א אֵין עוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו, אֶלָּא אַחַר שְׁתֵּי בְּרָכוֹת אוֹ יוֹתֵר שֶׁהֵם סוֹף בְּרָכוֹת; וְנָהֲגוּ לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר יְהַלְּלוּךָ וְאַחַר יִשְׁתַּבַּח. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן רַק אַחַר בִּרְכַּת בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ וְאֵין לְשַׁנּוֹת; (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי ר"פ שְׁלֹשָה שֶׁאָכְלוּ וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ב) וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר יְהַלְּלוּךְ וְיִשְׁתַּבַּח, יַעֲנֶה גַּם כֵּן אַחַר בִּרְכַּת שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד.
ב הַשּׁוֹמֵעַ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ אַחַת מִכָּל הַבְּרָכוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה, חַיָּב לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן; אֲבָל אִם הָיָה הַמְבָרֵךְ אֶפִּיקוֹרוֹס אוֹ כּוּתִי אוֹ תִּינוֹק, אוֹ הָיָה גָּדוֹל וְשִׁנָּה מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכוֹת, אֵין עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. הַגָּה: וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר עַכּוּ"ם, אִם שָׁמַע כָּל הַבְּרָכָה מִפִּיו (הר"י פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים).
ג וְהָא דְּאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר תִּינוֹק, דַּוְקָא בְּשָׁעָה שֶׁלּוֹמֵד הַבְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבּוֹ, שֶׁמֻּתָּר לְלַמֵּד לְתִינוֹקוֹת הַבְּרָכוֹת כְּתִקְנָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְבָרְכִין לְבַטָּלָה בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד; אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁהֵם מְבָרְכִין לִפְטֹר אֶת עַצְמָן, כֵּיוָן דִּבְנֵי חִנּוּךְ הֵם עוֹנִים אַחֲרֵיהֶם אָמֵן; וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים הַהַפְטָרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
ד כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא, וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבָּע לַשָּׁוְא וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן.
א סָעִיף א (א) אחר ברכותיו - ר"ל אחר כל ברכה מיוחדת שהוא מברך או אפילו אחר שתי ברכות כל שאינם סיום ברכות אין עונה בעצמו אחריהם אמן דאיתא בגמרא כל העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז מגונה. והנה מלשון הגמרא משמע דלא עשה בזה איסור רק דהוא מגונה וה"מ דלא עשה בזה הפסק אבל אם בירך על איזה דבר מצוה שרוצה לעשות או ברכת הנהנין דהפסיק בזה בין הברכה לאותו דבר עשה איסור בזה וחוזר ומברך [פמ"ג בסי' נ"א]:
ב סָעִיף א (ב) שהם סוף ברכות - היינו אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד [או אחר הפורס סוכת וכו' שאומרים בשבת] שהוא גמר ברכות ק"ש או אחר ברכת בונה ירושלים שהוא גמר ג' ברכות ראשונות שהם מן התורה ולא אחר ברכות ראשונות דערבית ודשחרית שאף שהם שתי ברכות הלא אינם בסוף הענין ואמן לא שייך אלא בגמר וסילוק הענין:
ג סָעִיף א (ג) אחר יהללוך וכו' - ואע"ג דאין עונין אמן אחר עצמו אלא דוקא אחר שתי ברכות סמוכות מ"מ הני מקרי סמוכות דיהללוך סמוכה להברכה שלפני הלל וישתבח סמוכה לברוך שאמר דהא אסור להפסיק ולהשיח בין ברוך שאמר לישתבח ובין ברכה שלפני הלל ליהללוך [ופסוקי דזמרה שאומרים ביניהם לא מקרי הפסק] משא"כ בברכה אחרונה שאחר ברכת הנהנין אע"ג דאיכא ג"כ שתי ברכות אחת לפניה ואחת לאחריה כיון שאין לה אחיזה עם ברכה ראשונה שהרי רשאי להפסיק ולדבר בין הטעימה שאחר ברכה ראשונה לבין ברכה אחרונה הויא ברכה אחרונה כברכה מיוחדת:
ד סָעִיף א (ד) בונה ירושלים - מפני שהוא סוף ברכות שהם מדאורייתא דברכת הטוב והמטיב הויא מדרבנן וכדי להראות שחילוק יש ביניהם לכך עונים אחריה אמן:
ה סָעִיף א (ה) שומר עמו וכו' - אבל אין עונין אחר יראו עינינו שמברך בעצמו כי היא אינה שייך לברכת ק"ש והויא כברכה מיוחדת:
ו סָעִיף ב (ו) שלא שמע כולה - אלא שמע רק שמזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן אחריו ויש שפוסקים דאפילו לא שמע רק חתימת הברכה צריך לענות אמן [א"ר] ועיין בח"א שהכריח דאפילו דעה הראשונה מודה היכא שיודע על איזה ברכה הוא עונה דצריך לענות וכדלעיל בסימן קכ"ד ס"ח בהג"ה ע"ש:
ז סָעִיף ב (ז) אע"פ שאינו חייב - ר"ל וכ"ש היכא שהוא עצמו חייב באותה ברכה ורוצה לצאת בברכת המברך בודאי חייב לענות אמן להורות שגם הוא מחזק ומקיים דברי המברך אכן אז בעינן דוקא שישמע כל הברכה מתחלה ועד סוף כדלעיל בסימן רי"ג ס"ג:
ח סָעִיף ב (ח) חייב לענות - דכתיב כי שם ה' אקרא הבו וגו' ואחז"ל [יומא ל"ז] אמר להן משה לישראל כשאני מברך ומזכיר שם השי"ת אתם הבו גודל לאלהינו בעניית אמן:
ט סָעִיף ב (ט) אחריו אמן - איתא במדרש כששומע שאחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפילו בלא הזכרת השם חייב לענות אמן. ולכן נתפשט המנהג שעונין אמן אחר הרחמן בבהמ"ז [אחרונים]:
י סָעִיף ב (י) אבל אם היה וכו' - מדכייל אפיקורוס וכותי בהדי תינוק וגדול ששינה משמע דחדא דינא אית להו וכי היכי דבתינוק וגדול ששינה אפילו שמע כל הברכה מפיהם לא יענה אמן דהברכה היא לבטלה כן ה"ה באלו ואע"ג דבגמרא אמרינן שאף בכותי עונין אם שמע כל הברכה מפיו היינו קודם שמצאו להן דמות יונה בהר גרזים שהיו עובדין לה אבל אח"כ לא דכונתן להר גרזים ואפיקורוס נמי אין כונתו לשמים אלא לע"ג והגר"א בביאורו פסק דבאלו השנים אם שמע כל הברכה מפיו עונה אחריו אמן:
יא סָעִיף ב (יא) ושינה וכו' - ודוקא כששינה באופן דלא יצא בהברכה מחמת זה והרי הוא כמברך ברכה לבטלה דאסור לענות אמן אחריו:
יב סָעִיף ב (יב) שמע כל הברכה - שאין דרך העו"ג לכוין לע"ג כשמזכיר השם [ונראה דה"ה במי ששמע מאחד שהמיר דתו לע"ג] ומ"מ דעת הט"ז דאין עליו חיוב לענות בעכו"ם רק רשות:
יג סָעִיף ג (יג) שלומד וכו' - ר"ל דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה:
יד סָעִיף ג (יד) לבטלה - ר"ל שלומד הרב עמהם הברכות שלא בזמנן אפ"ה מותר להזכיר שם השם ואפילו הרב יכול להזכיר השם כדי ללמד להתינוק הברכות שהרי ע"כ אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצות (וכמו דכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו') ודוקא עם התינוק מותר להזכיר את השם אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם ורק כשלומד הפסוקים הנזכרים בתלמוד רשאי לאומרן כמו שהם כתובים עם הזכרת השם:
טו סָעִיף ג (טו) לפטור וכו' - כגון שמברך הברכות בזמנן דרך חינוך:
טז סָעִיף ג (טז) דבני חינוך הם - משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכה"ג קודם שהגיע לחינוך אין לענות אמן עליו [פמ"ג בחידושיו על ברכות]:
יז סָעִיף ג (יז) שאומרים ההפטרה - ר"ל שאז קורין בתורה ובנביאים ומברכין לפניהם ולאחריהם וצריך לענות אמן עליהם:
יח סָעִיף ד (יח) ברכה שאינה צריכה - כגון שמברך בתוך הסעודה על דברים שנפטרו כבר ע"י ברכת המוציא דזו הברכה שלא לצורך היא כלל ועוד כתבו הפוסקים דאפילו אם עכשיו לא היה הברכה לבטלה ג"כ היא לפעמים בכלל ברכה שאינה צריכה כגון אם שלחנו ערוך לפניו ודעתו לילך וליטול ידיו ולאכול ולוקח קודם הנטילה ומברך על דברים שדעתו לאכלם בתוך הסעודה ג"ז אסור דגורם ברכה שאינה צריכה וכ"ש המפסיק בין הברכה לעשיה דגורם שתתבטל הברכה הראשונה לגמרי בודאי אסור ועיין לעיל בסימן מ"ו במ"ב סקי"ד ובמ"א בסימן זה לענין השלמת מאה ברכות בשבת:
יט סָעִיף ד (יט) לשוא - ר"ל אף שהוא מברך כסדר נוסח הברכה בדרך הודאה ושבח כיון שאינה צריכה וכ"ש אם הזכיר שם השם לבטלה ח"ו ולא דוקא שם של ד' אותיות ה"ה שארי השמות ג"כ בכלל איסור הזה. וה"ה אם הוציא השם בלשון לעז לבטלה דהיינו שלא בדרך שבח והודאה ג"כ יש איסור (אחרונים). כתב הא"ר בשם ס"ח אם תשמע שחברך מזכיר השם אל תכנס תוך דבריו לומר עשה לי כך וכך שהרי עי"ז ישתוק לשמוע דבריך ואתה גורם שיוציא שם שמים לבטלה אבל אם תשמע שחברך הזכיר שם השם לקלל את חבירו אז תפסיק דבריו כי יחטא כשיקלל:
כ סָעִיף ד (כ) כנשבע לשוא - הוא לשון הרמב"ם ומקורו ממה דאיתא בגמרא כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא את שם וגו' ומ"מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא אבל אם הוא מזכירו להשם ח"ו לבטלה בלא ברכה לכו"ע יש בו איסור תורה שהוא עובר על מ"ע דאת ה' אלהיך תירא שהיא אזהרה למוציא שם שמים לבטלה כדאיתא בתמורה [דף ד'] כי זהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כ"א בדרך שבח והודאה מה שמחויב אבל לא לבטלה. ומ"מ בין לדעת הרמב"ם ובין לשארי פוסקים אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך ומשמע מכמה אחרונים דאיסור יש בדבר לחזור ולברך. כתבו האחרונים דאפילו יש ספק ספיקא להצריך ברכה כגון ספק אכל כזית או לא ואת"ל לא אכל שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין אפ"ה ספיקו להקל ולא יברך:
כא סָעִיף ד (כא) ואסור לענות אחריו - דלא עדיף מתינוק שמזכיר השם דרך לימודו דלא עשה איסור בהזכרתו ואפ"ה אין לענות אמן אחריו דאין שם ברכה עלה כ"ש זה דעשה איסור דהוציא ש"ש לבטלה [הגר"א]:
א סָעִיף א אחר יהללוך. לפי שאסור להפסיק באמצע הלל ופסוקי דזמר' ה"ל כאלו ברכה ראשונה ואחרונה סמוכות זו לזו משא"כ בברכת הפירות ובברכת התורה נמי תקנת קדמונים היתה שהראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה ולא ה"ל סמוכות:
ב סָעִיף א בברכת המזון. להפסיק בין ברכות דאורייתא לברכות דרבנן:
ג סָעִיף ב או כותי. דאע"ג דבגמרא אמרי' שבכותי נמי עונין אם שמע כל הברכה היינו קודם הגזירה אבל עכשיו גזרו עליהם להיות עכו"ם גמורים (ב"י) ובכ"מ כתב דדעת הרמב"ם דאף בעכו"ם אין עונין אפי' שמע כל הברכה דלא כירושלמי וכ"כ הב"ח, עוד כ' הכ"מ דהרמב"ם איירי כשלא שמע כל הברכה אבל אם שמע כולה עונ' בין לעכו"ם בין לכותי וזהו דעת הרב בהג"ה: איתא במדרש כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפי' בלא הזכרת השם חייב לענות אמן ולכן עונין אמן אחר הרחמן בב"ה:
ד סָעִיף ב כל הברכה. דאף שהעכו"ם כוונתן לע"א שלהם מ"מ חושב וכו' וכמ"ש סי' קנ"ו:
ה סָעִיף ג שמותר ללמד וכו'. אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם וכ"מ בפי' המשניות להרמב"ם בפ' הרואה ובתו' ר"פ הרואה:
ו סָעִיף ד כנשבע לשוא. דאמרי' דעובר משום לא תשא וגו' מ"מ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא (תוס' סוף ר"ה והרא"ש פ"ק דקידושין) ודעת הרמב"ם שהוא דאורייתא וכ"ה בתמורה דף ד' פשטא דתלמוד' והתו' מפרשי' דמיירי בלא ברכה ולדבריהם אם מברך מספק אינו עובר על לא תשא ועסי' י"ז ס"ב, אמרי' ביומ' ד"ע וניתי ס"ת אחרינא וניקרי אר"ל משום ברכה שא"צ דכשיביא ס"ת אחרת יצטרך לברך שנית ואסור לגרו' ברכה אחרת כשיכול לפטור בברכה א' וכ' הרשב"א בת"ה סוף בית א' דאסור לשיח בין שחיטה לשחיטה מה"ט וכ' ב"ש ד' נ"ח בשם הרבה פוסקים דבכל הברכות אמרינן כן דלא כמ"ע בתשובה סי' כ"ט דכתב דדוקא בברכת התורה אמרי' כן דלא נתקנה אלא משום כבוד צבור דליתא, וכ' של"ה דבשבת אם הביאו לו פירות תוך הסעודה יכול להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה דבשבת מותר לגרום ברכה כדי להשלים ק' ברכות וקשה דהא בגמרא בי"ה עסקי' וחסר ממנין מאה ברכות ובשל"ה עצמו דחק היאך יכול להשלים מנין ק' ברכות ואפ"ה אסור לגרום ברכה ק"ו בשבת ועוד שבתוס' שבת דף קי"ח כתבו דאסור לחלק סעודת שחרית לשנים כדי לקיים ג' סעודות משום דגורם ברכה שא"צ ואף דלא קי"ל הכי היינו משום סעודה ג' אבל משום ק' ברכות אסור להוסיף, ור"מ גלאנטי בתשובה סי' ל"ח כת' דבשבת יכול לצוות לבני ביתו שלא להביא כל הפירות לפניו בבת אחת עכ"ל וה"ה דיכול לצוות להביאם אחר הסעודה ומיהו אף בחול אם אין חפץ לאכול אלא מעט מעט או שחפץ לאכול אחר הסעודה רשאי אלא דבשבת ראוי לעשות כן משום הברכה ובכ"ה כ' בשם ס' הזכרונות דאפי' מצוה שלא יביאם לפניו אסור להרבות בברכות ועיין בספר שתי ידות דף ק"ב ע"ב:
א סָעִיף א אחר ברכת בונה ירושלים. שהוא סוף ברכות שהם מן התורה והטוב והמטיב הוא מדרבנן:
ב סָעִיף ב חייב לענות אמן. ז"ל הרמב"ם לאפוקי ממ"ש הטור תחלה דעונין דקאמר היינו לאו חיוב אלא קמ"ל דאין עונין אחר הכותי ואמתני' קאי הטור דאמרה עונין אחר ישראל וע"ז אמר הטור אח"כ אבל הרמב"ם כתב כו' היינו דפליג על מ"ש תחלה בישראל אין חיוב לענות אחריו כשלא שמע כל הברכה מפיו אבל הרמב"ם עושה חיוב גם בזה:
ג סָעִיף ב ועונין אמן אחר עכו"ם. זה מירוש' שהביא הרא"ש וכתב הטעם לפי שאין דרך העכו"ם לכוין לע"א כשמזכיר את השם פי' לאפוקי כותי שאם מזכיר השם כונתו להר גריזים וכ"כ ר"י בשם ירוש' ואני אומ' אמן אחר כל המברכים שנאמר ברוך תהיה מכל העמי' וברמב"ם שהיה לפני הב"י כתוב עכו"ם דומיא דכותי וכתב בכ"מ שבגי' הטור ברמב"ם לא כתוב בעכו"ם איסור אלא דוק' כותי והוא הנכון ומש"ה פסק רמ"א כותיה והוא הנכון כיון דלא מצינו תלמודא דידן חולק ודאי אזלינן בתר הירושלמי אלא שהכריע דדוקא בשמע כל הברכות ממנו וזה לחלק עכ"פ בין עכו"ם לישראל ועוד נרא' לחלק דבעכו"ם ליכא חיובא אלא שאין איסור לענות אחריו קאמר וכמו שהיה הטור רוצה לפ' תחלה בישראל וזה מוכח מדתנן עונין אמן אחר ישראל וכו' ולא נקט עכו"ם אלא עכ"פ חילוק ביניהם והיינו בדרכי' שכתבתי:
א סָעִיף א ירושלים. שהיא סוף ברכות שהם מדאורייתא שהטוב והמטיב דרבנן:
ב סָעִיף ב אמן. במדרש איתא כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפי' בלא הזכרת השם חייב לענות אמן ולכן עונין אמן אחר הרחמן בבה"מ. מ"א:
ג סָעִיף ב אחר עכו"ם. אבל חיובא ליכא ט"ז ע"ש ועיין מ"א ואף שהעכו"ם כוונתן לע"א מ"מ חושב וכו' כמ"ש ס"ס קנ"ו:
ד סָעִיף ג בשעה שלומד. אבל גדול בשעה שלומד אומר בלא שם. מ"א:
ה סָעִיף ג עונים אחריהם. ומ"מ אינו יכול להוציא הגדול:
ו סָעִיף ד לשוא. ואסור לגרום ברכה אחרת כשיכול לפטור בברכה אחת. ומה"ט אסור לשוח בין שחיטה לשחיטה. ובשבת אם הביאו לו פירות תוך הסעודה יוכל להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה דבשבת מותר לגרום ברכה להשלים ק' ברכות של"ה. ומהר"ם גלאנט"י סי' ל"ח כתב דבשבת יוכל לצוות לבני ביתו שלא להניח לפניו כל הפירות בבת אחת. וכנה"ג בשם ספר הזכרונות אוסר להרבות בברכות אפי' אם מצוה שלא יביאם לפניו ע"ש ועיין מ"א:
א סָעִיף א ס"ק א אחר יהללוך לפי שאסור כו' ר"ל אע"ג דבעי' דוקא אחר שתי ברכות סמוכו' דיהללוך סמוכה לברכ' שלפני הלל וישתבח סמוכ' לברוך שאמר ואף על גב דמפסיקים בין שתי הברכו' באמירת הלל ופסוקי דזמרה מ"מ מקרי סמוכו' דהא אסור להפסיק ביניהם בדיבור משא"כ ברכת פירות אע"ג דאיכא ג"כ שתי ברכות א' לפניה וא' לאחריה מ"מ כיון דרשאי להפסיק בין ברכ' ראשונ' לאחרונה בדיבור לא מקרי סמיכות: וברכת התור' כו' אע"ג דאיכא ברכ' לפניה ולאחריה והוי סמוכ' ולכתחל' אין לו להפסיק בין ברכה א' לברכה אחרונ' אע"ג דאם הפסיק ושח לא הוי הפסק כמ"ש לעיל סי' ק"מ סעיף ב' היינו דוקא בדיעבד ע"ש בטור:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) בבהמ"ז כו' לברכת דרבנן. דהטוב ומטיב קי"ל דהוא דרבנן:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג') או כותי כו' היינו קודם הגזירה. ר"ל קודם שגזרו עליהם שיהיה דינם כגוים גמורים כדאית' בחולין דף ו' ע"א ומשמע בב"י דאחר הגזיר' גרועים מגוים. דאם שמע ברכ' מגוי עונים אחריו אמן וכדאית' בירוש' ועיין בלח"מ פ"א מה' ברכות: דלא כירושלמי משום דבגמ' דידן לא הוזכר כלל לענות אחר הגוי ולא הזכיר אלא כותי במשנ'. א"כ גם פשטות המשנה משמע דוקא כותים (היינו קודם הגזיר') ובגמ' דילן ג"כ לא הוזכר לענות אחר גוי וא"א דגם ש"ס דילן סובר דעונים אחר גוי ה"ל לפרש כיון דפשטא דמתני' לא משמע כן אע"כ צ"ל דהש"ס חולק על הירוש': וזהו דעת הר"ב בהג"ה וא"כ מ"ש בהג"ה דעונים אמן אחר עובדי כוכבים אם שמע כל הברכ' ה"ה כותי אלא י"ל דנקט עובדי ככבים לרבותא דל"ל דס"ל כמ"ש הרב"י בספרו ב"י דמשמע דס"ל דכותי גרע מעובדי ככבים ואע"ג דבכותי אין עונים בגוי עונים וא"כ הא דפסק רמ"א דעונים אחר גוי היינו משום דפסק כהירושלמי א"כ תקשי למה אמר רמ"א בגוי אם שמע כל הברכ' הא בירוש' מוכח דגוי עדיף מכותי (קודם הגזירה) ואפי' לא שמע כל הברכ' עונים אחריו וכן הקשה הב"ח ע"ש א"ו דס"ל כמ"ש בכ"מ דבין גוי ובין כותי בעי' שישמע כל הברכ' וצ"ל דס"ל דלא קי"ל כהירושלמי מדלא הוזכר בש"ס דילן דעדיף מכותי אבל מסברא ס"ל דלא גרע מכותי ובכותי תנן דאם שמע כל הברכ' עונים וא"כ ה"ה בעובדי ככבים:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) כל הברכה כו' וכמ"ש סי' קנ"ו כצ"ל וע"ש במ"א ובמ"ש שם:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) שמותר כו' אבל כו' וכ"מ כו' להרמב"ם כו' ובתוס' ר"פ הרואה. ר"ל דתנן הרוא' מקום שנעש' בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה וכ' התוס' וז"ל פירש"י דכל הני ברכות צריכים להזכרת שם ומלכות בא"י אמ"ה כו' עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וא"כ תקשי על רבי המסדר המשנה למה לא הזכיר בכל הני ברכות שם ומלכו' ונתן מקום לטעות אע"כ דבשע' למודו אסור לגדול להזכיר השם ולכן גם רבי שסדר המשניות לגורסן לא הזכיר שלא יבואו להזכיר השם בשעת למודו:
ו סָעִיף ד (ס"ק ו' ) כנשבע כו' דקרא כו' ר"ל דאמרינן בברכות דף ל"ג סוף ע"א ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל המברך ברכ' שאינה צריכה עובר משום לא תשא. בתמורה דף ד' כו' אך שם משמע דליכא ל"ת בדבר אלא עשה דכתיב את ה' אלהיך תירא. ועיין ברמב"ם סוף הלכות שבועות: והתו' בד"ה שם מפרשים דהאי דתמור' מיירי בלא ברכה אבל ברכ' שא"צ כיון שעכ"פ הזכיר השם דרך סיפור שבחו ית' אין בו איסור תורה: ועסי' י"ז דמה"ט כתבו התוס' דמותרים הנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא אף שפטורות: אמרינן ביומא כו' דתנן התם כה"ג ביה"כ היה קורא בס"ת פ' אחרי מות וגולל עד פ' אמור וקורא שם פרשת היום וליכא בזה משום טרחא כיון דאמור ואחרי סמוכים ובכדי שמתרגם המתרגם יש זמן לגלול עד אמור אבל בפ' פנחס במוספי היום היה ג"כ צריך לקרות והוא רחוק יותר מכדי שמתרגם המתרגם הפסוק ואיכא טרחא דציבור' לכן קורא פ' פנחס בעל פה אע"ג דקי"ל דברים שבכתב א"א רשאי לאמרן בע"פ מ"מ הותר' משום טרחא דציבורא וע"ז פריך למה הותר לו לקרות בע"פ ונייתי ס"ת אחריני שתהא מגוללת מאתמול עד פ' פנחס: יצטרך לברך שנית. וע"ל סי' קמ"ג: דדוקא בברכת התורה כו' משום כ"ה. וא"כ אין חיובה של הברכה חיוב גמור ולכן די לפורטה בפ"א ולא לגרום עוד ברכה משא"כ ברכות אחרות דהם חיוב גמור. וקשה דהא בגמ' ביה"כ כו' ר"ל גמרא דיומ' דף ע' הנ"ל: ואף דלא קי"ל הכי היינו בשעת הדחק וכדאיתא סי' רצ"א סעיף ג': שלא הביא כל הפירות לפניו בבת אחת כדי שלא לפטרן בברכ' א' וניהו דאם הם כבר לפניו אסור לסלקן כדי להוסיף ברכ' אבל לצוות שלא להביאו לפניו בבת אחת הותר בשבת וה"ה דמותר לצוות שלא להביאן תוך הסעודה: ומיהו אף בחול אם אין חפץ כו' ר"ל שאין דעתו משום להוסיף ברכה אלא שאין חפץ כו': ובכ"ה כו' דאפילו מצוה כו' אם דעתו כדי להוסיף ברכה: .
א סָעִיף א ס"א אין כו' ונהגו כו' וי"א כו'. עמ"ש בסי' נ"א ס"ג: ובמקומות כו'. דשם הוא סיום הברכות כמ"ש במתני' בשחר מברך כו' וכמו בונה ירושלים:
ב סָעִיף ב ס"ב חייב כו'. רמב"ם דמפ' מ"ש אחר הכל עונין אמן חיובא קא' וכמ"ש כי שם ה' כו' וכמ"ש בספרי שם ומנין שעונין אמן אחר המברך שכ' הבו כו' וע' גמ' דיומא ל"ז א' ותענית ט"ז ב': אבל כו'. רמב"ם ובשלא שמע כל הברכה וכמ"ש במתני' שם בכותי וה"ה לאפיקורוס דחד טעמא להם אבל בתינוק וגדול כו' אפי' שמע כל הברכה ותינוק שם נ"ג ב' וכמ"ש בס"ג וה"ה למשנה ממטבע כו' וכמ"ש הרמב"ם דהטעם דאין עונין אמן אחר תינוקות משום דהברכה לבטלה ואע"ג דמותר כ"ש במשנה דקי"ל דלא יצא והוי לבטלה וכר"י מ' ב' דהלכה כר"י אבל הרא"ש שם כ' בשם ירושלמי דהלכה כר"מ וע' סי' קס"ז ס"י ואפשר כמש"ש ע"כ ל"ק ר"מ התם כו' וערמב"ם שם הלכה ט"ו: ועונין כו'. צ"ע דבתוספתא וירושלמי אמרו באינו יהודי אע"ג שלא שמע כל הברכה והביאו הרא"ש שם וז"ל הירוש' ספ"ח דברכות תניא א"י שבירך את ה' עונין אחריו אמן ואף שהירושלמי יש לפרש כדברי תר"י דבשמע כל הברכה איירי וקמ"ל דאף אחר א"י עונין אמן אבל בתוספתא לא מ' כן דקא' שם ס"ו א"י המברך השם עונין אחריו אמן כותי המברך השם אין עונין אחריו אמן עד שישמע את הברכה כולה ודברי ב"י צ"ע יותר שכ' דלהרמב"ם בא"י אין עונין אחריו לעולם וכותי עכשיו כא"י כמ"ש בפ"ק דחולין ולכן סתם הרמב"ם וכ' דאין עונין אחריהן ואף שדחק ואמר כיון דבגמ' לא הוזכר ע"כ פליגי אתוספתא וירושלמי ודבריו תמוהין מאוד וכן מלשון הרב משמע דבכותי אפי' שמע כולה לא וכ"ז תמוה ונ"ל דע"כ ט"ס ברמב"ם והדין ברור דבכותי ששמע כולה וא"י אפי' מקצתה עונין אבל לגי' שלנו ברמב"ם א"א ליישבה כלל דודאי מ' אפי' שמע כולה מדסתם ועוד מדכייל בהדי תינוק וגדול כו':
ג סָעִיף ג ס"ג שמותר כו'. רמב"ם ומגמ' הנ"ל: אבל כו'. שם בגמ' וכפי' הרא"ש בשם הראב"ד:
ד סָעִיף ד ס"ד כל כו'. ל"ג א': ואסור כו'. רמב"ם ולמד מהא דתינוקות כמ"ש בס"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.