א לָקַח כּוֹס שֶׁל שֵׁכָר אוֹ שֶׁל מַיִם וּפָתַח וְאָמַר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עַל דַּעַת לוֹמַר שֶׁהַכֹּל, וְטָעָה וְאָמַר: בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִזְכִּיר שֵׁם וּמַלְכוּת שֶׁהֵם עִקַּר הַבְּרָכָה לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לַבְּרָכָה הָרְאוּיָה לְאוֹתוֹ הַמִּין; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם לָקַח כּוֹס שֵׁכָר אוֹ מַיִם וְסָבוּר שֶׁהוּא שֶׁל יַיִן וּפָתַח: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עַל דַּעַת לוֹמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְנִזְכַּר שֶׁהוּא שֵׁכָר אוֹ מַיִם וְסִיֵּם שֶׁהַכֹּל, יָצָא. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה בְּיָדוֹ יַיִן וְסָבוּר שֶׁהוּא מַיִם וּפָתַח אַדַּעְתָּא לוֹמַר שֶׁהַכֹּל, וְנִזְכַּר וּבֵרַךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן שֶׁיּוֹצֵא, שֶׁהֲרֵי אַף אִם סִיֵּם שֶׁהַכֹּל יָצָא (טוּר).
ב לָקַח כּוֹס שֶׁל שֵׁכָר אוֹ מַיִם, וּבֵרַךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נִזְכַּר שֶׁטָּעָה, וְאָמַר: שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, וְכָךְ הָיְתָה אֲמִירָתוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, יָצָא. הַגָּה: וְאִם הָיוּ אֲחֵרִים שׁוֹתִים גַּם כֵּן וְיַיִן לִפְנֵיהֶם וְדַעְתּוֹ גַּם כֵּן עַל יַיִן שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁבְּכוֹסוֹ יַיִן, וּבֵרַךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְנִמְצָא אַחַר כָּךְ שֶׁבְּכוֹסוֹ מַיִם אוֹ שֵׁכָר, כְּשֶׁחוֹזֵר וְשׁוֹתֶה אַחַר כָּךְ יַיִן אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, וְיוֹצֵא בַּבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ עַל כּוֹסוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה בְּטָעוּת, דְּהָא דַּעְתּוֹ הָיָה לִשְׁתּוֹת גַּם כֵּן שְׁאָר יַיִן, גַּם הוֹצִיא הָאֲחֵרִים שֶׁשּׁוֹתִין שָׁם, וְלָכֵן בִּרְכָּתוֹ בְּרָכָה (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' צ"ב ב"י ססי' ר"ו).
ג כָּל הַבְּרָכוֹת אִם נִסְתַּפֵּק אִם בֵּרַךְ אִם לָאו, אֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסוֹף, חוּץ מִבִּרְכַּת הַמָּזוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׁל תּוֹרָה.
א סָעִיף א (א) אין מחזירין אותו - זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים וכמעט כולם חולקים עליו והסכימו דלא אזלינן בתר דעתו כיון שבפיו הוציא ברכה שאינה ראויה לאותו המין לא יצא ומחזירין אותו וכתבו האחרונים דכן יש להורות:
ב סָעִיף א (ב) וי"א שאם לקח וכו' - וכן הלכה [אחרונים]:
ג סָעִיף א (ג) על דעת וכו' - היינו אע"ג דבשעה שהזכיר שם ומלכות שהוא עיקר הברכה היה דעתו על ברכה שאינה ראויה לאותו המין כלל אפ"ה כיון שחתימת הברכה הזכיר בפיו כהוגן יצא בדיעבד:
ד סָעִיף א (ד) שהרי אף אם סיים - ונמצא שאף לפי מחשבתו היתה ברכה הראויה לאותו המין:
ה סָעִיף ב (ה) ובירך בא"י וכו' - היינו אפילו בעת תחלת הברכה היה סבור שהוא יין ונמצא שהיה תחלת הברכה וסופה שלא כהוגן אפ"ה כיון שעקר תוך כ"ד וסיים כהוגן יצא:
ו סָעִיף ב (ו) ותוך כדי דיבור - אבל לאחר כדי דיבור לא מהני עקירתו וחוזר ומברך. ודע דהא דמקילינן בדיעבד בתוך כדי דיבור דוקא בברכות דרבנן אבל בבהמ"ז שהוא דאורייתא אם אירע כה"ג כגון שאכל לחם וטעה וסבר שאכל פירות והתחיל לברך בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ונזכר שהוא לחם וסיים הזן את העולם וכו' כהוגן צריך לחזור ולברך ודוקא באופן זה שציירנו אבל אם טעה וסבר על הלחם שאכל שהוא אחד מחמשת המינים והתחיל לברך בא"י אמ"ה על המחיה ונזכר יכול לסיים הזן את העולם כולו וכו' ויצא דמחיה נמי מזון הוא. כתבו האחרונים מי שאומר אחר ברכת היין בורא מאורי האש ונזכר שצריך להקדים בשמים וסיים בורא מיני בשמים יצא ידי בשמים וחוזר ומברך בא"י אמ"ה בורא מאורי האש ודוקא כשנתכוין בשעת הזכרת שם ומלכות על הבשמים שנקט בידו ונכשל בלשונו ואמר בורא מאורי האש אבל כשנתכוין על האש יצא ידי ברכת מאורי האש ואח"כ מברך ברכה אחרת על הבשמים דהא על האש ג"כ צריך לברך והסדר אינו מעכב. ולענין ברכת השחר אם טעה בפוקח עורים ומלביש ערומים וכדומה נתברר לעיל בסימן מ"ו במ"ב סק"כ עי"ש:
ז סָעִיף ב (ז) ובירך בפה"ג - וכונתו היתה להוציא גם האחרים בברכתו:
ח סָעִיף ב (ח) דהא דעתו היה וכו' - אמר שני טעמים לפטור אחד כיון שדעתו לשתות שאר יין ואפילו לא היה אז אותו היין לפניו והביאו לו אח"כ חל הברכה עליהם [ואף דכוס זה היה מים והתחיל לשתותו אפ"ה לא מקרי הפסק כיון שלא הפסיק בדיבור בינתים] ואפילו לא היה דעתו בהדיא לשתות יותר ורק בסתמא כיון שהוציא אחרים בברכתו שיהיו יכולים לשתות היין שלפניהם נמצא שלא היתה ברכתו לבטלה ולכן מותר גם לו לשתות שאר יין. והנה הרמ"א אזיל לשיטתו בסימן ר"ו ס"ג בהגהה שס"ל שם דהיכא שלא היה דעתו בהדיא ורק בסתמא צריך לחזור ולברך ולכן בעניננו נמי כתב דהא דעתו וכו' אבל לפמש"כ שם במ"ב ובה"ל דיש כמה פוסקים שסוברין דאפילו בסתמא כל שהיו לפניו על השלחן בשעת ברכה ממילא חל הברכה על כולם ואין צריך לחזור ולברך כשנשפך הכוס שבירך עליו א"כ ה"ה בעניננו כשנמצא מים ושותה כוס אחר יין שהיה לפניו בכל גווני א"צ לחזור ולברך:
ט סָעִיף ג (ט) כל הברכות וכו' - משום שהן מד"ס וספיקא דרבנן לקולא ועיין לעיל סימן קס"ז ס"ט במ"ב:
י סָעִיף ג (י) חוץ מבהמ"ז - והוא שאכל כדי שביעה דאז הוא מחוייב מן התורה ועיין לעיל קפ"ד ס"ד במ"ב. והנה מהמחבר משמע שסתם כהרמב"ם וסמ"ג שסוברין דברכה מעין שלש שמברכין על שבעת המינים הוא מדרבנן אבל באמת יש הרבה ראשונים שסוברין שהוא מדאורייתא וע"כ כתבו האחרונים דמי שאכל כדי שביעה מפירות או תבשיל של שבעת המינים ונסתפק לו אם בירך אחריו יאכל עוד מאותו המין שיעור כזית ויברך אחריו ויוציא עי"ז גם הספק שלו ועיין בפמ"ג שמצדד דאם אין לו מאותו המין יקח ממין אחר שהוא משבעת המינין כגון שאכל פרי עץ יקח מיני מזונות ויכלול בהברכה:
יא סָעִיף ג (יא) של תורה - ועיין בסימן מ"ז במ"ב סק"א מ"ש לענין ברכת התורה אם נסתפק:
א סָעִיף א או של מים. זה לא נזכר ברמב"ם רק כוס של שכר כתוב בכ"מ פ"א מק"ש שהרבה גדולים תמהו על הרמב"ם בזה דמה איכפת לן שהיה בדעתו לו' כהוגן אטו מי שהיה בידו פירי והיה בדעתו לומר בפה"ע ואמר המוציא מי יצא והלא דברים שבלב אינן דברים וגם חכמי לוני"ל שאלו להרמב"ם ע"ז והשיב שאיירי בשכר היוצא מן הגפן ולכן יצא בברכת בפה"ג וכ"כ הרמ"ך, ול"נ שתשובה זו צ"ע וכו' רק העיקר דס"ל להרמב"ם דאזלינן בתר כונתו עכ"ד הכ"מ ולכן הוסיף כאן או של מים אבל הב"ח כ' דהעיקר כחכמי לוני"ל ואף את"ל דדעת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ מ"מ יש לנו לילך אחר רוב הפוסקים וכמעט כלם הסכימו דלא אזלינן בתר דעתו ואף לפרש"י לא איבעי' לן אלא היכ' שאמר כהוגן רק שהיה בדעתו לו' שלא כהוגן אבל אם אמר שלא כהוגן פשיטא דלא יצא אף שהיה בדעתו לו' כהוגן וכן יש להורות:
ב סָעִיף א וי"א שאם כו'. כתב בלשון וי"א משום דלהרמב"ם לא יצא משום דהיה בדעתו לומר שלא כהוגן וכ"כ בכ"מ אבל העיקר דיצא כמש"ל:
ג סָעִיף א לקח כו'. כאן מיירי שידע שהוא מים רק שטעה בדבורו דאלת"ה אלא איירי שסובר שהי' יין קשה דלעיל כ' וי"א וכו' אף ע"ג דאמר כהוגן כ"ש כאן דאמר שלא כהוגן ה"ל לכתוב וי"א וכו' ולמה כ' סתמ' ועוד דלמה לא כתב כאן ג"כ וסבור שהוא של יין כמש"ל אלא ע"כ כאן מיירי שידע שהוא מים רק שטעה בדבורו אבל אם סבור שהוא יין ואמר בורא פרי הגפן וסיים שנ"ב לא יצא וכ"פ התוס' והמרדכי ורש"י והרמב"ם וכ"כ סי' תפ"ז ס"ח /ס"א/ אחרי שהוא יודע שהוא י"ט משמע דאם לא ידע לא יצא ואפי' תכ"ד ועסי' ר"ח ס"ג ומ"מ קשה למה פסקו התוס' לחומר' הא קי"ל ספק ברכות להקל וכן הקשה במ"צ ח"ב ס"ב ואפשר לומ' דס"ל מצות צריכות כונה והכא נתכוין למין אחר כמ"ש התוס' שם ובב"ה לכ"ע צריך לחזור אם לא פתח כהוגן כיון שהי' דאורייתא וכ"מ בש"ג ספ"ז וספ"ח:
ד סָעִיף ב ותוך כ"ד. משמע שאחר כדי דיבור צריך לברך וי"א דשאר הפוסקים חולקים ע"ז ור"י הלוי סי' מ"ז הוכיח דכ"ע מודה בזה וכ"מ במ"צ ח"ב ס"ב ומיהו מל' התו' משמע דזה אזיל לשיט' ר"י ע"ש (כ"ה):
ה סָעִיף ב אחרים שותין כו'. לכאורה משמע כאן דתרתי בעינן אחרי' שותים ודעתו ג"כ וכו' אבל בד"מ משמע דאם הי' בדעתו לשתות גם שאר יין אפי' אין אחרי' עמו אינו צריך לברך דלא גרע מנשפך הכוס כמ"ש סי' ר"ו ס"ו ע' סי' ער"א סט"ו ומשמע דוק' שלא הפסיק עד ששתה יין, ובמהרי"ל אי' שטעם הכוס של מים ע"ש וקשה דלהוי הטעימת מים הפסק בין הברכה לשתיית היין כמ"ש סי' קס"ז, ואפשר דס"ל דטעימה כיון שהי' ג"כ אכילה לא הוי הפסק וצ"ע ואם לא היה בדעתו לשתות שאר יין הוא צריך לברך כמ"ש שם, אבל האחרי' שהיה יין לפניהם צ"ע, ונ"ל דיצאו מ"ד אקידוש שיכול לברך להם בפה"ג אף על פי שאינו טועם ה"נ יצאו בדיעבד ומיהו אפשר לומר כיון שבירך ברכה לבטלה אף הם לא יצאו, עמ"ש סי' רי"ג ס"ב וצ"ע ודעת רמ"א בד"מ משמע דיצאו וכ"מ כאן דכתב גם הוצי' האחרים ששותין שם ולכן ברכתו ברכה משמע משום דהוציא האחרים גם הוא יצא, והיכא דבעי למימר בא"י אמ"ה פוקח עורים וטעה בדיבורו ואמר מלביש ערומים וחזר ואמר תכ"ד פוקח עורים [צ"ע אם] יצא ידי פוקח עורים אבל אם נתכוין למלביש ערומים יצא ידי מ"ע, מי שאמר אחר ברכת היין בורא מאורי האש ונזכר וסיים במ"ב יצא ומיהו צריך לחזור ולברך בורא מאורי האש (מ"צ ח"ב ס"ב כ"ה) ונ"ל דוקא כשנתכוין בשעת הברכה על הבשמים אבל כשנתכוין על האש יצא ומברך אח"כ על הבשמים:
א סָעִיף א לקח כוס של שכר או מים כו'. זהו לשון הרמב"ם רק הך או מים ליתיה ברמב"ם ומאוד תמוה פסק זה שהביא בש"ע דבפ"א מק"ש כתב הכ"מ ששאלו חכמי לוני"ל לרמב"ם על זה למה יצא בשכר אם בירך בפה"ג והא זה דמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דלא יצא והשיב דשכר היינו שכר היוצא מן הגפן אבל שכר שעורי' פשיטא דלא יצא וא"כ למה העתיק בש"ע דברי רמב"ם והוסיף עליו מים דבזה פשיט' דלא יצא כמו בשכר שעורי' גם הראב"ד בהשגה חלק על הרמב"ם ואמר הכל הולך אחר מה שהוצי' בפיו עכ"ל והיינו הי"א שמביא אח"כ דבעי' שיאמר עכ"פ הברכה כהוגן הכי קי"ל שכן ס"ל לרוב הפוסקי':
ב סָעִיף ב ואם היו אחרי' כו'. זו היא תשו' מהרי"ל סי' צ"ו הביאה ב"י סי' ר"ו בשם תשובת אשכנזית וס"ל למהרי"ל דבדעתו תלי' מלתא ובהג"מ בשם ר"ת שמבי' ב"י סי' ר"ו הבאתיה שם. וראיתי למהרא"י בפסקיו סי' קט"ז וז"ל קידש על מים וסבור שהוא יין אם יקדש על היין שנית אז די לו בברכת בפה"ג אחרי שהקידוש על היין דוק' הוא דרבנן ואמרתי בפשיטות דיחזור ויקדש שנית על היין דמה בכך אם הוא דרבנן דכמה מצות הם דרבנן ואנו מברכין עליהם ומחייבין בהו בלאו דלא תסור ואטו אם תקע בר"ה בטעות גמור בתקיעות דמעומד שא"צ לחזור ולתקוע הואיל וכבר יצא י"ח מן התורה בתקיעות דמיושב הא אינו אלא מדרבנן הא ודאי ליכא למ"ד הכי עכ"ל והנה מה ששייך להקשות ע"ז מענין הקידוש שנית יתבאר בס"ד בסי' ער"א בסופו אך מה דמשמע מזה שצריך לחזור ולברך בפה"ג אחר שקידש שנית הוא כדעת הרא"ש דסי' ר"ז אם היו פירות לפניו ודעתו לאוכלו ונטל אחד מהם ובירך עליו ונאבד מידו דצריך לברך שנית על הפירות שיאכל וכבר פסק רמ"א שם כר"ת דמהני דעתו ומ"ה פסק נמי כמהרי"ל והיינו דלא כפיסקי מהרא"י שזכרנו ותימה על שלא זכר ב"י ורמ"א מהך פלוגת' כלל:
ג סָעִיף ג חוץ מב"ה. ובטור כ' דברכת מעין ג' הי' דאורייתא על ז' המינים וכ"כ ב"י בשם הרשב"א והרא"ש ע"כ ראוי לכל ירא שמים שיאכל עוד מאותו מין ויברך אחריו ויוצא גם על ספק שלו:
א סָעִיף א המין. מסקנת כל האחרונים דלא אזלינן בתר דעתו אם אמר שלא כהוגן עיין בדבריהם:
ב סָעִיף א יצא. כתב בלשון וי"א משום דלהרמב"ם שהוא דיעה א' לא יצא משום שהיה בדעתו לומר שלא כהוגן וכ"כ הכ"מ אבל העיקר דיצא. כמש"ל. מי שהיה מברך ברכת השחר וכשהגיע לברכת פוקח עורים טעה ואמר מלביש ערומים וחזר תכ"ד ואמר פוקח עורים צ"ע אם יצא פ"ע אבל אם נתכוין למלביש ערומים יצא ידי מ"ע מ"א ועי' מ"ש עליו הפנים מאירות סי' נ"ח. מי שהיה מבדיל ואחר ברכת היין אמר בורא מאורי האש ונזכר וסיים בורא מיני בשמים יצא. מיהו צריך לחזור ולברך בורא מאורי האש משפט צדק כנה"ג. וכ' המ"א ודוקא כשנתכוין בשעת הברכה על הבשמים אבל כשנתכוין על האש יצא ידי אש ומברך אח"כ על הבשמים כנ"ל עיין מ"א שיש ט"ס בדבריו:
ג סָעִיף ב בפה"ג. ומיירי שידע שהוא מים רק טעה בדיבורו אבל אם סבור שהוא יין ואמר בפה"ג וסיים שהכל לא יצא. מ"א ע"ש:
ד סָעִיף ב כ"ד. משמע שאחר כדי דבור צריך לחזור ולברך מהר"י לוי סי' מ"ז והלק"ט ח"ב סי' קמ"ט ובגינת ורדים כלל א' סי' י"ט כ' דא"צ לחזור ולברך עיין מ"א והיד אהרן:
ה סָעִיף ב שותים. לכאורה משמע כאן דתרתי בעי אחרים שותין ודעתו ג"כ וכו' אבל בד"מ משמע דאם היה בדעתו לשתות גם שאר יין אפילו אין אחרים עמו א"צ לברך ודוקא שלא הפסיק עד ששתה יין ואם לא היה בדעתו לשתות שאר יין הוא צריך לברך והאחרים שהיה יין לפניהם יוצאים בברכתו אף שהיה ברכה לבטלה עיין מ"א:
ו סָעִיף ג של תורה. ובטור כתב דגם ברכת מעין ג' על הז' המינים היא דאורייתא ע"כ במי שנסתפק יאכל עוד מאותו המין ויברך ויוצא גם על הספק שלו. ט"ז ועי' הלק"ט ח"א סי' קמ"ג:
א סָעִיף א (ס"ק א) או כו' בשכר היוצא מן הגפן. וכ' שם ע"ש יין ושכר אל תשת ור"ל שאינו מין יין אלא מין שכר הנעשים מחרצנים וזגים או שמרי יין וכדומה וכ' שם אף שסתם וכ' שכר מ"מ ממילא נשמע דהש"ס וכן הרמב"ם מיירי בשכר גפני' דאי שכר שעורים לא עבידי אנשי דטעי בין שכר שעורים ליין ובודאי דבר בהוה: ואף לפירש"י כו' ר"ל דדין זה המבואר בש"ע סעיף א' וסעיף ב' הוא אבעי' דלא אפשיט' בברכות דף י"ב ורוב הפוסקים (חוץ מהתוספות) נקטו האבעי' לקולא מטעם ספק ברכות להקל. אלא שרש"י הי' גרסתו כמ"ש בסעיף א' בשם י"א שהכונה היתה שלא כהוגן והאמירה כהוגן והרי"ף והרא"ש גרסי דהאבעי' היתה כמ"ש בסעיף ב' דתחלת החתימה היתה שלא כהוגן וסופ' כהוגן ומש"ה כ' מ"א ואף לפירש"י כו' ר"ל ל"מ לשיטת הרי"ף דלא הוזכר כלל בש"ס לילך אחר כונתו. וא"כ מנ"ל לו' שאם האמירה שלא כהוגן שיצא משום דכונתו היתה כהוגן דלהרי"ף לא אזלינן כלל בתר כונתו אלא אפי' לפירש"י דנסתפק הש"ס אי הולכים אחר כונתו וא"כ כיון דלא אפשטי' אזלינן לקולא לכן אם אמר שלא כהוגן והכונ' כהוגן ניזל אחר הכונ'. ועז"כ מ"א דגם זה ליתא דלא איבעי' לן אלא היכי שאמר כהוגן כו' ר"ל שמא לילך אחר כוונתו לחומרא אבל בנידון הרמב"ם לילך אחר הכונ' לקולא זו לא שמענו:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) וי"א כו' כ' בלשון וי"א. ר"ל דהאי וי"א שהוא דעת רש"י חולק על דין ראשון שהוא מדברי הרמב"ם כמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה מ"מ ע"כ לאו מה"ט כ' לשון וי"א לו' שחולקים על דין א' דא"כ וי"א שאינו יוצא בזה אלא דוקא שאם לקח כו' ופתח ע"ד לו' בפה"ג ונזכר כו' מבע"ל אע"כ הכוונ' להיפך דדעה אחת שהוא הרמב"ם חולק על דין זה של רש"י: אבל כו' כמש"ל ס"ק א' דלא אזלינן בתר כוונה כלל:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) לקח כו' אע"ג דאמר כהוגן מ"מ כ' לשון י"א דהרמב"ם חולק וס"ל דאזלינן בתר הכוונ' אע"ג דהאמיר' היה כהוגן כ"ש כאן שחלק הרמב"ם: אבל אם סבר שהוא כו'. ר"ל לא תטע' ניהו דהוכיח מ"א דהש"ע מיירי שידע שהוא מים דאי לא ידע הרמב"ם חולק וה"ל לכתוב וי"א וס"ד דמ"מ לדידן דלא קי"ל כהרמב"ם וכמ"ש בס"ק א' א"כ אפי' לא ידע יצא ע"ז כ' מ"א דלא כן דמלבד הרמב"ם בלא ידע לא יצא לכמה פוסקים: לא יצא לכמה פוסקים כצ"ל דלא כמו שהגיהו בדפוס חדש לא יצא וכ"פ התו' והמרדכי כו'. ומ"ש מ"א סק"א אבל אם סבר שהוא יין ואמר בפה"ג לא יצא לכמה פוסקים אין כוונתו דקי"ל הכי דאדרבא לקמן סי' תפ"ז כ' וז"ל רוב הפוסקים ס"ל אע"פ שלא ידע שהוא י"ט יצא כיון דנזכר וחתם כדין עכ"ל משמע שדעתו לפסוק דלא כהמחבר אלא אפי' לא ידע יצא. וכן פסק הפר"ח לקמן אע"כ דכוונת מ"א דכמה פוסקים ס"ל בלא ידע לא יצא והוא דעת המחבר אבל מ"א לנפשי' לא ס"ל כן: התוספות ומרדכי כו' ר"ל התוס' פסקו האבעיא לחומרא וגם כתבו בפי' דאי לא ידע לא יצא. וכן המרדכי ורש"י דלרש"י לא הוזכר כלל בש"ס אי התחיל לחתום שלא כהוגן דמקילים והאיבעי' לרש"י היתה אם אמר כהוגן אלא שהכוונה שלא כהוגן א"כ אם התחלת החתימ' שלא כהוגן וגם לא ידע דהוי הכוונ' שלא כהוגן וגם האמיר' ודאי דלא יצא ולרמב"ם כבר כתב לעיל דאפי' היתה האמירה כהוגן רק הכוונ' שלא כהוגן לא יצא כ"ש כשגם האמיר' היתה שלא כהוגן: וכ"כ סי' תפ"ז ס"ח אחרי כו' ר"ל אם סיים בי"ט בברכה רביעית דהיינו והשיאנו מקדש השבת וחזר בו תכ"ד וסיים מקדש ישראל והזמנים יצא מאחר שהוא יודע שהוא יו"ט: ומ"מ קשה למה פסקו התוס' כצ"ל: ואין לו' דס"ל מצות צריכות כו' כמ"ש התוס' שם וז"ל והקשה ר"י מקינון מאי קמבע"ל והא ודאי מצות א"צ כוונ'. והיה אומר הר"י דהיינו בשומע תפלה כו' ולא נתכוין לצאת אבל היכי דנתכוין לברך על היין ונמצא שכר ל"מ עכ"ל הרי כתב דזה גרע אם נתכוין למין אחר מאלו לא נתכוין כלל כמ"ש מ"א. אמנם צ"ב בכוונת מ"א שכ' וא"ל דס"ל מצות צריכות כוונה אי הוא כפשוטו ובכל ענין אפי' לא נתכוין למין אחר מ"מ ס"ל להתוס' כמ"ד מצות צריכות כוונה א"כ מאי קשיא להר"י מקינון והא ודאי מצות א"צ כוונה אדרב' הא להתוס' מצות צריכות כוונה ודוחק לו' דהר"י מקינון שהקשה בסוף הדיבור חולק על מ"ש התו' שם בתחלת אותו דבור דר"י פוסק האיבעי' לחומרא דר"י ס"ל מצות צריכות כוונ'. והר"י מקינון ס"ל דא"צ כוונה וביותר שנראה מלשון התו' שר"י בעל התוס' סתם תי' על קושית הר"י מקינון דהיינו בשומע תפלה כו' והא ר"י ס"ל דצריכות כוונה וא"צ לתרץ כלל קושית הר"י מקינון ואם כוונת מ"א במ"ש וא"ל דס"ל מצות צריכות כוונה דוקא כה"ג שנתכוין למין אחר א"כ הדרא קושיות מ"א לדוכתי' למה פסק לחומרא הא לדברי התו' בזה נסתפק הש"ס כהאי גוונא שנתכוין למין אחר לדידן דמצות אינם צריכות כוונה אי כהאי גוונא דאזלי' בתר כוונה הגרועה וא"כ למה פשיטא לי' להר"י לילך לחומרא בספק ברכות אע"כ צ"ל דכוונת מ"א כפשוטה דר"י פוסק כמ"ד צריכות כוונ' אפי' לא נתכוין למין אחר מ"מ לא יצא אלא במתכוין לצאת ממש ובעל האבעי' הוי ס"ל כמ"ד מצות א"צ כוונ' ולכן נסתפק אי כה"ג שנתכוין למין אחר דגרע אי יצא ולמ"ד צריכות כוונ' באמת ליכא למבעיא כלל ומ"ש הר"י מקינון מאי קמבעי' לי' הא ודאי מצות א"צ כוונה אין כוונת הר"י דקי"ל הכי אלא ר"ל הא ודאי כו' הבעל אבעי' ס"ל א"צ כוונ' דאל"כ מאי נסתפק ודאי לא יצא וכיון דס"ל לבעל אבעי' כן א"כ מאי נסתפק ודאי דיצא ונקט הר"י מקינון צד דס"ל א"צ כוונה וה"ה דהמ"ל ממ"נ בין אי ס"ל צריכות כוונה מאי קמבע"ל ודאי לא יצא ואי ס"ל א"צ כוונה ודאי יצא אלא מהאי טעמא לא נקטו כ"א צד דס"ל א"צ כוונה הואיל ומסקנ' התוס' בתירוצם כי דברי התוס' אינן דברי מקשן ותרצן. והמעתיק דברי תוס' בשעה שכ' הקושיא כבר ידע התירוץ: ובבהמ"ז לכ"ע כו' ר"ל אפי' להרי"ף דפסק האיבעיא לקולא היינו משום ספק ברכות להקל משא"כ בבהמ"ז שהוא דאורייתא והולכים בספיקו להחמיר וכמ"ש בס"ס זה:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) ותכ"ד כו' ומיהו מלשון התוס' משמע כו' דתחלה כתבו בשם ר"י דפסק האבעיא לחומרא וגם פי' האבעיא לפי גרסת רש"י ופירושו ואח"ז כתבו וז"ל ומיהו היה אומר ר"ת אם היה יודע בבירור שטע' בדבורו שאמר בפה"ע תחת בפה"ג דבתכ"ד יכול לחזור בו עכ"ל ומדכתבו לשון ומיהו כו' משמע דאדלעיל קאי אף שפסק ר"י לחומרא מיהו כה"ג יצא ולכך הוצרך שיחזור בו תכ"ד אבל אחר כ"ד לא יצא וה"ט דהא חזינן דאם היה האמיר' שלא כהוגן גרע מאלו היה הכוונ' שלא כהוגן לרוב הפוסקים חוץ מרמב"ם דהא פסקו האיבעי' לגרסת רש"י לקולא דהיינו אם האמיר' היתה כהוגן והכוונ' שלא כהוגן ואם הכוונה הית' כהוגן והאמירה שלא כהוגן דהיינו דין הרמב"ם ס"ל דלא יצא הרי דיותר אזלינן בתר האמיר' מבתר כוונ' לכן כיון דר"י פסק האיבעי' לחומר' וס"ל כגירסת רש"י הרי דס"ל לר"י אם הכוונ' שלא כהוגן אף דהאמירה היתה כהוגן לא יצא כ"ש היכי דהכוונ' היתה כהוגן דהא ידע איז' מין שהוא כמ"ש מ"א והאמירה שלא כהוגן דלא יצא וא"כ מאי מהני כשמתקן דבריו אחר כ"ד ואומר אז כהוגן הלא כבר הפסיד הברכ' לכן הצריך דוקא שחזר בו תכ"ד ואמר כהוגן ובזה שפיר תיקן האמיר' דקי"ל בכל התור' תכ"ד כדיבור דמי (חוץ מדברים פרטים) אבל להפוסקים דפסקו האבעי' לקולא אם הכוונ' שלא כהוגן והאמירה כהוגן ה"ה איפכ' לגרסת הרי"ף אם הכוונ' כהוגן והאמיר' שלא כהוגן נקטי' לקולא אפי' תקן האמיר' לאחר כ"ד:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) אחרים כו' דלא גרע מנשפך הכוס כמ"ש סי' ר"ז ס"ו נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו או נמאס צ"ל ולברך אע"פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך והגיה רמ"א רק שלא היה דעתו עליו משמע דאם היה דעתו עליו א"צ לברך ומה לי נפל או נמאס או נשפך ומ"א לעיל ס"ק ח' הביא שני דיעות אי בעי' דוקא שהיה דעתו בבירור גם על האחרים או אפי' סתם אמרי' דדעתו גם על אחרים: שלא הפסיק כדלעיל סי' קס"ז סעיף ו' דאם שח בין ברכת המוצי' לאכילת פרוסת המוציא צריך לחזור ולברך: ואם לא היה דעתו כו' כמ"ש שם בסי' ר"ו ס"ו: ונ"ל דיצא מ"ד אקידוש כו' ה"נ דיצא בדיעבד ר"ל דהא לענין קידוש דהוא ברכ' המצות יכול לעשות קידוש וגם לברך בפה"ג על כוס קידוש לאחרים שאין בקיאים אע"פ שלא ישתה הוא מכוס וגם כבר קידש לעצמו כמ"ש לקמן סי' רע"ג סעיף ד' הרי דאחרים יוצאים בברכתו אע"ג שהוא לא יצא בברכתו דהא כבר קידש או אינו רוצ' לטעום מהכוס וניהו דהתם משום ברכת המצו' אפי' לכתחל' מותר לברך לאחרים אפי' הוא אינו טועם אבל שאר ברכת הנהנין אם הוא אינו אוכל עמהם וכמ"ש לעיל ס"ס קס"ז וע"ש הטעם היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפי' בשאר ברכת הנהנין יוצאים אפי' הוא לא יצא דדוק' לכתחלה אסור בשאר ברכת הנהנין כשאינו אוכל עמהם משום דהוי ברכה לבטלה לגבי נפשיה: ומיהו עמ"ש סי' רי"ג ס"ב דאם במזיד בירך לבטלה ודאי דגם האחרים לא יצאו אלא הכא הברכה לבטלה הית' בשוגג בזה נסתפק מ"א כ"כ שם: וכ"מ כאן כו' משמע משום דהוצי' אחרים כו'. ר"ל דע"כ כוונת רמ"א במ"ש דהא דעתו היה לשתות כו' גם הוציא כו' לכן כו' ר"ל חדא כיון דדעתו היה כו' לכן יצא כמ"ש סי' ר"ו סעיף ו' (וכדמסיק מ"א דבחדא דהיינו דעתו סגי) וגם הוציא כו' ר"ל אפי' א"א דדעתו לא מהני מ"מ כה"ג שהוצי' אחרים מהני דגם הוא יצא הרי דקיימינן השת' דדעתו לא מהני אפ"ה יוצ' הואיל והאחרים יצאו ותקשי אדרב' כיון שהוא לא יצא גם האחרים לא יצאו כיון דבירך לבטל' וכ"ש שהוא לא יצא אע"כ ס"ל דאפי' הוא לא יצא מ"מ האחרים יצאו: ואיכ' דבעי למימר כו' מ"ש אחר ברכת היין כו' הם שני תשו' דין אחד בענין פוקח עורים הוא תשוב' אחרת לא ידעתי מי (ואפשר הוא תשוב' רמ"ע) ודין מ"ש אחר ברכת היין כו' הוא תשובת מ"צ כמו שנרשם: וטעה כו' צ"ע אם יצא ידי פוקח עורים ראיתי בס' נתיב חיים נדפס מחדש שהגיה שצ"ל וחזר תכ"ד פ"ע יצא ידי פ"ע ולא כתב טעם להגהתו ובלי ספק משום דהוי קשיא ליה במאי נסתפק ה"ז ממש מש"כ בש"ע בסעיף ב' לקח כוס כו' וכן ראיתי בהקדמת ספר תוספת שבת שהביא בשם תשובת פ"מ שנתקש' בזה דהא הך מילתא הוא ממש דברי ש"ע בסעיף ג' והביא משמו שגם הוא הגיה בדברי מ"א אבל בלשון אחר ממה שהגיה בס' נ"ח הנ"ל. ולענ"ד א"צ להגיה כלל דהא מה"ט בסעיף ב' כשהתחיל החתימ' שלא כהוגן וסיים כהוגן דפסק דיצא משום דלפי גירסת הרי"ף הוא איבעיא דלא איפשטא ומשום ספק ברכתו להקל קי"ל דיצא דאם נאמר דלא יצא ויחזור ויברך יש לחוש שמא יצא בברכתו ראשונה ונמצא ברכ' שניה לבטלה וזה טעם ספק ברכות להקל וספיקו של האיבעיא הוא אי אזלינן בתר התחל' או בתר סוף וא"כ ניחא הפסק מ"ש בש"ע בלקח כוס שכר והתחיל לברך בפה"ג וחזר כו' שיצא כיון דאין לו לברך כלל בפה"ג והוי ספק ברכה לבטלה אבל בנדון דהכא דבאמת צ"ל שתי הברכות פ"ע ומ"ע נסתפק והיינו משום דנסתפק בכוונת האבעיא פתח בדחמרא כו' לפי גרסת הרי"ף בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ר"ל בתר פתיחה שאמר בפה"ג אזלי' א"כ לא יצא אף שחתם שהנ"ב מ"מ אמירת בפה"ג הוה הפסק בין שם ומלכות לחתימה א"ד בתר חתימה אזלינן וההפסק אינו מפסיד ולפ"ז כאן יצא ידי מ"ע דאין בינו לבין שם ומלכות הפסק. ואפ"ת דאין הפסק מפסיד הברכה מ"מ עדיף לו' דיצא ידי מ"ע דליכא הפסק מלו' דיצא ידי פ"ע דאיכ' עכ"פ הפסק וא"כ יברך אח"ז פ"ע או נימא דספיקו של האיבעי' היה אי נימא דהכל הולך אחר החתימה והיא עיקר וההפסק בנתיים לא מעלה ומוריד א"כ ה"ה הכא די"ל דיצא ידי פ"ע אף דאיכ' הפסק הכל הולך אחר החתימה ויברך אח"ז מ"ע אע"ג שעי"ז א"א שיצא ידי מ"ע ישנה סדר המנהג לברך מלביש ערומים קודם פ"ע דהמנהג לברך תחלה פוקח עורים ואחר כך מלביש ערומים מה בכך הא לפי נוסחת הש"ס וש"ע לעיל סי' מ"ו דראוי לברך תחלה מלביש ערומים ואח"כ פוקח עורים וטעם המנהג ע"ל סי' מ"ו בס' א"ר בס"ק ט': אבל כו' יצא ידי מלביש ערומים ויברך שנית פוקח עורים דאי נאמר שיצא ידי פ"ע א"כ תהיה הכוונה שלא כהוגן ולא יצא לכמה פוסקים כמ"ש בס"ק ג' לכן עדיף לו' שיצא ידי מלביש ערומים ותהיה אז גם הכוונה כהוגן: מ"ש כו' במ"ה כך. יצא ידי בורא מאורי האש כו': ונ"ל דוקא כשנתכוין כו' על הבשמים כו' ומה"ט אצ"ל דבעל תשובה זו חולק על בעל תשובה ראשונה בדין פוקח עורים די"ל דנדון דברכת פוקח עורים מיירי שלא היתה לו כוונה כלל לא על פוקח עורים ולא על מלביש ערומים:
א סָעִיף א ס"א לקח כו'. הרמב"ם ומפ' כפי' רש"י ולמד מזה דה"ה להיפך והבעיא לקולא ומ"מ צ"ע למה השמיט עיקר הדין וגם ל"ד לזה וכבר השיגו הראב"ד ועכ"מ פ"א מה' ק"ש שנדחק מאוד: או כו'. לאפוקי תשובת הרמב"ם ועמ"א. וי"א כו'. גמ' שם לפי' רש"י והבעיא לקולא כמ"ש הרי"ף: וכ"ש כו'. גמ' שם:
ב סָעִיף ב ס"ב לקח כו'. כפי' הרי"ף וערא"ש שם: ותכ"ד. תוס' שם ד"ה לאו כו' וכ"ה להרי"ף דודאי לאחר כ"ד לאו כלום הוא ואין חילוק בזה בין רי"ף לתוס' אלא דלתוס' דוקא שיודע שהוא י"ט דאז היתה תחלת ברכתו כהוגן כשיטתם שפ' לחומרא אבל להרי"ף א"צ: ואם כו'. כדעת ר"ת בסי' ר"ו ס"ו וע' מ"א:
ג סָעִיף ג ס"ג כל כו'. שהברכות כולן דרבנן חוץ מבהמ"ז כמ"ש כ"א א' ועוד תנן כו' ושם ספק כו' ועתוס' ל"ה א' ד"ה אלא כו' וד"ה לפניו כו' אלא דשם מ' דמעין ג' הוי דאורייתא וכן שם מ"ד א' וכ"ד הרשב"א אבל דעת הרמב"ם דכ"ז הוא אסמכתא מדהוצרך מתחלה לדחוקי ללמד מקמה וכרם וכן הברייתא דיליף מקדש הילולים ש"מ דל"ל בז' מינין דאורייתא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.