א עַל כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן מְבָרֵךְ בִּתְחִלָּה: בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, חוּץ מֵהַיַּיִן שֶׁמְּבָרֵךְ עָלָיו: בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל בֵּין שֶׁהוּא עָשׂוּי קוֹנְדִּיטוֹן דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹתְנִין בּוֹ דְּבַשׁ וּפִלְפְּלִין. הַגָּה: וְאִם נִתְעָרֵב יַיִן בַּשֵּׁכָר, אַזְלִינָן אַחַר הָרֹב, אִם הָרֹב יַיִן, מְבָרֵךְ: בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְאִם הָרֹב שֵׁכָר, מְבָרֵךְ: שֶׁהַכֹּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתַּשְׁבֵּ"ץ).
ב הַבֹּסֶר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִכְפוּל הַלָּבָן, מְבָרֵךְ עָלָיו: בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, וּמִשֶּׁהוּא כְּפוּל הַלָּבָן וָאֵילָךְ מְבָרֵךְ עָלָיו: בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא נוֹדַע לָנוּ שִׁעוּר פוּל הַלָּבָן, לְעוֹלָם מְבָרֵךְ: בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל בְּיוֹתֵר; וּשְׁאָר כָּל הָאִילָן, מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ פְּרִי, מְבָרְכִין עָלָיו: בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מַר אוֹ עָפוּץ בְּיוֹתֵר עַד שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַדַּחַק, דְּאָז אֵין מְבָרְכִין עָלָיו כְּלָל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַל חֲרוּבִין אֵינוֹ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, עַד שֶׁיִּרְאֶה בָּהֶן כְּמִין שַׁרְשְׁרָאוֹת שֶׁל חֲרוּבִין, וְכֵן בְּזֵיתִים עַד שֶׁיִּגְדַּל הַנֵּץ סְבִיבָיו, וְקֹדֶם לָכֵן מְבָרֵךְ: בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, וְכֵן עִקָּר (טוּר).
ג גַּרְעִינֵי הַפֵּרוֹת, אִם הֵם מְתוּקִים מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם: בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; וְאִם הֵם מָרִים, אֵינוֹ מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם כְּלָל; וְאִם מִתַּקֵּן עַל יְדֵי הָאוּר, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם: שֶׁהַכֹּל.
ד שֶׁמֶן זַיִת, אִם שְׁתָאוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו כְּלָל, מִשּׁוּם דְּאַזּוּקֵי מַזִּיק לֵיהּ; וְאִם אֲכָלוֹ עִם פַּת, אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ דְּפַת עִקָּר וּמְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה; וְאִם שְׁתָאוֹ מְעֹרָב עִם מֵי סִלְקָ " א הַנִּקְרָא אֲנִיגְרוֹן, שֶׁאָז אֵינוֹ מַזִּיק אַדְרַבָּא הוּא מוֹעִיל לַגָּרוֹן אִם הוּא חוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ, הֲוָה לֵיהּ שֶׁמֶן עִקָּר וּמְבָרֵךְ עָלָיו: בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; וְאִם אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה אֶלָּא לַאֲכִילָה, הָוֵי לֵיהּ אֲנִיגְרוֹן עִקָּר וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא עַל הָאֲנִיגְרוֹן שֶׁהַכֹּל.
ה שְׁקֵדִים הַמָּרִים, כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים מְבָרֵךְ: בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; גְּדוֹלִים, וְלֹא כְּלוּם דְּאַזּוּקֵי מָזְקֵי; וְטַעֲמָא דְּמִלְּתָא, דִּכְּשֶׁהֵם קְטַנִּים עִקַּר אֲכִילָתָם הִיא הַקְּלִפָּה וְאֵינָהּ מָרָה, וּכְשֶׁהֵם גְּדוֹלִים עִקַּר אֲכִילָתָם מַה שֶּׁבִּפְנִים וְהוּא מַר; וְאִם מִתַּקֵּן עַל יְדֵי הָאוּר אוֹ דָּבָר אַחֵר, מְבָרֵךְ: בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.
ו צְלָף (פי' צְלָף מִין אִילָן שֶׁעָלִין שֶׁלּוֹ רְאוּיִים לַאֲכִילָה וְיֵשׁ בְּעָלָיו כְּמִין תְּמָרִים אֶבְיוֹנוֹת הוּא הַפְּרִי מֵהַצְלָף וְקַפְרִיסִין הֵן קְלִפָּה שֶׁסְבִיב הַפְּרִי כִּקְלִפּוֹת הָאֱגוֹזִים), עַל הֶעָלִין וְעַל הַתְּמָרוֹת וְעַל הַקַּפְרִיסִין: בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה; וְעַל הָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁהֵם עִקַּר הַפְּרִי, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.
ז תְּמָרִים שֶׁמִּעֲכָן בַּיָּד וְעָשָׂה מֵהֶם עִסָה וְהוֹצִיא מֵהֶם גַּרְעִינֵיהֶם, אֲפִלּוּ הָכֵי לֹא נִשְׁתַּנֵּית בִּרְכָּתָן וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם: בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וּלְבַסוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. הַגָּה: וּלְפִי זֶה הוּא הַדִּין בלטווערן הַנִּקְרָא פווידל"א מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם: בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם שֶׁהַכֹּל (ת"ה סי' כ"ט וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַטּוּר), וְטוֹב לָחוּשׁ לְכַתְּחִלָּה לְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל אֲבָל אִם בֵּרַךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ יָצָא, כִּי כֵן נִרְאֶה עִקָּר.
ח דְּבַשׁ הַזָּב מֵהַתְּמָרִים, מְבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהַכֹּל. וְכֵן עַל מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִכָּל מִינֵי פֵּרוֹת, חוּץ מִזֵּיתִים וַעֲנָבִים, מְבָרֵךְ: שֶׁהַכֹּל.
ט סוֹפֵי עֲנָבִים שֶׁאֵין מִתְבַּשְּׁלִין לְעוֹלָם, וְכֵן עַל הַנּוֹבְלוֹת שֶׁהֵם תְּמָרִים שֶׁבִּשְּׁלָם וּשְׂרָפָם הַחֹם וְיָבְשׁוּ, מְבָרֵךְ: שֶׁהַכֹּל.
י פֵּרוֹת שֶׁשְּׁרָאָן אוֹ בִּשְּׁלָן בְּמַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנַס טַעַם הַפְּרִי בַּמַּיִם, אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל אוֹתָם הַמַּיִם אֶלָּא שֶׁהַכֹּל; וְהָרֹא"שׁ כָּתַב דְּאֶפְשָׁר שֶׁאִם נִכְנַס טַעַם הַפְּרִי בַּמַּיִם מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.
יא מֵי שְׁרִיַּת צִמּוּקִים וּתְאֵנִים, אוֹ מֵי בִּשּׁוּלָם, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם שֶׁהַכֹּל וְיוֹצֵא גַּם לְהָרֹא"שׁ; אֲבָל בַּבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מְבָרֵךְ בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת אוֹ אִם מְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, כְּהָרֹא"שׁ. וְלָכֵן יְרֵא שָׁמַיִם לֹא יִשְׁתֶּה אֶלָּא בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה, אוֹ יֹאכַל פְּרִי מִז' מִינִים וְגַם יִשְׁתֶּה מַיִם, כְּדֵי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ וּבוֹרֵא נְפָשׁוֹת; וְאִם מָשַׁךְ הַמַּיִם וְהִבְדִּילָם מֵהַצִּמּוּקִים, הֲוָה לֵיהּ יַיִן וּמְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ צִמּוּקִים שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם לַחְלוּחִית שֶׁאִם יִדְרֹךְ אוֹתָם יֵצֵא מֵהֶן דִּבְשָׁן, אֲבָל אִם כְּשֶׁיַּעַצְרוּ אוֹתָם לֹא יֵצֵא מֵהֶם שׁוּם לַחְלוּחִית דְּבַשׁ, לֹא.
יב כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁטּוֹבִים חַיִּים וּמְבֻשָּׁלִים, כְּגוֹן תַּפּוּחִים וְאַגָּסִים, בֵּין חַיִּים בֵּין מְבֻשָּׁלִים מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; וְאִם אֵין דֶּרֶךְ לְאָכְלָם חַיִּים אֶלָּא מְבֻשָּׁלִים, אוֹכְלָם כְּשֶׁהֵם חַיִּים, מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל; כְּשֶׁהֵם מְבֻשָּׁלִים, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.
יג אֱגוֹז גָּמוּר הַמְטֻגָּן בִּדְבַשׁ וְנִקְרָא נואינד"ו ר"ל נויאי"ט, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.
יד אֱגוֹז רַךְ שֶׁמְּבַשְּׁלִים בִּדְבַשׁ וְקוֹרְאִין לוֹ נואיס מושקאד"ה, מְבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהַכֹּל. הַגָּה: וְכֵן אוֹתָם אֱגוֹזִים שֶׁמְּבַשְּׁלִים בִּדְבַשׁ בְּעוֹדָם יְרֻקִּים, מְבָרְכִים שֶׁהַכֹּל (רבי' יְרוּחָם נָתִיב י"ז ח"ב וּבֵית יוֹסֵף).
טו עַל הסוקא"ר מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל וְכֵן הַמּוֹצֵץ קָנִים מְתוּקוֹת שֶׁהַכֹּל.
טז עַל פִּלְפֵּל וְזַנְגְּבִיל יְבֵשִׁים וְעַל הקלאוו שֶׁל גירופלי ר"ל נעגלי"ךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא (בָּזֶה) שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְאָכְלָם אֶלָּא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת, אֵין מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם כְּלוּם.
יז עַל אֱגוֹז מושקא"ט, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; עַל קניל"ה ר"ל צימרינ"ד, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
יח עַל פִּלְפֵּל וְזַנְגְּבִיל כְּשֶׁהֵם רְטֻבִּים, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. הַגָּה: כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁיּוֹדֵעַ בָּהֶם שֶׁהֵם עִקַּר הַפְּרִי, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; וְשֶׁאֵינָן עִקַּר הַפְּרִי, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה; וְאִם הוּא מְסֻפָּק בּוֹ אִם הוּא עִקַּר הַפְּרִי אוֹ לֹא, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה; וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה הוּא, מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל (טוּר).
א סָעִיף א (א) פירות האילן - בין משבעת המינים ובין שאינם משבעת המינים:
ב סָעִיף א (ב) חוץ מהיין וכו' - מפני שהוא סועד הלב ומשמחו קבעו לו ברכה בפני עצמה:
ג סָעִיף א (ג) בורא פה"ג - ואפילו זב מעצמו מהענבים בלי דריכה [פמ"ג]. ואם טעה ובירך על היין בפה"ע עיין לקמן בסימן ר"ח סי"ד במ"ב:
ד סָעִיף א (ד) בין מבושל - דע"י הבישול אין משתנה היין לגריעותא. ואין חילוק בין אם בישל יין גופא או שבישל הענבים והצמוקים כדי לעשות מהן יין:
ה סָעִיף א (ה) דהיינו שנותנין וכו' - ואע"פ שנשתנה טעמיה וריחיה עי"ז ממה שהיה מקודם אפ"ה לא נשתנה היין לגריעותא והיין עיקר לגבי אידך לפיכך מברכין עליו בפה"ג:
ו סָעִיף א (ו) דבש ופלפלין - ואפילו שליש דבש ושליש פלפלין ויותר מזה אפ"ה היין עיקר שהם לא באו רק להשביחו ולהטעימו:
ז סָעִיף א (ז) בשכר - ושכר של כל המינים שוים בזה לבד ממיני משקין שפוגמים ומפסידין טעם היין מיד שנתערב בהם כ"כ עד שנפסד טעם היין מברך שהכל:
ח סָעִיף א (ח) אם הרוב יין וכו' - כדקיי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה וכל מין שהוא הרוב הוא העיקר והמיעוט טפל הוא לו:
ט סָעִיף א (ט) מברך בפה"ג - והוא שלא נתבטל טעם היין ע"י התערובות:
י סָעִיף א (י) ואם הרוב שכר וכו' - ולא דמי להא דקי"ל לקמן בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דדי שיש ביין מעט יותר מאחד בששה נגד המים ע"ש דהתם דרך מזיגת יין הוא במים וע"כ לא שייך לומר דיתבטל היין נגד המים שנמזגו בם דנעשה הכל כמין אחד משא"כ בשכר דאין דרך למזוג בם וכשני מינים בעלמא דמי דכל מין שהוא הרוב הוא העיקר ועיין בביאור הגר"א שדעתו לדינא דגם בעניננו שוה למזיגת יין במים:
יא סָעִיף ב (יא) לכפול הלבן - בגדלו:
יב סָעִיף ב (יב) בפה"א - דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי בפה"א [טור]:
יג סָעִיף ב (יג) ומתוך שלא נודע וכו' - שיש כמה מינים גדולים וקטנים:
יד סָעִיף ב (יד) לעולם מברך וכו' - משום דבדיעבד אם בירך בפה"א על פה"ע יצא כדלקמן בסימן ר"ו. ומ"מ בכגון זה אין לאכול מהם כשיעור שחייב ברכה אחרונה אלא בתוך הסעודה כיון שהוא ספק אם יברך אחריהם מעין ג' או בנ"ר [אהע"ו ומא"מ]:
טו סָעִיף ב (טו) גדול ביותר - ואם לפי מראית עין כבר נגמר בישולו אין נ"מ כלל בגדלו ובכל אופן מברך עליו בפה"ע וכן אם החרצנים שלהם נראה מבחוץ בודאי הוא קרוב להתבשל ומברך עליהם בפה"ע לכו"ע:
טז סָעִיף ב (טז) משיוציאו פרי - אע"ג שהם עדיין קטנים ביותר:
יז סָעִיף ב (יז) עפוץ - חמוץ:
יח סָעִיף ב (יח) עד שאינו ראוי וכו' - מבואר מזה דאם עכ"פ נאכלים ע"י הדחק אע"ג שחמוצים ומרים הם כדרך פירות בקטנותם אפ"ה מברך עליהם ברכתם הראויה ובח"א וכן בספר עוללות אפרים פקפקו בדין זה ודעתם דבכגון זה אינו מברך אלא שהכל אם לא שבישלן או שמתקן באור דאז מברך עליו בפה"ע כיון שהוא פרי בעצם אלא שצריך תקון:
יט סָעִיף ב (יט) אין מברכין עליו כלל - דכעץ בעלמא חשיב ואפי' מתקן ע"י אור ג"כ אין מברך עליו רק שהכל וכדין גרעינין שמתקן לקמן בס"ג. כתב בח"א דלפ"ז מיני פירות שמרקחין ומטגנין בדבש וכיו"ב בעודם קטנים מאד אם לא היו ראוין לאכול קודם ריקוחן כלל אין מברכין עליהם כ"א שהכל לאחר ריקוחן ועיין בבה"ל מה שכתבנו לענין תפוחים:
כ סָעִיף ב (כ) עד שיראה בהן וכו' - דאז חשיב פרי אבל כ"ז ג"כ דוקא אם לא היו מרים ביותר וכנ"ל:
כא סָעִיף ב (כא) מברך וכו' - וכן הסכים המ"א והגר"א וע"ש בביאור הגר"א שמחמיר עוד יותר בענין זה כמו שכתבנו בבה"ל:
כב סָעִיף ב (כב) בורא פה"א - היינו אפי' הם מתוקים דעדיין אינם עיקר פרי:
כג סָעִיף ג (כג) מתוקים - לאו דוקא אלא כל שהחיך נהנה ממנו במקצת והטעם שמברך בפה"ע משום דהם נמי חלק מחלקי הפרי והרבה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאינו מברך בפה"ע דלא הוי כפרי גופא ואינו מברך עליהם אלא בפה"א וכן הסכמת הגר"א. ואם בירך בפה"ע יצא בדיעבד [דרך החיים] ואם אוכל הגרעין אחר שאוכל הפרי מסתברא דלכו"ע נפטר בברכת בפה"ע שבירך על הפרי משום דהוי טפל לפרי:
כד סָעִיף ג (כד) מרים - היינו שאינם ראויים לאכול אפילו ע"י הדחק וכנ"ל בסוף ס"ב:
כה סָעִיף ג (כה) מברך עליהם שהכל - הרבה אחרונים הקשו ע"ז ודעתייהו דלדעת המחבר דגרעינין הוי כפרי גופא א"כ גם במרים ומתקן ע"י איזה דבר נמי מברך עליהם בפה"ע וכמו גבי שקדים המרים המבואר בס"ה ויש מתרצים דאפילו לדעה זו לא עדיפא גרעינין כשקדים גופא שהם עיקר הפרי משא"כ בגרעינין ולהכי אם הם מרים לא מקרי פרי כלל ולא מהני במה שממתקן אח"כ מיהו לדינא אין לזוז מפסק השו"ע דבלא"ה כתבנו מקודם דעת הרבה אחרונים והגר"א מכללם לחלוק על עיקר דינא דמחבר ולדידהו גם גרעינין מתוקין אינו מברך עליהם לכל היותר רק בפה"א דלאו פרי נינהו וממילא במרים ומתקן ע"י האור אינו מברך עליהם אלא שהכל:
כו סָעִיף ד (כו) כמות שהוא - בלא תערובות ד"א להחליש כח השמן:
כז סָעִיף ד (כז) דאזוקי מזיק ליה - ואפילו חושש בגרונו נמי אינו מברך דשמן כמות שהוא אין נהנה ממנו:
כח סָעִיף ד (כח) עם פת - פי' אע"ג דעם פת אינו מזיק ליה השמן ואדרבה נהנה מזה אבל עכ"פ אינו מברך עליו משום דהו"ל פת עיקר ומיפטר בברכת הפת:
כט סָעִיף ד (כט) ופוטר את הטפלה - ואפילו היה שמן הרבה נמי אינו אלא טפל לפת וכ"ז באוכל השמן ללפת בו הפת אבל אם אוכל השמן מפני שחושש בגרונו רק אוכל לזה מעט פת כדי שיוכל לאכול השמן עמו ולא יזיקנו בזה מקרי השמן עיקר ופוטר הפת הטפלה לו וא"צ ליטול ידיו ולברך המוציא ויש חולקים וס"ל דאף בכה"ג הפת עיקר [א"ר ע"ש]:
ל סָעִיף ד (ל) עם מי סלקא - וה"ה אם עירבו עם איזה שאר משקה בענין שנהנה מהשמן עי"ז ואינו מזיקו:
לא סָעִיף ד (לא) הו"ל שמן עיקר - דמרכך ומרפא את הגרון ואע"ג דהאניגרון מרובה על השמן דלא אזלינן כאן בתר רוב המשקה אלא כל דבר שעיקר כוונתו הוא עיקר לענין הברכה והשני נפטר בברכתו:
לב סָעִיף ד (לב) ומברך עליו בפה"ע - ולאחריו מעין ג' אם שתה כשיעור:
לג סָעִיף ד (לג) אניגרון עיקר - ומשמע מדברי הט"ז דמיירי שמי הסילקא הם הרוב לגבי שמן ולפיכך השמן נטפל לו אבל המ"א כתב דאפילו באניגרון מועט נמי אניגרון עיקר כל שאינו לרפואה אלא לאכול ומברך על האניגרון ופוטר השמן:
לד סָעִיף ד (לד) שהכל - כ"כ הרמב"ם שם וכ"מ בתר"י והמג"א תמה דהא מבואר לקמן בסי' ר"ה דברכת מי השלקות הוא בפה"א והגר"א מיישבו דהכא שמתקנו לשתיה הרי הוא כמשקה וברכתו שהכל:
לה סָעִיף ה (לה) מברך בפה"ע - ואע"ג דבמתוקים קטנים אינו מברך אלא שהכל וכדלקמן סימן ר"ד שאני התם דאינו גמר פירא ובודאי לא נטעי להו אדעתא לאכלם קודם שיתבשלו משא"כ הכא דבגדלם לא יהיו ראוין כלל לאכילה נטעי להו שפיר אדעתא למיכל בקטנותם וזהו גמר פירא שלהם:
לו סָעִיף ה (לו) ואם מתקן - דכיון דנשתנו למעליותא ע"י המיתוק באור הו"ל כשאר פירות שאין ראוין לאכול חיין ונתבשלו דמברך כשהן מבושלין בפה"ע וכדלקמן בסי"ב:
לז סָעִיף ה (לז) מברך בפה"ע - וה"ה שאר מיני פירות שהם חמוצים או מרים ואינם ראוים לאכילה כלל ומיתקן או בישלן שמברך בפה"ע דהלא באמת פרי הוא אלא שאינו ראוי לאכילה כך לכך מהני מיתוק:
לח סָעִיף ו (לח) על העלין ועל התמרות - שאינן חשובין להקרא פרי העץ:
לט סָעִיף ו (לט) ועל הקפריסין וכו' - משום דאינו עיקר הפרי. ומ"מ בדיעבד אם בירך על הקפריסין בפה"ע יצא. ולענין קליפת פאמערנצי"ן שטוגנין בדבש יש דעות בין האחרונים אם לברך עליהן שהכל או פה"ע ופרי האדמה וע"כ יש לברך עליהן שהכל ובדיעבד אם בירך פה"ע או פה"א יצא:
מ סָעִיף ז (מ) שמיעכן ביד ועשה וכו' - פי' אף שנתרסק עי"ז לגמרי אפ"ה מברכין פרי העץ משום דכיון דעדיין ממשן קיים שייך לברך עליהם פרי העץ וה"ה לענין פה"א כגון ער"ד עפי"ל שמיעכן ועשאן כעיסה:
מא סָעִיף ז (מא) הנקרא פאווידל"א - שעושין מגודגדניות ושאר מינים שמוציאין גרעיניהן ומבשלין אותם עד שהם נימוחו לגמרי:
מב סָעִיף ז (מב) וי"א לברך עליהם שהכל - בזה נחלקו האחרונים יש מהם שסוברים דהי"א לא פליג כ"א אפאווידלא משום שנימוחו לגמרי ולא ניכר צורתן כלל אבל בדין המחבר דמיירי בתמרים שנתרסקו שניכר תוארן וצורתן אף כשמתרסקין לגמרי מודו דמברך פה"ע ויש מהם שסוברין דהי"א פליג גם אדין המחבר וס"ל דכיון דנתרסקו לגמרי מברך שהכל ולדינא אין נ"מ בזה דאף אם נימא דהי"א פליג גם אתמרי' שנתרסקו מ"מ להלכ' קי"ל כדעת המחבר דהיכא שממשן קיים לא נשתנית ברכתן ורק בפאווידלא שאבד כל צורתו ולא ניכר כלל מה הוא אז לכתחלה מברך שהכל וכהכרעת הרמ"א דבברכה זו יוצא על הכל בדיעבד [אכן לענין ברכה אחרונה אין עצה אי אתרמי לענין דברים שהוא משבעה מינים וכדאיתא בסימן ר"ח סי"ג דברכת בנ"ר אינה פוטרת מעין ג' ולא מעין ג' פוטרת בנ"ר אם לא שיאכל גם פרי משבעת המינים וגם דבר שברכתו בנ"ר לפטור גם את זה ממ"נ [פמ"ג] ואם אין לו נראה לי שיוכל לברך מעין שלש כי כן משמע מלשון הרמ"א דתופס לעיקר הדין שברכתו פה"ע]:
מג סָעִיף ז (מג) לברך שהכל - וע"כ מיני אגרע"ס וייגדע"ס ומאלינע"ס וכיו"ב שסוחטין אותן ומרקחין אותם בדבש וצוקע"ר מברכין עליהם שהכל כיון שהם מרוסקים ונימוחים לגמרי ואבד מהם צורתן ובדיעבד אם בירך עליהם ברכתו הראויה יצא:
מד סָעִיף ז (מד) יצא - ואם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא ע"י ריסוק אף לכתחלה מברך ברכתו הראויה בין לענין פה"ע או פרי האדמה כגון מאכל שמבשלין מדלועין שקורין קירבעס וכן אינגבע"ר ושארי בשמים שחוקים שאוכלין עם צוקער מברכין בפה"א ועיין לקמן סי' ר"ח ס"ח בהג"ה מדינים אלו:
מה סָעִיף ח (מה) הזב מהתמרים - וה"ה היוצא ע"י כתישה וסחיטה:
מו סָעִיף ח (מו) עליו שהכל - דמה דכתיב בתורה זית שמן ודבש היינו תמרים היוצא מהן דבש אבל דבש גופא זיעה בעלמא הוא ואינו בכלל פרי:
מז סָעִיף ח (מז) על משקין היוצאין וכו' - כגון יין תפוחים וכה"ג בין אי איתרמי שיצא מאליהן ובין שיצא ע"י כתישה וסחיטה ברכתן שהכל דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מן הזיתים והענבים בלבד:
מח סָעִיף ט (מח) סופי ענבים - היינו ענבים הנמצאים בגפנים בימות החורף שאין מתבשלין לעולם ועושין מהם חומץ:
מט סָעִיף ט (מט) שבישלם ושרפם וכו' - היינו שע"י שריפת החום נתבשלו ונתייבשו ונשתנו לקלקולא [רש"י] ושארי מפרשים פירשו דנובלות היינו מין תמרים שאין מתבשלין על האילן ואין נכשרין לאכילה אלא תולשין אותן ומחממין אותן בעפר ומתבשלין או נותנין אותן במחצלאות או בתבן להתחמם עד שיתבשלו:
נ סָעִיף ט (נ) מברך שהכל - ואחריהם בנ"ר ולא דמי לס"ב גבי בוסר דאפילו לא הגיע לכפול הלבן דמברכין עליו בפה"א ומ"ש סופי ענבים דמברכין עליהם שהכל י"ל דשאני התם דענבים מעליא נינהו אלא שלא נגמרו עדיין משא"כ הכא דמקולקלים הם דאין עומדין אלא לחומץ ולא עדיפי ממשקין היוצאין מהן דברכתן רק שהכל וזהו ג"כ טעם היש מפרשים בנובלות תמרים דמברכין עליהן שהכל דגריעי משאר תמרים שאין מתבשלין על האילן לעולם:
נא סָעִיף י (נא) פירות ששראן - מעל"ע דבזה רגילין ליתן טעם במים:
נב סָעִיף י (נב) אלא שהכל - דלא הוי אלא זיעה בעלמא כדלעיל ס"ח ולא דמי למיא דסילקא ודכולהו שלקי דמברכין עלייהו בפה"א וכדלקמן בסימן ר"ה ס"ב משום דהתם רוב אכילת אותן ירקות הוא ע"י שליקה משא"כ הכא בפירות דלאו דרכייהו למישלק או לכבשן אלא לאוכלם בעין לכן לא אמרינן שיהיו שליקתן וכבישתן כמותן מיהו בפירות שרוב אכילתן הוא ע"י בישול או כבישה מי שליקתן וכבישתן כמותן ומברך עלייהו בפה"ע לכו"ע וכ"ז בפירות שמתחלת נטיעתם נטעי להו אדעתא לאוכלם מבושלים או כבושים אבל בפירות שדרכן לאוכלן חיים רק שיש שמיבשין אותן ואח"כ מבשלין אותן אין מברך על רוטבן לעולם רק שהכל אע"ג דדרך כולן לבשלן כשהן יבשין מ"מ תחלת נטיעתן לא נטעי להו אדעת ליבשן אלא לאוכלן חיין ולענין פלוימי"ן יבשים או קרשי"ן כתב הח"א דבמדינות שגדילים שם הרבה מסתמא נטעי להו ברובא אדעתא ליבשן וא"כ ברכתן של רוטבן בפה"ע:
נג סָעִיף י (נג) שאם נכנס וכו' - ר"ל בשטועמין ומרגישין שיש טעם הפרי במים המבושלין או השרויין מברכין בפה"ע ולא אמרינן שאינו אלא טעם קלוש וזיעה בעלמא כדאמרינן בס"ח לענין סחיטת פירות דיותר נכנס טעם הפרי במים ע"י בישול מאלו סחט הפרי בעצמו כשהוא חי. ולענין הלכה פסקו האחרונים דלכתחלה יברך שהכל ובדיעבד אם בירך בפה"ע יצא ועיין בר"ה ס"ב מה ששייך לעניננו:
נד סָעִיף יא (נד) מברך עליהם שהכל - מיירי ששותה המים בפני עצמן אבל אם אוכל הפירות עצמן ושותה המים ג"כ מסתברא דלכו"ע אין צריך לברך עליהם לא ברכה ראשונה ולא אחרונה דנעשה טפל להפרי ואם עיקר כונתו בשביל המים ואכל איזה מהפירות מתחלה ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל דלהרא"ש כבר יצא בברכת פה"ע וע"כ יברך על ד"א תחלה שהכל:
נה סָעִיף יא (נה) להרא"ש - קאי על סעיף הקודם דהביא פלוגתא בזה וקאמר דלמעשה פשוט דנקטינן כדעה ראשונה לברך שהכל דיוצא בזה גם לדעת הרא"ש דהא בלא"ה על כל הדברים אם אמר שהכל יצא ובברכה אחרונה ג"כ אין נ"מ בכל הפירות דהא ברכה אחרונה שלהן אינה אלא בורא נ"ר אבל בפירות של ז' מינים כגון צמוקים ותאנים שמברכין עליהם באחרונה מעין ג' בזה יש להסתפק היכי נעביד דאם יש להמים דין הפרי יש לברך עליו מעין ג' באחרונה ואם אין להם דין הפרי בעצמם אין לברך עליו אלא ב"נ ובאלו אין האחת פוטרת חברתה אפי' דיעבד:
נו סָעִיף יא (נו) אלא בתוך הסעודה - דבהמ"ז פוטרת ברכה שלאחריהם בין שתהיה מעין ג' בין שתהיה בנ"ר:
נז סָעִיף יא (נז) ואם משך וכו' - פי' הא דהשוינו צמוקים לתאנים אינו אלא בשהיו מעורבים הצמוקים עם הרוטב דעדיין שם רוטב ומרק עליהם אבל בשמשך המים מן הצמוקים הו"ל המים יין גמור ומברך עליהם בפה"ג ודעת המג"א דל"ד במשיכה נעשה יין אלא אפילו כשמעורבים כל שלא שראן אדעתא לאכול הצמוקים רק למשוך ולשתות המים אפילו שתה מהכלי כשמעורבים ביחד דין יין יש לו והמגן גבורים מפרשו כפשוטיה דדוקא בשמשך אלא דמיירי בשלא נשרה עדיין ג' ימים ולכך אין לו דין יין לענין ברכת בפה"ג אא"כ משכן והפרידן מהצמוקים:
נח סָעִיף יא (נח) וברכה אחת וכו' - היינו על הגפן ועל פה"ג ועיין באחרונים דאפילו לא רמיא ג' ואתא ד' והטעם דכיון שהצמוקים יפים כח הפרי העומד בתוכן נותן טעם חזק:
נט סָעִיף יא (נט) שאם ידרוך אותם - ר"ל בלא שריה יצא מהן לחלוחית אז אם שראן הו"ל יין גמור:
ס סָעִיף יא (ס) שום לחלוחית וכו' - ר"ל ומברכין עליהם שהכל לכו"ע ואע"פ שנמתקו קצת המים אינו אלא זיעה בעלמא:
סא סָעִיף יב (סא) שטובים חיים ומבושלים - ואפילו הם טובים יותר כשהם מבושלים כיון שכשהם חיים טובים ג"כ והרבה ב"א אוכלים אותם כן:
סב סָעִיף יב (סב) כגון תפוחים ואגסים - שקורין בערנע"ס שאותן פירות טובים ג"כ לאכול כשהם חיין. ויש מיני תפוחים שהם חמוצים ואין ראוין לאכול לרוב בני אדם כשהם חיין רק ע"י בישול מברך שהכל כשהם חיין ועיין לקמן בסימן ר"ג במ"ב סק"ה לענין תפוחי יער:
סג סָעִיף יב (סג) ואם אין דרך וכו' - ר"ל שרוב בני אדם אוכלים אותו כשהם מבושלים:
סד סָעִיף יב (סד) כשהם חיים וכו' - הטעם כיון שדרך אכילת אותן פירות לרוב בני אדם הוא ע"י בישול דוקא לא מקרי עיקר פרי כ"ז שלא בא לכלל זה ועיין בא"ר סי' ר"ה ובח"א שדעתם דאפילו טובים ג"כ לאכול חיין כיון שדרך רוב בני אדם לאכול אותן ע"י בישול דוקא מברך שהכל:
סה סָעִיף יב (סה) כשהם מבושלים בפה"ע - וה"ה אם היה להיפך שדרך אכילת בני אדם אותן הפירות הוא רק כשהם חיין כגון אגוזים וכה"ג אינו מברך ברכת פה"ע כ"א כשהם חיים וכשהם מבושלים שהכל. וברכה אחרונה בורא נפשות אפילו אי אתרמי בשבעת המינים בכה"ג:
סו סָעִיף יג (סו) ר"ל נויאי"ט - פי' שכבר נגמר גידולו ופוצעים אותו וזורקים ממנו הקליפה שהיא כעץ ולוקחין הגרעין ומטגנין בדבש ונקרא בל"א נויאי"ט:
סז סָעִיף יג (סז) מברך עליו וכו' - ואע"ג דאגוזים דרכן לאכול חיים ואם היה מבשלם במים משתנים לגריעותא אפ"ה כשמתקנין אותו ע"י טיגון בדבש הרי הם משתנים למעליותא ע"י הדבש והו"ל כדבר שטובים חיין ומבושלין. וגם קמ"ל דלא אמרינן בזה דהדבש עיקר וליברך עליה ברכת שהכל כברכת הדבש וכדמבואר כעין זה לקמן בסימן ר"ה ס"א בהג"ה דבזה דאין הדבש בא בשביל עצמו כ"א בשביל ליתן טעם בהאגוז הו"ל האגוז עיקר והדבש טפל ומברכין בפה"ע וה"ה כל מיני פירות כה"ג [פה"ע או פה"א] שדרכן להאכל רק חיים ואם היה מבשלו במים היה משתנה ברכתו לשהכל אם טיגנן בשמן או בדבש מברך ברכתו הראויה להן:
סח סָעִיף יג (סח) בפה"ע - כתבו האחרונים דאפילו אין האגוז שלם אלא כתות ושבור כמו שדרך לעשות כשמטגנין אותן אפ"ה לא נשתנית ברכתו ומיהו עכ"פ בעינן שלא יהיה כתות ושחוק ביותר שיהא ניכר עכ"פ קצת דבמעוך שאין ניכר צורתו לגמרי אין מברכין עליו אלא שהכל:
סט סָעִיף יד (סט) אגוז רך וכו' - שלא נגמר גידולו וקליפתו עדיין אינו קשה ולוקחין אותו למרקחת ביחד עם הקליפה העליונה ומטגנים אותם כן בדבש:
ע סָעִיף יד (ע) נוס מושקאד"ה - אין זה אגוז מושקא"ט האמור בסי"ז דשם פרי גמור הוא:
עא סָעִיף יד (עא) מברך עליו שהכל - ואע"ג דע"י הדבש נתקן הפרי וטוב לאוכלו מ"מ כיון שהוא רך עדיין ונאכל ביחד עם קליפתו אינו מברך עליו אלא שהכל דלא נטעי להו אדעתא למיכל כשהם רכים בקליפתן אלא לאכול הפרי עצמה כשיתבשלו וכמו דקי"ל לקמן בסימן ר"ד ס"א לענין שקדים הרכין דברכתן נמי שהכל מטעם זה וכ"ש הכא שבלא טיגון אינו ראוי כלל בעודו רך לאכילה שמר הוא וכל תיקונו הוא ע"י דבש. והנה כ"ז הוא דוקא משום שלא נגמר הפרי ולא נטעי אדעתא דהכי וכמ"ש מה שאין כן בפרי גמורה כשאינו ראוי לאכול חי כ"א ע"י טיגון בודאי מברך עליו ברכתו הראויה לו [אחרונים]:
עב סָעִיף יד (עב) וכן אותם וכו' - צ"ל והן אותם וכו' דהא זהו ג"כ כוונת המחבר:
עג סָעִיף טו (עג) על הסוקאר - פי' שבארצותם גדלים קנים מתוקין וסוחטין אותם ומבשלין מימיהם עד שיקפה וידמה למלח [רמב"ם]:
עד סָעִיף טו (עד) שהכל - דלא עדיפי מדבש תמרים דחשבינן ליה רק כזיעה בעלמא וברכתו שהכל וכ"ש בזה שנשתנו ע"י הבישול [רמב"ם]:
עה סָעִיף טו (עה) וכן המוצץ - פי' שמוצץ קני הסוקר בעצמם:
עו סָעִיף טו (עו) שהכל - ג"כ מטעם הנ"ל דהא הקנה בעצמו הוא עץ בעלמא וא"א לאוכלו אלא שיש בו מתיקות וא"כ לא עדיף המוצץ את המתיקות מהעץ מאלו סחט את הזיעה הזאת ושתאו. וכתב בח"א דה"ה הלועס שורש שקורין לאקעריץ ג"כ אין מברך אלא שהכל דגם הוא עץ בעלמא אלא שיש בו טעם מתוק. ודע דאף שהשו"ע סתם לדינא דעל הסוקר ועל הקנים ברכתו שהכל באמת יש בזה דעות בין הראשונים כמו שמובא בטור וב"י ומספיקא פסק לברך שהכל דבזה יוצא בדיעבד לכו"ע ואולם בדיעבד אם בירך בפה"ע או בפה"א יצא וכן בצוקער שלנו שנעשה מבוריקע"ס ג"כ יש לברך לכתחלה שהכל ובדיעבד אם בירך בפה"א יצא וכמו שבארתי הכל בבה"ל ע"ש:
עז סָעִיף טז (עז) וזנגביל - הוא מה שקורין (אינגבער):
עח סָעִיף טז (עח) וכל כיוצא - כגון גלגי"ן וציטוו"א:
עט סָעִיף טז (עט) שאין דרך וכו' - פי' והוא אכלן לבדן לפיכך אין מברך עליהם כלום שאין הנאה באכילתן כשהם יבשים ואם אכלן עם צוקער וכדומה מברך בורא פה"א [פמ"ג]:
פ סָעִיף יז (פ) בפה"ע - דפרי הוא ורגילין ג"כ לאכלו ביובש. ומי שיש לו שלשול ונותן לתוך השכר מושקא"ט כדי שיעצור אם אינו צמא ואינו שותה אלא לרפואה המושקא"ט עיקר והשכר טפל ומברך בפה"ע כמו גבי שמן לעיל בס"ד ואם הוא תאב לשתות השכר גם בלא רפואה אע"פ שנותן לתוכו המושקא"ט לרפואה השכר עיקר ומברך שהכל ופוטר את המושקא"ט וה"ה גבי שמן לעיל כשהוא תאב לשתות מי אניגרון והשכר אע"פ שנותן לתוכו השמן לרפואה מברך על השכר לבד אם הם הרוב:
פא סָעִיף יז (פא) בפה"א - כי הוא גדל על הארץ כמו קנים ורגילין ג"כ לאוכלו ביובש:
פב סָעִיף יח (פב) רטובים וכו' - דזנגביל לאו פירא הוא אלא שרשים מן העץ תחת הקרקע ופלפלין אע"ג דגדילין על אילן כיון דאין נוטעין אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקין בתערובת כתבלין ואין נאכלין לבדן אלא לפעמים קרוב הדבר שיברכו ע"ז שהכל כמו קורא בריש סימן ר"ד אלא לפי שמעט מהן נאכלין ברטיבותן אדעתא דהכי נמי נטעי קצת לכן מברכין עליהן בפה"א:
פג סָעִיף יח (פג) ושאינן עיקר הפרי וכו' - כנ"ל בס"ו ועיין לקמן בריש סימן ר"ו במ"ב:
פד סָעִיף יח (פד) ואם הוא מסופק - היינו אחר שלמד ואינו יכול לברר אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ברכות [גמרא]:
פה סָעִיף יח (פה) בפה"א - שאף אם הוא פה"ע יצא בדיעבד בברכת פה"א כדלקמן בסי' ר"ו:
פו סָעִיף יח (פו) מה הוא - היינו שמא הוא מין שברכתו שהכל:
א סָעִיף א בורא. ולא הבורא [כ"ה]:
ב סָעִיף א מבושל. ואף על גב דלענין יין נסך לא מתנסך:
ג סָעִיף א בשכר. תאנים [ש"כ] דעתו דהרשב"ץ דוקא נקט שכר תאנים דאינו מפסיד טעם היין אבל שאר משקין מיד כשנתערב בהן כל כך עד שנפסד טעם היין מברכין שהכל, ועמ"ש סי' ר"ד ס"ה וס"ו:
ד סָעִיף ב בפה"א. דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי בורא פרי האדמה, ועמ"ש ס"ה ועבי"ד סימן מ"ד דבימיהם היו הענבים גדולים, אבל עכשיו פול גדול מענבה ואפשר דה"ה פול הלבן:
ה סָעִיף יד מר. ואם מתקן ע"י האור מברך שהכל, [ל"ח] עס"ג וסי"ד:
ו סָעִיף ב וי"א וכו'. והבד"ה כתב דאין ללמוד זה משביעית דהרי חרובין אפי' אחר שישרשרו מרין הם ואין ראוים לאכילה, לכן (אין) מברכין עליהם בורא פרי העץ וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם ורי"ו, ולי' נרא' דלא יהא אלא ספק וראוי לברך בורא פרי האדמה:
ז סָעִיף ג שהכל. צ"ע דהרשב"א לשיטתיה אזיל דס"ל דגרעינין לאו פרי נינהו אבל להרא"ש דקיי"ל כוותיה אם כן ה"ה כשמתקן ע"י האור מברך בפה"ע וכמ"ש ס"ה גבי שקדים וצ"ל דכשהן מרים לאו פרי נינהו משא"כ בשקדים וכ"מ בלבוש עס"א:
ח סָעִיף ד עם פת. כתב הב"ח צ"ע מאי אצטריך לאשמועינן הא דין זה מבואר בסי' רי"ב וכן הקשה הרר"י על הרי"ף ונ"ל דאשמועינן אפילו בחושש בגרונו ואוכל שמן הרבה ופת מעט לא אמרינן דשמן עיקר וכ"מ מלשון הרי"ף וקשה מ"ש מהאוכל דג מליח עם הפת שמברך על המליח וצ"ע עכ"ל, ולכן נ"ל דאם מתכוין לרפואה ואוכל רק מעט פת שלא יזיקנו בגרונו אין ה"נ דמברך על השמן וכ"כ הב"ח סימן רי"ב ע"ש ומשום קושיא זו אין לבדות דין חדש דהרבה פעמים כתבו הפוסקים דין פשוט והא דלא מוקי ליה בגמרא דאכיל ליה ע"י פת לרפואה היינו משום דאין דרך רפואה בכך מדנקט דוקא אניגרון ולא נקט שאר משקין ואה"נ אם שותהו עם שאר משקין לרפואה כגון עם שכר או יי"ש דמברך בפה"ע:
ט סָעִיף ד שמן עיקר. אפי' השמן הוא מועט (ב"ח) ומיהו ממ"ש הרא"ש סימן ק"ד גבי חומץ משמע דוקא הרבה ואפשר דאורחא דמלתא נקט:
י סָעִיף ד אניגרון עיקר. אפילו הוא המועט:
יא סָעִיף ד שהכל. צ"ע דהא בגמרא דף ל"ט איתא בהדיא דמברך על מי סלקא בפה"א וכמ"ש סימן ר"ה ס"ב ועמ"ש שם:
יב סָעִיף ה קטנים. בפה"ע דכיון שהם ראוין לאכילה יותר כשהם קטנים נטעי להו אינשי אדעתא דהכי (הרא"ש עס"ב וי"ב):
יג סָעִיף ה מתקן וכו'. דה"ל כמו מתוקן בתחלה (תר"י והרא"ש):
יד סָעִיף ו על העלין. דנטעי להו אינשי גם אדעתא לאכול מן העלין [רי"ו גמ']:
טו סָעִיף ו תמרות. בולטין בעלה כמו בעלין של ערבה:
טז סָעִיף ו קפריסין. הוא קליפה הגדילה סביבת הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים [רש"י]:
יז סָעִיף ו בפה"א. דאינו עיקר הפרי ויש רוצין ללמוד מכאן דקליפה של פרי כגון של מראנצי"ן שמרקחין אותם מברך בפה"א ול"ד דהכי אמרינן בגמרא כשמגיע להתבשל הקליפה נופלת ממנו וגם אפילו אי שקלת ליה לא מיית פירא אבל הקליפה הזאת מגוף הפרי הוא ועוד דלגבי ערלה פרי הוא כמ"ש בי"ד סי' רצ"ד וכ"ה בגמ' קליפי רמון וכו' והגרעין חייבין בערלה וכתבו התוס' מכאן שמברכין על הגרעין בפה"ע וכמ"ש ס"ג א"כ ה"ה לקליפין ול"ד לשקדים הרכים ברסי' ר"ד דהתם לא נטעי אינשי אדעתא לאוכלן בקליפיהם דעדיין לא גמר הפרי וא"ל משום דלא חזי לאכילה בלא רקוח הלא ורדין ג"כ לא חזי לאכילה בלא רקוח ואפ"ה לית לן בה כיון דעיקר תיקונו על ידי כך וכמ"ש הרב"י סימן ר"ד סי"א וע"ש ועוד דמ"מ ראוים לאוכלן חיין אלא שאינו טוב כ"כ דגם תוך הפרי אינו טוב בלא תיקון ותערובות צוק"ר לכן נ"ל דמברך בפה"ע דגם בקפריסין י"א דמברכין בפה"ע ועס"ג:
יח סָעִיף ז וי"א לברך כו. נ"ל דוקא בגדגניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי וכן כ' מהרי"ק שמ"ה אבל בתמרים שנתמעכו קצת לא פליג וס"ל כהרמב"ם והטור דמברך בפה"ע וכ"מ סי' ר"ד סי"א שכת' אפי' הם כתושים ביותר ולא פליג רמ"א וגם בד"מ סי' ר"ד משמע דס"ל כהרב"י וגם בת"ה אפשר דמודה בתמרים שמיעכן קצת כהרמב"ם וגם בגדגדניות שנתבשלו כת' וז"ל שנימוחים לגמרי מברך שהכל ול"ד לבשמי' שחוקי' בסי' ר"ג ס"ז דהתם דרך לכתוש ולשחוק כל הבשמים מ"ה חשיבי קיימו במילתייהו משא"כ בדבר אחר שאין דרכו תדיר להיות מעוך ומרוסק ואף על פי שאין החילוקי' האלו ברורים מ"מ לא יהא אלא ספק ומברך שהכל עכ"ל, וברוקח כ' וז"ל תמרים כתושים מבושלים בפה"ע והוא טריא"ק עכ"ל:
יט סָעִיף ח מברך שהכל. דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מהזתים וענבים בלבד:
כ סָעִיף ב סופי ענבים. ול"ד לבוסר בס"ב דמברכין עליו בפה"א שאני בוסר דעומד לעשות ממנו משקה דאשתני' לעלוייא דהיינו יין שמברכין עליו בפה"ג משום הכי דיו דמורידין אותו מעלה א' ומברכין בפה"א משא"כ בסופי ענבים שעומדים לעשות חומץ לכן מברכין שהכל:
כא סָעִיף ט שבשלם החום. משמע מל' רש"י דהטעם משום דאשתני לגריעותא ערסי' ר"ה:
כב סָעִיף י אלא שהכל. ול"ד למיא דסלקי בסי' ר"ה ס"ב דהנהו כיון דרוב אכילתן ע"י שליק' שליקתן כמותן משא"כ פירות לאו דרכיה למשלקי' או למסחטיה אלא למיכלה בעיניהו בהנהו לא אמרי' שיהא מימיהן כמותו (ב"י רשב"א) ומיהו בפירות יבשים כגון תפוחים ואגסים וגדגדניו' ופלומי"ן ד"ה דמברך אמימיהן בפה"ע דהא אין דרכן אלא למשלקינהו לא למכלינהו בעינייהו וכן אני נוהג ועיקר (ב"ח) וצ"ע דמשמע דטע' הרשב"א משום דדרכן למשלקינהו מעיקרא נטעי להו אדעתא דהכי למשלקינהו ואם כן פירות דלא נטעי להו אדעת' דהכי אף על פי שיבשן אח"כ לא מהני וכ"כ הלבוש דדוק' פירות שרוב אכילתן ע"י בישול מברך בפה"ע (עסט"ו) וכן מ"כ בשם רש"ל:
כג סָעִיף י טעם הפרי. דיותר נכנס טעם הפרי במים ע"י בישול מאלו סחט הפרי עצמו:
כד סָעִיף יא ויוצא. דעל כולם אם אמר שהכל יצא מיהו אם אכל תחלה הפרי ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל ולכן ישתה ד"א תחלה לברך שהכל:
כה סָעִיף יא ישתה מים. דמי תאנים לא פטר להו פרי מברכה אחרונה דלאו פרי נינהו (מהרא"י בשם סמ"ק) עסי' ר"ח סי"ג:
כו סָעִיף יא ובורא נפשות. ובאגודה סי' קמ"ט כ' לברך תחלה בנ"ר ואח"כ מעין ג' ומיהו אפשר דדוקא התם שאכל פרי ומעשה קדירה ונסתפק אם מעין ג' פוטרת בנ"ר לכן יברך בנ"ר תחלה, משא"כ הכא דשתה מים פשיט' דאין מעין ג' פוטרתן ואם שתה אותם לבדם יברך בנ"ר (כ"ה סי' ר"י) וצ"ע:
כז סָעִיף יא ואם משך. ז"ל הרב"י דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים הא אם נמשכו המים מהצמוקים ה"ל יין עכ"ל נ"ל פי' דכשהצמוקים מעורבים עם המים ואוכל הצמוקים ושותה המים אז ה"ל כמרק של כל הפירות אבל אם נמשכו וכו' כלו' שאין כונתו לאכול הצמוקים כלל רק להמשיך מהן היין או אפי' שתה מהן מהכלי שהצמוקים בתוכו מברך בפה"ג וכ"כ במרדכי גבי מי ירקות בסי' ר"ה ס"ב וכ"מ בסי' רע"ב ס"ו דכל הפוסקים כתבו יין צמוקים ולא חלקו בין משך ללא משך ועוד דבי"ד סי' קכ"ג סי"א כ' בשם ר"ל חביב וז"ל אם עושין יין מצמוקין שכותשין אותן ונותנים עליהם מים ותוסס מקרי יין אף על פי שהצמוקי' תוך המים אחר שנשתהו ג' ימים במים כו' ואף על גב דגבי יין בעי המשכה לענין יי"נ מ"מ ביין צמוקי' שדרך הוא להניח הצמוקין בחבית ושם נעשה יין גמור לא בעי המשכ' עכ"ל וכ"ש לענין ברכה דאפי' יין גמור מברך בפה"ג אפי' לא המשיך לכן נ"ל מ"ש עיקר וכ"מ סי' ר"ד ס"ו:
כח סָעִיף יא וברכה א' מעין ג'. אפי' לא רמי' ג' ואתא ד' ועבי"ד סי' קכ"ג בב"י (כ"ה):
כט סָעִיף יב אין דרך. ועמ"ש סי' ר"ה:
ל סָעִיף יג אגוז גמור. וי"א כיון שאם בשלו בלא דבש משתני לגריעות' וא"כ ה"ל דבש עיקר ומברך שהכל ול"נ (טור) עמ"ש סי' ר"ה סס"א:
לא סָעִיף יד וכן אותם. צ"ל והן אות' וכו' כדאיתא בב"י בהדיא הטעם דלא נטעי ליה אנשי אדעת' לאוכלן כשהן רכין אבל דבר שפרי גמור כגון קליפי מראנצ"ן מברך בפה"ע דלא כע"ת עמ"ש ס"ו אבל מושקט נו"ס פרי גמור הוא כמ"ש סי"ז ע"ש ועסי' ר"ג ס"ו:
לב סָעִיף טו הצוק"ר. דמי למי פירות כמ"ש ס"ח:
לג סָעִיף טז אין מברך. וה"ה גלגי"ן וציטו"א (ברכות רמ"מ בשם ברכות מהר"מ):
לד סָעִיף יז מושקא"ט. פרי הוא ורגילין לאוכלו ביובש (תוס') ומי שיש לו שלשול ונותן המושקא"ט לתוך השכר כדי שיעצור דמי לשמן כמ"ש ס"ד, ומיהו נ"ל דכששותה לצמאו אף על פי שנותן ג"כ מושק"ט לתוכו לרפואה מ"מ מברך על השכר וה"ה גבי שמן:
לה סָעִיף יח רטובים בפה"א. ואף על גב דפלפלין מין אילן הוא כיון שאין נוטעין אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקים כתבלין ואין נאכלין לבדן אלא לפעמים קרוב הדבר שיברכו עליהן שהכל כמו קורא בר"ס ר"ד (וכן השבת) אלא לפי שמעט מהן נאכלים ברטיבותן אדעתא דהכי נמי נטעי קצת לכן מברכין עליהם בפה"א, וזנגביל אינה עיקר הפרי [טור] ועיין בב"ח מזה:
לו סָעִיף יח ואם הוא מסופק. היינו אחר שלמד אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ברכות (כ"ה בגמ' ובברטנור' וב"י סס"י ר"ד בשם הג"מ):
א סָעִיף א ואם הרוב שכר כו'. משמע דלא אזלינן בתר הטעם אלא אחר הרוב וק"ל מ"ש מחלה דאי' בי"ד סי' שכ"ד העושה עיסה מחיטה ואורז אם יש טעם דגן חייבת בחלה אע"פ שרובה אורז וה"נ יברך על מה שנהנ' מטעם יין ומה מהני רוב שכר. וא"ל דדגן הוא מה' המינים שיש להם מעל' יתירה כדאי' ר"ס ר"ח לא אזלינן בהו בתר רובא דא"כ ל"ל טעם הא לענין במ"מ אי' ר"ס ר"ח אפי' אם עירב עמהם דבש הרבה כו' נמצא דלא אזלי' בתר טעמא אלא נ"ל דשם יש מין חיוב ומין פטור ואין כח בפטור לפטור את החיוב משא"כ כאן שיש חיוב ברכה לשכר ויש חיוב ברכה ליין ע"כ אזלינן בתר העיקר כדקי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר הטפילה ומטעם זה בכל תבשיל שנותנין בו שומן אפי' הרבה מ"מ אין מברכין על השומן אע"ג דיהב טעמ' הרבה:
ב סָעִיף ד ואם שתאו מעורב. בגמ' מוקמי לה הא דמברכין על שמן זית בחושש בגרונו דרפואתו דנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע פירש"י וצריך לתת בו שמן הרבה דה"ל שמן עיקר ואניגרון טפל ופרכינן פשיט' מהו דתימ' כיון דלרפואה קא מכוון לא ליברוך עלייהו כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי פירש"י שיש הנאת אכילה לבד מהרפואה וכתב בטור ופי' הר"ר יוסף לאו דוקא חושש בגרונו אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה נמי אם אינו חושש בגרונו אם נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מברך עליו שהרי נהנה ממנו אבל בה"ג כתב שאין לו לברך אלא אי כיבין ליה חיניכיה דמיכוון לרפואה ומתהני מיניה אבל אי ליכא רפואה אפי' נותן שמן הרבה הוה אניגרון עיקר ואין לו לברך על השמן ומסיק הטור ע"ז דיותר נר' כהר"ר יוסף לברך אף כשאינו חושש דכיון שהוא נהנה למה לא יברך אדרבה יותר פשוט הוא שצריך לברך עליו כשאינו לרפואה מכשהוא לרפואה עכ"ל מבואר כונת הטור דפליגי בהא דודאי כל שיש עיקר וטפל אין מברכין רק על העיקר אלא דפליגי מה הוא העיקר דהר"ר יוסף סובר דהשמן ע קר וע"כ נקט בגמרא בחושש בגרונו דאז ודאי נותן שמן הרבה שעיקר הרפואה היא בזה ממיל' אם בלאו רפואה הוא נותן שמן הרבה הוה גם כן דינא הכי ובה"ג ס"ל דבתר המחשבה אזלינן אם הוא לרפואה אז עיקר המחשבה על השמן ואם אינו לרפואה עיקר המחשב. על האניגרון ממילא מברך על האינגרון ופוטר השמן ופסק כאן כה"ג ולי תמוה בדעת רבינו הטור דהיאך נאמר שהשמן הוא עיקר נגד האניגרון שהוא הרוב ובמה יהיה פטור ברכה ששייכה על האניגרון שהוא מי שלקות ויש לו ברכת שהכל ולא יהיה פטור מחמת ברכת השמן שהיא בפה"ע והא דאמרינן בגמרא בשותה אניגרון וחושש בגרונו שצריך ברכה כיון שנהנה ע"כ הוא באופן שא"צ לברך על האניגרון דהוא מי שלקות כגון שאינו נהנה מהאי שלקות כלל ואינם רק לרפואה עם השמן שלא יזיק או שכבר בירך על אותו המין שהם מי שלקות אלו ונמצ' שעכשיו אינו חסר כי אם ברכת השמן בזה אמר דצריך ברכ' על השמן כיון שהוא נהנה עכ"פ ממנו וא"כ אין כאן מחלוקת כלל בין הר"ר יוסף לבה"ג דהרר"י מיירי בענין שא"צ ברכה רק על השמן שנתערב בין משקה האניגרון בזה אמר שאם יש שמן הרבה הן ע"י רפואה הן בלא רפואה צריך ברכה על ההנאה וע"כ אמר הרר"י מברך עליו שהרי נהנה ממנה ולא אמר שנהנה ממנו טפי מן אניגרון אלא ודאי דלא משגיחינן באניגרון שא"צ ברכה רק מברכת השמן איירי אבל בה"ג מיירי שצריך ברכה על האניגרון ג"כ ואז אזלינן בתר העיקר וזה תלוי במחשב' דהיינו אם הוא לרפואה ונר' דרבינו הטור לא ניחא ליה לומר כן דא"כ לא היה להרר"י לומר דגמרא אורחא דמלתא נקט בחושש בגרונו אלא היה לומר דדוקא הוא דהיינו באם צריך ברכה גם על האניגרון אלא ודאי דגם בצריך ברכה עליו הוה השמן עיקר בזה פליגי על בה"ג ונ"ל טעמו דאם יש שמן הרבה באניגרון אע"פ שיש באניגרון רוב כנגד השמן מ"מ השמן עיקר כיון שיש ממנו ג"כ סך חשוב אז האניגרון טפל לו אע"פ שהוא רב ממנו ובה"ג ס"ל דמ"מ אזלינן בתר רובא ובזה אזלא הכרעת רבינו הטור במ"ש שיותר טוב מה שהוא אינו לרפואה ממה שהוא לרפואה וכבר כ"כ הרשב"א שמביא ב"י דאזלינן בתר כוונתו ומו"ח ז"ל האריך לפלפל בכאן ומסיק להגיה בדברי הטור תיבת הרבה ובאמת הכל נכון כאשר זכרנו:
ג סָעִיף ו קפריסין. הוא קליפת הפרי כמו קליפת אגוזים ועמ"ש סי' ר"ד סי"א בקליפת מרנצי"ן:
ד סָעִיף ז אבל אם בירך בפה"ע יצא כי כן נר' עיקר. האי עיקר הוא עיקר ברור ואין מקום אתי ליישב שלא לברך בפה"ע כי מ"ש מהרא"י בת"ה סי' כ"ט דכיון שכת' רש"י טרימא מברך בפה"ע היינו כתוש קצת ואין מרוסק לגמרי משמע דבמרוסק לגמרי אמרי' שהכל כבר השיג עליו ב"י סוף סי' ר"ד ממ"ש הרמב"ם דאפי' מיעכן ועשאן כעיסה מברך בפה"ע ועוד הביא ראיה מדברי הטור סי' ר"ד במחלוקתו עם חביריו שהכל מודים כשממשו של פרי קיים דפרי עיקר כו' ועוד ראייה ממ"ש הטור סי' ר"ה דאפי' נחתך לחתיכות דקות לא הפסיד הברכ'. וגם כאן כתב הטור בהדיא שהר"י מודה לדברי הרמב"ם בזה והדקדוק של ת"ה מפרש"י שזכרנו תמוה לי אדרבה נידוק מן הגמ' איפכא דאמרי' א"ר אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר ואי ס"ד דמרוסק הרבה אין דינו כטרימא לא ה"ל לרב אסי לאסור בעשיית שכר שהוא כבר כלה כל ממשות התמרים ואין שם אלא טעם בעלמ' כמ"ש התוס' בפ' כ"מ דף ל"ח ד"ה האי דובש' והיה לו' רבותא דאפי' יש עדיין ממשות אלא שהוא מרוסק הרבה דאסור וזה ודאי הוכחה גדולה דכל שיש עדיין הממשו' שם הוא עיקר הפרי עדיין ומדברי רש"י אין נר' לדקדק לאסור חדא דהא גם הטור כ"כ תמרי' שכתשן קצת כו' ואח"כ מסיק כרמב"ם דעשה מהן עיס' דמברכין בפ"הע והא דנקט רש"י כתשן קצת נר' דבא לפ' פי' התיבה של טרימא למה קורין אותו כך ופי' בזה שכותשין אותו קצת ולא לגמרי כ"ה ביאור של תיבת טרימא ונר' שהוא כעין טרגיס שזכר בפרק כ"מ דף ל"ז פירש"י שהוא באם נחתך חדא לתלת וכ"ה בל' יון קורין לשלש' טר"י וכן מבואר כונת רש"י שכ' ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק לגמרי עכ"ל משמע שדרך כלל פי' לשון טרימא בכ"מ ותלמוד' דנקט כאן טרימ' היינו משום דהיו רגילין לעשות מאכל באופן זה מן התמרי' ואורח' דמלת' נקט ואה"נ דבמרוסק היטב הוה דינא הכי ותו דגם בנדרי' סי' רי"ז אמרינן הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים משמע דבכתישי תמרים ודאי אסור כל שיש ממשות התמרים עדיין וה"נ כ"ה ותו דבסמוך מביא אפי' במי בישול הפירות דלהרא"ש מברך בפ"הע אם יש בהם טעם הפרי ואע"ג דכ' שם לשון ואפשר כו' מ"מ כאן ביש ממשות של הפרי פשיטא דפשיטא הוא ע"כ נלפע"ד דהמברך לכתחלה בפה"ע על הפאוידל"א של פלומי"ן או של קירש"ן אין עליו חשש כלל ושפיר עביד כיון שברכת בפה"ע יש לה מעלה על ברכת שהכל כיון שהיא ברכה מבוררת כדלקמן ועוד ראייה ממ"ש בסי"ג בשמים שחוקים ומעורבים עם סוק"ר הבשמים עיקר ומברכים עליהם כדין ברכת אותן בשמים עכ"ל הרי דאפי' שחוקים לגמרי לא הפסידו ברכתן ובכל יום אנו נוהגין כשמבשלין תפוחים עד שנתרסקו לגמרי שמברכים עליהם בפ"הע וכמ"ש בסי"ב בין מבושלים כו' דודאי הוין מרוסקים ע"י הבישול ולית כאן בית מיחוש ברכה לבטלה כנלע"ד:
ה סָעִיף ח דבש הזב מהתמרי'. ב"י כת' בשם הרא"ש שכ' על ה"ג ואפשר דטעם הגאון משום דבקרא כתי' דבש ולא כתי' תמרים וא"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו מהתמרים ובכלל ז' המינים הוא ומברך עליו בפה"ע ול"ד ליוצא מרמונים ותפוחים דהני יוצאים ע"י כתישה וסחיטה אבל דבש הזב מאליו מהתמרים היינו דבש האמור בתורה עכ"ל לכאורה משמע דיש חילוק בתמרים בין היוצא ע"י עצמו ליוצא ע"י כתישה וסחיטה וכן הבין הרב"י ע"כ כת' ונר' שדייק רבינו לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל לומר דאפי' בזב מאליו מברך שהכל וכ"ש ביוצא ע"י כתישה עכ"ל. ובאמת הוא מילתא דתמיה דודאי יוצא טפי ע"י סחיטה וכ"ש ע"י כתישה ממה שיצא ע"י זיבה מאליו דשם לא הוה אלא זיעה בעלמא משא"כ בכתישה וסחיטה דיוצא גוף הפרי ממנו ונראה דהרא"ש לא נתכוין אלא להוכיח דדבש האמור בתור' היא של תמרים דבתמרים יוצא ע"י זיבה ובדבש כתוב בתורה לשון זבת חלב ודבש משא"כ בשאר דברים כגון תאנים ורמונים שאין יוצא מעצמו אלא ע"י כתישה וסחיטה וזה אינה בכלל זיבה הנאמרת אצל דבש והטור נקט כאן היותר פשוט דהיינו זיבה מאיליו וסחיטה כת' בסימן ר"ה עמ"ש ס"ג:
ו סָעִיף ט סופי ענבים כו'. הטור כת' שהר"מ מרוטנבורק כת' שמברכין עליו ועל היוצא ממנו שהכל נ"ל שמברכין עליו בפ"הא כמו על הבוסר עכ"ל ופסק כאן כהר"מ ונ"ל להביא ראיה ברורה לזה ממה דאמרינן ביבמות דף פ' אמר אביי מקטנותה יצא' לבגר דהיינו לר' מאיר חשבינן איילונית בקטנות' כאלו היא גדולה כיון שלא תביא הסימנין וה"נ כיון שאלו הענבים סופן כתחילתן ולא יהיו מתבשלים לעולם הנה הדין כמו לאחר שיהיו גדולים ואין עליהם ברכת ענבים כלל ואין כאן אלא ברכת שהכל דהא עתיד להיות חומץ:
ז סָעִיף ט וכן על הנובלות. עמ"ש סי' ר"ד ס"א:
ח סָעִיף י אע"פ שנכנס טעם הפירות כו'. זהו דעת רשב"א בב"י וכת' שם הטעם כיון דדרכם לאכול אותם בעין לא לשלקם ולא לסחטם אבל מידי דדרכו לשלקו או לסחוט מימיו הוי מימיו כמוהו וא"כ פלומי"ן יבשים יש לברך בפ"הע על המרק דדרכן בשליקה:
ט סָעִיף י והרא"ש כ' דאפשר כו'. ז"ל הרא"ש אף על פי שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהם כמו שמברך על הירקות עצמם ול"ד למי פירות דאמרי' דזיעה בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך עליה' בפ"הע ע"כ וסיים ב"י דהא דמיא דשלקי כשלקי בין שבישלה במים בין ששראם במים ולא בישלם אם נתנו טעם במים מברך עליהם בפ"הע ומדאמר לשון אפשר משמע לכאורה שיש ספק בדבר וא"כ היה לנו לו' לצאת ידי הספק ולברך שהכל וקשה דהטור כתב בסי' ר"ס דברים אלו בפסק ברור שבמים שבישלו בהם ירקות מברך כמו בירקות עצמן כו' ע"כ נר' לדעת הטור דגם כאן אין ספק ואע"ג דכתב הרא"ש לשון אפשר לו' לא נתכוין לספק ויש לי ליישב למה כתב זה שהוא אזיל בתר שיטת התו' שכתבו וז"ל מיא דסילק' כסילקא ומברכין עליה בפה"א אע"פ שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהם כאשר יברך על הירקות אע"ג דאמרי' לעיל דמי פירות זיעה בעלמא היא שמא יש לחלק עכ"ל ולא פירשו מהו החילוק בזה כ' הרא"ש שמא זהו החילוק אבל בעצם הדין אין כאן ספק דודאי מי סלקא כסלקא דהיינו מי פירות כמו הפירות עצמן ולהלכה יש לברך שהכל באותם שאין דרך לבשלם או לשוחקם אבל במידי דדרך לבשלם בפ"הע וא"ל על מ"ש בסי' זה דלא אזלי' בתר טעמא רק בתר הרוב דהכא מיא בעלמא הוא ואין שם חשיבות נגד הטעם של פירות כנ"ל עד"ז ועמ"ש סי' ר"ס ס"ב:
י סָעִיף יא יש להסתפק. פי' בצמוקים ותאנים יש ברכה לאחריהם מעין ג' ויש ספק במימיהן אם נפסוק כהרשב"א ולברך אחריהם בנ"ר כי מימיהן אינן כמוהם דאין דרכם לסחוט או לשלוק או לפסוק כהרא"ש דכל שיש בו טעם הפרי הוה כמו הפרי ולברך מעין ג' אחריהם ותמיה לי דהא צמוקים דרכם לשרותם במים ולהוציא מימיהם ולעשות יין כמ"ש אחר כך ואם כן גם לרשב"א הוה ברכה שלאחריה מעין ג' כמו הפרי ותו דמה שחילק בין אם משך מהם דהוה יין ואם לא משך לא הוה יין כדאיתא בי"ד סי' קכ"ג בלא משך היין מן החרצנים דלא הוה יין ובאמת יש חילוק בין יין צימוקים לסתם יין כמ"ש מהר"ל חביב בתשובה סי' מ"א הבאתי בחבורי על הי"ד סי' קכ"ג דכל שכותשים הצמוקים ונותנים עליהם מים ותוסס נק' יין אע"פ שהצמוקים היבשים בתוך המים אחר שנשתהו ג' ימים במים דדוקא ביין הנדרך בגת דאין דרך להניח שם הענבים עם היין הוא דבעינן המשכה משא"כ בזה שדרך הוא להניח הצמוקים היבשים בחבית ושם נעשה יין גמור לא בעינן המשכה עכ"ל ע"כ נר' דמה שהזכיר כאן מי צמוקים ביש להסתפק אין זה עיקר אלא אחר שהם ג' ימים במים ויש בהם לחלוחית הוה יין גמור ונאסר במגע עכו"ם אף שלא משך המים אבל במי תאנים הוי שפיר ספק כנלע"ד ברור וציר של פירות שנכבשו כגון קשואים שקורין אוגרק"ס או קומפ"ש אין לברך רק שהכל דהא לא נכבשו להוציא מימיהן:
יא סָעִיף יג אגוז גמור כו'. ולפי שהאגוז עיקר לא הדבש דהדבש אינו בא רק למתקו:
יב סָעִיף יד אגוז רך. קודם הטיגון אינו ראוי לאכילה דמר הוא ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי כ"כ ב"י ואיני מבין מ"ש רמ"א וכן אותם אגוזים כו' דגם אגוז רך מיירי בענין זה וכדמשמע בב"י סי' ר"ד:
יג סָעִיף טו על הסוק"ר כו'. דיש לדמותו לדבש היוצא מהתמרים דהסוקר נמי יוצא ע"י שסוחטין אותם קנים ומבשלים מימיהם עד שיהיו קפוים וידמו למלח וכ"כ הרמב"ם והטור הקשה ע"ז דל"ד לדבש תמרים שהתמרים הם פרי כו' אבל אלו הקנים שאין ראוים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכין עליהם בפ"הע עכ"ל ובכ"מ פ"ח דברכות כתב וז"ל אלו היה קנים אלו נמצאות בארצו של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאות מוכרין מהם לרבבות למצות אותן והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות עכ"ל והנה אדרבה מזה להטור סיוע גדול דכיון דנטעי להכי זה פריין ובב"י קילס דברי הטור אלא שמ"מ מספק יברך שהכל ונרא' פשוט שאם יש לפניו פרי אחר שיברך עליו ויצא גם על הצוק"ר דדעת הטור עיקר:
יד סָעִיף יח על פלפל. בטור כתוב בפ"הע אלא שב"י כתב בשם פוסקים אחרים דכיון דלא נטעי אינשי אדעתא לאוכלם כשהם רטובים אלא שיתייבשו ע"כ יברך שהכל ומטעם זה תמוה למה יברכו על אגוז מושקא"ט בפה"ע דעינינו רואות דלא יפה לאכילה בלא תערובות ובודאי לא נטעי אינשי אותו ע"ד לאכלו בפ"ע וצ"ע:
א סָעִיף א בפה"ע. ואם הוא פרי שראוי לחוש שהתליע לא יברך עד שיפתח הפרי ויראה אם ראוי לאכילה ספר חסידים. ושל"ה כתב דוקא באגוז משא"כ בשאר פירות שאף אם התליע בתוכו לא יברך לבטלה בשביל קליפתו החיצונה ע"כ טוב יותר לברך כשהוא שלם (ועיין בספר אליהו רבה שמביא כמה ענינים בדרך חסידות ומוסר בעניני ברכות):
ב סָעִיף א מבושל. אע"ג דלענין יין נסך לא מתנסך לענין ברכה אין חילוק:
ג סָעִיף א בשכר. דוקא שכר תאנים. אבל שאר משקין מיד שנתערב בהן כל כך עד שנפסד טעם היין מברכין שהכל עיין מ"א:
ד סָעִיף ב הבוסר. עיין סי' רכ"ה ס"ז לענין שהחיינו:
ה סָעִיף ב מר. ואם מתקן ע"י האור מברך שהכל. ל"ח מ"א:
ו סָעִיף ג בפה"ע. מהר"א הלוי בספר גן המלך סי' למ"ד כתב שמברך בפה"א וכ"פ בתשובת פנים מאירות סי' ס"ה דמברך בפה"א או שהכל ע"ש ועיין יד אהרן:
ז סָעִיף ג שהכל. א"ל לדברי המחבר שפסק דאם הם מתוקים מברך עליהם בפה"ע ש"מ דהוי פרי א"כ כשמתקן ע"י האור נמי ליברך בפה"ע כמו גבי שקדים בסעיף ה' וי"ל דכשהן מרים לאו פרי נינהו משא"כ בשקדים. מ"א וכ"כ בלבוש:
ח סָעִיף ד עיקר. ואם מתכוון לרפואה ואוכל רק מעט פת שלא יזיקנו בגרונו מברך על השמן וה"ה אם שותהו עם שאר משקין לרפואה כגון עם שכר או יין שרף מברך על השמן בפה"ע. מ"א:
ט סָעִיף ד עיקר. אפי' השמן הוא מועט. ב"ח מ"א:
י סָעִיף ד עיקר. אפילו הוא המיעוט. מ"א:
יא סָעִיף ד שהכל. צ"ע דהא בגמרא דף ל"ט איתא בהדיא דמברך על מי סלקא בפה"א. מ"א:
יב סָעִיף ו הקפריסין. הוא קליפות הפרי כמו קליפת אגוזים:
יג סָעִיף ו בפה"א. דאינן עיקר הפרי מכאן הביא ראיה הרב ט"ז לקמן בסי' ר"ד ס"ק ט"ו דעל קליפת מראנצי"ן שמרקחין אותם בדבש שמברך בפה"א. אבל המ"א סי' זה ס"ק י"ז חולק וכתב דלא דמי דהכא הקליפה נופלת ובהמראנצי"ן הקליפה מגוף הפרי וראוי לאוכלו אלא שאין טוב כ"כ דגם תוך הפרי אינו טוב בלי תיקון ותערובת צוקר לכן יברך בפה"ע ע"ש וכן בתשובת פנים מאירות סי' ס"ה הכריח דמברך בפה"ע דלא כט"ז. ומצאתי דיש לברך שהכל על מראנצי"ן מרוקחין וכן נוהגין בכל מדינות ישמעאל באר היטב אשר לפני. (וכן פסק בספר אליהו רבה לברך שהכל על מראנצי"ן מרוקחין):
יד סָעִיף ז שהכל. זהו דעת ת"ה. והיינו דוקא בגודגדניות כגון פאווידל"א שנתבשלו ונימוחו לגמרי אבל בתמרים שנתמעכו לא פליג הת"ה וס"ל כהרמב"ם דמברך בפה"ע עיין מ"א וע"ת:
טו סָעִיף יב יצא. ט"ז האריך והעלה דהמברך לכתחלה בפה"ע על הפאווידל"א של פלומי"ן או קירשי"ן אין עליו חשש ושפיר עביד כיון שברכת בפה"ע יש לה מעלה על ברכת שהכל ובכל יום אנו נוהגין כשמבשלין תפוחים עד שנתרסקו לגמרי שמברכין עליהם בפה"ע וכמ"ש סעיף י"ב בין מבושלים כו' ובודאי הוי מרוסקין ע"י הבישול ולית כאן בית מיחוש ברכה לבטלה עכ"ל. והב"ח פסק דהמדקדק במעשיו יברך על הפאווידל"א וכיוצא בו שהם מרוסקים לגמרי בפה"א. ואם בירך בפה"ע או שהכל יצא ע"ש ועיין יד אהרן מה שהקשה על הט"ז: (ועיין בס' אליהו רבה שהשיג על הט"ז בענין פאווידל"א ופסק כדעת רמ"א):
טז סָעִיף ח שהכל. דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מהזיתים ומהענבים בלבד:
יז סָעִיף ב ענבים. ול"ד לבוסר בס"ב דמברכין עליו בפה"א שאני בוסר דעומד לעשות ממנו משקה דאישתני לעלויא דהיינו יין שמברכין עליו בפה"ג משום הכי דיו שמורידין אותו מעלה א' ומברכין בפה"א משא"כ בסופי ענבים שעומדים לעשות חומץ לכן מברכין שהכל:
יח סָעִיף ט הנובלות. עיין יד אהרן שהאריך בזה:
יט סָעִיף י שהכל. ול"ד למיא דסלקא בסי' ר"ה ס"ב דהנהו כיון דרוב אכילתן ע"י שליקה מי שליקתן כמותן משא"כ פירות דאין דרכן למישלקיה או למסחטיה אלא למיכלא בעינייהו בהנהו לא אמרינן שיהא מימיהן כמותן ב"י הרשב"א. ומיהו בפירות יבשים כגון תפוחים ואגסים גודגדניות פלומין ד"ה דמברך בפה"ע דהא אין דרכן אלא למשליקנהו ולא למיכלא בעינייהו וכן אני נוהג ועיקר ב"ח ט"ז. וכן פסק הע"ת דפירות שרוב אכילתם במבושל ודאי מים שלהם כמותן שאם הם פרי האדמה מברכין בפה"א ואם הם פרי העץ מברכין בפה"ע. ומג"א מסופק בזה. ועל קאוו"י וט"ע מברך שהכל פרח מטה אהרן ח"א סי' מ' וכ"פ בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ה' שמברכין שהכל על הקאוו"י וט"ע אבל בהלק"ט סי' ט' ובתשובת פנים מאירות סי' צ"ה כתבו דמדינא יש לברך בפה"א אלא שנהגו לברך שהכל ע"ש ועיין בס' בני חייא ואחריו בנ"ר עיין סי' ר"ד ס"ז מש"ש:
כ סָעִיף יא להרא"ש. דעל כולם אם אמר שהכל יצא. מיהו אם אכל תחלה פרי ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל ולכן ישתה ד"א תחלה לברך שהכל מ"א. וציר של פירות שנכבשו כגון אוגירק"ס או קומפש"ט שקוראין זויאר קרויט אין לברך רק שהכל דלא נכבשו להוציא מימיהן. ט"ז:
כא סָעִיף יא משך. ז"ל הרב"י דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים הא אם נמשכו המים מהצמוקים ה"ל יין עכ"ל. ופי' רמ"א דבריו דה"ק דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים ואוכל הצמוקים ושותה המים אז ה"ל כמרק של כל הפירות אבל אם נמשכו וכו' כלומר שאין כוונתו לאכול הצמוקין כלל רק להמשיך מהן היין אז אפילו שתה מהם מהכלי שהצמוקים בתוכו מברך בפה"ג. ולא בעי המשכה וכ"מ מכל הפוסקים דכתבו יין צמוקים ולא חלקו בין משך ללא משך מ"א ע"ש וכ"כ ט"ז דאחר ג' ימים הוי יין גמור אף שלא משך ע"ש:
כב סָעִיף יג נויאי"ט. דהאגוז עיקר והדבש אינו בא רק למתקו:
כג סָעִיף יד רך. דקודם הטיגון אינו ראוי לאכילה דמר הוא ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי ב"י וכתב הט"ז ואיני מבין מ"ש רמ"א וכן אותם אגוזים וכו' דגם אגוז רך מיירי בענין זה. ומ"א הגיה דצ"ל והן אותם וכו' ע"ש:
כד סָעִיף טו שהכל. ודעת הטור דיברך בורא פרי העץ וכתב הט"ז ונראה פשוט שאם יש לפניו פרי אחר שיברך עליו יצא גם על הסוקא"ר דדעת הטור עיקר:
כה סָעִיף טז כלום. וה"ה גלגי"ן וציטוו"א. מהר"ם מ"א:
כו סָעִיף יז מושקא"ט. שקורין מושק"ט נו"ס דפרי גמור הוא ורגילין לאוכלו ביובש ול"ד לדסעיף י"ד ומי שיש לו שלשול ונותן המושקא"ט לתוך השכר כדי שיעצור דמי לשמן זית כמ"ש סעיף ד'. ומיהו נ"ל דבשותה לצמאו אע"פ שנותן ג"כ מושק"אט לתוכו לרפואה מ"מ מברך על השכר וה"ה גבי שמן מ"א. (ובס' אליהו רבה פוסק דאף בשותה רק לרפואה מברך על השכר ופוטרו דמיעוט הוא נגד השכר ול"ד לשמן דלעיל):
כז סָעִיף יח רטובים בפה"א. ועץ שקורין לאקרי"ץ בפה"א. עטרת זקנים בשם ס"ח ע"ש:
כח סָעִיף יח מסופק. היינו אחר שלמד אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ש"ס מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) בור' ולא הבור'. דכל הברכות י"ל בלשון עבר דהא כבר ברא ה' ובור' לכ"ע הוי לשון עבר והבור' פליגי ר"נ ורבנן בדף ל"ח. דלר"נ הוי לשון להבא. ולרבנן גם הבור' לישנ' דלשעבר וקיי"ל כרבנן אלא דאעפ"כ עדיף טפי לומר בור' דהוא לשון לשעבר לכ"ע וליכ' בי' פלוגת' והא דאמרי' המוצי' לחם הטעם כדאית' בירושלמי שלא לערב ראשי אותיות ד"ל שני ממי"ן א' של העולם שבסוף ומ"ם של מוצי' תבלע א' בחבירו בביטוי שפתיו והא דאמרי' מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא וראוי להראות חידוש בברכותיו א"כ טפי הים ראוי לומר הבור' לאשמועי' דהלכה כדבנן כ' הל"ח דדי אם מרא' חידוש זה בברכת המוצי' ע"ש וע' בט"ז ר"ס קס"ז:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מבושל. ואע"ג דלענין יי"נ לא מתנסך היינו טעמ' דאין דרך ניסוך בכך וגם הוא מלת' דלא שכיח. ולא גזרו ביה רבנן כמ"ש הרא"ש והרב"י בי"ד ד"ס קכ"ג וע"ש בט"ז אבל ודאי יין מקרי לענין ברכה ולענין קידוש כמו שכ' בסי' רע"ב:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) בשכר תאנים ש"ך: דעתו כו' ד"ל דבתשב"ץ הובא בב"י שממנו הוצי' רמ"א הגה' זו כתוב שכר תאנים שנתערב ביין וס"ל לרמ"א דתאנים לאו דוק' וכ"ד הט"ז. אבל הש"ך ס"ל דתאנים דוק': ועמ"ש סי' ר"ה ע"ש במ"א ס"ק ט"ז משמע אדרב' דעת מ"א דשאר משקין אפי' כשהן שש חלקים נגד היין אינו מבטל טעם היין. ומחלק בין יינות שלהם שהיו חזקים ובין יינות שלנו וע"ש:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) בפה"א כו' וע' בי"ד סי' מ"ד שכ' כוליא שהקטינה אינו טרפה עד שתקטין בבהמה גסה עד כענבה. ובבהמה דקה שיעודו עד כפול ובודאי שיעור של בהמה דקה קטן משיעוד של בהמה גסה והא חזינן דפול גדול מענבה ותי' דענבים שבימים הראשונים היו גדולים מן פולין. ועז"כ מ"א דאפשר ה"ה פול הלבן היה בימיהם קטן מענבה. משא"כ בזמן הזה גדולה מענבה ובזה א"ש מ"ש הרב"י ומתוך שלא נורע לנו שיעור פול הלבן כו' דלכאור' למה לא נדע הלא עינינו לנוכח יביטו אלא ר"ל בזה"ז דאדרב' פול לבן גדול מענבה. והיינו צריכים לתת שיעור פול הלבן שבימיהם נגד ענבים שבימיהם. כמו כן נשער עתה בזמן הזה לפי ערך ההוא. אבל אנחנו לא נדע שיעור פול הלבן ושיעור ענב' שבימיהם לכן א"א לשער לפי ערך בזמן הזה:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) מר. ואם מתקן כו' עס"ק ג' בגרעוני' שמתקן שמשם הביא הל"ח ראיה לדין דהכ':
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) י"א כו' והבד"ה כו' דהגהת רמ"א הוא דעת הטור. ויליף לה מדתנן בשביעית והובא בברכות דף ל"ו ע"ב מאימת אין קוצצין אילנות בשביעית (פירש"י דרחמנ' אמר גבי שביעית לאכלה ולא להפסד וכיון שכבר יש עליו שם פרי אסור לקצוץ האילן דמפסידו) ב"ה אומרים החרובי' משישרשו והגפנים משיגרמו (ואמר שם דהיינו כפול הלבן) וכל האילנות משיוציאו ולמד הטור והוא דעת רמ"א בהגה"ה דין ברכה משביעית ובאותו זמן שנקרא פרי לענין שביעית קרי פרי לענין ברכה. ולכן חולק על המחבר שסתם ושאר כל האילן משיוצי' כו' אלא הוצי' חרובים וזיתים מן הכלל. ועז"כ הרב"י בבר"ה דאין ללמוד כו' דהרי חרובים אף משישרשו מרים הם וא"ר לאכיל' לכן מברכים עליהם בפה"ע כו' כנ"ל. וכ"מ מוגה בספר נתיב חיים (ודע דמתיבת לכן כו' ואילך אינו בספר ב"ה אלא היא לשון מגן אברהם לפרש דברי ב"ה) וכוונתו דאיך אפשר ליתן שעור לברכה כמו בשביעית והיינו בחרובים משישרשרו וכן זתים משיניצו. דהא ודאי כ"ז שהפרי מר אין לברך עליו וכמ"ש המחבר ובלבד שלא יהי' מר כו' והחרובים ע"פ הרוב גם אחר שישרשו מרים אע"כ לענין ברכ' לא תלי' בשרשור או הנצ' כ"א אם אינו מר וכל האילנות זמנן משיוציאו והיינו כשאינם מרים וכמ"ש הרב"י ואם ימצאו חרובים קודם שישרשו שאין מרים מברכים עליהם בפה"ע. וכ' שכן נראה דעת הרי"ף כו' שסתמו דבריהם ששאר אילנות משיוציאו ולא הוציאו מן הכלל חרובים וזיתים לצ"ל הא דנתנו שיעור בבוסר כפול הלבן לאו משביעית ילפי' אלא מערלה:
ז סָעִיף ג (ס"ק ז) שהכל צריך עיון דהרשב"א בשיטתיה כו' דהרשב"א והרא"ש חולקים בברכו' גרעינים דלענין ערלה מבואר במשנה ספ"ק דערלה הוא בברכות דף ל"ו ע"ב דגם בגרעינים נוהג דין ערל'. וס"ל להרא"ש הטעם משום דהוי פרי וה"ה לענין ברכ' אבל הרשב"א ס"ל דוק' לענין ערלה אתרבי מדכתיב את פריו ודרשינן לאסור אפי' הטפל לפריו. אבל לא מקרי פרי לענין ברכ' (וע"ל ס"ק י"ז) וכיון דס"ל דאפי' גרעינים מתוקים לאו פירי כ"ש מרים שמתקן ע"י האור או ד"א ולכן פסק הרשב"א לברך עליהם שהכל אבל לפי שפסק המחבר כהתוס' והרא"ש גרעינים מתוקים הוי פירי א"כ גם במרים שמתקן ע"י האור ראוי לברך בפה"ע: וכמו שכתב ס"ה גבי שקדים. ר"ל דלא תימ' דמרים כיון דמתחילה לא היו ראוי אף שמתקם עתה לא מקרי פרי. הא חזינן בשקדים המרי' גדולים אם מתקם מברך בפה"ע. וכ' הרא"ש דהוי כאלו מתוקים בתחל': וה"ה הכא. וצ"ל כשהם מרים ל"פ נינהו כו' וכ"מ בלבוש. וז"ל הלבוש גרעיני שאר פירות הפירי שעליהן הוא העיקר פירי ואין הגרעינים עיקר פרי. לפיכך אם אין הגרעינין ראוי לאכילה בלא אור אינ' נחשבת פירי אפי' אחר שמתקן: אבל שקדים עיקר פרי הגרעין (דהיינו התוך) ותחלת נטיעתן להכי להמתיק אותו באור כו' עד כאן לשונו וצ"ל דסביר' ליה אפילו להרא"ש דחשיב לגרעין פירי מ"מ כיון דלאו עיקר פירי הוא בעינן שיהי' ראוי לאכילה מיד בלי מיתוק:
ח סָעִיף ד (ס"ק ח) עם פת כו' אפי' כו' ופת מועט ל"א דשמן עיקר. והיינו משום חשיבו' הפת אינו בטל לגבי שמן אפי' צריך לו לרפואה: וקשה מ"ש מהאוכל דג כו' בסי' רי"ב דהיינו שאכל דברים מתוקים וכאיב ליבי' ואוכל דג מליח להעביר המתיקות. וכדי שלא יזיקנו דג המליח אוכל עמו פת. קי"ל דמברך על הדג דהוי עיקר ופוטר הפת אלמ' אפי' פת דחשיב בטל לגבי העיקר וה"ה הכא: ומשום קושי' זו ר"ל מ"ש הב"ח והרר"י דפשיט': והא דלא מוקי כו' ר"ל בדף ל"ה ע"ב אר"י א"ש שמן זית מברכים עליו בפרה"ע ופריך ה"ד אי שתי לי' בעיני' הא מזיקו ואינו מברך כלום ואי אכיל ע"י פת ה"ל פת עיקר וקי"ל דמברך על העיקר כו' ואי שתי לי' ע"י אניגרן (דהיינו מי סלקא) ה"ל אניגרן עיקר וקי"ל כו' ומשני לעולם בשותה ע"י אניגרון (אינו מבואר כן להדיא בש"ס אבל פירוש זה מוכרח) וכגון שחושש בגרונו שרפואותו שמן אלא דבעיני' מזיקו ושותהו על ידי אניגרון דהוי ליה שמן עיקר ולכן מברך על השמן בורא פרי העץ עכת"ד הגמרא. וא"כ תקשי למה חזר בו ממה שתי' תחלה שאכלן ע"י פת ומשני על ידי אניגרון לרפואה הל"ל כדאמר תחלה שאכלו ע"י פת וחושש בגרונו ואוכלו לרפואה דהו"ל שמן עיקר ותידק מזה כהב"ח דאם אכלו ע"י פת אפי' לרפואה מ"מ לא הוי שמן עיקר: היינו משום כו' ר"ל דאין זה ראיה דהש"ס אורחא דמלתא נקט וראיה מדנקט דוק' אניגרון כו' ר"ל דאפי' לדעת הב"ח דהפת לא נעשה טפל לשמן משום חשיבות הפת אבל שאר משקין ודאי נעשי' טפל לשמן כששות' לרפואת גרונו וא"כ אמאי נקט הש"ס דוקא אניגרון ה"ל למימר סתמא ששות' ע"י משקין דמיירי בחושש בגרונו. אע"כ צ"ל דאורחא דמלתא נקט. ואה"נ אם שותהו כו' וע"ל ס"ק ל"ד:
ט סָעִיף ד (ס"ק ט) שמן כו' מיהו ממ"ש הרא"ש סי' ר"ד כצ"ל. ר"ל שהובאו דבריו בב"י סי' ר"ד: אהא דתנן דף מ' ע"ב על החומץ אומר שהכל הקשה הרא"ש בסי' ך"ג וז"ל וא"ת ואיך מברכים על החומץ והאמרינן ביומא השות' חומץ ביה"כ פטור ולעיל גבי פלפלא יבשת' משוינן ברכה ליה"כ ותי' לחד תירוץ וז"ל דמיירי בחושש בשיניו ונותן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה חומץ עיקר ואגב המרק א"ל הנאה ובעי ברוכי כדאמרינן גבי שמן זית שנתנו לתוך אניגרון עכ"ל הרי שכתב ונותן חומץ הרבה כו' ומדמהו הרא"ש לשמן ע"י אניגרון. משמע דמעט שמן או חומץ בטל לגבי הרוב. ואפשר דאורחא כו' דמעט חומץ אפשר אינו מרפא:
י סָעִיף ד (ס"ק יא) שהכל צ"ע כו' בפה"א וכיון דהכא הוי אניגרן עיקר דהיינו מי סלקא הל"ל כברכתו בפה"א:
יא סָעִיף ו (ס"ק יז) בפה"א כו' ול"ד דהכי אמרי' בגמרא כו' והוא דף נ"ו: אר"י צלף של ערלה בח"ל (וערלה בח"ל אסורו מדרבנן זורק האביונות ואוכל הקפריסין ואמרי' אלמא קפריסו' לאו פרי מדהותר בערלה והתני' על הקפריסי' אומר בפה"ע ומשני ס"ל כר"ע דפליג על ר"א וס"ל דקפריסים פטורים מן המעשר אלמא לאו פרי. ובא"י לא ס"ל כוותיה אלא בח"ל דאין איסורו אלא מדרבנן מקיל כר"ע: ופריך ות"ל דהוי שומר לפרי ואסור משום ערלה דכתיב את פריו את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי. ומשני דקפריסים לא הוי שומר משום דכשמגיע הפרי להתבשל נופל הקפריס. ודחי לה הש"ס. ומסיק דמה"ט לא הוי קפריסים שומר דאפילו נוטלים הקפריס מן הפרי אין הפרי מתייבש א"כ א"צ לשמיר' הקפריס ול"ד לשקדי' הרכי' ר"ל שקדים מתוקים אם אכלן כשהן רכים דהיינו בקטנותן דעיקר אכילתן אז הקליפה קי"ל בסי' ר"ד דמברך שהכל הרי דעל קליפת פרי מברך שהכל: דהתם לא נטעי אינשי אדעת' כו' כ"א לאכלן כשיגמר פריין ויהי' גדולים ויהיה תוך השקדים ראוי לאכילה: לכן נ"ל דמברך בורא פרי העץ והט"ז בסי' ר"ד ס"ק ט"ו כתב לברך עליהם בורא פרי האדמ' ואייתי ראיה מדלא נקטו התו' אלא מכאן שמברכים על הגרעינים בורא פרי העץ ולא הזכירו גם קליפין. א"ו דלענין קליפה א"א ללמוד ברכ' מערלה. ניהו דקליפה לאו פרי לענין ברכה מ"מ אסור הערלה משום דהוי שומר כנ"ל ועל שומר לפרי אין לברך בורא פרי כיון דלאו פירי משא"כ גרעינים דחייבים בערלה דלאו שומר נינהו עכצ"ל דהוי פירי ולכן יליף מיניה התוס' ה"ה לענין בדכה לברך בורא פרי העץ לכאורה דברי הט"ז מסתברים. ודלא לשויי' למ"א טוע' בדבר פשוט. י"ל לענ"ד דהמ"א דייק לה מדברי הרא"ש בהלכות ערלה דבברכות שם כתב לפי הגהת ל"ח וז"ל תניא קליפי רמון כו' והגרעינים חייבים בערל' משום דהוי שומר דדרשינן את פריו את הטפל לפריו אבל גרעינין דלא הוי שומר וחייבים בערל' אלמ' דפרי ניהו. מכאן י"ל על גרעיני פירות דמברכים בפה"ע עכ"ל והיינו סייעת' לדברי ט"ז. אך הל"ח שם הקש' וז"ל עמ"ש הרא"ש בהלכות ערלה וז"ל והגרעינים גרעין של כל פרי אסורים בערלה דררשי' את פריו את הטפל לפריו עכ"ל. לפ"ר הללו משמע דס"ל דאע"ג דמרבי' לי' מאת ודרשינן הטפל לפריו אפ"ה פרי מקרי. דהריבוי אתי לרבות שיהיה פרי ומ"מ לשונו שבכאן (רצה לומר בברכות) לא משמע כן ועוד דא"כ מאי אריא גרעינים אפילו קליפין נמי לברך עלייהו בפה"ע כיון דגרעינים מאת אתרבי כמו קליפין ומברכים עלייהו בפה"ע א"כ ה"נ קליפין ולא כתב רבינו שמברכים בפה"ע אלא על הגרעינים ש"מ דלא ס"ל דגרעינים מאת אתרבי אלא סברא בעלמא הוא דחשיב פרי. וכדמשמע לשונו כאן שכתב אבל גרעינים עכ"ל הל"ח. וא"כ י"ל דמ"א תפס עיקר דברי הרא"ש שבהלכות ערלה. כי בלא"ה במס' ברכות אין לשונו מבורר כ"כ וא"כ ס"ל להרא"ש דגם גרעין מסברא לאו פרי אלא דאתרבי מאת שנקרא פרי וא"כ ה"ה קליפין וכמו שכתב הל"ח. ועכצ"ל מה דנקטו התוספות והרא"ש גרעינים לאו דוקא אלא ה"ה קליפין ובימי חורפי אמרתי ראיה לזה דפריך שם הש"ס על ר"י א"ש דאמר צלף של ערלה בח"ל כו' כיון דטעמי' דס"ל להקל כר"ע לענין מעשר נימא הלכה כר"ע לענין מעשר בח"ל דהוי דרבנן קפריסין ממעשר. וממילא נדע גם לענין ערלה בח"ל ע"ש ומאי קושיא הא אפילו הוי אמר דקפריסין פטורים ממעשר בח"ל דמזה נדע דלא הוי פירי מ"מ ס"ד דלענין ערל' אסורי' משום דהוי שומר לפירי נתרבה בערלה מאת פריו אבל לענין מעשר שומר ופטור ממעשר ולכך איצטריך לאשמעי' דאפי' לענין ערלה מותרת בח"ל דלא הוי שומר כמסקנת הש"ס. ומקרוב ראיתי שנדפס קושיא זו בס' צל"ח על ברכות בשם ה"ה מוהר"א פ"ב ומהר"ם פישלס ז"ל ולדעת מ"א וכפי המובן מדברי הרא"ש בה' ערלה א"ש דכל מאי דמרבי' מאת פריו אפי' קליפי' דהוה שומר נתרבה דמקרי פירי וא"כ מקשה שפיר אי הוי אמר דפטור ממעשר ע"כ לאו שומר הוא ולא נתרבה מאת פריו וממילא נדע דמותר בערלה. ודע מ"ש שם הט"ז על הרא"ש דס"ל דגם על הקפריסין מברך בפה"ע הא מבואר שם ספ"ק דערלה סיפא דמתני' קליפי רמון כו' והגרעינים חייבים בערלה ומותרים ברבעי וא"א גם ברבעי ראויה להיות אסורים וכן הקשה פה בס' אה"ע אהא דס"ל דגרעינים מברכים עליהם בפה"ע וכן בספר צל"ח הנ"ל ולע"ד לפי' הר"ש יפה הקשו שכ' הטעם שמותרים ברבעי דתניא פרי פרי אתה פודה כו' אלמא דלאו פירי נינהו אבל לפמ"ש הר"ע ברטנורה א"ש וז"ל ומותרים ברבעי שנטע רבעי אינו אסור בהנאה כו' במעשר שני ואינו מתקדש בקדושת מעשר שני אלא דבר הראוי לאכילה עכ"ל א"כ מיירי בקליפים וגרעינים שאין ראוים לאכילה אלא לצביעה ולכן בערלה שאסורה בהנאה אסורים אבל נטע רבעי דמותר בהנאה מותר והתו' והרא"ש ילפי מזה גרעינים שראוים לאכילה לברך עליהם בפה"ע ועיין בספר א"ר מ"ש לענין מארנצ"ן:
יב סָעִיף ז (ס"ק יח) וי"א לברך כו' נ"ל דוקא בגודגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי כו' אבל תמרים שנתמעכו לגמרי ל"פ כו' דאמרי' דף ל"ח טרימא במלתי' קיימי לברך עליו ברכתו כאלו היה שלם ופירש"י פ"ד הכתוש קצת ואינו מרוסק עכ"ל ודייק מלשונו הטור והרב"י ות"ה סי' ס"ט דאם נתמעכו לגמרי לאו במילתיה קיימו ומברך שהכל והרב"י פסק כהרמב"ם תמרים שמיעכן ביד ועשה מהן עיסה כו' דמשמע אפי' נתמעכו לגמרי מ"מ מברך בפה"ע ובת"ה השאלה לענין גודגניות מוויינקסלין שמבשלים ונימוחים לגמרי ומערבים בהן תבלין ודבש איך יברך והשיב אחר שהביא דברי רש"י דמשמע בתמרים אם נימוחו לגמרי מברך שהכל כ"ש גודגניות שמערבים בהם תבלין כו' (ולא הביא שם דעת הרמב"ם) אך בש"ע שכתב ולפ"ז ה"ה בלעטוורין כו' לא משמע דאיירי שעירב בהן תבלין והוי כמו תמרים ואח"ז הביא י"א לברך עליהן שהכל והוא דעת ת"ה הנ"ל. וכ' מ"א דנ"ל דרמ"א הכריע להביא דעת י"א לענין פווידל"א אבל לא לענין תמרים וכן נראה מדברי הלבוש. והחילוק ביניהן שבגודגניות כ' מ"א שנתבשלו ונימוחו לגמרי והיינו ע"י בישול שכן דרך הפווידל"א לבשל ועי"ז נימח ובתמרים כ' שנתמעכו לגמרי ולא כ' נתבשלו ונימוכו דאין דרך לבשלן אלא נתמעכו מיד וכ"ה ל' הרמב"ם שהעתיק המחבר תמרים שמיעכן ביד כו'. ולכן בגודגניות כיון שנימוחו ע"י בישול נתבטל צורתן ואינן ניכרים כלל תואר הפירות לכן אבדו ברכתן ומברך שהכל. משא"כ תמרים שלא נתבשלו אע"ג שמיעכן לגמרי ביד עד שנעשה עיסה. מ"מ עדיין רושם צורתן ניכרת שהן תמרים ולכן במלתייהו קיימי לברך בפה"ע וכ"מ בלבוש טעם חילוק זה ע"ש: וכ"מ סי' ר"ד שכתב אפי' הם כתושים ביותר ר"ל חבושים או וורדים או פירות שמרוקחים בדבש הדבש טפל ואפילו כתושים ביותר מברך עליהם כברכת הפירות אלמא אפי' כתושים ביותר במלתייהו קיימי. ורמ"א לא חלק עליו אלא דהתם מיירי דעדיין צורתן ניכרת וכמ"ש מ"א שם בשם של"ה ע"ש: וגם בת"ה אפשר דמודה בתמרים. אע"ג דראייתו לגודגניות הוא מדברי רש"י מ"ש בתמרים כנ"ל י"ל דכוונתו דהא רש"י אפי' בתמרים שנתמעכו לגמרי ס"ל לברך שהכל עכ"פ קיי"ל כוותיה בגודגניות דעדיפא או מטעם הנ"ל או משום שמערבין בהן תבלין ודבש כנ"ל או משום דאפשר תמרים יותר דרכן למעכן מגודגניות וכמו שחילק אח"ז בין גודגניות לבשמים אף ע"ג שהת"ה לא הביא כלל דעת הרמב"ם: וגם בגודגניות שנתבשלו כו' ר"ל דאפי' בגודגניות לא ברירא ליה לת"ה לברך שהכל א"כ י"ל דבתמרים מודה לברך בפה"ע: וברוקח כו' כתושים ומבושלים הרי דס"ל אפילו מבושלים ונימוחים לגמרי מ"מ מברך בפה"ע א"כ עכ"פ בלא נתבשלו י"ל בפה"ע. והט"ז כתב לברך גם על גודגניות בפה"ע:
יג סָעִיף ט (ס"ק כ) סופו כו' שמברכים עליו בפה"ג ודי כשהוא בוסר דנחתינן חד דרגא לברך עליו בפה"א משא"כ סופי ענבים דעל משקה היוצא מהן מברך שהכל. ולא עדיף הסופי מן המשקה:
יד סָעִיף י (ס"ק כג) טעם כו' מאלו סחט הפרי עצמו דמבואר בסעיף ח' בדבש וכל משקים היוצאים מפירות דמברך שהכל: (ס"ק כד) ויוצא כו' מיהו אם אכל תחלה הפרי ר"ל תאנים או צמוקים ובירך עליו בפה"ע ולדעת הרא"ש כבר נפטר בברכת בפה"ע שבירך ולרשב"א לא יצא ואיך יצא ידי ספק לכן ישתה ד"א שברכתו שהכל ויכוין לפוטרו:
טו סָעִיף יא (ס"ק כה) ישתה מים דמ"ת לא פטור כו' ר"ל דלא תיקשי למה צריך לשתיית מים אפ"ת כהרשב"א שברכתו אחרונ' היא בורא נפשות הא קי"ל בסי' ר"ח אם אכל ענבים או תאנים שברכתן אחרונה מעין ג' על העץ ועל פרי העץ ואכל גם תפוחים שברכתן בורא נפשות אין צ"ל בורא נפשות דנפט' בברכת אחת מעין שלשה דשא"ה דתפוחים ג"כ פרי עץ לכן נפט' בברכת על העץ ועל פרי העץ משא"כ מי תאנים לדעת הרשב"א דלאו פרי נינהו:
טז סָעִיף יא (ס"ק כו) ובורא נפשות ובאגודה כו' ר"ל שמלשון ש"ע משמע דאם י"ל לברך ברכה א' מעין ג' וברכת בורא נפשות יקדים לברך ברכה מעין ג'. וכן מסתב' שמעין ג' היא תשובה ומבוררת יותר מבורא נפשות ובאגודה כ' איפכא. שאכל פרי כו' דבהכי מיירי שם האגודה: ונסתפק כו' אבל אנו קיי"ל דליכא ספיקא ובודאי לא נפטר כמ"ש סי' ר"ח. אבל לאגודה דנסתפק לכן יברך תחלה בורא נפשות דאי יברך תחל' מעין ג' יהיה אחר זה ספק אי יברך שוב בורא נפשות אבל הכא דליכא ספק לכ"ע ודאי דמודה אגוד' לברך תחלה מעין ג' שהיא ברכה מבוררת וחשובה: ואם שתה אותה לבדה ר"ל שאין לו פרי מז' מינים להוציא נפשי' מפלוגתת הרשב"א והרא"ש פסק בכ"ה לברך בורא נפשות ומ"א כ' דצ"ע כיון דלהרא"ש אינו יוצא בברכות בנ"ר איך יכניס א"ע בספק ברכה לבטלה:
יז סָעִיף יא (ס"ק כז) ואם משך כו' וכ"מ בסימן רע"ב לענין קידוש: ועוד דביו"ד סי' קכ"ג לענין יי"נ: ואע"ג דגבי יין בעי המשכה שאין נגיעת עכו"ם אוס' ביין עד שהמשיך היין מן החרצנים:
יח סָעִיף יא (ס"ק כח) וברכת כו' ועבי"ד והטעם כתב שם הש"ך ס"ק כ"ב בשם תשובת ר"ל חביב וז"ל דכח הפרי העומד בתוכן נותן טעם חזק כ"כ וה"ה כיין גמור עכ"ל:
יט סָעִיף יג (ס"ק ל) אגוז כו' ול"נ טור דמ"מ האגוז עיקר והדבש בא לתקנו:
כ סָעִיף טו (ס"ק לב) הצוקר דמי למי פירות. עיין בט"ז שכ' בשם הטור שהקשה ע"ז דל"ד לדבש כו' אבל אלו קנים שאין ראוים לאכילה ועיקר נטיעתן ע"ד הדבש כו' ובבית יוסף כ' ע"ד הטור שהם דברי טעם ואעפ"כ כיון דפלוגתא הוא יברך שהכל ובכ"מ כ' אלו היו הקנים נמצא' כו' כמ"ש הט"ז לא נתכוין לישב בזה דברי הרמב"ם דלפ"ז ניחא דעיקר פריין הוא למוצצן. אבל הצוקר דומה לדבש כיון דעיקר נטיע' לשם מציצה ויברך על הצוקר שהכל. אך מ"מ אם מוצץ הקנים דזה פריין ראוי לברך בור' פרי העץ. והרמב"ם משמע דס"ל דאפי' מוצצן מברך שהכל אם כן בזה יפה דיבר הטור. אבל במ"ש הטור שהקנים אין ראוים לאכילה ועיקר נטיעתן ע"ד הדבש ע"ז כתב בכ"מ דליתא ואלו היה הקנים נמצאות כו':
כא סָעִיף יח (ס"ק לה) רטובים כו' וזנג"ביל אינו עיקר הפרי. טור ועיין בב"ח בזה שהקשה אדרב' הוא עיקר הפרי ואף על פי כן ראוי לברך בפה"א וז"ל לכאורה קשה הלא זנגבי"ל הוא אינגב"ר ולפי הנשמע הוא השורש שתחת הקרקע ואין שם פרי אחר אלא אותו השורש. ופשיטא דאין לברך אלא בפה"א כו' עיין שם מ"ש:
א סָעִיף א ס"א בין כו'. ירושלמי פ' בתרא דפסחים ובשקלים וש"מ דמבושל וקונדיטין יין גמור הוא ויוצאין בו ידי ד' כוסות ומקדשין עליו ועיין תוס' דב"ב צ"ז א' ד"ה אלימא כו' ובפסחים ק"ט ב' ד"ה ארבעה כו' ועמ"ש בסי' ער"ב ס"א: דהיינו כו'. כמ"ש בפסיקתא פ' יתרו בפ' בחודש השלישי: ואם נתערב כו'. מתניתין מ"ד א' כל שהוא עיקר כו' ועסי' ר"ד סי"ב אבל לא נראה דהא קי"ל כל חמרא דלא דארי עלי' תלת מיא לאו חמרא הוא והרי הוא רוב מים ואפ"ה מברכין בפה"ג אלמא דלא אזלינן בזה אחר רובו וממתני' אין ראיה דמתני' לא איירי כלל בנתערב אלא שאוכל כ"א בפ"ע ואינו אוכל הטפל אלא בשביל העיקר:
ב סָעִיף ב ס"ב הבוסר כו'. ספ"ז דכלאים מאימתי תבואה כו' ועבפ"ב דעירובין כ"ח ב' ועתוס' דברכות ל"ו ב' ד"ה שיעורו כו' וכמש"ש למימרא דאביונות כו' ר"נ ס"ל כר"י כו' ובשאר כו': ומתוך כו'. כמ"ש מ' א' בירך על פירות כו'. הרא"ש ועיין תוס' שם ד"ה ר"י כו' ועס"ח בהג"ה: ובלבד כו'. כמש"ש בפלפלי וזנגבילא: וי"א כו'. שם ובה"א כו' אבל הרא"ש כ' וכל האילן משיוציאו וכ' בד"ה הטעם דאין ללמוד לענין זה משביעית לענין ברכה דהא חרובין אף משישרשרו מרים הן ואינן ראוין לאכילה וז"ש בש"ע ובלבד כו'. ודבריו דחוין דא"כ כ"ש משיוציאו אינו אוכ' עדיין שהוא קודם שיעורא דמשישרשרו ונראה שגם הרא"ש ס"ל כן שחרובין משישרשרו אלא דלא הזכיר רק שארי אילנות כמו סיום דברי ב"ה ושאר האילנות משיוציאו ע"ש ברא"ש פ"ו דברכות ס"ה אבל צ"ע על עיקר הדין דמה ענין זה לשביעית דהא אפי' בשביעית אסור לאכול עד שיעשה אוכל דהיינו שיבואו לעונת המעשרות דאז הוי פרי אבל *שביעית אינו תלוי בפרי ויותר נראה שתלוי בזמן חיוב מעשר דהוי פרי אף לענין ברכה: גרעיני כו'. עתו' שם ד"ה קליפי כו':
ג סָעִיף ג ס"ג ואם כו'. הרא"ש שם וכנ"ל אבל הרשב"א חולק על תוס' וכ' אדרבה לא חשיבי פירי מדהוצרך לרבות מאת הטפל כמו קליפין וכ' ואגרעינין מרים לא מברך כלל ולאו אדעתא דידהו נטעי להו ואי מתקן כו' כמ"ש בש"ע וצ"ע דהרכיב דעת התוס' והרשב"א ועמ"א ודאי דמ"ש ואם מתקן כו' הוא דעת הרשב"א דפליג על התוס' והעיקר נראה כדעת הרשב"א דכן סתם מתני' דפי"א דתרומות ובבכורים ובעוקצין דגרעינין אינן פרי כלל ועוד ראיה דהא ברבעי וע"כ הא דאסור בערלה מכח ריבויא דקרא את כו' וכן עיקר:
ד סָעִיף ד ס"ד אינו כו'. רש"י שם והרי"ף וש"פ: אם הוא חושש כו' ערש"י שם ד"ה החושש כו' וכ"ד הר"ר יוסף והטור שאינו תלוי בחושש בגרונו אלא אם נותן בו שמן הרבה או לא אבל דעת בה"ג והרמב"ם והרשב"א וש"ע דלא תליא בהרבה אלא בחושש או לא כפשטא דגמ': שהכל. אע"ג דשם ל"ט א' אמרינן מין דסילקא כסילקא מ"מ כיון דלשתי' מברך שהכל כמ"ש תוס' שם ל"ח א' סד"ה האי ובד"ה יהא כו':
ה סָעִיף ה ס"ה שקדים כו' כשהם כו'. כמו בפוגלא ל"ו א' ואע"ג דלענין מעש' קי"ל כמ"ד דז"וז פטורים כמ"ש בספ"ק דחולין מ"מ יש לחלק לענין ברכה הרא"ש ע"ש ודבריו צ"ע וע' מע"מ ומ"מ הדין אמת כמו בפוגלא: גדולים כו'. וכמ"ש לענין מעש' לד"ה וכנ"ל ס"ב: ואם מתקן כו'. כמ"ש בעירובין כ"ח ב' מי איכא למ"ד כו' וכ"ז לענין ברכה ועתוס' שם ד"ה א"ב כו' אבל ראוי למתקן לאו כלום הוא לענין ברכה ועיין רש"י שם ד"ה ויכול כו' אבל כו' וכן לענין ברכה כנ"ל:
ו סָעִיף ו ס"ו צלף כו'. עיין תוס' שם ד"ה והלכתא כו' והיה כו' וכן הקשה הרא"ש. ולי נראה דלכאורה י"ל מאי פריך שם וליעבד מר כב"ש כו' הא אמר שם קמ"ל כל המיקל כו' משא"כ לב"ש דאינו מיקל אלא בח"ל וצ"ל דלכך לא אמר אלא כר"ע דמיקל ודעתו סתם כדברי המיקל ולא משום המיקל בארץ וז"ש והלכתא כמר בר רב אשי ולא כרב יהודה ועי"ד סי' רצ"ד ס"ג. ול"ח פי' לתרץ קושיית תוס' דה"ק מדלגבי ערלה כו' ר"ל כיון דמספקא לן ואזלינן לחומרא בא"י ולקולא בח"ל דלכן המיקל בארץ כו' משום דספקו בח"ל מותר וה"ה לענין ברכה דקי"ל כדברי המיקל דספק ברכות להקל וכמש"ל דז"ש כר"ע דמיקל:
ז סָעִיף ז ס"ז וי"א כו'. כפירש"י שם סד"ה טרימא כו' ואינו מרוסק וכ"כ הטור וחולקין על הרמב"ם וש"ע שכ' ועשה מהן עיסה:
ח סָעִיף ח ס"ח הזב. דלא כה"ג ועיין רא"ש שם ואפשר דטעמא דגאון כו' אבל תוס' כתב בפשיטות שלא כה"ג וכ"ד הרמב"ם ולכן כתב הטור הזב. ב"י: וכן כו'. שם כמאן כו' וז"פ חוץ כו' כמ"ש במתני' שם יעיין תוס' שם ד"ה האי כו':
ט סָעִיף ט סופי כו'. טור בשם רמ"מ ואף שהטור חלק עליו ודעתו לברך בפה"א כמו בבוסר דעת הש"ע כרמ"מ ועמ"א וכ"כ הב"ח וכ' דלא עדיפי מנובלות וכמש"שו: וכן כו'. מתני' שם מ' ב': שהם כו'. גמרא שם א"ד בשלמא כו' אלא בנובלות כו': שבשלם כו'. רש"י שם אבל הרמב"ם ותר"י והר"ש בפ"א דערלה ובפ"א דדמאי והרא"ש שם וכל המפרשים פירשו שאינן מתבשלין באילן וכ"כ הטור בר"ס ר"ד ואשתמיטתיה להב"י שהשיג בר"ס זה על הרי"ו וזהו דעת הרמ"מ בסופי ענבים וכ"ד הרמב"ם וע' סט"ו וכן פירש הערוך פגין שאינן נכשרין לאכילה וכומרין אותן בעפר להתבשל וב"ח בסי' ר"ד והביאו מ"א שם ס"ק ב' שגה בזה שסובר שרמב"ם וטור פי' תמרי דזיקא והוא טעות גדול דבגמרא אמרינן דלכ"ע בפה"ע ואם איתא לימא כה"ג קוד' בישולו אלא כמש"ל וכמ"ש בב"מ ע"ד א' מחוסר מכמר כו' ושם פ"ט ב' לא יכמור באדמה כו' והב"י בי"ד סי' רצ"ד ס"א כ' והתמרים כו' וזה אינו בשום מקום וע"ש ומש"ש:
י סָעִיף י ס"י פירות כו'. והרא"ש כו'. כמש"א ל"ט א' מיא דכולהו כו' ול"ד למ"ש בס"ח על כו' דשם אין טעם הפרי במשקה וזיעה בעלמא הוא משא"כ בבשלן וז"ש ומיא כו' אבל הרשב"א כ' דשם אין דרכן למשלקנהו ולא למסחטנהו משא"כ בירקות דרוב אכילתן ע"י שליקה ועמ"א: מי שריית כו'. ע' תוס' מ' ב' ד"ה ור"י כו':
יא סָעִיף יא ס"יא אבל בברכה כו'. לפי שהרא"ש מסתפק בזה שכ' ואפשר שאם כו' כמ"ש בס"י וה"ה בשרייה דהא כבוש כמבושל: ואם כו'. דאז נקרא יין לענין יי"נ כמ"ש בע"ז נ"ה ועי"ד סי' קכ"ג סי' ז' ועמ"א:
יב סָעִיף יב סי"ב כל כו'. עתוס' ל"ח ב' ד"ה משכחת כו' ועמ"ש בסי' ר"ה ס"א: אגוז כו'. ע"ש:
יג סָעִיף יג סי"ד אגוז רך כו'. כ"כ ב"י דמ"ש תוס' שם וש"פ ואגוז שמטוגן כו' היינו אגוז גמור כמ"ש בסי"ג אבל זה דמיא לקורא שם ל"ו א' ושקדים הרכים שכ' התוס' שם ד"ה לא כו' וז"ש וכן כו':
יד סָעִיף טו ס"טו על הסוקאר כו'. אבל תוס' שם ל"ו ב' ד"ה ברטיבא כו' כתבו ועל צוקרו כו' בפה"ע וכ"כ הרא"ש וש"פ והגאונים ובעל הלכות גדולות ומרדכי לברך על הצוקר בפה"ע והרמב"ם השיב עליהן מדבש תמרים וכ"ש הוא שהרי נשתנה ע"י האור ודעתו כדע' הרשב"א דס"י אבל הטור דחה דבריו והשיב עליו דתמרים פירא הן ונטעי להו אדעת' לאוכלם הלכך כשנשתנו נשתנית ברכתן וכן כל הפירות חוץ יין ושמן אבל משא"כ אלו שאינן ראוין לאכילתן ועיקר נטיעתן ע"ד הצוקר וזה פריין ובכ"מ דחה דברי הטור ודבריו תמוהין וגם הט"ז הקשה עליו גם הג"מ בשם מהר"מ השיג עליו ודעת הגאונים עיקר: וכן המוצץ קנים כו'. שם ברמב"ם ותלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל דלהגאונים יברך בפה"א. שם:
טו סָעִיף טז ס"טז על פלפל כו'. כ"כ הרי"ף והרמב"ם ורה"ג אבל הרא"ש והרשב"א והראב"ד כ' בפה"ע וכן עיקר: ועל כו'. תוס' ד"ה הנ"ל ונלמד מהנ"ל:
טז סָעִיף יח סי"ח כל הפירות כו'. כמ"ש בצלף כו': ואם כו' כנ"ל: בפה"א. כיון שיוצא בדיעבד וז"ש ל"ז א' א"ל ר"ג עקיבא כו' ולכאורה תמוה דלטעמיך יכניס עצמו במחלוקת החכמים אלא דר"ל כמ"ש בספ"א דאפי' בירך בדנהמא יצא וכמ"ש ס"י והשיב לו יחיד ורבים כו' והוי ודאי מעין ג': ואם כו'. כנ"ל סי"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.