א הָעוֹשֶׂה צְרָכָיו וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל, יִטֹּל ב' פְּעָמִים. עַל הָרִאשׁוֹנָה מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר יָצַר, וְעַל הַשְּׁנִיָּה מְבָרֵךְ: עַל נְטִילַת יָדָיִם. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִטֹּל אֶלָּא פַּעַם אַחַת, לְאַחַר שֶׁשָּׁפַךְ פַּעַם אַחַת עַל יָדָיו וּמְשַׁפְשֵׁף, יְבָרֵךְ: אֲשֶׁר יָצַר, וְאַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת נִגּוּב יְבָרֵךְ: עַל נְטִילַת יָדַיִם.
ב אִם רַבִּים מְסֻבִּין בִּסְעֻדָּה, הַגָּדוֹל נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה; וְהָרֹא"שׁ הָיָה רָגִיל לִטֹּל בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק וְשֶׁלֹּא לְדַבֵּר.
א סָעִיף א (א) העושה צרכיו - כתב בשל"ה דכל אדם יבדוק עצמו לפנות קודם הנטילה וכ"כ בספר סדר היום [א"ר]:
ב סָעִיף א (ב) יטול ב' פעמים וכו' - דאם יטול פ"א ויברך מתחלה אשר יצר ואח"כ על נט"י הוי הפסק בין הנטילה לברכתה ואם יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא ולהניח מלברך ברכת אשר יצר עד אחר ברכת המוציא ג"כ אין נכון שחיובה חל עליו מיד כשעשה צרכיו ואין לאחרה כ"כ וכתבו האחרונים דצריך ליזהר שלא ליטול בפעם הראשון נטילה גמורה ורק מעט משום נקיות דאל"ה הרי נטהרו ידיו בפעם הראשון ואין שייך לברך עוד על נטילה שניה וכנ"ל בסימן קנ"ח ס"ז. ודע דיש כמה פוסקים שס"ל דאשר יצר לא הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא משום דהכל לצורך טהרת ידים והוי כמו גביל לתורא בסימן קס"ז וע"כ אם בדיעבד נטל נטילה אחת כדין לשם נטילה לאכילה יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר דיש לסמוך על הפוסקים אלו וה"ה לכתחלה אם היה קשה לו ליטול שתי נטילות מדוחק מים וכי"ב יטול אחת ויברך ענט"י ואח"כ א"י =אשר יצר=. כתב מ"א דהעושה צרכיו באמצע הסעודה לכו"ע נוטל רק פ"א ומברך ענט"י ואח"כ אשר יצר כיון דאין צריך לברך המוציא כדלקמן בסימן קע"ח א"כ אין כאן הפסק ועיין מש"כ בסי' קס"ד ס"ב במ"ב:
ג סָעִיף א (ג) לאחר ששפך וכו' - ר"ל דאומר ברכת אשר יצר קודם שהגיע זמן ברכת ענט"י היינו לאחר ששפך רק פעם אחת על ידיו בפחות מרביעית ושפשף ידיו זו בזו דעדיין לא נגמר הנטילה ואח"כ שופך פעם שניה על ידיו לטהר המים הראשונים ואז מברך ענט"י ומנגבן. ואף דמבואר לעיל בסימן קס"ב דהמשפשף ידיו אחר מים ראשונים נטמאו ידיו זה מזה ואין מועיל אח"כ המים שניים י"ל דהכא מיירי שנשפך על שתי ידיו כאחת דאז חשיבי כיד אחת ומותר לשפשפם וכדלעיל בסימן קס"ב סעיף ה' וכתבו האחרונים דלדידן דנהיגן ליטול רביעית בב"א על כל יד ויד א"כ נגמר תיכף טהרת ידים וראוי לברך ענט"י וא"כ ברכת אשר יצר הוי הפסק בין נטילה לברכה ויותר טוב לעשות כאופן הראשון המוזכר בשו"ע ועיין מה שכתבנו לעיל בס"ק ב':
ד סָעִיף ב (ד) הגדול נוטל וכו' - דכן הוא כבודו:
ה סָעִיף ב (ה) והרא"ש היה רגיל וכו' - ס"ל דשאני בזמן התלמוד שהיה לכל אחד מהמסובין שלחן בפ"ע והיה אוכל מיד שנטל ידיו אבל עכשיו ששלחן אחד לכל ומתחילין לאכול ביחד [דהיינו שלאחר שנטלו כולם ידיהם הגדול מברך ומוציא כולם בברכתו] טוב יותר ליטול באחרונה כדי שלא יבוא לידי הפסק ודיבור בינתים. והנה המחבר בסימן קס"ו הסכים דטוב ליזהר מלהפסיק ומלדבר [ועי"ש במ"ב] וכן נהגו כל העולם להחמיר בזה ואפילו בשהיה הרבה מחמירין וכדברי הרמ"א שם וא"כ בסעודות גדולות שיש הרבה מסובין אם ימתינו כל המסובין עד שיטול הגדול ישהו הרבה מאד וגם יבואו לידי דיבור בינתים וע"כ מן הנכון שהגדול יטול תחלה כבזמן הש"ס ולא יוציאם בברכת המוציא אלא יברך לעצמו וכן כאו"א מן המסובין יטלו ידיהם ויברך כאו"א לעצמו ולא יצטרכו לשהות כלל:
ו סָעִיף ב (ו) שלא להפסיק - היינו בשהיה מרובה וכדלקמן בסי' קס"ו:
ז סָעִיף ב (ז) ושלא לדבר - היינו אפילו שיחה מועטת:
א סָעִיף א יטול ב"פ. דאם יטול פעם אחד ויברך תחלה אשר יצר ואח"כ ענ"י יהיה אשר יצר הפסק בין נטילה לברכת ענ"י ואם יברך תחלה ענ"י ואח"כ אשר יצר יהיה אשר יצר הפסק בין ברכה להמוציא והעושה צרכיו באמצע הסעודה שא"צ לברך המוציא כמ"ש ס"ס קע"ח יטול פעם א' ויברך ענ"י ואח"כ א"י ואף על גב דמפסיק בין נטילה לאכילה לית לן בה דהא אפילו בין נטילה להמוציא יש חולקין ערסי' ק"ע:
ב סָעִיף א ועל השניה מברך. וא"ת הא בסי' קנ"ח ס"ז כ' דיטול שנית בלא ברכה וי"ל דש"ה דבשעת נטילה ראשונה לא איכוון לאכילה ול"ש לברוכי עליה אבל הכא איכוון עליה א"נ בראשונה אינו נוטל כדינו וכ"מ בב"י בהג"מ וכן עיקר, ובשל"ה כתוב שיגע במקום המטונף בנתיים ע"כ ול"נ דכיון שנטל כדינו ל"ל לחזור ולגרום טומאה וליטול ולגרום ברכ' אלא ע"כ כמ"ש דאינו נוטל בראשונה כדינו:
ג סָעִיף א ומשפשף. מיירי שמשפשף היד בעצמה באצבעות זו בזו עסי' קס"ב ס"ד א"נ כגון ששפך על כל יד רביעית ואפ"ה לא חל עדיין ברכת ענ"י עד שעת ניגוב (ב"ח) ול"נ דמיירי שנטל ידיו שתיהן כא' כמ"ש סימן קס"ב ס"ה וא"כ יתישבו דברי מהרי"א כהוגן עב"י ועססי' קנ"ח, ואם שכח לברך עד שנטל ידיו יברך מתחלה ענ"י ואח"כ אשר יצר כמ"ש הג"מ דכיון נמי לטהרת ידים ולא הוי הפסק (ד"מ), כ' רש"ל בתשו' סימן צ"ז אכל דבר שחייב לברך בנ"ר ברכה אחרונה ושכח והטיל מים יברך א"י קודם דהיא תדירה, ועוד דאין לה שיעור כמ"ש ססי' ז' משא"כ בברכה אחרונה:
ד סָעִיף ב ושלא לדבר. צל"ע דהא תכף לנ"י ברכה קאי על מים אחרונים לכ"ע ואפ"ה רשאי להשיח בין מים אחרונים לברכה דדוקא משנטל הכוס לברך אסור כמ"ש סי' קפ"ג ס"ו וכ"כ הכ"מ ספ"ו, והא דתכף לגאולה תפלה אין רשאי להשיח שאני התם דמדבר עם המלך אסור להפסיק בד"א משא"כ כאן ואפשר דמ"ש שלא לדבר היינו שלא היה מדבר שום עסק וענין אחר דהוי הפסק אבל שיחה בעלמא ב' או ג' תיבות לא הוי הפסק וכ"ש כששואלין לו דבר שמותר להשיב הן או לאו וע"ס קס"ו ע"ש ומ"ש סימן קפ"ג ס"ו:
א סָעִיף א לאחר ששפך כו'. דנטילה א' עולה לכאן ולכאן ואשר יצר לא הוי הפסק בין נטילה לברכת ענ"י דברכת ענט"י לא שייכא עדיין עד שעת הניגוב:
ב סָעִיף א ומשפשף. פי' דשופך על ב' ידיו בפעם א' אז מותר לו אח"כ לשפשף אותם אבל אם היה שופך על כל יד בעצמו אסור לשפשף זו בזו כמ"ש סי' קס"ב ס"ו. ואף שאיני כדאי להכריע מ"מ נלע"ד שיותר ראוי לנהוג כדין הראשון דהיינו שיטול ב"פ דאלו לחלוקה הב' יש חשש דהיינו שכבר הקשה מהרי"א הביאו הב"י דהא מים ראשונים מטהרים את הידים ואם היה רוצה לנגב ידיו במים ראשונים כבר הוא טהור לאכיל' וא"כ מפסיק באשר יצר לנט"י שהרי מה שעושה אח"כ הוא לטהר המים שעל הידים לא לידים עצמן ותירץ מאחר שזה צריך למים שניים מטעם שאם נגע במקום שנגב ידיו מראשונים חזרו ידיו להיות טמאות א"כ כ"ז בא להשלמ' טהרת הידים לאכילה עכ"ל. ולפ"ז אם שופך רביעית על כל יד או על ב' הידים ביחד א"צ כלל למים שניים כדלעיל סי' קס"ב ממילא הוי הפסק בברכת א"י ולרוב פעמים רגילים ליתן רביעית בפעם א' וכן ראוי לנהוג כי בזה יצא ידי החששות כולם כדלעיל. ולכל הפחות יש ספק בזה אם שפך רביעית וא"כ יש כאן חשש הפסק כי דברים הללו לא נאמרו אלא בנוטל פחות מרביעית ואז יש הכרח למים שניים ואין הפסק מה שאין כן בנוטל רביעית בפעם א' יש הפסק. ותו דהא הב"י הביא בשם תשובת הרא"ש סי' ד' וז"ל לאחר ששפך על ידו פעם א' או שתים וכבר ידיו נקיות יברך אשר יצר ויגמור הנטילה ויברך ענ"י עכ"ל משמע דלא מיירי בהאי גונא דא"כ א"צ גמר נטילה אם שפך רביעית בפעם א' גם לשון הטור לא משמע כן שהרי כתב ויראה להכריע דלאחר ששפך פעם אחד על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר ואח"כ בשעת ניגוב ענ"י עכ"ל. מדאמר לשון פעם אחד מכלל דאיכא אחריתי אלא הל"ל ויראה להכריע שישפוך רביעית בפעם אחד על ידו ויאמר א"י כו' ותו דאי מיירי ששופך רביעית בפעם א' א"צ לניגוב כמ"ש בש"ע סימן קנ"ח סי"ג אלא דלעיל כתבתי שרש"ל חולק עליו בזה אלא ודאי דלא מיירי בשופך רביעית בבת א' והדרא קושייתינו לדוכתה. ונ"ל די"ל למה הוצרך הטור לכתוב כאן ומשפשף דשפשוף זה מאי בעי הכא אלא ע"כ דא"א לנו לומר שיאמר אשר יצר וענ"י תכופים זה לזה דא"כ הוה דלא כהר"י בר יקר שמביא הטור תחלה שהוא בעל חלוקה הא' שזכר הש"ע כאן דלא ס"ל נטילה אחד עולה לכאן ולכאן ואנן רוצים לעשות ככל הדיעות ע"כ אנו צריכין שיעשה מעשה חדש קודם שיברך ענ"י וע"כ אמר הרא"ש שישפוך פעם א' דהיינו אם כבר ידיו נקיות מלוכלך דא"צ אח"כ אלא ב' שפיכות אז שופך פעם א' ומברך א"י ואח"כ עושה מעשה חדש בשפיכה שניה ומברך ענ"י ואם אין ידיו נקיות שצריך ג"פ אז ישפוך תחלה ב"פ והטור כתב חלוקה ראשונה שדי בב"פ וכתב שמשפשף אחר השפיכה להורות דאז יצא ידי נטילה כיון שהוא רשאי לשפשפם זה בזה ממילא הוה שפיכה שניה מעשה חדש לצורך נט"י וכיון שדין זה הכרח הוא באינו שופך רביעית בפעם א' כמ"ש ופעמים ששופך רביעית פעם אחת ויהי' הפסק ע"כ טוב לעשות כחלוק' הראשון כנ"ל נכון וראיתי למו"ח ז"ל שהאריך כאן באיזה דברים שלא כמ"ש והנלע"ד כתבתי:
ג סָעִיף ב והרא"ש היה רגיל כו'. ואע"ג דבברייתא אמרינן דגדול נוטל תחלה נראה דהוא ס"ל שאני בזמן התלמוד שהיה לכל אחד שלחן בפ"ע והיה הגדול אוכל מיד כדאיתא בגמרא שמביא ב"י משא"כ עכשיו אין כבוד לגדול ליטול תחלה ויצטרך לישב ולשמור ידיו כמו שהקשה רב ששת לריש גלותא בגמרא. והב"י הקשה מסברא זו באמת על הפוסקים שכתבו דין התלמוד. ורש"ל האריך בתשובה לחלוק על זה וכ' שהוא יוהרא לנהוג כן אלא אדרבא יטול תחלה ויהיה נזהר מלדבר וילמדו אחרים ממנו ואין בדבריו שם כדאים לדחות דברי הרא"ש. ותו כתב שם רש"ל דד"ת לא הוה הפסק ג"ז לא מסתבר דיש לחוש דילמא משכא ליה שמעתתא ויבא לידי היסח דעת כדאשכחן גבי בדיקת חמץ שאין ללמוד באותה שעה וכ"כ מו"ח ז"ל:
א סָעִיף א ומשפשף. היינו שנטל שניהם כאחד ע"ל סי' קס"ב ס"ד עט"ז ומ"א:
ב סָעִיף א ניגוב. ואם שכח לברך עד שנטל ידיו יברך מתחלה ענט"י ואח"כ א"י ד"מ. עיין מ"א וע"ל סי' ז' ס"ק ח':
ג סָעִיף ב לדבר. ורש"ל כתב שהוא יוהרא לנהוג כן אלא אדרבה יטול תחלה ויהיה נזהר מלדבר וילמדו אחרים ממנו. וכתב הט"ז עליו ואין דבריו כדאי לדחות דברי הרא"ש. ותו כתב רש"ל דד"ת לא הוי הפסק. גם זה לא מסתבר דיש לחוש דילמא משכא ליה שמעתתא ויבא לידי היסח הדעת ט"ז וכ"כ הב"ח. ומ"א כתב דמ"ש כאן שלא לדבר היינו שלא יהיה מדבר שום עסק וענין אחר דהוי הפסק אבל שיחה בעלמא ב' או ג' תיבות לא הוי הפסק וכ"ש כששואלין לו דבר שמותר להשיב הן או לאו ע"ש:
א סָעִיף א (סק"א) יטול כו' ויברך תחלה אשר יצר כו' יהי' אשר יצר הפסק בין נטילה לברכה ואם יברך תחלה ענ"י ואח"ז אשר יצר יהיה א"י הפסק בין ברכה להמוציא כנ"ל:
ב סָעִיף א (סק"ב) ועל השכי' כו' בסי' קנ"ח כ' דיטול כו' ר"ל אי נטל לדבר שטבולו במשקה ואח"כ רצה לאכול פת יטול שנית בלי ברכה: אבל הכא איכוין עלה ר"ל דלעיל בסי' קנ"ח הקשה מ"א דיברך ויעלה לו הברכה לנטילה ראשונה ותי' כיון דבנטילה א' לא נתכוין אין שייכות לברך עלי' ע"ש וא"כ הכא דנתכוין בנטיל' א' תעלה הברכה לנטילה ראשונ': ובשל"ה כ' בשער האותיות אות קו"ף שיגע במקום כו' משום קושיא הנ"ל כיון דכבר נטל אין לברך על נטילה שני': ולגרום ברכה. ר"ל אי חייש כו' דאלו לא נגע לא הי' צריך לברך על נטיל' שני' ומדמינן לי' להאי דסי' קנ"ח א"כ אסור ליגע במקום מטונף להביא עצמו לידי ברכה דהא אסור לגרום ברכה וכמ"ש לקמן סי' רט"ו:
ג סָעִיף א (סק"ג) ומשפשף מיירי שמשפף היד בעצמה כו' דל"ל יד אחת בחברתה דהא מיירי שישפשף מיד אחר נטילה ראשונ' דעדיין לא חל עליו ברכת על נט"י ואז אי משפשף יד א' בחברת' טמאה וצריך לנגב וליטול שנית אע"כ מיירי שישפשף היד בעצמ' באצבעו' זב"ז: עסי' קס"ב סעיף ד' כוונתו לדחות תי' זה דמבואר בסי' קס"ב דיש ליטול ע"י שאחר ישפוך על ידיו ואם אין אחר כו' והטעם כ' מ"א שם משום דצריך לשפשף אחר נטיל' ראשונ' ואי נוטל כל יד בפני עצמה אז אסור לשפשף יד באחרת דיטמא כל יד בחברתה כנ"ל ולכך צריך לשפוך על שתי ידיו כאחת והוי שני הידים כיד אחת ומותר לשפשף זב"ז וע"י עצמו קשה לשפוך על שתי ידיו כאחת לכן ישפוך לו אחר על שתי ידיו כא' וע"ש במ"א וא"א הא יכול בעצמו לשפוך על כל יד בפני עצמה וישפשף כל יד לעצמה באצבעות זב"ז אע"כ שפשוף כזה ל"מ או ק' לעשות כה"ג א"כ איך א"ל דהטור וש"ע מיירי כה"ג שמשפשף האצבעות כו': ואפ"ה לא חל כו' ר"ל דלא תיקשי כיון דשפך על כל יד רביעית א"צ ניגוב וחל עליו חיוב ברכות על נט"י וא"כ כיון דחלו שני הברכות אשר יצר ועל נט"י עדיין אנחנו לא נדע לאיזה ברכה יקדים וכמ"ש מ"א ריש הסי' לזה תי' דאפ"ה לא חל כו' דהב"ח לשיטתי' שכ' מ"א לעיל סי' קנ"ח בשם הב"ח דאפי' נטל רביעית צריך ניגוב דלא כמ"ש בש"ע שם ונ"ל דמיירי כו' שניהן כאחד. ר"ל שנטל בפחות מרביעית אלא ששפך שתי ידיו כא' דמבואר בסי' קס"ב דאז נחשבי' כיד א' ומותר לשפשף שתי ידיו זה בזה אפי' אחר נטילה ראשונה ע"ש: וא"כ נתיישבו דברי מהרי"א. שהבית יוסף הביא בשם מהרי"א שהקשה על תקנה זו דהא מיד אחר שפיכה ראשונה נטהר היד ואם רצה לנגב ידיו מהני ואינו צריך לשפיכה שני' ולא באו מים השני' כי אם לטהר מים הראשוני' וכיון דהיד טהור מיד אחר שפיכה ראשונ' חל עליו מיד ברכת על נט"י ואיך יברך אשר יצר ותי' מהרי"א וז"ל מים שנים אע"פ שבאים לטהר הראשונים עכ"ז טהרת הידי' הם שהרי אם הי' נוגע במקום שנגב ידיו ממים הראשוני' חזרו ידיו להיות טמאות וא"כ כל זה צריך בשלימות טהרת ידים לאכיל' עכ"ל ובשלמא לפי' מ"א דמיירי שנטל בפחות מרביעית אלא ששפך על שתי ידיו כאחת א"כ צריכי' למים שניים וא"ש קושית מהרי"א ותירוצו אבל לתי' הב"ח הא תי' הראשון דר"ל שישפשף היד בעצמה זב"ז כבר דחה מ"א במ"ש ע"ז וע' בסי' קס"ב סעיף ד' כנ"ל דשם משמע דל"מ כה"ג או שהוא ענין קשה כנ"ל ולא ישאר כ"א תי' השני דמיירי שנטל ברביעי' פעם א' ובאמת א"צ כלל למים שנים וא"כ לא יתיישב קושית ותי' מהרי"א אע"כ צ"ל כתי' מ"א יברך מתחל' ענ"י כו' כמ"ש הג"מ דכיון שבאי' נמי לטהרת כו' כצ"ל ור"ל דהג"מ ס"ל דלכתחל' יעשה כן שיטול פ"א ויברך תחלה ענ"י ואח"כ אשר יצר ולא הוי הפסק כיון שבאי' נמי לטהרת ידי' כיון שיצא עב"ה אינו רשאי לאכול אפי' נטל ידיו לסעוד' עד שיטול שנית א"כ יש לברכת אשר יצר שייכות לסעוד' אע"ג דלכתחל' לא קי"ל הכי מ"מ אם טעה וכבר ניגב סמכי' על הג"מ דהכי עדיף טפי מלעשות להיפוך לברך תחלה אשר יצר דזה לכ"ע שלא כדין: כ' מהרש"ל בתשוב' סי' כו' כצ"ל:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) ושלא כו' צל"ע כו' על מים אחרוני' לכ"ע. ר"ל אבל במים ראשוני' מחלוקת הפוסקי' אי ג"כ צריך תיכף לנטיל' ברכה וכמ"ש בסי' שאח"ז וא"כ חמיר ההפסקה אחר מים אחרוני' יותר מהפסקה אחר מים ראשוני' וכ"כ הכ"מ דרשא' לשיח אחר שנטל ידיו במים אחרוני' ודייק לה מדאמרי' סי' קפ"ג נטל הכוס לברך בהמ"ז אסור לדבר משמע קודם שנטל הכוס אע"פ שכבר נטל ידיו מותר לדבר וא"כ כ"ש אחר נטילת מים ראשוני' דקיל טפי דרשאי לדבר ואפשר כו' שום עסק כו' אולם לקמן ר"ס קע"ט כ' מ"א דאסור לדבר בין אחר מים ראשונים ובין אחר מים אחרונים ודחה ראיית הכ"מ עכ"ל דהא דאמרינן נטל הכוס אינו רשאי לדבר מיירי שנתנו לו הכוס קודם שנטל ידיו ואפי' הכי כיון שנטל ידיו אסור לדבר א"כ צריך לומר מ"ש מ"א כאן הוא לישב דעת הכ"מ ודברי הרא"ש בש"ע פה: ועסי' קס"ו ס"ק ב' מ"ש בשם מהרש"ל:
א סָעִיף א ס"א העושה כו'. רש"י שכ' בספר הפרדס שדעת רבו ר"י בר יקר שצריך ב' נטילות ומברך על הראשונה אשר יצר ועל השניה ענט"י ולא סגי בנטילה אחת משום הפסק אשר יצר בין נטילה לברכת ענט"י אבל רש"י חלק עליו וכתב דנטילה א' עולה לכאן ולכאן וכ"כ הר"פ דלא הוי הפסק וראיה מהא דרב ור"ל דאמר יקנ"ה דיין א' עולה לכאן ולכאן וכ' בהג"מ ומרדכי והגמ"ר שכן הסכים הר"מ כרש"י וכת' שמברך בתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר ואע"ג דתכף לנט"י סעודה לא הוי הפסק כיון דלטהרת ידים כמו כן בא לא גרע מגביל לתורא דכ"מ בתשובת הרא"ש ריש כלל ד' בדברי השואל ע"ש אבל הטור כת' להיפך שבתחלה אשר יצר ואח"כ ענט"י וגם כת' להיפך דר"מ מרוטנבורג ס"ל כר' יעקב בר יקר ואפשר דאף דס"ל כרש"י מ"מ היה נוהג לכתחילה כר"י בר יקר וכ' הטור שכן נהג הרא"ש והטעם משום הפסק בין הנטילה לברכת ענט"י כנ"ל והכריע הטור דלאחר ששפך פ"א על ידו ומשפשף יברך אשר יצר ויגמור הנטילה כו' ויברך ענט"י וכ"ה בתשובת הרא"ש שם וז"ש בש"ע העושה כו' כר"י בר יקר שכן דעת הטור. ואם כו' כנ"ל: ומשפשף. כדעת הרא"ש שהנוטל ידיו צריך לשפשף וכמ"ש בתוספתא והביאה הר"ש בפ"ב דידים מתני' ב' אבל הר"ש פי' שם דשפשוף דשם היינו ניגוב וכמש"ל ולכן השמיטוהו הפוסקים:
ב סָעִיף ב ס"ב והרא"ש' כו'. כמ"ש בגמרא שם ישב גדול וישמור ידיו כו' א"ל לאלתר כו' וערש"י ד"ה לאלתר משא"כ עכשיו ועט"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.