א שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא פּוֹטֵר אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ, מִצְוָה לֵחָלֵק שֶׁיְּבָרֵךְ כָּל אֶחָד בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְעַצְמוֹ; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם יוֹדְעִין לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲבָל אִם אֶחָד יוֹדֵעַ וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ יוֹדֵעַ מְבָרֵךְ הַיּוֹדֵעַ וְיוֹצֵא הַשֵּׁנִי אִם מֵבִין לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ; וְצָרִיךְ לְכַוֵּן מִלָּה בְּמִלָּה לְכָל מַה שֶּׁיֹּאמַר. הַגָּה: וְצָרִיךְ הַמְבָרֵךְ שֶׁיְּכַוֵּן לְהוֹצִיאוֹ (מָרְדְּכַי ר"פ ג' שֶׁאָכְלוּ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג). אֲבָל אִם אֵינוֹ מֵבִין, אֵינוֹ יוֹצֵא בִּשְׁמִיעָה; אֲבָל ג' שֶׁאָכְלוּ אֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק; וּשְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ, מִצְוָה שֶׁיְּחַזְּרוּ אַחַר שְׁלִישִׁי שֶׁיִּצְטָרֵף עִמָּהֶם לְזִמּוּן; וְכֵן אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה אָסוּר לָהֶם לֵחָלֵק, שֶׁכֻּלָּם נִתְחַיְּבוּ בְּזִמּוּן; שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִים, כֵּיוָן שֶׁיִּשָּׁאֵר זִמּוּן לְכָל חֲבוּרָה עַד עֲשָׂרָה, וְאָז אֵין נֶחֱלָקִים עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים. כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיְּבוּ בְּהַזְכָּרַת הַשֵּׁם, הַגָּה: דְּאָז יְכוֹלִים לֵחָלֵק, אִם יִרְצוּ; וְנִרְאֶה לִי דְּהוּא הַדִּין בְּשִׁשָּׁה אֵינָן מְחֻיָּבִים לֵחָלֵק, רַק אִם יִרְצוּ נֶחֱלָקִים. וּמִצְוָה לְחַזֵּר אַחַר עֲשָׂרָה. וּמִיהוּ אִם הָיוּ רַבִּים מְסֻבִּים יַחַד וְאֵינָם יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן מִפִּי הַמְבָרֵךְ, וְאֵינָם רַשָּׁאִים לֵיחָלֵק לַחֲבוּרוֹת שֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מִפְּנֵי שֶׁיִּצְטָרְכוּ לְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם וְיִשְׁמַע בַּעַל הַבַּיִת וְיַקְפִּיד עֲלֵיהֶם, יְכוֹלִים לֵיחָלֵק לַחֲבוּרוֹת שֶׁל ג' ג' וּלְבָרֵךְ בְּנַחַת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע בַּעַל הַבַּיִת, וְזֶה טוֹב לָהֶם מִמַּה שֶּׁלֹּא יֵצְאוּ יְדֵי חוֹבַת בִּרְכַּת זִמּוּן, שֶׁהֲרֵי אֵינָם יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ מִפִּי הַמְבָרֵךְ.
ב אֲפִלּוּ לֹא הֻקְבְּעוּ מִתְּחִלָּה כֻּלָּם לֶאֱכֹל יַחַד, אֶלָּא שֶׁהַשְּׁנַיִם קָבְעוּ וְאַחַר כָּךְ בָּא הַשְּׁלִישִׁי וְקָבַע עִמָּהֶם; אוֹ שֶׁאֶחָד קָבַע תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ קָבְעוּ הַשְּׁנַיִם עִמּוֹ, אֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק כֵּיוָן שֶׁהֵם קְבוּעִים יַחַד בִּגְמַר הָאֲכִילָה, וּמִכָּל מָקוֹם אִם יֹאכַל עִמָּהֶם בְּלֹא קֶבַע רַשָּׁאִים לֵחָלֵק, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שַׁמָּשׁ. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם אֲפִלּוּ כָּל מָקוֹם שֶׁרַשָּׁאִין לֵחָלֵק עָדִיף טְפֵי לְזַמֵּן, מִשּׁוּם דִּבְרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (מִשְׁלֵי יד, כח) (בֵּית יוֹסֵף).
ג אִם הָיוּ רוֹכְבִים, וְאָמְרוּ: נֹאכַל, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ וְלֹא יָרְדוּ מֵהַבְּהֵמוֹת, מִצְטָרְפִין כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד; אֲבָל אִם הָיוּ הוֹלְכִים וְאוֹכְלִים, לֹא; וְאִם הָיוּ אוֹכְלִים בַּשָּׂדֶה מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִים כֻּלָּם בְּשָׁעָה אַחַת וּמִכִּכָּר אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָבְעוּ מָקוֹם לֶאֱכֹל אֵינָם מִצְטָרְפִין. הַגָּה: הַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לְזַמֵּן בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְנִרְאֶה לִי הַטַּעַם מִשּׁוּם דְּלֹא יוּכְלוּ לִקְבֹּעַ עַצְמָן בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מִשּׁוּם יִרְאַת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהָוֵי כְּאִלּוּ אָכְלוּ בְּלֹא קֶבַע, וְעוֹד דְּיֵשׁ לָחוּשׁ לְסַכָּנָה אִם יְשַׁנּוּ בְּנֻסַּח הַבְּרָכָה וְלֹא יֹאמְרוּ הָרַחֲמָן יְבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה, וְלָכֵן מִתְּחִלָּה לֹא קָבְעוּ עַצְמָן רַק לְבָרֵךְ כָּל א' לְבַדּוֹ, וְלָכֵן אֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג אַף אִם לֹא הָיוּ טְעָמִים אֵלּוּ מַסְפִּיקִים, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר דִּכְבָר נָהֲגוּ כָּךְ הָוֵי כְּאִלּוּ לֹא קָבְעוּ עַצְמָן בְּיַחַד.
ד שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכֹל וּבֵרְכוּ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, אֲפִלּוּ כָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ וַאֲפִלּוּ לֹא אָכַל עֲדַיִן כַּזַּיִת פַּת, אֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק.
ה שְׁלֹשָׁה שֶׁבָּאוּ מִשָׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, וְנִתְחַבְּרוּ אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה, אִם זִמְּנוּ עֲלֵיהֶם בִּמְקוֹמָם כְּגוֹן שֶׁהִפְסִיקוּ כָּל אֶחָד לִשְׁנַיִם עַד שֶׁאָמְרוּ הַזָּן, שׁוּב אֵינָם יְכוֹלִים לְזַמֵּן אֲפִלּוּ אָכְלוּ אַחַר כָּךְ יַחַד וְגָמְרוּ סְעוּדָתָן; וְאִם לֹא זִמְּנוּ עֲלֵיהֶם בִּמְקוֹמָם, חַיָּבִים לְזַמֵּן וְאֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק וַאֲפִלּוּ לֹא אָכְלוּ אֵלּוּ הַשְׁלֹשָׁה בְּיַחַד מִשֶּׁנִּתְחַבְּרוּ.
ו שָׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ בְּכָל אַחַת אַרְבָּעָה, וּפֵרֵשׁ אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וְנִצְטָרְפוּ לַחֲבוּרָה אַחֶרֶת וְזִמְּנוּ הַשְׁלֹשָׁה הַנִּשְׁאָרִים, פָּרַח זִמּוּן מִינַיְיהוּ כֵּיוָן שֵׁחַבְרֵיהֶם זִמְּנוּ; וְהוּא הַדִּין אִם לֹא הָיוּ בְּכָל חֲבוּרָה אֶלָּא שִׁלֹשָׁה, וְהָלַךְ אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה קֹדֶם זִמּוּן וְנִתְחַבְּרוּ אֵלּוּ הַשְׁלֹשָׁה וּבָא אֶחָד לְכָל חֲבוּרָה וְנִצִטָרֵף עִם שְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים וְזִמְּנוּ יַחַד, פָּרַח זִמּוּן מֵאֵלּוּ הַשְׁלֹשָׁה כֵּיוָן שֶׁכְּבָר זִמְּנוּ חֲבוּרָתָם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זִמְּנוּ עִמָּהֶם. הַגָּה: שָׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁאָכְלוּ, וּבְכָל חֲבוּרָה שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, אָסוּר לְכָל א' לִפָּרֵד מִכָּל חֲבוּרָה וּלְזַמֵּן בְּיַחַד, דַּהֲרֵי הַב' הַנִּשְׁאָרִים בְּכָל חֲבוּרָה אֵינָן יְכוֹלִים לְזַמֵּן אַחַר כָּךְ; אֲבָל אִם הָיָה בְּכָל חֲבוּרָה ד', מֻתָּר לִפָּרֵד אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וּלְזַמֵּן בְּיַחַד, וְהַנִּשְׁאָרִים יְזַמְּנוּ כָּל חֲבוּרָה בִּמְקוֹמָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף א (א) פוטר אחד וכו' - ר"ל דבהמוציא אף לכתחלה יכול כ"א לצאת בברכת חבירו:
ב סָעִיף א (ב) מצוה לחלק - כלומר דאע"ג דבדיעבד אף בבהמ"ז בודאי יוצא ע"י חבירו המוציאו מ"מ לכתחלה מצוה ליחלק והטעם שחלקו בין בהמ"ז להמוציא דבתחלת הסעודה שקובעים לאכול יחדו דעתן להצטרף משא"כ בסוף הסעודה דעתן להפרד זה מזה הלכך צריך לברך כ"א לעצמו ויש עוד טעם משום דבהמ"ז דאורייתא החמירו בה ועיין בפמ"ג שכתב דנכון לחוש לטעם הראשון וע"כ אף אם לא אכל כדי שביעה דחיובו הוא רק מדרבנן ג"כ מצוה ליחלק ולברך כ"א לעצמו:
ג סָעִיף א (ג) אחד יודע וכו' - עיין לקמן סימן קצ"ז ס"ד במ"ב:
ד סָעִיף א (ד) שיכוין להוציאו - וגם השומע צריך שיכוין לצאת כמ"ש בסימן רי"ג ס"ג ועיין במה שכתבנו שם:
ה סָעִיף א (ה) אבל אם אינו וכו' - ולפי זה הנשים יברכו לעצמן וה"ה ע"ה כשאינו מבין ברכת המוציאו ויש פוסקים שסוברין שבלה"ק יוצא אדם ידי חובתו בשמיעה אע"פ שאינו מבין הלשון (משא"כ בשאר לשונות דלכו"ע אינו יוצא אם אינו מבין הלשון) וכן המנהג שנשים יוצאות י"ח בשמיעה מהמברך אע"פ שאינן מבינות כלל ואפילו בקידוש שהוא דאורייתא לכו"ע להנשים אפ"ה יוצאות בשמיעה וכן ע"ה אע"פ שאינן מבינים דברי המקדש [אחרונים] ומ"מ יותר טוב שיאמרו אחרי המברך והמקדש מלה במלה בלחש אם אפשר להם דבזה יצאו לכל הפוסקים ובלא"ה נכון לעשות כן לכו"ע דא"א לכוין ולשמוע היטב וכמבואר לעיל בסימן קפ"ג ס"ז ע"ש:
ו סָעִיף א (ו) אינם רשאין ליחלק - דכבר נתחייבו בזימון משאכלו ביחד. ודע דחיוב זימון הוא דוקא כשאכלו פת שחייבין עליו בהמ"ז אבל אם אכלו פירות ואפילו הן משבעה מינים לא כדקי"ל בסימן רי"ג דאין זימון לפירות ויש מחמירין בז' מינים להצריכו זימון ולכן טוב שלא יקבעו ג' ביחד על ז' מינים כדי לאפוקי נפשין מפלוגתא [ב"ח] וברכי יוסף כתב שהמנהג פשוט לקבוע כמה אנשים על פירות מז' מינים וכן לאכול פת הבאה בכיסנין:
ז סָעִיף א (ז) מצוה שיחזרו - היינו אם הוא עמהם בביתם מצוה ליתן לו דבר מה לאכול כדי שיצטרף עמהם ומשמע בגמרא דאף אם הוא שמש המשמשם בסעודה שאין דרכן לאכול אתו ביחד מצוה שיקראו לו לאכול אתם כדי שיוכלו לזמן:
ח סָעִיף א (ח) אחר שלישי - ופשוט דאם הוא אחד א"צ לחזור אחר שנים:
ט סָעִיף א (ט) שכולם נתחייבו - כלומר אע"פ שאם ילך אחד ישארו שלשה ויזמנו מ"מ הוא לא יצא ידי חובתו שגם הוא נתחייב בזימון:
י סָעִיף א (י) יכולים ליחלק - עשרה לכאן ועשרה לכאן ונמצא שכולם זמנו בשם:
יא סָעִיף א (יא) אינן מחויבין לחלק - היינו דלא אמרינן טוב יותר להתחלק כדי להרבות בברכות ועיין בד"מ שדעתו דאדרבה שמצוה מן המובחר שלא להתחלק בין בעשרים ובין בששה משום ברוב עם הדרת מלך רק דמדינא אין איסור בדבר אם יתחלקו ויש שחולקים ע"ז וס"ל כיון שיש בכל כת ג"כ מקצת רוב עם וגם נתקיים מצות ברכת זימון בכל חד וחד ולהכי שקולים הם ויכול לעשות כמו שירצה אפילו לכתחלה:
יב סָעִיף א (יב) אחר עשרה - כדי שיהיו יכולים לברך בשם ועיין באחרונים דאפילו אם הם שבעה מצוה לחזר אחר עוד שלשה ועיין במש"כ לעיל בסק"ז:
יג סָעִיף א (יג) לשמוע ברכת הזימון - דאם היו יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המזמן אף דכל ברכת המזון אינם יכולין לשמוע מרחוק לא היו רשאין ליחלק על ג' אלא ישמעו ברכת זימון לבד מפי המזמן וברהמ"ז יברכו כ"א בפני עצמו בלחש וכמבואר לעיל סימן קפ"ג ס"ז:
יד סָעִיף א (יד) ואינם רשאים וכו' - דאם היו יכולין ליחלק לעשרה עשרה לא היו רשאין ליחלק לחבורה של ג' כדי שלא יפסידו מלהזכיר הזימון בשם:
טו סָעִיף א (טו) בקול רם - כדי להשמיע ברכת הזימון לכל העשרה:
טז סָעִיף א (טז) ויקפיד עליהם - במה שעושין חבורות לעצמן. וה"ה אם צריכין ללכת לדבר מצוה ואין להם שהות להמתין שתתבטל המצוה שרשאין לחלק לג' ג' כ"כ המ"א ובח"א מגמגם בזה ופוסק דעכ"פ כשלא נשארו עשרה בלעדם בודאי אסור לצאת אפילו לדבר מצוה. ומ"מ אם הוא מצוה דאורייתא אפשר דיש להקל בכל גווני ועיין בפמ"ג:
יז סָעִיף א (יז) ברכת זימון שהרי וכו' - אבל אם היו יכולין לשמוע ברכת זימון לא היו רשאין ליחלק וכנ"ל בסקי"ג והאחרונים חולקים ע"ז משום דנהי דקי"ל בסימן קפ"ג דהאידנא מברכין כ"א מהמסובין כל הבהמ"ז בלחש מ"מ צריכין לשמוע היטב גם לדברי המברך ולומר עמו בלחש כל מלה ומלה ולענות אמן על כל ברכה וברכה ועכ"פ עד הזן את הכל בודאי צריכין להאזין גם לדברי המברך דעד שם הוא ברכת הזימון כדלקמן בסימן רי"ש בהג"ה וא"כ אף אם יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המברך כל שאין יכולין לשמוע מלה במלה מפי המברך עד הזן את הכל מוטב להם ליחלק ג' ולברך בלא שם ממה שלא יצאו כלל ידי חובת זימון מדינא. כתבו האחרונים היכא שיש מסיבה גדולה יש ליתן לברך ברכת הזימון למי שקולו חזק כדי שישמעו כל המסובין וכנ"ל:
יח סָעִיף ב (יח) שהשנים קבעו - קביעות נקרא כשיושבים ואוכלים על שלחן אחד או במפה אחת אפילו כל אחד אוכל מככרו וכמבואר לעיל בסימן קס"ז סי"א ועיין לעיל שם בסי"א בביאור הגר"א דדעתו שם דבעה"ב עם בני ביתו שישבו לאכול הוי קביעות ומצטרפי אפילו בלא שלחן אחד:
יט סָעִיף ב (יט) בגמר האכילה - חל עלייהו חובת זימון עי"ז שאכלו לבסוף ביחד ומשמע מזה הא אם לא גמרו גם סוף אכילה ביחד כגון שבא אחד לאכול אצל שנים אחר שכבר התחילו לאכול וגם גמרו סעודתן שלא בזמן אחד אותן שגמרו מקודם רשאין לברך בפני עצמן דעכ"פ התחלה או גמר בעינן ביחד ומ"מ אם המתינו לאחר אכילתם ולא ברכו עד שגמר גם השלישי לאכול חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק ואע"ג שלא גמרו ביחד כל היכי דאי מייתי להו מידי מצי למיכל מינייהו כמו גמרו ביחד דיינינן להו וכעין ההיא דריש סימן קצ"ז ע"ש:
כ סָעִיף ב (כ) ומ"מ אם וכו' - הוא כמו אבל:
כא סָעִיף ב (כא) בלא קבע - היינו שלא אכלו בדרך קבע בישיבה ועל שלחן אחד ואפילו התחילו לאכול בשלשה מתחלת הסעודה ועד סופה:
כב סָעִיף ב (כב) הוא שמש - שדרך אכילתו בלא ישיבת קבע לכך הוא מצטרף בכל גווני:
כג סָעִיף ב (כג) כ"מ שרשאין ליחלק - היינו שאכלו השלשה בלא קביעות וכן בעשרים או בששה אף שע"פ דין רשאים ליחלק מ"מ עדיף טפי שלא ליחלק:
כד סָעִיף ב (כד) עדיף טפי לזמן - עיין במ"א שהקשה דמהרבה פוסקים משמע לענין שלשה שאכלו בלא קבע דאין אחד יכול להוציא חבירו בביהמ"ז וממילא גם לענין זימון אין רשאין וע"ש שהאריך בזה ואף דיש איזה אחרונים שדחו ראייתו לענין זימון מ"מ יותר מסתבר כדבריו וכן בפמ"ג כתב ג"כ דבמקום שאין אחד יכול להוציא חבירו בבהמ"ז אם יכולים להצטרף לענין זימון צ"ע למעשה ומסיים דבעשרה שיש הזכרת השם אפשר דאסור לכ"ע לזמן באין חייבין וכן משמע בחיי אדם כלל מ"ח דין ז':
כה סָעִיף ג (כה) אם היו רוכבים וכו' - סעיף זה כלשונו ממש מובא לעיל בסימן קס"ז סעיף י"ב אלא דשם מיירי לענין להוציא בברכת המוציא והכא מיירי לענין צירוף זימון ודין אחד לשניהן וכבר ביארתי שם במ"ב באר היטב ע"ש:
כו סָעִיף ג (כו) הולכים ואוכלים לא - וביושבין בעגלה ואוכלין ביחד כשהם נוסעין עיין בסימן קס"ז מה שכתבתי בשם המ"א שמסתפק בזה ובח"א הכריע דבזה וכן בכל מקום שיש ספק בשלשה יזמנו אבל בעשרה יש לחוש להזכרת השם לבטלה. ומ"מ נ"ל דיזמן בלא שם דהא בדיעבד יצא בעשרה אף אם לא הזכיר השם וכדלעיל בסוף סימן קצ"ב:
כז סָעִיף ג (כז) שלא לזמן וכו' - האחרונים חולקים ע"ז וכהיום המנהג שמזמנין ובהרחמן אומרים הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בהליכתנו ובישיבתנו עד עולם ונוכל לומר הרחמן הוא יברך את בעה"ב הזה וקאי על בעל הסעודה. ומכ"ש אם כל אחד אוכל משלו שאז אפילו בבית ישראל אומרים הרחמן הוא יברך אותנו וכו' ואם אוכלין במלון ביום דרך עראי בבית עו"ג אפשר דאין זה קביעות ואין מזמנין [מ"א] וטוב שלא יקבעו אז שלשתן יחד ויצאו מידי ספק [פמ"ג]:
כח סָעִיף ד (כח) אינם רשאים ליחלק - היינו אפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים כיון שהחיוב של זימון חל כבר עליו בהתחלת אכילה שלו:
כט סָעִיף ה (כט) כל אחד לשנים - עיין בביאור הלכה:
ל סָעִיף ה (ל) אפי' אכלו אח"כ - דכבר פרח זימון מינייהו ע"י שזימנו עליהם מקודם ומ"מ בהמ"ז חייבים לברך מתחלת ברכת הזן וכדלקמן בסימן רי"ש בהג"ה:
לא סָעִיף ה (לא) ואינם רשאים ליחלק - כיון שנועדו עתה יחדו וכל אחד בא מחבורה שכבר נתחייב שם בזימון ואף דנתבאר בס"ו בהג"ה דאסור ליפרד מחבורה של ג' שעי"ז מפסיד הזימון שלהם וא"כ היה לכל אחד ואחד לחזור לחבורה שלו י"ל דמיירי הכא שנתפרדה חבורתם הראשונה א"נ לפי מה דמבואר לקמן בסי' רי"ש בא"ר וש"א דבמקום שיש אונס או הפסד ממון מותר לאחד לגמור סעודתו מקודם שגמרו השנים ולברך בפני עצמו מיירי הכא ג"כ בכה"ג שהיו אלו השלשה מוכרחין למהר ולגמור סעודתן מקודם ולכן אם נזדמנו אלו השלשה ביחד יזמנו בפני עצמן:
לב סָעִיף ה (לב) ואפילו לא אכלו וכו' - וקשה הא קי"ל לעיל סימן קפ"ד דבהמ"ז צריך לברך דוקא במקום שאכל וא"כ כל אחד ואחד צריך לחזור למקום שאכל מתחלה יש מתרצים דהכא מיירי בעקרו בשוגג ממקומם דבזה לא מטרחינן אותו לחזור למקומו לדעת הרמב"ם וכנ"ל שם בסעיף א' וכן פסקו שם האחרונים במקום הדחק ובעניננו נמי כיון דכאן יכול לזמן וכשיחזור לשם יברך ביחידי כשעת הדחק דמי ועוד י"ל דה"ק ואפילו לא אכלו יחד כלומר אלא כל אחד אכל בפני עצמו שלא קבעו דאינם חייבים בזימון כמ"ש ס"ב הכא חייבין כיון שכבר נתחייבו:
לג סָעִיף ו (לג) פרח זימון מינייהו - ובזה דוקא אם לא אכלו אח"כ יחדו אבל אם אכלו אח"כ יחד מצטרפין ואינו דומה להא דסעיף ה' דהא לא זימנו עליהם מקודם [חי' רע"א בשם תר"י]:
לד סָעִיף ו (לד) כיון שחבריהם זימנו - עיין בביאור הלכה:
לה סָעִיף ו (לה) ובא אחד וכו' - היינו אחד מן השוק אכל מעט בסוף סעודתן ונצטרף עמהם ולישנא לכל חבורה שכתב המחבר לאו דוקא דאפילו רק לחבורה אחת א"כ פרח זימון מן אחד ולא נשאר כאן אלא שנים:
לו סָעִיף ו (לו) מותר ליפרד וכו' - ומיירי שכל החבורות היו מתחלה ג"כ בבית זה אלא שלא נצטרפו ביחד דאל"ה הלא צריך לברך בהמ"ז במקומו:
א סָעִיף א פוטר א'. היינו משום דבתחלת הסעוד' כשהם קבועים יחד דעתן להצטרף משא"כ בסוף הסעודה דעתן להפריד זה מזה:
ב סָעִיף א אם אינו מבין. ולכן טוב שהנשים יברכו לעצמן מיהו המנהג בזמן הזה כרש"י דיוצאות אף על פי שאין מבינות ולא ראיתי מעולם מי שמיחה בדבר [ד"מ] וכ"כ ב"ח דהמנהג כן ואפי' בקידוש שהוא דאוריית' יוצאות נשים וע"ה בשמיעה ונ"ל דמ"מ טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש והמברך דא"א לכוון ולשמוע כמ"ש סי' קפ"ג ס"ז ועסי' קצ"ט ס"ז ורסי' ס"ב, י"א שאף על ז' מינין מזמנין ולכן טוב שלא יקבעו ג' על ז' מינים [ב"ח]:
ג סָעִיף א שכולם נתחייבו. כלומר אף ע"פ שאם ילך אחד ישארו ג' ויזמנו מ"מ הוא לא יצא ידי חובתו שגם הוא נתחייב בזימון:
ד סָעִיף א ברכת זימון. אבל אם יכולין לשמוע ברכת זימון יוכל לברך שאר ב"ה לעצמו וכמ"ש סי' קפ"ג ס"ז, ובד"מ כתב שאני התם דאף ע"ג דמברך בלחש מ"מ שומע ג"כ המברך ועונה אמן על כל ברכ' וברכה ואף ע"ג דאמרינן דברכת הזימון עד הזן כמ"ש ססי' ר' היינו לצורך אבל שלא לצורך מוטב לשמוע כל הברכות מפי המברך ולענות אמן כמ"ש סי' נ"ט לענין ברכות ק"ש כנ"ל עכ"ל ולא ידעתי למה חזר בו בש"ע וסתם ססי' קצ"ה כהרב"י והב"ח כ' דאין לברך כלל בלחש רק ישמע מפי המברך ול"נ לנהוג כמ"ש בד"מ דאם אין יכולין לשמוע ב"ה יזמנו ג' ג' וכ"מ פשט הגמ' והפוסקים דכשמזמנין בעינן שיצטרפו יחד לכל ב"ה ע"ש ודו"ק, ואפי' למ"ד דסגי בברכ' הזימון צ"ל עד הזן כמ"ש רמ"א ססי' ר' ולכתחלה יתנו לברך למי שקולו חזק שישמעו כל המסובין דברוב עם הדרת מלך ועמ"ש ס"ב:
ה סָעִיף א לברך בקול רם. פי' ברכת המזון:
ו סָעִיף א וישמע בע"ה. א"נ משום דהוי זילותא דר"ג וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת [ת"ה]:
ז סָעִיף א ויקפיד עליהם. ונ"ל דכ"ש אם צריכים ללכת לדבר מצוה שרשאין ליחלק ג' ג':
ח סָעִיף ב קבועים יחד. פי' בשלחן אחד כמ"ש סי' קס"ז סי"א הא לא"ה אין אחד פוטר חבירו בין בהמוציא בין בב"ה וכמ"ש סימן קס"ז סי"א וכן כתב הרא"ש ותו' פ' כ"מ ורפ"ג שאכלו ובתר"י וע"ל גבי פרח זימון וכ"כ ברמזים וברי"ו נט"ו ח"ד וכ"כ בת"ה דמצוה לחלק ומשמע בגמרא דכל שאין אחד מוציא לחבירו אין רשאין לזמן ולברך אח"כ כל אחד לעצמו דהא תלמידי דרב קרעו בגדיהם וקשה מ"מ ה"ל לזמן יחד ולברך אחר כך כל א' לעצמו כמו שעשו בברכת המוציא, אע"כ כיון שאין קבועים יחד אין רשאים לזמן וכ"ה רסי' קצ"ה עמ"ש שם וכ"כ הב"ח שם וצ"ל דמ"ש כאן בהג"ה עדיף טפי לזמן היינו שאם יאכלו מעט בשלחן א' כדי שיתחייבו בזימון וכצ"ל בדברי הב"ח שהרי בסימן קצ"ה כ' בהדיא דאין יכולין לזמן אא"כ נכנסו מתחלה לכך דג' שאכלו שנינו ע"ש ואותה תשובה שהביא הרב"י עסי' זה אפשר דסבירא ליה כיון שנחלקו הפוסקים אם ברכת הזימון בעי הסיבה או לאו לכן הרשות בידם לזמן אבל אנן סבירא לן דבעי הסיבה וכמש"ל בשם כל הפוסקים בש"ע כאן א"כ אין רשאים לזמן, ונ"ל שמשום זה השמיט הרב"י תשו' זו:
ט סָעִיף ג שלא לזמן. ומט"מ כת' שראה כמה גדולים שזימנו בבית עכו"ם ואומרים הרחמן יברך בע"ה וקאי על בעל הסעודה ומכ"ש אם כל אחד אוכל משלו שאז אפי' בבית ישראל אומרים הרחמן יברך אותנו וכו' וכ"כ הלבוש ומהרי"ל וב"ח ואפשר דאם אוכלין במלון ביום דרך עראי דלא הוי קביעות בבית העכו"ם ואין מזמנין:
י סָעִיף ד ואפי' לא אכל. וב"ח פסק דבאיכא תרתי לריעותא רשאין ליחלק ע"ש ועסי' ר' אם רשאי לצאת לשוק:
יא סָעִיף ה עד שאמרו הזן. צ"ע דלקמן סימן ר' כתב עד ברוך וכו':
יב סָעִיף ה אפילו אכלו אחר כך. דכבר פרח זימון מינייהו:
יג סָעִיף ב ואפילו לא אכלו. צ"ע דהלא פת צריך ברכה במקומו כמ"ש סימן קע"ח וקפ"ד ונ"ל דה"ק דצריכים לאכול עכשיו מעט כדי שיתחברו לזימון ולדעת הרמב"ם שם צ"ל דמיירי בבית אחד מפנה לפנה (ב"י) ונ"ל דאפי' יצאו שוגג להרמב"ם אפ"ה עדיף טפי שיחזרו למקומם משיזמנו כאן ועי"ל דה"ק ואפי' לא אכלו יחד כלו' אלא כל א' אכל בפ"ע שלא קבעו דאינם חייבים בזימון כמ"ש ס"ב הכא חייבים כיון שכבר נתחייבו וכ"מ בתר"י ומיהו להרמב"ם לא יתכן זה אלא בדיעבד דלכתחלה אסור לאכול עד שיברך ב"ה:
א סָעִיף א מצוה לחלק. הטעם בב"י בשם רשב"ם דב"ה דאוריית' אבל ברכ' ראשונה לא אחמור בה כולי האי ויוצא אחד בברכת חבירו והרא"ש כתב הטעם דבהתחלת הסעודה כשהם מסובין וקבועים יחד דעתן להצטרף הלכך אחד יוצא בברכת חבירו אבל בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקים זה מזה הלכך כל א' מברך לעצמו עכ"ל. ואפי' לטעם הא' דמחלק בין דאוריית' לדרבנן צריך לחלק בפירות אע"ג דהוה מדרבנן שצריך כל אחד לברך בפני עצמו כמ"ש בסי' רי"ג בהג"ה וע"ש:
ב סָעִיף א אם מבין ל' הקודש. סיים בטור ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אין מבינות. וב"י מביא בשם רש"ל דס"ל דנשים יוצאות אף שאין מבינות ואע"ג דלא קי"ל כן מ"מ בנשי' שלנו שאינם מבינים ל' הקודש ורוב' אינם מברכין לעצמן מ"מ יש להם לסמוך על רש"י ואפי' לכתחלה יוצאות במה שש ומעים שעכ"פ זה עדי' טפי ממה שלא יברכו לגמרי כנלע"ד:
ג סָעִיף א דאז יכולים לחלק אם ירצו. לכאורה נראה בזה דאע"פ שהברירה בידם מ"מ טפי עדיף שלא לחלק משום דברוב עם הדרת מלך כמ"ש רמ"א אח"כ בס"ב וק"ל על זה דא"כ לא היה לו לתנא דמתני' לומר בזה רשאין לחלק דהא אי' בפ' א"ד דף נ"ג ת"ר היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם ב"ש אומרים כל א' ואחד מברך לעצמו ובה"א א' מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך וטעמא דב"ש משום בטול בה"מ שבזמן שאחד מברך לכולן הם צריכים כולם לשתוק ולשמוע לו ויענו אמן ש"מ דבלאו ביטול בית המדרש אפי' ב"ש מודים דאנו הולכים בתר רוב עם הדרת מלך ואין הברירה בידו ומ"ש כאן שנתנו לו הברירה. ותו למה לא כ' כאן רמ"א דבר זה כמ"ש אח"כ. ע"כ נ"ל דדוקא בס"ב שאם יברכו כל א' בפ"ע לא יתקיים זימון כלל בזה אמרי' דיתקיים מצות זימון ויהיו הברכות ברוב עם הדרת מלך וכן בפ' א"ד שזכרנו הוו ברכות שוות בין אם יאמר כ"א בפ"ע בין אם יאמר א' בשביל כולן שהרי אין שם שייכות זימון ע"כ אזלינן בתר רוב משא"כ כאן בכ' או בו' דיש זימון ואפש' לעשו' שני זימון יש כאן מעלות שוות דאם יזדמנו כולן כאחד יהיה רוב עם טפי וכשיעשו שני זימון יהיה בכל כת קצת רוב עם ויש חילוק ברכות משני זימון בזה הברירה בידם דשקולים הצדדין כנ"ל הגם כי מו"ח ז"ל העתיק ג"כ בשם רמ"א דטפי עדיף שלא לחלק בכ' משום רוב עם כו' הנלע"ד נכון כתבתי ובפ' ג' שאכלו דף מ"ה איתא יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחי מדיפתא כרכו ריפתא בהדדי לא הוה בהו חד דמופלג בחכמה וזקנה מן השנים יתבו וקא מבעיא להו הא דתנן ג' שאכלו חייבים לזמן ה"מ היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף דבריך כל חד לנפשיה אתי לקמי' דמרימר א"ל ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וקשה למה היו אומרים לברך כ"א בפ"ע והא בעי' ברוב עם הדרת מלך ונראה דבאמת היה זה טעות שלהם בתרתי דלא ידעו שיש מעלה טפי ברוב עם מחילוק ברכות ותו דליכ' מעלה בזימון אם אין בהם גדול עד שגילה להם מרימר שני הדברים שיש כאן זימון אע"פ שכולם שוים ואז יש מעלה מחמת רוב עם וזה עדיף מחילוק ברכות כנ"ל:
ד סָעִיף א ונ"ל ה"ה בששה כו'. פי' דברש"י כתב זה בעשרה והוא לאו דוקא:
ה סָעִיף א אינם יכולים לשמוע מפי המברך. פי' ברכת הזימון דאלו ידי ב"ה א"צ לשמוע אלא לברך כ"א בפ"ע בלחש כ"כ ב"י וא"כ אותם שהם יכולים לשמוע ברכת הזימון ודאי לא יתחלקו לג' ג' ואע"ג דבגמרא שזכרתי בסמוך מעובדא דיהודא בר מרימר שאמרו בריך כל חד לנפשיה משמע דאלו היו מזמנין לא היה כל אחד בריך לנפשיה אלא שומע להמברך היינו לחכמי התלמוד שהיו יכולים ליזהר לכוין לברכת המברך מלה במלה וזה עדיף טפי אבל אנו שאין יכולים להזהר בזה טפי ניחא שיברך כל אחד בלחש וכמ"ש סימן קפ"ג בשם הרא"ש לענין ברכה דיוצר אור כנלע"ד ותו נ"ל דאין להוכיח מזה שלא יברך כ"א לעצמו ב"ה דעכ"פ צריך לברך על כוס ברכה כשהם בזימון ואם מברך כ"א בפ"ע יברך כ"א על כוס של ברכה בפ"ע וע"ז אמר חילוק ברכו' עדיף שטוב יותר שיברך כל א' על כוס שלו:
ו סָעִיף ד אינם רשאים ליחלק. משמע שאפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים כיון שהחיוב של זימון חל כבר עליו בהתחלת אכילה שלו ונראה דהיינו דוקא בהתחילו ביחד אבל אם הקדים א' קצת אכילתו ובא הב' אחר כך ואכל גם כן רשאי הא' לגמור סעודתו קודם ולברך בפ"ע וכ"מ בתוספות פ"ג שאכלו וז"ל נתנו דעת' לאכול כלומר שהתחילו מתחלה לאכול ביחד אז חל עליהם חובת זימון ואם אכלו כזית כלומר שהאחד התחיל קודם חבירו בכזית אז ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבים לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ומברך עכ"ל ותמוה לי שלא הביא ב"י חילוק זה:
ז סָעִיף ה שוב אין יכולים לזמן. ז"ל הטור. ובגמרא איתא דאי אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו פירש"י שאם היה די בכל חבורה ונשאר בכ"א כדי זימון והפורשים הללו היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות סעודת' אז חייבים אלו ג' לזמן אבל אם הזמינו עליהם שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדלעיל קורין לו כו' ויברכו החבורה ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עליהם. והתו' כתבו דאי אזמין עלייהו בדוכתייהו פי' שאכל כל א' מהג' והפסיק לשנים שהיו מסובין עמו עד הזן פרח זימון מעליהם כלומר פטורים מן הזימון ורשאים עתה לחלק עכ"ל. הנה מ"ש התוס' כלומר פטורים כו' זהו לאפוקי ממה שהוא ע"ד רש"י שכבר זימנו שפיר אלא שלא בירכו עדיין אז יש איסור לאלו הג' לזמן כיון שכבר זימנו משא"כ לפי' התוספות שאם הפסיק לב' ואכלו אח"כ בזה אין איסור אם היו רוצים לזמן על אכילה השניה אלא דפטורים הם מזימון. והטור כ' כפי' התוס' אלא דפליג עלייהו במ"ש כלומר פטורים מזימון דמשמע אבל איסורא ליכא אם ירצו לזמן על אכילה השניה ובזה ס"ל להטור דיש איסור אם ירצו לזמן כיון שכבר יצאו ידי זימון בהתחלת הסעוד'. וע"כ כת' אין יכולים לזמן וכן בש"ע:
ח סָעִיף ה ואפילו לא אכלו יחד משנתחברו. וקשה הא פת צריכה ברכה במקומה ונראה דמיירי שאכלו כל א' אחר כך אלא שלא בחבורה א' אלא זה שלא בפני זה והב"י תי' ב' תירוצים בזה. האחד שאכלו ג' חבורות בבית א' עסקי' שחבורה זו אכלה בזוית זו וזו בזוית זו דאף על פי שאח"כ מתקבצים בזוית א' לית לן בה דמפינה לפינה לא הוי שינוי. א"נ ה"ק שכיון שבאו אלו הג' להצטרף ביחד ולזמן אע"פ שלא הסיבו יחד ולא אכלו ביחד כיון שנתועדו לזמן אינם רשאים לחלק עוד ע"כ צריכים עוד לאכול ביחד ויחול זימון עלייהו ושוב אינם רשאים ליחלק עכ"ל הנה התי' הא' הוא מעין התי' שזכרתי והתי' הב' תמוה היא לענ"ד דכיון דאינם במקום ששייך ברכת הזימון כיון שאין רשאים שם לברך היאך נאמר חייבים לאכול על מנת לברך לא מצינו דבר כזה לאכול על מנת לברך כיון שאינו תאב לאכול וראיה ממ"ש המרדכי הביאו רמ"א ססי' קצ"ז דהמברך צריך שישתה והיינו בתאב לשתות משמע אבל לא ישתה בשביל הברכה:
א סָעִיף א מבין. ולכן טוב שהנשים יברכו לעצמן מיהו המנהג בזמן הזה כרש"י דיוצאים אע"פ שאינם מבינים ולא ראיתי מעולם מי שמוחה בדבר וכ"כ הב"ח דאפי' בקידוש שהוא דאורייתא יוצאות הנשים וע"ה בשמיעה ומ"מ טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש והמברך מ"א עיין בשכה"ג סי' ס"ב:
ב סָעִיף א בזימון. כלומר אע"פ שאם ילך א' ישארו עוד ג' ויזמנו מ"מ הוא לא יצא י"ח שגם הוא נתחייב בזימון. כתב הב"ח י"א שאף על ז' מינין מזמנין ולכן טוב שלא יקבעו ג' על ז' מינים:
ג סָעִיף א הזימון. ולכתחלה יתנו לברך למי שקולו חזק שישמעו כל המסובים דברוב עם הדרת מלך. מ"א:
ד סָעִיף א ג' ג'. וכ"ש אם צריכים ללכת לדבר מצוה שרשאין לחלק ג' ג'. מ"א:
ה סָעִיף ג עכו"ם. כל האחרונים חלקו על הרב בזה ומהרש"ל כשהיה מזמן בבית עכו"ם היה אומר הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה במקום הליכתנו וישיבתינו. ופעם א' היה סעודת פדיון הבן בבית עכו"ם והיו שם כמה גברי רברבי והסכימו לברך ולומר יברך את בעה"ב דקאי על בעל הסעודה עיין ע"ת ואפשר דאם אוכלין במלון ביום דרך עראי דלא הוי קביעות בבית עכו"ם ואין מזמנין. מ"א:
ו סָעִיף ד ליחלק. אפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים ודוקא שהתחילו ביחד אבל אם הקדים א' ובאו הב' אח"כ ואכלו ג"כ רשאי הא' לגמור סעודתו קודם ולברך בפני עצמו ט"ז ע"ש:
ז סָעִיף ה משנתחברו. ר"ל אלא כל אחד אכל בפ"ע משנתחברו עיין ט"ז ומ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) פוטר כו' דבתחלת הסעודה כשהם קבועים כו' ומה"ט כ' רמ"א בסי' רי"ג דבברכת הפירות אפי' בברכה ראשונה כ"א מברך לעצמו וכן המנהג משום דגבי פירות לא הוי קביעות:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אם כו' ונ"ל כו' דא"א לכוין כו' וא"כ ממילא אפי' אין מבינים יוצאים דהא אומרים עם המברך מלה במלה: ועסי' קצ"ט סעיף ז' ס"ק ה' כצ"ל: ור"ס ס"ב. דמשמע דקידוש קיל לענין הבנה והב"ח כ' אפי' קידוש: י"א שאף על ז' מינים כו'. הוא דעת ראבי"ה בשם ר"ה גאון הביאו מרדכי ר"פ ג"ש אבל לא כ' שם טעם וראיה וא"ל קצת ראיה ממ"ד ברכות דף ל"ז דתניא ז"ה כל שהוא מז' מינים ר"ג אומר ג' ברכות וחכ"א ברכה אחת מעין שלש. ומעשה בר"ג וזקני' כו' והביאו לפניהם כותבו' ואכלו. ונתן ר"ג רשות לר"ע לברך קפץ ובירך ר"ע ברכה אחת מעין ג' כו' וכ' התו' וא"ת לר"ג הא קי"ל דאין מזמנים על הפירות וי"ל דר"ג היה סובר שיברך על כל ז' מינים ג' ברכות שלימות וכי בירך ר"ע מעין ג' לעצמו דוקא דק"ל אין מזמנים על הפירות. והאחרים המסובים ברכו כ"א לעצמו עכ"ל התוס'. וראבי"ה בשם ר"ה אפשר ס"ל מדלא הוזכר מזה בש"ס שגם בזה לא עשו כדברי ר"ג שהוא צוה לזמן והם ברכו כ"א לעצמו. א"ו דבאמת בזה מודו לר"ג דעל ז' מינים אע"ג דס"ל דסגי בברכה אחת מעין שלש מ"מ מזמנים עליהם כך י"ל ויהי' איך שיהיה יש ללמוד לפ"ז מהא דאמרינן שם בבריי' אורז אם טחנו ואפאו ובשלו אע"פ שהפרוסות קיימות (דהיינו שיש בכל פרוסה כזית כדלעיל סי' רס"ח) תחלה מברך במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג' ופריך והתניא כה"ג לבסוף ולא כלום (ופירש"י אלא בורא נפשות) ומשני האי ברייתא דקתני לאחריו ברכה מעין שלש אתי' כר"ג דשמעינן ליה דס"ל הכי באורז ופריך מי מצית לאוקמי כר"ג א"כ תקשי רישא דהאי בריית' בחטה אם טחנה ואפאה ובשלה אם אינן פרוסות קיימות מברך תחלה במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. ואי ר"ג השתא אכותבת ודייסא ס"ל לר"ג דמברך ג' ברכות כ"ש כשאין פרוסות קיימות די"ל ג' ברכות ע"ש הרי דאין פרוסות קיימות עדיפ' ממין ז' א"כ לדע' ראבי"ה כמו דמזמנים אפי' לדידן על ז' מינים כ"ש שאין פרוסות קיימות דעדיפא. וכן פת הבא בכסנין. אבל זה ליתא דבפת הבא בכסנין ממ"נ אי אכל שיעור שאחרים קובעים עליו הלא מברך המוצי' ובהמ"ז ודין פת יש לו פשיט' דיש לזמן אפי' לחולקים על ראבי"ה ואי לא אכל כ"כ אפי' הוא קבע עליו בטלה דעתו ומברך במ"מ ומעין ג' כדלעיל סי' קס"ח ע"כ צריך לו' דלא הוי קביעות וא"כ איך יזמנו כיון דלא הוי קביעות: וה"ה באין פרוסות קיימות דאפי' אכל שיעור שאחרי' קובעי' עליו דמברך במ"מ ומעין שלש ע"כ לא מיקרי קביעות וא"א לזמן כן י"ל לענ"ד דרך אפשרי:
ג סָעִיף א (סק"ד) ברכות כו' י"ל שאר בהמ"ז לעצמן כמ"ש סי' קפ"ג דבלא"ה נכון הדבר לעשות כן אפי' יוכלו לשמוע מפי המברך: דברכת הזימון עד הזן משמע דיותר א"צ לשמוע. ולכן אם א' פוסק לשנים כשמגיעים להזן א"צ להפסיק יותר ויוכל לאכול: ולא ידעתי למה חזר בו כו' שכ' שם הרב"י שצריך שישמעו דברי המברך ברכת הזימון בביאור. וכ' ע"ז רמ"א ושאר בהמ"ז יברך כ"א לעצמו והיינו כדברי הרב"י פה: והב"ח כ' דאין לברך כו' כבר כתבתי טעמו לעיל סי' קפ"ג ס"ק י"ב דס"ל דצריך לענות אמן על סוף ברכת המברך כמש"ל סי' קפ"ג ומה"ט כ' רמ"א שם דאם מברכים עם המברך בלחש יקדימו לסיים קודם המברך כדי שיוכלו לענות אמן: ופן לא יהיה אפשר להם למהר לסיים קודם המברך ולא יוכלו לענות אמן וע"ש. ואפי' למ"ד כו' צ"ל עד הזן וכ"כ לעיל סי' קפ"ג ס"ק י"ב שכן עיקר: ול"נ לנהוג כמ"ש הד"מ כו' וכ"מ פשט הגמ': והוא דאמרינן דף מ"ה יהודה ב"מ ומר בר"א ור"א מדפתי כרכו רפתא בהדדי לא הוו בהו חד דמופלג וקמבעי' ליה הא דתנן ג' שאכלו חייבים לזמן ה"מ היכ' דאיכא גדול ביניהם אבל היכי דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף כו'. וא"א דאי מזמנים יוכל כל א' לברך בלחש בפ"ע למה ברכו שם כ"א בפ"ע ולא זימנו כדמסיים שם משום חילוק ברכות הא אפי' הוי מזמנים היה ג"כ חילוק ברכות דהא כ"א היה מברך בלחש. אלא ודאי כשמזמנים צריכים לשמוע ולא לברך וליכא חילוק ברכות. ראיה זו הובא בב"ח:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) לברך בקול רם פי' בהמ"ז: לענ"ד צ"ל פי' ברכות הזימון. דהא קאי לפרש דברי המחבר דס"ל דסגי כששומעי' ברכת הזימון ובהמ"ז יברך כ"א לעצמו כדלעיל אבל לדידן צריכין לשמוע כל בהמ"ז:
ה סָעִיף א (ס"ק ו) וישמע בעה"ב א"נ משום כו' ז"ל חדושי רשב"א בד' ג' על האי עובדא דהוי בי ריש גלותא שהיו רבים מסובים וברכו ג' ג'. ומזה נובע דין דהכ': ואמר הש"ס ולברכו ביה עשרה עשרה. ומשני שמע ר"ג ואקפד וכ' רשב"א וז"ל כיון דאי שמע ר"ג היו מונעים עד שיברך הוא עמהם ולא הוי שמעי דאוושי כולי עלמא וטוב להם לחלק ואי נמי לא היה מונעם כיון דאקפד הוי זילותא דר"ג: וגדול כ"ה שדוחה כו' והא דרבנן היא עכ"ל ור"ל ואע"ג הא דאמרינן דדוחה ל"ת מסקי' דר"ל לאו דלא תסור והיינו מידי דרבנן דוקא. לז"כ דהכ' שאין לחלוק לג' ג' כדי לברך בשם ג"כ אינו רק מדרבנן:
ו סָעִיף ב (ס"ק ח) קבועים כו' כמ"ש סי' קס"ז סעיף י"א: דבברכת המוציא אין א' יכול להוציא חבירו אלא בהסיבו. ולדידן שאין לנו הסבה צריכים לישב יחד בשלחן אחד וס"ל למ"א דה"ה בבהמ"ז אין אחד מוציא חבירו אלא בהסיבו לדידהו וא"כ לדידן צריכים לישב יחד בשלחן א': וכ"כ התוס' והרא"ש פ' כ"מ דף ל"ט בעובדא דבר קפרא: ורפ"ג שאכלו דמ"ה ד"ה אם רצו כו' דבין בהמוציא ובין בבהמ"ז אין א' פוטר חברו אא"כ הסיבו ויש להם צירוף יחד ומה"ט חלקו בב' שאכלו בין המוציא לבהמ"ז ע"ש: וע"ל גבי פרח כו' ר"ל מ"ש מ"א בסי' זה ס"ק י"ג בתי' השני: דהא תלמידי דרב כו' ברכות דף מ"ב ע"ב אי' כי נח נפשי' דרב אזלי תלמידים בתריה (ולקברו בעיר אחרת כי הדרי אמרי ניזל וניכל לחמא אנהר דנקי בתר דאכלו קא מיבעי להו. הסיבו תנן אבל ישבו לא (ואין יכולים לזמן) או דלמא כיון דאמרי ניזל וליכל רפתא בדוכת' פלן כהסבו דמי לא הוי בידייהו קם ר"א ב"א אהדר קרעיה לאחוריה וקרע קריעה אחרינא אמר נח נפשיה דרב וברכת מזונ' לא גמרינן. עד דאתא האי סבא כו' עכ"ל הגמ'. וא"א למה נצטערו כ"כ עד שקרעו מצערם כי לא ידעו איך יעשו לצאת י"ח. ניהו דא"א דהסבו דוקא וכה"ג לא הוי הסבה ואין א' יכול להוציא א"ח. מ"מ ה"ל לזמן יחד ואח"כ יברך כ"א בהמ"ז לעצמו. וא"ל דע"ז נצטערו דלא ידעו שמא הוי כהסיבו ורשאי אחד להוציא חברו. וזה עדיף משום ברוב עם ה"מ דע"כ משום זה לא נצטערו כ"כ דהא ע"כ כן עשו בברכת המוציא שכ"א בירך לעצמו וכמ"ש התוס' שם דמה"ט המתינו לספוקי עד בהמ"ז ולא נסתפקו מיר בברכת המוציא דברכת המוצי' בירך כ"א לעצמו ע"ש ובזה ניחא נמי דל"ל דנצטערו אע"ג שאפשר להם לעשות שיצאו ממ"נ כמ"ש מ"א מכל מקום נצטערו על שנעלם מהם הדין אי כה"ג מיקרי הסבה או לא וכדמשמע מלשון ראב"א נח כו' וברכת מזונא לא גמירנא: דע"כ עיקר צערם לא היה משום הכי. דא"כ ה"ל להצטער מיד בברכת המוציא אע"כ דעיקר צערם היה דלא ידעו איך יעשו שיצאו יד"ח ויצאו מספיקא דידהו ולכן דייק מ"א שפיר אמנם בתו' שם כתבו וז"ל וא"ת כו' וי"ל דשמא מיירי שישבו לאכול זה אחר זה ובירך כ"א לעצמו המוצי' עכ"ל א"כ אין ראיה דאפ"ת שנצטערו על שלא ידעו הדין מ"מ לא נצטערו עד בהמ"ז דבהמוציא לא באו כלל לכלל ספק זה דהא ישבו לאכול זה אחר זה וע"כ צ"ל דראייתו אינו אלא לדעת הרב"י דס"ל אם מזמנים סגי כששומעים ברכת הזימון ויברך כ"א לעצמו אבל לדעת הב"ח שהביא בס"ק ד' דצריכים לשמוע מפי המברך כל בהמ"ז אין ראיה מהאי עובדא דאם יברך כ"א לעצמו עדיין לא יצאו מידי ס' דילמ' חייבים בזימון וא"כ צריכים לכתחלה לשמוע כל בהמ"ז מן המברך וכ"כ האחרונים וצ"ל מ"ש כו' עדיף טפי לזמן כו' ולדברי מ"א תקשי כיון דרשאי' לחלק היינו בלא קבעו א"כ אין א' יכול להוציא את חברו וכה"ג אין רשאים לזמן. שהם יאכלו מעט שעי"ז יביאו א"ע ע"י קביעתן עכשיו לחיוב בזימון: וכצ"ל בדברי הב"ח כו'. ר"ל שהביא כאן תשו' ריב"א שהובא בב"י שממנו נובע הגה' רמ"א וז"ל הב"ח כתב ב"י ע"ש ריב"א דג' שאכלו כ"א בקרן זויות בפ"ע אע"פ שרשאים לחלק כיון דלא קבעו ונתחברו יחד אפ"ה עדיף טפי שיזמנו יחד משום ברוב עם הדרת מלך וכן כ' במרדכי כו' שפסק כן הלכ' למעש' ופסק כן בהגהת ש"ע כו' והאריך ולבסוף הסכים לדין זה. ע"כ צ"ל שכונתו שאכלו מעט בשלחן א' שיתחייבו בזימון שהרי בסי' קצ"ה כתב בהדיא כו'. ואותה תשובה שהביא הרב"י כו' הוא תשובת ריב"א הנ"ל דשם דוחק לפרש שר"ל שיאכלו עתה מעט בשלחן א'. דהא השיב כן לשואלו הלכ' למעש' וא"א דכונתו שיאכלו מעט ה"ל לפרש לשואל. ועיין בב"י לשון התשובה: כיון שנחלקו הפוסקים כו' עיין בב"י סי' קצ"ה הביא לשון רשב"א שכ' בדף נ' ד"ה הא דקתני כו' ז"ל מכאן שאפילו בברכת הזימון בעי' הסיבה. ומתני' דהסיבו דפ' כיצד בין בברכת הלחם שהוא המוצי' ובין בברכת הזימון היא אבל ראיתי לגדולי מפרשים האחרונים ז"ל שפי' אות' משנה דוקא בברכת הלחם אבל ברכת הזימון א"צ הסיבה כפשט' דשמעת' דהתם על האי מתני' עכ"ל הרשב"א: ונ"ל דמשום זה השמיט הרב"י תשובה זו דלדידן דקי"ל דבהמ"ז צריך הסבה לית' להאי תשובה ואף דמ"מ איכ' נ"מ במאי דעדיף שיזמנו. שיאכלו עכשיו מעט כדי שיתחייבו בזימון וכדס"ל לרמ"א בהג"ה וכמ"ש מ"א י"ל דהרב"י ס"ל דזה שראוי שיאכלו עתה מעט להבי' א"ע לידי חיוב זה לא נשמע מתשו' הנ"ל דע"כ לא כ' בתשובה דעדיף שיזמנו אלא דלבעל התשובה ס"ל דאפי' לא יאכלו עתה מצי לזמן אבל להבי' א"ע לידי חיוב לא שמענו:
ז סָעִיף ד (ס"ק י) ואפי' כו' וב"ח פסק דבאיכ' תרתי לריעות'. ר"ל שכל אחד אוכל מככרו וגם עדיין לא אכלו כזית רשאים לחלק. דבדף נ' ע"א תנן ג' שאכלו כאחד אין רשאים לחלק. ופריך מאי קמשמע לן תנינא חדא זימנ' שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן ומשני הא קמ"ל דאפי' לא אכלו עדיין כזית אין רשאים לחלק. זהו גרסת הרא"ש ופירושו והרי"ף גרס קמ"ל אפי' כ"א אוכל מככרו אין רשאים לחלק וכתב הטור הלכך צריך לחוש לשתי הגרסאות וס"ל להרב"י דשני הגירסאות אמת לדינ' והלכך אפי' בתרתי לריעות' אין רשאים לחלק אבל הב"ח ס"ל כיון דהני דיני' לא שמעינן אלא ממשנה יתירה. ואי לאו משנה יתירה ה"א בהני תרי גווני שלא אכלו עדיין כזית או אוכל כ"א מככרו רשאים לחלק. וא"כ ממשנה יתירה א"א ללמוד כ"א דין א' ומנ"ל דין השני. אלא דמספק איזה גירס' עיקרית צריכים להחמיר בכל ענין שיזדמן הן שכ"א אוכל מככרו דלמ' גרסת הרי"ף עיקר או כשעדיין לא אכלו כזית דלמ' גי' הרא"ש עיקר אבל בדאיכ' תרתי לריעות' שכ"א אוכל מככרו וגם לא אכל עדיין כזית דממ"נ יהיה איזה גרסא שתהיה עיקר רשאים לחלק כיון דלא נשמע ממשנה יתירה כ"א חידוש א': אם רשאים לצאת דהכ' י"ל דמיירי שעדיין כלם כאן אלא שזה הופך פניו לצד זה וזה לצד אחר אין רשאים לחלק אבל אם ירצה לצאת לא שמענו מהכא ויתבאר בסי' ר'. ועיין בט"ז ס"ק ו' שכתב בשם התוספות דאם בתחלה לא ישבו לאכול כ"א שנים ואח"ז בא השלישי וקבע גם הוא שם סעודתו רשאי להפסיק ולברך בהמ"ז בפ"ע כיון דלא הוקבע עמם לא בתחלת הסעודה ולא בסוף הסעודה. ותמה על הרב"י שלא הבי' דין זה ובס' א"ר כתב דהתוספות לא כתבו כן אלא לפי פירושם בש"ס ובירושלמי. אבל לדידן דס"ל כפי' הרי"ף והרא"ש בירושלמי ובגמ' לית' לדין הנ"ל. ובס' חמד משה כתב להיפוך דאדרב' דכן מבואר בלשון הש"ע שכתב אפי' לא הוקבעו תחל' כו' אין רשאים לחלק כיון שהם קבועים יחד בגמר אכילה הרי דוק' הואיל שקבועים בגמר אבל אם רוצים להפסיק קודם שגמרו האחרים רשאים לברך בהמ"ז בפ"ע כיון דלא הוקבעו בתחלה היינו ממש כדברי התו' והדין עמו:
ח סָעִיף ה (ס"ק יג) ואפי' לא כו' צ"ע דהלא פת כו' בשלמא אי אכלו גם כאן א"ש דכה"ג א"צ לחזור למקומו לברך כדלעיל סי' קפ"ד. אבל מ"ש בש"ע אפי' לא אכלו עדיין כו' קשי': ולדעת הרמב"ם שם ר"ל בסי' קע"ח דפסק דאסור לאכול שנית עד שיברך תחלה ברכת המזון על מה שכבר אכל ואם כן ממילא צריך לחזור למקומו. ואם כן אזיל ליה האי תי' שר"ל דצריך לו' עכשיו מעט כו' דהא אסורים לאכול: ונ"ל דאפי' יצאו שוגג לרמב"ם כו'. ר"ל דלא תימא גם להרמב"ם א"ש ולא נצטרך לאוקמי בבית א' ומפנה לפנה דלהרמב"ם בלא"ה אתי שפיר ניהו דלהרמב"ם אסור לאכול עד שיברך תחלה ברכת המזון מכל מקום להרמב"ם לא נצטרך לו' דצריכים לאכול עכשיו ואע"ג דקי"ל פת צ"ל במקומו מ"מ הא להרמב"ם ביצא ממקומו בשוגג יברך במקום שנזכר כמש"ל סי' קפ"ד (דלא כהרא"ש דס"ל אפי' בשוגג לכתחלה צריך לחזור למקומו) וא"כ א"ל דהכא מיירי שיצאו בשוגג עז"כ מ"א דלית' דאפ"ה עדיף טפי כו'. ר"ל ניהו דהרמב"ם כ' דבשוגג יברך במקום שנזכר אפי' לכתחלה מ"מ עדיף טפי שיחזור למקומו ויברך כדאשכחן בהני תרי תלמידי דחד עביד כב"ש כו' אע"ג דאם יברכו פה יזמנו: אח"ז ראיתי שכתב כן המ"א לאפוקי מהלבוש שכתב וז"ל ונ"ל דמיירי אפי' אכלו בשני בתים כו' ואפי' לא אכלו ביחד משנתחברו גם א"צ לאכול כאן ומיירי ב' הראשונים שאכלו עמהם עם כ"א מהם גם הם נתפרדו ואם היו חוזרים למקומן לא היו יכולים לקיים ברכת הזימון שם ולפיכך טוב יותר שיברכו כאן ויקיימו מצות זימון משיחזרו למקומן כו' עכ"ל הלבוש ולכאורה היה נראה לעניות דעתי דמ"ש יצאו שוגג להרמב"ם תיבת להרמב"ם טעות סופר וצ"ל הרא"ש ור"ל דהרא"ש סבירא ליה לעיל בסי' קפ"ד דביצא בשוגג לכתחלה צריך לחזור למקומו ובדיעבד אם בירך כאן יצא ולפ"ז ס"ד דהכא כדי שיוכלו לזמן הותר לו לכתחלה לברך כאן וא"כ ס"ד דלהרא"ש י"ל דלא איצטריך לו' דה"ק כאן דצריכים לאכול עכשיו מעט כו' אלא מיירי בשוגג ויכולים לברך כאן אפי' לא אכלו כאן כדי שיכלו לזמן וע"ז א"ש מ"ש מ"א דעדיף טפי שיחזרו למקומן כו' כיון דלהרא"ש לכתחלה אפי' שוגג צריך לחזור למקומו דא"כ תקשי מה שהביא בשם הרב"י (אמת שאינו לשון הרב"י כ"א שהמ"א מפרש דברי הרב"י כן ע"ש) ולדעת הרמב"ם צ"ל דמיירי כו' הל"ל להרמב"ם מיירי שאינן אוכלים כאן אלא דמיירי בשוגג אע"כ אפילו להרמב"ם אפי' בשוגג עדיף שיחזור למקומו וכפי הגרסא שלפנינו אעפ"כ אני מסתפק: ועוד י"ל דה"ק ואפי' לא אכלו יחד כו'. רצה לומר מ"ש בש"ע ואפילו לא אכלו כו' אין הכוונ' שלא אכלו כלל משנתחברו אלא ר"ל שאכלו משנתחברו אלא שלא אכלו יחד וכמו שסיים בש"ע אלו השלשה ביחד כו' וא"ל לפ"ז ת"ל בלא"ה חייבים בזימון ממה שאכלו משנתחברו לזה כתב מ"א דאין חייבים לזה מצד אכילה זו כיון שלא קבעו יחד כמ"ש סעיף ב': ומיהו לרמב"ם כו אלא בדיעבד דהא לרמב"ם ביצאו ממקומם אסורים לאכול עד שיברכו תחלה בהמ"ז ואע"ג דר"ל דמיירי שיצאו בשוגג דכה"ג כ' מ"א לעיל סי' קפ"ד ס"ק ג' כיון שיצאו בשוגג לא ה"ל היסח הדעת ומותר לאכול ומ"מ צ"ל דמ"א לא כ' כן לעיל סי' קפ"ד אלא ליישב דעת המחבר דלעיל אבל לדידיה לא ס"ל וכנראה ממ"ש שם אח"ז וא"ש במ"ש בע"ה:
א סָעִיף א ס"א שנים כו'. מ"ה ב': אע"פ כו'. עתוס' שם א' ד"ה אם כו': אם כו' אבל כו'. עתוס' שם סד"ה שאני כו': וצריך כו'. וכמ"ש במגילה שמעה מתנמנם לא יצא ועסי' תר"צ סי"ב: וצריך כו'. כמ"ש ספ"ג דר"ה:
ב סָעִיף ב אבל ג' כו'. מתני' שם ושם נ"א: ושנים כו'. ממה שכתב שם מ"ה א' תא שמע השמש כו' ובחולין ק"ו א' ש"מ אין כו': וכן כו' ואז כו'. מתני' שם נ' א': דאז יכולין כו'. רש"י שם: ומצוה כו'. שם קם ר' חמא כו' וה"ה לדידן בעשרה: וזה טוב כו'. הרא"ש וכ"כ רש"י שם: שהרי כו'. עסי' קצ"ה ס"ג: ס"ב אפי' כו'. מ"ז א' רב ושמואל כו' ואף שי"ל כמ"ש בהג"ה ומ"מ כו' הרא"ש לא ס"ל זה כמ"ש שם: כיון כו' ומ"מ כו'. כמש"ש מ"ב ישבו לאכול כו' ורמינהו עשרה כו' ובבהמ"ז איירי כמ"ש תוס' שם וכ"ה בירושלמי והביאו תוס' שם מ"ה א' ועט"ז ס"ק ו' ועוד ממ"ש והשמש שאכל כו' מ' הא אחר לא וז"ש אא"כ כו' וערא"ש שם: ומ"מ כו'. ב"י ס"ס בשם ריב"ש וכמש"ש נ"ג א' וערא"ש שם שמחלק בההיא דשם להך דהכא ועב"ח: ס"ג אם כו'. ע"ל סי' קס"ז סי"ב:
ג סָעִיף ד ס"ד אפי' כו'. נ' א' כגי' שלנו וכ"ה גי' ר"ח ורי"ף ועתר"י ורא"ש שם: ואפי' לא כו'. שם קמ"ל כי הא כו'. ופי' תר"י בשם תוס' שלא אכלו עדיין כזית והקשה עליהם ממ"ש בירושלמי שם ריש פרקין הכא אתמר אין רשאין לחלק והכא אתמר חייבין לזמן שמואל אמר כאן בתחילה וכאן בסוף ואיזו בתחילה ואיזו בסוף תרין אמוראין ח"א נתנו דעתן לאכול זהו בתחילה אכלו כזית זהו בסוף וח"א אכלו כזית זהו בתחילה גמרו אכילתן זהו בסוף ותי' דמ"ש אכלו כזית זהו תחלה ל"ד כזית אלא לאפוקי ס' ראשונה דכזית הוא בסוף וכ"פ הרא"ש אבל הרשב"א פי' להיפך דס' ראשונה שם ס"ל דפחות מכזית הוי התחלה וס' אחרונה דוקא כזית ופ' כס' ראשונה והכל א' אבל דעת הר"י אפי' לא אכלו כלל כס' ראשונה וכפשטא דלישנא דגמ' שם ע"ש:
ד סָעִיף ה ס"ה אם זימנו כו'. כפרש"י שם וכן פי' תוס' ד"ה שלשה כו' אלא שהם פי' דפטורין אבל רשאין לזמן אבל רש"י פי' דאין רשאין וז"ש תוס' ורש"י לא כו' ופ' הטוש"ע כרש"י ועב"ח: אפי' אכלו כו'. שה"ר יהודה הקשה מאי קמ"ל פשיטא ועוד מאי פרח דהא יצא ידי זימון ועוד ל"ד למטה שחלקוה ותי' הרא"ש דקמ"ל כה"ג ע"ש: ואפי' לא כו'. רש"י ד"ה ג' כו':
ה סָעִיף ו ס"ו שלש כו'. כן פי' הר' יהודא ע"ס קושיתו ע"ש: וה"ה כו'. בזה ניחא דקאי מילתא דרבא אר"ח דקא' של ג' בני אדם: שלש כו'. כן פי' ר"ה גאון ג' שבאו כו' אינן רשאין לחלק מחבורתם הראשונה כי היכי דלא ליפוק זימון מחבורתם וז"ש ר"ח והוא כו' לאפוקי אם באו מחבורה של ד' וז"ש אבל כו' וכ' הרשב"א וצ"ל שהוא גורס א"ר ואי אזמין פרח זימון מינייהו ול"ד למש"ש הני ג' דכרכי כו' דשם לא יצא זה הג' ידי זימון ועסי' קצ"ד ס"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.