א בּוֹצֵעַ בַּפַּת, בַּמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱפָה הֵיטֵב, וּבְפַת דִּידָן יֵשׁ לִבְצֹעַ בְּצַד הַפַּת וְיַחְתֹּךְ מְעַט מִצַּד הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ז מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת), וְיַחְתֹּךּ פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה; וְצָרִיךְ לַחְתֹּךְ מְעַט, שֶׁאִם יֶאֱחֹז בַּפְּרוּסָה יַעֲלֶה שְׁאָר כִּכָּר עִמּוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵן חָשׁוּב כִּפְרוּסָה, וְיַנִּיחֶנָּה מְחֻבֶּרֶת לַפַּת וְיַתְחִיל לְבָרֵךְ וְאַחַר שֶׁסִיֵּם הַבְּרָכָה יַפְרִידֶנָּה, כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה בְּעוֹד שֶׁהַפַּת שָׁלֵם; וְלֹא יִבְצַע פְּרוּסָה קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּצַר עַיִן, וְלֹא פְּרוּסָה יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּרְעַבְתָּן. הַגָּה: וּבְשַׁבָּת לֹא יַחְתֹּךְ בַּכִּכָּר עַד אַחַר הַבְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַכִּכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת (תוס' וּמָרְדְּכַי פ' כֵּיצַד מְבָרְכִין). וּמִכָּל מָקוֹם אִם שָׁכַח וְחָתַךְ כְּמוֹ בַּחֹל, אֵינוֹ מַזִּיק (מָרְדְּכַי). וְנִרְאֶה הָא דְּלֹא יִבְצַע יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, הַיְנוּ דַּוְקָא בַּחֹל וְאוֹכֵל לְבַדּוֹ, אֲבָל בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁאוֹכֵל עִם הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם וְצָרִיךְ לִתֵּן מִן הַפְּרוּסָה לְכָל אֶחָד כַּזַּיִת, מֻתָּר לִבְצֹעַ כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ. וְע"ל סי' רע"ד.
ב יְבָרֵךְ: הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְאִם רַבִּים מְסֻבִּים יְכַוְּנוּ לִבָּם לִשְׁמֹעַ בְּרָכָה וְיַעֲנוּ אָמֵן, וְהַמְבָרֵךְ יְכַוֵּן לָאָמֵן שֶׁאוֹמְרִים (אוֹר זָרוּעַ). יִתֵּן רֶוַח בֵּין לֶחֶם וּבֵין מִן.
ג אֵין לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיִּתְפֹּס הַלֶּחֶם.
ד יִתֵּן שְׁתֵּי יָדָיו עַל הַפַּת בִּשְׁעַת בְּרָכָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן י' אֶצְבָּעוֹת כְּנֶגֶד י' מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בַּפַּת וּלְכָךְ יֵשׁ י' תֵּבוֹת בְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה (תְּהִלִּים קד, יד) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק עֵינֵי כָּל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ (תְּהִלִּים קמה, טו) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה (דְּבָרִים ח, ח) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק וְיִתֶּן לְךָ (בְּרֵאשִׁית כז, כח).
ה לֹא יִבְצַע עַד שֶׁיָּבִיאוּ לְפָנָיו מֶלַח אוֹ לִפְתָּן (פי' רַשִׁ"י כָּל דָּבָר הַנֶּאֱכָל עִם הַפַּת) לְלַפֵּת בּוֹ פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה, וְאִם הִיא נְקִיָּה אוֹ שֶׁהִיא מְתֻבֶּלֶת בְּתַבְלִין אוֹ בְּמֶלַח כְּעֵין שֶׁלָּנוּ אוֹ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל פַּת חֲרֵבָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה לְהַנִּיחַ עַל כָּל שֻׁלְחָן מֶלַח קֹדֶם שֶׁיִּבְצַע, כִּי הַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ וְהָאֲכִילָה לְקָרְבָּן, וְנֶאֱמַר: עַל כָּל קָרְבָּנְךְ תַּקְרִיב מֶלַח (וַיִּקְרָא ב, יג) (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט) וְהוּא מָגֵן מִן הַפֻּרְעָנֻיּוֹת (תוס' וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין) וְע"ל סוֹף סִימָן ק"ע.
ו יֹאכַל מִיָּד וְלֹא יָשִׂיחַ בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה; וְאִם שָׂח, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַשִּׂיחָה בִּדְבָרִים מֵעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁבֵּרַךְ עַל הַפַּת וְקֹדֶם שֶׁאָכַל אָמַר הָבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִפְתָּן תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכֹל, תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה לֹא יַפְסִיק כְּלָל (כָּל בּוֹ), וְהָא דְּאִם שָׂח דְּבָרִים בְּטֵלִים צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁשָּׂח קֹדֶם שֶׁאָכַל הַבּוֹצֵעַ, אֲבָל אַחַר כָּךְ לָא הָוֵי שִׂיחָה הֶפְסֵק, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא אָכְלוּ אֲחֵרִים הַמְסֻבִּים, כְּבַר יָצְאוּ כֻּלָּם בַּאֲכִילַת הַבּוֹצֵעַ, כִּי אֵין צְרִיכִים כֻּלָּם לֶאֱכֹל מִן פְּרוּסַת הַבּוֹצֵעַ, רַק שֶׁעוֹשִׂין כֵּן לְחִבּוּב מִצְוָה (רוֹקֵחַ וְאוֹר זָרוּעַ).
ז רְאוּבֵן שֶׁהָיָה נוֹטֵל יָדָיו לַאֲכִילָה, וְיַעֲקֹב הָיָה מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא הַשּׁוֹמְעִים, וְאַחַר כָּךְ נִגֵּב רְאוּבֵן יָדָיו וּבֵרַךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם, לָא הָוֵי הֶפְסֵק וְיוֹצֵא בְּבִרְכַּת יַעֲקֹב, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא.
ח שָׁכַח וְאָכַל וְלֹא בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא, אִם נִזְכַּר בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה מְבָרֵךְ, וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁגָּמַר סְעוּדָתוֹ, אֵינוֹ מְבָרֵךְ.
ט אִם הוּא מְסֻפָּק אִם בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא אִם לָאו, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
י אִם בִּמְקוֹם בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא בֵּרַךְ: שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא מַלְכָּא מַארֵיהּ דְּהַאי פִּתָּא, יָצָא.
יא אִם הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ רַבִּים, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם; וְדַוְקָא הֵסֵבּוּ, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ קֶבַע אוֹ בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵיתוֹ דְּהָוֵי כְּהֵסֵבּוּ (טוּר), אֲבָל אִם הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּלֹא הֲסִבָּה, כֵּיוָן שֶׁאֵינָם נִקְבָּעִים יַחַד, כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ; וְאִם אָמְרוּ: נֹאכַל כָּאן אוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁהֵכִינוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָן, הָוֵי קֶבַע וַאֲפִלּוּ בְּלֹא הֲסִבָּה, וְהָאִדָּנָא שֶׁאֵין אָנוּ רְגִילִים בַּהֲסִבָּה, יְשִׁיבָה דִּידָן בְּשֻׁלְחָן אֶחָד אוֹ בְּלֹא שֻׁלְחָן בְּמַפָּה אַחַת, הָוֵי קְבִיעוּת; וַאֲפִלּוּ לִבְנֵי חֲבוּרָה כַּהֲסִבָּה דִּידְהוּ דָּמִי. וּלְדִידָן, אֲפִלּוּ קָבְעוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָן, אוֹ בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ, לֹא מְהָנֵי אֶלָּא אִם כֵּן יָשְׁבוּ בְּשֻׁלְחָן א' אוֹ בְּמַפָּה אַחַת.
יב אִם הָיוּ רוֹכְבִים וְאָמְרוּ: נֹאכַל, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, שֶׁלֹּא יָרְדוּ מֵהַבְּהֵמוֹת, מִצְטָרְפִין כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל אִם הָיוּ אוֹכְלִים וְהוֹלְכִים, לֹא; וְאִם הָיוּ אוֹכְלִים בְּשָׂדֶה מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִים כֻּלָּם בְּשָׁעָה אַחַת וּמִכִּכָּר אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָבְעוּ מָקוֹם, וְאוֹכְלִים מְפֻזָּרִים, אֵינָם מִצְטָרְפִין.
יג הֵיכָא דְּלֹא קָבְעוּ מָקוֹם דְּאָמְרִינַן שֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, אִם כִּוֵּן הַמְבָרֵךְ לְהוֹצִיאָם וְהֵם נִתְכַּוְּנוּ לָצֵאת, יָצְאוּ.
יד אִם הַמְסֻבִּים רַבִּים, גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם בּוֹצֵעַ. הַגָּה: אִם הֵם שָׁוִים וְאֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן, מִצְוָה לְהַקְדִּימוֹ; וְאִם הַכֹּהֵן עַם הָאָרֶץ, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לוֹ; וְאִם הַכֹּהֵן גַּם כֵּן תַּלְמִיד חָכָם, אֶלָּא שֶׁהוּא פָּחוֹת מִן הַשֵּׁנִי, טוֹב לְהַקְדִּימוֹ אֲבָל אֵין חִיּוּב בַּדָּבָר. וע"ל סי' ר"א (וּמָרְדְּכַי פ' בְּנֵי הָעִיר בֵּית יוֹסֵף סי' קל"ה בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א) וְאִם יֵשׁ עִמָּהֶם בַּעַל הַבַּיִת, הוּא בּוֹצֵעַ וַאֲפִלּוּ אִם הָאוֹרֵחַ גָּדוֹל וְהַמְבָרֵךְ יֹאמַר תְּחִלָּה בִּרְשׁוּת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי (אוֹר זָרוּעַ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
טו אֵין הַמְסֻבִּין רַשָּׁאִים לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעֹם הַבּוֹצֵעַ. אֲבָל מֻתָּר לָתֵת לְכָל אֶחָד חֶלְקוֹ קוֹדֵם שֶׁאוֹכֵל הוּא, וְהֵם יַמְתִּינוּ עַד שֶׁיֹּאכַל הוּא (תּוֹס' וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ); וְאִם כָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ וְאֵין כֻּלָּם זְקוּקִים לַכִּכָּר שֶׁבְּיַד הַבּוֹצֵעַ, רַשָּׁאִים לִטְעֹם קֹדֶם; וְאִם הוּא שַׁבָּת, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לִפְנֵי הַמְסֻבִּים לֶחֶם מִשְׁנֶה חוּץ מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, וְאָז יִהְיוּ רַשָּׁאִים לִטְעֹם קֹדֶם הַבּוֹצֵעַ.
טז אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצֹעַ עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הָעוֹנִים.
יז הַבּוֹצֵעַ פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה לַקְּעָרָה לֶאֱכֹל, וְאִם בָּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, רַשַּׁאי.
יח הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן פְּרוּסָה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְהָאֶחָד נוֹטֵל פְּרוּסָה בְּיָדוֹ, וְאֵין הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן בְּיַד הָאוֹכֵל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבֵל. פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ (אֵיכָה א, יז) רֶמֶז לִפְרוּסַת הַמּוֹצִיא שֶׁנּוֹתְנִין בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת אֲבֵלוּת (בֵּית יוֹסֵף וְאַבּוּדַרְהַם בְּשֵׁם רַמְבַּ"ם פ"ז מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת וּתְשׁוּבוֹת הָרַשְׁבָּ"א).
יט מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא לְהוֹצִיא הָאוֹכְלִים, אֲבָל לִקְטַנִּים יָכוֹל לְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם, כְּדֵי לְחַנְּכָם בְּמִצְווֹת.
כ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁהוּא חַיָּב לֶאֱכֹל פַּת, לֹא יְבָרֵךְ לוֹ חֲבֵרוֹ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, אִם אֵינוֹ אוֹכֵל; וְלֹא שָׁרֵי לְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵם, אֶלָּא בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא דְּמַצָּה בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבִרְכַּת הַיַּיִן דְּקִדּוּשׁ, בֵּין שֶׁל לַיְלָה בֵּין שֶׁל יוֹם. הַגָּה: וְיֵשׁ לֶאֱכֹל הַפְּרוּסָה שֶׁבָּצַע עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל פַּת אַחֵר, שֶׁתְּהֵא נֶאֱכֶלֶת לְתֵאָבוֹן, וְהוּא מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
א סָעִיף א (א) בוצע בפת במקום וכו' - היינו לאחר שנטל ידיו לאכילה ורוצה לברך על הלחם ולאכול הוא בוצע לכבוד הברכה במקום שנאפה היטב דהיינו במקום הקשה ולא במקום הרך באמצעיתו:
ב סָעִיף א (ב) ובפת דידן - עיין בביאור הגר"א שמפקפק על לשון דידן דה"ה בתנורים שלהן שמדבקין הפת בצדי התנור ג"כ דינא הכי ועיין בבה"ל:
ג סָעִיף א (ג) בצד הפת - דבגמרא איתא [לחד גירסא] שבוצע ממקום שמתחיל הפת לקרום ולהתבשל ויש מפוסקים שס"ל דהוא צד העליון מהפת שהוא נגד אויר התנור וי"א שצד התחתון מתבשל תחלה שמונח על קרקעית התנור לכן צריך לחתוך מן הצד מהעליון והתחתון ויצא ידי שניהם. י"א שטוב שיחתוך בצד שהוא כנגד צד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו. בפרוסה יכול לבצוע במקום שנפרס וא"צ לבצוע במקום השלם רק שצריך לחתוך מצד העליון והתחתון [פמ"ג]. היכא שנשרף הככר במקום אחד או שנדבק בעפר אין לחתוך במקום ההוא לברכת המוציא:
ד סָעִיף א (ד) ויחתוך וכו' וצריך וכו' - האי וצריך הוא פירוש למה שכתב בתחלה ויחתוך וביאור הענין הוא דמדינא מברך ואח"כ פורס הככר כדי שתהיה כל הברכה אפת שלמה שהוא דרך כבוד לברכה אך כדי שלא יהיה שיהוי רב בין הברכה לאכילה ויראה כהפסקה כתבו הפוסקים דטוב לכתחלה שיחתוך מעט בככר קודם שמתחיל הברכה [ושיעור החיתוך יהיה מעט כדלקמיה] ויברך ואח"כ גומר להפריד הפרוסה מן הפת:
ה סָעִיף א (ה) מעט - ואפילו בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שיהיה נראה יותר גדולה:
ו סָעִיף א (ו) שאם לא כן וכו' - ר"ל שאם יחתוך כ"כ בהככר עד כדי שיעור שאם יאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו וישבר לחצאין נחשב כפרוס ומובדל מהככר ואע"ג שאם יאחז בהככר יעלה ממילא הפרוסה עמו לא מקרי שלם עי"ז:
ז סָעִיף א (ז) ויניחנה וכו' - הוא חוזר למה שכתב מתחלה ויחתוך פרוסת הבציעה:
ח סָעִיף א (ח) קטנה - היינו קטנה מכזית [לבוש] ועיין בביאור הגר"א ובא"ר:
ט סָעִיף א (ט) יותר מכביצה - היינו אם פורסה כדי לאכול תיכף ממנה גופא אבל אין בכלל זה מה שפורסין חתיכה גדולה מהככר ואח"כ חותך מן אותה פרוסה גופא חתיכה להמוציא דבזה לא מיחזי כרעבתנותא וכמבואר לקמן בסוף סימן זה בט"ז עי"ש:
י סָעִיף א (י) ובשבת - וה"ה ביו"ט מפני שצריך לברך על לחם משנה חיישינן שמא תשבר כולה קודם הברכה או עכ"פ שמא יחתוך כ"כ בעומק שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו והוי כפרוס לגמרי ואנן לחם משנה בעינן וע"כ טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף דעי"ז יצטרך ע"י החתיכה לשהות קצת בין הברכה לאכילה לא חשיבא הפסק כיון דהוא צורך אכילה אלא דבחול מחמרינן לעשות ע"צ היותר טוב:
יא סָעִיף א (יא) אינו מזיק - ר"ל שלא הפסיד עי"ז הלחם משנה שכל שאוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו הוי כשלם:
יב סָעִיף א (יב) אבל בשבת וכו' - פי' דבשבת לא מחזי כרעבתנותא דמשום חבוב סעודת שבת הוא עושה להרבות בסעודה:
יג סָעִיף א (יג) או שאוכל וכו' - ר"ל אפילו בחול:
יד סָעִיף א (יד) מן הפרוסה - פי' שעיקר המצוה לכתחלה כשמוציא אחרים ידי חובתן לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד מהם ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה [אם אחד מוציא את כולם בברכתו] שיחתוך בציעת המוציא כ"כ גדולה שיפסיק לחלק ממנה המוציא לכל המסובין:
טו סָעִיף א (טו) לכל אחד כזית - כדי שלא יהיה נראה כצר עין וכנ"ל בסוף הסעיף [ובד"מ איתא כזית או פחות מעט] וי"א עוד דבלאו האי טעמא ג"כ טוב הוא לכתחלה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא:
טז סָעִיף ב (טז) המוציא - בה"א קודם המ"ם ואם בירך מוציא יצא:
יז סָעִיף ב (יז) ואם רבים מסובים - ר"ל אם המסובים רוצים לצאת בברכתו:
יח סָעִיף ב (יח) יכוונו לבם - משום דכיון דרוצה לצאת בברכת חבירו צריך ליתן דעתו לשמוע ואז הו"ל כל תיבה ששומע מפי המברך כאלו אמר בעצמו:
יט סָעִיף ב (יט) ויענו אמן - דע"י העניה שמאמת הדבר אז נחשב כאלו הוא מברך בעצמו ומ"מ בדיעבד אינו מעכב כדלקמן בסימן רי"ג ס"ב ע"ש:
כ סָעִיף ב (כ) והמברך יכוין וכו' - דענית אמן ג"כ מכלל הברכה היא ואע"ג דהוא בירך כבר בעצמו מ"מ ע"י שעונים אמן עליה הברכה חשובה יותר ולכך נכון לכתחלה לכוין לצאת בענית אמן שעונה העונה ועיין בה"ל:
כא סָעִיף ב (כא) יתן ריוח - היינו שיפסיק מעט כדי שלא יבלע תחת לשונו אחת מהממין וכן בין שאר שתי אותיות ששוות בהברכות:
כב סָעִיף ג (כב) קודם שיתפוס - שאין מברכין על המצות אלא סמוך לעשייתן כשהמצוה בידו לעשותה ולא קודם לכן ובדיעבד אם בירך ואח"כ נטלו בידו ג"כ אין צריך לחזור ולברך וכדלקמן בסימן ר"ו ס"ה ע"ש ובמ"ב:
כג סָעִיף ד (כג) יתן שתי ידיו - היינו דטוב לעשות כן. ואם הוא לבוש בבתי ידים נכון שיסירם בשעת הברכה. כתבו האחרונים כשיאמר השם יגביה הככר ובשבת שמברכין על שתים יגביה שתיהם:
כד סָעִיף ד (כד) התלויות בפת - כי עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסת פת [ירושלמי ספ"ק דחלה] בשעת החרישה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו בשעת הזריעה שדך לא תזרע כלאים בשעת דישה לא תחסום שור בדישו. לקט שכחה ופיאה תרומה ומעשר ראשון ושני וחלה:
כה סָעִיף ה (כה) לא יבצע וכו' - וממילא צריך ליזהר מלהתחיל לברך הברכה ואם בירך צריך להמתין קצת מלאכול עד שיביאו המלח:
כו סָעִיף ה (כו) לפניו - ואם רבים המסובים צריך להמתין מלברך עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכין לטעום מיד אחר הברכה:
כז סָעִיף ה (כז) מלח או לפתן - כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה ועוד כדי שלא יצטרך אח"כ להפסיק בין ברכה לאכילה לבקש מלח ותבלין דאסור לכתחלה ואפילו אם יתאחר קצת עד שיביאו ג"כ נכון להמתין מלברך. ומש"כ נקיה כגון פת חטים וכה"ג:
כח סָעִיף ה (כח) פת חריבה וכו' - דאין בזה משום כבוד ברכה הואיל דאין דעתו לאכול כלל בסעודה זו מלח ותבלין וגם לטעם השני משום הפסק ג"כ לא שייך בזה דהא אין דעתו כלל לבקש אח"כ מלח ותבלין:
כט סָעִיף ה (כט) א"צ להמתין - ומ"מ אם רוצה להמתין קודם הברכה עד שיביאו לפניו מלח ותבלין הרשות בידו ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא כיון שהוא צורך סעודה [מ"א וש"א]:
ל סָעִיף ה (ל) דומה למזבח - כמו שאחז"ל [ברכות נ"ה] בזמן שבהמ"ק קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שלחנו של אדם [שנותן מלחמו לדל] מכפר עליו דכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':
לא סָעִיף ה (לא) והאכילה - שאדם אוכל לחזק כחותיו ועי"ז יהיה בריא וחזק לעבודת ה':
לב סָעִיף ה (לב) והוא מגין - דאיתא במדרש כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם:
לג סָעִיף ה (לג) וע"ל סוף סי' ק"ע - פי' אע"ג דמבואר שם דלדידן דפת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגין באכילת מלח אחר הסעודה מ"מ מצוה להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבול פרוסת המוציא במלח ג"פ:
לד סָעִיף ו (לד) יאכל מיד - דלכתחלה אסור להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור כדלקמן בסי' ר"ו ס"ג עי"ש:
לה סָעִיף ו (לה) ולא ישיח - עד שיכלה ללעוס קצת מהפרוסה ויבלענו כיון דפסק השו"ע לקמן בסוף סימן ר"י דבטועם לבד אם לא בלע א"צ ברכה א"כ עיקר הברכה על הבליעה [וכן אם רבים המסובין וכל אחד יש לו ככר ומברך לעצמו לא יענה אמן על ברכתו של חבירו קודם שיטעום הוא על ברכתו] ומ"מ אם עבר ושח בעודו לועס קודם שבלע הפרוסה בדברים שאינו מצרכי סעודה צ"ע אם צריך לחזור ולברך [ובח"א כלל מ"ט מצדד דאפילו לא בלע רק הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה א"צ לחזור ולברך] אמנם א"צ שיאכל דוקא שיעור כזית קודם שידבר דאפילו אם אכל רק פחות מכזית אחר הברכה חשיבא אכילה לענין זה דמותר לדבר אח"כ אם הוא צריך לכך ושלא במקום הדחק טוב שיאכל מתחלה שיעור כזית:
לו סָעִיף ו (לו) ואם שח - אפילו תיבה אחת:
לז סָעִיף ו (לז) מענין דברים - ואפילו הפסיק בדברים שאינו לצורך פרוסת המוציא רק מעניני צרכי סעודה ואפילו דיבר להביא הכלים שהן לצורך הסעודה לא הוי הפסק:
לח סָעִיף ו (לח) שבירך על הפת וכו' - ואפילו פת שלנו דנקיה ומתובל בתבלין דפסק השו"ע לעיל דא"צ להמתין עד שיביאו מלח ולפתן מ"מ כיון שהוא חפץ לאכול הפת ע"י טיבול במלח ולפת ה"ז מעניני סעודה:
לט סָעִיף ו (לט) תנו לפלוני לאכול - בין עני ובין עשיר ואפילו לא אמר שיתנו לו מפרוסת המוציא אלא אמר לב"ב שיתנו לו ככר שיברך בעצמו מ"מ מעניני סעודה הוא:
מ סָעִיף ו (מ) מאכל לבהמה - ג"כ מעניני סעודה הוא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. כתב המ"א בשם ס"ח דלשתות אדם קודם לבהמה כדכתיב ברבקה שאמרה להעבד שתה וגם גמליך אשקה:
מא סָעִיף ו (מא) לא יפסיק כלל - בכל אלו הדברים ואפילו אם היה פת שאינו נקי דצריך להמלח ג"כ אסור להפסיק קודם שיבלע מעט:
מב סָעִיף ו (מב) ששח - הבוצע קודם שאכל כצ"ל:
מג סָעִיף ו (מג) אבל אח"כ וכו' - פי' אפילו השיחו אח"כ השומעים ויוצאים בברכתו קודם שטעמו ג"כ אין קפידא בדיעבד הואיל וכבר חלה ברכת המברך מיהו לכתחלה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום. והנה זהו רק דעת הרמ"א אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא:
מד סָעִיף ז (מד) להוציא השומעים - וגם השומעים כוונו לצאת בברכתו:
מה סָעִיף ז (מה) ואח"כ ניגב וכו' - ה"ה כשכל הנטילה וברכת ענט"י היה אח"כ ג"כ יוצא בדיעבד דכל זה לא הוי הפסק דהוי צורך סעודה וכנ"ל ולא נקט לשון זה אלא להורות לנו דאם ברכת ענט"י היה בשעה שיעקב בירך המוציא דלא יצא דהרי צריך להבין ולשמוע מה שאומר המברך ולא להפסיק בדברים אחרים ואז שומע כעונה [עיין לקמן סימן קפ"ג סוף ס"ו] ובעו"ה הרבה נכשלין בזה בליל ש"ק כשהבעה"ב מוציא בני ביתו בקידוש:
מו סָעִיף ז (מו) ובירך ענט"י וכו' - ואע"ג דקי"ל שומע כעונה וכבר פסק המ"א לעיל בסימן קנ"ח סי"א דאם קודם שבירך ענט"י בירך המוציא לא יוכל לברך עוד ענט"י שאני הכא דלא ניגב ידיו קודם ברכת המוציא ולא נגמר המצוה עדיין אבל אם כבר נגב ג"כ לא יכול לברך עוד ענט"י כיון דכבר יצא בברכת המוציא:
מז סָעִיף ח (מז) מברך - על מה שיאכל אח"כ דכי בשביל שאכל עד עתה בלי ברכה יחזור ויאכל בלי ברכה [גמרא]:
מח סָעִיף ח (מח) אינו מברך - שברכת הנהנין הוא כשאר ברכת המצות שאין מברכין עליהם אלא עובר לעשייתן ולא אח"כ אא"כ היא מצוה שא"א לברך עליה עובר לעשייתן כמ"ש בסימן קנ"ח סי"א ע"ש ומיהו אם אפשר לו לאכול עוד מעט טוב שיברך המוציא ויאכל:
מט סָעִיף ט (מט) אינו חוזר ומברך - כשיאכל עוד דברכת המוציא אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא ומטעם זה אפילו אם ירצה להחמיר ולברך ג"כ אינו רשאי משום ברכה שאינה צריכה מיהו אם נזדמן לפניו במסיבתו אחד שרוצה לאכול פת נכון שיוציאנו בברכת המוציא:
נ סָעִיף י (נ) במקום ברכת המוציא וכו' - היינו אף דפת הוא דבר חשוב אפ"ה מהני בדיעבד אם בירך שהכל וכ"ש על כל דבר כדאיתא לקמן בסימן ר"ו ס"א:
נא סָעִיף י (נא) בירך שהנ"ב - היינו שאמר ברוך אתה ה' אמ"ה שהנ"ב או אף שלא הזכיר תחלה כלל רק אמר בריך רחמנא וכו' לחוד יצא כיון שיש שם ומלכות דמלת רחמנא קאי במקום השם (שכן היו קורין אותו בבבל) ומלת מלכא הוא מלכות:
נב סָעִיף י (נב) דהאי פיתא - ואם אמר מלכא מאריה דהאי ולא הזכיר שם הפת כלל אפשר דיצא כיון שהפת מונחת לפניו ועיין בה"ל:
נג סָעִיף י (נג) יצא - בדיעבד אבל לכתחלה אסור בשתיהן דאף דברכות נאמרין בכל לשון היינו היכא דלא שינה כלל מנוסח הברכה אבל הכא הא שינה מנוסח שקבעו חז"ל בלשה"ק ואפ"ה יצא בדיעבד כיון שעכ"פ הזכיר שם ומלכות וענין הברכה. ולפי מה שפסק המחבר לקמן בסימן רי"ד מיירי כאן דאמר מלכא דעלמא מריה וכו' ועיין במה שנכתוב שם בבה"ל ומשמע בש"ס דה"ה אם אמר ברוך המקום מלך העולם שברא פת זה דיצא:
נד סָעִיף יא (נד) שנים או רבים - נקט לשון זה משום דבבהמ"ז דינא הוא דדוקא בשלשה מזמנין יחד ומוציאין כל אחד את חבירו ובשנים אין מוציאין אחד את חבירו לכתחלה אבל בברכת המוציא אפילו לכתחלה יכול להוציא בשנים אחד את חבירו והטעם מבואר לקמן ריש סימן קצ"ג במ"ב:
נה סָעִיף יא (נה) הסיבו - כן היה דרכן באכילתן דרך קבע להיות מטין על צדיהן השמאלית על המטה [רש"י]:
נו סָעִיף יא (נו) עם בני ביתו - משום דנגררין אחריו שהוא מיסב לכך מצטרפים עמו אפי' בישיבה גרידא [ב"י]:
נז סָעִיף יא (נז) הוי קבע - וע"כ אפילו כל אחד אוכל מככרו מצטרפין [גמרא]:
נח סָעִיף יא (נח) ואפילו לבני חבורה - ר"ל שאינו בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו אפילו בזמן הגמרא הוי כהסיבה וכנ"ל:
נט סָעִיף יא (נט) ולדידן אפילו וכו' - צ"ל ואפילו לדידן ור"ל דלא תימא כיון שהישיבה דידן הוי כהסיבה דידהו א"כ במקום דלא בעי הסיבה לדידהו כגון שקבעו מקום לאכילתן דהיינו שאמרו נאכל כאן או במקום פלוני וכן בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו לא צריך הסיבה הו"א דלדידן לא צריך אפילו ישיבה קמ"ל דבלא ישיבה לא מקרי קבע:
ס סָעִיף יא (ס) בשלחן אחד וכו' - עיין בביאור הלכה מש"כ בשם הגר"א:
סא סָעִיף יב (סא) כיון שעמדו וכו' - ר"ל דזה נחשב כמו ישיבה ומהני כיון שאמרו נאכל והכינו בזה מקום לאכילתן וכנ"ל בסי"א:
סב סָעִיף יב (סב) והולכים לא - פירוש לא מהני אמירה שאמרו מתחלה נאכל דהליכה מבטל הקביעות. ואם יושבים בעגלה אחת ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד מסתפק המ"א דאפשר דמצטרפי דאע"ג דבעלמא נוסע בעגלה כמהלך דמי מ"מ כיון שעכ"פ כולם יושבים באגודה אחת י"ל דמצטרפין וכן נוטה דעת הא"ר להקל ובספינה פשוט אף להמ"א להקל דמצטרפי דקביעות גמור הוא. כתבו האחרונים דשמש המשמש בסעודה יוצא בברכת המוציא אם שומע ומתכוין לצאת אע"פ שהולך ובא תדיר ואינו קבוע אצל השלחן מפני שדרך אכילתו בכך:
סג סָעִיף יב (סג) ואם היו אוכלים וכו' - צ"ל וכן אם וכו' ואדלעיל קאי שאמרו נאכל כאן וישבו לאכול אפ"ה לא מהני כיון שהיו מפוזרים דבעינן שיהיו במקום אחד [מאמר מרדכי]:
סד סָעִיף יב (סד) שלא קבעו מקום ואוכלים וכו' - חד ענינא הוא ור"ל שלא קבעו מקום בשעת אכילתן אלא שאכלו מפוזרים זה לכאן וזה לכאן לכך לא מהני אף שאמרו מתחלה נאכל כאן:
סה סָעִיף יג (סה) אם כוון וכו' - פי' בדיעבד יצא שלא הצריכו לברך כל אחד אלא לכתחלה ועיין במ"א שהניח דין השו"ע בצ"ע כי יש מהראשונים דסברי דבלא קבעי אין אחד יכול להוציא חבירו אף בדיעבד אמנם בביאור הגר"א הכריע לדינא דדברי השו"ע עיקר. ודע דדין זה שייך גם בבהמ"ז היכא דלא קבעו יחד בין בשנים ובין בשלשה אם כוון אחד להוציא את חבירו בבהמ"ז יצא בדיעבד:
סו סָעִיף יד (סו) רבים - וה"ה שנים ומיירי כשאין עמהם הבעל סעודה או שכולם בעלי סעודה ואוכלין יחד:
סז סָעִיף יד (סז) גדול שבכולם - בחכמה מפני כבודו:
סח סָעִיף יד (סח) בוצע - ומוציא האחרים בברכתו ואפילו במקום דהמנהג דכל אחד מברך לעצמו על ככרו מ"מ המנהג דגדול בוצע תחלה [פמ"ג] והחתן ביום חתונתו בוצע אע"פ שיש בהמסובין גדול ממנו:
סט סָעִיף יד (סט) להקדימו - דכתיב וקדשתו ואחז"ל לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון:
ע סָעִיף יד (ע) ת"ח קודם לו - ואסור להת"ח להקדימו לפניו ומבזה בזה את התורה ואיתא לקמן בסימן ר"א דדוקא אם מקדימו לפניו דרך חוק ומשפט כהונה דהיינו מפני שהוא כהן אבל אם נותן לו רשות לברך שלא מחמת כהונה רשאי:
עא סָעִיף יד (עא) טוב להקדימו - ואיתא בגמרא שמי שנזהר בזה מאריך ימים בכך:
עב סָעִיף יד (עב) עמהם בעה"ב - ר"ל בעל הסעודה שאוכל עמהם:
עג סָעִיף יד (עג) הוא בוצע - והוא קודם אפילו לכהן ות"ח כדי שיבצע בעין יפה:
עד סָעִיף יד (עד) ואפילו אם האורח גדול - הנה הלחם חמודות כתב שכהיום נהגו לחלוק כבוד לגדול והמ"א הסכים עמו אך כמה אחרונים מפקפקין בזה אך בסעודה שכל המסובין אוכל כאו"א מככרו ומברכין לעצמן בודאי הנכון שבעה"ב יכבד להגדול שיבצע תחלה כיון שאין כאן טעם משום עין יפה:
עה סָעִיף יד (עה) יאמר תחלה וכו' - היינו אפי' הגדול הוא הבוצע או בעה"ב משום מדת ענוה צריך ליטול רשות כאלו הם גדולים ממנו ולהם נאה לברך. כשיש שם כהן שמצוה להקדימו וכנ"ל אם רוצה אחר לבצוע וה"ה לבהמ"ז צריך ליטול ממנו רשות [ולא מהני מה שיאמר ברשות הכהן אם לא נתן לו הכהן רשות]:
עו סָעִיף טו (עו) אין המסובין וכו' - כשיצאו בברכת הבוצע ועיין בפמ"ג שמצדד דאפילו אם לא נתכוין לצאת בברכתו וכל אחד מברך לעצמו כיון שכולם זקוקים לככרו של הבוצע אין מדרך הכבוד לטעום קודם שיטעום הוא:
עז סָעִיף טו (עז) רשאים לטעום - דהיינו שירצו לחתוך מן הככר של הבוצע ולטעום קודם לו:
עח סָעִיף טו (עח) אבל מותר וכו' - ואין בזה הפסקה דכ"ז צורך סעודה הוא:
עט סָעִיף טו (עט) לכל אחד חלקו וכו' והם ימתינו - מלאכול עד שיטעום הוא תחלה. ואפילו נתן להם בפירוש רשות לזה י"א ג"כ דלא מהני. ודעת הט"ז בענין זה דאין כדאי להבוצע שיחלק לכל אחד חלקו אחרי שאינם רשאים לטעום מהם עד שיטעום הוא תחלה א"כ נחשב לו הדבר להפסק בין הברכה לאכילה וזה אסור לכתחלה אלא יראה לטעום קודם ואח"כ יחלק לכל אחד מהם וכ"כ ש"א:
פ סָעִיף טו (פ) אוכל מככרו - ויש לכל אחד מהם ככר שלם בפ"ע:
פא סָעִיף טו (פא) רשאים לטעום קודם - אע"פ שהם יוצאים כולם בברכת המברך:
פב סָעִיף טו (פב) ואם הוא שבת - וה"ה יו"ט:
פג סָעִיף טו (פג) צריך שיהא וכו' - דאם אין לפני כ"א מהמסובין לחם משנה הרי הם צריכים לסמוך על הבוצע שיש לפניו לחם משנה ולטעום מאותו לחם ואינם רשאים לטעום קודם לו:
פד סָעִיף טז (פד) אין הבוצע וכו' - היינו אם הוא מוציאם ידי חובתם בברכה:
פה סָעִיף טז (פה) אמן מפי רוב וכו' - שגם עניית אמן מכלל ברכה היא אבל המיעוט המאריכין יותר מדאי א"צ להמתין עליהם שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה:
פו סָעִיף יז (פו) הבוצע - שהוא הבעה"ב או מי שנתנו לו רשות לבצוע תחלה:
פז סָעִיף יז (פז) פושט וכו' - דכיון שחלקו לו כבוד לברך תחלה ולבצוע להוציא המסובין ראוי לכבדו שיפשוט ידו לקערה תחלה:
פח סָעִיף יח (פח) הבוצע נותן - אבל לא יזרוק חתיכת המוציא על השלחן לפני האורחים אפילו אם לא נמאס המאכל ע"י הזריקה כמו שיתבאר בסימן קע"א ועוד כיון שהיא פרוסת המוציא הוי בזיון מצוה:
פט סָעִיף יח (פט) היה אבל - ובשבת פורס האבל כדרכו דלא יהיה כאבילות דפרהסיא אם יתן לו בידו:
צ סָעִיף יח (צ) רמז לפרוסת המוציא - משמע דאין ראוי לעשות כן כשאינו אבל דלא ליתרע מזליה:
צא סָעִיף יט (צא) אינו יכול לברך - אפילו אין השומע יכול לברך בעצמו:
צב סָעִיף יט (צב) ברכת המוציא - וה"ה בכל ברכת הנהנין דדוקא ברכת המצוה שכל ישראל ערבים זה בזה וכאשר חבירו לא יצא ידי המצוה הוי כאלו הוא לא יצא משו"ה יכול להוציא אפילו הוא כבר יצא ידי המצוה משא"כ בברכות הנהנין שאע"פ שהן חובה על הנהנה לברך דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה מ"מ בידו שלא ליהנות ולא לברך לפיכך אותו שאינו נהנה אין נקרא מחויב בברכה זו ועיין לקמן סי' קצ"ז ס"ד במ"ב לענין בהמ"ז:
צג סָעִיף יט (צג) אבל לקטנים וכו' - ואפילו קטנים דעלמא שאין חנוכם מוטל עליו מדינא ג"כ מותר לברך עמהם כשרוצים ליהנות ואין יודעים לברך בעצמן וכ"ש כשהם מבני ביתו ולגדולים אפילו לבני ביתו נמי לא:
צד סָעִיף כ (צד) אפילו בשבת שהוא חייב וכו' - היינו של כל השלש סעודות דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב דהא אם נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ הם בכלל שאר ברכות הנהנין:
צה סָעִיף כ (צה) אע"פ שאינו טועם - וה"ה כשכבר קיים מצות אכילת מצה וכבר קידש על היין והטעם בכל זה דברכת קידוש ואכילת כזית מצה היא מחובת המצות שהיא חוב על האדם וממילא הכל נכנסים בזה בכלל ערבות וכנ"ל וה"ה בליל א' וב' דסוכות שהוא חייב לאכול כזית פת בסוכה יכול ג"כ להוציא אע"פ שאינו טועם בעצמו:
צו סָעִיף כ (צו) בין של יום - דעיקרו נתקן רק למצוה ולא בשביל הנאה וע"כ ברכה זו היא בכלל שאר ברכת המצות דקי"ל אע"פ שיצא מוציא:
צז סָעִיף כ (צז) קודם וכו' - כתב של"ה שגם ישייר מן פרוסת המוציא מעט שיאכל אחר אכילתו כדי שישאר טעם המוציא בפיו. אין להאכיל לבהמה ועוף או לכותי מפרוסת המוציא או מהחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא היינו דמאותה פרוסה שחתך מקודם מהלחם השלם חותך אח"כ מן אותה פרוסה חתיכה קטנה להמוציא וגם אותה הפרוסה לא יאכילם שאין כבוד בזה להמצוה:
א סָעִיף א במקום שנאפה. פי' במקום הקשה ולא במקום הרך:
ב סָעִיף א בצד הפת. זהו לאידך פירושא דס"ל דבוצע ממקום שמתחיל הפת לקרום ולהתבשל, וי"א שהוא צד העליון, וי"א שהוא צד התחתון לכן יצא ידי שניהם, וכ' ד"מ בשם א"ז דהיינו כנגד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו וכ' רש"י שבפרוס' לא יבצע אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו ע"כ, ובפס /ובפת/ דידן יחתוך למעל' עמ"ש סי' קס"ח סס"ג: מהרי"ל היה חותך סביב הפת כעין טבעת ובאמצע הניח' מחובר' והיה פורס מלמטה למעלה ובעוגה דקה הניח ח' אצבעותיו למעלה וב' גודלין למטה ובירך ופרס:
ג סָעִיף א ויחתוך. שאם יחתוך אחר הברכה יראה הפסקה:
ד סָעִיף א חשוב כפרוס'. ונ"ל דאפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא נראה יותר גדולה וכן נוהגין ערסי' קס"ח:
ה סָעִיף א ובשבת לא. דשמא תפול הפרוסה ולא יהיה לו לחם משנה [מרדכי] משמע דאם לא נפלה לגמרי הוי לחם משנה אבל באגודה בחולין סימן ק"נ כ' בשם מהר"מ דוקא כשאוחז בפרוס' עולה הככר עמו אבל אם חתך יותר לא הוי לחם משנה, וכ"מ בש"ג במרדכי פכ"מ וכ"מ לקמן סי' קס"ח וכ"מ ל' רמ"א וחתך כמו בחול אינו מזיק משמע אם חתך יותר מקרי פרוסה:
ו סָעִיף א מן הפרוסה. פי' עיקר המצוה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל א' וא' ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה (מט"מ מהרי"ל):
ז סָעִיף א לכל א' כזית. לכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית וכ"מ ר"ס תע"ה דצריך לדחוק ולאכול ב' זתים כא' עמ"ש שם ולא ראיתי נוהגין כן גם הב"י כתב בשם הרוקח דסגי פחות מכזית ומ"מ יש להחמיר לכתחלה:
ח סָעִיף ב המוציא. מ"ש הרב"י דיש גירסות חלוקות צ"ע דהא בהדיא אמרינן סוף דף נ"ב דבעי לברוכי על מה שעבר וכ"ה בעירובין דף י"ט ע"א ואפשר דיש ט"ס בנוסחאות וכתבו דמפיק במקום דאפיק ונתחלף להם מ' בא', ומה"ט יברך נהיה בדברו בקמ"ץ תחת היו"ד, ובח"מ כ' לברך נהיה בסגו"ל משום דכל הברכות הם לשון בינוני כמו בורא אבל בגמרא איתא בהדיא דבורא לשעבר משמע מ"מ אמרינן בורא לישנא דקרא, וכ"כ בש"ג סס"ו דתיבת נהיה הוי לשעבר וכ"כ בכ"ה סימן ר"ב, ובח"ה כ' בשם הירושלמי דאפי' ב"ש לא פליג אלא באש אבל בדבר המתחדש בכל שנה מברכין בורא וכו':
ט סָעִיף ג קודם שיתפוס. דבעי' סמוך לעשייתן כמ"ש סי' תרנ"א:
י סָעִיף ד ב' ידיו. ואם יש לו בית יד צריך להסירו (בהגמ"נ מהרא"ק), כשיאמר השם יגביה הפת ובשבת שתיהם (מהרי"ל ע"ה):
יא סָעִיף ה שיביאו לפניו. ואם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כל א' ואחד (גמרא) עמ"ש סס"ו:
יב סָעִיף ה א"צ להמתין. ובכולהו אם רצה להמתין הרשות בידו או שמא אינו רשאי להפסיק (ד"מ) ולפי מ"ש ס"ו דאפי' דבר שאינו צורך המוציא לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה א"כ בין נטילה לברכה אפילו לכתחלה שרי ולכן סתם פה בש"ע:
יג סָעִיף ה דומ' למזבח. ולכן אסור להרוג כינה על השלחן (ס"ח סי' ק"ב):
יד סָעִיף ה והוא מגין. כ' ב"י בשם התו' בשם המדרש כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליה' וברית מלח מגין עליהם ע"כ ועמ"ש סי' קס"ו דטוב לדבר בד"ת מלישב בטל וטוב משניהם שלא להפסיק כלל:
טו סָעִיף ה עססי' ק"ע. פי' אף על גב דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ"מ מצו' להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבל פרוסת הבציעה במלח:
טז סָעִיף ו ולא יסיח. עד שיבלע הפרוסה. מיהו אם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך (של"ה) ועססי' ר"י דהלועס א"צ ברכה א"כ עיקר הברכה על הבליעה וצ"ע:
יז סָעִיף ו מענין דברים. אפי' אינו צורך לפרוסת המוציא רק צורך הסעודה [ב"י ב"ח]:
יח סָעִיף ו מאכיל לבהמה. הוי צרכי סעודה דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, (גמרא) אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבק' שאמר' שתה וגם גמליך אשקה (ס"ח):
יט סָעִיף ה אבל אחר כך לא הוי כו'. והא דצריך להמתין עד שיביאו מלח לפני כל אחד כמ"ש ס"ה היינו לכתחלה דלכתחלה אסורים גם הם להפסיק והא דקאמר בסי' קע"ד ס"ח דיין שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו משום שאין בית הבליעה פנוי ואין יכולין לענות אמן ולא קאמר משום דמפסיקין בין ברכה לשתיה התם ה"ק דיטעמו כלם תכף לברכה זה אחר זה ומיהו בתו' פסחים דף ק"א בד"ה ור"י אמר כתבו בהדיא דאם הפסיקו צריך לחזור ולברך ע"ש ובד"ה ידי קידוש וכ"כ הראב"ן סימן קפ"א וכן כתב הרא"ש והמרדכי בהדיא, והל"ח כתב דהתוספות סברי כהרוקח משום שכתבו דף קט"ו מצה לפני כל אחד ואחד נראה דטעמא כדי שיטעום תכף לברכה מיד כיון שזאת הברכה לשם חובה אבל בשאר ימות השנה דאין הברכה חובה א"צ לטעום תיכף לברכ' מיד עכ"ל וסובר הל"ח דרשאין להפסיק וזה אינו כמ"ש התוספו' דף ק"א ועוד דהא בכל השנה נמי צריך ליתן מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד כמ"ש ס"ה אלא פשוט דכוונת התוס' אף על גב דבכל השנה ממתין עד שיתן לו הבוצע פרוסת המוציא הכא נותני' מצה לפני כל א' כדי שיטעום תכף ומיד בלי הפסק כלל, ולכן כפלו לשונם וכתבו תכף לברכה מיד, אבל עכ"פ אם שח צריך לברך דאטו יהא שומע עדיף מאילו ברך הוא בעצמו והשיח צריך לחזור ולברך ואלו שמע והשיח לא יהא צריך לחזור ולברך כמ"ש הב"י ע"ש, דדוקא גבי קידוש והבדלה כיון שטעם אחד דיו ויצאו כולם משא"כ הכא שרוצה לאכול בברכת חבירו אסור להפסיק ולכן יש לנהוג כמ"ש התו' והרא"ש והמרדכי והרב"י וכ"מ בס"ז דדוקא משום דברכת ענט"י צורך סעודה לא הוי הפסק הא לאו הכי הוי הפסק ובודאי אלו ראה רמ"א דברי התוס' והרא"ש ומרדכי לא היה חולק עליהם:
כ סָעִיף ח מברך. על מה שרוצה לאכול:
כא סָעִיף ח אינו מברך. ול"ד לענ"י בסי' קנ"ח סי"א דהתם מעיקרא לא חזי הכא חזי מעיקרא לברוכי וכיון דאידחי אידחי (גמרא), כתב ב"י בשם כל בו אם יכול לאכול יברך ויאכל מעט עכ"ל, ונ"ל שטוב לעשות כן מאחר שהרשב"א כתב דלהראב"ד צריך לברך אף על פי שגמר סעודתו ע"ש בב"י סימן קע"ב ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא ועמ"ש שם:
כב סָעִיף י רחמנא מלכא. אם אמר מלכא מאריה דהאי ולא אמר פת נמי יצא (ב"י ב"ח). מלכא מאריה, וצ"ע דבסי' רי"ד פס דאם אמר מלך ולא אמר העולם לא יצא וא"כ ה"נ בעי למימר מלכא דעלמא מאריה וכו' וכ"ה בסידורים:
כג סָעִיף יא אחד מברך לכולם. דל"ד לזימון שאין מזמנין בפחות משלשה דהתם דעתיה למיעקר משא"כ בתחלת סעודה שמתחברין יחד:
כד סָעִיף יא עם בני ביתו. אפילו ישבו בלא הסיבה:
כה סָעִיף יא בלא הסיבה. ואם מקצתן מסובין אחד מברך לכולם אף שאינן מסובין (ש"ג):
כו סָעִיף יב ואמרו נאכל. אף על גב דלעיל כ' דלא מהני אמירה אא"כ ישבו בשלחן א' היינו בבית אבל בשדה דליכא שלחן הוי קביעות באמירה בלא שלחן:
כז סָעִיף יא והולכים לא. פי' לא מהני אמירה וכ"מ בגמ' וצ"ע אם יושבים בעגלה אחד ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם יצטרפו אף על גב דקי"ל רכוב כמהלך דמי וה"ה ליושב בעגלה מ"מ כיון ששלשתם יושבי' באגודה א' י"ל דמצטרפין וצ"ע ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא משמע בש"ג דשמש אף על פי שלא קבע אצל השלחן יוצא בברכת המוציא עמ"ש בשמו סי"א וערסי' קצ"ט:
כח סָעִיף יג יצאו. צ"ע דלא הביא הרב"י מ"ש הרא"ש וז"ל אם לא הסיבו אף על גב דשומע כעונה ואפי' אמר אמן לא יצא וכ"כ ברמזים וכ"כ רי"ו וכ"כ בפסקי רקנ"ט סי' פ' וז"ל לרש"י אם כל אחד יושב לבדו אף ע"ג שנתכוין שומע ומשמיע אין יוצא בברכת המוצי' של חבירו שצריך שיהיו קבועים יחד ולפי' ר"ח אינו כן עכ"ל, וכבר כ' הרא"ש שפירש"י עיקר ע"ש ומתשוב' הרשב"א שכ' הרב"י סימן רי"ג אין ראיה דש"ה אף על גב דאין זימון לפירות מ"מ הרי קבעו יחד ויצאו בדיעבד משא"כ היכא שלא קבעו כלל לא יצאו וכ"מ בחידושיו שהקשה הא קי"ל שמע ולא ענה יצא וצ"ע עכ"ל, משמע דכאן אפי' בדיעבד לא יצא וקושייתו נ"ל כדאיתא בירושלמי דהוציאו מכלל זה ב"ה וה"ה המוצי':
כט סָעִיף יד גדול שבכולם. משמע בגמ' שהחתן בוצע ביום חתונתו אף על פי שיש גדול ממנו (ב"י בשם התו'):
ל סָעִיף יד ת"ח קודם לו. ואסור לחכם להקדימו:
לא סָעִיף יד טוב להקדימו. ומאריך ימים בכך:
לב סָעִיף יד בע"ה בוצע. ונהגו לחלוק כבוד לגדול דלא שייך עין יפה כיון שאינו נותן לו פרוס' גדולה שתספיק לכל הסעודה [ל"ח] ועססי"א וכ"מ בגמרא דהא ר' אבוהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע:
לג סָעִיף יד ברשות מורי. ונהגו ליטול רשות מכהן (ל"ח) וכן נכון דהא מצוה להקדימו א"כ אסור לברך בלא רשותו וכן יסד בחרוז נודה לשמך ומ"מ לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות:
לד סָעִיף טו מותר לתת. וא"ת דבסי' ר"ו ס"ב כתב דאסור להפסיק יותר מכדי דיבור וי"ל דזהו מכלל הטעימה הוא כיון דמברך בעד כולן מיהו בירושלמי איתא רב טעים בשמאלו ומחלק המוציא בימינו:
לה סָעִיף טו שיאכל הוא. והם ימתינו עד שיאכל הוא:
לו סָעִיף טז רוב העונים. אבל א"צ להמתין על המאריכין יותר מדאי עסי' קכ"ד ס"ט:
לז סָעִיף יז למי שגדול. וא"ת למה בצע הוא י"ל כגון שהוא בע"ה או שחלק לו הגדול רשות:
לח סָעִיף יח נותן. ואסור לזרוק הפת כמ"ש סימן קע"א:
לט סָעִיף יח היה אבל. ובשבת פורס כדרכו [ב"ה בשם הר"ר מנוח]:
מ סָעִיף יט מי שאינו אוכל. וה"ה בכל ברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו לא יצא כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך עסי' תקפ"ה ס"ב משא"כ בברכת הנהנין דלא ליתהני ולא לברך:
מא סָעִיף כ אפי' בשבת. כ"מ בגמרא מדאיבעי' להו בברכת המוציא של מצה אם רשאים לברך לאחרים מכלל דבכל שבת ויו"ט פשיטא לן דאין מברך לאחרים (ב"י) וטעמא משום דאכילת שבת ויו"ט אינו חובה על האדם אלא משום הנאתו דהא מצטער פטור לאכול וא"כ אם אינו יודע הברכה אמרי' ג"כ לא ליתהני דאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה משא"כ במצה ויין קידוש שהם חובה על האדם וחייב לצער עצמו לאכול הוי כברכת המצות, ועיין סימן קפ"ח סעיף ז':
מב סָעִיף כ קודם שיאכל. וי"א לאוכלה באחרונה ולכן יאכל קצת בתחלה וקצת בסוף (של"ה) אין להאכיל מפרוסת הבציעה לעכו"ם או לבהמה (אבודרהם):
א סָעִיף א במקום שנאפה היטב. בטור כ' עוד ממקום היפה שבפת:
ב סָעִיף א ובפת דידן כו'. פי' דבפרק חלק אמרינן דיבצע ממקום דקדים בישולא. ויש ב' גירסות הא' דקרים ברי"ש ופי' ממקום דנקרמין פנים של פת בתנור דהיינו מלמעלה לא מאמצעיתו של לחם וגי' אחרינא דקדי' בדלי"ת ופירש ממקום שהלחם אפוי הרבה וכל זה בלחם שלהם שהיה נאפה באויר התנור ושם לא היה חילוק בין עליון לתחתון כי הכל היה באויר התנור. אבל פת שלנו נאפ' על קרקעית התנור ויש בזה ב' דיעות די"מ שמתבשל תחלה בצד התחתון כי שם נדבק בתנור. וי"מ שצד העליון מתבשל תחלה ע"כ כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמטה ומלמעלה בחתך א':
ג סָעִיף א וצריך לחתוך כו'. כדי שלא יהיה שהיית החתיכה הפסק בין ברכה לאכילה ואע"ג דאין זה הפסק דהא בשבת לא יחתוך כלל קודם המוציא דבעינן שלימות כדלקמן. אלא דבחול יעשה ע"צ היותר טוב:
ד סָעִיף ב יברך המוציא כו'. דבגמרא יש פלוגת' רבנן ס"ל המוציא ור"נ ס"ל מוציא ואמרי' דבמוציא כ"ע ל"פ דמשמע לשעבר והברכה קאי על העבר אלא דבהמוציא פליגי אי משמע לשעבר ופסקי' כרבנן. וכתבו התוספות אע"ג דבמוציא כ"ע ל"פ מפרש בירוש' כדי שלא לערב ראשי האותיות העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ ובפ"ק דפסחים יש נמי כה"ג בברכת ביעור חמץ דיש פלוגתא אי נימא לבער או על ביעור ואמרי' לבער כ"ע ל"פ כ"פ בעל ביעור והלכתא על ביעור וכ' שם הרא"ש אע"ג דלבער כ"ע מודים ובעל ביעור פליגי משום דאמרי' בברכות מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא והמברך על ביעור ניכר שת"ח הוא ויודע דעל ביעור נמי להבא משמע כדאמרי' בפ' כ"מ משתבחי רבנן לר"ז בדרב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא א"ל הביאו לידי כי אתא קריבו ליה תכא א"ל לטעום מר מידי פתח ואמר מוציא לחם מן הארץ אמר זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן דאמרי אף המוציא (כ"כ זקיני מהר"י בר בצלאל) אלא אמר מוציא מאי קמ"ל במוציא כ"ע ל"פ אלמא שצריך להשמיענו חידוש בברכותיו ולכך נהגו לברך על ביעור להשמיענו חידוש דג"ז להבא משמע ושלא יטעה לומר דעל ביעור לשעבר ואם בירך כך לא יצא עכ"ל. וקשה לי מפ"ג שאכלו דף כ"ב מפלוגתא דר"ע ור"י אם לומר ברכו את ה' המבורך דר"ע ס"ל דאומר ברכו את ה' המבורך ואיתא שם בגמ' רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דבי גיבר קם קרא בספרא ואמר ברכו את ה' ואישתק ולא אמר המבורך אוושו כ"ע ברכו את ה' המבורך אמר רבא פתיא אוכמא פי' כלי חרס בהדי פלוגת' למה לך (פירש"י טוב לאחוז דברי ר"י שאף ר"ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שא"צ) ועוד הא נהוג עלמא כר"י ע"כ הגמ' ואמאי גער רבא ברפרם דהא שפיר עבד כדי להראות שאף זה יצא ומ"ש מההיא דכיצד מברכין שאותו שאמר מוציא היה כונתו לאפוקי נפשיה מפלוגתא כדאמרינן בהדיא התם בגמ' ואפ"ה חלק עליו ר"ז מטעם דניכר מברכותיו של אדם אם הוא ת"ח ושמא גם רפרם כאן עבד מטעם זה כר"ע להראות חידוש דאין חילוק בעולם ביניהם דהכא כ"ע מודים בהמבורך הוה כהתם במוציא מודים כ"ע ואמאי לא נימא דשפיר עבד רפרם להראו' בברכותיו שהוא ת"ח כמו שירצה ר"ז בשלמא לפי' התוס' דשאני הכא מכח עירוב אותיות ניחא אלא להרא"ש דכתב מטעם שצריך להראות חידוש והוא מוכח מכח ההיא דפסחים קשה. ויש לישב דאחד מתרתי בעינן או שיראה חידוש או שיעשה אליבא דכ"ע ובשלמא ההיא דר"ז היה שפיר עושה להראות חידוש דהלכה לומר המוציא כרבנן דפליגי עם ר' נחמיה ואע"ג דפשוט דהלכ' כרבים מ"מ ה"א דהלכ' כר"נ דמסתבר טעמיה דמייתי ראיה דהמוציא משמע להבא כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ובשעה שאמר משה כן אכתי לא הוציא אותם אלא דרבנן מתרצי להאי קרא כדאי' שם בגמ' ממילא לר"נ עדיף טפי ע"כ קמ"ל חידוש דהלכה כרבנן וזה מבואר בלשון ר' זירא שאמר אי אמר המוציא אמר טעמא דמשמע דהיה צ"ל טעם ע"ז וזה עיקר החידוש וכן בפלוגתא דעל ביעור היה סברא לו' לבער דכ"ע מודים ופליגי בעל ביעור ר"פ ורב פפי ממילא הי' סברא לומ' כמו שכ"ע מודים ע"כ הוה חידוש במ"ש על ביעור אבל התם בהמבורך ע"כ לא אמר ככ"ע אלא שבא לומר חידוש דהלכה כר' עקיבא שא"צ המבורך וזה אין חידוש דהא קי"ל הלכה כר"ע אפי' מחביריו וכיון שאין כאן חידוש טפי ניחא לומר ככ"ע ע"כ איקפד עליו רבא וא"ל א"כ למה הוצרך רבא שם בפ"ג שאכלו לעיל מינה לפסוק הלכה כר"ע לענין שאין חילוק בין רבים ליחיד י"ל דהתם איכא רישא דמתניתין שם דאתיא כר"י הגלילי וה"א דכן הלכה קא משמע לן כאידך סתמא דאתיא כר"ע כנלע"ד ליישב:
ה סָעִיף ה עד שיביאו לפניו מלח. בגמ' ורמב"ם כתוב אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפני כל אחד מלח כו' ולמה כתב הטור וש"ע לפניו. ונראה דהטור מיירי ביחיד שאוכל ובגמרא וברמב"ם מיירי במסובין רבים וזה מדוקדק בלשון גמרא ורמב"ם שכתבו אין הבוצע רשאי לבצוע כפל לשון אלא דברבים מיירי שאחד מהם הבוצע ולכן לא כתב הטור לשון הזה אלא לא יבצע לחוד:
ו סָעִיף ה נקייה כו'. בטור כתב ואם היא פת נקיה א"צ וכ"כ ר"ח והרמב"ם והקשה ב"י אמאי כתב שכן כתב הרמב"ם שהרי הרמב"ם לא כ"כ אלא כתב אא"כ נתכוונו לאכול פת חריבה ולי נראה לפר' דברי הטור לפי שהרא"ש כתב וז"ל א"ל לית דין צריך בשש. י"מ איחור עד שיביאו לפתן מל' כי בושש משה וי"מ אין זה צריך לפתן היאכל תפל מבלי מלח מתרגמינן כמה דלא מתאכיל בשש מדלית מילחא עכ"ל ואין דרך הרא"ש להביא פירושים מאי דלא נ"מ לדינא ע"כ צ"ל דיש כאן נ"מ דלפי' הא' אין חילוק בין פת לפת דכולהו צריכים לפתן אלא דאין צריך להתאחר בשביל הבאת לפתן דמ"ש תחילה עד שיביאו לפניו לפתן היינו אם הוא מוכן אלא שמחוסר קצת הבאה משא"כ במקום שצריך איחור ושם במעשה ההוא דרבה בר' שמואל היה בענין שאם היה רוצה להמתין על הלפתן הי' איחור בדבר ע"כ אמר שא"צ להתאחר בשביל זה ול' לית דין אין קאי על הלחם אלא על עיקר הדין שצריך לפתן שא"צ לאחר ולפי' השני דאמר א"צ לפתן כלל משמע שיש חילוק בין פת לפת ושם היה פת נקיה ע"כ א"צ לפתן כלל אפי' אם הוא לפנינו. ולזה הפי' מסכים רבינו הטור וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתב לחלק אם נתכוונו לאכול פת חריבה דאז א"צ כלל ללפתן ש"מ דלא כפי' הראשון אלא דכל אחד נקט פרט בפ"ע להרמב"ם הי' הפרט באם הפת חביבה עליו שלא יאכל כי אם לחם לבדו א"צ כלל לפתן. ולהטור הוה הפרט באם היא פת נקיה וע"כ פסק בש"ע כדברי שניהם:
ז סָעִיף ו הביאו מלח כו'. נראה דאפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח וא"צ להביא מלח כמ"ש בס"ה מ"מ כיון דלזה ניחא ליה לאכול ע"י טיבול עוד במלח ודאי לא הוי הפסק. ואע"ג דבב"י כת' דמשמע מדברי התו' דזה הוה הפסק לא ידעתי מהיכן משמע לו כן דהתוס' לא כתבו אלא שאין עוש' איסור אם לא הביא כיון שהפת יפה אבל אי ניחא ליה שיביאו לו מלח ודאי לא הוה הפסק אלא דאח"כ הביא ב"י בשם תשובת הרשב"א דאם היה דעתו תחלה לאכול בלא לפתן ואח"כ אמר הביאו לפתן הוה הפסק וצריך לחזור ולברך כבר דחה ב"י מהלכה מפני דקי"ל אפילו דיבר במידי דל"ש לפרוסת המוציא אלא לצורך סעודה לא הוי הפסק. וכן נ"ל דמוכח מן גביל לתורי דלא הוי הפסק. והב"י דחה זה ואמר דגביל לתורי שייך לפרוסת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיתן לבהמתו לעד"נ דאין איסור בטעימ' בעלמא דא"כ למה אמרו כאן אסור לאכול עד שיתן כו' ולא אמרו אסור לטעום כמ"ש ל' זה בפ"ק דשבת דף ט' אסור לטעום עד שיתפלל וכן אסור לטעום עד שיבדיל אבל כאן לא אסרו אלא אכילת סעודה והא ראיה דבקרא כתיב ואכלת ושבעת ובפי' אמרו בזה והדר ואכלת ושבעת דלכאורה קשה למה מביא כאן ושבעת אלא להורות דמתחלה לא היה רק כדי אכילה המביאה לידי שביעה וכ"כ מורי חמי זכרונו לברכ' דלאו דוקא לפרוסת המוציא:
ח סָעִיף ו כבר יצאו כולם כו'. זה הביא ב"י בשם הרוקח וחלק עליו ודחה ראיה שלו בטוב טעם כי הרוקח מביא ראיה מהא דמברכין ונותנין לתינוק לשתות ואינה ראיה דהתם הוא מברך ע"ד שישתה התינוק לבד וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה אבל הכא כל אחד חייב לברך כדי לאכול וכשאחד מברך לכולם הוי כאלו כל אחד מברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וזה נ"ל ברור עכ"ל ובאמת הדברים של ב"י ברורים כשמש בצהרים דהיאך שייך לומר שזה יוצא במה שאכל זה המברך פרוסת המוציא והא בברכת הנהנין אנו קיימין וכל אחד צריך לברך על הנייתו אע"ג דמה שטועמין המסובין מן פרוסת המוציא הוא חבוב מצוה לחוד לא חיוב מ"מ חיוב עליו לברך על מה שיאכל אח"כ וכל שאוכל בלא ברכה עבירה היא בידו וכיון שהפסיק בשיחה קודם הנאתו אזל' לה ברכה של זה ונהנה בלא ברכה ולמ' יהי' עדיף של חברו מברכה של עצמו. ותו דהא בזה שיוצא בברכת חבירו צריך שיענה אמן כמ"ש רמ"א לפני זה. וא"כ עיקר מה שהוא יוצא הוא ע"י מה שאומר אמן והוי כאלו בירך הוא בעצמו. וא"כ צריך שלא יפסיק בין אמן שלו לאכילתו. ומו"ח ז"ל הביא ראיה לפסק הרוקח מהא דפירש"י על טול בריך דלא הוי הפסק הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיטו למי שאצלו כו' משמע דאם טעם הבוצע מהפרוסה אע"פ שהמסובין לא טעמו אין השיחה הפסק אפי' שח א' מהמסובים שלא טעם דכבר יצאו במה שטעם הבוצע אלא שנותנים לכתחלה מהפרוסה לכולם מפני חיבוב מצוה עכ"ל. ואין בזה ראייה כלל דודאי הוי הפסק גמור במה שהמסובים מפסיקי' בדבור קודם עיקר אכילת' אף אם לא היו טועמים פרוסת המוציא ותלמוד' לא בעי רק לומר דשיחה לא הוי הפסק באמירת טול פרוסת המוציא וזה לא תמצא רק בבוצע לחוד ואין שייך כאן לומר רבותא ועוד נ"ל תמוה פסק הרוקח דלדידיה אם שנים רוצים להניח תפילין ואחד מברך והשני יוצא בברכתו והאחד שבירך והניח תפילין והשני לא הניח עדיין וכי לא הוה הפסק במה שהוא סח ונאמר שכבר יצא ידי הברכה בהנחת חבירו ודאי זה אינו ומכ"ש בברכת הנהנין ומחמת זה אמרתי בלבי שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל אחד שיברך לעצמו ברכת המוציא אם ישיח קודם אכילתו המוציא והבעל הבית הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה אפי' אם האמת כדעת הרוקח:
ט סָעִיף ח שגמר סעודתו כו'. עמ"ש סי' קנ"ח סי"א מזה:
י סָעִיף ט אינו חוזר ומברך דהמוציא הוא מדרבנן ואע"ג דבריש פרק כיצד מברכין יליף קל וחומר אם לאחריו מברך לפניו לא כל שכן כבר כתבו התוס' שם דלאו ק"ו הוא:
יא סָעִיף י בירך שהכל כו'. פי' שאמר בא"י אמ"ה שהכל כו' או אף שלא הזכיר תחלה כלל רק אמר בריך כו' לחוד יצא כיון שיש שם ומלכו' דרחמנ' הוא שם:
יב סָעִיף יא אם הם ב' או רבים. אי לא נקט אלא ב' לחוד ה"א בג' מהני אפי' בלא הסיבה ואי הוה נקט רבים לחוד ה"א רבים הם ג' כמו בב"ה דשנים הוין כא' כן יש לכוין דברי ב"י:
יג סָעִיף יג אם כיון המברך כו'. פי' דבדיעבד יצא שלא הצריכו לברך כל א' אלא לכתחל' וכמ"ש ב"י בסי' רי"ג בשם תשוב' הרשב"א לענין זימון דפירות והל' דכאן אינו מיושב דמה הוצרך להזכיר בכונ' המברך והשומע שזהו בכל מקום אפי' בהסבו אלא היה לו לכתוב ובדיעבד יצאו ומ"ש ב"י שזהו בס' הרוקח לא מצאתיו ברוקח שלנו:
יד סָעִיף יד אם המסובים רבים. פי' אפי' שנים דכבר גילה לנו דשנים כרבים אלא דלעיל הוצרך לפ' מטעם שכתבתי:
טו סָעִיף טו אבל מותר לתת כו'. זה תמוה לי דהא דפליג בזה דהיינו התו' בשם שר מקוצי התיר להמסובים לטעום תחל' אם נתן להם הבוצע חלקם והרמב"ם וטור לא חלקו וס"ל דבכל גווני אין להם לטעום תחלה זולת אם כל אחד אוכל מככרו ופסק ב"י ורמ"א להחמיר מ"מ אין להתיר לכתחלה להבוצע לחלוק להם קודם שיאכל הוא והם ימתינו דזה הוה הפסק בשלמא להשר מקוצי לא מקרי הפסק כיון שהם יאכלו תכף משא"כ למאי דמחמרינן ממילא ימתינו והוה זה הפסק בין הברכה לאכילת הבוצע שהוא עיקר החיוב והלא לעיל סי' זה סעיף ו' פסק דאפי' לטול בריך אסור לכתחלה להפסיק. ותו דבסעיף א' כ' שצריך שבחול יחתוך קודם המוציא שלא יהיה החיתוך הפסק כ"ש בזה שהוא חותך קוד' למי שלא יאכל בודאי הוי הפסק ולא יעש' כן וכן לא ראינו מעולם מי שנוהג כן וכ"כ מו"ח ז"ל שנ"ל שהבוצע יזהר לכתחל' לחתוך לו קודם אלא שהוא נותן טעם וז"ל לאפוקי נפשייהו דמסובין מפלוגתא דרבוות' וזה שלא בדקדוק דאם ימתינו לאכול עד שיטעום הבוצע אין בזה פלוגת' אלא מטע' שכתבתי:
טז סָעִיף יט אבל לקטנים כו'. פי' אפי' אינם בני ביתו והא דנקט בבריית' ולב"ב אורחא דמלתא נקט:
יז סָעִיף כ ולא שרי לברך כו'. פי' דקי"ל כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הנהנין שאין יכול לברך הברכה כשהוא יצא כבר אלא שמברך בשביל אחרים מש"ה בהמוציא דמצה ויין דקידוש דלא מקרי ברכת הנהנין אלא משו' דמצוה היא עליו ע"כ יכול להוציא אחרים אע"פ שהוא אינו טועם עמהם אבל בפת של שבת אע"פ שהוא חיוב מ"מ קרוי ברכת הנהנין ולא אמרו בזה להתיר להוצי' אחרי' אע"פ שאינו טועם ונרא' הטע' דפת היא עיקר אכילתו ואין שייך בזה אכיל' מצוה דגם בחול הוא אוכל פת משא"כ במצה ויין קידוש שיש עכשיו שינוי:
יח סָעִיף כ שבצע עליה. ב"י הביא בשם הכל בו ואבודרהם שאין להאכיל לבהמה ועוף או לעכו"ם מחתיכה שנוגעות בו חתיכת המוציא פי' באותה פרוסה שחתך כבר מן הלחם השלם חותך אח"כ מן אותה פרוסה חתיכה קטנה להמוציא לא יאכיל אותה הפרוסה לבהמה והב"י כ' ע"ז שאין סמך לדבר זה. ואני ראיתי בס' טעמי מצות להרקנטי במצה דמצוה שמזהיר בה שלא להאכילה למי שאינו בן ברית ונותן טעם הגון לזה וכן ראיתי רבים נוהגים נזהרים מזה בפסח ממילא יש ליזהר גם בחתיכו' המוציא בזה דחד טעמ' הוא. עוד הבאתי ראיה בחבורי על רש"י פרשת בא בפסוק משארותם צרורות בשמלותם כו' שיש חבוב מצות במה שנשתייר מן מצה ומרור:
א סָעִיף א היטב. פי' במקום הקשה ולא במקום הרך. זקן שאין לו שינים יבצע ממקום הרך הלק"ט ח"ב סי' (קפ"ב) [קפ"ח]:
ב סָעִיף א כפרוסה. ונ"ל דאפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא יותר גדולה וכן נוהגין. מ"א:
ג סָעִיף א כזית. לכתחלה יש לעשות כן. ועיקר המצוה לתת מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד כזית ולא מהלחם הנשאר. וצריך ליזהר בזה בסעודה גדול'. מט"מ מהרי"ל מ"א:
ד סָעִיף ב המוציא. עיין עט"ז מ"ש בשם תולדות יצחק. ויאריך קצת בה"א דהמוציא. האר"י ז"ל:
ה סָעִיף ד הפת. ואם יש לו בית יד צריך להסירו הגמ"נ. כשיאמר השם יגביה הפת ובשבת שתיהם. מהרי"ל מ"א:
ו סָעִיף ד בפת. אלו הן לא תחרוש בשור וחמור כלאים לקט שכחה ופאה בכורים תרומת מעשר ומעשר שני חלה:
ז סָעִיף ה למזבח. לכן אסור להרוג כינה על השלחן. ס"ח מ"א:
ח סָעִיף ה ס"ס ק"ע. אע"ג דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ"מ מצוה להניח על השלחן. וכ"כ האר"י ז"ל דעל דרך הנסתר צריך מלח אפי' על פת נקי וכ"כ בית יעקב סי' קס"ה. וכתבו המקובלים דיטביל פרוסת המוציא במלח ג"פ:
ט סָעִיף ו לאכילה. וצריך לאכול שיעור כזית קודם שידבר ואם הכניס המוציא לתוך פיו ולעס אין לדבר עד שיבלע ואם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך. של"ה עיין מ"א ועיין הלק"ט ח"ב סי' ל"ג. עיין ט"ז ס"ק ו' דלא אמר לטעום וכו' ע"ש וצ"ע דבגיטין דף ס"ב אמר אסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו. והרב מהור"ר משה חאגי"ז השיב דכלל גדול בש"ס דאין לסמוך כ"א על שנשנה במקומו לזה דייק הט"ז למה אמרו כאן דקאי על ברכות ודו"ק באר היטב אשר לפני:
י סָעִיף ו מלח. אפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח. אפ"ה לא הוי הפסק. ט"ז:
יא סָעִיף ו הפסק. ט"ז ומ"א חלקו ופסקו דהוי הפסק וכ"כ בפרח שושן חא"ח כלל א' סי' י"ד וט"ז מסיים שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל א' שיברך לעצמו ברכת המוציא אם יסיח קודם אכילת המוציא והבע"ה הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה ע"ש. ועיין בגינת ורדים כלל א' סי' מ"ג:
יב סָעִיף ח מברך. כתב ב"י אם יכול לאכול יברך ויאכל מעט. וכתב המ"א וטוב לעשות כן מאחר שהרשב"א כתב דלהראב"ד צריך לברך אע"פ שגמר סעודתו ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא:
יג סָעִיף י מלכא מריה. אפילו לא אמר פתא נמי יצא ב"י ב"ח. וצ"ל מלכא דעלמא מריה דמלך לבד אינו מלכות עי' סי' רי"ד. מ"א:
יד סָעִיף יב נאכל. אע"ג דלעיל כתב דלא מהני אמירה אא"כ ישבו בשלחן א' היינו בבית אבל בשדה דליכא שלחן הוי קביעות באמירה בלא שלחן. מ"א:
טו סָעִיף יב והולכים לא. פי' לא מהני אמירה. וצ"ע אם יושבים בעגלה א' ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם מצטרפין. ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא. מ"א:
טז סָעִיף יג יצאו. והמ"א הניח דבר זה בצ"ע ע"ש:
יז סָעִיף יד בוצע. והחתן בוצע ביום חתונתו אעפ"י שיש גדול ממנו. ב"י מ"א:
יח סָעִיף יד לו. ואם הת"ח נותן לו רשות אין כאן בית מיחוש שכנה"ג. והב"ח כ' דיש להחמיר שלא ליתן ת"ח רשות לכהן ע"ה וכ"כ המ"א:
יט סָעִיף יד להקדימו. ומאריך ימים בכך. עיין ע"ת ובספר באר שבע דף כ"ג:
כ סָעִיף יד בוצע. ונהגו לחלוק כבוד לאורח וכ"מ בגמ' דר' אבהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע. מ"א:
כא סָעִיף יד מורי. ונהגו ליטול רשות מכהן קודם הת"ח דהא מצוה להקדימו ומ"מ לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות. מ"א:
כב סָעִיף יח פרוסה. ואסור לזרוק הפת כמ"ש סי' קע"א:
כג סָעִיף יח אבל. ובשבת פורס כדרכו דאין אבילות בשבת:
כד סָעִיף יט המוציא. וה"ה בכל ברכת הנהנין:
כה סָעִיף יט לקטנים. אפילו אינם בני ביתו. ט"ז:
כו סָעִיף כ אחר. י"א לאוכלה באחרונה. לכן יאכל קצת בתחלה וקצת בסוף של"ה. אין להאכיל מפרוסת הבציעה לעכו"ם או לבהמה. אבודרה"ם ט"ז מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) במקום כו' במקום שקשה כו' דהיינו לברר אפי' בלחם שלם המקום שקשה שבכל הצדדים ששם ודאי נאפ' יפה. והיינו לפי הגירסא בגמ' דצריך לבצוע במקום דגמיר בשולא עיין בהרב"י:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) בצד כו' זהו לאידך כו' ר"ל דלא כמובן הפשוט דרמ"א אינו חולק בהרב"י כיון שלא כתב בלשון וי"א. וע"ז כתב מ"א דע"כ חולק (וכן דרך רמ"א לפעמים אף על גב שאינו חולק כותב בלשון וי"א) דלגירס' במקום דגמיר בשולו אין חילוק בין צד מעלה או מטה או בין פת דידן לדידהו. לא רואים מקום שקשה ונאפה יפה כמ"ש בס"ק א' אלא רמ"א ס"ל כאידך גירס' דגריס במקום דקרי' בשולו וס"ל להאי דעה דלפי גירסא זו הכוונ' במקום שהתחיל הפת לקרום ולאפות תחל' אם כן בתנורים שבזמן הש"ס שהיו מדבקים הפת בצדי התנור וא"כ צד העליון והתחתון וכל צדדי הפת שוין ואינו מקדים לאפות מקום א' יותר מחברו כיון דהכל נאפה למעל' בתנור ולא בא למעט כ"א בפרוסה שלא יחתוך ממקום האמצעי דהיינו ממקום הרך כמו שכתב רש"י אבל בתנורים שלנו שמעמידים הפת על שולי התנור י"א בצד העליון נאפה תחלה וי"א צד התחתון הדבוק לשולי התנור וע' בט"ז יש ט"ס בגרסאות שהביא וע' בב"י: וכתב רש"י שבפרוסה כו' ר"ל לפי גירסא זו במקום דקרים בשולו היינו לפי תנורי הש"ס לא בא למעט כ"א פרוסה דבשלם כל הצדדים שוים כנ"ל אלא קמ"ל דבפרוסה לא יחתוך מאמצעיתו דהיינו ממקום רך כנ"ל וכתב רש"י דצריך לחתוך משולי הפת וה"ה מעליונו דבפת לא הי' חילוק בין עליון לתחתון כנ"ל ורש"י חדא נקט: ובפת דידן יחתוך למעל'. נ"ל דצ"ל גם למעל' או אם לא נגיה צ"ל דכך כוונת מ"א שיחתוך גם למעל' דלא עדיף פרוסה משלם דבעינן בפת דידן שיחתוך למעלה ולמט' דלא כמ"ש בספר א"ר דמ"א ר"ל דוקא למעלה ולא למטה משום דלמטה מלוכלך באפר וכתב שכ"מ בב"ח. אבל לענ"ד ע"כ אין זה כוונת מ"א דא"כ גם בשלם למה יחתוך למטה: ועמ"ש סי' קס"ח סס"ג דבפרוסה א"צ לחתוך בצד השלם ע"ש בס"ק ה': מהרי"ל כו' וב' גודלין כו' ופרס ג"כ מלמט' למעל' כ"ה שם:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) ויחתוך כו' הפסק' משא"כ בשבת דהוצרך שלא יחתוך כלל דבעינן לחם משנה שלם א"כ לא הוי הפסק' דהוי צורך סעודה:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) חשוב כפרוסה אפילו מחובר מעט שאם יאחז בשאר הככר יעלה הפרוסה עמו אפ"ה חשיב פרוסה: ער"ס קס"ח דאם י"ל ב' לחמים שלמים וא' גדול וא' קטן מברך על הגדול הרי דמעלת גדלות היא מעל' ה"ה בפרוסה דעדיף טפי כשהפרוסה גדולה:
ה סָעִיף א (ס"ק ה) ובשבת כו' דוק' כשאוחז בפרוסה כו' אבל אם חתך יותר אפילו כשאוחז בשאר הככר עולה פרוסה עמו לא הוי ל"מ: וכ"מ לקמן סי' קס"ח. ר"ל שהביא מ"א שם ס"ק ד' בשם רוקח דאם י"ל שני חצאי לחם יכול לחברם ע"י עץ ויקרא לחם שלם אפי' בשבת: וא"א דאי נשאר רק קצת מחובר מהני לענין שבת מאי רבותא דרוקח דס"ל למ"א דחיבור ע"י עץ לא גרע מחובר כ"ש מצד עצמות הלחם ובאמת יש לדחות זה:
ו סָעִיף א (ס"ק ו) מן הפרוס'. פי' עיקר המצוה כו' וזה הטעם דרשאי לחתוך פרוסה גדולה יותר מביצה. ובשבת אפי' הוא יושב לבד מותר כיון דאינו עושה כן רק בשבת מידע ידיע דמשום חיבוב מצו' סעודות שבת עושה כן ולא משום רעבתנות כ"ה בגמ': וצ"ל בזה בסעודה גדולה שיחתוך בציעת המוציא כ"כ גדולה שיספיק לחלוק ממנה המוציא לכל המסובים:
ז סָעִיף א (ס"ק ז) לכל כו' דצריך לדחוק לאכול ב' זיתים כאחד דהיינו זית א' של ברכת המוציא וזית א' של מצת מצוה וכיון דבית הבליע' מחזיק ב' זיתים בצמצום צריך לדחוק א"ע כדי לבלען כא' וא"א ה"ל למעט בפרוסת המוציא שתהי' פחות מזית ויהי' יכול לבלוע בקל פרוסת המוציא עם זית מצה כא':
ח סָעִיף ב (ס"ק ח) המוציא כו' מ"ש הרב"י דיש גרסאות כו' דבגמ' דף ל"ח אית' ת"ר המוציא לחם מן הארץ ר' נחמיה אמר מוצי' כו' אמר רבא במוצי' כ"ע דאפיק משמע כו' ופרש"י הא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוצי' הלחם שהוא בא ליהנות ממנו. עכ"ל כי פליגי בהמוצי' דרבנן סברי דאפיק משמע ור' נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע ע"כ והרב"י הי' לפניו הגרס' בטור כך יברך המוציא אע"ג דמוצי' עדיף טפי דכ"ע מודים דלהב' משמע וצריך לברך להבא אפ"ה פסק תלמוד' המוצי' (והיינו כתב הרב"י בשם התוס' בשם ירושלמי שלא לערב ראשי אותיו' העול' מוציא אע"ג דבלחם מן איכ' עירוב שאני התם דקרא כתיב הכי להוציא לחם מן הארץ כו' עכ"ל ועיין בט"ז מ"ש בשם הרא"ש) הרי דלפי גרסא זו כ' הטור להיפוך ממבואר בש"ס דבש"ס מבואר דצ"ל לעבר ומוציא לעבר משמע והטור כתב דצ"ל להבא ומוצי' להבא משמע וכן כ' הרב"י דהטור הוי גריס בש"ס איפכ' דמוצי' כ"ע ל"פ דמפיק משמע דהיינו להבא וכ' שמצא כן הגרס' בספר מערכות אלקים וכ"מ בתוס' שכ' והלכת' המוציא אף על גב דבמוצי' כ"ע ל"פ דמפיק משמע כו' עכ"ל התוס': דבעי לברוכי על שעבד וא"כ ע"כ לגרסת הרב"י דתנן בש"א שברא מאור האש ובה"א בורא מאורי האש אמר רבא בברא כ"ע לא פליגי דברא משמע כי פליגי בבורא בית שמאי סברי בורא דעתיד למברא ובית הלל סברי בורא נמי דברא משמע מתיב רב יוסף יוצר אור ובורא חושך כו' אלא אר"י בברא ובורא כולי עלמ' ל"פ דברא משמע כי פליגי במאור מאורי כו' הרי דלכ"ע בעי' לשעבר: וכ"ה בעירובין דף י"ט ע"א דאמר ר"ל פושעי גוים אפי' על פתחו של גיהנם אין חוזרי' בתשוב' מדכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי שפשעו לא נאמ' אלא הפושעים דפושעים והולכים עדיין. ומתיב והכתיב המוצי' והמעלה הכי נמי דלהבא משמע בתמיה. ולגרסת הטור לפי מה שכ' הרב"י מאי פריך מהמוצי' אדרבה מדרבנן דר' נחמיה איכ' סייעת' דהא הם סוברי' דהמוצי' להבא משמע והא אפסק' הלכת' כרבנן אלא ודאי הגירס' שלפנינו דבעינן לשעבר היא גרסא הנכונה וא"כ לרבנן המוצי' דאפיק משמע שכבר הוציא ולכך פריך שפיר מרבנן דקי"ל כוותייהו: ואפשר שיש טעות סופר בנוסחאות היינו בספר מערכות אלקים ובהתו' אבל דברי הטור שכ' להדיא דבעי' לברך להבא א"א ליישב כן: ומה"ט ר"ל מה"ט שהוכיח דבעי' לשעבר י"ל נהיה קמץ תחת היו"ד דג"כ פי' לשעבר: ובגמ' אית' בהדי' דבורא לשעבר משמע כמ"ש לעיל מסוגי' דף נ"ב והוא היפך מדברי ח"מ: מ"מ אמרי' כו' ר"ל כיון דבעינן למימר לשעבר וברא הוי לכ"ע לשעבר ובורא אינו מבורר כ"כ שהוא לשעבר דהא פליגי בזה רבה ור"י כנ"ל טפי ה"ל לתקן לומר ברא מאורי כו' לזה כ' משום דבורא לישנא דקרא ועדיף לתפוס לישנא דקרא והם דברי התוס' שם דף נ"ב: ובח"ה כ' בשם הירושלמי כו' דמקשה הירושלמי לב"ש ה"ל לומר על היין שברא פרי הגפן ותי' דוקא יין שמתחדש כל שנה ואין אש מתחדש בכל שנה עכ"ל ירושלמי ור"ל דוקא שמתחדש כל שנה מודה ב"ש שי"ל בורא דהוי בינוני דמשמע עבר ועתיד וכן היין כבר נברא ועתיד לברוא ועל שניהם אנו מברכים ומשבחים משא"כ האש שאנו מברכים עליו אינו על האש שלנו דא"כ כל עת שמוצי' אש ה"ל לברך אע"כ אין מברכים אלא על האש שנברא בששת ימי בראשית דאברי במ"ש וכמ"ש רש"י שם ולכך י"ל שברא דהיינו שעבר ובזה מיושב מה שהקשה מ"א לעיל על גרסת הרב"י די"ל להבא דהא באש אמרי' דמברכי' לשעבר דשאני אש שמברכי' על האש שנבר' בו' ימי בראשית וכן י"ל לפ"ז שהכל נהי' בסגו"ל תחת היו"ד כמ"ש ח"מ שהוא לשון בינוני ואין ראיה מבורא מאורי כו' דשאני אש דצ"ל על שעבר כמ"ש בירושלמי אלא דבח"מ הביא ראיה מבורא ע"כ ראייתו לית' אבל הדין י"ל שהוא אמת וכ"מ במ"א לקמן סי' ר"ד ס"ק י"ד שכ' וז"ל כ' בח"מ שי"ל שהכל נהי' בסגו"ל כו' עמ"ש סי' קס"ז ס"ת משמע שתפס עיקר דברי ח"מ וכן בתשובת מעיל צדקה סי' מ"ב הסכים לברך כל הברכ' בלשון בינוני וכ' דמה"ט י"ל נהי' בסגו"ל אלא שסיים וז"ל אבל שמעתי כי גם נהי' בקמץ פי' בינוני אדרב' בסג"ל הוא ל' בקשה כמו ונהי' אנחנו וצאצאינו כו' ויש לחלק עכ"ל:
ט סָעִיף ג (ס"ק ט) קודם כו' כמ"ש סי' תרנ"א לענין נטילת לולב דצריך לברך עובר לעשייתו דהיינו שיטול הלולב ולא האתרוג ויברך (או על דרכים אחרים המבוארי' שם) אבל אין לברך קודם שיטול גם הלולב דהוי עובר דעובר וכ"ה לעיל סי' כ"ה סעיף ח' לענין תפילין דצ"ל אחר שהניחן קוד' הידוק' אבל לא קודם הנחה מה"ט:
י סָעִיף ה (ס"ק י"ב) א"צ כו' או שמא א"ר להפסיק דבשלמא אי הוי צריך להמתין הוי צורך המוצי' ומותר מה"ט להמתין אפי' לכתחלה מה"ט אבל כיון דמצד הדין אין צריך להמתין ולא ה"ל צורך המוצי' כ"א צורך סעוד' מסתפק שמא לכתחלה אסור וכ' מ"א מדסתם רמ"א פה בש"ע ולא הגיה ע"ד מחבר שכ' ואינו צריך דמשמע אם רצה ממתין וה"ל להגיה דאינו רשאי להמתין אלא ע"כ דחזר בו ופשיט ליה דמותר להמתין כיון דקי"ל דבין ברכה לאכילה עכ"פ דיעבד לא הוי הפסק אפי' לא הוי רק צורך סעודה א"כ נחתי' דרגא בין נטילה לברכה דקיל מיניה אפי' לכתחל' מותר אפי' לא הוי רק לצורך סעודה:
יא סָעִיף ה (ס"ק טו) עסס"י ק"ע פי' אע"ג דאין אנו נוהגים באכילת מלח ר"ל כמו שארז"ל אחר כל אכילתך אכול מלח משום דבפת שלנו בלאו הכי יש מלח בפת סד"א דגם מלח שבפת מהני לסלק טעם על כל קרבנך תקריב מלח וגם מגין מן הפורעניות קמ"ל דלא. ומ"מ מצוה כו' וכתבו המקובלים כו' דלטעם הש"ע סגי באם הוא מונח על השולחן אע"ג שאינו מטבל בו הבציעה דהא הוא פת נקי אבל המקובלים כתבו לטבל כו':
יב סָעִיף ו (ס"ק טז) ולא ישיח כו' ועססי' ר"י כו' כ"ז הוא דברי של"ה דמה"ט כ' תחלה שלא ישיח עד אחר שבלע הפרוסה ואייתי ראיה מהאי דסי' ר"י דאם לועס ופולט אין צריך לברך וסיים. מכל מקום לא רצה לסמוך ע"ז בדיעבד אם שח שיחזור ויברך ע"ש וא"כ לכתחלה ראוי ליזהר שלא ישיח עד שבלע כזית דהא כתב מ"א בס"ק ז' דיש להחמיר שיהי' פרוסת המוציא כזית:
יג סָעִיף ו (ס"ק יז) מענין כו' רק צורך סעודה מדקאמר תנו מאכל לפלוני דלא הוי רק צורך סעודה אבל מ"ש תנו מאכל לבהמה הוי צורך המוציא דהא אסור לטעום קודם שיאכיל לבהמתו וכ"כ הרב"י ומ"ש מ"א בס"ק י"ח דמאכל לבהמה הוי צורך סעודה לא דקדק בלשון כיון דלדידן אין נפקא מינה דגם בצורך סעוד' דינו כצורך המוציא:
יד סָעִיף ו (ס"ק יח) מאכל כו' אבל לשתיה כו' כדאשכחן ברבקה כו' ומדכתבה קרא ודאי כדין דברה וכדי שאנחנו נלמד ממנה. ואם כן אפשר שתיית בהמה אפי' צורך סעודה לא הוי ואם שח ליתן לשתות לבהמה אפשר צריך לחזור ולברך:
טו סָעִיף ו (ס"ק יט) אבל אח"כ כו' התם ה"ט דיטעו כלם כו' לכן הוצרך לומר שאין בית הבליעה פנויה כו' ומיהו בתוס' פסחים כו' הבאתיו לעיל ס"ס קס"ו דלר"י דס"ל אותם בני אדם שקדשו בבה"כ אין צריכים לברך על היין ששותין בביתם דשינוי מקום לא הוי הפסק וכתבו התוס' אף על גב דידי קידוש יצאו אפילו לא שתה רק א' אבל ידי יין שלא יצטרכו לברך בביתם צריך דוקא שישתה מכוס קידוש דאם לא כן הוו הפסק בין ברכה לשתיה הרי אף על גב דטעם המקדש מכל מקום לגבי השומעים שלא טעמו הוי הפסקה: והל"ח כ' כו' משום שכ' דף קט"ו כו' לא מצאתי ראיה זו בל"ח אלא כתב ראייתו מדכתבו התו' לרב דס"ל ידי קידוש יצאו דסגי אפילו טעם רק המקדש סגי וס"ל לבעל ל"ח דהוא הדין לענין ברכה וכבר דחה מ"א ראיה זו דהתוס' גופייהו חלקו בין קידוש לברכה אבל הראי' מדף קט"ו לא ראיתי שם בל"ח: מצה לפני כל או"א. כתב רשב"ם שמנהגן הי' שהי' שלחן קטן לפני כ"א בשעת סעודתן לכן בליל א' של פסח צריך ליתן מצה בשעת עשיית הסדר לפני כאו"א. וע"ז כתבו התוס' נרא' דטעמו כו': במ"ש התוס' דף קי"א. ר"ל מה שהבי' מ"א לעיל דלר"י שאמר ידי יין יצאו מיירי דוקא ששתו כנ"ל: ועוד דהא בכל השנה כו' ר"ל אי נכריח מזה מה שאין נותנים לחם לפני כ"א כל השנה דרשאי' להפסיק. א"כ תקשי למה נותני' כל השנה מלח לפני כ"א וע"כ הטעם שלא יפסיקו הרי דגם כל השנה חוששי' ועושין תקנה שלא יפסיקו: עד שיתן לו הבוצע כו' ניהו דנותנים מלח לפני כל א' ראי לאו יהי' הפסק' מרובה שיצטרך אחר קבלת הביצוע לבקש מלח וגם אין בזה טרח' מרובה ליתן לפני כל א' מעט מלח לכן חייבוהו לעשות כן משא"כ ליתן פת לפני כ"א שהטרח' מרובה וגם ליכ' רק הפסקה מועטת עד שיתן לו הבוצע לא חששו לכך כל השנה: ולכן כפלו כו' תיכף לברכה מיד. דתיבת תיכף ותיבת מיד הוי כפל ושמות נרדפים אלא להורות על ריבוי התכיפה ככל מה דאפשר: יהא שומע. דהוי כעונה: דדוק' משום דברכת ענ"י כו' ר"ל האי דסעיף ז' נובע מדברי הא"ח וכ' שם הא"ח הטעם משום דברכת ענ"י הוי צורך סעודה משמע דלולי טעם זה הוי הפסק' אע"ג שהבוצע יעקב טעם:
טז סָעִיף ח (ס"ק כא) אינו מברך ולא דמי לענ"י כו' דצריך לברך קודם ניגוב כי היכי דלהוי עובר לעשייתן ואם שכח יברך אחר ניגוב: דהתם מעיקר' כו' ר"ל דהא מן הדין הי' ראוי לברך קודם נטילה דהוי עובר לעשייתן ממש. אלא דלפעמים יצא מבה"כ והוי גברא לא חזי לברך לכך אפי' חזי לברך נתנו לו חז"ל דין דלא חזי ואמרו שיברך אחר הנטילה קודם ניגוב דעכ"פ הוי קצת עובר לעשייתן דגם הניגוב מצורך הנטיל' דאסור לאכול בלי ניגוב ידים וא"כ כיון דבשעת עיקר חיובו דהיינו קודם נטילה הוי גבר' דל"ח והוי דיחוי מעיקר' ולכן חוזר ונראה: כתב כו' אם יכול לאכול לאפוקי אם קץ באכילה דאסור לברך: ונ"ל שטוב כו' ע"ש בב"י סי' קע"ב כצ"ל ר"ל דהרב"י כ' כאן על דברי הכל בו. וז"ל וזה אפשר כדעת הראב"ד בשכח והכניס משקין לתוך פיו. אבל אין הפוסקים מודים לו כמ"ש בסי' קע"ב הלכך אפי' יכול לחזור ולאכול אינו צריך עובר לעשייתן ובאמת אפילו למ"ד במשקין דצריך לברך לא דמי לדהכא באוכלין כמ"ש הרא"ש הובא במ"א סי' קע"ב סק"ג דשאני משקין שנזכר בעודן בפיו דומה קצת עובר לעשייתן עכ"ל. אלא דהרב"י הביא לקמן בסי' קע"ב בשם הרשב"א שכתב בשם הראב"ד דאפי' באכילה אם גמר לאכול צריך לברך דפסק כרבינא דס"ל הכי ברכות דף נ"א. וניהו דלא קי"ל בהא כהראב"ד מ"מ היכי דיכול לאכול ומצי לברך להוציא נפשיה מפלוגת' לצאת גם ידי הראב"ד עדיף טפי:
יז סָעִיף י (ס"ק כב) רחמנא כו' ולא אמר פת נמי יצא והיינו משום דהתוס' נסתפקו בזה ולכן ספק ברכות להקל כ"מ בב"י:
יח סָעִיף יא (ס"ק כג) א' מברך כו' דעתי' למיעקר. ולכן לא חשיב קביעתן כ"ה דהא במעט זמן יתפרדו:
יט סָעִיף יא (ס"ק כד) עם ב"ב אפי' ישבו כו' דנגררים אחר בעל הבית:
כ סָעִיף יא (ס"ק כה) בלא כו' א' מברך לכלם והיינו דוק' א' מן המסובים כ"ה שם בש"ג:
כא סָעִיף יב (ס"ק כז) והולכים לא. פי' ל"מ אמירה שלא תטעה שאין חילוק בין רישא לסיפ'. אלא דבריש' אמרו נאכל ובסיפ' מיירי שלא אמרו. ובין רישא ובין סיפא מיירי בין הולכים ובין עומדים. לזה כתב דז"א דהחילוק הוא דריש' מיירי בעומדים במקום א' לכן מהני אמיר' וובסיפ' מיירי שהולכים לכך לא מהני אמירה. וכ"מ בגמ' דף מ"ב ע"ב דדייק מדקתני מתני' הסיבו א' מברך לכולם. משמע אבל ישבו בלא הסיב' כ"א מברך לעצמו והתניא עשרה שהיו מהלכין בדרך כו' כל אחד מברך לעצמו ישבו כו' א' מברך לכולם. ומשני הא דקתני ישבו אחד מברך לכולם מיירי בקבעו מקום ואמרו נאכל במקום פלוני וא"כ צ"ל דדומי' דהכי בריש' שהיו מהלכים כ"א מברך לעצמו מיירי ג"כ באמרו נאכל כו' ואפ"ה הואיל והם מהלכים לא מהני אמיר':
כב סָעִיף יג (ס"ק כח) יצאו כו' וכ"כ בפסקי רקנ"ט סי' פ' וז"ל לרש"י כו' ר"ל דרש"י ור"ח חולקים בפי' מ"ש ישבו כ"א מברך לעצמו ררש"י פי' שישבו בלא הסיב' וכמ"ש פה בש"ע אבל ר"ח פי' דאפי' בזמן הש"ס סגי בישיבה גריד' ולא היו צריכים הסיב' וישבו פי' שלא הי' תחלת ישיבתן ע"ד לאכול כ"א לאיזה ענין אחר. ואח"ז דרך מקרה אכלו יחד לכן לא הוי קבוע ומברך כ"א לעצמו אבל אי הי' תחלת ישיבתן לצורך אכילה אפי' בלי הסיב' הוי קביעות וא' מברך לכלם. ולפי' ר"ח אינו כן דלדידיה אם קבעו לאכול אף על פי שלא הסיבו מקרי קביעות וא' מברך לכלם א"כ ס"ל לרקנ"ט כה"ג אפי' לכתחלה ישבו לאיזה צורך לא ע"ד לאכול כיון שעתה נתכוין שומע ומשמיע הוי כאילו עכשיו הוי תחלת קביעתן ויוצא א' בברכת השני וכן הבין מ"א ולכן כתב וכבר כתב הרא"ש שפירש"י עיקר. אבל אם זו הית' כוונות רקנ"ט א"כ לא ידעתי באיזה ענין דלפי' ר"ח כ"א מברך לעצמו היינו דבלא נתכוונו שומע ומשמיע פשיט' דכה"ג א"א לצאת בברכת חברו. ואולי ר"ל בישבו תחלה לשם אכילה מן הסתם אמרי' דודאי דעת א' להוצי' חברו ולכך א' מברך אבל כשלא היו קביעתן תחלה לאכילה אמרי' מסתמ' אין א' מכוין להוצי' חברו ולכן כ"א מברך לעצמו ומה"ט אי בודאי נתכוין שומע ומשמיע אפי' לא קבעו תחלה לשם אכילה יוצא א' בברכת חבירו לפי' ר"ח: ומתשו' הרשב"א כו' אין ראיה כו' דהרב"י הבי' ראיה ממ"ש הרשב"א אע"ג דקי"ל אין זימון לפירות ואפי' קבעו ג' והסיבו כאכילת פירות ל"מ וצריך כ"א לברך לעצמו וע"ז כ' רשב"א דמ"מ דיעבד אי נתכוין שומע ומשמיע יצאו וס"ל להרב"י דה"ה הכא בלא הסיבה דהא בפירות ההסיב' אינה חשובה וכמאן דלית' דמי ואפ"ה מהני דיעבד ה"ה הכא בלי הסיבה: מ"מ הרי קבעו כו' מ"א חולק על סברת הרב"י דבפירות ניהו דל"מ הסיבה מ"מ דיעבד מהני הסיבה אבל בלא הסיבה מודה רשב"א אע"ג שנתכוונו שניהן לא יצא שומע: שהקשה הא קי"ל שמע כו' אהא דתנן ישבו כל א' מברך לעצמו ומאי קושי' הא התם קתני יצא דמשמע דיעבד והכא מיירי לכתחלה ודיעבד גם הכא יצא אע"כ דרשב"א ס"ל בישבו בלא הסיב' אפי' דיעבד לא יצא אפי' נתכוונו: וקושייתו ר"ל קושית הרשב"א הא קי"ל שמע ולא ענה יצא: כדאי' בירושלמי. הובא ברא"ש פ' ג' שאכלו וב"י לקמן סי' קצ"ז: מכלל זה בה"מ וא"כ ע"כ האי כלל דשמע ולא ענה יצא לאו דוק' א"כ י"ל ה"ה דגם ברכת המוצי' יצא מן הכלל:
כג סָעִיף יד (ס"ק כט) גדול כו' משמע בגמ' כו' דף מ"ז ע"א אית' רבב"ח איעסק לבריה בי' ר"ש בר"ק. קדם ויתיב ומתני לבריה אין הבוצע כו' וכ' רש"י קדם רבב"ח לישב על השלחן ולשנות לבנו הלכות סעוד' לפי שהחתן רגיל לבצוע והי' מלמדו איך יעשה עכ"ל ומסתמ' רבב"ח הי' גדול יותר מבנו דהא הי' צריך ללמדו דיני בציע' וגם היה אביו ואפ"ה הי' בנו החתן בוצע: ב"י בשם התוס' שהביא מעשה שעשה ר"ש בחופה ע"ש:
כד סָעִיף יד (ס"ק ל) ת"ח כו' ואסור כו' כדלקמן סי' ר"א היינו דרך חק כהונה וחייב מיתה שמראה שכתר כהונה חשוב יותר מכתר תורה אבל אם רוצה לכבדו רשאי ע"ש:
כה סָעִיף יד (ס"ק לא) טוב כו' ומאריך ימים בכך. דאי' במגלה דף כ"ח אמר ר' פרידא שאחד ממדותיו שגרמו לו אריכת ימים שלא בירך לפני כהן. והוכיחו התוס' שם דע"כ מיירי כה"ג שהכהן הי' ג"כ ת"ח אלא שר' פרידא היה גדול ממנו ע"ש:
כו סָעִיף יד (ס"ק ל"ב) בע"ה כו' דל"ש עין יפה כו' ועסס"א. דהא מה"ט בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה ויתן לכל א' מהמסובים פרוסה גדולה משא"כ בזמן הזה דאין נותנים פרוסת המוציא לכל א' רק כזית כמ"ש סעיף א': וכ"מ בגמ' ברכות דף מ"ו אי' דר' אבהו עביד סעודת' לכלהו רבנן. ואמר ר' אבהו לר"ז שיברך המוציא והשיבו האר"י בעה"ב בוצע ובצע רבי אבהו. וכשהגיעו לברך בהמ"ז אמר ר' אבהו שוב לר' זירא שיברך בהמ"ז וא"ל הא אר"ה בוצע מברך. ומקשה הש"ס ר"א שאמר שר' זירא יברך בהמ"ז כמאן ס"ל ומשני דס"ל כר"י דאמר בעה"ב בוצע אורח מברך והקשה מהרש"א כיון דר"א ידע מימר' דר"י הנ"ל. א"כ למה תחלה צוה לר' זירא לברך המוציא. ותי' דר"א לענותנותו החזיק לר"ז ליותר גדול ממנו ולכן א"ל שהוא יבצע ע"ש הרי מוכח דאע"ג דר"א הי' בע"ה אפ"ה נתן רשות לר"ז לברך המוציא לאשר החזיקו לגדול ממנו על כן כה"ג מותר וכן ראוי לעשות:
כז סָעִיף טו (ס"ק לד) מותר כו' רב טעים כו' היינו דחשש משום הפסק:
כח סָעִיף טו (ס"ק לה) שיאכל הוא והם ימתינו עד שיאכל הוא. צ"ל שלא הי' לפני המ"א בהגהת רמ"א אותן ה' תיבות והם ימתינו עד שיאכל הוא וכן ראיתי בש"ע עם מ"א דפוס פראג הישני' שלא הי' נדפס בהגהת רמ"א ה' תיבות הנ"ל:
כט סָעִיף טז (ס"ק לו) רוב העונים כו' עסי' קכ"ד סעיף ט' ר"ל שם כתב המ"א דבברכה שמוצי' אחרים צריך להמתין עד שאחרים ענו אמן אפי' מאריכים מ"מ צריך להמתין ע"ש:
ל סָעִיף יח (ס"ק לח) נותן ואסור לזרוק הפת היינו אפי' לא מימאס ע"י הזריק' כמ"ש שם:
לא סָעִיף יח (ס"ק לט) הי' כו' ובשבת פורס כדרכו דאין אבלות בשבת:
לב סָעִיף כ (ס"ק מא) אפי' כ"מ בגמ' (ר"ה כ"ט ע"ב) מדאיבעי' להו כו' בב"י כ' וז"ל מדלא שרי בפ"ב דר"ה אלא ברכת היין דקידוש וברכת המוציא דמצה עכ"ל ומ"א כ' דהראי' הוא מהאיבעי' דע"כ לשון הרב לאו דוק' דהכי אי' שם בעי רבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו כיון דחובה הוא מפיק (פירש"י על אכילת מצה וקידוש גופיה לא תבעי דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מבעי' שאין באות חובה אלא המברך צריך שיטעום וא"א ליהנות בלא ברכה מאי כיון דחובה היא אכילת מצה חוב' וכן קידוש וא"א שלא בהנא' והנא' א"א בלי ברכה נמצא המצו' תלוי בברכת הנאה ומפיק או דלמא ברכות ההנא' לאו חובא למצות אתי' שאף בכל ההנאות היא נוהגת עכ"ל) ופשט ת"ש דאמר ר"א דר"ש הוי מקדש והדר כי אתי אריסי מדבר' קידש שנית להוצי' האריס אלמ' אע"ג שיצא מוציא ביין קידוש וא"כ ה"ה במוציא דפת ע"כ דברי הגמ'. וא"כ מפשיטת הש"ס אין ראיה להרב"י דהמעש' הי' בקידוש וסיפר ר"א המעש' שהי' אע"כ דראייתו מאיבעית הש"ס מדלא בעי רק ברכ' המוציא של מצה כו' אע"ג דא"ל דנקט לרבות' המוציא דמצה אפי' בזה מסתפק שמא אינו מוציא מ"מ טפי ה"ל למיבעי' במוציא דשבת ויו"ט ויין של קידוש דשמעינן מיני' תרתי שמעי' דאפי' במוציא דשבת ויו"ט א"ל דמוציא אחרים ושמעי' מיניה דאפי' במוציא דמצה א"ל דאינו מוציא דהא איבעי' ליה ביין קידוש ומוציא דמצה ויין קידוש דין אחד להם ושוין. אע"כ צ"ל דמוצי' דשבת ויו"ט פשיט' ליה דאינו מוציא:
לג סָעִיף כ (ס"ק מב) קודם כו' וי"א לאחרונה ולשניהם הטעם משום חיבוב מצוה ומה"ט י"א באחרונ' כדי שישאר טעם פריסת המוציא בפיו: אבל להאכיל מפרוסת הבציע' כ' הט"ז וז"ל פי' מאותה פרוסה שחתך כבר מן הלחם השלם וחותך אח"כ מאותו פרוסה חתיכ' קטנה להמוציא ע"כ לשונו ומשמע אבל משאר הפת פרוס' הגדול' שנשאר' אחר שבצע ממנה רשאי להאכיל לעובדי כוכבים והעולם ראיתי נוהגים שקולפים מעט גם מפרוסה הגדולה במקום שנגע' בפרוסה שבצע להמוציא:
א סָעִיף א ס"א בוצע כו'. רמב"ם וטור וכפי' אחרון שברש"י שם ובמס' ד"א ספ"ו לא יפרוס אדם המוציא ממקום הרך אלא ממקום הקשה ובד"א זוטא פ"ו שם בא לפרוס את הככר בוצע ממקום הצלי: ובפת דידן כו'. צ"ע מ"ש דידן ודברי ט"ז תמוהים: ויחתוך כו'. כפי' השני שברש"י שם דקדים בשולא כו' ופליגי בזה רש"י וריב"א בשבת כ' א' וי"ש יוצא ידי שניהם: ויחתוך כו'. תוס' דברכות ל"ט ב' ד"ה והלכתא כו' ופי' ואח"כ בוצע ר"ל שמשבר אבל החתיכה הוא קודם משום הפסק: וצריך כו'. עבה"ג וכר"י: ואחר כו'. מסקנא דגמ' שם: ולא יבצע כו'. בפ"ז דברכות בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה ובירושלמי והביאו רוקח שיעור בציעה אית דאמרי בכזית ואית דאמרי פחות מכזית: ולא פרוסה כו'. בספ"ו דד"א ולא יאחוז אדם כביצה פרוסה בידיו ואם עושה כן ה"ז רעבתן ועפ"ו דברכות ופט"ו דשבת: ובשבת כו' תוס' בברכות בד"ה הנ"ל: ומ"מ כו'. דהוי כשלם כמ"ש בידים כנ"ל אלא משום חששא שלא תשבר כולה ולא יהא לו לחם משנה לא יחתוך לכתחילה: אבל בשבת. כמ"ש בברכות ובשבת שם ושם: או בחול כו'. שאין הקפידא רק אם לא אוכל מפרוסה כביצה וכמ"ש סי' ק"ע ס"ז:
ב סָעִיף ב ס"ב ואם רבים כו'. ירושלמי פ"ג שאכלו ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי ר"ז מזג ליה כסא א"ל סב ובריך והב דעתך דאת משתי חורנא דתני השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה א"ל כמה דאנא יהיב דעתי מפקא יתך ידי חובתך בברכתא כך הב דעתך מפקי ידי חובתי באמן א"ר תנחום בר ירמיה מתניתא אמרה כן המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא והטעם דאמן מכלל הברכה הוא וערש"י מ"ז א' ד"ה עד כו': יתן כו'. עתוס' ד"ה והלכתא כו' שם וכמ"ש בגמ' ט"ו ב':
ג סָעִיף ג ס"ג אין לברך כו'. כמ"ש במנחות ל"ה ב' ועתוס' דסוכה ל"ט א' ד"ה עובר ומיהו כו':
ד סָעִיף ד ס"ד יתן כו'. ירושלמי ספ"ק דחלה עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה משום לא תחרוש ובל תזרע ובל תחסום לקט שכחה ופיאה תרומה ומ"ר ומ"ש וחלה אבל נראה שט"ס הוא וכצ"ל שם לקט שכחה ופיאה תרומה ומ"ר ותרומת מעשר ומ"ש וחלה וביכורים וצדקה ר' יצחק כידו אתי מיסב לידו הוא פשוט עשר אצבעותיה ואמר הרי קיימתיה עשר מצות: ולכך יש כו'. טור: ויוד כו'. תוס' בד"ה הנ"ל:
ה סָעִיף ה ס"ה ואם כו'. כפרש"י שם: או כו' או כו'. כ"כ הטור והג"מ בשם פי' ר"ח: או שנתכוין כו'. כפי' הערוך בשש פי' לפתן כמ"ש היאכל תפל כו' ור"ל דבר שצריך לפתן ואמר שאין זה צריך לפתן וכיון שאין דעתו לאכול עמו לפתן א"צ להמתין על לפתן. כ"מ. וז"ל הערוך לית דין כו' היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמה דלא מתאכיל מידי בשש בלא מלחא פי' כ"ד שנאכל עם הפת בשש שמו ובלשון משנה לפתן ובלשנא דרבנן שמו בשש ועוד בא"י נותנין ממאה בקדירה ובצים ופלפלין ומבשלין אותו וקורין אותו תבשיל בשש. פ"א א"צ המברך להתבושש ולחזור על לפתן אלא מברך לאלתר מפני שיש בו מלח. פ"א מפני שהוא לחם יפה וא"צ לא מלח ולא לפתן עכ"ל: וכ' הג"מ שגם פי' ר"ח היא ע"פ פי' בעל הערוך וע' טור וז"ש או שהיא כו' כי הטעם הואיל ואינו נאכל בלא מלח ולפתן שלא יפסיק בין ברכה לאכילה צריך להמתין עליהם וע"פ פ' הנ"ל היאכל כו' וכנגד זה אמר מתובל והוא לפתן או כו' נגד מלח ולכן כתב רמב"ם או שנתכוין כו' דהטעם משום הפסק כנ"ל ויש לקיים דברי רמב"ם ג"כ ע"פ פרש"י: ומ"מ כו'. והוא כו' תוס' סד"ה הביאו כו': כי השלחן כו'. כמ"ש בסוף חגיגה:
ו סָעִיף ו סו מענין דברים כו'. כן פי' הרמב"ם והטור: תנו לפלוני לאכול כו'. רמב"ם וכגי' הרי"ף וש"פ בגמ' טול כרוך וז"ש בש"ע מענין דברים כו' וכנ"ל: ומ"מ כו'. כ"מ בגמ' שאמרו א"צ לברך כו': והא כו'. ראייתו מספ"ג דערובין ליתביה לינוקא כו' וכבר חלקו עליו ב"י וכל האחרונים דשם לא ישתה אבל כאן שיאכלו אח"כ הוי הפסק בין ברכה לאכילה ונראה שראייתו ממ"ש בע"פ ק' ב' א"ר ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו משום הפסק שינוי מקום דוקא דהוי הפסק אפי' באמצע סעודה כמש"ש דהוי כהיסח הדעת כמ"ש הרא"ש שם ורי"א אף כו'. ואין דעת התוס' כן שכ' שם בד"ה ורי"א ומיירי כו' וכ"כ רשב"ם בד"ה ידי יין כו' ועס"ז ומ"מ מדברי הרא"ש ומרדכי אין ראיה שהם לא כ' רק על המקדש ע"ש דלא כמ"א:
ז סָעִיף ז ס"ז ראוכן כו'. כיון דברכת נט"י לצורך אכילה לא הוי הפסק כמ"ש בס' שקדם:
ח סָעִיף ט ס"ט אם הוא כו'. כמ"ש כ"א א' ספק כו' וערא"ש שם ובגמרא שם ועוד תנן כו' ועתוס' ל"ה א' ד"ה לפניו כו':
ט סָעִיף י ס"י אם כו'. עתוס' שם ד"ה ור"י כו': או כו'. שם בגמ' בבהמ"ז וה"ה לברכת המוציא וכר"מ שם דפ' בירושלמי כותיה וכן ר' יוחנן ס"ל כותיה אע"ג דדחו שם ור"י א"ל כו' הא אדחי במסקנא כמש"ש אצטריך סד"א כו': מלכא כו'. כר"י דקי"ל כותיה וי"ס גורסין בהדיא ולר"י דאמר כו' וערא"ש שם:
י סָעִיף יא סי"א אם היו כו'. לשון הטור וע' תוס' מ"ה א' ד"ה אם כו' וז"ש שנים או רבים משום דבבהמ"ז יש חילוק בין ב' לג'. ב"י: ודוקא כו'. מתני' מ"ב א' ועתוס' שם ד"ה הסבו. בגמ' מ' כו' וערא"ש שם: או כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש ותר"י שם אריב"ל בשבועה כן הוא מתני' באורחין אבל בע"ה בתוך ביתו לא תני ר"ח אפי' בע"ה בתוך ביתו ופ' תר"י כריב"ל: אבל כו'. מתני': ואם כו'. גמ' שם: נאכל כאן. רא"ש ותר"י וערש"י ד"ה בדוך כו' דקבעו כו' וגמ' דיבר בהוה: והאידנא כו'. תוס' בד"ה הנ"ל משום דאין אנו רגילין בהסיבה ועוד כ' תר"י דוקא בימיהם שהיו שולחן ומפה לפני כ"א וא' אבל לדידן שאוכלין כולן על שולחן ומפה אחת א"צ הסיבה וכ"ה בתוס' שם וז"ש בשולחן א' כו' ולמטה אא"כ ישבו בשולחן כו': ולדידן כו'. ב"י וכ' משום דבלא ישיבה ליכא קבע כלל וכ"מ מברייתא שם ישבו לאכול כו' מוקי דאמרי ניזול כו' ואפ"ה ישבו בעי ולא הוי קביעות בלא ישבו וה"ה לבע"ה עם ב"ב ועמ"ש בסי' רי"ג: בשולחן כו'. צ"ע מ"ש מדידהו שקביעות מהני בישיבה בלבד כנ"ל וכן הדיוק שמדייק מהטור סי' קע"ד אינו אלא ישיבה בלבד ועתוס' מ"ג א' סד"ה הואיל וכ"כ בסי"ב אם היו כו' ונראה דט"ס הוא ושיטפיה דלישנא דלעיל נקט וכן בב"י לא כתבו ודלא כמ"א:
יא סָעִיף יב סי"ב אם היו כו'. ברייתא הנ"ל וה"ה כה"ג דוקא רוכב והולך כמהלך דמי: אבל כו'. בברייתא שם וכנ"ל דדוקא בישבו מהני קבע: כיון כו'. כמש"ש דקבע בעי שיאמרו ניזול כו' ועוד ישבו במקום א' משמע וז"ש ואוכלים מפוזרים והוא טעם אחר דתרתי בעינן וכמ"ש ברישא ואמרו נאכל כו' כיון כו' ואפשר שמזה דייק בש"ע בס' שקדם וכ' אא"כ כו' ואינו מוכרח רק שלא יהיו מפוזרים ויקבעו יחד דקביעות מקום לדידן לא גרע מלדידהו וכנ"ל:
יב סָעִיף יג ס"יג היכא כו'.. דשנים בבהמ"ז הוי כמו בלא הסיבה וכמ"ש תוס' מ"ו א' ד"ה אם כנ"ל דאמרינן שם ב' אלא תסתיים כו' ויוצא בדיעבד קא' דקי"ל מצוה לחלק וכן מדפריך מאי קמ"ל כו' ובס' רקנטי כ' בשם ריא"ז שכן דעת ר"ח אבל אין דעת הרא"ש כן וכן רש"י ס"ל כדעת הרא"ש דלא יצא כיון שלא קבעו ולדעתם צריך לחלק בין בלא קבע למקום שאין מזמנין ומ"מ דעת הרוקח וש"פ עיקר וכן בברכת הפירות אף שאין זימון לפירות אלא שלכתחילה אסור ע' סי' ר"ה: אם כו'. מ"ז א' והלכתא כו' וה"ה להמוציא כמש"ש מ"ו א' בוצע מברך ועתוס' שם ד"ה לא כו' וכן בכל הברכות כמ"ש מ"ג א' מדקתני כו':
יג סָעִיף יד סי"ד ואם הם כו'. מגילה כ"ד א' ועתוס' שם ד"ה כי כו' וקשה כו' וי"ל כו' ורש"י כו' וה"ה להמוציא דהא הבוצע מברך וערש"י שם ד"ה ולא כו': ואם יש כו'. שם מ"ו א': ואפי' כו'. עתוס' שם ד"ה לא כו': והמברך כו'. כמש"ש נ"ה א' שנאמר ראו כו':
יד סָעִיף טו סט"ו אין כו'. שם מ"ז א': אבל מותר כו'. עתוס' דברכות הנ"ל והשר מקוצי כו' ולא קי"ל כתירוצו אלא כמ"ש בירושלמי וכנ"ל וצ"ל דמ"ש הבוצע כו' היינו לטבול כמ"ש שם: והם כו'. כנ"ל דלא כהשר מקוצי: ואם כ"א כו'. תוס' שם ד"ה אין ובפסחים ק"ו א' ד"ה דהוה מעובדא דשם וכמשש"ו בשם הירושלמי: ואם כו'. בפסחים שם סד"ה הנ"ל:
טו סָעִיף יז סי"ז הבוצע כו'. כי"מ בתוס' הנ"ל ובירושלמי פ"ו שם תני המברך פושט ידו תחילה אא"כ רצה לחלוק לו כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בתורה הרשות בידו רב כד הוי קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה מ' כפי' הראשון בתוס' דפרוסת הבציעה קא' וכן כל הסוגיא שם בפרוסת הבציעה דקא' שם אח"כ ר"ה אהן דמר סב בריך סב בריך אין בו משום הפסק ברכה כו' וכן קודם לכן אמר מסובין אסורין לטעום כלום כו' והביאו התוס' כנ"ל וגם מ' משם שמותר לחלק קודם שיאכל כנ"ל סט"ו בהג"ה מדקא' רב כו' ממדת חסידות שלא יצטרכו להמתין עליו כמ"ש המפרש שם וגם מ' דלא כהשר מקוצי ומ' ג"כ משם דבפרוסת הבציעה אם בא לחלוק כבוד כו' ובזה מתורץ קושית השר מקוצי שכ' וכן מ' בסמוך כו' וכן פ' הרמב"ם ע"ש:
טז סָעִיף יח סי"ח הבוצע כו'. כנ"ל בירושלמי רב כו': ואין כו'. איכה רבתי. בד"ה:
יז סָעִיף יט סי"ט אבל לקטנים כו'. דמש"ש לבניו וב"ב היינו לקטנים דלגדולים לא שייך חינוך ועוד מדקא' שם ת"ש כו' ואריסיה מכלל ב"ב הוא ול"ד לב"ב דה"ה לאחרים ואורחא דמילתא נקט. ב"י:
יח סָעִיף כ ס"כ אפי' כו'. ממש"ש איבעיא להו כו' וכמש"ו אלא ברכת כו': בין כו'. ע"ל סי' רע"ג ס"ד בהג"ה וסי' תפ"ד ומברכי אינהו בהמ"ז ואי כו' אבל שאר ברכות מברך להם אפי' ברכת הירק וכ"כ הטור בשם הרא"ש ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.