א שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, וְשָׁכְחוּ וּבֵרַךְ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, בָּטֵל מֵהֶם הַזִּמּוּן וְאֵין יְכוֹלִים לַחֲזֹר וּלְזַמֵּן לְמַפְרֵעַ; וְכֵן אִם בֵּרְכוּ שְׁנַיִם מֵהֶם; אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וּבֵרַךְ, הַשְּׁנַיִם יְכוֹלִים לְזַמֵּן עִם הַשְּׁלִישִׁי, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר בֵּרַךְ יָכוֹל לוֹמַר: בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבַת זִמּוּן וְהוּא אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי זִמּוּן; שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ. הַגָּה: וְאִם הָאֶחָד זִמֵּן עִם אֲחֵרִים, אַף שְׁנַיִם הַנִּשְׁאָרִים אֵינָן יְכוֹלִים לְזַמֵּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
ב שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק, קוֹרְאִים אוֹתוֹ וּמוֹדִיעִים לוֹ שֶׁרוֹצִים לְזַמֵּן, כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן וְיִצְטָרֵף עִמָּהֶם וְיַעֲנֶה עִמָּהֶם בִּרְכַּת זִמּוּן, וְיוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בָּא וְיוֹשֵׁב עִמָּהֶם; וְהָנֵי מִילֵי בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל בַּעֲשָׂרָה כֵּיוָן שֶׁצְּרִיכִים לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם אֵינָם מִצְטָרְפִין עַד שֵׁיָּבֹא וְיֵשֵׁב עִמָּהֶם. וְע"ל סִימָן ר' עַד הֵיכָן בִּרְכַּת הַזִּמּוּן.
ג שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יוֹדֵעַ כָּל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא אֶחָד יוֹדֵעַ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה וְאֶחָד הַשְּׁנִיָּה, וְאֶחָד הַשְּׁלִישִׁית, חַיָּבִים בְּזִמּוּן וְכָל אֶחָד יְבָרֵךְ הַבְּרָכָה שֶׁיּוֹדֵעַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּרָכָה רְבִיעִית אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; אֲבָל לַחֲצָאִין אֵין לְבָרֵךְ, אִם הָאֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ כִּי אִם חֲצִי הַבְּרָכָה, שֶׁאֵין בְּרָכָה אַחַת מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁתַּיִם.
א סָעִיף א (א) ואין יכולים וכו' - לומר נברך וכו' דלמאי יזמנו זה את זה והרי כבר ברכו בהמ"ז ואין לשון זימון אלא שאחד יזמן השנים שיהיו מוכנין ומזומנין להצטרף יחד לברכת המזון:
ב סָעִיף א (ב) יכול לומר וכו' - דהא באמת מחוייב בזימון הוא שאכל עמהם ביחד אלא שאין לו תקנה משום שכבר בירך ואין זימון למפרע לכן מהני הצטרפותו עכ"פ שיהיו הם יוצאין על ידו:
ג סָעִיף א (ג) עם האחרים - היינו שבא לחבורה של שלשה או אפילו שבא לשנים בסוף סעודתם ואכל עמהם מעט:
ד סָעִיף א (ד) אינן יכולין לזמן - על האחד מפני שכבר יצא ידי חובת זימון מיהו אם נזדמן להם אחד מן השוק יכולין לזמן עליו כשיטעום עמהם דחיוב זימון שלהם לא נפקע בשביל אותו שזימן:
ה סָעִיף ב (ה) כדי שיכוין - לשמוע ברכת הזימון:
ו סָעִיף ב (ו) ויענה עמהם - אבל אם אינו עונה אין מזמנין עליו משום דאינו עומד עמהם אבל אם היה עומד עמהם אף אם אינו עונה עמהם מזמנין עליו בע"כ כמבואר לקמן סי' רי"ש [שיו"ב ומגן גבורים וא"ר בתירוץ ב']:
ז סָעִיף ב (ז) ויוצאין ידי חובתן - וגם הוא יוצא ידי חובת זימון בזה:
ח סָעִיף ב (ח) שאינו בא - אלא שעומד נגד הפתח בסמוך להם [ועיין סימן נ"ה ס"כ דמבואר שם דאם יש טינוף בינתים מפסיק] וכשיגמור ענינו יבוא הביתה שאכל שם ויברך בהמ"ז [רמב"ם] מיהו אם נשתהה שם עד גמר בהמ"ז וכוון לבו לצאת יצא ידי בהמ"ז וא"צ לברך:
ט סָעִיף ב (ט) וע"ל סי' רי"ש - ס"ב ולפי מה דפסק שם רמ"א צריך העונה להמתין עד שיגמרו ברכת הזן:
י סָעִיף ג (י) ואין אחד מהם יודע - דאי אחד מהם יודע כל ברכת המזון בודאי נכון שהוא יברך כל הברכות ויוציאם ידי חובתם ולא לחלק בהמ"ז לפרקים פרקים:
יא סָעִיף ג (יא) ברכה ראשונה - היינו לבד מברכת נברך שצריך המזמן לומר בתחלת ברכת הזימון:
יב סָעִיף ג (יב) וכל אחד יברך - ר"ל ויכוין להוציא את חבירו:
יג סָעִיף ג (יג) אין בכך כלום - דברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא ולפיכך אינה מעכבת להשלש ברכות ומשמע מזה דבאחת משלש ברכות הקודמים אם אין אחד מהם שיודע אותה מעכב שלא יברכו כלל דברכות מעכבות זו את זו ויש פוסקים שסוברים דאף דמן התורה חייב לברך אותם מ"מ אין מעכבות זו את זו ולפיכך מי שאינו יודע לברך כל הברכות וא"א לו לקרא לבקי שיוציאו בבהמ"ז צריך לברך עכ"פ הברכה שיודע אותה ולענין דינא אם אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא מן התורה יש להחמיר כשיטה זו ולברך אותה:
א סָעִיף א יכולין לזמן. דלא גרע מאכל עלה של ירק (טור) ולמ"ד בסי' קצ"ז דירק לא מהני צ"ל דהכא עדיף שיאכל פת:
ב סָעִיף ב אף על פי שאינו בא. אלא שעומד לפני הפתח ויוצא גם הוא י"ח (רמב"ם ב"ח ב"י) ועסי' נ"ה ס"כ:
ג סָעִיף ג אחד יודע ברכה. וה"ה אם הם ב' ואחד יודע שתי ברכות ואחד יודע השלישית וערסי' קצ"ג, וצ"ע דהא הרב"י פסק ססי' ר' כמ"ד ברכת הזימון עד נברך וא"כ מצינו שיוכלו ד' לברך ב"ה דנברך א"ל גברא רביעאה דאמר הכי נברך שאכלנו משלו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וכ"ה בגמרא בהדיא ובתר"י ואפשר דלא צריך לאשמעי' זה ומ"מ לפי מ"ש רמ"א שם צריך שיאמר אדם א' עד הזן משמע בגמרא וברי"ף דאם אין שם מי שיודע אלא ברכה אחת לא יברך כלום דמעכבות זו את זו ועיין סימן תקצ"ג ומוכח מכאן דמנין ג' ברכות מדאורייתא דאי ס"ד מדאורייתא רק הזן א"כ לימא הזן בלחוד וכי בשביל שאינו יודע דרבנן לא יאמר דאורייתא וכיוצא בזה איתא סימן תקצ"ג: גבי תקיעות ובמלחמות כתב גבי להיכן חוזר וז"ל והבא לפרש זה במי ששמע מקצת ב"ה ויצא לשוק וחזר דחוזר למקום שפסק טועה הוא כו' שאין טעם למחלוקת זה בכאן שאפי' אם נאמר שהברכות מעכבות זה את זה ובשהה כדי לגמור כולה פליגי אין מקום זה לכאן והנכון כמ"ש הרי"ף להיכן הוא חוזר וכו' וא"ר זביד דחוזר לראש כיון דהפסיק באמצע זימון אי משום דס"ל שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש וסבירא ליה דברכת זימון מילתא באנפי נפשה ולא בעי כדי לגמור כולהו ברכות אי משום דכך תקנו חכמים שיהא חוזר לאמרן על הסדר ורבנן אמרו למקום שפסק עכ"ל משמע דהוא ס"ל דאין מעכבות זא"ז מכל מקום נ"ל להחמיר דהא הרי"ף כת' דאי ליכא גברא דמצי למימר הטוב והמטיב לית לן בה כיון דהוא דרבנן משמע דאם אין יודעין א' משאר הברכות אין יכולין לברך דמעכבות זה את זה ובספק ברכות ראוי להחמיר ובפרט שדברי הרמב"ן אין להם הכרע כ"כ ועמ"ש סי' קפ"ז ס"ס וססי' ר':
א סָעִיף א (ס"ק א) יכולים כו' דל"ג מאכל עלה כו' אע"ג דבעלה ירק אינו מצטרף כ"א קודם שבירך ברכה אחרונה על הירק והכ' הלא כבר בירך בהמ"ז אפ"ה עדיף הכא אכילת פת אפי' לאחר שבירך בהמ"ז מעלה ירק קודם שבירך ברכה אחרונ' כ"כ מ"א לקמן סי' קצ"ז ס"ק ד':
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) אע"פ כו' ועסי' כ"ה סעיף כ' כמבואר שם דאם יש צואה או ע"ז מפסקת לי"א לענין עניית קדושה וה"ה הכא:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) א' כו' השלישית וער"ס קנ"ג ר"ל דעכ"פ מי שאינו יודע מ"מ מבין לה"ק וע"ש במ"א וצ"ע כו' מצינו שיוכלו ד' כו' וכ"ה בגמ' דף מ"ו דפליגי ר"נ ור"ש עד היכן ברכת הזימון ר"נ אמר עד נברך ור"ש אמר עד הזן ואמרי' נימ' כתנאי דתני חדא בהמ"ז שנים ושלשה. (ופי' הרי"ף והתוס' דלפעמים עולה בשני בני אדם ולפעמים בשלשה כגון שאין א' יודע כ"א ברכה א' כמ"ש פה בש"ע) ותני' אידך שלשה וארבעה סברוה דכ"ע הטוב ומטיב לאו דאוריית' (ולא חשיב לה) מאי לאו בהא קמפלגי מ"ד שלש סבר עד הזן (וליכ' כ"א ג' ברכות) ומ"ד ארבע סבר עד נברך. (א"כ עם ברכת הזימון איכ' ארבעה): ואפשר דלא צריך לאשמועי' כו' ר"ל דזה שכיח שיהי' יודע ברכת הזימון ולא ידע שום ברכה מבהמ"ז ואם הי' בזה חידוש שא' יכול לומר ברכת הזימון אע"ג דלא שכיח מ"מ ה"ל לאשמעי' אבל באמת אין בזה חידוש כיון דכבר אשמעי' דג' ברכות של בהמ"ז יכול כ"א לברך ברכה א' ה"ה דאיש רביעי יוכל לברך ברכת הזימון גריד' דמ"ש ברכת הזימון מברכה אחרת אלא דעל הבריית' שפיר מקשה א"א דס"ל ברכת הזימון עד נברך הל"ל ארבעה ויהי' החידוש דנשמע מזה דברכת הזימון עד נברך כר"נ דלא כר"ש אבל הרב"י כיון שכבר כתב להדי' בסי' רי"ש דברכת הזימון עד נברך תו ליכ' חדוש' בזה ולא אצטריך לאשמעי': ומשמע בגמ' וברי"ף כו' הראיה עמ"ש בסס"ק זה: דמעכבת כו' והטעם אפשר כיון דכל הברכות מחד קרא מפיק לה בש"ס דף מ"ח ע"ב: ועסי' תקצ"ג דמבואר שם במ"א משמעות הש"ס דכל השנה בברכת י"ח אין ברכה א' מעכבת חברתה חוץ מברכת של ר"ה ויוה"כ דמעכבת זו את זו וא"כ בהמ"ז י"ל דדינו כברכת ר"ה ויוה"כ של יובל: ומוכח כו' מדאוריית' כו' דלא כמ"ש הרב"י בסי' קנ"א הביאו מ"א שם ע"ש: גבי תקיעות דמדאוריית' סגי בט' קולות אלא מספק צריכים לתקוע ג' סדרים תשר"ת תש"ת תר"ת. ואם יודע סדר אחד יתקע אותו סדר שמא יצא בזה. כ"ש הכא דודאי יצא ידי ברכה דאוריית': גבי להיכן הוא חוזר כו' בדף מ"ו ע"ב אית' להיכן הוא חוזר ר' זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכת' למקום שפסק וע"ז כתב הרמב"ן שבא לפרש דקאי על מי שיצא לשוק באמצע בהמ"ז כשחוזר לאיזה מקום חוזר כיון דשהה והפסיק בנתיים שאין טעם למחלוקת זה בכאן דהש"ס שם לא מיירי מזה ביצא לשוק וע"ש ברמב"ן: שאפי' נאמר שהברכות מעכבות זא"ז כו' דודאי א"א אין הברכות מעכבות זא"ז ל"ל דמיירי ביצא באמצע בהמ"ז דא"כ תקשי לר"ז משמיה דאביי דס"ל חוזר לראש וא"כ אפי' יצא באמצע ברכה שניה או בין ראשונ' לשניה מ"מ צריך לחזור לראש בהמ"ז והפסיד אפי' ברכ' ראשונ' הואיל והפסיק מה בכך שהפסיק הא אפי' לא בירך כלל ברכה שניה יצא ירי ברכ' ראשונ' דהא אין מעכבות זא"ז. וא"כ למה יגרע כשיברך ברכה שניה אלא שהפסיק בין שניה לראשונ' (דנ"ל דוחק דמיירי דוק' שיצא באמצע ברכ' ראשונ' דסתמ' מיירי וגם תיקשי מ"ט דרבנן) אלא אפי' נימ' דברכות מעכבות זא"ז ובשהה כו' וא"ש מ"ד חוזר לראש: כמ"ש הרי"ף להיכן כו' דקאי על המברך בהמ"ז ואמר נברך שאכלנו משלו והם עונין ברוך שאכלנו משלו כו' אם המברך צריך לחזור ולומר נברך. כיון ששהה עד שענו ברוך שאכלנו כו' וס"ל דברכת הזימון עד נברך וס"ל דאם שהה כדי לגמור ברכה אחת חוזר. והא עד נברך היא ברכה א' וכיון ששהה עד שהם ענו ברוך כו והוא יותר ארוך מנברך הוי שהה כדי לו' ברכ' אחת וצריך לחזור ולומר נברך כו' וע' לעיל סי' קפ"ג מ"ש בזה בשם תר"י: משמע דהוא ס"ל דא"מ. מדכ' שאפי' נאמר שהברכות מעכבת זא"ז משמע דלא מסתבר ליה לו' כן אלא כ' כן דאפי' יהיב (אית) ליה לאותו מפרש מעכבת זא"ז מ"מ לא הונח לו פי' ההוא ובס' ברכות ראוי להחמיר. ובפרט כו' אין להם הכרע דמ"ש ואפי' אם נאמר שהברכות מעכבות כו' אין הכרע גמור דהרמב"ן לנפשי' ס"ל דאין מעכבת וראיתי בס' אבן העוזר שכ' ע"ז וכל דבריו תמוהים בעיני אדרב' מהרי"ף מוכח להיפך ואבי' דבריו בקוצר א' הקש' דאין ל' הרי"ף כמ"ש מ"א אלא דהרי"ף הביא ירושלמי ללמור ממנו פירוש דברי הש"ס דידן. דבירושלמי מותיב לר"נ דס"ל ברכת הזימון עד נברך מדתני' ג' שאכלו חייבים בבהמ"ז. (והיינו כשכ"א אינו יודע כ"א ברכ' אחת יברך כ"א אותו ברכה שיודע ויעלה בהמ"ז משלשתן) וא"א דברכת הזימון עד נברך הוי אמר ארבע'. ומשני איכ' תנא דתני באמת ארבע' ואנא דאמרי כוותיה ואי תימ' זו הטוב ומטיב שניה הוא דא"ר הונא הטוב ומטיב ביבנה תקנוה ופי' הרי"ף דרצ"ל וא"ת הך דתני ארבע' משום הטוב ומטיב דתני הכא דמצי א"ל גבר' רביעא' לית לך למימר הכי דהטוב ומטיב דרבנן היא ולא מני לה תנא בהדי דאוריי' עכ"ל הרי"ף. ולכן הקש' בס' א"ה דאין הכונ' משום דהטוב ומטיב אינו מעכב אלא משום דלא מני כי אם ברכות דאוריי' וכן פי' תר"י. דאי ס"ד כמ"ש מ"א משום דאינה מעכבת הל"ל כיון דמדרבנן היא ואינה מעכבת לא מני לה. עוד הקשה אי ס"ד דלא חשיב הטוב ומטיב משום דאינו מעכב א"כ איך חשוב ברכת הזימון הא אע"ג שהו' דאו' מ"מ אם ברכו בהמ"ז ושכחו לזמן ידי בהמ"ז יצאו הרי דבדכת הזימון לא מעכב. עוד הקש' דמאי פריך לר"נ הל"ל ארבע' היינו רביעי לברכת הזימון דילמ' מה"ט לא חשיב ברכת הזימון משום דאינו מעכב. עוד תמה במ"ש מ"א דאזלי' לחומר' בספק ואם לא ידע רק אחת לא יברך כלל הא מבואר בסי' קפ"ד דספק בהמ"ז דהו' דאוריית' צ"ל מספק ע"ש. ולענ"ד מ"ש על מ"א דאין כן לשון הרי"ף אין תלונתו על מ"א כ"א על הרב"י שכ' אחר שהבי' לשון הרי"ף הנ"ל וז"ל הרב"י ומשמע מהכ' שאין ברכת הטוב ומטיב מעכבת שאע"פ שאין שום א' יודע אותה יכולים לזמן כו' עכ"ל הרב"י וכן פסק פה בש"ע הרי דגם הרב"י הבין מ"ש הירושלמי והרי"ף כיון דהטוב ומטיב דרבנן לא מני לה היינו משום דאינה מעכבת ומה שהכריח להרב"י לזה דל"ל משום דהוא דרבנן אפי' מעכב לא מני לה בהדי דאוריי' כמ"ש בס' א"ה. א"כ תיקשי לר"נ דאותביה מבריית' דקתני שלשה כו' דע"כ ברכת הזימון עד הזן. ומשני דאיכ' בריית' דפליג על האי בריית' וס"ל דברכת הזימון עד נברך וס"ל כהאי בריית' ואייתי בריית' דקתני ארבע'. ואי משום הטוב ומטיב ואם כן לא פליגי הברייתות כיון דהוא דרבנן לא מני לה. מנ"ל לר"נ הא דברכ' דרבנן לא חשיב ומה"ט הוכיח דבריית' דקתני ארבע' פליגי אאידך בריית' וס"ל ברכת הזימון עד נברך. אין זה כדאי לעשות פלוגת' בין הברייתות ודלמ' תרווייהו ס"ל ברכת הזימון עד הזן והאי דקתני ד' חשיב להטוב ומטיב אע"ג שהו' דרבנן. אע"כ צ"ל כיון דהיא דרבנן אינה מעכבת ואם כן ל"ל דחשיב הטוב ומטיב אומר גבר' רביעי דא"כ מאי קמ"ל בזה שאם יאמר גבר' רביעי הטוב ומטיב שיוצאים ידי ברכת המזון. פשיט' מי גרע מאלו לא אמר כלל ברכ' רביעית דהיינו הטוב ומטיב דיצא דהא אין הטוב ומטיב מעכב. ועוד כיון דאינם מעבכות אין לה שייכות לשאר ג' ברכות וא"כ פשיט' שיוכל לאומרה איש אחר. ומזה הוכיח ר"נ דלא חשוב להטוב ומטיב. ומזה הוכיח מגן אברהם דשאר ג' ברכות מעכבות זו את זו. דא"א דגם הם אין מעכבות גם הם פשיט' שיוכל כ"א לברך ברכ' א' כיון דאין להם שייכות זה לזה דהא אין מעכבות זא"ז מאי קמ"ל הבריית'. א"ו דמעכבות זא"ז. ובזה אזד' לה גם קושייתו מברכת הזימון דהא גם היא אינה מעכבת ואפ"ה חשיב לה זה לפי הבנתו של בעל ס' א"ה דמאי דאינה מעכב לא חשיב הוא בלי טעם אבל לפמ"ש דמה"ט לא חשיב מה דאינו מעכב משום דהו' מלת' דפשיט' כיון דאין לה שייכות לשאר ברכות פשיט' שיוכל לאומרה אדם אחר. משא"כ בברכת הזימון אע"ג דאינה מעכבת אפ"ה טוב' קמ"ל דברכות הזימון עד נברך כר"נ לאפוקי מר"ש לכן עולה בהמ"ז מד' בני אדם. ומה שהקש' על מ"ש מ"א ובספק ברכות ראוי להחמיר. אדרב' בספק בהמ"ז צריך לברך דהוא דאוריית' י"ל דהמ"א ס"ל כיון דמוכרח הדבר מגמ' ירושל' והרי"ף דג' ברכות מעכבות זא"ז. איך יחלוק ע"ז הרמב"ן ניהו די"ל שהי' להרמב"ן ראיה לזה מאיזה מקום בש"ס מכל מקום איך הדבר פשיט' ליה דאינן מעכבות מה שנרא' ומוכרח להיפוך מירושלמי והרי"ף (והיינו אם נדייק מה שכ' הרמב"ן שאפי' נאמר שהברכות מעכבות כו' דלהרמב"ן גופיה לא ס"ל הכי) א"ו דמדאוריית' מוד' הרמב"ן דמעכבות ואם אינו יודע רק אחת מן התור' א"צ לברך כלל אלא דאעפ"כ מתקנת חכמים יש לו לברך הברכ' שיודע וכמו שתקנו ברכה מחודשה על הרוגי ביתר ה"ה שתיקנו אם אינו יודע רק ברכה א' שיברכ' ומסתמ' י"ל ראיה לזה. ולכן א"ש מ"ש מ"א ובספק ברכות ראוי להחמיר דבנדון זה ברכת המזון יש לו דין שאר ברכות דמספק אין מברכים דהא משמעות הרי"ף דמעכבות ואפי' ניחוש לסברת הרמב"ן חיובו אינו אלא מדרבנן והוי כשאר ברכות דרבנן דמספק אין מברכים:
א סָעִיף א ס"א שלשה כו'. מ"ה ב': וכן כו'. ממש"ש נ' א' וקדים חד חד דוקא וכמשש"ו אבל כו': והם כו'. שם: ואם כו'. כמש"ל ס"ס קצ"ג:
ב סָעִיף ב סב שלשה כו'. מ"ה ב':
ג סָעִיף ג ס"ג ומודיעים כו' כדי כו'. כן פי' תר"י והרא"ש מ"ש דקרו ליה ועני: שלשה כו'. עתוס' שם ד"ה ולמ"ד כו' וכשיטתו שפ' בסי' ר' ס"ב כר"נ ולר"נ לכ"ע הטוב והמטיב לאו דאורייתא וכן המסקנא דגמ' שם וז"ש ואע"פ כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.