א אָסוּר לֵיהָנוֹת מֵרֵיחַ טוֹב עַד שֶׁיְּבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיָּרִיחַ, אֲבָל לְאַחֲרָיו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
ב אִם זֶה שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ הָרֵיחַ עֵץ אוֹ מִין עֵץ, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם הוּא עֶשֶׂב, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים; וְאִם אֵינוֹ לֹא מִין עֵץ וְלֹא מִין עֶשֶׂב, כְּמוֹ המוס"ק, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; וְאִם הָיָה פְּרִי רָאוּי לַאֲכִילָה, מְבָרֵךְ: הַנּוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁנְּטָלוֹ לְהָרִיחַ בּוֹ אוֹ לְאָכְלוֹ וּלְהָרִיחַ בּוֹ, אֲבָל אִם נְטָלוֹ לְאָכְלוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְהָרִיחַ בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲלֶה רֵיחַ טוֹב אֵינוֹ מְבָרֵךְ; וְעַל כֻּלָּם, אִם אָמַר: בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים, יָצָא; הִלְכָּךְ עַל כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְסֻפָּק בּוֹ, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; עַל אֱגוֹז מוסקאד"ה וְעַל קניל"ה וקלוא"ו וְכָל בְּשָׂמִים שֶׁהֵם לַאֲכִילָה, מְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת.
ג עַל הַוֶּרֶד, וְעַל הַקִּנָּמוֹן שֶׁהוּא עוּד הִנְדִּי, וְעַל מֵי הַוֶּרֶד, וְעַל הַלְּבוֹנָה וְהַמַּצְטִיכִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים.
ד עַל שֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן מְבָרֵךְ בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב.
ה שֶׁמֶן זַיִת שֶׁכְּתָשׁוֹ אוֹ טְחָנוֹ עַד שֶׁחָזַר רֵיחוֹ נוֹדֵף, מְבָרֵךְ עָלָיו: בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים.
ו שֶׁמֶן שֶׁבִּשְּׂמוֹ כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, אִם בַּעֲצֵי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם בְּעִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים; וְאִם הָיוּ בּוֹ עֵצִים וַעֲשָׂבִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; וְאִם סִנְּנוֹ וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַבְּשָׂמִים, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרֵךְ בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו כְּלָל, דְּהָוֵי רֵיחַ שֶׁאֵין לוֹ עִקָּר; וְכֵיוָן שֶׁסָפֵק הוּא, נָכוֹן לִזָּהֵר מִלְּהָרִיחַ בּוֹ.
ז סִימְלָק וְחִילְפֵי דְּיַמָּא, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; סִימְלָק יֵשׁ מְפָרְשִׁים רוסמארי"ן; וְיֵשׁ מְפָרִשִׁים יאסמי"ן; וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהוּא עֶשֶׂב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל עָלִין זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וּלְכָל שׁוּרָה שָׁלֹשׁ עָלִין; וְחִלְפֵי דְּיַמָּא, הוּא שִׁבּוֹלֶת נֶרְד שֶׁקּוֹרִין אישפי"ק.
ח סיגלי וְהֵם ויאול"ש, בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים.
ט נַרְגִּיס, וְהוּא חֲבַצֶּלֶת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא ליריי"ו, אִם גָּדֵל בְּגִנָּה, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם הוּא גָּדֵל בַּשָּׂדֶה, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים.
י הָיוּ לְפָנָיו עֲצֵי בְּשָׂמִים וְעִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים וּמִינֵי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד בְּרָכָה הָרְאוּיָה לוֹ. הַגָּה: וְאִם בֵּרַךְ עַל כֻּלָּם מִינֵי בְּשָׂמִים, יָצָא (טוּר רֵישׁ הסי'). וְאִם צָרִיךְ לְהַקְדִּים שֶׁל עֵץ לְשֶׁל עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים, עַיִּןִ לְעֵיל סי' רי"א.
יא הֵבִיאוּ לְפָנָיו הֲדַס וְשֶׁמֶן לְהָרִיחַ בָּהֶם, אִם בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, מְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס וּפוֹטֵר אֶת הַשֶּׁמֶן; וְאִם אֵינָם שָׁווֹת, מְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס תְּחִלָּה.
יב מְבָרְכִין עַל הַמֻּגְמָר (פי' בְּשָׂמִים שֶׁמְּשִׂימִים עַל הַנְּחָלִים לְהָרִיחַ בָּהֶם) מִשֶּׁיַּעֲלֶה קִיטוֹר עֲשָׁנוֹ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ הָרֵיחַ, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה קִיטוֹר הֶעָשָׁן.
יג הַמֻּגְמָר, אִם הוּא שֶׁל עֵץ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם שֶׁל עֶשֶׂב, בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים; וְאִם שֶׁל שְׁאָר מִינִים, בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים.
יד הַמֵּרִיחַ בְּאֶתְרוֹג שֶׁל מִצְוָה, מְבָרֵךְ עָלָיו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לְכָךְ נָכוֹן שֶׁלֹּא לְהָרִיחַ בּוֹ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמֵּרִיחַ בְּפַת חַם יֵשׁ לוֹ לְבָרֵךְ שֶׁנָּתַן רֵיחַ טוֹב בַּפַּת (אַבּוּדַרְהַם וּבֵית יוֹסֵף סִימָן רצ"ז בְּשֵׁם א"ח), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבָרֵךְ עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף), לְכָךְ אֵין לְהָרִיחַ בּוֹ.
א סָעִיף א (א) אסור ליהנות וכו' - וכמו שאסור ליהנות באכילה ושתיה עד שיברך ואסמכוהו בש"ס אקרא דכתיב כל הנשמה תהלל יה דמשמע שאף הנשמה תהלל על הנאתה ואיזהו דבר שהוא הנאת הנשמה בלבד הוי אומר זה הריח:
ב סָעִיף א (ב) עד שיברך - הברכה המבוארת לקמיה בס"ב:
ג סָעִיף א (ג) קודם שיריח - דבעינן עובר לעשייתן וכמו באכילה ושאר מצות. כתבו האחרונים דאם שכח והריח בלא ברכה ונזכר לאחר שגמר מלהריח הפסיד ברכתו וכמו באכילה לאחר שגמר מלאכול שהפסיד ברכתו הראשונה וכמו שנתבאר בסימן קס"ז ס"ח:
ד סָעִיף א (ד) אבל לאחריו וכו' - דלא תקנו ברכה אחרונה רק באכילה ושתיה ולא בריח שהנאה מועטת היא. כתבו הפוסקים היו לפניו שתי ברכות אחת של טעם ואחת של ריח נוטל תחלה המין של טעם בימינו ומברך עליו לפי שהיא חשובה שנכנסת בגוף ואח"כ נוטל של ריח ומברך עליו. עוד נתבאר בפוסקים דדוקא אריח תקנו חכמים ברכה ולא אקול [ר"ל בשומע קול נעים] שאין בו ממש וכן לא תקנו ברכה ארחיצה וכדומה משום דאין נכנסין לגוף:
ה סָעִיף ב (ה) אם זה וכו' - רצה לבאר כיצד מברכין עליו וע"ז קאמר אם זה וכו':
ו סָעִיף ב (ו) או מין עץ - ר"ל אע"ג דלאו עץ גמור הוא דרכיך מ"מ כיון דמוציא עלין מעצו מברך בורא ע"ב:
ז סָעִיף ב (ז) כמו המוס"ק - ובלשון לעז פיז"ם ובשמים זה בא מן החיה לפיכך מברך עליה בורא מיני בשמים. ודע שמוס"ק זה יש אומרים שבא מזיעת חיה ויש אומרים שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצוארה ואח"כ מתייבש ונעשה בושם ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ"פ לתת בקדירה להטעים בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדירה דאזלינן בתר השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב ועיין בא"ר שמצדד להורות כדבריהם ובפמ"ג במשב"ז מצדד ג"כ דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחלה ביש ששים כנגדו בתבשיל:
ח סָעִיף ב (ח) ראוי לאכילה - כאתרוג ותפוח או פרי אדמה שמריח ריח טוב. ואפילו אינו ראוי לאכול בפ"ע אלא ע"י תערובות וכמו שיתבאר בסוף הסעיף:
ט סָעִיף ב (ט) הנותן וכו' - עיין בא"ר שכתב דמש"ס ופוסקים משמע שצריך לומר אשר נתן בלשון עבר:
י סָעִיף ב (י) או לאכלו ולהריח בו - ואיזה מהם יברך תחלה עיין בא"ר שמסיק דבכגון זה שהריח והאכילה הוא בחד פירא מוטב לברך על הריח תחלה דמקרבא הנייתא שתיכף כשאוחזו בידו מריח ואח"כ יברך על האכילה וכ"כ ג"כ המאמר מרדכי ע"ש. ובפמ"ג נתן עצה אחרת בזה והוא שיטעום קצת מן הפירי ויברך עליה ברכת האכילה ולא יכוין אז ליהנות מן הריח ואח"כ יברך ברכת אשר נתן וכו' ויריח:
יא סָעִיף ב (יא) אע"פ שהוא וכו' אינו מברך - דהויא לזה כדבר שלא נעשה להריח שאין מברכין עליו אע"ג שנותן ריח ונהנה וכמו שמבואר לקמן סי' רי"ז ס"א:
יב סָעִיף ב (יב) ועל כולם - בין שהריח בעץ או בעשב או בפרי שמריח:
יג סָעִיף ב (יג) יצא - שלשון ברכה זו כוללת הכל כמו ברכת שהכל שכוללת כל מיני אכילה ושתיה. ודעת איזה אחרונים שבדיעבד אם בירך אריח שהכל יצא דלא עדיף ריח שהנאה מועטת היא מאכילה ושתיה שהנאתם מרובה ואעפ"כ יוצאים בשהכל ודעת מגן גבורים שאפילו בדיעבד לא יצא דאין זו מטבע שטבעו חכמים בברכות ולא נתקן ברכת שהכל כ"א אאכילה ושתיה:
יד סָעִיף ב (יד) אגוז מוסקא"ט וכו' - פי' אם רוצה להריח בו:
טו סָעִיף ב (טו) ועל קנילה - שקורין צימערינג:
טז סָעִיף ב (טז) וקלאו"ו - שקורין נעגעל"ך ואע"ג דכל הני הם מיני בשמים מ"מ עיקרייהו לאכילה קיימי [רא"ש] ועיין באחרונים שמפקפקין לענין קלאו"ו והרבה מהן מסכימין שטוב יותר לברך בורא מ"ב על ריחה. כתבו האחרונים המריח בקאוו"י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ברכת אשר נתן וכו':
יז סָעִיף ג (יז) על הורד - הוא מה שאנו קורין רוזא"ש וקמ"ל בזה אע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת ומברכין עליה כמבואר בסימן ר"ד סי"א אפ"ה לא נוכל לברך על ריחה אשר נתן ריח טוב בפירות כיון שאין עקרה עומד לאכילה אלא להריח אלא מברכין בורא עצי בשמים. והיינו על הורדים הגדלים באילנות אבל אלו הגדלים בקרקע מברכין בורא עשבי בשמים [ב"י] ובביאור הגר"א משמע שמצדד דאם מוציא עליו מעצו והוא מתקיים משנה לשנה [דהיינו שאין העץ מתייבש וכלה בחורף] יברך בורא עצי בשמים ואפשר שגם הב"י מודה לזה וצ"ע:
יח סָעִיף ג (יח) עור הנדי - ט"ס וצ"ל עוד הנדי וביאורו עץ בושם הבא מארץ הודו כי עוד הוא עץ בלשון ערבי והנדי היינו מארץ הודו ששם גידולם [הגר"א] ועיין בשע"ת מש"כ בשם מחזיק ברכה:
יט סָעִיף ג (יט) מי הורד - היינו בין מי הלחלוחית שיצא מן הורד ע"י סחיטתו ובין מה שיצא ע"י שנשרה ונתבשל במים ואפילו למאן דס"ל בסימן ר"ב ס"י דמי שריית פירות אינו כפירות עצמן היינו לענין ברכת אכילה לבד ולא לענין ברכת הריח:
כ סָעִיף ג (כ) הלבונה - הוא קטף יוצא משרשי עץ:
כא סָעִיף ג (כא) והמצטיכי - הוא מין עץ ששרף שלו נותן ריח טוב:
כב סָעִיף ד (כב) על שמן אפרסמון - הוא צרי בלשון המקרא וחותכין העץ ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו ומוזכר בש"ס הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף:
כג סָעִיף ד (כג) בורא שמן ערב - מפני שנמצא בא"י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמה להורות על חשיבותו ואם בירך בורא ע"ב אם יצא בדיעבד עיין בב"ח ופמ"ג:
כד סָעִיף ה (כד) שכתשו וכו' עד שחזר - פי' שלא נתן בתוכו שום בשמים אלא שמחמת כתישת או טחינת הזית התחיל השמן להיות ריחו נודף:
כה סָעִיף ה (כה) בורא עצי בשמים - שהזית גדל על העץ וה"ה משאר פירות שגדלין על העץ אם עשה כה"ג ואם היה זה מפירות שאין גדלין על העץ שטחנם וכתשם ומריח שמנם אינו מברך עליהם רק בורא מיני בשמים [פמ"ג] והא דאין מברכין על כל אלו הנותן ריח טוב בפירות כמו באתרוג וכיוצא בו דהתם שאני שגדל עם הריח אבל הכא אין הריח גדל עמם אלא בא ע"י כתישה וטחינה שנעשית בידי אדם אין שייך לברך הנותן וכו' שלא ניתן בו הריח מתחלתו ושייך טפי לברך עליו בורא ע' בשמים על שהוטבע בו כח הבושם בפנימיותו:
כו סָעִיף ו (כו) שמן שבשמו - ר"ל שנתן בו בשמים כדי שיריח השמן וה"ה מים ושאר משקין שנתן בהם הבשמים [ח"א]:
כז סָעִיף ו (כז) כמו שמן המשחה - אין הכונה שעשאו בשיעור ובמדה כמו שמן המשחה דזה אסור אלא הוא מראה לנו שדרך לבשם שמן בבשמים וכמו שמצינו בשמן המשחה שהיו מבשמים אותו:
כח סָעִיף ו (כח) עצים ובשמים - ר"ל בין עשבי בשמים ובין מיני בשמים:
כט סָעִיף ו (כט) ואם סיננו - פי' דכ"ז מיירי בשנשאר עכ"פ מעט מן עיקר הבושם לתוכו לפיכך מברכין ברכת אותו מין אבל אם סיננו וכו':
ל סָעִיף ו (ל) בורא שמן ערב - וכמו באפרסמון:
לא סָעִיף ו (לא) שאין לו עיקר - ואינו אלא ריח קלוש בעלמא ואין מברכין עליו וכעין דמבואר לקמן בסימן רי"ז לענין מריח בכלים שהם מוגמרים:
לב סָעִיף ו (לב) מלהריח בו - כדי שלא יכניס עצמו בספק ברכה [והיינו כשאין לו אלא בושם זה אבל כשיש לו בשמים אחרים מברך עליהם עצי או מיני ויוצא גם ע"ז] ועיין באחרונים דמסקי דמי שאין רוצה להחמיר ע"ע מותר לו לכתחלה להריח ולברך בורא מיני בשמים. וצריך להזהיר שביוה"כ לוקחים מיני שפיריטו"ס המריחים להריח בו ואינם מברכין כלל ויותר מזה ששופכין על בגד פשתן שיריח בו וזה אסור דמולידין ריח בבגד. ואותן שפיריטו"ס שקורין (שלאקוואסער) אין לברך ע"ז כלל שאינו מריח כלל [ח"א]:
לג סָעִיף ז (לג) סימלק וחילפי דימא - אע"ג דקלח שלהם אינו קשה כשל עץ אפ"ה כיון דמוציא עליו מעצו כשאר אילנות בכלל עץ הוא ומברך בורא ע"ב:
לד סָעִיף ז (לד) רוסמארי"ן - ובביאור הגר"א חולק והוכיח דלדעת היש מפרשים והוא תר"י חלפי דימא הוא רוסמארי"ן:
לה סָעִיף ז (לה) הוא שבולת נרד וכו' - והוא מה שקורין בימינו ספיגינאר ומעלה ריח טוב ובעלי בתים נוהגים באיזה מקומות ליתן זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן כדי שיהיה עי"ז ריח טוב ואין נכון לעשות כן דהא מוליד ריחא במים ביו"ט דאסור:
לו סָעִיף ח (לו) סיגלי - הם מין דודאים הנזכר במקרא:
לז סָעִיף ט (לז) גדל בגינה וכו' - הטעם דמחלקינן בין גינה לשדה הוא משום דהגדל בגינה נעבד ומשקים אותם ואע"פ שעצו מתייבש מתקיים הוא לשנה הבאה אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו:
לח סָעִיף י (לח) היו לפניו - פי' ורוצה להריח בהם. ואם בירך וכו': כנ"ל בס"ב אלא דשם מיירי שנקט עצי בשמים או עשבי בשמים בידו ובירך עליהם בורא מ"ב והכא מיירי שנקט רק מיני בשמים ובברכתו כוון להוציא גם את העצי בשמים ועשבי בשמים אפ"ה יצא שברכה זו שייך בדיעבד גם עליהם:
לט סָעִיף י (לט) מברך על כל אחד וכו' - ר"ל אין לו לפטור עצמו בברכה כוללת אחת דהיינו בברכת בורא מ"ב אלא לכתחלה צריך לברך על כל אחד בפ"ע. ויברך בתחלה על עצי בשמים ועשבי בשמים ואח"כ יברך על שאר מינים בורא מ"ב וכמו דקי"ל לעיל סימן רי"א ס"ג לענין ברכת הפירות. נתערבו כמה מינים יחד או שהם באגודה אחת וא"א להריח מכל מין בפ"ע מברך עליהם בורא מ"ב [א"ר ודה"ח] מיהו משמע בא"ר דטוב לקטום מהאגודה איזה מין כדי שיוכל לברך עליו ברכתו הראוי לכתחלה. יצא - היינו כשכיון בהדיא להוציא כל המינים ואי לא"ה לא וכמו לענין ברכת הפירות כשיש לפניו דבר שברכתו פה"ע ופה"א ויש לפניו דבר שברכתו שהכל אינו יוצא בסתמא בברכת שהכל על הכל וכנ"ל בסי' ר"ו. כ' האחרונים דכשם שברכת עצי בשמים אינו פוטר לברכת עשבי בשמי' כן ברכת עשבי בשמי' אינו פוטר לברכת עצי בשמים דבעשבים איננו נכלל עץ:
מ סָעִיף י (מ) עיין לעיל סימן רי"א - ר"ל דשם איתא פלוגתא כעין זה בס"ג לענין פה"ע ופה"א אם צריך להקדים פה"ע וה"נ בעניננו. ודע דשם הסכימו האחרונים דמה שהוא חביב לו תמיד יותר צריך להקדימו אך אם שניהם חביבין אצלו בשוה נכון יותר להקדים הפה"ע וה"ה הכא אם חביבין אצלו שניהם בשוה נכון יותר להקדים העצי בשמים שהיא ברכה מבוררת ופרטית ביותר ואח"כ יברך עשבי בשמים:
מא סָעִיף יא (מא) להריח בהם - דאלו שמן שהביא לסוך ידיו להעביר מהם זוהמת האוכלים אין מברך וכמ"ש בסימן רי"ז ס"ב ע"ש בבה"ל מה שנכתוב בזה:
מב סָעִיף יא (מב) אם ברכותיהן שוות - כגון שהשמן היה מבושם בעצי בשמים שמברכין על השמן בורא עצי בשמים כמבואר בס"ו:
מג סָעִיף יא (מג) מברך על ההדס - הטעם דהדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא קולטו מאחר הלכך הדס חשיבא טפי ולהכי מברך עליו ופוטר השמן בברכתו. וכשמברך עליו נוטל ההדס בימין והשמן בשמאל דעל דבר שמברך נוטלו בימינו:
מד סָעִיף יא (מד) ואם אינם שוות - כגון שהיה שמן שמבושם בעשבי בשמים שברכתו בורא עשבי בשמים או שהיה שמן אפרסמון דמבואר בס"ד דברכתו הוא בורא שמן ערב וא"כ אין יכול לברך על ההדס עצי ולפטור את השמן:
מה סָעִיף יא (מה) מברך על ההדס תחלה - ואע"ג דשמן אפרסמון ריחו מחמת עצמו ולא קלט מאחרים וגם ברכתו חשובה שמזכיר ומיחד שמן בברכתו אפ"ה הדס שהוא כברייתו וקיים בגופו חשיב טפי [הרא"ה]:
מו סָעִיף יב (מו) להריח בהם - לאפוקי אם מעשן בשביל לבטל הסרחון אין מברכין עליו כלל ואף שנהנה מהבשמים מאד וכדלקמן בסימן רי"ז:
מז סָעִיף יב (מז) קודם שיגיע וכו' - דבעינן לכתחלה עובר לעשייתן. ובדיעבד יכול לברך אף בעת שמריח:
מח סָעִיף יב (מח) אבל לא וכו' - דסמוך לעשייתן עכ"פ בעינן ולא שתהיה מרוחקת הברכה מההנאה. ובדיעבד יצא כל שלא הפסיק בינתים וכדלעיל בסימן ר"ו ס"ה ע"ש:
מט סָעִיף יג (מט) בורא עצי בשמים - ולא נשתנה ברכתו אע"פ שנשרף ע"י הגימור אין שריפתו נקרא מכלה אותו אדרבה הוא גורם שתעלה תמרתו וריחו נודף [לבוש]:
נ סָעִיף יג (נ) עשבי בשמים - העי"ן בחירק והשי"ן בשו"א והבי"ת רפויה [פמ"ג] וע"ש שמביא עוד דעת אחרת בזה:
נא סָעִיף יד (נא) המריח באתרוג וכו' - אין הכונה שנטלו בידו לצאת ואגב אורחיה העלה ריח דבזה לכו"ע אין לברך וכדלעיל בס"ב כיון דאין מתכוין להריח אלא איירי כגון שנטלו לצאת ולהריח דבכה"ג פסקינן לעיל דמברך על אכילה ועל הריח וסובר דעה ראשונה דה"ה בזה דמברך על נטילת האתרוג ועל הריח:
נב סָעִיף יד (נב) וי"א שאינו מברך - דלאו לריח עבידא כיון שהוא של מצוה וכתב מ"א בשם רש"ל דדוקא בשעת נטילתו למצוה אבל קודם לכן או אח"כ מברך לכו"ע ויש שחולקין בזה ועיין בבה"ל:
נג סָעִיף יד (נג) לכך נכון וכו' - כדי לצאת מידי ספק ברכה. ואם מריח בו דעת מג"א שלא לברך וכן דעת הגר"א בביאורו:
נד סָעִיף יד (נד) דהמריח וכו' יש לו לברך - כמו בשאר פירות שעומדים לאכילה ויש להם ריח שמברך עליהם כשנוטל אותם כדי להריח בהם:
נה סָעִיף יד (נה) וי"א דאין לברך עליו - דאין זה ריח חשוב שיהא ראוי לברך עליו [ב"י בסי' רצ"ז]:
נו סָעִיף יד (נו) לכך אין להריח בו - ואם מריח אין מברך עליו [מ"א]:
א סָעִיף א כתב הטור סי' רי"ב הביאו לו יין ושמן טוב להריח בו מברך על היין תחלה דברכת הנאה קודמת ועסי' רצ"ו ס"ז: לאחריו א"צ לברך. משום דהנאה מועטת היא (רש"י נדה) ומה"ט אין מברכין עליו שהחיינו (ל"ח) ול"נ משום שהם כל השנה עסי' רכ"ה ס"ו ובכל בו פי' משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו לכן אין מברך ברכה אחרונה משא"כ באכילה שנשארה תוך מעיו, כת' המרדכי פ' א"ד אין מברכין אלא על דבר שהגוף נהנה ממנו ולכן אין מברכין על האש אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא ע"כ ונ"ל דמה"ט אין מברכין על קול ערב (ד"מ) ובמט"מ כת' הואיל ואין בו ממש ע"ש והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה צ"ל כיון דאין נכנסין לגוף כדאמרינן בברכות דף נ"ו ועמ"ש ס"ס ר"י:
ב סָעִיף ב מין עץ. אפילו אינו עיקר הפרי כמ"ש ס"ג:
ג סָעִיף ב המוס"ק. י"א שהוא מדם שמתקבץ בגרון חיה ואח"כ חוזר ונעשה מוסק והרז"ה היה חושש לאוכלו משום חשש דם וכהרר"י ז"ל דאפשר לומר דפירשא בעלמא הוא אף על פי שמתחלה היה דם לא חיישינן להא דבתר השתא אזלינן שהרי אם נפל חתיכת איסור לדבש אף על פי שנמחה בתוכ' כיון שדרך הדבש לחזור הדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינין ליה ומותר ה"נ כיון שיצא מתורת דם בתר השתא אזלי' ומותר אף על פי שנותן טעם לשבח בתבשיל ונ"ל דאפי' ראייתו צריכה ראיה (טור והרא"ש פ"ח דברכות) ולענ"ד צ"ע דאמרי' בבכורות דף ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה"ל לאסרו א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן וכ"ת נילף מחלב הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן וא"ל דהמוסק פירשא בעלמא הוה ולא הוי מאכל כלל דא"כ לכ"ע שרי מידי דהוי אכשרה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינות בקיבת' ועוד דהדבש הוא טוב למאכל ומ"ש הרר"י דפירשא בעלמ' הוא היינו שאין עליו תורת דם וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגבי אפרוח שנולד מביצה טריפה אמרי' כל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא משמע דאי לאו ה"ט אסור דבתר מעיקרא אזלינן וא"ת ה"נ קודם שנעשה מוסק עפרא הוא כי מי יודע זה ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר וצ"ע:
ד סָעִיף ב ראוי לאכילה. אפילו אין ראוי לאוכלו בפ"ע רק ע"י תערובות כמ"ש סי' ר"ב:
ה סָעִיף ב אינו מברך. דלאו לריח עביד' (ברכו' מהר"מ):
ו סָעִיף ג על הורד. שקורין ריזא"ש אף ע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת מ"מ אין עיקרו עומד לאכילה אלא להריח וא"ת כיון שאינם עיקר הפרי לא לברך עליהם עצי בשמים כמ"ש סי' ר"ד סי"א, נ"ל דשאני הכא דא"א לברך עשבי בשמים כיון שאינו מין עשב לכן מברך עצי בשמים:
ז סָעִיף ג מי הורד. אפילו למאן דפליג בסימן ר"ב ס"י היינו משום דמי פירות אין להם טעם כהפירות עצמן מה שאין כן כאן דמי הורד מריחין כמו הורד עצמו (ב"ח):
ח סָעִיף ג והמצטיכי. שרף שעושין ממנו זפת (רש"י ב"ח):
ט סָעִיף ג עצי בשמים. וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה [ש"ג]:
י סָעִיף ד שמן אפרסמון. מפני שגדל בא"י קבעו לו ברכה בפ"ע (תר"י):
יא סָעִיף ה שמן זית. נ"ל דוקא בשמן זית מפני שגדל על העץ:
יב סָעִיף ו שמן המשחה. העושה שמן המשחה במעשה ובמשקל האמור בתורה חייב כרת ובשוגג חייב חטאת והוא שיעשה אותו להמשח אבל אם עשה להתלמד או ליתנו לאחרים פטור (רמב"ם פ"א מהלכות כלי המקדש) והעושה קטורת מי"א סממנין המוזכרים לפי משקולת אלו אפילו לא עשה אלא חציו או שלישותו הואיל ועשה לפי משקולת אלו חייב כרת עשה להתלמד בה או למסרה לצבור פטור (פ"ב שם):
יג סָעִיף ו נכון ליזהר. והב"ח כתב דאף הרמב"ם מודה כאן דבשלמא בכלים מוגמרים לא קלט הריח העיקר הבושם משא"כ כאן רק שיש ספק כיצד יברך לכן יברך במ"ב ואין לחוש לאותם שאומרי' שאין מברכין עליו עכ"ל, והד"מ כ' מדלא חלק הטור כאן על הרמב"ם רק בסימן רי"ז ש"מ דס"ל דכלים מוגמרים עדיפי שנשרף הבושם ונעשה ריח מה שא"כ כאן קלט ריח בעלמא, ובש"ע משמע כמ"ש הב"ח דהא בכלים מוגמרים לא כ' שם ליזהר מלהריח בהן:
יד סָעִיף ז סימלק וחילפי דימא. אף על גב דאית בהו מאי דרכיך לא איכפת לן אלא כיון דמוציא עליו מעצו מברך בורא עצי בשמי' (ב"י רשב"א עסי' ר"ג):
טו סָעִיף ט גדל בגינה. שמשקין אותו ונעבד ונעבד וגדל ומתקיים אף על פי שעצו מתייבש אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו (ב"י רשב"א):
טז סָעִיף י על כולם. כתב הב"ח דאם בירך על של עץ עשבי בשמים לא יצא דעשבים אינו כולל של עץ ע"כ וכ"כ הלבוש וצ"ע דא"כ למה כתב ב"י בשם הרוקח דצריך להקדים של עץ לשל עשבים דהא שניהם שוים זה לזה דאין זה כולל יותר מזה ומיהו י"ל דעכ"פ שם עשב כולל לכל הגדל באדמה ועצי אינו כולל אלא הגדל באילן כן כ' הרא"ש גבי פירות ובאמת לא מצאתי ברוקח כלל מזה ואפשר שהרב"י היה לו דפוס אחרת ולכן נ"ל דאזלי' בתר החביב כמ"ש בסי' רי"א ס"ג וגם הב"ח עצמו כ' שם כן:
יז סָעִיף יא להריח בהם. דאלו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו וכמ"ש סי' רי"ז סס"ב ע"ש:
יח סָעִיף יא מברך על ההדס. ונוטלו בימינו עיין סי' ר"ו ס"ד:
יט סָעִיף יא אינם שוות. צ"ע דלהרא"ש אין שום קדימה באין ברכותיהן שוות כמ"ש רסי' רי"א ועוד קשה דהכא מיירי בשמן אפרסמון כמ"ש הטור וברכתו מיוחדת לאפרסמון בלבד כמ"ש ס"ד ואם כן ה"ל לאקדומי דה"ל ברכה פרטית כמ"ש סימן רי"א ס"ג וצ"ל דהדס חשיב טפי וצ"ע, מיהו ברא"ש לא כתב אפרסמון ואפשר דמיירי בשמן שבשמו בעשבי בשמים ועל ההדס מברך עצי בשמים עמ"ש בסימן זה וסי' רי"ז ב"ב:
כ סָעִיף יב לא יברך וכו'. דבעי' סמוך לעשייתן כמ"ש סי' כ"ה ס"ח:
כא סָעִיף יד שאינו מברך. דלאו לריחא עבידא אלא למצוה, מ"כ בשם רש"ל דוקא בשעת נטילתו לשם מצוה אבל קודם לכן ואח"כ מברך:
כב סָעִיף יד שלא להריח. ואם מריח בו כ' הב"ח דמברך עליו דאית' במדרש מה אתרוג יש בו טעם וריח א"כ עביד לריח עכ"ל, ואין זה אלא דרך דרש לכן יש ליזהר אספק ברכות ולא לברך עליו וכן פת חם:
א סָעִיף א אבל לאחריו א"צ כלום. רש"י פי' בנדה ד' כ"ב הטעם משום דהנאה מועטת הי' פי' שנפסק מיד ודומה לאוכל שנתעכל במעיו:
ב סָעִיף ב כמו המוסק הוא בל"א פיז"ם. וכתוב בטור שהוא זיעת חיה והוא שחיה ידוע היא ויש לה כמין חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואח"כ מתייבש ונעש' ממנו המור והרמ"ה היה אוסרן משום חשש דם והר"י כ' דפירש' בעלמא הוא אע"ג דתחלתו היה דם דבתר השתא אזלי' תדע שהרי הדבש אם נפל לתוכו חתיכת איסור נימוח בתוכו כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנפל לתוכו דבש דיינינן ליה כמו השתא ה"נ אע"פ שתחלתו היה דם בתר השתא אזלי' וא"א הרא"ש כתב ונ"ל דאפי' ראייתו צריכה ראי' עכ"ל ולע"ד תמוה דהא יש ראיה ברורה להיתר ממ"ש הרא"ש בס"פ כ"ה בחלב טריפה במעי כשירה דכתב ר"ת דאם הוא קרוש הוי כפירשא בעלמא א"כ ה"נ כיון שנקרש על הבהמה נעשה פירש' דמה לי תוך הבהמה או ע"ג הבהמה אידי ואידי פירש' בעלמא הוא:
ג סָעִיף ב ועל כולם כו'. פי' ב"י אפי' המריח על פירו' דבורא מ"ב היא כוללת כמו שהכל באכילה:
ד סָעִיף ב על אגוז מוסקא"ד. הוא עיקר פרי והקניל"א שהוא צימרנ"ד וקלאוי שהוא נעגליך אף שהוא אינו עיקר הפרי מ"מ עיקרו עומד לאכילה ע"כ שם פרי עליו לריחו:
ה סָעִיף ג על הורד כו' עצי בשמים. שהרי יוצא מן האילן ואינו פרי שעיקרו אינו עומד לאכילה:
ו סָעִיף ד על שמן אפרסמון. לפי שהוא נמצא בא"י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפ"ע:
ז סָעִיף ו ואם היו בו עצים ועשבים. ז"ל הרמב"ם עד ואם סיננו שהוא ל' הש"ע מן הטור דהרמב"ם לא מיירי כלל מסיננו אלא ס"ל כל שלא כתשו טחנו אין בו ריח כלל ואם כתשו עד שיש לו ריח מברך בע"ב ואם לא כתשו וממילא אין בו ריח מצד עצמו רק שכבש בתוכו בשמים שמולידים ריח הולכי' אחר אותן הבשמים והיינו כ"ז שהם בתוכו אבל אם סיננו ונשאר ריח בלא עיקר יש פלוגת' כמ"ש הש"ע. ומו"ח ז"ל כ' שהרמב"ם מיירי מסיננו ומבי' ראי' מדברי ב"י ולא דק כי ב"י לא כ"כ על הרמב"ם כלל. גם מ"ש הטור אחר דברי רמב"ם וא"א כתב סתם על כולם בע"ב גם זה לא מיירי אלא בישנם בעין עדיין לא בסיננם:
ח סָעִיף ו שאין מברכין עליו. בסי' רי"ז כתב הטור בשם הרמב"ם וחלק עליו ופסק הש"ע שם כרמב"ם ע"ש בדברינו:
ט סָעִיף ז הוא שבולת נרד שקורין אישפי"ק. והיינו שפיגנרדי"א בל' פולין שעושין מזה שהוא לריח טוב ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכים העומדים לברך בע"ב כמו במי ורד בס"ג ולקמן בה' י"ט כתבתי שאין לנהוג כן:
י סָעִיף ט גדל בגינה כו'. דגינונית' נעבד ומשקין אותו וגדל ומתקיים אע"פ שעצו מתיבש אבל דדבר' מתיבש כעשב והולך לו:
יא סָעִיף י היו לפניו עצי בשמים. בטור כתוב ונ"ל שאם היו לפניו כו' נראה לפרש דברי הטור דודאי אם בירך על מיני בשמים ונתכוין לפטור הכל פשיטא דיצא דאין חילוק אם מין א' מונח לפניו וברכתו בורא עצי בשמי' או עשבי בשמים ובירך עליו מיני בשמים דיצא כמ"ש ריש הסי' או שמונח הרבה לפניו דכיון דנתכוין על כולם אסור לו לברך בחנם על השאר ברכתו המיוחדת ואם נתכוין באמרו במ"ב על דבר שברכתו כך לחוד כדלעיל ודאי צריך עוד לברך על השאר כ"א ברכתו ודומה לאומר בפה"א ויש פרי עץ ג"כ לפניו ולא נתכוין עליו כי אם על פה"א דצריך לברך עוד בפה"ע על פה"ע הכי נמי כ"ה אלא דאם בא לכתחלה לימלך כיצד יתנהג בזה כ' הטור דיראה שיברך בורא מיני בשמים על כולם כיון שיש על כל פנים דבר שברכתו כך ואע"ג דבפה"א ובפה"ע אם מונחי' לפניו שניהם יברך על כל אחד ברכתו ולמה לא יעש' ג"כ כאן כן וכן הקשה ב"י צ"ל דבריח שאני שהריח בא לו שלא בבחירה שלו דהריח נכנס מאליו והרי הוא הביא כלם להריח בהם. ואף אם יבחור לכתחלה להריח בזה אפשר שיביא לו תחלה הריח מהשני ע"כ יברך בדבר שהוא כולל כולם כיון שיש עכ"פ אחד ביניהם שברכתו כך משא"כ באכיל' שתלוי בבחירה שלו אם ירצה יאכל תחלה מזה יברך עליו בפרט. והא דכת' הטור ובירך מיני בשמים פטר הכל לאו למימרא דוק' דיעבד שהרי סיים אח"כ ל' לכתחלה בכל מה שהביא בדין זה. וכן ברמב"ם ורב עמרם כולם מיירי ל' לכתחלה שהרי לא זכרו שום דבר מאם בירך תחלה במ"ב אלא פשוט דגם הטור ברישא מיירי לכתחלה וכ"כ בית יוסף וכדמשמע כאן מדברי רמ"א ע"ז וע"ז הביא הטור גם דעת הרמב"ם שכ' באין שם מיני בשמים מברך על כל אחד משמע ביש שם מיני בשמים מברך דרך כלל כן אבל רב עמרם ס"ל דגם כאן הוה כמו בפירות לענין אכילה שזכרנו ולא מחלק בין ריח לאכילה דאע"ג דהריח נכנס ממילא מ"מ אינו חייב לברך עד שיתכוין להריח בו בפ"ע ע"כ יברך תחלה על מה שרוצה להריח תחלה ואח"כ על השני והשלישי ואם רוצה להריח תחלה על במ"ב ולא יתכוין בפי' להיות יוצא על כולם צריך עדיין לברך ג"כ בפרט על האחרים וגם באכילה לענין שהכל ודאי הדין כן הוא דאין יוצא באמירת כל על שברכתו מלברך בפה"א כיון שלא נתכוין בפי' גם עליו. ומו"ח ז"ל פי' בדרך אחר וכתב עליו ושרי ליה מאריה ואני אומר גברא דמריה סייעיה ופירושו אמת אך מה שהקשה מ"ש מפירות לאכילה כו' ופסק כאן כרב עמרם כבר נתיישב היטב בדברינו בס"ד:
יב סָעִיף י ואם בירך על כלם. פי' שנתכוין על כולם יצא כמ"ש בשם הטור דאפי' לכתחלה אך שעכשיו שפסק כרע"מ כתב רמ"א ע"ז דבדיעבד אפי' רע"מ מודה. בברכת בורא עשבי בשמים. שמעתי מהמדקדקי' עשבי בניקוד שבא ופת"ח כיון שהוא דבוק לתיבה שאחריה אלא י"ל בחיר"ק ומצינו כן הנקודה בכתוב במשלי כ"ז עשבות הרים:
יג סָעִיף יב המוגמר. ששורפין בשמים אף שאינם בעין מברכין על הריח:
יד סָעִיף יד באתרוג של מצוה. לפי שהוא עשוי לאכילה ולזה הוקצה לו כל ז' ע"כ לאו לריחו קאי דבשאר ימות השנה קאי לאכילה ולריח אבל בסוכות כיון דלאו לאכילה אלא למצוה בטל ממנו גם מעלת הריח כנ"ל טעם זה להאי דיעה:
א סָעִיף א מריח טוב. עיין הלק"ט ח"א סי' קצ"ז. דבר שאסור באכילה ולא בהנאה מותר להריח בו אפי' לכתחלה תשובת אמונת שמואל סי' מ"ה. ועיין הלק"ט סי' ל"ה:
ב סָעִיף א א"צ לברך. דהנאה מועטת היא פי' שנפסק מיד ודומה לאוכל שנתעכל במעיו. ומה"ט אין מברכין עליו שהחיינו ל"ח עיין מ"א. אין מברכין על קול ערב הואיל ואין בו ממש. והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה נ"ל כיון דאין נכנסין לגוף:
ג סָעִיף ב המוס"ק. הוא פיז"ום בל"א. וכתב בטור שהיא זיעת חיה ידוע ויש לה חטוטרת בצווארה ומתקבץ שם בתחלה כמין דם ואח"כ מתייבש ונעשה ממנו המוס"ק והרמ"ה היה חושש לאוכלו משום דם. והר"י כתב דפירשא בעלמא הוא אע"ג דמתחלה היה דם ועיין ט"ז ומ"א וכנה"ג:
ד סָעִיף ב ראוי לאכילה. אפילו אינו ראוי לאוכלו בפ"ע רק ע"י תערובות. מ"א:
ה סָעִיף ב אינו מברך. על הריח:
ו סָעִיף ב במ"ב יצא. אפילו המריח על פירות דבמ"ב היא כוללת כמו שהכל באכילה. ומטעם זה אין אנו מברכין בהבדלה רק על מיני בשמים:
ז סָעִיף ב מוסקאט"ה. מושקא"ט נוס הוא עיקר הפרי. קניל"ה הוא צימרנ"ד. וקלאו"י הוא נעגלי"ך אף שהוא אינו עיקר הפרי מכל מקום עיקרו עומד לאכילה ע"כ שם פרי עליו לריחו. על הנענ"ה שקורין אותו מינט"ה נסתפק בתשובת גינת ורדים כלל א' סי' מ"א אם יש לברך עליה או לא ודעתו נוטה שלא לברך ובתשובת פרח שושן כלל א' סי' י"ג כתב שיש לברך עליה הנותן ריח טוב בפירות וכן המריח בקאו"י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ועיין הלק"ט ח"ב סי' קט"ו. ועיין בס' בני חייא אם על חצי פרי מברך. ובגינת ורדים כלל א' סי' מ"ב:
ח סָעִיף ג הורד. שקורין רוזא"ש אע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת מ"מ אין עיקרן עומד לאכילה אלא להריח:
ט סָעִיף ג והמצטיכי. שרף שעושין ממנו זפת:
י סָעִיף ג עצי בשמים. וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה. ש"ג מ"א:
יא סָעִיף ד אפרסמון. מפני שגדל בא"י קבעו לו ברכה בפ"ע. תר"י:
יב סָעִיף ה שכתשו. דוקא שמן זית מפני שגדל על העץ:
יג סָעִיף ו עיקר. ומה"ט אין מברכין על הטואבק ששואפין בחוטם. הלק"ט ת"א סי' ק"א וע"ל סימן ר"י ס"ק ט':
יד סָעִיף ג אישפי"ק. היינו שפיגנרדי"א בלשון פולין שעושין מזה שהיא לריח ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכים העומדים שם לברך בע"ב כמו במי ורד בס"ג ובהלכות י"ט כתבתי שאין לנהוג כן ט"ז ע"ל סי' קכ"ח ס"ק ח':
טו סָעִיף ט בגינה. שמשקין אותו וגדל ומתקיים אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו. ב"י:
טז סָעִיף י יצא. כתב הב"ח דאם בידך על של עץ עשבי בשמים לא יצא דעשבי אינו כולל של עץ וכ"כ הלבוש ועיין בס' גן המלך סי' צ"ט:
יז סָעִיף יא להריח בהם. דאלו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו כמו שכ' סי' רי"ז סוף ס"ב:
יח סָעִיף יא ההדס. בורא עצי בשמים:
יט סָעִיף יג עשבי בשמים. שמעתי מהמדקדקים שא"ל עשבי בניקוד שו"א ופתח כיון שהוא דבוק לתיבה שאחריה אלא י"ל בחיר"ק ומצינו כן הנקודה בכתוב במשלי כ"ז עשבות הרים. ט"ז:
כ סָעִיף יד וי"א שאין מברך. דלאו לריח עבידא אלא למצוה מ"כ בשם רש"ל דוקא בשעת נטילה לשם מצוה אבל קודם לכן ואח"כ מברך מ"א וכ"כ בסי' תרנ"ג ע"ש ועיין ט"ז:
כא סָעִיף יד להריח בו. ואם מריח בו כתב הב"ח דמברך עליו ומ"א חולק עליו שלא לברך וכן בפת חם:
א סָעִיף א ס"ק א לאחריו כו' ול"נ משום שהם כ"ה כו' וזה טעם למה שאין מברכים עליו שהחיינו. ובכל בו פי' משום כשמפסיק כו' זה טעם למה שאין מברכים עליו ברכה אחרונ': כבר עברה הנאתו והוי דומי' דאכילה אם כבר נתעכל המזון במעיו שאינו מברך אחריו וכמ"ש לעיל סי' קפ"ד סעיף ה': (ג) המוסק כו'. והרמ"ה היה כצ"ל: ונ"ל דאפילו ראייתו צריכ' ראייה ר"ל ראייתו שהביא מדבש שנפל בו איסור שרי דהיא גופ' מנ"ל דשרי ואף דשרינן הדבש כשכנפי רגלי הדבורים מעורבים בתוכו אין הטעם משו' שהכנפים ורגלים נעשו דבש ואזלינן בתר השתא אלא הטעם דמותר דאין בכנפים ורגלים טעם איסור והוי כעצמות החמור דאין מטמאין טומאת אוכלים דאין עליהם תורת אוכל וה"ה הכא לענין איסור אין עליהם תורת אוכלין ועיין בלח"מ שם בברכות: דחלב חידוש כו' דאייתי שם קרא לאסור חלב מבהמה טמא'. ופריך נ"ל קרא הא מדכתיב הטמאים ה' יתרא ודרשינן לאסור צירן ורוטבן והא חלב לא גרע מציר ורוטב וע"ז משני חלב חידוש הוא דאפי' חלב טהור' היה ראוי לאסור ואפ"ה שריא רחמנא ולכן ה"א דאפי' חלב טמא' מותר לכך איצטרך מיעוטא ומסיק מאי חידושי'. ואמר תחל' משום דדם נעכר ונעש' חלב. והוי ראוי לאסור החלב משום דם ואפ"ה שריא דחמנא. וא"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן דאי בתר השתא מאי חידושיה דהא השתא הוא חלב ולא דם: וכ"ת נילף מחלב ר"ל דסברא חיצונה לילך בתר מעיקרא וא"כ הוי שפיר חלב חידוש אלא דהשתא דהתיר' התורה החלב אשמעינן קרא לאפוקי מסברא חיצונה אלא דאזלינן בתר השתא וילפינן מיניה בעלמא לילך בתר השתא וה"מ לדחות. א"כ הא דאמרינן התם הניחא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב (ר"ל דמה"ט מניק' אינו רוא' דם) והיא בחזקת מסולקת דמים. אלא למ"ד אברי' מתפרקים כו' עד אחר כ"ד חודש מאי א"ל ומסיק דהחידוש הוא דראוי לאסרו דהוי דבר הבא מן החי והוי כאבר מן החי או בשר מן החי וכיון דקי"ל כמ"ד אברים מתפרקים וכדאיתא בי"ד סי' קפ"ד וקפ"ה ולדידהו לא אמרינן דם נעכר ונעשה חלב א"כ מנ"ל להתיר הדבש והמוס"ק דמנ"ל דאזלינן בתר השתא וא"ל דלמ"ד אברי' מתפרקים אמרינן מסתברא דאזלינן בתר השתא ולא איצטריך קרא א"כ אין מקום לקושית מ"א דקרי הש"ס חידוש מאי דמעיקרא היה דם הא לא קי"ל כהאי מ"ד אלא כמ"ד אברי' מתפרקי' והחידוש הוא ענין אחר כנ"ל אע"כ צ"ל דס"ל למ"א כיון דמעיקרא דבעי' למימ' דהחידוש דדם נעכר ונ"ח ע"כ צ"ל דהסברא חיצונה לילך בתר מעיקרא מהיכי תיתי נימא דמסקנא דמסיק אבריה מתפרקין כו' חזר בו מזה וסבירא ליה דהסברא חיצונה לילך בתר השתא וא"כ ה"מ לדחות דל"ל דילפינן מחלב דתיקשי לדידן דקי"ל כמ"ד אברי' מתפרקים כו' וכנ"ל וצ"ל דהמ"א ניחא לי' טפי לדחות כפשוט' דהא מחידוש לא ילפינן ועמ"ש בזה ליישב בע"ה במס' חולין: דא"כ לכ"ע שרי. ור"ל רלא הוי הרא"ש חולק בדבר. מ"ד אכשר' שינקה כו' וכדאיתא בחולין דף קט"ז ע"ב ובש"ע יו"ד ססי' פ"ז: וגבי אפרוח כו' אמרינן בתמור' דף ל"א ע"א ובש"ע יו"ד סי' פ"ו:
ב סָעִיף ג (סק"ו) על הורד כו' אע"פ שראוי לאכילה וא"כ ה"ל לברך הנותן ר"ט בפירות: וא"ת כיון כו' כמ"ש סי' ר"ד סי"א דמה"ט וורדים המרוקחי' בדבש מברך בפה"א: דא"א לברך עשבי בשמים כו' ר"ל בשלמא לענין אכיל' דכיון שאינו עיקר הפירי נחתינן חד דרגא אע"ג דהיה ראוי לברך בורא פרי העץ כיון דאינו עיק' הפרי מברך בורא פרי האדמ' אבל לענין ריח אי הוי נחתי' דרגא לברך עשבי בשמים לא יצא כיון דאין וורד עשב וכמ"ש הב"ח סעיף קטן ט"ז וא"כ היה ראוי לומר שיברך מיני בשמים והוי נחתי' תרי דרגא כ"ה לא נחתי' אע"ג דלא הוי תרי ממש דוקא ברכה שהכל נגד בורא פרי העץ הוי תרי דרג' א' בפה"א ב' שהכל משא"כ לענין ריח דעצי בשמים ועשבים שוין דאין א' פוטר את חבירו דאם בירך על עצי בשמים עשבי בשמים לא יצא א"כ אי נאמר שיברך על עצי בשמים שאינו עיקר מיני בשמים לא הוי רק חד דרגא מ"מ דומ' לב' דרגי:
ג סָעִיף ג (סק"ז) מי הורד כו' אפי' למאן דפליג כו' וס"ל דמי שריית צמוקים ותאנים מברך עליו שהכל אע"ג דברכות ענבים ותאנים היא בפה"ע:
ד סָעִיף ג (ס"ק ח) והמצטיכי כו' זפת. וכתב בס' נתיב חיים דע"כ אינו ר"ל זפת ממש דמסריח אלא ר"ל מה שאנו קורין מאסטי"ק:
ה סָעִיף ג (ס"ק ט) עצי בשמים וכן בכ"ד שהקלח שלו קשה (ש"ג) וז"ל הש"ג כמעט ס"פ כיצד מברכים כל בשמים שקלח שלהן קשה כקלחים של פשתן מברכים עליהם בורא עצי בשמים שנאמר ותטמנם בפשתי העץ ועל שהקלח שלהן רך כירק מברך עליהם בורא עשבי בשמים כמבוא' בקונטרס הראיות עכ"ל וכ"כ עוד בס"ק שלפני זה ע"ש. אמנם עינינו הרואות דראייתו מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ אלמא דהתורה קראה לפשתן עץ ולכן בעינן דומיא דפשתן שהקלח קשה. ולפ"ז לא הבנתי הא כ' התוס' בשבת דף כ"ז ע"ב בד"ה כל היוצא כו' אהא דתנן כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. וז"ל פרש"י אהא דתנן דכל היוצא מן העץ אין מדליקין כגון בקנבוס וצמר גפן ואינו נראה לר"ת כו' ואור"י דודאי מותר להדליק בקנבוס וצמ' גפן דאין יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרינן במנחות כו' ופשתן נמי מין זרע הוא כמו קנבוס אלא דאיצטריך במתני' למשרי פשתן משום דמקרי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ וכמו עץ הדעת למ"ד חטה הית' וקרי לה עץ כו' ועוד דאמ' בכיצד מברכים כל היכי דאי שקלית לי' לפירי ולא הדר אילנא ומפיק לא מברכים עלי' בפה"ע ופשתן וקנבוס וצ"ג אי שקלית לי' לפירי והיינו הזרע לא הדר מפיק הלכך לא יוצא מ"ה נינהו עכ"ל התוס' דהרי דפשתן גופה כ' התוס' דהוי זרע ואיך יליף בעל ש"ג שאינו נקרא עץ עד שיהי' דומי' דפשתן שהקלח קשה ועל הש"ג אינו קושי' די"ל דס"ל כשיטת דש"י בשבת דבין קנבוס ובין צ"ג ובין פשתן נקראים עץ אבל המ"א שהעתיקו לדינא קשה דמשמע דאין חולק עליו והא התוס' חולקים וקי"ל כשיטת התוס' כמ"ש סי' רס"ד סעיף א' דמדליקין בצמר גפן וע"כ דאינו עץ וא"כ ה"ה קנבוס ופשתן. ועוד דהא מ"א גופי' הביא בס"ק י"ד בשם הרשב"א אע"ג דא"ב מאי דדכיך לא איכפת לן כיון דמוציא עליו מעצו כו' הרי הרשב"א ס"ל דריח ואכילה שוה וכמו דלענין אכילה אין מברכים בורא פרי העץ אלא במוציא עליו מעצו וכמ"ש סי' ר"ג ה"ה לענין ברכת הריח לברך עצי בשמים ולא תליא אם קלח קשה או רך ואולי יש לומר דהמ"א ס"ל דודאי הש"ג ס"ל כשיטת התו' וכדקי"ל כנ"ל ומוד' ש"ג דפשתן הוי זרע אלא דהוי קשיא לבעל ש"ג על הקרא למה קרא לפשתן עץ כיון דהוא זרע אע"כ משום דדומ' לעץ והיינו משום דהקלח שלו קשה א"כ מזה מוכח דעץ סתם קלח שלו קשה וניהו דאין לסמוך על כלל זה ופשתן יוכיח שהקלח קשה והוא זרע ולא עץ וכן להיפוך שהקלח רך ואפי' הכי הוי עץ וכמ"ש מ"א ס"ק י"ד אולם משמע מדקרי לפשתן עץ ע"כ רוב עצים קלח שלהם קשה ורוב ירק קלח שלהם רך ולפ"ז ס"ל דאם בא לידו בושם ולא ידע אם מוציא מעצו או משרשיו. ניהו דמספיקא מברך בורא מיני בשמים מ"מ יש לו לבדוק אי קלח שלו קשה יש לסמוך על הרוב ואמרי' דמוציא מעצו והוא מין עץ. ואי קלח שלו רך אזלינן בתר רוב שמוציא משרשיו והוא מין עשב:
ו סָעִיף ה (ס"ק יא) ש"ז. נ"ל דוקא ש"ז כו' דהש"ע מיירי שלא בשמו הש"ז אלא הש"ז מצד עצמו חזר להיות ריחו נודף לכן מברך עליו עצי בשמים דהא זית עץ הוא אבל שאר שמנים שאין גדלים על עץ אם ריחו נודף מעצמותן אין מברך עליהם עצי בשמים כיון שאינו מין עץ. אבל אי בשמו ועי"ז ריחן נודף זה הדין מבואר בסעיף שאח"ז:
ז סָעִיף ו (ס"ק יב) שמן כו' אפילו לא עשה אלא חציו כו' אבל בשמן המשחה אינו חייב עד שיעשה כולו וכמשקל האמור בתור'. אבל אי עשה חציו ועשה לפי המשקל ר"ל שלקח חצי מדת שמן שכתוב בתורה דהיינו הין והוא לקח חצי הין. וכן הבשמים לקח מחציתן מור דרור ששיעורו בתורה ה' מאות ולקח הוא שני מאות וחמשים וכן מחצית שאר בשמים הכתובים בתור' פטור. אבל אי עשה כן בקטורת חייב:
ח סָעִיף ו (ס"ק יג) נכון כו' דאף הרמב"ם מוד' כו' רצה לומר דהטור כ' דאם הוציא הבשמים יש אומרים דמברך ב"ש ערב. ויש אומרים דאין מברכים עליו כלל. וכ' הרב בית יוסף דדע' אחרונה היא דעת הרמב"ם דסבירא ליה המריח בכלים המוגמרים אינו מברך דהוי ריח שאין לו עיקר והוא הדין הכא. ועל זה חלק הבית חדש: לא קלט הריח מעיקר הבושם. דהא עיקר הבושם כלה באש כי אם העשן העולה מן הבושם מזה קלטו הכלים: שיש ספק כיצד יברך. אם בורא שמן ערב או עצי בשמים או מיני בשמים: ואין לחוש לאותן שאומרים כו' והם היש אומרים האחרונים. אין לחוש להם שדבריהם דברי יחיד: והד"מ כ' כו' היפך מסברת הב"ח: מדלא חלק כו' רק בסי' רי"ז כשהביא הטור דברי הרמב"ם דאין מברכים על כלים המוגמרים חלק עליו וכ' דמברכים עליהם וכאן בסי' זה בדין זה כשסילק מהשמן הבשמים וכ' י"א שאין מברכים עליו כלל והוא דעת הרמב"ם לפמ"ש הרב"י ושתק הטור ולא הכריע בין שני הדעות משמע רס"ל להטור דהכא גרע ויש מקום להאומרי' שאין לברך על השמן אפי' אי מברכים על כלים המוגמרים: ונעשה ריח וכל עשן הריח נכנס תוך הכלי המתגמר: ובש"ע משמע כהב"ח. ר"ל כסברת הב"ח דכלים המוגמרי' גריעי ומסתבר יותר לומר שאין מברכים עליהם מדכ' הרב"י כאן ונכון שלא להריח בהן משמע דמספקא ליה אם יברך ובכלים המוגמרים לא כ' כן משמע דאפי' לכתחלה יוכל להריח בהן דפשיטא ליה דאין מברכים עליהן וליכא ספקא והיינו כסברת הב"ח. אבל לדינא אדרבא הש"ע לא ס"ל כהב"ח דהב"ח כ' דכאן בשמן יברך בורא מיני בשמים ויריח בהן ובש"ע כ' מצד ס' שמא אין לברך עליהם ולכן נכון שלא להריח בהן:
ט סָעִיף ט (ס"ק טו) גדל כו' אע"פ שעצו מתייבש מ"מ לשנ' מוציא עליו מעצו והוי מין עץ:
י סָעִיף י (ס"ק טז) על כלם כו' דעשבי אינו כולל כו' ר"ל דוקא פרי האדמה כולל גם פרי העץ דהא גם הוא נתגדל מהאדמה ולכן אם בירך על פרי העץ בורא פרי האדמה יצא משא"כ בעשבי: להקדים של עץ. ולכאור' שטעם דעץ יותר מבוררת מעשבים וכדעת בה"ג לעיל סי' רי"א סעיף ג' דבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה ולדעת הב"ח אין עצי בשמים יותר מבורר' מעשבי בשמים דכ"א בין עצי ובין עשבי הם ברכות פרטיות: לכל הגדל באדמ' ר"ל לכל מיני עשבים והעשבים מרובים יותר מעצים: כך כ' הרא"ש גבי פירות ר"ל דהרא"ש חולק על בה"ג וס"ל דאין קדימ' לפה"ע לפה"א אבל בהא מוד' דפה"ע או פה"א קודמים לברכת שהכל וטעמא מאי דל"ל דפה"ע ופה"א מבוררים יותר משהכל דעל כלם אם אמר שהכל יצא דא"כ אמאי חלק על בה"ג דהא לפ"ז גם פה"ע מבורר יותר מפה"א דהא אם אמר על פה"ע בפה"א יצא אע"כ דס"ל להרא"ש כיון דלכתחל' פה"ע מבוררת כמו פרי האדמה לא חיישי' לדיעבד א"כ למה פה"ע ופה"א קודמים לשהכל אע"כ צ"ל הטעם דמה"ט פה"ע ופה"א הם יותר מבוררת משהכל דברכות שהכלל כולל יותר מיני' מפה"ע ופה"א דעל מינים רבים מברכי' שהכל: דאזלי' בתר החביב היינו מה שחביב לו כל פעם אף שעת' אינו חביב לו כן מסיק מ"א לעיל סי' רי"א ס"ק ד':
יא סָעִיף יא (ס"ק יח) מברך כו' בימינו כו' דכ"ד שמברכים עליו צריכי' לטלו בימין:
יב סָעִיף יא (ס"ק יט) אינן כו' כמ"ש הטור וכ' וז"ל הביאו כו' כגון שמן אפרסמון שאין הא' פוטר את חבירו עכ"ל: ואפשר דמיירי שבשמו בעשבי בשמים דאפרסמון באמת כיון דהיא פרטית היא קודמת ואי בשמו בעצי בשמים א"כ ברכתו עצי בשמים וברכתו שוה לברכת הדס והא מיירי באין ברכותיהן שוות אע"כ דבשמו בעשבי בשמים דברכתו עשבי בשמים:
יג סָעִיף יד (ס"ק כא) שאינו כו' מ"כ בשם רש"ל כו' ועמ"ש מ"א סי' תרנ"ג:
יד סָעִיף יד (ס"ק כב) שלא כו' מה אתרוג כו' שכ' שד' מינים רומזים לד' כתות שבישראל ערבה אין לה טעם ואין לה ריח הן דמיון ב"א שאין בידם לא תורה ולא מע"ט הדס י"ל ריח ואין לו טעם הם דמיון ב"א אשר בידם מע"ט ולא תורה ולולב יש לו טעם דהיינו תמרים הגדלים בו ואין לו ריח דמיון ב"א שי"ל תורה ולא מע"ט אתרוג י"ל טעם וריח הוא דמיון ב"א שי"ל תורה ומע"ט ואמרה התורה יאגדו זה עם זה ויכפרו זה ע"ז וסיים הב"ח ולכן כ"א כשמברך על האתרוג צריך לכוין כוונה זו שהאתרוג בא למצו' זו להורות על הצדיקים שיש בהן טעם תורה וריח מע"ט א"כ שפיר עביד' מצוה זו נמי לריח: ואין זה כו' לכן יש ליזהר כו' הב"ח גופי' סיים אע"פ שנ"ל לברך מ"מ נכון שלא להריח שלא להכניס א"ע בספק ברכה ע"ש:
א סָעִיף א ס"א אסור כו'. מ"ג ב' מנין שמברכין כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אם זה כו'. האי נרקום שם כו': ואם אינו כו'. שם א': המוס"ק כו'. עמ"א ס"ק ג' י"א כו' וכהרר"י כו' ונ"ל כו'. וכל זה כתב הרא"ש פ"י סי' ל"ה ועמ"א שהאריך בזה ואשתמיטתיה מ"ש הר"ן בספ"ב דע"ז ל"ט ב' על מ"ש אי משום איערובי מסרי כו' וז"ל אי משום איערובי דבר טמא מסרח סרח הלכך לא מערבי ואחרים פירשו אי משום איערובי שדרך הוא לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרין דבש ליכא למיחש להכי לפי שהמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר כדאמרי' בתמורה בפ' כל האסורין אפרוח ביצת טריפה מותר דאימת קגדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא: וה"מ כו'. ע' תוס' מ"ג א' ד"ה ועל כו' לאפוקי כו' ר"ל דאין מברכין כלל דאל"כ הל"ל לאפיקי מוס"ק וכל כיוצא ועתוס' שם ב' ד"ה האי ממ"ש נ"ג א' למימרא דכל היכא דלאו כו' וע' ברא"ש שכ' דמ"ש האי מאן דמרח באתרוגא מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח כו' אבל כו' דלא כרש"י ותוס' אבל העיקר כדעת רש"י ותוס': ועל כולם כו'. שכן בחנות של בשם מברך במ"ב ועתוס' מ"ג א' סד"ה ועל כו' והר"מ מקוצי כו' כמו שהכל שכולל כל ברכת אכילה שע"ד שאין גידולו מן הארץ אומר שנ"ב כך במ"ב בברכת הריח וכמש"ש ועל כולם אם אמר שנ"ב יצא כן כאן בברכת מ"ב: הלכך כו'. תוס' שם וכמו בשנ"ב: על אגוז כו'. כמש"ש באתרוגא:
ג סָעִיף ג ס"ג על הורד. קמ"ל אע"פ שראוי לאכילה כיון שאין עיקרו לאכילה כמ"ש הרא"ש שם ודלא כגאון שכ' לברך הנותן ר"ט בפירות וקמ"ל בורד שהוא פרי אילן וע' בהג"מ שכתב בשם מהר"מ לברך על שושנים בורא עשבי בשמים ועב"י שמחלק בין הגדלים כו' ע"ש אלא שהרמב"ם משמע דשושנים אינן ורדים אבל כ' לברך על שניהם עצי בשמים וכתב הערוך בשם הגאונים כל שמוציא מעצם עץ הוא וכ"כ הרשב"א וז"ל רד"א אמרינן בירושלמי כל שתמרתו נשארת משנה לשנה מברך עצי בשמים וכל שתמרתו מתייבשת וכלה בחורף מברך עשבי בשמים ורש"י פי' חבצלת השרון וכ"כ הטור וכמ"ש בס"ט. ובמי ורד קמ"ל דמברכין אותה ברכה עצמה ואף שאין ראיה ממשחא כבישא להרא"ש דכבוש כמבושל אף לענין ברכה כמ"ש ל"ח ב' במליח וכ"ש בכבוש כאן מודה כמ"ש ב"ח ועמ"א וע"כ צ"ל כן דהא הרא"ש והטור כתבו כאן בעצמם כן: הקנמון. כמ"ש קנה וקנמון כו': שהוא עור הנדי. ט"ס וצ"ל עוד הנדי בדלי"ת שכ"כ הרמב"ם בפירושו במס' כריתות פרק א' וכ"כ בחיבורו בפ"ב מהל' כלי המקדש והוא ל' ערבי וע"ש בפ"א ור"ל הנדי מהודו כמש"ש ועוד הוא בלשונם עץ כמ"ש בפי' שם עו"ד בלס"אן אבל הסמ"ג חלק על זה שהרי אמרו בפ"ו דשבת שנגנז כו' וע' כ"מ שם בפ"ב: ועל הלבונה. כמ"ש עצי לבונה: והמצטבי. ע' רש"י פ"ד די"ט ל"ג ב' ד"ה במוסתכי כו' שרף כו' וכן הר"ן בפ' שמונה שרצים ואע"פ שהוא שרף רק מן האילן עצמו:
ד סָעִיף ד ס"ד על שמן כו'. שם א':
ה סָעִיף ה ס"ה שמן כו'. כן מפרש הרמב"ם משחא כבישא או טחינא ופ' כנהרדעי וכ"פ הרי"ף ורא"ש וש"פ ודוקא שמן שעיקרו עץ. מ"א:
ו סָעִיף ו ס"ו שמן שבשמו כו'. הוא כשרתא לפי' הרמב"ם ואף שהרמב"ם כתב במ"ב לפי גי' אבל גי' שלנו בע"ב וכ"כ הטור והיינו שבשמו בעצי בשמים ורמב"ם מיירי שבשמו במינים הרבה וע' ב"י וז"ש ואם היו בו עצים ובשמים כו' וכ"כ הרא"ש שם פי' בערוך כו' ואם היו מעורבי' כו': ואם היו כו עצים כו'. כמ"ש בחנות של בשם ועמ"ש בריש סי' רי"ז: י"א שמברך כו'. כמו שמן אפרסמון. טור. שמפרש דלהכי מברך בשמן אפרסמון בש"ע לפי שאין בו בשמים בעין וז"ש האי משחא דאפרסמא מאי מברך: וי"א כו'. שם ועסי' רס"ז ס"ג יעמ"א ודעת הראב"ד שמברך במ"ב ע' רא"ש וטור ודעת תוס' ד"ה משחא שמברך כמו אם הבשמים בתוכו:
ז סָעִיף ז ס"ז סימלק כו'. עמ"א בשם הרשב"א שכתב כן בשם הגאונים וכ"כ הערוך בשם הגאונים וכ' דהא פשתן אע"ג דרכיכי נקרא עץ: י"מ רוסמא"רין. כ"כ ב"י בשם תר"י. וטעה דתר"י לא כתבו אלא על חלפי דימא וכן פי' בערוך בשם הגאונים ועבש"ס בגליון שפי' גרופלי וצ"ע דא"כ יברך שנתן ריח כו' כמ"ש בסס"א: שבולת נרד. רש"י שם וכן פירש"י ג"כ בפ"ק דכריתות וכן פי' הרמב"ם שם בפי' שכן הוא בלשון לע"ז:
ח סָעִיף ח ס"ח סיגלי. ע' בסנהדרין צ"ט א' וכמ"ש הדודאים נתנו כו': ויאולי"ש. ברכות שם ברש"י:
ט סָעִיף ט ס"ט חבצלת. רש"י ותר"י בשם ערוך. וכמ"ש אני חבצלת ותרגומו שם אנא מתילא לנרקום כו': וי"א. תר"י בשם י"א:
י סָעִיף י ס"י היו לפניו כו'. כמו בברכת הפירות כמ"ש בסי' רי"א כו' וד"מ ועסי"א: ואם כו'. כנ"ל ס"ב: ואם צריך כו'. ר"ל דתליא בפלוגתא בה"ג ותוס' כמש"ש ס"ג:
יא סָעִיף יא ס"יא הביאו כו'. כגי' הרי"ף דל"ג ולא היא וכב"ה וערא"ש: אם. כגי' הרי"ף דגרס ופוטר כו': ואם כו'. כגי' הרא"ש וגי' שלנו וחוזר ומברך כו' וכל הפי' אמת. טור:
יב סָעִיף יב ס"יב קודם כו' אבל כו'. גמ' שם ועמ"א:
יג סָעִיף יג ס"יג המוגמר כו'. עתוס' שם ד"ה כל וד"ה ועל כו'. ומ"ש על כל כו' ר"ל אם הוא של עץ אבל של עשב מברך עש"ב. טור: של שאר כו'. שם חוץ כו':
יד סָעִיף יד ס"יד וי"א כו'. דלאו לריחא עבידא וכמ"ש בסי' רי"ז ס"ב וס' הראשונה ס"ל כיון שמותר להריח בו כמ"ש בפ"ג דסוכה דלא אקציה מריחו מברך עליו ונראה עיקר כסברא שנייה כיון שאין עיקרו עומד להריח וכמ"ש בחנותו של בשם בגמ' אע"פ שמתכוין להריח ועמ"א בר"ס רי"ז ס"ק א': י"א כו'. נ"ל דתליא ג"כ בפלוגתא הנ"ל דס' אחרונה ס"ל דוקא שעומד להריח וס' ראשונה ס"ל כיון דנתכוין להריח בנטילתו והוי כמו נטלו לאכלו ולהריח וס' האחרונה עיקר כיון שאין עיקרו עומד להריח וכמש"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.