א הָאוֹכֵל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת בֵּין מִפַּת בֵּין מִשְּׁאָר אֳכָלִים, וְהַשּׁוֹתֶה פָּחוֹת מֵרְבִיעִית בֵּין מִיַּיִן בֵּין מִשְּׁאָר מַשְׁקִים, מְבָרֵךְ תְּחִלָּה בְּרָכָה הָרְאוּיָה לְאוֹתוֹ הַמִּין, וּלְאַחֲרָיו אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּלָל; וְיֵשׁ מִסְתַּפְּקִים לוֹמַר שֶׁעַל דָּבָר שֶׁהוּא כִּבְרִיָּתוֹ, כְּגוֹן גַּרְגִּיר שֶׁל עֵנָב אוֹ שֶׁל רִמּוֹן, שֶׁמְּבָרְכִין לְאַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כַּזַּיִת; לְכָךְ נָכוֹן לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּרִיָּה פָּחוֹת מִכַּזַּיִת. הַגָּה: וְלֹא מִקְרֵי בְּרִיָּה אֶלָּא אִם אֲכָלוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא, אֲבָל אִם לָקַח הַגַּרְעִין מִמֶּנּוּ, לֹא מִקְרֵי בְּרִיָּה (הר"י פ' כֵּיצַד מְבָרְכִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א); וְיֵשׁ מִסְתַּפְּקִים עוֹד בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל יַיִן אִם מְבָרְכִין אוֹתָהּ עַל כַּזַּיִת; לָכֵן טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת אֶלָּא פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, אוֹ רְבִיעִית.
ב הַטּוֹעֵם אֶת הַתַּבְשִׁיל אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַד רְבִיעִית, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בּוֹלְעוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הוּא בּוֹלְעוֹ טָעוּן בְּרָכָה, וְלֹא פָּטְרוּ אֶת הַטּוֹעֵם אֶלָּא כְּשֶׁחוֹזֵר וּפוֹלֵט וְאָז אֲפִלּוּ עַל הַרְבֵּה אֵינוֹ צָרִיךְ בְּרָכָה. הַגָּה: וּסְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל.
א סָעִיף א (א) האוכל - כל האוכלין מצטרפין לכזית לברך עליהן ברכה אחרונה הראויה להן אם משבעת המינין ברכה מעין ג' אם שלא מזיי"ן מינים לענין בנ"ר. אכל חצי זית משבעת המינין וחצי זית אחר מברך אחריהן בורא נ"ר וה"ה כשאכל חצי זית פת וחצי זית מדבר שמברכין בנ"ר מברך בנ"ר וכל המשקין מצטרפין לרביעית האוכל והשותה [דהיינו שאכל פחות מכזית ושתה פחות מרביעית] אין מצטרף אפי' לענין בנ"ר. ציר שע"ג ירק מצטרף לכזית דכל אכשורי אוכלא [משקה הבא למתק אוכל] אוכלא הוא וה"ה בפת השרוי במשקה או ביין או ברוטב אבל אם אכל הפת עם הרוטב בלא טבול אין מצטרף אך אם היה הרוטב של המאכל מדברים שמברכין עליהן כמו על המאכל [ומבואר בסימן ר"ה] אפשר דמצטרף הרוטב להמאכל וצ"ע [ח"א]. אכל הכזית מעט ונשתהה הרבה באכילתו אם יש מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף [ושיעור פרס עיין לקמן סימן תרי"ב שיש דעות אי ג' ביצים או ד' ביצים והכא מסתברא דאין מצטרף אפילו רק בכדי ג' ביצים דשיעור כזית אפילו בפת לענין בהמ"ז הוא רק דרבנן וכן משמע מח"א]. וכתב הפמ"ג דכ"ז הוא רק לענין שיעור כזית אבל לענין פת כדי שביעה דחיובו הוא מן התורה חייב אף שאכל מעט דהא עכ"פ ושבעת קרינן ביה. היה פת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל כזית ממנו כמות שהוא אינו מברך דלפי האמת לא אכל כזית וכן אם היה כזית ונצטמק ונתמעט בשיעורו אין מברכין אחריו אלא א"כ דחזר ונתפח [אחרונים]. ולענין שתיית רביעית אם שתה והפסיק מעט וחזר ושתה עד שהשלים לרביעית יש אומרים דאינו מצטרף וי"א דמצטרף אם לא ששהה מתחלת השתיה עד סוף השתיה יותר מכדי אכילת פרס [מלקמן בסימן תרי"ב ס"י] והגר"א הסכים שם בביאורו דהלכה כדעה זו השניה. והנה לענין שתיית טה"ע וקאפ"ע שהדרך לשתותו כשהוא חם וקשה לשתותו בלא הפסק כדרך שאר משקין כ"א מעט יש מחלוקת רבה בין הפוסקים אם צריך לברך ברכה אחרונה לדעה ראשונה הנ"ל ובמחצית השקל ובח"א מצדדים שלא לברך וכ"כ בדה"ח וכן הוא מנהג העולם. ואנשי מעשה נוהגין שלבסוף שתייתן מניחין כדי שיעור רביעית שיצטנן מעט כדי שיוכל לשתות רביעית בלא הפסק ולברך ברכה אחרונה וטוב לעשות כן כדי לצאת אליבא דכו"ע ובפרט לדעת הגר"א הנ"ל דפסק כדעה שניה דהשיעור הוא כדי אכילת פרס לענין צירוף גם בשתיה בודאי נכון לעשות כן. אם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר מיד דבודאי צריך לברך שנית בתחלה אפילו בפת יש לעיין אם חזר ואכל פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס אם מצטרף דאולי כיון שהלך לחוץ הוי כמו היסח הדעת ועיין במ"א דמצדד דמצטרף:
ב סָעִיף א (ב) פחות מרביעית - ושיעור רביעית וכזית עיין לעיל בסימן רע"א סקס"ח במ"ב ובה"ל שם ולקמן בסימן תפ"ו במ"ב ובה"ל:
ג סָעִיף א (ג) מברך תחלה - ואפי' על כל שהוא בין מדבר אוכל בין ממשקה דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה:
ד סָעִיף א (ד) ולאחריו וכו' - דבפת הלא כתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' ואין אכילה בכל התורה פחותה מכזית ובשאר דברים כשתקנו חז"ל ברכה אחרונה כעין זה תקנו ובמשקין נמי מדאשכחן בעלמא לענין שתיית משקין אסורין דחיובו ברביעית הכא נמי כשתקנו ברכה אחרונה במשקה בשיעור זה תקנו:
ה סָעִיף א (ה) גרגיר של ענב - וה"ה יגד"ע אחת או קטנית אחת [א"ר וש"א]:
ו סָעִיף א (ו) שמברכין לאחריו - מפני חשיבותיה ואם נתרסקה קודם אכילה לא מקרי בריה [ע"ת]:
ז סָעִיף א (ז) כמות שהוא - דהיינו עם הגרעין ואפילו אם הגרעין אינו ראוי לאכול כלל כיון שעכ"פ בלע כולו:
ח סָעִיף א (ח) אבל אם לקח וכו' - וכ"ש אם נחתך מעט מהפרי גופא. ואם נפל ממנו קצת ע"י בישול כמו שרגילות הוא להתפרפר ג"כ נראה שעי"ז נתבטל ממנו שם בריה:
ט סָעִיף א (ט) הגרעין - ולא מבעיא אם הגרעינין ראוי ג"כ לאכלן בודאי ע"י חסרונן נתבטל שם בריה מהפרי ואפילו אם היו מהמינין שאין ראוי לאכול אותן כלל ג"כ נתבטל הפרי מתורת בריה עי"ז. ואם נמצא בתוך הגרעין גופא דבר שראוי לאכול ואכל מה שבתוך הגרעין וזרק קליפתו הקשה (כעין פלוימי"ן שלנו) דעת המ"א וא"ר דזה ג"כ הוי בכלל בריה אחרי שעכ"פ אכל מה שראוי לאכול ממנו:
י סָעִיף א (י) של יין - וה"ה שאר משקין:
יא סָעִיף א (יא) על כזית - דהוא שליש רביעית דאפשר דלענין משקה ג"כ משערינן כמו באכילה בכזית:
יב סָעִיף א (יב) אלא פחות וכו' - ובדיעבד אם שתה כזית ואין לו רביעית טוב ליזהר שלא ישתה עד רוב רביעית וכ"ש שלא ישתה כשיעור ביצה שהוא שני חלקי רביעית די"א דעל שעורים אלו יש לברך ברכה אחרונה ועיין לעיל סימן ק"ץ סקי"ד מה שכתבנו שם:
יג סָעִיף ב (יג) הטועם וכו' - דאע"ג דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה אפילו כל שהוא בין באכילה בין בשתיה היינו כשמכוין לאכול ולשתות אבל הכא שאין כונתו אלא לטעום לידע אם צריך מלח או תבלין א"צ ברכה לא לפניה ולא לאחריה ואפילו אם הוא אוכל קצת מהמאכל אחר הבישול [שאין ביכלתו לתקן אז המאכל] ורק לידע אם הוא טוב ג"כ מצדדים הא"ר והפמ"ג דגם זהו בכלל טעימה אחרי שאין כונתו לשם אכילה:
יד סָעִיף ב (יד) עד רביעית - ועד בכלל אבל יתר מרביעית כיון שהוא הנאה יתירה חשיב כמו שמתכוין לאכילה. ועיין במ"א שכתב דעד רביעית דשרי היינו אפילו לטעום מהרבה קדירות ומיהו אם כונתו לאכול מעט אסור לעשות הרבה פעמים דהו"ל אכילה מעלייתא. ולענין טעימה איזה דבר אוכל לידע אם הוא טוב מצדדים האחרונים דשיעורו הוא רק עד כזית. ודע דאף שבשו"ע כתב אין צריך לברך ממילא אסור לברך דהו"ל ברכה לבטלה [אחרונים]:
טו סָעִיף ב (טו) ואפילו אם הוא בולעו - ואם הוא פולט מותר אפילו ביותר מרביעית בלי ברכה גם לדעה זו:
טז סָעִיף ב (טז) טעון ברכה - אפילו בכל שהוא כיון שיש לו הנאת מעיו:
יז סָעִיף ב (יז) כשחוזר ופולט - דבזה התירו כשכונתו רק לטעימה בעלמא כיון שאין לו רק הנאת החיך מהתבשיל שטעם או מהאוכל שלעס. ואותן שנותנין עשב שקורין טאב"ק לתוך שפופרת ומדליקין אותו ושואבין העשן בפיהם נסתפק המ"א בזה אי הוי כטועם ופולט והאחרונים החליטו בפשיטות שאין לברך על עישון הטאב"ק הזה:
יח סָעִיף ב (יח) ואז אפילו וכו' - וע"כ הלועס לתינוק כיון שאינו בולע אפילו להרבה א"צ ברכה:
יט סָעִיף ב (יט) וספק ברכות להקל - היינו באפילו אם הוא בולע לא יברך כיון שאין כונתו לאכילה וכסברא הראשונה. והנה המ"א חולק על השו"ע והרמ"א וס"ל דבבולע לכו"ע חייב לברך אבל כמה אחרונים החליטו עם פסק הרמ"א דהוא ספק ברכה ולא יברך ולכתחלה טוב ליזהר הרוצה לבלוע שיתכוין ליהנות ממנו בתורת אכילה ויברך עליו [ח"א]:
א סָעִיף א האוכל. נ"ל דכל האוכלין מצטרפים לכזית אכל חצי זית מז' מינין וחצי זית אחר מברך אחריהם בנ"ר (כ"ה) ונ"ל דה"ה פת ודבר אחר וכל המשקין מצטרפין לרביעית אבל האוכל והשותה אין מצטרפין עסי' תרי"ב ואמרו ביומא ציר שע"ג ירק מצטרף ולא אמרי' משקה הוא דכל אכשורי אוכל' (משקה הבא למתק האוכל) אוכלא הוא וה"ה בפת השרוי במשקה או ביין וכ"מ בתוס' זבחים דף ק"ט ע"א עמ"ש סי' ר"ה ס"ב וצ"ע ברוטב של בשר אם מקרי אוכל ובחולין דף ק"כ פירש"י ציר שע"ג הירק משקה היוצא מן הירק א"נ שהיו מטבילים מאכלן בציר ואף ע"ג דמשקה הוא ותנן האוכל והשותה אין מצטרפין ה"מ אכל ושתה דקים להו לרבנן דלא מיתב' דעתיה בהכי אבל ציר שע"ג הירק קים להו לרבנן דמיתב' דעתיה עכ"ל, א"כ דוקא ציר שע"ג ירק וכ"כ הרמב"ם מכשירי האוכל המעורבים עם האוכל הן כאוכל עכ"ל, משמע דרוטב אינו מצטרף וכ"מ ממ"ש סי' קנ"ח ס"ה ואם אכל מעט וחזר ואכל מעט אם שהה יותר מכא"פ נ"ל דאין מצטרף וכמ"ש סי' תרי"ב וכ"מ ביומא דף פ' דלא מיתב' דעתיה בהכי וכ"מ מפירש"י דפירש דטעמא דבעי כזית בברכה אחרונה היינו משום דכתיב אכילה ואכילה בכזית ואם כן בחלב ודם ובכל איסורין נמי כתיב אכילה ואם שהה בכא"פ לא מיקרי אכילה וה"ה לענין ברכה וכ"מ ממ"ש סי' ר"ח ס"ט ועסי' תע"ה ס"ו ולענין שתיה עסי' תרי"ב שיעור הצירוף ובע"ת סי' ר"ז כתב בשם כ"ה לחלק בין י"ה לב"ה וס"ל דבב"ה אפי' שהה יותר מכא"פ מצטרף ול"נ כמ"ש דהא כל אסורין שבתורה שוין לי"ה בזה, ונ"ל דאם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר למקומו דצריך לברך שנית בתחלה אפי' בפת דהא אין טעון ברכה אחרונה ודינו כשאר דברים ולכן צ"ע אם חזר ואכל פחות מכשיעור אם מצטרפין דהוי כמו היסח הדעת ונ"ל דמצטרפין עמ"ש סי' קע"ז וכ"מ סי' קס"ח:
ב סָעִיף א מרביעית. תמלא כלי יין ותתן לתוכה ביצה ומחצה ומה שיוצא ממנה הוא רביעית ודוקא ביין שנגדש ע"ג הכלי ואינו יוצא כ"כ אבל במים יוצא יותר לכן יעשה כמ"ש סי' תנ"ו ובשל"ה כתב דהוא כמעט מלא ב' קליפות מביצת תרנגולת, וכל הדברים משערין בבצים בינונים כדאי' פי"ז דכלים ובברכות דף ל"ט:
ג סָעִיף א בריה. משמע בחולין דף קי"ט דקטנית א' מקרי בריה אף על פי שהרבה גדלי' בשרביט א':
ד סָעִיף א לקח הגרעין. ואם אכל מה שבתוך הגרעין מקרי בריה דהרי אכל מה שראוי לאכול ממנו דלא מסתבר לומר שר"י אכל עם הקליפה של הגרעין אלא ודאי תוכו אכל קליפתו זרק ואפי' אכל הגרעין לא מקרי בריה בדבר שאין דרך לאכלו כגון זית אבל בענבים ורמונים דרך לאכול הגרעין (כ"ה בהר"י) אבל להרשב"א לעולם הוי בריה ולהרא"ש והתו' אם הובא לפניו שלם אפי' לא אכל הגרעין הוי בריה ונ"ל להרר"י שר"י לא אכל זית רק ברייה אח' שגדולה כזית וכאן בש"ע מיירי בענבים ורמונים וא"כ הגהת רמ"א הוא אליבא דכ"ע דאף הרא"ש מודה אם לא אכל הגרעין בדבר שדרכו לאכול לא הוי בריה ועבי"ד סי' ק"א בב"י בשם מהרר"י דאם נפל ממנו קצת ע"י בישול כמו שרגילות הוא להתפרפר מקרי בריה ע"ש וס"ל כהרא"ש:
ה סָעִיף א או רביעית. היינו ביצה ומחצה והוא פשוט פ' ע"פ והיינו משום דשביעה דשתיה היינו רביעית כמ"ש סי' תרי"ב והרב"י שגג בזה, ואם שתה כזית ואין לו רביעית לא ישתה עד כביצה משום די"א דעל כביצה מברך ברכ' אחרונ':
ו סָעִיף א הטועם. לידע אם צריך מלח או תבלין (רש"י) משמע דאם אוכל קצת ממנו אחר הבישול לידע אם הוא טוב מקרי אכילה וצריך לברך והעיקר תלוי בכונת הלב, וברוקח סימן ר"ט כתב אמרינן באגדת שמואל ויפדו העם את יהונתן מפני שאמרו מטעמת א"צ ברכה עכ"ל, משמע אפי' כונתו לאכילה דומיא דיהונתן כיון שטועם מעט א"צ ברכה וצ"ל כיון שנפשו חשקה לאכול יותר רק הנמנע משום איסור מקרי טעימה משא"כ בס"א דאין חפץ לשתות יותר חייב לברך מ"מ סברא שניה נ"ל עיקר וכמ"ש: מ"ש הע"ת כאן לא דק דהא הרמב"ם כ' סתם ולא הזכיר אם בולעו:
ז סָעִיף ב עד רביעית. ואפי' לטעום הרבה קדירות שרי ועמ"ש סי' תקס"ז ומיהו אם כונתו לאכול מעט אסור לעשות הרבה פעמים דה"ל אכיל' מעליית':
ח סָעִיף ב טעון ברכה. אפילו בכל שהוא:
ט סָעִיף ב כשחוזר ופולט. דלא מקרי הנאה אלא בתוך מעיו וא"כ ה"ה ללועס ופולט, עסי' תקס"ז וסי' תקס"ח שיעור אכילה: צ"ע באותן שנותנין עשב שקורין טוב"ק לתוך השפופרת ומדליקין אותו ושואבין העשן לתוך פיהם וחוזרין ופולטין אותו צ"ע אי דמי לטועם ופולט שא"צ ברכה או דלמא דומה לריח שצריך לברך ק"ו כאן שגם הגוף נהנה ממנו שהרבה שבעים ממנו כמו שאכל ושתה וצ"ע, עסי' רי"ו סי"ג:
י סָעִיף ב וספק ברכות להקל. ול"נ דאין כאן ספק דלא מצינו שום פוסק שכת' בהדיא דבולע פטור ובירו' איתא בהדיא ולא אמרן אלא אם בלע אבל אם טעם לא ותענית וברכה בהדי הדדי איתמר ע' ברי"ף פ"ק דתענית ובב"י כאן לכן נ"ל לברך אם בולע אפילו מעט:
א סָעִיף א והשותה פחות מרביעית. נ"ל דיין שרף שבמדינתנו אינו בכלל זה דבזה א"א לשתות רביעית הלוג שהוא ביצה ומחצה וא"כ אזלי' בתר שיעור השתיה לרוב בני אדם בזה וראיה לזה מדאי' בר"י מביאו ב"י לענין בריה דיש חילוק דאם הוא דבר שדרך לאוכלו עם הגרעין חשבינן עם הגרעין כזית כו' ה"נ ניזול בתר דרך העולם ותו ראיה מריש פ' המוציא יין דאמרינן שם יין כדי מזיגה ומפרשינן כדי רובע רביעית שאם תמזגנו יעמוד על רביעית והוא שיעור כוס של ברכה ואמר רבא לענין שבת כיון דבעי' מידי דחשיב' והא נמי חשיב' פי' דחשיב לצרופי ביה מיא הרי לפנינו אע"ג דאין שם רביעית כיון דראוי למזוג בו מים עד רביעית ה"נ ביין שרף שאם שותה כדרך שבני אדם שותין בפעם אחד או אפי' בשתי פעמים כשאין הפסק ביניהם כשיעור שתיית רביעית כדאי' בסי' תרי"ב דבהא מצטרפין ב' השתיות להדדי לכשיעור ואז אע"פ שאין שם רביעית הלוג מ"מ כיון שראוי למזוג מים וישתה רביעית וא"א לשתות רביעית לסתם אדם קרינן ביה שפיר ושבעת ובלא"ה יש צד דבנ"ר א"צ (רביעית) דהא התוס' מספק' להו בזה נוכל לסמוך ולומר דה"ל כאלו שתה רביעית בי"ש וחייב בברכה אחרונה כנלע"ד:
ב סָעִיף א שלא לאכול בריה פחותה כו'. דהיינו יגד"ש מוי"ל בע"ר לא יאכל אחת לחודה:
ג סָעִיף א או רביעית. לעיל סימן ק"ץ כתבנו במלא לוגמא סגי בכוס גדול או אפי' פחות מזה אם שתה רוב הכוס:
ד סָעִיף ב ואפי' אם הוא בולעו. בגמ' אי' דטועם התבשיל עד שיעור רביעית והבי' הטור דיעה ראשונה דזה נאמר לענין ברכ' ג"כ ואפי' אם בולעו ואע"ג דאסו' ליהנות מעה"ז בלא ברכה היינו שרוצה ליהנות ממנו עצמו אבל בזה שאין כונתו אלא לטעו' התבשיל א"צ ברכה עד רביעית והי"א הוא ר"ח ס"ל דאין חילוק לענין ברכה בין רביעית או פחות דבבולעו אפי' משהו טעון ברכה ובפולטו אפי' הרבה א"צ ברכה אלא לענין תענית הוה שיעור זה דרביעית דהיינו בפולט. בזה מיושב דברי הטור במ"ש הב"י. בב"י כתוב דצ"ל דסובר הרא"ש דשיעור רביעית שוה לכביצה שאם הוא פחות מכביצה היאך הוא מסולק מן הספק בשתית רביעית עכ"ל ולא ידעתי שיחתו דודאי כל רביעית הלוג הוא ביצה ומחצה בכ"מ וזה היה ספק ג"כ ברא"ש דדלמא לא סגי בביצה כמ"ש סי' ק"ץ:
א סָעִיף א מכזית. כל האוכלין מצטרפין לכזית אכל חצי זית מז' המינין וחצי זית אחר מברך אחריהן בנ"ר. כנה"ג וכתב המ"א ונ"ל דה"ה פת ודבר אחר. וכל המשקין מצטרפין לרביעית אבל האוכל והשותה אין מצטרפין עי' סי' תרי"ב וכ"כ בס' גן המלך סי' כ"א וציר שע"ג ירק מצטרף דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. וה"ה בפת השרויה במשקה או ביין. אבל רוטב של בשר אינו מצטרף דהוה משקה. מ"א ואם אכל מעט וחזר ואכל מעט אם שהה יותר מכא"פ אין מצטרף לברכה אחרונה. ולענין שתיה עי' סי' תרי"ב ס"י וע"ל סי' ר"ד לענין שתיית הקאו"י מש"ש. אם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר למקומו דצריך לברך שנית בתחלה אפי' בפת דהא אין טעון ברכה אחרונה ודינו כשאר דברים ולכן צ"ע אם חזר ואכל פחות מכשיעור אם מצטרפין דהוי כמו היסח הדעת ונ"ל דמצטרפין מ"א. דבר שהיה בו כזית ונצטמק ונתמעט בשיעורו אין לברך אחריו ואם אח"כ חזר ונתפח שפיר מברכין עליו לאחריו. גן המלך סי' קכ"ב ויד אהרן:
ב סָעִיף א מרביעית. הט"ז כ' דיין שרף במדינתינו אינו בכלל זה דאפי' לא שתה רביעית מברך ברכה אחרונה דאזלינן בתר שיעור שתיה לרוב בני אדם. אבל המ"א בסי' ק"ץ סק"ד כתב דאפי' ביין שרף צריך שיעור רביעית דלא חלקו בין משקה למשקה ע"ש וכ"כ הרב בעל בית יעקב סי' נ"ז ודחה שם דברי הט"ז ע"ש (וכן פסק בס' אליהו רבה) שיעור רביעית היינו ביצה ומחצה. תמלא כלי יין ותתן לתוכו ביצה ומחצה ומה שיוצא ממנה הוא רביעית. ודוקא ביין שנגדש ע"ג הכלי ואינו יוצא כ"כ אבל במים יוצא יותר לכן יעשה כמ"ש סי' תנ"ו ע"ש. (אבל בספר אליהו רבה מביא בשם מהרי"ל ושל"ה דימלא אפי' במים ע"ש) ובשל"ה כ' דהוא כמעט מלא ב' קליפות מביצת תרנגולת. וכל הדברים משערין בביצים בינונים. מ"א:
ג סָעִיף א כברייתו. משמע בחולין דף קי"ט דקטנית אחת מקרי בריה אע"פ שהרבה גדלים בשרביט אחד. דג קטן מיקרי בריה. חוות יאיר סי' ק"ס:
ד סָעִיף א הגרעין. ואם אכל מה שבתוך הגרעין מיקרי בריה דהרי אכל מה שראוי לאכול ממנו ואפי' אכל הגרעין לא מקרי בריה בדבר שאין דרך לאוכלו כגון זית אבל בענבים ורמונים דרך לאכול הגרעין עיין מ"א:
ה סָעִיף א רביעית. לעיל סי' ק"צ כתבנו במלא לוגמיו סגי בכוס גדול או אפי' פחות מזה אם שתה רוב הכוס. ט"ז:
ו סָעִיף ב התבשיל. לידע אם צריך מלח או תבלין רש"י עיין מ"א בסי' תקס"ז:
ז סָעִיף ב עד רביעית. ואפי' לטעום הרבה קדירות שרי ומיהו אם כוונתו לאכול מעט אסור לעשות הרבה פעמים דה"ל אכילה מעליא. מ"א. ועי' בתשובת חות יאיר סי' ק"ס וביד אהרן:
ח סָעִיף ב ברכה. אפי' בכל שהוא:
ט סָעִיף ב ופולט. דלא מיקרי הנאה אלא בתוך מעיו וא"כ ה"ה ללועס ופולט מג"א. צ"ע באותן שנותנין עשב שקורין טאבי"ק או טוטי"ן לתוך השפופרת ומדליקין אותן ושואבין את העשן לתוך פיהם וחוזרין ופולטין אותו צ"ע אי דמי לטועם ופולט שא"צ ברכה או דלמא דומה לריח שצריך לברך ק"ו כאן שגם הגוף נהנה ממנו שהרבה שבעין ממנו כמו שאכל ושתה עי' סי' רי"ו סי"ג מ"א ועי' שו"ת הלק"ט סי' ק"א דעל טובא"ק ששואפין בחוטם א"צ לברך על הריח:
י סָעִיף ב להקל. מ"א כתב דאין כאן ספק דאם בולע מברך אפי' מעט ע"ש ועי' עטרת זקנים:
א סָעִיף א (ס"ק א) האוכל כו' אכל חצי זית מז' מינים כו' בנ"ר כיון דאין שיעור בז' מינים ומצד הדין גם על ז' מינים ה"ל לברך בנ"ר אלא מצד חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת וכיון דאין בו כשיעור וא"א לברך ברכה המיוחדת לו עכ"פ לא גרע משאר אוכלים שאינן מז' מינים ומצטרף לחצי זית ממין אחר והוי כאלו אכל כשיעור מפרי שאינו מז' מינים דמברך בורא נפשות רבות גם יש דעות בפוסקים דאפי' אכל חצי שיעור מין ז' ולא אכל שום פרי אחר אפי' הכי מברך על אותו חצי שיעור מז' מינים בורא נפשות רבות וניהו דלא קי"ל הכי מ"מ כה"ג דאיכ' שיעור מצירוף ודאי מברך בורא נפשות רבות לכ"ע: ע' סי' תרי"ב דכן הדין ביה"כ דאי אכל ככותבת חייב ולענין צירוף מבואר שם כמ"ש מ"א פה ומניה יליף לענין ברכ': ציר שעל גבי ירק מצטרף לענין יה"כ בכותבת וה"ה לענין ברכה לצירוף כזית: זבחים דף ק"ט ע"א ד"ה עול' כו' כתבו וז"ל והא דחלב ויין מצטרף (היינו לענין פיגול) אע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית ה"מ בשתיה אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית עכ"ל התוס': עמ"ש סי' ר"ה ס"ב במ"א ס"ק ו בשם המרדכי: וכ"מ ממ"ש סי' קצ"ח ס"ה דמוהל שעל הצלי לא מיקרי טיבולו במשקה לענין נט"י ורוטב מקרי טבולו במשקה: אם שהה יותר מכא"פ היינו מתחלת האכיל' עד סוף האכילה יותר מכא"פ. ושיעור אכילת פרס י"א ג' ביצים וי"א ארבע ביצים וכדלקמן סי' תרי"ב: ומ"ש מ"א וכ"מ מפרש"י דפי' דטעמ' כו' הוא דף ל"ח: ולענין שתיה ע' סי' תרי"ב די"א דשיעור צירוף ג"כ הוא כא"פ. וי"א דבשתיה השיעור לצרף כדי שתיית רביעית וזה נראה עיקר למחבר שם שהביא תחלה דעת האומרים כדי שתיית רביעית וכנודע דרך הרב"י. ולענין שתיית הקאפ"ע שדרך אנשי טורקיי"א לשתותו כשהוא חם מאד וא"א לשתות רביעית בפ"א ויש רצו לו' דאפ"ה צריכים לברך אחריה דדרך שתייתן בכך וה"ה בעל משנה למלך בהלכות ברכות הביא ראיה ברורה דל"מ מה שדרך שתייתו כך ושאין לברך אחריו ולכן צריך ליזהר בזה: לחלק בין יה"כ לב"ה. דיה"כ ביתובי דעת' תליא וביותר מכא"פ לא מיתבא דעתיה אבל הכא בהנא' תליא כיון שהחיך נהנה רביעית או כזית גם ביותר מכא"פ מצטרף ולמעשה צ"ע עכ"ל ע"ת: דהא כל אסורים שבתורה שוין ליה"כ בזה. ואע"ג דבאסורים לא תליא ביתובא דעתא אלא כיון דכתיב בהו אכילה וביותר מכדי א"פ לא מצטרף לכזית לקרוא אכיל' א"כ ה"ה לענין ברכה דכתיב גבה אכילה אינו מצטרף: אפי' בפת דקי"ל כל דברים שאין טעונין ברכה אחרונה במקומן אם הלך לחוץ וחזר ורוצה לאכול צריך לברך תחלה על מה שיאכל דקביעות הראשון הלך לו אבל אכל פת והלך לחוץ וחזר א"צ לברך על מה שרוצה לאכול כיון דפת צריך בהמ"ז במקומו שאכל א"כ אף שהלך לחוץ לא נתבטל קביעות הראשון וכשחזר לקבעא קמא קהדר משא"כ כשאכל פת פחות מכזית דא"צ ברכה אחרונה כלל ל"ל לקביעות הראשון חוזר וגרע משאר דברים שא"צ ברכ' לאחריהן במקומן:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מרביעית תמלא כלי יין כו' ודוק' ביין שנגדש כו' לכן יעשה כמ"ש סי' תנ"ו וכ' בס' א"ר וז"ל מנ"ל הא דבע"ב ושל"ה כ' בשם מהרי"ל להדיא דימלא במים וכ"כ הטור לקמן סי' תנ"ו כו' וכ"כ ב"י בי"ד סי' צ"ח בשם מרדכי לענין או"ה כו' עכ"ל ולפ"מ שהבין בס' א"ר כוונת מ"א דדוקא ימלא יין שנגדש ולא מים דשיעור רביעית הוא מעט פחות מביצה ומחצה לכן כשימלא יין שנגדש כשנותנים לתוכו ביצה ומחצה (דבתחלה כשנותן היין תוך הכלי אין דרך לגודשו כיון שא"א לצמצם הגודש וכשיגדישנו אם יתן מעט יותר משיעור שנגדש ישפוך לחוץ לכן דרך הוא למלאות הכלי מחוק ולא גדוש משא"כ כשנותן לתוכו ביצה ומחצה היין נגדש ממילא מצד עצמו) חסר הגודש משיעור ביצה ומחצה משא"כ אי ימלא מים דליכ' גודש יצא כשיעור ביצה ומחצה. לפ"ז תקשי מה כ' מ"א אבל במים כו' לכן יעשה כמ"ש סי' תנ"ו ומאי מהני בזה אפי' יעשה כמ"ש בסי' תנ"ו מ"מ כיון דממלא מים יצא יותר מרביעית דהיינו כשיעור ביצה ומחצה מצומצם דהוא יותר מרביעית לפי הבנת בעל א"ר דברי מ"א אבל לע"ד אין זה כוונת מ"א דודאי שיעור ביצה ומחצה מצומצם הוי שיעור רביעית אלא שכ' הטור בסי' תנ"ו לענין מדידת שיעור חלה שהוא מ"ג ביצים וחומש ביצה כיצד יעשה ימלא כלי מים ויתן אותו כלי לתוכו כלי ריקן ויכניס לתוכו מ"ג ביצים וחומש ביצה בנחת אחת לאחת והמים היוצאים כלי המחזיק אותן הוי שיעור המדה וכ' אח"ז דכה"ג לא יוכל לכוין בנתינת הבצים לתוכ' כשהוא מלא ור"ל שמא לא ידקדק כ"כ ליתן לתוכ' בנחת וגם ע"י כובד הבצים בנפילתן לתוכו יצא יותר ממ"ג ביצים וחומש ביצה לכן טוב יותר שימלא כלי מים ויער' המים ממנו לכלי אחר ואח"כ יתן בכלי הריקן מ"ג ביצים וח"ב ויחזור לתוכו המים שעיר' ממנו והמים שיותרו הן המדה עכ"ל הטור וכיון שהמ"א כ' כאן לשער כפי דרך הראשון שכ' הטור שימלא הכלי ויתן לתוכו ביצה ומחצה וכה"ג יש לחוש שאינו יכול לכוין כו' כמו שכ' הטור ויצא יותר מביצה ומחצה לכן ס"ל למ"א כשימלא יין שנגדש שיעור הגודש עול' כמעט לשיעור מה שלא יוכל לכוין כו' ונמצא יותר שיעור ביצה ומחצה (מ"מ הדבר ק' שהגודש יהיה מצומצם כפי שיעור היוצא יותר ע"י שלא יוכל לכוין) משא"כ במים יש לחוש לחששת הטור שלא יוכל לכוין כו' ועז"כ שאם אין לו יין למלאות ויצטרך למלאות במים יעשה כמ"ש סי' תנ"ו ור"ל הרב"י בש"ע סי' תנ"ו לא הביא כ"א ההשער' שניה שכ' הטור וה"ה הכא יעשה כן ימלא כלי מים ויער' ממנו המים לכלי אחר ואח"ז יתן לכלי הריקן ביצה ומחצה ואח"ז יערה עליו המים והמים היוצאים הם שיעור ביצה ומחצה מצומצם דכה"ג יוכל לכוין כמ"ש הטור: פי"ז דכלים משנה ו' דשיעור ביצה ששיעורו חכמים הוא בינונית ובברכות דף ל"ח לענין זית דמשערין בו הוא זית בינוני וה"ה הכא:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) בריה משמע בחולין כו' דאמר רב אין שומר לפחות מכפול (ר"ל דשיעור טומאת אוכלין היא כביצה וקי"ל דאפי' אין האוכל לבד הוא כביצה אלא בצירוף השומר שעליו מצטרף אבל אוכל שהוא פחות מפול אין שומר שלו מצטרף להשלים לשיעור ביצה) ופריך עליה מדתני עדשים בקליפתן מצטרפים הרי דקליפ' היא השומר מצטרף עם העדשה כשיעור ביצה אע"ג דעדש' פחותה מפול ומשני בריה שאני ר"ל עדשה הואיל והוא בריה מודה רב דהשומר מצטרף אע"פ שהוא פחות' מפול והרי עדשים ג"כ גדלים בשרביטי' וגדלים הרבה בשרביט א' אפ"ה קרי לעדש' א' בריה וה"ה קטניות:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) לקח כו' דלא מסתבר לו' שר"י אכל עם הקליפ' כו' ז"ל תר"י על מה דאמרי' דף ל"ח אר"ח ב"א אני ראיתי לר"י שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף א"ל ר' ירמיה לר"ז והא כיון דשקלי לגרעניתיה בצר ליה שיעורא א"ל בזית בינוני סגי. (ר"ל ור' יוחנן אכל זית גדול וכי בציר גרעניתי' עדייין נשאר שיעור זית בינוני) ובירוש' א"י ר"י נסב זית ובירך לפניה ולאחריה והוי רחב"א מסתכל ביה (ר"ל שהיה מתמיה) מפני שגרעינותיו ממעטתה (היינו כקושית הש"ס) ומה עביד ליה ר"י (ר"ל באמת מאי דעתיה דר"י שבירך אחריו הא חסר הגרעין) ומשני משום בריה כו' שכן אם אכל אפי' פרידה אחת של ענב או של רמון טעון ברכה עכ"ל. וכ' הרר"י נראה שתלמוד שלנו חולק דהכא (בתלמוד שלנו) משמע אע"פ שאכל בריה אם פחות מכזית אינו מברך לאחריו ובירוש' משמע שמברך לאחריו אבל לענין הדין אפשר להעמיד תלמיד שלנו עם הירושלמי. ונאמר שאם הוא דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין כגון זית וכיוצא בו צריך שיהיה בו שיעור מלבד הגרעין כיון שאין דרך לאכלו עם הגרעין נמצא שלעולם לא הוי בריה דכשתוציא הגרעין כמו שדרך להוציאו לא ישאר שלם ומפני זה הוצרך לו' בתלמוד שלנו דבזית גדול עסקינן. אבל אם הוא דבר שדרך לאכלו עם הגרעין שלו כגון גרעין של רמון או של ענבים או גודגניות וכיוצא בהם אם אכל אחד מהם אף על פי שאין בין הכל כזית דייני' ליה בריה ומברך לאחריו עד כאן לשון הרר"י. ור"ל דשני מעשים היו מעשה שהוא בתלמוד שלנו היא מעשה אחר ממעשה שהובא בירוש' ושניהם אמת לדינא ובש"ס שלנו הי' מעשה בזית ממש וכמ"ש הרר"י ועובדא דירושלמי ניחזי אנן היכי הוה דע"כ זית ממש לא הוה דהא זית ממש כתב הרר"י דבכל ענין לא הוי בריה אע"כ צ"ל דפרי אחר היה. ומ"ש בירוש' ר"י נסב זית כו' ר"ל שיעור זית וכמ"ש אח"ז ומה היה ל"ל שהיה ענב או רמון וממ"נ אי אכל הגרעין מה תמה רחב"א שחסר הגרעין הא אכלו וגם א"צ לטעם בריה הא בלא"ה היה כשיעור זית ואי לא אכל הגרעין ודאי דלא הוי בריה כיון שאינו שלם אלא ע"כ צ"ל שאכל פרי אחר שאין דרך לאכול הגרעין אלא מה שהוא תוך הגרעין אוכלי' והפרי בצירוף קליפת הגרעין וגם תוך הגרעין היה כשיעור זית. ולכן אמר בירוש' ר"י נסב זית כו' ור"י אכל הפרי וגם מה שבתוך הגרעין כיון שאכל כל מה שראוי לאכול מיקרי בריה ומברך אף על פי שלא היה בו כזית דהא חסרה הקליפה. ואע"ג דזית ממש אפי' אכל הגרעין לא מקרי בריה וכ"ש אם לא אכל הגרעין דאינו מיקרי בריה אע"פ שאכל כל מה שדרך לאכול שאני זית שצא אכל מן הגרעין כלום אפי' מה שבתוך הגרעין אין דרך לאכול לכן בשום פעם לא מקרי בריה כמ"ש הרר"י משא"כ בשאר פרי כיון שהדרך לאכול על כל פנים תוך הגרעין נמצא אוכל קצת מן הגרעין אם כן אם אכל הפרי ותוך הגרעין מה שראוי ודרך לאכול שפיר מקרי בריה. ולכן כ' מ"א דלא מסתבר לו' שר"י אכל עם הקליפה של הגרעין כו' ר"ל מנ"ל להוכיח דין הנ"ל דאפי' זורק הקליפה ואוכל תוך הקליפה מ"מ מקרי בריה דלמא ר"י אכל גם הקליפה ולכן מיקרי בריה אבל אם היה זורק הקליפה אפי' אוכל תוכו לא מקרי בריה. והא דהסתכל בו רחב"א שגרעיניתיה ממעטתה והא אכל כל הגרעין עם הקליפה מכל מקום הוי ס"ל לרחב"א כיון דהקליפה איננה ראוי לאכילה א"א לצרפו לשיעור זית. לכן שפיר תמה דהא חסר הגרעין ר"ל קליפתו ועז"כ מ"א שזה דוחק שר"י אכל הקליפה כיון שאיננה ראוי לאכילה אע"כ שהקליפה זרק ואכל תוכו ואפ"ה מקרי בריה. וכאן בש"ע מיירי בענבים ורמונים וא"כ הגהת רמ"א אליב' דכ"ע ר"ל מ"ש רמ"א דאם לקח הגרעין ל"מ בריה ובעינן דוקא שאכלו כלו כמות שהוא לכאורה להרר"י אין כלל זה אמת דפירי שדרך לאכול מה שבתוך הגרעין אפי' זרק הקליפה ולא אכלו כמות שהוא אפ"ה נקרא בריה כנ"ל וכ"ש שחולק על הרא"ש דס"ל דאפי' זית אם הובא לפניו שלם עם הגרעין אע"ג שזרק הגרעין כלו אפ"ה הוי בריה וכן היה המעשה בירושלמי ובש"ס דילן בהאי דזית מלוח מיירי שהובא לפני ר"י כשהי' כבר חסר גרעיניתיה ולכן לא הוי בריה הרי דאם הובא לפניו עם הגרעין מקרי בריה אפי' לא אכל הגרעין לזה כתב דז"א דדברי רמ"א הם אליביה דכ"ע דרמ"א קאי ע"ד המחבר שכת' גרגר של ענב או של רמון וכה"ג ל"מ להרר"י צריך שיאכל כלו שכן מבואר להדי' בדברי הרר"י כנ"ל אלא אפי' הרא"ש מודה בענב ורמון: וע' בי"ד כו' בשם מהרא"י כו' וס"ל כהרא"ש ר"ל דמהרא"י הביא ראי' מכאן לענין איסור דקי"ל בריה לא בטלה דאפי' נתפרר קצת מ"מ מקרי בריה מדהוצרך הרא"ש לו' דזית מלוח שהוזכר בש"ס דילן שהובא לפני ר"י היה בלי גרעין לכן לא הוי בריה ת"ל דע"י שהי' מלוח דרכו להתפרר ממנו קצת אלא ע"כ כה"ג מקרי בריה:
ה סָעִיף א (ס"ק ה) או רביעית כו' והרב ב"י שגג ע' בט"ז סס"ק ד' ותבין: משום די"א דעל כביצה כו' דהרא"ש נסתפק במשקין ג' ספיקות בשיעורו דנודע פלוגתא דר"מ ור"י לענין שיעור אכילה בברכות דף מ"ט ע"ב דר"י ס"ל בעי' כביצה דדרש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שיעור שביעה דהיינו כביצה. ור"מ ס"ל דסגי בכזית דדרש ואכלת זו אכילה וסתם אכילה הוא בכזית ושבעת דרש זו שתיה וקי"ל כמ"ד שיעור אכילה בכזית א"כ ע"כ ושבעת קאי אשתיה ובעינן בשתיה שיעור שביעה ולכן י"ל כמו לר"י דדרש ושבעת על אכילה ס"ל דסגי כביצה וע"כ כביצה הוי שיעור שביעה ה"ה דשתיה לדידן הוה שיעור שביעה כביצה או י"ל דאין לדמות שביעה דשתיה לשביעה דאכילה ודלמא שביעה דשתי' בעינן דוקא רביעית או דלמא לר"מ דסגי לאכילה בכזית ניהו דשתיה אתי מתיבת ושבעת מכל מקום כיון דכתיבי אכילה ושתיה סמוכים זה לזה וכמו באכיל' סגי בכזית ה"ה בשתיה וכי היכי דבאכילה לא בעינן שיעור שביעה ה"ה בשתיה אע"ג דכתיב גבה ושבעת לפ"ז מי ששתה כזית לא ישתה כביצה דא"כ יתחדש לו ספק אחר שמא בכזית לא היה צריך לברך וע"י שישתה כביצה יצטרך ובאמת א"א לברך דשמא בעינן רביעית לכן שב ואל תעשה עדיף שלא יוסיף לשתות על כזית ששתה אלא א"כ ישתה רביעית שאז יצא מכלל הספיקות:
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) הטועם לידע אם צריך מלח או תבלין וכוונתו אי צריך עוד מלח ותבלין יוסיף מלח ותבלין לתקנו משמע כו' אחר הבישול דאז אפי' חסר מלח ותבלין אי אפשר לתקנו ואין כוונתו כי אם לידע אם הוא טוב כמות שהוא זה מיקרי יותר אכילה: וברוקח כו' ויפדו העם כו' דכתיב שמואל א' סי' י"ד ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב כו' וכתיב ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו כו' ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך כו' ויאמר יונתן עכר אבי את הארץ כו' ויאמר שאול כו' מות תמות יונתן. ויאמר העם כו' ויפדו העם את יונתן ולא מת. ופי' באגדת שמואל שאמרו העם לשאול מטעמת א"צ ברכה אלמא טועם לא מיקרי אכילה א"כ לא עבר יונתן את השבועה. דהא גם שאול השביע ארור האיש אשר יאכל: וצ"ל כיון כו' ר"ל לא תקשי הא כ' בסעיף א' דאפי' אוכל כל שהוא עכ"פ מברך ברכה שלפניו מ"מ הכא גרע ואין צריך לברך כיון שנפשו כו' וגם יונתן תיכף כשא"ל השביע אביך נמנע ולא אכל יותר אע"ג שנתאוה ליותר מזה כנראה מלשון הפסוקים ונמנע מצד איסור השבועה: מ"מ סברא שניה כו' ר"ל הנה מ"א הביא שני דיעות רש"י ורוקח בפי' טעימה ועז"כ דלדידן אין נ"מ במחלוקת של רש"י ורוקח לפי שנראה למ"א עיקר דעה שניה כמ"ש מ"א בס"ק י' דאם בולע אפי' כל שהוא אפי' כוונתו לטעימה צריך לברך: ספק כו' דלא מצינו שום פוסק שכ' בהדיא כו' דהטור כ' ומיהו מטעמת א"צ לברך עד רביעית ולכאורה משמע אפי' הוא טועם ובולע וכ"כ הרמב"ם ז"ל סתם מטעמ' א"צ כו'. אבל ר"ח פי' דוקא טועם ופולט כו' עד כאן לשונו והבין הרב ב"י דדעת הטור ורמב"ם דאפי' בולע א"צ לברך ואע"ג דררמב"ם בהלכות תענית כ' והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט מ"מ כיון דבה' ברכות כ' סתם מטעמת א"צ ברכה ע"כ צריך לחלק בין תענית לברכה וס"ל להרב"י דגם הרי"ף מחלק בין תענית לברכה אבל מ"א ס"ל דודאי אין חילוק בין תענית לברכה להרי"ף וכן הרמב"ם אע"ג שבה' ברכות סתם מטעמת כו' סמך עצמו עמ"ש בה' תענית דדוקא טועם ופולט וכי הטור כוונתו כן שכ' תחלה לכאורה משמע אפי' כו' ובולע ר"ל כיון דהוזכר בש"ס טועם משמע אפי' בולע ועז"כ וכ"כ הרמב"ם ז"ל סתם מטעמת א"כ לכאורה משמע ג"כ דעתו אפי' בולע ואע"ג דבתענית ס"ל דוקא פולט ע"כ צריך לחלק בין ברכה לתענית כיון דבברכות משמע מסתימת ל' הש"ס ורמב"ם אפי' בולע. ואח"ז כ' אבל ר"ח פי' דוקא טועם ופולט אפי לענין ברכה הרי דלא חש ר"ח לסתימת לשון הש"ס ופי' דוקא פולט א"כ גם דעת הרמב"ם יש לומר כן ונקט לשון הש"ס כדרכו וגם סמך א"ע על מה שכתוב בהלכות תענית כנ"ל. ומה"ת נעשה מחלוקת בין ר"ח לרמב"ם וכ"ד הרי"ף כנ"ל: ובירושלמי כו' הובא ברי"ף פ"ק דתענית וז"ל הרי"ף שם גרסינן פרק הקורא בעי מיניה כו' השרוי בתענית מהו שיטעום כו' א"ל טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי מטעמת א"צ ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום כו' ומפרשי רבנן דצריך לאזהורי דלא לבלע כלום וס"ל להרב"י דהאי דצריך לאזהורי לא קאי כ"א על תענית ולא נראה למ"א כמ"ש אחר זה דהא תענית וברכה בהדי הדדי תניא בברייתא כנ"ל ואיך א"ל שיהיו חלוקים תענית וברכה וסיים שם הרי"ף בשם ירושלמי דנדרים נדר להתענות (יום א' סתם ולא אמר יום זה והתחיל להתענות יום א') ושכח ואכל איבד תעניתו כו' ומתענה יום אחר. ולא אמרן אלא אם בלע אבל אם טעם כו' מתענה ומשלים אותו היום עכ"ל הרי דתענית בעינן דוקא פולט ולא בולע ובתענית גם הרב"י מודה אלא דעיקר ראייתו דס"ל ברכה ותענית שוה כיון דשניהם בהדדי תניין בברייתא:
א סָעִיף א ס"א האוכל כו' בין כו'. כר"מ וכמש"ל סי' קפ"ד: בין כו'. ל"ט א': והשותה כו'. דשיעור משקין בכ"מ ברביעית כמ"ש בכמה מקומות: מברך תחלה כו'. תוס' שם וכ"כ הרא"ש וש"פ שם בשם הירושלמי והביאו תוס' ג"כ בסוכה פ"ב ובפ' בתרא דיומא: ולאחריו כו'. רמב"ם וכנ"ל: ויש כו'. תוס' שם ושם ועבה"ג: ולא מקרי כו'. כ"כ הרשב"א שבירושלמי הנ"ל מיירי שאכל עם הגרעין דלא כהרא"ש ע"ש: ויש מסתפקין עוד כו'. תוס' שם ושם וע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב א"צ כו'. רמב"ם שסובר דמ"ש עד רביעית קאי אף אברכה וע"כ דמיירי בבולעו דאי פולטו לעולם אינו מברך כמ"ש הרא"ש שם דהא לא נהנה ומ"ש ר"ח דפולטו אתענית לבד וז"ש ואפי' כו': וי"א כו'. הוא דעת תוס' שם ד"ה טועם כו' ומש"ה כו' וז"ש ואז כו'. הרא"ש שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.