א עַל כָּל פֵּרוֹת וּשְׁאָר דְּבָרִים, חוּץ מִפַּת וְיַיִן, אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, אֶחָד פּוֹטֵר אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא הֲסָבָּה, וּמִיהוּ יְשִׁיבָה מִיהָא בָּעֵי, וְדַוְקָא פַּת וְיַיִן בָּעֵי הֲסָבָּה; וּלְדִידָן הָוֵי יְשִׁיבָה כְּמוֹ הֲסָבָּה לְדִידְהוּ; וּלְפִי זֶה לְדִידָן דְּלֵית לָן הֲסָבָּה אֵין חִלּוּק בֵּין פַּת וְיַיִן לִשְׁאָר דְּבָרִים, דְּבִישִׁיבָה אֲפִלּוּ פַּת וְיַיִן אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם; וְשֶׁלֹּא בִּישִׁיבָה, בִּשְׁאָר דְּבָרִים נָמֵי כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְהָא דְּאָמְרִינַן דְּאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם בִּשְׁאָר דְּבָרִים חוּץ מִן הַפַּת, הָנֵי מִלֵּי בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה; אֲבָל בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה צְרִיכִין לֵחָלֵק וְכָל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, דְּאֵין זִמּוּן לְפֵרוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל הַדְּבָרִים חוּץ מִפַּת וְיַיִן לֹא מְהָנֵי הֲסָבָּה, וְהוּא הַדִּין יְשִׁיבָה לְדִידָן (בֵּית יוֹסֵף סי' קע"ד בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד); וְלָכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁו בְּפֵרוֹת, שֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
ב אֵין הַמְבָרֵךְ מוֹצִיא אֲחֵרִים, אֶלָּא אִם כֵּן יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמָּהֶם, וְאָז יוֹצְאִים בִּשְׁמִיעָתָן שֶׁמְּכַוְּנִין אֵלָיו, אֲפִלּוּ לֹא יַעֲנוּ אָמֵן.
ג אֵין יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁמִיעַת הַבְּרָכָה, אֲפִלּוּ יַעֲנֶה אָמֵן, אֶלָּא אִם כֵּן שְׁמָעָהּ מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ, וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְהַמְבָרֵךְ נִתְכַּוֵּן גַּם כֵּן לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ.
א סָעִיף א (א) ושארי דברים - היינו שארי מיני אוכלין ומשקין:
ב סָעִיף א (ב) חוץ מפת ויין - משום דחשיבי ודרכם לקבוע עליהם בהסיבה לפיכך אין דרך קביעות שלהם אלא בהסיבה וכדלקמיה:
ג סָעִיף א (ג) אחד פוטר את חבירו - ר"ל אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך:
ד סָעִיף א (ד) אפילו בלא הסיבה - דדוקא בפת ויין דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך אין אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא"כ בפירות:
ה סָעִיף א (ה) ישיבה מיהא בעי - דאין אחד יכול להוציא חבירו בהברכה אלא א"כ ישבו לאכול ולשתות ביחד ולא במעומד דקביעות קצת עכ"פ מיהו בעי וכ"ז רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד כל שכוון המברך להוציא והשומע לצאת יצא [מאמר מרדכי]:
ו סָעִיף א (ו) ולדידן וכו' - ר"ל לפי שאין דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה לדידהו ומהני אפילו בפת ויין:
ז סָעִיף א (ז) חוץ מן הפת - הא דהזכיר המחבר פת הכא משום דבפת קי"ל דאם הם שלשה מזמנין ומוציא אחד את חבירו בברהמ"ז משא"כ בשארי דברים בברכה אחרונה אפי' בשלשה אינו מוציא:
ח סָעִיף א (ח) בברכה ראשונה - והטעם משום דברכה ראשונה כל אחד מרויח באותה ברכה שעי"כ מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה אבל בברכה שלאחר אכילה שכבר אכלו ודעתם להפרד אין מצטרפין ואפילו ביין:
ט סָעִיף א (ט) צריכין ליחלק - ואפילו קבעו יחד לא מהני לזה ובדיעבד אם כוון לצאת והמברך ג"כ כוון להוציאו יצא ואפילו בלא קביעות כלל כמו שפסק המחבר לעיל בסימן קס"ז סי"ג עי"ש במ"ב ואם אחד אינו יודע לברך בעצמו יוצא אפילו לכתחלה בברכת חבירו וכתבו הט"ז וש"א דהאידנא שמזלזלים ההמון מאד בברכה אחרונה יש לסמוך לעשות כן לכתחלה שמברך אחד בקול רם הברכה אחרונה ויהיו אחרים יוצאים על ידו אפילו כשיודעים בעצמם לברך ובפרט ברכה אחרונה מעין שלש שאין הכל בקיאים בה בע"פ בודאי טוב לעשות כן לכתחלה ומ"מ טוב יותר שיאמרו עם המברך מלה במלה:
י סָעִיף א (י) דאין זימון לפירות - היינו דכיון דאין מצות זימון בפירות להזדמן יחד ולומר נברך שאכלנו ממילא צריך כ"א לברך לעצמו ולא לצאת בברכת חבירו ועיין לעיל סימן קצ"ג סק"ו במ"ב:
יא סָעִיף א (יא) וי"א דבכל וכו' - קאי אריש הסעיף אברכה ראשונה וטעמם דדוקא פת ויין דחשיבי מהני הסיבה או ישיבה לדידן משא"כ בשארי דברים דלא חשיבי צריך כ"א לברך לעצמו ואם באו פירות תוך הסעודה אחד מברך לכולם דמיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשארי דברים:
יב סָעִיף א (יב) בפירות - וה"ה בשארי דברים. ולענין שכר ומי דבש שקורין מע"ד עיין בע"ת וט"ז ומ"א והאידנא נוהגין שגם בזה כ"א מברך לעצמו [פמ"ג] ולענין יין משמע מרמ"א וכן מבואר מד"מ דגם לדידן מהני הסיבה או ישיבה אבל כמה אחרונים העלו דאף ביין טוב שיברך כ"א לעצמו משום דהאידנא אין העולם רגילין לקבוע עצמן על היין ובאמת לדינא תלוי זה במנהג המקומות דבמקום שמצוי הרבה יין ורגילין לקבוע עליו בודאי מהני הסיבה או ישיבה להוציא אחד את חבירו. וכמדומה שכעת המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו כמעט בשום דבר מאכל אף שהוא נגד הדין ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוין לצאת ולהוציא וכעין זה מבואר בח"א כלל ה':
יג סָעִיף א (יג) שכל אחד מברך לעצמו - ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם בירך וכוון להוציא חבירו והשומע נתכוין לצאת אף בלא הסיבה וישיבה כלל נמי יצא:
יד סָעִיף ב (יד) מוציא אחרים - בברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו משא"כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך. וזה הסעיף שייך בין לברכה ראשונה ובין לברכה אחרונה ועיין לעיל בסימן קס"ז סי"ט:
טו סָעִיף ב (טו) ואז יוצאים בשמיעתן - ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה"ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על ידו:
טז סָעִיף ב (טז) שמכוונין אליו - והוא ג"כ יכוין להוציאם וכדלקמיה בס"ג:
יז סָעִיף ב (יז) אפילו לא יענו אמן - דקי"ל דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו. וכ"ז לענין דיעבד אבל לכתחלה לבד מה שמצוה לענות אמן על כל ברכה ששומע מישראל כדלקמן בסימן רט"ו עוד יותר יש חיוב לכתחלה לענות אמן בברכה שמתכוין לצאת בה כדי להורות בפועל שמסכים לברכת המברך [אחרונים]. כתבו הפוסקים אם כמה אנשים עושים מצוה אחת מצוה לכתחלה שאחד יברך לכולם דברוב עם הדרת מלך ועיין לעיל בסימן וי"ו בשע"ת סק"ו ובסימן ח' ס"ה ובמ"ב ובסימן רצ"ח ובתבו"ש סימן י"ט:
יח סָעִיף ג (יח) בשמיעת וכו' - מדסתם משמע דאכל ברכות קאי ואפי' ברכות שהם דרבנן בעינן דוקא שיכוין לצאת ידי המצוה וכ"מ ברי"ט ס"ה ועיין לעיל סימן ס' במ"ב סק"י ובה"ל שם ובסימן רע"א בס"ו בבה"ל ד"ה וכגון:
יט סָעִיף ג (יט) מתחלת ועד סופה - והיינו גם תיבת ברוך שבתחלתה דלא עדיף ממברך בעצמו כשמדלג איזה תיבה מעיקר הברכה דלא יצא ידי חובתו דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים:
א סָעִיף א אפי' בלא הסיבה. אית' בגמרא שדרכן היה בסעודות גדולות שהאורחים מתכנסים ויושבי' ע"ג ספסלים ושותין עד שנקבצו כלם ואז עולין ויושבין במקום הסעודה ובמקום הראשון כל אחד מברך לעצמו דכיון דדעתייהו למיעקר לא מקרי קביעות כלל וגרע מישיבה, כתבו התו' וא"ת מ"ש דבמוגמר לא בעי הסיבה וי"ל דבמוגמר כלם נהנים ביחד משא"כ באכילה שנהנים זא"ז עכ"ל, משמע דמוגמר אפי' ישיבה לא בעי וכ"מ בסי' רצ"ח סי"ד דהא התם לא הוי ישיבה דישיב' היינו שישבו יחד בקביעות אדעת' דאכיל' וכיוצא בה והתם עוסקים בלימוד ואפ"ה א' מברך לכולם וכ"מ בתר"י שם:
ב סָעִיף א דבישיב'. בשלחן א' כמ"ש סי' קע"ז סי"א:
ג סָעִיף א צריכין ליחלק. ואם באו בסוף הסעודה א' מברך לכלם ברכה אחרונה כיון דבא להם זימון ע"י פת (ב"י רשב"א) עסי' קע"ז ס"ב:
ד סָעִיף א דאין זימון. ואם בירך א' ושמעו האחרים יצאו (ב"י רשב"א) עסי' קס"ז סי"ג מ"ש:
ה סָעִיף א לא מהני הסיבה. ואם באו בתוך הסעודה האחד מברך לכולם דמגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשאר דברים (גמ'):
ו סָעִיף א בפירות. וה"ה בשאר דברים חוץ מפת ויין (ב"ח ד"מ) ולכאורה משמע דשכר שלנו דין יין יש לו לענין זה דהא ג"כ רגילין לקבוע עליו לשתות בלא סעודה וכן מי דבש וכ"מ בד"מ ולכן דייק וכתב כאן נהגו עכשיו בפירות וכו' והב"ח כתב דאף ביין טוב שיברך כ"א לעצמו כיון די"א דהאידנא אין קביעות אף ביין וז"ל האגודה בחולין סי' ק"ח מנהג פשוט באשכנז דביין א' מברך לכולן לפי שרגילין לקבוע עליו אך אם יש ב' או ג' נכנסין לבית אדם א' ונותנין להם יין לשתות דרך עראי כל א' מברך לעצמו עכ"ל ואין לזוז מהמנהג עמ"ש סי' ר"ח סי"ו:
ז סָעִיף ב ואז יוצאין. משמע דאם אינו אוכל ושותה עמהם אפי' בדיעבד לא יצא בשמיעתו דהא ה"ל ברכתו לבטלה וכ"ה בב"י וכ"כ מבי"ט ח"א ק"ט דלא כדעת בה"ג ול"ד למ"ש סי' ר"ט ס"ב דהתם ה"ל שוגג ע"ש ועסי' רי"ט ס"ד: י' שעושין מצו' א' מצוה שאחד יברך לכולם עסי' רצ"ח וסי' ח' ס"ה ואפי' לא בא החיוב לכולם בבת א' (מבי"ט ח"א ק"פ) וע"ש דיש חולקין ועבי"ד סי' רס"ה ס"ה:
א סָעִיף א אבל בברכה אחרונה כו'. ב"י הביא בשם רשב"א דאף בזה יוצא בשמיעתו ונ"ל דהאידנא שמזלזלים מאוד בברכ' אחרונ' יש לסמוך על דיעה זו ויברך בקול רם הברכה אחרונה ויהיו האחרים יוצאים על ידו:
ב סָעִיף א וי"א דבכל הדברים כו'. נראה דעכשיו הוה שכר וכ"ש מי דבש שקורין מע"ד בכלל פת ויין מהני ישיב' לדידן שאחד מברך לכלם דהא לרוב הפוסקים מהני בשאר דברים ישיבה רק להך יש אומרים שהוא הראב"ד וכיון דתלה רמ"א הדבר במנהג גם זה מנהג מצוי שכשיושבים לשתות משקים אלו א' מברך לכל המסובי':
ג סָעִיף ב שמכוונים לו. פשוט בכמ' מקומות שגם הוא צריך שיכוין להוציאם:
א סָעִיף א בעי. בשלחן אחד עיין סי' קס"ז סי"א. כשרוצה לשתות לחבירו [לחיים] יברך בתחלה דקודם ברכה הוא של הקב"ה ואח"כ שלו:
ב סָעִיף א לפירות. ואם בירך אחד ושמעו האחרים יצאו. ב"י הרשב"א. וכתב הט"ז ונ"ל דהאידנא שמזלזלין בברכה אחרונה יש לסמוך על דיעה זו ויברך בקול רם הברכה אחרונה ויהיו האחרים יוצאים על ידו:
ג סָעִיף א בפירות. וה"ה בשאר דברים חוץ מפת ויין ולכאורה משמע דשכר שלנו דין יין יש לו לענין זה דהא ג"כ רגילין לקבוע עליו לשתות בלא סעודה וכן מי דבש שקורין מע"ד וכ"מ בד"מ ולכן דייק וכתב כאן נהגו עכשיו בפירות וכו' וכן פסק הט"ז בפשיטות דעכשיו הוי שכר ומי דבש בכלל פת ויין שאחד מברך לכולם ע"ש. אבל הב"ח כתב דאף ביין טוב שיברך כל אחד לעצמו. ואין לזוז מהמנהג. מ"א ע"ש:
ד סָעִיף ב בשמיעתן. ואם אינו אוכל ושותה עמהם אפי' בדיעבד לא יצאו בשמיעתו דהא ה"ל ברכתו לבטלה ול"ד למ"ש סי' ר"ט ס"ב דהתם ה"ל שוגג. מ"א:
א סָעִיף א סק"א אפי' כו' כתבו התו' דף מ"ב ע"א סוף ד"ה הסיבו כו' משמע דמוגמר אפי' ישיבה ל"ב: כתב כן מסברת עצמו. כיון שע"י שהנאה באה לכולם בב"א יש להם חיבור דא"צ הסיבה א"כ ה"ה דא"צ ישיבה בשלחן א': וכ"מ בסי' רצ"ח סעיף י"ד היו יושבים בבה"מ והביאו להם אור במוצ"ש א' מברך לכלם: ואפ"ה א' מברך לכלם. וע"כ הטעם משום דהנא האור ג"כ באה לכולם בבת א' כמו במוגמר אלמא דמה"ט אפי' ישיב' לא בעי:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) צריכים לחלק ואם באה בסוף הסעודה כו' ברכה אחרונה דהיינו לאחר שמשכו ידיהם מן הפת דאז צריך לברך על הפירות שהובאו גם ברכה אחרונה ואז א' מברך לכלם אבל קודם שמשכו ידיהם מן הפת לא משכחת דצ"ל ברכה אחרונה על פירות: ועסי' קע"ז סעיף ב' כצ"ל. ר"ל דמבואר שם דאין דין זה מצוי בינינו למשוך ידינו מן הפת וע"ש במ"א ס"ק ז' הטעם:
ג סָעִיף א (סק"ד) דאין זימון כו' יצאו כו' ועסי' קס"ז ר"ל דוקא בהסיבו וה"ה לדידן ישיבה ניהו דלברכ' אחרונ' לא מהני הסיבה היינו דוקא לכתחל' אבל דיעבד מהני ויצאו אבל בלי ישיב' אפי' דיעבד לא יצאו כ"כ מ"א לעיל סי' קס"ז:
ד סָעִיף א (ס"ק ו) בפירות כו' די"א דהאידנא אין קביעות הוא דעת סמ"ק ותו' ועוד פוסקים: אין נזוז מהמנהג ר"ל כיון דהאגודה כ' דהמנהג ביין א' מברך לכולם:
ה סָעִיף ב (ס"ק ז) ואז כו' ול"ד למה שכ' סי' ר"ט וע"ש במ"א סעיף קטן ה':
א סָעִיף א ס"א על כו'. פי' הרא"ש שם דבין בלישנא קמא בין בלישנא בתרא ר"י לא פליג ארב אלא ביין אבל בשאר דברים מודה לרב ופ' כלישנא קמא דבדרבנן אזלינן בתר המיקל וכ"מ בעובדא דב"ק ל"ט א' והלכה כר"י וז"ל חוץ כו': אם היו כו'. עתוס' מ"ה א' ד"ה אם כו' ובחולין ק"ו ד"ה וש"מ כו' והוא משום דאין זימון לפירות כמ"ש בפ"ח דחולין ואפ"ה בעובדא דב"ק נתן רשות כו' וכן בשאר ברכות כמ"ש בפ"ח בברכת המאור ושאר ברכות כמ"ש בהרבה מקומות: ומיהו כו'. טור ס"ס קע"ד וכ"ה בתוס' דחולין סד"ה הנ"ל ובכ"מ שהא' כו'. ב"י ואין ראיה מתוס' דהם ס"ל דכל הפירות הן בכלל יין ור"י דפליג ביין ה"ה בפירות וכמ"ש תוס' שם ע"ש וכן בתוס' דברכות ל"ט א' ד"ה נתן כו' וכ"כ ב"י בעצמו והטעם דבעי ישיבה משום דמ"מ צריכין קביעות כמש"ש שאני אורחים כו' וערש"י שם ד"ה שאני כו' והא דאמר כו' אלא ישיבה כו': דדוקא כו'. כנ"ל: ולדידן כו'. תוס' מ"ב א' ד"ה הסיבו כו': ולפ"ז כו'. ב"י: והא כו'. חולין שם ועתוס' שם ד"ה הנ"ל: וי"א כו'. שפסק כלישנא בתרא: ולכן כו'. אבל תוס' כ' דאין אנו רגילין לקבוע כ"א על הפת ואפי' ביין לא ועתוס' הנ"ל בחולין ובברכות ל"ט א' ד"ה נתן ושם מ"ב א' ד"ה הסיבו וכו':
ב סָעִיף ב ס"ב ואז יוצאין כו'. דבלא"ה כיון שברכתו לבטלה מאין יוצאין י"ח ועסי' רי"ט ס"ד בהג"ה:
ג סָעִיף ג ס"ג דהמברך כו'. גמ' שם וע' מ"ש בסי' קס"ז ס"ב בהג"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.