שרי: ובמגלה (דף כ"ו ע"ב) כו' דהוי ס"ד דרבא שהי' מת מונח בחדר סמוך לבה"כ והי' חלון פתוח מהחדר לבה"כ ולא היו הכהנים יכולים ליכנס לבה"כ וצוה להניח התיב' בחלון כדי לסותמו שלא יכנס הטומאה לבה"כ דהוי ס"ד דרבא דהתיבה שהס"ת מונח בתוכו הוי כלי עץ העשוי לנחת (ר"ל שמונח כל עת במקום א' ואין מטלטלין אותה ולכך אינו מקבל טומאה דבעי' דומיא דשק דהוא מטלטל) וכל דבר שאינו מקבל טומא' חוצץ בפני הטומא' ודחו דברי רבא דלפעמים מטלטלים אותה מקבל טומאה: ואע"ג דהוי תשמיש ש"ח. ר"ל א"כ מוכח דהורד' לפי שעה מותר א"ו כאן לא הוי הורד'. וכתבו התו' בב"ב כו' שהוכיחו דאפי' אינו מבטל שם דבר החוצץ שיהי' שם לעולם אלא לפי שעה מ"מ חוצץ דע"כ בהאי עובדא דמסכת מגלה לא היה דעת רבא שתהי' התיבה מונחת לעולם בחלון דא"כ הוי הורד' מקדושתו ואפ"ה הוי ס"ד דרבא דחוצץ אלא שחלקו עליו משום שמקבל טומאה וא"כ צ"ל דס"ל להתו' דאפי' כה"ג שאינו משתמש בו כלום: דמה לי כו' לא הותר אלא לפי שעה אבל לעולם אפי' כה"ג אסור דדוחק לו' דהתו' חולקים על כל הנ"ל: ובט"ז בי"ד כו' וממ"ש לעיל משמע דשרי. ר"ל דאין זה הורד' דמה לי שמונח כאן או כאן: וכמ"ש סי' שע"ו ס"ז. דמותר בשבת להניח ספר א' מכאן וספר א' מכאן וספר א' ע"ג שניהם ואינו אסור משום דעוש' אוהל כיון שא"צ לאויר שתחתיהן ולא מקרי אוהל וה"ל לדעת הט"ז בלא"ה אסור משום הורד' מקודשתו אולם הט"ז שם בסי' שט"ו תי' דמיירי דצריך לשלשתן ללמוד מתוך שלשתן ע"ש: ובס"ח כו' לא ישרטט כו' משמע דכשכתוב בו מותר להניח עליו ר"ל להניח על הספר הקונטרס ולשרטט במקום שעדיין אינו נכתב דהא לא אסר אלא משום דעדיין לא כתוב עליו: ודע שכ' הט"ז וז"ל ולולי דמסתפינא אמינא כו' דהא דאמרי' כו' דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קטנה. היינו כ"ז כו' אבל אם אינו ראוי' לזה רק לקלה. עפי עדיף שיעשה בה קדושה קלה ממה שתהיה פנוי ותגנז כו' עכ"ל ע"ש: אמרי' בשבת כו' ורש"י כ' ארנא כך היו קורין למגדלים שלהם אבל ארון כו' ר"ל אע"ג דאין חילוק בין ארון לארנא אלא דארון הוא לה"ק וארנא הוא תרגום מ"מ כיון דשם ארנא כו' מיוחד דוקא למגדלים איכא בזיון אם קורין לארון הקודש ארנא אבל ארון אינו מיוחד למגדלים לבד:
יא סָעִיף ח (ס"ק ט"ו) ואע"ג כו' נדחקתי כו' ומשמע כו' כיון שכ' על טעם דלב ב"ד מתנה נדחקתי כו' משמע שאין טעם זה נ"ל כ"כ לכן עדיף טפי שבאמת יתנה בפי' בתחלה:
יב סָעִיף י (ס"ק טז) אין מוחים כו' שאין אדם מתנה כו' ר"ל אנו אומרים כן מאומד הדעת כיון שאינו לכבוד התורה ודאי אין אדם מתנה ע"ז שישתמשו בה חתנים ביום חתונתם:
יג סָעִיף יא (ס"ק יז) אסור כו' לכל מילי דמצוה. משום דמאיס לגבוה: נעבד בבית ע"ז כצ"ל: דמחובר שאני ר"ל דמבעי' בש"ס דע"ז דף מ"ו ע"ב המשתחוה להר שהוא מחובר אי נאסרו אבניו לגבוה ואע"ג דקי"ל דאסור לגבוה מ"מ היכי דמצד הדין מותר אלא משום מיאוס שרינן במחובר: דינו כתלוש לענין ע"ז כדאי' שם בע"ז דף מ"ז ע"ב: מ"מ דמי למחובר והקילו לענין מיאוס: וצ"ע בע"ז דף מ"ו מ"ז דבעי' לאסור בית לגבוה: דהתם היא באה בגבול' ר"ל שהיתה תחלתה בה"כ ואח"כ העמידו בו ע"ז. וכה"ג השיב ר"ג על מרחץ של אפרדיט' במס' ע"ז דף מ"ד ע"ב:
יד סָעִיף יא (ס"ק יח) אסור כו' דדמי לקרבן. ר"ל דבגוי ניהו דאין מקבלים ממנו צדקה לפי שהיא מכפרת וכו' היכי דלא להוי לי' כפרה אין מקבלין ממנו. מ"מ קרבן נדבה שאינו מכפר מקבלין כדמרבי' מקרא דאיש איש לרבות הגוים אבל מומר מיעטו קרא אפי' מקרבן וכדאיתא בחולין דף ד' ואמרי' שם דאפילו אינו מומר רק לחלל שבתות בפרהסיא או לנסך היין הוי מומר לכל התור': ובס"ח סי' כו' וכ"כ הש"ך כו' ז"ל שם עמ"ש בש"ע שם שאין מקבלין מגוי צדקה אבל אם נדר דבר לבה"כ מקבלין מהן אבל לא מן המומר וכ' ע"ז הש"ך ובתשו' מבי"ט נראה שמקבלין מן המומר שכ' אע"ג דאמרי' אדם כי יקריב מכם להוציא את המומר היינו בקרבן ודמי ליה אבל הקדיש לעניים או הקדיש לבה"כ מקבלין עכ"ל מבואר דהמבי"ט חלק עמ"ש בש"ע וכן ס' חסידים ואין חילוק בין ס"ת או דבר אחר הכל מקבלים ממנו דלא כנראה מס' א"ר ע"ש: ודע שכ' הט"ז ס"ק ח' דכמו שאסור להדליק בבה"כ נר שדלק בבית ע"ז דכ"ש מנורות שנשתמש בהן לע"ז דאין להשתמש בהן בבהכ"נ ואפי' בביתו עכ"ל הנה מ"ש לאסור המנורה דהיינו לייכטי"ר אפי' בביתו לדעת הש"ך בי"ד סי' קצ"ט ס"ק ז' יש מקום להחמיר במנורה אפי' בביתו שכ' הש"ך דפסקי הש"ע שם סותרים אהדדי. דפ"א כ' דבמשמשי ע"ז קיי"ל דהוי מכירה ביטול אם מכרם גוי ומותרים אח"ז ופעם ב' כ' לדעת הפוסקים דאפילו במשמשי לא הוי מכירה ביטול כמו בע"ז א"כ י"ל דוקא נר שעוה שכיבה הגוי ודאי הוי ביטול ומותר להדיוט אבל מנורה דליכא ביטול אחר כ"א המכירה וכיון שיש מחלוקת אי מכירה הוי ביטול יש להחמיר וע"ש בט"ז:
טו סָעִיף יב (ס"ק יט) אם הוא מאוס כו' וכ"פ הט"ז בי"ד וכ"כ פה: עסי' רע"ב ר"ל דשם משמע לאיסור שכ' שם יין מגולה בזה"ז מותר לשתיה כיון שאין נחשים מצוים בינינו ואפ"ה אין מקדשים עליו משום הקריבהו נא לפחתך ה"ה הכא אף דאיכא ס' מ"מ אסור למצוה משום הקריבהו נא לפחתך:
טז סָעִיף יג (ס"ק כ) נר של כו' עכ"ל ב"י ס"ל לרי"ו דשרי לקרות אצלו אפי' דבר של חול דהא הרב"י הביא תחלת ל' רי"ו מותר לקרות לאורו בין בתלמוד ובין בכל צרכיו דאל"כ היינו דעת הנ"י שהביא לבסוף וגם הרב"י כ' על נ"י ומיהו לא נהגו ליזהר בכך משמע דהמנהג להקל אפי' לצורך חול: וז"ל שמן שנדרו כו' דע"כ לא כו' משום קדושה הלכך בחול כו' ור"ל דלא תימא דאסור להשתמש לאור בה"כ שום דבר משום דאית ביה קדושה כמו בנר חנוכה דאסור להשתמש לאורו וכמ"ש סי' תרע"ג. וע"ז כ' דליתא דאפי' בנר של שבת לית ביה משום קדושה ולא אסרו בשבת לקרות לאור הנר אלא מחשש שמא יטה: והביא ראיה לזה דהא מותר בחול אם נותר משמן שהדליק בשבת מות' בחול לקרות לאורו. בין בתלמוד בין בכל צרכיו: ואע"ג דנ"ח קדושה יש בו. ולכן אסור להשתמש לאורו אפילו בחול דליכא שמא יטה וגם שמן הנותר צריך לשורפו: כמ"ש הרב"י סי' תרע"ז בשם התו' והר"ן. וז"ל הר"ן שהביא שם משום דהתם (בנר שבת) אף בעודו דולק למצותו נהנים ממנו משא"כ בנ"ח כו'. והתו' במס' שבת דף מ"ד ע"א בד"ה שבנר כתבו בל' אחר ע"ש ועכ"פ החילוק דנ"ח הודלק לשם מצוה לבד אבל נר של שבת וה"ה נר בה"כ הודלקו להאיר וליהנות מאורו. ולא אמרי' דאדעתא דהכי לא נדר בזה מפ' מ"א מה שסיים רי"ו כמה דקרי טפי איכא מצוה כו': וא"כ מ"ש כאן מותר כו' ר"ל מ"ש כאן בש"ע בסעיף י"ג וצ"ל דחזר בש"ע ממ"ש בחיבורו. אבל באותן שעומדים על המנורה כו'. ר"ל כ"ז שעומדים על המנורה:
יז סָעִיף יד (ס"ק כב) לצורך כו' מדינא שרי ר"ל וא"צ לטעם דלב ב"ד מתנה:
יח סָעִיף טו (ס"ק כג) אלא כו' כדאמרי' גבי יתמי. במס' ב"מ דף קי"ו ע"ב. ובח"מ סי' קט"ו דבע"ח גובה מן היתומים קרקע שהניח אביהם וגם השבח שהשביח אביהם אבל לא שבח ששבחו יתומים. ואם היתומים אומרים אנחנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח צריכים היתומים להביא ראיה ואמרי' הטעם דהא אפי' השביחו היתומים ארעא לגוביינא קאי כמאן דגביא דמי והיינו דאפי' השביחו יתומים בע"ח גובה הקרקע עם השבח אלא שהבע"ח צריך לשלם ליתומים דמי השבח. א"כ מקרי היתומים באים להוציא מבע"ח לכך עליהם להביא ראיה וה"ה הכא כיון דעכ"פ הס"ת נשארה להנשארים פה אלא שצריכים לשלם להיוצאים וכיון דאיכא ספיקא על היוצאים להביא ראיה: ולפי טעם אחרון אפילו הוזלו כו' ר"ל דלטעם אחרון הוי ספק אי היה דעתם לשומא מבוררת אז או כפי אשר ישוה בשעת היציאה וא"כ בהוקרה צריכים היוצאים להביא ראיה שהיה כוונתם כפי השומא בשעת היציאה וממילא בהוזלה צריכים להביא ראיה שהיתה הכונה כפי השומא שהיתה אז מבוררת משא"כ לטעם א' דליכא ספיקא א"ו היתה דעתם לשומא מבוררת אז א"כ גם בהוזלה צריכים ליתן כפי השומא ראשונה: ונ"ל דאם היה התנאי כו' וכמ"ש בח"מ שם סי' קט"ו ר"ל דשם הובא שני דעות דיש ס"ל דוקא בעשה האב קרקע אפותיקי לבע"ח דלא מצו יתמי לסלק לבע"ח הוא דצריכים היתומים להביא ראיה דהקרקע בחזקת בע"ח קיימא כנ"ל אבל אי לא עשאה אפותיקי דיכולים היתומים לסלק לבעל חוב אז הקרקע בחזקת יתומים וצריך בע"ח להביא ראיה ולדידהו ודאי א"ש דברי מ"א כיון דהיוצאים רשאים לסלק הנשארי' אין הנשארים נקראים מוחזקים אולם י"א שם דאפילו לא עשה אפותיקי מקרי בע"ח מוחזק וצריכים היתומים להביא ראיה וכן הסכים הש"ך שם מ"מ דינו של מ"א אמת דהא הש"ך שם כתב הטעם אפי' לא עשאה אפותיקי מ"מ (חזקה) של בע"ח על הקרקע אלא שהיתומים יכולים לסלקן א"כ כל זמן שלא סלקוהו הקרקע בחזקת בעל חוב ונקראו היתומים מוציאים ועליהם להביא ראיה. וטעם זה לא שייך הכא דאותן הנשארים אינם יותר מוחזקים מן היוצא ויד שניהם שוה בס"ת: מצא כו' ועיין בשקלים פ"ז ר"ל דתנן שם במשנה ב' מעות שנמצא בהר הבית אפי' ברגל שרוב המעות שבידי אדם אז הוא מעות מעשר אפ"ה אמרי' דהמעות חולין והן של מוצאן דאזלי' בתר רוב השנה דאז הוי רוב מעות חולין ומה בכך שהיה חולין בשעה שנפלו מן האדם מ"מ יזכה בו חצר הקדש ויהיה הקדש אלא ודאי דאין חצר קונה להקדש. כ' המבי"ט כו' בזמן לפי ערך ר"ל דרך משל אם היו תחלה שלשים איש ונתפרדו ונשאר במקום אחד עשרים ובמקום אחר עשרה אותן עשרים ישתמשו זמן כפל ממה שישתמשו בו העשרה דהיינו אם העשרה משתמשים בו שנה ישתמשו העשרים ב' שנים: ול"נ אם נשתקע כו' כוונתו לחלוק עמ"ש המבי"ט אם יש חפצים ידועים כו' יכול כו' להוליכה כו' עז"כ מ"א דאם נשתקע שם בעליו שכלם שוין בהם כמבואר שם ביו"ד כ"ז ששם בעליו חתום עליה לא מקרי נשתקע שם בעליה. ועוד נ"ל דגם לנשים (והיינו אם היו בנות יורשות שלא ה"ל אחי'): וטף כו' בזה חלק עמ"ש המבי"ט לחלק לפי ערך אנשים שהן מבן י"ג שנה ומעלה דמשמע דוקא אנשים ודוקא גדולים בני י"ג שנה: כ' מ"ע כו' ועבח"מ סי' תל"ד כו' ואפשר כו' ז"ל רמ"א שם וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם יודעים שדרך האונס לבא או ששניהם אין יודעים הוי פסידא דפועל עכ"ל והיינו טעמא כיון שהפועל בא להוציא מבע"ה לכן ה"ל לפועל להתנות תחלה וכיון דלא התנה מפסיד א"כ ה"ה הכא שגזבר ההקדש הוא מוציא ה"ל להתנות וכיון דלא התנה ראוי שיפסיד ההקדש ועז"כ מ"א לחלק דהקדש שאני: כ' הרשב"א כו' ועבי"ד סי' רמ"ט כו' וסי' רצ"ט סעיף ג' כצ"ל דבסי' רמ"ט כ' רמ"א וז"ל מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהיה לו לזכרון וראוי לעשות כן ופי' הט"ז שם הטעם שראוי לעשות כן לפי שכ' בסי' רנ"ט סעיף ג' דאם נשתקע שם הבעלים רשאים הצבור לשנותו אפי' לדבר הרשות ומבואר שם דאם כתוב עליו שם הבעלים מקרי לא נשתקע שם בעלים א"כ עי"ז שיכתוב שמו עליו לא יהיה רשות ביד הצבור לשנותו: מי שי"ל בה"כ כו' עיין בתשו' ש"י סי' כ"ז כו' ויש לדמותו לאילן כו' תמצית התשו' היא אף דקיי"ל בח"מ סי' קנ"ה סעיף ל"ח אע"ג דקי"ל דאין חזקה לבה"כ מ"מ בתי כסאות שלנו שהם מכוסים י"ל חזקה אפ"ה צריך לסלק בנדון דהכא הבה"כ דהא קי"ל שם בסעיף ל"ט דאי מחזיק בדבר שידוע שאין שכנו יכול לסובלו מצד שהוא מסופק וכדומה אין לו חזקה וא"כ גם בבה"כ המכוסה אם היה מגיע לשכנו ריח רע שלא היה יכול לסובלו היה צריך לסלקו ולגבי תפלה ודאי מקרי אינו יכול לסובלו דהא המתפלל צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח (ואף דמחיצת בהכ"נ מפסקת בין הריח מבואר לעיל סי' ע"ט מחלוקת אי מהני הפסק' לריח ונראה דעת הרב"י שתפס עיקר כדעת האומר שאין מחיצה מפסקת לריח דהביא דעה זו תחל' סתם) ואע"ג דקי"ל שם בח"מ סעיף ל"ו שאם קנו מידו או מכרן לו מהני אפי' בהיזקא דבית הכסא מ"מ בבהכ"נ אין לשום אדם למכור דבר זה לעשות בית הכסא ואפי' טוען שקנה המקום לבית הכסא קודם שנבנה הבה"כ ממי שהי' שייך לו הקרקע אז מ"מ אין לו אלא דמים שצריכים הציבור להחזיר לו מעותיו אבל עכ"פ צריך לסלק הזיקא ואם אין לו עדים ע"ז רק שהוא טוען שקנאוהו קודם צריך לסלק הזיקא ואין הקהל צריכים לשלם וזה מדמה בתשובה לדין המבואר במס' ב"ב דף ך"ד דתנן שצריך להרחיק אילן מן העיר חמשים אמה ומבואר שם הדין אם העיר קודם לאילן צריך לקצוץ ואין נותנים לו דמים ואם האילן קודם לעיר קוצץ וצריכים לשלם לו דמי האילן ואם ספק מי הוא קדם צריכים לקוץ ואין נותנים לו דמיו כיון דאפי' האילן קדם צריך לקצוץ תחלה ואח"כ יתבע דמיו דאם יהיו צריכים לשלם לו תחלה יתבטל ענין הקציצה כיון שהם רבים הוי קדרה דבי שותפי דלא חמימא ולא קרירא דכ"א סומך על חברו וכיון שהוא צריך לקצוץ תחלה כשבא לתבוע אח"כ הדמים מהקהל הוי הוא המוציא וכיון דהוא ספק אין לו כלום וכ"ש הכא דהוי לדבר מצוה עכת"ד התשו': ברבה פ' אחרי אם אין לאדם כו' וכ"ה במדרש קהלת ע"פ ויתרון ארץ בכל כו' וכ"ה ברש"י שם וז"ל אוהב כסף לא ישבע כסף אוהב מצוה לא ישבע מהן ומי אוהב בהמון מצות רבות לו תבואה ואין באחת מהן מסויימת וניכרת כגון בנין בה"מ וביהכ"נ וס"ת נאה גם זה הבל עכ"ל. ביומא דף ע' כ"א מביא כו' לרבים ופירש"י וז"ל (אחר שקרא כ"ג ביה"כ בס"ת בסדר היום וכדתנן התם היה מביא כ"א ס"ת כו') להראות נויו של ס"ת ותפארת בעלי' שטרח להתנאות במצוה כו' עכ"ל: ביומא דף ך"ד למה מפיסים כו' שבכל יום היו מפיסים במקדש ד' פעמים וכל פעם על ענין עבודה מיוחדת מי יזכה בה והקשה הש"ס ה"ל להפיס על כל ד' עניני עבודה בפייס א' ומשני כדי להרגיש את העזרה ופירש"י להשמיע קול המון עם רב כ"פ שהיא כבוד למלך שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש עכ"ל: סעודה קודם מוסף כדלק' סי' רפ"ו סעיף ג': א' רצה ליתן בעד מצוה כו' הוא שם בסי' ע"ב והמעשה שם היה שהאחרון לא חזר בו אלא שהגבאים לא רצו למכור להשני משום שלא היה בטוח וע"ז פסק דהראשון מחויב לעכבו בסך שפסק הראשון והמותר יפסיד הצדקה ואם האחרון חזר בו לבד צריך האחרון לשלם מה שהוסיף על הראשון והשאר ישלם הראשון ואם חזרו שניהם בבת א' או אם היו ג' וחזרו השלשה בבת אחת אז תליא במחלוקת רש"י ורמב"ם וקצרתי כיון שכתב ולא נהגו כן וגם בתשובה הנ"ל כתב ג"כ וז"ל אע"פ שהגבאים נוהגים לכוף האחרון על הכל והוא לבדו צריך לשלם לצדקה כל מה שנתן הוא מכל מקום הדין דין אמת כמ"ש כו' עכ"ל אמנם אם האחרון או' שמעולם לא הוסיף על הראשון אלא שהשמש טעה וסבר שהוסיף בזה אין מנהג מבורר ולכאורה בזה יעמוד הדבר על ד"ת ועיין בתשובת פנים מאירות חלק ב' סי' ך"ה שחולק על תשובת צ"צ הנ"ל:
א סָעִיף א ס"א וכן כו'. טור מהנ"ל: וי"א כו'. כמש"ש מ"ד לאו לכבוד עבידא כו': וכ"ש כו'. במכ"ש דלאו לכבוד כו' כ"ש במקלקל דאפי' נטורי לא הוי:
ב סָעִיף ב ס"ב השוכרים כו'. כנ"ל בס"א בש"ע:
ג סָעִיף ג ס"ג וארגז כו'. שם זבילא דחומשי וקמטרא דספרי כו': וכסא כו' ווילון כו'. שם וא"ר מריש כו' ועתוס' בד"ה מריש כו' וז"ש לפני כו': ודוקא כו'. שם: או כו'. שם וקמטרא דספרי כו' אע"ג שאין מניחין הס"ת בתוכו בלא המטפחת וכמ"ש הרמב"ם וש"ע י"ד סי' רפ"ב סי"ב: אבל כו'.זש"ש לנטורי כו' בכה"ג: אסור כו'. כמ"ש בפ"ד דר"ה בשופר:
ד סָעִיף ו ס"ו וכן מותר כו'. כגי' הרי"ף ורא"ש שם וכ"ה בירושלמי שם: ופרוכת כו'. שם כיון שאין אנו מניחין ס"ת עליו: בפני כו'. כפי' תוס' הנ"ל: רק כו' וכן כו'. ירושלמי והביאו הר"ן והג"א שם כל כלי בה"כ כגון כו': וכן כו'. גמ' שם וכגי' הרי"ף ורא"ש: ומ"מ כו'. עמ"א:
ה סָעִיף ז ס"ז כגון בימה כו'. רש"י אבל רמב"ם וטוש"ע י"ד סי' רפ"ב כ' שעומד עליהם האוחז ס"ת:
ו סָעִיף ח ס"ח דכיון כו'. כמ"ש בשבועות י"א ואפי' בפר ושעיר של יה"כ פריך שם ומשני שאני אבודין כו' הא שכיחי אמרינן:
ז סָעִיף ט ס"ט אבל כו'. כמ"ש במגילה שם ת"ש גוללין כו' ופסקו הפוסקים הבעיא לחומרא: ויש מתירין. הוא תר"י שפ' לקולא: וכן נוהגין. ר"ל דודאי נקטינן לחומרא כדעת כה"פ אלא משום כו':
ח סָעִיף י ס"י הנוהגים כו'. משום לב כו' כנ"ל ומשום כבוד תורה משא"כ לחתנים דעלמא שאין אדם מתנה לכבוד הדיוט:
ט סָעִיף יא סי"א נרות כו'. כמ"ש בע"ז מ"ז א' באשירה שבטלה כו': מומר כו'. אע"ג דמעו"ג מקבלין כמ"ש בריש ערכין משום דמקבלין מהן קרבן כמ"ש תוס' בב"ב ח' ד"ה יתיב והא דקביל כו' משא"כ במומר כמ"ש בריש חולין מכם כו' וכמ"ש בי"ד ס"ס רנ"ד:
י סָעִיף יב סי"ב עכבר כו'. הרא"ש בפ' ג"ה: אסור כו'. כמ"ש בפ"ה דב"ב וש"מ הקריבהו נא כו':
יא סָעִיף יג סי"ג נר כו'. עמ"א:
יב סָעִיף יד סי"ד אין כו'. כמ"ש בנ"ח בפ"ב דשבת דקינסא לבד ודאי אסור וכמ"ש במ"ש שם: ויש כו'. כמש"ש לשיעורה וכמ"ש הרי"ף שם:
יג סָעִיף טו סט"ו בני כרך כו'. דאומרין דהתנו לחלק מבורר באותה שעה ואפי' מספיקא אמרי' אייתי ראיה ושקול וכמ"ש בב"מ ק"י ב' אמר אביי כו' אלמא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.