Shulchan Aruch, Orach Chayim 204 — שולחן ערוך, אורח חיים רד
א עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, כְּגוֹן: בְּשַׂר בְּהֵמָה, חַיָה וְעוֹף, דָּגִים, בֵּיצִים, חָלָב, גְּבִינָה, וּפַת שֶׁעִפְּשָׁה, וְתַבְשִׁיל שֶׁנִּשְׁתַּנָּה צוּרָתוֹ וְנִתְקַלְקֵל, וְנוֹבְלוֹת שֶׁהֵם תְּמָרִים שֶׁבִּשְּׁלָם וּשְׂרָפָם הַחֹם וְיִבְּשׁוֹ, וְעַל הַגּוֹבַאי, וְעַל הַמֶּלַח, וְעַל מֵי מֶלַח, וְעַל הַמָּרָק, וְעַל כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת, וְעַל קוֹרָא שֶׁהוּא. הַגָּה: הָרַךְ הַנִּתְוַסֵּף בָּאִילָן בְּכָל שָׁנָה שֶׁקּוֹרִין (טוּר) פלמיטו, וְעַל לוּלָבֵי גְּפָנִים, וְעַל שְׁקֵדִים מְתוּקִים שֶׁאוֹכְלִים אוֹתָם כְּשֶׁהֵם רַכִּים בִּקְלִפֵּיהֶם, וְעַל חֲזִיז וְהוּא שַׁחַת, וְעַל קָרָא חַיָּה, וְעַל קִמְחָא דְּשַׂעֲרֵי, וְעַל שֵׁכַר תְּמָרִים וְשֵׁכַר שְׂעוֹרִים, וְעַל מֵי שְׂעוֹרִים שֶׁמְּבַשְּׁלִים לַחוֹלֶה, וְעַל עִשְׂבֵּי דְּדַבְּרָא שֶׁאֵינָם נִזְרָעִים, וְעַל שֶׁבֶת שֶׁקּוֹרִין אניט"ו ר"ל אני"ס, וְעַל כַּמּוֹן וְכַסְבָּר דִּלְטַעֲמָא עֲבִידֵי וְלֹא לַאֲכִילָה, וְעַל הַחֹמֶץ שֶׁעֵרְבוֹ בְּמַיִם עַד שֶׁרָאוּי לִשְׁתּוֹת מְבָרֵךְ: שֶׁהַכֹּל.
ב עַל הַחֹמֶץ לְבַדּוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּלוּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיקוֹ.
ג רֵיחֵיהּ חָלָא (פי' חֹמֶץ) וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא, חַמְרָא הוּא וּמְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.
ד כָּל שֶׁבְּנֵי אָדָם נִמְנָעִים לִשְׁתּוֹתוֹ מִפְּנֵי חֲמִיצוּתוֹ, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן אֶלָּא שֶׁהַכֹּל.
ה שִׁמְרֵי יַיִן, מִבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן; נָתַן בָּהֶם מַיִם, אִם נָתַן שְׁלֹשָׁה מִדּוֹת מַיִם וּמָצָא אַרְבָּעָה, הֲוָה לֵיהּ כְּיַיִן מָזוּג וּמְבָרֵךְ: בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְאִם מָצָא פָּחוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן, קִיוּהָא בְּעָלְמָא הוּא וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא שֶׁהַכֹּל; וְהַיְנוּ בַּיֵּינוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ חֲזָקִים, אֲבָל יֵינוֹת שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָן חֲזָקִים כָּל כָּךְ, אֲפִלּוּ רָמָא תְּלָתָּא וַאֲתָא אַרְבָּעָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן; וְנִרְאֶה שֶׁמְּשַׁעֲרִים בַּשִּׁעוּר שֶׁמּוֹזְגִים יַיִן שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם. הַגָּה: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הַיַּיִן אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בַּמַּיִם, כִּי אָז וַדַּאי בָּטֵל (אָגוּר).
ו תֶּמֶד שֶׁעוֹשִׂים מֵחַרְצַנִּים שֶׁנּוֹתְנִים עֲלֵיהֶם מַיִם, דִּינָם כִּשְׁמָרִים; וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁנֶּעֶצְרוּ בַּקּוֹרָה, אֲבָל אִם לֹא נִדְרְכוּ אֶלָּא בָּרֶגֶל אֲפִלּוּ נָתַן שְׁלֹשָׁה מִדּוֹת מַיִם וְלֹא מָצָא אֶלָּא ג' אוֹ פָּחוֹת, מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן שֶׁיַּיִן הוּא וְהַמַּיִם נִבְלָעִים בַּזַּגִּים וּבְמַה שֶּׁיּוֹצֵא יֵשׁ בּוֹ יַיִן מְרֻבֶּה. הַגָּה: זַגִּים שֶׁנָּתְנוּ עֲלֵיהֶם תְּאֵנִים לְחַזֵּק כֹּחַ הַיַּיִן, אַף עַל פִּי שֶׁהַזַּגִּין הָרֹב מִכָּל מָקוֹם כָּל כֹּחַ הַתְּאֵנִים בַּמַּשְׁקֶה וְאֵין לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתַּשְׁבֵּ"ץ).
ז הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל וּלְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת; אֲבָל אִם חֲנַקְתֵּיהּ אוּמְצָא, וְשׁוֹתֶה מַיִם לְהַעֲבִיר הָאוּמְצָא, אֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְאַחֲרָיו.
ח כָּל הָאֳכָלִין וְהַמַּשְׁקִין שֶׁאָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה לִרְפוּאָה, אִם טַעֲמָם טוֹב וְהַחֵךְ נֶהֱנֶה מֵהֶם, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם תְּחִלָּה וָסוֹף. הַגָּה: אִם אֲנָסוּהוּ לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת, אַף עַל גַּב דְּהַחֵיךְ נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו, הוֹאִיל וְנֶאֱנַס עַל כָּךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד וְהָרא"ה).
ט אָכַל מַאֲכָל אוֹ מַשְׁקֶה שֶׁל אִסוּר מִפְּנֵי הַסַכָּנָה, מְבָרֵךְ עָלָיו תְּחִלָּה וָסוֹף.
י דְּבַשׁ דְּבוֹרִים הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר דְּבַשׁ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא שֶׁהַכֹּל.
יא חַבּוּשִׁים אוֹ גינדא"ש אוֹ וְרָדִים וּשְׁאָר מִינֵי פֵּרוֹת וַעֲשָׂבִים שֶׁמְּרַקְּחִים בִּדְבַשׁ, הַפֵּרוֹת וְהָעֲשָׂבִים הֵם עִקָּר וְהַדְּבַשׁ טָפֵל, אֲפִלּוּ הֵם כְּתוּשִׁים בְּיוֹתֵר, הִילְכָּךְ מְבָרֵךְ עַל חַבּוּשִׁים וגינדא"ש בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; וְעַל עֲשָׂבִים, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה; וְעַל שֶׁל וְרָדִים, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. הַגָּה: וְכָל מִרְקַחַת שֶׁאֵין בְּרִיאִים רְגִילִין בּוֹ אֶלָּא לִרְפוּאָה, מְבָרְכִין עָלָיו שֶׁהַכֹּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרא"ה).
יב כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה, מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה; וְכָל דָּבָר שֶׁמְּעָרְבִין אוֹתוֹ לְדַבֵּק, אוֹ כְּדֵי לִתֵּן רֵיחַ, אוֹ כְּדֵי לִצְבֹּעַ הַתַּבְשִׁיל, הֲרֵי זֶה טְפֵלָה; אֲבָל אִם עֵרֵב כְּדֵי לִתֵּן טַעַם בַּתַּעֲרוֹבוֹת, הֲרֵי הוּא עִקָּר; לְפִיכָךְ מִינֵי דְּבַשׁ שֶׁמְּבַשְּׁלִים אוֹתָם וְנוֹתְנִים בָּהֶם חֲלֵב חִטָּה כְּדֵי לְדַבֵּק, וְעוֹשִׂים מֵהֶם מִינֵי מְתִיקָה, אֵינוֹ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהַדְּבַשׁ הוּא הָעִקָּר. הַגָּה: וְנִרְאֶה דְּהָא דְּאִם עֵרֵב כְּדֵי לָתֵת טַעַם בַּתַּעֲרוֹבוֹת שֶׁהוּא עִקָּר, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַמָּשׁוּת מִן הַדָּבָר הַנּוֹתֵן טַעַם וְדָבָר חָשׁוּב, אֲבָל בְּשָׂמִים שֶׁנּוֹתְנִין לְתוֹךְ הַמִּרְקַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהֵם לִנְתִינַת טַעַם, אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם דִּבְטֵלִין בְּמִעוּטָן אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִין טַעַם; לָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ רַק עַל הַמִּרְקַחַת וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁבָּהֶן.
יג כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְסֻפָּק בְּבִרְכָּתוֹ, יְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ופת שעיפשה - ונתקלקל קצת עי"ז דאלו נתקלקל לגמרי ולא חזי לאכילת אדם אין מברכין עליו כלל וכדלקמיה לענין תבשיל: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) ונתקלקל - מיירי ג"כ שנתקלקל קצת ולא לגמרי דאל"ה אפילו שהכל לא שייך לברוכי [ב"י]: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) שבשלם ושרפם וכו' - היינו ע"י שריפת החום נתבשלו ונתייבשו ונשתנו לגריעותא ועיין מה שכתבנו לעיל בסי' ר"ב ס"ט במ"ב ובה"ל: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ועל הגובאי - הוא מין חגב טהור ולאפוקי מר' יהודה דאמר שם במשנה כל שהוא מין קללה [שעל הקללה הם באין] אין מברכין עליו: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) ועל המלח - הואיל ויש לו מזה עכ"פ הנאה קצת כשנותן לתוך פיו: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) ועל המרק - של בשר דאלו של פירות וירקות תליא בפלוגתא עיין בסימן ר"ב סעיף י' וי"א: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) כמהין - אותן שמצויים תחת הקרקע ונבראין משומן הארץ ופטריות גדילים על העצים: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) שהוא הרך - של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה הנוסף בשנה זו רך וחזי לאכילה ובשנה שניה מתקשה ונעשה כעץ: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) הניתוסף וכו' - דאע"ג דגידולו מן הארץ אפ"ה לא מברכינן עליה אפי' בפה"א אלא שהכל דלא נטעי אינשי האילן אדעתיה למיכל את הקורא כשהוא רך דממעט ענפי האילן אלא שיתקשה ויעשה עץ ויגדל פרי. כתב הט"ז דקטניות רטובין בשל גנות שנזרעין ע"ד לאכול חיין מברך בפה"א אפילו על השרביטין לבד דע"מ כן נזרעו אבל של שדות שדרכן להניחן עד שיתייבשו ולאוכלן מבושלין מברך על הקטניות כשהן חיין אפילו כשהן רטובין שהכל ואם בשלן בפה"א ובפמ"ג מפקפק מאד על דבריו וכן דעת הרבה אחרונים דאין לחלק בין קטניות לקטניות ולעולם מברך עליהן כשהן רטובים בפה"א וכן מנהג העולם [שע"ת] אמנם לענין השרביטין יש דעות בין האחרונים כשאוכלן לבדן בלא הקטניות אם יברך עליהן בפה"א או שהכל וע"כ טוב לכתחלה ליזהר שיאכלן עם הקטניות ויברך על הקטניות לבד בפה"א ולא יברך עוד על השרביטין ואם אירע שאוכל השרביטין לבד יברך שהכל: ש"ע סָעִיף א
י (י) לולבי גפנים - גם בזה הטעם כמו בקורא: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) מתוקים - ושקדים מרים עיין לעיל בסימן ר"ב ס"ה: ש"ע סָעִיף א
יב (יב) כשהם רכים בקליפיהם - ואף דקיי"ל לעיל בסימן ר"ב ס"ב בשארי כל האילנות דמשיוציאו שום פרי חשיב תיכף פרי שאני התם דהוא נהנה מגוף הפרי שנוטעין אותו מחמתו אבל הכא בשקדים מתוקים בקטנותם אינו נהנה מן הפרי רק מהקליפה החיצונה ולא נטעי להו אינשי אדעתא דקליפה אלא אדעתא דגרעיניהן כשיתבשלו ודמי לקורא הנ"ל: ש"ע סָעִיף א
יג (יג) שחת - תבואה שלא הביאה שליש וחזי לאכילה ומשום דלא גמר פירא נחית חד דרגא מפה"א לשהכל וה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא וחזי לאכילה שהכל [מ"א וש"א]: ש"ע סָעִיף א
יד (יד) חיה - שהוא טוב מבושל יותר מחי וע"כ כשאוכלה חי נשתנית ברכתו לשהכל וכדלקמן בסימן ר"ה ס"א: ש"ע סָעִיף א
טו (טו) קימחא דשערי - אפילו הנעשה משבלים שמיבשין דטובים לאכילה קצת ול"ד דשערי דה"ה קמח של כל ה' מיני דגן כמבואר לקמן בסי' ר"ח ס"ה והאי דנקט דשערי דסד"א הואיל וקשה לתולעים שבמעים לא יברך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי [גמרא]: ש"ע סָעִיף א
טז (טז) ושכר שעורים - הואיל והוא צלול ועומד לשתיה אינו נחשב בכלל תבשיל של ה' מיני דגן שיברך בורא מיני מזונות שאין מברכין במ"מ אלא על מאכל כמ"ש בסימן ר"ח ס"ו ומשמע בתוספות דף ל"ח ד"ה האי דאפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס ג"כ לא מברכינן עליה אלא שהכל נ"ב: ש"ע סָעִיף א
יז (יז) ועל מי שעורים וכו' - ג"כ מטעם הנ"ל שלא נעשה כ"א לשתיה: ש"ע סָעִיף א
יח (יח) עשבי דדברא וכו' - ואפילו הם טובים לאכול כמו עשב שקורין [שצאוו"ע] שהן עלים חמוצים ואפי' לאחר שבשלם שהוא מאכל שרים מברכין שהכל דאינו חשוב כ"כ לפרי אבל על שאלאטען וכיו"ב שנזרעו מברכין בפה"א [ח"א]: ש"ע סָעִיף א
יט (יט) שאינם נזרעים - ודוקא בעשבים דאינם חשובין מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלא זריעה אבל פירות שהן טובים למאכל אפילו גדלים ביערים מאליהן כמו פזימקע"ס וכדומה יש לברך עליהן בפה"א: ש"ע סָעִיף א
כ (כ) ועל כמון - קימ"ל. וכסבור אליינדר"י בלעז: ש"ע סָעִיף א
כא (כא) דלטעמא עבידי וכו' - ומיירי בין ברטובין ובין ביבשין. וכן אם רקחן בדבש נמי שהכל [א"ר ופמ"ג]: ש"ע סָעִיף א
כב (כב) ולא לאכילה - אכן אם שלק את האני"ס מברך על מימיו בפה"א דלהכי קיימא להטעים דבר המתבשל בו: ש"ע סָעִיף א
כג (כג) עד שראוי לשתות - דאף דמתחלתו היה יין כיון שנשתנה ונעשה חומץ אבד מעלתו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
כד (כד) אינו מברך - ודוקא בחומץ חזק שנתחמץ כ"כ שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ אבל בחומץ שאינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
כה (כה) ריחיה חלא וכו' - סעיף זה וסעיף ד' באו לבאר אודות יין שהתחיל להתקלקל ומטבעו שמתחלה מתקלקל ריחו ואח"כ טעמו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כו (כו) כל שבני אדם וכו' - היינו בשלא נעשה עדיין טעמיה חלא גמורה רק שהתחיל טעמיה להתחמץ קצת עד שבני אדם נמנעין לשתותו מפני זה ברכתו שהכל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כז (כז) שמרי יין - היינו בשלא נתן עליהם מים אלא שתה אותם גופא ומפני שיש בהם לחלוחית יין מברך בפה"ג. ואף דשמרים אזוקי מזיק אפשר דמיירי שמצץ רק הלחלוחית מהם: ש"ע סָעִיף ה
כח (כח) שלשה מדות וכו' - מיירי בשמרים של ענבים שדרכו אותן שנעשה בלי תערובות מים אבל ביין צמוקים שלנו שנשרה מתחלה הצמוקים עם מים א"כ גם בלחלוחית יין שיש בהשמרים מעורב מתחלתו הרבה מים וכשנותן עוד מים בודאי נתבטל כח היין שהיה בו תחלה: ש"ע סָעִיף ה
כט (כט) ואם מצא פחות וכו' - ודוקא בשמרים ומשום דלחלוחית יין שיש בהן אינו חשוב כ"כ אבל יין גופא שיצא מדריכת ענבים אם שפך עליהם מים אפי' יותר משלשה חלקי' עד קרוב לששה ג"כ יין גמור הוא וכדלקמי' בהג"ה ובעינן רק שיהיה בו טעם יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה זו ודרך בני אדם לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו דאל"ה אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם: ש"ע סָעִיף ה
ל (ל) אלא שהכל - ואחריו ברכת בנ"ר: ש"ע סָעִיף ה
לא (לא) ובלבד שלא יהא וכו' - דברי הג"ה אין לו ביאור דהמחבר הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית יין ואפילו אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה הלא פחות מרביעית יין בודאי לא מהני אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים ומהרמ"א משמע דמהני עד קרוב לששה חלקים מים ובאמת דדברי האגור לא קאי על שמרים דבשמרים השיעור כמו שכתב המחבר והוא מיירי ביין ענבים גופא כשמוזגו עם מים דעד קרוב לששה שם יין עליו וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ה
לב (לב) כי אז וכו' - ואם היין יותר מאחד מששה במים שם יין עליו ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין ודרך בני אדם לשתות יין במזיגה כזו וכנ"ל בסוף סקכ"ט ודע דדברי הג"ה זו מיירי ג"כ ביין חי שנעשה מתחלה בלי תערובת מים ולכך ראוי שיתוסף עליו אח"כ הרבה מים ויהיה שם יין עליו אבל ביין צמוקים שלנו שנתערב מתחלה הצמוקים בהרבה מים אין שייך כלל אח"כ מזיגה כזו ואפילו פחות מזה מתבטל שם יין עי"ז ועיין לקמן בסי' רע"ב במ"ב סקט"ז ששם נתבאר היטב דין זה: ש"ע סָעִיף ה
לג (לג) ודאי בטל - אפילו יש בו טעם יין ואף דבעלמא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא הכא לא חשיב טעם דכקיוהא בעלמא דמי. ואם נתערב יין בשאר משקין עיין לעיל בסימן ר"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב מש"כ שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
לד (לד) שעושים מחרצנים וכו' - היינו לאחר שנסחט היין מהענבים נותנים מים על החרצנים לקלוט טעם היין שנשאר בהם וזהו הנקרא תמד: ש"ע סָעִיף ו
לה (לה) כשנעצרו בקורה - ועי"ז יצא מהענבים כמעט כל הלחלוחית שבהם: ש"ע סָעִיף ו
לו (לו) מברכין עליו בפה"ג - שדינם כצמוקים ומ"מ דוקא כשיש בו טעמו של יין וריחו וכנ"ל בסקל"ב לענין יין שנתערב במים: ש"ע סָעִיף ו
לז (לז) זגים וכו' - ר"ל שאחר שהוציאו היין מן הענבים ונשארו הזגים נתן עליהם תאנים או שאר פירות לחזק כח היין הנשאר בהם ולהוסיף באדמימותו [תשב"ץ]: ש"ע סָעִיף ו
לח (לח) כל כח התאנים וכו' - דהתאנים היה בהם כל כחם שלא נתמצו מקודם והזגים אע"פ שהם הרוב הרי יצא מהם כבר עיקר הלחלוחית. ומסתברא דאפילו רמי תלתא ואתי ד' ויותר ג"כ לא מהני דלעולם אמרינן דעיקר המשקין הוא מהתאנים: ש"ע סָעִיף ו
לט (לט) ואין לברך בפה"ג - אלא שהכל דהוי כשכר תאנים דברכתו שהכל ועיין מ"א דלענין ברכה אחרונה יש להסתפק בזה דהתשב"ץ לא ברירא ליה סברא זו כ"כ ומספיקא פסק דמברך שהכל דיוצא בזה על כל דבר וע"כ לענין ברכה אחרונה יראה לשתות רביעית יין גמור ויברך על הגפן לפטור גם משקה זו: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
מ (מ) לצמאו - נראה דלאו דוקא לצמאו ממש אלא בסתמא כל שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברכה דאם אינו צמא כלל לא היה החיך נהנה ממנו: ש"ע סָעִיף ז
מא (מא) חנקתיה אומצא - שעמד לו דבר אכילה בגרונו: ש"ע סָעִיף ז
מב (מב) ושתה מים - דוקא מים שאין החיך נהנה מהם כ"א כששותה לצמאו אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה מהם אף שאין שותהו ואוכלו עכשיו כ"א להעביר האומצא חייב לברך עליו בתחלה וסוף כדלקמיה בס"ח. כששותה מים בבוקר לרפואה לא יברך ואם גם לצמאו יברך [סי' ר"י יעב"ץ]: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
מג (מג) אם טעמם טוב וכו' - ר"ל אע"פ שאינו תאב להם כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו כיון שעכ"פ החיך נהנה מהם ולאפוקי אם הם רעים שאין לו הנאה מזה אע"פ שמתרפא מהם אינו מברך כלל: ש"ע סָעִיף ח
מד (מד) מברך עליהם וכו' - עיין לקמן בסי"א בהג"ה מה שנכתב שם במ"ב: ש"ע סָעִיף ח
מה (מה) אע"ג דהחיך וכו' - ולא דמי למש"כ לקמיה בסעיף ט' באוכל איסור מפני הסכנה דמברך עליו כיון דעכ"פ נהנה אף דגם שם אכילתו ע"י אונס שאני התם דהאונס אינו על האכילה גופא משא"כ הכא שהאכילה גופא הוא ע"י אונס שאונסים אותו לאוכלו לא שייך בזה לחייבו לברך על הנאתו כיון שהוא בע"כ כן היא סברת הרמ"א והסכימו עמו הרבה אחרונים ויש חולקים ע"ז וס"ל דכיון שסוף סוף נהנה גרונו מזה חשיבא אכילה וצריך לברך ע"ז וכההיא דס"ט ועיין בח"א שהכריע דבפת אם אכל כדי שביעה דבהמ"ז שלו הוא מה"ת יברך: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
מו (מו) מפני הסכנה - כגון חולה שצריך לאכול מאכלות אסורות לרפואתו וכ"ש אם אוכל מאכל של היתר בזמן האיסור כגון חולה ביוה"כ דמברכין עליו וכדלקמן בסימן תרי"ח בסופו: ש"ע סָעִיף ט
מז (מז) מברך עליו - דכיון דסכנתא הוא התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו ואין זה בכלל שאר דבר איסור דקי"ל לעיל בסימן קצ"ו שאין מברכין עליו: ש"ע סָעִיף ט
מח (מח) תחלה וסוף - דאע"ג שברצונו לא היה אוכל דבר זה כ"א מחמת אונס חליו מ"מ כיון שכבר הוא חולה וחפץ להתרפאות במאכל ומשקה זה חשיבא אכילה שיש בה הנאה. ואם הוא דבר שנפשו קצה בזה א"כ אין החיך נהנה ממנו ואין צריך לברך ע"ז: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
מט (מט) דבש דבורים וכו' - דהוא בכלל דבר שאין גידולו מן הארץ [ב"י]: ש"ע סָעִיף י
נ (נ) הרי הוא כשאר דבש - דנתבאר בסי' ר"ב ס"ח דמברך עליו שהכל ולסימנא בעלמא נקטיה ובאמת אפילו החולקין בדבש תמרים מודו בדבש דבורים דאע"ג דהדבורים מכניסין מי פירות לתוך גופן ומוצצין מהן ועי"ז נעשה הדבש מ"מ אין טעם הפירות נרגש כלל בהדבש [ב"ח]: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
נא (נא) הם עיקר וכו' - דהדבש אינו אלא הכשר לדבר המרוקח שמכשירו ומתקנו לאכילה. וכן שקדים המחופין בצוקע"ר אף שהם מחופין לגמרי מברך בפה"ע דאף שצוקע"ר הרבה מהפרי הפרי עיקר [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף יא
נב (נב) כתושים ביותר - דוקא שניכר מהותו ותארו אבל אם נימוח לגמרי עד שנפסד צורתו העצמי מברך לכתחלה שהכל כמבואר לעיל סי' ר"ב ס"ז בהג"ה ע"ש ועיין לעיל סי' ר"ג ס"ז ובמ"ב שם: ש"ע סָעִיף יא
נג (נג) ורדים בפה"א - היינו רוזי"ן בל"א ואע"ג דפרי עץ הם שגדילים על האילן מ"מ כיון שאינן עיקר הפרי דזרע שלהם הם עיקר הפרי והעלים שמרקחין אותם הם הפרחים ע"כ מברך בפה"א וכן על הלוינדר"א בל"א מברך בפה"א דאע"פ שהלוינדר"א גדילים באילן דעיקר הפרי הם גודגדניות השחורות שגדלים באותו אילן ודומה ממש לדין ורדים [אחרונים] וא"ת כיון דורדים לא חזיא לאכילה לא חיין ולא מבושלין אלא א"כ הם מבושלים עם דבש א"כ הו"ל דבש עיקר וי"ל דאדרבה כיון שעיקר תיקון הורדים לאכילה אינו אלא עם דבש הו"ל דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הורד לאכילה והו"ל כפירות שאין נאכלין חיין שמברך עליהם אחר בישולם ברכה ראויה להם [כדלקמן בריש סימן ר"ה] ואין אנו אומרין שיברך עליהם שהכל מפני שהמים המובלעים בהם הכשירום לאכילה [ב"י]: ש"ע סָעִיף יא
נד (נד) אלא לרפואה וכו' - הטעם דאף דנהנה אין זה עיקר הנאתו כיון שאין הבריאים רגילין לאכול אותו בכך שעומד רק לרפואה: ש"ע סָעִיף יא
נה (נה) מברכין עליו שהכל - ועיין בבדק הבית שכתב שרוב הפוסקים חולקים ע"ז וכן הסכימו האחרונים דצריך לברך עליו ברכה הראויה לו כיון שעכ"פ נהנה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
נו (נו) על העיקר וכו' - עיין לקמן סימן רי"ב שם מבואר כל פרטי דין עיקר וטפל: ש"ע סָעִיף יב
נז (נז) הרי הוא עיקר - המ"א ושארי האחרונים הסכימו דהוא דוקא בחמשת מיני דגן אמרינן דהיכא דבא ליתן טעם אף שהוא מיעוט הוא העיקר וכדלקמן בסימן ר"ח ס"ב אבל בשארי מינים אזלינן בתר רובא: ש"ע סָעִיף יב
נח (נח) שיש שם ממשות - ולפי הסכמת אחרונים כנ"ל אף ביש ממשות לא אזלינן בתרייהו רק בתר רובא: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
נט (נט) שהוא מסופק וכו' - עיין לעיל סוף סי' ר"ב מ"ב ד"ה ואם: ש"ע סָעִיף יג
ס (ס) יברך שהכל - דבדיעבד יוצא בשהכל על כל דבר וכאן כיון שמסופק כדיעבד דמי [ב"י] ומ"מ אם הוא דבר שיכול לפטרו תוך הסעודה עדיף טפי [מ"א]: ש"ע סָעִיף יג
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א ונתקלקל. קצת דאלו נתקלקל לגמרי אין מברכין עליו כלל (ב"י): ש"ע סָעִיף א
ב ונובלת וכו'. וב"ח פסק דה"ה אם נפלו מן האילן קודם גמר בישולן: ש"ע סָעִיף א
ג המרק. של בשר (ל"ח) ועסי' ר"ב סי"א: ש"ע סָעִיף א
ד כמהין ופטריות. מן האויר הם גדלים: ש"ע סָעִיף א
ה קורא. לא נטעי אינשי האילן אדעתא למיכל הקורא כשהוא רך רק שיתקשה ויעשה עץ: ש"ע סָעִיף א
ו בקליפיהם. ל"ד לבוסר שמברכין בפה"א בסי' ר"ב ס"ב דהכא עיקר אכילתם הוא הקליפה החיצונה ולא נטעי להו אינשי אדעתא דקליפה (רשב"א סימן תכ"ח): ש"ע סָעִיף א
ז שחת. תבואה שלא הביאה שליש משום דלא גמר פרי מברכין שהכל דנחית חד דרגא ועסי' ר"ב ס"ב וא"כ ה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא שהכל: ש"ע סָעִיף א
ח קמחא דשערי. בגמרא אמרינן הואיל ואשתני ול"ד לשמן זית דאף על גב דאשתני מברך בורא פרי העץ דהתם לית ליה עלויא אחרינא ועיקר הפרי לכך נטעו מתחלה משא"כ בשעורים דאית ליה עלויא אחרינא בפת הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא מהו דתימא כיון דקשה לתולעים לא לברוך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנא' מיניה בעי ברוכי ועסי' ר"ח סד"ה: ש"ע סָעִיף א
ט שכר תמרים כו'. קשה מ"ש ממי הפירות שמברך בפה"ע להרא"ש כמ"ש סימן ר"ב ס"ז ואפשר דשאני התם שנרגש טעם הפירות במים משא"כ בשכר אין טעם התמרים והשעורין נרגשין כלל אלא טעם אחר לגמרי (ב"ח) ובתשובת מהר"מ סימן קנ"ד כתב דהתם מיירי שהמים עבים ביותר ויש ממשות מחמת השלקות ועמ"ש סימן ר"ה ס"ב תירוץ אחר, והע"ת כתב ונתבטלו השעורים בששה חלקים ולא דק דדוקא גבי יין אמרינן כן עס"ק ט"ז: ש"ע סָעִיף א
י עשבי דדברא. לא חשיבי והאר"י בירך על של עץ בפ"הע ועל של אדמה בפ"הא (הכוונות): ש"ע סָעִיף א
יא דלטעמא עבידי. וצל"ע מ"ש מבשמים יבשים כגון פלפל וזנגביל וציטואר ונעגלי"ך שאם אכיל להו בעינייהו אין מברכין עליהם כלום וכו' (ב"ח) וע"ש שנדחק ולא ידענא היכן דמיוניה די"ל דדוק' הנך דלא חזי לאכילה בעינייהו אין מברכין דהא האוכלן ביה"כ פטור משא"כ אני"ס ואליינד"ר דמתוקין לחיך לכן מברכין שהכל דהא פשיט' דהאוכלן ביה"כ חייב עיין בגמ' וכ"כ ס"ס ר"ב סי"ח גבי פלפלין אף על גב דעבידי לטעמא מברכין בפה"א עמ"ש שם: ש"ע סָעִיף א
יב שיערבו במים. אף על פי שעיקר כונתו לאכיל' החומץ כגון ששיני' כואבין לו אפ"ה מברך שהכל דברכת החומץ הוא שהכל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יג אינו מברך. נ"ל דוקא בחומץ חזק שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ וכמ"ש בי"ד סי' קכ"ג ס"ו אבל בחומץ שאינו חזק כל כך ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי כמ"ש ס"ד והא דלא תירץ הרא"ש כן משום דמשמע ליה דמתני' איירי בסתם חומץ שהוא חזק: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
יד כל שבני כו'. עבי"ד סימן קכ"ג דכת' ר"ת שאין אנו בקיאין בטיב חומץ כי יש שקצת קורין אותו חומץ וקצת שותין אותו ומקדשין עליו לכן מספק ישתה יין ויפטר מברכה ראשונה ואחרונה עסי' ר"ב סי"א: האינס"ו ששלקו מברך על מימיו בפה"א אפי' נתן בו שמן (ש"ג פ"ו וכ"ה בגמ' גבי מי שבת), כתוב בחכמת מנוח שי"ל שהכל נהיה בסגול תחת היו"ד שהוא ל' בינוני ולא בקמץ שהוא ל' עבר דרוב הברכות נתקנו בל' בינוני ויש לילך אחר הרוב עכ"ל, עמ"ש סימן קס"ז ס"ב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו שמרי יין. כ"כ הרב"י בשם התוס' ס"פ כ"מ וחפשתי ולא מצאתי, והוא במרדכי בשם ראבי"ה וצ"ע דהא אזוקי מזיק ליה כמ"ש סימן ר"ב ס"ד ואפש' דראוי לשתיה: ש"ע סָעִיף ה
טז ודאי בטל. דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא ואפי' להקל כמ"ש ר"ת מההיא שכ' סימן תנ"ג ס"ב, מ"מ לענין יין במים לא חשיב טעמי חד בשיתא כמ"ש בי"ד סימן קל"ז ס"ה ואם היין יותר מאחד בששה הולכים אחר הטעם אם הוי יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה גדולה כ"כ ושתי ליה אינשי במקום יין ע"י מזיגה זו דלא נימא בטלה דעתו אצל כל אדם עכ"ל מההרי"ל בתשובה סימן קנ"ג, והאגור כתב בשמו קצת לשון אחרת ואינו מדוקדק ולפי מ"ש הט"ז בי"ד סימן קי"ד ס"ק ד' יין בשאר משקין נמי בטל בו' חלקים ע"ש, ול"נ דדוקא מים שמפסידין ופוגמין היין אבל שאר משקין אפשר שאין פוגמין וכ"כ האו"ה ע"ש, ומיהו ביינות שלנו ודאי בטל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז ואין לברך בפ"הג. ז"ל הרב"י בשם הרשב"ץ היה נראה להלך אחר הרוב ויש להרהר בזה משום דתאנים כל כחם במשקה לכן אינו סומך לברך עליו בפה"ג עכ"ל וכ"כ הרב"י בי"ד סי' קכ"ג בשמו לענין יי"נ ולכן מספיקא יברך שהכל אבל בברכה אחרונה יש להסתפק וישתה יין ויברך על הגפן ויאכל פרי מז' המינין ויברך על העץ ועל פרי העץ דמי התאנים לא פטר להו יין דפרי נינהו לדעת הרא"ש כמ"ש רסי' ר"ב סי"א לכן צריך לברך על העץ, ואפשר דהתמד הזה דין שכר תאנים יש לו ומברך שהכל אפי' להרא"ש כיון שיש בו הרבה מים ונפטר בברכת היין וכמ"ש סימן ר"ה ס"ב ולעיל ס"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח אינו מברך. דלית ליה הנאה מיניה אבל השותה שאר משקין להעביר האומצא מברך וכמ"ש ס"ח: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף יא
יט טעמם טוב. ואם הם רעים לשתות דל"ל הנאה מיניה א"צ לברך (ב"י תוספות ברכת מהר"מ) עסי"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף ח
כ הואיל ונאנס. דדמי לאשה שתחלה באונס וסופה ברצון דחשבינן ליה אונס (שם) ובתשובת הרשב"א סי' תשצ"ד כת' וז"ל שאלת חולה שאכל ביה"כ כתב אחד מהאחרונים שאין מברך אף על גב דלא אפשר דלא מתהני ע"י אונס הוא ואין מברכין על כי האי דהוה כאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון דחשבינן ליה אונס חשובה וכו' עכ"ל, וידוע דבר פלוגתיה דהרשב"א הוא הרא"ה וא"כ מאחר דקי"ל האוכל ביה"כ חייב לברך אף על פי שהוא באונס א"כ למה פסק רמ"א כאן באנסוהו דפטור ומה לי אנסוהו אחרים או אנסוהו מן השמים ומיהו אפשר לחלק בזה אך קשה דבסי' תע"ה ס"ד פסק אנסוהו ואכל מצה יצא, וכהרב"י שם בשם המ"מ והר"ן הטעם דאמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ע"ש וא"כ ש"מ דחשיב הנאה וא"כ למה לא יברך עליו וא"ל דמיירי דנפשו קצה מלאכול והאכילוהו בעל כרחו דא"כ אין החיך נהנה ממנו וצ"ע (וע' ברבה פ' נשא דף רכ"ט ע"ב) ולכן נ"ל שמש"ה השמיט הרב"י דין זה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כא הסכנה. ז"ל הג"מ פ"ב חולה שאכל ביה"כ וכו' דבר פשוט הוא והתיר' קאכיל ואדרבה מצוה קעביד עכ"ל, וא"כ ה"ה לאוכל איסור במקום סכנה דמצוה קעביד להציל נפשו דלא כב"ח שנדחק לחלק, ועוד נ"ל דאף רי"ו לא מיירי אלא באוכל דבר לרפואה שאין עושה להנאתו ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
כב כתושים ביותר. ודוקא שניכר מהותו ותארו אבל אם נפסדה צורתו העצמי מברך שהכל וכמ"ש סי' ר"ב ס"ז בהג"ה (של"ה) ועמ"ש שם דדוק' כשנימוחו לגמרי מברכין שהכל וכן משמע פה בב"י: ש"ע סָעִיף יא
כג וורדים. היינו רוזין בל"א ואף על פי שגדלי' על האילן כיון דזרע שלהם הוא עיק' הפרי והעלי' הם הפרחי' (ב"י כל בו) ועסי' ר"ב ס"ו וכן הלונדר"א מברך בפ"הא דעיקר הפרי הם הגדגדניות השחורות (של"ה) וא"ת כיון דורדין לא חזיא לאכילה לא חיין ולא מבושלים אא"כ מבושלים עם הדבש א"כ ה"ל דבש עיקר וי"ל דאדרבה כיון שעיקר תיקון הורדים לאכילה אינו אלא עם הדבש ה"ל דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הורד לאכילה וה"ל כפירות שאין נאכלין חיין שמברך לאחר בישולם כברכת' הראוים להם (ב"י) ועסי' ר"ה ס"א: ש"ע סָעִיף יא
כד לרפואה. כשתית' דהוי מה' מינים ומברך שהכל ושמן ע"י אניגרון שאני שאף הבריאים רגילים בכך [שם] ובבד"ה כתב ע"ז וז"ל ובסי' ר"ח אכתוב בשם המפורשים דאין הטעם בשתיתא משום רפואה עכ"ל וע"ש ס"ו וא"כ בכונה השמיטו הרב"י פה כיון דרוב הפוסקים חולקים עליו, וצ"ע על רמ"א שכתבו ואפשר דמיירי שאין טובים לאכול וכמ"ש ס"ח: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כה וכל דבר שמערבין וכו'. כל סעי' זה הוא ל' הרמב"ם פ"ג ופשוט דמיירי דוקא בה' מינים דבהכי איירי כל הפרק וכדסיים ואזיל לפיכך וכו' חל"ב חט"ה, אבל בשאר מינים פשוט דאזלינן אחר הרוב וכ"כ הרא"ש וכ"מ בגמרא דאמרי' כל שיש בו מה' מינים מברכין במ"מ והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובות וכמ"ש סי' ר"ח ס"ב א"כ בשאר מינים אפי' בא ליתן טעם הולכין אחר הרוב וכמ"ש שם ס"ז גבי אורז והכי מסתבר דאטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים דוק ותשכח כדברי וצ"ע על הרב"י ורמ"א שנדחקו בזה והדבר ברור כמ"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כו יברך שהכל. ומ"מ אם הוא דבר שיכול לפטרו תוך הסעודה עדיף טפי דאז אין ספק כלל עסי' קס"ח סי"ג: ש"ע סָעִיף יג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א ונתקלקל עמ״א וה״ה פת שעיפשה עדיין ראוי קצת ע׳ עט״ז וכ״כ הט״ז: ש"ע סָעִיף א
ב ונובלת עמ״א ובר״ב ס״א שאר אילנות משיוציאו משמע אע״פ שלא נגמר עדיין פה״ע ואולי יש לחלק ובחדושינו ברכות מ״ב הארכנו ועט״ז ג׳ ואי״ה שם יבואר ועש״ך י״ד רצ״ד אות ה׳ בזה עמ״ש באות שאח״ז אי״ה במלח: ש"ע סָעִיף א
ג המרק עמ״א דמרק פירות יש מחלוקת בר״ב סי״א ועסי׳ ר״ה במ״א ו׳ ומלח אפי׳ אותן שחופרין מקרקע לאו פירי הוי ואין דרך אכילה בכך וכ״ש מלח עשוי ממים: ש"ע סָעִיף א
ד כמהין עמ״א כמהין אותם שמצויים תחת הקרקע ופטריות לפעמים גדילים על העצים עי׳ הרר״י וא״ר ב׳: ש"ע סָעִיף א
ה קורא עמ״א כל דלא נטעי כלל אדעתא דכך דמפסיד האילן שהכל וכן שקדים המתוקים רכים באות ו׳ אבל אם נטעי מעט אדעתא דכך פה״א כמו פלפלין בר״ב במ״א ל״ה יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ו בקילופיהם עמ״א הלשון דחוק דפה״ע בשאר אילנות משיוציאו פרי ואפשר דרכים לית כלל גרעין מדמה לבוסר ומרים איפכא עסי׳ ר״ב סעיף ה׳: ש"ע סָעִיף א
ז שחת עמ״א לכאורה מחלק בין פרי האדמה בלא נגמר פירי שהכל א״כ ה״ה כל פרי האדמ׳ משא״כ פה״ע חשוב הוא ומשיוציא פירי פה״ע וכה״ג כת׳ הט״ז בר״ה ג׳ והנה שם בעירובין אמר חזיז הגדל בגינה מערבין ומברכין פה״א וכ״כ הט״ז כאן אות ג׳ יע״ש וא״י בדברא עשבי דדברא אפי׳ גמר פירי שהכל ואולי לחלק בין תבואה ה׳ מיני דגנן שהכל בחזיז ובין זרעוני גינה פה״א והר״ש ז״ל פ״א דעירובין הי״א חזיז ליטרא והוא שחת וחזיז ולא חילק בין גינונייתא או לאו והנה חזות קשה ראיתי בטור א״ח שפ״ו בב״י כתב דהר״מ סובר כיון דבני בבל אוכלין אותו אין מערבין ביה והא בגמרא פריך ובבל רובא דעלמא הוי ולי ההדיוט דברים אלו צ״ע. ומה אעשה שעונותי גרמו ולא זכיתי להבין זה. עירובין כ״ח א״ב יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ח קמחא דשערי עמ״א דה״ה דחטי שהכל כבסי׳ ר״ח סעיף ה׳ כר״ג ברכות ל״ו א׳ הואיל ואישתני ואית ליה עלויא אחרינא בפת ושערי קמ״ל דמברך נמי שהכל דל״ת קשה לתולעים כו׳ קמ״ל דאית הנאה מברך שהכל אבל שמן זית לית ליה הנאה ואזוקי מזיק ועמ״ש בר״ב ס״ז גבי תמרים משמע כן כו׳: ש"ע סָעִיף א
ט שכר תמרים עמ״א משכר שעורים י״ל דאית עלויא בפת משא״כ שכר תמרים קשה ותי׳ הב״ח כו׳ ובר״ה אות ו׳ כתב דוקא משקה דקאי לטבל כו׳ יע״ש ובדרישה תירץ דמי פירות עיקרן הפירות והירק ע״י בישול טפל להם הילכך מברך פה״ע משא״כ בשכר שעורים ושכר תמרים הפירות נפסדים ועיקר השכר שהכל. ומ״ש בשם ע״ת דותבטל בו׳ חלקים מים והראה לאות ט״ז דוקא יין בטל טעמו במים לא שאר משקין. ולענ״ד י״ל אף דנאמר די״ל בין יין לשאר משקין מ״מ ע״ת סובר דבתר רוב אזלינן אף במים וכבר הוקשה זה להט״ז בר״ב אות ט׳ וסובר הע״ת דר״ב סי״א פלוגתא הרא״ש והרשב״א מיירי בבישל פירות בלא מים שיצאו משקין מעצמו או במעט מים באופן שאין המים רוב הא לא״ה בטל הוא אף ברוב מים וא״ש שכר תמרים וההיא דס״ה דפחות מו׳ חלקים לא בטיל ע״י מזיגה ויין שאני עמ״ש בר״מ בט״ז א׳ וט׳ והבן זה וסובר דמי לש״ת לפרישה: ש"ע סָעִיף א
י עשבי דדברא עמ״א ולפ״ז טטירזעל״י וקרי״ן מרוקח שהכל עמ״ש בר״ב בט״ז אות י״ב באורך בדיני מרקחת אבל למ״ש דהאר״י ז״ל בירך פה״א צ״ע בזה ומיהו פה״ע כתב הט״ז באות ח׳ דכ״ע מודים פה״ע ועבסי׳ ריש ג׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף א
יא דלטעמיה עמ״א הב״ח כתב עני״ס יבש אין מברך כלום והכא מיירי במרוקח והמ״א כתב עני״ס יבש שהכל דמ״מ מתוק הוא לחיך ומיהו במרוקח מודה ליה דג״כ שהכל ופלפל וזנגביל רטיבא עשוי קצת לאכילה עט״ז אות ט׳: ש"ע סָעִיף א
יב שעירבו עמ״א זה פשוט דל״ד לר״ב ס״ד דחומץ ג״כ שהכל ומיהו אע״ג דעביד לרפואה ומים ל״ש כ״כ הנאה ל״ד לס״ז דמ״מ נהנה כאן מחומץ גופא כדאמרן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יג אינו עמ״א והרא״ש אמשנה ברכות מ״ב יע״ש ועא״ר אות ט׳ מספק יברך שהכל בכל חומץ יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
יד כל עמ״א מי עני״ס ששלקו פה״א כ״ה בגמרא ברכות ל״ט א׳ ברש״י שם וכ״כ הרשב״א והרא״ש בר״ב סי״א מודים דלהכי קיימא עני״ס למשלק כו׳ יע״ש. מ״ש נהיה בסגול עסי׳ קס״ז ס״ב אות ח׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו שמרי יין עמ״א דל״ד לשמן בעיניה בר״ב ס״ד דאין מברך כלום כי הני ראויים לשתייה: ש"ע סָעִיף ה
טז ודאי עמ״א תנ״ג במצה יע״ש ועסי׳ ר״ב ס״א דהולכין אחר הרוב י״ל יין דרכו למזוג ובכך מיתקן ולמ״ש הט״ז בר״ב ט׳ י״ל יין בשאר משקין אפי׳ יש ביין יותר מא׳ בו׳ הולכין אחר הרוב ודוקא לגבי מים לא חשיבי ומיהו כל שמוזגו כך יש לעיין ויינות שלנו אין חזקים כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל עא״ר אות י׳ יע״ש מזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז ואין עמ״א אם שהכל מטעם דשמא תאנים עיקר ושמא כרשב״א בר״ב סי״א א״כ ברכה אחרונה צריך יין ופירי מז׳ מינים יין שמא היין עיקר ופירי מז׳ מינים שמא תאנים עיקר וכרא״ש ולא פטר למי תאנים ברכת יין אח״כ אמר דא״צ פירי מז׳ מינים דגם מי תאנים להרא״ש הוי כשכר תמרים דנשתנו לגמרי או דלשתייה כ״ע מודים דמברך שהכל כמ״ש בר״ה ו׳ ולעיל ט׳ תוס׳ יין פוטר כל מיני משקים מברכה אחרונה ג״כ כבסי׳ ר״ח סי״ג וסי״ו וקשה קצת בלא״ה הוי ס״ס שמא יין עיקר ושמא כרשב״א ובנ״ר א״כ ברכת יין פוטר וי״ל אם יש לפניו ראוי לעשות כן דס״ס כל היכא דאיכא לתקן בקל מתקנינן כו׳: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח אינו עמ״א וכ״כ התוס׳ ברכות מ״ה א׳ ד״ה דחנקתיה יע״ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף יא
יט טעמם טוב עמ״א עי׳ אות כ״ד דהתם נמי באין טעמם טוב: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף ח
כ הואיל עמ״א ועט״ז אות י״ב ומ״ש מאנסוהו מצה יש לחלק בין הנאת אונס דאין מברכין עליו ומ״מ יצא ידי מצה עא״ר אות י״ג בזה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כא הסכנה עמ״א לדידן אין חילוק אכל מאכל היתר בזמן איסור אף מאכל איסור כל במקום סכנה מצווי קעביד ומברך: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
כב כתושים עמ״א ובר״ב אות י״ח דהר״ב שם הביא דברי תה״ד וכאן שתיק ואודי ליה להמחבר ובב״י משמע דהם סברות חלוקות הר״מ סובר יש לחלק ביניהם יע״ש: ש"ע סָעִיף יא
כג וורדים עמ״א ובאר הגולה דהוי פירות האט״ד עסי׳ ר״ג בב״י. ובהגהות רמ״א שם. ותותים הגדילים באילן שקורין בא״ז בוי״ם ואילן גמור הוא י״ל דמברכין פרי העץ אם אין ענפים כלים בחורף וראוי לאכילה וכ״ש כשמרקחין אותו. ושטעני״ל ניס״ל שגדילין על עצי יער צ״ע כי אין טוב כ״כ למאכל כ״א אחר הבישול ודמי לבני אסא בר״ג. ול״ד לתותים דטובים הם למאכל כשנשתהו על האילן: ש"ע סָעִיף יא
כד לרפואה עמ״א עב״י ובדק הבית כאן ולכך העלה דוקא שאין טוב למאכל הא טוב אע״פ שאין מאכל בריאים כל שחיך נהנה מברך: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כה וכל עמ״א עשה האדון ז״ל ויכוח עם הב״י והר״ב בהג״ה דהבין מ״ש הר״ב כאן הוא כמ״ש הלבוש הביאותיו בט״ז י״ז שיש חילוק בשאר מינים בעביד לטעמא ביש ממשות אף הוא המעט הוא העיקר ובין בשמים כתושים דק דק כו׳ ולפ״ז בצלים בתבשיל יברך על הבצל עכ״פ נ״מ כ״ן (עסי׳ ר״ה תומי וכרתי ובצלים לאו ממינם הם ואי״ה יבואר) והקשה דכוונת הר״מ בה׳ מינים דוקא שכל פ״ג מה״ב מיירי בה׳ מינים וכללא כאיל המ״א ז״ל דה׳ מינים אף שהם מעט אם נותנין טעם בתערובות הם העיקר הא אין נותנים טעם בטילים במיעוט ומינה בשאר מינים אף שנותנים טעם בטילין במיעוטן ולפ״ז פליג עם הט״ז בר״ח ג׳ ור״ב א׳ דסובר דה׳ מינים אף אין נותן טעם דהדבש מבטל טעמם אפ״ה ה׳ מינים עיקר דאזיל לשיטתיה כאן בי״ו והמ״א לשיטתיה ועא״ר ר״ח אות ג׳ הבין כן ועמ״א ר״ח אות ט״ו כזית כא״פ יע״ש. אבל בר״ח סב״ג וז׳ אין מבואר רק לדבק בטל הא כל שאין לדבק אף שאין מרגישין טעמו לא בטיל כל שניתן לאכילה וכ״ש שא״צ שיהא הה׳ מינין ניתן לטעמא דוקא ויראה שמפרש כט״ז בזה לטעם בתערובת כאלו אמר התערובות ומ״מ מה׳ מינים מיירי והבן זה. ומ״ש דאי כהבנת הר״ב (כמו שהבין המ״א בדבריו וכהבנת הלבוש) א״כ בצל יברך על הבצל יש לחלק בין הדבר ההוא מעורב עם תבשיל ויש ממש כמו הומלתא אף שזנגבי״ל מעט וצוקר הרוב או דבש מ״מ הזנגביל לטעמא עבידא וכולו נהפך לכמותו ופשיטא מי שסובר כמו זה בטכ״ע כן נאמר לענין ברכה כה״ג בדבר לטעמא עבידא משא״כ בצל ממ״נ הטעם בתבשיל אין בו ממש כלל ולא מברך אטעם לבד ובצל נפרד הוא ובטל הוא אגב תבשיל. ומינה בשמים שחוקים מעט להטעים המרוקח נמי בטילין דמיעוט דמיעוטא הוי משא״כ הומלתא אע״ג דזנגביל טעם קצת מן הצוקר הוא העיקר וצ״ע בזה: כתב א״ר אות י״ז בשם שכ״ג שקדים המחופין לגמרי בצוקר פה״ע יע״ש ובאמת חיפוי זה לא מעלה ולא מוריד ויראה אף שצוקר הרבה מהפירי כה״ג הפירי עיקר בישלם וכ״ש שאוכל אותו לרפואה לאיצטומכא ועט״ז ריש ג׳ אות ב׳ ובעט״ז וצ״ע. ואי״ה בסימן ר״ב יבואר עוד וגם בר״ח: ש"ע סָעִיף יב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק ב) ונובלות כו' וב"ח פסק דה"ה אם נפלו וכו' וכ' בס' א"ר בשם הפרישה דאפי' הניחן אח"כ תוך קש וכדומה ועי"ז נתבשלו מ"מ מברכים עליהם שהכל. אך ס"ס ר"ב הביא בשם ספר לחם משנה דאם נתבשלו אח"כ ע"י הנחתן בקש וכדומה מברכים עליהם בפ"הע וכ' שכן נוהגים: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ג) המרק של בשר (ל"ח) ועסי' ר"ב סעיף י"א ר"ל דל"ל מרק של פירות דהא תליא בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש בסי' ר"ב סי"א דלהרא"ש מרק היוצא מן הפירות על ידי שריה או בישול מברכים עליהם כמו על הפירי דדינו כפירי עצמו א"ו דר"ל מרק של בשר דאפ"ת דדינו כבשר הא גם על בשר מברכים שהכל: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ד) כמהין ופטריות מן האויר הן גדלים משמע דשניהם מין אחד. וכ"מ מלשון רש"י דף מ' ע"ב אהא דמשני הש"ס דמה"ט מברך שהכל אע"ג דגדולי קרקע הן ניהו דמרבי רבי מארעא מ"מ לא ינקי מארעא וכ' רש"י מרבי רבי מארעא מלחלוחית הארץ הן גדילים על העצים ועל הכלים עכ"ל. אבל תר"י כתבו וז"ל וכמהים נקראים אותן שמצוים תחת הקרקע ונבראים משומן הארץ ופטריות הן מין אחר הגדילים לפעמים בעצים עכ"ל הביאו בס' א"ר: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ו) בקליפיהן. ול"ד לבוסר דג"כ לא הוי גמר פירי ואפ"ה סגי דנחתי' חד דרגא לברך בפה"א ולמה מברך בכאן שהכל: דהכא עיקר אכילתן כו' ר"ל דוקא בוסר דאע"ג שאכלו כשהוא בוסר מ"מ אוכל גם כשהוא בוסר עיקר הפירי דהיינו פנימיותו אלא דעדיין לא נגמר פריו לכן נחתי' דרגא ומברך בפה"א אבל הכא בשקדים בשאכלם כשהם רכים עיקר אכילתן אז היא הקליפה א"כ אינו אוכל עיקר הפרי דנטעי אינשי אדעתי' דהיינו מה שהוא בפנים: ש"ע סָעִיף א
ה (ס"ק ז) שחת כו' דנחית ח"ד. דאי הי' נגמר פריו הי' מברך בפ"הא כשלא נגמר מברך שהכל ועסי' ר"ב סעיף ב' דבוסר אלו הי' נגמר מברך בפה"ע השתא דלא נגמר נחתינן חד דרגא לברך בפ"הא: ש"ע סָעִיף א
ו (ס"ק ח) קמחא כו' מהו דתימא כיון דקשה כו' ועיין סי' ר"ח הם דברי הש"ס דף ל"ו ע"א דבעי למידק מדאמר שמואל קמחא דשערי מברך שהכל מדלא אמר רבותא קמחא דחיטי דחשיבי יותר אלא ע"כ דעל קמחי דחטי מברך בפה"א ודחי דאפי' דחטי מברך שהכל והכי קי"ל בסי' ר"ח והא דנקט דשערי דאי הוי נקיט דחיטי ה"א דשערי אינו מברך כלל כיון שקשה לתולעים קמשמע לן וכן צ"ל בש"ע כיון שכ' בסי' ר"ח דאקמחא דחיטי דחשיב טפי מברך שהכל כל שכן דשערי ומאי קמשמע לן הכא. וצ"ל כתי' הש"ס דס"ד דשערי לא לברך כלל: ש"ע סָעִיף א
ז (ס"ק ט) שכר כו' שמברך בורא פרי העץ להרא"ש דהיינו ע"י כבישה או בישול. ועמ"ש סי' ר"ה ס"ב תירוץ אחר ע"ש במ"א ס"ק ו': ש"ע סָעִיף א
ח (ס"ק יא) דלטעמ' כו' וע"ש שנדחק ומפרש דהכא מיירי שרקחן אבל אי הם יבשים באמת אינו מברך כלל כמו בפלפל וזנגבי"ל אלא כיון שאם אכלן רטובים מברך שהכל כיון דלטעמ' עבידי א"כ ה"ה כשרקחן מברך שהכל כמו אלו הי' רטוב ועז"כ מ"א ולא ידענא היכי רמיזי הני תרי דיני דכשהן יבשים שלא יברך עליהם כלל כמו בפלפל וזנגבי"ל. ומ"א ס"ל דלא דמי דדוקא פלפל וזנגבי"ל ודומיהן דלא חזי לאכילה בעינייהו כשהן יבישים לכך אינו מברך עליהם משא"כ אני"ס וגליינד"ר גם יבישים ראוי לאכילה לכן גם כשהן יבשי' מברך עליהם אלא כיון דלטעמי' עבידי כשהן יבשים לכן מברך שהכל ובהכי מיירי בש"ע. וגם כשהם רטובים או מרוקחים דס"ל לב"ח דמברך שהכל כיון דלטעמ' עבידי גם בזה חולק וס"ל למ"א דמברך בפה"א דהא גם פלפלין לטעמיה עבידי ואפ"ה רטוב או מרוקח מברך בפה"א ואפי' בפה"ע הי' ראוי לברך לולי טעם שכ' הרשב"א הובא במ"א סי' ר"ב ס"ק ל"ה: ש"ע סָעִיף א
ט (ס"ק יב) שיערבו כו' אע"פ שעיקר כו' ור"ל דכה"ג אמרי' בסי' ר"ב סעיף ד' בשותה שמן זית ע"י אניגרון לרפוא' דהוי שמן זית עיקר ומברך כברכת שמן זית דשאני הכא דאפ"ת דחומץ עיקר הא ברכת חומץ וברכת המים שוין שהכל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י (ס"ק יג) אינו כו' וכמ"ש בי"ד סי' קכ"ג. דחומץ דוקא כה"ג אי נגע בו נכרי אינו אוסרו משום יין נסך דאין עליו שם יין אבל באינו חזק כ"ה אוסר במגעו: והא דלא תי' הרא"ש כן שהקש' למה תנן שעל החומץ מברך שהכל והא קי"ל השותה חומץ ביה"כ פטור. והש"ס מדמה לענין זנגבי"ל ופלפל ברכה ליה"כ. ותי' לחד תי' כמ"ש בש"ע דמיירי שערבו במים ושותהו לרפוא' והוי כשמן ע"י אניגרון דלעיל. והמ"ל דמיירי בחומץ בלי מים אלא שאינו חזק: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
יא (ס"ק יד) כל שבני כו' ע' בי"ד כו' דלא תטעה מ"ש בש"ע לברך שהכל הוא משום דפשיטא לי' דלאו יין הוא וא"כ יברך אחריו בנ"ר. לזה כ' דליתא אלא משום דמספקא לי' אי הוא יין או חומץ לכן בברכה שלפניו כשמברך שהכל יצא דעל כלם אם אמר שהכל יצא אבל מ"מ יש ספק לענין ברכה אחרונה אי יברך ע"ה ועפ"ה או בנ"ר. לכן מספק ישתה יין כו': האניס"י הוא שבת כו' אפי' נתן בו שמן דהשמן בטל לגבי האניס"י כ"ה בש"ג: וכ"ה בגמ' דף ל"ט ע"א דמברכי' על מי שבת כמו על שבת ואמר דאשמעי' דל"א לעבורי זוהמא קאתי אלא לטעמי' עביד ומברך עליו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב (ס"ק ט"ו) שמרי כו' ואפשר דראוי לשתיה וא"כ אע"ג דמזיקו מ"מ מברך עליו משא"כ שמן זית דאינו ראוי לשתיה לבד בלי אניגרון: ש"ע סָעִיף ה
יג (ס"ק טז) ודאי כו' אפי' להקל דקי"ל דאין יוצאים ידי מצה אלא בעיסה מן ה' מיני דגן אבל באורז אינו יוצא וקי"ל שם דאם עשה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בו טעם חטין יוצא ידי מצה הרי דאפי' לקולא אזלי' בתר טעם. וא"כ ה"ה דאם יש בו טעם יין ה"ל לברך בפה"ג: מ"מ לענין כו' כמ"ש בי"ד סי' קל"ד סעיף ה' כצ"ל דסתם יינם בטל בששה חלקים מים וע"כ צ"ל דלא חשיב טעם יין: ולפמ"ש הט"ז בי"ד סי' קי"ד ס"ק ד' כו' ול"נ דוקא מים וכ"כ הש"ך בנ"ה שם אבל הפר"ח שם מסכים עם הט"ז. ומיהו ביינות שלנו ודאי בטל ובס' א"ר כ' דאפי' הרוב יין אינו מברך בפה"ג: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד (ס"ק יז) ואין לברך כו' ז"ל הרב"י כו' דלא תטעה דמ"ש בש"ע שלא לברך בפה"ג הוא דודאי אין לו דין יין וא"כ יברך בפה"ע להרא"ש בסי' ר"ב סעיף ז' וכן לענין ברכה אחרונה דליתא אלא דספיקא הוא: דתאני' כל כחם במשקה ר"ל הזגים עיקר כח היין כבר יצא בשעת הדריכה משא"כ תאנים דלא נדרכו ויוצא עתה כל כחם ולכן יש סברא דהתאנים עיקר: מספיקא יברך שהכל. דהא יש ספק בפה"ג דזגים עיקר או דתאנים עיקר ויברך פה"ע להרא"ש בסי' ר"ב סעיף י' או שהכל להרשב"א שם לכן יברך שהכל דעל כלם אם אמר שהכל יצא דלא כהט"ז דפשיטא לי' דיברך בפה"ע ולא הבנתיו: ויאכל פרי מז' מינים כו' כדי לצאת ידי הרא"ש בסי' ר"ב סעי' י' דס"ל דמי שריית תאני' דין תאני' יש להם ואינו נפטר בברכ' אחרונ' של יין משא"כ להרשב"א שם דס"ל דדין מים בעלמא י"ל ומברך אחריו בנ"ר א"כ אינו צריך כאן לפירי מז' מינים דברכת היין פוטרו ואפשר כו' ונפטר כו' וא"כ גם להרא"ש א"צ לאכול פירי מז' מינים: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טו (ס"ק יח) אינו מברך דל"ל הנאה דמים אם אינו צמא אינו נהנה בשתייתן משא"כ שאר משקין אפי' אינו צמא מ"מ נהנה בשתייתן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טז (ס"ק כ) הואיל כו' דחשבי' לה אונס ומותרת לבעלה ישראל וה"ה הכא אע"ג דעכ"פ סופו נהנה מהשתיה או אכילה מ"מ כיון דלכתחלה אנסוהו לכך מקרי אונס ואינו מברך ולא מקרי הנאה: ובתשובת כו' תשובה דחייב לברך והכי קי"ל וע"כ צ"ל דהרשב"א ס"ל דאין ללמוד דין ברכה מדין אשה הנ"ל וא"כ להרשב"א ה"ה באנסוהו דמברך כיון דטעם הרא"ה (דמיניה נובע הגהת רמ"א דהכא) שלא לברך באנסוהו דמדמהו לאשת ישראל שנאנסה וכיון דהרשב"א ס"ל דאין דומיא ה"ה באנסוהו מברך: וא"כ כו' האוכל ביה"כ חייב לברך ע"כ ס"ל כהרשב"א דאינו דומה לאשה שנאנס' דלא כהרא"ה: וידוע דבר פלוגתי' כו' ויליף מהאחרוני' שהביא הרשב"א בתשובה: דהמתעסק בחלבים כו' אע"ג דלענין שבת בעינן מלאכ' מחשבת ובאינו מתכוין פטור מ"מ בחלבים ועריות חייב אפי' אינו מתכוין דעכ"פ נהנה: וע' ברבה פ' נשא אתת' אתי' לגבי רבי א"ל נאנסתי א"ל ולא ערב (ר"ל סופך היה ברצון) אמרה לו אם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננו לתוך פיו ביה"כ שמא אינו רע לו ובסוף ערב לו וקיבל דבריה והתירה לבעלה ע"כ הרי דגם במ"ר מדמה אכילת יה"כ לאונס דאשה אלא התם אונס יום הכפורים היה ע"י אחרים: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יז (ס"ק כא) הסכנה כו' ובהתירא קאכיל ר"ל אע"ג דקי"ל בסי' קצ"ו דאוכל איסור אין זה מברך אלא מנאץ מ"מ הכא התירא אכיל כיון שסכנה היא לו: וא"כ כו' ה"ה לאוכל איסור כו' וכמ"ש הרב"י בש"ע: דלא כב"ח ורי"ו. דלא כב"ח שנדחק לחלק דרצה להשוות דעת הרא"ש שכ' דחולה שאכל ביה"כ שיברך ודעת רי"ו שכ' אי אכל דבר איסור לרפוא' אינו מברך והרב"י ס"ל כיון דקי"ל כהרא"ש לענין חולה ביה"כ א"כ לא קי"ל כרי"ו והב"ח ר"ל דמודה רי"ו לדעת הרא"ש בחולה ביה"כ כיון דאכל התירא רק שהוא בזמן איסור לכן יברך משא"כ כשאוכל דבר איסור שאסור מצד עצמו לא יברך ומ"א לא ס"ל לחלק דמה בכך שאסור מצד עצמו הא אין בו איסור כלל דמצוה קעביד: ועוד נ"ל דאף רי"ו כו' דגם רי"ו ל"ל סברת הב"ח דרי"ו לא מיירי אלא באוכל דבר לרפואה שאין עושה להנאתו אע"ג דמ"מ נהנה ס"ל לרי"ו דאינו מברך אבל אם אחזו בולמס מחמת רעבון ואוכל דבר איסור לרעבונו דמתכוין ליהנות וזה רפואתו מודה רי"ו דמברך הרי דגם רי"ו ל"ל סברת הב"ח אבל אנחנו לא קי"ל כרי"ו גם בזה דאפי' אינו מתכוין להנות כיון דעכ"פ נהנה מברך וכמו שכ' ס"ח: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
יח (ס"ק כב) כתושי' כו' וכמו שכ' סי' ר"ב סעיף ז' במ"א ס"ק י"ח וכמ"ש שם: ש"ע סָעִיף יא
יט (ס"ק כג) וורדי' כו' הוא עיקר הפרי וכל שאינו עיקר הפרי נחתי' חד דרגא וכיון שהוא פרי העץ מברכים עליו בפ"הא וכדלעיל סי' ר"ב סעיף וי"ו בקפריסי': וה"ל כפירות כו' שמברך כו' ול"א כיון דע"י המים ראוי' לאכיל' המים עיקר ויברך שהכל: ש"ע סָעִיף יא
כ (ס"ק כד) לרפואה כשתיתא דהיינו קמח מה' מינים שערבו עם מים דאם הוא רך וראוי' לשתיה מברך שהכל כמ"ש סי' ר"ח וס"ל להרא"ה הטעם כיון ששותים אותו שתיתא עיקרו לרפואה ואין בריאים רגילים בו וכ"מ פשטא דגמרא דף ל"ח ע"א ושמן על ידי אניגרון ששותה לרפואה ואפ"ה מברך בורא פרי העץ כמש"ל סי' ר"ב: דאין הטעם כו' אלא משום דרך הוא ויצא מתורת מאכל ה' מינים והוי משקה: שאין טובים. לאכול ר"ל שאין טובים אבל רעים לא הוי דאי הוי רעים אינו מברך עליהם כלל כמ"ש מ"א ס"ק י"ט: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כא (ס"ק כה) וכל דבר כו' ופשוט דמיירי כו' דנראה מהרב"י בספרו ומדברי רמ"א שהוקשה לו ממרקחת שנותנו לתוכו בשמים להטעים ואפ"ה אין מברכים על הבשמים ע"כ ס"ל דדין זה שכתב הרמב"ם לאו דוקא בה' מיני דגן אלא בכל דבר הדין כן אם ניתן בו להטעים מברך עליו אע"ג דהוא המיעוט: וכ"מ בגמ' דף ל"ו ע"ב דאמרי' כל שיש כו' משמע אפי' ה' מינים הוא המיעוט: א"כ כו' אחר הרוב וא"כ לק"מ ממרקחת וכ"כ בתשו' ה"ה ח"צ וכ"כ בהגהותיו לט"ז ח"מ: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כב (ס"ק כו) יברך כו' ומ"מ כו' דהא דהותר לו לברך שהכל דהא דיעבד על כולן אם אמר שהכל יצא וכיון שהוא ספק והוא כבר אחר שלמד (כמ"ש מ"א לעיל ס"ס ר"ב) הוי כדיעבד ולכן א"א לפוטרו בתוך הסעודה עדיף ודע דמ"ש הט"ז בס"ק ד' לברך על ערבי"ז שוטין הנזרעים בשדה אין מברך עליהם חיין בפה"א והנזרעים בגנה כ' לברך בפה"א אפי' על השרביטים ובשניהם חולק בס' אה"ע ובס' ק"מ ע"ש: ש"ע סָעִיף יג
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ופת שעיפשה. בברייתא חשיב עוד ויין שהקרים ופי' בטור דהיינו ריחא חמרא וטעמיה חלא ופי' ב"י דאלו להיפך שטעמו חמרא הא הוה יין גמור ומברך בפה"ג וכמ"ש כאן בס"ג ונר' פשוט דהך שהקרים אין פירושו מה שאנו קורין קאני"ק בל"א דאותו כשר אפי' לקידוש כדאי' סי' ער"ב ביין שבפי החבית אע"פ שיש בו קמחין וכו' והיינו שמסנן אותו כמ"ש רמ"א סי' ער"ב אלא הך הקרים הוא גרע טפי כדאי' בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ה) דאר"ח חמרא דאקרים ל"ל ופרש"י דהיינו כוססת דמתני' שהוא בעצמו רע ביותר ואותו ודאי פסול לקידוש ואפי' בפה"ג אין מברכין עליו והיינו ריח' חמרא וטעמיה חלא ומו"ח ז"ל כתב דהקרים היינו קאני"ק ופסול לקידוש ולא דק בזה ועמ"ש סי' ער"ב בס"ב: ש"ע סָעִיף א
ב שנשתנה צורתו ונתקלקל. פי' ב"י דנתקלקל קצת דאלו לגמרי כיון דלא חזי לאכיל' אין מברכין עליו כלל: ש"ע סָעִיף א
ג ונובלות כו'. אזיל לטעמיה שכ' בב"י בסימן ר"ב וז"ל כ' רבינו ירוחם נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו שהכל עכ"ל. וכתב ב"י ולא דק שהרי אמרו בגמ' דנובלות היינו בושלי כמרא פירש"י כמו שרופי חמה שבישלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם וא"כ אינם ענין לשלא נגמרו בישולם עדיין עכ"ל ב"י. ויש לתמוה עליו מאוד מה חשב בזה להשיג על הר"ר ירוחם טפי מן הטור שכ' כאן ג"כ הכי וז"ל ועל הנובלות והם מין תמרים שאין מתבשלין על האילן עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם פ"ח מברכות דנובלות היינו פגים ובכ"מ לא כתב שם כלום וכן כאן בסי' זה בטור אולי שגיאה היא ובאמת לק"מ דבגמרא אמרי' ללישנא קמא דנובלות היינו בושלי כמרי לחד מ"ד ולאידך מ"ד הוי תמרי דזיקא דנפלה ברוח והיינו שלא נתבשלו על האילן ופרכינן להאי לישנא מדאר"י כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו ואי תמרי דזיקא מאי מין קללה אשארא פירש"י דר"י לא פליג אנובלות רק אחומץ וגובאי ואח"כ יש עוד ב' לשונות בגמ' וללישנא בתרי אמרי' בשלמא למ"ד תמרי דזיקא היינו כו' אלא למ"ד בושלי כמרי ניתני כו' ואסיקנא ליה בקושיא נמצא דמ"ד תמרי זיקא ניחא במסקנא אליביה ונראה דלא חש האי לישנא למה דמקש' בלישנא קמא מאי מין קללה דהאי לישנא ס"ל דזה המין שאינו יכול להתבשל על האילן ודאי נחשב מין קללה ושפיר חולק ר"י וקי"ל כת"ק וע"כ שפיר פסקו ופירשו דנובלת היינו תמרי דזיקא דהיינו כלישנא בתרא שהוא נראה מסקנת התלמוד ותו דלענין דינא גם ללישנא קמא הוה תמרי דזיקא ברכתו שהכל לדברי שניהם דר"י לא פליג בזה ואין מקום אתי ליישב דברי הב"י במה שהשיג דוקא על הר"ר ירוחם והעיקר באמת כן ומ"ש כאן כמ"ד בושלי כמרי לא דק גם מו"ח ז"ל השיג על הב"י מטעם אחר: ש"ע סָעִיף א
ד ועל קורא. הטעם דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי למיכליה כשהוא רך אלא יניחנו עד שיתקשה ויעשה תמרים לאו פירא הוא. ונ"ל דבשרביטין של קטניות שקורין ערבי"ז שוטין יש חילוק דאותן שהן נזרעים בגנות ע"מ לאוכלן חיים בשרביטיהן יש לברך בפה"א אפי' על השרביטין דע"מ כן נזרעו אבל אותם שזורעים בשדות להניח עד שיתקשו ויבשלו אותם אין לברך עליהם בפה"א מה שעוקרין מהם כשעודם רטובים ולחים דלא נטעי אדעתא דהכי אלא יש לברך עליהם שהכל אפילו אם יתקשו דאז הם טובים במבושלים דוקא ע"כ לא יברך רק שהכל עד אחר בישולם כנלע"ד: ש"ע סָעִיף א
ה כשהם רכים. אבל לא נטעי אותם אדעתא דהכי אלא שיגדלו ויתקשו ויעשו פרי בתוכם הלכך ברכתם שהכל: ש"ע סָעִיף א
ו ועל קימחא דשערא. עסי' ר"ח: ש"ע סָעִיף א
ז ושכר שעורים. וא"ת הלא השעורים עיקר ומשתני' לעלויא וי"ל דאית להו עלויא אחרינא בפת א"נ כיון שהמשקה צלול עיקרו ע"ש המים ול"ד להא דרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת המינים לפי שאין כאן אלא טעם בעלמא כ"כ ב"י והתו' והרא"ש ול"ד זה לפירות שבישלם במים דלעיל סימן ר"ב דלהרא"ש מברך עליהם כמו על הפירות כיון שנכנס הטעם בהם דשם נכנס טעם הפירות ממש במימיהן על ידי הבישול מה שא"כ כאן שאין טעם השעורים עצמם בשכר וזה דומה לדבש היוצא מן התמרים דלעיל דהיינו שלא ע"י בישול: ש"ע סָעִיף א
ח ועל עשבי דדברא. נראה דדוקא בעשבים אמר כן דאותן של השדה אינם חשובים מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלי זריעה אבל פירות טובות כגון יאגדי"ש מלונ"ש יש לברך עליהם בורא פרי האדמה וראי' ממ"ש מהר"מ בברכות שלו וז"ל ועל התותים הגדלים בסנה ובעשבים שקורין ברו"ן בער בל"א ופרי אדום הנקרא ערפ"ר כתוב בתו' שיש לברך בפה"ע. אבל הר"ר יוסף כת' שיש לברך בפה"א כו' עכ"ל ופירות אלו הם אינם נזרעים ואפ"ה הם שייכים למר להעץ ולמר להארץ דשם פרי עליהם ועמ"ש בסי' י"ג ס"א לענין אילן סרק דחד ענינא הוא עם הך דהכא: ש"ע סָעִיף א
ט ר"ל אני"ס. נ"ל דזנגביל רטיבתא הוא נוח לאכילה טפי מן עני"ס וכמו דהכא דהיינו קימ"ל בל"א וע"כ בזגנביל רטוב אמר לעיל דברכתו בפה"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
י שמרי יין. פי' דלא רמי בהו מיא אבל בדרמו מיא מבאר דינו אח"כ: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא ואין לברך בפה"ג. נראה שצ"ל [בפה"ע] שכן איתא בב"י בשם הרשב"ץ שכ' בזה היה נרא' להלך אחר הרוב ויש להרהר בזה משום דתאנים כל כחם בהם וכתב שאינו סומך לברך עליו בפה"ג עכ"ל משמע דעכ"פ יברך בפה"ע דממ"נ פרי העץ הוא. ובלבוש ראיתי שכת' ואינו מברך בפה"ג אלא שהכל עכ"ל ואינו נכון לע"ד דשהכל מאי עבידתיה כאן דאלו לא היו התאנים היו מברך בפה"ג ועכשיו למה יגרע מכח התאנים שברכתן בפה"ע אלא פשוט שיברך בפה"ע: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יב אם אנסוהו כו'. לעיל סי' קצ"ו ס"א ביררנו הדברים דקי"ל כהראב"ד באוכל איסור בשוגג יברך אחריו וכן במקום סכנה יברך תחיל' וסוף כיון שאכילה זו חשוב' לו כהיתר ופסק הרב רמ"א שפסק באנסוהו לאכול דאינו מברך והוא דעת אוהל מועד בב"י ואח"כ פסק הש"ע דהאוכל איסור מפני הסכנ' מברך עליו לא כת' רמ"א ע"ז כלום והוא תמו' מאוד בעיני דדא ודא אחת היא ומאן דאמר הא לפטור לא אמר הא לחיוב כנלע"ד וע"ל סי' קצ"ו: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יג הרי הוא כשאר דבש. נתבאר לעיל סי' ר"ב ס"ח דאין חילוק בין אם יוצא ממילא או ע"י כתישה והטעם דאין שם טעם התמרי' ול"ד לבשול התמרים או שאר פירות דנתבאר ג"כ שם סי"א: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יד חבושי' או גינדא"ש כו'. כדי לבאר ענין זה בס"ד ועוד סי"ב נביא דברי הטור וז"ל ועל המורב"א המרוקח בדבש היה נ"ל לברך עליו שהכל בין אם הי' עשוי מחבושי' או מוורדי' או ממיני עשבים מפני שהדבש עיקר אע"ג דכתיבנ' לעיל על אגוז מטוגן בדבש בפה"ע שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים ול"ד להומלתא כו' עד והנני מבטל דעתי מפני דעתם. בגמ' איתא וביומא דף פ"א אמר רבא כס פלפלין או זנגבי"ל בי"כ פטור פירש"י שאין זה דרך אכילתו והאמר ר"נ האי הומלתא דאתי מבי הנדוא' שרי פירש"י שמפטמי' בשמי' כתושים בדבש (וכתב ב"י דהיינו זנגביל מרוקח עסי' ר"ג) שרי משום בישול עכו"ם שנאכל כמות שהוא חי ומברכין עליה בפה"א אלמא נאכלת כשהיא חיה ל"ק הא ברטיבתא הא ביבשתא נמצא לנו דהאי הומלתא מיירי ברטיבתא ואם כן אין לנו ראיה ליבש דמברך עליה בורא פה"א אחר הריקוח בדבש אלא דהוא פשוט שאין חילוק בזה לענין ברכה דכיון שבא לידי אכילה מברך עליה בפה"א כמו שאר דברי' שטובי' יותר אחר הבישול ולא מחלקים בין רטוב ליבש אלא לענין בישול עכו"ם דמותר דוקא ברטוב כיון שנאכל כשהוא חי אבל ביבש אסור משום בישול העכו"ם אא"כ בישלו ישראל ואז מברך עליה בפה"א ובזה נבאר דברי הטור במחלוקותו עם חביריו דזה פשוט אם בא לתקן דבש ונותן בו בשמים כתושים ועיקר אכילתו הוא הדבש שאינו מברך כי אם על הדבש והבשמים טפלים לו ואם עיקר האכילה היא הבשמים כגון שיש מהם הרבה ומרקחם בדבש פשיטא שמברך כברכת הבשמים והיינו הומלתא דבגמרא שזכרנו כי פליגי הטור וחביריו באם עושה אכילה מן וורדים או כיוצא בהם שאין בהם שום טעם אלא אחר הריקוח בדבש דהטור ס"ל שאין זה דומה לאגוז המטוגן בדבש שברכתו בורא פרי העץ דהאגוז הוא שלם דהיינו שלא נכתש ונשאר שמו עליו משא"כ בהנך וורדים שנכתשו ואין תוארם כבתחלה כלל וג"כ ל"ד להומלתא דהיינו בשמים כתושי' דהבשמים הם נותנים טעם בדבש ונרגש הרבה ע"כ ברכתו כבשמים כיון שעיקר אכילתו הם הבשמים משא"כ בוורדים שאין נרגש טעם הוורד בדבש ואינו עשוי רק למאכל ע"י הדבש שהוא עיקר גרם המאכל ע"כ הדבש עיקר וחביריו אומרים שאין חילוק בין וורדים לבשמים כתושים ותרווייהו בכלל הומלת' דבגמרא והדבש הוי טפל אע"ג שהוא גורם המאכל מ"מ הוי כמבשל במים דהמים גורמים המאכל ואפ"ה אין מברכין עליהם כי אם על המאכל עצמו ה"נ יברך על הוורדים בפה"א ואע"ג שהם גדלים על עץ מ"מ הם אינם עיקר הפרי כי יש לאותו עץ פירות אחרים והוורדים הם כמו פרחים שלנו ופסק כאן כן כי הטור עצמו ביטל דעתו נגד חביריו אלא דקי"ל כמ"ש הטור וכ"ש לפי מה שראיתי במקצת גרסאות הומלתא שהכל עכ"ל דלפי גי' זו קשה מאי מוכיח בגמרא דנאכל כמות שהוא חי מדשרי' משום בישול עכו"ם דלמא לא נאכל חי ואפ"ה שרי דהדבש עיקר ולענין בישול עכו"ם אזלינן בתערובות בתר העיקר כמבואר בי"ד סי' קי"ג וע"כ ברכתו שהכל כמו הדבש ולא אזלינן בתר הבשמים הכתושים שהם טפלים לגבי דבש וכמו שסובר הטור לענין וורדים בשלמא לגי' דבפה"א לק"מ דע"כ הבשמים שהם הזנגביל עיקר מדמברכים עלייהו בורא פרי האדמה ממילא צריך אתה לומר דנאכל כמו שהוא חי דאם לא כן היה אסור משום בישול עכו"ם אבל לגי' זו דשהכל ודאי קשה: ש"ע סָעִיף יא
טו של ורדים. נראה דקליפת מראנצי"ן שמרקחין אותו בדבש יש לברך עליה בפה"א וראיה מדאיתא בכ"מ דף ל"ה גבי קפריסין שהוא קליפה של הפרי דמדלערלה לא הוי פרי גבי ברכות נמי לא הוי פרי ולא מברכין עליה בפה"ע אלא בפה"א ואע"ג דהתוספות והרא"ש לא גרסי זה וס"ל דגבי ברכות נמי מברכין בורא פרי העץ הטור כת' לפסוק הגירסא שזכרנו וכ"פ הש"ע דיש לברך בפה"א ואם כן ה"ה נמי בכל הקליפות וא"ל דהא אמרי' שם בגמרא דקפריסין לא הוה שומר לפירי כיון דאי שקלת לה לא מיית הפרי משא"כ בשאר קליפות דאי שקלת לה מיית הפרי ממילא הוה הקליפה שומר לפירי וא"כ קליפת מראנ"ץ נמי אי שקלית לקליפה מיית המרא"נץ והוה שומר לפירא הא לאו מילתא היא דע"כ לא אמרינן שם דשומר הוה כפרי אלא לענין ערלה דיש בה רבוי דאת פריו דמרבינן אפילו הקליפה כדאיתא בי"ד סימן רצ"ד אבל באמת לאו פרי היא מצד עצמה ומ"ה לא שייך בורא פרי העץ אפילו בקליפה שהיא שומר ואע"ג דבגמרא שזכרנו יליף הברכה מדין ערלה היינו לענין לאו פירא דהוה כ"ש בברכם אבל לענין יש פירא אין ללמוד ברכה מערלה וראיה מדברי התוס' שם בהא דתני' קליפי אגוזים וגרעינים חייבים. וכתבו התוס' מכאן שיש לברך על הגרעינים בפה"ע ולא כ"כ על קליפי אגוזים הקודם לגרעינין אלא ע"כ דקליפות חיוב ערלם בהו אע"ג דלאו פירא הם אלא שומר לחוד אסור מכח הרבוי דאת פריו וע"כ ברכתייהו בפה"א משא"כ בגרעינין דהם עכ"פ פירא אע"ג דאינם כ"כ פירא מעליא מכל מקום שם פירא עלייהו מ"ה הוה ברכה וערלה שוין דהוה פירא מ"ה צ"ע על התוס' והרא"ש דס"ל בקפריסין דברכתייהו בורא פרי העץ דהא אפי' קליפי אגוזים דהוה שומר אפ"ה צריך דוקא רבוי דאת פריו הטפל לפריו לענין ערלה משמע דמצד עצמו לא הוי פירא רק מצד הרבוי אסור ולענין ברכה ליכא רבוי ודאי לא הוי פרי והוי כמו נטע רבעי הנזכר בהלכות ערלה סי' רצ"ד דלא הוי פירא כיון דאין שם רבוי דאת וברכת' בפה"א. מכל זה נראה ברור דברכת קליפת המראנ"ץ הוא בפה"א ושמעתי רבים מפלפלים בברכה זו והנלע"ד כתבתי ברור: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז לפיכך מיני דבש כו' שמבשלים כו'. זה דברי רמב"ם וזה קאי ארישא דאמר אם אינו עשוי אלא לדבק דלא אזלינן בתריה והא דהקדים לזה אבל אם עירב כדי ליתן טעם שהוא שלא כסדר נראה דנתכוין הרמב"ם בסידורו זה כדי שנבין דבריו במ"ש כדי ליתן טעם דלכאור' הייתי מפרש דעל כל טעם קאמר דאפילו אם נותן קצת בשמים לתבשיל ונותנין טעם בו דיברך על הבשמים וזה אינו דאז הבשמים טפלים וכיון שעיקר האכילה היא התבשיל אלא מיירי שאותו דבר שנותן טעם הוא בעצמו האכילה כגון שנתן חלב חטה בתוך הדבש לא לדבק אלא שרוצה לאכול המאכל שיהיה וע"כ אמר כדי ליתן טעם התערובות פי' ע"י התערובות ב' המינים יהיה לו טעם טוב לאכילת שניהם והיינו ממש הומלתא דבגמ' דמברכין עליו כמין בשמים ונראה דס"ל כמו חבירים של הטור דבכל מילי שנותן לדבש והוא יהיה לאכילה על ידי צירוף שניהם אזלינן בתר העיקר שיהיה לאכילה ואם נותן חלב חטה לדבש ע"מ שיאכל המאכל של חלב חטה אחר שיקבל טעם מהדבש הוא כמו הוורדין דלעיל דמברך על החלב חטה ולזה הקדים הרמב"ם הך בבא דאם עירב ליתן טעם בתערובות דנדע כוונתו ממ"ש אח"ז בחלב חטה אם הוא עושה כדי לדבק ממילא נדע דנתכוין בחלוקה השניה ואם נותן חלב חטה שלא לדבק אלא למאכל ע"י התערובות וזה בעצמו כוונת רמ"א במ"ש ונראה דהא דאם עירב כו' בלי ספק נתכוין למ"ש הגם שראיתי למו"ח ז"ל שהאריך בענינים אלו בדרכים אחרים הנלע"ד נכון כתבתי ועמ"ש בסי' ר"ט ס"ג בענין הלעקי"ך: ש"ע סָעִיף יב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ופת עט״ז. הב״ח העלה בפה״ג בטעמא חלא וריחיה חמרא ולא הקרים או הקרים וטעמא חמרא פה״ג והקרים וטעמא חלא שהכל הא לקידוש טעמא חלא או הקרים לחוד אין מקדשין והא דמקדשין בקמחין בסיננו או דהקרי״ם קרום לבן הוא יותר מקמחין שרק נקודות לבינות או הקרים התחיל קצת להחמיץ יע״ש ולהלכה יש לפסוק כט״ז ברע״ב ג׳ והמ״א ב׳ הסכים לזה ומש״ה לא כתב המחבר שם טעמא אלא דפשוט הוא דאין מברכין פה״ג אף בלא הקרים (ומ״ש הר״ב י״ל אפי׳ בבוקר ולא הוי כחמר מדינה וע״ש בס״ט) וקרום לבן לקידוש פסול ול״ד לקמחין עמ״א רע״ב אות ד׳ הודה לב״ח בזה ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף א
ב שנשתנה עט״ז ומ״א א׳ וה״ה פת שעיפשה ראוי קצת עט״ז יש שם חסרון הניכר: ש"ע סָעִיף א
ג ונובלות עט״ז. לכאורה דבריו תמוהין ובחידושינו ברכות מ״ב הקשינו בזה ובא״ר ר״ב אות י״ג העיר בזה דודאי נובלות דברכות הוא בושלי כמרא ונובלות תמרה דפ״ק דדמאי התם פליגי ח״א תמרי דזיקי ומסיק בקושיא למ״ד בושלי כמרא. ומ״ש הט״ז לל״ק נמי תמרי דזיקי שהכל קשה דבר״ב ס״ב שאר אילנות משיוציאו הוי פירי ופה״ע ומש״ה מסיק דברכות כ״ע מודים דבושלי כמרא ששרפים התום ונתקלקלו ואשתנו לגריעותא והוי כטובים יותר חיין דמבושלים שהכל וכמ״ש המ״א בר״ב אות כ״א יע״ש ועל הטור לק״מ שפירש שאין נגמרין על האילן היינו לעולם וז״ש בושלי כמרא שאח״כ נותנן במחצלאות או בחמה ונגמרין ע״י החמה הוי כסופי ענבים שהכל בר\בכ ס״ט וז״ש הב״י על רבינו ירוחם שלא נגמר בישולו משמע דאלו היו עומדים באילן היו נגמרים וז״א דא״כ פה״ע מברך בשאר אילנות משיוציאו וז״ש אין ענין לשלא נגמר בישולם עדיין. ובפרישה ראיתי שמפרש דהשגת הב״י על רי״ו שמפרש דנובלות שלא נגמר עדיין בישולם שהכל וז״א דאף שנגמרו עתה ע״י השמש לאחר שנפלו אפ״ה שהכל. ולפ״ד הב״י בטור בר״ד ובש״ע ג״כ בשלום ושרפום החום היינו אח״כ נגמרים ע״י חום השמש ומלשון שרפום החמה משמע טעמא דנשתנה לקלקול ואין ראוי לבישול באילן אלא דחמה קלקלתם וכ״מ בפירש״י כמ״ש המ״א בר״ב אות כ״א. ועד״מ כאן הקשה כן דהב״י היה להקשות על הטור כן וכבר כתבנו בזה. ואמנם דלא לשויי׳ לאדונינו הט״ז ז״ל ח״ו ככותב דברים שלא בהשגחה כתבנו בחדושינו ברכות מ״ב י״ל דלכתחלה היה סובר שפירות תמרי דזיקי שנשרו קודם גמר בישולן דאי לאחר גמר בישולן מאין הרגלים לומר שהכל ופריך מהמי״ן קללה דמי״ן לאו קללה הוא אלא שהשירן הרוח כו׳ אבל לבתר דמסיק בנובלות תמרה של דמאי פליגי והיינו תמרי דזיקי שאין מתבשלות לעולם דאי הרוח השירן והפקר הוא מנא ידעינן זה בלוקח מע״ה ואין ניכר ש״מ תמרים שאין מתבשלות לעולם וניכרים המה וקורא תמרי דזיקי כי אין נלקטין רק מניחן באילן והרוח משירן שאין חשובים דאי שלא נגמר עדיין בישולם נובלות כזו אף ודאי אין מתעשרין באפשר עי׳ מעשרות פ״א מ״ב בר״ש בשם ירושלמי יע״ש ולפ״ז ה״ה נובלות דברכות מצי איירי כה״ג וכסופי ענבים דמיין בר״ג ס״ט שהכל ומין קללה שפיר דמין זה אין מתבשלת לעולם וקאמר למ״ד הך דדמאי תמרי זיקי הוא א״ש דברכות כולל תמרי בין זיקי ובין בושלי כמרא כו׳ ותוכן כוונתינו דס״ד דתמרי זיקי הוא שהשירן הרוח קודם שנגמר בישולן קשה פה״ע כו׳ משא״כ למאי דמסיק בדמאי בהכרח רמי ומדכר אנפשיה דהיינו שאין מתבשלות לעולם וכמ״ש הטור וז״ש הט״ז מתחלה שלא נתבשלו על האילן ואח״כ כתב דזה המין אין יכול להתבשל על האילן. ועדיין צ״ע. והעולה לפ״ז כי הט״ז הקשה על הב״י למה לא כתב נובלות שאין מתבשלות לעולם ושזה הוא הפי׳ ברי״ו והנה י״ל אמת שסמך על סופי ענבים וברי״ו משמע שלא נגמר עדיין ועש״ך י״ד רצ״ד אות ה׳ האריך ובחדושינו הארכנו בזה: ש"ע סָעִיף א
ד ועל קורא עט״ז ברכות ל״ו א׳ קורא פירש״י רך של דקל (תמרים ענפין רכים ולסוף מתקשים ועושים תמרים עי׳ באר הגולה באות ב׳. ומ״ש בערבי״ז שוטי״ן צ״ע דמיעוטן זורעין לאכול כך דמיא לפלפלים בר״ב מ״א ל״ה וקורא מפסיד האילן משא״כ זה ומנלן דפה״א נשתנה מפה״ע לענין זה עסי׳ ר״ה בט״ז אות ג׳ וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
ה כשהם רכים עט״ז דשקדים הרכים דמיא לקורא ממש עמ״ש באות ד׳: ש"ע סָעִיף א
ו ועל קמחא דשערי הט״ז הראה לר״ח סעיף ה׳ דאפי׳ של חטים שהכל אלא דקמ״ל דשערי נמי שהכל ול״ת ולא כלום דקשה לתולעים עמ״א ח׳: ש"ע סָעִיף א
ז ושכר עט״ז לכאורה הוא תירוץ הב״ח הביאו המ״א אות ט׳ והל׳ מגומגם: ש"ע סָעִיף א
ח ועל עשבי דדברא עט״ז עסי׳ ר״ג (ט״ס י״ג) ולפ״ז גרי״ן קרוי״ט או זויע״ר בלעטי״ר שהכל אפילו בשלן עם חמאה וכדומה דמצד עצמם אינן חשובים וחמאה ג״כ שהכל ועמ״ש בר״ב אות י״ב בט״ז לענין מרקחת טטי״ר זעלי יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ט ר״ל עני״ס עט״ז. דפלפל זנגבי״ל רטיבתא פה״א בסי׳ ר״ב סי״ח אע״ג דעבידן לטעמא מ״מ ראוי נמי לאכילה כך משא״כ עני״ס אע״ג דיש מתיקות מ״מ לאו לאכילה קיימי בעינייהו הילכך שהכל ואם רקוחים נמי שהכל דלאו להני נטעי וקיימי ועב״ח ועמ״א אות י״ח ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
י שמרי יין עט״ז וראוין לשתייה כך עמ״א אות ט״ו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא ואין עט״ז הנה בר״ב סי״א הדבר בספק במי שריית תאנים ועא״ר אות י״א ומ״א י״ז ואפשר דסובר הט״ז דאם בירך על היין פה״ע יצא דלכתחלה אמרו חז״ל צריך ברכה בפ״ע ומ״מ פרי העץ הוא והוי ס״ס שמא הלכה כרא״ש ושמא עיקר היין דרשב״ץ מספקא ליה וא״כ אם אמר פה״ע יצא מלומר שהכל דגם כן רק דיעבד יצא ולשכר תמרים ל״ד דהתם נשתנו טעמו ולשיטתיה באות ז׳ ועסי׳ ר״ח ט״ו ומ״א כ״כ בשם ר״י לוי דלא יצא וכמדומה שהוא אחיו של הט״ז ז״ל ואי״ה שם יבואר לדינא בירך על היין פה״ע אם יצא בזה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יב אם עט״ז בקצ״ו אות א׳. ולענין החילוק בין מקום סכנה לאנסוהו עא״ר אות י״ג רמז לזה ועי׳ בספר חמד משה דבסכנה היתר הוא ומחוייב לברך יע״ש. וע׳ לבוש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יג הרי עט״ז אף על גב דמביאין מפירות מכל מקום מי פירות בלא בישול לכולי עלמא אף לרא״ש שהכל ועב״ח סיים דמי לשכר תמרים ואפשר זהו כוונת הט״ז עי׳ אות ז׳: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יד חבושים עט״ז. הסכים לב״ח בר״ג דזנגבי״ל יבש יש בו בישולי עכו״ם דלא כמ״א שם אות ד׳. ודבש שמרקחים אותו ונותנין בתוכו בשמים כתושים לתקן הדבש ואוכלין הדבש עם לחם כשאוכל הדבש לבדו שהכל וכן כתב הב״ח ושאני וורדים וחבושים שהם עיקר. ומה שכתב לגירסא דגרס הומלתא שהכל מה פריך עי׳ פירש״י ביומא דמאין בו בש״ע ש״מ נאכל חי פריך ולא מברכה דהא מירקח הוא וראוי עתה עמ״ש בי״ג במ״א ד׳ ועי״ד קי״ג ס״ב וט״ז י״ג וגרינ״י פלוימ״ן אם נאכלין ע״י הדחק יש לצדד במרוקחים עמ״א ר״ג ור״ב בט״ז י״ב: ש"ע סָעִיף יא
טו של ורדים עט״ז והמ״א בר״ב אות י״ז חולק וסובר קליפת מרנצי״ן פה״ע דראוין לאכילה ומגוף הפירי יע״ש וי״א שהכל ושם כתבנו מזה: ומ״ש קליפי אגוזים אפשר בעודם ירוקים קאמר ואין להאריך: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז לפיכך עט״ז יש בכאן מקום עמוק ואבאר בעזה״י כפי דעתי הענייה. סעיף זה ל׳ הר״מ ז״ל פ״ג מה״ב בהלכה ו׳ המעיי׳ בד״מ כאן אות ג׳ ממרוצת לשונו משמע דמפרש דר״מ כטור סובר שחולק אחריו בוורדים וחבושים כתושים דבש עיקר ומברך שהכל ואגוז (ר״ב סי״ג) שלם הוא וניכר. והומלתא (ר״ג ס״ז בשמים שחוקים) דלטעמא עבידא ולא בטיל כדאמרינן שאור ותבלין לטעמיה עבידי (חולין ו׳ תערובות דמאי לא גזרו הא שאור ותבלין חושש כבעיניה דמיא) יע״ש ומפרש הד״מ גם בר״מ כן דסובר כן ושלפ״ז יצא לנו ג״כ דין בשמים שחוקים בפירות נברך על הבשמים ג״כ כ״ן עכ״פ לזה כתב הד״מ דוקא כמו הומלתא דהם עיקר ורוב משא״כ בשמים במרקחת הם המיעוט. אע״ג מהראיה דחולין יראה אף הם מיעוטם מ״מ הטור הביא לדוגמא ולפ״ז יהיו דברי המחבר סתורין דסי״א כתב וורדים וחבושים כחביריו של הטור דהם עיקר ומברך על וורדים פה״א ועל של עץ פה״ע איך הביא ל׳ הר״מ ז״ל בסי״ב והר״ב מדשתיק בסי״א אודויי אודי ליה להמחבר (עמ״א כ״ב ור״ב י״ח ותבין) ואיך זיכה שטרא לבי תרי אמנם כאן נאמר דחזר מד״מ ומפרש דברי הר״מ כחביריו של הטור. ומ״ש הר״מ כדי ליתן טעם בתערובות כאלו אמר ליתן טעם התערובות (ז״ש ה׳ במקום ב׳) וכ״א כדיניה בשאר מינים אזלינן בתר רובא וורדים וחבושים כתושים הם עיקר שהם הרוב ועיקר אכילה ודבש טפל ומברך על הוורדים כו׳ ובחלב חטה דהוא מה׳ מינים וחשיב המיעוט כרוב כבסי׳ ר״ח ס״ב כל שאין נדבק ממילא אף דבש רוב וחלב חטה מעט כל שנותן כדי לאכול שניהם יחד החלב חטה והדבש תו חלב חטה עיקר ומברך במ״מ ודבש טפל וכפי זה נבין דברי הכ״מ בפ״ג ה״ז שם שכתב דר״מ כחביריו של הטור וראייה מחלב חטה יע״ש ושו״ת לחם יהודה למהרר״י עיא״ש ז״ל האריך ולי העני י״ל מדכתב חלב חטה לדבק הא לאכול אף שחלב חטה מעט הוא עיקר ולא עדיף חלב חטה מעט משאר מינים הרוב ולטור הדבש עיקר אף ברוב משאר מינים ה״ה חלב חטה ש״מ כחביריו של הטור סובר. ומ״ש הכ״מ שם וליתן טעם הדבש נטה קצת מדרך הט״ז והבן זה ולפ״ז בצל לתוך התבשיל יודה הר״ב דבטל במיעוטו הוא ונתכוין במ״ש טעם וממשות וחשוב היינו שיהיה הרוב או חמשת מינין מעט ולאכילה לא לדבק ודלא כמ״א כ״ה הבין בדברי הר״ב פי׳ אחר לחלק בין ממשות קיים אף הוא הואיל ולטעמא לא בטיל ואי״ה שם יבואר עוד: בדברי קדשו של הלבוש ראיתי דברים קשים להבינם כתב על הגהות רבו (רמ״א) והא דנותן לטעם דוקא שיש ממשות ודבר חשוב כזנגבי״ל שחותכין חתיכות גדולות בדבש וכה״ג אבל בשמים שכותשין דק דק בטילין במיעוטן והומלתא יוכיח צ״ל דהומלתא רובו זנגבי״ל והוא ז״ל חילק בין מיעוטו אם הוא ממש וחתיכה גדולה אף שדבש רוב מעט הזנגבי״ל עיקר הואיל ולטעמא אבל דק דק כו׳ וזהו באמת כוונת והשגת המ״א בכ״ה א״כ בצלים נמי ושם יבואר אי״ה: בהפר״ח בחלק או״ח בסוף הספר תשובה סי׳ ח׳ (בספר מים חיים) האריך בענין המלבין שלוקחין תירוש ומרתיחין ומעט קמח ומתעבה אע״ג דמעט קמח לאו לאכילת קמח מכוין כי אם להטעים התירוש שיהיה טעם טוב ולא לדבק מברכין במ״מ והביא דברי הר״מ פ״ג מה״ב ה״ו ויהיה הפי׳ אם נותן טעם בתערובת ממש שהתירוש מרובה וקמח מעט ולא לאכילת הקמח מכוין כלל רק להכשי״ר ולהטעים התירוש לא לדבק תו מברכין במ״מ ומט״ז כאן אין נראה כן רק שיהא המעט ההוא ג״כ לאכילה ומש״ה כתב ה׳ במקום ב׳ כדאמרן וצ״ע בזה ואין להאריך ואי״ה בר״ה ור״ח יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א גבינה. אם בירך על גבינה בפה"א לא יצא. הלק"ט ח"א סי' רל"ח: ש"ע סָעִיף א
ב ונתקלקל. היינו קצת דאילו נתקלקל לגמרי אין מברכין עליו כלל. ב"י: ש"ע סָעִיף א
ג ועל המרק. של בשר דמרק של פירות ע"ל סי' ר"ב: ש"ע סָעִיף א
ד כמהין ופטריות. מן האויר הם גדילים: ש"ע סָעִיף א
ה ועל קורא. דלא נטעי אינשי האילן אדעתא למיכל הקורא כשהוא רך רק שיתקשה ויעשה עץ ונ"ל דבשרביטין של קטניות שקורין ערבי"ס שוטי"ן יש חילוק דאותם שהם נזרעים בגינה יש לברך בפה"א אפי' על השרביטין דע"מ כן נזרעו לאוכלן חיים אבל אותן שזורעים בשדות להניח עד שיתקשה ויבשלו אותם אין לברך עליהם בפה"א אלא שהכל עד אחר בישולם ט"ז ע"ש ובתשובת פנים מאירות סימן ס"ה חולק וכתב דאין לחלק ועל כולם מברך בפה"א: ש"ע סָעִיף א
ו שעורים. ועל הקאו"י וט"ע נמי שהכל עיין לעיל סי' ר"ב סעיף קטן י"ט: ש"ע סָעִיף א
ז עשבי דדברא. דוקא בעשבים אמר כן דאינם חשובים מצד עצמן ולא מצד זריעה דגדלים בלא זריעה. אבל פירות טובות כגון יגדע"ס מאלינא"ש יש לברך עליהם כמ"ש בסי' ר"ג ס"ק א': ש"ע סָעִיף א
ח אני"ס. ואם שלקו מברך על מימיו בפה"א. מ"א ס"ק י"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ט כמון. קימ"ל בל"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י שמזיקו. דוקא בחומץ חזק שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ. אבל בחומץ שאינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברכה כמ"ש ס"ד. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ו
יא בפה"ג. אלא בפה"ע. ט"ז. ומ"א כתב שהכל ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב בנ"ר. עיין בשכנה"ג שכתב משם הרב מהר"ח אבולעפי"א שאין לברך ברכה אחרונה על שתיית הקאוו"י שמחמת חומה רגילים לשתותה לאט לאט ושוהין מתחלת השתיה עד סופה טפי מרביעית. וכן הסכים הר"י רוזאני"ס בס' משנה למלך בפ"ג מה' ברכות ומהר"ם בן חביב ז"ל בחידושיו בפ' יוה"כ דף י"ב ע"ב ומהר"א הלוי בתשוב' גינת ורדים חא"ח כלל א' סי' י"ו. ופר"ח בס' מים חיים סי' א'. אבל מהרי"א אשקאפה ובעל כנה"ג ומהר"א יצחקי ז"ל בתשובתו זרע אברהם חא"ח סי' ב' וסי' ה'. ומהר"ם גלאנטי הסכימו לברך. עיין בהלק"ט ח"א סי' ט' ובס' בני חייא ועתה בזמנינו רובם ככולם אין מברכין לבסוף וראיתי אנשי מעשה שמניחין אותו שיצטנן ואח"כ שותין אותה ומברכין. יד אהרן: ש"ע סָעִיף ז
יג לאחריו. דלית ליה הנאה מיניה אבל השותה שאר משקים להעביר האומצא מברך כמ"ש ס"ח מ"א: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יד ונאנס. דדמי לאשה שמתחלתה באונס וסופו ברצון דחשבינן ליה אונס. והמ"א וט"ז הניחו דבר זה בצ"ע ועיין בס' גן המלך סי' צ"ז ובהלק"ט סי' קנ"ב: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
טו ביותר. ודוקא שניכר מהותו ותארו אבל אם נפסדה צורתו העצמית מברך שהכל כמ"ש סי' ר"ב ס"ז בהג"ה ועמ"ש שם דדוקא כשנמוחו לגמרי מברכין שהכל. מ"א: ש"ע סָעִיף יא
טז ורדים. היינו רויז"ן בל"א. אע"פ שגדלים על האילן כיון דזרע שלהם עיקר הפרי והעלים הם הפרחים ב"י וכן הלונדר"א מברך בפה"א דעיקר הפרי הם הגודגדניות השחורות. של"ה עיין מ"א: ש"ע סָעִיף יא
יז לרפואה. מיירי שאין טובים לאכול כמ"ש ס"ח מ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יח שמערבין. כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם ופשוט דמיירי דוקא בה' מינים דבהכי איירי כדמסיים ואזיל חלב חטה וכו' אבל בשאר מינים פשוט דאזלינן אחר רוב וכ"מ בגמרא דאמרינן כל שיש בו מחמשה מינים מברכין במ"מ והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובות א"כ בשאר מינין אפי' בא ליתן טעם הולכין אחר הרוב והכי מסתבר אטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים מ"א ע"ש. ועיין ט"ז ועיין ע"ת: ש"ע סָעִיף יב
יט המרקחת. השקדים שמחפין אותם בצוקר אף שהפרי חפוי מכל וכל מברך על הפרי ולא על הצוק"ר: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כ שהכל. מ"מ אם הוא דבר שיכול לפוטרו תוך הסעודה עדיף טפי דאז אין ספק כלל. כתב בספר חכמת מנוח שהכל נהיה בסגו"ל תחת היו"ד שהוא לשון בינוני ולא בקמץ שהוא לשון עבר דרוב ברכות נתקנו בלשון בינוני. ובסי' קס"ז ס"ק ח' כתב המ"א בקמץ ע"ש: ש"ע סָעִיף יג
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ונתקלקל. לשון הטור: שהם תמרים כו'. ע"ל סי' ר"ב ס"ט: ועל מי מלח. זהו זמית לפי' הטור ובשם רה"ג פי' שהוא הקצף ע"פ הקדירה ורש"י פי' שם ל"ו א' שלמיירא וכן פי' בערוך לחד פי' וכ"כ רש"י ורא"ש ור"ן בנדרים נ"ה ב' וכ' בהגהת סמ"ק שהוא מי מלח: ועל המרק. כן פי' העריך וכ' שבלשון יון קורין למרק זומין: ועל קורא כו' ל"ו א': ועל כו' ועל כו'. תוס' שם ל"ו א' ד"ה לא כו': ועל חזיז. ערובין כ"ח ב': ועל קרא כו' ועל כו'. ברכות שם ומ"ש קימחא דשערי מילתא פסיקתא נקט ועסי' ר"ח ס"ה: ועל שכר כו'. ב"ב צ"ו ב': ועל מי כו'. תשובת הרא"ש ועתוס' ברכות ל"ח א' ד"ה האי. ושכר כו' וד"ה והא כו' ומ"מ כו': ועל עשבי כו'. טור וא"ח בשם הראב"ד וכמ"ש בסי' ר"ג ס"ד וצ"ע הא כמיהין ופטריות אינן נזרעין ואמרינן בברכות ל"ט ב' שמרבי לא רבו כו' מ' אם היו רבו מארעא היו מברכין עליה בפה"א וכן מ"ש שכמון וכסבור לטעמא עבידא ומברכין שהכל הא אמרינן גבי שבת דלטעמא עבידא ומברכין בפה"א וגם על שבת עצמו צ"ע דא"כ מאי מיבעיא להו שם ל"ט א' מיא דשיבתא כו' וערש"י שם ד"ה למתוקי כו' וכ"כ בש"ג שאפי' על מימיהן מברכין בפה"א ואפשר דוקא במימיהן: ועל החומץ. מתני' מ' כ'. שעירבו כו'. כמ"ש לענין יה"כ ביומא פ"ב ויה"כ וברכה שוין כמש"ש בברכות ל"ו ב' וז"ש בס"ב על כו'. הרא"ש שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ס"ג ריחיה כו'. עתוס' דב"ב צ"ו א' ד"ה דרומאי כו' וע' סי' ער"ב ס"ג: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ס"ד כל כו'. שם צ"ה ב' אר"י יין כו' מודה ר"י בפורצמא כו' ואף דקי"ל כר"י ביין הנמכר בחנות כמ"ש בס"ג מ"מ כה"ג מודה ר"י שזהו פורצמא וז"ש ריחיה כו' כר"י כל כו': שמרי כו'. דע"כ ל"פ שם צ"ו ב' אלא ברמא תלתא כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד ס"ה נתן כו'. שם וכת"ק וכמש"ש רבה ור"י כו' ופי' הרמב"ם והטור וש"פ דרישא רמא תלתא ואתא ארבעה דוקא וכ"מ מפי' רשב"ם שם סד"ה פש להו. וחד פלגא כו' ואע"ג דלענין יי"נ קי"ל בששה התם ביין גמור ולמדו מהא דע"ג פ"ה שני כוסות כו' וז"ש בהג"ה ובלבד כו' וקאי איין גמור ועב"י בשם אגור ועמ"ש בסי' ער"ב ס"ז: והיינו כו' כמ"ש ברפ"ח דשבת יין השירוני לחוד כו' וכ"ש ביינות שלנו כמ"ש בתוס' ורשב"ם בפסחים ק"ח ב' וכמ"ש בסי' ער"ב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ו תמר כו'. עתוס' דב"ב שם ד"ה אין כו': וה"מ כו' אבל כו'. שעדיין כח היין בו ומ"ש אלא ג' שאם מצא ד' ע"כ חלק א' יין ועמ"ש בסי' ער"ב: זגים כו'. וכ"כ הרא"ש וטוש"ע סי' ר"ה ס"ב אע"פ שהירקותהם הרוב ועמ"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ס"ז השותה כו'. ערש"י מ"ה א' ד"ה מאי כו' ותוס' ד"ה ר"ט כו': ולאחריו בנ"ר כו'. עתוס' מ"ד ב' ד"ה עבידנא כו': ושתה מים. דוקא מים וכמ"ש בס"ח רא"ש: לא כו'. עתוס' מ"ה ד"ה דחנקתיה כו' ור"מ כו' וכן הכריח הרא"ש דהא אינו נהנה ועוד דלר"ע דטעמא משום דאניס מאי קמ"ל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז ס"ח כל כו'. ל"ו א' ל"ח א' ועתוס' ד"ה כיון כו': אם אנסוהו כו'. עמ"א דדמי לאשה כו' וכמ"ש בפ"ד דכתובות וה"ה כאן וידוע דיה"כ וברכה שוין כמ"ש בברכות ל"ו ב' וביומא פ"א ב' וכמ"ש הרא"ש אצל חומץ כנ"ל ס"ב ואמרינן בירושלמי ובמ"ר פ' נשא פ' ט' קע"ב ב' ההיא איתתא דאתי' לקמי' דר"י א"ל נבעלתי באונס א"ל ולא ערב לך א"ל אילו טמן א' אצבעו בדבש ביה"כ ונתן לתוך פיך לא ערב ליך והודה לה ר"י: הואיל כו'. כבר תמהו ט"ז ומ"א ע"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח ס"ט אכל כו'. דלא שייך בוצע בירך דהא מצוה קעביד כמ"ש וחי בהם והתירא קאכיל ועמ"א ועס"ס תרי"ח: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט ס"י דבש כו'. מתני' מ' ב' וכנ"ל ס"א וע' סי' ר"ב ס"ח: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
י ס"יא חבושים כו'. ערש"י דיומא פ"א ב' ד"ה הימלתא כו' וז"ש אפי' הם כו': ועל של ורדים. אע"ג דפרי עץ הם כמ"ש בסי' רי"ו ס"ג מ"מ כיון שאינן עיקר הפרי מברך בפה"א כמו בקפריסים משא"כ בריח כמש"ש: וכל כו'. כמ"ש ל"ח א' בשתיתא אבל ש"ע השמיטו כמ"ש בבד"ה דאין הטעם שם משום רפואה כמ"ש בסי' ר"ח ס"ו ועמ"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא ס"יב כל כו'. מתני' מ"ד א' וער"ס רי"ב לא מבעיא כו': וכ"ד כו' אבל כו'. כמ"ש בסי' ר"ח ס"ב ג' ועמ"א: ונראה כו' אבל כו'. ע' בפסחים מ"ד א' והתנן המקפה כו' ועסי' ר"ח ס"ז וכבר השיגו מ"א דדוקא בה' מינין אזלינן בתר עיקר אבל בשאר הולכין אחר הרוב: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יב ס"יג כ"ד כו'. כנ"ל ס"ס ר"ב וכ"כ תוס' מ"ג א' ד"ה ועל כו' וכ"כ רמב"ם: ש"ע סָעִיף יג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)