א כְּשֶׁיָּבֹא לֶאֱכֹל פַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו: הַמּוֹצִיא, יִטֹּל יָדָיו אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם שׁוּם טֻמְאָה, וִיבָרֵךְ: עַל נְטִילַת יָדָיִם. אֲבָל לְפַת שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא, כְּגוֹן לַחְמָנִיּוֹת (פִּי' סטורט"י בְּלַעַ"ז) דַּקּוֹת, אוֹ פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין (פי' פַּת עֲשׂוּיָה עִם צוקארו וּשְׁקֵדִים וֶאֱגוֹזִים), וְאֵינוֹ קוֹבֵעַ סְעוּדָתוֹ עֲלֵיהֶם, אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם.
ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה, יִטֹּל יָדָיו וְלֹא יְבָרֵךְ.
ג אִם אוֹכֵל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין צָרִיךְ נְטִילָה.
ד אִם אוֹכֵל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּאֶחָד מִשִּׁבְעָה מַשְׁקִין שֶׁסִימָנָם: יָ"ד שָׁחַ "ט דָּ"ם דְּהַיְנוּ: יַיִן, דְּבַשׁ, שֶׁמֶן, חָלָב, טַל, דָּם, מַיִם וְלֹא נִתְנַגֵּב, וַאֲפִלּוּ אֵין יָדָיו נוֹגְעוֹת בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה, צָרִיךְ נְטִילָה בְּלֹא בְּרָכָה. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְטַבֵּל רַק רֹאשׁ הַיֶּרֶק אוֹ הַפְּרִי, אֲפִלּוּ הָכֵי יִטֹּל בְּלֹא בְּרָכָה (בֵּית יוֹסֵף).
ה הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵרוֹת, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵי הָרוּחַ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁנּוֹטְלָן בְּתוֹרַת חִיּוּב, אֲבָל אִם נוֹטְלָן מִשּׁוּם נְקִיּוּת, שֶׁלֹּא הָיוּ יָדָיו נְקִיּוֹת, מֻתָּר (הַגָּהַת סְמַ"ק). וּבְשַׂר צְלִי, יֵשׁ מִי שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹהַל טוֹפֵחַ עָלָיו, דִּינוֹ כְּפֵרוֹת; וְתַבְשִׁיל מְחָטִים, וְהֵם נְגוּבִים, דִּינוֹ כְּפֵרוֹת.
ו הַשּׁוֹתֶה אֵין צָרִיךְ לִטֹּל אֲפִלּוּ יָדוֹ אַחַת. וְע"ל סי' ק"ע.
ז נָטַל יָדָיו לְדָבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה, וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לֶאֱכֹל לֶחֶם, יֵשׁ מִי שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁאֵין אוֹתָהּ נְטִילָה עוֹלָה לוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נָטַל יָדָיו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ, וְאָכַל. הַגָּה: וְאִם לֹא הֵסִיחַ דַּעְתּוֹ, יִטֹּל בְּלֹא בְּרָכָה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) אִם נָגַע בַּאֲכִילָתוֹ בִּמְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפוֹת בְּגוּפוֹ, יַחֲזֹר וְיִטֹּל יָדָיו. (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן קצ"ב וְקצ"ג), וְעַיִּןִ לְקַמָּן סִימָן קס"ד (כָּפוּל לְקַמָּן, וְשָׁם נִתְבָּאֵר דְּצָרִיךְ גַּם כֵּן לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ).
ח מִי שֶׁהָיָה בַּמִּדְבָּר אוֹ בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְאֵין לוֹ מַיִם, פָּטוּר מִנְּטִילַת יָדַיִם.
ט צָרִיךְ לִזָּהֵר בִּנְטִילַת יָדַיִם, שֶׁכָּל הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם חַיָּב נִדּוּי, וּבָא לִידֵי עֲנִיּוּת, וְנֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם.
י אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁעוּרָם בִּרְבִיעִית, (פֵּרוּשׁ רְבִיעִית הַלֹּג, דְּהַיְנוּ שִׁעוּר בֵּיצָה וָחֵצִי), יוֹסִיף לִטֹּל בְּשֶׁפַע, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא מְשַׁאי מְלֹא חָפְנַי מַיָּא, וְיַהֲבֵי לִי מְלֹא חָפְנַי טִיבוּתָא.
יא מְבָרֵךְ קֹדֶם נְטִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן; וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ עַד אַחַר נְטִילָה, מִשּׁוּם דִּפְעָמִים שֶׁאֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, וּמִפְּנֵי כָּךְ מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם אַחַר שֶׁשִּׁפְשֵׁף יָדָיו, שֶׁכְּבָר יָדָיו נְקִיּוֹת קֹדֶם שֶׁיָּטִיל עֲלֵיהֶם מַיִם שְׁנִיִּים. הַגָּה: גַּם יָכוֹל לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם קֹדֶם נִגּוּב, שֶׁגַּם הַנִּגּוּב מִן הַמִּצְוָה, וּמִקְרֵי עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן (טוּר וְתוס' וְרֹא"שׁ פֶּרֶק קַמָּא דִּפְסָחִים הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ק); וְאִם שָׁכַח לְבָרֵךְ עַד אַחַר נִגּוּב, מְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ.
יב וִינַגְּבֵם הֵיטֵב קֹדֶם שֶׁיִּבְצַע, שֶׁהָאוֹכֵל בְּלִי נִגּוּב יָדַיִם כְּאִלּוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא.
יג הַמַּטְבִּיל יָדָיו, יָכוֹל לֶאֱכֹל בְּלֹא נִגּוּב, וְהוּא הַדִּין לְנוֹטֵל יָדָיו בְּבַת אַחַת וְשׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם רְבִיעִית מַיִם בְּבַת אַחַת, אוֹ שֶׁנָּטַל יָדוֹ אַחַת וְשָׁפַךְ עָלֶיהָ רְבִיעִית וְכֵן שָׁפַךְ עַל חֲבֶרְתָּהּ.
א סָעִיף א (א) כשיבא וכו' - טעם תקנת נטילה הוא משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק ב"ב לאכול בטהרה ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא [ברכות נ"א] אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים [סמ"ג]:
ב סָעִיף א (ב) לאכול פת וכו' - לאפוקי על פירות וכדלקמן בס"ה. והטעם לפי שאין רוב התרומה אלא ממיני פת דכתיב ראשית דגנך ואין דרך לאכול מיני דגן אלא אחר שעושין ממנו פת לא גזרו ג"כ נטילה אלא באופן זה [לבוש]:
ג סָעִיף א (ג) שמברכין עליו המוציא וכו' - דלא תקנו אלא בדבר שקובעין סעודה עליו:
ד סָעִיף א (ד) יטול ידיו - שני ידיו ובכלי ואף אם אוכל רק באחת חיישינן שיגע גם בשניה [אחרונים] וכשיטול ידיו טוב שיטול ימין תחלה כדי שהשמאל תשמש לימין:
ה סָעִיף א (ה) אפילו אינו יודע וכו' - וגם אינם מלוכלכות:
ו סָעִיף א (ו) ויברך ענט"י - היינו אשר קדשנו במצותיו וצונו ענט"י ושייך לומר וצונו אף דהוא מדברי סופרים דנצטוינו לשמוע מהם כדכתיב ע"פ התורה אשר יורוך לא תסור וגו' [גמרא]:
ז סָעִיף א (ז) לחמניות דקות וכו' - יתבאר לקמן בסימן קס"ח ס"ו עי"ש וקמ"ל דאף דאלו מחמשת המינים הם כיון שלא קבע סעודה עליהם א"צ נטילה וכ"ש על פת העשוי משאר דברים שאינם מחמשת המינים שאינם צריכים נטילה לעולם:
ח סָעִיף א (ח) ואינו קובע - אבל אם קבע סעודה עליהם צריך נטילה וברכה כמו על הפת דגם המוציא ובהמ"ז צריך על אלו אם קבע סעודה עליהם וכדלקמן בסימן קס"ח ס"ח. ושיעור קביעת סעודה ג"כ יתבאר שם בעזה"י ואם כשהתחיל לאכול לא היה בדעתו לאכול רק מעט ואח"כ נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך נט"י וברכת המוציא וכמו שיבואר שם לקמן בסעיף ו' ע"ש:
ט סָעִיף ב (ט) פחות מכביצה וכו' - הטעם משום דלענין טומאה פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא ולא יטמא ע"י הידים לכן יש לומר דגם על הנטילה לא גזרו או אפשר כיון דלענין בהמ"ז חשיבא אכילה דהא קי"ל דמברכין בהמ"ז על כזית חשיבא גם לענין נט"י ולא פלוג חכמים בתקנתן ולכן יטול ידיו ולא יברך דברכה אינה מעכבת הנטילה. ודע דאם היה באוכל שיעור כביצה אפילו בלא קליפתה לכו"ע צריך נטילה בברכה [דגול מרבבה וש"א]:
י סָעִיף ג (י) פחות מכזית וכו' - דזה לא חשיבי אכילה אף לענין בהמ"ז והנה הט"ז פסק כן לדינא דא"צ נטילה וכן הוא דעת הב"ח וכן הסכים הגר"א והברכי יוסף והביא כן בשם הרשב"ץ ודעת הלחם חמודות והמ"א וא"ר ועוד אחרונים דאף בפחות מכזית דינו כפחות מכביצה ויטול ידיו ולא יברך וע"כ לכתחלה נכון להחמיר בזה. [ודע דשיעור כזית דצריך נטילה לכו"ע הוא אף אם היה מפירורין דקין מצטרפין ואם היה כביצה שלימה מהפירורין צריך לברך על הנטילה ג"כ]. אם אכל מעט פת למתק חריפות השתיה באופן המבואר לקמן סימן רי"ב דא"צ לברך המוציא משום דהוא טפל להשתיה י"א דגם נט"י א"צ אף אם יש בו כביצה וי"א דצריך עיין א"ר ובפחות מכזית נראה שבודאי יש לסמוך שלא להצריך נטילה בזה אף לכתחלה דבלא"ה יש מקילין וכנ"ל אך בכזית או כביצה יטול ידיו ולא יברך על הנטילה מחמת ספק:
יא סָעִיף ד (יא) דבר וכו' - היינו אפילו ירק ופירות ובשר ואע"ג דעל פירות לא תקנו נט"י התם הפירות עצמן לא נטמאו מהידים שהידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין משא"כ כשטבולין במשקה ובמשקה קי"ל דנגיעה בידים מטמא אותן להיות תחלה תקנו ליטול את הידים שלא יתטמאו המשקין על ידם ויפסלו אח"כ גם האוכל:
יב סָעִיף ד (יב) שטיבולו - ואותן ששוקעין פירות או ירק במים לנקותן חשיב טיבולו במשקה ודבר שאין דרכו לטובלו או להיות עליו משקה א"צ נט"י דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה דלא תקנו נט"י לשתיית משקין וכדלקמיה בס"ו:
יג סָעִיף ד (יג) באחד משבעה משקין - אבל שאר מיני משקין הנסחטין מן הפירות אינם חשובין משקין:
יד סָעִיף ד (יד) דבש - דבורים ולא של תמרים או של מין אחר. כתבו הפוסקים כל המשקין שנקרשו בין ע"י בישול בין ע"י צינה עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לא חשיבי משקה ודעת התוספות שאפילו חזרו ונימוחו אח"כ זולת יין או מים וה"ה חלב שנקפא כשחזרו ונימוחו חשיבי משקה. ולפ"ז מרקחת המטוגן בדבש אם הדבש שעליהן קרוש עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לכו"ע מותר לאוכלן בלא נטילה ואם הדבש אינו קרוש דעת הט"ז דחשיב משקה ודעת המ"א דלא חשיב משקה כיון שעומד הדבש הזה לאכילה ולא למשקה שם אוכל עליו והח"א הכריע דיש חילוק בזה דאם קנה הדבש ועדיין הוא מעורב בשעוה והתיכו ע"מ כן כדי לטגן בו אם כן מעולם לא היה עליו שם משקה כיון שהתיכו בשביל אכילה ואין צריך נט"י אבל הקונה דבש שכבר מהותך מן העושים משקה (מעד) וידוע שהם מהתכים כדי לעשות משקה צריך נט"י אע"ג שמטגן בו אוכל. ועיין בדה"ח שכתב דאם אוכל המרקחת ע"י מזלג יש להקל דא"צ נטילה. וכל זה במרקחת המטוגן בדבש אבל המטוגן בצוקער אין צריך נטילה לכו"ע דלא הוי משקה [אחרונים]:
טו סָעִיף ד (טו) שמן - היינו שמן זית [ב"י] ומשמע דשאר שמנים אינם בכלל משקה:
טז סָעִיף ד (טז) חלב - וה"ה מי חלב או חמאה כשנימוחה ולכן הטובל בהם דבר מאכל צריך ליטול ידיו ואם היה החמאה קרושה א"צ ליטול ידיו דחמאה קרושה הוי כאוכל. והאוכל דבר המטוגן בחמאה כשהיא לחה ע"ג צריך ליטול ידיו ובח"א כתב דדוקא כשנימוח החמאה במחבת בשעת הטיגון קודם שהניח האוכל לתוכו ונעשה עליה שם משקה מקודם אבל כשנימוח אח"כ קי"ל דמשקה הבאה לתקן אוכל הוא והאוכל דבר המטוגן בשומן או במי ביצים לכו"ע לא הוי משקה [אחרונים]:
יז סָעִיף ד (יז) דם - כדי נסבה דהא אסור לאכול דם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה. ואולי דמיירי שאוכל המאכל בטבול בדם מפני רפואה ופקוח נפש:
יח סָעִיף ד (יח) מים - ומלח העשוי ממים הוי משקה ולכן אם אוכל צנון במלח הוי דבר שטיבולו במשקה וצריך ליטול ידיו [דה"ח]. ונראה דמיירי כשהמלח היה לחה בשעת טיבול דבסתם מלח שהוא קרוש הלא אין שם משקה עליהן וכנ"ל באות י"ד:
יט סָעִיף ד (יט) אין ידיו נוגעות - גזרה שמא יגע בו:
כ סָעִיף ד (כ) בלא ברכה - כי יש מקצת הראשונים דסברי שלא הצריכו חכמים נט"י לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה משא"כ עכשיו שכולנו טמאי מתים ולכך לא יברך ענט"י שספק ברכות להקל והנה במ"א הביא בשם הל"ח דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו היינו על מקצת הראשונים הנ"ל אבל הרבה אחרונים החמירו מאד בדבר וכתבו דהעיקר כרוב הפוסקים דצריך נטילה מדינא אף בזה"ז ועיין בביאור הגר"א שגם דעתו כן והחמיר מאד בזה שאף צריך לברך ע"ז ולכן אף דהעולם אין נוהגין לברך עכ"פ אין להקל לאכול בלי נטילה. וצריך לזה כל דיני נטילה כמו לפת. ומ"מ בפחות מכזית נ"ל פשוט שאין להחמיר בזה כלל דאפי' בפת הרבה אחרונים מקילין וכנ"ל במ"ב:
כא סָעִיף ד (כא) אפ"ה יטול וכו' - דחיישינן שמא יטבלנו כולו:
כב סָעִיף ה (כב) ה"ז מגסי הרוח - שמראה בעצמו שהוא מדקדק במצות במה שא"צ דמדינא לא תקנו כלל נט"י לפירות וכמש"כ בסק"ב עיי"ש. ודע דמה דאסור בתורת חיוב הוא אפי' אם לא יברך על נטילה זו כיון שנוטלן משום מצות נטילה:
כג סָעִיף ה (כג) שלא היו ידיו נקיות - עיין באחרונים שהסכימו דאפילו אם אינו יודע להם שום לכלוך וטומאה רק שרוצה להחמיר ע"ע ליטול ידים משום כבוד הברכה ג"כ מותר והא דנקט הרמ"א ולא היו ידיו נקיות לאשמועינן דאפילו באופן זה דבודאי צריך מדינא לרחוץ ידיו משום הברכה מ"מ אין ליטלן דרך חיוב נטילה כדין רק דרך רחיצה בעלמא:
כד סָעִיף ה (כד) יש מי שנראה וכו' - כתבו האחרונים דכו"ע מודים בזה דמוהל היוצא מן הבשר לא חשיב משקה אך אם משקה טופח ממים שעליו שהודח קודם הצליה פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח מהמים שמתייבש בעת הצליה ודעת הגר"א דאם הודח במים קודם הצליה אז גם על המוהל היוצא מהבשר יש שם משקה:
כה סָעִיף ה (כה) והם נגובים - ר"ל שנתנגבו מרוטב שעליהם דאלו הם טופחים מהרוטב הם בכלל דבר שטיבולו במשקה וצריך נט"י:
כו סָעִיף ה (כו) דינו כפירות - והאחרונים הסכימו דמיני תבשיל כיון שאין דרך ליגע בו ביד אלא לאכול בכף א"צ נט"י ואפילו אם נוגע בו בדרך מקרה בתוך הכף ג"כ א"צ נטילה וכן נוהגין אבל מה שדרך ליגע בו בידיו אע"פ שאוכל בכלי לא מהני. פירות המבושלים במים יש דעות בין האחרונים אם צריכים נט"י וע"כ נכון להחמיר לאוכלן ע"י כף אם יש משקה טופח עליהן ובכבושים [כגון אוגערקעס וכה"ג] בודאי נכון להחמיר ליטול ידים אם לא שנתנגבו ממים שעליהן. כתב בדה"ח האוכל לעק"ך למתק השתיה וטובל הלעק"ך ביי"ש לא הוי דבר שטיבולו במשקה משום דזיעה הוא מהתבואה והוי מי פירות ואף אם הי"ש מזוג הוא במים מ"מ מועט הוא וא"צ נטילה עכ"ל משמע מזה דאם המים הוא רוב [לפי הגראדי"ן] הוי בכלל משקה. ואם הלעק"ך הוא פחות מכזית נראה דיש להקל וכמש"כ לעיל במ"ב ס"ק י':
כז סָעִיף ו (כז) השותה וכו' - דלא עביד דנגע בידו במשקין שבתוך הכלי לכן לא תקנו נטילה לזה ולכן אף אם אירע שנטל המשקין בידו כגון ששאב בידיו מן הנהר ושתה ג"כ א"צ נטילה דלא תקנו נטילה לשתיה [מ"א]:
כח סָעִיף ז (כח) יש מי וכו' - היינו לדעת מקצת הפוסקים שזכרתי לעיל באות כ' שס"ל דאין חיוב נטילה לטיבולו במשקה בזמן הזה ולכן אינו יוצא בנטילה זו לאכילת פת דלא נטל לשם נטילה המחוייבת:
כט סָעִיף ז (כט) שלא לאכול - כגון שהיו ידיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול ולא הסיח דעתו בינתיים בזה כ"ש דאין נטילה ראשונה עולה לו דלא היתה לשם קדושה כלל:
ל סָעִיף ז (ל) ואם וכו' - קאי על כל הסעיף:
לא סָעִיף ז (לא) לא הסיח דעתו - דאם הסיח דעתו משמירתן לכו"ע צריך ליטול שנית ובברכה דאז אין נטילה ראשונה עולה לו כלל:
לב סָעִיף ז (לב) בלא ברכה - דכמה פוסקים ס"ל דבנט"י לחולין אף אם לא כוון לשם נטילה יצא אם לא הסיח דעתו מעת שנטל ידיו ומבואר דבריהם בב"י סימן קנ"ט ובשו"ע שם סי"ג ע"ש וא"כ יטול בלא ברכה שמא יצא בנטילה הראשונה ועל נטילה ראשונה לא שייך לברך אף דנמלך לאכול סמוך ממש להנטילה כיון שלא היתה לשם נטילה [אחרונים]:
לג סָעִיף ז (לג) אם נגע וכו' - היינו אף בדבר שטיבולו במשקה [מטה יהודה וכ"מ בביאור הגר"א עי"ש]:
לד סָעִיף ח (לד) במדבר - הוא ג"כ הטעם מפני הסכנה אם ילך ויחפש אחר מים ונקט מדבר בפני עצמו לאשמועינן דסתם מדבר לעולם מקום סכנה הוא:
לה סָעִיף ח (לה) ואין לו מים - ואף כשיודע שאם יחזר אחריהם מיל ישיג שם מים ג"כ אין מחוייב:
לו סָעִיף ח (לו) פטור מנט"י - מ"מ במפה צריך לכרוך ידיו כדלקמן סימן קס"ג:
לז סָעִיף י (לז) ששיעורם ברביעית - היינו רביעית אחת לשתי ידיו ולקמן בסימן קס"ב ס"ד העתקתי דברי האחרונים שכתבו דלא יפחות מרביעית לכל יד ויד דבנוטל בפחות צריך ליזהר בהרבה דברים ואין הכל בקיאין בהם:
לח סָעִיף י (לח) מלא חפני טיבותא - מ"מ לכתחלה טוב יותר שלא יעשה בשביל זה דהוא ע"מ לקבל פרס אלא יעשה הכל לכבוד הש"י והשכר ממילא יבוא. ומי שזהיר בזה ואינו מתעשר הוא מפני שמעשיו מעכבין [אחרונים]:
לט סָעִיף יא (לט) עובר לעשייתן - קודם וסמוך להעשייה [מרש"י]:
מ סָעִיף יא (מ) דפעמים שאין ידיו נקיות - כגון שיצא מבהכ"ס או שנגע במקומות המכוסות בגופו שאינו ראוי לברך קודם שנטל ידיו ומפני זה נהגו בכל הנטילות לברך אחר הנטילה:
מא סָעִיף יא (מא) מים שניים - הב"י הביא זאת בשם רבינו ירוחם שכתב שכן נהגו רבותיו ובשב"ל הביא בשם רבינו מאיר ז"ל שנהג לברך אחר הנטילה וקודם הניגוב וכדלקמיה וכן נהגו העולם:
מב סָעִיף יא (מב) שגם הניגוב וכו' - הוא טעם אחר לאיחור הברכה דגם אחר הנטילה חשיב עוד עובר לעשייתן דגמר הנטילה הוא הניגוב וכדלקמיה בסי"ב:
מג סָעִיף יא (מג) ומקרי עובר לעשייתן - ואף בשופך רביעית בב"א דלדעת המחבר א"צ ניגוב כלל כדלקמיה מ"מ לא פלוג [מ"א וש"א]:
מד סָעִיף יא (מד) מברך אח"כ - והיינו לפי טעם הראשון שכתב המחבר דלא דמי לשאר ברכות שעל מצוה דקי"ל שאם לא בירך מתחלה שוב אינו מברך אח"כ דהואיל ואדחי אדחי דשאני הכא שלא היה ראוי לברך מקודם משום שפעמים שאין ידיו נקיות ולכן אף אם כבר נגב ידיו יוכל לברך עוד אבל אם כבר בירך המוציא כתבו הפוסקים דשוב אינו מברך על נט"י. והנה הט"ז מחמיר אף לאחר הניגוב ששוב לא יברך ואף דלמעשה אין לנהוג כן דרבו האחרונים שמסכימים עם הרמ"א מ"מ לכתחלה יש ליזהר בזה מאד וע"כ יש ליזהר במה שנוהגין איזה אנשים שאומרים שאו ידיכם וממשיכין הדבר מלומר ענט"י עד לאחר הניגוב שלא כדין עושין כן:
מה סָעִיף יב (מה) לחם טמא - כתב הב"י דהיינו משום דמים הראשונים ששופך על ידיו טמאים הם שנטמאו מחמת ידיו כדלקמן בסימן קס"ב ואף דשופך מים שניים לטהר המים כדאיתא שם מ"מ לכתחלה צריך להעביר את הראשונים לגמרי ע"י ניגוב ורש"ל כתב דעיקר הניגוב הוא משום נקיות דכשידיו לחים ממי הניגוב יש בו משום מיאוס וכ"מ ברש"י סוטה דף ד'. כתב המ"א בשם התשב"ץ לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא חלוקו או כל בגדיו במשמע:
מו סָעִיף יג (מו) בלא ניגוב וכו' - כן איתא בתוספתא וכתב הב"י דהטעם הוא משום דבמטביל אין כאן מים טמאים כלל ולכן אין צריך ניגוב ולמד מזה דה"ה בשופך רביעית בבת אחת על שתי ידיו או על כל יד ויד בפני עצמו דקי"ל נמי דהמים טהורים הם [כדלקמן בסי' קס"ב] אין צריך ניגוב. ורש"ל חולק על זה דס"ל דעיקר הניגוב שתקנו הוא משום מיאוס וכנ"ל וא"כ מה לי רביעית בבת אחת או לא ורק במטביל אין צריכין ניגוב דטבילת הידים הוא כעין טהרה דאורייתא של טבילת הגוף ושם בודאי אין צריך ניגוב ולכן גם בטבילת ידים לא תקנו בו ניגוב וכדבריו כתב גם הב"ח בסימן קס"ה וכן הסכימו שאר אחרונים. ואף במטביל דא"צ ניגוב מן הדין כתב המ"א דמי שדעתו קצה עליו יש בו משום מיאוס וצריך ניגוב:
א סָעִיף א צריך ליטול יד ימין תחילה כדי שתשמש השמאל לימין (רקנ"ט פ' עקב) ועסי' ד' ס"י וב"י שם: יטול ידיו. אף על גב דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין מ"מ גזרו ליטול אטו סרך תרומה:
ב סָעִיף א ואינו קובע. ואם קובע סעודתו עליו דצריך לברך המוציא יש מחלוקת אם יטול ולכן יטול בלא ברכה (של"ה) ולבוש כ' שיאכל פת אחר תחלה עכ"ל ולא ידעתי מי החולק בזה דאע"ג דהרב"י מסתפק בדבר מ"מ כיון שסיים אח"כ בשם הרשב"א שצריך נט"י משמע דפשוט ליה בתר דאיבעיא ליה וכ"כ הרמב"ם רפ"ו כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא יטול וכו' ובבד"ה ובמשמרת הבית כתבו להדיא דצריך נטילה כשקובע עליו ע"ש ולכן יברך ענ"י:
ג סָעִיף ב פחות מכביצה. כיון דאינו מקבל טומאת אוכלין וע' בתו' ור"ן פ"ב דסוכה שחולקים ע"ז ובתוס' פסחים דף קט"ז וכ"כ התוי"ט רפ"ב דטהרות ע"ש:
ד סָעִיף ג פחות מכזית. נוסחא מוטעת נזדמנה להרב"י ברוקח ונוסחא הישרה צ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה כדאמרי' בסוכה ובברכות וכ"מ מתוכו דהא מצה נמי בעי כזית וא"כ כל הסעיף זה ט"ס הוא וכ"כ בל"ח:
ה סָעִיף ד דבר שטיבולו. ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה א"צ נט"י דבטלה דעתו אצל כל האדם, הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה (רדב"ז ח"א ע"ח):
ו סָעִיף ד משקין. שאף שנוגעים בשני נעשו ראשונים ומשויה להאוכל שני עס"ז:
ז סָעִיף ד דבש דבורים. ולא דבש תמרים כתב בבה"ז פ"ג דמנחות דף ל"א דקי"ל דדבש קרוש אינו משקה ולכן א"צ ליטול למרקחת עכ"ל וכ"כ הרדב"ז סי' ק"א בין שנקרשו ע"י בישול בין ע"י צינה אבל אם נתעבד מעט ועדיין הם ניגרי' צריך נטילה וברפ"ג דטהרות פי' הר"ש דדוקא כשהוא טופח להטפיח מקרי משקה, ואם נקרש כ"כ שאינו טופח להטפיח מקרי אוכל, עוד מייתי התם תוספתא דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין עכ"ל ואם כן אין חשש כלל בדבש המרקחת מאחר שעומד לאכילה לא מקרי משקה (וכ"פ הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין) וכ"ה בשבת דף י"ט דבש מעיקרא אוכלא והשתא אוכל' וע' בב"ב דף ע"ב ובתוס' שם שגם שמן ודם וחלב שקרשו אינן משקים ומשמע בכ"מ אפי' חזרו ונימוחו זולתי היין ע"ש בשם תוס' פסחים דף י"ד:
ח סָעִיף ד דם. כדי נסבה דאסור לאכול הדם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפוא' ופקוח נפש, כ' הל"ח סמ"א בפכ"ה דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מי שיסמוכו שהתוס' סוברים כן ופוק חזי מאי עמא דבר ועסי' תע"ג:
ט סָעִיף ה לפירות. דתרומת פירות דרבנן ולכן לא גזרו בחולין ואף על גב שצריך לברך עליהם סתם ידים כשרות לברכה אלא א"כ יודע שנגע במקום מטונף כמ"ש ססי' ד' (רשב"א קנ"ג) ועסי' צ"ב ס"ה:
י סָעִיף ה שהמוהל טופח. נ"ל דכ"ע מודים בזה דהתוספות שכתבו בחולין דף ל"ג ונאכלין בידים מסואבות לצלי מיירי דלא בעי הדחה עכ"ל, משמע דס"ל דהמוהל אינו מכשיר דלא נקרא משקה ועוד פשוט בגמרא דוקא דם שחיטה מכשיר ואם משקה טופח ממים עליו פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח ממים, ורש"ל כתב דאפילו משקים טופחים על תבשיל א"צ נט"י דלא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותו במשקה אבל לא בלחלוחית של עצמו עכ"ל, וכ"כ רי"ט ח"ב סי"ד בשם רבו, שכיון שנתבשל מקרי אוכל והוא מפקפק בדבר עכ"ל כ"ה וברש"י בברכות דף נ"ב סוף ע"א כתב דמשקה תבשיל תורת אוכל עליו ונ"ל דוקא משקה טופח של עצמו אבל רוטב גמור מקרי משקה וכ"מ במשנה רפ"ג דטהרות עמ"ש ר"ש ר"י, והרשב"א כתב בת"ה וז"ל דוקא פירות נגובין ובשר ודגים וכיוצא בהן אין צריך נטילה, אבל כל שיש בהן משקה או שמטבל אותן במשקה צריך כו' עכ"ל וכ"כ בקצרה וז"ל או שנשרו במים ועדיין לחים:
יא סָעִיף ד א"צ ליטול. כיון דאינו נוגע במשקה לעולם, ולפ"ז השותה מים מנהר בידו צריך נט"י ולא ראינו נוהגין כן (כ"ה רדב"ז) ול"נ כיון דלא גזרו על שותה א"צ נט"י עמ"ש ס"ד:
יב סָעִיף ז יש מי שנראה. זהו דעת התוספות בפסחי' ד' קט"ו בד"ה כל שטבולו והוכיחו כן מברכות דף מ"ג דאמרינן אף על גב שנטל ידו אחד לשתיה צריך לחזור וליטול שתי ידיו כיון שמתחל' לא נטל לשם קדושה והנ"צ לא הבין דברי הרב"י וכתב עליו דברים אשר לא כדת ול' הד"מ אטעיתיה ע"ש ועמ"ש סי' קנ"ט סי"ג:
יג סָעִיף ד שלא לאכול. כגון שהיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול ולא הסיח דעתו בנתיים אין נטילה ראשונ' עולה לו דלא היתה לשם קדושה כלל פסק רמ"א דיטול בלא ברכה משום דלהאומרים דא"צ כונה עלתה לו נטילה ראשונה ולא שייך לברך עליה כיון שלא כוון כלל לנטילה דומיא לנדה שנפלה למים או שזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה דלא שייך לברך ואפילו נטל לדבר שטיבולו במשקה לדעת התוס' א"צ נטילה כלל וכמ"ש ס"ד ולכן לא יברך ואף על נטילה של עכשיו לא יברך דדלמ' עלתה לו נטילה ראשונה הוצרכתי להאריך בזה שהב"ח פי' פירוש זר בעיני ולא ידעתי מי דחקו לכך שהדבר פשוט כמ"ש:
יד סָעִיף ח במדבר וכו'. דדמי להולכים במלחמה (ב"י א"ח) וא"כ משמע דאף דיש מים תוך ד' מילין וכמ"ש הר"ר יונתן בעירובין ספ"ק, וצ"ל הטעם דבמדבר הוי סכנה לחפש אחר מים עסי' קס"ג:
טו סָעִיף יא דפעמים שאין כו'. כגון היוצ' מב"ה ומפני כך נהגו בכל הנטילו' לברך אח"כ ואף על גב דכששופך רביעית א"צ ניגוב מ"מ לא פלוג כמ"ש הטור:
טז סָעִיף יא מברך אח"כ. ולא דמי לשאר ברכו' שאינו מברך אח"כ משום דק"ל נרא' ונדח' אינו חוזר ונרא' כמ"ש סי' קס"ז ס"ח משא"כ כאן דלא חזי מעיקרא לברכה מותר לברך אח"כ ועמ"ש סי' תל"ב ס"א, ביש"ש בחולין שאם בירך המוצי' שוב אינו מברך ענ"י, וז"ל התניא נטל ידיו ואינו יודע אם בירך אינו חוזר ומברך ומצאתי בשם רב נטרונאי ר"מ שאם טעה ולא בירך ענ"י ואכל פת לא יברך עכ"ל:
יז סָעִיף יב וינגבם. ולא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה (תשב"ץ סי' קנ"א):
יח סָעִיף יג בלא ניגוב. נ"ל דעכ"פ יש בו משום מיאוס אם דעתו קצה עליו, ועיין בלבוש וב"ח כ' בסי' קס"ה דוקא במטביל א"צ ניגוב אבל בשופך רביעית צריך ניגוב:
א סָעִיף א יטול ידיו. משום סרך תרומה פרש"י שהידים שניות פוסלות את התרומה אבל חולין לא מהניא בהן שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגות בחולין:
ב סָעִיף א א"צ נט"י. אבל אם קבע עלייהו כתב ב"י סברות לכאן ולכאן אם צריך נטילה הנהוג' בחולין. ומסיק דמשמע מדברי רשב"א דצריך נט"י וא"כ ודאי צריך לברך ובלבוש כתוב דיטול ולא יברך ול"נ דיברך ויש ראי' ממ"ש ב"י קס"ח קרוב לסופו בשם ר"ש בעיסה שסופה סופגנין ותחילתה עיסה וז"ל ומברך עליה המוציא וטעון נט"י ובהמ"ז עכ"ל. וכאן אין מי שחולק רק שב"י מפלפל בזה ותימ' על שלא הביא זה כאן:
ג סָעִיף ב יטול ידיו ולא יברך. הטעם בב"י לפי שאין אוכל פחות מכביצ' מקבל טומאת אוכלין ואיכא למימר דסתם הצריכו נטילה לאוכל פת ולא פלוג ע"כ לא יברך מספק אבל בפחות מכזית מפורש בגמ' בסוכה שא"צ נטילה:
ד סָעִיף ד בא' מז' משקין כו'. פירש"י שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה:
ה סָעִיף ד י"ד שח"ט ד"ם. בפ"ז דמכשירין מביא רמב"ם ור"ש ת"כ אשר יבוא עליו מים אין לי אלא מים הטל והשמן והיין והדבש והחלב מנין ת"ל וכל משק' אשר ישתה יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי כו' ודבש דבורים לא מקרי שם לוויי דדבש סתם מקרי והלויי שם דבורים אינו אלא למעט של צרעה ואלו ז' משקין מתטמאים ומכשירים אבל לא זולתם ויליף להו בברייתא מקרא דאלו נקראו משקה ולא כלבוש שהם גזירה משום תירוש:
ו סָעִיף ד נטילה בלא ברכה. שאינו אלא משום נקיות שלא תקנו נטילה אלא בפת (ב"י בשם רי"ו) ובנוסח הסידור ההגד' כתוב קודם חרוסת צריך לברך על נטילת ידים וכתבו התוספות שהוא טעות הביאם בית יוסף:
ז סָעִיף ד רק ראש הירק כו'. זה תלמוד ערוך בפ' ע"פ לפי המסקנא דלמא משקעי ליה פי' דקודם אכילת מרור צריך נטילה לפי שמטבל בחרוסת שהם משקה ואף שאין מטבל רק ראש המרור מ"מ חיישינן שמא ישקע אותו כולו שם. וב"י כתב שיש ללמוד מכאן דין ראש ירק ואיני יודע מה לימוד שייך כאן דזהו דין הגמרא ממש: שמעתי מי שרוצה להקל לאכול מיני מרקחת בדבש בלי נטילה ואומרים שאין כאן משקה דאיתא בתוספתא הביאם הר"ש פ"ב דטהרות דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלים ואם כן הך דבש של מרקחת ודאי חשיב עליה לאוכלין שהרי מטגנן לאכילה אבל הבל יפצה פיהם דאי' בסוף עוקצין חלות דבש מאימתי מטמאות משום משקה בס"א משירסק פי' שירסק החלות להוציא הדבש ובזה ודאי דכל הדבש שלנו מרסקין אותו מן החלות שהם עם שעוה. ובזה הוה משקה אפי' חישב אח"כ עליו לאכילה כיון דעביד בהם מעשה למשקין וכ"מ להדיא מדברי רמב"ם פי"א דטומאת אוכלין וז"ל דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה פי' אפי' לא חישב עליו לאוכלין רדה הדבש מכוורתו משירסק החלות מטמא משום משקה דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין הרי שלגבי רדה הדבש לא כתב חילוק דחשב לאוכלין כמ"ש גבי זב אלא ודאי כדפי' בדבש שרדה אותו נעשה במעשה משקה לא יועיל לו אח"כ מחשבה לאוכלין דאין מחשבה מוציא מידי מעשה כדאיתא בדוכתי טובא לענין טומאה משא"כ בזב מאליו יכולה מחשבה להוציא אח"כ ממה שהיה תחלה סתמו למשקה וא"ל כאן כיון שטגנו לדבש הוה עשה בו מעשה זה אינו דלא חילקו בזה לומר דמעשה מבטל מעשה אלא לענין כלים דטומאה שירדה ע"י מעשה שעשאה כלי בזה אמרו דשינוי מעשה שנעשה באותו כלי לבטלו מכלי מהני כמבואר דבר זה סוף פרק כ"ה דכלים אבל בטומאת אוכלים ומשקים לא שייך לו' דאין יוצא מידי טומאתו הראשונה אלא א"כ נפסל מאכילת כלב אבל לעשות ע"י מעשה האוכל למשקה או איפכא זה לא נשמע ולא נראה אלא בזה תליא מילתא דאם נעשה מעשה שהוא משקה אין לו ביטול ע"י שום מעשה להחשב אוכל אלא במידי דהוא סתמו למשק' מהני מחשבה לעשותו אוכל מ"ה במיני מרקחת שלנו הנעשים מדבש שרדוה מכוורת אע"ג דטגנן ודאי הוה משקה לעולם וצריך נטילה וזה מוכח עוד דאם לא כן לא תמצא דבש שיהיה נקרא טיבולו במשקה דנימא כיון שחשיב עליו לאכלו ע"י טיבול הוה אוכל ולמה חשבו התנא בין ז' משקים אלא ודאי כדפרישית כנ"ל ברור:
ח סָעִיף ה ובשר צלי כו'. יליף לה מדפירש רשב"א על ההיא דכל הבשר דרב המנונא היה לו צלי והוצרך לנטילה וכתב הרשב"א דפת אכל עמו דאלו צלי לבדו לא היה צריך לנטילת ידים ואדרבא קי"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח עכ"ל וסיים ב"י וצ"ל שהוא סובר דמוהל היוצא מהצלי אין שם משקה עליו כו' דא"ל דמיירי בצלי יבש דא"כ קשה מנ"ל לרשב"א למוקי בפת לוקי בצלי לח ותמהני מהי תיתי לו' דמוהל צלי יהיה משקה דהא דוקא דם נקרא משקה ואלו היה שם דם על המוהל היה אסור ואע"ג דגבי מוהל שמן יש חילוק איזה נקרא משקה כדאיתא פרק חבית דף קנ"ח התם מטעם דאף הוא קרוי שמן משא"כ במוהל בשר דודאי לא שייך לכללו בשם דם:
ט סָעִיף ה ותבשיל מחטים כו'. במרדכי כתוב לאו דוקא פירות אלא אפילו כל תבשיל אפילו חטים המבושלים מאחר שאינם פת ואין צריך נטילה הנוטל ה"ז מגסי הרוח ופי' ב"י דהיינו דוקא נגובים דאלו יש משקה טופח צריך נטילה. ורש"ל פ' כ"ה חילק ע"ז וז"ל ול"נ שאפילו משקה טופח עליהם לא נקרא טיבול במשקה אלא בישול קרי להו ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה אבל לא בלחלוחית של עצמו ומ"ה אין צריך נטילה לצלי ומ"ה הוצרך הרשב"א ההיא דבליס ליה אומצא עם הפת ולא פי' בטעם טופח המים ולחלוחית המים שהיו עליו קודם צלייה אלא כל כה"ג לא נקרא טיבולו במשקה עכ"ל. ונעלם מעיני הרב דברי הרשב"א בת"ה דף קנ"ט וז"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח ומיהו דוקא פירות נגובים ובשר ודגים וכיוצא בהם אבל כל שיש בהם משקה או שמטבל אותם במשקה צריכים נטילה כו' עכ"ל. הרי בהדיא דהרשב"א ס"ל אף מצד לחלוחית עצמו צריך נטילה והיינו מצד המים או שאר משקה מהנך ז' דלעיל שעל הפירות אבל לחלוחית מצד מוהל שלהם לא מהני דהא לא מז' משקים הם. וע"פ זה נ"ל גם בחטים מבושלים שזכר המרדכי מיירי דוקא בנגובים מן המים שנתבשלו בתוכה אבל גבי צליה נ"ל דאפילו הודח הבשר במים קודם הצלייה מכל מקום בשעת הצלייה נתייבש אותו לחלוחית ומן הבשר יוצא מוהל והוא מלחלוחית הבשר ואינו נקרא משקה ומש"ה הוכרח הרשב"א לפרש ההיא דכל הבשר משום פת שעמו. ועוד נ"ל דכשמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ"ש ב"י בשם הר"ן בלשתות לא בעי נטילה משום דלא עבד דנגע במשקין שבתוך הכוס כו' ה"נ בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף בתוך הקערה. אבל אם הוא עיסה בטיגון נ"ל שיש לחלק באם הוא מטוגן בחמאה צריך נטילה כיון דחמאה הוא בכלל חלב והוא א' מז' משקין אבל מטוגן בשומן אווז או של בשר א"צ נטילה דלאו מז' משקין הוא כ"ז נ"ל ברור:
י סָעִיף ו השותה כו'. כ"כ הטעם בסמוך וע"כ האוכל דבש צריך נטיל' דהא עביד דנגע בידו לטבול בדבש ולאכול:
יא סָעִיף ז ואם לא הסיח וכו'. נ"ל דהוקשה לו דהא קי"ל בסי' קנ"ט ס"ג דלא בעינן כונה אלא לכתחלה וכאן הוה נטילה ראשונה דלא גרע משלא בכונה ע"כ כ' דה"נ כן הוא דיחזור ויטול בלא ברכה כל שלא הסיח דעתו דשפיר מועיל נטילה הראשונ' לענין שלא יברך שנית:
יב סָעִיף יא שגם הנגוב וכו'. לפי טעם זה קשה הא יש הרבה נטילות שא"צ ניגוב כמ"ש בסעיף שאחר זה אבל לטעם הא' שכתב הטור משום דאין ידיו נקיות ניחא. ומ"ש רמ"א דאם שכח לברך עד אחר ניגוב מברך אח"כ משמע אבל לא אחר ברכת המוציא. וז"ל רש"ל פ' כ"ה דאם שכח לברך עד אחר ניגוב כתבתי בפ"ק דפסחי' סי' ב' שיכול לברך קודם המוציא ולא אח"כ עכ"ל. הנה ראייתו נעלמה ממני אבל לפי הנראה הרבה יותר לע"ד דאחר גמר קיום המצוה דהיינו הניגוב לא יברך דהא כל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן ודאי במצוה שיש משך זמן לקיימ' אז אף אם שכח לברך קודם העשייה יש עוד זמן שהוא עוסק בה משא"כ באם כלה משך קיומה לא יברך ומ"ה כת' הטור שיברך קודם ניגוב ולא כתב אפי' אחריו וראייה ממ"ש בסי' קס"ז ס"ח דאם לא נזכר עד אחר שגמר סעודתו אינו מברך המוציא וא"ל דשאני הכא כיון שעדיין לא אכל זה אינו דהאכילה אפשר שתהיה בידים טהורות בלא נגיעה כמ"ש ב"י בסי' קס"ד בשם כל בו דאם הניח ידיו בבתי ידים א"צ אח"כ נטילה ותו דא"כ היה לו לברך וציונו לאכול בידים טהורות דמצות נטילה כבר אזלה לה. וא"ל ממ"ש רמ"א סי' קע"ב דפולט המשקין ומברך שאני התם שנזכר בעוד שהמשקין בפיו כמ"ש שם הרא"ש הביאו ב"י ומשם יש ראיה דהא אמרי' שם בגמ' כיון דאידחי אידחי וה"נ כן הוא דאידחי מן קודם ניגוב אידחי' לגמרי:
יג סָעִיף יב בלי ניגוב. במרדכי הביאו ב"י כתב המטביל ידיו לחוד ונתן בו הב"י טעם משום שהמים שעל ידו לא נטמאו ומ"ה כתב אם שופך רביעית בבת אחת שאין המים מטמאין שאין צריך ניגוב וכמו שסיים כאן וה"ה לנוטל ידיו כו' ורש"ל כ' ע"ז ולא דיבר נכונה כי הניגוב הוא תיקון חכמים ומשום מיאוס כמ"ש רש"י על לחמם טמא דדבר מיאוס קרוי טמא ולא תקנו אלא בנט"י כמו שתקנו מנא וכח גברא אבל בטבילת ידים שבא מצד טבילת גופו שהיא דאורייתא לא תקנו מידי עכ"ל. ודבריו נראים עיקר דהא אמרי' בגמרא בשם רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנא' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא ופירש"י דיליף מקרא דמיאוס נקרא טמא דקרא קאי התם על דבר מיאוס ואם כן מאי מהני נטילה רביעית בבת אחת וא"ל א"כ המטביל ידיו אמאי אין צריך ניגוב דשאני מטביל דיש לו דין טבילת כל גופו וזה פשוט דהטובל כל גופו דנעשה טהור אפי' בעודו לח והפסוק לא מיירי אלא בדבר ששייך לאכילה דהא אמר יאכלו דהיינו נטילת ידים בזה הקפיד על מיאוס. ובלבוש כתוב שיש כאן ב' דיעות אם צריך ניגוב למטביל כיון דגם במטביל שייך מיאוס כיון שהם לחים וזה אינו דא"כ כל ידים לחות אפי' הם טהורים יהא אסור לאכול בהם אלא פשוט דבמקום שתקנו נט"י משום טומאה הקפידו ג"כ שבאותו פעם לא יהיה מיאוס ואסמכו' אקרא דככה יאכלו שמצינו גם כן שהקפידו על מיאוס ואין כאן אלא דיעה אחת דכ"ע מודים דמטביל דברייתא היא כמ"ש ב"י וכ"כ הוא עצמו אלא שכתב שר"א חולק על הברייתא וזה לא ניתן להיכתב שהיאך יחלוק ר"א שהוא אמורא על הברייתא כנ"ל:
א סָעִיף א ידיו. צריך ליטול יד ימין תחלה כדי שישתמש השמאל לימין רקנט"י פרשת עקב מ"א. והבאר היטב אשר לפני כתב על המ"א שטעה בזה ע"ש. והוא טעה ולא ראה ברקנט"י עצמו ע"ש:
ב סָעִיף א קובע. ואם קובע סעודתו עליו דצריך לברך המוציא יטול בלא ברכה או יאכל פת אחר תחלה של"ה ולבוש. אבל הט"ז ומ"א פסקו שיטול ויברך ענט"י ע"ש ועיין בספר דמשק אליעזר דף שי"ח ע"ב ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' ח"י:
ג סָעִיף ג מכזית. הל"ח והמ"א כתבו דכל הסעיף זה הוא בטעות ונוסחא הישרה צ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה עיין שם ועיין ב"ח ובשכנה"ג וביד אהרן ובמטה יוסף ח"ב סי' ח"י:
ד סָעִיף ד שטיבולו. ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה אין צריך נטילת ידים דבטלה דעתו אצל כל אדם. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה רדב"ז ח"א סי' ע"ח. ועולת תמיד עיין שם. ועיין במטה יוסף ח"ב סי' י"ח:
ה סָעִיף ד משקים. שהידים שניות ומטמא משקין להיות תחלה ומשוי להאוכל שני:
ו סָעִיף ד יין. וחומץ בכלל יין. מטה יוסף שם:
ז סָעִיף ד דבש. היינו של דבורים ולא דבש תמרים עירב אחד מז' משקים הללו עם שאר משקים כגון דבש של דבורים עם דבש תמרים וכיוצא אזלינן בתר רובא אי רובא משאר משקין א"צ נט"י מחצה למחצה צריך נט"י. מטה יוסף ח"ב סי' י"ח. דבש המרקחת וכן לכל המשקה שנתבשל רבו הדיעות אי הוי משקה או לא. עיין מ"א וט"ז וברכת הזבח ובהרדב"ז ומהרי"ט וביד אהרן. ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' י"ח העלה להלכה דאם הוא מרק צלול בין שנתבשל לבדו בין שנתבשל עם מין אחר צריך נטילה ואם אין כאן מרק אלא שהוא קרוש ויבש הרי הוא אוכל וא"צ נטילה. ואם הוא קרוש אלא שאינו יבש שעדיין הוא ניכר אם חשב עליהם למשקים צריך נט"י ואם לאו א"צ נטילה ובטל ובמים אפילו הם קרושים ויבשים כאבן אם חשב עליהם למשקה צריך נטילה ואם הם מבושלים עם מין אחר ואין שם מרק אלא משקה מובלע בתוך האוכל ונעשה הכל גוף א' אע"פ שיש לחלוחית טופח ע"מ להטפיח א"צ נטילה ומי כבשים פשיטא דהוי משקה וצריכין נטילה ע"כ:
ח סָעִיף ד שמן. שמן זית ולא שמן שומשמין גינת ורדים חא"ח כלל (י"א) [א'] סי' כ"ט ומטה יוסף ח"ב סי' ח"י:
ט סָעִיף ד חלב. ומי חלב הרי הם כחלב והוא אחר שעושין הגבינה נשאר אחריו חלב מעורב עם אוכל צף מלמעלה ואותו הנשאר נקרא מי חלב מטה יוסף שם. חלב חמוץ הנקרא יגור"ט צריך נט"י מטה יוסף שם. ועיין יד אהרן:
י סָעִיף ד דם. כדי נסבה דאסור לאכול דם ודם וחגבים לא מיקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפואה ופקוח נפש. מ"א:
יא סָעִיף ד ברכה. שאינו אלא משום נקיות. ובל"ח כתב דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו שהתוס' סוברים כן מ"א ועיין עטרת זקנים. ובמטה יוסף סי' ח"י כתב דהמקיל הוא מכלל המזלזל בנט"י הנעקר מן העולם וחייב נידוי ע"כ ירא שמים יזהר בדבר ואל יחוש למנהג הרע ע"ש:
יב סָעִיף ד הירק. וה"ה אם אוכל בכף צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה מיהו אם הטיבול הוא במשקה שהוא מבושל גם למאן דמחמיר ליטול ידיו גם במבושל אם אוכל בכף אין להחמיר דתרי חומרות לא עבדינן. כנה"ג ומטה יוסף שם ע"ת:
יג סָעִיף ה מחטים. רש"ל כתב דבכל הני אפי' משקה טופח עליהם לא נקרא טיבול במשקה ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה אבל לא בלחלוחית של עצמו. וט"ז חולק וכתב דאף מצד לחלוחית עצמו צריך נט"י והיינו מצד המים או שאר משקה מהנך ז' שעל הפירות אבל לחלוחית מצד מוהל שלהם לא מהני דהא לא מז' משקים הם. ועפ"ז נ"ל גם בחטים מבושלים מיירי דוקא בנגובים מן המים שנתבשלו בתוכה אבל גבי צלייה נ"ל דאפי' הודח הבשר במים קודם הצלייה מ"מ בשעת הצלייה נתייבש אותו לחלוחית ומן הבשר יוצא מוהל והוא מלחלוחית הבשר ואינו נקרא משקה. וכתב עוד נ"ל דכשמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ"ש ב"י בלשתות א"צ נטילה משום דלא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס וכו' ה"נ בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף מתוך הקערה. אבל אם היא עיסה בטיגון נ"ל שיש לחלק באם הוא מטוגן בחמאה צריך נטילה דחמאה בכלל חלב והוא מז' משקין אבל מטוגן בשומן אווז או של בשר א"צ נטילה דלאו מז' משקין הוא עכ"ל. וע"ל ס"ק י"ב:
יד סָעִיף ו השותה. הטעם כיון דאינו נוגע במשקה לעולם. לפ"ז השותה מים מנהר בידו צריך נטילה ולא ראינו נוהגין כן כנה"ג. רדב"ז. וכתב המ"א ול"נ כיון דלא גזרו על שותה א"צ נט"י לעולם ע"ש וכתב ט"ז והאוכל דבש צריך נטילה דהא עביד דנגע בידו לטבול בדבש ולאכול. ועיין הרדב"ז ח"א סי' ע"ח והלק"ט ח"ב סי' קכ"ח ובתשו' פנים מאירות סי' ס"ח ומטה יוסף ח"ב סי' ח"י:
טו סָעִיף ח מנט"י. וצריך לכרוך ידיו במפה כמ"ש בסי' קס"ג מטה יוסף ח"ב סי' ס"ו ס"ק ל"ב דלא כמהר"א סמיגו ז"ל ע"ש. וכתב המ"א דאף דיש מים תוך ד' מלין א"צ לחפש אחריהן כיון דהוא במקום סכנה ע"ש:
טז סָעִיף ט בנט"י. אפילו בפעם א'. ועיין ברש"י בסוטה שכתב שאוכל תמיד בלי נט"י ועיין במטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק ל"ד:
יז סָעִיף י טיבותא. ומ"מ לא יעשה ע"מ להתעשר דה"ל ע"מ לקבל פרס. של"ה:
יח סָעִיף יא אח"כ. אבל לא אחר ברכת המוציא. רש"ל מ"א ע"ש וט"ז כתב דאפילו אחר הניגוב לא יברך ע"ש. ובהלק"ט ח"א סי' מ"ו נראה דס"ל דאחר ברכת המוציא יכול לברך על נטילת ידים ע"ש ועיין מטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק ל"ז:
יט סָעִיף יג ניגוב. משום שהמים שעל ידו לא נטמאו:
כ סָעִיף יג רביעית. רש"ל וב"ח וט"ז כתבו דדוקא בטבילה אין צריך ניגוב אבל בנטילה אפילו ברביעית לא מהני מידי ועיין בשכנה"ג. לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה. תשב"ץ מ"א:
א סָעִיף א צריך כו' ועסי' ד' וב"י שם דאין לחלק בין נטילת שחרית לנטילה לסעוד' ומבואר שם שנוטל תחל' הכלי עם המים ביד ימין ונותנו לשמאל ויריק משמאלו על ימינו ואח"כ על שמאלו: (סק"א) יטול כו' אטו סרך תרומ' כו' דבתרומה שני עושה שלישי וכיון דגזרו על הידים שהן עסקניות שיהיו להם דין שני לטומאה ואם יגעו בתרומה יפסלו התרומ' שתעשה שלישי ולכן הצריכו אפי' לחולין לנטילה לטהר הידים ועי"ז יהיו נזהרים גם אוכלי תרומ':
ב סָעִיף א (סק"ב) ואינו כו' דצ"ל המוציא כדלקמן סי' קס"ח ס"ו והרב"י מסתפק בדבר שכ' תחלה מדכ' הרמב"ם כל' הש"ע כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נט"י א"כ גם בפת הבא בכסני' אם קבע סעודתו עליו דצ"ל המוציא צריך ג"כ נט"י וסיים ומיהו קשה בעיני שעל לחם א' בעצמו פעמים יצטרך לו נט"י ופעמים לא יצטרך ואפשר דלא מקרי פת שמברכי' עליו המוצי' אלא פת שמברכי' עליו לעולם המוציא אפי' כשאינו קובע עליו כו' אלא שמצאתי לרשב"א כו' ומשמע מדבריו שאם קובע סעודתו עליהם צריך נט"י עכ"ל הרב"י: וכ"כ הרמב"ם כו' ר"ל מאי דמבע"ל להרב"י בל' הרמב"ם פשיטא לי' למ"א דהלשון מורה דאפי' בפת הב"ב אם קבע עליהם דצ"ל המוציא צריך נט"י:
ג סָעִיף ב (סק"ג) פחו' כיון דאינו מקבל טומאת אוכלי' ר"ל מן התור' אע"ג דמדרבנן מקבל טומא' מ"מ הקילו בו לענין נט"י דכיון דאין דין נטילת ידים כ"א מדרבנן כ"כ בס' תוס' יה"כ במס' יומא שחולקי' ע"ז וסבירא דגם פחות מכביצ' ניהו שאינו מטמא אחרי' אבל הוא עצמו מקבל טומא' מן התור' וא"כ בעי נטיל'. ולפי דתליא באשלי רברבי כ' הרב"י דיטול ידיו ולא יברך:
ד סָעִיף ג (סק"ד) פחות מכזית נוסחא מוטעת כו' דסעיף זה מקורו מרוקח שהביא הרב"י וזה לשונו ונוטלין ידיהם(בליל פסח אחר סדר ההגדה קודם אכילה) ומברכים ענט"י מפני שצריך לטבל טיבול שני במרור (דס"ל כדעת רש"י דלקמן דצריך לברך ענ"י לצורך דבר שטיבולו במשק') אבל על אכילת מצה שהי' יוצא בכזית א"צ נטילה דעל פחות מכזית א"צ נטיל' כדאמרי' בסוכה ובברכות עכ"ל. כך הי' הגירסא לפני הרב"י עפ"ז כ' בש"ע דעל פחות מכזית אינו צריך נטיל' אע"ג דבסעיף שלפני זה כ' דעל פחות מכביצ' יטול ידיו ולא יברך משמע דפחות מכזי' קיל מפחות מכביצ' וכ' מ"א דט"ס הוא ברוקח וצ"ל דעל פחות מכביצ א"צ נטיל' דהכי אי' בסוכה דף כ"ו ע"ב במשנ' וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות כביצ' נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה כו' ופרש"י נטלו במפה לא נטל ידיו אלא כרך במפה ידיו משום נקיות עכ"ל דרש"י מן הסוברי' דפחות מכביצ' אינו מקבל טומאה מן התור' ולכך א"צ נטיל' כמ"ש בסעיף שלפני זה והתוס' חולקים וס"ל פחות מכביצה מקבל טומאה ובעי נטילה אלא דר' צדוק כהן הוי והותרה לו לאכול בלי נט"י ע"י כריכת מפה דלא נגע במאכל כדאמרי' בחולין דף ק"ז ע"ב משום דזריזי' הם אע"ג דלישראל לא הותר לאכול ע"י מפה וכדלקמן סי' קס"ג והרוקח ס"ל כרש"י ומוכח שם דפחות מכביצ' א"צ נטילה אבל פחות מכזית דא"צ נטיל' לזה אין ראיה מסוכה דיש לחלק בין פחות מכביצ' לפחות מכזית: וכ"מ מתוכו כו'. ר"ל מדברי רוקח מוכח שצ"ל פחות מכביצ' דאי גרסי' פחות מכזית אבל כזית ס"ל דבעי נטילה א"כ איך כ' הרוקח אבל על אכילת מצה שהיא בכזית א"צ נטילה וא"כ אין חילוק בין פחות מכזית ובין פחות מכביצה ובתרווייהו בעי נטילה ולא יברך כמ"ש בסעיף ב':
ה סָעִיף ד (סק"ו) משקים שאף כו' ר"ל אע"ג דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כמ"ש סעיף ה' כיון דמן התורה א"צ להפריש תרומה מפירות וכיון דתקנו נטילה משום סרך תרומה לכן בפירות דלא הוי התרומה כ"א מדרבנן לא תקנו נטילה ואעפ"כ עם הפירות (ואפי' הם פחותים מכזית) טבולים במשקה צריכים נטיל' דדוקא בפת לא הצריכו נטילה כ"א משום סרך תרומה אבל משום חולין לא הי' צריך כיון דידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין משא"כ בדבר שטיבולו במשקה צריך נטילה משום חולין גרידא דהא קי"ל כל הפוסל את התרומה דהיינו שני אם נוגע במשקין נעשו המשקין ראשונים לטומא' א"כ כשיגע בידיו שהן שניות במשקין נעשו המשקין ראשונים ויעשו המשקין להאוכל שני דראשון עוש' שני גם בחולין לכן צריך נטיל':
ו סָעִיף ד (סק"ז) דבש כו' ולא דבש תמרי' דהוי מי פירות ולא מז' משקין: למרקחת המטוגן בדבש דבורי': וכ"ה בשבת דף י"ט דאי' התם מאן האי תנא דכל מילי דאתי ממילא ש"ד ר"ל אע"ג דאסרי' בשבת משקין שזבו בשבת משום גזירה שמא יסחוט מ"מ אם הטעין הקורות והעגולי' ע"ג הענבים ונתרסקו מע"ש ועי"ז המשקין יוצאין ממילא בשבת מותרים בשבת דל"ל שמא יסחוט דאפי' סוחטי' בידים ליכא חיוב חטאת דהא נתרסקו מע"ש ויוצאי' בלא"ה ממילא ואר"א ר' אליעזר היא דתנן חלו' דבש שריסקן מע"ש ויצאו בשבת מעצמן ר"א מתיר וריב"א דחי התם גבי דבש מעיקרא אוכל ולבסוף אוכל אבל הכא מעיקרא אוכל והשתא משקה ר"ל דגבי דבש לאחר שזב מן החלות נמי אוכל ול"ל שמא יסחוט דלא שייכא בי' סחיטה אבל גבי זיתים וענבי' דהשתא משקה א"ל שמא יסחוט עכ"ל רש"י הרי דקראו אוכל: וע' בב"ב דף פ' ע"א ובתוס' שם כצ"ל דאי' התם א"ר כהנא דבש בכוורת אינו יוצא ידי מאכל לעולם וכתבו התו' תימא לר"י דבמס' מכשירין חשוב דבש בהדי שבע משקין המכשירין ואור"י דהיינו אחר שהופרש מן השעוה אבל בכוורתו שהוא עם השעוה יש עליו תורת אוכל עכ"ל וס"ל למ"א דה"ט דעם השעוה מקרי אוכל דשם הוא קרוש: וגם שמן ודבש כו' כצ"ל: ע"ש בשם תוס' פסחי' שהקשו התוס' דבכמ' דוכתי משמע דשמן מקרי משק'. ובטהרות תנן דר"ש שזורי פליג עם ר"מ ורבנן וס"ל דדבש ושמן לא מקרי משקה אלא יין מקרי משקה ובמנחות פסק הש"ם הלכה כר"ש שזורי ותי' דהא דדבש ושמן לא מקרי משקה היינו אם קרשו אע"פ שחזרו ונימוחו אבל יין אפי' קרוש אם נימח אח"כ הוי משקה ולפ"ז יש לנו שתי היתירים למרקחת חדא מאחר שעומד לאכילה והשני אם היה קרוש פעם א' אע"פ שעתה הוא נימח אבל הט"ז ס"ק ז' חלק על היתר הראשון ע"כ לא קתני בתוס' דמהני אם חישב לאכיל' אלא בזב ממילא אבל אם רדוהו בידו כיון שעשה מעשה רדי' לשם משקה אין המחשב' שאח"ז שחושב עליו לאכילה מוציאים מידי מעש' ראשון ועל דין השני נראה ג"כ שחולק שכ' עיסה המטוגן בשומן אווז אין צריך נטילה דלאו מז' משקין הוא אבל המטוגן בחמאה כיון דהחמאה הוא בכלל חלב צריך נטילה. והא החמאה קודם שטיגן בה העיסה היתה נקרשת ואפי' הכי מצריך נטילה אולם מ"א הביא לדין אחרון ראיה מתו' פסחים דלא כט"ז:
ז סָעִיף ד (סק"ח) דם כו' כ' הל"ח כו' שהתוס' סוברין כן. והוא דאמרי' בפסחים דף קט"ו אר"א אר"ח כל דבר שטבולו במשקה צריך נט"י ופירש"י הטעם כמו שכ' מ"א ס"ק ו' ולדבריו היו צריכים ברכה כמו לפת ואמרי' בתר הכי אמר ר"פ ש"מ דצריך לטבול כל המרור בחרוסת דאלת"ה למה צריכי' ליטול ידיהם קודם אכילת המרור הא לא נגע במשקין. ודחי דחיישי' דלמא נגעו והקשו התוס' לפי' רש"י דדין דבר שטבולו במשקה י"ל דין פת א"כ מאי ס"ד דר"פ לא אסיק דגזרי' דלמא נגע דהא בפת קי"ל לקמן סי' קס"ג ס"ב דאם חברו מאכילו והאוכל אינו נוגע במאכל אפ"ה צריך האוכל נטילה דלמ' נגע. ולכן פי' דודאי הנטילה לצורך דבר שטבולו במשקה אינו משום קדושה כמו בפת דהתם איכא משום סרך תרומה משא"כ בדבר שט"ב ומה בכך שיטמאו המשקין והאוכל אלא הטעם כיון שהמשקין באוכל טמא והוא יאכל אותן יטמא גופו דהוא מח"י דברים האוכל אוכלים טמאים או שתה משקין טמאים נטמא גופו והם היו נזהרים בטהרה. ולפ"ז אין לברך על הנטילה וגם א"ש דר"פ ס"ד דלא גזרי' בהו שמא יגע כיון דאין הנטילה משום קדושה וסיימו וז"ל וכ"ש אנן שאין אנו נזהרי' מלטמא עצמינו ומלאכול אוכלי' טמאים ואין אנו צריכי' לאותה נטיל' שאין לברך הנוטל עכ"ל הרי כתבו להדיא שאנחנו א"צ לאות' נטיל': ועסי' תע"ג לענין נטילה בליל פסח:
ח סָעִיף ה (ס"ק ט) לפירו' כו' ועסי' צ"ב. דהיסח הדעת אינו פוסל לענין ברכה:
ט סָעִיף ה (ס"ק י') שהמוהל כו' נ"ל דכ"ע מודים כו' ר"ל דבש"ע כ' יש מי שנראה מדבריו משמע שאין ההיתר ברור. ולכן כ' מ"א דכ"ע מודים והתירו ברור דגם התוס' דחולין ס"ל כן והרב"י לא הוכיח כן כ"א מדיוק דברי רשב"י שכ' אהא דאמרי' בחולין דף ק"ז ע"ב דרב המנונא אכל בשר צלי והצריך נטילה שע"כ אכל עמו פת דלצלי א"צ נטילה אדרב' הא קי"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח וכ' הרב"י דע"כ צ"ל דס"ל דהמוהל שעל הצלי לא חשיב משקה דא"ל דמיירי בצלי יבש דאכתי קשה מנ"ל דמיירי שאכל עמו פת ה"ל לאוקמי בצלי לח עכת"ד הרב"י: ונאכלין בידי' כו' אהא דתנן השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרי' ונאכלי' בידי' מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. והקשו התוס' הא בעי הדחה ומליח' והוכשר במים. ותי' התו' לצלי מיירי כו': דם שחיט' מכשיר ואותו מוהל לא מקרי דם כלל. אלא שאין דרך צלי כו'. זה לא קאי על דעת התוס' הנ"ל דהא התוס' לענין הכשר מיירי ועל כרחך מעולם לא באו עליו מים דאל"כ כבר הוכשר אע"ג שמעכשיו הוא נגוב אלא ע"ד רשב"א הנ"ל קאי דאכתי מ"ל דרב המנונא אכל פת דלמ' מיירי בצלי לח מחמת מים ועז"כ דאין דרך צלי כו'. ורש"ל כ' דאפי' משקים טופחים כו'. ר"ל אפי' מים: וברש"י בברכות כו'. דאי' התם ב"ה ס"ל מוזגים כוס ראשון שבתחלת הסעוד' קודם שנטל ידיו לאכילה דס"ל מותר להשתמש בכלי שאחורי הכלי טמא חיישי' אם יטול ידיו תחל' ואח"כ ימזוג שמא יהיו ידיו עדיין לחות מן הנטיל' כשיגע בידו באחורי הכוס יטמאו המשקין שבידיו מן האחורי' ויטמאו ידיו לכן ימזוג תחל' ואח"כ נוטל ידיו ובתוך הסעוד' אם לוקח כוס בידו לא חיישי' דהא קודם אכילה צריך לנגוב ידיו היטב וכמ"ש סוף סי' וכ' רש"י וז"ל וא"ת פעמי' שיש משקין תבשיל טופח על הידים אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל עכ"ל:
י סָעִיף ו (ס"ק יא) א"צ ליטול כיון דאינו נוגע כו'. ומה"ט כ' הט"ז בס"ק ט' כשמבשלים עיס' במים אף שיש רוטב שם א"צ נטילה להעיסה כיון דדרך לאכול ע"י כף לא עביד דנגע: ועמ"ש ס"ד סק"ה בדבר שאין דרכו כו':
יא סָעִיף ז (ס"ק יב) יש מי כו' שנטל ידו א' לשתיה שדרכן היה כשהיו מביאים להם כום יין לשתות קודם אכילה היו נוטלים ידו אחת משום נקיות וכדאי' בברכות דף מ"ג וכששוב נוטל ידיו לאכילה צריך ליטול שתי ידיו: והנ"ץ לא הבין כו' ולשון הד"מ אטעיתי' כו' דמשמע דראיית הרב"י דנטילה שלא לשם קדוש' אינו עולה הוא למקום אחר בתוס' שם והיינו דאמרי' התם אע"ג שנטל ידיו בליל פסח לטיבול ראשון צריך שוב ליטול ידיו לטיבול שני של מרור ופריך ל"ל כיון שכבר נטל ידיו לטיבול א' ומשני כיון דבעי למימר אגדתא והלל דלמא אסח דעתיה ונגע במקום המטונף וכתבו התוס' בד"ה אסוחי כו' וז"ל מה צריך לה"ט ת"ל דנטיל' א' לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא המשקין. (דאזלי לשיטתייהו בטעם הנטילה לדבר ש"ב דלא כרש"י וכמש"ל ס"ק ח' וגם אזלי לשיטתייהו דפחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה וצריך נטילה וכיון דצריך לאכול מצה קודם המרור צריך נטילה משום הפת דהוי משום קדושה ואין נטילה א' עולה ותי' וי"ל דס"ד כיון שנטל יועיל אפי' לפת דחולין לא בעי כוונה לכך צריך להאי טעמא עכ"ל ולדעת הרב"י דאין נטילה א' עולה לפת תיקשי ניהו דהמקשן הוי ס"ד כיון דחולין לא בעי כוונה כו' מ"מ המתרץ ה"ל לתרץ דאין לטילה א' עולה וצ"ל דהתרצן מתרץ אפי' לפ"ד המקשן דחולין ל"ב כוונה אפ"ה צריך נטילה דלמא אסח אדעתי' וניהו דאין קשיא מזה על הרב"י דס"ל דאין נטילה א' עולה לפת מ"מ הכרח אין כאן אדרבא הפשוט משמע מדהוצרך לתרץ דלמא אסח דעתי' דנשאר סברת המקשן דחולין ל"ב כוונ' והי' ראוי דנטיל' א' עולה לולי חשש היסח הדעת ועז"כ מ"א דראיית הרב"י ממ"ש התוס' בד"ה כל שטיבולו כו' כמ"ש מ"א וממילא צ"ל דמאי דמשני דחיישי' ע"י הגדה והלל הסיח דעתו תי' כן לדברי המקשן וע' בתשו' צ"צ סי' פ"ה:
יב סָעִיף ז (ס"ק יג) שלא כו' משום דלהאומרים א"צ כוונה (ועסי' קנ"ט סעיף י"ב וי"ג כו') ול"ש לברך עלי' ר"ל נטילה ראשונה דהא כ' בסעיף י"א דאם שכח לברך עד אחר הניגוב אפ"ה מברך וה"נ כיון דעדיין הוא קודם ברכת המוציא: ואפי' נטל כו' לדעת התוס' א"צ נטילה א"כ הוי כאלו לא כיון כלל לנטילה ואין שייך לברך עליהם:
יג סָעִיף ח (ס"ק יד) במדבר כו' וכמ"ש הרר"י גבי ההולכים למלחמה:
יד סָעִיף יא (ס"ק ט"ו) דפעמים כו' אינו צריך ניגוב וא"כ כשמברך אחר הנטילה לא הוי עובר לעשייתן:
טו סָעִיף יא (ס"ק ט"ז) מברך. דקי"ל סי' קט"ז ס"ט דאי שכח לברך ברכת המוציא עד אחר גמר סעודה שוב אינו מברך דהתם היה נראה תחלה:
טז סָעִיף יג (ס"ק י"ח) בלא כו' מיאוס ורש"י פי' על לחם טמא מאוס מקרי טמא: אבל בשופך כו' דס"ל ג"כ משום מיאוס נקרא טמא וצריך ניגוב וכן היה תקנות חכמים משא"כ בטבילה אע"ג דהוי ג"כ מאוס מ"מ על טבילה לא היתה תקנה מעולם כ"א על נטילה ועיין בט"ז:
א סָעִיף א ס"א כשיבא כו'. מתני' דחגיגה וגמ' י"א ב' כאן באכילה דנהמא כו': שמברכין כו'. כמ"ש בירושלמי ספ"ו דברכות תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלים ועל הקתדריות עד שכולם מתכנסין הביאו להם יין כ"א מברך לעצמו הביאו להן לידים כאו"א נוטל ידו אחת. וט"ס הוא וצ"ל קודם הביאו להן יין כו' וכן בסיפא וכ"כ בתוספתא וכ"ה בגמ' שלנו שם. הביאו להן פרפרת כאו"א מברך לעצמו עלו והסיבו הביאו להם יין אע"פ שברך על הראשון צריך לברך על השני וא' מברך ע"י כולם הביאו להן לידים אע"פ שנטל ידו א' צריך ליטול שתי ידיו כו' אלמא אין צריך ליטול לפרפרת והוא מיני מזונות כמ"ש תוס' מ"ב א' ד"ה בירך כו' וז"ש אבל לפת כו' ודלא כמ"ש בת"ה דנוטל ידו א' וכב' השיגו הרא"ה ע"ש דמה ענין כ"ז לכאן הא נוגע בהן בשתי ידיו כמו בפת ועתוס' דע"פ קט"ו א' ד"ה כל כו': אפי' כו'. כמ"ש בפכ"ה משום סרך תרומה ובתרומה סתם *ידים פוסלין כמ"ש בפ"ק דשבת וכן מתני' בפ"ב דחגיגה נוטלין לידים כו' ובסתם ידים איירי מדפריך ורמינהו כו' ובתרומה אפי' סתם ידים כמ"ש בפ"א דשבת וז"ש במתני' ובחטאת אם נטמא ידיו כו' ול"ק בסתם ובחטאת מטביל גופו. וערש"י דחולין ק"ו ב' ד"ה ומתנה כו' ואפ"ה דוקא בתנאי: ויברך כו'. כמו בשחרית וכמ"ש בפ"ב דשבת דכל המצות אף דרבנן בעי ברוכי: ואינו כו'. הא קובע שמברך המוציא צריך נט"י. הרשב"א והרא"ה וכ"נ מירושלמי הנ"ל שמסיים צריך ליטול שתי ידיו הביאו להם פרפרת א' מברך ע"י כולם ואין רשות לאורח לכנס אחר ג' פרפראות מ' שג"ז הפרפרת קידם סעודה ונוטל ב' ידים משום שכאן במקום הסיבה וקובע סעודה שלכן אחד מברך לכולן:
ב סָעִיף ב ס"ב יש כו'. משום ספק. רוקח וספקו משום דבפ"ב דסוכה אמרי' הא כביצה בעי נטילה וברכה וכן בעי למפשט מיניה בפכ"ה לענין מפה אלא די"ל דלמא ר' צדוק לטעמיה דס"ל לענין בהמ"ז כר' יהודה וה"ה לענין נטילה אבל לדידן דקי"ל כר"מ דכזית סגי ה"ה לענין נטילה וכמ"ש בס"ג או י"ל דאף לר"מ משום דאין מטמא בפחות מכביצה ל"ג נט"י ואע"ג דלעצמו מקבל בכ"ש כמ"ש תוס' בסוכה כ"ו ב' ד"ה נטלו כו' ממתני רפ"ב דטהרות מ"מ כיון דמדאורייתא אינו מקבל טומאה כמ"ש בשבת צ"א א' ד"ה אי ובפסחים ל"ג ב' ד"ה לאימת. ומ"ש מ"א שתוס' ור"ן פ"ב דסוכה חולקין ע"ז ור"ל תוס' הנ"ל ד"ה נטלו וכ"כ ר"ן שם ואינו מובן לי דלתרומה ודאי אפי' כ"ש בעי נטילה דידים פוסלין את התרומ' וכמ"ש במתני' רפ"ב דטהרות ופי' הר"ש האשה כו' בסתם ידים איירי כמ"ש בתוספתא ומ"מ נטילה ממש א"צ דאף במפה סגיא כמ"ש שם ובחולין אף מפה ל"צ וכן מ"ש וכ"כ התוי"ט רפ"ב דטהרות הוא דברי תוס' הנ"ל דמקבל טומאה בכ"ש ומפורש במתני' שם ובת"כ והביאו רש"י בפסחים שם וכן בגמ' בכמה מקומות וא"צ לדברי תי"ט וכבר כ' שפסקו משום דמדאורייתא אינו מקבל טומאה ומ"ש מ"א ובתוס' פסחים קט"ז עמ"ש בס"ג:
ג סָעִיף ג ס"ג אם כו'. עמ"א דט"ס ברוקח וצ"ל פחות מכביצה והוכחתו ממ"ש בפסחים קט"ז ב' נטל ידיו בטיבול כו' ול"ק משום מצה דמצה סגיא בכזית וא"צ נטילה משא"כ טבולו במשקה דמטמא בכ"ש מדאורייתא כמ"ש תוס' שם י"ד א' ד"ה דאיכא ואפי' לפי' ר"ת מ"מ משום המשקין עצמן אבל תוס' שם ד"ה צריך כו' כ' ל"ד כו' וז"ש מ"א ובתוספת פסחים קט"ז. ואינו מוכרח דתוס' לא רצו לדחוק לאוקמי שאינו אוכל בכל הסעוד' כביצה פת אבל העיקר לדינא דשיעור נט"י בכזית כיון דמקבל טומאה בכ"ש אלא דלא גזרו כי אם ע"ד שצריך בהמ"ז כמו של"ג על הפירות ועל הפרפרת אם אינו קובע עליו אלמא דתלוי בבהמ"ז ולכן תלאן בסוכה שם נטילה וברכה ואסמכינהו בספ"ח דברכות מחד קרא ועוד דלס' שמשום טומאה א"כ פת הרבה שאין בכ"א מהן כביצה א"צ נט"י ולמה נצטער ר"ע ה"ל לחלקו וכן לבא בדרך:
ד סָעִיף ד ס"ד באחד כו'. שהן מטמאין משום משקה כמ"ש בפי"א דתרומות שסימנם כו' פ"ו דמכשירין: ולא נתנגב כו'. דבלא"ה אע"ג דהוכשר אינו מיטמא בחולין כמ"ש במתני' בפ"ב דחולין השוחט ב' ח' ועוף ולא יצא מהן דם כו' טעמא דלא יצא כו' ובירושלמי בפ"ח דברכות ר"ה אמר אין נט"י אלא לפת בלבד תני ר' הושעיא כ"ד שיש בו לכלוך משקה וכן מוכח בפ' ע"פ דאי משום הכשר מאי קאמר שם ש"מ חרוסת כו' הא מקבל הכשר בכ"ש דאפי' ביד מקבל הכשר כמ"ש בחולין קי"ח ב' לר"י ות"כ וע"כ ל"פ רב אלא ביד ובגמ' שם במאי קמפלגי כו' ושם קכ"ח ב' נשחטה הבהמה כו' ושם קכ"ח א' חלב שחוטה בכפרים כו' ושארי מקומות הרבה: ואפי' כו' אפילו כו'. פסחים שם: בלא ברכה. תוס' שם דס"ל דהאידנא א"צ נטילה זו אבל כל הגאונים ורוב הפוסקים הסכימו שגם האידנא נוהג כמו פת וצריך ברכה וכן עיקר וע' טור סי' תע"ג וראיית תוס' דנטילה דהכא לאו משום קדושה אלאשלא תפסל האוכלין והמשקין מדפריך הא לא נגעאינו מכרעת די"ל דס"ד דל"ג אא"כ נוגע במקום המשקה ומ"ש כי ההיא דחולין ל"ג א' ר"ל דאמר הא יצא כו' אמאי ידים שניות כו' הא אם עושה שלישי בחולין הי' צריך נטילה ושם שלא תפסל האוכל ה"נ ועוד הביאו ראיה מסדר הסיבה דפ"ו דברכות דנוטל ידו אחת ושם שלא תפסל המשקה וכ"ז אינה מכרע' וכמ"ש תר"י דמברך וצונו שצונו על הנקיות וכל זה בכלל מצוה לשמוע דברי ראב"ע וק"ו מלחם ששם אינו אלא משום סרך תרומה וכאן א"צ לזה בכלל והתקדשתם אלו מים ראשונים הוא לאכל בטהרה ואף שאין עכשיו טהרה תקנה הראשונה קיימת כמו בלחם אף שאין טהרה ותרומה עכשיו ומההיא דע"פ מוכח איפכא לס"ד דפריך והא לא נגע דס"ד דאינו חייב אא"כ נוגע במשקה ל"ל למימר דצריך נטילה מתני' היא כל הפוסל כו' אלא דקמ"ל דאף האידנא וכן בירושלמי דפליגי אם ללחם בלבד או אף לטבולו במשקה ע"ה אהאידנא קאי דודאי ל"פ אמתני' ובלא"ה שפסק ואמר כ"ד כו' לדורו אמר ואמרינן ברפ"ד דבכורות וכי הזאה כו' ואם הי' עושה שלישי בחולין באמת אף לפירות היה צריך נטילה אף עכשיו דנט"י לא בטלה וכן בשותה כמ"ש למטה וכולהו משום קדושה ומ"ש דלכן חוזר ונוטל שתי ידיו משום דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה למ"ד חולין לא בעי כונה לא אתי שפיר כמ"ש תוס' שם ד"ה אסוחי כו' ועמ"ש בס"ז אלא דטעם אחר בזה כיון דמתחילה לא נטל אלא יד אחת ושני' לא שימר מליגע חיישינן דלמא אסח דעתו ונגע וכמ"ש בפ' ע"פ שם וז"ש אע"פ שנטל כו' והל"ל דעולה הנטילה ליד אחת:
ה סָעִיף ה ס"ה הנוטל כו'. כר"נ דסוגיא דפ"ב דחגיגה כותיה: ודוקא כו'. תוס' דחגיגה שם ד"ה הנוטל כו': ובשר. כו' עתוס' דחולין ק"ז ב' ד"ה כלם כו' וכ"כ הרשב"א ולא אוקמא במוחל טופח עליו ושם ל"ג א' ד"ה ונאכלין כו' ופשוט הוא דמוחל אינו משקה דאף דם התמצית אינו מכשיר אלא דם שחיטה כמ"ש בפ"א דפסחים ובפ"ב דחולין ופ"ו דמכשירין: ותבשיל כו'. ר"ל דל"ד פירו' אלא כל שאינו פת כמ"ש בס"א: והם נגובים. דוקא ועיין ר"ש פ"ז דמקוואות מתני' ב' בירושלמי ועב"י וס"ל דרוטב הוי משקה וכמ"ש ברפ"ג דטהרות ואע"ג דביומא פ' ח' אמרינן ציר שע"ג כו' מ"ד כו' הא אמרינן בחולין ק"כ א' התם כו' וערש"י שם ד"ה ומשני כו' אבל הכא כו' והוצרך רש"י לזה אע"ג דיוצא מן הבשר כמש"ש ד"ה חלב כו' מ"מ כיון שע"י בשולו במים יוצא הוי משקה כמו זיעה ברפ"ב דמכשירין דלא כט"ז ומ"א שכ' דבמשקה טופח של עצמו לא הוי משקה וצלי הנ"ל משום דא"צ הדחה כלל ודברי רש"י בברכות נ"ב א' סד"ה אין כו' צ"ע גם לפי' המ"א ולדעתו דאטו מי ליכא למיחש לרוטב:
ו סָעִיף ו ס"ו השותה כו'. ר"ל אע"ג דאמרינן בברכות מ"ג א' הביאו כו' כבר תי' תוס' שם ובחגיגה כנ"ל בס"ה וכן ביומא למ"ד א' ת"ר הלכה כו' אר"ח כו' כבר פי' רש"י שם ד"ה לא כו' ומיהו כו' והרשב"א מצריך ליטול ידו אחת מהנ"ל ואף שביומא שם אמר דבר עם חבירו כו' כבר נזהר מזה בת"ה ואמר דמ"ש ל"ש כו' לא קאי אלא אהשתין ר"ל דלא קאי אלא אסיפא וכשהוא נוטל כו' אבל לעולם אינו נוטל אלא ידו אחת דלא כרא"ה שמצריך ליטול שתי ידיו בשותה בקבע מהנ"ל ותמה על הרשב"א ודבריו אינן מובנים ולכן כ' הרשב"א דזה הברייתא יש לדחות דלכך צריך נטילה משום ניצוצות כיון דקאי אהשתין וכ"ז נראה לרש"י דוחק דרישא דברייתא חלוק מסיפא וכ"ש לומר דסיפא לא קאי אלא אחדא לכן ופי' אתוך הסעודה כנ"ל אבל ההיא דברכות מכרעא כדברי הרשב"א וכ"כ תוס' בע"פ קט"ו ד"ה כל כו' בסדר הסיבה כו' דלפי' התוס' מאי פסקא דידיו אינן נקיית ועוד למה ידו אחת וכן במתני' רפ"ח בש"א מוזגין כו' ל"פ אלא במוזגין אבל לכ"ע בעי נט"י קודם השתי' ובזה ניחא הברייתא הנ"ל דפ"ו דאתי ככ"ע דאמר נט"י קודם דשם השמש מוזגן אלא דצ"ע דהא בהא ד"א תיכף לנט"י סעודה והיאך מפסיק בברכת היין ושתייה ועוד דבירושלמי הנ"ל מפסיק ג"כ בפרפרת וברכתן ועוד ל"ל כלל הנטילה קודם שתיה הא כבר נטל ידו פ"א לכוס ראשון ולכן דברי הרא"ה עיקר דכאן שהוא קובע לשתיה צריך נט"י כדין שתי ידיו ולכן נוטל קודם וא"צ ליטול פ"א לסעודה כי הנטילה ההיא מוציאו וכמ"ש בפ' ע"פ תרי זימני ל"ל ולכן אין הפסק כ"א המזיגה והשתא אתי' הברייתא דיומא כפשטא לשתות ממש ובקבע ואכולה קאי אלא דלכאורה צ"ע דפ' ע"פ דנוטל ידיו לטיבול ראשון ל"ל הא כבר נטל ידיו בקידוש שהיא במקום סעודה וכי ההיא דברכות וכן מ"ש בע"פ הנוטל ידיו לא יקדש ונראה דכוס של קידוש שהיא באה בפ"ע משום קידוש אינו קבע וכן בפסח בד' כוסות צריך ליטול שנית לטיבול אלמא לכוס שני אינו נוטל ב' ידיו ואע"ג דאפסקי באגדת' והלילא ולכן הנוטל ידיו לא יקדש דמראה שקובע לשתות ואינה באה משום קידוש וזש"ש זימנין דחביבא כו' אלמא שמקדש על הפת אע"ג דנט"י קודם וקובע על הפת אלמא ל"ל בה בדיעבד אבל לכתחילה בכה"ג א"צ:
ז סָעִיף ז ס"ז נטל כו'. תוס' הנ"ל ד"ה כל כו'. מהא דברכות כנ"ל ובד"מ הקשה עליו מהא דע"פ וכמ"ש תוס' שם ד"ה אסוחי כו' וי"ל כו' אף שדבריו בד"מ אינן מובנין וז"ש בהג"ה ואם לא הסיח כו' ופליג אש"ע אלא שחשש לדבריו ופ' דנוטל ידיו בלא ברכה וגם לדברי תוס' הנ"ל היינו לשיטתם דס"ל דנט"י לדבר שטבולו במשקה לאו משום קדושה דמזה הוכיחו סברת' כנ"ל וכ"כ הרש"א אבל לפי מ"ש בס"ד דלא כתוס' לא הל"ל כתו' אף שחשש לס' וכ' בלא ברכה א"כ ה"נ הל"ל כן ומ"מ דין השני קיים בשנטל ידיו שלא לאכול והנה לכאורה דברי תוס' סותרים זא"ז כמו שהקשה בד"מ אבל דברי תוס' נכונים דבד"ה אסוחי כו' וי"ל דס"ד כו' ר"ל דס"ד דחולין לא בעי כוונה אבל גמ' דברכות ס"ל דצריך כוונה והתרצן תי' לו כאן לפי דעת המקשה ופלוגתא היא בפ"ב דחולין ל"א ודעת התוס' לפסוק כר"י דלרב לא גרע מנפלה או הושיט ידיו למי' וכ"פ הרשב"א דהלכה כר"י לגבי רב וכן רבא לגבי ר"נ וכ"פ בהג"א שם וכ"פ הרוקח דבירושלמי ר"ח ס"ל כר"י וה"ל רב יחיד לגבייהו וכמ"ש בהג"ה בי"ד ס"ס קצ"ח אבל הרמב"ם וש"פ פ' ברב וכמ"ש בש"ע שם דסתמא דסוגיא דפ"ב כרב ור"נ ס"ל כותיה וכן הסוגיא בפ"ב דחגיגה מפורש שם דא"צ כונה לנט"י דחולין וכמ"ש למטה אלא דכאן מ"מ נכון הוא לפסק רשב"א דפ' דלנט"י לכ"ע בעי כונה ממ"ש בתוספתא פ"ק דידים הנוטל לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות אלמא אף לרבנן כוונת או נוטל או נותן בעי ורב עצמו אמר בפ' כ"ה נוטל אדם ידיו שחרית כו' וע"כ בששימר את ידיו וכמ"ש רש"י והרמב"ם ולקמן רס"י קס"ד דבלא"ה לא מהני וכמ"ש בע"פ שם אמרי כיון דבעי כו' ואפ"ה דוקא במתנה וההיא דחולין שם פירות שנפלו נתוך אמת המים כו' ההיא בנגיעה דחולין ובידים תחלות או בחולין שנעשו על טהרת הקודש וכמש"ש ל"ג ב' אבל באכילה דחולין בפת שהיא משום סרך תרומה דינה כתרומה דלכ"ע צריך כונה כמש"ש. ובזה ניחא גם רישא דנטל לדבר שטבולו במשקה כמ"ש טבל לחולין והוחזק לחולין כו' וע' תו' שם ד"ה כאן לחולין כו' וצ"ע דדבר שטבולו במשקה אינו משום סרך תרומה וכמ"ש תר"י לפי שרוב התרומה מהפת ולכן א"צ נט"י לפירו' אבל דבר שט"ב משום חולין עצמן הוא ותוס' הנ"ל שהוכיחו מהא דברכות דלאו משום קדושה הן אזלי לשיטתייהו שכ' בחגיגה שם ד"ה כאן והקשה כו' ותי' כו' אבל יש לדחות דלא אמרו כל הפוסל כו' אלא דבר הפוסל כמו סתם ידים וכיוצא אבל הרא"ה חולק עליו ואמר דמתוספתא אין ראי' *דבתרומ' מיירי לתרומה וכמ"ש בפ"ב דחגיגה שם ל"ק כאן כו' וכמו רישא דתוספתא שם כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים דמיירי לתרומה כמ"ש תוס' בנדה ע"א ב' ד"ה מערה כו' וכמש"ל סי' קנ"ט סי' י"א וט"ס שם בבד"הב וצ"ל בפ' אין דורשין וההיא דנוטל שחרית התנאי הוא שיהא זהיר בשמירתו דבלא"ה כיון דע"י שהות כל היום דלמא אסחי לדעתיה וע' בד"הב שם וע"ל סי' קנ"ט סי"ג וכן עיקר כרא"ה דלא חמירי נט"י מטבילה וכמ"ש השתא כל גופו כו' וההיא דחגיגה מכרעא דאמר שם ל"ק כאן כו' וע"כ לאכילה דמסיק שם דלנגיעה דחולין א"צ נטילת ידים ולא אוקים שם בידים תחלות: ואם נגע כו'. כמ"ש בע"פ שם דלמא כו' ונגע וערש"י שם ד"ה אסחי כו' ובשבת י"ד א' ד"ה עסקניות כו':
ח סָעִיף ח ס"ח מי שהיה כו'. למד מספ"ק דערובין ד' דברים כו' ואינו מוכרח כמ"ש ה"ר יהונתן שם דוקא מחנה היוצא למלחמה אפי' רשות אבל שיירא ההולכת ממקום למקום לא שדין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו ע"כ וכמ"ש בגמ' שם וכמ"ש בתוספתא פ"ק דערובין אהלים שבשיירא חייבין בערוב שבמחנה פטורין מן הערוב ור"ל מחנה היוצאה למלחמה כמ"ש המ"מ פ"א שם ואף לרמב"ן ורשב"א שלא כ' למלחמה מ"מ כתבו דוקא בעשרה וכמ"ש בירושלמי ומ"מ דברי ה"ר יהונתן עיקר ואף להרמב"ם שכ' איפכא שבמחנה חייב ובשיירא פטור כגי' הירושלמי מ"מ ס"ל דהולכי דרך חייבין ולא פטרו אלא במלחמה וכמ"ש בה' מלכים וכן בנט"י כמ"ש בפ"ג דפסחים וש"מ לנט"י ד' מילין כו' ל"ש אלא לפניו ושם להולך בדרך וכמ"ש בירושלמי פ"ח דבברכות לחלה ולנט"י אדם מהלך ד' מילין הד"א לפניו אבל לאחריו כו' ומסיק שם דבביתו דמי כלאחריו ועוד שם ר' אבינא מפקיד לחמרייא הן דאתון משכתון מסתחון מיא נסבין ידיכון ומתני על כל יומא אלא שדעתו דמקום סכנה כמלחמה דמי וכ"כ תוס' בערובין כ"א ב' ד"ה מוטב וז"ש במדבר או כו' וז"ש הטור סי' סס"ו הולכי מדברות פטורין מע"ח דלא כב"י שנדחק שם לפ' דוקא שיירא ע"ש וז"ש מדברות:
ט סָעִיף יא סי"א מברך כו' פסחים ז' ב' וש"מ: ונהגו כו'. תוס' שם ד"ה על כו' וכטעם ראשון שם וכ"כ בברכות נ"א ד"ה מעיקרא כו' גם כו' כטעם שני שם וכ"כ בסוכה ל"ט א' ד"ה עובר: ואם כו'. הג"א בריש חולין בד"ה ולא אישתמיט כו' מיהו כו' כדפריש בברכות ור"ל כמ"ש בספ"ק שם בד"ה בדלא כו' וכל היכא כו' אבל הרמב"ם פי"א מהלכות ברכות כ' דאינו מברך אח"כ וכמש"ש נ"א א' ומה שחילק בין ברכת המצות לברכת הנהנין לא מ' שם כן דהא מביא ראיה מטבל ועלה ולא אידחי אלא משום דמעיקרא כו' וראיית הג"א הוא ממ"ש בברכות שם דמברך יוצר אור אחר ק"ש ואינה מכרע' דברכות ק"ש לא על ק"ש נתקנו כמ"ש הרשב"א וכ"ד תוס' בפסחים שם ד"ה בעידנא ובסוכה שם ע"ש אלא דלטעם ראשון יכול לברך וכמ"ש בברכות שם וזה הטעם ג"כ ללולב ועמ"ש בסי' תרנ"א ועמ"א ופ' בהג"ה כשני הטעמים ולקולא:
י סָעִיף יב סי"ב היטב כו'. ערש"י שם:
יא סָעִיף יג סי"ג המטביל כו'. תוספת רפ"ב דידים וכ' ב"י נ"ל הטעם דניגוב משום מים טמאים משא"כ במטביל דאין שם מים טמאים וכמש"ל סי' קס"ב ס"א וז"ש וה"ה כו' וכמש"ש וכן כו' לנוטל כו' והוא ג"כ מה"ט שאין שם מים טמאים כנ"ל וראיה שא"צ מים שניים כמ"ש ברפ"ב דידים נטל לידו כו' עד שיטול מרביעית ופי' תוס' בחולין שם והרא"ש שם דר"ל אפי' אתו משיורי טהרה דלידו א' מהני אם השטיפה כב' שטיפות אבל רביעית מהני לעולם וא"צ ב"פ ע' בסי' קס"ב ס"ד וז"ל התוספתא שם הנוטל ידיו לא יאמר הראשונים הריני נוטל הטמאים ואם עשה כך צריך לנגב את ידיו אבל המטביל את ידיו א"צ לנגב את ידיו וצ"ע ואפשר דצ"ל במקום הטמאין חצאין וכמ"ש הר"ש בריש ידים דהנוטל במים ראשונים חצאין צריך לנגב ידיו תחילה וז"ש אבל המטביל ולכן צ"ע וכ"ש לפרש"י בסוטה ד' ב' אבל העיקר נראה דט"ס בתוספתא וכצ"ל הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאים הריני נוטל בטמאים ואם עשה כן ידיו טמאות הנוטל ידיו צריך לנגבם המטביל את ידיו א"צ לנגבם כו' ור"ל דקמ"ל דל"ת הואיל שאף כשנוטל מים ראשונים במים טהורים נטמאו המים מחמת הידים אלא שהשניים מטהרן א"כ גם לכתחילה יטול במים טמאים ומים השניים יטהרו קמ"ל דאם עשה כן ידיו טמאות מפני שאין המים שניים מטהרין טומאת היד שנטמא מחמת ד"א דהיינו שנטמא היד במים הטמאים שהיו טמאין בתחלה ולא מחמת היד כו' ואח"כ משמיענו חילוקים בין נוטל למטביל לענין ניגוב והגבהת היד כדתניא התם בהדיא ע"ש ועיין בפי' על התוספתא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.