Shulchan Aruch, Orach Chayim 164 — שולחן ערוך, אורח חיים קסד
א נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדַּחַק, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם וְלֹא יְטַנְּפֵם (טוּר); וְאִם מַיִם מְצוּיִים לוֹ, טוֹב שֶׁיַּחֲזֹר וְיִטֹּל יָדָיו, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ. הַגָּה: וְהָא דִּמְהָנֵי תְּנַאי, דַּוְקָא בִּנְטִילָה שֶׁאֵינָהּ צֹרֶךְ אֲכִילָה, דּוּמְיָא דִּנְטִילַת שַׁחֲרִית, אֲבָל אִם נוֹטֵל לְצֹרֶךְ אֲכִילָה לֹא מְהָנֵי תְּנַאי בְּאוֹתָהּ נְטִילָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"י).
ב מִי שֶׁעוֹמֵד בִּסְעֻדָּה וְנִזְכַּר שֶׁנָּגַע בְּשׁוֹק וְיָרֵךְ וּמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִים בָּאָדָם, אוֹ שֶׁחִכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וּבִמְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִלְמוּלֵי זֵעָה צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל יָדָיו, וִיבָרֵךְ: עַל נְטִילַת יָדָיִם.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ומתנה עליהם - בפיו או עכ"פ שיכוין בלבו שיעלה לו נטילה זו לכל האכילות שיאכל בכל היום. וצריך ליזהר שתהיה הנטילה בהכשר כל הדברים הנצרכים לנט"י לאכילה כגון בכלי שלם ובכח גברא ובמים שלא נשתנו מראיהן ושלא נעשה בהן מלאכה וכמבואר בסימנים הקודמים אף דבנט"י שחרית אין קפידא כ"כ בכל אלו הדברים כמבואר בסימן ד' זה כיון שהוא לאכילה שאני: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) אפילו שלא בשעת הדחק - ויש מן הפוסקים שכתבו דאין להקל בזה כ"א בשעת הדחק כגון שהולך בדרך וירא שלא ימצא שם מים וכן כשיושב בעגלה עם עו"ג ואין ממתינין עליו כשירד ויחפש אחר מים חשיב שעת הדחק אף שהוא יודע שיש מים בדרך ההיא ומהני כשנוטל שחרית ומתנה ועיין לקמיה סוף סק"ד מש"כ בזה: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) שלא יסיח דעתו - משמירת ידיו שלא יגעו במקום הטינופת [וזהו שכתב הרמ"א ולא יטנפם הוא פירוש דברי המחבר והאי ולא ר"ל שלא] ואפ"ה אף שידיו נקיות הצריכו ג"כ להתנות מקודם שיהיה עולה לו הנטילה לאכילה משום דנט"י בעי כונה לאכילה ולהפוסקים דלנטילה לא בעי כונה כמבואר בסימן קנ"ט סי"ב י"ל דלהכי צריך תנאי דכיון דלכל היום הוא אין סומכין על שמירתו שמא ישכח ולאו אדעתיה אא"כ התנה דאז נותן לב להזהר יותר: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ולא יטנפם - טינוף הפוסל בנטילה הוא רק מצואה או זיעה כל שהוא ואפילו רק נגע במקומות המכוסים בגופו וכדלקמיה בס"ב אבל טינוף עפר וטיט בעלמא אינו פוסל הנטילה. כתבו הפוסקים דאם הכניס ידיו בבתי ידים מיד אחר הנטילה ולא הוציאן מועיל דתו ליכא חשש היסח הדעת דבודאי נשמרו ידיו. כתבו השכנה"ג וא"ר שהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות משום שאינן יכולין ליזהר שלא יסיחו דעתם משמירת הידים לכך מנעו התנאי מכל וכל [והעתיקם גם בדה"ח] ומ"מ נראה דהכל לפי ערך הדחק דבדחק גדול יש לסמוך על התנאי אף עכשיו ורק שצריך זהירות וזריזות יתירה לשמירת ידים ולכן יניח ידיו בבתי ידים וגם מ"מ אם יזדמן לו מים יטלם פעם שנית וכדלקמיה וכ"כ בח"א: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) ואם מים מצוים - טעם הדבר דיש דעות בפוסקים שסוברין דאפילו אם נקל ליטול בשחרית שלא בשעת הדחק היינו שלא היה שעת הדחק לגמרי אבל מ"מ אין מים מצוים סמוך לו שהוא צריך לטרוח אחריהם ולהשיגם אבל אם מצוים בסמוך לו בזה לא מקילינן כלל והמחבר חש לכתחלה לדעה זו ולכך כתב שטוב לחזור וליטול: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) שאינה צורך אכילה - דלאו דוקא בנט"י שחרית כשקם יכול להתנות דה"ה בכל נטילה שאינה לצורך אכילה אף באמצע היום כגון שנטל ידיו כשיצא מבהכ"ס או שנטל לדבר שטיבולו במשקה והתנה עליהם שיעלה לו הנטילה לאכילה שיאכל אחר זמן דכיון שנטל לד"א ושלא בשעת אכילה לא חשו בה מה שאין הסעודה סמוך להנטילה: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) לא מהני תנאי - ר"ל שאם נוטל ידיו לאכול ומתנה שיעשה דבר אחר קודם שיאכל סעודה זו עצמו זה לא מהני דהא בעינן תיכף לנטילה סעודה עכ"פ לכתחלה כמסקנת המחבר בסימן קס"ו. מיהו אם נטל לצורך אכילה והתנה שיעלה לו גם לאכילה שניה שיאכל באותו יום ושמר ידיו ג"כ מהני דלא גרע מנטל לד"א כיון דאכילה שניה אין עכשיו זמנה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח (ח) ונזכר שנגע - וה"ה אם הסיח דעתו משמירתו צריך ליטול כמ"ש סימן ק"ע ס"א [מ"א] ועי"ש במ"ב מה שכתבנו בזה ואם נגע בעוד הפרוסה בפיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו [מ"א]: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) ומקומות המכוסים - ר"ל בשארי מקומות המכוסים שבגופו יש בהם זיעה ולאפוקי במקומות המגולים כגון פניו ומקום המגולה שבזרועותיו אין קפידא וכמבואר בסימן ד' סכ"א וע"ש במ"ב דינים השייכים לענינינו: ש"ע סָעִיף ב
י (י) או שחיכך בראשו - אבל אם לא חיכך אלא שנגע בשערותיו א"צ נטילה ואפילו אם קינח בהם וכנ"ל בסימן קס"ב סקנ"ח במ"ב: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) ובמקומות המטונפים - צ"ל במקומות בלא וי"ו ומה שכתב שיש בהם הוא טעם לכל הנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
יב (יב) צריך לחזור וליטול - וכ"ש אם נגע במקום הטינופת ממש או עשה צרכיו או אפילו הטיל מי רגלים ושפשף בידיו כדלקמן בסימן ק"ע: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) ויברך ענט"י - ורש"ל חולק וס"ל דא"צ לברך מחמת נגיעתו באמצע סעודה בזיעה ואפילו בעשה צרכיו באמצע סעודתו ג"כ ס"ל דא"צ לברך אא"כ הלך והפליג באמצע סעודתו. והנה יש הרבה דעות באחרונים אם יש לנהוג למעשה כמותו ועיין בבה"ל שהכרענו דבעשה צרכיו או שנגע במקום מטונף ממש או שהלך והפליג צריך נט"י בברכה אבל אם נגע במקום המכוסה סתם או שהשתין אף ששפשף צריך נט"י כדין אבל לא יברך ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א אפילו שלא בשעת הדחק. ורש"ל החמיר דדוקא בשעת הדחק מהני תנאי ומ"מ מי שיושב בעגלה עם עכו"ם ואין ממתינין עליו חשיב שעת הדחק: ש"ע סָעִיף א
ב שלא יסיח. וקשה דא"כ ל"ל להתנות וצ"ל דבעינן כונה לנטילה ולכן צריך להתנות עסי' קנ"ט סי"ג (הרשב"א): ש"ע סָעִיף א
ג ולא יטנפם. כגון שמניחם בבתי ידים: ש"ע סָעִיף א
ד מצוים לו. פי' שהם מוכנים לפניו ואין צריך לטרוח אחריהם: ש"ע סָעִיף א
ה שאינה צורך אכילה. כגון שיצא מב"ה או לטבולו במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כוונה מעליות' ומ"ש בסי' קנ"ח ס"ז מיירי שלא התנה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ו לא מהני תנאי. דהא בעי' תכף לנטילה סעודה ע' סימן קס"ז אבל כשנטל כבר לד"א אינו מחיוב ליטול בשעת אכילה שהרי שמר אותו מקודם והתנה עליהם כנ"ל פשוט דעת הר"י ע"ש במה שמקש' מקידוש דלא כב"ח ובל"ח נדחק להחמיר דאם נטל לאכילה אחת ומתנה שיעלה לו גם לאכילה אחרת לא מהני משום גזירה ע"ש, ול"נ פשוט דמהני ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו, ועמ"ש סי' קע"ט סס"א ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז ונזכר שנגע. וה"ה אם הסיח דעתו משמירתו צריך ליטול כמ"ש סי' ק"ע ס"א ור"ס תע"ה וכ"כ הרשב"א בת"ה ואם נגע בעוד הפרוסה תוך פיו נ"ל דאסור לבלוע עד שיטול ידיו עסי' קס"ג ס"ב: ש"ע סָעִיף ב
ח ויברך ענ"י. ורש"ל בחולין פ"ח סמ"א כ' שלא לברך אא"כ הלך והפליג ע"ש (עסי' ק"ע): ש"ע סָעִיף ב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א אפי׳ עמ״א הנה בחולין ק״ז א׳ ב׳ לשני א׳ דוקא בשעת הדחק (היינו שאין מצויין כ״כ מים ומ״מ תוך ד׳ מילין יש לו וכדומה) ויש מקילין אפי׳ מצויין לפניו מים יכול להתנות ורש״ל ביש״ש פכ״ה סי׳ כ״ב פסק דוקא שאין תוך ד׳ מילין מהני תנאי מסוגיא דאלו עוברין לנט״י ד׳ מילין הא יותר מד׳ מילין מהני תנאי דשחרית יע״ש ואם כוונת המ״א כן לא היה לסתום ועוד בקס״ג היה ציין ליש״ש עכ״פ טוב יותר להתנות כה״ג ממפה אלא ש״מ דבהא לבד פסק כיש״ש דדחק בעינן והיינו באין מצויין לפניו אף שיש תוך ד׳ מילין מהני תנאי דשחרית ומ״ש המחבר וטוב שיטול ולא יברך היינו למי שמחמיר בחסידות אבל מדינא אף מצויים לפניו יוכל להתנות וכ״מ בלבוש וטוב לחומרא בעלמא יע״ש ועט״ז בזה ואי״ה יבואר: ש"ע סָעִיף א
ב שלא עמ״א בקנ״ט במ״א כ״ה ובקנ״ח בהג״ה ס״ז יע״ש ובד״ה להרא״ה (בתה״א ק״ס ב׳ ד״ב) תירץ לעולם דלא בעינן כוונה לחולין ומתנה דאל״ה אין סומכין כל היום על שמירתו דאפשר שכח ולא נזהר משא״כ כשמתנה נזהר יפה יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ג ולא יטנפם עמ״א בכל בו ה׳ נט״י משמע שמניחין בבתי ידים מועיל להיסח הדעת הא לטנפם א״צ בתי ידים. ובתי ידים אף הסיח דעתו שפיר דמי דודאי לא טינפם: אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן פרט אחד ואכתבנו פה הנה בפתיחה לנט״י ביארנו כפי הנראה אנן תופסין כרבותיו של רש״י שבת י״ד א׳ וכ״ד הר״מ ולבוש בקנ״ח ס״א דשמא נגעו בטומאה והיינו בראשון ומש״ה מהני נט״י לא טבילת כל הגוף דבאב כולי האי לא שכיחא ולא חיישינן לה (וראשון מטמאין ידים להיותן שניות ואע״ג ספק דרבנן לקולא החמירו בזה דרגיל ושכיח הוא שעסקניות היה כו׳) ומ״ש הלבוש עתה אין לנו תרומה יותר היל״ל שכולנו טמאי מתים (ותרומות עי״ד של״א פ״א ותרומת ח״ל מי שאין טומאה מגופו אוכלה עסי׳ (תצ״ז ס״ב בהג״ה) וי״ל דמ״מ טעם דנגע במטונף נמי חיישינן ולפ״ז בזמן שהיה תרומה נוהגת כלומר לאכול ובימי אמוראים שהיה אפר פרה אין מועיל מה שמניחין בבתי ידים משום סרך תרומה שמא נגע בטומאה ראשון היינו משקים טמאים שמטמאים כלי (עיין ברכות פרק אלו דברים מניחין נ״ב ה׳ מקנח במפה יע״ש ר״מ ור״א) ומטמאין לידים וזה טעות דהלכה כחכמים דר״י ברפ״ג דידים מ״א וכמ״ש הר״מ ז״ל פ״ח משא״ה ה״א יע״ש א״כ אין הידים טמאים מבגד. אך אחר זאת אדרוש מ״ש הב״ח שיזהר מלטמאם ולטנפם והוא לשון רש״י חולין ק״ו ב׳ ד״ה ומתנה והטור הביאו ופירש הב״ח היינו שלא יגע במים ראשונים שלא היו בהם רביעית שנטל אחד בהם יע״ש ובש״ע כתב שלא יסיח והר״ב הוסיף לטנפם והשמיט לטמאם. הנה מ״ש מים ראשונים בפ״ב דידים מ״ב על הארץ אין שניים מטהרים ראשונים הבאתיו בקס״ב. וגם צ״ע דכולנו טמאי מתים ואין נט״י עתה כ״א משום טינוף או סרך תרומה בזמן שהיו טהורים ומ״מ הא ודאי אם נטל ידיו ונגע בשרץ תוך הסעודה וכדומה א״צ נט״י כל שלא היה טינוף דבלא״ה אנו טמאים ודוקא בשעת נטילה החמירו אם נגע בחבירו וכדומה בסי׳ קס״ב ס״ד ובס״ח שפשפה בראשו ונגע מיד הא אח״כ אפשר דאין ידיו טמאות וצ״ל דמשום סרך תרומה החמירו עתה במי נטילה יותר משאר טומאה אף אם נגע באמצע היום וכ״ש באמצע הסעודה במים טמאים מחמת נטילה. אבל מהר״ב שכתב לטנפם הלא בכלל שלא יסיח כולהו ביה ש״מ לכאורה דשלל מלטמאם ורש״י כתב בימי אמוראים שהיו טהורים שהיה להם אפר פרה וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
ד מצויים עמ״א ולחומרא בעלמא לפי שמחמיר אבל באין מצויים לפניו כ״א ע״י טורח קצת א״צ להחמיר עמ״ש באות א׳: ש"ע סָעִיף א
ה שאינה עמ״א בקנ״ח סעיף ז׳ במ״א אות י״ג: ש"ע סָעִיף א
ו לא עמ״א עמ״ש בט״ז אות ד׳ אי״ה ומ״ש תנאי מאכילה לאכילה א״צ דהא הוי כוונה עיין אות ב׳ אבל לפי מ״ש בד״ה להרא״ה בתה״א (ק״ס ב׳ ד״ב) וכ״כ להמחבר קנ״ט סי״ג דיעבד א״צ כוונה ובקנ״ח ס״ז נ״ל כן א״כ אף מאכילה לאכילה צריך תנאי אבל דעת הלבוש כל״ח דמאכילה לאכילה לא מהני תנאי מטעם אחר דכיון דחוב עליו לאכילה זו ליטול אין מועיל תנאי לאכילה אחרת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז ונזכר עמ״א בקס״ג ס״ב י״ל אוכל מחמת מאכיל חיישינן שיגע באוכל משא״כ כאן תוך פיו. ואם ספק לו אם הסיח דעתו עסי׳ ק״ס במ״א אות י״ג מזה: ש"ע סָעִיף ב
ח ויברך עמ״א עמ״ש אי״ה בט״ז אות ה׳ מזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (סק"א) אפי' כו' ורש"ל החמיר כו' משום דאיכא תרתי לישנא בש"ס אי מותר דוקא בשעת הדחק או אפי' שלא בשעת הדחק ואנן קי"ל כלישנא דמתיר אפי' שלא בשעת הדחק והטעם מבואר ברא"ש וב"י ומהרש"ל החמיר לפסוק כהאי לישנא דבעי שעת הדחק: ש"ע סָעִיף א
ב (סק"ב) שלא כו' עסי' קנ"ט סעיף י"ג במ"א שם ס"ק ך"ה שפסק כהרשב"א דלאכילת חולין בעי כוונה וכ' שהרשב"א הביא ראיות חזקות ומכאן הוא א' מראיותיו: ש"ע סָעִיף א
ג (סק"ג) ולא יטנפם כו' בבתי ידים. וכ' בספר א"ר בשם שכ"ג וז"ל האידנ' נהגו עלמא שלא להתנות ואין ספק שסמכו על הפוסקים דל"מ תנאי אלא בשעת הדחק ואפי' בשעת הדחק אין יכולי' לזהר שלא יטנפם ולכן מנעו התנאי מכל וכל וכן הביא בשם האגור נהגו שלא להתנות עכ"ל ס' א"ר אולם במניח ידיו בבתי ידים לא ידעתי מאי אין יכולים לזהר שלא יטנפם איכא ואפשר יש לחוש שיוציא ידיו מתוך בתי ידים ע"י היסח הדעת ויטנפם: ש"ע סָעִיף א
ד (סק"ד) מצוי' לו. פי' שהם מוכנים כו' דהתו' הקשו אהא דמהני תנאי מהא דתנן בברכות בה"א מוזגי' את הכוס ואח"כ נוטלים הידים אבל איפכא לא משום דתיכף לנט"י סעודה והשתא יהי' המזיגה הפסק והא יכול לאכול כל היום על סמך נטילת שחרית אע"ג דמפסיק ותי' לחלק דוקא בנטילת שחרית מותר ע"י תנאי וכמ"ש פה בש"ע עוד תי' ניהו דלחד לישנא מותר אפי' שלא בשעת הדחק מ"מ לא הוחר כ"א באין מים בסמוך לו או יש לו והוא צריך המים לדברים אחרים. אבל בלא"ה לכ"ע לא הותר ע"י תנאי וניהו דקי"ל כתי' קמא מ"מ כ' הרב"י ואם מים מצוים טוב כו' כי במקום דאפשר יש לחוש גם לתי' השני דהתוס': ש"ע סָעִיף א
ה (סק"ה) שאינה כו' ומ"ש בסי' קנ"ח דאם נטל לדבר שטבולו במשקה ונמלך לאכול לחם אין נטילה ראשונה עולה לו וצריך ליטול ידיו: ש"ע סָעִיף א
ו (סק"ו) ל"מ כו' כן נ"ל פשוט דעת הר"י דלא כהב"ח וע"ש במה שמקשה מקידוש: ובל"ח נדחק להחמיר כו' כצ"ל ור"ל דכבר כתבתי בס"ק ד' קושית התוס' מהא דמוזגים את הכוס כו' ותי' התוס' דל"מ תנאי רק בנטילת שחרית וכעין זה תי' גם הרר"י וכ' הרב"י דשניהם היינו התוס' והרר"י בחדא שיטה קיימה ולאו דוקא נטילת שחרית אלא כל נטילה שאין לצורך אכילת פת כגון היוצא מבה"כ מהני תנאי דאי תימא דשחרית דוקא אין סבר' לחלק והב"ח כ' להיפוך דאין סבר' לו' אם נוטל לצורך אכילה והיינו לאכול אחר שעה ושתים ל"מ תנאי אלא צריך לאכול וכשנוטל שלא לצורך אכיל' כל מהני תנאי אדרבה כ"ש דכהאי גוונא ל"מ תנאי לכן כ' דוקא בנטילת שחרית מהני תנאי כיון דמברך אז על הנטילה ומצד הדין הי' ראוי לברך שחרית על נקיות ידים אלא כיון דכבר תקנו לברך לנט"י לסעודה על נט"י אמרו שגם שחרית יברך כן ולכך מהני אז תנאי כיון דמברך אז על נט"י וגם יש שייכות לאותה ברכה ונטילה לסעודה כנ"ל משא"כ כשנוטל באמצע יום שלא לצורך סעודה דאי יברך אז הוי ברכה לבטלה דלא ניתקן ברכה כה"ג ואח"כ כשאוכל ג"כ אין לו לברך דהא אינו נוטל אז וגם אין לו שייכות לנטילה ראשונה לסעודה לכך ל"מ תנאי וחולק על הש"ע ומ"א הסכים עם הש"ע דכל נטילה שאינה לצורך אכילה מהני תנאי ולאו דוקא נטילת שחרית והטעם לחלק דבנוטל לצורך אכיל' דל"מ תנאי דתקנות חכמים כך הי' כשנוטל לאכילה צריך להסמיך הנטילה לאכילה דתיכף לנט"י סעודה וצריך לקיים תקנות חכמים לכך ל"מ תנאי משא"כ כשנטל שלא לצורך אכילה דאז בשעת נטילה ל"ש לו' בעי' תיכף לנטילה סעודה דהא לא הי' דעתו כלל בנטילתו לצורך אכיל' אלא לצורך ד"א ותקנו' חכמים לא הי' כ"א כשנוטל כדי לאכול ואח"כ כשבא לאכול ליכא משום תיכף לנט"י סעודה דתקנות חכמי' לא היתה אלא כשנוטל לאכיל' צריך להסמיך האכיל' אבל כה"ג א"צ לנטיל' כלל דהא התנה ושמר ידיו ולא הסיח דעתו: וע"ש במ"ש מקידוש. ובל"ח נדחק כו' תחלה צריך לבאר כוונת הרר"י גופי' דהתוס' דף ק"ו ע"ב ד"ה נוטל כו' כ' וז"ל תימא דאמרי' בער"פ הנוטל ידיו לח יקדש משום דקידוש מפסיק בין נט"י לסעודה ואמרי' בפ' א"ד בה"א מוזגים את הכוס כו' ואור"ת דה"מ כשמתנה שחרית עכ"ל הרי דלר"ת נראה דתי' זה דדוקא שחרית מהני תנאי מספיק לתרץ שני הקושיות בין האי דמוזגים ובין האי דנטל ידיו לא יקדש והרר"י כ' בפ' א"ד וז"ל נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה כו' והא תנן בה"א מוזגים את הכוס ואח"כ נוטלים כו' וי"ל דהתם שלא התנה בנטילת שחרית כו' ויש עוד לשאול מדאמרי בפסחים נטל ידיו לא יקדש ור"ל לא יקדש ואם קידש צריך נט"י פעם שנית ולמה צריך ליטול ידיו שנית שמאחר שקידש ודאי יש לו לאכול דאין קידוש אלא במקום סעודה (וצ"ל אע"ג דמרא דהאי מימרא הוא רב ברונא אמר רב ורב ס"ל יש קידוש שלא במקום סעודה מ"מ ס"ל דגם אנחנו קי"ל כהא דרב ואנן קי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה) ונמצא שאין תנאי גדול מזה ולמה לא יאמרו שיועיל הקידוש כמו (שיועיל) תנאי ונראה למורי הרב נ"י דמן הדין סגי בנטילה ראשונה אלא מאחר שחכמים תקנו לקדש תחלה כנ"ל והוא לא עשה כפי מה שתקנו קנסו אותו לחזור וליטול ידיו שנית עכ"ל וצ"ב כיון דתי' אהאי דמוזגי' כו' דל"מ תנאי אלא בנטילת שחרית א"כ מאי קשיא ליה תו מהאי דנטל ידיו לא יקדש וכמו שתי' ר"ת באמת האי דנטל ידיו לא יקדש בתי' זה דל"מ תנאי בנטילת שחרית וצ"ל דהרר"י הוסיף בהאי דנטל ידיו ל"י סיים וז"ל ר"ל לא יקדש ואם קידש צריך נט"י פעם שנית וא"כ הוקשה לו כיון דבנטילה שחרית מהני תנאי לכתחלה ניהו דבנטילה לאכילה בעי' תיכף לנטיל' סעודה ול"מ תנאי כדי לקיים תק"ח דתיכף לנטילה סעודה א"כ ניהו דלכתחלה נטל ידיו ל"י מ"מ דיעבד אם קידש למה צריך לחזור וליטול ידיו מי גרע דיעבד בנטל ידיו לאכיל' מלכתחלה נטילה דשחרית וכיון דליכא טעם אחר בנטילה לסעודה דל"מ תנאי אלא משום תיכף לנטילה סעודה עכ"פ דיעבד הי' ראוי דמהני תנאי וע"ז תי' בשם מורו דבאמת מן הדין לא הי' צריך לנטיל' שנית אלא משום קנס וא"ש והנה הל"ח כ' במסקנתו דאם נטל לאכילה זו ומתנה שיעלה לו הנטילה לאכילה אחרת שלאחר שעה ושתים דל"מ דגזרי' אי אמרי' דמהני תנאי לאכילה אחרת יבא להתנות גם על אכילה זו ועי"ז יתבטל תקנות חכמים תיכף לנט"י סעודה והוקשה לו לפ"ז מאי קשיא להרר"י מנטל ידיו כו' דהא מצד הדין ראוי שאפי' דיעבד ל"מ הקידוש שהוא כתנאי משום גזרה ההיא גופא והונח לו לבענ ל"ח דע"כ לא גזרי' אלא בהתנה בפירוש אבל בנדון דהרר"י דהיינו קידוש דלא התנ' בפי' אלא כיון דאין קידוש אלא במקו' סעוד' ה"ל כאלו התנה כה"ג לא גזרי' עכת"ד והטעם דהא לא גזרי' שיעש' כן בלי תנאי בזה ודאי לא יטעה אלא דיטעה להתנות על אותה סעודה כנ"ל וגזירה זו לא שייכה בקידוש דהוי ממילא כאלו התנה ע"כ צ"ל דגזרי' דאם יארע לו כה"ג יעשה כן גם לאותה סעודה דהא לא משכחת לה ממילא דיהי' כאלו התנה אלא כעין קידוש והא כה"ג באמת הוקשה להרר"י דיועיל ולא יצטרך ליטול שנית וזה נרא' למ"א דוחק ולכן כ' ובל"ח נדחק כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז (סק"ז) ונזכר כו' ואם נגע בעוד הפרוסה בפיו כו' עסי' קס"ג ס"ב ור"ל דזה לא עדיף מאוכל מחמת מאכיל דג"כ אינו נוגע באוכל אפ"ה קי"ל בסי' קס"ג דהאוכל צריך נטילה שמא יגע ה"ה הכא כיון דנגע במקום שצריך נטילה אע"ג שאינו נוגע במאכל שכבר הוא תוך פיו מ"מ צריך נטילה: ש"ע סָעִיף ב
ח (סק"ח) ויברך כו' אא"כ הלך והפליג. עסי' ק"ע שם מבואר דין הלך והפליג: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א אפילו שלא בשעת הדחק. בגמ' איכא תרי לישני דחד לישנא ס"ל דוקא בשעת הדחק. וכ' הטור דמדברי סה"ת משמע כמ"ד דוקא בדחק וכתב ב"י דלמדו מדהוצרך ליתן להולכי דרכים טעם מכח דהוי כמו דחק. ונראה שלמד עוד כן מדכתב נזדמן לו מים לא יברך משמע דעכ"פ בעי נטילה ואי ס"ל אפי' שלא בשעת הדחק קשה ל"ל כאן נטילה כלל בשלמא אי ס"ל דוקא בדחק י"ל כיון דיש חילוק אם צריך נטילה דהיינו שלא במקום דחק וכאן הוה ג"כ דחק שאין רגיל להיות שם מים לפי דעתו אלא שנזדמן לו מים איכא לספוקי אם נחשב זה לדחק כיון שאינו רגיל שם מים אלא עכשיו נזדמן לו ממה שלא היה בדעתו. או נימא מ"מ יש לפניו מים ע"כ יטול בלא ברכה. ובזה מתורץ מה שהקשה מו"ח ז"ל על גירסא זו ומגיה גירסא אחרת נוטל ומברך וכ"ה בקצת ספרי סמ"ג וכ' בגליון סמ"ג שברוב ספרים אינו וגם רבינו הטור ל"ג: ש"ע סָעִיף א
ב ולא יטנפם. בטור כתוב וכ"כ הר"פ דוקא שחרית ודוקא היכא דלא שכיחי מיא ודוקח שלא יטנפו אבל א"א הרא"ש מתיר אפילו שלא על ידי הדחק. ומיהו פרש"י שיזהר מלטמא' ומלטנפם כו' האי ודוקא כו' הוא ל' הר"פ ומזה למד הטור דהר"פ פסק לחומרא מדהחמיר דוקא בג' תנאים אלו דאלו ללישנא דאפי' שלא בשעת הדחק מותר בכל גווני וזה דעת הרא"ש שמביא אח"כ. ואע"ג דהתו' בשם ר"ת הביאן ב"י כתבו דאפילו ללשון דאפי' שלא בשעת הדחק צ"ל דוקא שחרית כתי' שני דדוקא אם אין מים בסמוך כו' דאל"כ קשה מההיא דפ' אלו דברים י"ל דהרא"ש ס"ל כר"י שמביא ב"י שמתרץ בתי' אחר ובזה מיושב מ"ש הטור מיהו פירש"י כו' דקשה הא גם הסמ"ק כ"כ וי"ל דה"ק אף שהרא"ש ס"ל אפי' שלא בשעת הדחק ממילא א"צ לחלק ולומר דוקא שחרית ולא שכיחי מיא מ"מ חילוק הג' דהיינו שלא יטנפם הוא לכ"ע אע"פ שאין הכרח לזה מצד קושיא אלא דסברא הוא: ש"ע סָעִיף א
ג ואם מים מצויים לו. פי' דאע"ג דפסקי' כהרא"ש דמהני תנאי אפילו שלא בשעת הדחק וממילא מותר בכל גווני כמ"ש בסמוך מ"מ הש"ע מסופק דשמא קי"ל כתירוץ של ר"ת בתי' השני דאפילו ללישנא דמיקל צריך דוקא לא שכיחי קצת מיא בסמוך. ואין להקל במים מצוי' ע"כ כתב שיש ליטול בלא ברכה: ש"ע סָעִיף א
ד שאינה צורך אכילה כו'. ב"י הביא תי' ר"י וז"ל דהא דתנן מוזגין ואח"כ נוטלין התם שלא התנה בנטילת שחרית ונתחייב ליטול בשעת אכילה בזה אמרו תיכף לנטילה סעודה דמאחר שנוטל ידיו לאכול יש לו לאכול מיד אבל בזה שאינו חייב ליטול משעת אכילה שהרי שמר אותם מהבוקר והתנה עליהם בזה לא אמרו תיכף לנטילה סעודה. וכתב ב"י ע"ז ואפשר שזה דעת ר"ת שכ' דוקא כשמתנה שחרית דכל שמתנה שלא בשעת אכילה מתנה שחרית קרי ליה דאל"כ אין טעם לחלק בין תנאי דשחרית לתנאי דשאר היום עכ"ל. ועפ"ז פסק רמ"א כאן דכל שלא בשעת אכילה מהני. והקשה מו"ח ז"ל דהא קי"ל בנוטל שלא לאכילה ונמלך לאכול צריך לחזור וליטול כמ"ש בש"ע סי' קנ"ח ס"ז וע"כ חלק על הוראה זאת ואמר דדוקא שחרית שתקנו ענ"י משום שמברך כן בשעת אכילה כמ"ש ב"י לעיל סימן ד' בשם הרשב"א ע"כ מועיל תנאי כו' ותמוה הוא דודאי גם בנטילת שחרית לא מהני אם נמלך ובא לאכול אח"כ אלא ע"כ דמשום תנאי מהני ה"נ בשאר היום ואין כאן קושיא דאם בא ליטול כדי לאכול ולא משום ד"א אז צריך שיאכל מיד ולא מהני בזה תנאי דבזה אמרו תיכף לנטילה סעודה אלא דאם נוטל משום ד"א כגון בשחרית או בשאר היום שיוצא מב"ה אז מהני תנאי אם ירצה לאכול אח"כ ואע"ג דביוצא מב"ה לא יברך ענ"י ובשעת אכילה ג"כ לא יברך ענ"י על מה שנטל כבר אין בכך כלום דהא פטור הוא מנטילה כיון שידיו שמורות ע"כ הורא' זו נכונה היא דתנאי מהני באם נוטל שלא לצורך אכיל' אלא משום ד"א שצריך נטילה ומתנה שתעלה לו כשיבא לאכול אח"כ כיון דלא שייך כאן תיכף לנטילה סעודה והך תיכף לנ"י סעודה אית' ר"פ אלו דברים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה ויברך ענ"י. בב"י מביא כן בשם תשובת הרמב"ן וכתב שמטעם זה אנו נוטלים ומברכים בליל פסח על טיבול ראשון וחוזרים ונוטלים ומברכין על טיבול שני כו' וע"כ תמוה לי כיון דאנן לא מברכין בליל פסח על הנטילה כדלקמן סי' תע"ג למה פסק כאן בש"ע לברך ועוד קשה דאי תימא דצריך ברכה משום נגיעה במקומות המכוסים כ"ש שצריך אם יוצא לצרכיו בשעת אכילה וזה אינו דהא פסק בסי' ז' דאין מברכין ענ"י אפי' אם רוצה להתפלל. שוב ראיתי ברש"ל שכ' פכ"ה שאין לברך על נטילה זו דלא מצינו שתקנו ברכ' באמצע' סעוד' כו'. ע"ש שהאריך וכנ"ל עיקר וכ"מ מדברי רמ"א ס"ס קע"ח שכתב שעשיי' צרכיו לא הוי הפסק בסעוד' ולא זכר שיברך על נטיל' ידים: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א אפי׳ עט״ז חולין ק״ז א׳ ועב״י וב״ח י״ג נוטל ומברך זהו גי׳ ב״ח ואעתיק לשון סמ״נ הובא בב״י מתנה א״ד בדחק ואם נזדמן מים נוטל ומברך וי״א שלא בדחק והולכי דרכים כדחק הוא ואם נזדמן מים לא יברך הבין הב״ח דלאומרים בדחק דוקא נוטל ומברך כי נזדמן מים הא למ״ד אף שלא בדחק א״צ ברכה והקשה א״כ הבבות מהופכות ע״כ גרס לבסוף ג״כ נוטל ומברך כי״א דחק דוקא אבל הט״ז גורס תחילה ומברך ולסוף ולא מברך כגי׳ ב״י וה״פ י״א בדחק וא״כ נזדמן מים מברך וי״א אף שלא בדחק ולפסק הלכה דוקא דחק והולכי דרכים כדחק דמי ואפ״ה אין מברך דשמא הואיל ותחלה דחק היה אף נזדמן עולה התנאי ומש״ה לא יברך משא״כ לדיעה בלא דחק למה נוטל כלל. ומש״ה כ״כ הטור דסמ״ג פוסק בדחק דוקא ומיהו אנן אע״ג דפוסקים שלא בדחק אפ״ה נוטל ולא מברך לחומרא בעלמא וז״ש המחבר וטו״ב כו׳ עמ״ש אות ג׳ אי״ה: ש"ע סָעִיף א
ב לא יטנפם עט״ז כפי דעתי ההדיוטית כיון אדונינו ז״ל כוונה מיוחדת כמו שאגיד ז״ל הטור בס״ה פוסק דוקא ע״י דחק וכ״כ הר״ר פרץ ודוקא היכא דל״ש מיא ודוקא שחרית ודוקא שלא יטנפו אבל א״א הרא״ש ז״ל מתיר אפי׳ שלא ע״י דחק מיהו פירש״י שיזהר מלטמאם ומלטנפם והקשה ב״י ומיהו פירש״י הא הרר״פ נמי ה״ק ועוד י״ל לאיזה צורך הביא כלל הך ודוקא שחרית ולא יטנפם כי אין שייכות לדחק ותי׳ הט״ז דהתוס׳ בחולין ק״ו ב׳ ד״ה נוטל הקשו לרב מהא דהנוטל לא יקדש וגם תיכף לנט״י סעודה ואין מפסיק כל היום ותי׳ ר״ת ב׳ תירוצים א׳ שחרית דוקא הא שאר היום אסור להפסיק כלל תי׳ הב׳ דשחרית לאו דוקא לדינא אלא דרב אע״ג דלא בעיא דחק גדול (היינו או חוץ לד׳ מילין או אפשר תוך ד׳ מילין כל שרחוק הרבה הוי דחק גדול) מ״מ הא דמהני תנאי היינו באין לפניו כ״א ע״י טורח קצת הוא דמהני תנאי הא מצוי ממש לא מהני תנאי ומש״ה אמר שחרית בנטילה א׳ סגי גם לאכילה הא בשאר היום ויש לו מים לסעודה למה יטול קודם לכן הרבה ויתנה לא מהני ולפ״ז מהא דהרר״פ דכתב לא שכיחי מיא י״ל כתי׳ הב׳ של התוס׳ ואכתי לימא אף בלא דחק גדול ומנלן דהרר״פ סובר כלישנא דוקא דחק גדול ולזה הביא דוקא שחרית ובהכרח דסברתו דוקא דחק גדול דאל״כ אלא כרב א״כ מנא ליה דרב מיירי בדוחק קצת הא סתמא קאמר וקושיא דר״ח מע״פ וקידוש לק״מ כיון דוקא שחרית ש״מ דחק גדול בעינן כלישנא דאמר כן ושחרית ממילא משמע או מוכח מר״ב והבן זה. ורא״ש מיקל לגמרי אף במצויים לפניו ממש מהני תנאי וגם חולק ואמר דל״ד שחרית וקושיית התוס׳ שם (דהשתא ל״ש ב׳ תירוצים) מתרץ כהר״י דשאני בשעת סעודה אסור להפסיק עב״י ומש״ה אמר אע״ג דפליג הרא״ש אהרר״פ בשני חלוקות הא לטנפם מודה ליה ושכ״פ רש״י דסברא הוא ועט״ז אי״ה באות ג׳ מזה: ש"ע סָעִיף א
ג ואם עט״ז עיין אות א״ב אפ״ה המחבר מסופק כתי׳ הב׳ של תוס׳ חולין ק״ו ב׳ ד״ה נוטל כו׳ (והלבוש כתב לחומרא בעלמא עמ״א מזה). אבל בסמ״ג לא ניחא לפרש כן עיין אות א׳: ש"ע סָעִיף א
ד שאינה עט״ז עפ״י הרר״י באות ב׳ ואפשר גם התוס׳ בחולין ק״ו ב׳ ד״ה נוטל בתי׳ א׳ נמי כהרר״י ול״ד שחרית אלא כל שלא לצורך אכילה שחרית קרי לה וה״ה באמצע היום מהני תנאי אלא כל שנוטל שלא לצורך אכילה ועמ״א אות וי״ו מזה. ועמ״ש אי״ה באות ה׳: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה ויברך ענ״י עט״ז עיין יש״ש פכ״ה סי׳ מ״א וכן כוונת הט״ז דבתע״ג ס״ו אין מברכין ענ״י על טיבול ראשון לטיבולו במשקה רק ענ״י להמוציא א״כ אין ראיה עסי׳ קנ״ח ס״ד ומ״ש מסי׳ ז׳ אם רוצה להתפלל לא הבינותי כעת דלתפלה א״צ ענ״י משא״כ לסעודה. והביא דברי יש״ש פכ״ה סי׳ מ״א ושם קשה קצת דמשמע לכאורה דרחיצה ואף בלא כלי ולא כח גברא מהני להעביר הלכלוך ואפשר לשיטתיה כ״כ אבל לדידן נטילה כדין בעינן אלא דלא מברך והבן זה. עיין א״ר אות א׳ אי תנאי זה בפיו או במחשבה סגי והנה באנו למחלוקת הרשב״א והרא״ה בתה״א ק״ס ב׳ ד״ב להרשב״א מטעם כוונה סגי בלב כמו כל הכוונות וכמו מצות צריכות כוונה ולהרא״ה דא״א לשמרם יפה או כמ״ש בספרי ראש יוסף דבעינן מתנה משום סרך תרומה דאי לא מתנה תבטל הנטילה לגמרי בעי בפה עמ״א אות ב׳ מ״ש שם והבן זה: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א הדחק. ורש"ל החמיר דוקא בשעת הדחק מהני תנאי. ומ"מ מי שיושב בעגלה עם עכו"ם ואין ממתינין עליו חשיב שעת הדחק: ש"ע סָעִיף א
ב יטנפם. כגון שמניחם בבתי ידים. כתב בשכנה"ג דהאידנא נהגו עלמא שלא להתנות דאין יכולין ליזהר שלא יטנפם ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג אכילה. כגון שיצא מבית הכסא או לטיבולו במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כוונה מעליא. ומ"ש בסי' קנ"ח ס"ז מיירי שלא התנה. מ"א: ש"ע סָעִיף א
ד תנאי. דהא בעי תיכף לנטילה סעודה אבל אם נטל לאכילה אחת ומתנה שיעלה לו גם לאכילה אחרת מהני ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו. מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה וירך. ואפי' הפרוסה בתוך פיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
ו ענט"י. ורש"ל כתב שלא לברך וכ"ד הט"ז. וע"ל ס"ס קע"ח ברמ"א ועי' מ"ש המחבר יד אהרן ומ"א סי' קס"ה ס"ק א' ועיין סי' ק"ע ס"א: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א אפי' כו'. כלישנא בתרא דבדרבנן אזלינן לקולא תר"י והרא"ש וש"פ: ובלבד כו'. רמב"ם וכמ"ש ברפ"ג דיומא השתין נוטל כו' דבר עם חבירו והפליג כו' אפי' באמצע אכילה וז"ש בס"ב מי כו' ויברך כו' ובפ' ע"פ ל"ל נטילה אגדתא והלילא אסח דעתיה ונגע ושם בברכה: ולא כו'. רש"י וז"ש כגון אתון דלא כו' וללישנא בתרא אפי' שלא בשעת הדחק מאי כגון אתון אלא דה"ק אתון צריכין להכניס עצמיכם בזה הטורח לשמור הידים כו' תר"י: ואם מים כו'. כתי' אחרון בתוס' שם ד"ה נוטל כו' ובפסחים ק"ו ב' ד"ה הנוטל כו' וז"ש כגון אתון כו' ומתורץ קושית תר"י: והא דמהני כו'. כתי' הראשון בתוס' ד"ה הנ"ל וכ"כ הגהת סמ"ק וכתב בתר"י דה"ה כל שאינו לצורך אכילה וכ"ה כוונת התוס'. ב"י: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב מי כו'. כמ"ש בנזיר נ"ט א' ובפ"א דשבת ידים עסקניות כו'. וערש"י שם: ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)