א כָּל דָּבָר שֶׁמְּבִיאִין לִפְנֵי הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ וְהָאָדָם תָּאֵב לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן מִמֶּנּוּ לַשַּׁמָּשׁ מִיָּד; וּמִדַּת חֲסִידוּת הוּא לִתֵּן לוֹ מִיָּד מִכָּל מִין וָמִין, וְלֹא יִתֵּן לוֹ כָּל זְמַן שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ אוֹ בְּיַד בַּעַל הַבַּיִת וְדַוְקָא לַשַּׁמָּשׁ, אֲבָל לְאַחֵר שֶׁבַּסְּעֻדָּה מֻתָּר לִתֵּן בְּכִי הַאי גַּוְנָא (הר"י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים); וְאָסוּר לִתֵּן לוֹ פְּרוּסַת פַּת, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁנָּטַל יָדָיו.
ב לֹא יִתֵּן לֶאֱכֹל אֶלָּא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ, וְיֵשׁ מְקִלִּין אִם נוֹתֵן לְעָנִי בְּתוֹרַת צְדָקָה (הר"י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים).
ג הַשַּׁמָּשׁ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן עַל כָּל כּוֹס וְכוֹס שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ, לְפִי שֶׁהוּא כְּנִמְלָךְ, וּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא לְבַסוֹף; וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה אִם יֵשׁ אָדָם חָשׁוּב בַּסְעֻדָּה, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ מִפַּת; וְאִם אֵין אָדָם חָשׁוּב בַּסְעֻדָּה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה, כְּמוֹ עַל הַיַּיִן. הַגָּה: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּיַחַד, הַשַּׁמָּשׁ אוֹכֵל עִמָּהֶם בְּלֹא נְטִילַת רְשׁוּת, כְּדֵי שֶׁיִּצְטָרְפוּ לְזִמּוּן וְע"ל סי' ק"ע. (סכ"א)
א סָעִיף א (א) שיש לו ריח - או קיוהא דהיינו טעם חמוץ [גמרא]:
ב סָעִיף א (ב) צריך ליתן וכו' - דדבר שיש לו ריח מזיק לאדם כשאוכלין בפניו והוא תאב לו ואין נותנין לו מיד אבל דבר שאין לו ריח יכול לאכול תחלה ואח"כ יתן לשמש כדלקמן בסימן ק"ע ס"ג:
ג סָעִיף א (ג) לשמש מיד - ובדבר מועט סגי דבזה נמי מתיישבא דעתו. וכתבו האחרונים דאפילו אם התנה עם משרתו בשעת שכירותו לפטור עצמו מזה לא מהני התנאי. ודוקא בשמש שעומד ומשמש ואינו אוכל עמהם ביחד אבל אם גם הוא מסב על השלחן עמהם לא צריך לאקדומי. איתא בגמרא דמי שהריח ריח מאכל והוא מתאוה לו אם אינו יכול להשיגו כל רוק שיבוא לתוך פיו מחמת תאות האוכל לא יבלע דיוכל לבוא לידי סכנה עי"ז אלא ישליך הרוק מפיו:
ד סָעִיף א (ד) מכל מין ומין - היינו אפילו בדבר דלית ביה ריחא וקיוהא דעכ"פ גם בזה מצטער הוא כשרואה שארי אנשים אוכלין והוא אינו אוכל:
ה סָעִיף א (ה) ולא יתן לו - קאי אאחד מן המסובין:
ו סָעִיף א (ו) בידו - ביד השמש דשמא מתוך שהוא טרוד בלקיחת הפרוסה ישפך הכוס שמביא לשלחן. וי"מ דאף כשהכוס ביד אורח לא יתן באותה שעה לשמש דשמא ירגיש האורח בבעה"ב שמביט עליו בעין רעה (משום דשמא יחסר לאורחים) ומרתת וישפך הכוס מידו:
ז סָעִיף א (ז) ביד בעה"ב - כנ"ל דשמא יקפיד בעה"ב ומתוך כעסו ישפך הכוס מידו ויהיה קלקלה בסעודה. יש אומרים דאף בעה"ב בעצמו לא יתן לשמש כשהכוס ביד השמש ג"כ מטעם הנ"ל דמתוך שהוא טרוד בלקיחת הפרוסה ישפך הכוס מידו ויהיה קלקלה וגנאי להמסובין בסעודה:
ח סָעִיף א (ח) ליתן בכי האי גונא - פי' דשאר בני הסעודה יכולין לתת זה לזה כשהכוס ביד בעה"ב שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים זה לזה ולא חיישינן לקלקלה (תר"י) ומוכח מזה דלאחר שלא זימן אסור ליתן (אחרונים):
ט סָעִיף א (ט) ליתן לו וכו' - פי' להשמש דחיישינן שמא מתוך טרדתו ישכח מליטול ידיו אבל באחר לא חיישינן לזה אא"כ רואהו שרוצה לאכול בלי נטילה ויש מחמירין בזה אך כשהוא נותן בתורת צדקה בודאי יש להקל כדלקמיה בס"ב בהג"ה:
י סָעִיף ב (י) לא יתן לאכול וכו' - נלמד מסעיף הקודם אך לפי סברא קמייתא דדוקא להשמש משום טרדא א"כ אין מקור לדין זה אם לא שיודע בו שלא יברך שבזה כו"ע מודו דאין נותנין לו:
יא סָעִיף ב (יא) בתורת צדקה - דלא מפקעינן מצות צדקה בשביל חשש שמא לא יברך ואע"ג דגבי שמש בסעיף הקודם חיישינן התם הנתינה לאו בתורת צדקה הוא שנותן לו בעבור ששמשו [ל"ח] אך אם יודע בודאי שלא יברך אסור ליתן לו אף בתורת צדקה ודוקא אם מתוך רשעתו אבל אם מתוך אונסו שאינו יכול לברך לא נפקע מצות צדקה בשביל זה [פמ"ג]:
יב סָעִיף ג (יב) שהוא כנמלך - שאינו יודע אם יתנו לו עוד אך אם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיביאו לו א"צ לברך:
יג סָעִיף ג (יג) אדם חשוב וכו' - דמסתמא האדם חשוב יזהיר שיתנו לו כל צרכו מפת ואינו נמלך מזה ומדנקט המחבר פת משמע דדוקא בפת יזהיר הת"ח את המסובין שיתנו לו וה"ה כל דבר דאית ביה ריח וקיוהא דמבואר לעיל דצריך ליתן לו אבל בשאר דבר שהוא רק מדת חסידות צריך לברך על כל מה שיתנו לו בכל פעם ופעם דשמא הת"ח לא יזהיר על דבר שהוא מדת חסידות [ט"ז] ועיין במגן גבורים שמפקפק בדבריו:
יד סָעִיף ג (יד) שנים שהיו אוכלין וכו' - ר"ל מידי דמחייב בזימון ומסתברא דאין לו רשות רק לאכול מעט כדי שיתחייב בזימון ויצטרף עמהם:
א סָעִיף א לשמש מיד. פי' דבר מועט וכ"מ ס"ג וסי' ק"ע ס"ג ואם התנה עמו בשעת שכירות שיתן לו מזונות כשאר בני הבית אין צריך ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש לו ריח ומה"ט אין אנו נוהגין ליתן לשמש מכל מין ומין גם אנו מניחים לעבדים להוליך כלינו אחרינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו דהוי כאלו התנו על כך (של"ה) אבל בספרי דריש בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בבן חורין בפרך עכ"ל ועבדי' שלנו כב"ח דמי ויכולין לחזור בחצי היום דאין להם דין עבד ונ"ל דבענין המאכל ל"מ תנאי כיון שהטעם משום צערא ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמ"ש רש"י אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה כנ"ל:
ב סָעִיף א בידו. פי' ביד השמש דמתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפך הכוס וי"מ בזמן שהכוס ביד האורח שמא יעיין בע"ה באורח שלא יחסר לאורחים וישפך הכוס:
ג סָעִיף א ביד בע"ה. שמא יסתכל בע"ה וישפך הכוס:
ד סָעִיף א מותר ליתן. דאין בע"ה מקפיד אם אורח אחד נותן לחבירו מאחר שזימן כולם עכ"ל משמע דלאחר שלא זימן אסור ליתן:
ה סָעִיף א שנטל ידיו. משמע דוקא גבי שמש חיישינן מתוך שטרוד ישכח מליטול וכ"מ ברש"י אך בתר"י משמע שאפילו באחר חיישינן עיין ס"ב:
ו סָעִיף ב ויש מקילין. ונ"ל דאם יודע בודאי שלא יברך אסור, ועיין ב"י והב"ח כ' וז"ל דוקא בנטילת ידים אסור דתיכף בשעה שנותן ידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אחר כך לא יברך מה עלינו לעשות:
ז סָעִיף ג שהוא כנמלך. נ"ל דאם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אין צריך לברך וכמו שכתב סוף סי' קע"ז וכ"מ סימן קע"ט ס"ה וכן כתב הרב"י סי' קע"ד גבי שתיית מים:
א סָעִיף א כל זמן שהכוס בידו. שמא מתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפוך הכוס בין שהוא ביד בעל הבית דשמא יסתכל לראות מה שנתנו לשמש וישפוך הכוס והאי לא יתן קאי אאחד מהאורחים:
ב סָעִיף א אבל לאחר כו'. דמאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו:
ג סָעִיף ב בתור' צדקה. זה דעת הרר"י ונראה טעמו דמצות צדקם היא ודאי וספק אם יטול ידיו ואין ספק מוצי' מידי ודאי צדקה והקשה ב"י הא ליתן לשמש נמי מצוה היא ואפ"ה אין ליתן לו אא"כ יודע שנטל ידיו ונ"ל דהשמש נכנע תחתיו ולא ירע לבבו אם יזהירנו תחלה על הנטילה משא"כ באחר שמתוך כך יקצוף ולא ירצה לקבל ויתבטל מצות צדקה:
ד סָעִיף ג כל צרכו מפת. בטור לא כ' מפת ונראה דיפה דקדק בש"ע דדוקא בפת יזהיר הת"ח את המסובין שיתנו להשמש ולאו דוקא פת אלא כל דבר שהוא חייב ליתן כנזכר תחילת סי' זה אבל במה שהוא מדת חסידות צריך לברך על כל מה שיתנו דשמא לא יתנהג עמו בחסידות ואין הת"ח מזהירו על כך כיון שאינו הכרח:
א סָעִיף א מיד. פי' דבר מועט:
ב סָעִיף א ומין. ואם התנה עמו בשעת שכירות שיתן לו מזונות כשאר בני הבית א"צ ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש לו ריח ומה"ט אין אנו נוהגין ליתן לשמש מכל מין ומין וגם אנו מניחים לעבדים להוליך כלינו אחרינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו דהוי כאלו התנה בכך של"ה. וכתב המ"א ונ"ל דבענין המאכל לא מהני תנאי כיון שהטעם משום צערא. ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמ"ש רש"י. אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה ע"כ ע"ש. (ובסי' ק"ע ס"ק ח' כתב אפי' אינו משמש בסעודה רק מבשל האוכל אפי' אין מזונתו עליו):
ג סָעִיף א בכה"ג. דאין בע"ה מקפיד אם אורח אחד נותן לחברו מאחר שזימן כולם ולאחר שלא זימן אסור ליתן. מ"א:
ד סָעִיף ב צדקה. ואם יודע בודאי שלא יטול ידיו ושלא יברך אסור והב"ח כתב דוקא בנט"י אסור דתיכף בשעה שנותן לידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אח"כ לא יברך מה עלינו לעשות:
ה סָעִיף ג כנמלך. ואם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו א"צ לברך עיין סי' קע"ט. (אבל הט"ז בסי' קע"ט כתב דלא מהני דעתו כיון שאין לו בירור שיתנו לו עוד וצ"ע לדינא):
א סָעִיף א (סק"א) לשמש מיד. פי' דבר מועט וכ"מ ס"ג שכ' דאם יש אדם חשוב שם אצל השמש א"צ לברך על כל פרוסה שיודע שיתנו לו כל צרכו מפת וכ' הט"ז דמה"ט דקדק הש"ע לכתוב מפת דדוק' פת שעכ"פ צריכים ליתן לו ע"ז ודאי יזהיר אדם חשיב משא"כ שאר מינים דאין בהם אלא מדת חסידות ע"ז אין ת"ח מזהיר ע"ש ועדיין למה נקט פת דוקא הא גם דבר אחר שיש לו ריח מצד הדין צריך ליתן לו וא"כ גם ע"ז ת"ח מזהיר והוי ליה למימר דגם בזה א"צ לברך כל פעם שנותנים לו אע"כ דדבר שיש לו ריח סגי בדבר מועט שנותנים לו א"כ אפי' ת"ח מזהיר והם שומעים לו ונותנים לו א"כ די במה שנותנים לו מיד דבר מועט ולכן אם שוב נותנים לו עוד ה"ל נמלך וזה ודאי ל"ל דצריך ליתן לו הרבה וגם אותו חלק הרב צריך ליתן לו מיד דהא להשקיט לו תאותו סגי בדבר מועט ואם אעפ"כ צריך ליתן לו הרבה ודאי א"צ ליתן מיד דלא עדיף מפת דמשמע בסעיף ג' דאין נותנים לו כל צורכו מפת בפעם א': וסי' ק"ע סעיף ג' גם משם יש קצת ראי' דאמר משיירים פאה בקערה כ"א מהאוכלים וניהו דמדת חסידות צריך ליתן לו מיד מכל מין י"ל דהתם דינא קאמר ולא מיידי ממדות חסידות אבל איך סתם משמע מכל הדברים סגי אם משייר לו פאה בקערה הא דבר שיש לו ריח צ"ל לו מיד אע"כ דסגי בדבר מועט ובזה לא מיירי כ"א במה שצריך לשייר כדי צורכו: ואם התנה כו' א"צ ליתן כו' ר"ל אפי' המתנהג בחסידות: ומה"ט אין אנו נוהגים כו' דלפי המנהג ידע הפועל וה"ל כאלו התנ': גם אנו מניחים לעבדים להוליך כו' וזה אסור משום דכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד ודרשו בת"כ שלא להעבידו בעבוד' שהיא מיוחדת לעבדים וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' עבדים: אבל בספרי דרש כו' ר"ל לענין היתר הולכת כלינו אחרינו לב"ה א"צ לתי' של"ה דה"ל כאלו התנ' דבלא"ה מותר: א"א רודה בפרך שלא יאמר עדור לי תחת הגפן והוא א"צ לזה ואין כוונתו אלא לצערו וכמ"ש גם הרמב"ם שם פ"א מהל' עבדים וע"ש במחלוקת רמב"ם וראב"ד בזה: אבל אתה רודה בב"ח ומשמע למ"א דה"ה דדרשי' כן גם בקרא דלא תעבוד בו עבודת עבד. בו א"א עובד אבל אתה עובד בב"ח אבל באמ' עיינתי בילקוט פ' בהר ולא ראיתי שם האי דרשא אבל אתה רודה בב"ח ע"פ לא תרדה בו בפרך כ"א ע"פ לא תעבוד בו כו' דרש הכי אבל אתה עובר בב"ח ע"ש: ועבדים שלנו כב"ח דמי ויכולים לחזור כדין פועל וכן כתב הרמב"ם שם וז"ל על הא דאסור לעבוד עבודת עבד בד"א בעבר עברי מפני שנפשו שפלה במכירה אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכתו אלא ברצונו ומדעת עצמו עכ"ל וס"ל למ"א דה"ה בשכיר והובאו דברי הרמב"ם בסמ"ע סי' שס"ט ס"ק י"ח: ונ"ל דבענין המאכל כו' ר"ל דעל המתנהג בחסידות לא יספיק תי' של"ה כיון דעכ"פ גם בשאר מינים שאין להם ריח מ"מ קצת צער י"ל דמה"ט מדרך חסידות ליתן מכל מין (אלא דדבר שי"ל ריח איכא צער מרובה ויש לחוש שיוזק אם לא יאכל כמ"ש רש"י לכן צ"ל לו מן הדין. ודוקא כו' הוא ענן בפ"ע וקאי ע"ד ש"ע:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) בידו כו' וי"מ ביד האורח שמא יעיין בע"ה באורח כו' ועי"ז יתבייש האורח וע"י הבהלה ישפוך:
ג סָעִיף א (סק"ד) מותר כו' דאין בע"ה מקפיד כו' ולפ"ז לא הותר כ"א כשהכוס ביד בע"ה או ביד הנותן דהתם טעמא משום הקפדה וזה לא שייך פה אבל אם הכוס ביד המקבל דהטעם משום שטרוד בפרוסה האי טעמא שייך גם כאן ואסור ליתן אורח א' לחבירו אורח אם יש ביד המקבל כוס:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) שנטל כו' וכ"מ ברש"י הנדפס בברכות אצל הרי"ף ס"פ אלו דברים: אך בתר"י כו' ע"ס ב' והוא דעת יש מקילין שהביא רמ"א שם:
ה סָעִיף ב (ס"ק ו) ויש מקילים כו' אסור ועיין ב"ח כצ"ל דהב"ח כ' אפי' הוא ע"ה גמור ואינו יודע לברך מ"מ לא יבטל עי"ז מצות צדקה אבל של"ה כ' כמ"ש מ"א דאם יודע שלא יברך לא יתן לו. ובס' א"ר כ' דלא פליגי דע"כ לא כ' של"ה שלא יתנו לו אלא למי שיודע לברך ואינו רוצה לברך מצד רשעותו אבל אם אינו יודע גם לשל"ה מותר: והב"ח כ' וז"ל דוקא כו' דהוי קשי' ליה על תר"י שכ' על הא דאמרי' בש"ס אסור ליתן פרוסה למשמש אא"כ יודע לו שנטל ידיו וז"ל יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנתן בתורת צדקה מותר עכ"ל וכיון דהש"ס מיירי מדין נט"י למה נקטי תר"י הדין לענין בהמ"ז ה"ל ג"כ לומר יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודעים שנטל ידיו אע"כ דלענין נט"י מלתא דפשיטא ומודה תר"י דאפי' בתורת צדקה אסור ומשמע מדברי הט"ז ס"ק ג' דאם אמר לעני שיטול ידיו ויברך ויזהירנו ע"ז ודאי לכ"א שרי:
ו סָעִיף ג (ס"ק ז) שהוא כנמלך כו' נ"ל דאם היה דעתו כו' עיין בט"ז ס"ס קע"ט:
א סָעִיף א ס"א כ"ד כו' מיד. כתובות ס"א א' הכל משהין כו' וז"ש מיד ושם כללא כו': ומדת כו'. שם אבוהו בר איהי כו' ורש"י ד"ה וחד כו' וז"ש מיד מכל כו' והוצרך רש"י לזה דא"א לגמרי מחד מין דהא אמרינן משיירין כו' כמ"ש סי' ק"ע ס"ג: ודוקא כו'. שלכן אמרו לשמש ומע"א: ואסור כו'. כגי' הרי"ף שם דל"ג לתוך פיו ועב"י:
ב סָעִיף ב ס"ב לא יתן כו'. מהנ"ל ס"א ואסור כו': ויש מקילין כו'. נראה דלמד ממ"ש ברפ"ג דדמאי וחכ"א כו' וער"מ שם ואולי יקשה עליך כו':
ג סָעִיף ג ס"ג וברכה אחרונה כו'. תוס' שם פ"ו ב' ד"ה אסור כו' ובע"פ ק"ב א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.