א הָיוּ לְפָנָיו חֲתִיכוֹת שֶׁל פַּת, וּפַת שָׁלֵם הַכֹּל מִמִּין אֶחָד, מְבָרֵךְ עַל הַשָּׁלֵם אֲפִלּוּ הוּא פַּת קִבָּר (פי' לֶחֶם שֶׁאֵינוֹ נָקִי) וְקָטָן, וְהַחֲתִיכוֹת פַּת נְקִיָּה וּגְדוֹלָה; אֲבָל אִם הַשָּׁלֵם שְׂעוֹרִים וְהַחֲתִיכוֹת מֵחִטִּים, אֲפִלּוּ הִיא קְטַנָּה מַנִּיחַ הַפְּרוּסָה תַּחַת הַשְּׁלֵמָה וּבוֹצֵעַ מִשְּׁתֵּיהֶן יַחַד. הַגָּה: וְכָל זֶה כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל מִשְּׁנֵיהֶם, אֲבָל אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֶלָּא מֵאֶחָד, יִבְצַע עָלָיו וְאֵין לָחוּשׁ לַשֵּׁנִי, אַף עַל פִּי שֶׁחָשׁוּב אוֹ חָבִיב עָלָיו (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ל"ב).
ב אִם ב' שְׁלֵמוֹת מִמִּין אֶחָד, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, מְבָרֵךְ עַל הַגְּדוֹלָה; אִם יֵשׁ לְאָדָם שְׁנֵי חֲצָאֵי לֶחֶם וְאֵין לוֹ לֶחֶם שָׁלֵם, יְחַבְּרֵם יַחַד בְּעֵץ אוֹ בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה, וְדִינוֹ כְּדִין שָׁלֵם; וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת יָכוֹל לְחַבְּרָם.
ג שְׁנֵי גְּלוּסְקָאוֹת הַדְּבוּקִים יַחַד שֶׁנֶּאֱפוּ וְנֶחְתַּךְ מִן הָאַחַת וְהַשְּׁנִיָּה נִשְׁאֲרָה שְׁלֵמָה, טוֹב לְהַפְרִיד הַחֲתִיכָה מֵהַשְּׁלֵמָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית שְׁלֵמָה, מִמַּה שֶּׁיַּנִּיחֶנָּה דָּבוּק בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֵית יוֹתֵר גְּדוֹלָה. הַגָּה: וְלֹא יִבְצַע מִמֶּנָּה בַּמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה דְּבֻקָּה בַּחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁשָּׁם נִרְאֵית כִּפְרוּסָה, אֶלָּא יִבְצַע מִמָּקוֹם הַשָּׁלֵם שֶׁבָּהּ (מַהֲרִי"ל).
ד פַּת שְׂעוֹרִין וּפַת כֻּסְמִין, מְבָרֵךְ עַל שֶׁל שְׂעוֹרִים כֵּיוָן שֶׁהוּא מִמִּין ז', אַף עַל פִּי שֶׁהַכֻּסְמִין יָפִים; פַּת נְקִיָּה וּפַת קִבָּר, מְבָרֵךְ עַל הַנְּקִיָּה; וְאִם שְׁתֵּיהֶן נְקִיּוֹת וְזוֹ לְבָנָה יוֹתֵר מִזּוֹ, מְבָרֵךְ עַל הַלְּבָנָה יוֹתֵר.
ה פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים נְקִיָּה וּפַת קִבָּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה; וְאִם הוּא נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מְסַלֵּק פַּת נָקִי שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵעַל הַשֻּׁלְחָן עַד לְאַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא; וְאִם בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל כָּל הַסְעֻדָּה רַק פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים כִּי הִיא נְקִיָּה, אֲבָל בְּנֵי בֵּיתוֹ אָכְלוּ מִפַּת שֶׁאֵינוֹ נָקִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מוּנָחִים עַל הַשֻּׁלְחָן, צָרִיךְ לִבְצֹעַ עַל פַּת נְקִיָּה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הוֹאִיל וְהוּא הַבּוֹצֵעַ וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל אֶלָּא מֵאוֹתוֹ פַּת; וְאִם בַּעַל הַבַּיִת נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר בְּכָךְ מֵסֵב עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, כֵּיוָן דְּמִצְוָה מֻטֶּלֶת עַל בַּעַל הַבַּיִת, יִבְצַע מִן הַיָּפֶה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְכֵיוָן שֶׁהֻתַּר לִבְצֹעַ הֻתַּר לְכָל הַסְעֻדָּה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁחָבִיב עָלָיו אוֹתוֹ פַּת, אֲבָל אִם אֵינוֹ חָבִיב עָלָיו, בְּלֹא אִסּוּר פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ל"ב).
ו פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין, מְבָרֵךְ עָלָיו: בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וּלְאַחֲרָיו: בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם אָכַל מִמֶּנּוּ שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים רְגִילִים לִקְבֹּעַ עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא שָׂבֵעַ מִמֶּנּוּ, מְבָרֵךְ עָלָיו: הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם מִתְּחִלָּה הָיָה בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ מְעַט, וּבֵרַךְ: בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וְאַחַר כָּךְ אָכַל שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים קוֹבְעִים עָלָיו, יְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא תְּחִלָּה; וְאִם אָכַל שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים אֵין קוֹבְעִים עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹבֵעַ עָלָיו, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעַיִן שָׁלֹשׁ, דִּבְטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם.
ז פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין, יֵשׁ מְפָרְשִׁים: פַּת שֶׁעָשׂוּי כְּמִין כִּיסִים שֶׁמְּמַלְּאִים אוֹתָם דְּבַשׁ אוֹ סוּקָר וֶאֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וְתַבְלִין, וְהֵם הַנִּקְרָאִים רישקלא"ש די אל חש"ו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא עִסָה שֶׁעֵרֵב בָּהּ דְּבַשׁ אוֹ שֶׁמֶן אוֹ חָלָב אוֹ מִינֵי תַּבְלִין וַאֲפָאָהּ, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה טַעַם תַּעֲרֹבֶת הַמֵּי פֵּרוֹת אוֹ הַתַּבְלִין נִכָּר בָּעִסָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה נִקְרָא פַּת גָּמוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בָּהֶם הַרְבֵּה תַּבְלִין אוֹ דְּבַשׁ כְּמִינֵי מְתִיקָה שֶׁקּוֹרִין לעקי"ךְ שֶׁכִּמְעַט הַדְּבַשׁ וְהַתַּבְלִין הֵם עִקָּר, וְכֵן נוֹהֲגִים (רַשִׁ"י וְעָרוּךְ וְכֵן יֵשׁ לְפָרֵשׁ דַּעַת רַמְבַּ"ם); וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהוּא פַּת, בֵּין מְתֻבֶּלֶת בֵּין שֶׁאֵינָהּ מְתֻבֶּלֶת, שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָם אוֹתָם כְּעָבִים יְבֵשִׁים וְכוֹסְסִין אוֹתָם, וְהֵם הַנִּקְרָאִים בישקוני"ש, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי כֻּלָּם שֶׁלְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נוֹתְנִים לָהֶם דִּינִים שֶׁאָמַרְנוּ בְּפַת הַבָּאָה בְּכִסְנִין.
ח לַחְמָנִיּוֹת, אוֹתָן שֶׁבְּלִילָתָן עָבָה שֶׁקּוֹרִין אובליא"ש, לֶחֶם גָּמוּר הוּא וּמְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאוֹתָן שֶׁבְּלִילָתָן רַכָּה וְדַקִּים מְאֹד שֶׁקּוֹרִין ניבלא"ש, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם קָבַע סְעוּדָתוֹ עֲלֵיהֶם, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִי אָכִיל לְהוּ בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְעֻדָּה, טְעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם, אֲבָל אוֹתָם רְקִיקִים דַּקִּים שֶׁנּוֹתְנִים מִרְקַחַת עֲלֵיהֶם, הֵם טְפֵלִים לְגַבֵּי הַמִּרְקַחַת וּבִרְכַּת הַמִּרְקַחַת פּוֹטַרְתָּן.
ט פַּת גָּמוּר, אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, מְבָרֵךְ עָלָיו: הַמּוֹצִיא, אֲבָל לְאַחֲרָיו אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּלוּם, כָּל שֶׁלֹּא אָכַל כַּזַּיִת.
י חביצ" א, דְּהַיְנוּ פֵּרוּרֵי לֶחֶם שֶׁנִּדְבָּקִים יַחַד עַל יְדֵי מָרָק, אִם נִתְבַּשֵּׁל, אִם יֵשׁ בָּהֶם כַּזַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ תֹּאַר לֶחֶם, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם אֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תֹּאַר לֶחֶם, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם אֵינוֹ מְבֻשָּׁל, אֶלָּא שֶׁהוּא מְחֻבָּר עַל יְדֵי דְּבַשׁ אוֹ מָרָק, אִם יֵשׁ בַּפְּרוּסוֹת כַּזַּיִת מְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ תֹּאַר לֶחֶם; וְאִם אֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, אִם יֵשׁ בָּהֶם תֹּאַר לֶחֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נִכָּר וְיָדוּעַ שֶׁהוּא לֶחֶם, מְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם אֵין בָּהֶם תֹּאַר לֶחֶם, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם אֵינוֹ לֹא מְבֻשָּׁל וְלֹא מְחֻבָּר, אֶלָּא מְפֹרָר דַּק דַּק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כַּזַּיִת וְלֹא תֹּאַר לֶחֶם, מְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְע"ל סי' קפ"ד כַּמָּה שִׁעוּר אֲכִילָה לְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.
יא יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּפֵרוּרִין שֶׁנּוֹתְנִין בְּמַיִם וְהַמַּיִם מִתְלַבְּנִים מֵחֲמַת הַפֵּרוּרִין, אָזִיל לֵיהּ תּוֹרִיתָא (פֵּרוּשׁ כְּאִלּוּ אָמַר תֹּאֲרִיתָא כְּלוֹמַר תֹּאַר הַלֶּחֶם) דְּנַהֲמָא וְאֵין מְבָרֵךְ עָלֶיהָ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.
יב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁפַּת הַשָּׁרוּי בְּיַיִן אָדֹם אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וְנִרְאֶה שֶׁאֵין דְּבָרָיו אֲמוּרִים אֶלָּא בְּפֵרוּרִין אוֹ בִּפְרוּסוֹת, שֶׁאֵין בְּכָל אַחַת כַּזַּיִת.
יג אֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁבְּלִילָתוֹ (פֵּרוּשׁ לִישַׁת הַקֶמַח בְּמַיִם) עָבָה, אִם בִּשְּׁלוֹ אוֹ טִגְּנוֹ אֵין מְבָרֵךְ עָלֶיהָ הַמּוֹצִיא, אֲפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ תּוֹרִיתָא דְּנַהֲמָא וַאֲפִלּוּ נִתְחַיְּבָה בְּחַלָּה, דְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר שְׁעַת אֲפִיָּה; וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דְּכָל שֶׁתְּחִלַּת הָעִסָה עָבָה, אֲפִלּוּ רִכְּכָהּ אַחַר כָּךְ בְּמַיִם וַעֲשָׂאָהּ סֻפְגָּנִין (פֵּרוּשׁ עִסָה שֶׁלָּשׁוּהָ וַעֲשָׂאוּהָ כְּמִין סְפוֹג) וּבִשְּׁלָהּ בְּמַיִם אוֹ טִגְּנָהּ בְּשֶׁמֶן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם הַמּוֹצִיא וְנָהֲגוּ לְהָקֵל, וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְלֹא יֹאכְלֵם אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ עַל לֶחֶם אַחֵר תְּחִלָּה. הַגָּה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בִּדְאִית בֵּהּ לְאַחַר אֲפִיָּה תֹּאַר לֶחֶם (לְשׁוֹן הַטּוּר וְהַפּוֹסְקִים), אֲבָל אִי לֵית בֵּיהּ תֹּאַר לֶחֶם כְּגוֹן לאקשי"ן שֶׁקּוֹרִין בְּל"א ורומזלי"ף, לְכֻלֵּי עָלְמָא אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם הַמּוֹצִיא וְלֹא ג' בְּרָכוֹת, דְּלֹא מִקְרֵי לֶחֶם; אֲבָל פשטיד"א וקרעפלי"ף מִקְרֵי תֹּאַר לֶחֶם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה) וְאֵין לְאָכְלָם אֶלָּא אִם כֵּן בֵּרַךְ עַל שְׁאָר הַפַּת תְּחִלָּה. וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּעִסָּה שֶׁאֵין בָּהּ שֶׁמֶן וּדְבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּטֻגָּן בָּהֶן, אֲבָל אִם נִלּוֹשׁ בָּהֶן כְּבַר נִתְבָּאֵר דִּינוֹ אֵצֶל פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין.
יד חָלוּט (פֵּרוּשׁ כְּמִין פַּת חוֹלְטִין אוֹתוֹ בְּרוֹתְחִין) שֶׁאַחַר כָּךְ אֲפָאוֹ בַּתַּנּוּר, פַּת גָּמוּר הוּא וּמְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא. הַגָּה: וְכֵן דָּבָר שֶׁבְּלִילָתוֹ רַכָּה שֶׁאֲפָאוֹ בַּתַּנּוּר בְּלֹא מַשְׁקֶה, דִּינוֹ כְּפַת וּמְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וְשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת; וְכֵן אִם אֲפָאוֹ בְּאִלְפָּס בְּלֹא מַשְׁקֶה (תוס' וְהָרֹא"שׁ וְהר"ן פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וְרַמְבַּ"ם פ"ו מֵהל' חַלָּה וּשְׁאִלְתּוֹת וְטוּר), וּמְעַט מַשְׁקֶה שֶׁמּוֹשְׁחִין בּוֹ הָאִלְפָּס שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף הָעִסָּה לֹא מִקְרֵי מַשְׁקֶה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג מֵהל' בְּרָכוֹת); אֲבָל דָּבָר שֶׁבְּלִילָתוֹ רַכָּה וְטִגְּנוֹ בְּמַשְׁקֶה, לְכֻלֵּי עָלְמָא לָאו לֶחֶם הוּא (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן וְר"י פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין).
טו טְרוֹקְנִין דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשִׂין גּוּמָא בַּכִּירָה וְנוֹתְנִים בָּהּ קֶמַח וּמַיִם מְעָרְבִין בָּהּ וְנֶאֱפֶה שָׁם, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם קָבַע סְעוּדָתוֹ עָלָיו, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; אֲבָל טְרִיתָ" א, דְּהַיְנוּ שֶׁלּוֹקְחִין קֶמַח וּמַיִם וּמְעָרְבִים אוֹתָם וְשׁוֹפְכִים עַל הַכִּירָה וְהוּא מִתְפַּשֵּׁט וְנֶאֱפֶה, אֵין עָלָיו תּוֹרַת לֶחֶם כְּלָל וְאֵין מְבָרְכִים עָלָיו אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וַאֲפִלּוּ קָבַע סְעוּדָתוֹ עָלָיו.
טז נַהֲמָא דְּהִנְדְּקָא, וְהוּא לֶחֶם שֶׁאוֹפִין בְּשִׁפּוּד וּמוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּמֵי בֵּיצִים, וְכֵן לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָח שֶׁאֵין אוֹפִין אוֹתוֹ בְּתַנּוּר אֶלָּא בַּחַמָּה, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת.
יז פשטיד" א הַנֶּאֱפֵית בְּתַנּוּר בְּבָשָׂר אוֹ בְּדָגִים אוֹ בִּגְבִינָה, מְבָרֵךְ עָלֶיהָ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁאֲפָאוֹ בְּתַנּוּר בְּלֹא מַשְׁקֶה, אֲבָל אֲפָאוֹ בְּמַחֲבַת בְּמַשְׁקֶה, אֵין לְבָרֵךְ עָלָיו וְאֵין לֶאֱכֹל רַק תּוֹךְ הַסְּעֻדָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (דַּעַת עַצְמוֹ וכ"כ ש"ל).
א סָעִיף א (א) מברך על השלם - משום הידור מצוה ואם לא היה לפניו רק פרוסה ונטל אותה כדי לברך עליה ובתוך כך הביאו לפניו שלמה מניח הפרוסה בתוך השלמה ומברך ואם כבר בירך על הפרוסה יבצע אותה:
ב סָעִיף א (ב) פת קיבר וכו' וקטן וכו' - דמעלת שלם עדיף טפי אפילו באופן זה:
ג סָעִיף א (ג) מניח הפרוסה וכו' - כדי לקיים מעלת השלמה דשעורין ומעלת החיטין דחשיבא טפי משעורין משום דאקדמיה בפסוק כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגו'. ומבואר בש"ס דמעיקר הדין פרוסה של חטין עדיפא אלא לצאת ידי שמים כל המעלות צריך להניח הפרוסה תחת השלמה וכו' וכתב המ"א דמ"מ אם היה השלמה מפת של שיפון [הוא שאנו קורין דגן ורוב הלחמים שלנו ממנו הוא] והפרוסה של חיטין [וכן אם היה של שעורין] אין להחמיר לבצוע על השלמה עם הפרוסה אלא יבצע על הפרוסה לבד דשיפון קיל אף משעורים משום דאין נזכרת בקרא בהדיא:
ד סָעִיף א (ד) תחת השלמה וכו' - ואפילו הפרוסה גדולה מהשלמה נמי טוב שיניח שתיהם ביחד [פמ"ג]:
ה סָעִיף א (ה) ואין לחוש לשני - אע"פ שהוא לפניו והוא מוקדם בפסוק או חביב או חשוב אינו חייב לאכול ממנו בשביל הקדמה זו [ב"י וט"ז] ומסתברא דדוקא אם אינו רוצה לאכול אלא מאחר אבל אם ברצונו שוה הוא לאכול מזה או מזה ושניהם מונחים לפניו אף שאינו רוצה לאכול משניהם יחד מצוה מן המובחר לבצוע על המוקדם בפסוק ושארי המעלות:
ו סָעִיף ב (ו) מברך על הגדולה - ודוקא כשהיו שניהם שוים ביופי אבל אם הקטנה נקיה והגדולה קיבר מברך על הקטנה:
ז סָעִיף ב (ז) יחברם יחד - והמ"א מפקפק בזה ודעתו דבחול א"צ להדר אח"ז ורק דבשבת דבעינן לחם משנה שלם יעשה זה ורק שיזהר שלא יקח עץ שהוא מוקצה לזה ובא"ר נוטה לדעת השו"ע:
ח סָעִיף ב (ח) שלא יהא נראה - אבל אם נראה להדיא שנתחבר יחד לא מקרי שלם וכדלקמן בסימן שס"ו ס"ו:
ט סָעִיף ב (ט) ואפילו בשבת - ומ"מ אם יש לו אחר שלם לא יבצע ע"ז [א"ר]:
י סָעִיף ג (י) ממה שיניחנו וכו' - דמעלת שלם עדיף ממעלת גדול וכנ"ל בס"א:
יא סָעִיף ג (יא) ממקום השלם שבה - ודוקא בזה דבאמת שלמה היא ורק במקום שהיתה דבוקה נראית כפרוסה לכן יבצע מצד השלם אבל בפרוסה ממש אין קפידא שיבצע מצד השלם ודי שיחתוך מן הצד [אחרונים]:
יב סָעִיף ד (יב) ממין ז' - אף דכוסמין חשבינן נמי בכלל שבעת המינים דמין חטים הוא וכמ"ש בטור סימן ר"ח מ"מ אינו מפורש בהדיא בקרא דשבעת המינין ולכן שעורים חשיב טפי ממנה:
יג סָעִיף ד (יג) אע"פ שהכוסמין יפים - וחביב עליו דמעלת מין ז' עדיף כדלקמן בסימן רי"א ושם מבואר די"א דחביב קודם [מ"א]. ולפ"ז לא משכחת דין זה כ"א בששניהם שוים בעיניו. ולענין כוסמין ושיפון דשניהם אינם מפורשים בקרא כוסמין עדיף דהוא מין חטים. ושיפון ושבולת שועל דשניהם מין שעורים שיפון עדיף שהוא חביב טפי:
יד סָעִיף ד (יד) פת נקיה ופת קיבר - ושניהם מין אחד [טור] דאם הפת קיבר חשיב במינו מן הנקיה כגון חטים לגבי שעורים או שעורים לגבי כוסמין הוא קודם:
טו סָעִיף ד (טו) על הנקיה - ואף דהקיבר גדול ממנה דמעלת הנקיות עדיף ומיירי שהיו שניהם שוים שלמים או פרוסים דאם הקיבר לבד שלם הוא קודם להנקיה הפרוסה וכנ"ל בס"א. וזה הכלל מסעיפים אלו מעלת שבעת המינים קודם לכל ואחריו מעלת השלם ואחריו מעלת הנקי ואחריו מעלת הגדול [ח"א] ולענין מעלת חביב עיין סימן רי"א:
טז סָעִיף ד (טז) על הלבנה - ואף אם השניה גדולה ממנה אם לא שהוא חביב עליו יותר:
יז סָעִיף ה (יז) פת עובד כוכבים נקיה וכו' - אבל בשוין פשיטא דפת ישראל קודם לברך עליו [א"ר]:
יח סָעִיף ה (יח) על איזה מהם שירצה - דכל אחד יש לו מעלה זה שהוא פת ישראל [דפת עכו"ם לא התירו אלא מדוחק] וזה שהוא נקי:
יט סָעִיף ה (יט) מסלק וכו' - דין זה נובע מדברי השר מקוצי שחשש שאם יהיה מונח על השלחן יהיה בעת הברכה חביבה עליו מפני שהיא נקיה ואפשר שיצטרך לברך עליו מפני זה והרבה מאחרונים מפקפקין מאד בזה דכיון שהוא נזהר ומחזיק זה לאיסור מאי אהני ליה חביבותיה ומ"מ לכתחלה טוב לחוש לדבריו ולסלק:
כ סָעִיף ה (כ) ואין דעתו וכו' - פי' דאף דבריש הסעיף כתב דמברך על איזו שירצה היינו היכא שבדעתו לאכול הסעודה משתיהם אבל זה שאין דעתו לאכול כלל רק פת עו"ג זה אין צריך לברך על פת אחר אף שהוא חשיב טפי וכנ"ל בס"א בהג"ה. ואף דמוציא את ב"ב בברכת המוציא והם אינם אוכלים מזה אלא מפת כשר מ"מ כיון דהוא אינו חפץ לאכול אלא זה והוא הבעה"ב הוא העיקר ואזלינן בתריה ויברך על פת שהוא אוכל:
כא סָעִיף ה (כא) על בעה"ב - פי' לבצוע ולהוציא את אחרים בברכתו כמו שאמרו בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכיון שהאורח יאכל מפת עו"ג שהוא יפה ונקי התירו לו גם כן לבעה"ב לבצוע על הפת של עו"ג מפני כבוד האורח אבל בלא אורח אינו מותר כלל למי שנזהר מפת עו"ג לברך על הפת זה אלא יסלקם מעל השלחן וכדלעיל [כן הוא מסקנת הש"ך וט"ז ביו"ד קי"ב ע"ש] ועיין בבה"ל. ודע דכהיום שהמנהג שכל אחד מברך לעצמו ברכת המוציא לכאורה לא שייך כלל דין זה אלא כ"א יברך על פתו שאוכל [מחה"ש] ועיין בפמ"ג מה שהעיר על עיקר דין השו"ע:
כב סָעִיף ה (כב) אבל אם אינו חביב וכו' - ר"ל דכ"ז אם הפת זה בעצם חביבה עליו ורק שהוא מונע עצמו מפני שהוא פת עו"ג התירו לו בכאן מפני האורחים אבל אם אינו חביב עליו בעצם פת זה ואינו חפץ בו יברך על פתו הכשרה:
כג סָעִיף ו (כג) בכיסנין וכו' - בסעיף שאח"ז מתבאר מה הוא. ואף דבסתם פת מברכין עליו המוציא בכל שהוא ועל כזית מברכין בהמ"ז שאני אלו דאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליהם ורק אוכלין אותן מעט דרך עראי לפיכך ברכתן רק במ"מ ולאחריו ברכה מעין שלש אא"כ אכל כשיעור קביעת סעודה דאז מברך המוציא ובהמ"ז דעכ"פ פת הוא:
כד סָעִיף ו (כד) שאחרים רגילים לקבוע - כתבו האחרונים דאם אכלו לבדו צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם אכלו עם בשר או דברים אחרים שמלפתים בו הפת סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשאוכלין ג"כ עם דברים אחרים אך אם אכלו לבדו ושבע ממנו אף שאחרים לא היו שבעין ממנו לבדו אבל כיון שאם אכלו אותו עם דברים אחרים היו שבעין ממנו ג"כ לא אמרינן בטלה דעתו וצריך לברך עליו המוציא ובהמ"ז. והנה לענין עירובי תחומין בסימן שס"ח איתא דשיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים וכתבו כמה אחרונים דה"ה כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה אבל כמה אחרונים והגר"א מכללם חולקים וס"ל דאין לברך המוציא ובהמ"ז אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר וכמש"כ בב"י בשם שיבולי לקט וכן מצאתי באשכול דמוכח שהוא סובר כן וכן נוטה יותר לשון השו"ע. ומ"מ לכתחלה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול ד' ביצים וכ"ש אם הוא דבר שיש להסתפק בו מדינא אם הוא פת הבאה בכיסנין אף דמבואר בס"ז דהולכין בזה להקל עכ"פ בודאי יש לחוש לדעת המחמירים הנ"ל:
כה סָעִיף ו (כה) המוציא ובהמ"ז - וגם נט"י וכמו בפת גמור וכמבואר לעיל בסימן קנ"ח ס"א ע"ש:
כו סָעִיף ו (כו) יברך עליו בהמ"ז - כיון שהשלים לשיעור קביעת סעודה אבל המוציא אין צריך לברך על מה שנמלך לאכול כיון דאין במה שמונח לפניו אחר שנמלך שיעור קביעת סעודה אלא ביחד עם מה שאכל כבר ואם באמת יש שיעור קביעת סעודה במה שלא אכל עדיין צריך ליטול ידיו ולברך המוציא וענט"י וברכת המזון:
כז סָעִיף ב (כז) שממלאין אותן וכו' - ר"ל אף אם נילושה מתחלה במים כשאר פת כיון שכל העיסה ממולא ממינים אלו ואף דהמילוי עיקר אצלו מ"מ מין דגן חשוב ואינו בטל ולכך מברך במ"מ ופוטר הכל כמ"ש בסי' ר"ח סעיף ב' ג'. ואך אם אינו אוכל העיסה ורק הפירות שבפנים לבד מברך הברכה השייכה להפירות וכתב הט"ז דאם נלקח הפירות ואוכל רק העיסה אפ"ה מברך במ"מ ולא המוציא דיש עליה דין כיסנין כיון שנאפה עם מילוי הפירות שאין דרך לקבוע סעודה על פת כזו:
כח סָעִיף ז (כח) ואגוזים ושקדים וכו' - או או קאמר ומסתברא דמיירי ג"כ שטעם המילוי ניכר בעיסה וכמו שמסיים לבסוף:
כט סָעִיף ז (כט) שעירב בה - בעת הלישה והיינו אפילו היה הרוב ממים כיון שעירב בה ג"כ ממינים אלו ועי"ז נשתנה הטעם מקרי פת כיסנין:
ל סָעִיף ז (ל) ניכר בעיסה - דאל"ה הוי לחם גמור. ולחם שנותנין בו זאפר"ן להטעימו ולנאותו או שנותנין בו מעט צימוקין לכו"ע לחם גמור הוא [פמ"ג]:
לא סָעִיף ז (לא) שזה נקרא - היינו היכא דעירב בה בהלישה רק מעט דבש וחלב אינו בטל שם פת מחמת שנרגש הטעם:
לב סָעִיף ז (לב) פת גמור - ומברך המוציא לכל שהוא וכן בהמ"ז לכזית כדין פת:
לג סָעִיף ז (לג) הרבה תבלין או דבש וכו' - ר"ל שכ"כ תבלין מעורב בהן עד שעל ידי זה יהיה מנכר התבלין בטעם יותר מהקמח וכן בדבש ושמן וחלב בעינן שיהיה הרוב מהן ומיעוט מים שעי"ז נרגש מהן הטעם הרבה מאד עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל וכן בציור הראשון שכתב השו"ע שממלאין מהם בעינן ג"כ שיהיה המילוי הרבה כ"כ עד שעי"ז יהיה נרגש הטעם הרבה מאד:
לד סָעִיף ז (לד) וכן נוהגין - שאופין ללחם משנה פת עם מעט שמן ותבלין [ד"מ] וכן הסכימו האחרונים להלכה כפסק הרמ"א:
לה סָעִיף ז (לה) כעבים יבשים - כך שמה בערבי ובלשון ספרד נקרא בושקיגו"ש ונעשית מה' מיני דגן ובמים לבד אך באפייתן נעשים יבשים כ"כ עד שנפרכים ואין זה נקרא אוכל אלא כוסס ואין דרכם לאכול מזה הרבה לכן אין לו דין פת:
לו סָעִיף ח (לו) לחם גמור הוא - דנעשים רק מקמח ומים כשאר פת ואף שהם דקים מ"מ לא הוי כמו כעבים יבשים דס"ז דהם יבשים מאד ואינם עשוים לאכילה ורק כוססין אותם לקינוח אבל אלו עשוים לאכילה:
לז סָעִיף ח (לז) שקורין ניבלא"ש - וכתבו האחרונים דהיינו מה שקורין בלשון רוסיא נאלסילק"ע שמערבין קמח עם הרבה מים בקדירה כמו דייסא ושופכין על עלי ירקות ונאפים בתנור עם העלים [וה"ה כשנאפים על מחבת בלי שמן] ודוקא באלו שהם דקים ורכים ביותר אבל אם אינם רכים ודקים כ"כ מבואר בסי"ד דדין לחם עליו ומברך המוציא [מ"א]:
לח סָעִיף ח (לח) ואם קבע וכו' - וכתבו הפוסקים דאותן שקורין בפראג וואלאפלאטקע"ס שנעשין ג"כ בלילתן רכה אך מפני שמתפשטין באפייתן נעשים דקין וקלושים הרבה יותר מאותן נאלסילקע"ס שנזכר לעיל אין לברך עליהם המוציא אפילו בדקבע דאין ע"ז תורת לחם כלל ודמיא לטריתא בסט"ו:
לט סָעִיף ח (לט) סעודתו עליהם וכו' - ומה נקרא קבע מבואר לעיל בס"ו לענין פת כיסנין וה"ה הכא:
מ סָעִיף ח (מ) ואי אכיל להו וכו' - פי' להני רכין ודקין וה"ה לכל פת הבא בכיסנין המבוארים בסעיף ז' [מ"א] ועיין בה"ל שכמה אחרונים חולקים על דבריו:
מא סָעִיף ח (מא) שלא מחמת הסעודה - פי' שלא אכלם להשביע רעבונו רק לקינוח ומתיקה [דאלו אכלם למלא רעבונו אפילו לא אכלם רק מעט הם בכלל סעודה וא"צ ברכה]:
מב סָעִיף ח (מב) טעונים ברכה - דכיון דאינו אוכל זה לשם סעודה לא נפטר בברכת המוציא ואם אוכל הרבה כשיעור קביעת סעודה המבואר בס"ו אפילו אכלם למתיקה בעלמא נפטר בברכת המוציא דכיון דאי אכלם שלא בתוך הסעודה צריך לברך המוציא ממילא בתוך הסעודה נפטר בברכת המוציא:
מג סָעִיף ח (מג) לפניהם - וכ"ז בעניני פת אבל בעניני מעשה קדרה שבאין למזון ולתבשיל תמיד מחמת הסעודה הם באים כמבואר בסימן קע"ז ואפילו הם ממולאים בפירות כאותן שקורין עפי"ל פלאדי"ן וכדומה הפירי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר והפירי בטל לגבייהו ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מתוכם ולברך בפה"ע דהוי ברכה לבטלה [אחרונים]:
מד סָעִיף ח (מד) אבל וכו' - קאי על עיקר דין פת הבאה בכיסנין וקמ"ל דזה לא הוי בכללו דאין מברכין בזה על העיסה כלל משום דהוי טפילה למרקחת כדמפרש:
מה סָעִיף ח (מה) הם טפלים - דאין מתכונין לאכול הרקיקין ורק שעושין אותם כדי שלא יטנפו הידים מהמרקחת ולכן הוי העיסה בכלל טפל כדלקמן בסימן רי"ב. וכתבו האחרונים שם דבמדינותינו שנותנין מרקחת על הדובשנין [שקורין לעק"ך פלאדי"ן] שטובים הדובשנין למאכל בעצמן אם כן כונתם גם בשביל אכילת הדובשנין וממילא הם העיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת. ופשוט דדוקא שבעת אפייה נאפין ביחד אבל אם אפה הדובשנין לבד ואח"כ מניח עליהם מלמעלה המרקחת אין נעשין המרקחת טפילה להם שכונתו לאכול שניהם ואין המרקחת באין ללפת הדובשנין וצריך לברך גם על המרקחת:
מו סָעִיף ח (מו) פוטרתן - ואם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואכלן בפני עצמן צריך לברך במ"מ עליהם אך אם אכלן ביחד ונשאר עוד קצת רקיק בלא מרקחת אין צריך לברך עליו כיון דעיקר אכילתו היה ביחד ונחשב לטפל להמרקחת אין חוששין על גמר האכילה:
מז סָעִיף ט (מז) פחות מכזית - וה"ה אפילו על כל דהו דאסור ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה:
מח סָעִיף ט (מח) כלום - היינו לא בהמ"ז ולא שום ברכה אחרונה:
מט סָעִיף י (מט) חביצ"א וכו' - אקדים לזה הסעיף הקדמה קצרה והוא דיש בזה שלשה אופנים. א) פת שפירר לפירורין ובשלו תלוי בזה אם הפירורין גדולים שיש בהם כזית לא נתבטל מהם שם פת אפילו אם ע"י הבישול אזל מהם תואר לחם ואם אין בהם כזית אפילו אם נראה שיש עליהם תואר לחם מברך במ"מ דשם תבשיל עליהם. ב) אם לא בשלו רק שפירר בקערה ונתחברו הפירורין יחד ע"י דבש או מרק אם יש עדיין עליהם תואר לחם מברך עליהם המוציא אפילו אם אין בהפירורין כזית ואם אין בהם תואר לחם מברך עליהם במ"מ אא"כ היה בהפירורין כזית וכנ"ל לענין בישול. ג) כשלא בישל וגם לא נתחברו הפירורין יחד ע"י משקה אפילו אם הפירורין דקין כסולת מברך עליהם המוציא דשם פת עליהם ועתה נבאר את הסעיף בעזה"י:
נ סָעִיף י (נ) דהיינו פירורי לחם שנדבקים - בנתבשל אין נ"מ בין נדבקין או לא ונקט זה משום אופן השני דמיירי בלי בישול:
נא סָעִיף י (נא) יחד - וה"ה אם היו רק שרוים בתוכו הרבה עד שנתלבן המים עי"ז דינו כמו נדבקין יחד וכדלקמיה בסי"א:
נב סָעִיף י (נב) אם נתבשל וכו' - היינו שנתן הלחם בכלי ראשון כשעמד על האש או עכ"פ שהיה היד סולדת בו אבל בכלי שני לא חשיב בישול ודינו כמו באופן השני דאם יש בו תואר לחם מברך המוציא אף בפחות מכזית [ודוקא אם לא נתלבן המים ע"י הלחם אבל אם נתלבן המים כדרך שמצוי כשנשרה פת במים חמין מבואר בסי"א דעי"ז נחשב הפת כאין בו תואר לחם] ואם הניח הפירורין בקערה ועירה עליהם רותחין מכלי ראשון כתבו האחרונים דספק הוא אם יש לו דין בישול או לא וע"כ אם אין בפירורין כזית ויש בו תואר לחם יברך על פת אחר תחלה:
נג סָעִיף י (נג) אם יש בהם וכו' - ל"ד בכולם אלא אפילו אם יש כזית בחדא פרוסה ג"כ מברך עליה המוציא ובהמ"ז וממילא יכול לאכול השאר הקטנות ג"כ:
נד סָעִיף י (נד) כזית - ר"ל בהפרוסה עצמה שמברך עליה היה בה כזית מקודם ולא נפחתה משיעור זה ע"י הבישול ולא מצרפינן לה מה שנתדבקה עם חברותיה או שנתפחה ע"י המשקה:
נה סָעִיף י (נה) אע"פ שאין בו וכו' - דכיון שיש בהם כזית לא נתבטל ממנה שם לחם:
נו סָעִיף י (נו) שנראה וכו' - דכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם. ואם לא בשלם בקדרה אלא טיגנם במשקה במחבת משמע ממ"א סקל"ו דלא הוי כבישול ומהני ביה תואר לחם כמו לקמיה באופן השני ולפי דעת שארי האחרונים שם אין הכרח לדבריו והנכון שבטיגון לא יאכל בשיש בו תואר לחם כ"א בתוך הסעודה. וכ"ז בשאין בהם כזית אבל אם טיגן פרוסות שיש בהם כזית אפילו אזל ליה התואר לחם פשוט דמברך המוציא וכנ"ל בבישול וכ"ש בזה:
נז סָעִיף י (נז) אינו מברך וכו' - דע דבכל הני שנזכר בסעיף זה ובסעיפים שאחריו אפילו קבע סעודתו עליהם ואכל כדי שביעה מברך במ"מ ואחריו מעין שלש משום דלא הוי בכלל לחם כלל רק כמיני קדירה בעלמא:
נח סָעִיף י (נח) אם יש בפרוסות - היינו אפילו באחת מהן וכנ"ל:
נט סָעִיף י (נט) אם יש בהם וכו' - הטעם דעדיף בזה מאופן הא' דכיון שלא נתבשל תואר לחם שלו חשיבא שהוא ניכר וידוע יותר ומש"כ וברכת המזון היינו כשאכל כמה פירורין עד שיעור כזית. אם פירר הלחם עד שהחזירן לסולת ואח"כ חזר וגבלן בשומן וכיו"ב [שאנו קורין בלשוננו קניידלי"ך או חרענזלי"ך] עיין במ"א מה שכתב בזה והסכמת הרבה אחרונים דאם בישלן בקדירה או טגנם במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית ויותר מברך עליהם במ"מ [ואפילו אם אכל הרבה] וכן הוא מנהג העולם ואם אפאן נכון שלא יאכלם כ"א בתוך הסעודה אלא א"כ נילוש ברוב שומן או דבש דאז מברך עליהם במ"מ וכדלעיל בס"ז בהג"ה ואם גיבלן במים לבד ואפאן יש עליהם דין פת גמור:
ס סָעִיף י (ס) ולא תואר לחם - היינו שע"י שהוא מפורר דק דק כסולת לא מינכר עליו תואר לחם והטעם דכיון שהוא פת בפני עצמו ואינו מחובר אינו יוצא לעולם מתורת לחם ועיין באחרונים שהסכימו דאפילו שרה הפירורין במים כיון שלא נתחברו יחד אינו יוצא מתורת פת ודוקא אם שרה זמן מועט אבל אם שהו הפירורין בתוכם עד שנתלבנו המים עי"ז מבואר בסעיף שאחריו דמברך עליו במ"מ וברכה מעין שלש:
סא סָעִיף יא (סא) דפירורין שנותנין וכו' - היינו כשאין בהם כזית דאלו יש בהם כזית א"צ תואר לחם כמש"כ בסעיף הקודם:
סב סָעִיף יא (סב) במים - והנותנים חתיכת פת שמיבשין על הגחלים בשכר [שקורין פעניץ] ואין בהם כזית והשכר מתלבן ע"י השריה נמי דינא הכי דמברכין עליהם במ"מ ואם נתן רק מעט לחם דק דק לתוך השכר חם כדי שיתן בו טעם ולא בשביל אכילה אינו מברך רק שהכל על השכר דהוא העיקר והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב:
סג סָעִיף יא (סג) אזיל ליה וכו' - ואף דמבואר בסוף סעיף הקודם דפירורין שאינם מבושל ולא מחובר אפילו אם אין בהם תואר לחם מברך המוציא [ואפילו היו שרוים במים כמש"כ שם] דוקא התם שלא נשתנה צורת הפת בעצם כלל שנשרה במים רק זמן מועט ומה שלא מינכר בו תואר לחם הוא רק מפני קטנותו משא"כ הכא שנשרה הרבה במים עד שנתלבנו המים עי"ז הוא סימן שנפסדה צורתה ע"י השריה ואבד ממנה שם לחם:
סד סָעִיף יב (סד) ביין אדום - דוקא אדום ומשום דכיון שנתאדם הפת ע"י היין אבד ממנה תואר לחם אבל אם שרה פתו ביין לבן בעינן דוקא שישתנה היין מצורתו ע"י הפת השרוי בתוכו וכדלעיל בסי"א:
סה סָעִיף יב (סה) אלא בורא מיני מזונות - ר"ל לאפוקי שלא יברך עליה המוציא. ולענין ברכת היין אם כונתו העיקר בשביל אכילת הפת והיין בא רק למתק האכילה נעשה היין טפל ואינו מברך כ"א במ"מ על הפת וכן השורה פת כיסנין ביין או ביין שרף ג"כ דינא הכי [וכ"ש השורה פרוסות שיש בהם כזית או השורה פת ביין לבן דמברך המוציא אפילו על פרוסות שאין בהם כזית וכנ"ל בודאי נעשה היין טפל להפת] אבל אם כונתו גם בשביל שתיית היין שרוצה לאכול ולשתות ביחד נכון שיברך מתחלה על קצת יין בפני עצמו בפה"ג ואח"כ יברך ברכה על הפת השרוי ואם כונתו רק בשביל היין שבו והפת בא רק למתק השתיה נעשה הפת טפל ליין ואינו מברך רק בפה"ג. והנה לפ"ז לענין שתיית קאוו"י הנהוג בינינו שטובלין בו פת כיסנין ושם הלא כונתו ג"כ בשביל שניהם נראה ג"כ דנכון הוא שקודם שבירך על הפת כיסנין יברך על הקאוו"י שהכל וישתה מעט ויותר טוב שיברך מתחלה על הפת כיסנין לבד בלא שרייה ואח"כ יברך מתחלה על מעט צוקער ברכת שהכל להוציא הקאוו"י [מאמר מרדכי]:
סו סָעִיף יב (סו) שאין וכו' - דאם היה בו כזית הלא מבואר לעיל בס"י דמברך המוציא אפילו בשאבד תואר לחם:
סז סָעִיף יג (סז) שבלילתו עבה - היינו לאחר שיצק המים לתוך הקמח לש אותה עב כמו פת:
סח סָעִיף יג (סח) אם בשלה וכו' - בשול במים וטיגון בשמן:
סט סָעִיף יג (סט) אין מברך וכו' - אפילו על פרוסות שיש בהם כזית ולא דמי למש"כ בסעיף י' דהבישול אין מבטל אותם מתורת לחם דהתם הוי לחם גמור מעיקרא שהיה אפוי משא"כ הכא דלא נאפה מעולם להכי הבישול והטיגון מבטל מתורת לחם ועיין לקמן בסי"ד בהג"ה דאם נותן במחבת מעט שמן שלא ישרף העיסה לא מקרי טיגון במשקה והוי אפיה גמורה:
ע סָעִיף יג (ע) תורייתא דנהמא - ואפילו אכל הרבה וקבע סעודתיה עליהן הוי כמו דייסא ומברך במ"מ לפניה ומעין שלש לאחריה:
עא סָעִיף יג (עא) ואפילו נתחייבה בחלה - ר"ל אפילו הוא בענין שקרוי לחם לענין חלה כגון שבשעת לישה לא היה בדעתו לבשלו או לטגנו ואח"כ נמלך שהוא חייב בחלה לד"ה כמבואר ביו"ד סימן שכ"ט אפ"ה אינו מברך המוציא:
עב סָעִיף יג (עב) שעת אפיה - דלא מקרי לחם אלא אפוי וכיון שלא נאפה בתנור או במחבת בלא משקה אין שם לחם עליה משא"כ לענין חלה הכל הולך אחר גלגול הקמח במים שאז חל חיוב הפרשת חלה שנעשית עיסה ושוב לא נפקע ממנה ע"י בישול וטיגון:
עג סָעִיף יג (עג) ויש חולקים וכו' - דס"ל דכיון דמעיקרא היה בלילתו עבה ועתה אית ביה תואר לחם מברך המוציא ואפילו באוכל אכילת עראי שלא קבע סעודה ע"ז דלחם גמור הוא לדידהו וכדלקמן בהג"ה:
עד סָעִיף יג (עד) ונהגו וכו' - פי' כסברא הראשונה דאין צריך לברך המוציא וג' ברכות:
עה סָעִיף יג (עה) להקל - כתב המ"א דזה דוקא בלא אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא רק מדרבנן לכך נקטינן כדעה הראשונה להקל אבל באכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז הוא מדאורייתא צריך לברך בהמ"ז מספק וכן משמע מהגר"א אך כ"ז בשעה שלש ועשה בלילתו עבה היה דעתו לאפות פת אלא שאח"כ נמלך ועשה אותה סופגנין אבל כשהיה דעתו מתחלה לבשל ולטגן אותה אפילו אכל כדי שביעה אין מברך עליה בהמ"ז רק ברכה אחת מעין ג':
עו סָעִיף יג (עו) וירא שמים יצא וכו' - היינו אפילו בשהיה דעתו בשעת בלילה לבשל ולטגן:
עז סָעִיף יג (עז) ולא יאכל וכו' - היינו אפילו אכילה מועטת בלא קביעת סעודה:
עח סָעִיף יג (עח) לאחר אפיה - הלשון אינו מדוקדק כ"כ ופירושו אחר הבישול בקדירה והטיגון במחבת והסכימו הרבה אחרונים דדוקא אם יש בהפרוסות כזית דאל"ה ע"י הבישול או טיגון נתבטל שם לחם לגמרי לענין המוציא וכההיא דלעיל ס"י:
עט סָעִיף יג (עט) תואר לחם - ול"ד לס"י דלא בעינן תואר לחם ביש כזית דהתם היה תחלה פת גמור:
פ סָעִיף יג (פ) פשטיד"א וקרעפלי"ך וכו' - פי' שממולאין בבשר וכמ"ש סוף סימן זה בהג"ה דאלו ממולאים במיני פירות הוי פת הבאה בכיסנין וכמ"ש בסעיף ז' ומברכין לכתחלה בורא מיני מזונות בדלא קבע סעודה עלייהו ואפילו בדנאפה בתנור. וכ"ז הוא לדעת הרמ"א אכן הט"ז חולק וס"ל דגם פת הממולא בבשר ודגים וכה"ג הוי ג"כ בכלל פת הבאה בכיסנין ואה"נ בדלא קבע לכו"ע מברך עלייהו במ"מ ולאחריו מעין ג' ובסוף הסימן יתבאר להלכה בזה:
פא סָעִיף יג (פא) מקרי תואר לחם ואין וכו' - ר"ל בי"ש הרוצה לצאת דעת היש חולקים הנ"ל [והיינו בנתבשל במים או נטגן בשמן]:
פב סָעִיף יג (פב) וכ"ז וכו' - פי' היש חולקים הנ"ל דס"ל דהוי לחם גמור ומברך עליה המוציא ואפילו בדלא קבע סעודה מיירי דוקא בעיסה שלא נילושה מתחלתה בשמן ודבש ולכך ס"ל דכיון דהוי מתחלתה עיסה גמורה כשאר לחם לא נפקע שמה לענין חיוב המוציא אף דנטגנה אח"כ בשמן ונעשה כפת כיסנין אבל כשנלושה מתחלה בדבש וכה"ג קודם הטיגון א"כ לא היה עליה שם עיסה גמורה מעולם ולכן אף להיש חולקים אינו כלחם גמור לברך עליה המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דהרי היא פת כיסנין ואם קבע סעודה עלייהו לדעה קמייתא אינו מברך אלא במ"מ דהטיגון הפקיע מתורת לחם לגמרי וליש חולקים מברך המוציא וברכת המזון כדין פת כיסנין:
פג סָעִיף יד (פג) שאח"כ אפאו בתנור - וה"ה אם אפאו באילפס [גמרא] בלי משקה:
פד סָעִיף יד (פד) פת גמור הוא - דלא תימא כיון דחלטיה מעיקרא לאו בכלל לחם הוא קמ"ל:
פה סָעִיף יד (פה) ומברך עליו המוציא - ואפילו היתה בלילתו רכה שחלטה ברותחין ואח"כ אפאה בתנור מברך המוציא [מ"א בשם הטור] עוד הביא המ"א דאפילו טגנו בשמן ואפאו אח"כ מברך המוציא ומוכח שם מדבריו דס"ל דאפילו בדלא קבע עלייהו מברך המוציא אכן הט"ז ועוד הרבה אחרונים הסכימו עמו דטיגון בדבש או בשמן וכה"ג משוה אותו לפת הבאה בכיסנין כמו אם נילוש באלו המינים ובדלא קבע סעודה מברך במ"מ ועל המחיה אכן דע דאינו נקרא פת כיסנין אלא בשטגנו בכ"כ שמן עד שהיו הם העיקר בהטעם לגבי הקמח וכמו דכתב הרמ"א בכללא דפת כיסנין בס"ז ע"ש במ"ב:
פו סָעִיף יד (פו) ומברך עליו המוציא - אפילו בדלא קבע עלייהו ועיין במ"א לעיל בס"ח דדוקא אם לא היו דקין ביותר דאל"ה הוי בכלל פת כיסנין ועיין במה שכתבנו שם:
פז סָעִיף יד (פז) וטגנו במשקה - ר"ל שלא אפאו ע"ג תנור אלא באילפס עם משקה ולהכי לכו"ע היינו אפילו לדעת יש חולקים הנ"ל לאו לחם הוא כיון שלא חל עליו שם עיסה מעולם:
פח סָעִיף טו (פח) קמח ומים וכו' - עיין במ"א שכתב שעושין בלילתה רכה מאד ולהכי מברך עליה במ"מ בדלא קבע דאי לא היה בלילתה רכה כ"כ הלא מבואר בסי"ד דאפילו בלילתה רכה כל שלבסוף היתה אפויה בתנור מברך המוציא ועיין בה"ל:
פט סָעִיף טו (פט) מברך המוציא וכו' - דאע"ג שבתחלתה היתה רכה מ"מ כיון שאופין אותו בגומא ומתקבץ העיסה יחדו נעשה כמו פת [רא"ש]:
צ סָעִיף טו (צ) ואפילו קבע וכו' - המ"א מצדד דבקבע מברך עליו המוציא [וכן הוא דעת הב"ח לדעת הטור] וכתב בא"ר דמחמת זה אין לאכלו אלא תוך הסעודה ובמגן גבורים מכריע לדינא כהשו"ע ע"ש:
צא סָעִיף טז (צא) והוא לחם - כלומר בצק דלחם שאפאו בשפוד לחם גמור הוא:
צב סָעִיף טז (צב) מברך עליו בורא מיני מזונות - היינו אפילו בדקבע עלייהו. ועיין בטור דאם עשאה ערוכה ונאה כעין גלוסקא מברך עליה המוציא והשו"ע השמיט ועיין במ"א וא"ר וביאור הגר"א מש"כ בזה ועכ"פ לאכול מזה כדי שביעה בודאי יש ליזהר שלא לאכול כ"א בתוך הסעודה:
צג סָעִיף יז (צג) הנאפה בתנור - וה"ה הנאפה באילפס בלא משקה:
צד סָעִיף יז (צד) מברך עליו המוציא - היינו אפילו בדלא קבע עלייהו ולא דמי לפת הבאה בכיסנין (דפירושו פת הממולא בפירות ובתבלין המבואר בס"ז) דלא מברך עלייהו המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דשאני התם דאין עשויין אלא לקינוח סעודה ולמתיקה משא"כ פשטיד"א שממולא בבשר דרך לאכלם לרעבון וכדי לשבוע והוי כמו שאר פת ובשר כשאוכל כאחד ונראה פשוט דאם עשויין רקיקין קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר וניכר שאין עשוים כ"א לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך עלייהו בהמ"ז בדלא קבע עלייהו. ודע דפת שנאפה במי ביצים דהיינו מה שקורין קיכלי"ך מסתפק במ"א אם הוא בכלל פת כיסנין ודה"ח והגר"ז החליטו דהוא בכלל פת כיסנין וכן במגן גבורים וכן המנהג [אח"כ מצאתי שכ"כ ג"כ בהנהגת הגר"א] ומ"מ כתב במגן גבורים די"ש לא יאכל כ"א כשכל הלישה הוא על מי ביצים ולא נתערב בו מים כלל ונראה דאם הוא דק ויבש אין להחמיר אפילו נתערב בו מים:
צה סָעִיף יז (צה) אין לברך עליו וכו' - היינו אפילו קבע סעודה עלייהו דדבר זה תליא בפלוגתא הנ"ל בסי"ג דלדעה ראשונה כיון שנתבשל במשקה יצא מתורת לחם לגמרי ובכל ענין מברך עליו רק במ"מ ולדעה שניה כיון דנילוש בלילה עבה והיה עליו שם עיסה גמורה תו לא נפקע ממנה ע"י הבישול והטיגון ומברך עליו המוציא בכל ענין וע"כ אין כדאי לי"ש לברך עליו ולאכול כ"א תוך הסעודה וכדלעיל בסי"ג:
א סָעִיף א פת קיבר וקטן. לכאור' משמע בטור דכשיש לחתיכות ב' מעלות לא מברכי' אשלם ע"ש אבל בגמ' משמע כמ"ש בש"ע דהא מסיים אבל פרוסות וכו', ומיירי בפרוסות גדולות מן השלם דבהכי פליגי ודוקא חטים משום דאקדמינהו קרא אבל הכא מין א' והחתיכו' נקיות גדולות אפי' הכי שלם עדיף:
ב סָעִיף א מניח הפרוסה. ואם אחר מיסב אצלו יברך אחר על השלימה וא' על הפרוסה (מט"מ וב"ח ושל"ה בשם רש"ל) וצ"ע דהאיך נעשה פשרה שלא נזכ' בגמ' דהא אפי' בית המדרש מבטלין שיברך א' לכלם משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש סי' רצ"ח סי"ד ועוד דהא ליכא פלוגתא בזה דכ"ע ס"ל דפרוס' חטים עדיפא אלא דאמרי' י"ש יצא ידי שניהם הלחמי' וא"כ היאך יברך האחד על השעורים ויניח החטים וצ"ע. ונ"ל דעכ"פ אם האחד אורח יבצע בע"ה על שתיהן דהא שריא ליה לאכול פת של עכו"ם משום זה כמ"ש ס"ה, ועוד נ"ל דאם א' שיפון א"צ להניחו בתוך הפרוסה כמ"ש ס"ד דאינו ממין ז' וכ"ש אם החטים פת ישראל והשיפון פת של עכו"ם דהא לרש"י וסייעתו א"צ כלל להניח פרוסה תוך השלימה והבו דלא לוסיף עלה:
ג סָעִיף ב שלא יהא נראה. אבל אם נראה שנתחבר יחד לא מקרי שלם עסי' שס"ו ס"ו:
ד סָעִיף ב יכול לחברם. ברוקח כ' בזה הל' ודינו כדין שלם אפי' בשבת כדאמרי' בעירובין וכו' ע"כ כלומר אף על גב דבשבת בעי' לחם משנה שלם מ"מ זה מקרי שלם ואפשר דבחול א"צ לחברם כלל וכן נוהגין, וכשמחברים בשבת יזהר שלא יקח עץ שהוא מוקצה:
ה סָעִיף ג ממקום השלם. וגם שם קרים בישולא (ד"מ) צ"ע דא"כ גם בפרוסה יבצע ממקום השלם דשם קרים בישול' וזה לא ראינו מעולם אלא די כשחותך מצד הפת כמ"ש רסי' רס"ז ולכן הוצרך מהרי"ל לתת טעם ששם נראית כפרוסה שלא יחתוך מן הצד אבל בחתיכות לחם אף שיחתוך שכנגדו מכל מקום הוא פרוסה לכן די שיחתוך מן הצד:
ו סָעִיף ד כיון שהוא מין ז'. ונ"ל דלהרמב"ם חביב עדיף כמ"ש סימן רי"א ואף על גב דבטור סי' ר"ח כתב דכוסמין מין ז' דבכלל חטין הן ודגן בכלל שעורים מכל מקום שעורים עדיפי דכתיבי בהדיא בקרא (אגודה):
ז סָעִיף ד הנקיה. נ"ל אפילו הקיבר גדול מהנקיה דמעלה דנקיות הוזכרה בהדיא בירושלמי משא"כ מעלה דגדול, כתב ב"י אפילו יאמר הבוצע דפת נקי אינו חביב עליו בטלה דעתו ע"כ, וצ"ע דבסימן רי"א לא משמע הכי אלא אזלינן בתר דעתו ואפשר דנקי עדיף לברך עליו אפילו אינו חביב וצ"ע:
ח סָעִיף ד הלבנה יותר. ואם השניה גדולה מזו יש להסתפק:
ט סָעִיף ה איזה מהם. ואם אחד מיסב אצלו יבצע כל אחד על פת אחד עס"א מ"ש, והב"ח כתב דבאינו נזהר יסלק פש"ג ובנזהר א"צ לסלק כדאיתא במרדכי בהדיא וכ"ד התו' עכ"ל, ובאגודה כתוב וז"ל מברך על איזו שירצה אם אינו נזהר וי"א אפי' נזהר ור"ש היה רגיל לסלק הפת לבנה ש"ג עכ"ל, משמע דוקא לפי שהיה נזהר כיון דאיכא פלוגתא היה מסלקו משא"כ באינו נזהר כיון דבירושלמי אי' בהדיא דמברך על איזה שירצה א"צ לסלק ועבב"י בשם ת"ה בשם המרדכי פ' כ"מ דהירושלמי קאי אתרוייהו אפי' לנזהר ע"ש ומ"מ משמע שם דאף באינו נזהר היה הר"ש מסלקו ואפשר דהרב"י לא רצה להורות כמותו בזה כיון דמוזכר בירושלמי בהדיא דמברך על איזה מהם שירצה:
י סָעִיף ה ואין דעתו כו'. וא"כ לכ"ע א"צ לסלקו וכמ"ש סס"א:
יא סָעִיף ה מיסב עמו. דאז אינו יכול לסלקו מפני האורח:
יב סָעִיף ה יבצע מן היפה. כלומר אם רוצה בו לאכול יברך עליו דהא נפשו חשקה בו רק שמניח משום פרישות ולכן אם יוכל למצוא עילה שיאכלם בהיתר ולא יצטרך לפרישות כגון הכא שמחבב המצוה שרו ליה רבנן (ת"ה) עבי"ד סימן קי"ב שהאריכו בזה:
יג סָעִיף ו לקבוע עליו. נ"ל דאם הוא קבע סעודתו עליו אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות וכ"מ הל' בגמ' כל שאחרים קובעין עליו וכ"מ קצת בתו' שכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו בפורים עכ"ל, ובסמ"ק כתוב בליל פורים ובליל ברית מילה, ומסתמא בפורים אין קובעין לבדם ואם אכלו לבדו בעינן שיאכלו כל כך שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו דאם נשער שיעור שאוכלים עם ד"א נתת דבריך לשיעורין ועפ"ח דערובין דאפשר לשער וצ"ע, ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר אפילו אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו כנ"ל:
יד סָעִיף ו יברך עליו ב"ה. משמע אף על גב דנמלך באמצע לאכול יותר א"צ לברך המוציא דהא לית ביה שיעורא בנותר וכ"כ רש"ך ח"א קס"ג ופשוט דאם לאחר שאכל מעט נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך ליטול ולברך המוציא:
טו סָעִיף ז י"מ פת שעשו כמין כיסים כו'. ואף ע"ג דמוליתא עיקר ואין מכוונין לאכול העיסה מ"מ מין דגן חשוב ולכן מברך במ"מ כמ"ש סימן ר"ח ס"ג (של"ה) ונ"ל שאם אינו אוכל העיסה רק הפירות שבפנים מברך על הפירות וכמ"ש סי' קע"ז ס"א ע"ש:
טז סָעִיף ז שעירב בה דבש. ק' דהרמב"ם בעצמו פסק פ"ו מחמץ מצה שלשה במי פירות יוצא בה י"ח בפסח ובגמרא משמע קצת דאם מקרי לחם לענין מצה ה"ה לענין המוציא וכ"מ ברמב"ם פ"ו דין ז' ע"ש ובברכות דף ל"ז עמ"ש סי' קצ"ו, וע"ק דאם כן יאכל בפסח ולא יצטרך לברך ב"ה ולא משמע כן בסי' קפ"ח ואפשר לומר דהרמב"ם דוקא נקט כאן דבש שמן וחלב דמברך במ"מ דגם להרמב"ם אין יוצא בו י"ח בפסח דהוי מצה עשירה אבל בשאר מי פירות אה"נ דמברך המוציא וב"ה דלא מפקי להו מידי פת ולפ"ז יין הוי כדבש כמ"ש שם ועי"ל דהכא מיירי שאין בה מים כלל שכתב שלשה בדבש או שעירב בה תבלין ואפאה שלשה כולה בדבש אבל התם מיירי שיש בה מעט מים כמ"ש המ"מ שם וצ"ע על הרב"י ששינה ל' הרמב"ם פ"ה וכתב שעירב וכו' ודברי רמ"א עיקר:
יז סָעִיף ז וכוססין אותן כו'. לתאבון שנקראו רעסליך:
יח סָעִיף ז שלכל אלו כו'. דספק דרבנן הוא ונקטי' להקל (ב"י) וכתב הב"ח ותימא הלא אם אינו מברך ברכה הראוי לו בין כך וב"כ איכא חומרא ולכן נראה עיקר דכל הני כעבין יבשין אפילו אית בהו תבלין או דבש לא יאכלם אלא תוך הסעודה אא"כ הדבש הוא הרוב מיהו מצאתי דגם בזה יש חולקין לכן אין לאכלו אא"כ הדבש והתבלין הם מרובין מהקמח וה"ה קרעפליך שממולאין או הוזי"ן בלאזי"ן לכ"ע יש להם דין כסנין עכ"ל. ודוקא כשנילושו ההוזי"ן בלאז"ן בשומן ועסי"ג ועמ"ש ס"ח אימתי פטר להם פת:
יט סָעִיף ז לחם גמור. דאין עשוי' כאותן כעבין שכתב בס"ז דאותן אינן אלא לקנוח בעלמא:
כ סָעִיף ח ודקין מאד. כגון אותן שקורין ברוסי' נאלסינק"י [של"ה] אבל אם אינם רכים כ"כ מברך המוצי' כמ"ש סי"ד בהג"ה:
כא סָעִיף ח שלא מחמת הסעודה. פי' שאין אוכלים לשובע אלא לתענוג להקל מכובד המאכל [ברכות מהר"מ]:
כב סָעִיף ז טעונין ברכה. כ"כ רי"ו והטור והרא"ש, ונ"ל שיצא להם זה ממ"ש בגמ' אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד וס"ל דמיירי תוך הסעוד' לקנוח ולחמניות בכלל (וכ"כ הג"מ ספ"ד) וא"כ כל מיני פת הנזכרים בס"ז טעונים ברכה תוך הסעודה כשאוכלין לקינוח וכ"כ תר"י והא דכתב תר"י במשנה בירך על הפת פטר את הפרפרת פי' ניבלא"ש ופירות וכיוצא בהם כו' ולחמניו' הם ניבלא"ש וא"כ ש"מ דפטר להו פת היינו כשבאין להמשיך תאות המאכל דהא פירות ע"כ מיירי בהכי דאל"כ לא פטר להו פת כמ"ש סי' קע"ז: כללא דמלתא כל שאוכל למזון ולתבשיל כמעשה קדירה שקורין עפי"ל פלאדי"ן ופאויד"לי פלאדין תמיד מחמת הסעודה הם באים וא"צ לברך עליהם תוך הסעודה כי הפירי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מבפנים ולברך עליה בפה"ע דהוי ברכה לבטלה דקימח' עיקר [עמ"ש סי' קע"ז] [של"ה] ודבר שבא לקינוח כגון עוגות דקות כעבין יבשין או מיני מתיקה שכתב ס"ז צריכה ברכה ואין הפת פוטרתן דומי' דלחמניו' ועסי"ג בהג"ה מ"ש ועב"י סימן קע"ז שיש להרשב"א שיטה אחרת אך לא קי"ל כוותי':
כג סָעִיף ח רקיקים דקים. דאין מתכוונים לאכול הרקיקים רק שעושים הרקיקים שלא יטנפו הידים מהמרקחת:
כד סָעִיף י שנדבקים. לאו דוקא דאפי' רק שרויים בתוכו דינא הכי כמ"ש סי"א וסי"ב אלא לרבות' נקט דאע"פ שנדבקו אם אין בכל פרוסה כזית מברך במ"מ:
כה סָעִיף י נתבשל. דהיינו שנתן הלחם בכלי ראשון אבל אם הניח הפירורין בקערה ועירה עליה רותחין לא מקרי נתבשל [ב"י מרדכי] נ"ל מאחר שיש מחלוקת בי"ד סי' ס"ח אם עירוי מבשל מכ"ר לכן יש למנוע שלא לאכול פירורין שעירה עליהם מכ"ר ונרא' שיש בו תואר לחם וכ"ש כשאוכל הרבה עד ששבע ממנו דהוי ספק דאוריית' אם יברך ב"ה לכן יברך על פת אחר תחל' כמ"ש סי' קע"ז:
כו סָעִיף י יש בהם כזית. פי' שבכל פרוס' בפ"ע הוי כזית:
כז סָעִיף י שנרא' כו'. דכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם [טור] ועסי"ג לענין טיגון:
כח סָעִיף י ניכר וידוע כו'. והמרדכי מסיים שלא נימוח לגמרי והרב"י השמיטו בכונה דהמרדכי ס"ל כרש"י דאע"פ שנתבשל מקרי תואר לחם אא"כ נימוח לגמרי אבל לדידן דס"ל אפי' לא נימוח לא הוי תואר לחם כשנתבשל א"כ ה"ה בלא נתבשל אם אינו ניכר שהוא לחם לא מקרי תואר לחם ועסי"ב: ודע דכל הני אפי' קבע סעודתו עליו מברך במ"מ כיון דלאו פת הוא כלל ועס"ו, אמרי' בגמ' אם פירר הלחם עד שמחזירו כסולת ואח"כ חזר וגבלם יחד וחזר ואפאם צריך לברך המוציא אפי' ליכא תוריתא דנהמא דהא מקרי פירורין שיש בהם כזית לר"י ובכזית לא בעי תואר לחם ומשמע שם אפי' מטוגנים בשמן בתחלה דומיא דמנחות וכמ"ש התוספות בברכות דף ל"ז וא"כ אותם שעושין פרימזלי"ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריך לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית ואף על גב דלפי מ"ש הב"י להרמב"ם אם עברה צורת הפת לגמרי בבישול אפי' אם יש בהן כזית אינו מברך המוציא מ"מ הא לא קי"ל הכי כמ"ש בש"ע ומ"מ אם עירב בהן קמח וטגנן בשומן או לשו בהן צ"ע [ועסי"ג] אם נלך אחר הרוב, ומיהו אותן המטגנים פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא וכמ"ש פה בש"ע, ובכ"ה כתב בשם רש"ך ח"א קס"ב הסופגנים שעושין ממצה כתוש מעורבים בבצים מטוגנים בשמן אף על פי שבעודה כתוש צריך לברך המוציא מ"מ כשחברו במים ובבצים נשתנה ומברך במ"מ וכ"ש אחר הטיגון עכ"ל וצ"ע:
כט סָעִיף יא במים. וה"ה הנותנים חתיכות פת שמייבשין על הגחלים בשכר וקורין פעני"ץ נמי דינא הכי (של"ה):
ל סָעִיף יא ואין מברכין. צ"ע דבסי' תס"א ס"ד כ' דיוצאין במצה שרויה שלא נימוחה משמע אף על פי ששרויה הרב' וא"כ לא יצטרך לברך ב"ה וכמ"ש ס"ז וי"ל דצריך לשרות כל הכזית ביחד ולאכלו כמ"ש ר"ס תע"ה וא"כ מברך המוציא וב"ה כמ"ש סי"ב, כת' רש"ל השורה פתו ביין או בשום משקה שקורין זו"פא בלע"ז כ' רבינו שלמה ז"ל שהפת פוטרת ולעולם אינו חייב לברך בפה"ג או שהכל עד ששת' המשקה דרך שתיה וכ"מ בש"ג דף כ"ט וכ"כ התני' בשמו ומסיים לפיכך טוב לברך תחלה על המשקה ואח"כ ישרה בו פתו וכן נמי כשנותנין היין בקערה עם המלח (שיצ"א בלע"ז) כדי לטבל בו הבשר א"צ לברך דה"ל בשר עיקר והבשר כבר נפטר בברכת המוציא עכ"ל, ולשיטתיה אזל דס"ל דמשקין צריכין ברכה בתוך הסעודה ונ"מ לדידן אם אין בו תואר לחם ומברך במ"מ וא"כ לא פטר פת להמשקה ולכן צריך שיברך על המשקה וכן יש לנהוג, אח"כ מצאתי בתוספו' פ"ד אורז ויין מברך על האורז ופוטר את היין דה"ל אורז עיקר מיהו אם עיקר כוונתו על הזופ"א ה"ל יין עיקר ואם כוונתו על שניהם יברך על שניהם עמ"ש סי' קע"ז, ומהרי"ל כתב בשם מהר"ש פת שנפל ליין תוך הסעוד' יש לברך עליו בפה"ג עכ"ל, נ"ל דיצא לו ממ"ש התו' בברכות דף מ"א דלפירש"י כששרה פתו ביינו לא פטר ליה פת ע"ש, ומיהו אנן ס"ל דהפת פטר ליה כששורה בתוכו ואוכל הפת כפי' התוספות ע"ש ועסי' רי"ב, נ"ל דאם מפרר מעט לחם דק דק לתוך השכר חם כדי שיתן בו טעם אינו מברך רק שהכל על השכר ועסי' ר"ח ס"ו וז"ל הרמב"ם פ"ג כל תבשיל שעירב בו א' מה' מינים בין קמח בין פת מברך במ"מ ובלבד שלא יהא טפילה כו' ועססי' ר"ד והכא הלחם טפל דעיקר כוונתו לשתות השכר והלחם אין בו ממשו' ודבר חשוב:
לא סָעִיף יג תוריתא דנהמא. פי' כגון שאפאו באילפס אפ"ה לא הוי לחם ול"ד למ"ש בס"י דהתם הוי לחם מעיקרא ולכן כל זמן שיש בו תואר לחם לא נפיק מתורת לחם ועסי"ד בהג"ה דמעט משקה לא מקרי משקה:
לב סָעִיף יג ואפילו נתחייבה. פירוש אפילו למאן דאמר דמחייב בחלה אבל אנן קי"ל דפטורה כמ"ש בי"ד סי' שכ"ט, וכ' הב"ח דאם היה דעתו לאפותה ונמלך לבשלה מודה ר"ש דמברך המוציא וכו' ע"ש ולעד"נ שזה אינו דבשלמא בחלה מחייב דבחלה החיוב בשעת לישה ואז היה דעתו לאפות אבל המוציא בא בשעת אפייה ולא עוד אלא אפה ממנו מעט ובישל השאר אין מברך המוציא על המבושל כ"כ רי"ו שמהר"ם אפה ממנו מעט לחייב בחלה ואכלו תוך הסעודה משום ספק ברכה ע"ש וכ"ד מהר"ש שמביא ראיה מרקיק המבושל שאע"פ שהיה לחם גמור כיון שבשלו נפק מתורת לחם כ"ש כשהיה רק בדעתו לעשות ממנו לחם ע"ש וגם גבי הא דמייתי חביצה, ונ"ל של' הרב"י אטעיתיה לב"ח שכ' ססי' זה בשם ר"ש בעשאה כעבין נמי לא מחייב בחלה אלא היכא דשקיל מינה חררה ואפה לה דגזרי' דילמא ממליך אכולה עיס' ע"כ ומשמע דה"ה לענין המוציא עכ"ל ב"י וסבר הב"ח דה"ה לענין המוציא אם אפה מעט מברך על השאר המוציא וזה דבר שאין לו טעם דהיכי שייך למיגזר בשעת המוציא ועוד דא"כ למה כ' בסט"ז בסתם דמברך במ"מ ולא חילק אע"כ כוונת הרב"י דה"ה לענין המוציא דפטור' אפי' עשאה כעבין כי היכי דפטורה לענין חלה ומה שמחייב בחלה אם אפה מעט היינו משום גזירה וזה לא שייך בהמוציא ע"ש:
לג סָעִיף יג ויש חולקים. ס"ל כיון דבלילתו עבה ואית ביה תואר לחם מברך המוציא:
לד סָעִיף יג ונהגו להקל. פי' שאין מברכין המוציא רק במ"מ וכ"מ ססי' זה דלא כב"ח וע' בלבוש: ומ"מ נ"ל שאם שבע ממנו הוי ספק דאוריתא וצריך לברך ב"ה מספק כמ"ש סי' קפ"ד ס"ד:
לה סָעִיף יג שיברך על לחם. כיון דבלילתן עבה ואין ממלאין בשום דבר וגם לא נילושין עמו פת פוטרתן (של"ה) מיהו בס"ז כ' דבעבין יבשין הוי ג"כ כסנין אלא העיקר דהכא מיירי בפשטי"ד ממולא בבשר או קרעפליך כמש"ל והן באים לתבשיל ולמזון ולא לקינוח ולכן פת פוטרתן כמ"ש ס"ח:
לו סָעִיף י לאחר אפייה. נ"ל דנקט אפייה משום דהכא מיירי שאפה הפשטי"ד במחבת במשקה או במים דאם בשלו בקדירה פשיטא דלא הוי תואר לחם אפילו לחם גמור שבשל אחר כך כמ"ש ס"י ולכן נקט אפייה (ועמ"ש סימן תע"א) ובשל"ה הגיה בחנם:
לז סָעִיף יג פשטי"ד וקרעפלי"ך. פי' שממולאין בבשר כמ"ש ססי' זה דאלו ממולאים במיני פירות הוי כסנין כמ"ש ס"ז אפי' נאפה בתנור:
לח סָעִיף יג נילוש בהן כו'. מ"מ נ"מ דהתם אם קבע סעודתו עליו מברך המוציא לכ"ע ואם טגנו במשקה איכא פלוגתא אי מהני קביעות דלאו לחם הוא כלל לדעת הראשון כיון דמבושל הוא או מטוגן וכ"כ התניא מעשה קדרה מקמח ודבש או בחלב ושאר משקה אפי' קבע עליו מברך במ"מ:
לט סָעִיף יד חלוט. ואפי' בלילתו רכה שחלטה ברותחין ואח"כ אפאה בתנור מברך המוציא (טור סי' תנ"ד) וברי"ו משמע שאפי' טגנו בשמן ואפאו אח"כ מברך המוציא ואם נילש בשמן עס"ז ומ"ש ס"י:
מ סָעִיף טו קמח ומים. ובלילתן רכה מאד כמ"ש ס"ח, ומ"מ אותן שאופין בדפוס ברזל אף על פי שהן מכונסין בדפוס שקורין בפראג ואפלטק"ס מ"מ כיון שהן רקיקין דקין מאוד אחר האפייה אפי' קבע עלייהו לא הוי קביעות ומברך במ"מ (של"ה ב"ח):
מא סָעִיף טו ואפי' קבע. בטור כתוב דאם קבע עליו מברך המוציא והרב"י חולק עליו ול"נ דהדין עם הטור דהא הרא"ש והרמב"ם והרי"ף לא חלקו לענין המוציא וגם לא הקילו בטריתא אלא לענין חלה דלא מקרי לחם כיון ששופכין אותו אבל לאחר אפייה לחם גמור הוא אי קבע עליו דדמי לעיסה שנילושה במי פירות דפטורה מחלה להרא"ש ואפ"ה אי קבע עליו מברך המוציא, והרב"י העתיק דברי רי"ו שלא כהוגן וז"ל רי"ו טרוקנין מברך במ"מ ואי קבע עלייהו מברך המוציא דהוי כדבר שתחילתו סופגנין וסופו סופגנין שפטור מחלה ומברך במ"מ אבל טרית' פטו' מחלה ומברך במ"מ עכ"ל, ופשוט דט"ס היא דתלמוד ערוך דטרוקנין חייב וכ"כ רי"ו בהל' חלה אלא כצ"ל שתחילתו סופגנין וסופה עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחילתו סופגנין וסופו סופגנין פטור מחלה וכו' וכ"ה ברא"ש בהדי' וידוע דרי"ו תלמידו הוא והעתיק דבריו כהוויתן וא"כ אין חילוק בין טרוקנין לטריתא אלא לענין חלה אבל לענין ברכה שוין כנ"ל דוק ותשכח ובפרט אם אוכל לשבעו דהוי ספק דאורייתא כמש"ל:
מב סָעִיף טז והוא לחם. כלומר בצק וכ"ה בי"ד סימן שכ"ט ס"ה דלחם שאופין בשפוד לחם גמור הוא וכמ"ש סי"ג בהג"ה:
מג סָעִיף יג לחם העשוי לכותח. ברי"ו כתבו עם טריתא בחד בבא ועמ"ש סט"ו והא דפסק בי"ד סי' שכ"ט דאם עשא כעבין חייבת בחלה דהתם לחומרא אבל הכא פסק להקל ועמ"ש ס"ז, ומ"מ צ"ע דאם שבע ממנו הוי דאורייתא עמ"ש סי"ג:
מד סָעִיף יג בבשר או בדגים. וכיוצא בזה אפילו לא קבע עליו דהנהו לא מבטלי תורת לחם דהם עצמן מזון ערסי' קע"ז משא"כ פירות דהוי קינוח עס"ז וכ"מ בש"ג כ"כ של"ה וצ"ע דבתניא כתב עלה ודוקא כשקבע סעודתו עליו ע"ש וא"כ דינו כפת כיסנין וצ"ע וכ"מ מסתימת הפוסקי', מיהו בש"ל כ' סתם דה' המינין עיקר כמו במעשה קדירה ע"ש, ואפשר דכל דממולאים בפירות נמי דינא הכי, ונ"ל דה"ה עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן ונאפית לחם גמור הוא דבצים נמי מזון נינהו ולא מבטלי להו מתורת פת וכ"מ בביצה דף ט"ז בתוס' ד"ה קימחא עיקר, מכאן נוהגין ליקח פת עכו"ם שקורין קנעווי"ט ואובליא"ש דקמח' עיקר והוא עב ומעשה תנור וכו' ואותן נילוש מדלא מברכי עלייהו ברכת המוציא יש בהן משום בישולי עכו"ם וכו' עכ"ל ש"מ דפת הנילוש בבצים מברכין עליו המוציא ועבב"י בי"ד סי' קי"ג מיהו בש"ל כ' כשנילוש בבצים הוי כמו שנילוש בדבש: כללי סימן זה: א עיסה שנלושה במי פירות ונאפית אחר כך בסעיף ז': ב אם נטגנה במי פירות או בישלה במים בסי"ג: ג ואם ממולא בפירות בס"ז: ד ואם ממולא בבשר ודגים בסט"ז וכ"ז בבלילתו עבה ה בלילתו רכה בס"ח ובסי"ד וסט"ו: ו לחם גמור ששראו ובשלו אח"כ בס"י:
א סָעִיף א ממין א' מברך על השלם. פי' ואפי' אם החתיכות גדולות והשלימים קטנים וזה פלוגתא דרב הונא ור"י והלכ' כר"י דשלימ' עדיף כיון שהוא ממין א':
ב סָעִיף א מניח הפרוס' כו'. זה דעת ר' שלמן שאמרו עליו שעשה שלום והיינו בין התנאים דפליגי שם בזה אבל רב הונא ור"י מודים שניהם בזה דמברך על הפרוסה כיון שיש לה מעלה מצד המין אלא דר' שלמן עשה מעלה בזה דמברך על שניהם:
ג סָעִיף א ואין לחוש לשני כו'. אע"פ שהוא לפניו והוא מוקדם בפסוק או חביב או חשוב אינו חייב לאכול ממנו בשביל הקדמה זו:
ד סָעִיף ד כיון שהוא מין ז'. משמע לכאורה דכוסמין אינו ממין ז' וקשה דבסי' ר"ח כ' הטור בהדי' שכוסמין נכללין בכלל חטה ונ"ל דאי' בריש כלאים החטים והזונין כו' וכתב שם הר"ש תימא דמשמע הכא דכוסמין עם החטים כלאים זה בזה. ובמנחות אמרינן כוסמין מין חטים כו' וי"ל דההיא לענין לצאת ידי מצה כר ש"מ דיש חילוקים בזה ע"כ קאמר כאן שפיר דכוסמין אינן בכלל ז' לכל מילי כמו שעורין אבל כיון דמ"מ בקצת דברים הוה בכלל חטים כתב בסי' רי"ח דחשיב הוא לענין המוציא. וע' עוד סי' רי"א בסופו:
ה סָעִיף ה אם אינו נזהר מפת כו'. קיוהא חזינ' הכא דמקור הדבר מירוש' הוא שמביא ב"י לענין פת טמאה וטהורה ולמדו מזה לענין פש"ג וישראל דהוי ג"כ ברירה ביד הבוצע וסיימו התוס' פ' כ"מ אבל ר"ש שהוא השר מקוצי צוה לסלק פש"ג כו' וזה ודאי שאין כח ביד השר מקוצי לחלוק על הירוש' אלא פשוט שהוא לא היה מדמה פש"ג לטמאה דנקט הירוש' והיה סבור דלענין פש"ע עדיף טפי של ישראל ואין שם ברירה אלא דמ"מ לא היה הדבר ברור בעיני השר מקוצי ע"כ צוה לסלק פש"ע להוציא נפשיה מספיק'. והנה המרדכי פ' כ"מ כתב ג"כ כדברי התוס' אלא שהוסיף לפ' דהא דיש ברירה בפש"ע לדיעה הראשונה היינו אם אינו נזהר. וכב"י דמשמע אם נזהר חייב לברך על של ישראל אפי' קיבר ממילא היה ציוי השר אפי' באינו נזהר דהא כתב המרדכי אבל השר כו' וע"כ צ"ל לדיעה ראשונ' דמה שנתנו הברירה ביד הבוצע לפי הירוש' בטמאה וטהורה היינו ג"כ באינו נזהר להשמר מפני הטמאה אבל בנזהר יברך דוקא על הטהורה ולפ"ז קשיין דברי הש"ע שכתב באינו נזהר יש ברירה ובנזהר יסלק דזה דלא כמאן דלדיעה ראשונה בנזהר יברך דוקא על של ישראל ולהשר בכ"מ יסלק ותו קשה דב"י הביא בשם ת"ה שהבין דברי ראבי"ה במרדכי דאפי' בנזהר ואוכל לבדו ויש לפניו פש"ע נקי ושל ישראל קיבר דיש לו ברירה וזה הביא כאן בסמוך אח"ז במה שכתב ואם בע"ה נזהר כו' וזה פשוט דראבי"ה לא ס"ל כהשר וא"כ היאך פסק תחלה כהשר ואח"כ פסק להקל באם נזהר ויש אצלו אינו נזהר ובאמת גם דברי ת"ה הם תמוהים בלא"ה דהוא פסק דמצוה על הנזהר לבצוע על ש"ג נקיה והא בירוש' נותן הברירה בזה לפי פירושו ותו דא"כ צ"ל דראבי"ה פליג על מה שכ' המרדכי שכתב לעיל בנזהר בוצע דוקא על של ישראל והוא דוחק וכבר כתבתי בי"ד סי' קי"ב דראבי"ה אינו מתיר בשל עכו"ם אלא דוקא אם האוכל אצלו אינו נזהר וגם ירוש' ס"ל כן אלא דהירוש' מיירי באינו נזהר. ומביא ראבי"ה ראיה מירוש' לענין האורח שאינו נזהר ממילא יש לו הברירה לפי הירוש' וכאן דאינו נזהר אוכל אצל הנזהר חייב הנזהר לבצוע על מה שחביב לאורח דבשלמא אם אוכל לבדו יוכל לומר ניחא לי בשל ישראל קיבר טפי משא"כ כשתלוי בדעת אחרת. ולפ"ז לא קשה קושי' השניה דהא דפסק תחלה לסלק כהשר היינו באוכל לבדו ואז אינו מותר בפש"ע ואח"כ אינו מתיר אלא אם יש לו אורח שאינו נזהר ולא כת"ה שכ' דאורח דנקט ראבי"ה לאו דוקא אלא דעדיין קשה כיון שאסור לנזהר לאכול פש"ע ממילא אין דעתו לאכול ממנה ולמה יסלקו והלא כבר פסק ת"ה מביאו רמ"א דאם אין דעתו לאכול ממין השני אין לחוש לו כלל בשלמא על ת"ה ל"ק זה דהוא לשיטתו אזיל דס"ל דגם בנזהר ואוכל לבד יש היתר אבל לפי מה שפירשתי קשה למה פסק בנזהר שיסלק דהא גרע טפי מאין דעתו לאכול מצד הרשות ע"כ נלע"ד דיש כאן חסרון בש"ע וצ"ל ואם הוא נזהר מפת ש"ע יברך דוקא על של ישראל אפי' הוא קיבר וי"א שהוא מסלק כו' לפ"ז הכל ניחא דמביא דברי המרדכי כהוייתן וא"ל ממה שהוא פוסק אח"כ בנזהר ואוכל אצלו אינו נזהר דשם הוא ההיתר דוקא בשביל האורח וכפי פירושו דלעיל לא כפי' ת"ה וראיה לזה מדזוכר בש"ע ואם בע"ה נזהר מפש"ע וישראל שאינו נזהר כו' דאלו ס"ל כת"ה לא הי' לו לכתוב האי מילתא שישראל שאינו נזהר אוכל אצלו להורות לנו דלאו דוקא הוא אע"פ שראבי"ה זכרו מ"מ בעל הש"ע הי' לו להורות עיקרא דמילתא ולו' חידוש אלא ודאי כדפירשתי גם מו"ח ז"ל פסק להלכה דאין הנזהר צריך לסלק כלל ובלבוש הקשה וז"ל וצ"ע למה פסק באם בע"ה נזהר ואין אחר עמו שאינו נזהר שיסלק ולמה לא יהא ג"כ הרשות בידו מן הטעם שהתיר גבי אם אחר שאינו נזהר אצלו וכמ"ש ת"ה ואפשר שדעתו שכשיש אחר עמו אין מסלקו משום אותו אחר דודאי הנקיה חביבה עליו וצריך שתעלה הברכה עליו כו' אבל אם אין אחר עמו ואין רצונו לאכול ממנו טוב לסלקו עכ"ל. ואין זה עולה יפה דבאין אחר קשה ממה נפשך אי יש לו הברירה אז מצוה להקדים בנקיה כמו שכ' בת"ה והביאו אחר זה תכף כאן בש"ע ואי אסור בנקיה אז הסילוק ללא צורך:
ו סָעִיף ז י"מ פת כו' שממלאים כו' פי' שרש"י מפרש פת הבאה בכיסנין היינו מצד המילוי כי העיסה עצמה נילושה במים אלא שמלאוהו בצוק"ר או דבש או אגוזים. ובכלל זה מה שעושין בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאין אותה בשומשמין ואין חילוק בין מילוי בפירות או בבשר ודגים ועמ"ש בסי' זה סי"ו ויש אומרים הוא הרמב"ם דס"ל דכיסנין הוא מצד העיסה עצמה שנילושה בדבש או תבלין ונסתפק ב"י אי נימא דוקא שנילושה בהרבה דבש והמיעוט מים. אבל אי הוה מיעוט דבש בטל לגבי רוב מים והוה פת גמור או דילמא אפילו ע"י תערובות מעט דבש כל שניכר הטעם בעיסה מקרי כיסנין. וכתב שזה נראה עיקר. וכתב שנענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם וכן כיסים הממלאים אותם בדבש משקדים בין עיסה שעירבו בה מי פירות או תבלין יש להם דין כיסנין עכ"ל ומו"ח ז"ל הקשה על זה למה אמר שהיא קולא הלא אם אינו מברך ברכה הראויה לה בין כך ובין כך היא חומרא משום שעובר על לא תשא. ולי נראה דלא קשה מידי דודאי ברכת בורא מיני מזונות פוטר הכל אפילו עיסה דהא זיין אלא שמפני חשיבות הפת קבעו עליו המוציא ושלש ברכות משום הכי כל שאין ברור שיש שם חשיבות ואינו בכלל כיסנין יש להקל שלא להצריך המוציא ויש על זה גם שם חומרא שלא לומר בחנם המוציא ושלש ברכות:
ז סָעִיף ז וי"א שזה נקרא פת גמור. פי' אם אין בו אלא דבש מועט אף ע"פ שניכר בה הטעם אלא צריך שיהיה בה הרבה תבלין או דבש ומיעוטו מים שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר דהיינו מצד הטעם שיותר נרגש טעם הדבש והתבלין מטעם העיסה דהוא דוקא כסנין וע"ז כ' וכן נוהגין. ופשוט הוא שאם יש בה הרבה דבש ומיעוט מים כ"ע מודים דהוה כסנין וכן אם נילוש בחלב ומיעוט מים ולא אותן שעושין עם מעט חמאה או שומן אע"פ שהטעם נרגש שזה פת גמור וע"כ יפה עושין שאופין בשבת שמ"לץ קו"כן ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן ונראה שלא פליג רמ"א אלא אהך מלתא לחוד דכתב הש"ע דהוי כסנין מצד הכרת הטעם אבל מ"ש תחלה מצד המילוי וכן מ"ש אח"כ וי"מ וכו' לא פליגי דאל"כ הי' לו לכתוב דכל זה הוא פת גמור וכ"ש אם חולק על כל מה שזכר הש"ע אלא ודאי כמ"ש ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל דגם על לעקי"ך אין לברך במ"מ אא"כ התבלין והדבש עיקר מקמח מעט ונראה דל"ח לזה דדברי יחיד הם. גם מו"ח ז"ל כותב דקרעפלי"ך של פורים הוי כיסנין והעיקר תלוי בלישה אם נילוש ברוב דבש ומעט מים הוי כיסנין:
ח סָעִיף ז כעבים יבשים. פי' ערוכות יפה כגלוסקאות נאות כפירש"י בכ"מ דף ל"ט. ומ"ש וכוססין אותן כו' היינו הקיכלי"ך שעושין בסעודו' לתיאבון ולא כדי להשביע ונ"ל דלענין כסנין שהם מחמ' המילוי שזכרנו בסמוך אפי' אם ניקח המילוי ממנו ונשאר הבצק לבד הוי עדיין דין כיסנין עליו ומ"ה קראוהו פת הבאה בכיסנין ולא סתם פת כסנין והטעם דאנו הולכין בתר שעת אפיה:
ט סָעִיף ח אובליא"ש. לא ידעתי מהו אבל נראה שהוא נאפה מבלי גלגול רק שמערב עיסה עם מים לישה עבה ולרש"י קאי ע"ז מ"ש בגמ' לחמניות מברך עלייהו במ"מ ואי קבע עלייהו מברך המוצי' והתו' דחו דזה הוי פת גמור אלא קאי אנילוש דבלילתו רכה והיא דקה וזה היא שזכר הש"ע כאן בסיפ' שקורין ניבלא"ש וכתב בספר עמק ברכה שזו היא שקורין אותו נאלסי"נקי דהיינו שמערבין קמח עם מים בקדירה כמו דייסא ושופכין העיסה על עלי ירקות רחבים ונאפים בתנור עם העלים וכ"פ מו"ח ז"ל והקשה בס' הנ"ל דברי המרדכי אהדדי ריש פ' כ"מ דכ' דר"י היה נוהג בנילוש אפי' בפורים שקובעים סעודה עליו שלא לאוכלו רק תוך הסעודה דשמא לא מהני ביה קביעות ואח"כ באותו פרק כתב דר"י פי' לחמניות היינו נילוש ובגמ' אמרי' בלחמניות דמהני קביעות ותירץ דתרי מיני נילוש הם ול"נ כן אלא נילוש היינו ממש ההיא גונא דנקט ר"י דאופין אותו בב' ברזילין וכן שמעתי מלועז אחד אבל נאלסינק"י אינם בכלל זה אלא בכלל טריתא שנזכר בסעיף ט"ו כי זה המין הוא אינו דק כלל ובזה אפי' קבע סעודה מברך בורא מיני מזונות כדלקמן גבי טרית' והטור כתב בזה בלילתן רכה ודקין מאד והיינו ההי' דר"י שזכר ג"כ שהוא דק מאד אלא דר"י אע"ג שפי' הפשט כן דלחמניות היינו נילוש מ"מ להלכה למעשה לא רצה לסמוך על פירוש שלו שכ"כ התו' בפי' אחר פר"י שהרב ר"ש לא רצה לברך המוציא על קביעות נילוש אלא דצ"ע על מ"ש הב"י בשם הרר"י שר"י הזקן היה אומר שבאלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בשני ברזילין ונקראים אובלי"ש (נרא' שאין זה אובלי"ש דלעיל דקי"ל שהוא לחם גמור אלא צ"ל ניבלא"ש והיינו נילוש דלעיל) אין הקביעות שלהם קביעות ומברך במ"מ כו' וגם על זה כתב בספר הנ"ל דהוא אינו נילוש דלעיל אלא מין דק ביותר והוא מין שקורין במדינות פראג ואפלטקיס שאופין אותו בין ב' ברזילים דבזה מודה ר"י דלא מהני קביעות וכ"כ מו"ח ז"ל והוא תמוה בעיני דא"כ לא נודע איזה מקרי דק ואיזה הוי דק שבדקות אלא נראה דר"י הזקן לא אמר כן לענין להלכה למעשה כמש"ל אלא דהרא"ש והטור לא מספקא להו וס"ל גם הלכה למעשה במיני נילוש שהן דקין ובלילתן רכים דמברך עלייהו במ"מ ואם קבע עלייהו מברך המוציא ומ"מ להלכה כיון דר"ש ור"י היו מסתפקים וכ"כ התוס' עוד בפר' כ"מ גבי כובא דארעא שהיה נוהג ר"מ לאכול גם בפורים דוקא תוך הסעודה מפני הספק אם מהני ביה קביעות בפ"ע לברך המוציא. ע"כ אין לקבוע עליהם סעודה ולברך המוציא בכל מינים שבלילתן רכה והם דקים אבל המין שקורין נאלסינק"י שזכרנו מהני להם קביעות לברך המוציא דהא אינם דקים כלל:
י סָעִיף ח ואי אכיל להו בתוך הסעודה כו'. דין זה הוח גם בפת הבא בכסנין דנקט לפני זה וכמ"ש בהדיא בב"י בשם ש"ל והא דכתבו הטור וש"ע כאן בדין לחמניות נר' דלרבותא כ"כ דלחמניות מסתבר טפי דליהוי מחמת סעודה מפת הבא בכסנין דהא שם לחם עליהם ואפ"ה אין ברכת הפת פוטר את ברכה ראשונה שלפניהם ק"ו בפת הבא בכסנין ובמרדכי פ' כ"מ מצינו הסבר' איפכ' דכתב בשם ר"מ דבלחמניות יליף בק"ו מכסנין דצריך ברכה לפניהם בתוך הסעודה. וכתב שם דק"ו הוא דמה כסנין שאם קבע מברך המוציא אפ"ה אין פת פוטרתו כו' לכאורה תמוה דהא גם גבי לחמניות שהם נילוש אמרי' בגמרא דאי קבע סעודה מברך המוציא ונראה פי' דלענין נילוש הוה ספק אם הוא פי' לחמניות או לאו ע"כ יליף ק"ו מכסנין דלד"ה מהני קביעות והא דפשיט ליה בכסנין טפי מלחמניות הוא כיון דלהרי"ף מוזכר דין ברכת במ"מ לענין כסנין ויליף לחמניות מהם. ואעתיק ל' הרי"ף וז"ל ומסקנ' היכא דאכיל להו בתורת כסנין בתחלה מברך במ"מ ולבסוף ולא כלום והיכ' דאכיל להו בתורת קביעות מברך עליה המוציא וג' ברכות דאר"י א"ש לחמניות מברכין עליהם המוציא ואוקימנא בדקבע עלייהו עכ"ל. ביאור דבריו דאם אכל אותם מעט שלא דרך קביעות סעודה ממילא הוא בתורת כסנין אז אין מברך עליהם המוציא אלא במ"מ אבל אם קבע עלייהו סעודה בפ"ע מברך המוציא כדאי' בגמ' לענין לחמניות דבקבע סעודה עלייהו מברך המוציא ממילא מבואר דאם אוכל מעט אפי' בתוך הסעודה מברך במ"מ דהא ל"ש לסעודה והוי ממש כדין פירות דבסי' קע"ז ואין דין זה תלוי בדעתו כלל אלא היאך הוי האכילה לרוב בני אדם כמו בכסנין. כתבתי זאת לפי שראיתי בס' עמק ברכה בהג"ה שמחלק בזה בין לחמניות וכסנין ובין פירות דבפירות אפי' אם אוכל אותם בתוך הסעודה בדרך קביעות אכילה לא בדרך קינוח נקרא שלא מחמת סעודה וצריך ברכה לפניו ובכסנין ולחמניות תולה בדעתו אם אוכל אותם דרך קינוח ובין דרך שביעה דהוי מחמת סעודה וא"צ ברכה לפניו ועיקר בנינו מל' הטור שזכר כאן ואי אכיל ולקמן סימן קע"ז גבי פירות זכר הבאה לפניו כו' וא"צ לסתור בנין כזה ודרך דרש הוא והרי בב"י בשם ש"ל זכר באמת הבאה גם באלו וכבר הוכחנו שאין חילוק בתוך הסעודה כלל דהא עיקר החילוק שהבי' הרי"ף הוא מדאשכחן חילוק לענין לחמניות בין קבע סעודה או לא והיינו קביעות סעודה בפ"ע ע"ז בלא פת אבל לחלק בתוך הסעודה מחמת דעת האוכל זה לא היה ולא נברא ובאמת גם גבי פירות אם אוכל אותם מחמת סעודה שזה עיקר סעודה שלו א"צ לברך עליהם וכן גבי אלו אם הם עיקר סעודתו ודאי א"צ לברך עלייהו אלא עיקר החילוק בתרוייהו בין אוכל מעט ששאר בני אדם קובעים סעודה ע"ז או לא ואין לשמוע לבטל ברכה בחנם וק"ו לעשות ברכה בחנם גבי פירות אם אוכל אותם דרך קביעות סעודה לא בקינוח: עוד ראיתי בספר הנ"ל דדוקא על כסנין וואפלאטק"ס יש לברך במ"מ תוך הסעודה אבל הוז"ן בלאז"ן שהם דקים ביותר ומטוגנים בשמן ולעולם אין מברכין עליהם כי אם במ"מ כי אין בהם צורת נהמא אפ"ה אין קובעין ברכה לעצמן כשבאין בתוך הסעודה הואיל ובלילתן עבה בתחלה ואינם ממולאים בשום דבר פת פוטרתן עכ"ל. ול"נ דודאי אלו הויזן בלאז"ן ובל' מדינות אחרות קורין אותם פריטל"ך ודאי דין פת כסנין יש להם דהא מטוגנים בשומן או שאר משקה ומ"ה מברך במ"מ לא מטעם שאין בהם צורת לחם כמ"ש הוא דזה ודאי שיש לו צורת לחם וע"כ פשוט שחייב לברך במ"מ תוך הסעודה כדין שאר כיסנין ועיין מה שאכתוב אי"ה בסימן זה סעיף י"ג:
יא סָעִיף ח טפלים לגבי מרקחת. היינו כגון מה שמטגנין בפורים נויא"ט על עיסה שאין לברך על אותו העיסה לבדה אפילו אם אכל הנויא"ט ונשאר העיסה לבדה כיון שבשעת אפייה לא נאפה בתורת לחם רק טפל לנויא"ט וכעין שכתבתי בסמוך בפת הבא בכסנין אלא דבזה יש חילוק דכל זמן שאוכל אותו עם הנויא"ט אין לברך כלל על העיסה כדין מברך על העיקר ופוטר הטפל ואם אוכל העיסה בפ"ע מברך עליה במ"מ:
יב סָעִיף י אם נתבשל כו'. ב"י הביא ל' הרמב"ם פת שפתת אותה פתים ובשלה בקדירה או לשה במרק אם יש בפתיתין כזית או שניכר בהן שהן פת ולא נשתנית צורתה מברך המוציא. ואם אין בהם כזית או שעבר' צורת הפת בבישול מברך במ"מ עכ"ל. וקשה שלשונו סותר זא"ז דבתחלה סגי לי' בחדא לטיבותא או כזית או תואר לחם ובסיפא בעי תרתי לטיבותא והבי' ב"י ע"ז פירושי' מגדולי ישראל ומ"ש הוא עצמו ומו"ח ז"ל פי' בו פי' שלו דהיינו דסיפ' מיירי מספק דאם אין כזית ויש ספק בתואר לחם או להיפך דבודאי אין תואר לחם ויש ספק בכזית אזלינן לחומר' ולא ידעתי מה שייכות ספק בזה דודאי א"צ בקיאות לידע אם יש שם צורת פת וכ"ש אם יש שם כזית. והנלע"ד דהרמב"ם ס"ל דנתבשל עדיף ממרק והטעה הוא דמתחלה לא היה בכל פירור כזית בפ"ע אלא דנתדבקו ע"י הבישול ונעשו לאחד ודיבוק שע"י הבישול הוא דבק טוב יותר מדיבוק שע"י מרק שיוכל לחזור ולהפריד בין הדבקים וזה פשוט מ"ה אין חילוק בבישול רק אם יש תואר לחם ובמרק הוי איפכ' שאין שם שייכות שנוי תואר לחם מחמת המרק שמדבק הפירורי' ואע"ג דכתבו בסמוך באם נתן הפירורים במים והמים מתלבנים כו' דהוי שינוי פת כאן לא מיירי משרה אותה במרק רק שנתדבקו הפירורים ע"י מרק בזה תלוי באם היה כזית קודם הדיבוק. וזה הוכיח הרמב"ם מדאי' תחילה בגמ' דתלוי דין זה אם הפרוסות קיימות או לא והיינו יש בהן כזית או לא כמ"ש התו' מירוש' ושם לא נזכר צורת הפת. ואח"כ נזכר בדברי רב ששת ורבא דבצורה תליא מילתא ולא בכזית צ"ל דההוא דפרוסות מיירי במרק שאין שייך שם שינוי צורה ור"ש ורבא מיירי בבישול דלא איכפת לן בכזית כיון שיש דבק טוב אלא בצור' תליא מלתא ונמצא ששפיר אמר הרמב"ם תחלה שיש ב' דבקים האחד ע"י בישול והב' ע"י מרק ולכל אחד יש חילוק דבמרק צריך שיהא בו כזית ושוב ל"ש פסול שינה או בבישול וצריך שיהי' ניכר הצור' וא"צ לכזית וע"ז מסיק אח"כ דאם במרק אין כזית ובבישול העביר צורה דהיינו כ"א פסול השייך בו אז לא יברך המוציא. ומ"ה כתב בסיפא שהעביר צורה בבישול שהוא לכאורא מיותר אלא להורות במקום ששייך העברת צורה כנ"ל נכון בפי' דברי הרמב"ם ולהלכה אין לנו אלא דברי הרר"י שהעתיק כאן בש"ע:
יג סָעִיף י אלא מפורר כו'. דכיון שהוא פת בפ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת (טור):
יד סָעִיף יא דפירורין שנותנין במים. היינו שאין בהם כזית בכ"א וכמ"ש הש"ע בסעיף שאח"ז:
טו סָעִיף יב ביין אדום. ז"ל המרדכי שם וכן השור' פתו ביין אין מברך המוציא שיצא מתורת לחם הואיל וסימוק ודומה לפת הבא בכסנין מברך במ"מ דמיזן זיין עכ"ל שעי"ז נשתנ' צורתו אבל בלבן הוי דינו עד שיתלבן היין מחמת הפת כמ"ש לפני זה לענין מים:
טז סָעִיף יג ואפי' נתחייבה בחלה. י"ל הא כ' בי"ד סי' שכ"ט דכה"ג אין חייב בחל' ונ"ל דהכא מיירי בהיה דעתו תחלה לאפותה ונמלך לטגנה דבכה"ג חייב בחלה וא"ל א"כ למה כ' הב"י שיש לתמוה על הטור שכ' כאן כר"ת כו' אמאי לא נימ' דכ"ע מודי' בזה כיון שמיירי בנמלך דמ"מ צ"ל דדבריו הם אליבי' דר"ת מדתל' דין המוצי' בדין חלה ולר"ש יש חילוק כמ"ש כאן בשם יש חולקי':
יז סָעִיף יג ונהגו להקל. פי' כסברא הראשונה דא"צ לברך המוציא וג' ברכו' דזה מקרי קולא כמ"ש ב"י ל' זה לענין פת בכסנין וז"ל ולענין הלכ' כיון דספיקא דרבנן נקטי' כדברי כולם להקל כו' וכמש"ל ס"ק ד' גם ב"י כ' כאן וכן נוהגין העולם שלא לברך המוציא על הסופגנין כו' וגם בלבוש כ"כ ומו"ח ז"ל הבין שכך נהגו להקל פירושו שמברכין עליהם המוציא וע"ז הקשה מ"ש ולא דק:
יח סָעִיף יג אלא בדאית ביה כו'. ול"ד לס"י דלא בעי' תואר לחם ביש כזית דהתם היה תחלה פת גמור:
יט סָעִיף יג ואין לאוכלה אא"כ בירך כו'. הטעם כיון שיש דיעה בתחלת סעיף זה שהולכים בתר דין דחלה ובזה יש חיוב חלה כיון דמעיקרא נתגלגל' העיסה והיתה בלילתה עבה ממילא הנהו פשטיד"א וקרעפלי"ך אע"פ שנאפים אח"כ בטיגון חייב המוצי' ויש דיעה אחר' שלענין המוצי' באפייה תלי' מילת' ממיל' פטור כאן מהמוצי' ע"כ יאכל תוך הסעוד' אלא דק"ל הא כ' רמ"א בסמוך דנהגו להקל כדיעה ראשונה ממילא א"צ לאוכלם תוך הסעודה וצ"ל דכ' שאין לסמוך על המנהג מי שהוא ירא שמים ואף שכ"כ הש"ע חזר רמ"א וכתב כאן לענין קרעפלי"ך המטוגנים בדבש לפי סברתו שאין זה פת כסנין ולע"ד ל"נ כן מטעם שאכתוב בסמוך ועוד צ"ע מ"ש רמ"א כאן דיש חילוק אם נילוש בשמן ודבש הא ודאי הוה כיסנין אפי' אם לשו בלא דבש רק שטגנו בדבש דהא בתר אפיה אזלינן ובאותה שעה נטגנה בדבש וגדולה מזה כתב המרדכי הבאתיו בסמוך ס"ק י"ג דפת המתלבן ע"י מים יצא מתורת לחם ודמיא לכסנין מכ"ש כאן דלא תלוי בתואר לחם בכיסנין דהוי כסני' ע"י טיגון בדבש. גם מו"ח ז"ל כתב דהויזין בלאזין יש להם דין כיסנין והם חד דינא עם הנך קרעפליך ונראה שרמ"א הוצרך לכתוב דבר זה דהי' קשי' לי' מאי דחילקו בזה דבר המטוגן אם יברך עליו המוציא תיפוק ליה דהוי פת כיסנין ע"כ הוצרך לחלק בזה ובאמ' לק"מ דגם בפת כסנין צריך המוציא אי קבע סעוד' עלייהו ובזה נחלקו כאן דיש סוברי' דאין בזה כלל שייכות המוציא וגם בזה אם אוכל בתורת כסנין פשוט שברכתו במ"מ ואי קבע סעוד' עלייהו תלוי במחלוק' שזכר תחל' סעי' זה וכבר העיד רמ"א וב"י שנהגו להקל ולא ידענא תו ספיקא בהאי מלתא לענין אכיל' מעטן [אלא] אם נטגנו בשמן או דבש ורוצה לאכול הרבה כדי קביעות סעודה או אם נילוש במים דלא הוה כסנין ואז דינו כן אפי' באוכל מעט וי"ש לא יאכל בקביעות אלא תוך הסעודה ועי"ל סי"ז מזה עוד:
כ סָעִיף יז ודוקא שאפאו בתנור כו'. נראה דכתב זה מפני שקשה לו למה כ' כאן דמברך במ"מ בהך פשטיד"א ולעיל מסיק דירא שמים לא יאכל אלא תוך הסעודה וניחא ליה דכאן מיירי באפיה בלא משקה ובזה כ"ע מודים דמברך המוציא וק"ל הא מסיק בש"ע לעיל ס"ז דאם יש מילוי בעיסה הוה פת כסנין ואין לך מילוי גדול יותר מפשטי"ד. ובס' עמק ברכה ראיתי שמחלק בין מילוי בשמי' למילוי בשר ודגים מטעם דבשר ודגים באים ללפת הפת וע"כ הוה טפל לפת משא"כ בפירו' ולא כוון אל נכון דהא הב"י כ' זה הדין בשם האגור וז"ל אע"ג דבשר ודגי' וגבינ' עיקר מברכין עליה המוצי' דמין דגן חשיב וסיים דבתר חמש' המינים אזלי' ש"מ דלא חשבי' לבשר ודגים לטפל דא"כ לא הוצרך לטעם דחשיבו' דגן וה' מינים וע"כ נלע"ד דלא נתכונו יפה בזה אלא דודאי יש בזה דין כסנין ואי קבע סעודה מברך המוציא וע"ז קאמר דה"א דפשטיד"א זו אפי' קבע סעודה לא יברך המוציא מכח דבשר עיקר קמ"ל דלא ואע"ג דלא זכר כאן בש"ע דמיירי שקבע סעודה אין בכך כלום דאי בא הש"ע להשמיענו דאין בזה דין כסנין ויש חילוק בין מילוי בשר למילוי בשמים ה"ל להשמיענו זה לעיל בדין כסנין במקום שכ' דיש דין כסנין מחמת המילוי אלא ברור דאין חילוק דכמו שבשר ודגים באים ללפת הפת כן באים פירות ללפת את הפת כדאי' בסי' קע"ז בפירות שאוכל עם הפת וכאן ודאי הוה פת בכיסנין ויש בהן ברכת המוציא אם קבע עלייהו וקמ"ל דאפי' לאותה דיעה שכ' לעיל מזה דאפי' בקבע סעודה לא מהני אבל בזה מהני קביעות סעודה דיש בו שייכות המוצי' ובהא סליקנא ונחיתנ' דטיגון במשקה הוה כסנין כדלעיל וה"ה במילוי בשר ודגים רש"י דנקט מילוי צוק"ר ובשמי' אורחיה דמלתא נקט ובפשטיד"א אורחיה במילוי בשר וכיוצא בזה ואפי' אפאו בתנור הוי כסנין כמו שאר פת של כסנין דאפאו בתנור:
א סָעִיף א השלימה. ודוקא כשסעד יחידי אבל אם שנים הם טוב שיברך א' על הפת שלם וא' יברך על הפרוסה. מט"מ ב"ח ושל"ה בשם רש"ל. ואם הא' שיפון א"צ להניחו דאינו ממין ז' עיין מ"א:
ב סָעִיף ב לחברם. דבעינן לחם משנה ובחול אין נוהגין לחברם. וכשמחברם בשבת יזהר שלא ליקח עץ שהוא מוקצה מ"א עיין בתשובת פנים מאירות בשיטתו לזבחים דף ק"ה ע"ב שדחה דברי רוקח ממ"ש התוס' שם בד"ה חיבור אוכלין וכו' ע"ש ועיין יד אהרן שמיישב:
ג סָעִיף ד הנקיה. אפילו הקיבר גדול מהנקיה. כתב ב"י אפילו אמר הבוצע דפת נקי אינו חביב עליו בטלה דעתו אצל כל אדם והמ"א הקשה עליו מסי' רי"א ע"ש והיד אהרן מיישבו:
ד סָעִיף ד יותר. ואם השנייה גדולה מזו יש להסתפק. מ"א:
ה סָעִיף ה שירצה. עי' ט"ז ומ"א. אם של גוי פרוסה נקי ושל ישראל שלמה וקיבר מברכין על של ישראל דשתי מעלות יש לו. וכן אם של ישראל פרוסה נקי ושל גוי שלם וקיבר מברך ג"כ על של ישראל דיש לו ג"כ שתי מעלות עי' עטרת זקנים:
ו סָעִיף ה עכו"ם. ט"ז הגיה דצ"ל ואם הוא נזהר מפש"ג יברך דוקא על ישראל אפי' הוא קיבר וי"א שהוא מסלק וכו' ע"ש:
ז סָעִיף ה השלחן. דאז אינו יכול לסלקו מפני האורח:
ח סָעִיף ו עליו. נ"ל דאם הוא קבע סעודתו עליו אעפ"י שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא הי' שבע ממנו אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות ואם אכלו לבדו בעי' שיאכל כ"כ שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר אפי' אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו מ"א ועי' בס' פרח שושן חא"ח כלל א' סי' ג' מ"ש עליו ועי' ביד אהרן:
ט סָעִיף ו תחלה. משמע אע"ג דנמלך באמצע לאכול יותר א"צ לברך המוציא דהא לית ביה שיעורא בנותר. וכ"כ מהרש"ך ח"א קס"ג. ופשוט דאם לאחר שאכל מעט נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך ליטול ולברך המוציא. מ"א:
י סָעִיף ז דבש. פי' שרש"י מפרש פת הבאה בכיסנין היינו מצד המילוי והעיסה עצמה נילושה במים אלא שמלאוהו בצוק"ר או דבש או אגוזים. ובכלל זה מה שעושין בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאין אותה בשומשמין. והי"א הוא הרמב"ם דס"ל דכיסנין הוא מצד העיסה עצמה שנילושה בדבש או תבלין. ונסתפק הב"י אי נימא דוקא שנילושה בהרבה דבש והמיעוט מים אבל אי הוי מיעוט דבש בטל לגבי רוב מים והוי פת גמור. או דלמא אפי' ע"י תערובות מעט דבש כל שניכר הטעם בעיסה מיקרי כיסנין. וכתב דלענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם ועי' מ"ש המ"א על הרמב"ם ועי' בתשובת פנים מאירות סי' ס"ח:
יא סָעִיף ז פת גמור. פי' אם אין בו אלא מעט דבש וע"כ יפה עושין שאופין בשבת שמל"ץ קוכי"ן ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן. וכתב הט"ז נראה דלא פליג רמ"א אלא אהך מילתא לחוד. אבל על מ"ש הש"ע תחלה מצד המילוי וכן מ"ש אח"כ וי"מ וכו' לא פליג. ונ"ל דלענין כיסנין שהם מחמת המילוי אפי' אם ניקח המילוי ממנו ונשאר הבצק לבד הוי עדיין דין כיסנין עליו והטעם דאנו הולכים בתר שעת אפייה ט"ז. קרעפלי"ך של פורים הוי כיסנין:
יב סָעִיף ז לעקי"ך. ב"ח בשם רש"ל כתב דגם על לעקי"ך אין לברך במ"מ אא"כ הדבש עיקר וקמח מעט וכתב הט"ז עליו דברי יחיד הם והעיקר תלוי בלישה אם נילוש ברוב דבש ומעט מים הוי כיסנין ע"ש:
יג סָעִיף ז אותם. היינו הקיכל"ך שעושין בסעודה לתיאבון ולא כדי להשביע:
יד סָעִיף ז בכיסנין. הטעם דברכת במ"מ פוטר הכל אפי' עיסה דהא זיין אלא שמפני חשיבות הפת קבעי עליו המוציא ושלש ברכות מש"ה כל כמה שלא ברור לנו שיש שם חשיבות ואינו בכלל כיסנין יש להקל שלא להצריך המוציא וג' ברכות ט"ז. והב"ח מחמיר אפי' אית בהו תבלין או דבש דלא יאכלם אלא בתוך הסעודה אא"כ הדבש והתבלין הן מרובים מהקמח ע"ש וט"ז דחה דבריו ע"ש ועי' בתשובת גינת ורדים כלל א' סי' כ"ד דף י"ג:
טו סָעִיף ח אובליא"ש. נראה שהוא נאפה מבלי גלגול רק שמערב קמח עם מים לישה עבה. ט"ז:
טז סָעִיף ח ניבלא"ש. שקורין נאלסינק"י דהיינו שמערבין קמח עם מים בקדירה כמו דייסא ושופכין העיסה על עלי ירקות רחבים ונאפים בתנור עם העלים:
יז סָעִיף ח סעודתו. ושיעור קבע הוא ג' או ד' ביצים עיין בספר פרח שושן כלל א' סי' ד' ועיין יד אהרן ע"ל ס"ק ח' מש"ש בשם מ"א. וט"ז העלה דאין לקבוע סעודה ולברך המוציא בכל מינים שבלילתן רכה והם דקים אבל המין שקורין נאלסינק"י מהני קביעות לברך המוציא דהא אינם דקים ע"ש:
יח סָעִיף ח הסעודה. פי' שאין אוכלין לשבוע אלא לתענוג או לקינוח להקל מכובד המאכל:
יט סָעִיף ז לפניהם. וא"כ כל מיני פת הנזכרים בסעיף ז' טעונים ברכה לפניהם תוך הסעודה כשאוכלין לקינוח והא דקי"ל בירך על הפת פטר את הפרפרת היינו כשבאין להמשיך תאות המאכל. כללא דמילתא כל שאוכל למזון ולתבשיל כגון עפי"ל פלאדין ופאווידלי פלאדין תמיד מחמת הסעודה הם באים וא"צ לברך עליהם תוך הסעודה כי הפרי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מבפנים ולברך עליהם בפה"ע דהוי ברכה לבטלה דקימחא עיקר עיין סי' קע"ז. ודבר שבא לקינוח או לתענוג כגון עוגות דקות או מיני מתיקה שכתב בס"ז צריכה ברכה ואין הפת פוטרתן אא"כ שבאין להמשיך תאות המאכל מ"א. ואפלטק"ס והויז"ן בלאזי"ן שקורין פריטל"ך צריך לברך במ"מ בתוך הסעודה. ט"ז:
כ סָעִיף ח המרקחת. היינו כגון מה שמטגנין בפורים נויא"ט על עיסות שאין לברך על אותה עיסה כ"ז שאוכל אותה עם הנוא"ט. אבל אם אוכל העיסה בפ"ע מברך עליה במ"מ דבשעת אפיה לא נאפה בתורת לחם ע"ל ס"ק י"א ט"ז:
כא סָעִיף ט כזית. מי שאכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית אחר תוך כדי אכילת פרס ולא היה בדעתו כשבירך על הראשון. נסתפק בהלק"ט ח"ב סי' קמ"ז אם מחויב לברך לאחריו. ועיין עוד שם סי' רנ"ז:
כב סָעִיף י נתבשל. דהיינו שנתן הלחם בכלי ראשון אבל אם הניח הפירורין בקערה ועירה עליהם רותחין לא מיקרי נתבשל ב"י מרדכי. וכתב המ"א נ"ל מאחר שיש מחלוקת בי"ד סי' ס"ח אם עירוי מבשל ככלי ראשון לכן יש למנוע שלא לאכול פירורין שעירה עליהם מכ"ר ונראה שיש בו תואר לחם וכ"ש כשאוכל הרבה עד ששבע ממנו דהוי ספק דאורייתא אם יברך ב"ה לכן יברך על פת אחר תחלה כמ"ש סי' קע"ז:
כג סָעִיף י כזית. פי' שבכל פרוסה בפ"ע הוי כזית:
כד סָעִיף י במ"מ. ובכל הני אפי' קבע סעודתו עליו מברך במ"מ כיון דלאו פת הוא כלל וע"ל ס"ק י"ז. איתא בגמרא אם פירר הלחם עד שמחזירן כסולת ואחר כך חזר וגבלן יחד וחזר ואפאן צריך לברך המוציא. וכתב המ"א א"כ אותם שעושים פרימזלי"ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריך לברך המוציא כיון שתחלתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל א' כזית. ומ"מ אם עירב בהן קמח וטגנן בשומן או לשו בהן צ"ע אם נלך אחר הרוב. ועיין סעיף י"ג. וכנה"ג בשם הש"ך ח"א סי' קס"ג פסק בפשיטות דיברך במ"מ ע"ש. ומיהו אותן המטגנים פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא כמ"ש בש"ע. מ"א ע"ש:
כה סָעִיף י דק דק. דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת:
כו סָעִיף יא במים. וה"ה הנותנים חתיכות פת שמייבשין על הגחלים בשכר וקורין פעני"ץ נמי דינא הכי של"ה. והיינו שאין בהם כזית בכל א' וכמ"ש בסעיף שאח"ז:
כז סָעִיף יב ביין אדום. שעי"ז נשתנה צורתו אבל בלבן הוי דינו עד שיתלבן היין מחמת הפת כמ"ש בסעיף שלפני זה ולענין אם חייב לברך על היין נראה דאזלינן בתר העיקר אם היין עיקר ואכילת הפת בתוכו למתק את השתיה מברך על היין ופוטר את הפת ואם הפת עיקר והיין למתק לו האכילה מברך על הפת ופוטר את היין ואם שתיהם עיקרים מברך על שניהם על הפת במ"מ ועל היין בורא פרי הגפן ע"ת ועיין מ"א ס"ק למ"ד:
כח סָעִיף י דנהמא. פי' כגון שאפאו באלפס אפ"ה לא הוי לחם ול"ד למ"ש בסעיף י' דהתם הוי לחם מעיקרא לכן כל זמן שיש בו תואר לחם לא נפיק מתורת לחם ועי' סי"ד בהג"ה דמעט משקה לא מיקרי משקה:
כט סָעִיף יג בחלה. פי' למ"ד דחייב בחלה אבל אנן קי"ל דפטורה כמ"ש בי"ד סי' שכ"ט עיין מ"א:
ל סָעִיף יג להקל. פי' שאין מברכין המוציא רק במ"מ ומ"מ נ"ל שאם שבע ממנו הוי ספק דאורייתא וצריך לברך בה"מ מספק כמ"ש סי' קפ"ד ס"ד מ"א:
לא סָעִיף יג וקרעפלי"ך. פי' שממולאין בבשר דאלו ממולאים במיני פירות הוי כיסנין כמ"ש ס"ז אפי' נאפה בתנור מ"א. וט"ז כתב דלעולם הוי כיסנין אפילו ממולאים בבשר ע"ש ועמ"ש בס"ק ד':
לב סָעִיף יד הוא. ובכלל זה איב"ר זאטיני זעמיל:
לג סָעִיף טו ומים. ובלילתן רכה מאוד כמ"ש ס"ח:
לד סָעִיף טו עליו. מ"א חולק ופסק דמהני קביעות בטריתא כמו בטרוקנין. ומ"מ אותן שאופין בדפוס ברזל אע"פ שהן מכונסין בדפוס שקורין וואפלטקיס מ"מ כיון שהן רקיקין דקין מאוד אחר האפייה אפי' קבע עלייהו לא הוי קביעות ומברך במ"מ עיין מ"א:
לה סָעִיף טז לחם. כלומר בצק. דלחם שאופין בשפוד לחם גמור הוא. מ"א:
לו סָעִיף י בגבינה. ע"ל ס"ק ל"א מש"ש. וט"ז כתב דלעולם הוי כיסנין בין במילוי בשר בין במילוי פירות. והש"ע איירי כאן בקבע סעודתו וקמ"ל דה"א דפשטיד"א זו אפי' קבע סעודתו לא יברך המוציא מכח דעיקר בשר קמ"ל דלא ע"ש. ומ"א מחלק בין מילוי בשר למילוי פירות ובשמים דמילוי פירות ובשמים הוי קינוח והוי כיסנין ע"ש. ודע דפת של כיסנין דמברך עליה במ"מ הוא אפי' אם אפאו בתנור. כללי סי' זה. א עיסה שנילושה במי פירות ונאפית אח"כ בסעיף ז'. ב אם נטגנה במי פירות או במים בסעיף י"ג. ג ואם ממולא בפירות בסעיף ז'. ד ואם ממולא בבשר ודגים בסעיף ט"ז. וכל זה בבלילתו עבה. ה בלילתו רכה בסעיף ח' ובסעיף י"ד וסט"ו. ו ולחם גמור ששראו ובישלו אח"כ בסעיף י'. כן הוא למחבר מ"א דמחלק בין מילוי בשר למילוי פירות. אבל להמחבר ט"ז אין חילוק בין מילוי בשר או שאר דברים ולעולם הוי כיסנין ואיירי בסעיף ז' בין במילוי בשר בין בשאר דברים וסעיף (ט"ז) [י"ז] איירי בקבע עלייהו ודו"ק ועיין בבני חייא. ופרח שושן כלל א' סי' ה' וסי' ג' וביד אהרן:
א סָעִיף א (ס"ק א) פת קיבר וקטן לכאורה משמע בטור כו' דבטור הל' משונה מל' הש"ע דז"ל הטור מברך על השלם אפי' הוא פת קיבר והחתיכות פת נקיה ואפי' השלם קטן מן החתיכות עכ"ל מדלא כללינהו יחד מברך על השלם אפי' הוא פת קיבר וקטן כמ"ש בש"ע א"ו דהטור או או קאמר דהשלם אין לו רק חסרון א' נגד החתיכות או שהוא פת קיבר כו' ושוין בגדלות או שהוא קטן ושוין בנקיות. אבל בגמ' משמע כו' דהא מסיים אבל פרוסים כו' ומיירי בפרוסות גדולות דבהכי פליגי כו' לכאורה כוונתו דהאמרי' דף ל"ט ע"ב הביאו לפניו פתיתים ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים ור"י אומר שלמים מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חטין ושלמה של שעורים ד"ה מברך על פרוסה של חטים כו' אר"נ ב"י וירא שמים יוצא ידי שניהם כו' מניח פרוסה תוך השלמה ובוצע ופי' רש"י מדאמר רב הונא מברך ולא אמר מצוה כו' כמ"ש ר"י א"ו דאיירי שהפתיתים ושלמים שוין בגדלות וכיון דשלם לר"ה לא הוי מעלה לכן אמר מברך אם ירצה דשניהם שוין אבל אם הפתיתים גדולים מן השלמים ס"ל לר"ה דצריך לברך דוקא על הפתיתים הגדולים ור"י ס"ל אע"פ שהפתיתים גדולים צ"ל על השלמים. והקשו התוס' דא"כ ר"ה ור"י הם סברות הפוכות. לכן פי' ר"ת דפליגי דוקא בפתיתים גדולים מן השלמים וס"ל לרב הונא דמעלת גדלות ומעלות שלמי' שוין לכך מברך על איזה שירצה ור"י ס"ל דשלם עדיף וקיי"ל כר"י וכפירוש ר"ת ולפ"ז ראיית מ"א דעל כרחך מאי דאמר הש"ס אבל פרוסה של חטים כו' מיירי שהפרוסה גדולה מן השלמה דומי' דפליגת' דמיירי לפי' ר"ת שהפתיתים גדולים דומיא דהכי מה שמודה ר"י מיירי בפרוסה גדולה ואפ"ה מדנקט דוקא חטה דחשיב משעורים מדאקדמ' קרא בשבח ארץ ישראל דכתיב ארץ חטה ושעורה דכל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה וכדלקמן סי' רי"א סעיף ד' להכי מברך על הפרוסה של חטים ת"ל בלאו הכי הא יש לפרוסה שני מעלותא דחטה הוא יותר נקי משעורה השניה שהוא גדול א"ו דאפי' יש לפרוסה שני מעלות מ"מ שלם עדיף ולפ"ז דברי מ"א צ"ב דהא התוס' דחו פי' רש"י עוד מצד קושיות אחרות וז"ל ועוד תימ' (לפי' רש"י) אמאי שינ' בסמוך לשונו דנקט ל' פרוסה של חטין ע"כ פי' ר"ת כו' והיינו דלפי' ר"ת ניח' כמ"ש הרא"ש וז"ל הילכך מברך על השלמ' אפי' היא קטנה מן הפרוסה דבהכי איירי פלוגתייהו מדנקט פלוגתייהו פתיתי' ושלמים ובתר הכי קאמר פרוסה של חטין כו' דפרוסה משמע שהוא קטנה מן השלמה דל' פרוסה משמע חצי השלם כו' ורבות' אשמעי' אע"ג דפרוסה של חטין קטנה צ"ל עליה תחלה משום דכל הקודם בפסוק כו' עכ"ל הרי מבואר היפך ממ"ש מ"א דאדרבה פרוס' של חטין מיירי שהיא קטנה מן השלימ' ולהכי איצטרך לטעם משום דמוקדם בקרא אבל לעולם כשיש לפרוס' שני מעלות י"ל דמברך על הפרוסה כדמשמע בטור אמנם מדברי התוס' דלשם יש למ"א ראיה שכתב בד"ה אבל פרוס' של חטין כו' ד"ה מברך כו' דחטי' עדיפי דאקדמי' קרא אבל פתיתים ושלמים ממין א' אפי' יהיו הפתיתי' מפת נקיה והשלמים מפת קיבר מברך על השלמי' עכ"ל התו' ומדנקטו התוס' פתיתים מפת נקיה ולא נקטו פרוסה משמע דמיירי דהפרוסה גדולה דהא פתיתי' דנקטו בפלוגתא דר"ה ור"י מה"ט נקט פתיתי' משום דמיירי בגדולים לפי' ר"ת א"כ יש לפרוסה שני מעלות שהם גדולי' וגם הם נקיים כמ"ש התוס' ואפ"ה כתבו התוס' דשם עדיף כיון שהם ממין אחד ודוק' חטים דאקדמ' קרא חשוב יותר מן השלם הרי מוכח כמ"ש בש"ע וכמדומה שלזה נתכוין מ"א ויש ט"ס בדבריו אלא שיראתי לשלוח יד להגיה וגם לא ידעתי באיזה ל' אגיה:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מניח כו' וצ"ע דאיך נעשה פשרה כו' דהא אפי' בה"מ כו' ר"ל דפשרה זו שכ' הרש"ל היא גרוע מפשרת הש"ס דלפשרת הש"ס א' מברך ומוציא לחבירו דהוי ברוב עם הדרת מלך ואיך נעשה כפשרת מהרש"ל לצאת י"ש שיברך כל א' לעצמו ונבטל עי"ז ברוב עם ה"מ (והוא ענין יקר וחשוב דמבטלי בה"מ מה"ט ואיך משום לצאת י"ש נבטלנו) ועוד דליכא פלוגתא בזה כו' ר"ל אי הוי פלוגתא בזה איכא מ"ד דס"ל לברך על פרוסה ש"ח ואיכא מ"ד דס"ל לברך על שלימה של שעורים. וכדי לצאת י"ש מניח פרוסה תחת כו' א"כ יש מקום לפשרת מהרש"ל דעכ"פ בין המברך על הפרוסה ובין המברך על השלם יש לו דעה אחד לסמוך עליו אבל באמת לפי' רבינו תם כנ"ל הא דאמר וירא שמים יוצא ידי שניהם קאי על פרוסה של חטים כו' ובזה האמרי' דברי הכל מברך על הפרוסה וליכא פלוגת' וע"כ צ"ל מאי דאמר ויוצא י"ש ר"ל שני הלחמים וליכ' בושה לשום לחם וכן כתבו התוס' והיינו ליתרון בעלמ' וא"כ איך נאמר דא' יברך על השלם של שעורי' דודאי עביד שלא כדין דהא ליכ' למ"ד דס"ל הכי: ונ"ל דעכ"פ אם הא' אורח כו' ר"ל כה"ג גם מהרש"ל מוד': דהא שרי' לי' כו' והיינו משום דבעה"ב מוצי' בברכתו את האורח ה"ל כאלו האורח מברך וכיון דהאורח אינו נזהר י"ל לברך על נקי של עובדי כוכבים ולכך הותר גם לבעה"ב הנזהר לברך על של עובדי כוכבי' ולא אמרי' דהאורח יברך על נקי של עובדי כוכבי' ובעה"ב על קיבר של ישראל ולא נתיר לבעה"ב הנזהר לברך על של עובדי כוכבים אע"כ דכה"ג ליתא לסברת מהרש"ל דהאורח נגרר אחר בעה"ב: דהא לרש"י וסייעתו כו' דלפי' רש"י דפליגי לר"ה אם הפתיתים גדולים מן השלמה צריך לברך דוקא על הפרוסה ולר"י דוק' על השלם כנ"ל ולכך מפרש וירא שמים יצא ידי שניהם ר"ל ידי ר"ה ור' יוחנן וקאי אכה"ג דהפרוסה גדולה מן השלם ושניהם ממין א' אבל כשהפרוסה חטים ושלימה שעורים הלא בזה מסיק הש"ס ד"ה מברך על הפרוסה כו' ולא על כה"ג קאי מאי דאמר הש"ס יוצא ידי שניהם דהא ליכא פלוגתא בזה ורש"י לא ס"ל דר"ל ידי שניהם דר"ל שני הלחמים וניהו דקי"ל כפי' ר"ת דלדידי' במין א' והפרוסה גדולה מן השלם אי מברך על השלם יוצא לכ"ע דאפי' רב הונא מודה דרשאי לעשות כן וגם לפי' ר"ת פרוסה ר"ל קטנה כנ"ל לכן פי' דקאי על פרוסה של חטין כו' דגם בכה"ג י"ש יצא י"ש בלחמים והיינו דוקא כשהפרוסה חטין דמצינו כן להדיא לפי' ר"ת ולא נוסף ע"ז דבר אחר:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) שלא כו' אבל אם נראה כו' עסי' שס"ו ר"ל דדין זה הוא מרוקח דחיבור מהני וראיית רוקח מהאי דסי' שס"ו כמ"ש בס"ק שאח"ז והא מדאמרי' בסי' שס"ו אין מערבין בפרוסה ע"ש הטעם ואמרי' התם דאם חיבר שני חצאי לחם ונראה כשלם מערבי' בו וסביר' ליה לרוקח דה"ה הכא א"כ כמו דבסי' שס"ו קי"ל דאם נרא' שנתחבר לא מיקרי שלם ה"ה הכא: (ס"ק ד) יכול כו' ברוקח כ' בזה"ל כו' ר"ל דמלשון הש"ע משמע דהרבות' גם בשבת יכול לחברם ואין בו איסור משום מתקן בשבת אבל הל' הרוקח מבואר דגם לצורך שבת יכול לחברם דיהי נקרא עי"ז לחם שלם לצורך לחם משנה:
ד סָעִיף ג (ס"ק ה) ממקום כו' וגם אם קרים בשולא (ד"מ) ר"ל הד"מ הוסיף טעם על מ"ש מהרי"ל ששם נראה כפרוסה: אבל בחתיכה כו' מ"מ היא פרוסה כו מה שאין כן הכא דבאמת היא שלמה אלא דבצד שהיה דבוק היה נרא' כפרוס' ולכן עדיף לבצוע מצד האחרת:
ה סָעִיף ד (ס"ק ז) הנקי כו' ואפשר דנקי עדיף כו' ר"ל דמעלת נקיות מקרי מעלה מצד עצמו כמו מעלת גדול לא מצד דוקא הנקיות הוא חביב ולכן לא מהני מה שאין הנקי חביב לבוצע:
ו סָעִיף ה (ס"ק ט) איזה כו' משמע דוקא לפי שהיה נזהר מדלא כ' דברי הר"ש מיד כשכתב מברך על איזה שירצה אם אינו נזהר והר"ש הי' רגיל כו' משמע דקאי דוקא אדסמיך לי' דהיינו נזהר: כיון דאיכא פלוגת' כו' ר"ל דבירושלמי איתא פת נקי' טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איז' שירצה ומדמים הפוסקים פת ישראל לפת טהורה ופת עובדי כוכבים לפת טמאה ולכן פסקו דפת עובדי כוכבים נקי ופת ישראל קיבר מברך על איזה שירצה אלא דשני דיעות שהביא האגודה חולקים בפי' הירושלמי דדעה א' ס"ל דהירוש' מיירי באינו אוכל חולין על טהרת תרומה ולכן מברך על איזה שירצה ולכן אין ללמוד ממנו לפת עובדי כוכבים כ"א באינו נזהר מפת עובדי כוכבים ודעה שניה ס"ל דהירוש' מיירי אפי' אוכל חולין ע"ט תרומה וא"כ ילפינן מינה לפת עובדי כוכבים אפי' הנזהר מברך על איזה שירצה ולכן באינו נזהר לא הי' הר"ש מצוה לסלק דכה"ג ליכא מאן דפליג ובודאי מותר לדעת הירושלמי לברך על איזה שירצה: ומ"מ משמע שם דאף באינו נזהר הי' הר"ש מסלקו וה"ט דאפשר דלא התיר הירוש' לברך על איזה שירצה אלא בטמאה כו' אבל בפת דעובדי כוכבים דגרע מיניה: דהרב"י לא רצה להורות כמותו ר"ל כדמשמע בת"ה אליבי' דהר"ש וסמך הרב"י על דברי אגודה דמשמע דהר"ש קאי דוקא על הנזהר (אע"ג דהרב"י בחיבורו לא הביא כלל דברי אגודה רק דברי ת"ה) אבל באינו נזהר א"צ לסלק דהוזכר בהדי' בירושלמי להתיר וליכא מאן דפליג בזה וסברא הנ"ל לחלק בין טמאה לפת עובדי כוכבים לא ס"ל להרב"י ודע דמ"ש לעיל בשם הב"ח דבנזהר א"צ לסלק הטעם דס"ל דבנזהר כיון דאין דעתו לאכול ממנו וחייב לבצוע על של ישראל למה יהי' צריך להסירו וכמ"ש רמ"א בהג"ה בסעיף א':
ז סָעִיף ה (ס"ק י) ואין דעתו כו' וא"כ לכ"ע ר"ל אפי' לדעת ת"ה שהובא בס"ק שלפני זה דאפי' בנזהר צוה הר"ש לסלק מ"מ כה"ג דאין דעתו כו' א"צ וכמ"ש רמ"א בהג"ה סעיף א':
ח סָעִיף ה (ס"ק יא) מיסב עמו דאז א"י לסלקו מפני האורח ז"ל הלבוש דאותו אחר רוצה לאכלו וצריך שתעלה גם הברכה עליו לפיכך מותר לבעה"ב כו' ולפ"ז אם האורח גדול שכ' מ"א בס"ק ל"ב בשם הל"ח דבזמן הזה יכול ליתן לבצוע להאורח א"כ ליתא להך דינ' ואפשר בזמן הזה אפי' אין האורח גדול כיון דהמנהג שכ"א מברך המוצי' לעצמו ואין יוצאים בברכת בעה"ב א"כ ליתא לטעם הלבוש ולית' להאי דינא אך לא ידעתי טעם להמנהג:
ט סָעִיף ו (ס"ק יג) לקבוע עליו נ"ל דאם הוא קבע כו' הל' הוא קבע לאו דוק' דהא לאו בדידיה תלי' אלא כל שאחרים קובעים כמ"ש בש"ע וגמ' אלא משום סיפא נקט האי לישנ': וכ"מ הלשון בגמ' כל שאחרי' קובעים עליו ור"ל דהא פי' קובעים עליו הוא שהוא שיעור שביעה ולכך קובעי' עליו א"כ למה נקט ל' קובעים הל"ל כל שאחרים רגילים לשבוע ממנו אע"כ דאי הוי אמר הכי הוי משמע דצ"ל שבעים מן הפת בכסנים לבד ובאמת אפי' אינן שבעים ממנו לבד כ"א ע"י הדבר שמלפתים עמו מיקרי קבע וכן נקט ל' שקובעים עליו דיש לפרשו ששבעים ע"י צירוף מה שמלפתים אלא שהקביעות העיקרי הוא הפת כסני': ואם אכלו לבדו ולא אכל עמו עניני לפתן. בעי' ג"כ שאחרים (דהא לאו בדידי' תלי' כנ"ל) כו' דאם נשער כו' בשלמ' אי אכל עמו לפתן אז א"צ לשער דהא חזי' דהוא שבע ממנו ומסתמ' גם אחרים היה שבעים ממנו אם היה אוכלים עם שיעור לפתן כזה מה שאין כן כשאכלו לבדו דצריך לשער אם היו אחרים אוכלים עמו ליפתן אם היו שבעי' ועי"ז אנחנו לא נדע שיעור הפת דהא לפי ריבוי הלפתן ממעט באכילת פת ואם ימעט בלפתן ירבו בפת א"כ לא ידענו שיעור הלפתן ושיעור הפת: ועפ"ח דעירובין דפ"ב דתנן הא דבעי' שיעור מזון ב' סעודות לערובי תחומין כמה הוא שיעור' רמ"א מזונו לחול אבל לא לשבת ר' יודא אומר לשב' ולא לחול וזה וזה מתכוונים להקל ר"י סבר דבשבת שיעור סעוד' קטנה מבחול כיון דצריך לאכול ג' סעודות ממעט באכילת כל סעוד' ור"מ סבר אדרבא בשבת אוכל יותר דרווחא לבסימ' שכיח ובשבת בסים תבשיליה וס"ל דהפת שוה בשבת כמו בחול אלא דהתבשיל מה שמלפת עם הפת הוא בשבת יותר מתוק לבסים ועי"ז אוכל פת יותר בשבת א"כ איך אפשר לשער לר"י בסעודת שבת הא אנן בעינן למידע השיעור של הפת לבד והא בשבת אוכל עמו לפתן ותבשיל וא"כ לפי ריבוי או מיעוט התבשילין והלפתן יתרבה ויתמעט אכילת הפת איך נשער פת מזון שני סעודות לעירוב והיינו אם היה מלפת עמו היה מספיק לשני סעודות כיון דלא ידעינן שיעור הלפתן אע"כ צ"ל דמשערינן הלפתן כדרך רוב בני אדם מה שדרכן לאכול ברוב סעודות שיעור כמות הלפתן וא"כ ה"ה הכא: ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים כו' מברך המוציא כו' ר"ל דהא הביא הרב"י בשם הראב"ד דסגי באם הוא קובע עליו אפי' אין אחרים קובעים עליו ואע"ג דלא קיימא לן כוותיה אלא דוק' כל שאחרים קובעים עליו מ"מ כה"ג כיון שאם היו אחרים שבעים ממנו אם היו מלפתים עמו הניח מ"א בצ"ע אם יברך המוצי' לכן בצירוף דהוא שבע ממנו לבדו דאיכ' נמי דעת הראב"ד פשיט' ליה למ"א דמברך המוציא ושיעור שאחרים קובעים עליו ראיתי בספר כפות תמרים בסכה וכ"כ באחרונים שהוא שיעור ג' או ד' ביצים והיינו משום דמבואר לקמן סי' שס"ח פלוגת' רש"י ורמב"ם בשיעור מזון שתי סעודות לעירוב דלרש"י השיעור ששה ביצים ולרמב"ם שמונה ביצי' אם כן ממילא סעודה א' לרש"י ג' ביצים ולרמב"ם ד' ביצים וכיון דהוא שיעור סעודה לכל חד כדא"ל מיקרי קובעים עליו:
י סָעִיף ו (ס"ק יד) יברך כו' אע"ג דנמלך כו' א"צ לברך המוציא אם ר"ל נמלך ממש א"כ ניהו דאצ"ל המוציא אבל עכ"פ צ"ל בורא מ"מ כיון דנמלך וע"ל סי' ר"ו במ"א סס"ק ז': צריך ליטול ולברך ענ"י ולברך המוצי' כ"כ מ"א לעיל סי' קנ"ח ס"ק ב' דלא כשל"ה ע"ש:
יא סָעִיף ז (ס"ק טו) י"מ פת כו' מ"מ מין דגן כו' כצ"ל. כמ"ש סי' ר"ח סעיף ב' וסעיף ג' כצ"ל: ואם אינו אוכל העיסה רק הפירות כו' וכמ"ש סי' קע"ז דאוכל פירות תוך הסעודה בלי פת צריכים ברכה לפניהם ואם אוכל העיסה לבדה בלי פירות כ' ט"ז דמברך בורא מ"מ דאזלי' בתר שעת אפיה דבשע' אפיה היה ממול' עם פירות וה"ה פת הבא בכסני':
יב סָעִיף ז (ס"ק טז) שעירב כו' קשה דהרמב"ם כו' כוונתו דהרב"י שינה לשון הרמב"ם ע"פ פירושו של הרב"י בדברי הרמב"ם ורצ' מ"א להוכיח דע"כ פי' הרב"י ליתא מדברי רמב"ם גופי' מוכח כן: ובגמ' משמע קצת היינו דף ל"ז שהביא מ"א אח"ז אמר ר"י חביצ' אי אית ביה פרורים כזית מברך עליו המוציא ואי ליכ' פרורים כזית מברך במ"מ ופריך לקט מכלם (פי' התוספות מכל ה' מינים דגן) כזית ואכלן אם חמץ הוא חייב כרת ואי מצה הוא יוצא י"ח בפסח מוכח דאפי' ליכ' בכל פירור כזית מכל מקום מיקרי לחם דהא קתני לקט מכלם כו' משמע דא' לבד אינו כזית וס"ל להש"ס כיון דמקרי לחם לענין מצה דיוצא בה ה"ה דנקרא לחם לברך עליו המוציא וקשי' לר"י ע"ש הרי דש"ס דימה ברכת המוציא למצה בליל פסח אף דיש לדחות דלא מדמהו כ"א לענין כמות ושיעור אם נקרא שיעור כזית לענין מצה ה"ה לענין מוציא אבל אי הוי לחם לענין מצה שיהיה נקרא גם לחם לענין מוציא ליכ' למשמע מיניה מ"מ קצת משמעות איכא: וכ"מ בהרמב"ם פ"ו ד"ז שכתב וז"ל אין אדם יוצ' באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון כו' זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בו ידי חובתו וכל שאין כו' עכ"ל ובהמ"ז וברכת המוציא חד דינא א"ל מ"מ יש לדחות קצת דוקא לענין אכילת איסור דיניהם שוה ולא לענין מה שנקרא לחם מ"מ קצת משמע כן דהא כללא כייל: וע"ק דא"כ יאכל כו' ולא משמע כן בסי' קפ"ח דקי"ל דאם שכח ביום טוב בבהמ"ז יעל' ויבא צריך לחזור ולברך בהמ"ז משא"כ בר"ח דבר"ח אי בעי לא אכל פת משא"כ שבת וי"ט דלא סגי דלא אכיל פת: והקשה הר"ן הביאו מ"א לקמן סי' קפ"ח האמרי' דדוק' ליל א' של פסח חובה לאכול מצה ולא בשאר הימים ותי' הר"ן דבליל א' כדי לצאת י"ח מצה צ"ל מצה עני' משא"כ בשאר לילי וימי הפסח רשאין לאכול מצה עשיר' והא מצה עשירה היינו שעירב בעיסה מי פירות וא"א לדברי הרב"י דהכא הלא במצה עשירה אינו מברך המוציא ובהמ"ז וא"כ איך אמרי' דבי"ט לא סגי דלא אכיל פת ומה"ט בשכח יעלה ויבא צ"ל ולברך הא אי בעי אכיל מצה עשירה דלא הוי פת: וא"ל דהרמב"ם דוק' כו' אינו יוצא בו י"ח בפסח ולא אמר הרמב"ם בפ"ז דאם לשה במי פירות יוצא בה ר"ל שאר פירות חוץ מד' דברים כמ"ש ה"ה שם: יין הוי כדבש כמ"ש ברמב"ם בהל' חמץ: ועי"ל דהכא כו' שכ' שלשה כו' שלשה כולם בדבש משמע כצ"ל: אבל התם מיירי ר"ל בפ"ז מהל' חמץ שכתב הרמב"ם שלשה במי פירות דיוצא מיירי שיש בה מעט מים ע"כ בלא"ה מיירי שיש בה מעט מים כמ"ש ה"ה שם דאל"כ הלא אינו בא לידי חימוץ וקי"ל דבמצה כזו אינו יוצא דכתיב לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל מצה ודרשינן דוקא מה שבא ליד חימוץ יוצא ידי מצה וכיון שיש בה מעט מים באמת הוי לחם ומברכים עליו המוציא ונתיישב קושיא א' מדברי רמב"ם וש"ס דברכות הנ"ל אבל אכתי לא נתיישב קושייתו מסי' קפ"ח בין לתי' קמא ובין לתי' בתרא כיון שכתב הר"ן דבשאר הימים מותר לאכול מצה עשירה א"כ לתי' קמא היינו דוק' עירב בה א' מד' דברים דבש וחלב כו' וע"ז אינו מברך המוצי' ובהמ"ז לכן לתי' ב' דאכל בלי תערובת מים ג"כ אין מברך המוציא ובהמ"ז ואיך אמרי' לא סגי דלא אכיל פת אבל באמת אין כוונת מ"א בהאי קושי' מסי' קפ"ח להקשות על הרמב"ם דאפשר דהרמב"ם לא ס"ל כתי' הר"ן אלא דס"ל כדעת הפוסקים הא דאמרי' בש"ס י"ט לא סגי דלא אכיל פת מיירי דוק' בליל א' של פסח וליל א' של סוכות ולק"מ אלא דקושית מ"א לדידן להרב"י דהעתיק פה דברי הרמב"ם לפי פירושו דבעירב בה דבש כו' אינו מברך המוצי' ולקמן בסי' קפ"ח משמע דס"ל כהר"ן כמ"ש מ"א בסי' קפ"ח דמשמע מדסתים בסי' קפ"ח דס"ל דכל ימי הפסח אם שכח יעלה ויבא צ"ל ולברך בהמ"ז ובזה א"ש תירוץ מ"א כיון דלהרמב"ם לק"מ ולדידן י"ל דל"ל האי כללא דכייל הרמב"ם דכל שאין מברכים עליו המוציא ובהמ"ז אינו יוצא י"ח מצה ולדידן ג"כ א"ש כיון דלא ס"ל כלל של הרמב"ם כנ"ל וכיון דאסיק מ"א דלא כהרב ב"י אלא דצריך לברך המוציא אף דעירב בו מי פירות אם לא שאין בו מים כלל ולקמן סי' תע"א העלה מ"א דאפי' אין בו אלא מעט שמן מיקרי מצה עשירה ואינו יוצא בה ליל א' א"כ כל ימי הפסח יכול לאכול מצה עשיר דהיינו שיש בו מעט שמן ואפ"ה צ"ל המוצי' ובהמ"ז לדעת מ"א משא"כ אי הוי אמרי' כדעת הרב"י דאפי' עירב בו מעט שמן רק שניכר אינו מברך המוצי' שפיר קשי' דאי ניכר השמן בטעמו הלא אינו מברך המוצי' ובהמ"ז ואי אכל מצה שאין בה שמן כ"א מעט עד שאין ניכר בטעמו א"כ גם מצה עשירה לא מיקרי ויוצ' בה י"ח שאם אין בו אלא מעט מוד' מ"א בסי' תע"א דלא הוי מצה עשירה ע"ש: וצ"ע על הרב"י ששינה ל' הרמב"ם דהרמב"ם כ' שלשה משמע כפי' מ"א והרב"י כ' עירב והיינו כפי פי' הרב ב"י בחיבורו ופי' הרב"י ע"כ ליתא כמ"ש מ"א: ודברי רמ"א עיקר שכ' שכמעט הדבש ותבלין עיקר אע"ג דברמ"א משמע דמ"ש יש בו תערובת מים אלא שהדבש עיקר ומ"א הוכיח לעיל דמיירי באין בו מים כלל מ"מ לדינא הסכים לרמ"א:
יג סָעִיף ז (ס"ק יז) וכוססי' כו' לתיאבון כו' והט"ז כ' ערוכות יפה כגלוסקאות נאות עכ"ל:
יד סָעִיף ז (ס"ק יח) שלכל אלו כו' וכ' הב"ח כו' וט"ז תי' דודאי ברכת במ"מ פוטר אפי' לחם דהא זיין וכן ברכ' אחריה דהיא מעין ג' ראוי לפטור גם לחם אלא משום חשיב' הפת קבעו לו ברכת המוצי' וג' ברכות לאחריה א"כ בספק כהאי עדיף לברך במ"מ ומעין ג' מלברך המוציא ואחריה שלשה ברכות: לא יאכלם אלא תוך סעודה פי' דבאמת קבע סעודתו על הפת ואוכל תוך סעודתו הני כסנים אבל אי רוצה לאכול רק מעט פת כדי לפטור הני כסנים דלא קי"ל כר"ח דאמר פת פוטר כל מיני מאכל וכמ"ש מ"א ר"ס קע"ז ע"ש וגם דוקא שאוכל אותן תוך הסעודה מחמת הסעודה כמ"ש סעיף ח' וכאשר רמז עליו מ"א בס"ק זה: אא"כ הדבש הוא הרוב ר"ל יותר מן המים כ"ש כשאין בו מים כלל ולא נילוש רק בדבש או חלב וכדומה לזה: לכן אין לאכלו כו' ר"ל אפי' אין בו תערובת מים כלל וה"ה קרעפלי"ך שממולאים ר"ל ניהו דבהני תרי מיני פת כסנים כעבין יבשים או שנילושה בדבש וכדומ' מחמיר שלא לאכלן אלא תוך הסעודה מ"מ עיס' הממולא' בדבש ואגוזים וכדומ' אפי' נלושה במים גרידא ליכ' ספיקא ולברך עליו במ"מ והוא י"א הראשון שהביא הרב"י: או הוזין בלאזין. כ' הט"ז זהו מה שקורין פריטליך: ועמ"ש ס"ק ח' אימתי כו' ר"ל הא דכתב הב"ח להוצי' מידי ספק ואכלו בתוך הסעודה דהפת פוטרו מ"מ בעי' דוק' שאכלו מחמת סעודה כמ"ש סעיף ח' וכנ"ל:
טו סָעִיף ח (ס"ק כ) ודקין כגון כו' נאלסינק"י וכ' שם הובא בט"ז דלא מצינו במדינתינו עיס' שבלילתו רכה וכלם בלילתה עבה אף שהפת היא דק מאד הוא ע"י העריכה ע"י גלגל אבל העיסה היתה בלילת' עבה אלא כגון הני נאליסינק"י ששופכים מים ע"ג קמח והוא רך מאד עד שלרכותו א"א להעריכו ביד או לגלגלו בגלגל של עץ אלא שופכים ממנו על עלים רחבים ואופים אותו ע"ג אותן עלים וע"ש אותן העלים נקראי' נאליסניק"י עכת"ד:
טז סָעִיף ח (ס"ק כא) שלא מחמת סעוד' פי' כו' לתענוג כו' והט"ז חולק וכ' דאינו תלוי בדעתו אלא תליא בשיעור אכילתו אם אכל דבר מועט ודאי לקינוח וצריך ברכה ואם אכל הרבה הוי מחמת סעוד' ע"ש:
יז סָעִיף ח (ס"ק כב) טעונים כו' ממ"ש בגמ' אין לך דבר כו' ברכות דף מ"א ע"ב: וא"כ כל מיני פת הנזכרי' בסעיף ז' ר"ל כל מיני פת הבאה בכסני' דינייהו כמ"ש פה בלחמניות דהא בלחמניות לא ידעי' אלא דמדמינן להו וילפי' ממ"ש גבי פת בכסני' א"כ כ"ש שהדין כן בפת הבא בכסנים דמיניה ילפי' שאר דברים:
יח סָעִיף י (ס"ק כד) שנדבקים ל"ד דאפי' כו' ר"ל דלא תימ' דמה"ט נקט נדבקים דוקא שע"י שנדבקו ע"י בישול או ע"י מרק ואז עי"ז יצאו מתורת לחם ולכן באין כזית מברך במ"מ דהא בסעיף י"א וסעיף י"ב לא הוזכר שנדבקו ואפ"ה כיון דאין להם תואר לחם מברך במ"מ א"כ ה"ה הכא בנתחבר ע"י מרק אפי' לא נדבקו אם אין בהם כזית ואין להם תואר מברך במ"מ ודומיא דהכי בנתבשלו אם אין בהם כזית אפי' י"ל תואר לחם אפי' לא נדבקו מבמ"מ דלא מצינו חילוק בין בישול ובין חיבור דמרק כ"א לענין תואר לחם בפחות מכזית ולא חילוק אחר אע"כ נקט נדבקו לרבותא אע"פ שאחר הדבק יש בהם כזית מ"מ אם לא היה כל פרוסה לבדה כזית קודם הדבק דין אין לו כזית י"ל וע' מ"ש בס"ק כ"ח:
יט סָעִיף י (ס"ק כה) נתבשלו כו' לכן יש למנוע שלא לאכול פרורות כו' ר"ל שאין בהם כזית דבכזית אפי' הוי בישול מ"מ מברך המוצי': ונראה שיש בהם תואר לחם דאז יש לספק אי עירוי לא הוי כמבושל ויש לו דין חיבור מרק דאפי' אין בו כזית אי א"ל תואר לחם מברך המוצי' או עירוי הוי כמבושל ול"מ תואר לחם באין בהם כזית: לכן יברך על פ"א תחלה כמ"ש סי' קע"ז וכבר כתבתי לעיל דמה שיאכל פ"א תחלה ר"ל דוק' דרך קביעות אבל לאכול מעט פת אינו פוטר שאר מאכלים וכ"כ מ"א ר"ס קע"ז וכן הדין בכ"מ שהוזכר בסי' זה שיאכל לחם תחלה ר"ל דרך קביעות:
כ סָעִיף י (ס"ק כו) יש בהם כזית פי' שבכל פרוסה בפ"ע כו' ר"ל לא שנעשו כזית ע"י שנדבקו שני חצאי זית יחד דהדיבוק אינו מחשבו לכזית אלא צ"ל דכל פרוסה בפ"ע קודם הדיבוק יש בו כזית וכמ"ש לעיל:
כא סָעִיף י (ס"ק כח) ניכר וידוע כו' דהמרדכי ס"ל כרש"י כו' דאי' דף ל"ז ע"ב א"ר יוסף חביצ' אי א"ב פרורי כזית מברך המוצי' כו' ואי לית בהו כזית מברך במ"מ כו' ואמר רבא עלה הא דאמרי' באין בהם כזית דמברך במ"מ דוק' בלית בהו תואר לחם אבל אית בהו תואר לחם מברך המוצי' ופירש"י חביצה שנתבשלו הפרורים יחד והתוס' דחו פירש"י ולכן פי' התוס' דהיינו שנתחברו ע"י מרק וא"כ פירש"י דחביצ' היינו נתבשלו ואפ"ה אמר רבא אי איכא תואר לחם אפי' ליכ' כזית מברך המוציא אע"ג דע"י בישול שוב אינו ניכר שהוא לחם כמ"ש מ"א בס"ק כ"ז ע"כ צ"ל דכל זמן שלא נימח מקרי תואר לחם אף שאינו ניכר שהוא לחם וה"ה בנתחבר ע"י מרק דינא הכי אבל לדידן דקי"ל כפי' התוס' דחביצא ר"ל שנתחברו ע"י מרק וס"ל להטור דע"י בישול אזיל תואר לחם כמ"ש ס"ק כ"ז וע"כ אפי' אינו נימח לא מקרי תואר לחם דהא סתמ' כ' הטור כיון שנתבשל לא חשיב תואר לחם וא"כ "ה בנתחבר אפי' לא נימח רק שאינו ניכר שהוא לחם לא מיקרי תואר לחם: ודע כו' דלאו פת הוא כלל וגרע מפת הבא בכסנים בסעיף ז': אמרי' בגמ' אם פירר כו' דרב יוסף אייתי ראיה לדין חביצ' אם יש בהן כזית דמברך המוצי' מדתני' האוכל מן המנחות מברך המוציא והא קי"ל דצריך לפותתן שיהיה בכל חתיכה כזית אלמ' בכזית סגי לברך המוציא וא"ל אביי אלא מעתה לר' ישמעאל דס"ל דהיה צריך לפתת המנחה עד שהיה מחזירן לסולתן והיה הפרורים דקים כקמח הכי נמי דלא מברך המוציא וכ"ת הכי נמי והתני' ליקט מכלן (פירש"י מכל ה' מיני מנחות והתוס' פי' מכל ה' מיני דגן) כזית ואכלן מיקרי לחם לענין מצה בליל א' של פסח וכן לענין חמץ וס"ל דה"ה דמיקרי לחם לענין המוצי' אע"ג דלית בכל פירור כזי' דהא ליקט מכלן כזית קתני ומשני דמיירי שערסן פירש"י וז"ל כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן ל' עריסותיכם עכ"ל: דהא מיקרי שי"ב כזית לר"י ר"ל דהא אביי הקשה לר"י דבעי כזית דהא מבריית' שמעי' דאפי' פחות מכזית סגי ועל זה משני כשערסן וע"כ צ"ל דזה מיקרי כזית דל"ל דהוי תואר לחם דהא לא הוזכר בדברי ר"י כלל מתואר לחם ורבא דחידש דין זה תואר לחם בסוף הסוגי' אבל בתחלת הסוגיא לא הוזכר מזה ור"י לא ס"ל כן: ומשמע שם דאפי' מטוגנים כו' כמו שכתבו התוס' ר"ל דהתוס' שם ד"ה לחם כו' הוכיחו דעיס' שבלילתו עבה ואח"כ בשלה או טגנה בשמן מברך המוצי' כיון דהוי לחם לענין חלה ה"ה לענין מוציא והם היש חולקים שבסעיף י"ג ואייתי ראיה מדתני' דמברך המוצי' על המנחות אע"ג שהמנחות היו מטוגנים בשמן וא"כ לפ"ז לפי' רש"י דלוקט מכלן כזית כו' ר"ל מכל המנחות ואהא משני כשערסן הרי אע"ג דהוי מטוגנים תחלה בשמן מ"מ ואפי' פררן אח"כ כשחזר וערסן הוי לחם וכוונת מ"א אע"ג דבסעיף י"ג כ' דיש לנהוג כדעה א' דשם דאם טגנם תחלה מברך במ"מ היינו משום דס"ל דלענין המוצי' לא אזלי' בתר עיסה כ"א בתר אפיה וכיון דבשעת אפי' טגנה לא הוי לחם לענין המוצי' והאי דמנחו' צ"ל כתי' השני של הר"ש בפ"ק דחלה דשאני מנחות דשמנן מועט ואין בו כדי לבטל מתורת לחם עכ"ל א"כ נ"מ לדידן אי לא טגנה בשעת אפיה ראשונה ופררן וחזר וגבלן ואפאו אפי' טיגנה בשמן בשעת גיבול השני מ"מ לא נתבטל מתורת לחם כמו לדעת התוס' דאזלי בתר עיס' אפי' טגנה תחלה מ"מ הוי לחם ה"ה לדידן דאזלי' בתר אפי' וכיון דבאפי' ראשונה לא טגנה והוי לחם אפי' טגנה אח"כ בשעת גיבול השני לא נפיק מתורת לחם וא"כ בהני פרימזיל"ך שהבי' מ"א אפי' טיגן הפרימזל"ך מ"מ מיקרי לחם וע"ש גם בתוס' ד"ה חביצ' כו': ואע"ג דלפמ"ש הרב"י להרמב"ם כצ"ל ר"ל דלשונו סותר זה את זה וכמ"ש בט"ז דתחל' דבריו משמע אי איכ' כזית אע"ג דליכ' תואר לחם מברך המוצי' וסוף דבריו משמע דאפי' כזית אי ליכ' תואר לחם מברך במ"מ ומסיק הרב"י דבריש' מיירי בלישה דהיינו נתחבר ע"י מרק לכן אפי' ליכ' תואר לחם כיון דהוי כזית הוי לחם ובסיפ' מיירי בבישול לכך אפילו אית בהו כזית בעינן תואר לחם ע"ש וא"כ לדידן דקי"ל דלא הוי תואר לחם אלא אם ניכר וידוע שהוא לחם ול"מ מה שאינו נימח דלא כהמרדכי א"כ בבישול אפי' איכ' כזית מברך במ"מ דהא לדידן בבישול לא משכח' תואר לחם דהא בבישול ודאי אינו ניכר כמ"ש לעיל מ"מ הא לא קי"ל בזה כהרמב"ם אלא באיכ' כזית אפי' בבישול ואפי' ליכ' תואר לחם מברך המוצי' וא"כ יהי' צריך לברך על הפרימזליך המוציא וראיתי בספר אבן העוזר שכתב ע"ז וז"ל ודבריו אין נראין לי דשאני התם (ר"ל במה דמשני הש"ס כשערס') דחזר ונדבק ע"י אפיה אבל אם נדבק ע"י בישול לא חשיב חיבור למיחשבי' לחם כו' ותו דעיקר הטעם דמברכי' המוצי' בבישול כיון שכבר שם לחם עלי' לא פקע שם לחם ע"י בישול ובנ"ד מיד שהתחיל השומן ולחם להרתיח שהיד סולדות בו כו' מיד מיקרי בישול לענין שינוי צור' ואז מיד נתבטל מתורת לחם דהא אז מיד לא נעש' ודאי כ"כ מהרה גוש א' וא"כ אז הוי שינוי צורה וגם לית ביה כזי' ולכן אף שנתבשל אח"כ ונעש' גוש א' מ"מ כיון שכבר פקע ממנה שם לחם שוב לא אתי מחדש עלה שם לחם אחר הבישול כו' עכ"ל: ונראה מדבריו שהבין שלא נעשו גוש א' עד שנתדבקו ע"י בישול ולפ"ז המ"ל מדברי מ"א גופי' שכ' לעיל בס"ק כ"ד וס"ק כ"ו דהחיבור והדיבוק שנעשה ע"י בישול לא מיחשב עי"ז פרורים כזית אלא צריך שכל פירור לבד יהי' כזית וכן הקשה באמת בס' א"ר והניח בקושי' ולכן נלע"ד דלעיל מיירי שנדבקו מצד עצמן ע"י מרק או ע"י בישול לכן האי דיבוק לא חשיב שיחשבו ע"י זה פרורים כזית משא"כ הכא דמיירי שגבלן בידים וחברן קודם בישול וכיון דבידים חיברן חשיב האי דיבוק כיון דהוא אחשבי' ומחשב עי"ז פרורים כזית ובזה אזדא לה קושי' שני' דמיד שהתחיל להרתיח דעדיין לא נעשה גוש א' והוי פחות מכזית מתבטל מתורת לחם לפמ"ש ז"א דהא נעשו גוש אחד קודם שנתנן בקדרה לבשל ע"י שגבלן יחד כנ"ל וקושייתו ראשונ' דשאני התם דנדבק ע"י אפי' משא"כ שנדבק ע"י בישול ג"כ ליתא דהא לא נדבקו ע"י בישול ולא התם ע"י אפיה כ"א ע"י גיבולו והא לא קשי' למ"א מנ"ל למ"א דילמא התם משום דנדבקו ע"י אפיה לכך מהני אבל גיבול אם נתבשל לאח"ז לא מהני אין זה קושי' דע"כ צ"ל דכוונת המתרץ כשערסן ר"ל דעל ידי עירוס וגיבול מיקרי פירורים כזית דל"ל משום האפי' שאח"ז דא"כ העיקר חסר מדברי המתרץ דמשני כשערסן והוא מל' עריס' כמ"ש רש"י ועדיין לא הוזכר בדבריו אם אח"ז אפאן או בשלן וא"א דדוק' האפי' גורם שיקר' פרורים כזית הל"ל כשערסן ואפאן דהא העירוס לבד אם בשלן אח"ז לא מקרי פרורים כזית אע"כ צריך לו' דהעירוס לבד דהיינו הגיבול כיון דאחשיב להאי דיבוק גורם שיקרא פרורים כזית ואם כן אפי' בשלן אחר זה אין הבישול מבטל מתורת לחם ומה שכ' רש"י וחזר ואפאן הוא לאו דוקא וחדא מנייהו נקט דנראה לרש"י למלתא דפשיט' דבישול ואפיה בזה שוין דהעיקר תלי' בגיבול של עריס': אמנם כ' בס' א"ר דאם עשה הפרימזלי"ך מלחם שרוי במים י"ל קודם הגיבול בטל מתורת לחם דודאי נתלבנו המים מן הפרורים כמ"ש בסעיף י"א וא"כ מברכים על הפרימזלי"ך כה"ג במ"מ: ומ"מ אם עירב בהן קמח וטגנן וא"כ מצד הקמח מברך במ"מ כמ"ש בסעיף י"ג אי לשו בהן דהוי פת הבא בכסני' כמ"ש סעיף ז' ראוי לברך במ"מ אלא דלגבי הפרורים ל"מ הטיגון ולישה בשמן כמ"ש לעיל נסתפק אי ניזל בתר הרוב אע"ג דקי"ל ס"ס ר"ד דבחמשת מינין מצד חשיבתן ל"מ אם נתערב ברוב ד"א אפ"ה אזלי' בתר ה' מינים מ"מ הכא נסתפק דהא הכל בין קמח ובין פרורים הם מה' מינים אפשר דאזלי' בתר רוב: ומיהו כו' פרוסת שלימות ר"ל דיש בכל פרוסה כזית בלי דיבוק: ובכ"ה כתב בשם רש"ך כו' מ"מ כשחברו כו' ומברך במ"מ כו' וצ"ע דהוא נגד הש"ס הנ"ל וע' בס' אה"ע:
כב סָעִיף יא (ס"ק כט) במים וה"ה הנותנים חתיכת פת כו' וא"כ דעתו גם על הפת אבל במפרר רק מעט לחם כ' סס"ק ל' דהשכר פוטרו:
כג סָעִיף יא (ס"ק ל) ואין מברכים כו' וא"כ לא יצטרך לברך בהמ"ז וכמ"ש ס"ז ס"ק ט"ז ר"ל דע"כ מיירי שלא אכל באות' לילה שום מצה אחרת דאל"כ ת"ל שיצא במצה אחרת וכיון דלא אכל כל הלילה כ"א מצה השרוי' ועלי' מברך ברכה א' מעין ג' והא קי"ל דאם שכח כל ימי הפסח כ"ש לילה א' יעלה ויבא בבהמ"ז צריך לחזור ולברך בהמ"ז משום דלא סגי דלא אכל פת שמברכים עליו בהמ"ז: כמ"ש ר"ס תע"ה ע"ש במ"א ס"ק ד' דלכתחלה צריך לבלוע הכזית בבת אחת וא"כ ע"כ מיירי ששרה כזית שלם דמסתמ' איירי ש"ע בנידון דיוצא לכתחלה אי איכ' כזית אע"ג שנתלבנו המים מ"מ שם לחם עליו דבכזית לא בעינן תואר לחם ואע"ג דבסי' תע"ה אינו מבואר רק שצריך לבלעם יחד אבל ליתן לתוך פיו שני חצאי זיתים בבת אחת אפשר אפי' לכתחלה ש"ד ואע"ג דמ"א בסי' תע"ה דימה דין זה למ"ש ספ"ז דחולין. ולשיטת התוס' שם ד"ה חלקו כו' משמע שיהי' הכזית שלם כשנותנו לתוך פיו מ"מ אין ראיה גמורה משם דדוק' לענין אבר מ"ה אמרי' כן דחידוש הוא כמ"ש תוס' ורש"י שם מ"מ כיון דצריך לבלוע עכ"פ כזית בבת אחת מסתמ' אינו מחלקו לפחות מכזית כששורהו: כ' רש"ל כו' וכ"כ התניא כו' לפיכך טוב לברך תחלה על המשקין משום דאינו ברור לו דין זה שהפת פוטר כה"ג המשקה: ולשיטתי' אזיל כו' ר"ל במה שגם בשאר משקים חוץ יין מסתפק אי נפטר ע"י הפת ששרה בו דהוי פת עיקר ולכן כ' שטוב לברך תחלה על המשקין והא אפי' לא שרה בו הפת קי"ל בסי' קע"ד סעיף ז' דאינו מברך עליהם דהוי דברים הבאים מחמת סעודה אלא דאזיל לשיטתי': ונ"מ לדידן כו' ר"ל אפי' בשאר משקין דקי"ל דא"צ לברך עליהם כשאכל פת אפ"ה נ"מ אי חשבינן פת ששרה עיקר ופוטרת או לא. וביין ודאי גם לדידן דהא שותה יין תוך סעודה צריך לברך עליו: אם אין בו תואר לחם ואין בו כזית דמברך במ"מ א"כ אי לא שרה בו היה צריך לברך על המשקה: דדוקא תוך הסעודה שאכל פת ובירך המוצי' פוטר המשקין דה"ל דברים הבאים מחמת סעודה. אח"כ מצאתי בתוס' כו' ונפשט' ספק של התניא: ומהרי"ל כ' כו' פת שנפל כו' לאו דוקא אלא שרה בידים: ממ"ש התוס' בברכות דף מ"א ע"ב דא"ר פפא הלכתא דברים הבאים תוך הסעודה מ' הסעוד' אין טעונים ברכה לפני' ולא לאחריה ופרש"י שבאים ללפת הפת ובאמת מלפת בו הפת והקשו התוס' א"כ מאי פריך הש"ס ע"ז אי הכי יין נמי ניפטרי' פת שאני יין ששותהו לבדו ואינו בא ללפת ולא מלפת בו ואינו טפל לפת וא"ל לפי' הקו' נפטרי' פת כששורה פתו ביינו קאמר דה"ל יין טפל דהא לא אשכחן שיברך על היין בענין זה ולכן פי' התוס' (עוד מהכרח קושי' אחרת) דברים הבאים כו' כלו' דברים הרגילים לבא מחמת הסעוד' בפת ורגילים לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים כו' אפי' אכלן תוך הסעוד' בלא פת כיון דמשו' פת הם באים אין טעונים ברכה כו' ופריך א"ה יין נמי כו' דודאי מחמת הסעודה בא כו' דאי לאו הסעודה לא ישתה כו' עכת"ד ומשני הש"ס דמה"ט יין לא פטרי' פת דשאני יין משום חשיבתו אין הפת פוטרתו תוך הסעודה וסבירא למהרש"ל דע"כ רש"י צריך לישב קושית התוס' מקושיו' הש"ס א"ה יין נמי נפטרי' פת וע"כ צ"ל דרש"י ס"ל כהא"ל של התוס' דפריך נפטר' פת כששורה פתו ביין והוי קים לי' להש"ס דמברכי' אפי' כה"ג ומשני יין משום חשיבותיה הרי דלרש"י אפי' שורה פת ביין צ"ל על היין: נ"ל דאם מפרר כו' וז"ל הרמב"ם כו' דמוכח מיני' דאפי' בה' מיני' ופת שעירב בתבשיל אי הפת טפל א"צ לברך עליו וכן מבואר ר"ס רי"ב (ס"ק לא) תרייתא כו' באלפס ובשלה שכ' בש"ע ר"ל באלפס עם מעט מים דל"ל דמיירי בקדרה הא כ' לעיל ס"ק כ"ז דבבישול לא משכחת תואר לחם לכן הוצרך מ"א לו' דמיירי באלפס וע' במ"ש ס"ק ל"ו: ועסי' ד' בהג"ה דמעט משקה ל"מ משקה ועדיין לא ידענו שיעור של אותו מעט וא"ל קצת שיעור ממ"ש הר"ש פ"ק דחלה לשיטתו דס"ל כדיעה זו דבטגנ' מברך במ"מ והתניא בברכות דף ל"ז אם אכל מו המנחה מברך המוציא אע"ג דהמנחות מחבת מרחשת הי' מטוגני' בשמן ותי' לחד תירוצא וז"ל הואיל ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו (ר"ל תורת לחם) וכ"כ הרא"ש בפ' כל שעה וז"ל הואיל ושמנה מעט והוי כמו אפוי עכ"ל ומשיעור השמן והסלת יש לשער קצת:
כד סָעִיף יג (סקל"ב) ואפי' נתחייב' פי' אפי' למ"ד כו' דע דדעת ר"ת והוא היש חולקים ס"ל עיסה שבלילתה עבה אע"ג שטגנ' אח"כ חייבת בחלה דאזלי' בתר שעת גלגל דהוי עבה ומיקרי לחם וכל דהוי לחם לענין חלה הוי לחם לענין מצה וס"ל לר"ת אפי' הי' דעתו מיד בשעת גלגול לטגנה או לבשלה מ"מ חייב בחלה ומברך המוציא ודעת ר"ש דאם הי' דעתו בשעת גלגל לטגנ' או לבשל' אע"ג דבלילת' עבה מ"מ לא מקרי לחם לענין חלה ופטור' מן החלה כ"ש שאינו מברך המוציא ואם הי' דעתו בשעת גלגל לאפות' ואח"כ נמלך לטגנ' או לבשלה חייב בחלה מצד הדין דאזלי' בתר שעת גלגל ואז הי' בלילתו עבה ודעתו לאפות' ה"ה אם הי' דעתו אז לבשל' אלא שאפה קצת ממנו אז אפי' מה שבישל חייב בחלה ובזה הטעם משום גזירה כיון שאפה קצת שמא ימלך ויאפה הכל אולם בשני דינים הללו דמודה הר"ש דחייב בחלה אינו מבואר להדי' בדבריו האיך ס"ל לענין המוציא אי מברך עליו המוציא ודעת הרר"י ורי"ו דאפי' בנדון דחייב בחלה מ"מ אינו מברך המוציא דדוקא לענין חלה דחיובו בשעת גלגל ואז הוי בלילתו עבה והוי לחם וחייב משא"כ מוצי' דאזלי' בתר שעת אפיה וכיון שאז טגנה או בשלה אינו מברך המוציא דאז לא הוי לחם וקי"ל בי"ד לענין חלה כדעת הר"ש דאפי' בלילתו עבה אם הי' דעתו מיד לטגנ' או לבשל' פטורה מן החלה ומעתה קשה למ"א על מ"ש הרב"י ואפי' נתחייב' בחלה והיינו דעת הרר"י ורי"ו הא לדידן באמת גם מחלה פטור' ולכן צ"ל דכוונת הרב"י אפי' למ"ד דחייבת בחלה ואף דלמסקנת מ"א דלהר"ש אפי' הי' דעתו לאפותה דמודה בחלה וגם הכי קי"ל בי"ד מ"מ אינו מברך המוציא וא"כ י"ל דמה שכ' ואפי' נתחייבה בחלה ר"ל בנדון דמחייב' דהיינו כשהי' דעתו תחלה לאפות' מ"מ אינו מברך המוציא וכן תי' הט"ז באמת (ואפ"ה על הטור שפיר הקשה הרב"י דהטור סתמא קאמר דוחק לאוקמי דוקא כה"ג ואף הב"ח רצה לתרץ כן) מ"מ תחלה קודם שבירר מ"א את דעתו דלא כהב"ח דס"ל דכי האי גווני באמת להר"ש מברך המוציא הוצרך לו' דדברי הש"ע במ"ש ואפי' נחחייבה ר"ל למ"ד דס"ל הכי ולמסקנת מ"א באמת י"ל כן דמ"ש ואפי' נתחייב' ר"ל אפי' הי' בענין שנתחייב דהיינו כשהי' דעתו לאפות' מ"מ אינו מברך המוציא וכדעת הרר"י ורי"ו ור"ש לענ"ד שז"א דבשלמ' בחלה כו' החיוב בשעת ליש' כו' המ"א כ' כן מסבר' דנפשי' די"ל דס"ל להר"ש כן וכדעת הרר"י ורי"ו הנ"ל אבל עכשיו לא כ' מ"א הכרח דר"ש ס"ל כן דהא הי"א דהיינו ר"ת ס"ל דחלה וברכת המוציא שוין וע"כ לא ס"ל סברא זו דבמוציא אזלי' בתר שעת אפיה אלא עכשיו כונת מ"א לדחות דברי הב"ח שכ' כן לסבר' פשוטה דבדעתו לאפותה דחייב בחלה מברך המוציא ע"ז כ' מ"א דאין זה פשוט די"ל דס"ל להר"ש כהרר"י ורי"ו דחלה והמוציא אין תלוי' זה בזה דכיון דחיוב המוצי' לא בא עד שעת אפי' ולבסוף מייתי מ"א ראי' לדבריו מדברי הר"ש גופי' מראייתו מרקיק כו': ולא עוד אלא אפה כו' משמע דאפה מעט יותר חידוש דאינו מברך המוצי' ממה דאינו מברך המוציא כשדעתו לאפות' ואדרב' איפכ' מסתבר' דבדעתו לאפות' חייבת בחלה מצד הדין יותר יש מקום לו' דמברך המוצי' מאפה מעט דאפי' בחל' אינו חייב מצד הדין אלא משום גזירה כנ"ל דאז מסתבר' יותר שלא לברך המוציא אלא משום דבסוף כ' מ"א דטעות הב"ח יצא ממ"ש הרב ב"י באפה קצת ומיני' יליף הב"ח דאם דעתו לאפות' מברך המוצי' ועל זה שייך אפי' אפה קצת דזה שורש דין הב"ח מ"מ אינו מברך המוציא דל"ל דכוונת המ"א ולא עוד אלא אפה כו' ר"ל דאיכא תרתי שהי' דעתו לאפות' וגם אפה ממנו קצת והוי שפיר רבותא דז"א דניהו דהדין אמת לשיטת מ"א מסבר' אבל לפ"ז לא א"ש הראי' שהבי' מ"א לדין זה ממהר"ם דהא בנדון מהר"ם הי' דעתו לבשל' אלא ע"כ כוונת מ"א כפשוט' שהי' דעתו לבשל' ואפה קצת ואייתי שפיר ראי' ממהר"ם וא"כ צ"ל כנ"ל אבל מ"מ הדין אמת מסבר' לדעת מ"א אפי' דעתו לאפות' ואפה קצת והשאר בישל אינו מברך המוצי' דזיל בתר טעמ': וכ"כ רי"ו שמהר"ם כו' משום ספק ברכה דמהר"ם נסתפק אי קי"ל לענין חלה בדעתו לבשל' כר"ש דפטור' או כר"ת דחייבת ולכן אפה ממנו מעט דכהאי גוונ' אפי' להר"ש חייב בחלה ואפ"ה לא אכלו אלא תוך הסעוד' משמע אפי' כה"ג ספק אי מברכים עליו המוציא: וכ"ד הר"ש שמבי' ראי' ר"ל דאין מברכי' המוציא אם נתבשל אע"ג שהית' תחלתו עיסה: (שם בפ"ק דחלה) מרקיק המבושל דקי"ל לקמן סי' קס"א דאין יוצאים בו ידי מצה: כ"ש כשיהי' רק כו' הם דברי מ"א להוכיח דלא כהב"ח שכ' דס"ל להר"ש אי דעתו לאפות' ואח"כ בישלה מברך המוציא כנ"ל: וגם גבי הא דמייתי חביצא ר"ל דהר"ש הקשה שם לנפשי' דס"ל היכי דבשלה אח"כ אינו מברך המוציא והא חביצא אם יש פרורים כזית מברך המוצי' ולפי' רש"י היינו מבושל ותי' דלית' לפי' רש"י אלא חביצ' פי' כפי' התוס' שנתחבר ע"י מרק אבל לא נתבשל וא"כ מזה ג"כ ראי' דלא כהב"ח דאפי' נאפה תחל' הבישול מבטל' מתורת לחם כ"ש כשלא נאפה רק הי' דעתו לאפותו והוא ממש ראיה ראשונ': ונ"ל שלשון הרב"י כו' בעשא' כעבין כו' קאי על לחם העשוי לכותח המבואר בסעיף ט"ז אמרי' בברכות תני ר"ח לחם העשוי לכותח מסיק הש"ס עשאן כלמודין היינו קרשי' שלא ערכן בצורת הפת פטורי' מחלה אבל עשאן כעבין חייב בחלה וס"ל להרב' פוסקים דבעשאן כעבין בכל ענין חייב בחלה אבל הרב"י הביא בשם הר"ש שכ' פ"ק דחלה דבעשאן כעבין נמי לא מחייב בחלה אלא היכי דשקיל כו' וסיים ע"ז הרב"י ומשמע דה"ה לענין המוציא: וסבר הב"ח דה"ה לענין המוצי' אם אפה כו' ומיני' יליף הב"ח כיון דס"ל להרב"י דדין המוציא עם חלה שוין לענין אפה ממנו קצת כיון דמקרי לחם לענין חלה ה"ה לענין המוצי' א"כ ה"ה בדעתו לאפותו כיון דהוי לחם לענין חלה ה"ה לענין המוצי': דהיכי שייך למגזר ר"ל כיון דאפה קצת אינו חייב בחל' אלא משום גזיר' והגזיר' לא שייכא אלא בשעת גלגל דאז חיוב החל' משא"כ מוציא דחיובו לאחר אפיה ל"ש גזרה זו: ועוד דא"כ כו' ולא חילק וה"ל לכתוב שם דאם עשאן כעבין ואפה קצת מברך המוצי' וע' בס"ק מ"ג: אלא ע"כ כוונת הב"י דה"ה כו' קאי על ריש דברי הר"ש דפוטר אפי' כעבין מחלה אי לא אפה קצת דלא מקרי לחם וא"כ ה"ה לענין המוציא וא"כ ממילא לענין המוצי' אפי' אפה קצת כיון דל"ש שם הגזיר':
כה סָעִיף יג (סקל"ד) ונהגו כו' וכ"מ ס"ס זה דזה מקרי קולא אי מברך במ"מ ממ"ש מ"א ס"ק מ"ג אע"ג דלחם עשוי לכותח אי עשאן כעבין פסק בי"ד דחייב בחלה היינו לחומרא אבל לענין ברכה היקל לברך במ"מ הרי דזה מקרי קולא וכן ה"מ להביא ראי' מסעיף ז' והלכ' כדברי כלם משום דספק דרבנן אזלי' לקולא ע"ש: דלא כהב"ח שהבין דונהגו להקל ר"ל לברך המוציא:
כו סָעִיף יג (סקל"ה) שיברך כו' כיון דבלילתן כו' פת פוטרתן ר"ל דהוי קשיא מאי מהני שאכלו תוך הסעוד' אכתי לא יצא מס' דהא פת הבא בכסנין מבואר בסעי' ח' אי אכלן תוך הסעוד' שלא מחמת סעוד' אין פת פוטרתן צ"ל במ"מ וא"כ עדיין למ"ד דמברך במ"מ על עיס' שטגנה גם אי אוכל פת תחל' צ"ל במ"מ לזה תי' דהיינו דוקא פת הבא בכסנין צריך לברך תוך הסעוד' במ"מ אבל הכא כיון דבלילתן עבה כו' לא הוי פת הבא בכסנין ולכן לכ"ע פת פוטרתן: ומיהו בסעיף ז' דכעבין יבשים כו' אפי' בלילתן עבה ואינו נילש ואינו ממולא בשום דבר אפ"ה י"א דהוי פת הבא' בכסנין וכ' לעיל דנקטי' לקולא ככל הדברי' וא"כ אכתי תקשי דאין פת פוטרתן: אלא העיקר ר"ל דבלא"ה לק"מ:
כז סָעִיף יג (סקל"ו) לאחר אפיה נ"ל דנקט כו' ר"ל דלא תקשי הא בבישול מיירי ואיך כ' רמ"א לאחר אפיה ולכן מחק של"ה תיבת לאחר אפיה: דאי בשלו כו' דלא הוי ת"ל כו' כמ"ש סעיף י' עיין שם במ"א ס"ק כ"ז ולפ"ז צ"ל מ"ש הרב"י בשלה או טגנ' ר"ל בשלה במחב' וכן צ"ל פי' בשלה שכתבו הפוסקי' וכן מהר"ם דמשום ספק בבלילתו עבה שבשל' שאפ' מעט צ"ל ג"כ שבשלה במחבת והא דמייתי הר"ש בפ"ק דחלה ראיה דעיס' שבשל' אינו מברך המוציא מרקיק המבושל דאינו יוצ' ידי מצה והובא גם בהרא"ש פ' כל שעה והא י"ל דמיירי במבושל ממש דמודה ר"ת י"ל דהר"ש לא בא להקשות על ר"ת כ"א בא להבי' ראיה לנפשי' דס"ל דבישול מוצי' מידי לחם ואינו מברך המוצי' והוא לא ס"ל לחלק כדמחלק ר"ת ובטור בין יש בו תואר לחם או לא. או דס"ל להר"ש דהאי דרקיק המבושל סתמ' קתני משמע אפי' מבושל במחבת ולא בקדר' דאיכ' תואר לחם אפ"ה אינו יוצא ידי מצה:
כח סָעִיף יג (סקל"ז) פשטיד"א כו' כמ"ש ס"ס זה דמילוי כזה לא הוי פת הבא בכסנין:
כט סָעִיף טו (סקמ"א) ואפי' קבע כו' ול"נ דהדין עמו ר"ל עם הטור: לא חלקו ר"ל בין טרוקנין לבין טריתא: דדמי לעיס' כו' ר"ל אל תתמ' שיהי' פטור מן החל' משום דלא מקרי לחם ומ"מ לענין המוצי' אי קבע עליו יקרא לחם ויברך המוציא לזה כ' דהא אשכחן כה"ג בעיס' הנלוש' במ"פ דפטור מן החל לדעת הרא"ש (אבל אנן לא קי"ל הכי אלא חייב בחל' וכמ"ש בי"ד סי' שכ"ט ולדעת דריש' בשם מהרש"ל גם הרא"ש מוד' דחייב הביאו מ"א לקמן סי' תס"ב ס"ק ה') ואפ"ה כו': והרב"י העתיק דברי רי"ו כו' דמיניה אייתי ראיה לדבריו דבטרית' אפי' קבע עליו מברך במ"מ ולאחרי' כו': אבל טרית' פטור מחלה ומברך במ"מ א"כ לפי גירס' זו על מאי קאי תיבת אבל דמשמע דטרית' דינו משונה מטרוקנין דל"ל לענין חלה דהא כ' דגם טרוקנין פטור מחלה אלא דקאי לענין המוצי' דטרוקנין אי קבע מברך המוצי' אבל בטרית' אפי' קבע מברך במ"מ כ"ה לפי גירס' זו אבל מ"א כ' דע"כ ט"ס הוא וא"כ גם הפי' בדברי רי"ו דלא כהרב"י: ופשוט כו' דטרוקנין חייב בחלה: אלא כצ"ל שתחלתו כו' סופגנין פטור מחלה אבל טרית' פטור מחלה ומברך במ"מ כצ"ל וא"כ השתא י"ל מ"ש אבל טרית' כו' דמשמע דיש חילוק בין טרוקנין לטרית' קאי לענין חלה דטרוקנין כ' חייב בחלה ועז"א אבל טרית' פטור מן החל' ואם כן י"ל מה שסיים רי"ו בטריתא ומברך במ"מ מיירי אי לא קבע עליו אבל קבע מברך המוצי' דלענין המוציא טרית' שוה לטרוקנין:
ל סָעִיף טז (סקמ"ג) לחם העשוי כו' עם טרית' בחד בבא משמע דדיניהם שוה וע"ז כ' מ"א ועמ"ש סעיף ט"ו ר"ל שכ' מ"א בס"ק מ"א בטריתא אי קבע עליה מברך המוצי' לדעת רי"ו א"כ ה"ה בלחם העשוי לכותח: והא דפסק כו' הוא ענין בפ"ע להקשות על הש"ע: דאם עשאן כעבין חייבת בחלה וא"כ כיון דאקרי לחם לענין חלה ה"ה לענין המוצי' וה"ל לחלק כאן דאם עשאן כעבין מברך המוציא: דהתם לחומר' ר"ל דבגמ' אמרי' לחם העשוי לכותח אם עשאן כלמודים (היינו קרשים שאין להם עריכ' נאה כפת) פטור מחלה עשאן כעבין חייב בחלה ומשמע כיון שעשוין כעבין בכל ענין חייב בחלה ולפ"ז ה"ה לענין המוציא דמברך המוצי' אבל ר"ש בפ"ק דחלה כ' (הביאו מ"א לעיל ס"ק ל"ב) דאפי' כעבין אינו חייב בחלה אא"כ אפה קצת ממנו דגזרי' שמא יאפה כולו. משא"כ כלימודים אפי' אפה קצת פטור דל"ג שמא יאפה כולו דהא לא ערכן כעריכ' פת עיין שם וא"כ לענין המוצי' אפי' כעבין ואפה קצת מ"מ אינו מברך המוצי' דלענין המוציא ליכא למגזר כמ"ש מ"א בס"ק ל"ב. הכא פסק להקל ר"ל כהר"ש דאפי' לענין חלה אינו חייב כ"א באפה קצת ממנו ולכן בכל ענין אינו מברך המוצי' כנ"ל וכיון שהוא ספק דרבנן אי יברך המוצי' או במ"מ פסק לברך במ"מ דספק דרבנן להקל ועז"כ מ"א וע' מ"ש סעיף ז' דגם לענין פת הבא בכיסנין כ' כן דמשום ספק יברך בורא מיני מזונות דהוי ספק דרבנן ולקולא:
לא סָעִיף יז (סקמ"ד) בבשר כו' דהנהו לא מבטלי כו' רצה לומר דלא תיקשי כיון דממולא בבשר כו' ה"ל פת הבא בכסנין לדעה א' סעיף ז' דמברך עליו בורא מיני מזונות אי לא קבע עליה ועז"כ דהני לא מבטלי כו' ולא מיקרי ע"י מילואן פת הבא בכסנין משום דהם עצמן מזון משא"כ פירות כו' ר"ל דבשר ודגים וכיוצא בהן אם אכלן תוך הסעוד' אפי' בלי פת אינו מברך עליהן דפת פוטרתן כיון דהם מזון ודרך לקבוע סעודה עליהן ללפת הפת וכיון דהם עצמן מזון א"א להם לבטל' מהעיס' תורת לחם וכמ"ש ר"ס קע"ז משא"כ פירות אם אוכל תוך סעוד' בלי פת מברך עליהם דאין פת פוטרתן כיון דאין מזון ואין באים רק לקינוח וכיון דהם אין מזון אם מילו עיס' מהן מבטלים גם מן העיסה תורת לחם ומזון והוי פת הבא בכסנין ומברך במ"מ: מיהו בש"ל כ' סתם דה' כו' ר"ל שנתן טעם על דין זה דמברך המוצי' דה' מינים עיקר כמו מעשה קדרה: ואפשר דכל ממולאים בפירות נמי דינא הכי. אפשר ר"ל דג"כ לא הוי פת הבא בכסני' כמו בשר ודגים דהוי כמעשה קדרה שאוכלן לשובע ולמזון וכמ"ש מ"א בסעיף ח' בעפיל פלאדן ולא מיקרי פת הבא בכסנין אלא ממולא בדבש וצוקר וכדומה: מכאן נוהגין על מ"ש בש"ס דלענין בשולי גוים אזלי' בתר רוב ועיקר דאי קמחא עיקר א"כ יש לו דין פת ופת נחתום מותר ואי דברים אחרים עיקר יש לו דין תבשיל ויש בו משום בישול גוי דאסור ועז"כ שנוהגים ליקח כו' קנעווי"ט והוא עיס' הנלושה במי ביצים: ש"מ דפת הנילוש בביצים כו' דהא התוס' תלאן זה בזה דאי מברכים עליו במ"מ יש בו משום בישול גוי כיון שכ' דקענוויט אין בו משום בישול גוי ע"כ צריך לומר דמברכים עליו המוציא והא קנעווי"ט נילש בביצים אע"כ דביצים מזון נינהו ולא מבטלי לעיסה מתורת לחם:
א סָעִיף א ס"א היו כו'. כר"י דהלכתא כותיה לגבי רב כמ"ש בפ"א די"ט וכ"ש לגבי ר"ה תלמידיה דרב כמ"ש בפ"ד דערובין השתא במקום ר"י ליתא כו': אפי' כו'. תוספתא והביאו תוס' ורא"ש וש"ס פרוסה של גלוסקא ושלימה של בע"ה מברך על שלימה של בע"ה: וקטן כו'. כפי' תוס' שם דלהכי נקט ברישא פתיתין ובסיפא פרוסה דפרוסה מ' קטנה מהשלימה לשון והאכלתיו פרס שלא יטול פרוסה וכיוצא הרבה אבל ברישא הפתיתין גדולים דבלא"ה לא הוי פליג ר"ה וע' תוס' שם ד"ה מברך כו': אבל כו'. גמ' שם ולדינא ודאי הפרוסה עדיפה אלא לצאת י"ש כמש"ש י"ש יוצא כו' ולפי' תוס' קאי אסיפא דממין א' לד"ה שלם עדיף כיון שהיא פרוסה קטנה ועתוס' שם ד"ה ומניח כו' ופי' תר"י דידי שניהם הוא פלוגתא דת"ק ור"י בבצל וע' רש"י ד"ה כתנאי ותוס' ד"ה כתנאי להתנא ומר בריה דרבינא ס"ל כס"ד דפליגי אפי' באיכא כהן: משתיהן יחד. כלשון ראשון ברש"י דללשון שני ק' מאי קא' הכל מודים בפסח כו' בפסח ע"כ בוצע מהפרוסה כמש"ש. הרא"ש. וגם א"א לומר מהפרוסה לבד כמ"ש תוס' שם ד"ה מניח כו' אבל לא כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אם כו'. דל"פ ר"י אלא משום דהיא שלימה: אם יש כו'. ערובין פ"א א':
ג סָעִיף ג ס"ג שני כו'. כנ"ל ס"א:
ד סָעִיף ד ס"ד פת כו'. בירושלמי שם ר"י בשם ר' זעירא דר' יהודה הוא דאמר אם יש ביניהן ממין שבעה מברך עליו וע"ל סי' רי"א ס"א וס"ב: פת נקייה כו'. תוספתא והביאו תוס' וש"פ מברכין על הדגן שהוא ממין המובחר כיצד שלימה של גלוסקא ושלימה של בע"ה מברך על שלימה של גלוסקא: ואם כו' כנ"ל שהוא ממין המובחר וכ"ז איתא בירושלמי ג"כ:
ה סָעִיף ה ס"ה פת כו'. ירושלמי והביאו תוס' וש"פ פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה ר' חייא בשם ר' אחא אומר על איזו שירצה יברך וכ' התוס' וה"ה לכה"ג וכ' המרדכי באינו נזהר מפת ש"ג וכה"ג דירושלמי כ' תוס' ומרדכי וש"פ אבל השר מקוצי צוה לסלק והרא"ש פסק כסברא ראשונה והש"ע פ' כותיה באם נזהר וס"ל דהר"ש ודאי היה נזהר ולכן לא היה עושה כהירושלמי ועמ"א וט"ז: ואם כו'. ואין כו' צריך כו'. כמ"ש בס"א בהג"ה: ואם בע"ה נזהר כו'. דס"ל דהירושלמי הנ"ל מיירי בנזהר וז"ש יבצע כו' ר"ל דרשות בידו אם רוצה והיתר אכילה אשמועינן כאן ועמ"א: וכיון כו'. כמ"ש ביבמות פ"א מתוך שהותר כו' וברפ"ד דערובין כיון דעל על ומותר לכתחילה לעשות כן כמש"ש אי פקח כו': ודוקא כו'. כמ"ש ס"א בהג"ה ובע"פ כי הוה חביבא ליה ריפתא כו':
ו סָעִיף ו ס"ו ולאחריו כו'. כמש"ש מ"ד א' כל כו' ועתוס' מ"א ב' ד"ה אלא כו' וכמ"ש בירושל' והביאו תוס' בסוכה כ"ו ב' ד"ה ולא כו' ורא"ש בברכות פ"ו סט"ז עש"י: ואם אכל כו'. שם שאני התם כו': שאחרים כו'. שם וערש"י שם ד"ה אר"נ עדי כו': ואם מתחלה כו'. דלא תליא זה בזה כמ"ש בירושלמי והביאו תוס' פ"ג דסוכה והרא"ש בפ"ו דברכות סט"ז התיבון הרי פחות מכזית כו' לשאר מינין נצרכה כו': ואם אכל כו'. וכ"ה ברי"ף ר"ה אכיל מפת הבאה בכיסנין כו' אלא אר"נ כל שאחרים כו' וכל שאין אחרים קובעין עליו מחמת הסעוד' א"צ לברך:
ז סָעִיף ז ס"ז י"מ כו'. תר"י בשם פר"ח ועבה"ג: וי"א כו'. כן פי' הרמב"ם: והוא כו'. כן פי' הב"י דבריו מדקאמר שעירב בה תבלין ולכן כ' בש"ע ג"כ אצל דבש ושמן וחלב ג"כ שעירב אף שהרמב"ם כ' בהן שנילושה אבל הרב בהג"ה חלק עליו וכן פירש"י מ"א ב' תבלין הרבה כו' ועמ"א וכן עיקר: וי"מ שהוא כו'. כמ"ש וכל לחם צידם יבש היה נקודים תרגומו יבש הוה כסנין אבל בתוספתא פ"ו משמע כפי' הראשונים דתניא שם הביאו לפניו מיני תרגומא מברך עליהן בורא מיני כסנין והביאו בערוך שם אבל גי' הרא"ש בפ"ב דסוכה בורא מיני מזונות:
ח סָעִיף ח ס"ח לחמניות כו'. ע' תוס' שם ד"ה לחמניות כו': ואי אכיל כו'. שם מ"א ב' וע' תוס' שם ד"ה אלא כו' ומ"ש משום דהוי דבר מועט היינו לר"ש אבל לר"ה ור"נ א"צ לזה ושמעינן דטעונין ברכה לפניהם דבזה ל"פ: אבל כו'. כמ"ש מ"ד א' הביאו כו' זה הכלל כו':
ט סָעִיף ט ס"ט פת כו'. הרא"ש שם סט"ז ותוס' בסוכה כ"ו ב' בשם הירושלמי: אבל כו'. ע' ס"ס קפ"ד:
י סָעִיף י ס"י חביצא. ל"ז ב': דהיינו כו'. כמו חביצא דתמרי תוס' שם סד"ה חביצא: אם נתבשל אם יש בהם כזית כו'. שם א' ואמר בירושלמי שם עד כמה יהיו פרוסות רבי יוסי בר אבין ר"כ בר מלכיה בשם רב עד כזית ולא חילקו בין יש בו תואר לחם או לא כמו שחילקו בחביצא וכ"כ הרא"ש שם וש"פ ודלא כמ"ש בפ"ב דפסחים ובה' חלה ס"ב בשם הר"ש דההיא ר"מ היא אבל אנן קי"ל כר' יוסי דאמר אין יוצאין במבושל אע"פ כו' וליתא דכאן אין ליגמר לעניין ברכה כמ"ש בברכות ל"ח ב' ולא היא דכ"ע כו' וע"כ ל"ק ר"י כו' וכן קי"ל שם ועמש"ל סי' שי"ח ס"ה: ואם אינו כו'. שם ב' חביצא כו' וכפי' תוס' ד"ה חביצא וכתב הרא"ש פי' ר"ת ע"י דבש וחלב והערוך פי' ע"י מרק והביאם תוס' דמנחות ע"ה ב' ד"ה היה כו' ע"ש והכריחו תוס' דא"א לומר דאיירי בנתבשל כפרש"י חדא דהיאך פליג רב ששת אברייתא הנ"ל ועוד מאי פריך מליקט מכולן כו' הא שם לא נתבשלו וע' תוס' שם ד"ה ליקט וכ"כ תר"י וכתב ועוד היאך קאמר ואם מצה כו' והא אמרינן בפרק כל שעה מצה הנאכלת בכל מושבותיכם כו' וא"ל גם בכה"ג היאך מדמה למ"ש בעין הא מחלקינן למטה ואם אינו לא כו' דווקא לעניין תואר לחם דלא נפיק מתואר לחם כיון שהוא בעין אבל לעניין כזית אין לחלק וז"ש א"ר והוא כו' ול"ק והא דליקט איירי בדאיכא ת"ד וכן שם ל"ט א' פת צנומה כו' וכ' תוס' מ"ב א' ד"ה ברך כו' כפר"ח כו' דלית בה כו' וא"צ לזה כיון שהוא פת בפ"ע וז"ש אם אינו כו' וכ' התוס' דקי"ל כר"ש דרבא בתראה הוא:
יא סָעִיף יא ס"יא יש כו' שם ד"ה תוריתא כו':
יב סָעִיף יב סי"ב יש כו'. הואיל ונתאדם יצא מתורת לחם: ונראה כו'. כמ"ש בס"י:
יג סָעִיף יג סי"ג אם בשלה כו' אפי' שיש עליה כו'. לאפוקי סברא שניה שמחייב אם בשלה ודוקא שי"ל תוריתא דנהמא כמ"ש בהג"ה ודלא כמ"א שכתב דבבשלה לא שייך תוריתא דנהמא ואשתמיטתיה דברי הרא"ש בפסחים שם ובה' חלה שם שכתב ועוד היה אור"ת כו' אבל דבר שבלילתו עבה כו' ואפי' סופו לבשלם במים כו' ה"נ מברך עליה המוציא לאחר בישול כו' וה"ה נמי למבושלים במים דלא מסתבר לחלק בין מים לשמן כו' ור"מ הנהיג כו' כדי לבשלה כו' אחר שנתבשלה כו' ע"ש ואע"ג שכתב בס"י דמ"ש הר"ש דבישול מבטל לאפיה דלא קי"ל כוותיה מ"מ בזה אפשר למיפסק כמותו דשם דוקא שאפאה מקודם וכמ"ש הרא"ש בה' חלה שם וכן הקנובקאות כו' וז"ש כיון שאפאה בתנור או באלפס ונעשית לחם כו': ויש חולקים. הוא דעת ר"ת דהא דפליגי ר"י ור"ל בפסחים ל"ז א' דוקא בבלילתו רכה כמו סופגנין כו' דשם דסופגנין תחילה וסופו פטורה סופו עיסה חייבת כמ"ש בפ"א דחלה ופליגי במעשה אלפס אי הוה לחם או לא אבל בבלילתו עבה כ"ע מודו דחייב ואפי' בשלה במשקה דמודי ר"י מ"מ כיון שתחלתו עיסה חייבת כמש"ש תחילתו עיסה כו' ועוד כ' ר"ת דה"ה לענין המוציא ממ"ש במנחות ע"ה ובברכות ל"ז נטלן לאוכלן כו' ומ' אפי' מחבת ומרחשת אע"פ שמטוגנת בשמן וה"ה לבשלה במים ועתוס' שם ד"ה לכ"ע כו' ושם בברכות ד"ה לחם כו' ועתוס' בפסחים ל"ו ב' ד"ה פרט כו' ולקמן מיירי כו' והר"ש והרמב"ן חלקו עליו וכ' הא דתנן תחילתה עיסה היינו שעשאה מתחילה ע"ד לחם גמור ואח"כ נמלך לעשות סופגנין אבל עשאה מתחילה ע"ד לעשות סופגנין היינו רישא שם תחילה וסופה סופגנין וראיה ממ"ש בברכות שם לחם העשוי לכותח פטורה וכן הקשו תוס' שם ומש"ש כעבין חייבת היינו משום דמיחלפא בשאר עיסה וזהו שאמרו שם מעשיה מוכיחין כו' א"נ שמא תמלך לעשות לחם כמ"ש בירושלמי שם חדא איתתא שאלה לר' מונא בגין דאנא בעיא למיעבד אצוותי איטרי ותהא פטורה מן החלה ר"ל עיסתי סופגנין א"ל למה לא ר"ל פשיטא דפטורה אתא שאל לאבוי א"ל אסור שמא תמלך לעשות עיסה כו' רב אמר עיסת כותח חייבת בחלה א"ר בון שמא תמלך לעשותה חררה לבנה א"ר מנא צריכין אנו מכריזין באלין דעבדין עביצין ר"ל חביצין דיהון עבדין לון פחות מכשיעור דאינון סברין שהיא פטורה והיא חייבת והטעם משום גזירה כנ"ל ול"ת שהירוש' חולק על גמרא דידן דל"ג י"ל דשם מיירי בלקח ממנו מעט לאפותה גזרינן על כולה וגמרא דידן בלא לקח ממנו כלום וכן כותח כלימודין אבל כעבין חייב כ"ע דבה שייך למיגזר יותר ועי"ד סי' שכ"ט וס"ב וס"ז ועוד ראיה ממ"ש בירוש' שם וברפ"ד שם העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה א"ל והתנינן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה אמר לו אל תשיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותו עיסה וכן היא הטעם בחלות תודה כמ"ש בירוש' שם ובגמ' פ' כ"ש לענין מצה אלמא בתר דעתו אזלי' וכן בעיסת הכלבים ואמרו שם איזו עיסת הכלבים רשב"ל אומר כל שעירב בה מורסן מתניתא אמרה כן בזמן שהרועים אוכלין פעמים שאין הרועים אוכלין ממנה ר"י אמר כל שעשאה כעבין ותני כן עשאן כעבין חייבת עשאן לימודין פטורין ר' בא בשם שמואל ר' אמי בשם ר"ח רובה אפי' עשאה קלוסקין והא תנינן אם אין הרועים אוכלין ממנה תפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה אלמא אזלינן בתר דעתו ואפי' ר"ל ור"י דפליגי היינו משום דמיחלפא כמו בעיסה לכותח וע' ר"ן בפ' כ"ש וכן לענין המוציא פטור והא דאמרי' נטלה לאוכלה כו' במנחת סולת א"נ אף במחבת ומרחשת אלא משום דשמנה מועט הוי כמו אפוי. ותר"י כ' אף דבר דמחייב בחלה אפ"ה לענין המוציא פטור דחלה תלוי בגלגול משא"כ בהמוציא וכס' ראשונה של ר"ת בברכות בד"ה הנ"ל אלא שר"ת חזר בו מכח ההיא ברייתא הנ"ל נטלה כו' וכבר תי' כנ"ל וכ"כ רי"ו וז"ש ש"ע בס' ראשונה אפי' דבר כו' ואפי' כו' ר"ל בנמלך אפ"ה לענין המוציא פטור כמש"ו וכנ"ל ועוד הביא הר"ש והרא"ש בפ' כ"ש ראיה דאין מברך המוציא ממ"ש בס"פ כ"ש רי"א יוצאין כו' אבל לא במבושל כו' וקי"ל כר' יוסי והא דאמרי' בברכות שם בזמן שהפרוסות קיימות ההיא דר"מ היא. וצ"ע הא מסקינן שם ל"ח ב' ע"כ לא קאמר ר"י כו' ואע"ג דפסחים שם לא מסקינן כן כ' תוס' שם ההיא לפי הסוגיא דשלקות מברך שנ"ב אבל אנן קי"ל דמברך בפה"א וג"כ קי"ל כההיא ברייתא הנ"ל ובזמן שהפרוסות וכנ"ל ס"י: ונהגו להקל ר"ל כס' ראשונה דספיקא דרבנן היא ואף בבהמ"ז אם לא אכל כדי שביעה ומזה הטעם פ' ג"כ בס"ז והלכה כו' ועמ"א ושם בס"ח א"א להמצא דאורייתא ועי"ד סי' שכ"ט ס"ג שסתם כס' ראשונה: וי"ש כו'. הרא"ש בפכ"ש שם: כ"ז כו'. תוס' שם ושם אף שחייב בחלה אף לדעת ר"ת: לאחר אפיה כו'. עמ"א אבל הרא"ש בפ"ב דפסחים סט"ז כ' ועוד היה אור"ת כו' לאחר הבישול כו' אבל ורימזו"ש כו': ואין לאכלם כו'. כמ"ש בש"ע וי"ש כו':
יד סָעִיף יד סי"ד וכן דבר כו'. כר"י בפכ"ש שם ועתו' שם ד"ה לכ"ע ולר"י נראה כו' ואור"י כו' ואור"ת כו': אבל דבר כו'. כנ"ל דע"י משקין ר"י מודה תוס' שם ובברכות שם סד"ה לחם כו':
טו סָעִיף טו סט"ו טרוקנין כו'. ל"ז ב' וע' רש"י שם. ושם ל"ח א' האי כובא כו' ולכן חייבת בחלה כיון דמברך המוציא בקבע. דחלה ויוצא י"ח בפסח והמוציא דין א' להם וכמ"ש בירושלמי ואמר שם טריתא כו' ש"מ דאפי' בקבע מברך במ"מ וז"ש אבל כו': דהיינו כו'. הוא גביל מרתח:
טז סָעִיף טז סט"ז וכן לחם כו'. צ"ע למה לא חילק בין כעבין ללימודין כמו שמחלק בטור ורי"ו וכמ"ש בגמ' לענין חלה ומשם למדים לענין המוציא דכל הנ"ל לענין חלה איתמר שם וכ"כ הרא"ש החילוק בה' חלה ס"ב וס"ג וכן הר"ש וש"פ וכ"כ בי"ד סי' שכ"ט ס"ז ונראה דהש"ע סובר דוקא לחלה שייך לחלק משום דמיחלפא בשאר לחם או גזירה שמא תמלך משא"כ לענין המוציא:
יז סָעִיף יז סי"ז פשטידא כו'. עמ"א: ודוקא כו'. כנ"ל סי"ג דהיא תחילתו עיסה וסופו סופגנין ובפלוגתא דשם אבל הט"ז חלק על כ"ז ואמר דהוא כיסנין כנ"ל ס"ז וסי"ג בהג"ה וכ"ז כו' ולכן דוקא בקבע עלייהו ועמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.