א כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה (פי' דָּבָר בִּלְתִּי נֶחְשָׁב), מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה בֵּין מִבְּרָכָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בֵּין מִבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ; לֹא מִבַּעְיָא אִם הָעִקָּר מְעֹרָב עִם הַטָּפֵל, אֶלָּא אֲפִלּוּ כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ; וַאֲפִלּוּ פַּת שֶׁהוּא חָשׁוּב מִכֹּל, אִם הוּא טָפֵל, כְּגוֹן שֶׁאוֹכֵל דָּג מָלִיחַ וְאוֹכֵל פַּת עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקֶנּוּ בִּגְרוֹנוֹ, מְבָרֵךְ עַל הַדָּג וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, כֵּיוָן שֶׁהוּא טָפֵל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם הַטָּפֵל חָבִיב עָלָיו, מְבָרֵךְ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר (אָגוּר בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ); הָא דִּמְבָרְכִין עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה הַיְנוּ שֶׁאוֹכְלִין בְּיַחַד אוֹ שֶׁאוֹכֵל הָעִקָּר תְּחִלָּה, אֲבָל אִם אוֹכֵל הַטָּפֵל תְּחִלָּה, כְּגוֹן שֶׁרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל תְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה אַלִּבָּא רֵיקָנָא; אוֹ שֶׁאוֹכֵל גַּרְעִינֵי גּוּדְגְּדָנִיּוֹת לְמַתֵּק הַשְּׁתִיָּה, מְבָרֵךְ עַל הָאֹכֶל תְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָפֵל לַשְּׁתִיָּה, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו רַק שֶׁהַכֹּל הוֹאִיל וְהוּא טָפֵל לְדָבָר אַחֵר (ת"ה סִימָן ל"א).
ב מִרְקַחַת שֶׁמַּנִּיחִין עַל רְקִיקִין דַּקִּים, אוֹתָם רְקִיקִין הֲווּ טְפֵלָה לַמִּרְקַחַת, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִים לֶאֱכֹל לֶחֶם.
א סָעִיף א (א) אם העיקר מעורב - כגון כל תערובות שני מינים שהאחד הוא העיקר והשני אינו בא אלא לתקנו ולהכשירו או אפילו שניהם עיקרים אלא שהאחד מרובה מחבירו הרוב הוא העיקר כמ"ש סימן ר"ח ס"ז ואפילו כל מין ומין עומד בפני עצמו וניכר נמי בתר רוב אזלינן וע"כ בפורים שמרקחין שומשמין בדבש ומערבין בהם פתיתי אגוז כל שרוב שומשמין בתר העיקר אזלינן ומברך פרי האדמה ומיהו כ"ז דוקא בששניהם הוא דבר חשוב הא אם אחד מהן אינו דבר חשוב אף שהוא הרוב בטל הוא לגבי מיעוט החשוב דהוא העיקר ועיין סימן ר"ד סי"ב ובמש"כ שם. ודע דבחמשת מיני דגן קי"ל לעיל בסי' ר"ח דאם מעורבין עם שאר מינים אפילו הם המיעוט כל שניתן בהתבשיל לטעם אזלינן בתרייהו ומברך עליהם במ"מ לבד ונפטר תערובות הרוב מפני שמיני דגן נחשבין לעיקר תמיד אך בלבד אם יש בהם ממש אבל אם עירב קמח במים הרבה כ"כ עד שהוא רך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך שהכל:
ב סָעִיף א (ב) כל אחד לבדו - בין שאוכל העיקר והטפל בבת אחת בין שאוכל העיקר תחלה והטפל אח"כ וכדלקמיה:
ג סָעִיף א (ג) שאוכל דג מליח - כגון שאכל דבר מתוק מקודם ואוכל דג מליח להפיג המתיקות ומפני שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו אבל אינו תאב כלל לאכול פת לכן הוי הפת טפל משא"כ אם הוא תאב לאכול פת ג"כ אע"פ שאוכלו עם המליח כהנהוג לאכול דג מלוח שקורין הערינ"ג עם פת אינה טפלה אליו אפילו אם תאב להמליח יותר וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח [אחרונים]:
ד סָעִיף א (ד) כיון שהוא טפל - ואפילו כשלא היה הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר אם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם הטפל או שדרכו בכך לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל [גם בעינן דוקא שיאכל הטפל באותו מקום לאפוקי כששינה מקומו בינתים] אבל אם אינו רגיל בכך וגם לא היה דעתו בפירוש בשעת הברכה לאכול הטפל צריך לברך גם על הטפל אך אז מברך על הטפל רק שהכל דעכ"פ טפל הוא ומפסיד ברכתו העיקרית ודומיא דפסק הרמ"א לקמן בהג"ה דאם אוכל הטפל קודם העיקר אף דצריך לברך עליו בפ"ע ואינו נפטר בברכת העיקר שיברך אח"כ מ"מ כיון שהוא טפל מפסיד ברכתו העיקרית. האנוס"י שאוכלין אחר הסעודה למתק שתית היין ששתה מקודם א"צ לברך עליהן דהן טפלין להיין וברכת היין פוטרתן וה"ה כששתה שאר משקין תוך הסעודה ואוכל אח"כ אנוס"י למתק השתיה א"צ ברכה משום דברכת הלחם פוטרתן דהמשקה טפל ללחם והאנוס"י למשקה:
ה סָעִיף א (ה) ואח"כ מברך על העיקר - עיין במ"א ובביאור הגר"א שהקשו כמה קושיות ע"ז ומסיק המ"א לדינא דאין חילוק בזה וגם בא"ר הביא בשם בה"ג וכלבו שכתבו בהדיא שאפילו אם הטפל חביב עליו מברך על העיקר לבד והטעם דאף שהטפל חביב עליו בעצם יותר מ"מ עתה איננו אוכלו רק בשביל העיקר שבשבילו הותחל האכילה ובלתו לא היה אוכל הטפל כלל. וע"ש עוד דכל זה אפילו בשאין ברכותיהן שוות וגם אין אוכלן ביחד ובפרט כשברכותיהן שוות או שאוכלן ביחד בודאי מברך על העיקר לבד. מי ששתה יין שרף ואוכל איזה דבר או מעט פת אחריו להפיג חריפות השתיה נעשה הפת טפל וא"צ לברך עליו אכן דוקא כשהיה דעתו עליו בשעת ברכה או שרגיל בכך ברוב הפעמים וכנ"ל בסק"ד עי"ש ולענין נטילת ידים עיין לעיל בסי' קנ"ח סק"י במ"ב וכ"ז כשאין כוונתו לאכול הטפל שאינו רעב כלל ואינו אוכל אותו רק להפיג המרירות אבל אם כוונתו בשביל הטפל ג"כ כגון ששותה יי"ש ואוכל ג"כ לעקא"ך עם מרקחת אע"ג שנראה שאחד עיקר והשני טפל כיון שכוונתו לאכילת שניהם א"כ אין זה טפל לזה וצריך לברך על הלעק"ך או על המרקחת תחלה שהם חשובין ואח"כ מברך על היי"ש אף שהיי"ש חביב עליו. וה"ה כשרוצה לאכול שאר דברים אינו מותר רק כשרוצה לאכול רק מעט כדי להפיג המרירות אז הוי טפל אבל כשרוצה לאכול יותר מזה אין שייך שם טפל כלל כיון שאוכל אותם מחמת עצמותם כדי לסעוד הלב וכתבו האחרונים בשם השל"ה דטוב למנוע מלאכול פת למיתוק שתיית הי"ש כי מי יוכל להבחין היטב אם הוא רק להפיג מרירותו או גם לסעוד הלב דאז צריך לברך המוציא ונט"י. ומי ששורה אחר גמר אכילתו מעט פת ביי"ש לעכל המאכל יש לברך על היי"ש דעיקר כוונתו אז על היי"ש כדי לעכל ואין שייך להסעודה ורק מפני שחזק לו לשתותו שורה בו פת להפיג קצת מרירותו והו"ל היי"ש עיקר [מ"א] ומא"ר משמע דטוב באופן זה שישתה תחלה מעט יי"ש קודם ששורה בו הפת ויברך עליו. ועיין לעיל בסי' קע"ד סקל"ט במ"ב דאם אחר שאכל מאכל שמן לקח מעט יי"ש להפיג השמנונית שבפיו אם רגיל בכך א"צ ברכה דהוא טפל לפת:
ו סָעִיף א (ו) שאוכלן ביחד - ואם אוכל פת כיסנין עם גבינה או שאר דבר ללפת בו אף שהם ג"כ חביבים עליו והוא תאב לאכול אותם מ"מ מברך רק על הכיסנין לבד דמסתברא שהוא העיקר אצלו וה"ה בכל דבר כשאוכל עם מין אחר ללפת בו דמה שאוכל ללפת נחשב רק כטפל:
ז סָעִיף א (ז) העיקר תחלה - ואח"כ הטפל כדי למתק את העיקר כגון אכל תחלה צנון ואח"כ זית להפיג חרפו של צנון וכה"ג שאר טפל וכנ"ל בס"א:
ח סָעִיף א (ח) או שאוכל גרעיני וכו' - ר"ל ג"כ שאוכלן קודם שמתחיל לשתות כדי למתק השתיה ששותה אח"כ:
ט סָעִיף א (ט) על האוכל תחלה וכו' - דבשלמא כשמברך על העיקר תחלה ממילא הטפל בכלל משא"כ כשאוכל הטפל מקודם לא יתכן שיפטרנו אח"כ העיקר מברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה:
י סָעִיף א (י) רק שהכל - ר"ל דכיון דעכ"פ אכילתו הוא לטפל לד"א הפסיד ברכתו הראויה לו ומברך שהכל כדי שלא יהנה בלי ברכה והנה הרמ"א סתם בזה ולא הזכיר שום חילוק דמיירי בכל גווני אבל המ"א חילק בזה ודעתו דדוקא אם שותה משקין שברכתו שהכל והיה ראוי לברך על המשקה שהכל ולפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה צריך לברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר וממילא נפטר גם העיקר בברכתו אבל כשברכת העיקר הוא דבר אחר כגון ששתה יין אין מברך על המאכל שמקודם שהכל רק ברכתו הראויה לו. ולכתחלה טוב למנוע לגמרי מלאכול הטפל קודם לעיקר:
יא סָעִיף א (יא) הואיל והוא טפל לדבר אחר - ואם הטפל חביב עליו מברך עליו ברכה הראויה לו [ט"ז וא"ר]:
יב סָעִיף ב (יב) הוו טפילה למרקחת - וצריך לברך על המרקחת לבד:
יג סָעִיף ב (יג) לאכול לחם - רק שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש ועיין באחרונים שכתבו דבמדינותינו שעושין הדובשנין שטובים למאכל ומניחין המרקחת עליהם א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם ועיין לעיל סימן קס"ח במ"ב סקמ"ה שמבואר שם כל פרטי דין זה:
א סָעִיף א העיקר מעורב. וכל שהוא הרוב הוא העיקר כמ"ש סי' ר"ח ס"ז וכל שיש בו מה' מינין אזלינן בתרייהו כמ"ש שם ס"ב, ובלבד שיהא בהם ממש אבל עם ערבו במים עד שהוא רך מברך שהכל ע"ש ס"ו ועמ"ש ססי' ר"ד:
ב סָעִיף א כגון שאוכל. כלומר דקשה ממ"נ אם אינו רעב למה אוכל פת ואם הוא רעב ה"ל פת עיקר לז"א כגון וכו' כלו' שאינו רעב רק שאכל דבר מתוק ואוכל דג מליח להפיג המתיקות ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו וכיון שאין עיקר אכילתו בשביל הפת אין מברך עליו (תר"י) וע' בהג"ה וא"ת ליברך על פירות המתוקים ולפטור המליח והפת וי"ל דבשעה שאכל הפירות לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות א"נ מיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד (תוס') פי' דשינה מקומו דלא כנ"ץ וב"ח ועסי' קע"ח משמע מדבריהם דאלו היה יודע שיחלש לבו אף על פי שלא הי' לפניו המליח נפטר בברכת הפירות וכ"מ סי' ר"ו ס"ה וז"ל הב"ח ולתי' הראשון אוכל פירות ג"כ בשעה שאוכל המליח והפת אלא שכבר בירך על הפירות כשלא היה שם עדיין מליח ופת וכו', וע"ש קצת סתירה בדבריו מה שהקשה מסי' קע"ז ס"ד גם מ"ש לפ' תר"י ל"נ אלא מיירי שם שהפירות עצמו מפזר עליהם מלח הרבה ואוכל פת עמו לכן מברך על הפירות ע"ש, וכ' בשל"ה מי שאוכל פת למתק השתיה מברך על המשקה ופוטר הפת אם היה דעתו עליו בבירור או שדרכו כך ברוב הפעמים לאכול פת באמצע השתיה והוי כאלו דעתו עליו ובלא"ה צריך לברך עכ"ל, וז"ל בעל המאור גבי דברים הבאים תוך הסעודה פת פוטרתן וא"ת מאי קמ"ל מתני' היא כל שהוא עיקר וכו' וי"ל דקמ"ל אף על פי שלא היה דעתו עליו בשעה שבירך על הפת אימא לבעי ברוכי קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברוכי עכ"ל, צ"ל דוקא בפת דיש קבע לסעודה ודעתו על כל מה שיביאו לו כמ"ש ססי' קע"ז אבל בשאר עיקר וטפלה בעינן שיהא דעתו עליו וכמש"ל דאל"כ ה"ל לר"פ לומ' הדין אמתני' דכל שהוא עיקר וכו' ולאשמעינן אפי' אין דעתו עליו אלא על כרחך דוקא בפת אמרי' כן ואם לא הי' דעתו עליו מברך שהכל על הפת כמ"ש בהג"ה:
ג סָעִיף א הטפל חביב. ז"ל הרב"י כ' האגור בשם א"ז דה"מ כשהצנון עיקר וחביב אבל אם הצנון עיקר ולא חביב יברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון ואפושי ברכות עדיף ואין להפקיע הברכות כה"ג עכ"ל וצ"ע מ"ש ולא חביב משמע דאף כששניהם שוין מברך על הזית וצ"ע למה דהא הצנון עיקר וע"ק מ"ש ואפושי ברכו' עדיף וכו' אדרבא הא קי"ל דאסור להרבות כמ"ש ס"ס רט"ו וע"ק דאמרי' דף מ"א רי"א מברך על הזית כו' ול"ל לר"י כו' דלמא מ"מ ס"ל לר"י היכ' דאיכא מין ז' מברך על מין ז' כי היכי דס"ל לא"ז דמברך על החביב והא דתני' מברך על הצנון מיירי כשהצנון חביב לכן נ"ל דה"פ של הא"ז ה"מ כשהצנון עיקר וחביב כלומ' כמ"ש רש"י שבשבילו התחיל האכיל' ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דה"ל זית טפל ע"כ כלומר שנחלש לבו וחפץ לאכול צנון שעיקר אכילתו צנון וכדאמר בגמ' באוכלי' פירות גינוסר שנו אבל אם הצנון עיקר ולא חביב וכו' כלומר שלא הי' נחלש לבו רק שאכל צנון עם זית אף על פי שלכאורה הזית טפל לצנון מ"מ אין הצנון עיקר דדלמא הזית עיקר שהרי אוכל שניהם זה עם זה ואין הצנון חביב עליו יותר מהזית וא"כ מברך על הזית בפה"ע ואח"כ מברך בפה"א על הצנון דמין ז' עדין י"ל דכה"ג דבפה"ע עדיף וא"ל שיברך בפה"א על הצנון ויפטור הזית דהא קי"ל בירך על פירות האילן בפה"א יצא דאפושי ברכות עדיף דאסור לעשות כן לכתחלה כמ"ש רסי' ר"ו ע' בגמרא ובפירש"י שדברי כנים וכ"מ באגור שהביא ל' הברייתא ע"ש וכ"מ בסי' קע"ז דקי"ל דברים הבאים תוך הסעודה פת פוטרתן הואיל והפת עיקר אף על פי שמסתמא הן חביבים מפת וכ"כ בחידושי רשב"א דף מ' בשם הירוש' דאע"פ דהטפל חביב מברך על העיקר, מי ששורה אחר אכילתו מעט פת ביין שרף ואוכלו לעכל המאכל נרא' לברך על היי"ש שאין כונתו לאכול לחם רק כונתו על היי"ש אלא מפני שחזק לו לשתותו שורה בו פת וה"ל כמו שמן שכתבתי בסי' ר"ב ס"ד דמברך על השמן מ"מ אם אוכל קודם אכילתו פת שרוי ביי"ש ודאי ג"כ כונתו לסעוד הלב וה"ל פת עיקר ומברך המוציא וע' בתו' דף מ"א ד"ה הלכתא וכו' וברא"ש שם, כתב בשל"ה דטוב למנוע מלאכול פת בשעת השתיה כי מי יוכל להבחין אם אוכלו משום מילוי כרס דאז צריך לברך המוצי' או שאוכלו למיתוק השתיה וכתב דכשאוכלו למיתוק השתיה יטול ידיו בלא ברכה ובתשובת רמ"א כתב שא"צ נטילה וכ"כ מט"מ בשם רש"ל וערסי' קנ"ח:
ד סָעִיף א רק שהכל הואיל כו'. נ"ל דהא"ז ס"ל דדוק' בזה שהוא טפל לשתיית שאר משקין והי' ראוי לברך על המשקה שהכל לפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה מברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר אבל כשברכת העיקר הוא דבר אח' אין מברך עליו שהכל אבל בת"ה הבין דהא"ז מיירי דאפילו רוצה לשתות יין מברך על הגרעין שהכל הואיל והן טפלים הפסידו ברכתן העצמי' ומברך שהכל ואח"כ מברך על היין בפה"ג וצ"ע מנ"ל הא וגם הרב"י חולק עליו לכן נ"ל דאין לסמוך על הוראה זו עמ"ש סימן קע"ד ס"ז:
ה סָעִיף ב שאין מתכונין. אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנים ומברך עליהם:
ו סָעִיף ב לאכול לחם. רק שבאים לדבק המרקחת עליה' שלא יטנפו הידים בדבש:
א סָעִיף א שאוכל דג מליח וכו'. במשנה איתא הביאו לפניו מליח תחל' ופת עמו מברך על המליח ופוטר הפת שהפת טפיל' לו ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפיל' א"ר אחא באוכל פירו' גנוסר שנו. פי' התוס' שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיק' הפירות והבית שלאחריו טפל ואינו בא אלא מפני המליח וא"ת כיון דפירי עיקר ומליח טפל לבריך על הפירות ולפטור כולהו וי"ל דמיירי שלא אכל הפירו' באותו מעמד אי נמי בשעה שאכל הפירות לא היה עדיין שם מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות הפרי עכ"ל וי"ל על התנא גופיה למה נקט באמת כה"ג ולא אמר כפשוטו ויפטור בברכת הפירות על המליח והפת נראה דקמ"ל דין א' דהיינו דמצינו שאדם אוכל אכילה לא בשביל אכילת אותו דבר עצמו אלא בשביל דבר שאכל כבר שכואב לו המתיקות או החריפות ממיל' הוה טפל אפ"ה צריך לברך דע"כ לא פטר כאן התנא אלא שהיה לפניו בשעת הברכה על האכילה שאכל כבר או שהיה מחשב עליו בשעה שבירך על אכילה הקודמת שיצטרך לאכול אח"כ לדבר תיקון ורבינו יונה לא פי' כן אלא פי' וי"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק לו ואוכלים אותם עם הפת ונמצא הפת טפילה אל הפירות ולפיכך מברך על הפירות ופוטר הפת עכ"ל כונתו דהך מליח דנקט במשנה אינו דבר נפרד אלא הפירות עצמם קרוים מליח דהיינו שהוא מולחם הרבה ואוכלם כדרך אוכלי קשואים שקורין אוגרקס או פילוצ"ר שמולחין אות' בשעת אכילתם. ונראה דלענין דינא מודה הר"י למ"ש בשם התוס' דאם אוכל דבר מליח בפ"ע אחר הפירות יש חילוק כמ"ש דהיינו אם אכלו באותו מעמד שאוכל הפירות או שהיה במחשבתו בשעת ברכה לאכול אח"כ דבר מליח אז פטור מלברך על המליח אף שלא היה לפניו תחילה אבל אם אכלו אח"כ במעמד אחר ובטל מעמד הראשון או שלא היה חושב על המליח בשעת ברכה על הפירות חייב לברך גם על המליח כנ"ל בזה והכל ניחא:
ב סָעִיף א כדי שלא יזיקנו בגרונו. מצאתי בשם רש"ל שהקשה על הטור בזה דהא בגמ' משמע דדוקא אם אוכל המלוח אחר פירות גינוסר אז הפת טפל למליח אבל אם ליכא פירות אלא אוכל דג מליח ופת עמו הוא עיקר ולמה כ' הטור בדג מלח אפי' בלא פירות תחלה שהפת טפל למליח ולק"מ דבגמ' מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח אלא בשביל אכילת הפירות תחלה והטור וש"ע מיירי שיש לו חשק לאכול דג המלוח אלא שמתירא שלא יזיקנו בגרונו ע"כ אוכל מעט פת עמו ע"כ הוה הפת טפל ומ"ה ודאי אם אוכל דג מליח שקורין הערינ"ג עם פת ודאי הפת עיקר דזה עיקר סעודתו והערינ"ג אינו אלא ללפת הפת וע"כ נקט שלא יזיקנו בגרונו להורות דלא נתכוין כלל לאכילת הפת בשביל עצמו דאדרבה יותר היה חפץ לאכול הדק בלא פת אם הי' אפשר:
ג סָעִיף א וי"א אם הטפל חביב עליו כו'. ב"י בשא"ז וז"ל אבל אם הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית וחוזר ומברך על צנון ואפושי ברכות עדיף ואין להפקיע הברכות כה"ג עכ"ל. וזה קאי על מ"ש בגמ' פ' כ"מ מברך על הצנון ופוטר את הזית ומוקמינן לה כשהצנון עיקר ופירש"י שבשבילו התחיל האכיל' ואין אוכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דה"ל זית טפל עכ"ל וע"ז אמר הא"ז דוקא שהצנון חביב ועיקר. וא"ל ממ"ש התוס' במנחות דף ל"ו ד"ה סח בין תפילה כו' כיון דיכול לפטור עצמו מברכה שניה קרי לה ברכ' שא"צ דהתם מיירי שא"צ לו לדבר בין הברכות דהוא יגרום לברכ' שא"צ ונראה דכתב דאין להפקיע הברכות כה"ג לתרץ מ"ש מברכות שוות דאמרי' בסי' רי"א דמברך על א' ופוטר השני וכאן יוכל להפטר בברכה א' ע"כ אמר כה"ג כונתו דכאן יש ב' ברכות שאין שוות דזה בפה"ע וזה בפה"א וכיון שיש לכל אחד מעלה לצנון יש מעלה מצד שהוא עיקר ולזית יש מעלה שהוא חביב ע"כ יברך על כל אחד ומשמע כאן דהיינו כל אחד כראוי לו והך דטפל חביב היינו דוקא אם אוכל אותו בפ"ע בזה אמר דיברך עליו תחלה ויאכל קצת ממנו ואח"כ יברך על העיקר ויאכלנו. וזה נ"ל להוכיח מפ' כ"מ דף ל"ה שמן זית מברכין עליו בפה"ע ופרכינן אי דשתי לה בעיניה אזוקי מזיק ליה אלא דאכיל ליה ע"י פת הוה ליה פת עיקר ושמן טפילה כו' ודחיק לאוקמיה ע"י אניגרון ואמאי לא מוקי ליה בפת והשמן חביב לו אלא ודאי דבזה לא מהני חביב כיון דאכיל ליה עם הפת ביחד ולא מהני כאן אלא בפ"ע כנ"ל:
ד סָעִיף א או שאוכל העיקר. פי' ואח"כ הטפל כדי למתק כגון אכל תחלה צנון ואח"כ זית או שאכל פירות מתוקים תחלה וכההיא דפירות גנוסר שזכרנו:
ה סָעִיף א שאוכל גרעיני גדגדניות. נראה דבגדגדניות וכיוצא בהם שהם למתק השתיה אין שייך בהם פטור לגמרי כי כל מה שמביא תוך זמן שעוסקין בשתיה מקרי קודם השתיה דהא לא בא למתק מה ששתה כבר רק מה שישתה אח"כ שע"י זה יגרור לו תאוה לשתיה אח"כ ממיל' איקרי קודם לשתיה ולא נפטר ע"י הברכה שבירך קודם השתיה הראשונה דהא אינם באים להיות טפל למה ששתה כבר דאינה לתועלת לו ואין זה דומה לזית שאוכל אחר הצנון שהיא לתועלת על מה שאכל כבר וטפל לו זה נראה פשוט:
ו סָעִיף א מברך האוכל תחלה. דלא יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ מברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה כ"כ בת"ה שם וק"ל מהא דפ' כ"מ דף מ"ג מברכין על הריח משתעלה תמרותו והא לא ארח עדיין ולא נהנה ומשני כיון דדעתיה לאורוחי א"כ ה"נ נימא כיון שדעתו לשתות יין ואוכל תחלה למתק השתיה שפיר יברך תכף על היין ויאכל הגרעין וישתה וא"ל דהוה הפסק בין ברכה לשתיה דהא בהמוציא הוה דבור הפסק בין ברכה לאכילה ואפ"ה אם אמר הביאו מלח או לפתן לא הוה הפסק כיון דלצורך האכילה ה"נ אכילה זו לצורך השתיה היא ולא הוי הפסק וי"ל דכאן הוה הנאה אחרת מן השתיה ע"כ הוה הפסק:
ז סָעִיף א רק שהכל. הב"י כ' ע"ז ונ"ל דלפי מ"ש רבינו סס"י ר"י בשם הרא"ש דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת ה"נ בשביל למתק השתיה לא תשתנה ברכתו עכ"ל. ורמ"א כתב ע"ז דליתא לדבריו אלא כיון שהוא טפל לד"א ואין עיקר ההנאה מאותו דבר אין לברך עליו ברכתו הראויה לו אלא צריך לברך עליו שלא יהנה מהע"הז בלא ברכה וכשמברך עליו שהכל יצא ול"ד לפחות מכשעור שהוא נהנה מהאוכל שהוא עיקר הנאתו וצריך לברך עליו ברכתו הראיה לו עכ"ל ואין חילוק זה מספיק לע"ד לבטל דברי הב"י דגם בחסרון שיעור לא מקרי נהנה כראוי מעיקר הנאתו דכל שאין בה כשיעור אין ההנאה שלימה וא"כ מה לי שאין ההנאה שלימה מחמת חסרון שיעור או מחמת שהוא טפל לד"א דבתרווייהו איכא קצת הנאה עכ"פ ובלבוש כתב וז"ל דל"ד לחסרון השיעור דשם אין חיוב ברכה אלא שמפני חסרון השיעור אנו באים לקבוע לו ברכה אחרת ע"ז אמר הרא"ש דבשביל חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת אלא לא יברך כלל אבל הכא פשוט דצריך לברך אלא שיכול לפוטרו עם העיקר רק מטעמ' דלא יהנה מן עה"ז בלא ברכ' והוא נהנה כבר קודם אכילת העיקר הדעת נותן שיברך תחלה ולא משום עצמו אלא משום העיקר שרוצה לאכול אח"כ דהא אינו חפץ בו אלא בעיקר בהא מודה הרא"ש דמחמת טפלתו תשתנה ברכתו עכ"ל. ג"ז אינו מספיק דהא התם ג"כ י"ל דאסור ליהנות בלא ברכה וא"כ פחות מכשיעור הי' לנו לומר שלפחות יברך בנ"ר אפ"ה אמר הרא"ש כיון דהוא דבר שברכתו מעין ג' ל"ש בו כלל בנ"ר אפילו בפחות מכשיעור ה"נ כן הוא דלא יהיה שינוי ברכה ממה שיש בו אלא א' משתים יהי' או לא יברך כלל או יברך ברכ' הראוי' לו ולעד"נ לתרץ באופן זה דהתם מיירי בברכה אחרונ' ולא מצינו בו דבר כלל אלא כל מין פרט בפ"ע ע"כ כל המשנה שם נקר' שינוי ואין זה נכון משא"כ כאן דמיירי בברכה ראשונה שיש בה כלל דעל הכל שאמ' שהכל יצא אלא דמפני חשיבות שיש בקצת' הוסיפו עליה' לכתחל' לפרט בהם בברכות מיוחדות וא"כ כל שאין שייך בו שפיר ברכ' מיוחדת בפרט שלו שבזה סומך על העיק' עכ"פ נכנס לכלל ויברך שהכל שגם בזה ברכ' שלו כנ"ל נכון ועכ"פ מיירי הכא שאין הטפל חביב עליו דאל"כ ה' צריך לברך עליו ברכה מיוחדת שלו כדאי' לעיל בסמוך:
ח סָעִיף ב רקיקים הוו טפל' למרקחת נראה דזה דוקא אם אוכל הרקיקין עם המרקחת אבל אם אכל המרקחת מלמעל' והשאיר הרקיקין ואוכלן בפ"ע צריכין ברכה הראויי' להם דאז עשה מהם ג"כ עיקר:
א סָעִיף א שהוא עיקר. וכל שהוא הרוב הוא העיקר וכל שיש בו מה' מינין אזלינן בתרייהו ובלבד שיהא בהם ממש אבל אם עירבו במים עד שהוא רך מברך שהכל עיין סי' ר"ח ס"ו ועי' סוף סי' ר"ד. מ"א:
ב סָעִיף א שלא יזיקנו. אבל האוכל הערינג עם פת הפת עיקר והערינג בא ללפת הפת ט"ז ע"ש. מי שאוכל פת למתק השתיה מברך על המשקה ופוטר את הפת אם היה דעתו עליו בבירור או שדרכו בכך ברוב הפעמים לאכול פת באמצע השתיה והוי כאלו דעתו עליו ובלא"ה צריך לברך מ"א של"ה וכ"כ הט"ז סק"א. ויש למנוע מלאכול פת בשעת השתיה כי מי יוכל להבחין אם אוכלו משום מילוי כרסו דאז צריך לברך המוציא או שאוכלו למיתוק השתיה. וכשאוכלו למיתוק השתיה יטול ידיו בלא ברכה של"ה והמ"א כתב בשם תשובת רמ"א ובשם מט"מ משם רש"ל שא"צ נטילה:
ג סָעִיף א טפל לד"א. נ"ל דוקא בזה שהוא טפל לשתית שאר משקין והיה ראוי לברך על המשקה שהכל ולפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה מברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר אבל כשברכת העיקר הוא דבר אחר אין מברך עליו שהכל. ובת"ה הבין אפי' רוצה לשתות יין מברך על הגרעין שהכל הואיל והן טפלים הפסידו ברכתן העצמית ומברך שהכל ואח"כ מברך על היין בפה"ג וצ"ע מנ"ל הא לכן נ"ל דאין לסמוך על הוראה זו מ"א. ועיין ט"ז:
ד סָעִיף ב רקיקין. לעיל סי' קס"ח ס"ח כתבתי דדוקא אם אוכל הרקיקים עם המרקחת אבל אם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואוכלן בפני עצמו צריכין ברכה הראויה להם דאז עשה מהם ג"כ עיקר:
ה סָעִיף ב לחם. רק שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש. וכתב המ"א אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א"כ כוונתו ג"כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם:
א סָעִיף א (ס"ק א) העיקר כו' וכל שיש בו מה' מינים כו' אפי' ה' מינים הן מעט והדבר שנתערב בו הוא הרוב אפ"ה אזלי' בתר ה' מינים ודוקא שה' מינים באו ליתן טעם אבל אי לא נתנן שם אלא לדבק ולהקפות ה' מינים בטלים בדבר שנתערב בו:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) כגון שאוכל כלו' דקשה כו' מ"א בא לישב דמאי הוצרך המחבר באיזה ענין משכחת שיהי' הפת טפל ועז"כ דקשה ממ"נ כו': ואם הוא רעב ה"ל פת עיקר ומה"ט לפי סדר העולם שאוכלים דג מלוח דהיינו הערינ"ג עם פת פת עיקר ומברך המוציא ופוטר הדג מליח וכ"כ ט"ז ס"ק ב': וע' בהג"ה עמ"ש סס"ק זה: וא"ת לברך על פירות המתוקים. ר"ל שכ' לעיל שאכל דבר מתוק כו' ר"ל פירות מתוקים וז"ל גמ' דף מ"ד ע"א תנן הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת זה הכלל כל שהוא עיקר כו' ופריך מי איכ' מידי דפת טפלה לו ומשני ר"א באוכלי פירות גנוסר שנו שהם מתוקים מאד ופי' התוס' כמ"ש המ"א ולהכי קשיא להו דה"ל לברך על הפירות שהן העיקר לכל הבא אחריו: א"נ כו' באותו מעמד (תוס') פי' דשינה מקומו ר"ל לאחר אכילת הפירות הלך למקום אחר ושם אוכל הדג מליח עם הפת. ולכן כה"ג אפי' נתכוין כשבירך על הפירוח לפטור הדג ופת מ"מ כיון דשינה מקומו צריך לברך שנית וכדלעיל סי' קע"ח ומ"ש דלא כנ"ץ וב"ח יתבאר להבא: משמע מדבריהם דאלו היה יודע כו'. דהא בתי' א' כתבו דבשעה כו' לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע כו' משמע שלא נתכוין לפטור הדג ופת כיון שלא היה יודע שיחלש לבו ויצטרך לדג ופת אבל אם הוא יודע ונתכוין גם להם נפטרים אע"ג שכתבו שלא היה שם עדיין מליח ופת אע"כ דלא תליא מידי אם היה לפניו או לא אלא אם נתכוין להם והא דכתב התוס' שלא היה שם עדיין מליח כו' אורחא דמלתא נקטו כיון שלא היה יודע שיצטרך להם מסתמא אינו מכינם לשם אבל הכל תלוי בהיה יודע שיחלש לבו ונתכוין להם או לא וכן לתי' השני מיירי שלא הי' לפניו אלא שהיה יודע שיחלש לבו והיה בדעתו על הדג ופת ולולי ששינה מקומו היו נפטרים בברכת הפירות: וכ"מ סי' ר"ו סעיף ה' שכ' רמ"א וטוב ליזהר לכתחלה להיות דעתו כו' משמע דעכ"פ דעתו מהני אפי' למה שאינו לפניו ולדעת המחבר שם גם מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לו: וז"ל הב"ח ולתי' א' כו' דהב"ח מפרש תי' השני שלא אכל הפירות באותו מעמד ר"ל שבאמת היה דעתו בשעה שבירך על הפירות גם על הדג ופת אלא כיון שלא הובאו לפניו באותו מעמד כשהיו הפירות לפניו אלא לאחר שגמר אכילת הפירות הובאו לפניו דג ופת לכן צריך לברך עליהם ולתירוץ א' מיירי שהובאו לפניו שעדיין עוסק באכילת הפירות אבל כבר בירך על הפירות קודם שהובאו לפניו ואפי' הכי אי היה דעתו עליהם בשעת ברכה היו נפטרים בברכת הפירות אלא דבתי' א' מיירי שלא נתכוין לפוטרן ולכן מסיק הב"ח דוקא בהובאו לפניו כשעדיין הפירות לפניו אפי' לא היו שם בשעת ברכה אז מהני מה שהיה דעתו עליו בשעת ברכה לפוטרן אבל אי לא הובאו עד אחר שאכל הפירות ל"מ מה שהיה דעתו עליהם בשעת ברכה. וכן הוכיח ממ"ש הב"ח בסי' קע"ז אבל מ"א כ' לפני זה דדעתו עליהם מהני בכל ענין אפי' לא הובאו עד אחר שגמר אכילת הפירות גם מ"ש לפרש תר"י ל"נ כו' שכ' על מ"ש הש"ס באוכלי פירות גנוסר. וז"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים ביותר ואין נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק לו ואוכלין אותם עם הפת ונמצא הפת טפלה אל הפירות לפיכך מברך על הפירות ופוטר הפת עכ"ל וס"ל להב"ח דתר"י מפרשים דהתרצן נשאר בסברת המקשן דליכא מידי דהפת טפלה חוץ מפירות גנוסר שהם חשובים מאד לגבייהו הוי פת טפלה אם יצטרך לאכול אחר הפירות דג מליח עם פת אבל לגבי דג מליח לא הוי פת טפל: לכן כתבו דמברך על הפירות ופוטר הדג וגם הפת והא דקתני במתני' מברך על המליח ר"ל מברך על הדבר שהובא בשבילו המליח דהיינו על הפירות וכן משמע מפרש"י שם. וכ' דלפ"ז יש ליזהר להביא לפניו הדג ופת (והיינו לפי שטתו דלעיל דצ"ל לפניו) בשעת אכילת פירות ויכוין לפוטרן בברכת הפירות אבל אי לא נפטרו ע"י ברכת הפירות אי הדג מליח יפטור הפת דין זה במחלוקת שנוי' בין התו' לתר"י כנ"ל. אבל מ"א ס"ל דלדינא אין מחלוקת בין התוס' לתר"י וגם תר"י מודה דאפי' מברך על דג מליח פוטר הפת דהוי טפלה לגבי דג כה"ג שאכל תחלה פירות מתוקים אלא תר"י מיישבים קושית התוס' דלעיל דה"ל לברך על הפירות כו' ולזה כתבו תר"י דבאמת כך כוונת המשנה ולא איירי כלל שאוכל דג מליח אלא שמולח הפירות עצמן ואוכל עמהם פת דאז מברך על המליח היינו פירות המלוחים ופוטר את הפת: וכ' בשל"ה כו' והוי כאלו דעתו עליו. ובלא"ה צריך לברך וז"ל של"ה אבל כו' וגם לא היה דעתו כו' וגם אין דרכו כו' ודאי מברך המוציא כשמביאים לו כו' עכ"ל וזה דמברך המוציא ולא שהכל דלא כהגהת ספר נתיב חיים שהגיה והעמיד כאן מ"ש מ"א סס"ק זה ואם לא היה דעתו עליו מברך שהכל כו'. ובלא"ה א"א להגיה כן ומובן בקל ודברי מ"א בסס"ק זה יתבאר שם בע"ה: וז"ל בעל המאור גבי כו' דמפרש הא דאר"פ דף מ"א ע"ב הלכת' דברים הבאים מחמת סעודה תוך הסעודה אין טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם כפרש"י שם דבאים ללפת את הפת ומלפת בו ולכן פת פוטרן דהעיקר פוטר הטפל (ולא קי"ל אלא כהתו' וכדלעיל סי' קע"ז) דאל"כ ה"ל לר"פ כו'. ר"ל דהוא מרא דשמעתא דדברים הבאים מחמת סעודה כו' ורצה לו' כיון דלא בא לאשמועי' דהפת פוטר הואיל והוא עיקר דזה מבואר במשנה אלא בא לחדש אפי' אין דעתו עליו למה הוצרך לקבוע מימרא בפני עצמו ה"ל להעמיד דבריו על המשנה דקתני שהעיקר פוטר הטפל ה"ל לר"פ לו' ואפי' אין דעתו עליו: ואם לא הי' דעתו עליו מברך שהכל על הפת כמ"ש בהג"ה ודאי א"א לו' דקאי אדסמיך לי' דלפ"ז אין הבנה לדברי מ"א אלא חוזר על הראשונים לחלוק על הב"ח ומ"ש בנתיים דברי של"ה ובעל המאור הם דמות הגה' כאלו הוא מוקף בשני חצי עגולה וכדרכו במקומות רבי' וכוונתו דלעיל חלק על הב"ח דס"ל דאם לא נפטרו הדג ופת ע"י ברכת הפירות אין הפת נפטר בברכת שהכל שמברך על הדג אלא צריך לברך על הפת המוציא לדעת תר"י וא"כ בנידון זה הוא מחלוקת התוס' ותר"י כנ"ל. אבל לפי פי' המ"א בתר"י כנ"ל לדינא מודים תר"י דאם לא היה דעתו בשעת ברכת הפירות על הדג ופת מ"מ מקרי פת טפל לגבי דג מליח וא"כ הפת פטור בברכ' שהכל שהוא ברכת דג מליח. ואפי' אוכל הפת קודם הדג מליח כיון דהפת טפל מברך על הפת שהכל כברכת דג מליח וכמ"ש רמ"א בהגה"ה. ובנידון זה שברכ' העיקר היא שהכל מודה המ"א בס"ק ד' להגה' רמ"א ע"ש:
ג סָעִיף א (סק"ג) הטפל כו' וצ"ע מ"ש ולא חביב משמע דאף כששניהן שוין (ר"ל בחביבות) דאי בעי דוקא שיהיה הטפל חביב הכי מבע"ל לו' אבל אם הצנון עיקר והזית חביב: וע"ק דאמרינן בגמ' כו' אהא דתנן היה לפניו מינים הרבה. רי"א אם יש ביניהם מין ז' עליו הוא מברך וחכ"א מברך על איזה מהם שירצ' אמר עולא ל"ש אלא שברכותיהם שוות כו' אבל אין ברכותהן שוות (כגון צנון וזית) ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך על זה. מיתיבי היה לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית (כיון דצנון פה"א וברכתו בפה"א וזית היא פרי עץ ותנן בירך על הפירות האילן בפה"א יצא) ומשני כשהצנון עיקר אי הכי אימא סיפא ר"י אומר מברך על הזית שהזית מין ז'. ול"ל לר"י הא דתנן כל שהוא עיקר כו' מברך על העיקר ופוטר כו'. וכ"ת הכי נמי דלית ליה. והתניא רי"א אם מחמת הצנון בא הזית מברך על הצנון ופוטר את הזית ומשני לעולם כו'. וקשיא למ"א לפי הבנת הרב"י דברי הא"ז לא מקשה הש"ס מידי דע"כ צ"ל דס"ל לא"ז הא דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות מברך כו' כדעת הסמ"ק ר"ס רי"א דבכה"ג מודה ר"י לחכמים דחביב עדיף ואזלי' בתר דחביב דל"ל דס"ל כהרא"ש והוא דעה א' שבסי' רי"א דבאין ברכותיהן שוות אין עדיפות לא לחביב ולא למין ז' לענין הקדמה אלא מברך על איזה שירצ'. דא"כ איך כ' הא"ז דאם אין העיקר חביב מברך על הטפל תחלה (משום דהוא חביב דלא כמובן מלשונו כמ"ש מ"א לעיל) ואחר כך על העיקר הא אין עדיפות בחביבות לענין הקדמ' אע"כ ס"ל כהסמ"ק דבאין ברכותיהן שוות אזלינן בתר החביב לכ"ע. ומינה דאם שניהם שוין בחביבות אזלינן בתר מין ז' וכמ"ש מ"א סי' רי"א סס"ק ח'. א"כ מאי פריך ול"ל לר"י הא דתנן כל שהוא עיקר כו' דלמא א"ל והא דתניא דת"ק ס"ל בצנון וזית דמברך על הצנון. ורי"א מברך על הזית שהוא מין ז' מיירי ששניהם שוין בחביבו'. ולכן ס"ל לת"ק דמברך על הצנון שהוא עיקר ולא איכפ' לך במין ז' דהכי ס"ל לחכמי' ור"י ס"ל דמברך על הזית שהוא מין ז' דמעלת מין ז' לר"י דוחה מעלת הצנון שהוא עיקר כמו דלחכמים דוחה מעלת חביב למעלת שהוא עיקר ה"ה דלר"י מעלת מין ז' ואידך בריית' דקתני מודה ר"י דמברך על הצנון כשהוא עיקר מיירי שהצנון חביב ומעלת חביב עדיף באין ברכותיהם שוות ודוחה מעלת מין ז' והא דאיצטריך ר"י לומר באידך ברייתא אם מחמת הצנון בא הזית כו' דהיינו שהצנון עיקר ת"ל בלא"ה מעלת חביב עדיף ממין ז' היינו משום דבא לו' דהצנון פוטר את הזית ולכן בעינן שיהי' הצנון עיקר: קאי אמ"ש רש"י כו' אהא דמשני הש"ס הב"ע כשהצנון עיקר פירש"י שבשבילו התחיל כו'. ותוכן כוונ' מ"א לפרש מ"ש הא"ז דה"מ כשהצנון עיקר וחביב אין פי' חביב פה כמו בכל דוכתי אלא חביב פה פי' שחפץ בו ע"י שנחלש לבו וכדומה ועי"ז ודאי היא עיקר. ומ"ש הא"ז אבל אם הצנון עיקר ולא חביב. ר"ל דלכאורה נראה שהוא עיקר אבל לא חביב ר"ל שאין רגלים לדבר שחביב עליו עתה יותר מהזית כי לא בחלש לבו וגם לא נראה סבה אחרת שיהיה צנון עיקר רק דרך העולם שיהיה הצנון עיקר אצלם. מ"מ לא אמרי' מסתמא צנון עיקר כיון שאוכל שניהם יחד: דמין שבעה עדיף. כששניהם שוין בחביבות: או יש לומר כבה"ג דבורא פרי העץ עדיף. וכדלעיל סי' רי"א דבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמ': וא"ל שיברך בפה"א כו' השתא בא לפרש מ"ש הא"ז ואפושי ברכות עדיף כו' דמאי ענין לאפושי ברכות כיון דאין הצנון עיקר א"כ בין מברך על הצנון תחלה או על הזית תחלה אין א' פוטר א"ח וצריך גם לברך על השני ולזה אמר דס"ד לברך תחלה על הצנון בפה"א ולפטור את הזית: מי ששורה כו' ואוכלו לעכל. דכה"ג כתב מ"א בסי' הע"ד ס"ק י"א דצריך לברך על היי"ש. אלא כיון ששורה בו מעט פת ס"ד דהפת עיקר ופוטר היי"ש: ועיין בתוס' דף מ"א כו' וברא"ש שם: כ' בשל"ה כו' מה שציין לעיין בתו' ורא"ש הוא כדי להבי' עליה דברי של"ה דכשאוכל מעט פת למתק השתיה ה"ל פת טפל. וא"צ לברך עליו ונפטר בברכת המשקין שהן עיקר דלא תימ' דלא מיקרי טפל אלא כשבא לסלק ההיזק של מאכל הראשון כגון שאוכל דג מליח שמזיקו לבד. ולכך אוכל גם פת לסלק ההיזק. וכן דג המליח הוי טפל לגבי פירות גנוסר שדג מליח בא לסלק ההיזק של מתיקות של פירות גנוסר. אבל פת הבא למתק השתיה שאינו בא לסלק היזק לא מיקרי טפל. וסברא זו הוזכר בשל"ה שם (וכן בתשובת רמ"א סי' א') או תרצה לחלק דוקא כשהעיקר וטפל שניהן מיני אוכלים ולא כשאר משקה והשני אוכל וגם סברא זו הוזכר בשל"ה. וע"ז הביא דברי התוספות והרא"ש דמוכח מדבריהם דאין לחלק בא' משני חלוקים הנ"ל שכתב אהא דפירש"י הא דר"פ בדברים הבאים מחמת הסעודה תוך הסעודה דאין טעונים ברכה דמיירי שמלפתי' בהם הפת ומטעם דהפת עיקר פוטרן. הקשו התוס' והרא"ש א"כ הא דפריך הש"ס שם אי הכי יין נמי נפטריה פת. ותיקשי היכי דמי אי כששותה יין לבדו הלא כה"ג אינו טפל לפת. ור"פ לא פטר אלא מידי דמלפת בו הפת. ואי מיירי כששרה פתו ביין הא כה"ג באמת לא אשכחן שצריך שיברך על היין. והרא"ש כתב להדי' שם כששורה פת ביין א"צ לברך על היין שהוא טפל לפת. הרי מבואר דשני חלוקים הנ"ל ליתנהו דהא יין ופת אוכל ומשקה הוא. וגם אין היין בא לסלק היזק אפ"ה מקרי טפל לגבי פת. וא"כ דינו של של"ה אמת: יטול ידיו בלא ברכה. ר"ל דא"צ נטילה כיון שלענין ברכת המוציא הוי טפל לגבי שתי' וא"צ לברך המוציא ה"ה דבטל לענין נטילה. או י"ל דמ"מ צריך נטילה דהא טעם נטילה לפת מטעם סרך תרומה וכדלעיל ריש הלכות נט"י וא"כ אפי' א"צ לברך המוציא. מכל מקום גזרה דסרך תרומה איכ'. והביא ראיה מסי' קנ"ח דעל דבר שטבולו במשקה אף דאין מברך עליו המוציא מכל מקום בעי נטילה אלמא דנטילה והמוציא אין תלוי' זב"ז: וכן מסתבר ליה אלא לפי שלא מצא להדי' בשום פוסק דצריך ליטול לדבר טפל לכן יטול בלא ברכ' וע"ש הביא עוד ראיות: ובתשובת רמ"א סי' א' כ' שא"צ נטיל': דס"ל כיון שהוא טפל לענין ברכות המוצי' ה"ה דא"צ נטילה ודחה שם ראיות החולקים להצריך נטיל' מדברי תר"י ס"פ א"ד שכ' על בריית' שהובא ברי"ף שם. הלכ' בסעודה אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו א' ששפשף בה. דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתיהן לפי שהסיח דעתו. וכשהוא נוטל צריך ליטול בפניהם שלא יחשדוהו שאוכל בלי נטילה. א"ר נחמן לא שנו אלא לשתות. אבל אם בא לאכול נוטל אפי' שלא בפניהם שלא יחשדוהו. דידוע דאנינא דעת אדם ואינו אוכל בלי נטיל' (ודין זה מבואר לעיל סי' ק"ע) וכתב תר"י וז"ל ויש לו' היכי קאמר ל"ש אלא לשתות והרי א"צ נט"י לשתי'. וי"ל שדרכם היה בשעת שתי' לאכל מעט כדי שיכלו לשתות ולפי' אמרו דצריך נטילה מפני אותו המעט וצריך שיטול לפניהם כיון שהשתי' עיקרית יחשדוהו כו' עכ"ל. הרי היכי דמעט פת בא למתק השתי' צריך נטילה. ותירץ בתשו' רמ"א דודאי היכי דהפת טפל וא"צ לברך המוציא ה"ה דא"צ נטיל'. והיינו היכי דשתה תחל' המשקין ונפטר הפת בברכת המשקין. אבל התם דאוכל תחלה מעט פת כדי למתק השתי' שאחריה צריך לברך על הפת (כמבואר פה בהג"ה) וגם צריך נטילה אף על גב דמיירי שכבר ישבו לשתות אם כן כבר שתה קודם שאוכל מעט פת. מכל מקום כיון דהפליג והסיח דעתו משתיה הראשונ' צריך שוב לברך על הפת ועל המשקין הבאים אחריו ולכן כה"ג גם נטיל' צריך. אבל היכי דא"צ לברך המוצי' פשיטא ליה לרמ"א דאין צריך נטיל' ע"ש. ועיין בשל"ה מ"ש לראיה מדברי תר"י הנ"ל: וע' ר"ס קנ"ח. והיא ראית של"ה הנ"ל מדבר שטבולו במשק':
ד סָעִיף א (ס"ק ד) רק שהכל כו' נ"ל דהא"ז דדין זה הביא ת"ה בשם א"ז: והיה ראוי כו' שהכל ר"ל דכל היכי דצריך לברך על הטפל אין לשנות מברכ' עצמות שלו שתיקנו לו חכמים. אלא דהא"ז מיירי היכי דברכת העיקר היא שהכל. אם כן אי היה מברך על העיקר תחל' היה מברך שהכל ופוטר הטפל א"כ בנדון כזה מקרי שהכל ברכ' העצמי' של הטפל לכן כשאוכל הטפל תחל' מברך שהכל: אין מברך עליו שהכל אלא מברך על הטפל ברכ' עצמית שלו שתיקנו חכמים: וגם הרב"י חולק עליו. דהא ע"כ טעמי' משום דהוא טפל אם כן אין הנאתו שלמ' ולכן אין מברכים עליו ברכת עצמו שהכל שהיא ברכ' כוללת. אם כן הא דכ' הטור בסי' רי"ד בשם הרא"ש שחולק על ר"י שכ' דאם אכל מז' מינים פחות מכשיעור מברך ברכ' אחרונ' בורא נפשות. וכ' הרא"ש דבשביל חסרון השיעור לא ישתנה ברכתו העצמית לברכ' אחרת וכיון שאינו יכול לברך ברכ' עצמו אינו מברך כלום. ולמה לא נימא ג"כ כיון שהוא פחות מכשיעור אין הנאתו שלמה ואין מברכים ברכת עצמו אלא בורא נפשות שהוא גם כן ברכה כוללת. א"ו דאף על פי שאין הנא' לא ישתנ' ברכת עצמו וע' בט"ז שהביא מ"ש הד"מ לדחו' דברי הרב"י ומ"ש הט"ז על דבריו:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) שאין כו' אבל במדינות כו' ומברך עליהם. ומ"מ צריך לברך גם כן על המרקחת וצריך לברך תחלה על הדובשנים שברכתן בורא מיני מזונות שקודמת לברכ' אחרת כמו שכתב סי' רי"א אם לא שהדובשנים עיקר אז א"צ לברך על המרקחת:
א סָעִיף א ס"א בין כו'. ק"ו מדברים הבאים מחמת הסעודה מ"א ב' וע' תוס' שם בד"ה הלכתא כו' ול"נ דא"כ כו' ע"כ פי' ר"י כו': לא מבעיא כו'. כמ"ש כל שיש בו מה' מינים כו' והאי הומלתא כו' וכן אם אוכל שניהם יחד כמו במתניתין דכאן וכמ"ש בהג"ה הא כו': אלא אפי' כל כו'. שם א' בצנון וזית וכמ"ש בדברים הבאים כו' ואמרי' בירך על הפת פטר כו': ואפי' פת כו'. ע' תוס' שם ד"ה מברך כו': וי"א כו'. צ"ע דא"כ מאי פריך שם לית ליה לר"י כו' הא כיון דחביב קודם כ"ש מין ז' דהוא עדיף מחביב לר"י רק הל"ל הא אין ברכותיהן שוות וכן שם וחסורי מחסרא כו' בד"א כו' ד"ה מברך כו' ולפי' תוס' ותר"י ד"ה מברך כו' ר"ל דחביב עדיף ש"מ דברישא אינו מועיל חביב ועוד דהא בסי' רי"א ס"ה בהג"ה ברכת המוציא כו' ואע"ג כו' וכאן כתב בש"ע ואפי' פת כו': הא כו'. כמ"ש בריש פרק ו' דאסור להנות בלא ברכה: תחלה. וז"ש מליח בתחלה וכ"כ בתי"ט אלא שאח"כ דחה דמתני' קאמר אע"ג שאינן אוכלין יחדיו וזהו לפי' תוס' בד"ה באוכלי וכו' והפת שלאחריו כו' אבל תר"י כ' ואוכלין אותה עם הפת וכ"כ בטוש"ע ואוכל פת עמו כדי כו': אבל אם כו' רק כו'. תמוה וגם מ"א חולק על זה ועט"ז:
ב סָעִיף ב ס"ב מרקחת כו'. כנ"ל וכמו לדבק:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.