א אַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לַעֲסָקָיו, דְּכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן, כִּי הָעֹנִי יַעֲבִירֶנּוּ עַל דַּעַת קוֹנוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ עִקָּר, אֶלָּא עֲרַאי, וְתוֹרָתוֹ קֶבַע, וְזֶה וָזֶה יִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ; וְיִשָּׂא וְיִתֵּן בֶּאֱמוּנָה; וְיִזָּהֵר מִלְּהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה, מִיתָה מְצוּיָה; וְיִזָּהֵר מִלִּשָּׁבַע, אֲפִלּוּ בֶּאֱמֶת, שֶׁאֶלֶף עֲיָרוֹת הָיוּ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ בִּשְׁבִיל שֶׁהָיוּ נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִים אוֹתָם; וְיִזָּהֵר מִלְּהִשְׁתַּתֵּף עִם עַכּוּ"ם, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה וְעוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (שְׁמוֹת כג, יג). הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין בַּעֲשִׂיַּת שֻׁתָּפוּת עִם הַעַכּוּ"ם בַּזְּמַן הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁאֵין הַעַכּוּ"ם בַּזְּמַן הַזֶּה נִשְׁבָּעִים בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְאַף עַל גַּב דְּמַזְכִּירִין הָעֲבוֹדָה זָרָה, מִכָּל מָקוֹם כַּוָּנָתָם לְעוֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶלָּא שֶׁמְּשַׁתְּפִים שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר, וְלֹא מָצִינוּ שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם: וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (וַיִּקְרָא יט, יד) דַּהֲרֵי אֵינָם מֻזְהָרִין עַל הַשִּׁתּוּף (רַ"ן ספ"ק דַּעֲבוֹדָה זָרָה וְר' יְרוּחָם ני"ז ח"ה וְתוס' רֵישׁ פ"ק דִּבְכוֹרוֹת); וְלָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם בְּלֹא שֻׁתָּפוּת, לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי בְּלֹא יוֹם חַגֵּיהֶם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ח מֵהִלְכוֹת עֲבוֹדָה זָרָה) וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה מֵהִלְכוֹת ע"א סי' קמ"ז.
א סָעִיף א (א) ילך לעסקיו - והנהגת האדם צריך להיות הכל בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי וכן בכל המדות רק הגאוה והכעס יתרחק מהם עד קצה האחרון וכמו שאמר התנא מאד הוי שפל רוח וכן בכעס הזהירו חז"ל הרבה עליה:
ב סָעִיף א (ב) עיקר - אלא יעשה רק כדי פרנסתו אך בזה גופא צריך להזהר מפיתוי היצר שמפתהו שכל היום צריך השתדלות על הרוחה זו. והעיקר שיתבונן בעצמו מה הוא הכרח האמיתי שאי אפשר בלעדו ואז יכול להתקיים בידו שיהא מלאכתו עראי ותורתו עיקר:
ג סָעִיף א (ג) בידו - כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט וישלח לו ברכה במעשה ידיו:
ד סָעִיף א (ד) באמונה - היינו שלא ימצא בעסקו שום גזל ותרמית וגם ע"ז שואלין לו לאדם בשעת הדין כמו שאחז"ל. והנה יש כמה מצות תדיריות [עשין ולאוין] שמוטלות על האדם לעשות ולהזהר בהן בכל עת ואינן מובאות בהשו"ע וכמה מהן העתיקן המ"א מדברי הרמב"ם ושארי הראשוני' וכן כמה הנהגות טובות המוזכרים בדחז"ל לכן לא אחדול ג"כ מלהעתיק מקצת מהדברים פה. כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות הלכה ב) מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להתדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח ולאכול ולשתות עם ת"ח ולעשות פרקמטיא לת"ח ולהתחבר להן בכל מיני חיבור שנאמר ולדבקה בו עכ"ל ואמרו חז"ל כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה (ברכות ס"ד). עוד כתב בפ"י הלכה ג' מצוה על כל אדם לאהוב את כ"א מישראל כגופו שנא' ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו [ובפני שונאיו אסור שלא יבואו לספר בגנותו שם בפ"ז מה"ד] ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו לפיכך המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל. ודוקא רעך בתורה ומצות אבל אדם רשע שראה אותו שעבר עבירה המפורסמת בישראל ולא קבל תוכחה מצוה לשנאתו [ע"פ קי"ג]. אהבת הגר שנתגייר [בזה"ב] שני מ"ע הן שנא' בו גם מצוה בפ"ע ואהבתם את הגר. השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך והמכה את חבירו והמחרפו אינו עובר בלאו זה אלא הוא עובר משום לא יוסיף להכותו ובחירוף עובר משום לא תונו איש את עמיתו ואם הכלימו בזה עובר ג"כ משום לא תשא עליו חטא. כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ר"ה דבכלל מצות הוכחה הוא שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיחטא איש ממנו לאיש ולא נטור בלבבנו ולא נחשוב לו עון אבל נצטוינו להוכיחו במאמר עד שלא ישאר דבר בנפש ומ"מ לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא אלא יוכיחנו בסתר בנחת ובלשון רכה [ועיקר דיני הוכחה נבאר אי"ה לקמן בסי' תר"ו ותר"ח]. חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות אפילו הם עשירים גדולים וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב לבן או רדה בהן או אבד ממונן עובר בל"ת וכש"כ המכה אותן או המקללן שנא' כל אלמנה ויתום לא תענון בד"א שעינה אותן לצרכו אבל כשעינה אותן הרב ללמוד תורה או אומניות או להוליכן דרך ישרה מותר ואעפ"י כן לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להן הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים אחד יתום האב ואחד יתום האם. ועד אימתי נקראין יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם להסמך עליו ולאמן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכיו לעצמו כשאר כל הגדולים. המרגל בחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תלך רכיל בעמיך איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אעפ"י שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אף שהוא אמר אמת אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו. המספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע [ובלאו הזה נמצאו הרבה הלכות ומבוארים באורך בכמה מקומות בדברי הראשונים והרוצה לעמוד על כל פרטי הדינים יעיין בספר חפץ חיים כי שם יבוארו כל הפרטים באורך]. שלא להחזיק במחלוקת שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו [סמ"ג ל"ת קנ"ז]. הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תקום ולא תטור כיצד אמר לו השאילני קרדומך ולא רצה למחר אמר לו השאילני מגלך אמר לו איני משאילך כדרך שלא שאלתני זו היא נקימה [וכתב רבינו אליעזר ממיץ בס"י שלו וז"ל לאו דוקא שאלת כלים דהא לאו כלים כתיב בקרא אלא אפילו שאר ממון דלאו כלים נינהו למדנו שמוזהרים ישראל שלא למנוע לעשות צדקה וגמ"ח בממון בשביל שלא עשה הוא עמו שזו היא נקימה וכו' עיין שם] ואם אמר לו הא לך הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחק הדבר מלבו ולא יזכרנו כלל עכ"ל הרמב"ם עוד במצוה ע"ג להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם שנאמר והתודו את חטאתם וגו'. בחלק ל"ת סימן קצ"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא בימי הנערות שנאמר לא תאכלו על הדם ר"ל לא תאכל אכילה שהיא מביאה לשפוך דם והוא אכילת סורר ומורה שחייב עליה מיתה [ואף שלאחר שעבר ימי הנערות לא נתחייב בתורה מיתה על אכילה כזאת מ"מ נוכל לראות כמה מגונה ומכוער הדבר ביותר מדכתיב ואמרו אל זקני עירו בננו זה וגו' זולל וסובא ונאמר בקבלה אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ולהרמב"ן נכלל כל זה במ"ע קדושים תהיו עיין שם]. אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו [פסחים ג']. מצוה רצ"ט שלא להכשיל תם בדרך והיינו שלא ליתן לו עצה שאינה הוגנת לו שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. יזהר מליצנות וחניפות וכן ירחק משקר בתכלית הריחוק [עי' שבועות ל"א] אך מפני השלום מותר לשנות [וע' במ"א מש"כ בשם הס"ח וצ"ע בזה]. בג' דברים מותר לשנות במסכתא ובפוריא ובאושפיזא [חו"מ רס"ב ע"ש]. איתא בסוטה בסוף פרק ז' בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל אמרו לו אחינו אתה ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס דאעפ"י שלא היה בידם למחות מ"מ היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה. ומיהו אם מתיירא שלא יהרגנו מותר לו לומר יפה עשית אפילו עבר עבירה. אמרו חכמינו ז"ל על הפסוק בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חברך לכף זכות עיין בשבת דף קכ"ז והחושד בכשרים לוקה בגופו [יומא י"ט]. השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים ולאו הבא מכלל עשה עשה [יומא י"ט]. כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ח' צונו להדמות לו יתעלה כפי היכולת והוא והלכת בדרכיו וכבר נכפל זה הצווי ואמר ללכת בכל דרכיו ובא בפירושו [סוטה י"ד] מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום וכו' וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר אחרי ה' תלכו ובא בפירושו שר"ל ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם עכ"ל. ועוד יש הרבה מצות תדיריות עשין ולאוין הנזכרות בכל ארבעה ספרי השו"ע וימצא אותם המעיין כל אחד במקומו ועוד יש הרבה והרבה שלא הובאו בהשו"ע ונמצאים בספרי מוני המצות הרמב"ם והסמ"ג והחינוך [וביותר בספר חרדים כי הוא קיבץ מכל הראשונים הקודמים לו בהמצות הנוהגות למעשה בזמן הזה] ונכון מאד שילמוד אותם כל אדם ויהיה בקי בהן ועי"ז יהיה ביכולתו לקיימן וכמו שאחז"ל על הפסוק וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם זכירה מביאה לידי עשייה דאם לא ידע אם היא מצוה כלל מה יזכור לקיימן:
א סָעִיף א עיין בהלכות דיעות להרמב"ם וכלל הדבר שילך אדם בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי רק הגאוה והכעס יתרחק ממנה עד קצה האחרון, אמרינן בגמ' ו' דברים גנאי לת"ח ע' ברכות פ"ו: מלאכתו עיקר. פי' שיעשה רק כדי פרנסתו ואמרי' בגמרא הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן ע"ש ועיין בהג"מ פ"ג מה' ת"ת בענין יפה ת"ת עם דרך ארץ:
ב סָעִיף א יתחייב לו שבוע'. עיין בתשו' ר' אהרן ששון סי' צ"ה דפעמים אסור לקבלה, כ' הרמב"ם פ"ו מהל' דעות מ"ע להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם שנא' ובו תדבק: מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך ודוקא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו בע"פ דף קי"ג [הג"מ] ומשמע שם בתוספות דאפ"ה מצוה לטעון עמו כדי לכוף יצרו שלא יבואו לידי שנאה גמורה ונ"י פסק הפך מזה וכ"כ התוס' בב"מ וכ"פ רמ"א בח"מ סי' ער"ב ס"י כותיה, המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעה"ב, אהבת הגר שנתגייר ב' מ"ע הם שנאמר ואהבתם את הגר, השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך אבל המכה חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא [ומ"מ עובר על לא יוסיף להכותו], כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק אלא יאמר לו למה עשית כך וכך [עסי' תר"ו וסימן תר"ח בענין הוכחה] ומ"מ לא ידבר לו קשו' עד שיכלימנו שנ' ולא תשא עליו חטא שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעה"ב אלא יוכיחנו בסתר בנחת ובל' רכה ואם לא חזר בו ב' או ג"פ מכלימין אותו ברבים, כ' רא"ם אף על גב דמרבי' בב"מ פ"ב מהוכח תוכיח אפי' תלמיד לרב היינו במקבלו (פי' שהוכח) ולחברו אפי' אין מקבלו [הג"מ], החושד בכשרים לוקה בגופו [יומא דף י"ט], אסור למנות ישראל אפי' אינו מכוון למנות רק להטיל גורל אפי' לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם [יומא דף כב], אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה מאחוריו [שם], הא דמותר לשנות מפני השלום היינו בדבר שכבר עבר ולא בלהבא [ס"ח סי' תכ"ו], בג' דברי' מותר לשנות במסכת' בפוריא באושפיזא עיין בח"מ ס"ס רס"ב, כ' הר"ש סוף שביעית מי שהלך למקום שאין מכירים אותו והם סוברים שהוא שנה הרבה ומכבדים אותו ביותר צ"ל להם לא שניתי כ"כ הרבה ע"ש בשם ירושלמי, אורח לא ישבח בעל הבית שמא ירבו עליו אורחים כדאיתא בברכות, אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה [עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב] ובסוף מסכת כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וכ"ה בברכות דף כ"ז ע"ש בתר"י וצ"ע, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו [נדרים פ"ק], חייב אדם ליזהר ביתומים ואלמנות אפי' הם עשירים גדולי' וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונם עובר בל"ת וכ"ש המכה אותן או המקללן שנ' כל אלמנה ויתום לא תענון בד"א בזמן שעינה אותן לצרכו אבל עינה אותן הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן דרך ישרה מותר ואעפ"כ לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים אחד יתום מאב וא' יתום מאם, ועוד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכיו לעצמו כשאר כל הגדולים, המרגל בחבירו עובר בל"ת שנ' לא תלך רכיל בעמך איזה רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואו' כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב העולם, יש עון גדול מזה והוא ל' הרע והוא מספר בגנות חבירו אף על פי שאמר אמת (כגון דאמר היכא איכא נורא אלא בי פלניא דשכיח בשרא וכוורי אפי' זה הוי לה"ר וכגון דאפיק ליה בלה"ר) אבל האומר שקר נק' מוציא ש"ר על חבירו אבל בעל לה"ר זה שיושב ואו' כך וכך עושה פלוני כך וכך היו אבותיו כך וכך שמעתי עליו, (בירושלמי מותר לו' לה"ר על בעלי המחלוקת מ"ט ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך [הג"מ]) ודוקא למלך כשר כמו נתן לדוד [הגהו' סמ"ק] והמקבלו גרע יותר מהאומרו [ואם רואה דברים ניכרים רשאי להאמין ולקבל כדאמרי' פרק במה בהמה בדוד ע"ש] [הג"מ], אבק לה"ר כיצד, שאמר מי יאמר לפלוני שיהי' כמות שהוא עתה או שיאמר שתקו איני רוצה להודיע מה אירע ומה הי' וכיוצ' בדברים אלו וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו ה"ז אבק לה"ר שהוא גורם להם שיספרו בגנותו (אבל בפני אוהביו מותר) [ס"ח] אכן רש"י פי' לא יספר יותר מדאי בטובתו דמתוך שמספר ומונה מדותיו א"א שלא יבא לידי גנותו [הג"מ] וצ"ע דבב"ב דף קס"ד איתא שהיה אומר כמה נאה כתב זה וא"ל ר"ש לאו אנא כתביה אלא יהודה חייטי' וא"ל כלך מלה"ר, וכן המספר לה"ר דרך שחוק ודרך קלות ראש כלו' שאינו מדבר בשנאה הוא ששלמה אמר כמתלהלה היור' זיקים חיצים ומות וגו' ואמר הלא משחק אני וכן המספר לה"ר דרך רמאות א' המספר בפני חבירו או שלא בפניו המספר דברי' שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפי' להצר לו או להפחידו ה"ז לה"ר [ועיין בשבת דף ל"ג ע"ב בעובדא דרשב"י] ואם נאמרו דברים אלו בפני ג' כבר נשמע הדבר ונודע, ואם ספר הדבר א' מן השלש פעם אחרת אין בו משום לה"ר והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר, פ"ק דיומא מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור וכו' ואם האומר מזהיר שלא לו' אפי' אמרו בפני רבי' יש בו משום לה"ר כדאמרי' פז"ב ההו' תלמידא וכו' [הג"מ] ובב"ב דף ל"ט בתוס' פי' כל מתלא דמתאמרא באפי ג' לית ביה משום לישנא בישא להאומר דהוי כאלו אומרה בפני בעליו דלית ביה משום לה"ר ע"ש שכן מוכח בגמרא, וכתבו התוס' בערכין פ"ו כגון כה"ג דנורא בי פלניא דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא אבל אם הוא אמר דבר קינטור על חבירו אפי' היה בפניו אית ביה משום לישנא בישא, הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנא' לא תקום ולא תטור כיצד א"ל השאילני קרדומך ולא רצה למחר א"ל השאילני מגלך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואם א"ל הא לך הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחק הדבר מלבו ולא יזכרנ' כלל עכ"ל הרמב"ם, אמרי ביומא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש כשפוגעין בכבודו אינו ת"ח ומ"מ לא ינקום הוא בעצמו רק אם אחרים נוקמין ישתוק ואם מפייסין אותו צריך למחול וצריך כל אדם ליזהר בזה, כתב הרמב"ם במנין המצות מצוה ע"ג, להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם שנ' והתודו את חטאתם וגו', בחלק ל"ת סימן קצ"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא שנ' בננו זה זולל וסובא, רצ"ט שלא להכשיל תם בדרך שנ' ולפני עור לא תתן מכשול והמקום ינחנו בדרך אמת וישר יזהר מחניפות וליצנות כידוע, וגם מכעס, האי מאן דסייר נכסיה בכל יומא משכח פרוטא, ישלש מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו, ואהבת לרעך כמוך, הוי דן חבירך לכף זכות ע' בשבת דף קכ"ז, אל יוציא דבר מגונה מפיו ולכן לא יאמר בתלמוד ביצים אלא בעים [יש"ש ב"ק פ"ד], לא יהרוג כנה בפני חבירו [חגיגה פ"א] [מס' ד"א פ"ג], בעה"ב נכנס תחלה ואורח יוצא תחילה, זריזין מקדימין למצות ואין מקדימין טפי מצפרא (פסחים דף ד') הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו (ספ"ק דברכות) הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות (ברכות פ"א), השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש (יומא), לא יאמר אדם יש לי יותר ממה שהיה ראוי לי לפי מעשי ושעבודי נגד ה' דא"כ אומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא אלא יסיים בה זולת זכות אבות מסייע לי (יש"ש ב"ק פ"ה) ול"נ דהקב"ה נותן שכר יותר אך שאינו מוותר עבירה ומאריך אף, בשבת דף ל"א בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפ"ו צפית לישועה (פי' לדברי הנביאים) פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואף עפ"כ אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא ועיין במדרש משלי שהאריך הרבה מה ששואלין לאדם אם למד שיעור קומה, ובעו"ה אין אתנו יודע עד מה וה' יתן חכמה, ופרש"י לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין ד"א אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה בדבר קצוב שלא ימשך כל היום לד"א עכ"ל משמע דמי שאינו צריך לכך חייב לקיים והגית בו יומם ולילה עבי"ד סי' רמ"ו, קידושין דף ל' ע"ב חייב אדם ללמד בנו אומנות או לעסוק בסחורה ואם אינו עושה כן כאלו מלמדו ליסטים, שבת דף קכ"ט כל מי שהקיז דם ואין לו מה יאכל יקח דינר רע וילך לחנוני ויטעום אצל כל אחד יין ואח"כ כשירצה לקנות לא יקחנו החנוני עד דטעים שיעור רביעית, ואף על גב דבהקזות שלנו אין בו כ"כ חשש מ"מ יש ללמוד מזה לשאר חולה, סוטה ספ"ז בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל אמרו לא אחינו אתה ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס דאע"פ שלא היה בידם למחות מ"מ היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקדוש ברוך הוא, ומיהו אם מתירא שלא יהרגנו מותר לומר לו יפה עשית אפי' עבר עבירה (תוס' שם), ברכות דף ז' רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, בשבת דף ל"ג אמרינן נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן אזלו טשו במערתא, משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אף על פי שמתוך זה גורם צער לחבירו ומשמע שהוא מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם סוף ברכות, כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחה מפניו, כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה שבת דף ל', בד"ת ענה כסיל כאולתו ובמילי דעלמא אל תען כההוא דאמר לר' אשתך זנתה עמי, שם דף ל"ב אל יעמוד אדם במקום סכנה, רב לא עבר במברא דאית ביה עכו"ם אמר דילמא מפקד דינא עליה ומתפסנא בהדי', שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עכו"ם אמר שטנא בתרי אומי לא שליט וא"כ בישראל מומר או רשע לכולי עלמא אין לעבור עמו:
א סָעִיף א לעסקיו. כלל הדבר שילך אדם בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי רק הגאוה והכעס יתרחק ממנה עד קצה האחרון הרמב"ם בה' דיעות:
ב סָעִיף א עראי. פי' שיעשה רק כדי פרנסתו והעיקר ללמוד תורה. ומצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם. כדי ללמוד מעשיהם. רמב"ם שם:
ג סָעִיף א העכו"ם. עיין תשובת שער אפרים סי' כ"ד מזה. ועיין מ"א שכתב תוכחת מוסר גדול בסי' זה. (ובס' אליהו רבה הביא כמה עניני מוסר בשם של"ה ושאר ספרי מוסר):
א סָעִיף א עיין בהל' כו' בדרך המיצוע לא יקמץ כו' וכן כל המדות המיצוע טוב חוץ מגאוה וכעס ו' דברים כו' ברכות בדף מ"ג ע"ב: א' לא יצא מבושם לשוק וכ' הרמב"ם פ"ה מהלכות דיעות דבין בגדו ובין שערו מבושמים בשניהם גנאי אבל בשרו מבושם ליכא גנאי די"ל דכוונתו להעביר הזיעה משא"כ בגדו ושערו אולם בגמ' אמרו דוקא במקום שחשודים על משכב זכר והרמב"ם סתם משמע דבכ"מ איכא גנאי או החמיר לדידן. ב' ואל יצא יחידי בליל' ג"כ משום חשד שהולך אצל זונה ואם י"ל עת קבוע אז אצל רבו ללמוד שרי דמידע ידעי שהולך ללמוד. ג' אל יצא במנעלים המטולאים טלאי ע"ג טלאי בימות החמה אבל בימות הגשמים מותר אם הוא עני כ"ה ברמב"ם ובגמ' יש עוד חילוקים בזה. ד' ואל יספר עם אשה בשוק אפי' היא אשתו או אחותו או בתו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו ויבא לידי חשד. ה' ואל יסב בחבורה של עם הארץ משום דלא ימשוך אחריהם ו' אל יכנס אחרון לבית המדרש עוד שם י"א אל יפסיע פסיע' גסה שנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו אע"ג דא"ל תקנתא בקידושא דשבת'. ואל יהלך בקומה זקופה שכל המהלך בקומה זקופה אפי' ד"א כאלו דוחק רגלי השכינה דכתיב מלא כ"ה כבודו וכ' במעדני י"ט אהא דפסיעה גסה כו' וז"ל וא"כ לכ"א אף מי שאינו ת"ח יהיה נזהר מזה כו' אלא שהחכמים הקפידו יותר לצוות לת"ח וכיון שבודאי גם שאר הדברים היו ראויים לכל מ"מ צוואתם לת"ח לפי שהוא מהראוי שיהיה נזהר בכל ענייניו להתנהג בענין שלא יתגנה ולא יחסרו מאור עיניו וכיוצא בזה עכ"ל: (ס"ק א) מלאכתו עיקר כו' ואמרינן בברכות (דף ל"ו ע"ב) הרבה עשו כו' דת"ר לא ימוש ספר תורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן פרש"י שלא יעסוק בדרך ארץ ת"ל ואספת דגנך הנהג מנהג דרך ארץ פירש"י שאם תבא לידי צורך הבריות סופך לבטל מד"ת דברי ר' ישמעאל רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת כו' תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר כו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכן נעשית ע"י עצמם שנאמר ואספת דגנך כו' אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלת' בידן והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן (וכתב מהרש"א להרבה שעשו כרשב"י לא עלתה אבל למיעוט שעשו כרשב"י עלתה): ועיין בהגמ"יי כו' בענין יפה ת"ת עם ד"א. שכתב בשם ר"ת שהוכיח ממסכת' יבמות דכל היכי דקתני עם דבר האחר עיקר ולפ"ז הא דתנן בפירקי אבות יפה ת"ת עם ד"א הדרך ארץ עיקר ורבינו אלחנן דחה ראיית ר"ת והביא ראיה להיפוך וגם הקשה לר"ת אדדייק מרישא דד"א עיקר לדייק מסיפא דתורה עיקר דקתני וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה ולפ"ד ר"ת כיון דקתני עמה מלאכה משמע שת"ת עיקר וכ' ר"א שמרישא אין לדייק מדקתני עם דאי לא הוי קתני עם אלא הוי קתני יפה ת"ת וד"א ה"א דאו או קאמר או ת"ת או ד"א עכת"ד אולם הב"ח כ' דשני הדיוקים בין ברישא ובין בסיפא א"ש דרישא מיירי ביורדי הים והולכים בדרך רחוקה ועליהם ארז"ל לא תמצ' התורה בתגרין ובזה מיירי רישא דיפה ת"ת עם כו' דגביהו יהיה הד"א עיקר ובסיפ' מיירי באותם היושבים בביתם ועוסקים בתורה באלו יהיה ת"ת עיקר והזהירה המשנה דעכ"פ יעסקו מעט במלאכה דאל"כ סוף התורה בטילה:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) יתחייב כו' ע' בתשובת רא"ש דפעמים אסור כו' ואני לא זכיתי לראות אותה תשובה אמנם בתשובת שער אפרים סי' כ"ד ראיתי שכ' שקיבל מפי רבו מהר"ם בעל חלקת מחוקק דאין כוונת דברי הש"ע והתוס' סנהדרין שמשם נובע דין הרמ"א כפשוטו וגם בתשובת מעיל צדקה סי' כ"ב בעיקר הדין והפי' נתכוין לדעת שער אפרים וז"ל התוס' בסנהדרין דף ס"ג ע"ב ד"ה אסור כו' בזמן הזה כלם נשבעים בקדישים שלהם ואין תופסין בהם אלקות ואע"פ שמה שמזכירים עמהם ש"ש כוונתם לע"ז מ"מ אין זה שם ע"ז גם דעתם לעושה שמים וארץ ואע"פ שמשתתפים ש"ש ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הזהרו על כך עכ"ל והסכימו בתשובת ש"א ובתשובת מ"צ הנ"ל דלשתף שם אלקים ע"א עם ש"ש כמו מאמיני השילוש או אפי' באמרם שמאמינים בשניות ואומרים זה למעלה מזה בזה ודאי בן נח שוה לישראל וכמו שהישראל הוזהר ע"ז דהוא מעיקרי ע"א ה"ה דבן נח מצווה ע"ז ודלא כס' עולת תמיד וכוונת התוס' להתיר בזה"ז דהא אין מזכירין בשבועתן שם ע"ז אף שמזכירים קדשים שלהם אין מחזיקים אותן קדישים לאלקות וכתבו התוס' ואע"פ שמה שמזכירים עמהם ש"ש ר"ל שם אלקים או שם בורא י"ל דאין כוונתם דוקא לע"ז אלא לבורא שמים וארץ יהיה מי שיהיה ואפי' דעתם לע"ז מ"מ אין מזכירים שם המיוחד לע"ז בעצם כ"א תואר אלקים או בור' א"כ אין בו איסור משום ולא ישמע על פיך כיון שאינו מזכיר בפי' שם העצם של הע"ז שלו וכתבו התוס' ואע"פ שמשתתפים ש"ש וד"א ר"ל אם נאמר שמה שמזכירים אין כוונתם לע"ז אלא לבורא שמים וארץ ומזכירים גם הקדשים שלהם אע"ג דלישראל כה"ג אסור וכמ"ש הרמב"ם פרק י"א מהלכות שבועות משום דמשוה גדולות נברא לבורא ית' ולא מטעם איסור ע"ז מ"מ בן נח נצטוו ע"ז ואין אנו עוברים משום לפני עור וגם אין בזה איסור משום ולא ישמע על פיך שאסור לגרום שאחרים יעשו כן. כן פי' בתשובת מ"צ ואייתי ראיה לאסור שיתוף כנ"ל לישראל ממ"ש התוס' גבי חרב לה' ולגדעון וכן נדברנו בה' ובך אף שמעולם לא היתה שם כוונתם אלקים אלא האיסור כמ"ש הרמב"ם עכ"ל לא הבנתי אדרבה התוספות דף ס"ג ע"א כתבו בד"ה כל המשתף ש"ש וז"ל לא דמי להא דכתיב חרב לה' ולגדעון וכן נדברנו בה' ובך דלא אסור אלא במידי דאלקים עכ"ל הרי משמע להיפוך דלא אסור אלא היכי דתופס להאי שיתוף לאלקים וצ"ל שבתשו' מ"צ היה מפרש דברי התוס' אף שאינו מחזיק להשיתוף לאלקים אם משתתפו לש"ש בדבר חשוב השייך לאלקים כמו בשבועה אסור ולא במקום אחר והוא דוחק ובתשו' ש"א הנ"ל מפרש כוונת השיתוף של התו' שהמבדיל תמורת משה נביא ה' מכחישים נבואת משה ומזכירי' הקדישים תמורתו עם הש"ש וא"כ האיסור מצד הכחשת נבואת משה או שאר נביאים וע"ז לא הוזהר בן נח ע"ש מ"מ מדברי שניהם נלמד דאם מזכיר הגוי שם העצם של ע"ז אפי' בשיתוף עם הש"ש אסור לקבל השבוע' וכ' בבד"ה בשם תשו' הרא"ש וז"ל מיהו ירא שמים כשירא' שהגוי גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו עכ"ל: ומשמע שם בתוס' דאפ"ה מצוה לטעון עמו ר"ל דאפי' יש שם אוהבו שצריך סיוע לפרוק עמו אף דפריקה קודם לטעינ' משום צער ב"ח מ"מ כה"ג מצוה לטעון תחל' לשונא מלפרוק עם האוהב והכי אית' התם הרוא' שחברו עבר עביר' אסור להעיד עליו כיון שהוא עד א' ולא יאמינו לו והוי בכלל מוציא שם רע. א"ר שמואל בר"י מ"מ מותר לשנאותו שנאמר כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו. והאי שונא ארז"ל דר"ל שונא ישראל ולא שונאי גוי דבגוי אינו מצווה לסייעו וכיון דבישראל מיירי איך הותר לשנאתו וקרא לאו ברשיעי עסקינן ששונאי' באיסור אע"כ בנדון כה"ג שראהו עובר עביר' דכה"ג מותר לשנאתו והקשו בתוס' הא דאמרינן בב"מ אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא לטעון כדי לכוף את יצרו ובשונא כה"ג דמותר לשנאתו (גם אמר שם דמצוה נמי איכ' לשנאתו) מאי כפיית יצר שייך הכא ותי' דע"י שהוא שונא לו גם חברו שונאו דכמי' הפני' כו' ובא ע"י כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר עכ"ל פי' שבאים לידי שנאה גמורה שמוסיף שנאה על מה ששנאו כבר ע"י שעבר עבירה גם תחלה אלו הי' שב בתשובה הי' חוזר משנאתו ועכשיו כשבאו לידי שנאה גמורה אפי' כשישוב בתשוב' תשאר השנאה בלבו ולכן שייך שפיר כ"י הרי דאפי' שונא כה"ג שעבר עבירה אם הוצרך לטעינה ויש שם אוהבו הצריך לפריקה מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף יצרו ונ"י פסק היפך מזה כו' וכ"כ רמ"א כו' ר"ל ששונ' מחמת שעבר עבירה אין מצוה לטעון עמו כשיש שם אוהב הצריך פריקה והא דאמרינן מצוה בשונא כו' היינו בשונאו כפשוטו לא משום שעבר עביר' ניהו דנרא' לו דוחק לאוקמי כה"ג בשונאו באיסור מ"מ הבריית' שאמר' מצוה בשונא ע"כ מיירי בשונ' ששנאו שלא כדין אבל כשאין שם אוהב הצריך פריקה ליכ' מאן דפליג דמצוה לטעון עמו כדכתיב קרא כי תראה חמור שונאך וע"כ מיירי בשונ' כה"ג: אהבת הגר שנתגייר ב' מ"ע הם ז"ל הרמב"ם פ"ו מהל' דעות אהבת הגר כו' ב' מ"ע א' מפני שהוא בכלל רעך (ר"ל דכתיב ואהבת לרעך כמוך) וא' מפני שהוא גר והתור' אמרה ואהבתם את הגר כו' עכ"ל: השונ' א' מישראל כו' הם דברי רמב"ם שם: ובלשון רכה. ואם לא חזר בו כו' ז"ל שם וידבר לו בנחת כו' ואם קיבל ממנו מוטב. ואם לאו יוכיחנו פעם שנית ושלישית וכן תמיד כו' עד שיכהו החוטא כו' בד"א בדברים שבין אדם לחברו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימים אותו ברבים כו' עד שיחזור למוטב עכ"ל: כ' רא"ם אע"ג דמרבי' כו' במקבלו (פי' שוכח כצ"ל) וכ"ה שם בהג"מ דל"ל שרבו עובר במזיד היינו אינו מקבל דכה"ג ברבו אין להוכיח: לוקה בגופו ופירש"י דכתיב והן לא יאמינו לי וכתיב והנה ידו מצורעת כשלג: קופה של שרצים פירש"י דופי משפח'. ומהרש"א כתב דנקט מאחוריו שאינו מפורסם כ"כ דהיינו משפחת אם אבל לא היכי שהדופי מצד משפחת אב והטעם שיהי' תלוי קופה ש"ש מאחוריו אמרו שאם תזוח דעתו אומרים לו חוזר לאחוריך: בג' דברים וכו' עבח"מ ר"ל שיש מחלוקת בפי' בין רש"י ורמב"ם דלרש"י מצוה לשנות ופי' במסכת' אם ידע מס' א' אם ישאלנו אדם אם יודעה מצד מדת ענוה מצוה לומר שאינה יודעה ובפוריא אם שימש מטתו מצד צניעות לא יגלהו ובאושפיז' אם כבדו בע"ה הרב' טוב שלא להרבות בשבחו וטעם כדלקמן שלא ירבו עליו אורחים הרמב"ם פי' שאינו מצוה אלא רשות ופי' במסכת' אם עוסק במסכת אחת ויודע בחברו שרוצ' לשאול לו דבר מה באותה מסכת והוא אין לו פנאי או ירא שלא יבלבלוהו רשאי לומר שעוסק במסכת אחרת שלא ישאלנו ובפוריא אם ישן על מטה אחת ושאלוהו אם ישן עליה מותר לשנות פן יראה על המט' טפת קרי ויתגנ' ובאושפיז' אם מתארח אצל ראובן ושאלו אדם אצל מי שמתארח ואם י"ל אצל ראובן ידע שגם חברו השואל יתארח אצלו מותר לומר שמתארח אצל שמעון שאם יאמר האמת פן יכבד על ראובן שיתארחו שנים אצלו משא"כ אצל שמעון אין זה הכבד' דכל אחד מישראל עושה ברצון שיתארח אורח אחד אצלו כ"ה בסמ"ע שם: אורח לא ישבח כו' עירובין דף ט"ז ע"א כצ"ל: אם שמע דין כו' עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב כצ"ל: וכ"ה בברכות דף ך"ז וע"ש בתר"י ר"ל דבגמר' אית' הלשון האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינ' שתסתלק מישראל והיה א"ל שלא יאמר דין מדעת עצמו כ"א מה שקיבל מפי רבו וכאשר התנהג ר' אליעזר שלא אמר מעול' דבר שלא שמע מפי רבו כדאי' בסוכ' ואף שפי' זה ודאי אינו אמת. ניהו דר"א התנהג כן ממדות חסידות ואיך יאמרו ע"ז שגורם לשכינה כו' והלא רוב התנאים והאמוראים לא התנהגו כן. וניח' לי' למ"א לציין לעיין בתר"י שהו' כ' להדי' וז"ל שלא שמע ממנו ואומר אותו משמו עכ"ל. אולם הרמב"ם והטור כתבו ולא יאמר דבר שלא שמע מפי רבו עד שיזכיר שם אומרו ופי' הרב"י משום דסתם כל מה שהתלמיד אומר סוברים השומעים שמרבו שמעו (והיינו דוק' בימיהם אבל בזמנינו כל מה שאומרים סתם הוא בשם עצמו וא"כ בזה"ז אם שמע דבר מרבו אסור לאומרו סתם כ"כ ש"ך בי"ר סי' רמ"ב ס"ק מ"ג) ואם לא שמעו מפיו צריך להודיע מפי מי שמעו וכ' בס' לחם חמודו' פ' תפלת השחר ס"ק ך"ד שאפשר שיש לפקפק על הדבר ההו' ונמצ' שרבו מתגנ' על ידו וסיים הל"ח ומפני כן לא הקפידו ואמרי' פ' ע"פ דף קי"ב אם בקש' להחנק יתלה באילן גדול עכ"ל ואפשר שכוונתו כיון דהטעם שמא יפקפקו בדבר ויהי' גנאי לרבו א"כ אם יודע שהדבר ההוא דבר ברור ואין בו לפקפק ודאי מי שיודע ברבו שאינו מקפיד בכזה אם כוונתו לש"ש כ"ה דלקבלן מיני' מותר וכה"ג מיירי בפ' ע"פ: כל שא"א דבר בשם אומרו עובר בלאו. נדרים פ"ק לא מצאתי שם ופ"ק דמגלה ובפרקי אבות תנן כל האומר דבר בשם אומרו מבי' גאולה לעולם: חייב אדם לזהר ביתומים כו' רמב"ם פ"ו מה"ל דעות: המרגל בחברו כו' שם אלא מ"ש מ"א כגון דאמר היכי איכ' נור' אלא בי פלני' דאיכ' כו' כלשון הזה הוא בהג"מ פ"ו מהל' דעות אבל הגרס' לפנינו בש"ס היא בעירובין ה"ד לישנ' ביש' רבה אמר כגון דאמר איכ' נור' ב"פ ופירש"י עשיר הוא וכל שעה מצוי אש בביתו לבשל א"ל אביי מאי עביד גילוי מלת' בעלמ' הוא ופירש"י הואיל ואינו אומרו בלה"ר אלא מגל' לאותם שמבקשים אש לכו לבית פלוני אלא דמפיק בלישנ' ביש' דאמר היכי משתכח נור' אלא בי פלני' ע"כ ל' הגמ' ומשמע דאפי' לא סיים דאיכ' בשר' וכוור' כיון דמפיק בלה"ר אסור מיהו בגי' ע"י וע"ש בע"י בפירש"י דשם מיהו י"ל קצת ע"ד רש"י במס' ב"ב ד' קס"ה ע"א דאר"ע א"ר ג' עבירות אין אדם ניצול בכל יום וחד מינייהו לה"ר ופריך לה"ר ס"ד ומשני אלא אימ' אבק לה"ר ופירש"י וז"ל כגון דאמר נור' בי פלני' בעירובין הא כה"ג משמע דשרי לגמרי ואפי' אבק לה"ר ליכ' כדאמר אביי מאי קעביד גילוי מלת' בעלמ' הוא: אבל בעל לה"ר זה שיושב כו' וכתב הכ"מ שם אעפ"י שכבר אמר שלה"ר הוא המספר בגנו' חברו י"ל דלעיל מיירי שאמר דרך מקר' אבל מי שדרכו בכך יש לו תואר רע ונקר' בעל לה"ר. מ"ט ואני אבו' אחריך כו'. ר"ל שנתן הנבי' השי' עצה לבת שבע לו' לדוד שאדוני' ב"ח מתנש' לאמר אני אמלוך למען הציל את שלמה בנה שהבטיחו ה' ע"י נתן שימלוך ממחלוקת וע"ז אמר לה ואני אבא כו' אף שהם דברי לה"ר על אדוניה אלא משום מחלוקת להציל ממנו שרי. ודוק' למלך כשר ר"ל שבטוח בו שלא יתנקם ממנו כמו שעשה דוד שהמליך את שלמה בחייו ועי"ז ניצול מן המחלוקת אבל לא עשה רע לאדוניה: ואם רואה כו'. פרק במה בהמה בדוד דאמר שמואל לא קיבל דוד לה"ר מציבא על מפיבושת והא דאמר לציבא הנה לך כל אשר למפיבושת וגם בחזרת דוד למלכותו אמר מפיבושת אתה וציבא תחלקו כו' משמע שקיבל לה"ר מציבא משום דדברים הניכרים שדברי ניבא אמת חזא ביה במפיבושת דכתיב ולא עשה רגליו כו': וצ"ע כו'. שהיה אומר רבי כמה נאה כו' וא"ל כלך מלה"ר דאמרי' לעולם אל יספר אדם בשבחו ש"ח כו' בשלמא לטעם של ס"ח י"ל ששם היו שונאים יהודא חייטא אבל לפירש"י דדוקא יותר מדאי אסור והא בענין דשם לא היה יותר מדאי במה שכתב כתב נאה: וטעם ס"ח. בפני אוהביו מצוה וכן מצינו ריב"ז מנה שבח ה' תלמידיו. וכן הרמב"ם חשבו בכלל דיבור הנאהב לספר בשבח הצדיקים וחכמים כדי שילמדו ממעשיהם וכן חשבו בהלכות דעות בכלל להדבק בת"ח ע"ש: המספר דברים אם נשמעו כו'. בעובדא דרשב"י עמ"ש סס"ק זה: בפני ג' כבר נשמע כו' ואם סיפר כו' כן פירש"י אהא דאמרי' כל מלתא דמתאמרי באפי תלתא לית ביה משום לישנא ביש' שהשומע רשאי לספרו בפני אחרים. עד שיאמר לך אמור דכתיב בכל תחלת פרשה בתורה וידבר ה' אל משה לאמר דבתיבת לאמר צוהו לומר לישראל אבל לולי תיבת לאמר לא היה רשאי לאומרו לישראל: פ' ז"ב האי תלמודא דף ל"א בסנהדרין שגלה תלמיד א' של רב אמי אחר ך"ב שנה מה שנאמר בבהמ"ד קודם ך"ב שנה ואפקיה ר"א מבי מדרשא ואמר דין גליא רזיא ובלי ספק כשנאמר בבהמ"ד היו הרבה תלמידים שם ואעפ"כ אפקי' ר"א כו' אע"כ צ"ל שר"א הקפיד אז וצוה שלא לגלות: ובב"ב דף ל"ט בתו' כו' ע"ש שכן מוכח בגמ' דאמרינן שם אפי' למ"ד מחאה שלא בפניו לא הוי מחא' שיכול המחזיק לומר לא שמעתי המחאה ולכך לא נזהרתי לשמור שטרי דלא אמרי' חברא חברא א"ל ובודאי נגלה להמחזיק מ"מ אם מחה בפני ג' אע"ג דהוי שלא בפניו הוי מחאה דכל מילתא דמתאמר' באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא וע"כ צריך לומר דהוי כאלו מוחה בפניו דהא קיימי' למ"ד מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה: וכתב התוס' בעירוכין כו' אפי' היה בפניו וכתבו אדרבא יש בו גם משום עזות פנים: אמרי' ביומא דף ך"ג כל ת"ח כו' כשפוגעים בכבודו הכי מסיק שם דבדבר שבממון צריך למחול רק צערא דגופא והיינו שפוגעים בכבודו ינקום בלבי' עד שיפייסוהו וכתב מהרש"א שם דמה"ט נוטר ננחש דכתיב גביה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב וכן הת"ח אפי' עשו לו נגדו דבר גדול דהוא דמיון ישופך ראש מ"מ אתה כו' עקב הנקימה תהיה מעט אפי' לא יפייסוהו והריטב"א הקשה הא אמרי' פ' כל כתבי תיתי לי דלא שדינ' ריש' אבי סדי' עד דמחילנא לכל מאן דמצער לי ותי' דביומא מיירי שמצערים אותו בעסקי שמים ובפ' כ"כ מיירי דמצערי ליה במה שאינו נוגע למילי דשמי'. ולכן מחל אע"ג דלא פייסוהו. האי מאן דמסייר נכסיה פ' כל הבשר דף ק"ה מפני שמתקן הצריך תיקון וה"ה בעוסק במו"מ: ישליש מעותיו ב"מ דף מ"ב וכ' מהרש"א על שליש בקרקע שני פי'. פי' א' שליש יהיה מוטמן בקרקע שיהיו שמורים דכשפים אין להם שמירה אלא בקרקע (ולפ"ז לדידן ליתא כמ"ש סמ"ע סי' רצ"א סעיף ט"ו כיון שיש לנו בתים חזקים ושמורים אין צריך טמונים בקרקע) פי' שני שיקח בשליש מעותיו קרקע שהן בטוחים מאחריות גניבה ושריפה ועיין עוד שם: הוי דן חברך לכף זכות. ובפ' אבות פ"א מ"ו כתב הרב מברטנור' דוקא באדם שאין מעשיו ידועים אם צדיק אם רשע ועשה מעשה שיש לדונו לזכות או לחובה והדבר ספק מדת חסידות לדונו לכף זכות. אבל אדם שהוחזק ברשע מותר לדונו לכף חובה ע"ש: לא יהרוג כנה כו' מפני שחבירו קץ בה וה"ה כל דבר מאוס: בעה"ב נכנס תחלה כו' מפני החשד: טפי מצפרא דכן מצינו באברהם וישכם אברהם בבוקר: השח שיחת חולין עובר בעשה. יומא דף י"ט ע"ב ודרשו דכתיב ודברת בם ולא בדברים אחרים (פירש"י שיחת הילדים וקלות ראש) ולאו הבא מכלל עשה עשה: דא"כ אומר הקב"ה ותרן והאמרי' כל האומר הקב"ה ותרן יותרו ב"מ אלא מאריך אפי' וגבה דיליה: נותן שכר יותר ר"ל דהא דאמרינן דאין הקב"ה מוותר היינו אם אדם עבר עבירה אין הקב"ה מוותר מעונשו או בעוה"ז או בעה"ב אא"כ עשה תשובה אלא מאריך אף ואם לא חזר בו גובה דיליה אבל אם האדם עושה דבר טוב הקב"ה מוותר ונותן לו יותר משכר הראוי לו לאותה מצוה: ופירש"י לפי שאדם כו' משמע דמי שאינו צריך כו' ועיין מה שכתב בס"ק א' בשם הב"ח: בשעה שקרא אגריפס כו' זלגו עיניו דמעות כו' רשע כו'. אל תתגרה בו ולחד תירוץ הש"ס שם אפי' במילי דשמי' אם שעה מ"ל אל יתגרה בו: בשבת דף ל"ג אמרינן נשים כו' משמע שמותר לברוח כו' ומשמע שם שהוא מחויב כו' דאי' התם ר"י ור"י ורשב"י ור' יודא בן גרי' הוי יתבי והיה רשב"י מזלזל במעשה העכו"ם ואמר שכל מה שמתקנים בעולם מרחצאות שוקים גשרים הכל עושים לכבוד עצמם הלך יהוד' בן גרי' וסיפר דברים ונשמעו למלכות (פירש"י סיפר דברים לתלמידיו או לאביו ולאמו ולא להשמיע למלכות) וגזרו על רשב"י הריגה ותחלה הטמין רשב"י ובנו א"ע בבה"מ ולבסוף אמרו נשים דעתן קלות דלמ' מצער להו המלכות להודיע באיזה מקום אנחנו מטומנים וע"י קלות דעתן יגלו ולכך ברחו והטמינו א"ע במערה שגם נשותיהם לא ידעו מקומם ומבואר שם לבסוף כשיצאו מן המערה פגע בר"י בן גרי' והענישו רשב"י ונח נפשיה ומדאמר נשים דעתן קלות כו' משמע שמחמת קלות דעתן יעשו שלא כדין ויגלו מוכח דמצד הדין אף דהוי מצער להו ה"ל לסבול הצער ולא לגלות ולבסוף כשברחו אע"ג שיש לחוש פן יצערו הנשים לגלות מקומם ולאשר הנשים לא ידעו מקומם יסבלו צער עבורם מחמת דמותר להציל את עצמם מסכנות נפשות אף ע"ג שגורם ע"ז צער לחבירו: כל הנהנה מסעודה שת"ח כו' ויליף לה מיתרו דכתיב ויקח יתרו כו' ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני אלהים וכי לפני אלקים אכלו הלא לפני משה אכלו אלא לומר לך כל הנהנ' מסעוד' שתלמיד חכם שרוי בתוכ' כאלו נהנה מזיו השכינה. גמר' סוף ברכות ועיין שם במהרש"א: רב לא עבר כו' חולין פ' גיד הנשה:
א סָעִיף א ס"א כי העוני כו'. רפ"ד דערובין: ויזהר כו' פ"ק דנדרים: ויזהר כו' שאלף כו'. מ"ר ריש מטות ושם כ' אלפים עירות: ויזהר כו'. סנהדרין ס"ג ב': ויש מקילין כו'. תוס' שם וריש בכורות וש"מ: אלא שמשתפין כו'. אע"ג דישראל מוזהרים ע"כ כמש"ש א' משום שנא' לה' לבדו ב"נ לא מצינו שנזהרו ע"ז וגם לא ישמע לא קאי ע"ז: ולתת כו'. דלא אסרו אלא לפני אידיהן כמ"ש בריש ע"ז וע' ריש בכורות:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.