א אֵין נוֹטְלִים לַיָּדַיִם אֶלָּא בִּכְלִי; וְכָל הַכֵּלִים כְּשֵׁרִים, וַאֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים (פי' כֵּלִים עֲשׂוּיִים מֵרֶפֶשׁ בָּקָר וְעָפָר), וּכְלֵי אֲבָנִים, וּכְלֵי אֲדָמָה; וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מַחֲזִיק רְבִיעִית; וְאִם נִקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם יָשִׂימוּ אוֹתוֹ עַל מַשְׁקִים יִכָּנְסוּ בְּתוֹכוֹ דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב, וְהוּא גָּדוֹל מִנֶּקֶב שֶׁהַמַּשְׁקִים שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי יוֹצְאִים בּוֹ, אָז בָּטֵל מִתּוֹרַת כְּלִי וְאֵין נוֹטְלִים מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מַחֲזִיק רְבִיעִית מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה.
ב וְהָנֵי מִילֵי שֶׁנּוֹטֵל בְּדֶּרֶךְ פִּיו לְמַעְלָה, שֶׁמַּה שֶּׁמִּמֶּנּוּ מִן הַנֶּקֶב וּלְמַעְלָה אֵינוֹ חָשׁוּב כִּכְלִי, וְנִמְצָא שֶׁאֵין הַמַּיִם בָּאִים עַל יָדוֹ מֵהַכְּלִי; אֲבָל אִם נוֹטֵל דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב, שָׁרֵי, כֵּיוָן שֶׁמַּחֲזִיק רְבִיעִית מִמֶּנּוּ וּלְמַטָּה.
ג כְּלִי שֶׁמַּחֲזִיק רְבִיעִית כְּשֶׁסוֹמְכִים אוֹתוֹ, וְאִם לֹא יִסְמְכוּהוּ יִשָּׁפְכוּ הַמַּיִם וְלֹא יִשָּׁאֵר בּוֹ רְבִיעִית, אֵינוֹ כְּלִי; הִלְכָּךְ, מְגוּפָה שֶׁל חָבִית שֶׁהִיא חַדָּה וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת רְבִיעִית שֶׁלֹּא מְסֻמֶּכֶת, אֵין נוֹטְלִים מִמֶּנָּה; וְאִם הִרְחִיבָה מִלְּמַטָּה עַד שֶׁמְּקַבֶּלֶת רְבִיעִית כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת שֶׁלֹּא מְסֻמֶּכֶת, נוֹטְלִים מִמֶּנָּה.
ד חֵמֶת וּכְפִישָׁה, שֶׁהֵם מִינֵי נֹאדוֹת שֶׁל עוֹר שֶׁתִּקְּנָן וְעָשָׂה לָהֶם בֵּית מוֹשָׁב, נוֹטְלִים מֵהֶם; אֲבָל שַׂק וְקֻפָּה שֶׁהִתְקִינָן לָשֶׁבֶת בְּלֹא סְמִיכָה וְזִפְּתָן בְּזֶפֶת עַד שֶׁהֵם מְקַבְּלִים מַשְׁקִים, אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם, לְפִי שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִין לְקַבֵּל מַשְׁקִים; וְהוּא הַדִּין לְכוֹבָעִים שֶׁל לְבַדִים (פי' בֶּגֶד קָשֶׁה פילטר"ו בְּלַעַ"ז), אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם קָשִׁים כָּל כָּךְ שֶׁמְּקַבְּלִים מַיִם וְאֵינָם זָבִים מֵהֶם, מִכָּל מָקוֹם אֵינָם עֲשׂוּיִם לְקַבֵּל מַיִם; וּמִכָּל מָקוֹם עַל יְדֵי הַדַּחַק מֻתָּרִים, שֶׁעוֹבְרֵי דְּרָכִים רְגִילִים לִשְׁתּוֹת בָּהֶם.
ה כְּלִי שֶׁתְּחִלַּת תִּקּוּנוֹ כָּךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בְּלֹא סְמִיכָה, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי סְמִיכָה, חָשׁוּב שַׁפִּיר כְּלִי; לְפִיכָךְ כְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא נְקָבִים מִתַּחְתָּיו וּפִיו צַר לְמַעְלָה, וּכְשֶׁמַּנִּיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו אֵין הַמַּיִם יוֹצְאִים, וּכְשֶׁמְּסִירוֹ הַמַּיִם יוֹצְאִים, מֻתָּר לִטֹּל מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּי לְקַבָּלָה בְּעִנְיָן זֶה וְזֶה עִקַּר תַּשְׁמִישׁוֹ, נִקְרָא כְּלִי. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּרְזָא לְמַטָּה, הוֹאִיל וּמִתְּחִלָּה נַעֲשָׂה לְקַבֵּל עַל יְדֵי כָּךְ (טוּר וּבֵית יוֹסֵף).
ו לֹא יִתֵּן מַיִם לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו, שֶׁאֵין נוֹטְלִים אֶלָּא מִן הַכְּלִי; וְהוּא הַדִּין אִם נָטַל יָדוֹ אַחַת מֵהַכְּלִי וְשָׁפַךְ מִמֶּנָּה לְיָדוֹ אַחֶרֶת, דְּאֵינוֹ כְּלוּם; וְרַבֵּנוּ תָּם מַתִּיר בְּזוֹ, כֵּיוָן שֶׁתְּחִלַּת נְטִילָה לְיָדוֹ אַחַת הָיְתָה מִן הַכְּלִי, וְהוּא שֶׁהָיְתָה יָדוֹ הָרִאשׁוֹנָה טְהוֹרָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁפַךְ עָלֶיהָ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ תָּם, אֲבָל הַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה הִיא עִקָּר, וְלָכֵן יֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה.
ז צָרִיךְ שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם מִכֹּחַ נוֹתֵן, לְפִיכָךְ צִנּוֹר שֶׁדּוֹלֶה מַיִם מִן הַיְאוֹר וְשׁוֹפֵךְ בּוֹ וְנִמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ הַמַּיִם לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן יָדָיו לְתוֹכוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְלְחוּ הַמַּיִם עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם בָּאִים מִכֹּחַ אָדָם, שֶׁכְּבָר פָּסַק כֹּחַ הַשּׁוֹפֵךְ; וְאִם מֵשִׂים יָדָיו קָרוֹב לִמְקוֹם הַשְּׁפִיכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵשִׂים אוֹתָהּ תַּחַת הַשְּׁפִיכָה מַמָּשׁ, עָלְתָה לוֹ נְטִילָה, דְּכָל זְמַן שֶׁהֵם קְרוֹבִים לִמְקוֹם הַשְּׁפִיכָה עֲדַיִן מִכֹּחוֹ הֵם בָּאִים. וְאִם הִטְבִּיל יָדָיו לְתוֹךְ הַצִּנּוֹר הַזֶּה, אֵינָם טְהוֹרוֹת מִכֹּחַ טְבִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאוּבִים; וְהָנֵי מִילֵי בְּדוֹלֶה, שֶׁשּׁוֹפֵךְ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַצִּנּוֹר עַצְמוֹ, אֲבָל אִם נוֹתֵן אוֹתָם חוּץ לַצִּנּוֹר וּמַמְשִׁיךְ אוֹתָם לַצִּנּוֹר וְהִטְבִּיל בּוֹ יָדָיו, טְהוֹרוֹת, דִּשְׁאוּבִים שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ, כְּשֵׁרָה; וַאֲפִלּוּ דּוֹלֶה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הֶחָרִיץ עַצְמוֹ, אִם הַדְּלִי נָקוּב מֵאֲחוֹרָיו בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה, וּבְעוֹד שֶׁשּׁוֹפֵךְ דֶּרֶךְ פִּיו לַצִּנּוֹר מְקַלֵּחַ מֵאֲחוֹרָיו לַיְּאוֹר, מַטְבִּיל בּוֹ אֶת הַיָּדַיִם, וּטְהוֹרוֹת, דַּחֲשִׁיבֵי כְּאִלּוּ הִטְבִּילָם בַּיְּאוֹר, דְּנִצּוֹק זֶה מְחַבֵּר הַכְּלִי לַיְּאוֹר וַחֲשִׁיבֵי מַיִם שֶׁבַּצִּנּוֹר מְחֻבָּרִים לְמֵימֵי הַיְאוֹר, אַף עַל גַּב דְּנִצּוֹק כָּזֶה לֹא חָשִׁיב חִבּוּר לְעִנְיַן טְבִילָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה וְאוֹמְרִים דְּגַם לִנְטִילַת יָדַיִם לֹא חָשִׁיב חִבּוּר. הַגָּה: אֵין לִטֹּל יָדָיו מֵאוֹתָן אֲבָנִים הַקְּבוּעִים לַכֹּתֶל וְעָשָׂה לָהֶם בֵּית קִבּוּל וּבִרְזָא, אֲבָל אִם הָיוּ כֵּלִים תְּחִלָּה וְחִבְּרָם לַכֹּתֶל, נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ (אֲגֻדָּה פ' הַמּוֹכֵר בַּיִת).
ח אִם הִכְנִיס יָדָיו בְּתוֹךְ כְּלִי שֶׁל מַיִם וְשִׁכְשֵׁךְ יָדָיו בָּהֶם, אִם הַכְּלִי מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה; וְאִם אֵינוֹ מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעָלְתָה לוֹ נְטִילָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא עָלְתָה לוֹ, וּבִשְׁעַת הַדַּחַק יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי הַמַּתִּירִים; וְאִם אַחַר כָּךְ נִזְדַּמֵּן לוֹ לִטֹּל בְּדֶרֶךְ נְטִילָה, נוֹטֵל בְּלֹא בְּרָכָה.
ט חָבִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַיִם, מַנִּיחָהּ עַל בִּרְכָּיו וְנוֹטֵל מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם, וְאִם הָיְתָה מֻטָּה בָּאָרֶץ וְהַמַּיִם מְקַלְּחִים מִמֶּנָּה, אוֹ שֶׁעוֹמֶדֶת וְהַמַּיִם יוֹצְאִים דֶּרֶךְ נֶקֶב שֶׁבָּהּ וְנָתַן יָדָיו שָׁם, לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה וְאִם הָיְתָה בִּרְזָא (פי' דָּבָר סוֹתֵם הַנֶּקֶב ספינ"ה בְּלַעַ"ז) בַּנֶּקֶב וֶהֱסִירָהּ וְקִבֵּל הַמַּיִם עַל יָדָיו, חָשִׁיב שַׁפִּיר כֹּחַ גַּבְרָא; וְצָרִיךְ לְהַחְזִירָהּ וְלַהֲסִירָהּ בְּכָל שְׁפִיכָה וּשְׁפִיכָה.
י אִם הִטָּה חָבִית מְלֵאָה מַיִם וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְהֶחָבִית שׁוֹפֶכֶת מַיִם כָּל הַיּוֹם מֵחֲמַת הַטָּיָתוֹ וְנָטַל יָדָיו מִמֶּנּוּ, עָלְתָה לוֹ נְטִילָה.
יא הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִתֵּן מַיִם לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, עַכּוּ"ם וְנִדָּה. וְאִכָּא מָאן דְּאָמַר דְּקָטָן פָּחוֹת מִבֶּן ז' דִּינוֹ כְּקוֹף (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ב דִּבְרָכוֹת).
יב אִם הַקּוֹף (פִּי' מִין חַיָּה סימיא"ה בְּלַעַ"ז) נוֹתֵן מַיִם לַיָּדַיִם, יֵשׁ פּוֹסְלִים וְיֵשׁ מַכְשִׁירִים, וְנִרְאִים דִּבְרֵיהֶם וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחְמִיר.
יג וּלְכַתְּחִלָּה יְכַוֵּן הַנּוֹטֵל לִנְטִילָה הַמַּכְשֶׁרֶת לַאֲכִילָה. וְכַוָּנַת נוֹתֵן נָמֵי מוֹעִיל אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כִּוֵּן הַנּוֹטֵל כְּלָל (רשב"א סי' תק"י).
יד הִטְבִּיל יָדָיו בְּמֵי מַעְיָן, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ מ' סְאָה, עָלְתָה לוֹ טְבִילָה כָּל שֶׁמִּתְכַּסִים יָדָיו בָּהֶם בְּבַת אַחַת; וְאִם הִטְבִּילָם בְּמֵי מִקְוֶה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ כְּמַעְיָן וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ מ' סְאָה, וְנָקְטִינַן כְּדִבְרֵי הַמֵּקֵל. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה.
טו מֵי גְּשָׁמִים שֶׁהֵם זוֹחֲלִים (פי' נִמְשָׁכִים וְהוֹלְכִים שֶׁאֵינָם מְכֻנָּסִים), וְיֵשׁ בָּהֶם מ' סְאָה, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם טוֹבֵל בָּהֶם יָדָיו.
טז מ' סְאָה מַיִם שְׁאוּבִים שֶׁבַּקַּרְקַע, לְהָרַמְבָּ"ם אֵין מַטְבִּילִין בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם, וּלְהָרַאֲבָ"ד מַטְבִּילִין; וּשְׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ כֻּלָּהּ, גַּם לְהָרַמְבָּ"ם מַטְבִּילִין בָּהֶם הַיָּדַיִם.
יז לֹא יִטֹּל מֵהַנָּהָר מַיִם בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתֵּן עַל יָדוֹ הַשֵּׁנִית, לְפִי שֶׁאֵין כָּאן לֹא נְטִילָה וְלֹא טְבִילָה.
יח יָדוֹ אַחַת בִּנְטִילָה וְיָדוֹ אַחַת בִּטְבִילָה, יָדָיו טְהוֹרוֹת.
יט הַמַּטְבִּילַ יָדָיו אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְלֹא נִגּוּב, וְלֹא לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו.
כ הַמַּטְבִּיל יָדָיו אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל טְבִילַת יָדַיִם, אֶלָּא עַל נְטִילַת יָדָיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרְכִין עַל טְבִילַת יָדַיִם אוֹ עַל שְׁטִיפַת יָדַיִם, וְכֵן עִקָּר (טוּר וּמָרְדְּכַי פ' אֵלּוּ דְּבָרִים וּסְמַ"ג וְאָגוּר).
א סָעִיף א (א) בכלי - דאסמכינהו רבנן על מי חטאת או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:
ב סָעִיף א (ב) וכל הכלים כשרים - היינו בין של עץ או עצם או זכוכית וכן כלי עור שמיוחדין לקבל משקה וכדלקמן בס"ד ע"ש:
ג סָעִיף א (ג) אפילו וכו' - היינו אף דכל אלו אינם חשובים כלי כלל לענין קבלת טומאה אפילו מדברי סופרים עכ"פ כלים הם וכשרים לענין נט"י:
ד סָעִיף א (ד) וכלי אדמה - היינו טיט שאין נצרף בכבשן רק בחמה וכדומה אבל כשנצרף בכבשן הוא כלי חרס המוזכר בתורה לענין קבלת טומאה:
ה סָעִיף א (ה) שיהא מחזיק וכו' - דאל"ה אין שם כלי עליה לענין נטילה ועיין בה"ל:
ו סָעִיף א (ו) רביעית - היא רביעית הלוג ששיעורה ביצה ומחצה:
ז סָעִיף א (ז) בכונס משקה - ואם נותן לתוכו מים ויוצא טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה [ב"ח וא"ר]:
ח סָעִיף א (ח) והוא גדול וכו' - דאם לא היה רק נקב קטן שהמשקין יוצאין בו אבל לא נכנסין מבחוץ לתוכו חשיב ככלי שלם ונוטלין דרך פיו. ואפילו ניקב בשולי הכלי שאין מחזקת רביעית תחת הנקב כתב בב"י להתיר דלא בטל מתורת כלי מחמת נקב זה ונראה שיש להחמיר בזה אם לא בשעת הדחק שאין לו כלי אחר:
ט סָעִיף א (ט) בטל מתורת כלי - בין אם הכלי היה מיוחד למשקין או לאוכלין כמו שבארתי בבה"ל:
י סָעִיף ב (י) אבל אם נוטל וכו' - והטעם דלמטה מן הנקב חשיב עדיין כלי כיון שמחזיק רביעית דמה שנוטל מן הנקב הוי כמו נוטל מברזא לקמן בס"ה. וכל זה הוא דעת השו"ע שהעתיק לדינא את דברי הטור אבל הרבה פוסקים חולקין בזה וס"ל דבכלי חרס המיוחד למשקין אם היה נקב ככונס משקה חשיב כולו שבר כלי ואין נוטלין ממנו כלל אפילו דרך הנקב ואינו דומה לברזא דהתם עשוי מתחלה לכך ומ"מ אם אין לו כלי אחר יש לסמוך על דעת המחבר להכשיר דרך הנקב [ח"א] ובכלי חרס המיוחד לאוכלין [דשיעורו לענין טומאה כמוציא זיתים] וכן בשאר הכלים דאינם של חרס דלא נטהרו מטומאתן לכו"ע ע"י נקב ככונס משקה נראה ממ"א דלכו"ע מותר ליטול דרך הנקב. ודע דלפי המתבאר לקמן בסימן קס"ב ס"ג במסקנת הרבה אחרונים שם לא יהיה מותר דרך הנקב ליטול רק כשהנקב יהיה עכ"פ גדול קצת שקילוח המים יהיה נשפך ממנו בלי הפסק דאל"ה יהיה אסור לכתחלה משום דהוי כעין נטילה לחצאין. וכ"ז במקום הדחק אבל לכתחלה בודאי נכון להדר שיהיה הכלי שלם:
יא סָעִיף ב (יא) כיון שמחזיק רביעית - יש מאחרונים שכתבו דכ"ז בניקב אבל בנסדק אף אם מחזיק רביעית למטה מהסדק ואפילו אינו רק כמוציא משקה פסול דחשיב כשבר כלי עי"ז גם לענין טומאה והטעם משום דבנסדק עתידה להסדק כולה [ב"ח] והט"ז חולק עליו וסובר דנסדק דינו כניקב ואין לפסול אא"כ יוצא דרך הסדק טיף אחר טיף דאז הוי ככונס משקה ועיין בח"א שכתב דאם אין לו כלי אחר יוכל לסמוך על דעת הט"ז להקל בזה. ואפילו לדעת הב"ח נראה דבכלי נחשת או שאר כלי מתכות [כמו בלע"ך וכיו"ב] דחזקים הם וע"י שנסדק קצת לא יסדק כולה לא גרע נסדק מניקב ועיין בבה"ל שצדדנו דבכלי זכוכית אפילו אם הסדק דק מאד שאינו אפילו כמוציא משקה אם אין הכלי יכול לקבל עתה החמין כצונן אין ליטול בו. כתב הט"ז אם מועיל לסתום הנקב יש ללמוד ממ"ש הראב"ד פי"ד מהלכות כלים דבטיט אינו מועיל בשום כלי [וכן בסמרטוטין] ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא ובכל דבר שהוא ממין אותו כלי כגון של מתכות במתכות או של עץ בעץ בודאי מהני וכ"כ בשע"ת ועיין מה שכתבנו בבה"ל בשם הנ"א:
יב סָעִיף ג (יב) כלי שמחזיק וכו' - בטור וב"י איתא דה"ה בשבר כלי שהוא מחזיק רביעית שלא במסומך כגון חבית שנחלקה לארכה שהיא מקבלת על דופנה רביעית שלא במסומך אך י"א דאפילו לדידהו אין להקל בזה אא"כ יחדה לתשמיש ועיין במ"א סק"ג שהאריך בזה והעלה דאין להקל בזה בכל גווני דהואיל והיא שבר כלי לא חשיבא כלל וכן הוא דעת הגר"א בבאורו. וכ"ז דוקא בדפנות הכלי וכנ"ל אבל כלי שנפחתה מלמעלה ויכולה לעמוד על שוליה שלא במסומך ולקבל רביעית נראה דיש להקל ליטול בה אם אין לו כלי אחר אך שיזהר ליטול בה במקום שנפחת ששם הכלי נמוכה דבשפה אחרת שהכלי גבוה כמה אחרונים מחמירין וס"ל דלא חשיבא כלי כיון שאין הכלי מחזיק המים במקום ההוא שנשפכין דרך הצד שנפחת ואם בכלי זה ניקב אח"כ נקב קטן אפילו רק כמוציא משקה בלבד יש להחמיר שלא ליטול בו שוב כלל:
יג סָעִיף ג (יג) רביעית כשסומכים אותו - לאו דוקא דה"ה אם מחזיק הרבה יותר מרביעית ע"י סמיכה אינו אסור אא"כ ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית כשלא יסמכוהו אבל אם ישאר בו רביעית אחר שפיכה לא נתבטל משם כלי:
יד סָעִיף ג (יד) אינו כלי - והיינו כשלא היתה תחלת תיקונו כך דאם היתה תחלת תיקונו כך הלא חשיב כלי וכדלקמן בס"ה אלא מיירי כשנפחת אח"כ קצת ממקום מושבו שאינו יכול לישב עי"ז שלא ע"י סמיכה או שהיה כלי כעין מגופה דאף אם נעשה מתחלה כך אינו חשיב כלי וכדלקמיה:
טו סָעִיף ג (טו) מגופה וכו' - וה"ה בכיסוי כלים שהם חדין ואין מקבלין רביעית שלא ע"י סמיכה אסור אא"כ תקנן אבל אם היו רחבים מתחלה ומקבלין רביעית כשרים משום דמשתמשין לפעמים בהן ג"כ לקבל ויש מחמירין בזה אא"כ יחדן בהדיא לקבלה:
טז סָעִיף ג (טז) שהיא חדה - היינו שהיא חדה למטה במקום שיושבת בפי החבית ולמעלה על גבה יש בה חלל לקבל:
יז סָעִיף ג (יז) אין נוטלים ממנה - ואף דהיא נעשית מתחלה חדה מ"מ לא נחשבה ככלי שתחלת תיקונו כך המבואר בס"ה דמותר משום שלא נעשית מתחלה בשביל לקבל בה משקין רק עיקרה לכיסוי הוא וכן לא דמי לשק וקופה המבואר בס"ד דמחמירין שם דלא מהני אף אם תקנן לשבת בלא סמיכה משום דבזה עכ"פ משתמשין בה לפעמים לקבלת משקין:
יח סָעִיף ד (יח) שתקנן ועשה וכו' - ר"ל שתקנן במה שעשה וכו' והקשה הט"ז הלא נודות עור עשויין לקבל משקין ותחלת עשייתן כך הוא ודמי לכלי שתחלת תיקונו כך שבס"ה ולמה צריך תיקון ותירץ דאינו חשיב בית קבול שלהן בלא תיקון מושב שכשאין בהם מים אין בהם חלל אלא מונח זה על זה:
יט סָעִיף ד (יט) לפי שאינם עשויים - היינו דאינם עשויים כלל מתחלה לקבל בהן משקין:
כ סָעִיף ד (כ) כובע של לבדים - היינו מה שאנו קורין קאפעלושין וכן יארמעלקעס ואפילו הם של עור:
כא סָעִיף ד (כא) ע"י הדחק מותרים - היינו כשהם קשים ואין המים זב מהם. ודע דהרש"ל חולק וס"ל דכובע לא נעשה לקבלה כלל ולא עדיף משק וקופה. וכתב הח"א דבשעת דחק גדול כגון בדרך ואין לו כלי אחר מזה יטול ובלי ברכה [וכתב דאז יכרוך ידו במפה] אבל שלא בשעת דחק גדול יש להחמיר דגם עוברי דרכים בזמנינו אין שותין מאלה וכ"כ הפמ"ג דלא יברך על נטילה זו:
כב סָעִיף ה (כב) שתחלת תיקונו כך - ר"ל שנעשה מתחלה להשתמש בה ע"י סמיכה:
כג סָעִיף ה (כג) מלא נקבים - הנה מסתימת המחבר משמע דאין חילוק בין נקבים קטנים לגדולים דהואיל בעת שמניח האצבע עליו אין המים יוצאים מקרי שפיר כלי וכשר לנטילה ולפ"ז ה"ה בליווע"ר שלנו שיש רק נקב אחד רחב למטה במקום יציאת המים וכשמסיר האצבע יוצאין המים בשפע ג"כ מותר אבל מלשון הרמב"ם [והובא בט"ז] משמע דדוקא כשהנקבים שמהן יוצאין המים הם דקין מאד שאף כשמסיר האצבע אין יוצאין המים מחמת זה רק מעט באיחור גדול אבל כשהנקבים הם גדולים אסור וכ"ש בליווע"ר שלנו דאסור ועיין בבה"ל:
כד סָעִיף ה (כד) מותר ליטול ממנו - דהיינו שמסיר האצבע והמים יוצאים מלמטה. כתבו האחרונים דאין ליטול ידיו מהכלי (שקורין גיסקאן) דרך הדד [והיינו מה שעושין הדד כחצי עגולה] ודוקא כשהדד גבוה משפה של הכלי ומשום דאין הכלי מחזיק המשקה רק עד השפה לכן מהשפה ולמעלה אין שם כלי עליה אבל אם הדד שוה לשפת הכלי מותר ליטול גם מן הדד ואם הדד נמוך משפת הכלי יטול רק דרך הדד ולא מהשפה של הכלי ומשום דאין הכלי מקבל מים רק עד הדד נמצא דלמעלה מזה אין שם כלי עליה ויש מקילין בזה. וכל זה דוקא כשהדד הוא כחצי עגולה אבל אם הדד הוא כשפופרת (שקורין שנוי"ץ) אף שהוא בולט למעלה משפת הכלי משמע ממ"א דמותר ליטול אף דרך הדד ויש אוסרין דרך הדד:
כה סָעִיף ה (כה) כלי שיש בו ברזא - היינו מה שקורין (צאפי"ן) או מה שקורין (האנדפא"ס) שיש לו יתד מלמטה ובשעה שרוצה ליטול ממנו דוחה היתד למעלה ונשפך המים רק שצריך ליזהר להחזיר בכל שפיכה ושפיכה וכדלקמן בסוף ס"ט. ועיין במ"א לקמן סימן קס"ב דכשנוטל מהאנדפאס צריך ליטול רביעית בבת אחת על היד:
כו סָעִיף ה (כו) למטה - ר"ל אף בשוליה אפ"ה לא נתבטל ממנה שם כלי ע"י נקב זה ומותר ליטול בין דרך הברזא ובין למעלה דרך פי החבית:
כז סָעִיף ה (כז) הואיל ומתחלה נעשה וכו' - וה"ה אם נעשה נקב בכלי המבטלו משם כלי ותיקן שם ברזא להשתמש דרך שם חשיב ג"כ כאלו נעשה מתחלה לכך כיון שעתה ייחד הברזא נעשה כלי עי"ז [מ"א]:
כח סָעִיף ה (כח) לקבל ע"י כך - ר"ל ע"י הברזא שתחוב שם מחזיק המים שלא ישפכו דרך הנקב ומוכח מאחרונים דבכלי של חרס צריך שיהיה הברזא מהודקת שלא יהא מנטפת דרך שם דאם מנטף טיף לא עדיף מאלו לא היה שם ברזא כלל ואפילו ליטול דרך הנקב אסור אף שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה ובשאר כלים מותר ליטול דרך הנקב אם מחזיק רביעית ממנה ולמטה. ולפ"ז בהאנדפא"ס שלנו שהברזא בשולי הכלי מלמטה אם אינה מהודקת ומטפטף המים דרך שם נתבטלה מלהיות כלי עד שיתקנה ואסור ליטול ממנה:
כט סָעִיף ו (כט) בחפניו - ואפילו היו ידיו טהורות:
ל סָעִיף ו (ל) ושפך ממנה - היינו אחר שכבר נגמר הנטילה מיד האחת שפך מהמים הנשאר תוך פיסת ידו על היד השניה להכי אינה כלום דלא באה הנטילה מהכלי. ואם החזיק הידים זו תחת זו ושפך אחד על היד העליונה וממנה ממילא נשפך גם על היד השניה שתחתיה נטהרה עי"ז וכדלקמן בסימן קס"ב ס"ה דנטילה אחת הם:
לא סָעִיף ו (לא) והוא שהיתה - דמבואר לקמן בסימן קס"ב דמים הראשונים ששופכן על ידו לשם נטילה הם עצמן נטמאו בנגיעתן בידיו וא"כ אם ישפוך מיד אחת על ידו השניה לא יטהרו אותה כיון דהמים עצמן טמאים הם ולכן כתב שהיתה ידו הראשונה טהורה שאז לא נטמאו המים ששפך עליה:
לב סָעִיף ו (לב) טהורה - כתבו האחרונים דעכ"פ לא התיר ר"ת אלא רק לשפוך מיד זו לחברתה אבל לא לשפשף וליגע דאם ישפשף ויגע בה אף שהיא טהורה הלא תהיה נטמאת בנגיעתה בחברתה:
לג סָעִיף ו (לג) רביעית בב"א - ובכגון זה אף שהיתה טמאה נטהרה ידו בשפיכה אחת וגם המים עצמן לא נטמאו דרביעית בבת אחת עשוה כמקוה המטהרת שגם המים טהורים הם כדלקמן בסימן קס"ב ולכן יכול לשפוך ממים אלו גופם שנתקבץ לתוך פיסת ידו על יד השניה מיהו זה דוקא אם שפך הרביעית על ידו כראוי דהיינו כדין נטילה על כל היד מבפנים ומבחוץ דאלו שפך כולה רק לתוך פיסת ידו אין זה נטילה כראוי וידו הראשונה עצמה טמאה וגם המים נטמאו בה:
לד סָעִיף ו (לד) היא עיקר - וכן הוא דעת ש"פ דלא כר"ת [הגר"א]:
לה סָעִיף ו (לה) לכתחלה - ורש"ל החמיר אף בדיעבד וגם לדעת רמ"א הוא דוקא בשעת הדחק אבל בנזדמנו לו מים יטול שנית ובלי ברכה:
לו סָעִיף ז (לו) שדולה מים וכו' - ר"ל שדולה אדם מים מן היאור בדלי ושופך לתוך הצנור שיבואו ממנו לשדות ובא זה ליתן ידיו לתוך הצנור [רחוק ממקום ששופכין בו] כדי שיקלחו המים על ידיו וסובר שיחשב לו לנטילה:
לז סָעִיף ז (לז) מכחו הם באים - ואף דנט"י מכלי הוא דוקא כיון שהוא קרוב למקום השפיכה ששופך בדלי חשוב מכח הכלי ג"כ ופשוט דאם שפך לתוך הצנור בכלי פסולה כגון במנוקב אף בנתן קרוב למקום השפיכה פסול דאינם באים מכלי אם לא באופן המבואר לקמיה:
לח סָעִיף ז (לח) ואם הטביל ידיו - היינו שתחבן במים שנתכנסו בתוך הצנור ובא להכשירן מכח טבילה כמבואר לקמיה בסי"ד דטבילה נמי מהני לידים כשטובלן במעין או במקוה:
לט סָעִיף ז (לט) שהם שאובין - ואין מכשירין מכח טבילה אלא במים הכשרין לטבילת הגוף ועיין לקמן בסט"ז דהראב"ד מכשיר בשאובין ארבעים סאה בקרקע אך דבאמת רבים פליגי עליה כמ"ש שם בבה"ל:
מ סָעִיף ז (מ) חוץ לצינור וממשיך - ושיעור ההמשכה שיתבטל שם שאובין עי"ז הוא ג' טפחים [פמ"ג מיו"ד סי' ר"א סל"ו] ומחמת הצנור עצמו לא הוי שאובין דמיירי שלא היה עליו שם כלי כגון שלא נעשו בו ד' שפות לקבל בתוכו דאלו היה הצנור עצמו כלי לא מהני ההמשכה דהא שאובין הן מחמת זה הצנור גופא ואין שייך שם טבילה כלל:
מא סָעִיף ז (מא) שהמשיכוה - ואף דלענין טבילת הגוף מחמירין בזה אם היו כל המים שאובין אף שהמשיכוה כמ"ש ביו"ד סימן ר"א בנטילה דרבנן סמכו להקל על דעת המתירין שם [מ"א וש"א]:
מב סָעִיף ז (מב) כשרה - ודוקא שיש בו מ' סאה [רש"ל וא"ר] דאף למאן דמיקל לקמן בסי"ד בפחות מזה הלא עיקר הדין דע"י המשכה ג"כ קולא היא ולא מקילינן כולי האי. וגם צריך שיהיו המים מכונסין ולא זוחלין והיינו שיסתום בסוף הצנור שיתכנסו המים:
מג סָעִיף ז (מג) לתוך החריץ - ר"ל לתוך החריץ של הצנור:
מד סָעִיף ז (מד) בכונס משקה - ומבואר לעיל בס"א דכשמוציא טיף אחר טיף כונס משקה הוא ויש רוצים לומר דבכאן צריך שיהיה גדול קצת שיהא נראה הקילוח דאז חשיב מחובר למימי היאור ועיין בב"י לעיל בראש הסימן במה שהביא בשם מהרי"ק דלפי זה הוי השיעור בנקב כעדשה:
מה סָעִיף ז (מה) מחבר הכלי ליאור - וה"ה אם בא בספינה ואינו מגיע להטביל ידיו במי הים ואין לו כלי שלם רק כלי מנוקב ככונס משקה דולה בו מן הים ומטביל ידיו בו שמימי הכלי מחוברים למי הים ע"י שהמים נוטפים דרך הנקב [ש"ג ומ"א]:
מו סָעִיף ז (מו) לענין טבילה - דניצוק אינו חיבור שם כלל וגם באופן דמהני שם עירוב לחבר המים הוא בשיעור גדול ולא ע"י ניצוק דק כזה:
מז סָעִיף ז (מז) ויש חולקין - ורש"ל הסכים כדעה זו מ"מ בשעת הדחק יש לסמוך על דעת המקילין דהוא דעת רוב הפוסקים. ואם טבל ידיו ע"י הכשר חיבור הניצוק ואח"כ נזדמן לו ליטול כראוי לא יברך על נטילה שניה דהא לרוב הפוסקים יצא ידי נטילה [א"ר] וקנים החלולים המקלחים מים מן היאור אם הניח ידיו תחת הקילוח לא הוי נטילה דאף להסוברין בס"ח דלא בעי כח גברא פסול משום דאין כאן כלי דהקנים אינם כלום שאין בהם בית קבול. וגם אין יכול להטביל ידיו ברע"ר קאסטי"ן העומד סביבם והוא שנפסק הקילוח מן הקנים אבל בעת שהולך הקילוח מן הקנים אם רוצה להטביל ידיו בהקאסטין י"ל דשרי לכו"ע אף להיש חולקין דניצוק רחב כזה לכו"ע הוי חבור והוי כאלו מטביל בהיאור. כתבו האחרונים שאין ליטול ידיו מן הפלומ"פ לפי שאינו כלי וכ"ז דוקא כשמניח ידיו סמוך למקום יציאת המים מן הצנור הבולט אבל מותר להניח ידו אחת סמוך לארץ ובידו השניה ימשוך הפלומ"פ להביא עליו המים ואח"כ יחליף ידיו או שחבירו ימשוך לו ומהני כ"ז משום דניצוק חבור והוי כאלו טובל במעין עצמו אבל אם יחזיק ידיו גבוהות מן הארץ לא מהני הנטילה משום דהוי כטובל בכיפין:
מח סָעִיף ז (מח) הקבועים - דלנט"י כלי בעינן וכיון שהם קבועים בכותל הרי הן ככותל ואין שם כלי עליהן אע"פ שעשה להן בית קבול. ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דדוקא ליטול מן הברזא דרך נטילה אבל לטבול בתוכן אם יש בהן ארבעים סאה יש להכשיר מטעם טבילה דמותר במ' סאה כדלקמן בסי"ד ולא הוי כטובל בכלי דכמחובר חשבינן ליה ומ"מ נראה פשוט דאין להקל בזה אלא בשהמים לא נשאבו ע"י כלי [עיין לקמן בסט"ז בבה"ל שם]:
מט סָעִיף ז (מט) כלי תחלה וכו' - הטעם כיון שהיה עליהם שם כלי תחלה בתלוש חשיב נטילה בכלי:
נ סָעִיף ז (נ) נוטלין ממנו - ר"ל דרך ברזא שמסירה בכל שפיכה ושפיכה דחשיב עי"ז כח גברא וכמו שיתבאר בסוף ס"ט:
נא סָעִיף ח (נא) אם הכניס ידיו וכו' - אקדים קצת כדי שיובן דברי הסעיף והוא. דהנה רוב הפוסקים אוסרין לטבול ידיו בכלי במקום נטילה משום דס"ל דבעינן בנטילה כח גברא והיינו שיבואו המים על ידיו מכח אדם ששופך עליהם וכנ"ל וסברת המקילין בזה משום דסבירא להו דלא בעי כח שופך על ידיו בנט"י ורק שיטול מכלי ולכן טבילה בתוכו חשיב להו כמו נטילה ממנה:
נב סָעִיף ח (נב) לא עלתה נטילה - היינו אף לאותן דסבירא להו דטבילה בכלי כנטילה הוא היכא שחיבר הכלי להקרקע גרע דנראה דבא להכשיר מטעם טבילה כמו במקוה וטבילה בשאובין ליכא ועיין בבה"ל:
נג סָעִיף ח (נג) י"א שעלתה - ולא בעינן מים אלא כשיעור רביעית דכנטילה ממש חשיב לדידהו וכח שופך ס"ל דלא בעינן בנט"י:
נד סָעִיף ח (נד) וי"א וכו' - ואפילו יש בהם ארבעים סאה והטעם משום דבעינן כח שופך שיתן על הידים דוקא וכנ"ל וגם דמדמינן לקידוש ידים דמקדש דקי"ל דפסול לטבול הידים בתוך הכיור כדאיתא בזבחים [כ"ב]:
נה סָעִיף ח (נה) ובשעת הדחק - כגון שאין לו כלי אחרת וכלי זו אינו יכול לטלטלה:
נו סָעִיף ח (נו) יכול לסמוך - וט"ז הביא בשם רש"ל דחולק ע"ז ודעתו דגם בשעת הדחק אין לסמוך ע"ז דכל הפוסקים חולקים על זה וכן משמע מהגר"א. ונראה דאפילו מי שירצה לסמוך בשעת הדחק להקל כדברי השו"ע מ"מ לא יברך על נטילה זו ומצאתי שגם הגר"ז וח"א הסכימו כן עוד כתבו דיאכל אז ע"י שיכרוך ידיו במפה:
נז סָעִיף ח (נז) נוטל בלא ברכה - דשמא הלכה כהמקילין וכבר יצא ע"י מה ששכשך ידיו בהם לשם נטילה:
נח סָעִיף ט (נח) מניחה על ברכיו - והיינו דרוצה ליטול שני ידיו כאחד ואין לו אחר שיטול עליהם:
נט סָעִיף ט (נט) ונוטל ממנה - ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים [מ"א] והיינו לכתחלה דבאופן זה כשר לכו"ע דמכחו ממש באים בכל שפיכה ושפיכה מיהו אף אם לא הטה אלא פ"א בתחלה בדיעבד כשר לפי מה שכתב המחבר לקמיה בסעיף י':
ס סָעִיף ט (ס) מוטה בארץ - היינו שלא ע"י אדם אלא מעצמה נתגלגלה דאלו בא הקילוח מתחלה ע"י הטיית אדם מכשיר המחבר לקמיה בס"י דחשיב כח גברא:
סא סָעִיף ט (סא) דרך נקב שבה - שנעשה בשביל ברזא ונפל הברזא והמים יוצאין מעצמן:
סב סָעִיף ט (סב) לא עלתה - דצריך שיבואו על ידיו מכח איזה נותן ולא שיבואו מאליהן:
סג סָעִיף ט (סג) חשיב שפיר וכו' - כיון דע"י הסרתו מקלחין המים:
סד סָעִיף ט (סד) בכל שפיכה ושפיכה - פי' בכל קלוח וקלוח דלא חשבינן בזה בא מכחו אלא קלוח ראשון וע"כ צריך לחזור ולהסיר בכל שפיכה ושפיכה וכתבו האחרונים דהנוטל ע"י כלי שמתוקן ע"י ברזל (שקורין תרנגול או מה שקורין קראן) צריך לסגור ולפתוח כמה פעמים לכל יד ויד דהוא דק ואינו מספיק בקילוח ראשון ליטול יד כראוי:
סה סָעִיף י (סה) אם הטה וכו' - ואפילו היכא שהמטה החבית היה אדם אחר ולא כוון כלל בזה לנטילה המכשרת לאכילה אפ"ה שפיר דמי כיון דאדם הנוטל ידיו אח"כ כוון לשם נטילה וכמבואר לקמן בסי"ג דבכונת נותן או נוטל סגי:
סו סָעִיף י (סו) והלך וישב לו וכו' - ולא דמי למה שמבואר בס"ט דכח גברא נחשב רק הקילוח ראשון לבד ומטעם זה צריך להחזירה בכל שפיכה ושפיכה דהתם לא עשה מעשה בגוף המים ורק שהסיר הברזא המונע המים לצאת ולכן לא חשיב בא מכחו רק קילוח ראשון היוצא מיד כשפתוח אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים שהניע אותם ומחמת הטיתו נשפכין כ"ז ששופכין מהחביות בקילוח לעולם חשיב בא מכחו:
סז סָעִיף י (סז) עלתה לו נטילה - עיין בבה"ל שטוב להחמיר בזה לכתחלה:
סח סָעִיף יא (סח) חרש, שוטה, וקטן - דאינם בני דעת:
סט סָעִיף יא (סט) עובד גילולים, ונדה - אף דבנוטל ידים לתרומה אסור על ידיהם דמטמאין המים במשא [נדה מדאורייתא ואידך חכמים גזרו עליהם טומאה] בנטילה לחולין לא גזרו וי"א משום דבזמנינו תמיד כל המים טמאין שכולנו טמאי מתים לכן לא חשו לזה וכתבו האחרונים דמ"מ לכתחלה טוב ליזהר שלא ליטול ידים מהם:
ע סָעִיף יא (ע) דינו כקוף - המבואר לקמיה דיש פוסלין בו והוא משום דקטן כזה אין בו דעת כלל. ובביאור הגר"א משמע דאין להחמיר בזה ולא דמי לקוף דאין נוטלין ממנו דלאו אדם הוא ולית כאן כח גברא משא"כ בזה ואף דאין בו דעת לא גרע משוטה:
עא סָעִיף יב (עא) מין חיה - ויש בה קצת דעת לתשמיש:
עב סָעִיף יב (עב) יש פוסלין - דאין כאן כח גברא:
עג סָעִיף יב (עג) ויש מכשירין - ס"ל דלא בעינן שיבוא על ידיו רק מכח נותן:
עד סָעִיף יב (עד) יש להחמיר - ובדיעבד כשר [מ"א] ובא"ר כתב דגם בדיעבד יחזור ויטול בלי ברכה אלא דאם אין לו מים יש לסמוך על נטילה זו:
עה סָעִיף יג (עה) ולכתחלה יכוין - והמ"א כתב לפסול אף בדיעבד אם לא כוונו כלל עי"ש אבל הגר"א בקנ"ח ס"ז הסכים כהסוברין דבלא כונה כשר וכן הוא דעת רוב הראשונים ובדיעבד בודאי יש להקל כשאין לו מים ליטול שנית כדעת המחבר אח"כ מצאתי שכן כתב במאמר מרדכי:
עו סָעִיף יג (עו) וכוונת נותן וכו' - ואם היה הנותן פחות מבן שש משמע מהפוסקים דאין מועיל כונתו:
עז סָעִיף יד (עז) במי מעין - היינו בכל מימות הנובעין אף שהם נזחלין למרחוק:
עח סָעִיף יד (עח) אפילו אין בו וכו' - דבמ' סאה פשיטא דמהני אפילו בשאר מימות שאינם נובעין:
עט סָעִיף יד (עט) כל שמתכסין - וכמו לענין טבילת כלים דקי"ל דמעין מטהר בכל שהוא כל שמתכסין בו וכ"ש בנטילה דרבנן וגם דבטבילת הגוף נמי לכמה פוסקים א"צ במעין מ' סאה דוקא אלא כשיעור שיתכסה גופו של כל אדם לפי מה שהוא ואף דלא קי"ל כן עכ"פ בנט"י יש להקל:
פ סָעִיף יד (פ) בבת אחת - דאף דכשר לטובלן אחת אחת וכמו בסי"ח שיעור המים צריך שיהיו ראויין לטובלן בבת אחת:
פא סָעִיף יד (פא) במי מקוה - שאינם נובעין אלא שנתכנסו במקום אחד ממי גשמים או הפשרת שלגים ואם הם עכורים הרבה עיין לקמן סימן ק"ס ס"ט:
פב סָעִיף יד (פב) שדינו כמעין - דמדאורייתא אף במים מכונסין סגי לטבילת כלים ברביעית אם הם כלים קטנים שמתכסין בהמים ורק חכמים הצריכו בהם מ' סאה כמו בטבילת הגוף ולענין נטילה דרבנן לא החמירו [ר"י]:
פג סָעִיף יד (פג) שצריך מ' סאה - דס"ל דכיון דבטלו רבנן טבילה בפחות מן מ' סאה במים מכונסין שוב אין בו טבילה כלל לכל דבר [תוספות]:
פד סָעִיף יד (פד) כדברי המיקל - דדברי סופרים הוא:
פה סָעִיף יד (פה) לכתחלה - אבל בדיעבד או בשעת הדחק יש להקל. [ח"א] ועיין בה"ל:
פו סָעִיף טו (פו) שהם זוחלין - דמי גשמים אינם מטהרין בזוחלין אלא במכונסין:
פז סָעִיף טו (פז) ויש בהם וכו' - ר"ל אפילו ביש בהם מ' סאה יש להסתפק אם מהני לטבילת ידים והיינו אפי' להמקילין לעיל לענין מקוה בשאין מ' סאה אפשר דהכא גרע טפי דהתם עכ"פ מן התורה לא בעינן לטבילת כלים ארבעים סאה והכא מן התורה פסול אף לטבילת כלים במי גשמים זוחלין דאלו להמחמירין לעיל וסברי דבעינן דוקא מ' סאה כמו בטבילת כל הגוף פשיטא דזוחלין לא מהני:
פח סָעִיף טו (פח) יש להסתפק וכו' - וע"כ יחזור ויטול בלא ברכה והגר"א פסק דלכו"ע זוחלין לא מהני כלל:
פט סָעִיף טז (פט) שבקרקע - אבל בכלי המחוברת לקרקע אין בה טבילה לכו"ע דאין טובלין בכלים ועיין לעיל סעיף ח':
צ סָעִיף טז (צ) אין מטבילין - דבעינן מים הכשרים לטבילת הגוף וטעם הראב"ד הוא משום דמצינו לענין טבילת בעלי קריין לד"ת שטבילתן מדרבנן דמותר בשאובין שבקרקע כדלעיל בסימן פ"ח בב"י:
צא סָעִיף טז (צא) שהמשיכוה כולה - ר"ל דאף אם היתה כולה שאובין רק שהמשיך את המים דרך הקרקע למקום אחר כשר בזה וכנ"ל בסעיף ז':
צב סָעִיף יז (צב) לא נטילה - דנטילה מכלי בעינן והכא לא נטל כלל מהכלי:
צג סָעִיף יח (צג) בנטילה - פי' שנטל ידו אחת מכלי כדין והשניה טבל בנהר או במקוה ולענין הברכה מברך בזה על נט"י אף לדעת הרמ"א לקמן כיון שידו אחת היתה בנטילה [אחרונים]:
צד סָעִיף יט (צד) א"צ שתי פעמים וכו' - דכל אלו הצריכו משום דנטמאו המים כשבאו על ידיו כמבואר בסימן קנ"ח וקס"ב אבל בטבילה לא שייך זה:
צה סָעִיף יט (צה) ולא ניגוב - עיין לעיל בסוף סימן קנ"ח במ"ב:
צו סָעִיף כ (צו) אינו מברך וכו' - שהיכן צונו על הטבילה אבל על נטילה נצטוינו ויש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה שנצטוינו אנו מטבילין עכשיו:
צז סָעִיף כ (צז) וי"א וכו' - והאחרונים הסכימו כדעת המחבר לברך ענט"י ורק אם המים פסולים לנטילה ורק לטבילה וכדלקמיה בסימן ק"ס ס"ט מברך על טבילת ידים:
א סָעִיף א בכלי. דאסמכינהו רבנן על מי חטאת או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:
ב סָעִיף א אפילו כלי גללים. פירש כלי העשוי מצואת בהמה שאין מקבל טומאה דלא חשיב כלי (מנחות דף ס"ט):
ג סָעִיף ב וה"מ כשנוטל וכו'. כתוב בתה"א כמ"ש פה בש"ע בשם סה"ת וסיים ומסתברא דאפי' נשבר כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא ואין מחלקין את הכלי לשנים וכלי שמקבל רביעית ואין שברו גדול כ"כ שיטהרנו מידי טומאתו מותר ליטול ממנו לידים (אפי' דרך פיו) עכ"ל ולזה כוון גם כן בקצר הביאו הרב"י לשונו ופי' בדוחק ע"ש שצ"ע, וה"פ בד"א דניקב בכונס משקה שרי ליטול כשמחזיק רביעית בכלי שאין שבירה זו מעלה אותה מטומאתה כגון כלי המיוחד לאוכלין דשיעורו כמוציא זית אבל כלי שניקב נקב המעלה אותו מטומאתו כגון שניקב במוצי' זית או שמיוחד למשקין ששיעורו בכונס משקה אסור ליטול ממנו דהוי שבר כלי אפי' דרך הנקב וכ"כ הרי"ו בשמו רק במה שמיקל הרשב"א ליטול דרך פיו כשנשבר שבירה שלא טהר מטומאתו לא פסק כוותי' וזהו דעת הרמב"ם שכ' סתם כלי הנשבר שבירה המטהרתו אין נוטלין ממנו וזהו דעת הטור שהביא דברי הרמב"ם לאשמועינן דכל כלי לפי ענינו ובגיסטרא שיעורו כמ"מ ובכלי חרס המיוחד לאוכלין שיעורו כזתים ובכלי עץ שיעורו כרמונים ואז אפי' מחזיק רביעית פסול אפי' ליטול דרך הנקב והא דכתב הטור דלא מהני יחוד לזתים היינו ליטול דרך פיו או כשאינו מחזיק רביעית מהנקב ולמטה כנ"ל. והר"ש הביא תוספתא חמת וכפישה ואף על פי שפחותין נוטלין מהן לידים כשמקבלין רביעית: תנן במס' ידים אין נוטלין לא בדפנות הכלי (פי' שברי כלים) ולא בשולי המחץ וכו' שאין נותנין לידים אלא בכלי ע"כ ופשטא דמתני' משמע אפי' מחזיקין רביעית אין נוטלין מהן וכ"מ במס' פרה פ"ה וכ"מ ברמב"ם פ"י מברכות וכ"כ הרא"ש בריש ידים, והטעם שאין נק' כלי שהרי פסול לקדש בו מי חטאת כדאי' ס"פ המצניע ע"ש ברש"י והרב"י כ' דוקא שבר כלי שאין מחזיק רביעית שלא מסומך אין נוטלין מהן אבל אם מחזיק רביעית שלא מסומך נוטלין מהן וכ' דמ"ש הר"ש תוספתא שולי כלי עצם וכלי זכוכית וכלי עץ אין נוטלין מהן לידים קינקסן ושפן ועשאן כלים נוטלין מהן אם יש להם קבלת רביעית צ"ל דפיסולא דהני מפני שאין יושבין שלא מסומכין הוא. וקינקסן ושפן היינו שתיקן מקום מושבו כדי שישבו שלא מסומכין ומאי דקתני ועשאן כלים פי' ובכך עשאן כלים עכ"ל ב"י, ופליאה בעיני איך נעלמה ממנו המשנה פ"ל דכלים דתנן שולי הקערה ושולי אסקוטלא של זכוכית שהתקינה לתשמיש טהורים קרסמן או שפן בשופין טמאים ע"כ ופי' הרמב"ם שהכינו לתשמיש וגרר במגירה מה שהוא סביב השפה עד שהסיר ממנו תורת שבר כלי והר"ש פי' שתקנם ועשאם חלקים וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה' פרה ופי' הר"ש שולי היינו הבית קבול שבצד התחתון של זכוכית והטעם שלא נעשה לקבלה כמ"ש סק"ד וא"כ לק"מ דלא מיירי משבר כלי ועיין בתוס' שבת דף ט"ז ורפ"ב דכלים ובטור משמע שאף שבר כלי שמקבל רביעית שלא מסומך כשר, וכ"מ בתוס' ויש להחמיר כפשטה דמתני' ומשמעות הפוסקים ומיהו אף להתוס' מיירי דוקא שיחדו לתשמיש כמ"ש ס"פ המצניע:
ד סָעִיף ג מגופה של חבית. והר"ש והרשב"א פי' דמגופה פסולה משום דלאו לתשמיש לתוכה עבידא אלא לכיסוי חבית עמ"ש ס"ק ג', וכ' הב"ח שהם מפרשי' מאי דאמרי' מגופת חבית שתקנה היינו שיחדה מכאן והלאה לקבלה עכ"ל. אבל בר"ש פי' בהדיא שהתקינ' שחקק בה כדי לקבל רביעית משמע דיחוד לא מהני וע' פ"ל דכלים: כתוב בשל"ה דאין ליטול ידיו מהקנקן שקורין גיסקא"ן דרך הדד שבולט כי לא נעשה לקבלה ע"ש וצ"ע דעיקר נט"י בכלי ילפינן מכיור והכיור היו לו דדים כדאיתא ביומא, וצ"ל דאותם היו עשוים כמין שפופרת שמקבלין מים אבל כשעושים כמין צינור הפתוח למעלה והם כמו חצי עגולה לא (וכן מ"ב בשם גאון אחד וכ"מ בשל"ה) וכמ"ש ס"ז וס"ח בב"י בשם תוספ' ורא"ש דצנור לא מקרי כלי:
ה סָעִיף ה חשיב שפיר. ול"ד למגופת חבית דצריכי' תיקון אף על פי שתחילת תיקונו כך דשאני התם שלא נעשה לקבלה (ב"י) וא"ל דליהוי כשק ולא ליהני תיקון דשאני מגופה דלפעמים הופכין אותה ונותנין אות' על הקדירה לתת לתוכה מעט רוטב כדאיתא בכלי' פ"ב משנ' ה':
ו סָעִיף ה ברזא למט'. ואם היה כלי שלם וניקב ותחב בו דבר אחר מהני אף על פי שלא נעשה מתחלה לכך דכיון דסתמו חשיב שפיר כלי ואם יחד לו ברזא להשתמש בו זה מקרי תחלת תקונו ושרי מידי דהוי איחדו לזתים דמהני להסמ"ק וע' בטור:
ז סָעִיף ו טהורה. ות"ה כתב בשם התו' דנוהגין שנוטלין מידו א' ושופך על חברתה כיון שנתכוין ליטול שתיהן והוא חלק עליהם וכ"כ ב"י בבד"ה שתלמיד טועה כתבו ועיין סימן קס"ב סד"ה:
ח סָעִיף ז מפני שהם שאובים. והכלי מחובר לקרקע ואם אינו מחובר עס"ח:
ט סָעִיף ז כשרה. דוקא לענין נטילת ידים ולענין מקוה עבי"ד סימן ר"א סמ"ד מ"ה:
י סָעִיף ז בכונס משקה. וה"ה אם הוא בספינה ואינו יכול להטביל ידיו בים יקח כלי שניקב בכ"מ ודולה מהים ומטביל ידיו בתוך הכלי שמי הכלי מחוברים למי הים הואיל ומימיו נוטפין דרך הנקב (ש"ג) ע"ס ק"ס ס"ט:
יא סָעִיף ז לענין טבילה. דבעינן כשפופרת הנוד ועוד דנצוק אינו חיבור עבי"ד סי' ר"א סנ"ד וע"ש ס"ס ל"ו וסעיף ס' דלא מקרי חיבור בניצוק אלא א"כ עמדו או שיש שם מ' סאה:
יב סָעִיף ז הקבועים לכותל. דלא היה שם כלי עליו בתלוש:
יג סָעִיף ח מחובר לקרקע. דה"ל כמו טבילה וטבילה בשאובין ליכא:
יד סָעִיף ח י"א שעלתה. וי"א דוקא כשיש כלי מ' סאה (הג"א פ' היה קורא, ב"ח):
טו סָעִיף ח בלא ברכה. צריך עיון דע"כ אנטילה ראשונה לא יברך כיון שיש מחלוקת בדבר וא"כ יברך אחר נטילה שניה ויעלה הברכה ממ"נ או לראשונה או לשני' ואפשר כיון דמותר ליטול בו בשעת הדחק יברך עליו דחשיב אצלו כהתירא דאם לא כן איך אוכל בלא נטילה וכ"מ בב"י:
טז סָעִיף ט מניחה על ברכיו. ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים:
יז סָעִיף ט מוטה בארץ. פי' שנתגלגל' מאליה ועסי"ח:
יח סָעִיף ט דרך הנקב. שנפל הברזא:
יט סָעִיף ט ברזא בנקב. וראיה מכיור (אגודה):
כ סָעִיף ט שפיכ' ושפיכה. פי' בכל קלוח וקלוח דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא (אגוד' ומרדכי) ועבי"ד סי' ז', וביש"ש כתב דכל השפיכה הבא על ידיו מקרי כח גברא ואם אחר בא ליטול צריך להחזיר הברזא עכ"ל, ואפשר דלא ראה באותו פעם באגודה ומרדכי והדין עמם כמ"ש בי"ד סי' ז' והוא תלמוד ערוך בחולין ועסי' קס"ב ס"ג:
כא סָעִיף י אם הטה. ואף על גב דבס"ט כתב דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא שאני התם דלא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת מלצאת אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטייתו שופכין מקרי כח גברא, ול"ד למ"ש ס"ז דהתם כבר פסק כוחו כשזבין בצנור משא"כ כאן שיוצאין בכל שעה מהכלי מקרי כח גברא ע"כ בלבוש וכ"כ ל"ח דלא כב"ח שפי' בדוחק ע"ש וכן נלענ"ד מוכח בחולין דף ט"ז דבסרנא דפחרא אפי' בסביבה שניה מקרי כח גברא וכ"כ בהדיא בת"ה הקצר א"כ ה"נ דכותי' ודוחק לחלק בין גלגל למים וכ"כ ב"י בשם ר"ש:
כב סָעִיף יא חש"ו וכו'. ורש"ל כתב שטוב ליזהר בזה דיש אוסרין ונ"ל דוקא כשיוצק על ידיו אבל אם מביא המים לכלי לית לן בה:
כג סָעִיף יב אם הקוף. לכאורה צ"ע למה לא כתב הפלוגתא גבי חבית דפליגי ת"ק ור"י וי"ל כיון דלהרמב"ם דפסק כת"ק ס"ל דההיא דמטה חבית מיירי שהטה אותו בידים אבל מוטה מאליה לא דבעינן כח נותן והטור דפסק כר"י מפרש המשנה במוטה מאליה ע"ש וכ"מ ברא"ש, אבל כשהטה אפשר דמודה דחשיב כח גברא א"כ ליכא מחלוקת בזה וכ"כ הר"ש לפי' הראשון ולכן פסק הרב"י כן בלי מחלוקת ובס"ז גבי צנור פסול לכ"ע דלא חשיב כח נותן ע"ש:
כד סָעִיף יב יש להחמיר. ובדיעבד כשר ואף ע"ג דבי"ד ס"ס ב' פסל שחיטת קוף שאני התם דשחיטה דאורייתא ואזלינן לחומרא עס"ח וסי' קס"ד סי"א:
כה סָעִיף יג ולכתחלה יכוין. ונ"ל דאפי' בדיעבד צריך לחזור וליטול מאחר דהרשב"א כתב דבעי כונה רק שהרב"י חלק עליו ויסודו בנוי על הגמרא דחגיגה, וכבר כתב הרשב"א די"ל דמיירי לנגיעה דחולין אבל לאכילה בעי כונה וכ"פ הרב בעצמו בסי' קנ"ח ס"ז דאפי' נטל לטבולו במשקה אין עולה לו דבעי' נטילה לשם קדושה וכמ"ש התוס' פסחים דף קט"ו בד"ה אסוחי אסחי וכ"מ בגמרא כמש"ל ועוד הביא הרשב"א ראיות חזקות לזה ע"ש ואף שהרא"ה בבד"ה חולק עליו מ"מ יש להורות כהרשב"א ותוס' וכ"פ היש"ש:
כו סָעִיף יד במי מקוה. היינו מי גשמים המכונסים בבור:
כז סָעִיף יד יש להסתפק. פי' להמקילין בסי"ד היינו דוקא במכונסין אבל בזוחלין דפסולין אפי' לטבילת כלים יש להסתפק אבל להמחמירין לעיל ה"נ פסולין:
כח סָעִיף טז שבקרקע. אבל בכלי שבקרקע לכ"ע פסולים כמ"ש ס"ז:
כט סָעִיף יז לא נטילה. דהנטילה מהכלי בעינן והכא לא נטל כלל מהכלי:
ל סָעִיף יח בנטילה. פי' שנטלה מהכלי ומברך ענ"י לכ"ע (לבוש):
לא סָעִיף כ המטביל. ובס' פני יצחק הכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילה מברך ענ"י ואם הם פסולים לנטילה כמ"ש סי' ק"ס ס"ט מברך על טבילת ידים:
א סָעִיף א ואם ניקב בכונס משקה כו'. בגמרא אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. והרמב"ם לא זכר כונס משקה אלא כ' בל' זה כלים שנשברו שביר' המטהר' אותם מידי טומאה אין נותנין בהם לידים מפני שהם שברי כלים עכ"ל. וכ' ב"י ויש לדקדק אמאי לא נקט כלישנ' דרבא ונ"ל דהטע' מפני ששיעור זה הוא לכלי' והמיוחדי' למשקי' אבל אם הוא מיוחד לאוכלין אינו עול' מטומאתו עד שינקב כמוציא זית ואם היא גיסטרא שהוא כלי עשוי לקבל משקין הזולפין אע"ג דלא ניקב אלא כמוציא משקה טהור כדאיתא פרק המצניע רבא אורחא דמילתא נקט דבכלי המיוחד למשקים נוטלים לידים והרמב"ם כלל כל הכלים בדבור א' ולכן אמר שבירה המטהרת אותם כ"א כפי דינו וסמך על מ"ש בה' כלים דין כל כלי באיזה נקב עולה מטומאתו ואפשר עוד שדעתו דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט שדרך ליטול מכלי חרס ומינה נילף שבכלי שטף שיעור הנקב כשיעורו לטהר מטומאה עכ"ל. וק"ל דאם יש עוד שיעור אחר זולת כונס משקה למה לא הזכירו רבא ותו דהרי רבא על כלי עץ נמי קאמר דהא לפני זה אמרו בגמרא ואי בזיע' דוולא ככונס משקה מטבילין בו את הידים וגירסת הרי"ף אין נוטלין בו לידים דאמר רבא כלי שניקב כו' וסתם דולא של עץ והתי' הב' ודאי דחוק הוא ג"כ דאמאי לא נקט רבא רק דין כלי של חרס ולא כלי שטף כיון שדינם משתנה. ועוד י"ל כיון שכתב הרמב"ם דשבר כלי הוא אפי' דרך הנקב אסור דכל שאין שם כלי עליו אין נוטלין ממנו לידים. ולפ"ז כלי חרס שניקב בכ"מ פסול אפי' דרך הנקב דהא בשיעור זה נטהר מטומאה כדאי' ס"פ המצניע. ורבינו כ' בתחלת סי' זה דכשר דרך הנקב ואחר כך הביא דברי הרמב"ם אלו להלכה והם סותרים זא"ז וזה הקשה ב"י ותי' דרבינו ס"ל כדעת הרמב"ם דאינו נפסל בניקב בכ"מ אלא אם אין מחזיק רביעית מנקב ולמטה אבל אם מחזיק כשר ומ"ה כתב כלי שנשבר ולא כתב ניקב דכיון דאינו מחזיק רביעית מנקב ולמטה הרי הוא כאלו נשבר כו' עכ"ל וקשה ע"ז דא"כ למה הוצרך רבינו להביא דברי רמב"ם והא כבר כתב תחלת הסימן דצריך שיחזיק רביעית אם יטול דרך הנקב. ומו"ח ז"ל כ' דיש ללמוד מדברי רמב"ם אלו בנשבר ונתבקע הכלי אפי' אין המשקין נכנסין לתוכו אלא מוציא משקה אפ"ה פסול לנט"י כיון שהוא נטהר עי"ז ואין לזה מקור דלפי הנראה גם לענין טהרה לא מועיל הביקוע כל שאין המשקה נכנס שם ודברי הרמב"ם עצמם יש לפרש דס"ל שבר כלי פסול אפי' מחזיק רביעית דמ"ש הב"י שגם גיסטרא נכלל בדברי הרמב"ם דכשר באם אינו מוציא משקה דתלוי טהרת הכלי ונקיבתו במוצי' משק' מדאשכחן כן בס"פ המצניע ק"ל דהא גיסטרא הוא שבר כלי ושיעורו הוא כפי מה ששנינו בפ"ב דכלים ומייתי לה בפא"ט הדקין שבכלי חרס קרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכים שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג כו' וכתב הרמב"ם שם דאיתא בספרי מנין לרבות שברי כלי חרס ת"ל וכל כלי חרס. הנה לפניך דצריך קרא לרבוי שבר כלי אע"ג דיושב בלי סמיכה א"כ גבי נטילת ידים דתקינו רבנן כלי מנין לך שבר כלי וכ"ת ילפינן מינה א"כ קשה כי היכי דהתם שיעור כלי חרס שלם ברביעית כמ"ש שם הר"ש ושעורו מועיל בכדי סיכת קטן ה"נ נימא בנטילת ידים דליהוי שבר מהני אפילו בפחות מרביעית. ותו דכתב הרמב"ם בפי"ח מה' כלים דדוקא בכלי חרס ריבה הפסוק את שברי כלי אבל לא בשאר כלי א"כ אנו רואין שאין זה בנין אב ללמוד ממנו אלא שהראב"ד חולק שם דה"ה בכל הכלים והפסוק נקט כלי חרס לרבותא דהא כלי חרס שנשבר אין לו תקנה. ותו קשה דבפ"ק דידים שנינו אין נותנים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ומפרש הר"ש וז"ל דופני החבית ושולי המחץ שברי כלי נינהו וכן מגופה לאו לתשמיש לתוכה עבידא אלא לכיסוי חבית עכ"ל אלמא שברי כלים פסולים לנט"י והב"י כ' לקמן בסי' זה דהיינו לומר שאינם מקבלים רביעית אבל אם מקבלים רביעית אע"ג דשברי כלים נינהו כשרים לנט"י ופי' תמוה כ' דא"כ מאי אירי' שבר כלי אפילו כלי שלם נמי פסול אם אין בו רביעית וקושיא זו הקשה ב"י עצמו בסי' זה על מ"ש הטור בשם הרמב"ם וז"ל משמע אפי' במחזיק רביעית מן השבר ולמטה שאל"כ מאי איריא נשבר אפי' לא נשבר נמי עכ"ל. ומ"ש ב"י וכ"ד ר"ש בפ"ק דאי' בתוספתא החמת והכפישה אע"פ שפחותין נוטלין מהם לידים ופי' הוא ובלבד שיחזיקו רביעית עכ"ל לא הבנתי דבריו דחמת וכפישה הם כלים עדיין אלא שיש בהם פחות ממה שהיו כבר דהיינו שנפחתו מלמעלה ע"כ קאמר דכשרים הם אם נשאר בהם רביעית והכלי נשאר כבראשונה אלא שהקטין אבל בשבר כלי כגון דופני הכלי אף על גב שיוכל להחזיק רביעית מ"מ שם שבר כלי עליו כיון שנשבר הכלי לגמרי ודבר זה הוא עצמו אם ניקב הכלי ואין למטה מחזיק רביעית דאף על גב דתוכל להניחו על צדו ויחזיק רביעית אפילו שלא בסמיכה מ"מ פסול לנט"י כיון שכבר נשתנה שמו לשבר כלי. ואע"ג דהתו' כתבו בפ' כ"ה דפסול דופני החבית הוא מטעם שאינו יושב בלא סמיכה. והב"י הביא זה לראייה דמשמע הא אם ישבו בלא סמיכה כשרים אע"ג דהם שבר כלי מ"מ הר"ש לא ס"ל כן. ומוכח עוד מדנתן הר"ש טעם על מגופת חבית לפי שאין עשוי לתשמיש בתוכה וזה הטעם פירש"י בפ' כ"ה והתו' הקשו עליו ופי' משום דאינו יושב בלא סמיכ' ש"מ דהר"ש לא ס"ל טעם סמיכ' לענין נט"י. גם בתה"ה כ' דיעות חלוקות לענין אם צריך יושב בלא סמיכה לנט"י וא"כ גם הרמב"ם אפשר דס"ל כן ע"כ קמ"ל בזה דאם נשבר שבירה המטהרתו דהיינו למטה סמוך לשוליו מקרי שבר כלי ופסול לנט"י אע"פ שיוכל להחזיק רביעית כשמטהו על צדו בלי סמיכה אלא שלדעת הטור א"א לפרש כן דברי הרמב"ם דהא איהו כתב בסמוך דשבר כלי או כלי שלם אפי' מחזיק רביעית אם אינו יכול לעמוד בלא סמיכה אינו כלי משמע דגם בשבר כלי כשר אם מחזיק רביעית בלא סמיכה ואח"כ מביא דברי רמב"ם בלי מחלוקת ונלע"ד דלהרמב"ם ורבינו אין חילוק בין כלי לכלי דבכולם אמר רבא דנקב בכ"מ פוסל לנט"י. והוא מוכח מדברי הרמב"ם שכ' אחר זה בכל הכלים נוטלים אפילו כלי גללים כו' והוא שיהיו שלמים כו' עכ"ל. והנה כלי גללים אינם מקבלים טומאה כלל והיאך נדע דין שבירה שלהם מתי יפסול אם נדמה אותם לכלי שטף ששיעורם במוציא רמון או לכלי מתכות ששיעורו אם יכול לעשות מעין מלאכתו או לכלי חרס שדינו אם לאוכלין כמוציא זית ואם למשקין בכונס משקה ע"כ להיות' חמור מדמינן לה דהיינו כונס משקה וא"כ גם בכלי שטף ומתכות היה פסול בכך והא דכ' הרמב"ם אם נשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה לאו אכל כלי לפי דינו קאמר אלא אם נקב בו נקב שיש בו שייכות טהרה מן טומאה והיינו כ"מ ואע"ג דאין זה אלא אחד מהן דהיינו בכלי חרס מ"מ כ' שפיר המטהרתו דה"ק כל כלי שיש בו שביר' שיש בו שייכות טהרה להכלי להוצי' מידי טומאה וממילא תבין שעל כלי חרס קאמר שהוא היותר קטן בכ"מ וע"כ שפיר עביד רבא דלא הזכיר אלא בכ"מ לפי שהוא שייך לכל הכלים לענין נט"י. גם בסמ"ג כתוב וז"ל וכ' מ"ו שנהג ר"י אפי' בכלי שטף אף על פי שלא הזכיר בפ' המצניע אלא בכלי חרס עכ"ל פי' שיעור דכ"מ: ובמ"ש ב"י דצ"ל שיש עוד שיעור בנט"י אפילו בפחות מכ"מ דהיינו במוציא משקה דהיינו בגיסטר' דאמרי' ס"פ המצניע ששיעורו במוציא משקה תמוה מאד לפע"ד דגיסטרא הוא שבר כלי ויש לו טומאה ג"כ כיון שהוא ראוי להעמיד תחת הנוטפים לקבל טיפין ובזה אמרו שם דטהרתו במ"מ. אע"ג דבתחל' כשהי' כלי שלם הוה דינו בכ"מ לפי שבכלי שלם חסין עליו ואינו זורקו בנקב כמ"מ אלא מעמיד גיסטר' שהוא שבר כלי תחתיו לקבל הטיפין אבל הגיסטר' עצמה שניקבה אפי' כמ"מ זורקין ואין מעמידין גיסטרא תחת גיסטר' ופירש"י שם דצריך יחוד לאותו שבר כלי שיהיה לו לגיסטרא כ"כ התוס' בפא"ט בפשט דהדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן וכו'. והנה כאן לנטילת ידים לא מיבעיא אם הוא מייחדו לנטילת ידים והוא יושב בלא סמיכה ודאי הוא כמו תקנו מגופה לנטילה דהוי בזה כלי גמור כדמעיקרא דהא אמר רבה מגופה שתיקנה נוטלין ממנו לידים משמע דהוה כשאר כלי הכשר לנט"י ממילא לא נפסל רק בכ"מ ואע"ג דלענין טומאה מחלקים בשבר כלי אם היה גדול עד לוג שיעור שיורו לקבל טומאה בכדי סיכת קטן ואם היה יותר צריך שיהא בשיורו ג"כ יותר ולא סגי בשיור פחות ולא מקבל טומאה אע"ג דיחדו ע"כ בנט"י לא הוה כן דאל"כ היה לו לתנא ולכל הפוסקים ללמדינו בכלי דנט"י נמי הכי דצריך שיהיה השיור אחר שנשבר לפי ערך שהיה גדול תחלה אלא פשוט דבנט"י שרבנן גזרו שיהיה בכלי שיש בו רביעית אין חילוק בין שבר כלי לכלי שלם ואפי' בלא יחדו לכך כשר כיון שיושב בלא סמיכה וכ"ה מוכח מדברי רבינו שכתב שבר כלי או כלי שלם כו' דנתן להם דין א' לענין אם ישב בלא סמיכה דאז כשרים בשוה ודינם א' ואם היה כאן חומרא בשבר כלי שיהיה דינו כמ"מ ודאי לא היה נמנע מלכתבו ולא לסתום דהפסול הוא בכ"מ וגם רבא לא זכר רק בכ"מ ולמה לא כ' רבותא דיש פסול אפי' במ"מ דהיינו בשבר כלי א"ו שזה אינו כנ"ל להלכה ולא למעשה מאחר שהרב"י מחמיר בזה לפסלו כמ"מ וגם רש"ל כ"כ: ובמ"ש ב"י וז"ל דפשיטא ליה לרבינו דלדעת הרמב"ם אינו פוסל אא"כ אינו מחזיק רביעית למטה כו' וכ"מ להרשב"א שכ' בת"ה וז"ל כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקין כשאדם מושיבו על המים ה"ז פסול בד"א בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מהנקב ולמטה אבל אם מקבל רביעית מהנקב ולמטה כשר בד"א כלי שאין שבירתו זו מעלה אותו מטומאתו אבל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה אותו מידי טומאתו פסול לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי ומדברי רמב"ם נראה שסובר כרשב"א דבסתם כלים דאמרי' בהו דנקט בכ"מ מעלה מטומאתן דוקא כשאין מחזיקין רביעית למטה אבל אם מחזיקין עדיין שם כלי עליהם שאפילו שבר כלי אם הוא מחזיק רביעית כתב שהוא מטמא כו' עכ"ל. לא אוכל לירד לסוף דעת הרב"י דדברי הרשב"א הם מורים בהיפך שפי' דבריו ע"כ כך הוא דנקב וכ"מ פוסל את הכלי ליטול דרך פיו אם אין רביעית למטה אבל אם יש שם רביעית אין נקב בכ"מ פוסל וכ' ע"ז דהיינו דוקא אם הוא שאר כלים שאינן כלי חרס ששיעורו גדול מכ"מ מ"ה לא מהני כ"מ אלא לפסול באין רביעית למטה אבל בכלי ששביר' זו מטהרתו דהיינו כלי חרס ששיעורו בכ"מ אז פסול ליטול דרך פיו אפי' אם יש רביעית למטה ונראה דכ"כ לפי שהוקשה לו למה נקט רבא שיעור כ"מ דוקא הא אין זה אלא בחרס ע"כ תי' דשיעור דכ"מ מהני בכל הכלים לפסול אלא דיש חילוק דבשאר כלים אינו מזיק כשיש רביעית למטה אבל בחרס מזיק אפי' בכה"ג ודברי הרשב"א אלה שהביא ב"י היינו בת"ה הקצר אבל בארוך כתב וז"ל וכלי שנשבר אע"פ שמקבל רביעית למטה מהשבר כתב בס"הת שאסור ליטול ממני דכל שלמעלה מהשבר אין לו תורת כלי ושבר כלי הוא ומ"מ אם דרך השבר נגררים המים על ידו מסתברא שהוא מותר דה"ל כברזא ומסתבר' דאפי' נשבר כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא ואין מחלקין את הכלי וכל שמקבל רביעית ואין שברו גדול כ"כ שיטהרנו מטומאתו מותר ליטול ממנו עכ"ל ויש לכוין דבריו ג"כ כמ"ש דבריו בקצר אלא דהכא עשה חילוק בכלי חרס עצמו שתחלה כ' שפסול דרך פיו אפי' ביש רביעית למטה ואח"כ חילק בזה דהיינו דוק' אם ניקב בכ"מ אבל אם ניקב כמ"מ שאין מטהר אפי' בכלי חרס כשר אפי' דרך פיו והא דלא זכר הרשב"א כאן דין כ"מ שכתב סתם וסמך על שיעור היותר קטן בטהרת טומאה דהיינו כ"מ. הרי לפניך עכ"פ דבמקום שפוסל בכ"מ דהיינו בכלי חרס לא מהני יש רביעית למטה והאיך כ' ב"י דבסתם כלים דנקב משהו מעלה אותם מטומאתם אינו פוסל לנט"י ביש רביעית למטה והרי מבואר ההיפך ואולי היה לו פי' אחר בדברי הרשב"א אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני לדעת כונתו. גם דברי הרמב"ם שלפנינו מורים כן שכ' שאם נשברה שביר' המטהרת דהיינו בכ"מ כפי מש"ל אז אין נוטלין ממנו אפי' אם הוא מחזיק רביעית כיון שאין כאן אלא שבר כלי. ומ"ש הרב"י שכשר ביש למטה רביעית שאפי' שבר כלי כו' דבריו תמוהים בזה דבשבר שיש בו רביעית ויושב בלא סמיכה עדיף טפי אם נוטל ממנו מה שיטלו בכלי שלם שניקב אף על פי שמחזיק רביעית למטה כיון שהוא שופך דרך פיו ומה שלמעלה מהנקב אינו כלי כלל אלו הדברים נראים ברורים לע"ד. הגם שראיתי איזו מחברים שכתבו דינים אלו הנמשכים מפי הרב"י הנלע"ד כתבתי: ולענין אם מועיל לסתום הנקב הפוסל בכלי נראה ללמוד זה ממ"ש הראב"ד בפי"ד מה' כלים לענין טומאה דבטיט אינו מועיל בשום כלי ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא אבל לשאר הכלים אין מועיל. אלא דק"ל ממ"ש הרמב"ם פ"ו דפר' וז"ל כלי שניקב מלמטה וסתמו בסמרטוטין פסול שהמים שבו אינם על עיגול הכלי אלא על הפקק. היה נקוב מן הצד ופקקו הרי זה כשר למלאות ולקדש ולהזות ממנו עכ"ל. וזה משנה שלימה פ"ה דפרה משמע דנקב מן הצד אין פוסל הכלי וזה ודאי דאין סתימה זאת מועלת לעשותו כלי דא"כ ברישא נמי וכ"כ הר"ש בפי' בפ"ה דפרה והא דנקט התנא סתימ' זאת היינו דבלא"ה א"א להחזיק שם מי חטאת וכ"כ באגודה פ"ה דפרה על משנה זו וז"ל בכאן משמע דכלי שניקב מן הצד מותר ליטול ממנו לידים עכ"ל וא"כ ק' על מה דקי"ל ניקב בכ"מ פוסל מן הצד אפי' אם מחזיק רביעית וי"ל דשאני נט"י דאין נוטלין אלא דרך שפיכה ממנו ובזה ודאי כל מה שלמעלה מהנקב לא הוי כלי משא"כ לענין מי חטאת שממלאין בכלי מן המעין ואח"כ נותן עליהם אפר ואח"כ מזה ממנו א"כ אינו שופך דרך הכלי וע"כ לא איכפת לן במה שיש למעלה מהנקב אלא דאכתי קשה על מ"ש ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק לפסול אפי' דרך הנקב אם ניקב בכ"מ ובאגודה פ' כ"ה הביאו ודאי הקושיא במקומה עומדת גם האגודה דבריו סותרים זא"ז ותו דגם להטור ק' דהא המים היו גם למעלה מהנקב במי חטאת מדצריך סתימה ואפ"ה כשר לענין מי חטאת:
ב סָעִיף א דהיינו שאם ישימו כו'. מו"ח ז"ל הביא דבגמרא איתא אם נותן לתוכו מים והן נוטפין טיף אחר טיף בידוע שהוא כ"מ וזה אליבא דכולי עלמא:
ג סָעִיף ב אינו חשוב ככלי. בטור כתב בשם סמ"ק דאם יחדו לזתים דהוה כלי וחלק עליו דשאני לענין נט"י והקשה ב"י דהסמ"ק נמי לא מתיר אלא דרך הנקב בזה כמו שאינו מתיר במ"מ רק דרך הנקב. ורש"ל ומו"ח ז"ל פי' דהטור נמי פי' דברי הסמ"ק כן אלא דק' לו לסברתו לא מהני אפי' דרך הנקב בזה כיון דלא מהני לדידי' בזה אם ניקב טפי ממ"מ. ויש נ"מ לפי דעת הטור דלא מהני יחוד לזתים ליטול דרך פיו. כ' מו"ח ז"ל וצ"ע כיון דלהטור ניקב בכ"מ כשר לנט"י דרך הנקב אע"ג דנקב זה מטהרו מטומאתו לגמרי אלמא נט"י קיל מטהרה ק"ו ליחוד לזיתים דמהני לטומאה דמהני לנט"י עכ"ל. ולק"מ דגם לטומאה הוה עדיין כלי לגיסטר' כדאיתא ס"פ המצניע ובהדיא כתבו התו' שם בשם ר"י בד"ה ולענין צמיד פתיל כו' דאם יש למטה כשיעור אין נקב בכ"מ מטהר מטומאה אלא בעינן רובו או כמוציא רמון:
ד סָעִיף ג כלי שמחזיק רביעית כו'. בטור כתוב בזה שבר כלי או כלי שלם כו' נראה דהוצרך לכתוב תרוייהו דבכלי שלם שעשוי מתחלה שישב דוקא בסמיכה כשר כמ"ש בס"ה אלא מיירי כאן שלא נעשה תחלה אלא לישב בלי סמיכה אלא שאח"כ נפחת קצת ממקום מושבו ואין נקב בכלי לזה קאמר דצריך שלא יהיה הפחת כל כך עד שלא יוכל לישב בלא סמיכה ולהכי זכר גם כלי שלם ואי לא נקט שבר כלי ה"א בשבר כלי דהיינו נשבר חלק ממנו לא מהני ליה אפי' תיקון שיוכל לישב בלא סמיכה קמ"ל:
ה סָעִיף ג הלכך מגופת חבית כו'. פי' התוס' שיש למגופה זו חלל לקבל רביעית אלא שהיא פסולה מטעם שאינה יושבת בלי סמיכה הלכך מועיל תיקון לזה. וק' דמטעם סמיכה נמי יהיה כשר דהא תחלת עשייתו הוא כן תירץ ב"י דשאני מגופה שלא נעשה מתחלה לקבלה עכ"ל והדרא קושיא לדוכתא דא"כ יהיה פסול בלא טעם סמיכה כמו שק וקופה. וכ' מו"ח ז"ל דמגופה עשויה עיקרה תחלה לכיסוי חבית אלא שעשויה ג"כ לקבל מים ע"כ צריך תיקון עכשיו שיעשנה רחב שלא ישתמש בה עוד אלא למשקין לחוד ולא נלע"ד סוף דבריו דא"כ היאך מכשיר אחר כך כאן בכובע של לבדין מטעם דעוברי דרכים רגילין לשתות בהן והא התם לא יחזיק הכובע לשתי' לחוד אלא חוזר ומכסהו על ראשו אלא ראש דבריו הוא האמת דכיון דעיקרו תחילה לכיסוי ועכ"פ עומד ג"כ למשקין ע"כ צריך אח"כ תיקון לישב בלי סמיכה ומהני משא"כ בשק וקופה דאינה עומדת לעולם לקבלת משקין כלל:
ו סָעִיף ד חמת וכפישה כו'. גם בזה קשה הא תחילת עשייתה שלא לישב בלי סמיכה וכ' מו"ח ז"ל דכלים אלו נעשים עיקר לקבל דבר יבש אלא שמשתמשין ג"כ למים ולא דק בזה דודאי הנודות לא נעשים אלא למים או לשאר משקין ומקרא מלא הוא ותמלא החמת מים גם בפרק ח"ה בעובדא דר' בנאה דאתיא איתתא צעקה דעבדי זרנקא פי' נוד לקבל מיא ממשכא דדיכרא דהוה לה אלא דכאן בנודות של עור ידוע הוא דבשעת עשייתן אין להם חלל כלל אלא הם ככיס שצדדיו מונחים זה על זה אלא כשנותנין בהם משקים נעשים חלולים שהמשקה מרחיב ועושה להם חלל ולשם זה נעשים תחלה שיהיה להם אח"כ חלל על כן צריך אח"כ תיקון לעשות להם שיהיה חלל שלהם קיים ויוכל לישב בלי סמיכה משא"כ בכלי שנעשה תחלה תכף חלל שלו אלא שא"א שישתמש בו בלי סמיכה זהו כשר:
ז סָעִיף ה חשיב ורש"ל פ' כ"ה כ' על זה ול"נ נהי דחשיב כלי לטומאה מ"מ לנט"י דבעינן כלי חשוב שהרי נקב בכ"מ פסול אפי' בכלי שטף אע"ג שהוא עדיין כלי לפי שבטל חשיבות כלי כ"ש בזה שאין שם כלי עליו לתשמיש גמור אלא לחידוש בעלמא עכ"ל. גם בל' השגת הראב"ד פ' י"ח דכלים קרא לכלי זה שאינו עשוי נקוב אלא להנאה ומ"מ אם עושין בתחל' לשתות ממנו כך דוקא ע"י סמיכה נראה דמודה רש"ל שהוא כשר לנט"י כיון דעל כל פנים הוא כלי שלם: ודע דהרמב"ם פי"ח דכלים הביא כלי זה וז"ל טיטרוס אע"פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות מתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והם עשוין לקבל' עכ"ל. ופירש שם בכמה מקומות וז"ל מתוך שהנקבים דקים ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול המים מתכנסין בצדדין שאלו היו נקבים גדולים לא היו המים מתכנסים ונמצא שלא הי' נעשה לקבלה עכ"ל. הבאתי זה ללמוד ממנו על אותן כלים של בדיל שנותנים בסעודה ליטול מהם לידים וקורין אותו גי"ס קאן ויש באיזה מהם למעלה סמוך לפיה' בצדו נקב אחד ואומרים שעושין אותו לנוי והוא עכ"פ גדול הרבה מן כ"מ ושמעתי אומרי' שאין נקב זה פוסל כיון שמתחלה עשוהו כן ואין ממש בדברי' אלו דהא כאן בטיטרוס ג"כ נעשו הנקבים תחילה להנאה בעלמא ואפילו הכי בעינן שיהיו דקים מאוד דאל"כ לא מקרי עשוי לקבלה וא"כ בזה ודאי פסול שהרי באותו חלק למעלה ששם הנקב לא מקרי עשוי לקבלה דהא נקב גדול יש שם רק למטה ממנו עשוי לקבלה וא"כ היאך יטול דרך פיו אם לא שיטול דרך אותו הנקב ובזה מודה הרא"ש והטור דפסול לנטילה כנלע"ד פשוט וכמ"ש כאן להקל בכובע של לבדים בשעת הדחק כתב רש"ל ולא נהירא להתיר' אפילו על ידי הדחק דלא עדיף משק זקופה דכובע אין עשוי לקבלה כלל כו' עכ"ל: (ז) כגון ששפך עליה רביעית כו'. נראה פשוט שזהו בענין שהמים אינם מקובצים תוך פיסת היד אלא שופך על כל היד והמים נשפכים אבל אם הם מקובצים תוך היד פשיטא דנטמאו אף על פי שהם רביעית דהא גב היד הוא טמא ומטמא תוך היד כמ"ש ב"י בשם ש"ל בשם סה"ת דלא תגע יד בנתיים לחברתה כו' ב"ש בזה שהיד עצמה לא נטהרה מגבה וגם משום זה יפה כתב רמ"א שיש להחמיר לכתחלה שההמון עם טועים ושופכים מים לפיסת היד ואותן המים חוזר ומשפשף בהם ידו השניה וזה איסור אליבא דכ"ע וצריך דוקא ניגוב קודם שיטול ידיו שנית כהלכה כי אלו המים נטמאו ואין תקנה להם אפילו אם ישפוך עוד עליה כדלקמן:
ח סָעִיף ז אין ליטול ידיו מאותן אבנים. יש לי בזה מקום עיון דבאגודה פ' המוכר הבית למד זה ממה דבעי רב יוסף לענין הכשר זרעים ממי גשמים שחישב להדיח בהם האיצטרוב"ל ומבעי"ל אצטרובל דבטיל אגב קרקע לגבי מכר לרבנן דמכתש' אי הוה בטיל לגמרי כמו כותל והוה נמי מחובר לענין הכשר זרעים א"ד לענין הכשר זרעים לא חשיב מחובר כמו כותל אלא דוק' במכר משום דמוכר בעין יפה מוכר וסליק בתיקו. ולפ"ז נ"ל דאין ליטול מים לאכילה מאותן אבנים שיש להם בית קיבול ונקבעו בכותל ויש להם ברזות או תרנגולי' נחושת שנוטלין בהם (עיין פ"ה דפרה) עכ"ל ופסק רמ"א כאן לחלק בין לקבע תחלה או לא ונראה שלמד כן ממ"ש האגודה עיין פ"ה דמותר היינו באם חקקו תחלה דשם כתב במשנה דהשוקת בסלע דמיירי דוקא בקבעו תחלה וקשיא לי תחלה אמאי פסק האגודה להחמיר בנט"י כיון שישאר בתיקו בגמרא אי הוה כמחובר או לא וכל ספק בנט"י אזלינן לקולא כדאיתא במשנה פ"ב דירי' מפני שאמרו ספק ידים ליטמא ולטהר טהור וכ"כ לקמן בסי' זה בטור וש"ע והטעם שהוא ספק דרבנן והביאו ב"י בשם תה"ד דה"ה בפלוגתא דרבוואת' וכ"כ רש"ל פ' כ"ה לענין בעיא דלא נפשטא וא"כ מ"ט תפסיה כאן לחומרא. ותו ק"ל דהא חילוק זה בין חקקו ולבסוף קבעו או להיפך אינו שייך אלא לרבנן דדף התם כדאיתא בהמוכר את הבית אבל לר"א דדף דס"ל כל המחובר לקרקע כקרקע לא שייך האי חילוקא אלא אפי' חקקו תחלה הוי כקרקע דהכי אמרינן בהדיא דפריך דברייתא דמחלק דחקקו תחלה פוסל המקו' וקבעו תחלה אין פוסל המקוה מני לא ר"א ולא רבנן דאי ר"א אפי' חקקו ולבסוף קבעו הוה כקרקע ואי כרבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו לא בטל בקרקע ופוסל המקוה דהוה כלי ומשני לעולם רבנן ושאני שאיבה דהיא דרבנן א"ה אפי' חקקו תחילה נמי שאני התם דהוי עליה שם כלי בתלוש וא"כ ק"ל מאחר דלר"א אין חילוק ואפי' חקקו תחל' לא הוה כלי דבטל בקרקע ממילא מאן דפסק לחלק בין חקקו תחלה או להיפך לא פסק כר"א ולא כרשב"ם ור"ח שם שפסקו כר"א וא"כ תקשה לך דלענין נט"י יש לנו להקל לרבנן דהוה כלי אפי' קבעו תחלה כיון דנט"י מדרבנן וזהו כלי מן התורה והא ק"ו הוא מהתם דמה התם במילתא דשאיבה שהוא דרבנן אזלי' לקולא ומבטלים מה שהוא כלי מן התורה כדי להקל כ"ש הכא בנט"י שהיא דרבנן דניזל ביה לקולא ויהיה כשר ממה שהוא כלי מן התורה וא"כ אפי' קבעו תחלה נמי כשר וצ"ע ליישב זה:
ט סָעִיף ח מחובר לקרקע כו'. דאז הוה כעין טבילה וטבילה בשאובין ליכא מ"ה פסול בארית' דדלאי ששופך מים מן היאור הנזכר בסעיף ז' אבל משכשך ידו במנא נטילה היא וזה דעת הרמב"ן:
י סָעִיף ח י"א שעלתה לו נטילה. זה דעת ה"ג דדוקא בכיור יש מיעוט ע"ז דכתיב ירחצו ממנו ולא בתוכו ומשמע מדברי כל הפוסקים שהביאו זה הפסק של ה"ג דא"צ להיות בכלי מ' סאה דהא מדין נטילה נגעו בה אלא שבהג"א פ' היה קירא הביא וז"ל מאן דבעי למיכל ומשכח מיא באגמא או במשכילתא ויש בהם מ' סאה שדי ידיה בגויה ושפיר דמי עכ"ל. ומו"ח ז"ל הביא זה ואני או' דודאי ט"ס יש שם וצ"ל ואפילו אין בהם מ' סאה דאל"כ ל"ל קרא דממנו ולא בתוכו גבי כיור דהא בכיור לא היו מ' סאין כמ"ש הרמב"ם פ"ה דביאת מקדש כמה מים צריך להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש ממנו ד' כהנים כו' ולא מצינו בהפלגת שיעור מ' סאה שהוא שיעור היותר גדול:
יא סָעִיף ח ובשעת הדחק כו'. רש"ל פ' כ"ה סימן ע"ג כ' מ"מ נראה מאחר דר"פ פסק להדיא דבעי' כח גברא וכ"ד כל האחרונים ע"כ נראה דאפי' בשעת הדחק אין ליטול בתוך הכלי ואם נטל צריך לחזור ולברך ואל תשגיח בדברי הקארו עכ"ל:
יב סָעִיף ט ואם היתה מוטה כו'. במשנה בפ"ג דידים איתא הכי מניח חבית על ברכיו ונוטל ומטה חבית על צדיו ונוטל והקוף נוטל לידים ר"י פוסל בשני אלו פי' במטה חבית ובקוף לפי שצריך כח גברא. ופסק הרמב"ם כת"ק והקשה הראב"ד דהא ר"ש פוסל בארית' דדלאי דהיינו הדין שנזכר כאן בס"ז משום דבעי' כח גברא ותירץ ב"י וכ"מ דגם לת"ק בעי' עכ"פ כח גברא בתחלה רק שלא יטול המים הנשפכים מאיליהם אפילו בתחלה והיינו דמכשר ת"ק במטה על צדה לפי שמתחלה היתה השפיכה מכח אדם לא איכפת לן במה שאין סופה ע"י אדם אבל לר"י צריך שיהא כל השפיכות מכח גברא וע"כ פסק כאן כת"ק באם היתה מוטה בארץ ומעצמה שופכת מים אין נוטלין ממנה כיון דאין כאן כח גברא לגמרי ובסעיף שאחר זה אם הטה חבית ויש עכ"פ כח גברא בתחלת השפיכה כשר ובאריתא דדלאי דפסל רב פפא משום דשם כשכלה שפיכת מים מן הדולא לצינור ואז כלה כח האדם והוה לענין צנור כאילו היה ממילא כיון שהאדם נוטל מן הצנור והיינו כפי' קמא דר"ש כמ"ש ב"י. אבל הטור והרא"ש פסקו כר"י בעינן דוקא כח אדם בכל השפיכה ולא סגי בכח גברא תחלה ולפ"ז לכאורה קשה למה כתב הטור היתה מוטה בארץ כו' דפסול דמשמע אם אדם הטה אותה תחלה כשר ולפי' דר"י פוסל אפי' בזה דהא מתני' מיירי מזה ואפ"ה פוסל ר"י. ול"נ דנקט דבר זה משום רבותא דסיפא שכתב אבל אם היה ברזא כו' דכשר אפילו בלא היה תחל' כח אדם לשפוך וא"ל דהיה לו לכתוב רבותא לענין זה דאפי' אם הטה אדם תחלה דפסול דאין לנו לטעות בזה כיון שכבר כ' ברישא חבית שיש בה מים מניחה על ברכיו כו' משמע דאם תופס אותה כל זמן משך הנטילה דוקא אז כשר ולא סגי בתופס תחלה לחוד:
יג סָעִיף ט וצריך להחזירה כו'. לדעת הרא"ש והטור הטעם בזה משום דבעי' כח גברא בכל שפיכה וכר' יוסי דפוסל במוטה חבית ששופכת ומדמה לה הרא"ש למ"ש בי"ד סי' ז' לענין שחט בגלגל אלא לדעת הרמב"ם וש"ע שפסקו כת"ק קשה מ"ש כאן דבעי' בכל שפיכה ולא סגי בהתחלה לחוד מההיא דמטה חבית בס"י ונ"ל דס"ל לש"ע דבמטה חבית בשעת ההטיה מנענע כל המים שבחבית אע"פ שאינם נשפכים בפעם א' משא"כ בברזא המים שבכלי אינו מנענע אלא המים הסמוכים להנקב כנלע"ד נכון ומו"ח ז"ל טרח להמציא חילוק בהטה כלי אם הוא מתנדנד ומתגלגל ושופך או שופך במקום אחד ולא נלע"ד לחלק כן. והא דכשר בנקב שיש בו ברזא הטעם לפי שתחלת עשייתו היה להשתמש עי"ז כעין שכתב הרא"ש בכלי מלא נקבים כ"כ ב"י:
יד סָעִיף י אם הטה חבית כו'. צ"ע כיון דהכשר זה אינו אלא לת"ק אבל ר' יוסי פוסל בזה למה לא כתב כאן ג"כ יש פוסלים ויש מכשירים כמ"ש בסי"ב לענין קוף דתלוי ג"כ בפלוגתא זאת וטפי יש להקשות על רמ"א דכתב שם יש להחמיר ולמה לא כתב כאן כן ומה שנ"ל לתרץ עיין בסי"ב:
טו סָעִיף יא עכו"ם ונדה. הטעם דהאידנא כל המים טמאים וא"א בע"א. וכתב רש"ל ול"נ נהי דמקילין במים ששאבן עכו"ם דמדאורייתא אין מטמאין אלא שהחכמים עשו אותם כזבים ובמקום דא"א לתקן מה נעשה אבל נדה שטומאת' ודאי ומדאוריית' למה לנו להקל וכ"מ בתשובת מהר"מ מ"צ וז"ל אני נזהר לגבי נטילה מהעכו"ם אף כי ר"י התירו והביא ראיה דנדות נוטלות ידיהם אף שהם טמאים מ"מ יש לדחות דנדות ויולדות וכן אנו עכשיו א"א בע"א אבל שלא לקבל נטילה מהעכו"ם אפשר עכ"ל ואשרי מי שיכול להזהר שלא ליטול מן המים אפי' ששאבן עכו"ם או נדה וכ"ש שלא ליטול ידיו מהם עכ"ל:
טז סָעִיף יב אם הקוף כו'. יש פוסלים היינו הרא"ש וטור דפוסקים כר' יוסי ויש מכשירים היינו הרשב"א והרמב"ם פוסקים כת"ק וא"ל הא פסל רב פפא באריתא דדלאי לעיל ס"ז משום דליכא כח גברא תי' ב"י דס"ל לרמב"ם דכח נותן עכ"פ בעי' אפי' אם הוא שאר בעלי חיים ור"פ לא ממעט אלא אם נשפך ממילא בלא שום כח ונראה כיון שתי' זה קצת דחוק ע"כ כתב הש"ע בזה שיש בו דיעות חלוקות משא"כ לעיל לענין מטה חבית בס"י דיש שם תי' נכון נגד דברי ר"פ כמ"ש שם ע"כ לא כתב רק דעת רמב"ם לחוד:
יז סָעִיף יד עלתה לו טבילה. דהא מעיין מטהר בכל שהוא ואפי' כל גופו טובל בהם לדעת הרמב"ם פ"ט ממקואות:
יח סָעִיף יד י"א שדינו כמעיין. זה דעת הרר"י דס"ל אף בכלים די בטבילה ברביעית אם מתכסים שם אלא שחכמים הצריכו בהם מ' סאה מ"ה בטבילת ידים שאינן אלא מדרבנן די ברביעית וי"א שצריך מ' סאה הוא הרמב"ם דס"ל שצריך לטבילת ידים כמו לטבילת כל הגוף:
יט סָעִיף טו יש להסתפק וכו'. אם נקל גם בזה לדעת הרר"י שזכרתי בסמוך בידים טפי מכל גופו:
כ סָעִיף טז ולהראב"ד מטבילין. טעמו שהרי בעלי קריין טובלין בהם אם יש בהם מ' סאה בקרקע. ז"ל מו"ח ז"ל מ"כ בהגהות רש"ל ובשלג יש אוסרים ויש מתירין והר"ר אביגדור לא רצה ליטול בשלג אפילו בשעת הדחק ע"כ ונראה דר"ל שיזרוק שלג על ידו א' ואח"כ יזרוק על השנית דהשלג דינו כמים א"נ לטבול בשלג קאמר (וכן עיקר) דפליגי ביה כי היכי דפליגי ביה לענין טבילת כל הגוף בי"ד סי' ר"א ובש"ע שם אבל ליקח שלג בידו א' ולשפשפו בידו השנית לד"ס אסור אפילו במים ועמ"ש ב"י סי' ק"ס עכ"ל ול"נ כפי' הראשון שזכר אבל לענין טבילה בשלג במקו' שהוא מכונס בגומא ויש שם שיעור מ' סאה יש להתיר בטבילת ידים דהא אפי' בטבילת כל גופו כתב רמ"א בי"ד סי' ר"א ס"ל דלכתחלה יש להחמיר ממילא בטבילת ידים מותר אפי' לכתחלה כנלע"ד לסמוך ע"ז אפי' שלא בשעת הדחק:
כא סָעִיף כ אלא ענט"י. הטעם שא"ל על טבילת ידים דהיכן צונו על טבילת ידים אבל ענ"י צונו ויש בכלל מאתים מנה כ"ד הרשב"א בב"י:
א סָעִיף א גללים. כלומר אע"פ דלענין טומאה לאו כלים הם כשרים לנטילת ידים עיין יד אהרן:
ב סָעִיף א משקה. ואם סתמו בטיט אינו מועיל בשום כלי וזפת מועיל בכלי חרס דוקא עט"ז שהאריך ומ"א בס"ק ו' מתיר בניקב ותחב בו ד"א. היה יורד טיפה אחר טיפה בידוע שכונס משקה ב"ח. עי' יד אהרן. ובהלק"ט ח"ב סי' קנ"ח:
ג סָעִיף ב הנקב. עיין ס"ק א' וכ"ש אם שברו מלמעלה:
ד סָעִיף ג מסומכת. ואין ליטול ידיו מקנקן שקורין גיסק"ן דרך הדד שבולט כמו חצי עגולה כי לא נעשה לקבלה. של"ה ט"ז מ"א:
ה סָעִיף ד בהם. וכ' רש"ל ולא נהירא להתיר אפי' ע"י הדחק דלא עדיף משק וקופה דכובע אין עשוי לקבלה ט"ז וכ"כ דמשק אליעזר ובס"ב מיקל בזה דכאן יכול לקבל מתחלתו ע"י הדחק ושק וקופה א"י לקבל אם לא שמזפתן ע"ש (וכן פסק בס' אליהו רבה דלא כמהרש"ל):
ו סָעִיף ו בבת אחת. נראה פשוט שזהו בענין שהמים אינם מקובצים תוך פיסת היד אלא שופך על כל היד והמים נשפכים אבל אם הם מקובצים תוך היד פשיטא דנטמאו אעפ"י שהם רביעית דהא גב היד הוא טמא ומטמא תוך היד ומשום זה יפה כתב רמ"א שיש להחמיר לכתחלה שההמון עם טועים ושופכים מים לפיסת היד ואותן המים חוזר ומשפשף בהם ידו השניה וזהו איסור אליבא דכ"ע וצריך דוקא ניגוב תחלה קודם שיטול ידיו שנית כהלכה כי אלו המים נטמאו ואין תקנה להם אפי' ישפוך עוד עליהם כדלקמן. ט"ז:
ז סָעִיף ז בכ"מ. וה"ה אם הוא בספינה ואינו יכול להטביל ידיו בים יקח כלי שניקב בכ"מ ודולה מהים ומטביל ידיו בתוך הכלי שמי הכלי מחוברים למי הים הואיל ומימיו נוטפין דרך הנקב. ש"ג:
ח סָעִיף ז לכותל. דלא היה שם כלי עליו בתלוש וט"ז הקשה עליו דלנט"י יש לנו להקל דהוי כלי אפי' קבעו תחלה ע"ש כתב ע"ת ונראה דאותן מים שמושכין ע"י קנים חלולים למרחוק שקורין ריע"ר קאסטי"ן בל"א אין נכון ליטול מן הקנים עצמם משום דאין באין מכח גברא אבל מותר לטבול ידיו במים העומדים לפני הקנים דה"ל כאלו מחוברים לנהר ששורש המים יוצא מהם והוא דהקנים שוטפים מים וה"ל ניצוק חיבור עם המים שבאים מן הנהר לקנים אבל פסק הקילוח מן הקנים לא עלתה שם טבילה ע"ש וה"ה דאין ליטול בפלומפ"ן שאינם כלי ס"ב ע"ש:
ט סָעִיף ח לקרקע. דה"ל כמו טבילה וטבילה בשאובין ליכא:
י סָעִיף ח המתירין. ורש"ל כתב דאפילו בשעת הדחק אין ליטול בתוך כלי ואם נטל צריך לחזור ולברך ואל תשגיח בדברי הקאר"ו עכ"ל ט"ז:
יא סָעִיף ט ברכיו. ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים:
יב סָעִיף ט בארץ. פי' שנתגלגלה מאליה:
יג סָעִיף ט ושפיכה. דאל"כ לא באין מכח גברא דכבר פסק כח הראשון. וה"ה בכיור נחושת עם תרנגול דיש ליקח התרנגול בכל שפיכה ושפיכה וה"ה אם עשוי בענין שא"א ליקח יסבב אותו בכל שפיכה ושפיכה ע"ת עיין שכנה"ג:
יד סָעִיף י נטילה. ואע"ג דבס"ט כתב דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא שאני התם דלא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת לצאת אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטייתו שופכין מיקרי כח גברא עיין מ"א:
טו סָעִיף יא ונדה. ורש"ל כתב אשרי מי שיכול להזהר שלא ליטול מן המים אפי' ששאבן עכו"ם או נדה וכ"ש שלא ליטול ידיו מהם עכ"ל רש"ל בפרק כל הבשר סי' (נ"ה) [כ"ה] וכ"כ הט"ז משמו וע"ת ע"ש. ומ"א כתב ונ"ל דוקא כשיוצק על ידיו אבל אם מביא המים בכלי ל"ל בה ע"ש וצ"ע דהא מהרש"ל כתב בהדיא אפילו ששואבן וכו' וכ"ש שלא ליטול ידיו מהם. ע"ש:
טז סָעִיף יב להחמיר. ובדיעבד כשר ואע"ג דבי"ד ס"ס (כ') [ב'] פסל שחיטת קוף ש"ה דשחיטה דאורייתא:
יז סָעִיף יג יכוין. ואפי' בדיעבד צריך לחזור וליטול אם לא כיון. רש"ל ומ"א:
יח סָעִיף יד מעיין. דמעיין מטהר בכל שהוא ואפי' כל גופו טובל בהם:
יט סָעִיף יד מקוה. היינו מי גשמים המכונסים בבור:
כ סָעִיף יד כמעיין. זהו דעת הר"י דס"ל אף בכלים די בטבילה ברביעית אם מתכסים שם אלא שחכמים הצריכו בהם מ' סאה מ"מ בטבילת ידים שאינן אלא מדרבנן די ברביעית. וי"א שצריך מ' סאה הוא הרמב"ם דס"ל שצריך לטבילת ידים כמו לטבילת כל הגוף:
כא סָעִיף יד להסתפק. פי' להמקילין בסי"ד היינו דוקא במכונסין אבל בזוחלין דפסולין אפי' לטבילת כלים יש להסתפק אבל למחמירין לעיל הכא נמי פסולין:
כב סָעִיף טז שבקרקע. אבל בכלי שבקרקע לכ"ע פסולים כמ"ש ס"ח:
כג סָעִיף יח בנטילה. ומברך על נטילת ידים. מ"א ולבוש שכנה"ג וד"א ויד אהרן:
כד סָעִיף כ עיקר. ופני יצחק הכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילה מברך על נטילת ידים ואם הם פסולים לנטילה כמ"ש סי' ק"ס ס"ט מברך על טבילת ידים. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק ב') אפי' כלי כו' דל"ח כלי. מ"מ לענין נט"י הקילו וכלי אדמה פי' עשוי מטיט אלא שאין מצרפן בכבשן מעשה ידי יוצר דנהוי קרוי כלי חרס עכ"ל התוס' ר"פ י' דכלים בשם רש"י:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג') וה"מ כו' כתב בתה"א כו' ר"ל דהרב"י בש"ע לא חילק בין הכלים ובין גודל הנקב ובכל הכלים הדין אם הנקב ככונס משקה או גדול ממנו כמוציא זית או רמון אסור ליטול דרך פיו אבל מותר ליטול דרך הנקב וה"ט דס"ל מדסתם רבא בחולין פ' כ"ה דף ק' כלי שניקב ככונס משקה אין נוטלין ממנו לידים ע"כ בכל הכלים שיעור א' להם והיינו שיעור היותר קטן לטהר כלי מטומאתו והיינו כלי חרס דאם מיוחד למשקין שיעור לטהר ככונס משקה (ואע"ג דבגסטרא השיעור כמוציא משקין ה"ט לפי שאינו כלי אבל בכלי לא מצינו שיעור קטן מכונס משקה) והיינו לפי הבנת הרב"י בדברי רשב"א ופוסקי' ולכן כתב מ"א דאינו כן דעת רשב"א ושאר פוסקים: ואין מחלקים הכלי לשנים. ר"ל שיהי' מותר ליטול דרך נקב אבל לא דרך פיו ויהי' עד הנקב כשר ולמעלה מן הנקב פסול אפי' דרך פיו: הם דברי המ"א ממ"ש הרשב"א לעיל דאין מחלקים הכלי לשנים עכצ"ל דכה"ג מתיר אפי' דרך פיו: ולזה כיון בקצר כו' דז"ל ת"ה הקצר שהביא הרב"י כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקין כו' ה"ז פסול בד"א כו' שאינו מקבל רביעית מן הנקב ולמט' אבל אם מקבל רביעית מן הנקב ולמטה כשר בד"א בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו אבל כלי שניקב כו' המעלה אותו מטומאתו פסול לפי שאין זה כלי אלא שברי כלי עכ"ל ולפי שהרב"י ס"ל דניקב ככונס משק' או אפי' נקב יותר גדול עכ"פ מותר ליטול דרך הנקב לכן א"א לו' דהאי בד"א בתרא קאי אדסמיך לי' בנקב ככ"מ אם הוא בכלי שמעל' אותו מטומאתו פסול אפי' ליטול דרך הנקב דלמה לא לכן הביא דקאי אדיוקא דרישא שכ' אם נקב עד שהוא מכניס משקין פסול אא"כ מקבל רביעית מן הנקב ולמט' דאז כשר דרך הנקב ומשמע אם הוא פחות מכונס משקה מותר אפי' אינו מקבל רביעית מן הנקב ולמטה ואפי' דרך פיו עז"א בד"א דכשר הוא בנקב כהאי דוקא שאין נקב זו מעלה אותו מטומאתו אבל אם מעלה אותו מטומאתו אפי' כמוציא משקה פסול ולכן כ' הרב"י וז"ל נראה דמשכחת לה כלי העול' מטומאתו בנקב פחות מכונס משק' כגון שהיא גיסטרא (דהיינו שהי' תחלה שברי כלי אפי' נקב כמוציא משקה פוסלו) וכדאמרינן בס"פ המצניע עכ"ל והדוחק מבואר דהא בד"א בתרא קאי אדיוקא דרישא: וה"פ בד"א כו' ר"ל שכוונת בד"א בתרא קאי אדסמיך ליה וכמ"ש בתה"א: אפי' דרך הנקב. דהא לרשב"א אין חולקים כלי לשנים וא"כ הרשב"א מחולק עם סה"ת וש"ע בתרתי דבכלי המיוחד לאוכלים דאין שיעור נקב ככונס משקה מעלהו מטומאתו לכן אם ניקב ככ"מ מותר ליטול אפי' דרך פיו וכשהוא מיוחד למשקין אפי' דרך נקב אסור ליטול: וזהו דעת הרמב"ם כו' וזהו דעת הטור כו' ר"ל דהטור כ' תחלה כמ"ש בש"ע דאם ניקב ככ"מ אין ליטול ממנו אא"כ מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אז מותר ליטול דוקא דרך הנקב ואח"כ הפסיק בדינים אחרים ואח"כ כתב וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל כלי שנשבר שבירה המטהרו מידי טומאה אין נוטלים ממנה לידים מפני שהוא שבר כלי עכ"ל והמובן הפשוט מדברי הרמב"ם דאפי' מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אפי' הכי אין נוטלין ממנו אפי' דרך הנקב דהא סתם דבריו ואמר אין נוטלין משמע כלל לא וזהו היפך מתחלת דברי הטור ולכן תמה הרב"י איך כ' הטור תחלה ההיתר סתם ואח"כ הביא דברי הרמב"ם סתם כאלו אינו חולק על מ"ש תחלה ולכן מסיק הרב"י דהטור היה מפרש דברי הרמב"ם מדכתב כלי שנשבר שביר' כו' ולא כ' כלי שניקב אלא ע"כ מיירי דאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה והוי כאלו נשבר ובכה"ג מודה הטור דאין נוטלים בו כלל וא"ש עכת"ד הרב"י אלא דעדיין צריך ביאור לאיזה צורך הביא הטור דברי הרמב"ם ומה נתחדש בדברי הרמב"ם יותר ממ"ש הטור תחלה לכן כ' מ"א דהרמב"ם ס"ל כהרשב"א דשיעור הנקב לפי ענין הכלי ולכן לא הזכיר שיעור כונס משקה ומה"ט הביא דברי רמב"ם לפ' דבריו הראשונים שכ' שניקב בכונס משק' (והיינו משום דהעתיק לשון הש"ס דכן אמר רבא כנ"ל) דלא תימא שבכל הכלים שיעורו ככונס משקה אלא כל כלי לפי ענינו ואינו כשר ליטול דרך הנקב אלא א"כ אין שיעור הנקב כדי לטהר אותו מטומאתו וא"כ ע"כ מ"ש הטור תחלה שיעור כונס משקה מיירי בכ"ח המיוחד לאוכלים: כזיתים כו' כרימונים. ר"ל זית אחד או רימון א' והיינו בינוני לא גדול ולא קטן: והא דכתב הטור דל"מ ייחוד לזיתים כו' דהטור הביא דברי סמ"ק שכתב שאם ניקב ככונס משקה ויחדו לזתים כו' מותר ליטול ממנו עד שינקב כמוצא זית וכ' ע"ז הטור וז"ל ואפשר דוקא לענין טומאה מועיל ייחוד לזיתים אבל לענין נטילה ששיעורו ככונס משקה כיון שניקב בזה השיעור אינו חשוב עוד כלי עכ"ל והא לדברי מ"א אם מיוחד לאוכלים מודה הטור דבעינן כמוציא זית ומה לי אם מיוחד מתחלה לאוכלים או מייחדו אחר שניקב וכ"מ מלשון הטור דאין חילוק דהא כ' אבל לענין נטילה ששיערו בכונס משקה כו': היינו ליטול דרך פיו ר"ל דהטור הבין דברי סמ"ק דמתיר ליטול דרך פיו מדסתם וכ' מותר ליטול ממנו (וכ"כ הרב ב"י לחד פי' ע"ש) וע"ז חלק דניהו דלענין טומא' אם ייחדו לזתים והי' בו נקב ככונס משקה עדיין שם כלי עליו ואפי' נגעה הטומא' בכלי למעל' מן הנקב טמא דעל כלו שם כלי אבל לענין נטילה בעינן שיטול מן הנקב וכן כשאינו מחזיק רביעית אע"ג דמ"מ לענין טומא' שם כלי עליו אבל לא לענין נטילה ולפ"ז בין להרשב"א ורי"ו ורמב"ם וטור בכלי חרס המיוחד למשקין אם ניקב ככונס משקה (כ"ש נקב גדול מזה ) כיון דמטהרו מטומאתו אין ליטול ממנו אפי' דרך נקב דלא כמ"ש בש"ע (אלא דבזה לא קי"ל כהרשב"א דאם ניקב נקב שאינו מטהרו שמותר ליטול דרך פיו) אלא שנסתפקתי דאפשר לדעת מ"א דהולכי' בכלי אחר שיעור המטהרו א"כ בכלי מתכת שהשבר אינו מטהר כל זמן שהכלי עדיין עושה מעין מלאכתו וכמ"ש הרמב"ם רפי"א מהל' כלים והוא ממשנה דכלים א"כ בכלי מתכת אפי' הנקב גדול כ"ז שעוש' מעין מלאכתו אפשר דמותר ליטול דרך הנקב אם מחזיק מן הנקב ולמט' רביעי' ועבעט"ז ובט"ז הביא בשם הב"ח שכ' לפ' דברי הרמב"ם שכ' כלי שנשבר שבירה המטהרתו דאינו ר"ל שניקב אלא שנתבקע ואע"ג דבמקום הבקע אינו כונס משקה אלא מוציא משקה אפי' הכי אסור ליטול דאותו בקוע גרע מניקב ומטהרתו מטומאתו והט"ז חלק עליו דהביקוע אינו מטהרתו מטומאתו ואינו מבטלו מתורת כלי לענין נטילה וע' בס' א"ר: והר"ש הביא תוספתא כו' אע"פ שפחותי' כו' הוא דין בפ"ע ואין לו שייכות לדלעיל. ופשטא דמתני' משמע אפי' מחזיקי' רביעית אין נוטלים מהם אפי' דרך מקום השביר' דשביר' גרע מנקב והוא מטהרתו מטומאתו ולפ"ז צ"ל הא דקתני בתוספתא חמת כו' אע"פ שפחותין נוטלי' כמ"ש הט"ז ס"ק ח' וז"ל דחמת וכפישה הם כלים עדיין אלא שיש בהן פחות ממה שהי' כבר דהיינו שנפחתו למעל' כו' והכלי נשאר כבראשונה אלא שהקטין אבל שבר כלי כגון דופני הכלי אע"פ שיוכל להחזיק רביעית מ"מ שם שבר כלי עליו כו' עכ"ל ע"ש: שהרי פסול לקדש והא דצריך כלי לנט"י אסמכוה על דין מי חטאת כמ"ש מ"א ס"ק א': והרב"י כ' דוקא כו' והוציא המשנה הנ"ל מפשט' כדי ליישב' עם התוספתא הנ"ל דחמת וכפישה אע"פ שפחותים כו' וס"ל דפחותי' יש לו דין שבר דלא כמ"ש הט"ז: ופליאה בעיני כו' ר"ל דהרב"י לשיטתיה דס"ל דמותר ליטול מכלי שבור המחזיק רביעית שלא מסומך והקשה הרב"י לנפשי' מהתוספתא דשולי כלי עצים כו' ודחק עצמו בפירושו והוא ללא צורך דהתוספתא לא מיירי כלל מענין כלי שבור וכמ"ש מ"א אח"ז: דתנן שולי הקערה כו' ופי' הר"ש שולי היינו בית קבול שמצד התחתון כו' וז"ל הר"ע מברטנורה כשנשבר מקום תשמישן נשאר הבית קבול קטן והופכו ומשתמש בו עכ"ל אלא שכ' טעם אחר ממ"ש אח"ז: והטעם שלא נעשה לקבלה טעם זה כתב מ"א מסברא דנפשי' וכמ"ש ס"ק ד' דכן דעת הרא"ש והרשב"א ובעי' דוקא שעשה בו מעשה שיהיו ראוי' לקבל' ולכן בעינן דוקא שיהי' קרסמן ושיפן דלא כמ"ש הב"ח בס"ק ד' דיחוד גרידא מהני וא"כ כיון דמתני' מיירי שולי הקערה כה"ג ה"ה די"ל דגם התוספתא דקתני שולי כלי עצים כו' מיירי כה"ג שרוצה להשתמש בצד השני שיש שם בית קבול אבל לא נעשה לקבלה לכך בעי קרסמן ושיפן אבל מצד שהוא שבר כלי יש להכשיר כדעת הרב"י אם י"ל בית קיבול רביעית שלא מסומך: וע' בתוס' שבת דף ט"ז ע"א ד"ה ה"ג רש"י כו' ורפ"ב דכלים דמבואר דכ"ח מטמאים מאחוריהם דהיינו אותו בית קבול קטן שבצד השני דנעשה קצת לקבלה אבל לא לקבלה גמור' וע"ש בתוס' ובר"ע מברטנור' עכ"פ כיון דנעשה קצת לקבלה עדיף משק ודומה למגופ' דמהני תיקון וכמ"ש מ"א ס"ק ה': ובטור משמע שאף שבר כלי שמקבל רביעית כו' כצ"ל והוא מדכ' שבר כלי או כלי שלם אפי' הוא מחזיק רביעית אם אינו יכול לעמוד כו' בלי שיסמכוהו אינו כלי עכ"ל משמע דאם מקבל רביעית שלא מסומך אפי' שבר כלי מקרי בדעת הרב"י דהא כ' הטור אם א"י לעמוד כו' מסתמא גם על שבר כלי קאי: וכ"מ בתוס' היינו בחולין דף ק"ז שכ' ראיה לפירושם דטעמא דפסול מגופ' משום שאינו יכול לישב שלא מסומך וז"ל וכ"מ במס' ידים דחשיב מגופת חבית בהדי דפנות הכלי דאין מחוסרי' חקיק' אלא שאין יושבים שלא מסומכי' עכ"ל משמע דאם דפנות הכלים מקבלים רביעית שלא מסומך נוטלים ממנו ידים: י"ל כפשטא דמתני' ר"ל דמס' ידים אין נוטלים לא בדפנות כו' שהביא מ"א לעיל:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) מגופ' כו' עמ"ש ס"ק ג' דזה טעם שולי קערה: וע' פ"ל דכלים והוא המשנ' שהביא ס"ק ג' שולי קערה ושולי אסקוטלא דפסול דידהו הוי משום שלא נעשה לקבלה ובעינן דוקא קרסמן או שיפן דהוי מעשה אבל התקינה לתשמיש דהיינו יחוד ל"מ: כ' בשל"ה כו' דרך הדד כו' אף ששם מיירי שבולט למעל' ע"ש אות קו"ף מ"מ לדינא ס"ל למ"א כיון דלא נעשה לקבלה וע' בס' א"ר: כמין שפופרת ר"ל שהיא שלימה מכל הצדדים וגם בנקב שהיו המים יוצאים הי' לו ברזא וכה"ג כשר וכמ"ש רמ"א בסעיף שאחר זה ודע דאפי' נעשה כה"ג כעין שפופרת דוקא שהברזא תחוב' בפי השפופרת ובשעת נטילה מוציא הברזא מפי השפופרת ויוצאים מים על ידו מפי השפופרת וא"כ באים מים מכלי (ואעפ"כ צריך שהברזא תהי' מהודקת ואי אינה מהודקת ומנטפת שם א"כ לא עדיף מאלו לא הי' שם ברזא דאם נקוב עד שהוא ככונס משקה פסול ניהו דלדעת הרב"י מותר ליטול דרך הנקב מ"מ לדעת מ"א שהסכים עם הרשב"א דאם נקוב נקב המטהרו אפי' דרך הנקב אסור אם לא כיון שהם של מתכת וכה"ג אין הנקב מטהרו כיון שעושין מעין מלאכתן כמ"ש לעיל) או שהברזא תחובה באמצע השפופרת וכשנוטל ידיו מוציא הברזא לגמרי ויוצאים המים על ידו דרך מקום שהיתה הברזא תחובה דג"כ באים מכלי אבל אותן שהברזא תחוב' באמצע השפופרת ויש גם בברזא נקב נגד נקב השפופרת אלא שכל היום צד השלם של הברזא נגד נקב השפופרת ואין המים יוצאים ובשעת נטילה מגלגל הברזא ובא נקב הברזא נגד נקב השפופרת ויוצאים המים דרך הברזא הנקוב' לתוך חתיכת שפופרת שלמעל' מן הברזא ויוצאי' המים על ידיו מפי השפופר' כה"ג אין ליטול ידיו מכלי זה דהא אותו חתיכ' שפופרת שלמעלה מן הברזא אין לה בית קבול ואין המים יוצאים על ידו כלל. וע' עוד לקמן סעיף ט' ובסי' קס"ב סעיף ד' במ"א סק"י: אבל כשעשוי' כמין צינור כו' אפי' תחוב בו ברזא. מ"מ כשמוציא הברזא המים עוברים תחלה על הצנור ומשם באים על ידו א"כ לא באו ע"י מכלי דהא הצנור אינו כלי. בשם תוס' והרא"ש דצנור ל"מ כלי ועס"ק ח' וכמ"ש שם:
ד סָעִיף ה (ס"ק ו) ברזא כו' ותחב בו דבר כו'. עט"ז סס"ק א' שכ' בשם הראב"ד דסתימת טיט אינו מועיל בשום כלי וזפת מועיל לכ"ח דוקא ולא לשאר כלים. מ"ד איחדו כו' להסמ"ק הובא לעיל בס"ק ג'. והטור לא חלק עליו כ"א דס"ל דסמ"ק מתיר אפילו אינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה. או ליטול מפי הכלי וכמ"ש מ"א ס"ק ג' אבל מה שיחדו לזיתים אחר שניקב בזה לא גרע כחו מאלו נעשה כן מתחלה ובזה גם הטור מודה:
ה סָעִיף ו (ס"ק ז) טהורה ות"ה כ' כו' ר"ל דר"ת דמתיר אם נטל ידו א' מכלי ושפך ממנה לידו אחרת כ"ה דלא תיקשי הא קי"ל לקמן סי' קס"ב סעיף ד' וה' דאם נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה נטמאה גם הראשונה שנטל. לכן כתבו דבעי' דוקא שנטל ידי הראשונה מרביעית דהמי' טהורי' (ומ"מ ע' בט"ז ששפוך הרביעית על כל היד דנטהרה יד הראשונה אבל לקח בידו הראשונ' אפי' היו רביעית מ"מ כיון דגב היד נטמא נטמאו גם המים) אבל ת"ה כתב דאפי' לא נתן ע"י הראשונה אלא בפחות מרביעית מכל מקום ס"ל לר"ת דמותר ליטול ממנה ע"י השני' ול"ד לסי' קס"ב דאם נטל ידו א' אסור לשפשפ' באחר' קודם שנטל השני' דשאני בסי' קס"ב דלא נתכוין ליטול ע"י שפיכה ראשונה כ"א ידו אחת משא"כ בדין ר"ת שנתכוין ע"י שפיכ' ליטול שתי ידיו דהיינו שיתן מים שבחפניו על ידו שניה: שתלמיד טועה כתבו כו'. דאין סברא לחלק:
ו סָעִיף ז (ס"ק ח) מפני כו' והכלי מחובר כו' וא"א מחובר עס"ח. ר"ל דהא בסעיף ח' כ' דאם הכניס ידו לתוך כלי י"א שעלת' נטיל' (והוא דעת בה"ג) ולדידי' למה הטביל ידיו תוך הצנור לא עלתה לו ניהו דלא חשיב טבילה כיון שהם שאובים מ"מ יעלה לו לשם נטילה דהא אפי' הכניס ידו לתוך כלי יוצא ידי נטילה להי"א לכן כ' מ"א דהא כ' הרב"י שם בסעיף ח' דוקא אם הכלי אינו מחובר לקרקע והצנור דהכא מחובר לקרקע ובטל לענין זה מתורת כלי והוא תי' הרמב"ן אבל התוס' והרא"ש כתבו תי' אחר דשאני צנור דאינ' כלי ולדינא שניהם אמת. ולכן העתיק פה תי' הרמב"ן וכ"כ בש"ע סעיף ח' ולעיל בס"ק ד' גבי שפופרת העתיק מ"א לתי' התוס' והרא"ש:
ז סָעִיף ז (ס"ק ט) כשרה כו' ולענין מקוה עבי"ד כו' דבעינן דדוקא השאובים שהמשיך הם המעט לרוב בעי' שיהי' המים כשרים וגם בעינן שימשוך ע"ג קרקע עכ"פ משך ג' טפחים והכא בנט"י הקילו:
ח סָעִיף ז (ס"ק י) בכונס כו' וה"ה כו' בשפינה כו' עסי' ק"ס ס"ט ר"ל מדהוצרך להאי תקנתא ולא כתב שיטול כלי שלם ויטול ידיו ע"כ ס"ל דאין נוטלים לידים ממי הים דאין ראוי לשתיית בהמה כי הם מרים אבל בתורת טבילה ש"ד דבטבילה אין זה פוסל אולם המ"א כ' שם בשם הרדב"ז דמותר ליטול ידיו ממי הים כיון שע"י רתיח' ראוי' לשתיית הכלב וא"כ לא צריך להאי תקנתא שיקח כלי נקוב כו':
ט סָעִיף ז (ס"ק יא) לענין טבילה כו' כשפופרת הנוד והיינו שני אצבעות שאצל אגודל דהיינו אצבע ואמה חוזרות בנקב: אא"כ עמדו ר"ל אבל לא כשהן זוחלין בא מג"א לישב בזה קושית ש"ך בי"ד סי' ר"א ס"ק פ' שהניח בצ"ע ולכן כ' מ"א דהטעם משום דניצוק אינו חיבור אא"כ עמדו ודו"ק:
י סָעִיף ח (ס"ק יד) י"א שעלת' וי"א דוקא כשיש בכלי מ"ם סאה הג"א והט"ז ס"ק י' כ' שט"ס הוא בהג"ה וצ"ל אפי' אין בהם מ' סאה דהא דעת בה"ג שהן י"א שעלת' לו נטילה ראייתו מדאיצטריך קרא בקידוש ידים ורגלים מן הכיור ורחצו ממנו ממנו ולא בתוכו משמע דבעלמא אפי' הכניס ידו לתוך כלי שרי מזה משמע דאפי' בפחות ממ"ם סאה שרי דהא בכיור לא היו מ"ם סאה ואפ"ה איצטריך קרא ממנו ולא בתוכו משמע דבעלמא אפי' ליכא מ"ם סאה שרי לבה"ג ומל' מ"א משמע ודאי לבה"ג שרי אפילו ליכא מ' סאה אבל הג"א הוא דעה שלישית ולא יליף מכיור אלא מסבר' ס"ל כן. ניהו דכלי בעינן אבל לא בעי' שיבואו מכח כלי אלא בין ששופך מכלי על ידו ובין שתוחב ידו לתוך כלי שרי אלא דמ"מ בעינן שיהיה מ' סאה שיהי' דומה קצת לטבילה (וע' ב"ח) וא"כ לק"מ קושית הט"ז:
יא סָעִיף ח (ס"ק טו) בלא ברכה כו'. ממ"נ או לראשונ' כו' דהא מבואר לעיל סי' קנ"ח סעיף י"א דאם שכח לברך אפי' נזכר אחר הניגוב מברך וא"כ ה"ה דיכול לברך על נטילה ראשונה אף שהפסיק לאחר נטילה ראשונה. ומ"ש בס' א"ר דמיירי שכבר אכל המוציא דאינו יכול לברך על נטילה ראשונה כמש"ל סי' קנ"א בשם מהרש"ל ואין זה מספיק חדא מדסתם פה בש"ע משמע דמיירי אפי' נזדמן לו ליטול דרך נטילה קודם שאכל המוציא ועוד דדין זה כשאכל המוציא שאינו מברך אין זה נזכר בש"ע אלא מ"א הביאו בשם מהרש"ל וא"כ א"א ליישבו דהכא מיירי שכבר אכל המוציא דאין זה מספיק דהא אינו מבואר להדיא בש"ע האי דינא דאם אכל המוציא דאינו מברך ואיך נאמר דנתכוין הש"ע להאי דינא:
יב סָעִיף ט (ס"ק טז) מניחה כו' ומנענע כו' עמ"ש בס"ק שאח"ז:
יג סָעִיף ט (ס"ק יז) מוטה בארץ פי' שנתגלגלה מאלי' ועסי' יו"ד וי"א. ר"ל שכ' שם דאם הטה חבית כו' והלך כו' עלתה לו נטילה ע"כ משום דכה"ג מקרי כח נותן או כח גברא כמ"ש מ"א ס"ק כ"ג וא"כ ע"כ מ"ש פה דאם היתה מוטה דלא עלתה לו נטילה מיירי שנתגלגלה מאליה ואפי' תחלה לא היה כח נותן ולפ"ז מ"ש מ"א בס"ק ט"ז מניחה כו' ומנענע בברכיו כל פעם כו' ע"כ אין זה תנאי דדוקא כשמנענע כל פעם אבל לא נענע כל פעם לא עלתה לו נטילה דמי גרע מהטה בחבית שבסעיף יו"ד אלא דהמ"א האמת נקיט שכשהחבית מונח' בין ברכיו דרכו שמנענע כל פעם ובאמת דין כשהחביות מונחת בין ברכיו הוא כ"ש מדין הטה חבית שבסעיף יו"ד ולא הוצרך הרב"י לאשמעי' דין מונחת בין ברכיו. אלא נקט לשון המשנה דקתני תחלה מונח' בין ברכיו דכ"ע מודים שעלת' לו נטילה ואח"כ קתני דין חביות מוטה וקוף דפליגי רבנן ור"י להרמב"ם וטור לכל חד לפי שיטתו. וכמ"ש ס"ק כ"ג:
יד סָעִיף א (ס"ק יח) דרך כו' שנפל כו' דל"ל שהיה בו ברזא והסירו הוא דהא כה"ג כ' אח"ז דכשר אע"כ שנפל' ממילא ול"ל שלא היה בו ברזא מעולם א"כ כיון שעומדת ומ"מ שופך דרך הנקב בלא"ה אין ליטול מכלי זה כמ"ש סעיף א' וסעיף ב':
טו סָעִיף ט (ס"ק יט) ברזא כו' וראיה כו' ועס"ק ד':
טז סָעִיף ט (ס"ק כ) שפיכ' כו' וביש"ש פ' כ"ה סי' כ"ג כ' מאחר שתחלת הנטילה הית' בכח גברא תו לא חיישי' והכל נקרא כח גברא כו' אכן אחר שבא ליטול ידיו צריך לחזור הברזא משום דהוי לגבי אחר כמו חבית המוטה עכ"ל: והוא תלמוד ערוך בחולין דט"ז ע"א דרמי אהדדי תניא שחט במוכני (דהיינו שסכין קבוע בגלגל) שחיטתו כשרה. אלמא מקרי כח גברא ותניא אידך פסול' ומשני כאן בסרנא דפחרא (היינו גלגל של היוצר) שמגלגלו היוצר בידו הוי כח גברא וכשר והא דקתני פסול' בסרנא דמי' דהיינו גלגל שהמים מוליכים אותו והיינו כל זמן שהמים נופלים על הגלגל אלא שבמקום יציאת המים סתום בדף ועי"ז א"א למים לצאת וכשמסיר הדף המים יוצאים על הגלגל ומוליכים אותו ומשני תו ואב"א הא והא בסרנא דמיא הא בכח ראשון והא בכח שני הא דקתני כשרה מיירי בכח ראשון דהיינו מיד כשנטל הדף ויצאו המים וגלגלו גלגל הסכין ושחט כשרה דהא בא מכח גברא והא דקתני פסול' מיירי לאחר שגלגלו המים פעם ראשונה שבפעם שניה כבר פסק כח גברא (כ"ה בש"ע י"ד) ופסולה וסרנ' דמי' דומה לנדון דהכא בברזא דגם הברזא מונע יציאת המים דומי' דדף: וגם כאן בכח שני לא מקרי כח גברא דלא כמהרש"ל ועס"ק שאח"ז. ועס"י קס"ב סעיף ג' לענין נטל מקצת ידו והוסיף דהא ע"י יציאת המים מנקב א"א ליטול כל היד בפעם א' וע"ש במ"א ס"ק ט' ויו"ד בענין נגיעת ידו הלחה בברזא:
יז סָעִיף י (ס"ק כא) אם הטה כו' שעשה מעשה בגוף המים ר"ל ע"י הטייתו החביות הטה כל המים שבתוכו ועי"ז כולן שופכין לחוץ: ול"ד כו' כחו כששופכן בצנור כצ"ל דלא מקרי כחו אלא בכלי א' דהיינו המים היוצאים סמוך לפי הדלי דבסרנ' דפחרא אפי' בסביבה שניה מקרי כח גבר' הבאתי הגמ' בס"ק כ' ודוקא בסרנ' דמיא מחלק בין כח אחד לכח שני משמע אבל בדפחרי אפי' בכח שני מקרי כח גברא. מדלא מוקו תרוייהו בסרנא דפחרי והא בכח אחד והא בכח שני ול"ל דבסרני דפחרי דרך היוצר לגלגל כל עת בידו מ"מ למה לא מוקי לה כשהתחיל לגלגל ופסק היוצר מלגלגל ולחלק בין כח א' ושני וגם בלא"ה ל"ל הא דמוקי בסרני דפחרי מיירי שמגלגל היוצר בידו כל עת דא"כ מלתא דפשיעא אע"כ דוקא בסרני דמי' דלא הוי כח גברא בגוף המים כ"א במה שמסיר הדף המונע יציאת המים לכן יש לחלק בין כח א' לשני. משא"כ בסרני דפחרי שעוש' מעשה בגוף הגלגל אפי' כח שני מקרי כח גברא וה"ה הכא במים כשהטה החביות:
יח סָעִיף יא (ס"ק כב) חש"ו. ורש"ל כ' כו' מצויין בטעות דבחש"ו גם מהרש"ל מודה ע"ש ואינו מחמיר אלא בגוי' ונדה דיש פוסלים דהגוי' כיון שגזרו עליהם חז"ל שיהיו כזבים וכן הנדה מטמאים המים אלא שהמכשירים ס"ל דלא חיישי' להאי דהא בלא"ה אנחנו טמאי מתי' וגם נדה גופה איך תיטול ידי' לאכיל' והאוסרי' ס"ל דבמאי דלא אפשר שאני. ונ"ל דוקא כשיוצק כו' דמהרש"ל שם מחמיר אפי' בשאיב' שלא ישאבו גויה ונדה ומ"א חלק עליו בזה ודי להחמיר ביציקת מים וכ' בעט"ז דלפ"ז צ"ל דוקא בתו נדה אבל אשתו או אשה אחרת נדה בלי טומאת נדה אסור ליצק מים ע"י משום הרגל עבירה וכן בגויה ע"ש:
יט סָעִיף יב (ס"ק כג) אם הקוף כו' דפליגי ת"ק ור"י ר"ל דבפ"ק דמס' ידים פליגי ת"ק ור"י בהני תרתי בחביות מוט' על צדה וקוף דלת"ק בתרווייהו עלתה לו הנטילה ור"י פליג אתרוייהו ופסק הרמב"ם כת"ק והטור כר"י וכן היש פוסלים וי"מ שכ' כאן. ולכאורה לדעת הטור דפסק כר"י ופוסל קוף ה"ה דפוסל בחביות שהטה דהא חד טעמא לתרווייהו. ואם כן למה סתם המחבר בחביות שהטה להכשיר: ס"ל דהא דמטה חביות כו' שהקשה עליו מההיא דצנור דסעיף ז' דפסול כדאי' בחולין דף ק"ז והרמב"ם גופיה פסקו אלמא בעי כח גברא: דבעינן כח נותן ר"ל אע"ג דלא בעי' כח גברא ומה"ט מכשיר בקוף מ"מ כח נותן בעי' ואפי' ליכא כח גברא והאי דהטה חביות את"ל דלא מקרי כח גברא עכ"פ הוי כח נותן: דבעינן כח נותן ומוט' מאלי' אפי' כח נותן ליכא. והטור כו' מפרש כו' דודאי גם להטור אפשר לפרש המשנה כמ"ש הרמב"ם. אבל מבואר להדי' בטור דמפרש המשנה מסברא בלי הכרח דמיירי במוט' מאלי' וא"כ אין הכרח להטור אף דפסק כר"י דבהטה חביות שיהיה פסול ואפשר דמודה דכשר אע"ג דלהטור לא מהני כח נותן ובעי' כח גברא ומה"ט פוסל בקוף: אפשר הטור חשיב הטה חבית כח גברא וכדי למעט במחלוקת בין רמב"ם והטור ס"ל להרב"י דגם להטור בהט' חביות נוטל לידים. וסעי' ז' גבי צנור פסול לכ"ע אפי' לרמב"ם וכמ"ש לעיל:
כ סָעִיף יב (ס"ק כד) יש כו' דשחיטה דאוריי' ר"ל גוף דין שחיטה דאורייתא אבל שחיטת קוף כ' הכ"מ בפ"ב מהל' אבות הטומא' דאינו אלא דרבנן וע"ש ביו"ד באחרונים מ"ש עליו: ועס"ח וסי' ק"ס סעיף י"א ר"ל דגם כאן אם יזדמנו לו אח"כ מים שיכול ליטול בעצמו בהכשר יטול שנית בלא ברכה כמו בס"ח ובסי' ק"ס כיון דיש חולקים:
כא סָעִיף יג (ס"ק כה) לכתחלה כו' דהרשב"א כ' דבעי כוונה דכן מבואר בתוספתא דבעי' כוונת נותן או כוונת נוטל אלא שהרב"י כ' דע"כ התוספתא מיירי לענין תרומה אבל לחולין מבו' במס' חגיג' דלא בעי כוונה כלל נטילה לשם קדושה והא לא גרע נטילתו לשם דבר שטבולו במשקה מאלו לא היה לו כוונה כלל א"ו דבעינן כוונה:
כב סָעִיף יד (ס"ק כו) במי כו' מי גשמים לאפוקי שאובים:
כג סָעִיף טו (ס"ק כז) יש כו' פי' להמקילים כו' דבמעיין כיון דדעת הרמב"ם דמעיין אפי' אין בו מ"ם סאה אדם טובל בו אם כל גופו מתכסה בו בפ"א כ"ש דכשר לנט"י ואף ע"ג דלענין טבילת אדם חלקו על הרמב"ם בזה מ"מ לענין נט"י דרבנן מודים אבל במי מקוה שאין בו מ"ם סאה אפי' להרמב"ם אין אדם טובל בהם ולכן ס"ל דאפי' לנט"י פסול והרר"י חולק וס"ל כיון דמה"ת מותר לטבול כלים במקוה שאין בו מ' סאה אם מתכסה בו וניהו דמדרבנן אסור מ"מ בנט"י הקילו ויש לו דין כלים מן התורה וכ"ז במקוה באשבורן דהיינו שהמים עומדים במקום אחד אבל כשהן זוחלין דהיינו שמושכים דאינו כשר כה"ג אלא במעיין אבל במקוה אפי' יש בו מ"ם סאה כה"ג אין מטבילין בו מן התורה אפי' כלים. ולכן י"ל דגם לענין נטילת ידים החמירו או דלמא אפי' כה"ג הקילו בנט"י. אבל לדעת המחמירים היינו הרמב"ם במקוה שאין בו מ"ם סאה והן עומדים דכשר מן התורה לכלים ואפ"ה פסול לנט"י כ"ש בזוחלין אפי' יש בהן מ"ם סאה וכן מבואר בהרב"י ומה שמקיל הראב"ד במ"ם סאה מים שאובין כמ"ש בסעיף ט"ז היינו משום דכשר לבעל קרי:
כד סָעִיף יח (ס"ק ל) בנטילה כו' ומברך על ענ"י לכ"ע ר"ל ניהו דבסעיף כ' במטביל שתי ידיו יש מחלוקת אי לברך על טבילת ידים ולא ענ"י דהא טבל ידיו או לברך ענ"י דא"א לו' וצונו על טבילת ידים דהא לא נצטוינו כ"א על ענ"י. לכן מברך על נט"י. ואע"ג שטבל ידיו מ"מ יש בכלל מאתים מנה דנצטווה על הנטיל' והוא עשה יותר וטבל ידיו מ"מ בנדון דהכא שנטל ידו אחת כ"ע מודים לברך ענ"י דהא כ"ע מודי' דעדיף לו' ענ"י דע"ז נצטוינו אלא דמ"ד שיברך על טביל' ידים ס"ל כשיאמר ענ"י דובר שקרים דהא טבל וכשנטל עכ"פ ידו אחת אין בברכתו שקר:
כה סָעִיף כ (ס"ק לא) המטביל כו' מצויין בטעות ושייך לסעיף כ':
א סָעִיף א ס"א אין כו'. חולין ק"ז א' קפדיתו כו' ומתניתין ב' דפ"ק דידים וכמש"ו בכל כו' שאין כו': ואם כו'. שם: דהיינו שאם כו'. נדה מ"ט א' ת"ר כו' ועיין תוס' שם ד"ה אם ואע"ג דבכולי כו': והוא גדול כו'. שם ושבת צ"ה ב': ואפי' כו'. סה"ת ות"ה והרא"ש וש"פ דמה שלמעלה מהשבר לאו כלי הוא וכמו דפנות הכלים ושולי המחץ דפ"ק דידים:
ב סָעִיף ב ס"ב וה"מ כו'. סה"ת שם וטור ובתוספתא פ"ק שברי כ"ח שיש בהן כדי קבלת רביעית נוטלין ממנו לידים ושם החמת והכפישה אע"פ שפחותין נוטלין מהן לידים ופי' הר"ש ובלבד שיחזיקו רביעית וכמ"ש בחולין שם ועיין פ"ה דפרה מתניתין ז' נקבה מלמטה כו' מן הצד כו' ועיין ר"ש שם וודאי שהסמרטוט לא הוי חיבור לעשותה כלי וכמ"ש בפ"ח דכלים ופ"ט דאהלות כוורת פטותה ופקוקה כו' ועט"ז סס"ק א': אבל אם כו'. כמו בברזא ת"ה. ולפי מ"ש בס"ה בהג"ה וכ"ש כלי כו' אין ראיה מברזא וכן מצאתי בב"ח ועיין ר"ש ספ"ק דידים הפקיע את המולייר ונטל הימנה לידים או שנטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות ור"י אומר ידיו טמאות ומודה ר"י שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות כו' הפקיע את המולייר שעשה בו סדק ויצאו המים כו' והיינו אחר כח ראשון אחר הפקעתו וסוגיין דהתם כר' יוסי וקי"ל כר' יוסי כמ"ש למטה וז"ש בס"ט וצריך להחזירה כו' מ"מ נשמע דדוקא משום כח גברא אבל בלא"ה כשר דבכח גברא פליגי ת"ק ור"י כמו בסילון וז"ש ומודה ר"י כו' דזה נקרא כח גברא ודעת הסמ"ג והג"מ דאפילו דרך הנקב אסור כשניקב בכונס משקה ובמוציא משקה אז מותר דרך הנקב כ"כ הסמ"ק וכתב דבייחדו לזיתים דוקא בניקב כמוציא זית אבל בפחות מכאן מותר ליטול דרך הנקב אם מחזיק רביעית משם ולמטה עב"י וכ"ה דברי הרמב"ם כלי שנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה אין נוטלין ממנו לידים כו' וכ"מ בת"ה ועט"ז ומ"א וכ"מ בתוס' הביאה הר"ש פ"ק דידים מתני' ב' שולי כלים כו' אין כו' קרקסן ושפן ועשאן כלים נוטלין מהן לידים אם יש בהן קבלת רביעית ואף שב"י דחק עצמו ופי' קרקסן כו' שיכולין לישב שלא מסומכין לקבל רביעית אין הלשון משמע כן וכבר הקשה מ"א עליו ממתניתין דפ"ל דכלים שולי הקערה ושולי אסקוטלא של זכוכית שהתקינה לתשמיש קרסמן או שפן בשופין טמאים:
ג סָעִיף ג ס"ג כלי כו' הלכך כו'. שם כפי' התוס' ד"ה מגופות כו' וכן הכריחו תר"י דאי כפירש"י ק' מאי קמ"ל פשיטא דכלי גמור הוא:
ד סָעִיף ד ס"ד ועשה להן כו'. דומיא דמגופה הנ"ל כן נראה מדברי סמ"ג. ב"י וכ"כ תר"י שתיקנן בישיבתן כו' ע"ש: אבל שק כו' שם וכגי' הרי"ף אע"פ שתיקנן כו' וכ"כ תר"י שם ולא הוה צ"ל בחמת וכפישה כיון שתיקנן בישיבתן דנוטלין מהן אלא משום דאצטריך לומר בסיפא דשק וקופה אע"פ שתיקנן כו': לפי כו'. רש"י ות"ה ורא"ש:
ה סָעִיף ה ס"ה כלי כו'. כמ"ש בפ"ד דכלים שולי קורפיית כו' ועיין ר"מ שם והתנאי אשר התנינו כו' ר"ל שאמרו הדקין שבכ"ח כו': לפיכך כו'. פ"ב שם מתניתין ו' טיטרום כו' וקי"ל הלכה כרבי יוסי מחביריו כמ"ש בפ"ד דעירובין וער"ש שם ד"ה ור' יוסי כו' וכ' הר"ש שם ומיהו לשון המשנה כו' וע' ר"מ שם ואמרו מפני שהוא כו' כי לזה נעשה וכ"כ הכ"מ פי"ח דכלים אבל מדברי הרא"ש וטור וש"ע משמע שאינו מחלק בין נקבים גדולים או קטנים וכפי' הראב"ד שם ופרוטות כמו הפורטים ע"פ הנבל כו' פעם מוציא ופעם אינו מוציא כשסוגר מלמעלה אינו מוציא מלמטה הלכך אינו כלי נקוב שאינו עשוי אלא להנאה וכפי' הר"ש והרא"ש ע"ש אבל הרמב"ם אינו מפרש כלל כשמניח אצבעו מלמעלה סותם הנקב אלא משום שהנקב קטן ואינו מוציא אלא פרוטות ומקבל בצדדין ונעשה מתחילה לזה ועמ"א: וכ"ש כו'. ג"כ לפי' הר"ש כנ"ל:
ו סָעִיף ו ס"ו שאין כו'. מתניתין שם שאין כו' וכנ"ל וע' במרדכי: וה"ה כו'. מהנ"ל ובתוספתא פ"ב נוטלין ד' וה' זה בצד זה ואין חוששין משום ד' דברים משום שמא נטמאו ר"ל מן הידים של ראשון כיון שנוטלין כולן כא' ה"ל כב' ידים של אדם אחד שנוטל כאחת ומשום שמא נעשתה בהן מלאכה ומשום שמא לא נטל מן הכלי ומשום שמא ניטלו מן הרביעית אבל הנוטל ונותן לחבירו בחפניו ידיו טמאים שמתחלה לא נטל מן הכלי: ור"ת כו'. מהתוספתא זה שאמר שמתחלה כו' משמע הא נטל תחלה מן הכלי ש"ד וע' פסקי תוס' בריש סוטה סי' ה' ומפ' מ"ש אבל כו' שנטל מתחלה שלא מן הכלי ומ"ש וזה בצד זה ברישא ל"ד דה"ה זא"ז אבל ס' הראשונה ס"ל דוקא זה בצד זה דאז כיד א' חשוב וע' סי' קס"ב ס"ה ותוך כו' ועסי' ק"ס סי"ג: והוא כו'. בד"ה. דאי לא"ה כבר נטמאו המים אבל כפי מש"ל נראה דעת ר"ת דאין לחלק וכמו רישא דתוספתא שאינו חושש משום ד' דברים משום שמא נטמאו המים ר"ל בידים של ראשון ולס' בד"ה הנותן לחבירו בחפניו כה"ג ג"כ ש"ד כמו שדייק מהתוספתא הנ"ל וכ"מ מדברי תה"ד בשם התוס' בריש סוטה וכמ"ש בפסקי תוס' שם: אבל הסברא כו. וכ"ד ש"פ:
ז סָעִיף ז ס"ז צריך כו'. מדברי הרמב"ם. ור"ל אע"ג דלא בעינן כח גברא לדעתו מ"מ כח נותן בעי כמש"ש הלכה י"ד השוקת כו' שהרי אין כו' וכ"כ בסוף ה' מקואות ה' י"א ואיזו נתינה היא מכח נותן ואיזו כו' דבספ"א דידים תנן הכל כשרים כו' ר"י פוסל כו' ופ' תוס' כר' יוסי משום דסוגיין דחולין דאריתא דדלאי כוותיה ופי' בשני אלו בקוף וחבית וכן פי' כל המפרשים אף שהרא"ה פי' בתחילה דוקא אקוף ואחש"ו דרישא אח"כ חזר בו ע"ש בבד"ה וכן פסקו רוב הפוסקים כר' יוסי. אבל ה"ג פסק דנוטל ידיו בתוך הכלי דלא בעינן כח גברא וכת"ק שם וכמ"ש בס"ח ועיין תוס' שם ד"ה דלא כו' ואריתא דדלאי לאו טעמא משום כח גברא אלא משום דלאו כלי הוא וכמ"ש תוס' שם דקרקע הוא וכ"כ הרשב"א בחידושיו ובת"ה ובתשובה סי' תק"ט וכתב דקי"ל כת"ק חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד מדאמרינן בחולין שם קפדיתו אמנא כו' ול"ק קפדיתו אכח גברא וע' תוס' שם ד"ה קפדיתו כו' והרמב"ם פ' ג"כ כת"ק אבל פ' שצריך ליטול מכח נותן ור"ל אפילו קוף וההיא דמטה חבית על צדה פי' ב"י דס"ל כפי' קמא דר"ש שם שכ' ול"ד להא דאר"פ האי אריתא כו' אבל הכא כו' אבל הרשב"א שם ושם תמה עליו דנתינת הקוף לא מעלה ולא מוריד דחש"ו יש להם מעשה כמ"ש בפ"ק דחולין משא"כ בקוף כמ"ש בתוספתא שם דאם שחט קוף פסילה והוי כנפלה מעצמה אע"ג דלא בעינן כוונה לשחיטה ות"ק לא בעי אף כח נותן דאפי' בחבית מוטה על צדה או נקובה ונוטל מהקילוח ש"ד לת"ק וכמ"ש בתוספתא והביאה הר"ש שם הפקיע את המולייר כו' ומודה ר"י כו' והרא"ה בבד"ה הסכים לדעת הרמב"ם והביא ראיה לדבריו דע"כ ת"ק כח נותן בעי דאל"כ ל"ל הכל כשרין ליתן כו' כיון דלא בעי כח נותן וכן מאי אפילו חש"ו וכן מניח חבית בין ברכיו ויש לדחות משום ר' יוסי קתני לה דמודה באלו כמ"ש במה"ב שם והא דהפקיע המולייר פי' דהוא כח נותן לת"ק ובסילון פליגי במעיין וס"ל לת"ק דלא אתמר כח נותן בזה אלא בכלי ור' יוסי ס"ל דוקא במ' סאה ועוד תי' ע"ש: לפיכך צינור כו'. גמרא דחולין שם: אע"פ שאינו כו'. דמ"מ עדיין מכחו הן כמש"ש ט"ז א' הא בכח כו'. תר"י: ואם הטביל כו'. מפני שהם שאובים. כ"ה גי' הרי"ף שם ואין מטבילין את הידים מפני שהם שאובים וע' ס"ח: וה"מ כו' דשאובים כו'. אף ע"ג דלענין מקוה קי"ל כראב"י בתמורה י"ח לענין נט"י סמכינן ארבנן שם דנט"י דרבנן ושאובין ג"כ דרבנן כמ"ש בב"ב ס"ו: אע"ג דניצוק כו'. כמ"ש ספ"ח דטהרות ובפ"ו דמקואות עירוב מקואות כו' ועיין תוספת פ"ק דיבמות ובפ"ב דגיטין ופ"ג דחגיגה וש"מ וע' תוס' דחולין שם ד"ה ואי כו' ובנדה מ"ט א' ד"ה אם כו': ויש חולקין כו'. לגי' הרי"ף ורמב"ם שגורסין ואי בזיע דוולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא דא"ר כו' ולפ"ז גם אין מטבילין כמו במקוה. הרא"ש: אין כו'. תוספתא והביאה הר"ש בפ"ק דידים החוקק באמת המים ועשה לה בית קבלה אע"פ שתלשוה מים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואינה פוסלת את המקוה תלשה וחיברה וחישב עליה אחר תלישתה ממלאין בה כו' ופוסלת את המקוה וכמו שכ' בבבא בתרא ס"ה ב' תנו רבנן צנור כו' ובפרק חמישי דפרה השוקת כו' היתה כלי כו' והוא הדין לנטילת ידים כמו שכתב פרק ראשון דידים שדינן שוין כמש"ש בכל הכלים כו' שאין כו' וכן קיימא לן דתלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש לכל מילי בפרק קמא דחולין ועיין מה שכ' בח"מ סי' צ"ה ס"א בהג"ה:
ח סָעִיף ח ס"ח אם הכניס כו' ואם כו'. תוס' שם בשם בה"ג ס"ל דמותר בתוך הכלי והביאו ראיה מפ"ב דזבחים דאיבעיא להו בכיור ממנו ולא בתוכו כו' משא"כ בנט"י ותוס' חלקו עליו מסוגיא דשם דבעינן כח גברא וכן דעת רוב הפוסקים וכמעט כולם ואף הרמב"ם בכללם דמ"מ כח נותן בעי כנ"ל ורמב"ן ורשב"א דחו ראייתם וכמ"ש תוס' לפי' קמא דל"ד כח גברא אלא כלי בעי ואריתא לאו כלי אלא מטעם טבילה וטבילה בשאובין ליכא וכמ"ש הרי"ף כנ"ל וכ' הרשב"א בחידושיו דה"ה לכלי המחובר לקרקע דשאובין הוא והיינו כעין אריתא דדלאי והיינו שחקקו אחר שקבעו וכמ"ש בס"ז בהג"ה אין ליטול כו' וע' לשון הרמב"ן שתי' קושיית תוס' חולין ק"ז א' ד"ה דלא וק' לפירושו כו' ותירץ כנ"ל דשאני התם דמחוברת בקרקע וכטבילה היא וטבילה בשאובין ליכא אבל מישך ידי' במנא דבנטילה מנא היא ש"ד ע"ש ובתורת הבית שהביאו: ובשעת כו'. עט"ז:
ט סָעִיף ט ס"ט חבית כו' מתניתין דידים לד"ה דמודה בה ר"י כמ"ש בתוספתא שם והביאה הר"ש ומודה ר"י כו' וכנ"ל: ואם היתה כו'. דאף להרמב"ם דפסק כת"ק דוקא במטה כו' דחשיב כח גברא כמ"ש הר"ש שם לפי' קמא וכח נותן להרמב"ם כנ"ל וההיא דתוספתא הפקיע את המולייר כו' או שנטל כו' כבר פירש הרא"ה דחשיב כח נותן לת"ק משא"כ בנקובה מעצמה או שנפל הברזא: או שעומדת כו'. אבל לדעת ה"ג ורשב"א אף בכה"ג כשרה דלא בעי כח נותן כלל וכמ"ש בתוספתא הנ"ל וכנ"ל: ואם היתה כו'. וראיה מכיור סה"ת. וכמ"ש בפ"ק דחולין בסרנא דמיא בכח ראשון דחשיב כח גברא וז"ש וצריך להחזירה כו' ועמ"א וכ' ב"י אפי' יש בו קבלת רביעית מנקב ולמטה וכמש"ל ס"ס בהג"ה:
י סָעִיף י ס"י אם הטה. מתניתין שם וכת"ק הרמב"ם ועיין מ"א שמחלק בין הך דהכא לההיא דס"ט שכ' וצריך להחזירה כו' שאף להרמב"ם הדין כן לפי שלא עשה מעשה בגוף המים כו' והוי כמו סרנא דמיא שפוטר את הדף לכן כ' וצריך להחזירה כו' משא"כ הכא דהוי כמו סרנא דפחרא דאפי' בכח שני חשיב כח גברא אבל לא נראה שהרי פסק כת"ק ות"ק מכשיר אף בכה"ג כמ"ש בתוספתא שם הפקיע את המולייר כו' וא"ל דהתם בשפיכה ראשונה דא"כ לא הוי פליג ר"י דמ"ש מכיור ואפשר דלא פסק כת"ק אלא כת"ק דמתני' אבל בתוספתא פסק כר"י דסוגיא דחולין כוותיה דפוסל בסילון וה"ה למולייר דכבר פסק מכח גברא וכמו סרנא דמיא ובזה מתורץ קושיית ת"ה מהתוספתא על הרמב"ם וע' בסי"ב שכ' גם דעת ר' יוסי ומ"ש מ"א ס"ק כ"ג דמטה חבית היינו שמוטה מאליה ובכה"ג פוסל ר' יוסי לא נראה דהא קאמר בתוספתא שם ומודה ר"י שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות משמע דוקא בכה"ג וכן במתניתין שם מניח חבית כו' והא ודאי משום ר"י מיתנייא ומה שכ' וכן משמע ברא"ש אין משמעות ברור שם ע"ש שקראו מוטה בעת שנטל ידיו והטור שכ' חבית מוטה משום סיפא ואם היתה ברזא כו' והרי כ' ברישא דוקא מניחה על ברכיו כו' וכ"כ תוס' ומניח חבית על צדה כו' ור"י פוסל כו' וכ"ד ש"פ. נמצא ג' שיטות הן דעת בה"ג דא"צ כלל כח גברא וההיא דאריתא דדלאי דס"ז באינו כלי כלל כמ"ש תוס' או בקבעו ולבסוף חקקו כמ"ש בת"ה. ודעת תוס' וש"פ כר' יוסי ולכן בהטה חבית דכאן ובקוף פסולין וכן בצינור דס"ז אפי' חקקו ולבסוף קבעו ובברזא צריך להחזיר כו' כמ"ש בס"ט אבל הרמב"ם חולק בכ"ז ופסק כת"ק במטה ובקוף וכן בברזא כמו במולייר לת"ק אבל בצינור דס"ז מודה דמ"מ כח נותן בעינן וברזא ומטה חבית חשיב כח נותן:
יא סָעִיף יא סי"א הכל כו'. אף לר"י כנ"ל: א"י ונדה. ר"ל אע"ג דתניא בתוספתא שם והביאה הר"ש שם הכל כשרין ליתן לידים אפילו טמאות אפי' בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים הא נדה שמטמא במשא וכן עו"ג כו' כמ"ש בנדה ל"ד א' וש"מ אסור כתבו תוס' שם ע"א ב' ד"ה מערה דההיא לתרומה או לחולין שנעשו על ט"ת וכ"כ בת"ה וש"פ: ואיכא מ"ד כו'. שאין בו דעת וכמ"ש בפ"ה דגיטין הפעוטות כו' וכמאן דס"ל כוונה בעינן וכמ"ש הר"ש פ"א מתניתין ה' ובתוספתא בעי ר"י כוונת נותן ונוטל והא דמשמע הכא דמודה בחש"ו הנהו בני כוונה נינהו ולמד מזה דדוקא כשהגיע לעונת הפעוטות דיש לו דעת קצת כמ"ש בפ' הנזקין ופ' התקבל וצ"ע מ"ש משוטה דאין משאו ומתנו כלום אף במטלטלין כמ"ש בפ"ב דכתובות ועיין שם ברש"י ותוס' ועוד דזה לר"י אבל אנן קי"ל כת"ק דבכוונת א' מהם סגי כמ"ש בסי"ג וכ"ש לש"פ דלא מצרכי כוונה כלל וכמו בשחיטה דחש"ו כשר דלא בעי כוונה וקוף פסול ואמרינן שם בחולין י"ב י"ג דיש לו מעשה ואפילו מחשבתו ניכרת כו' יש לו מדרבנן וע"ש תוס' ד"ה ותיבעי כו' אלא די"ל דוקא בקטן כה"ג ומ"מ לדעת ת"ק א"צ כנ"ל:
יב סָעִיף יב סי"ב אם הקוף כו'. פלוגתא הנ"ל אם הלכתא כת"ק או כר"י ועמ"א ועמש"ל:
יג סָעִיף יג סי"ג ולכתחילה כו'. עמש"ל סי' קנ"ח ס"ז:
יד סָעִיף יד סי"ד הטביל כו' ואם כו' וי"א שצריך כו'. כמ"ש בחולין ק"ו א' השתא כל גופו כו' ובפ"ב דחגיגה ולקדש מטבילין אלמא דמהני הטבלה ובתוספתא המטביל ידיו כו' כמ"ש בסי"ט אלא דדעת וי"א שצריך כו' הוא רש"י שם ד"ה דאפסקינהו דס"ל דבעי דין מקוה כמו לכל גופו וכ"מ במתני' פ"א דכלים מתני' ז' למעלה מהן מקוה כו' ומטבילין וע' רמב"ם שם וז"ש במתניתין הקודמת וליטול מהן לידים דוקא ליטול וכ"ה להדיא בתוספתא פ"א דמקואות הביאה הר"ש שם מתני' הנ"ל וז"ל התוספתא למעלה מהן מי תמצית שלא פסקו שמטבילין בהן את המים ואין מטבילין בהם אדם וידים וכלים זה הכלל כל מקוה שאדם טובל בו ידים וכלים טובלין בו אין אדם טובל בו אין ידים וכלים טובלין בו וכ"מ לכאורה בגמ' דלא אכשר אלא מטעם ק"ו השתא כל גופו וכן דעת הרמב"ם שם וכמ"ש בסט"ז וכ' בהדיא דאם אין במקוה מ' סאה אין מטבילין בהן הידים ודעת החולקין צ"ע והרע"ב מפרש לקדשים דוקא ואין דבריו נכונים ונראה טעם החולקין דהרשב"א ותר"י פי' דאפסקינהו כו' פי' לגמרי ואף שאין בהם מ' סאה ולא מחוברין עם המקוה דפסקינהו לגמרי משמע וכמו כלים דסגי מן התורה ברביעית כמ"ש בפ"ק דפסחים ואע"ג דבפ"ו דנזיר אמרינן דחכמים בטלוה מ"מ לנט"י דרבנן לא בטלוה וכ"כ תוס' שם ד"ה דפסקינהו לפי' ראשון וראיה מאריתא דדלאי דסתמא לית בהן מ' סאה ואי לאו דשאובין נינהו מטבילין בהו כמש"ש רשב"א בחי' ועוד דוקא ששאבן אבל אם המשיכן מותר (ואף את"ל) דמחוברין למקוה מ"מ הא אמרי' דקטפרס אינו חיבור וכאן אמרי' דהוי חיבור אלמא מקילינן בהו ואמרינן ג"כ ואי בזיע דולא כו' אע"ג דלענין טבילת גופו אמרינן דניצוק אינו חיבור ובעי' כשפופרת הנוד. ומ"ש השתא כל גופו כו' ר"ל לענין מרירותם דלא חיישינן למרירותם וה"נ דכמתוקים חשבינן לה ואף בפחות ממ' סאה וז"ש מ"ס גזרינן ומהתוספתא הנ"ל אין ראיה דהא אמר שם ג"כ כלים ודי ברביעית אלא דעל המים קאי אותן מים ואמי תמצית דרישא כמש"ש וע' ר"ש פ"א מתני' ו' תניא בתוספתא כו' כנ"ל אבל מעיין סגי אף לאדם בכ"ש כמ"ש בפ"א ופ"ה דמקואות וכמ"ש הרמב"ם כ"ש דכשר לידים אלא שר"י כ' דוקא לכלים אבל לאדם בעינן רביעית ממ"ש ברפ"ג דחגיגה דהא ארעא חלחולי מחלחלא וזה לא שייך אלא במעיין ועתוס' בפסחים י"ז ב' ד"ה אלא וכן הסכימו רוב הפוסקים וכמ"ש בי"ד ר"ס ר"א כ' ב"י מ"מ כיון דנט"י דרבנן אזלינן לקולא הואיל ובלא"ה הרשב"א והר"י מכשירין אף במקוה ברביעית. ולי נראה דכאן כ"ע מידים דלא עדיפי מכלים כמ"ש בתוספתא דמקואות הנ"ל ומעיין לא בטלוה מכלים לכ"ע כמ"ש הרא"ש ובתוספתא דפסחים הנ"ל כמו שהוכיחו מדאמרי' והמקוה במ' סאה וע"כ לאחר שבטלוה:
טו סָעִיף טו ס"טו מי גשמים כו'. ר"ל לדעת המיקל וכה"ג אף לכלים פסולים כמ"ש בת"כ שאין המקוה מטהרת בזוחלין וכמ"ש במקואות ושבת ונדרים ובכורות ונראה לי דאין להסתפק בזה כלל דהר"י לא הכשיר אלא מטעם טבילת כלים ובהדיא אמרינן בתוספתא הנ"ל זה הכלל כו'. ומ"ש באריתא דדלאי דשאובין נינהו ר"ל אף אם שפכה מה מעיין ועדיפא מיניה קאמר דאף שאובין הן:
טז סָעִיף טז סט"ז ארבעים כו'. כמ"ש למטה מאריתא הנ"ל: ולהראב"ד כו'. דהא אף בעלי קריין טובלין כהן כמ"ש בפ"ג דברכות ופ"ח דמקוואות ולכאורה אריתא דדלאי כו' דשאובין נינהו מסיי' להרמב"ם אלא שי"ל לדעת הראב"ד דהתם בכלי המחובר לקרקע וכמ"ש בס"ח וכמ"ד בפ"ג דברכות בקרקע אין בכלים לא: ושאובה כו'. כנ"ל ס"ז:
יז סָעִיף יז סי"ז ולא כו'. אף לר"ת דס"ו ועמ"א: סי"ח: ידו כו'. גיטין ט"ו ב':
יח סָעִיף יט סי"ט המטביל כו'. כמ"ש בתוספתא לעניין ניגוב וה"ה לכ"ד דטעם אחד לכולן שאין כאן מים טמאים:
יט סָעִיף כ ס"כ המטביל כו'. עט"ז: וי"א כו'. עמש"ל סי' ח' ס"ו וסי' ד' סכ"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.