א אַחַר שֶׁחָתַם: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם, יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סִיּוּם הַבְּרָכוֹת דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב אֵינָהּ דְּאוֹרַיְיתָא.
ב אָמֵן זֶה יֹאמְרֶנּוּ בְּלַחַשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ שֶׁבִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב אֵינָהּ דְּאוֹרַיְתָא וִיזַלְזְלוּ בָּהּ. הַגָּה: וְנִרְאֶה דְּדַוְקָא כְּשֶׁמְּבָרֵךְ לְבַד וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר שְׁאָר בְּרָכוֹת; אֲבָל כְּשֶׁמְּזַמְּנִין, עוֹנִין עָלָיו כִּשְׁאָר אָמֵן שֶׁעוֹנִין עַל בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אַף עַל גַּב דְּהַמְבָרֵךְ עוֹנֶה גַּם כֵּן מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ נִכָּר כָּל כָּךְ, הוֹאִיל וַאֲחֵרִים עוֹנִין גַּם כֵּן עִמּוֹ; וְכֵן הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְאָמְרָם בְּקוֹל רָם אֲפִלּוּ הַמְבָרֵךְ עַצְמוֹ, כְּשֶׁמְּזַמְּנִים, וְאוּלַי הוּא מֵהַאי טַעֲמָא.
ג צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְאֵין לְהַזְכִּיר בָּהּ שֵׁם וּמַלְכוּת אַחֵר; וְהָאוֹמֵר: וּמַלְכוּתְךָ וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ, טוֹעֶה, שֶׁאֵין לְהַשְׁווֹת מַלְכוּתָא דְּאַרְעָא עִם מַלְכוּתָא דִּשְׁמַיָּא; וְכֵן אֵין לוֹמַר בָּהּ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף כְּשֶׁאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבֹא, לֹא יְסַיֵּם מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם, אֶלָּא יְדַלֵּג מִלַּת מֶלֶךְ (אַבּוּדַרְהַם), וּסְבָרָא נְכוֹנָה הִיא אֲבָל לֹא רָאִיתִי נוֹהֲגִין כֵּן.
ד נֻסַח בְּרָכָה זוֹ פּוֹתֵחַ בָּהּ: רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ, אוֹ נַחֲמֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ, וְחוֹתֵם בָּהּ: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם אוֹ מְנַחֵם צִיּוֹן בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם; וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַנֻּסָח מִשַּׁבָּת לְחֹל, דְּבֵין בְּשַׁבָּת בֵּין בְּחֹל אוֹמֵר נֻסְחָא אַחַת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאוֹמְרִים בּוֹנֶה בְּרַחֲמָיו יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵן נוֹהֲגִין (מָרְדְּכַי סוֹף בְּרָכוֹת).
ה בְּשַׁבָּת אוֹמֵר בָּהּ: רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְיוֹם טוֹב וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר: יַעֲלֶה וְיָבֹא, וְאִם חָל אֶחָד מֵהֶם בְּשַׁבָּת אוֹמֵר: רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ, וְאַחַר כָּךְ: יַעֲלֶה וְיָבֹא, וְאֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּיַעֲלֶה וְיָבֹא, וְלֹא שֶׁל יוֹם טוֹב וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ.
ו טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת; וְאִם טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם חַג פְּלוֹנִי הַזֶּה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים; וְאִם חָל יוֹם טוֹב בְּשַׁבָּת, אוֹמֵר: שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית וְיָמִים טוֹבִים לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם חַג פְּלוֹנִי הַזֶּה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְכָל בְּרָכוֹת הַלָּלוּ בְּשֵׁם וּמַלְכוּת. וְהָא דְּסָגֵי בְּהָךְ בְּרָכָה, דַּוְקָא כְּשֶׁנִּזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.
ז אִם טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר בָּהּ שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן, וְאֵינוֹ חוֹתֵם בָּהּ, וְהוּא שֶׁנִּזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב; אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אֵינוֹ חוֹזֵר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לֶאֱכֹל פַּת כְּדֵי שֶׁיִּתְחַיֵּב לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן; וְחֹל הַמּוֹעֵד דִּינוֹ כְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ. הַגָּה: וְאֶפְשָׁר דְּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְאָמְרוֹ בְּתוֹךְ שְׁאָר הָרַחֲמָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' קפ"ז גַּבֵּי עַל הַנִּסִּים; וְאוּלַי יֵשׁ לְחַלֵּק כִּי בְּיַעֲלֶה וְיָבֹא יֵשׁ בּוֹ הַזְכָּרַת שֵׁמוֹת וְאֵין לְאָמְרוֹ לְבַטָּלָה, כֵּן נִרְאֶה לִי וְכֵן נוֹהֲגִין. אִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּשַׁבָּת, וְהִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְלֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אֵינוֹ חוֹזֵר; וְאִם שָׁכַח [גַּם] שֶׁל שַׁבָּת וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, כּוֹלֵל רֹאשׁ חֹדֶשׁ עִם שַׁבָּת וְאוֹמֵר: שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וְרָאשֵׁי חֲדָשִׁים לְזִכָּרוֹן; וְאִם פָּתַח בַּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, חוֹזֵר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּמַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְשֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם שָׁכַח שֶׁל שַׁבָּת וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אוֹמֵר: שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְזִכָּרוֹן, וְחוֹתֵם בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹתֵם בְּשֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ.
ח סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית בְּשַׁבָּת, דִּינָהּ כְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.
ט ג' שֶׁאָכְלוּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב, וְשָׁכְחוּ לְהַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע וְהֵם צְרִיכִים לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, יְבָרֵךְ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כִּי מִיְּדֵי זִמּוּן כְּבַר יָצְאוּ.
י הָיָה אוֹכֵל וְיָצָא שַׁבָּת, מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאָזְלִינַן בָּתַר הַתְחָלַת הַסְעֻדָּה; וְהוּא הַדִּין לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וּפוּרִים וַחֲנֻכָּה.
א סָעִיף א (א) מפני שהיא סיום וכו' - עיין לקמן בסימן רט"ו:
ב סָעִיף ב (ב) ונראה דדוקא וכו' - ויש מיישבין המנהג מטעם אחר שלא חששו לזלזול ברכה רביעית אלא בימיהם שהיו הפועלים הולכים למלאכתם כששומעים אמן שאחר בונה ירושלים (שלא חייבום חכמים בברכה רביעית מפני בטול מלאכתו של בעה"ב) לכך היה צריך לענות אמן בלחש כדי שלא ישמעו הפועלים ויכירו שברכה רביעית אינה מן התורה ויבואו לזלזל בה אף שלא במקום בטול מלאכת בעה"ב אבל עכשיו שגם הפועלים מברכים ד' ברכות כמ"ש בסימן קצ"א אין לחוש לזה ולפי טעם זה בין כשמברך בזימון ובין כשמברך ביחידי יכול לענות אמן בקול רם וכמדומה שכן המנהג. לא יאמר בונה ירושלים אמן בנשימה אחת רק ימתין קצת אחר תיבת ירושלים ואח"כ יאמר אמן כדי שלא יהא משמע שגם האמן מסיום הברכה הוא:
ג סָעִיף ג (ג) שום מלכות אחר - היינו כגון הא דמסיים המחבר לקמיה:
ד סָעִיף ג (ד) והאומר וכו' - צ"ל לכן האומר וכן הוא בטור:
ה סָעִיף ג (ה) אבינו מלכנו - אלא יאמר אבינו רוענו ואע"ג דאינו אומר ביחד ממש עם מלכות בית דוד מ"מ כיון דבחד ברכה הוא לאו אורח ארעא לאדכורי מלכותא דשמיא אצל מלכותא דבשר ודם:
ו סָעִיף ג (ו) אבל לא ראיתי וכו' - והאחרונים כתבו טעם לזה כיון דענין בפ"ע לגמרי הוא לא קפדינן בזה ואומרים אותה כמו שהיא מסודרת בתפלת י"ח לכן אין למחות ביד הנוהגין כן:
ז סָעִיף ד (ז) או נחמנו - היינו נחמנו ה' אלהינו בירושלים עירך ובציון משכן כבודך ובמלכות בית דוד משיחך ובבית הגדול והקדוש וכו':
ח סָעִיף ד (ח) וחותם בה וכו' או מנחם - מלשון זה משמע שאף אם פתח ברחם מותר לחתום במנחם ואף שאין החתימה מעין הפתיחה ממש לית לן בה דעכ"פ הענין אחד אבל יש מאחרונים שמחמירין בזה וסוברין דצריך להיות מעין הפתיחה ממש:
ט סָעִיף ד (ט) ואין לשנות וכו' - ר"ל דאם אומר בחול רחם יאמר בשבת ג"כ רחם ואע"ג דאסור לתבוע צרכיו בשבת הכא שאני דתופס ברכה כך היא תמיד וגם כל הרחמן יכול לומר בשבת אע"פ שאינן מתופס הברכה שתקנו חכמים שכיון שנהגו הכל לאומרם בכל פעם שמברכין בהמ"ז נעשה להם כטופס ברכה ואין בזה משום שאלת צרכיו בשבת:
י סָעִיף ד (י) נוסחא אחת - והגר"א כתב שעיקר כהרי"ף שבחול יאמר רחם נא כמנהגנו ובשבת יאמר נחמנו וכו' ומסיים מנחם וכו' וכי יש עוד כמה ראשונים שסוברים כן:
יא סָעִיף ד (יא) דאומרים בונה ברחמיו וכו' - משום דכתיב שבתי לירושלים ברחמים וגו' וגם מאחר שהתחיל בתחלת הברכה ברחם מסיים נמי ברחמים כדי שיהיה החתימה מעין הפתיחה ממש ומ"מ לכ"ע אין מעכב כלל ועיין במעשה רב:
יב סָעִיף ה (יב) אומר בה - לפי שהזכרה זו וכן ביעלה ויבוא הם בקשת רחמים קבעום בברכת בונה ירושלים שהיא ג"כ בקשת רחמים ולא בברכת הארץ שהיא הודאה ואם הזכירם בברכת הארץ לא יצא וצריך לחזור ולהזכיר בבונה ירושלים:
יג סָעִיף ה (יג) ואח"כ יעלה ויבוא - מפני ששבת הוא תדיר וקי"ל בכל מקום תדיר קודם ובדיעבד אם החליף בודאי יצא:
יד סָעִיף ה (יד) ביעלה ויבוא - דהא כבר הזכיר שבת ברצה ולמה יחזור ויזכירנו:
טו סָעִיף ה (טו) ברצה והחליצנו - דהא תקנו ע"ז נוסח בפ"ע יעלה ויבוא ולמה יכפילנה פעמים:
טז סָעִיף ו (טז) ולא הזכיר של שבת - ואפילו אם ספק לו אם הזכיר או לא תלינן דמסתמא בודאי לא הזכיר:
יז סָעִיף ו (יז) אומר ברוך אתה וכו' - ואם אינו יודע נוסח ברכה זו חוזר לראש ואם יודע ההתחלה והסיום אף שאינו יודע שאר הנוסח שבאמצע כראוי אומרה וא"צ לחזור לראש [ט"ז וש"א] ועיין מה שכתבנו בבה"ל:
יח סָעִיף ו (יח) ימים טובים לישראל - צ"ל לעמו ישראל:
יט סָעִיף ו (יט) לששון ולשמחה - ובר"ה אין אומרים לששון ולשמחה גם אין אומרים ודברך מלכנו וכו' וזה נוסחו בא"י אמ"ה שנתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה ואינו חותם בה כמו בר"ח וזהו דעת המ"א שחולק על כנה"ג שמשוה ר"ה לשאר י"ט אבל הרבה אחרונים הסכימו לדעת כנה"ג וע"כ צריך לחתום בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון ואם שכח והתחיל הטוב והמטיב ג"כ דעת המ"א דשוב אינו חוזר כמו בר"ח וא"ר חולק עליו וס"ל דחוזר. וביוה"כ לענין חולה שצריך לאכול בו וצריך לומר בו יעלה ויבוא כדלקמן בסימן תרי"ח ס"י אם פתח בהטוב והמטיב ונזכר שלא אמר יעלה ויבוא אינו צריך לחזור וכמו בר"ח ואם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב י"א דצריך לומר ברוך שנתן ימים קדושים לישראל את יוהכ"פ הזה בלי חתימה וי"א דבזה לא תקנו חכמים כלל נוסח ברכה להשלים הזכרת יעלה ויבוא וכל שלא אמר במקומו שוב אינו חוזר וכן מסתברא:
כ סָעִיף ו (כ) יו"ט בשבת אומר וכו' - ומיירי ששכח ולא אמר שניהם לא רצה ולא יעלה ויבוא ולהכי צריך לכלול שניהם אבל אם שכח של שבת לבד אומר רק אשר נתן שבתות למנוחה וכן בשכח של יו"ט לבד אומר אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל וכו' [אחרונים]:
כא סָעִיף ו (כא) וכל ברכות הללו וכו' - פי' פתיחת הברכות:
כב סָעִיף ו (כב) קודם שהתחיל הטוב וכו' - היינו שעומד אחר ברכת בונה ירושלים. ואם נזכר אחר שאמר תיבת ברוך אתה פשוט דחוזר לומר רצה והחליצנו או יעלה ויבוא ואומר אח"כ ובנה ירושלים וכו' ואם נזכר אחר שאמר כבר ברוך אתה ה' מהנכון שיסיים תיכף למדני חקיך כדי שלא יהיה השם לבטלה והוי עדיין כלא סיים הברכה וחוזר לרצה:
כג סָעִיף ו (כג) עד שהתחיל הטוב וכו' - כתב הח"א ר"ל שאמר ברוך אתה ה' אמ"ה האל זה מקרי התחלה לברכה זו אבל אם אמר רק בא"י אמ"ה יסיים אשר נתן שבתות למנוחה וכו' ואח"כ יחזור ויאמר ברכת הטוב והמטיב ועיין בבה"ל:
כד סָעִיף ו (כד) לראש בהמ"ז - דכיון דכבר סיים סדר ברכות דאורייתא והסיח דעתו מהם ופתח בהטוב והמטיב דמי לעקירת רגלים בתפלת י"ח דחוזר לראש אם טעה באיזה דבר. ואם טעה בברכה רביעית כגון שלא אמר בה שם ומלכות אע"פ שכבר גמר אותה אינו חוזר אלא להטוב והמטיב שהיא ברכה בפני עצמה [מ"א וש"א]:
כה סָעִיף ז (כה) אומר ברוך שנתן - עיין בבה"ל שביררנו בשם רוב הפוסקים דגם אותה צ"ל בשם ומלכות:
כו סָעִיף ז (כו) מפני שאינו חייב וכו' - דדוקא בשבת וביו"ט שמחויב לאכול דוקא פת וא"כ חיוב ברהמ"ז קבוע הוא בימים האלה לכן תקינו רבנן לעיכובא ג"כ להזכיר שם מעין המאורע וכמו בתפלה אבל בר"ח אע"ג שאסור להתענות בו מ"מ אינו מחויב לאכול דוקא פת וא"כ אין חיוב ברהמ"ז קבוע בו ולהכי לא תקנו חכמים הזכרת מעין המאורע שלו לעיכובא בבהמ"ז וע"כ אם שכח אין צריך לחזור וכתב המ"א דה"ה ביו"ט יותר מסעודה אחת ביום וסעודה אחת בלילה שמחויב לאכול אם אכל ושכח להזכיר מעין המאורע בבהמ"ז אינו צריך לחזור כמו בר"ח אם לא כשלא אכל הסעודה בלילה שמחויב לאכול ביום שתים כדלקמן בסימן תקצ"ט דאז אפילו בסעודה שניה חוזר [פמ"ג]:
כז סָעִיף ז (כז) וחוה"מ דינו כר"ח - לענין שאין צריך לחזור וה"ה לענין שאם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה שנתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה ואינו חותם כמו בר"ח:
כח סָעִיף ז (כח) אינו חוזר - כמו בכל ר"ח כששכח ואע"ג דבההוא יומא לא סגי דלא אכיל פת ההיא משום שבת היא ולאו משום ר"ח דאכילת פת בר"ח ליכא חיובא ושל שבת הרי הזכיר:
כט סָעִיף ז (כט) ואם שכח של שבת - כצ"ל. וכן הגירסא בש"ע של עולת תמיד ובשכח של שבת לבד בודאי אין צריך לכלול גם של ר"ח בברכה זו כיון שכבר הזכיר ר"ח ביעלה ויבוא. ומ"מ אם לא נזכר עד לאחר שפתח בהטוב והמטיב וחוזר לראש בהמ"ז בשביל הזכרה של שבת אז צריך לומר עוד הפעם גם יעלה ויבוא דבהמ"ז הראשון נתבטל לגמרי:
ל סָעִיף ז (ל) ואינו חותם בשל ר"ח - כדלעיל דליכא חתימה בר"ח ואע"ג דהכא מזכיר השם בחתימה בלא"ה משום שבת מ"מ אינו כדאי להזכיר דהזכרת השם הוא על שניהם ומ"מ לדינא מסקי האחרונים דיזכיר בחתימה גם ר"ח מטעם דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דגם בכל ר"ח צריך לחתום בברכה כמו ביו"ט ואע"פ שאין אנו נוהגין כוותייהו משום חשש ברכה שא"צ הכא דבלא"ה חותם בברכה בשביל שבת שפיר דמי לומר מקדש השבת וישראל וראשי חדשים:
לא סָעִיף ח (לא) דינה כר"ח - שאינו חוזר אם התחיל ברכת הטוב והמטיב לפי שי"א שסעודה שלישית אין צריך פת ואף שאין דבריהם עיקר כמש"כ המחבר בסימן רצ"א ס"ה מ"מ יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה. ובסעודה ג' ביו"ט לד"ה אינו חוזר שהרי לד"ה אינו אלא רשות וכמש"ל בס"ק כ"ו ומ"מ אם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אפילו בסעודה רביעית או חמישית בשבת ויו"ט אומר בא"י אמ"ה שנתן שבתות למנוחה וכו' או שנתן ימים טובים וכו' כמו שאומר בר"ח אע"פ שא"צ אז פת כלל באותו יום:
לב סָעִיף י (לב) דאזלינן וכו' - וכיון שהתחלת הסעודה היה מבעוד יום כבר נתחייב להזכיר מעין המאורע וע"כ אפילו נמשך זמן רב בלילה לא נפקע חיובו וכתבו האחרונים דאם התפלל מעריב קודם בהמ"ז שוב אינו מזכיר של שבת בבהמ"ז דמחזי כסתרי אהדדי:
לג סָעִיף י (לג) בתר התחלת הסעודה - ולפיכך אף אם חל ר"ח במו"ש יזכיר בבהמ"ז של שבת לבד ולא של ר"ח ודוקא כשגמר סעודתו מבעוד יום אבל אם אכל פת גם בלילה ויש עליו חיוב להזכיר גם של ר"ח ושניהן אי אפשר להזכיר דהוי תרתי דסתרי דהיאך יאמר ביום השבת הזה ואח"כ יאמר ביום ר"ח הזה דהא ר"ח הוא ביום א' א"כ מוטב להזכיר של ר"ח דזה יש חיוב לכ"ע משא"כ בהזכרת שבת דיש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במו"ש (ואף דאנן פסקינן כאן בש"ע דאזלינן בתר מעיקרא וחייב להזכיר של שבת במו"ש מ"מ כאן שהוא מקום הדחק מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ר"ח דהוא חיוב לכ"ע) אכן במו"ש לחנוכה ופורים אפילו אם גמר סעודתו בלילה אינו מזכיר של חנוכה ופורים רק של שבת לבד כיון דבלא"ה הזכרה מעין המאורע דחנוכה ופורים אינו אלא רשות כנ"ל בסימן קפ"ז ס"ד כ"כ המ"א ועוד הרבה אחרונים וי"א דאם חל יו"ט או ר"ח במו"ש יזכיר רצה וגם יעלה ויבוא דאזלינן בתר התחלת הסעודה וגם בתר שעה שהוא מברך בו ולא קפדינן במה דנראה כסותרים אהדדי דברצה נתחייב משעה שהתחיל הסעודה ביום ואח"כ כשנמשך הזמן ולא בירך והגיע לילה של יו"ט או של ר"ח ניתוסף עליו חיוב לזכור מעין המאורע של שעה שהוא מברך בו:
לד סָעִיף י (לד) וה"ה לר"ח וכו' - ר"ל דאם אכל בהם ונתאחר הבהמ"ז עד הערב צריך להזכיר דאזלינן בתר זמן התחלת הסעודה והוא שלא התפלל ערבית וכנ"ל ועיין לקמן בסימן תי"ט:
א סָעִיף ב ויזלזלו בה. וב"ח כתב דס"ל דדוקא בזמניהם שהיו הפועלים הולכים למלאכתם איכא למיחש שיזלזלו בה מה שא"כ עכשיו:
ב סָעִיף ג לא ראיתי נוהגין. גם התוס' כתבו דיש נוהגים לומר מלכות בבונה ירושלים ע"ש, ומכ"ש ביעלה ויבוא דמילת' בפ"ע היא לכן אין למחות ביד הנוהגין כן וגם בלבוש השמיט הג"ה זו:
ג סָעִיף ד נוסח כו'. ומהר"י גינצבורג אמר בונה ירושלים ברחמים (ל"ח), וברקנט פר' עקב שהרב ר' יצחק בן הרב ז"ל הי' חותם ברוך ה' אלהי דוד ובונה ירושלים ועיין פ"ב דביצה: כתב ב"י ד"יל זונינו בשור"ק במשקל שובנו אלהי ישענו כמ"ש ש"ל והרד"א דהשתא אינו שם התואר אלא מתפלל שיזון אותנו וגם רעינו היה ראוי לפרש לפי זה רעה אותנו בחסרון וי"ו ושב"א תחת הרי"ש ובימי חורפי שמעתי שהיו המדקדקים אומרים כך אבל בכל הספרים כתוב רועינו עם וי"ו עכ"ל ובד"מ כתב בשם א"ז י"א רועינו ע"ש ה' רועי לא אחסר ולכן אין לזוז מהמנהג וכ"כ מהר"ן אבל מט"מ כתב לומר בשב"א וכ"כ בש"ג במרדכי ובשל"ה ואף על גב דאסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת הכא שאני דטופס ברכות כך היא (טור):
ד סָעִיף ד הנוסחא משבת. והאומרים בשבת ותבנה ירושלים מנהג שטות הוא [ב"ש סוף הספר]:
ה סָעִיף ה אומר בה. ואם אומרו בברכת אחרת אפי' בדיעבד לא יצא כ"מ בגמרא דקי"ל כחכמים ולא כת"ק כמ"ש הרא"ש פ"ז דב"מ משום דחכמים נשנו בלשון רבים אבל ת"ק אשכחנ' טובא דיחידים הם וכ"מ בנדה דף ל' אבל במע"מ ספ"ב דנדה כתב דהרא"ש הוצרך להבי' ראיה דהלכה כחכמים משום דקי"ל ס"פ מקום שנהגו דת"ק עדיף מחכמים עכ"ל וצ"ע דדברי הרא"ש סתרי אהדדי ואפשר דבב"מ סמוך על טעם אחר שכ' שם ול"נ דכ"מ שמחלוקת החכמים בצדו קי"ל כחכמים אבל בפרק מקום שנהגו אין המחלוקת שנויה בצדו רק אחר כמה משניות לכן מקרי סתם גמור ועדיף מחכמים ובנדה מייתי הרא"ש ראיה לרווח' דמלתא כנ"ל:
ו סָעִיף ה ואינו מזכיר. והא דסי' תפ"ז ס"ג י"א דמזכיר כיון דעתיד לחתום בשל שבת עדיין לא סיים מילתא דשבתא:
ז סָעִיף ו אשר נתן. ובר"ה א"א בזה ודברך מלכנו כו' דסגי לן בהזכרת זכרון לחוד ולא דמי להפטרה דהתם נתקנה הברכה לשם חובת קדושת היום וגם צ"ל מעין חתימה סמוך לחתימה אבל ב"ה עיקר קדושת היום יעלה ויבא וזו נתקנה דוקא לשכח ויש שם מעין חתימה סמוך לחתימה כמו בשאר י"ט ושבת (תשובת מהרי"ל עיין סי' תקצ"ז) ונ"ל דבר"ה א"א לששון ולשמחה ומ"מ צ"ע דנראה לכאורה דאין מחזירין אותו דהא י"א דמצוה להתענות בר"ה וצ"ל דלא חיישינן להך סברא כלל ועסי' תקצ"ז דסומכין אהאי סברא אפי' לקולא דא"צ ליתב תענית לתענית' ולכן נ"ל דאומר בר"ה בלא חתימה כמו בר"ח ופשוט דחולה שאכל בי"ה ושכח יעלה ויבוא דאין מחזירין אותו ואם נזכר קודם הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ימים קדושים לישראל את יה"כ ואינו חותם דהוי כר"ח כנ"ל דלא כמ"ש בכ"ה דחותם:
ח סָעִיף ו לראש ב"ה. דכולהו ג' ברכות חשובות כא' (הרא"ש), ולכן בכ"מ שטעו בהם חוזר לראש כמ"ש סימן קי"ד סס"ו, אבל אם טעה בברכה רביעית אינו חוזר אלא להטוב והמטיב:
ט סָעִיף ז שאינו חייב לאכול פת. דיכול לאכול פירות ערסי' תי"ח אבל בשבת וי"ט חייב לאכול פת ומדסתם הרב"י ש"מ דס"ל דאפי' בכל הימים והלילות חייב לחזור דחייב לאכול ב' סעודות א' ביום וא' בלילה והא דאמרינן בפסח רק לילה הראשון חובה היינו דבשאר הימים רשאי לאכול מצה עשירה וגם בסוכו' רשאי לאכול כזית פת ובסוכה אינו חייב עד יותר מכביצה כ"כ הר"ן פרק הישן ותר"י פ' ג' שאכלו כתבו דבשבת וי"ט אין חיוב דאוריית' אלא משום דאין קידוש אלא במקום סעודה צריך פת ועסי' רע"ג ס"ה דלא משמע כן ועסי' קס"ח ס"ז מ"ש:
י סָעִיף ז וח"ה דינו כר"ח. זהו דעת הרמב"ם וכמ"ש סי' תקפ"ב ס"ב עמ"ש רסי' תק"ל:
יא סָעִיף ז ואין לאמרו לבטלה. צ"ע דאומרים כל היום תחינו' שיש בהן הזכרת שמות ולמה יגרע זה דדוקא ברכה לבטלה אסור וצ"ע:
יב סָעִיף ז אינו חוזר. אף על גב דלא סגי דלא אכל פת, מ"מ משום האי מיעוטא לא תקנו להחזיר כלומר דדוקא ביום הכפורים שחל בשבת שמתפלל ד' תפלות בלא"ה תקנו להזכיר גם של שבת אבל להחזיר בשביל כן לא תיקנו כיון שלעולם אין מחזיר בשביל ר"ח, וגם חיוב אכיל' דההוא יומא משום שבת הוא [טור] וא"כ לעולם ליכא חיוב הזכרה להזכיר בר"ח והוי כמפטיר בשבת ר"ח שאינו מזכיר של ר"ח כמ"ש רפ"ד ס"ב:
יג סָעִיף ז שכח של שבת. מל' זה משמע אפי' שכח של שבת לחוד אפ"ה צריך ג"כ לכלול ר"ח עם שבת ובטור כתב אם שכח גם של שבת כו', משמע דאם שכח של שבת לחוד אינו מזכי' ר"ח בברכה והכי מסתבר מיהו כשפתח בהטוב והמטיב דחוזר לראש לכ"ע מזכיר של ר"ח דבכל ברכת המזון מזכיר של ר"ח דומיא די"כ שהוא יום שנתחייב בד' תפלות ונ"ל דחנוכה בשבת והזכיר של חנוכ' ולא של שבת חוזר לראש ואינו מזכיר של חנוכה דהא אינו חובה להזכיר של חנוכה כדאיתא בגמרא:
יד סָעִיף ז ואינו חותם. לא מצאתי סברא זו וגם צ"ע למה לא יחתום בשל ר"ח דהא אפי' בר"ח בחול י"א דחותם אלא משום ספק ברכ' לבטלה אין חותמין והכא כיון דבלאו הכי חותם בשל שבת מה מזיק כשאומר ג"כ וראשי חדשים וצ"ע ועס"ס ק"ח:
טו סָעִיף ח בשבת דינה. ובי"ט דוקא בסעודה אחד של לילה ואחד של יום (תשב"ץ סימן ק"י) עסי' תקכ"ט:
טז סָעִיף ח דינה כר"ח. אף על גב דלכתחלה חייב לאכול פת כמ"ש סימן רצ"א מ"מ כיון שי"א שאינו חייב לאכול פת וא"כ אינו חייב לחזור וספק ברכות להקל, ואם אכל סעודה רביעית בשבת לא הדר לרישא, (תוס') משמע מלשונם דאם לא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך וכו' כמו בר"ח:
יז סָעִיף י מזכיר של שבת. ולא דמי למי שלא התפלל מנחה בשבת שמתפלל במ"ש שתים של חול דהתם מנחה כבר עברה ואינו מתפלל במ"ש אלא לתשלומין ושני התפלות הם תפלת ערבית ודינו להבדיל בראשונה והיאך יתפלל של שבת אבל ב"ה אתי על סעוד' שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בב"ה עכ"ל מהרי"ל בתשובה סימן נ"ז /נ"ו/ משמע דאם התפלל ערבית שוב אינו מזכיר של שבת אפילו התפלל מבע"י וכ"כ בה' שמחות למהר"מ וכ"מ במ"ש סימן תרצ"ה ס"ג ואף על גב דלפי הטעם דאזלינן בתר התחלת הסעודה א"כ אפילו צלי ערבית ה"ל להזכיר צ"ל משום דמחזי כסתרי אהדדי וכמ"ש ססי' ל' וא"כ אפילו התפלל מבע"י אינו מזכיר עמ"ש סימן תי"ט:
יח סָעִיף י וה"ה לר"ח. ושל"ה פסק דבאלו כיון שאין מצוה בתוספתן לא יזכיר ע"ש, וכ"כ בתשובות רמ"א סי' קל"ב שקצת נוהגין כן ואנו אין לנו אלא דברי הרב"י ולכן אם חל ר"ח במ"ש אומר של שבת ולא של ר"ח דאזלינן בתר התחלת הסעודה וכמ"ש סי' ער"א ס"ו בהג"ה (ב"ח) ועמ"ש שם דלא כע"ת שכתב משום תוס' שבת דליתא דהא גם בר"ח פסק כן ומ"ש דרך פשרה דשעה ורביעית תוך הלילה הוי מתוספות שבת לא דק דדוקא בע"ש אמרי' כן כיון דלר"י מפלג המנחה ואילך הוי לילה לענין ערבית מה שא"כ במ"ש דסגי במשהו כמ"ש סימן רצ"ג וכ"כ הר"ן בהדיא ספ"ב דשבת ע"ש וכן פשוט, דאם היה מצוה בתוספתו היו המדקדקים נזהרים בדבר כמו בע"ש ועמ"ש סי' ער"א דאיתא ברא"ש ובתוספתא דאם אכל גם בלילה פת צריך להזכיר של ר"ח ומכל מקום צ"ע דאם יזכיר שניהם מחזי כסתרי אהדדי מ"ד למי שהתפלל ערבית וא"כ הי מינייהו לדחי וצ"ל דיזכיר של ר"ח ולא של שבת דהא כמה גדולי' סוברים דלעולם אינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר השתא ואם אכל בלילה לכ"ע מזכיר גם של עכשיו כדאי' בהדיא בתוספתא לכן יזכיר של ר"ח וכמ"ש של"ה לשיטתיה וק"ו במ"ש ליו"ט אבל במ"ש לחנוכה אינו מזכיר של חנוכה דאינו אלא רשות להזכיר וכמש"ל:
א סָעִיף ב ונראה דדוקא כשמברך לבד כו'. כ' זה ליישב מנהגינו שאין אנו אומרים אותו בלחש ורש"ל בתשובה האריך בסימן מ"ד לקיים מנהגינו ונ"ל ליישב בדרך זה דאי' בגמרא אביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים ויקומו לעבודתם רב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא לזלזולי בהטוב והמטיב פי' שירגישו שיש כאן סיום ב"ה ורי"ף ורמב"ם לא הביאו זה נ"ל שהם מפרשים דאביי ורב אשי לא פליגי לדינא אלא כל אחד הי' לו טעם על מנהגו דמ"ש אביי עני ליה בקלא אין פירושו שהי' מגביה קולו יותר משאר ב"ה דאין בזה תועלת דאף אם יאמר אותו בקול של שאר ברכות ישמעו הפועלים שהוא עונה אמן דהא פסק לעיל שצריך גם שאר ב"ה בקול רם אלא ה"נ קאמר דהיה אומר אותו בקול כשאר הברכה לאפוקי בלחישה כרב אשי ורב אשי הי' אומר בלחישה מטעם זלזול נמצ' דהי' לכל אחד טעם הגון למנהגו ע"כ אין למחות ביד הנוהגים כאביי וא"א אותו בלחישה דוקא כנ"ל:
ב סָעִיף ג אבל לא ראיתי נוהגין כן. לענ"ד ראיתי טעם נכון לזה דמה שהיה ראוי להזכיר מלכות שמים בברכ' זו אינו אלא מצד שמזכיר מלכות דוד ראוי להזכיר שם גם מלכות שמים אלא שאינו דרך כבוד להשוות' יחד דהיינו לומר סמיך למלכות דוד מלכות שמים וכ"ה באשר"י בהדי' וז"ל אלא שלא רצו להזכיר מלכות שמים אצל מלכות בית דוד עכ"ל. וכ"ה בטור סי' קפ"ט אבל רחוק ממנו אין שום מניע' דהיינו באותו ענין שמזכיר בקש' על מלכות בית דוד אין להזכיר סמוך לו קצת ע"כ אין לומר אבינו מלכנו שהוא ג"כ סמוך לו דמ"ש ועל הבית הגדול כו' הוא חד ענינ' עם מלכו' בית דוד דזה תלוי בזה אבל באל מלך חנון כו' הוא רחוק ממנו ואינו מענין בקש' זו וא"ל הי' להם לתקן מלכו' שמים במקום אחר רחוק ממנו דבזה לא היינו מרויחי' כלום דהא ברכ' הארץ ג"כ לא תקנוהו אלא דסמכו על מה שהי' ברכה הסמוכה וברכ' ראשונה יש בה מלכו' וה"ה בברכת רחם אלא דהיה ראוי להזכיר שנית אצל מלכו' בית דוד ולבקש עליו רק שאינו דרך כבוד וברחוק ממנו אין שום צורך בו ואם מזכירו שם אין בזה העדר כבוד של מעל ומ"מ תקנו בברכ' הטוב והמטיב להשלים כנגד זה להורות שהי' הראוי להזכיר אצל מלכו' בית דוד כנלע"ד:
ג סָעִיף ד פותח בה רחם כו'. בגמ' אמר בזה ובשבת מתחיל בנחמ' ומסיי' בנחמ' פירש"י שא"צ לשנות בפתיחת' וסיים הטור דרחם נמי היינו נחמה לפ"ז לא איצטריך להשמיענו שאין לשנות אלא דה"א רחם היא ל' תחנה ואין אומרים תחנה בשבת אלא צ"ל נחמנו וכ"ה בתוס' בשם י"א קמ"ל דרחם היינו נחמ' אבל בסמ"ג משמע דקמ"ל שאצ"ל ברוך אתה יי מקדש השב' כמו בתפל' וקצת מתחילין בשבת רחם ומסיימים מנחם ציון בבנין ירושלים ואינו נכון כי החתימה צריכה כעין פתיחה ואע"פ שרחם הוא כמו נחם מ"מ כיון שהוא משנה בשב' גילה דעתו שיש חילוק:
ד סָעִיף ו טעה ולא הזכיר של שבת כו'. נ"ל דמי שאינו יודע נוסח ברכה זו שמזכיר כאן שנתן שבתו' למנוח' כו' צריך לחזור לראש כיון שאינו יודע לתקן החסרון אלא אם יודע ההתחל' והסיום אף שאינו יודע שאר הנוסח כראוי א"צ לחזור בשביל זה:
ה סָעִיף ז אם חל ר"ח בשבת כו'. בטור כתוב וכתב אחי הר"ר יחיאל יש חולקין בזה ולזה דעתי נוטה וראיה הוא מיום שנתחייב בד' תפלות ה"נ כיון דלא סגי דלא אכל צריך לחזור עכ"ל כאן פסק דלא כהרר"י ונראה טעמו דגם בי"כ לא נתחייב בנעיל' להזכיר שבת אלא לכתחל' אבל דיעבד שלא הזכיר שבת בנעילה ה"נ דאינו חוזר בשביל זה וכמ"ש ב"י בסי' תרכ"ג שיש מחלוקת בזה בהגמ"ר וספק ברכות להקל אבל הרר"י ס"ל גם שם דחוזר:
ו סָעִיף ח סעוד' שלישית כו'. משמע דאינה טעונה פת אלא סגי בפירות ואף על גב דבסי' רצ"א מסיק בש"ע דצריך פת מ"מ כאן נמשך בזה חומרא דלא נימא ברכה לבטלה כשיחזור דשמא אין טעונ' פת:
ז סָעִיף י מזכיר של שבת. בב"י הביא בשם תשובת הרא"ש וז"ל שאין להזכיר של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם לא התפלל אותה מתפלל במ"ש שתים כי אין להזכיר של שבת בחול אע"פ שנתחייב תפל' זו בשבת וכן בני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהם היום דאר"י גמרו סעודתן כוס ראשון אומרים עליו ב"ה בתוספתא דברכות שונה בדברי רבי יוסי ומזכיר של שבת בב"ה אף ע"ג דסעודת חול היתה כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת ה"נ אף על גב דסעודת שבת היתה כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת עכ"ל אבל) בהג"מ כתב בשם הר"ם שצ"ל על הנסים דאשכחן רב צלי של שבת בע"ש ובשם תשו' אשכנזית שהיא תשובת מהרי"ל כתב ב"י דכ' דלסברא זו לא תקשה מתפלת מנחה דשבת דמייתי הרא"ש דזמן תפלת מנחה עבר ואינו מתפלל במ"ש אלא לתשלומין והיאך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה אבל בהמ"ז דאתא על סעודה שסעד בשבת וכיון דלא צלי עדיין ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בב"ה וכן המנהג פשוט להזכיר על הנסים בכה"ג וכן במ"ש כשנמשכה סעודתן עד הלילה עכ"ל ב"י ובתשו' מהרי"ל עצמה סי' נ"ו כ' אחר זה אמנם יש תשובת הרא"ש שאין להזכיר מעין המאורע בליל מוצאי היום אפי' אם התחיל מבע"י עכ"ל משמע דמ"ש תחלה הוא שלא ראה עדיין תשובת הרא"ש בתחלת כתבו או שכתב תחלה סברא דנפשיה ואע"ג דבהעתק הב"י זכר לא תקשה מתפלת המנחה דשבת דמייתי הרא"ש משמע דגם בתחלה היה הפלפול בדעת הרא"ש דהני ב' תיבות דמייתי הרא"ש אינם בתשו' מהרי"ל אלא לשון הב"י הוא שהכניס בתוך ל' התשובה ובזה ניחא מה שי"ל למה כתב שיאמר על הנסים בלילה ותי' דל"ד למנחה דשבת. והא אכתי קשה מן התוספ' שמביא הרא"ש שצריך להזכיר של שבת בב"ה וכשמשכה סעודתו עד השבת ש"מ דלא אזלי' בתר התחלה ולמה נילך בעל הנסים בתר התחלה והלא תרווייהו הם בב"ה ולכאורה היה נראה דבאמת הדר ביה מהרי"ל בסוף כשהביא תשו' הרא"ש והיינו מטעם שכתבתי אלא דאיך שיהיה לא מצאנו ידינו ורגלינו בזה דמ"ש באמת מההיא דתוספתא שזכר הרא"ש דלא אזלינן בתר התחלה ולמה אנו נוהגים לומר על הנסים בליל מוצאי פורים וכן בליל מ"ש אומרים רצה וכי יש לנו כח לחלוק על התוספתא ונלע"ד דהכל ניחא דודאי שפיר אזלינן בתר ההתחלה לענין זה שלא לגרוע למה ששייך להתחלה כגון רצה ועל הנסים אם בא עליו קדושה נוספת בשעת סיום הסעודה ודאי אומר ג"כ מעין אותה קדושה ואין זה ביטול הליכה אחר ההתחלה ע"כ שפיר מזכיר של שבת כשנמשך סעודה שהתחיל בחול ובמנחה בשבת וי"ט ביום א' ונמשכה הסעודה עד הלילה אזלינן בתר ההתחלה וחייב לומר רצה ואחר כך יאמר גם כן יעלה ויבא וא"ל בזה שזה סותר את זה דהא אין כאן סתירה דתחלה אומר של שבת ואח"כ של יום טוב מידי דהוי איקנה"ז שאומר תחלה קידוש השייך ליו"ט ואחר כך הבדלה השייכ' אחר השבת קודם שחל יו"ט דסוף סוף יש עליו אז ב' קדושות ה"נ בב"ה שמזכיר של שבת שעבר ושל יו"ט הבא עכשיו וה"ה בר"ח שחל במ"ש שאומר רצה ויעלה ויבא ומו"ח ז"ל כתב דאם חל י"ט ביום א' ומשכה סעודת מ"ש עד הלילה אינו אומר אלא רצה דבתר התחלת סעודה אזלינן קשה מן התוספתא שזכרתי דאם משכה סעודת חול עד תוך השבת דמזכיר של שבת וה"נ בר"ח ובס' עמק ברכה ראיתי שכת' בשם החסיד מהר"ש מלובלין בר"ח במ"ש אומר יעלה ויבא ולא רצה וקשה דמ"ש מעל הנסים שאנו אומרים אותו בלילה ורצה שאומרים בליל מ"ש דהא ודאי לא מועיל כאן קדושת ר"ח להפקיע מעליו חיוב המגיע מחמת שבת ע"כ אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא בזה אומר שניהם וכמ"ש והכלל בזה דאם מושך סעודת חול תוך ר"ח או תוך שבת למאן דס"ל שצריך ב"ה כמ"ש בסימן רע"א ס"ו מזכיר של שבת בב"ה כמ"ש שם הש"ע ואף שרמ"א כת' שם שהעיקר שאינו מזכיר דאזלינן בתר התחלה הא חזינן דהתוספתא היא תיובתיה אלא שי"ל שפירוש דבריו כמש"ל אי"ה דשם אסור לאכול אבל בר"ח נראה דמודה רמ"א ואם חל ר"ח או י"ט במ"ש מזכיר שניהם וכ"ש אם היה ר"ח או י"ט בשבת ומשך תוך הלילה דמזכיר שניהם ובזה ניחא הכל בס"ד כנלע"ד: בנוסח אבינו רועינו זונינו הטור הביא ירושלמי מהו מימר אבינו רועינו זונינו בשבת כי אסור לתבוע צרכיו בשבת א"ל טופס ברכות כ"ה וכת' ב"י ע"ז מכאן משמע שי"ל זונינו בשור"ק במשקל שובינו אלהי ישענו וכמ"ש אבודרה"ם בשם אבן עזרא דהשתא אינו שם תואר אלא מתפלל לפניו יתברך שיזון אותנו ונרא' שכך י"ל פרנסינו כלכלנו שהוא מתפלל שיפרנסנו ויכלכלנו וגם רועינו היה לפרש לפי זה רעה אותנו בחסרון וא"ו ושב"א תחת הרי"ש ובימי חורפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך אבל בכל הספרים כתו' רועינו בוי"ו עכ"ל ולעד"נ דלא הווין כולהו ל' תפלה דאם כן הוי דבר שפתים אך למותר בהרבה כפלי לשונות בבקשה זו אלא שפיר הווין שנים מהם שם התואר ושנים האחרים לשון בקשה והיינו שאנו צריכים לו יתברך למזון ההכרח כגון לחם ועוד דבר מותר כגון פירות ואלו שניהם נכללים בברכת בורא נפשות כמ"ש הטור בסי' ר"ז וה"נ אומר כן אבינו רוענו זונינו דהיינו בחולם ושניהם שם התואר שאתה יש לך כח לרעות אותנו בהכרח ובמותרות אנו מבקשים על שני דברים אלו ועל זה אומר ל' בקשה ג"כ כפל פרנסינו וכלכלינו כן נראה לע"ד נכון:
א סָעִיף ג נוהגין כן. ואין למחות ביד הנוהגין כן. מ"א:
ב סָעִיף ו למנוחה. ומי שאינו יודע נוסח ברכה זו שמזכיר כאן שנתן שבתות למנוחה כו' צריך לחזור לראש כיון שאינו יודע לתקן החסרון אלא דאם יודע התחלה והסיום סגי אף שאינו יודע שאר הנוסחא כראוי. ט"ז:
ג סָעִיף ו נתן. ובר"ה א"א בזה ודברך מלכינו אמת מהרי"ל. וא"א לששון ולשמחה בר"ה. הרב בעל כנסת הגדולה פסק דבר"ה וי"כ דהיינו חולה שאכל בי"כ אם טעה ולא אמר יעלה ויבא שיאמר ברוך אשר נתן י"ט לישראל וחותם ברוך מקדש ישראל ויוה"כ והרב בני חייא חולק ופסק דאינו חותם בר"ה וי"כ. וכן פסק המ"א דאינו חותם דהוי כר"ח ע"ש:
ד סָעִיף ז שבת. ואם שכח של שבת לחוד אינו מזכיר ר"ח בברכה מיהו כשפתח הטוב והמטיב דחוזר לראש לכ"ע מזכיר של ר"ח. ובשבת חנוכה אם הזכיר של חנוכה ולא של שבת חוזר לראש ואינו מזכיר של חנוכה דהא אינו חובה להזכיר של חנוכה. מ"א:
ה סָעִיף ח בשבת. דבי"ט דוקא בסעודה א' של לילה וא' של יום. תשב"ץ:
ו סָעִיף ח כר"ח. אף על גב דלכתחלה חייב לאכול מ"מ כיון שיש דיעות בזה ספק ברכות להקל. ואם אכל סעודה רביעית בשבת לא הדר לרישא תוס' וכתב המ"א משמע מלשונם דאם לא פתח הטוב והמטיב אומר ברוך וכו' כמו בר"ח:
ז סָעִיף י הסעודה. ואם התפלל ערבית שוב אינו מזכיר של שבת אפי' התפלל מבע"י. מ"א:
ח סָעִיף י וה"ה לר"ח. ואם חל ר"ח ביום א' צ"ע אם יזכיר שניהם של שבת ור"ח דמחזי כסתרי אהדדי אם אזלינן בתר השתא י"ל ר"ח ואם אזלינן בתר התחלת סעודתו י"ל שבת. ופסק הט"ז די"ל תרווייהו של שבת ור"ח מידי דהוי איקנה"ז שאומר תחלה קידוש השייך לי"ט ואח"כ הבדלה השייכה אחר השבת ה"נ בבה"מ מזכיר של שבת שעבר ושל ר"ח או י"ט הבא. אבל הב"ח פסק דאם חל ר"ח או יו"ט במו"ש ומשכה סעודתו. אינו אומר אלא רצה דבתר התחלת סעודתו אזלינן. ומ"א פסק דאם אכל פת בלילה צריך להזכיר ר"ח ולא של שבת ואם לא אכל פת בלילה יזכיר של שבת ולא של ראש חודש. אבל במוצאי שבת לחנוכה אפי' אכל פת בלילה אינו מזכיר של חנוכה דאינו אלא רשות להזכיר. וכל זה אם חל ר"ח או י"ט או חנוכה ביום א' אבל שבת חנוכה או שבת ר"ח או י"ט שחל בשבת ונמשך סעודתו במ"ש לכ"ע מזכיר שתיהן של שבת ור"ח או שבת ועל הנסים ופשוט הוא ודוקא אם לא התפלל ערבית. אבל בתשו' רמ"א סי' קל"ב משמע דוקא בפורים ושבת אזלינן בתר תחלת הסעודה משא"כ בר"ח וחנוכה דלא חשבי סעודתייהו כ"כ להיות נקראים קבועים לילך אחר תחילת סעודה והטעם מפני שבשבת חייב לאכול סעודה ג' ביום וכן בפורים סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח ע"כ נכון לילך בתר תחילת סעודה משא"כ ר"ח וחנוכה לפ"ז אם אכל ומשכה סעודתו עד הלילה והיה שבת ור"ח או חנוכה מזכיר של שבת לחוד ולא של ר"ח או חנוכה ומהר"ם מלובלין פסק אם חל ר"ח בשבת ומשכה סעודתו יזכיר של שבת ור"ח אבל ר"ח באמצע שבוע ונמשכה סעודתו עד הלילה לא יזכיר ר"ח כיון שאין בתוספתו מצוה משא"כ אם חל ר"ח בשבת עיין עטרת זקנים ומ"א בסי' תי"ט ועיין בשכנה"ג. עיין בהלק"ט ח"ב סי' מ"ו שכתב דעד כדי שיתעכל המזון שאכל בשבת יוכל להזכיר של שבת שאינו בדין שאם ישב לאכול כל הלילה שיזכיר של שבת ופשוט הוא ע"ל סי' קפ"ד ס"ק א': (ועיין בספר אליהו רבה בזה הענין ובמה שהשיב על הב"ח ומישב דברי רמ"א ע"ש):
א סָעִיף ב ס"ק א ויזלזלו כו'. וב"ח כתב דס"ל כו' דברי מ"א בשם ב"ח קאי על דברי רמ"א בהג"ה שכ' ליישב מנהגנו שעונין בקול רם. והב"ח כתב יישוב אחר למנהגנו דדוקא כו' דוקא בזמן הש"ס שפטרו חז"ל לפועלי' לברך הטוב והמטיב וכדאיתא בסי קצ"א ולכן אמרו בברכות דף מ"ה ע"ב אהא דתניא העונה אמן אחר ברכותיו משובח מוקמינן לה בברייתא בבונה ירושלים (דעל שאר ברכות אם עונה אמן על ברכת עצמו ה"ז מגונה וכדאיתא סי' רט"ו וע"ש הטעם) ואמרינן דאביי עני להאי אמן בקול רם כי היכי דנשמעו פועלים כי סיימו בהמ"ז דאורייתא ויתחיל ברכת הטוב והמטיב שהן פטורים ממנה וילכו למלאכתם ור"א אדרבא עני להאי אמן בלחש כ"ה דלא לזלזלי בהטוב והמטיב וס"ל להב"ח דוקא בימיהם דאי עני בקלא הכוונה בזה כ"ה דלישמעו פועלים וילכו למלאכת' כי כבר נשלמה בהמ"ז דאוריי' איכא למיחש שגם שאר בנ"א יזלזלו בהטוב והמטיב. אבל בזה"ז שגם הפועלים מברכים הטוב והמטיב. וכדאי' בסיי קצ"א ל"ל לזלזול:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) לא כו' גם התו' (דף מ"ט ע"א) כו' בבונה ירושלים וכ' מהרש"א שם דהיינו שאומרים א"מ רועינו כו' ע"ש וע"כ צ"ל דס"ל הא דא' הש"ס שם דאין להשוות מלכות בית דוד למלכות שמים היינו דוקא שלא לו' ומלכותך מלכות בית דוד כו' שזה הוי השוואה אבל אי מזכיר מלכות שמים שלא במקום מלכות בית דוד אף שהזכיר מלכות בית דוד באותו ברכה ל"ל בה ולא מיקרי השוואה וצ"ל להתו' אע"ג דאמרי' שם בגמ' דאמרי' בברכת הטוב ג' מלכיות כמבו' סי' קפ"ט ואמרי' שם טעמא חדא משום דידי' דברכו' הטוב והמטיב לא מיקרי סמוכה לחברתה. דכל ברכה הסמוכה לחברתה א"צ בהתחל' שם ומלכות) דהא אחר זמן תקנוה ביבנה על הרוגי ביתר ולכן צריכה להתחיל בשם ומלכות וחד מלכות תיקנו בה משום ברכת בונה ירושלים וחדא משום ברכת הארץ דהיינו ברכת נודה לך דבברכת בונה ירושלים ראוי להזכיר בה מלכות כיון דמזכיר בה מלכות ב"ד וגם בברכת הארץ כתבו התו' דראוי לו' בה מלכות אע"ג דלגבי דידן הוי ברכה הסמוכה לחברתה מ"מ מתחלה לא נתקנה ברכה סמוכה דהא ברכת הזן תיקן משה וברכת הארץ תיקן יהושע וברכת בונה ירושלים דוד ושלמה אלא כיון דלגבי דידן דאמרינן על הסדר הוי סמוכה אין ראוי להתחיל בה בשם ומלכות מ"מ צ"ל בהם מלכות ולכן תיקנוהו כנגדן מלכות בהטוב ומטיב ואמרי דמה"ט לא הזכירו בבונה ירושלים גופ' מלכות משום דאין להשוות מלכות ב"ד למלכות שמים כמ"ש בש"ע וא"כ להנוהגים לו' בבונה ירושלים א"מ רועינו כו' ומזכירים בה מלכות א"כ למה הוצרכו לו' מלכות בהטוב ומטיב משום ברכת בונה ירושלים וצ"ל כיון דלא אמרי מלכות שמים במקומה דהיינו בתחלת ברכה או סמוך למלכות ב"ד אי לאו משום דאין להשוות מלכות ב"ד למלכות שמים אין בו היכר כ"כ ואין זה כבוד למ"ש ועדיף טפי כשהוסיפו מלכות עבורה בברכ' אחרת דאיכא היכר טפי: מכ"ש ביע"וי דמלתא בפ"ע כו' דא"מ כו' ניהו דאינו סמוך למלכות ב"ד מ"מ באותו ענין הוא אבל יעלה ויבא הוא ענין אחר וא"כ אפי' להמרדכי דחולק על התו' וס"ל דא"ל א"מ כו' כמ"ש בש"ע מ"מ ביעלה ויבא דהוא ענין בפ"ע י"ל דמודה גם המרדכי:
ג סָעִיף ד (ס"ק ג') נוסח כו' ב"י ברחמים. דהכלבו וא"ח כתבו דא"ל בונה ברחמיו ירושלים לפי שלא תבנה אלא במשפט וכמ"ש בישעיה סי' א' ציון במשפט תפדה. אלא שהמרדכי בשם מהר"ם כ' שיש לו' ברחמי' דכתיב בזכריה ושבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה (וצ"ל לדידיה הא דכתיב ציון במשפט בשביל עושי משפט שבה כמ"ש רש"י שם אבל מ"מ תהיה ברחמים אע"פ שלא יהיו זכותם מספיק לפדות) ולכן כ' מהר"י גינצבורג לו' לשון המקר' הנ"ל שתיבת ביתי הוא בין תיבת ברחמים ובין תיבת יבנה ולכן י"ל בונה ירושלים ברחמים שיהי' תיבת ירושלים בין בונה ובין ברחמים אע"ג דבקר' הוזכר תחלה תיבת ברחמים ולבסוף תיבת בנין מ"מ בזה לית לן בה כיון שא"א לתקן ל' הברכה בל' זה: כ' ב"י די"ל זוננו כו' ראייתו מן הירושלמי שהביא הטור הובא במ"א סס"ק זה וז"ל תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת רב זירא שאל לרחב"א מהו מימר אבינו רועינו זוננו בשבת א"ל טופס ברכות כך הוא עכ"ל. מזה מוכח דע"כ זונינו נא' בלשון בקשה לכן נסתפק ר"ז אי רשאי לאמרו בשבת דהוי תביעת צרכיו דאי ס"ד דנא' בלשון שבח והלל זוננו בחול"ם א"כ במאי נסתפק ר"ז אי רשאי לאמרו בשבת ולכן כ' הרב"י כיון דזוננו לשון תפלה ה"ה דרענו היא לשון תפלה בחסרון ו' ושו"א תחת הרי"ש אולם הט"ז סק"ז הקשה דלפ"ז הלשון כפול ד' פעמים רענו זוננו פרנסנו וכלכלנו לכן פי' הט"ז דתרי הוי שם תואר דהיינו רענו זוננו ותרי דהיינו פרנסנו וכלכלנו הם בלשון בקשה דאנחנו צריכים לשני דברים. א' דברים הכרחיים לחיי האדם כמו הלחם והמים. ב' דברים הנוספים להנאת האדם כמו כמה מיני פירות וחמודי עולם הזה לכן שני התוארים הם על אלו שני הדברים וכן שני הבקשות דהיינו פרנסנו וכלכלנו הוא שאנו מבקשים על שני דברים הללו ולפ"ז מה ששאל ר"ז בירושלמי לא הי' שאלתו כי אם משום פרנסנו וכלכלנו שהם בקשה אע"ג דר"ז לא נקט בשאלתו כ"א מאי מימר רועינו זוננו י"ל תחלת המאמר נקט אבל כוונתו לסוף המאמר דהיינו פרנסנו וכלכלנו:
ד סָעִיף ד (סק"ד) הנוסח' כו' בשבת ותבנה ר"ל שאין רצונם לו' ובנה ירושלים דבנין בהמ"ק אינו דוחה שבת ועז"כ דשטות הוא דהאמרי' בסוכה דף מ"א דבנין העתיד ב"ב דוחה י"ט ושבת ובלילה וז"ל רש"י ואי קשיא כו' דאין בנין בהמ"ק בלילה כולי ולא בט"ו שהוא י"ט כו' ה"מ בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד שאנו מצפים בנוי ומשכלל הוא יגלה ויבא מן השמים עכ"ל רש"י. וכ' עוד בס' ב"ש הנ"ל דבלא"ה י"ל דטופס ברכות כך היא כדאית' בירושלמי ע"ש:
ה סָעִיף ה (סק"ה) או כו' דקי"ל כחכמים כו' דאמרי' בברכות דף מ"ח ע"ב בשבת מתחיל ברכת רחם ואו' קדושת היום (דהיינו רצה) באמצע רא"א רצה לאומרו ברחם אומרו רצה לאומרו בברכת הארץ אומרו רצה לאומרו בברכת הטוב ומטי' אומרו וחכ"א אינו אומרו אלא ברחם בלבד ופריך חכמים היינו ת"ק ומשני דיעבד איכא בינייהו דלת"ק אי דיעבד אמרה בברכה אחרת יצא ולחכמים לא יצא: הרא"ש פ"ז דב"מ דף צ"ב ע"א תנן אוכל פועל קישות (דהתורה התיר' לאכול ממלאכתו שהוא עושה) אפי' בדינר (ר"ל אפי' אכילתו יותר משכרו) ר"א בן חסמא או' לא יאכל פועל יתר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהי' רעבתן ויהי' סותם הפתח לפניו (ר"ל שלא ירצה שום אדם לשכרו) ופריך הש"ס חכמים היינו ת"ק ומשני מלמדי' איכא ביניהו לת"ק ל"ל מלמדין ורבנן א"ל מלמדין ועז"כ הרא"ש דהל' כחכמים דמלמדין דחכמים נשנו בלשון כו': וכ"מ בנדה דתנן המפלת יום מ"א לעיבורה (דקודם לכן הוי מיא בעלמא) תשב לזכר ולנקבה ר"ל חומרת שניהם שמא נקבה הי' ויהי' לה י"ד ימי טומא' וימי טהרה כזכר עד תשלום ארבעים יום לבד ורבי ישמעאל ס"ל דאינה יושבת אלא לזכר דס"ל יצירת הנקבה הוא לשמונים יום וכיון דהפילה יום מ"א ע"כ ליכא לספוקי' בנקבה וחכ"א תשב לזכר ולנקבה דס"ל גם יצירת הנקבה למ' יום כזכר ופריך חכמים היינו ת"ק וכ"ת דבעי למסתמי' כת"ק לאשמעי' דהלכה כמותו פשיטא דיחיד ורבי' הלכ' כרבי' ובלא"ה ידעי' דהלכה כת"ק ומשני דס"ד דהלכת' כר"י אע"ג דהוא יחיד נגד רבים משום דמסתבר טעמיה עד כאן תוכן דברי הגמ' הרי משום דמסתבר טעמיה דר"י הוי ס"ד דהלכת' כוותיה נגד ת"ק אבל כיון דקתני דחכמים ס"ל כת"ק מזה ידעי' דלית הלכת' כר"י אע"ג דמסתבר טעמיה א"כ מוכח דחכמים עדיפא מת"ק אלא דאין ראיה גמורה ולכן כ' וכן משמע דיש לדחות דשם אין הטעם דלא קי"ל כר"י משום דחכמים עדיפא מת"ק אלא ממשנ' יתירה דייקי' דאל"כ ל"ל דברי חכמים היינו ת"ק כדפריך שם אלא ע"כ דרבי בעי למסתם כת"ק וקצת משמע כן דממשנה יתירה שמעי' לה ולא דחכמים עדיפא וק"ל: אבל במע"מ כו' דתנן התם ה' דמים טמאים באשה כו' בש"א אף כמי תלתין טמא וב"ה מטהרין הירוק עקביא בן מהללאל מטמ' וחכמים מטהרין ופריך הש"ס בין על ב"ה ובין על חכמים דעקבי' היינו ת"ק דהא ת"ק חשיב ה' מיני דמים משמע דתו לא וידעי' דבין כמי תלתין ובין ירוק טהור ומשני אתרווייהו לתלות איכא בינייהו דת"ק ס"ל ה' דמים טמאים ודאי וכמי תלתן וירוק טמאים מספק דהיינו תולין ואם נגע בתרומה לא אוכלין ולא שורפין ולב"ה שמעי' דכמי תלתן טהור לגמרי ומחכמים דעקביא שמעינן דירוק טהור לגמרי וכ' הרא"ש דהלכה כחכמי' דעקבי' דירוק טהור לגמרי דלא כת"ק דס"ל תולין דכמו דלא קי"ל כת"ק במאי דס"ל תולין במי תלתן דודאי קי"ל כב"ה דס"ל טהור לגמרי ה"ה בירוק דס"ל לת"ק תולין לא קי"ל כוותיה ועז"כ המע"מ הא דהוצרך הרא"ש לראי' דלא קי"ל כת"ק נגד חכמים משום דכ' הרא"ש ס"פ מ"ש כו' והא דתנן שם ר"פ מקו' שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח עד חצות עושין ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובדף נ"ה תנן וחכ"א ביהודה היו עושי' כו' עד חצות ובגליל לא היו עושים הלילה (שלפני ער"פ ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ופריך מעיקרא תנא מנהגא (מדתנן מקום שנהגו כו') והדר תני אסורא (ופי' מהרש"א כהתוס' וכן ס"ל להרא"ש מדפליגי ב"ש וב"ה ובמנהג לא שייך פלוגתא דנחזי אנן היכי נהגי) ומשני הא ר"מ דס"ל בברייתא דהוא מנהג וסיפא אתיא כר"י דס"ל בברייתא אסורה וכ' הרא"ש אע"ג דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י יראה דהלכה כר"מ בהא דסתם משנה דר"פ עדיף מדברי חכמים עכ"ל הרא"ש: וצ"ע דדברי הרא"ש סתרי אהדדי דלפ"ד המע"מ ס"ל להרא"ש דת"ק עדיף מחכמים ובב"מ בהאי דפועל כ' הרא"ש דחכמים עדיפא מת"ק: ואפשר דבב"מ סמוך כו' ר"ל דלעולם ת"ק עדיף מחכמים. ובהאי דפועל דפוסק כחכמים לא סמך הרא"ש ע"ז לבד דחכמים נשנו בלשון רבים אלא סמך העיקר על טעם אחר שכ' הרא"ש דמסתבר טעמייהו כחכמים דמלמדין (וע"ש דלפ"ז צ"ב דברי הרא"ש שכ' אח"ז שם) ול"נ דכ"מ כו' קי"ל כחכמים דלא כמע"מ וא"כ א"ש דב"מ בפועל דפסק הרא"ש כחכמי' וא"כ ה"ה לענין בהמ"ז קי"ל כחכמים דאפי' דיעבד לא יצא: אבל בפ' מ"ש כו' מיקרי סתם גמור ולא מיקרי ת"ק וסתם משנה עדיף מחכמים וכן דייק לשון הרא"ש פ' מ"ש שכ' שסתם משנה ר"פ עדיף כו': ובנדה מייתי כו' ר"ל דלפ"ז דחכמים עדיף מת"ק תקשי קושית מע"מ למה הוצרך הרא"ש בנדה לראייה דקי"ל כחכמים נגד ת"ק:
ו סָעִיף ה (סק"ו) ואינו כו' והא כו' דמזכיר ר"ל שכ' הרב"י דאם חל י"ט בשבת דמזכיר של שבת ביעלה ויבא אע"ג שכבר הזכיר שבת באתה בחרתנו: כיון דעתיד כו' ר"ל דהא מודה הרב"י ואם חל ר"ח בשבת שאינו מזכי' שבת ביעלה ויבא כמ"ש שם כיון דכבר חתם של שבת אינו ראוי שוב להזכירו משא"כ בי"ט שחל בשבת דכשאומר יעלה ויבא עדיין לא חתם ועתיד עדיין לחתום בשל שבת א"כ עדיין לא סילק עצמו מהזכרת שבת לכן יש להזכיר שבת ביעלה ויבא והכא דומה לר"ח שחל בשבת אף דלא חתם מ"מ כיון שכבר סיים רצה כבר סילק עצמו מהזכרת שבת ואע"ג שיאמר הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת הא כל הני הרחמן אינן אלא מנהג בעלמא ומדברי הש"ס סגי בברכת הטוב והמטיב וע"פ המדרש לו' ג' גמולים וג' הטבות ולא יותר והשאר מנהג בעלמא:
ז סָעִיף ו (סק"ז) אשר כו' ול"ד להפטרה ר"ל דעכ"פ אומרים ודברך אמת אבל מלכנו גם בהפטרה א"א כמ"ש סי' תקפ"ב ואפשר דמהרי"ל לא ס"ל הכי: וזו נתקנה דוקא לשכח כצ"ל ר"ל דוקא אי קרה ששכח לכן סגי באמירת יום הזכרון. ונ"ל דבר"ה א"א לששון ולשמחה דמבו' בסי' תקפ"ב דבר"ה א"א מועדים לשמחה כו': ומ"מ צ"ע דנ"ל דאין מחזירין מדברי מהרי"ל משמע דס"ל אם כבר התחיל הטוב ומטיב מחזירין אותו דהא במקום שאין מחזירים היינו משום דאכילת פת באותו יום אינו חובה ה"ה דאינו חותם אם או' אשר נתן וכדקיי"ל בר"ח וכיון דכ' מהרי"ל ויש שם מעין חתימ' סמוך לחתימה ע"כ צ"ל דחותם א"כ ס"ל ג"כ דמחזירים וע"ז הקשה מ"א למה: וצ"ל דל"ח להך כו' ר"ל כיון דקי"ל דמצוה לאכול בר"ה כמ"ש בסי' תקצ"ו א"כ אפי' לענין חזרה ל"ח להך דעה דס"ל מצו' להתענו': דא"צ למיתב כו' אם התענ' ת"ח בר"ה משום דסמכינן אהנך י"א דס"ל מצוה להתענות בר"ה: כ"ש לענין ספק ברכה דיש לחוש להאי דעה והי' ראוי לו' דאין מחזירי' וגם לא יחתום אם או' אשר נתן כו':
ח סָעִיף ו (סק"ח) לראש כו' חשובי' כא'. ר"ל דלא תיקשי הא דקי"ל בסי' תכ"ב אם שכח יעלה ויבא בתפל' אם רגיל לו' תחנוני' אחר תפלתו ונזכר קודם שעקר רגליו אינו חוזר לראש אלא חוזר לרצה וא"כ מי גרע ברכות הטוב והמטיב מאמירת תחנוני' שאחר תפלתו ולא ה"ל לחזור אלא לתפל' רחם דהיינו תחלה ברכ' שבה ראוי להזכיר כמו בר"ח שחוז' לרצה ולכן כ' דכל ג' הברכות חשובי' כברכ' א' ולכן צריך לחזור לראש בהמ"ז: א"ח אלא להטוב ומטיב דברכת הטוב ומטיב אינה נחשבת כחדא עם ג' ברכו' שלפני' דהא אח"ז ביבנ' תקנו:
ט סָעִיף ז (סק"ט) שאינו כו' די"ל פירות אע"ג דאסור להתענו' בר"ח מ"מ פת דמחייב ליה בבהמ"ז א"צ לאכול בר"ח: ומדסתם כו' ר"ל דבסוכה דף כ"ד תנן רא"א י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה בז' ימים א' ביום וא' בלילה וחכ"א אין לדבר קצבה אלא בליל י"ט ראשון דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות מה התם לילה אחת חובה ומכאן ואילך רשות ה"ה בסוכה והק' התוס' הא אמרי' בברכות דאם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז בי"ט חוזר לראש דלא סגי דלא אכיל פת ותי' דע"כ צ"ל דבברכות דאמרי' חוזר ע"כ לא מיירי אלא בליל י"ט א' של פסח וי"ט א' של סוכות אבל מדסתם הרב"י עכצ"ל דס"ל דבי"ט בין ביום ובין בלילה וגם בי"ט אחרון חוזר ותקש' לדידי' קושית התוס' וע"כ צ"ל דס"ל כתי' הר"ן שהביא מ"א: ובסוכה א"ח עד יותר מכביצה. ור"ל דחוץ מליל א' אפשר לו לאכול כזית פת דיוצא בזה ידי חיוב אכילת פת בי"ט וא"צ סוכ' דעד יותר מכביצה מקרי אכילת עראי ורשאי לאכול חוץ לסוכה משא"כ ליל א' דחייב לאכול בסוכה צריך לאכול יותר מכביצה ובסוכ' א"נ בליל א' כיון דחייב לאכול בסוכה אפי' כזית מקרי קבע ואסור לאכול חוץ לסוכה ולכן יוצא כשאוכל כזית בסוכה (והכי קי"ל בסי' תרל"ט סעיף ג') עוד כתבו נ"מ אם ירדו גשמים דרשאי לאכול חוץ לסוכה ובליל א' צריך לאכול בסוכה: ותר"י פ' ג"ש כו' דע דתר"י לא כתבו דבריהם לישב קושית התוס' הנ"ל אלא דמתוך דבריהם ממילא נתיישב' קושית התוס' והוא דתר"י כתבו דבסעוד' ג' אם שכח רצה אינו חוזר ואע"ג דאמרי' בשבת וי"ט לא סגי דלא אכיל היינו דוקא שני סעודות כיון שצריך לקדש ואין קידוש אלא במקום סעודה לכן צריך לאכול אבל סעודה ג' דאינו מקדש אין צריך לאכול פת עכת"ד וא"כ ממילא נתיישב קושית התוס' דשאני ליל י"ט א' של פסח וסוכ' דחיובן דאוריי' משא"כ שאר סעודת י"ט אין חיוב אלא מדרבנן משום קידוש במ"ס: ועסי' רע"ג ס"ה דל"מ כן דכ' בשם הגאונים דאם שתה כוס יין יצא ידי קידוש במ"ס והא בגמרא אמרי' דלא סגי דלא אכיל ומשמע פת דמחייבו בברכת המזון ואיך א"ל הטעם משום קידוש במ"ס הא בזה אפי' בכוס יין יוצא:
י סָעִיף ז (ס"ק י) וח"ה דינו כו' זה דעת הרמב"ם דאמרי' אין גוזרים תענית על הצבור בר"ח חנוכה ופורים ואם התחילו (ר"ל שגזרו איזה ימים תענית ולא עלה על דעתן שתוך אותן ימים יארע ר"ח חנוכה ופורים והתחילו להתענות בחול אפי' יום א') אין מפסיקין ויתענו גם בר"ח חנוכה ופורים וכ' הרמב"ם דה"ה ח"ה דינו הכי דאם התחילו אין מפסיקין אלמא דס"ל דחיוב אכילה בחה"מ אינו יותר מבר"ח וה"ה הכא: עמ"ש ר"ס תק"ל דמ"מ לכתחלה מצו' לאכול פת בחה"מ:
יא סָעִיף ז (ס"ק יב) אינו חוזר כו' משום האי מיעוטא ל"ת להחזיר ע"כ ל' הטור ומפרש מ"א כלו' כו': ד' תפלות בלא"ה כו' ר"ל אם חל יה"כ בשבת דבתפלת נעילה שהיא תפלה ד' שאינו מתפלל בשבת דעלמא אפ"ה כשחל בו יה"כ כיון דהיום נתחייב בד' תפלות צריך להזכיר שבת גם בתפלת נעילה א"כ ס"ד ה"ה הכא כשחל ר"ח בשבת כיון דהיום נתחייב באכילת פת גם משום ר"ח צריך לחזור לזה כ' דליתא דאינו דומה ליה"כ שחל בשבת דבשלמ' בתפלת שבת היה תקנת חכמים כל תפלה שיתפלל בשבת יזכיר של שבת וא"כ כשחל בו יה"כ דיש תפלה נוספת נעילה גם בה צריך להזכיר שבת ולא היו צריכין לזה תקנה חדשה אבל הכא בבהמ"ז לענין חזרה כיון דבר"ח לעולם אינו חוזר והיו צריכין לתקן כשחל ר"ח בשבת אם שכח יחזור ועז"כ משום האי מיעוטא דחל ר"ח בשבת ושכח לא רצו לתקן תקנה חדשה: וגם חיוב אכילה כו' הוא תי' שני של הטור לחלק בין הכא ליה"כ: וא"כ לעולם כו' ר"ל דבשלמא בתפלת שבת כיון דאפי' לא חל בו יה"כ צריך עכ"פ להזכיר שבת בג' תפלות כשחל בו י"כ ויש עוד תפלה אמרו חז"ל שיהי' לתפלה זו דין תפלה שמתפלל בשבת גרידא ויזכיר שבת כיון דהיום נתחייב בד' תפלות משא"כ בבהמ"ז דר"ח לא מצינו חיוב אכילה בר"ח גרידא שעי"ז הי' חייב לחזור אם שכח דאפי' האכיל' בר"ח שחל בשבת אין החיוב משום ר"ח כי אם משום שבת לכן א"צ לחזור בשביל ר"ח אפי' כשחל בשבת דמה"ט אינו מזכיר בברכת ההפטר' כשחל ר"ת בשבת יום ר"ח משום דליכא מפטיר בר"ח גרידא:
יב סָעִיף ז (ס"ק יג) שכח ונ"ל דחנוכה כו' אינו חובה כו' כדאיתא בגמרא פ' במה מדליקין דף כ"ב:
יג סָעִיף ז (ס"ק יד) ואינו כו' אלא דמשום ספק ברכה כו' דיש פוסקים דאין חותמין: וצ"ע ועסי' ק"ח ר"ל דל"ל דהוי הפסק' אם יחתום בשל ר"ח כיון דא"צ הוי הפסק בין ברכת בונה ירושלים להטוב ומטיב דבסי' ק"ח מבואר דכה"ג לא הוי הפסקה ובס' אבן העוזר כתב ע"ד מ"א וז"ל ואישתמיטתיה למ"א שכן הבי' הב"י וז"ל וכתבו הגמ"יי פ' ב' וכן של שבת ור"ח ואינו חותם בשל ר"ח עכ"ל וטעם הדבר מבואר בת"ה בסי' ל' הובא בסי' ר"ח סעיף י"ח עכ"ל ס' א"ה ונלע"ד אחר המחיל' עינו הטעתו במה שנדפס בהרב"י בטעות וז"ל הרב"י וכ' הגמ"יי וכן שבת ור"ח אך שאינו חותם בר"ח עכ"ל ותיבת אך ט"ס הוא וצ"ל אף וכ"ה בהגמ"יי פ"ב מהל' ברכות וז"ל ואם שבת וי"ט כולל שניהם ואומר בא"י אמ"ה אשר כו' בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים ס"ה ואבי"ה וכן שבת ור"ח אף שאינו חותם בשל ר"ח כדלקמן בסמוך עכ"ל וא"כ אדרבא משמע קצת כמ"ש מ"א דכוונתו דאיך אפשר ללמוד שבת ור"ח משבת וי"ט דבשבת וי"ט חותם בכ"א לבד הן בשבת לבד אם לא חל בו י"ט וכן בי"ט אם חל בחול אם שכח חותם לכן אפשר לכוללם יחד משא"כ בר"ח אם חל בחול אינו חותם ואיך כשחל בשבת יכללו עם השבת ובשבת חותם קמ"ל דאעפ"כ יכלול עמו ר"ח ומשמע דחותם גם בשל ר"ח וכמ"ש מ"א ודומיא דכולל י"ט עם שבת דחותם בשניהן כן משמע פשטות דברי הגמ"י ואפי' תדחק שאין ראיה למ"א מהגמ"י עכ"פ היפך דברי מ"א אינו משמע ומ"ש בספר א"ה טעם הדבר כמ"ש ת"ה שהובא בסי' ר"ח סעיף י"ח הא כתב הת"ה גופיה דהיא מלתא בלי טעמא וז"ל מלת' דלית בהו טעמא דמ"ט לא נכלל בו ספק מה בכך אם אינו מוסיפים בברכה מאחר שאין מוסיפים בברכה שם ומלכות עכ"ל אלא הת"ה הוכיח דינו מן הירוש' דאין להוסיף מספק בברכה וכיון דהוא מלתא בלא טעמא הבו דלא להוסיף עלי' די"ל דוקא באמצע ברכה אין להוסיף גם מספק אין לו להוסיף דשמא אינו חייב לו' על הגפן וא"כ כשיאמר על הספק על הגפן ועל פה"ג הוי שלא כדין כיון דלא תקנו רז"ל לו' על הגפן אלא כששותה יין והוא לא שתה משא"כ הכא דהוא בסוף ברכה וגם באמת הוא ר"ח ולולי ספק ברכה לבטלה הי' ראוי לחתום אפי כשחל ר"ח בחול וכיון דהשת' חותם בלא"ה משום שבת מה בכך אי כולל בחתימה גם ר"ח:
יד סָעִיף ח (ס"ק טו) בשבת ובי"ט דוקא כו' עיין סי' תקכ"ט ר"ל דבי"ט אין סעודה ג' חובה: ומ"מ אין נ"מ בין י"ט לשבת דעכ"פ לא גרע סעודה ג' בי"ט מסעודה רביעית בשבת דכתב מ"א בס"ק ט"ז בשם התוס' דדינו כר"ח דהא גם סעודה ג' של שבת דינה כר"ח אלא דבטעם הדבר יש חילוק דבסעודה ג' של שבת הוי הטעם משום ספק ברכות כמ"ש מ"א ס"ק ט"ז ובי"ט לכ"ע אינו חייב סעודה ג' ולכן ודאי אינו חוזר לא משום ספק:
טו סָעִיף ח (ס"ק טז) דינה כו' משמע מלשונם. רצ"ל מדכתבו לא הדר לרישא משמע דוקא שאינו חוזר לראש בהמ"ז אם פתח הטוב והמטיב:
טז סָעִיף י (ס"ק יז) מזכיר כו' כבר עברה כו' משא"כ הכא דאינו לתשלומין דחיובו בא עכשיו ואזלינן בתר התחלת סעודה והוי בזמנו: ושני התפלות כו' ודינו כו' הוא חילוק שני בין הכא להתם: נ"ל משום דמיחזי דסתרו אהדדי כיון דהתפלל ערבית ועשאו חול בתפלתו איך יזכיר שבת בבהמ"ז: וכמ"ש ס"ס ל' דאפילו התפלל ערבית מבעוד יום אין להניח שוב תפילין דהוי תרתי דסתרי: עמ"ש סי' תי"ט. ר"ל דאפי' הקהל כבר התפללו ערבית אם הוא עדיין לא התפלל ערבית מזכיר שבת וכן בר"ח בחול אבל אם התחיל לאכול אחר שכבר התפללו קהל ערבית אע"ג שהוא עדיין לא התפלל ערבית נגרר אחר הקהל ואם בלילה ר"ח צריך להזכיר יעלה ויבא בבהמ"ז. אבל אם עדיין לא התפלל מנחה אף שהתחיל אחר שהתפללו הקהל ערבית מבע"י אפ"ה אינו נגרר אחר הקהל להזכיר יעלה ויבא בבהמ"ז דהא עדיין צריך להתפלל מנחה של חול ולא יזכיר בה יעלה ויבא ואיך יזכיר יעלה ויבא בבהמ"ז. וה"ה להיפך כשהי' ביום ר"ח ובלילה חול:
יז סָעִיף י (ס"ק יח) וה"ה לר"ח ושל"ה כו' דבאלו ר"ל ר"ח חנוכ' ופורים משא"כ בשבת מוד' להרב"י ולא משום דאזלינן בתר התחלת סעוד' אלא משום דיש מצוה להוסיף וא"כ אפילו סוף סעוד' עדיין הוא שבת: ולכן אם חל ר"ח במ"ש כו' ר"ל לדעת של"ה דלא אזלי' בתר התחלת סעוד' אלא ה"ט דאם אכל ויצא שבת דמזכיר של שבת משום דמצוה להוסיף א"כ אי חל ר"ח במ"ש דראוי להזכיר יעלה ויבא ולהזכיר רצה וגם יעלה ויבא א"א דהוי תרתי דסתרי. לכן פסק של"ה דכה"ג יזכיר יעלה ויבא ולא רצה דמוטב להניח רצה דאינו בא אלא משום תוספת ולו' יעלה ויבא שבא מצד עיקרו של יום דהוא ר"ח ע"ש בשל"ה אבל לדעת מ"א שהסכים להרב"י דהטעם משום דאזלי' בתר התחל' א"כ ראוי לו' רצה שהוא עיקר ולא יעלה ויבא: וכמ"ש סי' רע"א כו' ועמ"ש דלא כע"ת כו' דכ' שם הרב"י דאם אכל בע"ש וחשכה בליל שבת מזכיר רצה בבהמ"ז ורמ"א פסק דאינו מזכיר דאזלי' בתר התחל'. והקשה מ"א שם דברי הרב"י אהדדי דהא הכא גם הרב"י פסק דאזלי' בתר התחלה ותי' דהרב"י ספוקי מספק' ליה אי אזלי' בתר התחלה ולכן פסק לחומר' בין הכא ובין התם מזכיר של שבת אבל רמ"א פשיט' ליה דאזלי' בתר התחלה ולכן פסק בסי' רע"א דלא יזכיר של שבת אבל הע"ת מיישב קושית מ"א דטעמי' דהרב"י הכא דמזכיר של שבת לא משום דאזלי' בתר התחלה אלא משום דאיכ' מצוה בהוספה ולכן פסק גם בסי' רע"א דמזכיר שבת ולזה כ' מ"א דליתא דע"כ טעם הרב"י משום דאזלי' בתר התחל' דהא גם בר"ח וחו"מ פסק כן דמזכיר ובהם אין מצוה להוסיף: ומ"ש דרך פשרה כו' ר"ל דהע"ת כ' דאם חל ר"ח במ"ש דעד שעה ורביע דהוי מצוה להוסיף יזכיר שבת ולא יעלה ויבא אבל אח"כ דאין מצו' בהוספה ניהו דאי לא הי' ר"ח במ"ש מ"מ הוי מזכיר שבת משום לא פלוג מ"מ השתא שר"ח במ"ש עדיף טפי להזכיר יעלה ויבא ולא רצה. משמע מזה שיש שיעור למצות תוספות במ"ש כמו בע"ש כמ"ש בסי' רס"א: כמ"ש סי' רצ"ג וכ"כ הר"ן. דבמ"ש בעי להמתין עד שיראה ג' כוכבים רצופים ואע"ג דבג' כוכבים מפוזרים הוי לילה מ"מ צריך להמתין עד שיראה רצופים משום תוספ' שבת: והא משרא' ג' כוכבים מפוזרים עד שיראה רצופים הוא זמן מועט: וכמ"ש של"ה לשיטתי' כנ"ל דס"ל הטעם משום תוספות שבת ולכן יעלה ויבא עיקר כנ"ל וה"ה לדידן כה"ג:
א סָעִיף ב ס"ב אמן כו'. כרב אשי דבתראה הוא ועוד דלדידן ליכא פועלים. תוס' שם ד"ה רב כו' ועוד אף פועלים האידנא מברכין כתיקנן כמ"ש סי' קצ"א ס"ב הג"מ:
ב סָעִיף ג ס"ג ואין להזכיר כו'. שם מ"ט א' אלא איידי כו' וכ' תר"י והרא"ש ולא תקינו בבונה ירושלים עצמו לאמרו משום דג"כ לאו אורח ארעא להשוותן. והאומר כו'. תר"י כנ"ל: וכן כו'. הרא"ש כנ"ל:
ג סָעִיף ד ס"ד נוסח כו'. לשון רמב"ם ועתוס' שם ד"ה מתחיל כו' וכ"כ הרא"ש ותר"י והביאו ראיה מירושלמי שמביאו תוס' שם מהו לומר כו' טופס כו' אלמא שאין לשנות הנוסחא בשבת וערש"י ד"ה ובשבת כו' אבל הרי"ף כת' שבשבת יאמר נחמנו ה' אלהינו כו' ובחול יאמר רחם כו' וכ"ה ברוקח וכן עיקר וכן הוא על דרך הקבלה: וחותם כו' או כו'. שם מ"ט א' כר"נ ברי"ף ורמב"ם כ' מנחם עמו כו' אלא שהקשה הר' אפרים עליו ממש"ש אר"ח גבורתא כו' אף שיש מתרצים כיון שלא אמר ובונה אלא בבנין לא הוי חותם בשתים אבל תר"י הקשה דהא בהביננו חשיב וישמחו צדיקים בבנין עירך בשתים וכת' הרא"ש אבל ציון כו' לא הוי תרתי דציון וירושלים חדא הוא:
ד סָעִיף ה ס"ה בשבת כו'. שם ואומר קדושת כי': ובר"ח כו'. שבת כ"ד א' ימים כו' ועתוס' שם בד"ה בבונה כו': ואם כו'. כמו בתפלה כמ"ש בפ"ב די"ט וספ"ג דערובין: ואינו מזכיר כו'. כיון דמזכיר פ"א סגי:
ה סָעִיף ו ס"ו ואם חל כו'. תוס' שם סד"ה ברוך כו' וכנ"ל ס"ה: וכל ברכות כו'. תר"י ורשב"א וש"פ וכמש"ש מ' ב' כל ברכה כו' וע' תוס' הנ"ל ד"ה ברוך כו': והא דסגי כו'. גמ' שם:
ו סָעִיף ז ס"ז בין בלילה כו'. אע"ג דבתפלה אין מחזירין ה"מ להחזיר אבל להוסיף ברכה אפי' בלילה. מרדכי וטור בשם ר' יוסף: ואינו כו'. בגמ' מספקא לה וע"כ פ' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וש"פ דאין לחתום אבל בה"ג כת' שיש לחתום בה וכ"כ הרוקח וכ"ה בירושלמי: וחה"מ כו'. וי"ח לכאורה נראה כדבריהם וכמ"ש ההלל והשמחה שמונה ורא"א י"ד סעודות כו' ובת"כ מקרא קודש כבדהו באכילה ושתיה וכסות נקיה ואמרי' בחגיגה י"א א' תאמר בחה"מ כו' אבל אינו מוכרח: אם חל כו'. אע"ג דלא סגי דלא אכיל מ"מ לא בשביל ר"ח. וי"ח וכמ"ש בפ"ב דשבת יום הוא שנתחייב כו'. ונראה דל"ד לשם דהכא חזרה ליכא כלל בר"ח ודמי לר"ח שחל בשבת שם וכ"כ בהגמ"ר דפ"ב דשבת: ואם שכח כו'. עמ"א: ואם פתח כו'. אפי' שכח של שבת לחוד כמ"ש מ"א דכלא בירך דמי: ויש מי כו'. כיון דליכא חתימה בר"ח כלל ועסי' רפ"ד ס"ב וי"א כו' וברא"ש דשבת שם:
ז סָעִיף ח ס"ח סעודה כו'. תוס' בברכות שם ד"ה אי בעי כו' וסעודה כו' וספיקו להקל וע"ל סי' רצ"א ס"ה והיינו לפי' ר"ת דמפרש שא"צ לחם לסעודה ג' אבל אותן המצריכין לחם לסעודה ג' דינה כשאר סעודת שבת:
ח סָעִיף י ס"י היה כו'. ירושל' והביאו הרא"ש בפ"ח דיומא סס"כ אחו' דאימ' דר' אדא הוה סייר גולתא דרב א"ל כי תחזי כו' מחלפא שיטתיה דרב כו' א"ר מתנה מדרב היה מאריך בצלותא סגיא היה מגיע כו' אלמא כיון שהתחיל ביום לא איכפת ליה במה שמסיים בלילה וע"ש תרצ"ה ס"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.