א פּוֹעֲלִים הָעוֹשִׂים מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, מְקַצְּרִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַטֵּל מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת; כֵּיצַד, בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּתִקְנָהּ, וּשְׁנִיָּה פּוֹתֵחַ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וְכוֹלֵל בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם וְחוֹתֵם בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב כְּלָל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנּוֹטְלִים שָׂכָר עַל מְלָאכְתָן מִלְּבַד הַסְעֻדָּה, אֲבָל אִם אֵין נוֹטְלִים שָׂכָר אֶלָּא הַסְעֻדָּה שֶׁאוֹכְלִים לְבַד, מְבָרְכִין כָּל ד' בְּרָכוֹת כְּתִקְנָן; וְכֵן אִם בַּעַל הַבַּיִת מֵסֵב עִמָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹטְלִים שָׂכָר מִלְּבַד הַסְעֻדָּה, מְבָרְכִין כָּל ד' בְּרָכוֹת.
ב וְהָאִדָּנָא לְעוֹלָם מְבָרְכִים כָּל אַרְבַּע בְּרָכוֹת, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם עַכְשָׁו לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, וּמִסְתָמָא אַדַּעְתָּא דְּהָכֵי שׂוֹכְרִים פּוֹעֲלִים שֶׁיְּבָרְכוּ כָּל אַרְבַּע בְּרָכוֹת כְּתִקְנָם.
ג אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעוֹדוֹ מְבָרֵךְ. וְכֵן הוּא לְעֵיל סוֹף סִימָן קפ"ג.
א סָעִיף א (א) וכולל בה בונה ירושלים - דאף דדרשינן בגמרא מקרא שיברך לה' בבהמ"ז על המזון ועל הארץ ועל ירושלים אין ר"ל שמן התורה צריך לחתום על כל אחד ואחד בברכה בפ"ע אלא מדאורייתא די כשיברך על שלשתן בברכה אחת אך דרבנן תקנו לחתום בברכה על כל אחד ובפועלים משום בטול מלאכה תקנו שרק הזן יברך בפ"ע אבל ברכת הארץ ובנין ירושלים כיון שדומות זו לזו יכללם בברכה אחת [מ"א בביאור דברי רש"י וכ"כ עוד הרבה אחרונים לדינא]:
ב סָעִיף א (ב) כלל - שזו אינה כ"א מדרבנן בעלמא ועקרוה אצל פועלים בין שמברכין בעצמן בין ששומעין מפי אחר המזמן ומברך בהמ"ז כתיקונה הרי הן עומדין למלאכתן כשחותם ברכת ירושלים ולענין ברכת הזימון אם מחויבין פועלים בכך או לא יש דעות בין האחרונים ולפי מה שכתב בס"ב לא נ"מ מידי לדידן דבודאי חייבין אך כשאוכל פועל עם אנשים אחרים והוא גמר סעודתו מקודם נראה דלא ימתין עליהם אם אינם רוצים לענות אותו דבכגון זה בודאי בעה"ב מקפיד ועיין לקמן בסימן ר' במ"א סק"ב:
ג סָעִיף א (ג) כשנוטלין שכר - וע"כ צריכין למהר המלאכה [רש"י]:
ד סָעִיף א (ד) מיסב עמהם וכו' - דמסתמא מוחל להם:
ה סָעִיף ג (ה) אסור לעשות מלאכה וכו' - מפני שנראה כמברך בדרך עראי ומקרה ואפילו תשמיש קל אסור לעשות ואצ"ל שלא יעסוק בדבר שצריך לשום לבו אליו וכתב הט"ז שיש ליזהר שלא לעיין אפילו בד"ת בשעה שמברך בהמ"ז כי זה מורה על היות הבהמ"ז אצלו רק על צד המקרה וההזדמן ולאו דוקא בבהמ"ז ה"ה כשעוסק בתפלה או באיזו ברכה אחרת וזה נכלל במאמר תורתנו ואם תלכו עמי קרי דהיינו שלא יהיו המצות אצלנו על צד המקרה וההזדמנות בעלמא:
ו סָעִיף ג (ו) לעיל סוף סימן קפג - אלא דשם מיירי שמקודם התחיל במלאכה וכאן מיירי שמקודם התחיל לברך והיא היא:
א סָעִיף א מקצרי' בב"ה. גם א"צ להמתין על אחרים עד שיזמנו (סמ"ע ח"מ סימן של"ז) ול"נ דה"פ בטור שם דהרי הקפידו חכמים בזימון על ברכה רביעית וכו' פי' דאביי עני אמן בקלא כי היכי דלוקמי פועלים וע"כ איירי שהיה מזמן עליהם והיו יוצאין בברכתו להכי נקט הטור בזימון ואם כן אדרבא מוכח קצת משם דחייבים להמתין על זימון ועסי' ק"י ס"ב, כתבו התוס' אף על גב דמדאורייתא הם מ"מ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מפני טרדת ב"ה, והרב"י כתב דאין מנין הברכות מן התורה וכב"ח שזה דעת הרמב"ם אבל ש"פ סוברים דמנין ג' ברכות מן התור' ועמ"ש ססי' קצ"ד ול"נ שרש"י תירץ קושי' זו שכת' וז"ל שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות כלומר דמאי דדרשינן מקרא שיברך על שלשתן אינו ר"ל שיחתום על כל אחד בברכה אלא מדאורייתא די כשיברך על שלשתן בברכה א' אך דרבנן תקנו לחתום על כל אחד ובפועלים משום בטול מלאכה תקנו הזן בפ"ע וברכת הארץ ובנין ירושלים בברכה א' כיון שדומות הם ועב"ח, וכ"מ בגמרא דף מ"ו ועיין בר"י הלוי סימן מ"ד ור"ש חיון סימן מ"ב:
ב סָעִיף ג אסור לעשות. דאל"כ גם הפועלים ה"ל לברך ולעשות מלאכה אלא ע"כ דמוטב לדלג בברכה מלעשות מלאכה בעודו מברך ונ"ל דאפי' תשמיש קל אסור לעשות:
א סָעִיף ג אסור לעשות מלאכה כו'. בירוש' מוכיח זה ממ"ש שהפועלים לא יברכו אלא שתים מפני ביטול מלאכה של בע"ה למה לא יברכו השתים האחרונות והם עוסקים במלאכתם א"ר מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שיברך. העתקתי זה כדי שלא תטעה לומר דוקא בשעת ב"ה אסרו בעשיית מלאכה ולא בשאר ברכות או תפלה אלא דודאי גם בכל מילי דמצוה לא יעסוק בשיחה אחרת ולא הזכירו זה כאן בב"ה אלא לתרץ קושי' אבל בודאי בכל המצות לא יעשה אותם ועוסק בד"א כי זה הוא מורה על עשייתו המצוה בלי כונה אלא דרך עראי ומקרה וזה נכלל במאמר תורתינו ואם תלכו עמי בקרי שפי' אף שתלכו עמי דהיינו עשיית המצוה מ"מ היא בדרך מקרה ועראי נ"ל שבכלל איסור זה יש ג"כ שלא לעסוק בתורה באותה שעה כי זה גורם ג"כ על ב"ה שהיא ע"צ המקרה והזדמן ואפילו עוסק במצוה זו ועוסק במצוה אחרת עמה אינו נכון כי א' מבטל חבירו נ"ל:
א סָעִיף א בבה"מ. גם א"צ להמתין על אחרים עד שיזמנו. סמ"ע סי' של"ז ומ"א לא כ"כ ע"ש ועיין בשכנה"ג:
ב סָעִיף ג מלאכה. אפי' תשמיש קל אסור. וה"ה בכל המצות לא יעשה אותם האדם ויעסוק בדבר אחר כי זה מורה על עשייתו של המצוה בלא כוונה אלא דרך עראי ומקרה כמאמר רז"ל ואם תלכו עמי בקרי שפירושו אף שתלכו עמי דהיינו עשיית המצוה מ"מ היא בדרך מקרה ועראי. ונ"ל שבכלל איסור זה שלא לעסוק בתורה באותה שעה. ט"ז:
א סָעִיף א (ס"ק א) מקצרים כו' ול"נ דה"פ בטור כו' דהטור שם מזהיר לפועל שלא יבטל רגע א' ממלאכת בעה"ב. ואייתי ראיה וז"ל שהרי הקפידו חכמים בזימון על ברכה רביעית ור"ל שפטרוהו לפועלים מברכה ד' שלא יבטלו ממלאכת בעה"ב א"כ גם הם יזהירו מלבטל. וקשיא לסמ"ע תיבת בזימון שכ' הטור לכן ס"ל להסמ"ע דהטור תרתי קאמר שפטרו לפועלים מזימון דא"צ להמתין על אחרים עד שיזמנו. וגם פטרם מברכה רביעית. אבל מ"א ס"ל דחדא קאמר שפטרם מברכה רביעית והא דנקט בזימון. הוא אע"ג דבבריי' מפורש היא בברכות דף ט"ז ע"א הפועלים כו' ואוכלים כו' ברכה ראשונה כתקנה כו' וכמ"ש כאן בש"ע מ"מ יש לדחות דכיון שהם טרודים במלאכת בעה"ב פוטרם חז"ל מברכת הטוב ומטיב אבל אם רצו להחמיר ולברך הרשות בידם ולכן הביא ראי' מאביי דף מ"ה ע"ב דמה"ט עני בקול רם כי היכי דלוקמי. ואי הוי רשות מה לו לאביי בכך אי יברכו הטוב והמטיב או לא. ואי להודיעם שפטורים מ"מ כיון דאי יברכו לא עבדי שלא כדין לא הוי רמי אביי אנפשיה לענות בקול רם: וגם לשון כי היכי דלוקמי פועלים משמע דצריכים לקום ממלאכתם. וכיון דעובדא דאביי הוה בזימון לכן נקט גם הטור לשון בזימון: וע"כ איירי שהי' מזמן עליהם דאי היו מברכים בפ"ע מאי אהני לאביי דעני לאמן בקול רם שלא יברכו הטוב והמטיב אולי כבר ברכו או עומדים באמצע ברכה א"ו שהיו יוצאים בברכת אביי והיו שומעי' מפיו בהמ"ז ולכן א"ש כשהגיע להטו' ומטיב עני בקול כ"ה שלא יצטרכו יותר וילכו למלאכתם: כתבו התו' אע"ג דמדאוריי' הם וא"כ למה תקנו לכלול ברכת הארץ ובונה ירושלים בברכה א' הא מן התורה הם שני ברכות וכדיליף הש"ס מקרא בדף מ"ח ע"ב: דאין מנין הברכות מה"ת וסגי בברכה אחת. והני קראי בדף מ"ח אסמכתא נינהו: ול"נ כו' אינו ר"ל שיחתום על כ"א כו' ר"ל דג' ברכות דאוריי' שצריך להזכיר בבהמ"ז הני ג' דברי' מזונות וארץ ובנין ירושלים אבל אין כ"א צריך ברכה מיוחדת מן התורה. ושרי לכוללם בברכה א': הנה תי' מ"א מסתבר. אבל מה שהבין כן מדברי רש"י שרש"י נתכוין לא ידעתי איך דגם לשיטת התו' או הרב"י א"ש דברי רש"י: וכ"מ בגמ' דף מ"ו דכל ג' ברכות דאוריי' דאי' שם עד היכן ברכת הזימון ר"נ אמר עד נברך. ור"ש אמר עד הזן. נימא כתנאי דתניא חדא בהמ"ז שנים ושלשה ותניא אידך ג' וארבעה סברוה דכ"ע הטוב והמטיב לאו דאוריי' (ור"ל ולא חשיב ליה כיון דלאו דאוריי') מאי לאו דבהא קמפלגי מ"ד שתים ושלש סבר עד הזן ופי' התו' בשם הרי"ף דכוונת הבריי' דלפעמי' מתברך בהמ"ז ע"י ג' בני אדם. כגון שכ"א אינו יודע כ"א ברכה א' וכיון דברכת הזימון עד הזן ליכא כ"א ג' ברכות אפי' מברכים ברכת זימון. ולכן לא משכחת יותר משלשה ב"א אבל ברכה אחת לחצאין לשני ב"א לא הותר ולפעמים בשנים דהיינו כשיודעים וה"ה בא'): ומ"ד שלש וארבע ס"ל עד נברך. וא"כ משכחת שיברכו ארבע ב"א בהמ"ז כיון דעד נברך סוף ברכת הזימון הוי פה סוף הברכה. וא"כ כשמזמנים יש בבהמ"ז ארבע ברכות עכת"ד הגמ': וא"א לדברי הרב"י דג' ברכות לאו דאו' מאי גריעותא דהטוב ומטיב דלא חשיב משום דלאו דאו' הא כלהו לאו דאוריי' אע"ג דג' ברכות יש להם סמך מן התורה משא"כ הטוב ומטיב. מ"מ לשון הש"ס דאמ' סברוהו דכ"ע הטוב ומטיב לאו דאו' משמע דזה גורם דלא חשוב לה משום דלאו דאורי' ולא משום דאין לו סמך מן התורה:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) אסור כו' אע"כ דמוטב כו' זהו ראיית הירושלמי שממנו יצא הדין הזה. דאפי' תשמיש קל דזיל בתר טעמא משום דנראה שעושה המצות דרך עראי והוי בכלל אם תלכו עמי קרי כמ"ש הט"ז. וזה שייך גם בתשמיש קל:
א סָעִיף א ס"א מקצרין כו'. אבל בברכת המוציא לא הזכיר כגי' הרי"ף ורא"ש ומברכין לפניה וכ"ה בתוספתא וכ"כ הרשב"א בשם הגאונים ואע"פ שהרא"ש בפ"ו סט"ז כ' ואין מברכין לפניה נמשך אחר תוס' דיומא ע"ט וסוכה כ"ו שכן גי' תוס':
ב סָעִיף ב ס"ב כל ד' כו'. רי"ף ורא"ש וכן הוא בירושלמי שם וכן בסיפא בבעל הבית מיסב כו'. שם ושם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.