Shulchan Aruch, Orach Chayim 170 — שולחן ערוך, אורח חיים קע
א אֵין מְשִׂיחִין בַּסְעֻדָּה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לַוֵּשֶׁט; וַאֲפִ' מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ (פִּי' שטארנודאר"י בְּלַעַ"ז) בַּסְעֻדָּה, אָסוּר לוֹמַר לוֹ: אָסוּתָא; הָיוּ מְסֻבִּין בַּסְעֻדָּה וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לְהָטִיל מַיִם, נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת שֶׁשִּׁפְשֵׁף בָּהּ; וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא בִּפְנֵי כֻּלָּם, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁלֹּא נָטַל; הַגָּה: וְאִם לֹא שִׁפְשֵׁף אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלָל, אִם לֹא נָגַע בִּמְקוֹם טִנֹּפֶת, אֲבָל אִם עָשָׂה צְרָכָיו, וַדַּאי צָרִיךְ נְטִילָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ב דִּבְרָכוֹת). וְהָנֵי מִילֵי לִשְׁתּוֹת, אֲבָל לֶאֱכֹל נוֹטֵל אֲפִלּוּ בַּחוּץ, דְּמֵידַע יָדְעֵי דַּאֲנִינָא (פי' שֶׁמִּתְטָרֶפֶת וּמִתְבַּלְבֶּלֶת דַּעְתּוֹ) דַּעְתֵּיהּ וְלֹא אָכַל בְּלֹא נְטִילָה. וְאִם דִּבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְהִפְלִיג, נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו כֵּיוָן שֶׁהִסִיחַ דַּעְתּוֹ. הַגָּה: וְהָא דְּבָעֵינָן נְטִילָה לִשְׁתִיָּה הַיְנוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יֹאכַל, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין צָרִיךְ נְטִילָה לִשְׁתִיָּה ( (הר"י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים וְרַשִׁ"י פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה).
ב שְׁנַיִם מַמְתִּינִים זֶה אֶת זֶה בַּקְּעָרָה, שֶׁכְשֶׁהָאֶחָד מְסַלֵּק יָדוֹ מִן הַקְּעָרָה לִשְׁתּוֹת, חֲבֵרוֹ מַפְסִיק מִלֶּאֱכֹל עַד שֶׁיִּגְמֹר הַשְּׁתִיָּה; אֲבָל אִם הֵם שְׁלֹשָׁה, אֵין הַשְּׁנַיִם פּוֹסְקִין בִּשְׁבִיל הָאֶחָד.
ג מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בַּקְּעָרָה, כָּל אֶחָד מֵהָאוֹכְלִים, וְהוּא מַאֲכַל הַשַּׁמָּשׁ; אֲבָל כְּשֶׁהַשַּׁמָּשׁ מְעָרֶה מִן הָאִלְפָּס לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אֵין דֶּרֶךְ לְהַנִּיחַ בָּאִלְפָּס כְּלוּם לְצָרְכּוֹ.
ד אֵין מִסְתַּכְּלִין בִּפְנֵי הָאוֹכֵל וְלֹא בִּמְנָתוֹ, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ.
ה הַנִּכְנָס לְבַיִת, כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת יַעֲשֶׂה.
ו לֹא יְהֵא אָדָם קַפְּדָן (פי' כַּעֲסָן אוֹ רַגְזָן) בַּסְעֻדָּה.
ז לֹא יֹאכַל אָדָם פְּרוּסָה כַּבֵּיצָה, וְאִם אָכַל הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן.
ח לֹא יִשְׁתֶּה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן; שְׁנַיִם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ; שְׁלֹשָׁה, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵי הָרוּחַ. הַגָּה: וּמִיהוּ כּוֹס קָטָן מְאֹד, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּבַת אַחַת (בֵּית יוֹסֵף); וְכֵן גָּדוֹל מְאֹד, בִּשְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ט לֹא יֹאכַל שׁוּם אוֹ בָּצָל מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא מֵעָלָיו; וְאִם אָכַל, הֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן. הַגָּה: וְלֹא יֹאכַל דֶּרֶךְ רְעַבְתָּנוּת, וְלֹא יֶאֱחֹז הַמַּאֲכָל בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתְלֹשׁ מִמֶּנּוּ בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה (טוּר).
י לֹא יִשֹּׁךְ פְּרוּסָה וְיַנִּיחֶנָּה עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן.
יא לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם שְׁנֵי כּוֹסוֹת בְּבַת אַחַת בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַרְגְּרָן.
יב שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין עַל הַשֻּׁלְחָן, הַגָּדוֹל פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה; וְהַשּׁוֹלֵחַ יָדוֹ בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן.
יג הַנִּכְנָס לְבַיִת לֹא יֹאמַר: תְּנוּ לִי לֶאֱכֹל, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ הֵם. הַגָּה: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי מַה שֶּׁהֶאֱכַלְתַּנִי, דְּהָוֵי כְּפוֹרֵעַ לוֹ חוֹבוֹ וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ הִלְוָה לוֹ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּאֲכִילֵהוּ יוֹתֵר וְאִית בֵּיהּ מִשּׁוּם רִבִּית; אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי וְאֶאֱכֹל עִמְּךְ בְּפַעַם אַחֶרֶת, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ בִּסְעֻדָּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְפִי' הַטּוּר).
יד לֹא יִפְרֹס אָדָם פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי הַקְּעָרָה, אֲבָל מְקַנֵּחַ הַקְּעָרָה בִּפְרוּסָה.
טו לֹא יְלַקֵּט פֵּרוּרִין וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְחֶה (פי' מַטְרִיד) דַּעְתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ; וְלֹא יִשֹּׁךְ פְּרוּסָה וְיִתְּנֶנָּה לִפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה, לְפִי שֶׁאֵין דַּעַת כָּל הַבְּרִיּוֹת שָׁוָה.
טז לֹא יִשְׁתֶּה מֵהַכּוֹס וְיִתֵּן לַחֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.
יז וְלֹא יִשְׁתֶּה כּוֹס וְיַנִּיחֶנּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא יֹאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַשַּׁמָּשׁ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ.
יח הַנִּכְנָס לִסְעֻדָּה לֹא יִקַּח חֶלְקוֹ וְיִתְּנֶנּוּ לַשַּׁמָּשׁ, שֶׁמָּא יְאֵרַע דְּבַר קִלְקוּל בַּסְעֻדָּה, אֶלָּא יִקָּחֶנּוּ וְיַנִּיחֶנּוּ וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנּוּ לוֹ.
יט אוֹרְחִים הַנִּכְנָסִין אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֵינָם רַשָּׁאִים לִטֹּל מִלִּפְנֵיהֶם וְלִתֵּן לִבְנוֹ אוֹ לְעַבְדּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת.
כ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לֹא הָיוּ מְסֻבִּין בִּסְעֻדָּה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מִי מֵסֵב עִמָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם לִישֵׁב אֵצֶל עַם הָאָרֶץ בִּסְעֻדָּה.
כא הַשַּׁמָּשׁ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁנַיִם, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עִמָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת; הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת.
כב אַחַר שֶׁשָּׁתִיתָ וְנִשְׁאַר יַיִן בַּכּוֹס לִשְׁתִיַּת חֲבֶרְךָ, קַנַּח מְקוֹם נְשִׁיקַת הַפֶּה מִשּׁוּם מִאוּס, וְלֹא תִּשְׁפֹּךְ מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית אֲבָל אַחַר שְׁתִיַּת מַיִם שְׁפֹךְ מֵהֶם דֶּרֶךְ שָׁם. הַגָּה: אַחַר כָּל אֲכִילַתְךְ אֱכֹל מֶלַח, וּלְאַחַר כָּל שְׁתִיַּתְךְ שָׁתָה מַיִם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' קע"ט. וְנ"ל דַּוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה מֶלַח בַּפַּת אוֹ בַּמַּאֲכָלִים שֶׁאָכַל, וְכֵן שֶׁלֹּא שָׁתָה מַשְׁקֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִזָּהֵר בַּאֲכִילַת מֶלַח וּשְׁתִיַּת מַיִם אַחַר הַסְּעֻדָּה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) אין משיחין בסעודה - אפילו בד"ת ודוקא בשעת אכילה גופא ומשום סכנה וכדלקמיה אבל בין תבשיל לתבשיל מותר ומצוה על כל אדם ללמוד תורה על שלחנו שכל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים וכתב בשל"ה דילמוד משנה או הלכה או אגדה או ספרי מוסר ואינו יוצא במה שמברך בהמ"ז ועכ"פ יאמר איזה מזמור וטוב לומר אחר ברכת המוציא מזמור ה' רועי לא אחסר דהוא ד"ת ותפלה על מזונותיו: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) שמא יקדים וכו' - שכשיוצא הקול נפתח אותו כובע שע"פ הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן [רש"י]: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) נוטל ידו אחת - וצריך לברך ענט"י אם רוצה לאכול [מ"א] ועיין מה שכתבנו לעיל בסוף סימן קס"ד במ"ב בזה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ששפשף בה - ואם שפשף בשתי ידיו צריך ליטול שניהם ואיתא בגמרא דמצוה לשפשף הניצוצות של מי רגלים אם נתזו על רגליו שלא יראה ככרות שפכה וכנ"ל בסימן ג': ש"ע סָעִיף א
ה (ה) אינו נוטל כלל - בין לאכילה בין לשתיה: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) ודאי צריך נטילה - ולענין ברכת ענט"י יש מהאחרונים שכתבו שלא לברך גם בזה ולעיל בסימן קס"ד הכרענו כדעת הח"א דבזה צריך לברך עי"ש: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) וה"מ לשתות - פי' שחוזר לביתו רק לשתות דאף לזה צריך נטילה שמא יבוא לאכול וכדלקמיה בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) ואם דיבר וכו' - איצא לחוץ קאי: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) נוטל שתי ידיו - דכיון דהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות [רש"י]. וכתב הברכי יוסף בשם ספר צרור החיים דכשנוטל פת בידו בשעה שמדבר א"צ נטילה שדעתו עליו ולא יסיח דעתו: ש"ע סָעִיף א
י (י) כיון שהסיח דעתו - ובין אאכילה ובין אשתיה קאי כיון שהפליג. ומ"מ המוציא א"צ לברך שנית אף אם בודאי נגע במקום הטנופת [מ"א]: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) אבל בלא"ה א"צ וכו' - וכמו שפסק המחבר לעיל בסימן קנ"ח ס"ו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יב (יב) זה את זה - והוא שלא יהא שהייתן הרבה ושלא יפסיק בדברי שיחה: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) לשתות - וה"ה לדבר אחר. אין ד"א לת"ח לשתות מים בפני רבים אלא יהפוך פניו לצד אחר וי"א דדוקא שלא בשעת סעודה אבל בשעת סעודה שרי ושאר משקין מותר בכל גווני. בש"ס כתובות ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין וכשהיא בדרך באכסניא אפילו בעלה עמה אסור וה"ה בשאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה [מ"א]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יד (יד) מאכל השמש - ומ"מ מדת חסידות ליתן לו גם מיד דבר מועט כמ"ש בסימן קס"ט וע"ש במ"ב סק"ב: ש"ע סָעִיף ג
טו (טו) אבל כשהשמש וכו' - פי' כשהשמש מערה מן האילפס לתוך הקערה אינו מדרך המוסר שישייר לעצמו באילפס אלא יערה הכל והם יניחו כל אחד בקערה מעט בשבילו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
טז (טז) כל מה שיאמר וכו' - היינו אפילו דבר שיש בו קצת גסות ושררה שלא היה עושה כן האורח משום ענוה אעפ"כ יעשה [תוספות] ואם האורח נוהג איזה פרישות בדבר שעושה משום סרך איסור אינו מחוייב לשמוע לבעה"ב לעבור אבל דבר שהוא פרישות בעלמא טוב לגבר להסתיר מעשיו [שע"ת ע"ש]: ש"ע סָעִיף ה
יז (יז) יעשה - עיין בבגדי ישע שמצדד דהיינו דוקא זולת אכילה ושתיה אבל באכילה ושתיה אם אינו תאב לאכול ולשתות יותר והבעה"ב מפצירו לזה אינו מחוייב כדי שלא יזיק לו האכילה ואין בזה מניעת כבוד לבעה"ב אם אינו עושה כדבריו ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יח (יח) קפדן בסעודתו - מפני שמונע ב"ב לתת כלום לעניים מפני יראת קפדנותו ועוד כי האורחים וב"ב מתביישים אז לאכול כי יחושו פן יתרגש ויקפיד על אכילתן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יט (יט) לא יאכל אדם וכו' - והב"י מצדד דאפילו לאחוז בידו כביצה אינו כדאי אע"פ שאינו אוכל בבת אחת: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כ (כ) בבת אחת - ואם משייר אפילו מעט תו לא הוי גרגרן [מ"א]: ש"ע סָעִיף ח
כא (כא) שנים דרך ארץ - פי' כששותהו בשני פעמים ועיין לקמן סימן ר"י מה שכתבנו שם: ש"ע סָעִיף ח
כב (כב) כוס קטן - היינו פחות מרביעית. וכ"ז כשהאדם בינוני ובסתם יין אבל מי שכריסו רחבה או יין מתוק נשתנה השיעור והוא מותר בבת אחת אפילו ביותר מזה ולפ"ז בשכר שלנו שאינו חזק בודאי שיעורו יותר מרביעית [מ"א]: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כג (כג) מראשו - פי' כי השום הלבן שבו מבפנים הוא המשובח שבו והעלין הירוקין שמלמעלה גרועין מהן ומחזי כרעבתן כשיתחיל לאכול מראשו [פרישה] ובשבת מותר משום חיבוב סעודת שבת: ש"ע סָעִיף ט
כד (כד) מעליו - מצד העלין: ש"ע סָעִיף ט
כה (כה) בידו השניה - ר"ל כמו הרוצה לקרוע בכח דבר מדבר שמחזיק בשתי ידיו לקרוע ובמסכת דרך ארץ שלפנינו הגירסא הטיפש שבהן אחז הקלח בידו אחת ונשכו בשיניו ע"ש משמע דדוקא באופן זה הוי גנאי ועיין בביאור הגר"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כו (כו) לא ישוך וכו' - מפני שנמאסה לבריות: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כז (כז) לא ישתה וכו' ויברך בהמ"ז - דנראה כששותה אותם בב"א שעושה לשרות המאכל כדי שיוכל לחזור ולאכול אחר בהמ"ז עוד הרבה ובטור הגירסא לא יביא שתי כוסות ופירשו הרבה אחרונים דהכונה שרוצה לשתות עתה רק כוס אחד והשני יניחנו לברך עליו בהמ"ז אפ"ה לא יביאם בפעם אחד מפני הרואים שסבורים שבשביל להרבות בשתיה מכוין: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כח (כח) הגדול פושט וכו' - אפילו בדאיכא קערות טובא לא יפשוט ידו לקערה שלפניו עד שהגדול יפשוט תחלה לקערה שלפניו וה"ה במניחין פירות לפני כאו"א שיפשוט הגדול ידיו תחלה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כט (כט) לבית - בעה"ב ופשוט דמיירי כשאינו מתארח שם בשכר: ש"ע סָעִיף יג
ל (ל) תנו לי לאכול - ואם נתנו לפניו א"צ להמתין תו עד שיאמרו לו שיאכל: ש"ע סָעִיף יג
לא (לא) משום רבית - כלומר דמחזי כריבית אבל מדינא לאו ריבית הוא דלא היה מתכוין בשעה שהאכילו בראשונה לכך: ש"ע סָעִיף יג
לב (לב) אבל מותר לומר וכו' - דאינו מתכוון כלל בזה לחוב רק אומר כן דרך המוסר שלא יסרב נגד דבריו ויאכל עמו ולא יקשה בעיניו לאכול עמו בחנם והט"ז חוכך גם בזה להחמיר עי"ש: ש"ע סָעִיף יג
לג (לג) אפילו בסעודה וכו' - דהלא אינו אומר לו אז בשעת אכילה שהוא לפרעון על מה שעבר רק בדרך מתנה בעלמא: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
לד (לד) פרוסה על גבי וכו' - היינו פרוסת פת והטעם שמא תפול הפרוסה לתוך הקערה וימאס האוכל. איתא בגמרא [ברכות ח'] כשיחתוך בשר יחתכנו ע"ג השלחן וכדומה ולא ע"ג היד שמא יפגע בידו וגם שמא יצא דם וימאס האוכל: ש"ע סָעִיף יד
לה (לה) בפרוסה - ובלבד שיאכל אח"כ הפרוסה דאל"ה איכא בזיון אוכלין כדלקמן בסימן קע"א [אחרונים]: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
לו (לו) ולא ישוך פרוסה וכו' - לכאורה הא נלמוד זה במכ"ש דסעיף י' דאפילו ע"ג השלחן אסור כ"ש ליתן לפני חבירו או בקערה אלא באמת גרסינן הכא מפרוסה [וכן הוא במסכת ד"א וברוקח] והיינו דאין הכונה על החתיכה גופא שאחזה בשיניו דזה אין להניחו אפילו על השלחן וכדלעיל בס"י אלא הכוונה על החתיכה שנשאר שנשך ממנה בשיניו איזה פרוסה דגם זו החתיכה לא יתן לפני חבירו לאכול או בקערה [א"ר ופרישה]: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
לז (לז) ויתן לחבירו וכו' - שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ ואולי חבירו מאיס ליה לשתות ממה ששייר זה דאפשר דנתערב רוקו שם ויחלה עי"ז ולפ"ז דוקא אם נותנו לידו אבל אם מניחו לפניו והוא לוקח מעצמו לית לן בה וט"ז כתב אני ראיתי בצואת ר"א הגדול שמזהיר מאד שלא לשתות ממה ששייר חבירו כי שמא יש לו חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ע"ש ועיין לקמן בסכ"ב דמהני קינוח מקום נשיקת הפה או במים כששופך מהם מעט דרך אותו מקום ששתה בפיו ולכאורה סותר לדברי ר"א הגדול ואולי דר"א הגדול מיירי דהראשון ששתה היה אדם שאין אנו מכירין אותו אם הוא בריא דאז יש לחוש יותר [א"ר] ועיין בפמ"ג: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
לח (לח) ויניחנו על השלחן - שאין זה דרך כבוד להניח על השלחן כוס ריקם [לבוש]: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
לט (לט) לא יקח חלקו וכו' - הב"ח פי' הטעם שנראה שחלקו בזויה בעיניו ולא חפץ בה ומסרה לשמש ולכן יניחנה לפניו דמראה שמקובל בעיניו אלא דלפי שא"צ לאכול מסרה לבסוף לשמש ומ"ש המחבר דבר קלקול ר"ל שעי"ז יוכל לבוא לידי קטטה הבעה"ב עם האורח ולבוש פי' כפשוטו דלפיכך לא יתננו תיכף להשמש שמא יהיה קלקול בסעודה ויצטרך לחלק הזה לחלק לשאר המסובין אלא יניחנו עד אחר הסעודה ואח"כ יתן לו וכתב הט"ז דלפ"ז א"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי. כתב מ"א כשעושה סעודה דרך ארץ להשקות בעצמו למסובין כדאיתא בקידושין ל"ב: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
מ (מ) אינם רשאים וכו' - הוא תקנת חכמים מפני מעשה שהיה כדאיתא בחולין צ"ד מעשה באדם אחד שזימן ג' אורחים בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעה"ב נטל אחד מהן חלקו ונתן לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שמחזיק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת ע"ש. וכתבו המ"א וא"ר דדוקא בכה"ג דש"ס שהיתה סעודה מצומצמת ומתבייש בעה"ב כשיחסר להם אבל אם יש הרבה על השלחן שלא יחסר עי"ז רשאים ליתן להם ולפ"ז כ"ש אם כבר כלו לאכול ונשתייר מותר ליתן להם מהשיריים ובספר שמן רוקח חוכך בכל זה להחמיר: ש"ע סָעִיף יט
מא (מא) או לעבדו - י"א דדוקא לעבדו אסור אבל לשמש המשמש בסעודה שרי ויש אומרים דאף לשמש אסור: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
מב (מב) לא היו מסובין וכו' - אפילו בסעודת מצוה [אחרונים] ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
מג (מג) אע"פ וכו' - דמסתמא נתרצו לזה שיאכל עמהם מעט משלהם כדי שיהיה להם זימון עי"ז וממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות. וכתב הא"ר דאפשר דה"ה אם היו האוכלין תשעה [דבר שמזמנין ע"ז] יכול העשירי ג"כ לאכול בלא רשות דמסתמא ניחא להו כדי שיהא להם זימון בשם: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
מד (מד) קנח מקום וכו' - עיין לעיל בסט"ז במה שכתבנו שם במ"ב: ש"ע סָעִיף כב
מה (מה) דרך שם - כדי לשטוף הרוק שנגע דרך שם ועיין מה שכתבנו לקמן בסימן רל"א מעניני אכילה. יזהר מאד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף [מ"א] כתב א"ר בשם של"ה ייטיב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה יאכל פתו בשמחה. יאכל הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה. ולא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה ועיין ברמב"ם הלכות דעות פ"ו שהאריך בדברים אלו והנהגתן. גם האריך בשל"ה ליזהר מרבוי אכילה ושתיה אלא יאכל וישתה רק להעמיד ולהברות את גופו מזומן לעבודת הנפש ובזה כל סעודותיו הוין סעודת מצוה וע"ש בא"ר שהביא עוד כמה ענינים הנוגעים בענין זה: ש"ע סָעִיף כב
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א אין משיחין. אפילו בד"ת (כ"ה בגמ') כל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים, וכתב בשל"ה דילמוד ממש ולא יסמוך על ברכת המזון: ש"ע סָעִיף א
ב ידו א' ששפשף. וצריך לברך ענ"י כמ"ש ססי' קס"ד דלא כאגודה, ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות א"צ ברכה דמשום חששא א"צ ברכה: ש"ע סָעִיף א
ג אינו נוטל כלל. ובלבוש כתב דוקא לאכילה אבל לשתי' צריך ליטול דיחשדוהו ששיפשף ולא נטל ול"נ דא"כ אפי' יצא לחוץ ולא השתין יהא צריך ליטול מפני החשד אלא ע"כ ה"ק דלמ' איכא דחזי ליה ששיפשף ולא חזי שנטל ויחשוד אותו משא"כ כשלא שיפשף ליכא למיחש להא וכ"מ בב"ח, ובקצת נוסחאות כתבו הג"ה למטה אאכילה וליתא וכ"כ האגודה דקאי גם אשתיה: ש"ע סָעִיף א
ד והפליג. ומ"מ א"צ לברך המוציא כמ"ש רמ"א סי' קע"ח: ש"ע סָעִיף א
ה נוטל ב' ידיו. ולשתיה נוטל בפנים כדלעיל כ"ה בגמ' ובטור וברמב"ם ולא ידעתי למה היפך הרב"י לשונם, ואפשר שס"ל דבהפליג לעולם נוטל בפני' דליכא אנינות דעת וכ"כ בת"ה: ש"ע סָעִיף א
ו שמא יאכל. מ"מ נוטל בפנים כיון שהעיקר השתיה חיישינן שיאמרו שלא נתן אל לבו ליטול ידיו (של"ה) ועסי' רי"ב מ"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז לשתות. נ"ל דלאו דוקא לשתות ה"ה לד"א מחויב להמתין עליו וכ"מ מדסתמו הפוסקים ובגמ' ע"ש דלא כלבוש: איתא בתוס' בכורות דף מ"ד אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת הסעודה אפי' בשאר משקין יהפוך, בכתובות דף ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ואכסנאי אפי' בעלה עמה אסור ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה ועיין בא"ע ס"ע, ונ"ל דהוא הדין בשאר משקין המשכרין: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח מאכל השמש. ומ"מ מדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט כמ"ש סימן קס"ט ואפילו אינו משמש בסעודה רק מבשל המאכל אפי' אין מזונו עליו: ש"ע סָעִיף ג
ט מערה מן האילפס. ובתוס' עירובין דף נ"ג ע"ב פירש בענין אחר ע"ש, ובס' ב"ש דף צ"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
י בעל הבית יעשה. אמרי' בפסחים ספ"ז א"ל מ"ט כי א"ל תיב אפוריא ישבת (ולא ישבת על גבי קרקע) א"ל כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא מאי טעמא כי יהבו לך כסא קבלת בחד זימנא א"ל מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול וכתבו התו' אמאי דיתיב אפרי' ל"ש לו' אין מסרבין לגדול דדבר גסות ושררה הוא לא היה לו לישב אי לאו משום כל מה שיאמר בעל הבית עשה עכ"ל, וקשה מאי א"ל בסוף מאי טעמא כי יהבו וכו' הא כבר א"ל כל מה שאמר לך בע"ה עשה וי"ל דאף דמחויב לעשות מ"מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו, אבל לגדול עושין מיד וכ"מ מקצת ברש"י ע"ש, ומ"ש חוץ מצא פי' הב"ח כגון שאמר לי' הבה"ב שילך בשוק לעשות לו איזה עסק א"צ לעשות כי אין זה כבודו לילך לשוקים שאינו מכיר בהן, ובמט"מ פי' ואם א"ל הבעל הבית לצאת מהאכסני' לא יצא כדאמרינן בעירוכין עד שיפשילו כליו וכן נכון, ואית' שם דאפי' אכסני' דאקראי אסור לשנות: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יא לא יאכל. פי' שלא יאחזנו בידו אף על פי שאינו אוכלו בבת אחת (ב"י): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב בבת אחת. ואם משייר מעט לא הוי גרגרן אבל כששותיהו בשני פעמים הוי דרך ארץ: ש"ע סָעִיף ח
יג כוס קטן. פי' שהוא קטן מרביעית (של"ה) ואמרו בגמרא דיין מתוק או מי שכריסו רחבה מותר לשתותו בבת אחת והשמיטו רמ"א משום דמשמע ברש"י דדוקא ר' ישמעאל שהיה כריסו רחבה מאוד, וביין מתוק נמי נתת דבריך לשיעורין, מיהו נ"ל דאין שיעור לכוס רק הכל לפי מתיקת היין ורחבת כריסו, ולכן השמיט רמ"א דהכל נכלל בכוס קטן ומיהו בשכר שלנו בודאי שיעורו יותר מרביעית: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד מראשו. פי' שלא יתחיל לאוכלו מראשו ובשבת יתחיל לאכול מראשו (אגודה שבת סי' ק"מ עסי' רע"ד ס"ב): ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו לא ישוך. משום מאיסותא: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טז לא ישתה. דנראה כעושה לשרות המאכל שאוכל הרבה (לבוש ועב"ח ובל"ח): ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יז הגדול. אפי' כל א' קערה שלו לפניו או במיני פירות שיש לכל אחד לפניו (ב"ח): ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יח תנו לי. ואם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לו שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל כו' והרי עדיין לא א"ל אלא א"צ אמירה (שלחן ארבע): ש"ע סָעִיף יג
יט משום ריבית. כלומר דמחזי כריבית עבי"ד סימן קס"ב ס"א בהג"ה. בענין דברים המשכחים את האדם כגון זתים וכיוצא בהם אין זה אלא בע"ה אבל המאכל בכונה כנודע מוסיפין לו זכיר' כי הוא מתקן אותה אך צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף, האר"י היה אוכל עשבי המדבריות שאין נזרעים ע"י אדם לקיים ואכלת עשב השד' (כתבי'): ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כ פרוסה. שמא תפול לתוך הקערה ותמאס, אל יחתוך בשר על גבי היד אלא על גבי השלחן (גמר'): ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
כא ויתן לחבירו. שמא מחמת הבוש' יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ וימות: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יח
כב לא יקח חלקו. דהוי כאלו מואס במה שנתן לו בע"ה לפיכך יניחנו תחלה (ב"י), בחולין ד' ו' מביא (רשב"א) תו' עבד שאוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזל בע"ה שכן נהגו עכ"ל ונ"ל דהכל לפי מה שהוא המנהג ובאתרא דקפדי אסור, כשעושה סעודה ד"א להשקות בעצמו למסובין כדאי' בקדושין דף ל"ב: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
כג אורחים. ל' הרמב"ם אין לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם וליתן ביד בנו וכו' שמא יתבייש בע"ה שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם כו' עכ"ל משמע דאם הרבה לחם על השלחן שלא יחסר להם רשאים ליתן להם וכמ"ש סי' קס"ט ס"א, וביש"ש פג"ה ס"כ כתב דדוקא לעבדו אסור אבל לשמש המשמש בסעודה שרי: ש"ע סָעִיף יט
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א אין עמ״א תענית ה׳ ב׳ לימא מר מלתא כו׳ בתר דסעיד כו׳ יע״ש הא לאפרושי מאיסורא יראה משיחין אע״ג דחמירא סכנתא מאיסורא. ואפי׳ ביה״ז שאין סומכין על שמאל אין משיחין עיין פרישה וכ״מ סתימת הפוסקים: ש"ע סָעִיף א
ב ידו עמ״א ולדינא שם בט״ז ומ״א ה״ח בשם רש״ל שלא לברך ענט״י אף בגדולים וספק ברכות לקולא ואף בהפליג יע״ש בא״ר: ש"ע סָעִיף א
ג אינו עמ״א וכ״כ הפרישה דוקא שפשף צריך ליטול כו׳ ובאר הגולה דעתו כלבוש והג״א מיירי ביושב לבדו דליכא חשדא: ש"ע סָעִיף א
ד והפליג עמ״א ולענין ברכה נט״י עמ״ש באות א׳ ובקס״ד בט״ז ומ״א ה״ח: ש"ע סָעִיף א
ה נוטל עמ״א ביומא ל׳ ובטור ור״מ פ״ז מה״ב ה״ח דהפליג נוטל ב׳ ידיו בפנים דוקא ולשתייה הא לאכילה בהטיל מים או דיבר והפליג נוטל בחוץ ואנינא דעתיה קאי אשפשוף והפליג אין חשוד על סתם ידים לאכילה או אנינא דעתיה קאי גם על הפליג דבסתם ידים לא יאכל בלא נט״י והמחבר חלקו וסובר דבהפליג אף לאכילה נוטל בפנים. ומ״ש שכ״כ בב״ה לא מצאתיו כעת בתה״א קס״א א׳ העתיק ברייתא דיומא שם ובתה״ק בית ששי שער ה׳ (ד״ב) השמיט נוטל ידו א׳ רק העתיק הפליג נוטל ב׳ ידיו בפנים לשתות ולאכול הכל יודעים דאנינא דעתיה לאכול בלא נט״י בטור ורמב״ם ובהטיל מים משמע דסבר דא״צ ליטול בפנים אלא בחוץ דבגמרא אמרו נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו משמע רק בהפליג דיחשדוהו שקיל בעיניו תוך הסעודה היסח הדעת מה שא״כ שפשף הכל יודעין דאנינא דעת לשתייה ג״כ בלא רחיצת ידיו בשפשף יע״ש. ועמ״ש אי״ה באות ו׳ מזה: ש"ע סָעִיף א
ו שמא עמ״א ובסי׳ רי״ב באות ג׳ אם אוכל פת למתק השתייה אם נוטל ידיו בלא ברכה או שא״צ ליטול כלל ועמ״ש בט״ז ב׳ מזה ודעת הרשב״א בתה״א בית ששי שער א׳ דקנ״ז א״ב יע״ש ובמ״ה וב״ה יש אריכות דברים שם (והמ״א באות ה׳ כיון למ״ה זה ודלא כמ״ש בתה״ק שוב ראיתי בא״ר ה׳ הרגיש בזה) ולדינא הוא כך להמחבר ביצא לאחר אכילה ועדיין קבע לשתות והטיל מיש ושפשף נט״י אחת בפנים דוקא ובלא שפשף א״צ עט״ז א׳ ואף לאכילה ממש כשלא שפשף א״צ נט״י כמ״ש ע״ת בקס״ד ובא״ר הקשה שם דמבואר כאן וי״ל כאן לשתות מיירי כו׳ ודיבר והפליג אף לשתות צריך נט״י ב׳ ידים דשמא יתן פרוסה לפיו ובפנים להמחבר אף כאכילה ממש בפנים ואפשר המחבר סובר דיבר והפליג דוקא לאכול הא לשתות א״צ כלל נט״י לשיטתיה בקנ״ח סב״ג פחות מכביצה ג״כ י״א דא״צ נט״י ומסתמא שתייה א״כ אוכל קצת עראי הוא פחות מכביצה וכולי האי לא גזרו לשמא יאכל פתות כביצה כו׳ ורק בהפליג תוך אכילה ממש בעי נט״י ב׳ ידים וידו א׳ לשתות וב׳ ידיו לאכילה מיירי ועיין בתה״א קנ״ז ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז לשתות עמ״א בלבוש כתב שיקפיד ויחנק משמע הא לשאר דברים א״צ להמתין ועב״י וא״ר וי״ו הביא הא דח״מ סימן קע״ו יע״ש. ועיין באה״ע סי׳ ע׳ בח״מ וב״ש אות ד״ה עד״מ ב׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח מאכל עמ״א דמיד נותנין לו דבר מועט אפי׳ אין בו ריח וקיוהא עסי׳ קס״ט במ״א א׳. והיינו מכל מין ומין וזהו מדת חסידות ביותר ואם משייר בקערה אח״כ מכל מין ג״כ קצת חסידות עיין סי׳ קס״ט בפרישה אבל מדיגא משייר בקערה כדי צורכו ממין א׳ די ועסי׳ קס״ט מזה: ש"ע סָעִיף ג
ט מערה עמ״א בתוספות עירובין נ״ג ב׳ ד״ה משיירין י״ג משיירין במעשה קדירה שנראה כרעבתן ואין משיירין במעשה אלפס מיני טיגון ודבר חשוב וק״ל אין נראה כרעבתן וי״ג נהיפך רש״ל משיירין במעשה אלפס שזהו מותרת משא״כ במעשה קדירה למזון ומדרך ארץ הוא ולא מיירי להניח לשמש. ועד״מ ג׳: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
י בעל הבית יעשה עמ״א ויתיב אפוריא לאחר הפצרה באפשר אבל א״ל דב״ה וגדול אף בגסות ושררה יעשה מיד דא״כ כי יתיב אפוריא בהכרח משום בע״ה וגדול מה שאלו אח״כ מ״מ קבלת לכוס כו׳ אלא יתיב אפוריא לאחר שהפצירו בו משום מ״ש בע״הה עשה לאחר הפצרה וקבל בחד זימנא כוס ע״כ מאין מסרבין ובגסות ושררה אף בע״ה וגדול דוקא לאחר הפצרה ועמ״ש בט״ז אות ג׳ אי״ה מזה. ועא״ר אות ט׳ ובמהרש״א דיש לומר יתיב אפוריא מיד כל מ״ש בע״ה עשה מיד אף בגסות ושררה ושאלו לו בכיס לידע אם ישוב זה או ישוב תירוץ יותר הגון אין מסרבין כו׳ ונ״מ אפי׳ באין בעה״ב אין מסרבין כי היו מסופקין בו שהשיב אפוריא כל מה שאמר בעל הבית ולא השיב מדינא דאין מסרבין אי דלא סבירא ליה אין מסרבין או בשראה מסרבין: מ״ש חוץ מצא מאכסניא וכ״כ הפרישה עד הכאה או שיפשיל כליו לחוץ. (לזרוק כליו לחוץ אז יצא) דאמרי׳ בעירובין אכסניא פוגם לבע״ה שיאמרו קשה הוא ונפגם שיאמרו עליו שהוא אין טוב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יא לא יאכל עמ״א ועב״ח בזה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב בב״א עמ״א תיקן בזה בב״א גרגרן (כשותה בוושט וגרגרת) בשני פעמים אין זה גרגרן ולמה יהיה ד״א הלא אין ברירה לז״א דיש ברירא לשייר מעט וכשחלקו לבני טעמים הוי ד״א: ש"ע סָעִיף ח
יג כוס קטן עמ״א ומשמע דבקטן נמי אם שותה בשני פעמים אין גאוה דמותר בב״א וגאוה ליכא כ״א בג׳ פעמים: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד מראשו עמ״א ועיין פרישה כי השום הלבן שבו משובח והירק לא כ״כ משובח ויהיה כרעבתן ובשבת מותר כמו ברע״ד ס״ב פרוסה גדולה משום חיבוב סעודת שבת ושום דרכן של ב״י לאכול בשבת: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו לא ישוך עמ״א ובסט״ו כתב לפני חבירו וכ״ש הוא ועיין פרישה פי׳ דבסט״ו לא ישוך מפרוסה ולא יתן הפרוסה שנשך ממנו לחבירו ומשמע שם דבש״ע ל״ג על השלחן ובש״ע דידן איתא: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טז לא ישתה עמ״א ועב״ח וט״ז אות ה׳ מזה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יז הגדול עמ״א הביא דברי הב״ח ועט״ז אות ו׳ ומ״ש שם ובסימן קס״ז במ״א אות ל״ז מזה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יח תנו לי עמ״א ראייה מאליעזר עבד אברהם דכתיב (בראשית כ״ג ל״ג) ויושם לפניו לאכול כו׳ וי״ל שאמרו ג״כ ואפשר דא״כ איך עבר על ד״א כל מ״ש בע״ה עשה ולמ״ש באות י׳ לאחר הפצרה אין ראיה אבל אם נאמר מיד יעשה או אין מסרבין לגדול ואפשר בתואל היה גדול באותו זמן כמשמעות במדרש אמר לא אוכל כי ירא שמא יאמרו לו ומוכרח לקיים ד״א אבל בעשייה בלא אמירה א״צ והטעם שאם לא אוכל עיין הרמ״א שם בפירוש התורה: ש"ע סָעִיף יג
יט משום רבית עמ״א עשה כלומר כי בטור כתב דרך רבית ובמ״ש הב״י דלאו רבית הוא דאין מתכוין בשעה שהאכילו ראשונה לכך והר״ב דכתב דאית ביה ריבית הוא ל״ד ובי״ד קס״ב ס״א בהג״ה אפי׳ ללוות כבר בככר נהגו להקל עט״ז ז׳: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כ פרוסה עמ״א ב״ח עיין שם שמא תשפוך מה שבקערה עיין שם על גבי הקערה להפך אותה כי מאוסה שם ונדבק בלחם ובלבוש על גבי קערה ושהפרורין יפלו לקערה כי ממחה דעת ב״א הא ביושב לבד שרי ולטעם על גבי קערה לבדו נמי לא. והא דמקנח בפרוסה ויאכלנה הפרוסה דאל״כ הוי ביזוי אוכלין עסי׳ קע״א: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
כא ויתן עמ״א עט״ז אות ט׳ כתב דאפי׳ להניח על השלחן לא ישתה חבירו יע״ש: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יח
כב לא עמ״א צ״ל לכאורה לא ב״י יע״ש. ובלבוש פי׳ שמא יתקלקל מנה אחד ויצטרך לזה ולב״ח קלקול היינו שיתקוטט הבע״ה עם אורח. והא דמשמע אחר כך מותר ובסי״ט אין רשאים אא״כ נטלו רשות מבע״ה תי׳ בפרוסה או שיש חילוק בין שמש בסעודה דמותר ובין עבדו שאין משמש או מיירי כאן לאחר ששבע האורח מותר (וקודם ומיד אפי׳ נטל רשות לא מהני דמיחזי בזיון או טעם הלבוש) ולפ״ז א״ש בסי׳ קס״ט בשאין כוס ביד בע״ה או אורח יבול ליתן לשמש פרוסה או בנטל רשות אפשר דכוס בידו אין ליתן. וי״ל לשמש של אורח קאמר דאורחים יכולים ליתן זה לזה ה״ה אפשר לא לשמש ומשרת שלו מ״מ אין נראה לפרש כך. עמ״ש אי״ה באות כ״ג: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
כג אורחים עמ״א לשון הרמב״ם (פ״ז מה״ב ה״י ט״ס להרמב״ם) וכוונת האדון ז״ל דל״ק מקס״ט מ״א לא יתן אורח לשמש כ״ז שכוס כו׳ הא בלא״ה אסור תי׳ דשם בהביא הרבה יותר מדאי דאם יתן יש והותר אבל ביש״ש חילק בין שמש דשרי כו׳ ועמ״ש באות כ״ב ועכ״מ שם דר״ל שמא אין לבע״ה יותר דאל״כ פשיטא אבל ביש על השלחן הרבה שרי ליתן עט אבל לא הכל ובהכי א״ש מ״ש רמ״א אבל בצמצום אף מעט אסור עא״ר אות כ״ב. עיין ב״י דאורחים יכולים ליתן זה לזה אף שהכוס בידו בשם הרר״י בקס״ט והביאו הר״ב שם ס״א בהג״ה: ש"ע סָעִיף יט
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א ס"ק א אין משיחין אפי' בד"ת כ"ה בגמ' תענית דף ה' ע"ב ר' נחמן ור' יצחק הון יתבי בסעודה א"ל ר"נ לר"י לימא מר מלתא א"ל הכי אר"י אין משיחין בסעודה כו' בתר דסעיד א"ל הכי אר"י יעקב אבינו לא מת הרי דבתוך הסעודה אפי' ד"ת לא ר"ל לו ודחאו מהאי דר"י דאין משיחין כו': ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב') ידיו כו' צ"ל ענ"י כמ"ש ס"ס קס"ד דלא כאגודה ובס"ס קס"ד הביא מ"א גופי' דברי מהרש"ל שהסכים לאגודה דאין לברך לנט"י שנוטל אם נגע תוך הסעודה במקום הטנופת אא"כ הלך והפליג ע"ש: ומיהו כו' דמשום חששא אינו צריך ברכה ר"ל ניהו דאפי' אינו רוצה לאכול עכ"פ צריך ליטול כמבואר פה בש"ע דחיישי' שמא יאכל מ"מ מהאי חששא לא תקנו לברך: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) אינו נוטל כלל ובלבוש כו' דיחשדהו כו' ניהו דמצד הדין א"צ ליטול מ"מ כמו להוציא א"ע מן החשד אם שפשף צריך ליטול בפנים הוא הדין דצריך להוציא א"ע מן החשד אפי' לא שפשף: דא"כ אפי' יצא לחוץ וכה"ג משמע דגם לבוש מודה דא"צ ליטול דאל"כ היה ללבוש לכתוב דין זה כי הוא חידוש: ובקצת נוסחאות כתב הג"ה זו למטה אאכילה ר"ל אחר מ"ש הרב"י אבל לאכול נוטל אפי' מבחוץ כו' ע"ז הגיה רמ"א ואם לא שפשף אינו נוטל וכוונת נוסחאות אלו לסלק קושיית הלבוש דאכתי א"ל לחשדא לכן כ' רמ"א על אכילה דהתם ל"ח לחשדא ומה"ט נוטל אפי' בחוץ א"צ ליטול כ"א במקום שהוא חייב מן הדין ולכן אם לא שפשף א"צ ליטול אבל לשתות דאיכא משום חשדא מודה דמ"א דאפי' לא שפשף צריך ליטול מבפנים כמ"ש הלבוש ועז"כ מ"א וליתא להאי נוסחא דרמ"א ס"ל אפי' לשתות א"צ לנט"י היכא דלא שפשף ובנוסח' שלפנינו וכ"ה באגודה ומטעם שכ' מ"א לעיל דכה"ג ליכא חשדא: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ה) נוטל כו' ולא ידעתי למה היפך הרב"י לשונם דז"ל הגמ' ביומא דף ל' ע"א אדם יוצא להשתין מים נוטל ידיו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ונכנס מפני החשד אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל (שתי ידיו) עכ"ל הגמ' הרי דדין זה שצריך ליטול בפנים קתני אחר שני הדינים משמע דקאי אתרווייהו בין אהשתין ובין דיבר ע"ח והפליג וכ"ה בטור ורמב"ם ורב"י היפך וכ' תחלה מיד אחר דין השתין שצריך ליטול מבפנים ואח"ז כ' דין הפליג משמע דבהפליג נוטל אפי' בחוץ: ואפשר דבהפליג לעולם נוטל מבפנים ר"ל אפי' רוצה לאכול מ"מ איכא חשדא כיון דליכא אנינות דעת ומה"ט הפך הרב"י לשון הש"ס דלא נטעה דגם בהפליג יש חילוק בין שתיה לאכילה ובאמת בהפליג אפילו לאכיל' צריך ליטול בפנים ואע"ג דלפי גרסתינו בש"ס שלא יטול מבחוץ כו' אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל ב' ידיו משמע דעיקר דין חשד האמור בברייתא קאי אהפליג דבעי נטילת שתי ידיו דבהשתין נוטל רק יד אחר ששפשף וכיון דקאי עיקרו אהפליג ועלה אמרי' התם א"ר חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ כו' משמע דגם בהפליג יש חילוק בין שתיה לאכילה כן הקשה בס' חמד משה אולם הרי"ף והרא"ש לא העתיקו בגרסתם נוטל שתי ידיו ובלי ספק לא היה כן בגרסתם: וכ"כ במשמרת הבית דף קכ"ז ע"ב וכ"ה דעת ריב"א בתוס' ישנים שם: ש"ע סָעִיף א
ה (ס"ק ו) שמא יאכל ומ"מ נוטל מבפנים ר"ל דלא תקשי ממ"נ מאי חשד איכא אי לא יאכל הרי באמת א"צ נטילה ואי יאכל הא ידעי דאנינ' דעתי' ובודאי נטל: ליטול ידיו (תר"י) כצ"ל: ועסי' רי"ב מ"ש דשל"ה הוכיח דאע"ג דקי"ל לקמן סי' רי"ב דעיקר פוטר הטפל אפי' הטפל פת פוטר העיקר וא"צ לברך המוציא וא"כ ה"ה היושבים לשתות ודרכם לאכול מעט פת כדי למתק השתיה דא"צ לברך על הפת דהוי טפל למשקה כ"ש אם היה דעתו בפירוש לאכול פת כדי למתק ודין זה הביאו מ"מ בשם של"ה לקמן סי' רי"ב אולם של"ה הוסיף להוכיח מדברי תר"י הנ"ל ומלשונו אף דהמשקין שהם עיקר פוטרים הפת הטפל מברכת המוציא מ"מ עכ"פ צריך ליטול ידיו לאותו פת וכן בכ"מ שהפת נפטר ע"י טפל מ"מ צריך נט"י דהא הכא ברוצה לשתות ולא לאכול היינו סילק ידיו מלאכול והוי גמר סעודה א"כ אם רוצה לאכול צריך לברך על הפת אלא כיון דהוי גמר סעוד' וצריך לברך על היין כשישתה דקי"ל יין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון ולכן אין צריך לברך על אותו מעט פת שאוכל תוך השתיה שאותו פת הוא טפל למשקה וברכת היין פוטרו ואפי' הכי צריך ליטול משום האי מעט פת דלענין זה לא מהני מה שהוא טפל ע"ש שהאריך: (ס"ז ז) לשתות. נ"ל דל"ד לשתות כו' דבג' ופוסקים כ' סתם דשנים ממתינים זה לזה ולא הוזכר תיבת לשתות וכמ"ש מ"א אח"ז א"כ אין חילוק בין לשתות ובין שהוצרך לדבר אחר כגון שחותך לחם או ממתין עד שיתנו מן הפרוסה כמ"ש הד"מ בשם תר"י והטעם משום מדת דרך ארץ אבל הרב"י דנקט לדוגמ' לשתות ודעת הלבוש דלשתות דוקא והטעם שמא יקפיד השותה על שאינו ממתין עליו ויקדים קנה לושט ולז' כ' מ"א דליתא דהרב"י ל"ד נקט לשתות והטעם משום ד"א מ"מ כ' בס' א"ר בשם ס' צ"צ וז"ל שנים ממתינים והוא שלא יהיה שהייתן הרב' ושלא יפסיק בדברי שיחה עכ"ל: אית' בתוס' דבכורות כו' אמרי' התם א"ר אבא בריה דרחב"א משתינים מים מפני רבים (מפני הסכנה) ואין שותין מים בפני רבים וכתבו התוס' וז"ל פי' בקונטרס דרך ת"ח להיות צנוע באכילה ושתיה והא דאמרי' בפסחים דף פ"ו דרב הונ' בדר"נ אשתי' כו' ולא אהדר אפיה וקאמר התם הטעם כלה תנן (ר"ל דקתני התם במתניתין בשעת אכילת פסח והכלה הופכת פניה בשעת אכילה ואוכלת משום דהיא מתבייש' לאכול) אבל איש א"צ להפך פניו שמשמע התם שדרך לשתות בפני רבים בלא חזרת פנים היינו בשעת סעודה דומי' דכלה ובהלכות דרך ארץ אמרי' דברבים הופך פניו לצד אחר וישתה מים נראה דנקט מים למי שאין רגילים לשתות מים כולם אלא הצמא אבל שאר דברים רגילים לשתות יחד עכ"ל התוס' ומ"ש התוס' ובה' ד"א אמרי' כו' צ"ב כוונתם אם לדייק דנקט מים ע"כ למעט שאר משקין אתי דזה ה"מ להוכיח גם מדברי הש"ס (דדוחק לומר דבש"ס נקט מים איידי דמשתינים מים) אלא י"ל לענ"ד דכוונתם להקשות על תירוצם דתוך הסעודה א"צ להפך דהא בהלכות ד"א אמרי' דברבים הופך פניו כו' משמע: דמיירי ביושב תוך הסעודה דאם לא כן ל"ל להפוך פניו. הא מצי לילך לצד אחר והל"ל סתם לא ישתה מים בפני רבים כראיתא בש"ס אע"כ מיירי תוך הסעורה שיושב על השולחן וא"א לו בענין אחר כ"א בהפיכת פנים (והא דלא דייקי התוס' בפסחים איירי תוך הסעודה מדנקט ולא אהדר אפיה ודייקי מדקתני דומי' דכלה. י"ל דעדיפ' האי דיוקא דומי' דכלה מלשון הפיכת פנים. או י"ל שהם שאלוהו למה אהדרית אפך דאפי' דבר קל לא עשית ל"מ דלא הלכת לצד אחר אלא אפי' הפיכת פנים לא עשית) הרי מוכח דאפי' תוך סעודה צריך להפך. וע"ז תי' דיש לחלק דדוקא נקט מים ולא שאר משקין והאי דפסחים היה שאר משקין: ולפ"ז א"ל השתא דאתינ' להכי לחלק בין מים למשקין תו א"צ לחלק בין תוך הסעוד' או שלא בתוך הסעוד' מ"מ מסבר' ס"ל למ"א דשלא בתוך הסעוד' אפי' שאר משקין צריכים הפיכת פנים דזיל בתר טעמ' דהא מה"ט משקים א"צ הפיכת פנים דרגילים לשתות יחד כמ"ש התו' וזה שייך דוקא תוך הסעודה ומ"ש בפסקי התו' סי' צ"ה וז"ל שותים מים שהם שלא בשעת הסעודה בפני רבים אבל שאר דברים שותין עכ"ל. ע"כ צ"ל דתיבת שלא כו' הוא ט"ס וכצ"ל אין שותין מים שהם בשעת סעודה כו' וק"ל: ואכסנאי אפי' בעלה עמה אסור. דאיסור שתיית יין לאשה משום דמעורר התאוה לזנות ולכן אם בעלה עמה שרי דיש לה פת בסלה. וכיון דקי"ל דאכסנאי אסור בתשמיש המטה וכדלקמן סי' ר"מ סעיף י"ג ה"ל אין לה פת בסלה וא"כ אם ייחדו להם בית דאכסנאי מותר בת"ה וכדאית' שם מותרת ביין וע"ש במ"א ס"ק כ"ז ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה ר"ל רגילה לפני בעלה לשתות ב' כוסות נותנים לה שלא בפני בעלה כוס אחד. אבל אם אין רגילה לשתות לפני בעלה כ"א כוס א' אז שלא בפני בעלה אין נותנים לה יין כלל כ"ה שם באה"ע. ולדעת הרי"ף שם ברגילה לפני בעלה לשתות הרבה יין נותנים לה גם שלא בפני בעלה הרבה וע"ש בב"ש ולענין מניקת לענין יין ע"ש בח"מ וב"ש הדין שלא בפני בעלה: בשאר משקין כו' ובזה ודאי אין חילוק בין מניקה לאשה אחרת דוקא יין הקילו לדעת ב"ש במניקה דמרבה חלב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו (ס"ק ט) מערה כו' ובתוס' פי' בע"א. וז"ל בפ' בכל מערבין קתני משיירים פאה במעשה קדירה ואין משיירין פאה במעשה אלפס פי' במעשה קדרה (הבאים לאכיל' ולשבוע) דנראה כרעבתן אם אינו משייר אבל במעשה אלפס (הבאים לקינוח) אינו נראה כרעבתן אם אינו משייר (דרוחא לבסימא שכיח) עכ"ל התוס': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ז (סק"י) בעה"ב יעשה כו' א"ל (לרב הונא בריה דר"נ) מ"ט כי כו'. וקשה מאי א"ל לבסוף כו' הא כבר כו' מהרש"א הקשה ג"כ קושיא זו ותי' דתחלה שלא היה אפשר להשיב כ"א מצד הלכות ד"א אבל לבסוף השיב עדיפא מיניה דאין מסרבין לגדול הוא מצד הדין דילפי' מאברהם וזה ניחא על רב הונא אבל קושית מ"א על השואלים כיון דכבר השיב להם ר"ה מצד ה' ד"א על ישיבת המטה למה שאלו שנית על שתיית הכוס. ויש לומר כו' מכל מקום אין ד"א כו' עד שיפציר בו כו' ואם כן בישיבתו על המטה צריך לומר דבאמת לא ישב מיד עד שהפצירו בו דהא התם לא שייך טעמא דאין מסרבין לגדול. וא"כ צ"ל דקושיות התוס' במה שכתב. אמאי דיתיב אפוריא ל"ש אין מסרבין כו' לא על ר"ה דהוי ליה לומר טעם זה אלא עדיפא למה לא ישב מיד מטעם דאין מסרבין. דע"כ צ"ל דלא ישב מיד כיון דנתן טעם כל מ"ש בעה"ב עשה וזה ע"כ לא מהני כ"א שיעשה כמ"ש בעה"ב אבל צריך לסרב כמ"ש מ"א: מדאמרי' בערכין ד' ט"ז ע"ב ספ"ג: דאפי' אכסנאי דאקראי כו' דר"י א"ר יליף שלא ישנה מאכסני' מדכתיב באברהם אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחלה. ור' יוסי ב"ח יליף מדכתיב וילך למסעיו ואמר שם מאי בינייהו א"ב אכסנאי דאקראי וז"ל רש"י כגון אכסנאי שבדרך שלן שם במקרה בעלמ' ששקעה לו שם חמה למ"ד מאהלו לא חשיב אלא אכסני' קבוע ומ"ד ממסעיו חשיב אפי' דאקראי עכ"ל וא"כ אכסניא דאקראי תליא בפלוגת' ומ"א אפשר החמיר כמ"ד אפי' דאקראי ולומר דס"ל למ"א דלא פליגי לא משמע כן שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ח (ס"ק יא) לא יאכל פי' לא יאחוז. דברייתא קתני לא יאחז פרוסה כביצה. ולפ"ז כ' הרב"י דע"כ צ"ל הא דכ' הטור לא יאכל לאו דוקא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ט (ס"ק יב) בב"א ואם משייר כו' דקשה למ"א דלכאורה מ"ש שני' ד"א הוא שפת יתר כיון דקתני בבת אחת הרי זה גרגרן בג' הרי זה גס רוח א"כ ד"א הוא שנים לכן כ' מ"א דאיכ' עוד ענין ממוצע בין גרגרן ובין ד"א. דהיינו אם משייר מעט ניהו דלא הוי גרגרן מ"מ לאו דרך ארץ הוא: ש"ע סָעִיף ח
י (ס"ק יג) כוס כו' ואמרו בגמ' שם בפסחים דף פ"ו ע"ב רבי ישמעאל בר"י איקלע לבי ר"ש בר"י בן לקוניא יהבי ליה כסא ושתיא בחד זימנא א"ל לא סבר מר השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן אמר ליה לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה. וא"כ מה שכ' רמ"א דבכוס קטן מותר לשתות בב"א ע"כ יליף מעובד' הנ"ל וא"כ אמאי השמיט תרי התיר' אחריתי: דהכל נכלל בכלל קטן. דהיינו אם קטן ממש: או אם הוא מתוק ועי"ז אפי' גדול נחשב קטן או כריסו רחבה ה"ל לגביה כוס קטן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יא (ס"ק יד) מראשו כו' ובשבת כו' עיין סי' רע"ד דאע"ג דקי"ל לעיל סי' קס"ז דאין לבצוע פרוסת המוציא יותר מכביצה דנראה כרעבתן. ומבואר בסי' רע"ד (וכ"ה לעיל סי' קס"ו) דבשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה משום חיבוב מצוה וה"ה הכא י"ל דמצוה להתחיל מראשו בשבת משום חיבוב מצוה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יב (ס"ק טו) ישתה דנראה כו' ז"ל הלבוש ומה"ט ג"כ תלאו ג"כ בבהמ"ז לומר כששותה אותם יחד סמוך לבהמ"ז ששותה אותה ומברך מיד בהמ"ז נראה יותר גרגרות שנראה מפני שהוא שבע הוא שותה אותם בב"א כדי לרכך המאכל הרבה שיתעכל מהרה כדי שיוכל לחזור ולאכול מהר אחר בהמ"ז שזהו ודאי דבר מגונה ביותר כו' אע"פ שלפי האמת אינו גרגרן שאינו שותה יותר מצורכו כגון שבתחלת הסעודה לא שתה מה שהי' צריך לשתות כדי שישתה כל מה שצריך לכך בב"א שבכך אינו גרגרן באמת מ"מ נראה כגרגרן כו' עכ"ל משמע שבתוך הסעורה מותר לשתות שתי כוסות בב"א: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יג (ס"ק יז) הגדול אפי' כ"א כו' דקשי' ליה ת"ל בלאו גרגרות הא מצר הדין קי"ל סי' קס"ז סעיף י"ז דהבוצע פושט ידו תחלה לקערה. וע"ז תי' דמיירי שכ"א קערה שלו לפניו דמצד הדין אין צריך להמתין על הבוצע או על הגדול מ"מ שלא יהי' נראה כגרגרן יש לו להמתין. והטו"ז בס"ק ו' הקשה ע"ז דהא בכה"ג מבואר לעיל סי' קס"ז סעיף ט"ו דא"צ להמתין על הבוצע ותי' בספר א"ר דהתם מיירי בפרוסת המוציא דנראה דעושה כן שלא להפסיק אינו נראה כגרגרן: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יד (ס"ק יט) משום כו' עבי"ד סי' קס"ב כו' דנוהגים להקל ללות ככר לחם בככר לחם כיון דדבר מועט הוא לא קפדו בני אדם: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טז
טו (ס"ק כא) ויתן לחבירו שמא מחמת בושה כו' ועיין בט"ז בשם צואת ר"א הגדול: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יח
טז (ס"ק כב) לא יקח כו' יניחנו תחלה ואם אחר זה נותנו לשמש אינו נראה כמואס בו אלא שאין צריך לאכול: בחולין דף ו' מביא רשב"א תוספתא כן ראיתי מוגה. וכ"ה בי"ד סי' רע"ח סעיף ו': כדאי' בקדושין. דהא מצינו באברהם שנדמו לו כערביי' אעפ"כ עמד עליהם לשמשן וכן הקב"ה מכין מזון לכל בריותיו ע"ש: ש"ע סָעִיף יח
יז (ס"ק כג) אורחים. לשון הרמב"ם כצ"ל כו' וביש"ש כו' אבל לשמש כו' שרי. ובזה ניחא הא דהוצרך בסעיף י"ח ליתן טעם משום שנרא' כמואס במה שנותן לו ת"ל מטעמ' דהכא שמא אין לבעה"ב יותר אלא דהתם מיירי בשמש דשרי כאן ואפ"ה צריך להניחו תחלה ואח"ז רשאי ליתן לשמש. גם י"ל דמיירי שיש הרבה על השלחן שלא יחסר דמותר לפי דעת הרמב"ם: ש"ע סָעִיף יח
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ששיפשף בה. פי' דיש לשפשף הנצוצות ממי רגליו שלא יראה ככרות שפכה כמ"ש ס"ג אלא בעומד במקום גבוה א"צ ובזה אמר בסמוך ואם לא שפשף כו': ש"ע סָעִיף א
ב וה"מ לשתות. פירש ר"י דרגילים היו בשעת שתיה אכול מעט ע"כ צריך נטילה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ג כל מה שיאמר בע"ה כו'. בטור הביא מעשה בר"ש שנכנסו אורחים אצלו וגזר עליהם שיאכלו וישתו והיו נודרין ומבדין והלקה אותם וקשה מאי מייתי מזה דלמ' שם הלקה אותם משום שבדו בנדר וי"ל דזה מקרי נדרי זריזין כדאיתא בי"ד סי' רל"ב אלא ע"כ הלקה אותם על שסירבו תחלה ולא הועיל להם מה שבדו אח"כ בנדר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ד פרוסה כביצה. דקדק ב"י מל' זה דאפי' אם אוכל מעט רק שאוחז פרוסה כביצה בידו וכ"ה לשון הברייתא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף יא
ה לא ישתה ב' כוסות. בברייתא איתא כן והטור כת' לא יביא ב' כוסות כו' נראה שהוא מפ' הבריית' דעל הבאה לשתיה קאמר דהיינו שרוצה לשתות כוס אחת ועל השני לברך ובזה לא יהיה בסכנה מחמת זוגות דהא אמרינן בע"פ דף ק"י כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה אפ"ה לא יביאם בפעם אחד מפני הרואים שסבורים שבשביל הרבות בשתיה מכוין כנ"ל: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ו הגדול פושט. מו"ח ז"ל הוקשה לו אמאי אמר הרי זה גרגרן הא דינא הכי הוא לעיל דבוצע פושט ידיו תחלה ואם בא לחלוק כבוד כו' ומוקי להך באינם אוכלים בקערה אחת אלא כל א' קערתו לפניו או פירות וקשה דהא איתא בסי' קס"ז סט"ו דאם כל אחד ככרו לפניו א"צ להמתין אפילו על הבוצע. ונ"ל דודאי מיירי בקערה אחת והא קמ"ל דאפילו בנטילת רשות מהגדול לא יפשוט ידו תחלה דלא מהני לעיל נטיל' רשות אלא יש להנוטל רשות גם כן מעלה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ז אבל מותר לומר כו'. בא לפר' בזה מ"ש הטור בשם ברייתא ובירושלים היו הופכין אבל לא הבנתי היתר זה דטפי דמי להלואת סאה בסאה דהא ברישא לא היה מעיקרא שום לשון חוב אלא זה עושה אותו לחוב ק"ו כאן דבשעת אכילת הראשון יורד לאכול בתורת חוב ואפי' אם כוונתו דרך מתנה שיקבל ממנו והוא יחזור ויקבל ממנו מ"מ הל' מורה ג"כ על חוב. ולעד"נ דה"פ של הברייתא דאיתא בס"פ א"נ וכן היה הלל אוסר להנהו בני חבורה המקפידים ללות ככר לחם זה מזה שמא יתיקר ואע"ג דאמרי' שם דלית הלכתא כן היינו דוקא ככר לחם אבל בסעודה אפשר שאיכא למיחש טפי לריבית כי אין הסעודות שוות ובזה רגילין בני אדם להקפיד אלא דבירושלים שהיו רגילים תמיד בסעודות גדולות אפילו באכסניא ע"כ שפיר היו הופכין סעודתייהו זה לזה אפילו באמירת אכול עמי כו' כיון דלא קפדי כלל ע"כ בכל גווני שרי שם: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טז
ח מפני סכנות נפשות. כתב מו"ח ז"ל שכתב בשם רש"ל אם לוקח חבירו מעצמו ושותה לית לן בה רק שלא יתננה בידו דשמא מחמת בושה יקבל ממנו וישתה ואיכא סכנת נפשות עכ"ל משמע דמפרש הך סכנת נפשות דאפשר דחבירו מאיס ליה לשתות ממה ששייר זה ואפשר דנתערב רוקו שם. אבל אני ראיתי בס' צוואת ר"א הגדול שמזהיר מאוד מלשתות מכוס ששייר חבירו כי שמא יש לו איזה חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ונראה דעל זה אמר גם כאן סכנת נפשות. ולפ"ז גם אם הוא מונח אין לשתות ממנו אלא דזה א"צ לכתוב דמעצמו לא יעשה כן אלא דמזהיר שלא יתן לו דשמא מפני הבושה יקבלנו. ובאמת ראיתי במדינות אחרות נזהרים מאוד שלא לשתות משיור חבירו: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יח
ט לא יקח חלקו כו'. מו"ח ז"ל פירש הטעם דמראה כמבזה מה שנותנים לו ויותר נכון כפי' הלבוש דשמא יהיה קילקול בסעודה ויצטרך לחלק הזה לחלק לשאר אלא יניחנו עד אחר הסעודה ואח"כ יתן לו. ולי נראה שא"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כא
י אף ע"פ שלא נתנו לו רשות. מפני שיזמן עמהם ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות: ש"ע סָעִיף כא
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ששפשף עט״ז. בסי׳ ג׳ דבמקום גבוה א״צ שפשוף כו׳ ובזה הכריע דודאי אם השתין בגוונא דשייך ניצוצות והוא עבר ולא שפשף צריך ליטול בפנים דיחשדוהו מאחר שמצוה לשפשף משא״כ כשהשתין ממקום גבוה יוצא בעליה להשתין לארץ הכל יודעין שא״צ שפשוף לא יחשדוהו עמ״א ג׳. ובגמרא לא נזכר שפשוף רק ונטל ידו א׳ וכן בר״מ אבל ברש״י וט״ז נקטו אותה ששפשף. ובגמרא י״ל כלבוש ועיין פרישה ולמ״ש א״ש: ש"ע סָעִיף א
ב וה״מ עט״ז רש״י ביומא למ״ד א׳ דלשתייה לחוד פסקינן בקנ״ח ס״ו דאין צריך ידו א׳. ומ״ש הר״ב בהג״ה דלאחר בהמ״ז א״צ נטילה לשתייה ונרשם הר״י ורש״י הנה רש״י עשה כלומר הלכה בסעודה ואלו למ״ש הר״ב א״צ כלומר דוקא בתוך הסעודה חיישינן שמא יתן פרוסה הא אח״כ לא אלא משמע אף שלא בסעודה שמא ישכח ויתן פרוסה למתק השתייה דא״צ לחוש לכך ועיין פרישה. ומשמע אף שמשקה עיקר ופת למתק שא״צ המוציא אפילו הכי אסור בלא נטילת ידים וצ״ע דבקנ״ה לא משמע כן ועסי׳ רי״ב ואי״ה יבואר בזה. עמ״א כאן אות וי״ו אי״ה בזה: כתב בתה״ק בית ששי שער חמישי מי שהוא איסטניס שרי ליטול בחוץ וכ״ה בגמרא פת ארנב״י כו׳ ובגמרא שם ומחזיר (השמש) הטפיח לאורחין וכפירש״י וא״י למה השמיטו הפוסקים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ג כל עט״ז בטור כ׳ כל מ״ש בע״ה עשה ומעשה בר״ש שנכנסו אורחים אצלו וגזר שיאכלו ונדדו ומנדין והלקה אותם. אדרבה מעשה לסתור שלא רצו והלקו שבדו בנדר ועיין פרישה הקשה עוד איך בדו בנדר ותי׳ הט״ז דנדרי זריזין הוי וע״כ הלקה שלא קיימו כל מ״ש בע״ה עשה ואף להמ״א אות י׳ לאחר ההפצר היו עושין כן או מדנדרו עשו שלא כהוגן ומתורץ הכל ועיין פרישה תי׳ בע״א. וי״ל אמאי לא דעברו אין מסרבין לגדול מדינא דש״ס (עיין במ״א אות י׳ ומהרש״א פסחים ספ״ז) ודוחק לומר שאורחים היו גדולים כר״ש מדהלקה אותם וצ״ע. גם מ״מ על דרך ארץ צ״ע ועיין בר״מ פ״א מ״ה ממרים ואי״ה בפתיחה כוללת יבואר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ד פרוסה כביצה עט״ז וכ״ה ברייתא שם לא יאחוז אדם בידו עב״י: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף יא
ה לא עט״ז עב״י וב״ח ומ״א אות י״ח אי״ה מבואר בגמ׳ פסחים לא ישתה תרי משום זוגות ובש״ע השמיטו דאין מצוי עכשיו סכנה ועי״ד קי״ו א׳ בט״ז א׳ וקט״ו בט״ז אות י׳ בזה ולכאורה באיסור׳ לא פליג אף דל״ש הטעם משא״כ בסכנה נזהרים הם מעצמם ול״ש לא פלוג אבל שם יש פירושים אחרים ובפריי שם כתבנו מזה ואי״ה יבואר עוד במ״א וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ו הגדול עט״ז קושיית הב״ח בקס״ז סי״ד גדול בוצע ובסי״ז הבוצע פושט ידו תחלה א״כ דינא הוא ולא דרך ארץ וכ״ת בשכיבד הגדול לקטן לבצוע או בע״ה בוצע א״כ למה הוא גרגרן דשם נאמר דרשאי לכבד לפשוט יד לגדול הא גרגרן לא הוי ותי׳ הב״ח בשכ״א קערה לפניו והקשה מקס״ז סט״ו דא״צ להמתין על הבוצע (וי״ל התם משום הפסק משא״כ כאן) ע״כ תירץ דמיירי שגדול נתן רשות לקטן לבצוע ואפ״ה אין ראוי שיפשוט יד ג״כ דהר״ז גרגרן ונוטל רשות יש לו מעלה א׳ שיבצע אבל לא לפשוט יד ועמ״א אות ו׳ פירש כב״ח ולכן מפרש בקס״ז אות ל״ז שגדול נתן לו רשות לבצוע יע״ש והט״ז יפרש התם בבע״ה וי״ל דברי הט״ז בע״א וע׳ פרישה ואין להאריך: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ז אבל עט״ז בד״מ ביאר זה דכשאומר לחבירו בא ואכול עמי וירא שמא יסרב אומר מה לך אאכול עמך פ״א שנראה שאומר כן שלא יסרב בו ולא שיבוא ליד פרעון זה שרי יע״ש וא״כ לק״מ מ״ש הט״ז ז״ל: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טז
ח מפני עט״ז וקשה מסכ״ב דמקנח מקום נשיקת הפה או שופך מים והא איכא סכנה אם לא שנחלק בין שיורי כוסות ובין יש הרבה משקה בכוס דאין סכנה ולי״א דוקא לידו אסור (עמ״א כ״א) א״ש ובלבוש סט״ז ואם יודע שחבירו אינו מאניני הדעת מ״מ יקנח מקום נשיקת הפה ועא״ר: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יח
ט לא עט״ז פי׳ כלבוש רק מ״ש הלבוש עד לאחר הסעודה כתב דא״צ רק לאחר שהניח לכ״א חלקו רשאי מיד ניתן לשמש ועמ״ש אי״ה במ״א אות כ״ג מדין השמש ועסי׳ קס״ט ס״א: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כא
י אע״פ עט״ז. ואם יש תשעה ושמש יראה דאוכל בלי נטילת רשות כדי שיוכלו לברך שם ואפשר ברכת הזימון שאני ואי״ה בסי׳ קל״ג יבואר עוד בזה. שוב ראיתי בא״ר כ״ד הרגיש בזה: עיין א״ר אות כ״ג וכ״ד העתיק כמה דברים טובים כדרכו הטוב נקיי הדעת אפי׳ סעודת מצוה וכ״כ עט״ז. של״ה כל האוכל אכילה מרובה עובר ג׳ לאוין השמר לך. פן תשכח. בל תשקצו. לא יאכל וישתה מעומד ולא יעמוד מיד וישתה כשיעור ברכה אחרונה בהמ״ז מעין ג׳ בנ״ר. דעתו מעורבת עם הבריות לא יבכה בין השמחים כו׳. כתב של״ה או פי׳ (שוי״ם) היינו תוסס בחבית לא מה שעולה כששופך בכלי ומ״מ יש ליזהר גם ממשקין שנתגלו יין מים וחלב אע״ג דהאידנא מותרים שומר נפשו ירחק מהם. יע״ש כמה דברים טובים: מ״ש המחבר בס״ב אחר ששתית ונשאר יין כו׳ עיין לבוש פירוש דמיירי באין איסטניס ובסי״ז מיירי בחבירו איסטניס וכמ״ש בע״ז אות ח׳ מזה: ש"ע סָעִיף כא
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א בסעודה. אפי' בד"ת: ש"ע סָעִיף א
ב ששפשף. וצריך לברך ענט"י ויברך תחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר מ"א. והט"ז כתב שא"צ לברך ענט"י עיין סי' קס"ד ס"ק ה' בט"ז ובסי' קס"ה ס"ק א' במג"א. ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות א"צ לכ"ע ברכת ענט"י דמשום חששא א"צ ברכה מ"א ועיין יד אהרן סי' קס"ד: ש"ע סָעִיף א
ג ידיו. וא"צ לברך המוציא כמ"ש רמ"א סי' קע"ח מ"א. (ועיין בס' ברכת אברהם דף כ"ד): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד לשתות. ל"ד לשתות אלא ה"ה לד"א מחויב להמתין מ"א. אי' בתוס' בכורות דף מ"ד אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת סעודה אפי' בשאר משקין יהפוך. בכתובות דף ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ובאכסנאי אפי' בעלה עמה אסורה וה"ה שאר משקין המשכרין מ"א ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה ועיין בא"ע סי' ע': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה השמש. ומדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט ע"ל סי' קס"ט ס"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ו יעשה. ומ"מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו אבל בגדול עושין מיד עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ז כביצה. אפי' אוכל מעט רק שאוחז פרוסה כביצה בידו. ב"י: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח מאוד. פי' שהוא קטן מרביעית ושכר שלנו שיעורו יותר מרביעית. מ"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט מראשו. פי' שלא יתחיל לאכלו מראשו ובשבת יתחיל לאכול מראשו. מ"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י פרוסה. משום מיאוס: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יא תחילה. אפי' כל א' קערה שלו לפניו או במיני פירות שיש לכל א' לפניו ב"ח ועי' ט"ז: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יב לאכול. ואם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לו שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל וגו' והרי עדיין לא א"ל אלא א"צ אמירה מ"א. ויכסה השלחן בצניעות מפני רוח קדושה השורה עליו ולא יאכל ממקום שאכל עכבר וחתול שקשה לשכחם. ובענין דברים המשכחים כגון זתים וכיוצא בהם אין זה אלא בע"ה אבל האוכלם בכוונה כנודע מוסיפין לו זכירה. אך צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף. האר"י היה אוכל עשבי המדבריות שאין נזרעין ע"י אדם לקיים ואכלת עשב השדה. כתבים: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יג הקערה. שמא תפול לתוך הקערה ותמאס. אל יחתוך בשר ע"ג יד אלא ע"ג השלחן. ש"ס: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יד לחבירו. שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ וימות מחמת מיאוס. וט"ז כתב אני ראיתי בצוואת ר"א הגדול שמזהיר מאוד שלא לשתות ממה ששייר חבירו כי שמא יש לו חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ע"ש: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יט
טו לעבדו. ולשמש המשמש בסעודה שרי רש"ל פג"ה ס"ך והבאר היטב אשר לפני העתיק עוד משמו וה"ה לאחר שנתן לכל א' חלקו ע"ש והעתקתי אחריו בש"ע א"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ב ותרצתי עפ"ז קושית הב"י וט"ז ע"ש. אבל עתה שבתי וראיתי וחפשתי במהרש"ל שם ולא מצאתי רק כמו שהעתקתי כאן ולא יותר. ונ"ל שלשון הט"ז אטעיתיה שכתב בסעיף י"ח ס"ק ט' שא"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל א' חלקו כראוי ע"ש. וסבר הבאר היטב אשר לפני דה"ה כאן נמי הדין כן ולא דק ע"ש: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
טז עמהם. אפי' בסעודת מצוה. מט"מ: (עי' בס' אליהו רבה שמביא בשם של"ה כמה דיני מוסר בסעודה וכתב בשם רוקח דרך ארץ לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח הקערה כו' ולא יעמוד מיד אחר הסעודה ולכל מין מאכל ישהא אחריו כשיעור ברכה אחרונה שלו. איתא במסכת דרך ארץ לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים ולא יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים כללא של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חבירו ובני אדם. ולא יישן אחר אכילה מיד ועי' ברמב"ם הלכות דעות שהאריך בדברים אלו והנהגתן): ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
יז רשות. מפני שיזמן עמהם. ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות. ט"ז: ש"ע סָעִיף כא
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א אפי' כו'. ירושלמי הביאו הרא"ש פ"ו דברכות ס' ל"ד ועסי' קע"ד ס"ח: ואם לא כו'. דלכן אינו נוטל רק ידו אחת ושם בשלמא רגלים כו' זאת אומרת כו': והא דבעינן כו'. רש"י שם וע"ל סי' קנ"ח ס"ו וראיה לכאורה ממ"ש בפסחים קט"ו ב' נטל ידיו בטיבול כו' מ' דקודם הטיבול א"צ ועתו' שם ד"ה צריך כו' אבל י"ל משום דלשתיה א"צ אלא ידו א'. ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב שכשהאחד כו'. ב"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג והוא כו'. רש"י שם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד ס"ה הנכנס כו'. ספ"ז דפסחים ורפ"ו דמס' ד"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ו לא יהא כו'. שם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ו ס"ח מיהו כו'. פסחים שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ז ס"ט ולא יאכל דרך כו'. כמ"ש בכמה מקומות והא מתחזי כרעבתנותא וכנ"ל ובד"א זוטא פ"ו ולא יהא אדם לא נוקדן ולא עומקן ולא גרגרן: ולא יאחוז כו'. פ"ז דד"א ומעשה בר"ע כו' וגי' הטור שם הפקח שבהם אחז הקלח בידו ותלשו כו' הטפש שבהם אחז הקלח בב' ידיו. ומ"מ יש לפרש כגי' שלנו שם דלא כהרב: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ח ס"י לא ישוך כו'. שם פ"ט וגי' לתוך הקערה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ט סי"א לא ישתה כו'. שם ספ"ו ועספ"ז דברכות וברא"ש שם ס"ס ל"ה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
י סי"ב שנים כו'. ברכות מ"ז א' ורפ"ג דד"א: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יא סי"ג הנכנס. שם רפ"ח לא יאמר אדם כו': אבל כו'. ד"א שם לא יאמר כו' ובירושלים כו' וגי' הטור וב"י ובירושלים היו הופכין אכסניא לנישואין ופי' בד"מ דהיינו כה"ג שאומר בתחילה בא כו' ואמר לנשואין ר"ל אפי' בסעודה גדולה וז"ש אפי' כו': ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יב סי"ד לא יפרוס כו'. רפ"ט שם: סכ"ב אחר ששתית כו'. פ"א דתמיד וע' במפרש: וכן נוהגין כו'. וכ"כ תוס' ספ"ק דעירובין י"ז ב' ד"ה מים כו': ש"ע סָעִיף יד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)