א בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, יָצָא; אֲבָל אִם בֵּרַךְ עַל פְּרִי הָאֲדָמָה בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, לֹא יָצָא; הִלְכָּךְ אִם הוּא מְסֻפָּק בִּפְרִי אִם הוּא פְּרִי עֵץ אוֹ פְּרִי הָאֲדָמָה, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְעַל הַכֹּל, אִם אָמַר שֶׁהַכֹּל, יָצָא וַאֲפִלּוּ עַל פַּת וְיַיִן.
ב הָיוּ לְפָנָיו פְּרִי הָאֲדָמָה וּפְרִי הָעֵץ, וּבֵרַךְ עַל פְּרִי הָאֲדָמָה וְנִתְכַּוֵּן לִפְטֹר אֶת פְּרִי הָעֵץ, יָצָא.
ג כָּל אֵלּוּ הַבְּרָכוֹת צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לַאֲכִילָה. הַגָּה: יוֹתֵר מִכְּדֵי דִּבּוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט); וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו, וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ, יָצָא וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; וְנֶאֱמָרִים בְּכָל לָשׁוֹן; וְלֹא יְבָרֵךְ עָרֹם, עַד שֶׁיְּכַסֶה עֶרְוָתוֹ; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאִישׁ. אֲבָל אִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וּפָנֶיהָ שֶׁל מַטָּה טוּחוֹת בַּקַּרְקַע, כִּי בָּזֶה מִתְכַּסָה עֶרְוָתָהּ וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע"ד סָעִיף ד'; וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ עָרֹם, אִם לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה אוֹ שֶׁרֹאשׁוֹ מְגֻלֶּה, אָסוּר לְבָרֵךְ.
ד כָּל דָּבָר שֶׁמְּבָרֵךְ עָלָיו לְאָכְלוֹ אוֹ לְהָרִיחַ בּוֹ, צָרִיךְ לְאָחֲזוֹ בִּימִינוֹ כְּשֶׁהוּא מְבָרֵךְ.
ה אֵין מְבָרְכִין, לֹא עַל אֹכֶל וְלֹא עַל מַשְׁקֶה, עַד שֶׁיְּבִיאוּהוּ לְפָנָיו; בֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאוּהוּ לְפָנָיו, צָרִיךְ לְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת; אֲבָל מִי שֶׁבֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְהֵבִיאוּ לוֹ יוֹתֵר מֵאוֹתוֹ הַמִּין, אוֹ מִמִּין אַחֵר שֶׁבִּרְכָּתוֹ כְּבִרְכַּת הָרִאשׁוֹן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. הַגָּה: וְטוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה לִהְיוֹת דַּעְתּוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁיָּבִיאוּ לוֹ (בֵּית יוֹסֵף טוּר יוֹרֵה דֵּעָה סִימָן י"ט).
ו נָטַל בְּיָדוֹ פְּרִי לְאָכְלוֹ וּבֵרַךְ עָלָיו, וְנָפַל מִיָּדוֹ וְנֶאֱבַד אוֹ נִמְאַס, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֵאוֹתוֹ מִין לְפָנָיו יוֹתֵר כְּשֶׁבֵּרַךְ עַל הָרִאשׁוֹן. הַגָּה: רַק שֶׁלֹּא הָיָה עָלָיו דַּעְתּוֹ לְאָכְלוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד וְכָל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' צ"ב). וְצָרִיךְ לוֹמַר: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד עַל שֶׁהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה; וְאִם אָמַר כְּשֶׁנָּפַל: בָּרוּךְ אַתָּה ה', וְלֹא אָמַר אֱלֹהֵינוּ, יְסַיֵּם וְיֹאמַר: לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ (תְּהִלִּים קיט, יב), שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כְּקוֹרֵא פָּסוּק, וְאֵין כָּאן מוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. אֲבָל הָעוֹמֵד עַל אַמַּת הַמַּיִם מְבָרֵךְ וְשׁוֹתֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם שֶׁשּׁוֹתֶה לֹא הָיוּ לְפָנָיו כְּשֶׁבֵּרַךְ, מִפְּנֵי שֶׁלְּכָךְ נִתְכַּוֵּן תְּחִלָּה. הַגָּה: וְע"ל סי' ר"ט (סָעִיף א') אִם בֵּרַךְ בְּטָעוּת מַה דִּינוֹ.
א סָעִיף א (א) בירך וכו' - הואיל ועיקר האילן הוא מן הארץ ולא שיקר בברכתו ואפילו הזיד בזה [פמ"ג]:
ב סָעִיף א (ב) על פרי האדמה וכו' - ואפילו כשהפירות גדילין על העץ אך שאין העץ מתקיים בחורף לא יצא דהוי בכלל פרי האדמה וכדלעיל בסי' ר"ג בהג"ה:
ג סָעִיף א (ג) לא יצא - כתב מ"א ואותן פירות הגדלים על האילן ומברך בורא פרי האדמה משום דלא נגמר הפרי או שאינן עיקר הפרי וכדלעיל בסימן ר"ב ס"ב וס"ו אם בירך בפה"ע יצא כיון דעכ"פ מין פרי עץ הוא. וכן על פירות האדמה שטובין מבושלין יותר מחיין שדינן לברך שהכל כשאוכלן כשהם חיין אם בירך בפה"א יצא [פנים מאירות]:
ד סָעִיף א (ד) אם הוא פרי העץ וכו' - וכן כשהוא ספק לו מצד הדין אבל אם הוא ספק לו מחמת שלא למד לא יאכל עד שילמוד:
ה סָעִיף א (ה) אם אמר שהכל - וכ"ז דיעבד אבל לכתחלה צריך לברך על כל דבר ברכתו המיוחדת לו:
ו סָעִיף א (ו) ואפילו וכו' - ר"ל אף שהם דברים חשובים:
ז סָעִיף ב (ז) היו וכו' - דוקא דיעבד אבל לכתחלה לכו"ע אין לכוין להוציא את פה"ע דטוב יותר לברך ברכה המיוחדת לו ובלא"ה יש דעות בסימן רי"א ס"ג די"א דטוב יותר להקדים פרי העץ:
ח סָעִיף ב (ח) לפניו - נקט לפניו לרבותא דאפילו היה לפניו פה"ע כשבירך לא נפטר ממילא אא"כ נתכוין בהדיא לפטור אבל באמת היכי דנתכוין בהדיא לפטרו מהני אפילו לא היו לפניו פרי העץ כשבירך:
ט סָעִיף ב (ט) פרי האדמה ופה"ע - וכן אם היה לפניו דבר שברכתו שהכל ודבר שברכתו פה"א ונתכוין בשהכל לפטור גם המין השני יצא בדיעבד:
י סָעִיף ב (י) יצא - ועיין בשע"ת דיש חולקין ע"ז וס"ל שאפילו נתכוין לפטור את פה"ע המונח לפניו לא יצא וצריך לחזור ולברך בורא פרי העץ וברכת בורא פה"א לא היתה לבטלה דנתקיימה על פרי האדמה לבד ומ"מ מסיק דבדיעבד אין לחזור ולברך וכדעת השו"ע דספק ברכות להקל ויותר טוב להיות נמלך שלא לאכול מיד הפרי העץ אלא לאחר זמן ויחזור ויברך עליהן:
יא סָעִיף ג (יא) בין ברכה לאכילה - וה"ה ברכת המצות בין ברכה להמצוה:
יב סָעִיף ג (יב) יותר מכדי דיבור - היינו כדי שאילת תלמיד לרב שהוא שלום עליך רבי ויותר מהכי חשיב הפסק ומיירי בשתיקה אבל דיבור אפילו מלה אחת הוי הפסק כל שהוא שלא לצורך הברכה וכמבואר בסימן קס"ז ס"ו עי"ש עוד יש חילוק בין שתיקה לדיבור דבדיבור הוא לעיכובא וצריך לחזור ולברך אבל בשתיקה הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד אפילו שהה הרבה יותר מכדי דיבור א"צ לחזור ולברך כל שלא הסיח דעתו בינתים. כתבו האחרונים דאפילו מפני הכבוד והיראה אסור להפסיק אחר הברכה ואם הפסיק חוזר ומברך ואפילו לעניית אמן או לקדיש וקדושה וברכו ג"כ לא יפסיק. לא יברך על מאכל או משקה שהוא חם או קר ביותר משום חשש הפסק. ומי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס בעיניו יש לו לאכול קצת שלא יהיה הברכה לבטלה. הרוצה לשתות מים ששופך קצת ממנו ישפוך תחלה ואח"כ יברך דתרווייהו איתנהו משום הפסק ומשום ביזוי ברכה כ"כ בשערי תשובה בסי' ר"ב בשם אחרונים. כשאוכל אגוז ישברנה ואח"כ יברך דאין כדאי להפסיק הרבה בין הברכה לאכילה ועוד שמא לא ימצאנה יפה ואינה ראויה לברכה ולענין שארי פירות עיין לעיל בסימן ר"ב בשערי תשובה:
יג סָעִיף ג (יג) בשפתיו - אבל אם הרהר בלבו את הברכה לא יצא ועיין לעיל בסימן קפ"ה ס"ב במ"ב ובסימן ס"ב בבה"ל סוד"ה יצא:
יד סָעִיף ג (יד) בכל לשון - עיין לעיל קפ"ה ס"א במ"ב:
טו סָעִיף ג (טו) באיש - שהגיד והביצים בולטין ונראין ולא מהני בלא כיסוי:
טז סָעִיף ג (טז) טוחות בקרקע - פי' דבוקות ומכוסות בקרקע וצריך להיות מכוסה כ"כ שלא תהא נראה עגבותיה כי העגבות יש בהן משום ערוה [ב"י] ובמ"א מאריך בזה ומסיק דעגבות אין בהן משום ערוה וכן נוטה קצת דעת הגר"א לעיל בסי' ע"ד ובא"ר וכן במגן גבורים מצדדים לדינא כהב"י ולכן יש להחמיר לכתחלה:
יז סָעִיף ד (יז) צריך לאוחזו - טעם האחיזה כדי שיכוין לבו על מה שמברך והוא רק לכתחלה דבדיעבד אם בירך עליו כשהיה מונח בפניו אף אם לא אחזו כלל יצא וכדלקמיה:
יח סָעִיף ד (יח) בימינו - הטעם משום חשיבות [ובאיטר יד אזלינן בתר ימין ושמאל דידיה ולא בתר דעלמא כן משמע מחי' רע"א וכ"מ במ"א סימן קפ"ג] וכן בכל ברכה שמברך על איזה מצוה יש לו לאחוז הדבר ביד ימינו בשעת ברכה וע"ד הקבלה אין לתחוב הפרי שמברך עליו בסכין אף שיאחוז הסכין בימינו. כשאומר לחבירו להושיט לו ספר יקבלנו ביד ימינו [ס"ח]:
יט סָעִיף ה (יט) צריך לברך פעם אחרת - ואפי' כוון דעתו עליהם בשעת ברכה ג"כ לא מהני כיון שאז לא היו לפניו ולא היה להברכה על מה לחול ולא דמי לאמת המים דס"ו דהתם כיון שבודאי יבואו המים נגדו כאלו היו לפניו דמיא משא"כ הכא דתלוי בדעת אחרים. ואם היה הדבר שבירך עליו מונח בתיבה בעת הברכה ואחר הברכה לקחה משם אינו צריך לחזור ולברך כיון שהוא מוכן לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים ובפמ"ג מצדד דה"ה כל כה"ג שהוא ודאי שיובא אצלו כגון שהוא בחדר הסמוך לו ג"כ אין צריך לחזור ולברך אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה אחד מטעם הפסק ועוד דלכתחלה המצוה לאחוז בידו בשעת הברכה וכנ"ל בס"ד:
כ סָעִיף ה (כ) ואח"כ הביאו לו - היינו אפילו אחר שכבר אכל הראשונים. והנה מדברי הרמ"א דבסמוך משמע דהמחבר מיירי אפילו בשלא היה דעתו בהדיא על כל מה שיביאו רק שבירך על פירות אלו שהיו לפניו בסתמא ואמרינן דזה הוי כאלו אתני בפירוש שאם יביאו לו עוד שיאכל גם מהן משום שכן דרך האדם לכנוס מאכילה קטנה לגדולה אא"כ היה דעתו בהדיא שלא לאכול רק אלו הפירות שהם לפניו או שבעת שגמר אכילתו הוסכם בדעתו שלא לאכול עוד ואח"כ נמלך לאכול דבזה לכו"ע צריך לחזור ולברך:
כא סָעִיף ה (כא) ממין אחר - ובלבד שיהיה ממין פירות דאם בירך על דגים והביאו לו שכר שהוא מין אחר לגמרי אף שברכותיהם שוות מ"מ אינם נפטרין בברכתו בסתמא אא"כ היה דעתו בהדיא לפטור אותם בהברכה או שהיו לפניו עכ"פ על השלחן בשעה שבירך:
כב סָעִיף ה (כב) שברכתו וכו' - כמה אחרונים חולקים בדין זה וס"ל דדוקא באותו המין ממש הוא דפוטר בברכתו בסתמא אף לאותן פירות שהביאו לו אח"כ אבל למין אחר לא מהני ברכתו בסתמא וצריך לברך ומ"מ אם הביאו לו המין האחר בעוד שלא כלה מין הראשון נראה שאין לברך כיון שהביאו לו בשעה שהיה עסוק עדיין באכילה וכן נראה להלכה. ויש מן האחרונים שכתבו עוד דאם קבע עצמו לאכילת הפירות אף שבירך בסתמא על הפירות שהיו לפניו והביאו לו מין אחר שכלה המין הראשון א"צ לחזור ולברך דכיון דקבע עצמו לאכילה אינו מסיח דעתו מזה:
כג סָעִיף ה (כג) ליזהר לכתחלה - דיש מן הפוסקים שסוברים דבסתמא לא מהני בכל גווני אא"כ היו לפניו בשעת ברכה אבל בלא"ה בעינן שיהיה דעתו על כל מה שיביאו לו אח"כ:
כד סָעִיף ו (כד) או נמאס - וה"ה במצאו שנרקב ואינו ראוי לאכילה כלל ונוטל אחר דאם עדיין קצת ראוי לאכילה צריך לאכול ממנו כדי שלא יהא ברכתו לבטלה [עט"ז]:
כה סָעִיף ו (כה) אע"פ שהיה וכו' - ר"ל אפ"ה לא אמרינן דיהיה חל ברכתו על הכל והטעם עיין בה"ל:
כו סָעִיף ו (כו) רק שלא היה דעתו - ר"ל שלא היה דעתו בפירוש בשעת ברכה על כולם רק בסתמא דאם היה בדעתו בשעת ברכה לאכול גם השאר א"צ לחזור ולברך [ואפילו כשלא היה מונח לפניו אז על השלחן] ועיין בבה"ל דיש כמה ראשונים שסוברין דאפילו בסתמא ג"כ א"צ לחזור ולברך דכיון שהיה מונח לפניו על השלחן הוי כדעתו בהדיא על הכל. וספק ברכות להקל. בירך על פירות ובעודו מברך הביאו לו פירות יותר יפים יאכל מהראשונים תחלה כיון שבירך עליהם אף שהיה דעתו לפטור היפים. ואם לא היה דעתו לפטור היפים צריך לחזור ולברך עליהם [מ"א] והא"ר מצדד דא"צ לחזור ולברך כיון שהוא מין אחד. בירך על המים ושמע שיש מת בעיר ישתה מעט מן המים וישפוך השאר ואם אמרו לו שהתקופה נופלת ויש אז חשש סכנה לשתות המים ימתין מעט עד שתעבור התקופה ואח"כ ישתה ואפילו למ"ד שיש חשש סכנה אף בכה"ג כיון שהיו אז המים תלושים מן הקרקע אפ"ה ש"ד כי שומר מצוה לא ידע דבר רע:
א סָעִיף א בירך על פירות האילן. נ"ל דאותן הגדלים על האילן ומברך בפה"א משום דלא נגמר פרי או שאינן עיקר הפרי אם בירך בפ"הע יצא:
ב סָעִיף ב היו לפניו. ולענין לכתחלה עסי' רי"א ס"ג:
ג סָעִיף ג שלא יפסיק. חתן וכלה שבאו ליארס וליכנס לחופה מיד והחזן סבר שלא באו אלא ליכנס לחופה ובירך ברכת חתנים יברך שנית ברכת חתנים אחר ברכת ארוסין וקדושין (רא"ם ח"א ד'):
ד סָעִיף ג יותר מכדי דיבור. ואם בירך על המצוה לעשות או על דבר לאכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונעכב יותר מכדי שאילת תלמיד לרב (דהיינו שלום עליך רבי) ועלתה בידו צריך לחזור ולברך עכ"ל ב"י בשם ש"ל ובסימן ק"מ כתב שהאבודרהם חולק על זה וכתב דשתיקה לא חשיב' הפסקה לא שנא מרובה לא שנא מועטת ולכתחלה ודאי לא מפסקינן אבל בדיעבד א"צ לחזור ולברך אא"כ דיבר בנתיים, כשיאכל האגוז ישברנה ואח"כ יברך (של"ה מט"מ) עמ"ש רסי' רצ"ו, כתוב בכ"מ ואף על גב דבברכות של ק"ש שואל מפני הכבוד ומפסיק בין ברכה לק"ש שאני התם כיון דלא מברכינן לקרות את שמע לא קפדינן כולי האי וע' סימן ס':
ה סָעִיף ג טוחות בקרקע. פי' דבוקות ומכוסות בקרקע שלא תהא נראה עגבות שלה כי עגבות הוי ערוה דלא קי"ל כר"ה כמ"ש סימן ע"ג עכ"ל הרב"י, ולכן כתב הרמב"ם פ"ה מחלה בפי' המשנה שיהא כל פניה טוחות בקרקע, אבל הרע"ב כת' בפ"ב דחלה עגבות אין בהם משום ערוה וכ"מ פשט' דגמרא דף כ"ה דאר"ה עגבות אין בהם משום ערוה ואף על גב דלית הלכתא כברייתא דמסייע ליה כמ"ש סי' ע"ג דצריך הפסק' טלית היינו מטעם דנוגע בהן וכ"כ בת"ה וז"ל עגבות דנפשיה לית ביה ערוה ודחבריה בנוגע אסור ובאשתו בנוגע מותר ברואה אסור עכ"ל ולענין אשתו לא קי"ל כותיה כמ"ש סימן ע"ג ע"ש מ"מ לענין עגבות קשה למה לא פסקינן כר"ה דהא ליכא מאן דפליג ובג"א פסק דאפילו נגיעת עגבות פי' דנגיעי בהדדי באחוריים ליכא קפידא והר"ש פ"ב דחלה מביא הירושלמי שמדקדק מהמשנה עגבות אין בהם משום ערוה וכו' ובפ' מ"ש מוקי לה שהיה פניה טוחות בקרקע עכ"ל, כלומר דמהא ליכא למשמע מינה אבל מ"מ הלכה כר"ה וכ"מ דעת הרא"ש והרי"ף שלא הביאו כלל הא דפניה טוחות לכן נ"ל לפסוק כמ"ש הרשב"א ועבי"ד סימן שכ"ח:
ו סָעִיף ד לאוחזו בימינו. ואל יתחוב בסכין (ברכות רמ"מ):
ז סָעִיף ה א"צ לברך. הנה ראיתי שכל גדולי האחרונים הקשו בטי"ד סימן י"ט כתב דצריך לברך ונדחקו לישב לכן אציגה לפניך מקור דין זה ז"ל הרב"י אין מברכין עד שיביאהו לפניו וא"ת מ"ש מדין אמת המים כמ"ש ס"ו י"ל דשאני הכא שאפשר שלא יביאו לו אבל המים סופן לבוא (מוכח מזה דאע"פ שהיה דעתו עליו לא מהני דשמא לא יביאו לו) ומ"ש ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין לאו דוקא אלא ה"ה ממין ברכת הראשון כמ"ש ססי' קע"ז אף על פי שלא היו הפירות לפניו כיון דללפת הפת הם באים וכו' עיין שם ועמ"ש סימן קע"ט בשם הכל בו עכ"ל וז"ל הבית יוסף שם כתב הכל בו בשם הר"מ ב' או ג' מיני פירות או אפי' מין א' אם אין כולם לפניו בשעה אחד מברך על כל אחד לבדה מפני היסח הדעת והגיה הר"ף ז"ל כשאדם אוכל בבית חבירו כגון בבית מילה די לו בברכ' א' ואפי' כלה מין זה קודם שיביאו לו מין אחר כיון שתלוי בדעת בע"ה אינו עושה היסח הדעת ע"כ, ורבינו כתב בסימן ר"ו מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו וכו' וכבר כתבתי בסימן קע"ז שנראין דברי רבינו וז"ל שם כתב הרשב"א דאע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת הפת הם באים א"צ לברך ואף על פי שהכל בו כתב י"א דפירות שהובאו אחר המוציא צריכים ברכה אף על פי שאוכלן עם הפת נראין דברי הרשב"א דכיון דדעתיה עלויה כי אינם בשלחן בשעת ברכה מאי הוי וכ"ד רבינו בסי' ר"ו שכתב מי שבירך על פירות וכו' ומשמע דאותו המין לאו דוקא אלא שברכותיהן שוות מאותו המין קרי להו ומיהו היכא שאחר שבירך שגר מבית אחרים שלא היה דעתו עליהם צריך לברך וכו' עכ"ד הרב"י הרי לך בהדיא הטור כאן מיירי שהיה דעתו על פירות השניים בשעת ברכת הראשונים וקמ"ל דאע"פ שלא היו לפניו א"צ לברך אבל בסתמא אין ה"נ דצריך וכמ"ש בי"ד סימן י"ט מי שבירך ע"ד לשחוט הרבה בהמות ואח"כ הביאו לו יותר אפי' מאותן המין ואפי' עדיין לפניו מהראשונים צריך לברך אא"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו עכ"ל הרי מיושב לך דעת הטור וצ"ע על הרב"י בסימן קע"ט שכתב הכל בו חולק עם הטור דהא הכל בו מיירי בסתמא כמ"ש והגיה הר"ף וכו' וזה מיירי בסתמא וצ"ע וז"ל המרדכי פ' כ"מ אם אין המשקין לפניו בשעה שבירך על היין צריך לברך עליהן דהאידנא ליכא קבע לשתיית יין ול"ש ביה לומר הסיבה וע"ש סימן ר"ח סי"ו א"כ ק"ו לפירות ומ"מ אם אוכל בתוך הסעודה פירות ה"ל קבע וא"צ לברך וכמ"ש סימן קע"ט ס"ב ועסי' רי"ג ורמ"א כ' בד"מ ועבי"ד סי' י"ט לענין שחיטה ה"ה כאן עכ"ל ס"ל בכאן כדעת בעל העיטור שכתב שם שכל שהוא מין הראשון א"צ לברך וא"כ כיון שדעת הטור שם דאעפ"כ צריך לברך וגם במין אחר י"א שם דאם עדיין לפניו מהראשונים א"צ לברך לכן כתב דלכתחילה יהיה דעתו על כל מה שיביאו לו וא"כ א"צ לברך אליבא דכ"ע וזהו דוחק דהטור יזכה שטרא לבי תרי ועוד דהיאך יפסוק שלא כדברי אביו הרא"ש ולפי מ"ש לק"מ דמיירי כאן שדעתו עליו אך עדיין צריכים אנו ליישב דברי הרב"י שפסק גבי שחיטה אם עדיין לפניו מהראשונים א"צ לברך וכאן פסק דדוקא דעתו עליו וכ"פ לעיל בסי' קע"ט ס"ד וצ"ל דס"ל דגבי שחיטה מסתמ' יש קבע לשחיטה וכמ"ש שם בי"ד, ולכן נ"ל דאם קבע עצמו לאכילת פירות א"צ לברך דאין עושה היסח הדעת אא"כ נמלך ממש ואף למש"ל בשם המרדכי מ"מ בדבר שהברכות הן שוות מודה מיהו מדברי הכל בו דלעיל לא משמע הכי דמשמע דוקא משום דתלוי בדעת בע"ה הא לאו הכי לא עמ"ש סימן רי"ג ועוד דשאני שחיטה דאע"פ ששחטן עדיין מונחים לפניו משא"כ באכילה דכבר אכל הראשונים ועמ"ש סי' ח' ס"ק ט"ו ובמט"מ כתב בשם ס"ח סי' תתמ"ז אם אכל הראשון צריך לברך על השניה אם לא היה דעתו עליו ואם עדיין לפניו מהראשונים [אין] צריך לברך עכ"ל והיינו כמ"ש הרב"י בי"ד לענין שחיטה ובמהרי"ל כתב בסתם אם הביאו לו אחר כך צריך לברך ע"כ, כללו של דבר אם דעתו על כל מה שיביאו לו פשיטא דאין צריך לברך ואם היה נמלך מהם פשיטא דצריך לברך ובסתם כל זמן שמונחים לפניו מהראשונים פליגי דלהכל בו צריך לברך כמש"ל דאין קביעות לפירות ולהס"ח א"צ לברך מיהו דוקא מיני פירות אבל שתה שכר והביאו לו דגים אף על גב שהוא ברכה א' צריך לברך אא"כ היה דעתו עליהם אף ע"פ שבאין למתק השתיה עמ"ש סימן רי"ב ואם אין מונחים לפניו נ"ל דלכ"ע צריך לברך ואף רמ"א מודה בזה דשאני שחיטה דכל זמן שמונחי' לפניו מיקרי עוסק בשחיטה וכמ"ש הרב"י שם אבל באכילה דוקא כשהביאו לו ממין הראשון כשעדיין עוסק באכילה (עבי"ד סי' רס"ה ובש"כ שם דמילה שאני דלא אסיק אדעתי' שיביאו לו) כמ"ש של"ה דאינו מסיח דעתו מאכילה כל זמן שהוא מיסב על השלחן עכ"ל, משמע דאם אינו מיסב לכך רק אוכל פירות דרך עראי אפילו הביאו לו מאותו המין צריך לברך לכ"ע אם כבר אכל הראשוני':
ח סָעִיף ו רק שלא היה דעתו. פי' שלא הי' דעתו עליו בבירור דסתם לא אמרינן שדעתו על כל מה שלפניו ובמבי"ט סי' רכ"ד משמע דבסתם דעתו על כלם ע"ש ועב"י ססי' ק"מ דיש חולקין עמ"ש שם, כתב מט"מ בשם ס"ח בירך על פירות ועודו מברך הביאו לו פירות יותר יפים יאכל מהראשונים תחלה כיון שבירך עליהם ע"כ, ומיירי שהיה דעתו לפטור היפים דאל"כ צריך לחזור ולברך על היפים כמ"ש סי' רי"א ס"ה בירך על המים ושמע שיש מת בעיר ישתה מעט מן המים וישפוך השאר ואם אמרו לו שהתקופה נופלת ימתין מעט עד שעברה התקופה ואח"כ ישתה ולא יברך (ס"ח סימן תתנ"ד) ואפילו למ"ד שיש סכנה בדבר כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (כ"ה) עמ"ש סימן תנ"ה:
א סָעִיף א ואפילו על פת ויין. שגורמים ברכות הרבה לעצמן בקידוש והבדלה וברכת חתנים:
ב סָעִיף ב היו לפניו פריכו'. תמוה לי ל"ל שיהא לפניו הא כתב בס"ה אם בירך על פירות שלפניו והביאו לו יותר ממין אחר שברכתו כברכת הראשון דא"צ לברך וכאן הוי גם כן ברכת של פרי העץ כברכת פרי האדמה שאם נתכוין באמירתו בפה"א גם על פרי העץ א"צ לברך אחר כך בפה"ע ודין זה הוא מדברי הרר"י שמביאו ב"י ומבואר בדברי הרר"י שמיירי בהביאו לפניו אחר כך פרי העץ דהיינו אחר שבירך בפה"א על פרי האדמה וכן יש ללמוד מדברי הרשב"א שמביא ב"י וז"ל אם אוכל תפוחים ובירך עליהם ואחר כך הביאו לפניו אגוזים אם התפוחים חביבים עליו יותר פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים אבל אם אינם חביבים עליו אינם פוטרים האגוזים אא"כ נתכוין להם מתחלה עכ"ל ש"מ שבנתכוין פוטר אפילו הביאו לפניו אחר ברכת התפוחים וה"ה כאן לענין פה"ע אחר פרי האדמה כיון שיצא בה וע' ס"ה
ג סָעִיף ג יותר מכדי דבור. פי' כדי דבור שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ומורי:
ד סָעִיף ג וע"ל סי' ע"ד. עמ"ש שם ובי"ד סי' ר':
ה סָעִיף ד צריך לאוחזו בימינו. מטעם זה במ"ש אוחז הכוס בימינו ובשמים בשמאלו ואח"כ מחליף כדאי' בסי' רי"ב:
ו סָעִיף ה בירך ואח"כ הביאו לפניו כו'. כת' בכ"מ שזה נלמד מדין הנזכר בס"ו שהוא ירושלמי כ"כ בכ"מ פ"ד דברכות:
ז סָעִיף ה ממין אחר שברכתו כו'. הב"י כ"כ מסברת עצמו וכבר הוכחנו בי"ד סימן י"ט דלא קי"ל הכי ומה שהביא ראיה מדברי רשב"א במ"ש שא"צ ברכה על הפירות כיון שבירך על הפת אינו ענין לזה דשם ודאי הכל גריר אחר הפת שהוא עיקר אף שלא היה הפת לפניו וגם באותו מין נראה דאין פוטר מברכה אלא באדם שדרכו להימשך באכילת פירות יותר ממה שמונח לפניו אבל במי שחושב בדעתו שהוא יאכל סך זה ודרכו שלא יאכל רק מה שלפניו אם הביאו לפניו עוד ה"ל נמלך וצריך לברך וזה סברא פשוטה וא"צ ראיה:
ח סָעִיף ו רק שלא היה דעתו לאכלו. ראיתי כאן מחלוקת חדשה בין פוסקים הראשונים ואחרונים והב"י לא זכר מזה. ב"י בשם הרא"ש כתב למדים מהירושלמי אם היו פירות לפניו ודעתו לאוכלם ובירך עליו ונפל מידו צריך לברך על הפירות שיאכל כו' הרי דלא מהני מה שהיה בידו לאכול בשעת הברכה וכ"מ דברי הטור שהוא ל' הש"ע כאן שכתב אע"פ שהיה לפניו מאותו מין יותר כשבירך על הראשון אבל הג"מ כתבו בשם ר"ת דאם בירך על כוס ונשפך והביאו לו כוס אחר די לו בברכה ראשונה דמה לי הוא ומה לי אחר וכב"י דר"ת איירי שהביאו לו כוס אחר כשהיה דעתו עליו משעה ראשונה עכ"ל ורבינו יונה כתב בפ' כ"מ וז"ל למדנו מזה הירושלמי שמי שבירך על הדבר ונפל מידו א"צ לחזור ולברך כשחוזר ואוכל מאותו המין עכ"ל. לשון זה משמע קצת דלא היה בדעתו לאכול עוד מאותו המין מדכת' כשחוזר ואוכל משמע מילתא דלא היה בדעתו מעיקרא דאל"כ לא היה לו להזכיר לשון חזרה. ובב"י כתב אחר דברי הרא"ש וכ"כ הרר"י ולא ידעתי מהיכן למד כן דלהרא"ש אפי' היה בדעתו תחילה לאכול עוד צריך לחזור ולברך הרי מחלוקת בין הראשונים ובסימן ר"ט יתבאר דיש מחלוקת בזה גם בין מהרי"ל למהרח"י וצריך לישב דברי רמ"א שפסק כאן דתליא מילתא בדעתו הלא פסק כבר הרמב"ם וטור וש"ע כאן אם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לברך פעם אחרת והוא מהירושלמי כמ"ש בכ"מ ע"ז ולא כתב שם רמ"א דתליא בדעתו תחלה ובאמת הא והא מיירי בגוונא חדא דזה נלמד מזה:
ט סָעִיף ו שלכך נתכוין תחלה. קשה מזה על מ"ש בס"ה דאם הביאו לפניו אחר שבירך צריך לברך פעם אחרת הא נתכוין תחלה ע"ז בשלמא לר"ת מיירי שם דלא היה דעתו מתחלה על זה כמ"ש בסמוך אבל להרא"ש דלא מהני דעתו מתחילה לאכול גם זה לענין אם נאבד ממנו מה שבירך עליו או שנמאס כמ"ש בסמוך ה"ה אם בירך ואח"כ הביאו לפניו דהא דין זה דהביאו לפניו אחר שבירך הוא נלמד מדין זה כמ"ש בכ"מ פ"ר דזהו נלמד מהירושלמי והיינו הדין דנסיב תורמס ונפל מיניה כמו שהעתיק ב"י וה"ה נאבד שזכר הש"ע ואמאי מהני באמת המים מה שמכוין על מה שיבא אחר הברכה ובאמת י"ל דעת הרא"ש דאיהו לא ס"ל הך פיסקא דבירך ואח"כ הביאו לפניו דצריך לברך אלא אם היה דעתו מתחלה ע"כ מהני כמו באמת המים ול"ד לבירך ונאבד דסעיף זה דשם נאבד מה שבירך עליו עצמו משא"כ בבירך על דעת שיביאו לו והביאו לו אותו דבר א"צ לברך שנית אלא על הטור וש"ע קשה דפסקו כאן באמת המים שא"צ לברך ובהביאו לפניו כתב הטור דצריך לברך וכן הש"ע וצריך לחלק דהביאו לפניו אח"כ אינו ברור כ"כ כמו אמת המים דודאי יבואו המים אבל בפירות אפשר שיבוא אונס ולא יבוא וכ"כ בלבוש וא"כ שייך לומר בזה נתת דבריך לשיעורין דא"כ אם זה המביא הוא סמוך לחדר של זה המברך עומד שם באופן שאין שייך שם אונס לא יצטרך לחזור ולברך ואי תימא לא פלוג רבנן זה אין שייך בברכה לברך בחנם ובב"י הביא בשם ש"ל דהמברך על דבר לאוכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונתעכב עד לאחר כדי דיבור צריך לחזור ולברך ונראה כיון שאין פסק זה מבורר לנו אם אירע שבירך ואחר כך הביאו הפירות לפניו יביא מין אחר שברכתו כפירי זו ויכוין להוציא גם פירות אלו:
א סָעִיף א לא יצא. נ"ל דאותם הגדלים על האילן ומברך בפה"א מחמת דלא נגמר פרי או שאינן עיקר הפרי אם בירך בפה"ע יצא מ"א ובס' אבן העוזר חולק עליו דלא יצא ע"ש (וכן בס' אליהו רבה השיג על מ"א בזה) ועיין בתשובת פנים מאירות סי' נ"ח ובבאר היטב אשר לפני יש שם חסרון איזה אותיות ע"ש:
ב סָעִיף ג דבור. פי' כדי דיבור שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ומורי ושתיקה לא הוי הפסק בדיעבד אפילו בזמן מרובה עיין מ"א:
ג סָעִיף ד בימינו. ואל יתחוב בסכין רמ"מ:
ד סָעִיף ה א"צ לברך. עיין מ"א שהאריך והעלה להלכה וז"ל כללו של דבר אם דעתו על כל מה שיביאו פשיטא דא"צ לברך ואם היה נמלך ממש פשיטא דצריך לברך ובסתם כל זמן שמונחים לפניו מהראשונים פליגי דלהכל בו צריך לברך דאין קביעות לפירות ולהס"ח א"צ לברך מיהו דוקא מיני פירות אבל שתה שכר והביאו לו דגים אע"ג שהיא ברכה א' צריך לברך אא"כ היה דעתו עליהם ואם אין מונחים לפניו מפירות הראשונים לכ"ע צריך לברך עכ"ל. ועיין ט"ז. אם בעודו מברך הביאו לו פירות יפים יאכל מהראשונים תחלה כיון שבירך עליהם תחלה אף על פי שהיה דעתו לפטור גם היפים ס"ח. ועיין בתשו' באר עשק סי' ע"ד (ובס' אליהו רבה ס"ק י'):
ה סָעִיף ו עליו. עיין מ"א בירך על המים ושמע שיש מת בעיר ישתה מעט מן המים וישפוך השאר ואם אמרו לו שהתקופה נופלת ימתין מעט עד שתעבור התקופה וישתה ולא יברך. ס"ח מ"א:
א סָעִיף א (סק"א) בירך כו' נ"ל דאותן כו' אם בירך בפה"ע יצא. ובס' א"ר חולק וכן בספר אה"ע והבי' ראיה ממ"ש לעיל סי' ר"ב סעיף ב' מתוך שאין אנו יודעים שיעור פול הלבן לעולם יברך בפה"א עד שיהי' גדול ביותר עכ"ל והיינו משום דבזה יוצא ממ"נ דאפ"ת שכבר יצא מתורת בוסר והוי פרי גמור וראוי לברך עליו בפה"ע מ"מ הא אם בירך על פירות האילן בפה"א יצא וא"א לדברי מ"א טפי ה"ל לו' שיברך בפה"ע דהשת' דמברך בפה"א ניהו דלדידן יצא מ"מ לדעת הרמב"ם דסביר' ליה אם בירך על פירות האילן בפה"א לא יצא א"כ כשמברך על פרי שלא נגמר לגמרי בורא פרי האדמ' אפשר דלא יצא דשמא כבר נגמר וראוי לברך בפה"ע וכשבירך עליו בורא פרי האדמ' לא יצא להרמב"ם מה שאין כן אי יברך בפה"ע דיוצ' לדעת מ"א לכ"ע דאפ"ת דלא הוי גמר מ"מ יצא בברכת בפה"ע והאריך עוד. ולענ"ד א"ל דעל כרחך לא כ' מגן אברהם דאי בירך על דבר שלא נגמר פריו בורא פרי העץ דיצא. אלא לדידן דקי"ל אם בירך על פרי האילן בורא פרי האדמה יצא משום דעיקר' אילן ארע' הוא וגדל מן הקרקע וכדאית' דף מ' ע"א אלמ' דאזלי' בתר עיקר יניקתו א"כ ה"ה אם בירך על מה שלא נגמר פריו בפה"ע יצא ניהו דעדיין לא מיקרי פרי העץ מ"מ כיון דעיקר יניקתו מן האילן יצא דאזלי בתר יניקתו אבל להרמב"ם דס"ל אם בירך על פירות האילן בפה"א לא יצא אלמ' דס"ל דלא אזלי' בתר עיקר יניקתו א"כ אפשר מודה מ"א דאם בירך על דבר שלא נגמר פריו בפה"ע דלא יצא וא"כ תו לא קשי' דה"ל לו' כיון שאין אנו יודעים שיעור פול הלבן שיברך בפה"ע כדי לצאת גם ידי הרמב"ם. דז"א דאפי' יברך בפה"ע לא יצא ידי הרמב"ם א"כ עדיף טפי לברך בפה"א דזה מבואר להדי' בגמ' דאם בירך על פירות אילן בפה"א יצא משא"כ לברך בפה"ע כיון שאין זה מבואר להדי' בגמ' דאי בירך על בוסר בפה"א דיצא ניהו דהדין דין אמת:
ב סָעִיף ב (סק"ב) היו כו' ולענין לכתחלה עיין סי' רי"א סעיף ג'. ודאי לכתחלה צריך לברך על כל דבר ברכתו הראוי לו כתקנת חז"ל ובסי' רי"א מבואר דצריך להקדים ברכת בפה"ע לברכת בפה"א:
ג סָעִיף ג (סק"ג) שלא כו' שבא ליארס וליכנס מיד. ור"ל כמנהגנו שמקדשים תחת החופה ומברכים ברכת אירוסין ואח"כ מקדש האשה וקורין הכתובה ומברכין ז' ברכות הנישואין אבל במקומות שמקדשים זמן רב קודם החופה וכמנהג הש"ס היו מברכין ברכת אירוסין בשעת קידושין ובשעת כניסתן לחופה דנעשה נשואה לא היו מברכים כ"א ברכת נישואין: שלא באו אלא ליכנס לחופה. ר"ל שהיא כבר מקודשת וכבר ברכו ברכת אירוסין ולכן טעה ולא בירך רק ברכת חתנים דהיינו ז' ברכות נשואין ולא בירך ברכת אירוסין ופסק דאם אח"ז נודע לו שלא קדשה עדיין וצריך לברך עכשיו ברכת אירוסין צריך לחזור ולברך שנית אחר ברכת אירוסין ברכת נישואין:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) יותר כו' דהיינו שלום עליך רבי והיינו ג' תיבות ולא רבי ומורי דהוי ד' תיבות וכך כ' בספר א"ר בשם ל"ח פ' מרובה שכ' כן בשם תוס' דנזיר: כשיאכל אגוז ישברנו כו' דשמא תהי' מתולעת או נרקבת שלא תהא ראוי לאכילה ונמצ' בירך לבטלה כ"כ בס"ח וכ' של"ה דוק' אגוז אבל פרי אחר כגון תפוח טוב לברך כשהו' שלם דאפי' יהי' מתולעת מ"מ ישאר בו דבר מועט עכ"פ שיהי' אפשר לאכלו ולא תהי' ברכתו לבטלה וכ' בס' א"ר סי' ר"ב דאם דעתו לקלף הפרי יקלף קודם הברכ' מעט שלא תהי' הקליפה הפסק: עוד כ' שם דדייק הס"ח וכ' שיש בידו אגוז אחד דאם הי' לפניו הרב' אגוזים ודעתו על כלם יברך קודם שישברנה דאפי' תהיה מתולעת לא תהי' ברכתו לבטלה דהא יש אחרים לפניו שדעתו עליהן ועיין עוד שם:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה ) טוחות כו' עגבות. היינו אחוריים דלא קי"ל כר"ה דאמרי' בברכות דף כ"ד ע"א שנים שהיו ישנים במטה ערומים זה מחזיר פניו וזה מחזיר פניו (שלא תהי' נגיעת ערוה) וקוראים ק"ש ופריך והא איכ' עגבות (פירש"י דנגעי אהדדי) מסייע ליה לר"ה דאמר עגבות אין בהם משום ערוה. ומסיק עוד לימא מסייע ליה לר"ה דתנן האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה ואע"ג דצריכה לברך בשעת הפרשת חלה ואין בהם משום ערוה שבישיבתה ערותה מכוסה בקרקע ואע"ג דהעגבות מגולות ועכצ"ל דעגבות אין בהם משום ערוה. ודחי כגון שהי' פני' שלמטה טוחות בקרקע שגם עגבותיה מכוסים: כמ"ש סי' ע"ג דשנים שהיו ישנים ערומים במטה א' אפי' מחזירים פניהם צריכים להפסיק בטלית ביניהם: ולכן כו' שיהי' כל פניה כו' אם מפרשת חלה כשהיא ערומה: היינו טעם דנוגע בהן. ר"ל דעגבות דחד נוגע בעגבות דחברו או שאר איברים נוגעים בעגבות חברו אבל עגבות דנפשיה דהיינו כשהוא ערום ואינו נראה רק עגבותיו רשאי לברך וכ"כ בחידושי הרשב"א: והר"ש פ"ב דחלה כצ"ל: ובפ' מי שמתו כו' כלו' כו'. ר"ל דהא בירוש' דייק מהמשנה הנ"ל דקתני יושבת וקוצה חלתה ערומה כר"ה דעגבות אין בהם משום ערו' דלא ניח' לי' לאוקמי בטוחות בקרקע וא"כ לדעת הירו' יש לפסוק כר"ה כיון דסתם משנה כוותי' וניהו דהבי' הרא"ש אח"ז ומיהו בפ' מ"ש מוקי לה כו' אין כוונתו דהש"ס דידן חולק על זה וס"ל דלא כר"ה וכ"מ שהירושל' חולק עם תלמוד דידן קי"ל כתלמוד דידן אלא כוונתו דתלמוד דידן דחי הסייעת' מן המשנה אבל כיון דחזינן דהירוש' פסק כר"ה מהיכ' תיתי נימא דתלמוד דידן חולק ולא ס"ל כר"ה ניהו דדחי הסייעת' אבל מ"מ יכול להיות הדין אמת:
ו סָעִיף ה (ס"ק ז) א"צ לברך כו' בטי"ד סי' י"ט כ' דצריך לברך שכ' וז"ל מי שבירך ע"ד לשחוט בהמות רבות ואח"כ הביאו לו יתר אפי' מאותו מין ואפי' עדיין לפניו מן הראשונים צריך לברך אא"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו עכ"ל הביאו מ"א אח"ז וכאן כ' כמ"ש בש"ע (חוץ ממ"ש בש"ע או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון זהו תוס' שהוסיף הרב"י עפמ"ש בספרו הארוך) דאצ"ל אם הוא מאותו המין וא"כ סותר את עצמו ונדחקו ליישב דבשחיטה אין קבע ובאכילה יש קבע ולכן באכילה א"צ לברך למ"א נראה זה דוחק דאדרב' ס"ל סס"ק זה דאדרב' בשחיטה יש קבע יותר מבאכיל': לכן אציגה כו' ומתוכו יבואר דלק"מ על הטור: ז"ל הרב"י אין מברכין כו' ר"ל מ"ש הטור אין מברכין כו'. מ"ש מדין אמת המים דמברך ושותה אע"פ שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך: מוכח מזה כו' דאל"כ מאי קשיא ליה מאמת המים שאני גבי אמת המים דלכך נתכוין תחלה בשעת הברכה וכמ"ש בש"ע אלא ע"כ דס"ל להרב"י דגם דין דהכ' דאין מברכין עד שיביאו לו מיירי שהיה דעתו עליהן ואפ"ה לא מהני וזה הקדים מ"א כדי להוכיח דסעיף זה מיירי בנתכוין לכך וה"ה סוף הסעיף שכתב שהביאו לו יותר מיירי הכי שנתכוין עליהם ובזה יתיישב דעת הטור כמ"ש מ"א אח"ז ומ"ש ואח"כ הביאו כו' הוא סוף דברי הרב"י הנ"ל ור"ל מ"ש הטור אח"כ הביאו לו ר"ל שגם הטור כ' כמ"ש בש"ע אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו מין א"צ לברך עז"כ הרב"י דלאו דוק' כו': כיון דללפת הפת הם באים ברכת המוציא פוטרתן וא"צ לברך על הפירות ואע"ג דפרי אינו מין פת מ"מ כיון דנפטר בברכת הפת א"צ שיהיו לפניו בשעת ברכת המוצי' א"כ ה"ה הכא אפי' הן מין אחר רק שברכתן שוה לברכת הראשון: ועמ"ש סי' קע"ט בשם הכלבו עכ"ל הרב"י בסי' זה: והטור כ' בסי' ר"ו כו' א"כ הטור חולק על הכלבו: מאותו כו' וכבר כתבתי בסי' כו' רבינו עכ"ל הרב"י בסי' קע"ט: הרי לך בהדיא דהטור כאן מיירי שהיה דעתו כו' דהא מה"ט הסכים הרב"י עם הטור ורשב"א דכיון דדעתיה עליה כי אינן בשלחן בשעת ברכה מאי הוי. וכן סיים ומיהו היכי כו' שלא היה דעתו עליהן צריך לברך: וכמ"ש בי"ד סי' י"ט ר"ל דמעתה שוה דעת הטור דהכ' עם מ"ש בטור י"ד: וצ"ע על הרב"י כו' וזה מיירי בסתמ' דהא כ' הרי"ף כיון שתלוי בדעת בע"ה כו' וכיון דמהני דעת בע"ה כ"ש דמהני דעת עצמו אם היה דעתו עליהן וכיון דהכל בו מיירי דוק' בסתם א"כ אינו חולק על הטור דהא בסתם גם הטור מודה כמ"ש הרב"י גופיה: ז"ל המרדכי כו ר"ל דמדברי המרדכי מוכח דאפי' קבע על פירות אינו פוטר בסתם: אם אין המשקין לפניו וכו' ר"ל דקי"ל בסי' קע"ד סעיף ב' דיין פטר כל מיני משקין: ורמ"א כ' בד"מ כו' לענין שחיטה ה"ה כאן עכ"ל הרי דרמ"א ס"ל דבשחיטה ופירות דיניהן שוה דלא כאחרונים שחלקו ביניהם ופה בש"ע הגיה וטוב ליזהר לכתחלה להיות דעתו כו' ומשמע דרמ"א ס"ל דהמחבר מיירי אפי' בסתם ואפ"ה ס"ל דא"צ לברך ולכן כ' ניהו דדיעבד א"צ לברך בסתם מ"מ לכתחל' טוב יותר שיהי' דעתו עליו בפי' וא"כ ע"כ צ"ל דגם בשחיט' לא ס"ל כטור י"ד אלא כדעת בעל העיטור שהביא טור י"ד שם. וא"כ כיון כו' ר"ל מה"ט כ' רמ"א דטוב ליזהר כו': וזהו דוחק דהטור יזכה כו'. ר"ל לדעת רמ"א דשחיט' ופירות שוין והא הרב"י פה בש"ע כ' כלשון הטור פה וכיון דרמ"א מפרש דעת הש"ע דמיירי בסתם וס"ל כדעת בע"ה בי"ד א"כ ע"כ גם דעת הטור פה מפרש דמיירי אפי' בסתם א"כ הטור דהכ' סותר למ"ש הטור בי"ד דבסתם צריך לברך: אך עדיין כו' וכאן פסק דדוק' דעתו כו' וכמ"ש מ"א לעיל בשם הרב בית יוסף בחבורו הארוך דמה"ט הסכים הרשב"א וטור כיון דדעתו עלייהו. א"כ ודאי גם בש"ע פה שהוא כלשון הטור מיירי בדעתו עליה דלא כהגה' רמ"א: יש קבע לשחיטה הפך מסברת האחרונים שכתבתי סס"ק זה: ולכן נ"ל דאם קבע כו' ר"ל כיון דמה"ט בשחיטה א"צ לברך דיש קבע לשחיטה א"כ ה"ה אם קבע לפירות: ואף למש"ל בשם מרדכי דלא מהני קביעות דידן לפירות מ"מ בדבר שהברכות שוות ר"ל דהמרדכי מיירי במשקין עם יין דניהו דבפה"ג פוטר למשקין מ"מ אין ברכתו שוה לברכת משקין לכן גרע מדהכא: דמשמע דוקא משום דתלוי בדעת בע"ה ר"ל דהרי"ף הגיה בנכנס לבית חבירו לבית המילה א"צ לברך כיון שתלוי בדעת בע"ה ות"ל בלא"ה בבית המילה הוי קבע אע"כ ס"ל דאפי' קבע לא מהני אפי' בדבר שברכותיה שוות: ועוד דשאני שחיטה ר"ל מלבד דמכל בו מוכח דקביעות לא מהני אלא אפי' גם לדידן י"ל דקביעות לא מהני דהא ראיית מ"א דקביעות מהני מדפסק הרב"י בשחיט' אם עדיין לפניו מהראשוני אצ"ל ע"כ משום דיש קבע לשחיט' כנ"ל עז"כ דאין זה ההכרח די"ל תי' אח' לחלק בדעת הרב"י בין שחיטה לאכיל': ובמט"מ כו' ואם עדיין לפניו מהראשונים א"צ לברך כצ"ל: אבל שתה שכר כו' אע"ג כו' צריך לברך וכדעת בה"ע לענין שחיטה דעל מין אחר צריך לברך ובפירות צ"ל ס"ל למ"א אע"ג דשני מינים הם כיון דעכ"פ הכל מין אוכל כחד מין חשיב ליה: ואף רמ"א מודה בזה ר"ל אף דרמ"א ס"ל אפי' בסתם א"צ לברך והיינו משום דמדמה פירות לשחיטה כנ"ל בעי' דוקא דומיא דשחיטה שיהיו עדיין מונחים לפניו מהראשונים דהא גם בשחיטה אע"פ שכבר שחט הראשונים מ"מ עדיין מונחים לפניו שחוטים משא"כ באכילה מה שאכל כבר חלף והלך לו:
ז סָעִיף ו (סק"ח) רק כו' ועב"י ס"ס ק"מ די"ח ע"ש סי' ק"מ ס"ק ד' במ"א הביא אותו י"ח דדין דהכ' הוא מהירוש' שכ' נטל בידו תורמס ונפל מידו כו' ושם סי' ק"מ הובא במ"א די"א דלא ק"ל כהאי ירושלמי: כ' מט"מ בשם ס"ח סי' תתמ"ז וז"ל ס"ח מי שיש לפניו פרי ובירך עליו בפה"ע ולא הוי לפניו פרי אחר ואחר שבירך בא לפניו פרי אחר יותר יפה לא יאכל אלא על מה שבירך ואם יבא לו פרי אחר שבירך על הראשון וכבר אכל הראשון שכבר בירך עליו כיון שלא הי' דעתו ע"ז יברך גם על האחרון עכ"ל ס"ח וס"ל למ"א דמ"ש ברישא ואחר שבירך בא לפניו פ"א יותר יפה כו'. ע"כ מיירי שהיה דעתו בשעת ברכה על פרי יפה שיביאו לו דאי סתם מאי אירי' שהיפה הובא לו אחר שבירך על הראשון הא אפי' הי' היפה לפניו כשבירך על הראשון מ"מ כיון דהוא יפה אינו נפטר בסתם בברכת ראשון אא"כ היה בפי' דעתו בשעת ברכה לפטור גם היפה וכמ"ש רמ"א סי' רי"א ס"ה אע"כ מיירי שהי' דעתו גם על היפה וא"כ מה בכך שלא הי' לפניו הא קתני סיפא ואם יבא לו פרי אחר שבירך כו' כיון שלא הי' דעתו ע"ז יברך כו' משמע דאם הי' דעתו על השני אפי' לא היה לפניו בשעת ברכה מ"מ א"צ לברך על השני א"כ למה כ' רמ"א ברישא דלא יאכל אלא על מה שבירך דבזה אין לחלק בין יפה לאינו יפה אע"כ מ"ש ברישא לא יאכל אלא על מה שבירך ר"ל לא יאכל תחל' אלא על מה שבירך ואחר שאכל הראשון באמת יכול לאכול השני יפה וא"צ לברך שנית על היפה ולפי שפי' זה מוכרח בס"ח לכן כתב מ"א לשון ס"ח כאלו כתב שם להדיא כן יאכל מהראשונים תחלה כו' ודברי ס"ח אלו הן מה שהביא מ"א בס"ק ז' ועמ"ש ע"ז בס' א"ר: ואם א"ל שהתקופה נופלת ימתין מעט כו' דס"ל דאין סכנה אלא כששות' בשע' שהתקופ' נופלת וכ"כ מ"א לקמן סי' תנ"ה אבל בב"י בסי' תנ"ה כ' דבמרדכי משמע דמים שהיו תלושים כשנפלה התקופ' אפי' אחר כמה ימים יש סכנה כששותה אותן וע"ל סי' תנ"ה בט"ז:
א סָעִיף א ס"א בירך כו'. עתוס' שם ד"ה ר"י כו': הלכך כו'. כנ"ל סי' ר"ב ס"ב וסי"ח: ואפי' כו'. עתוס' שם ב' ד"ה ור"י וכ"כ הרי"ף וש"פ שכן סתמא דסוגיא דספ"ק פשיטא כו':
ב סָעִיף ב ס"ב היו כו'. כנ"ל ור"ל מ"ש רש"י מ"א א' ד"ה אבל. ואע"ג כו' שם בשאינו מתכוין:
ג סָעִיף ג ס"ג יותר כו'. כמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש סי' כ' הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זימנא תנייתא ומפרש ש"ל משום הפסק ושיעור כ"ד וכמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש שם פ"ט סי' י"ג היה יושב בבהכ"ס כו' ועס"ה: וצריך כו' ואם כו' ובלבד כו'. כנ"ל סי' קפ"ה ס"ב: ונאמרים כו'. כמש"ש ס"א: ולא כו'. ספ"ג דברכות ופ' כ"ג דשבת ופ"ט דב"מ: בד"א כו'. בפ"ב דחלה: ופניה כו'. ברכות כ"ד א' ועמ"א:
ד סָעִיף ד ס"ד ואפי' כו' כ"ה ב' ועתוס' שם ד"ה והרי כו' וערא"ש פ"ט סי"ג ר"י בעי כו' וכ"כ הג"מ דבכל ברכות אסור ודלא כהר"ן פ"ק דשבת כו'. ב"י וליתא דגם הר"ן ס"ל כן וכמ"ש בסי' צ"א ס"ב: או כו'. כמש"ש ס"ג:
ה סָעִיף ה ס"ה אין כו' ברך כו'. רמב"ם וטור מירושלמי הנ"ל הדין דנסיב כו': אבל מי כו'. כמ"ש בספ"ז כולהו נבגא כו' ועס"ו אבל העומד כו' וע"ל סי' קע"ז ס"ד וכמ"ש בירך על היין שלפני כו' ובריש ע"פ פליגי בשינוי מקום אלא שי"ל להיפך ממש"ש ל"ש אלא בשבתות וי"ט כו' וכ' ב"י בשם כל בו די"ח על הרז"ה שם וכ"כ בי"ד סי' ר"ט ס"ו בש"ע וז"ש בהג"ה וטוב כו':
ו סָעִיף ו ס"ו נטל כו'. ל' הרמב"ם וכ"ד הרא"ש מירושלמי שם ופ' הבעיא לחומרא: או נמאס. הר' מנוח: רק כו'. הוא דעת הראב"ד והג"מ בשם ר"ת לפסוק הבעיא לקולא וכ"ד מהרי"ל ועד"מ ועסי' ר"ט ס"ב בכג"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.