א עַל הַזִּקִּים, וְהוּא כְּמִין כּוֹכָב הַיּוֹרֶה כְּחֵץ בְּאֹרֶךְ הַשָּׁמַיִם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְנִמְשָׁךְ אוֹרוֹ כְּשֵׁבֶט; וְעַל רְעָדַת הָאָרֶץ; וְעַל הַבְּרָקִים; וְעַל הָרְעָמִים; וְעַל רוּחוֹת שֶׁנָּשְׁבוּ בְּזַעַף, עַל כָּל א' מֵאֵלּוּ, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית; וְאִם יִרְצֶה יֹאמַר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם.
ב כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים נִפְטָר בִּבְרָכָה אַחַת; נִתְפַּזְּרוּ בֵּין בָּרָק לְבָרָק וּבֵין רַעַם לְרַעַם, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ.
ג הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַכִּסֵא וְשָׁמַע קוֹל רַעַם אוֹ רָאָה בָּרָק, אִם יָכוֹל לָצֵאת וּלְבָרֵךְ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, יֵצֵא; וְאִם לָאו, לֹא יֵצֵא.
א סָעִיף א (א) היורה כחץ - וי"א שהוא כוכב שיש לו זנב ושבט של אורה ושניהם העתיקו אחרונים לדינא ואם אותו כוכב עצמו שיש לו שבט רואהו עוד הפעם בלילה אחרת א"צ לחזור ולברך כל שהוא עדיין בתוך למ"ד יום לראיה ראשונה:
ב סָעִיף א (ב) ממקום למקום - ולא יברך בלילה אחד רק פ"א אפילו אם ראה כוכב אחר רץ באותו לילה:
ג סָעִיף א (ג) הברקים - בליצי"ן בל"א. ואותן שהן באים בלא רעם כלל רק מחמת חום מצדד הח"א שאין זה ברקים הנזכר בגמרא ואין מברכין עליהם:
ד סָעִיף א (ד) שנשבו בזעף - ואם שלא בזעף אם הוא רוח גדול מברך עושה מעשה בראשית ולא יוכל לברך שכחו וגבורתו וכו' אחרי שהוא שלא בזעף גדול וטוב לברך תמיד על רוח סערה שאין מצויה רק ברכת עושה מעשה בראשית שבזה בודאי יוצא ממ"נ כי אין אנו בקיאין כ"כ מהו בזעף:
ה סָעִיף א (ה) על כל אחד וכו' - והעולם נוהגים לברך על הברקים עושה מ"ב ועל הרעמים שכחו וגבורתו וכו' וכן מסתבר שע"י הרעם נראה גבורתו של הקב"ה יותר מבברק אמנם באמת שייך כל אחת מהברכות על שניהם וע"כ אם שמע ברק ורעם כאחד מברך ברכה אחת דהיינו עושה מע"ב על שניהם ואם בירך שכחו וגבורתו מ"ע ג"כ יוצא. ואם לא היו תכופים זה אחר זה מברך תחלה על הברק [שהוא מתראה תחלה לעין האדם] עושה מע"ב ואח"כ על הרעם שכחו וגבורתו מ"ע וה"ה אם לא ראה את הברק ושמע קול הרעם ובירך עליו שכחו וגבורתו מ"ע או שבירך עושה מע"ב ואח"כ ראה ברק מברך עליו ג"כ עושה מע"ב ועיין בשע"ת שכתב בשם הברכ"י דאם בירך על הברק ונתכוין לפטור הרעם הבא אחריו יצא בדיעבד ור"ל דאחרי שטבע הבריאה שאחר הברק יוצא רעם א"כ חל ברכתו על הרעם שיצא אח"כ:
ו סָעִיף א (ו) ואם ירצה וכו' - אבל לא יברך שתי ברכות כאחת אלא או זו או זו:
ז סָעִיף א (ז) ברוך וכו' שכחו וגבורתו וכו' - ר"ל ברוך הנותן כח להטבע להראות כח יוצר בראשית כדי שייראו מלפניו [א"ר בשם אבודרהם]:
ח סָעִיף ב (ח) נתפזרו וכו' - ודוקא היכא דהשמים נטהרו וזכו לגמרי בין ברק לברק ואח"כ נתקדרו השמים בעבים ושמע עוד קול רעם וברק צריך לברך מחדש עליהם דהוי מלתא חדתא אבל היכא שנתפזרו העבים ע"י הרוח אחד הנה ואחד הנה ועדיין מעונן הרקיע אז נפטר הכל ע"י ברכה הראשונה ואין צריך לחזור ולברך מחדש ומשמע בירושלמי דדוקא באותו יום אבל ביום אחר בכל גוונא צריך לחזור ולברך:
ט סָעִיף ג (ט) בבית הכסא - וה"ה אם היה בבית שמקצבין בו בשר דשם ריח מעופש מאד או שהיה הולך במבואות המטונפות ויכול לזרז עצמו לצאת משם תיכף:
י סָעִיף ג (י) אם יכול וכו' - י"א דאפילו אם נתעורר לעשות צרכיו מ"מ כל זמן שאין מתאוה כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו יכול לצאת משם קודם שעשה צרכיו ולברך ויש מחמירין בזה. ובפרט היכי דמשער שישמע עוד קול רעם ויוכל לברך אח"כ בודאי נכון להחמיר:
יא סָעִיף ג (יא) לצאת ולברך וכו' - והיינו היכא שלא עשה צרכיו ולא נגע בידיו במקום הטינופת [ואע"ג דלעיל בסימן ד' מבואר דהיוצא מביה"כ צריך ליטול ידיו אפילו לא עשה צרכיו מ"מ הכא כדי שלא יפסיד הברכה אין צריך ליטול ידיו מקודם אם לא שהיו ידיו מטונפות] או שיכול ליטול ידיו במים או בשאר מידי דמנקי סמוך לשמיעתו דאל"ה ודאי יתארך הזמן יותר מכדי דבור:
יב סָעִיף ג (יב) יצא - פי' ימהר לצאת משם כדי שלא יפסיד הברכה אבל אם יתארך יותר מכדי דבור דבלא"ה כבר עבר הזמן א"צ שוב למהר ומכל זה נשמע דשיעור הברכה שעל רעמים וברקים הוא דוקא בכדי דיבור ואם עבר יותר מכדי דבור מעת שראה הברק או שמע הרעם שוב לא יברך על רעם וברק זה. ומטעם זה היכא דעשה צרכיו ונטל ידיו ושמע קול רעם או ראה ברק יברך מתחלה על הרעם והברק ואח"כ יאמר אשר יצר. ודע עוד דסתם ידים דהיינו שאינו יודע אם הם מלוכלכות כשרות לברכה [ס' ד' סכ"ג]:
א סָעִיף א בזעף. ואם נשבו בנחת אומר ברוך עושה מע"ב (תוס' בשם ירושלמי) ונ"ל דמ"מ הוא רוח גדול רק מה שאינו נושב בזעף שלא נשמע בכל העולם וצ"ע למה השמיטו הרב"י, נ"ל דאם שמע רעם וראה ברק כאחד מברך על שניהם ברכ' א' ברוך עושה מע"ב, אמרי' בגמרא דזעף אינו מתחיל בלילה ואינו מנשב שתי שעות כא' אא"כ הפסיק בנתיים:
ב סָעִיף ג תוך כ"ד. וכגון שלא נגע עדיין במקום הטינופת ולא עשה צרכיו עדיין או שיכול ליטול ידיו עיין סס"י ד':
א סָעִיף א שכחו וגבורתו כו'. בטור כתב שאם ירצה יאמר כן או יאמר ברוך עושה מ"ב. והמנהג לומר על הרעמים שכחו וגבורתו ועל הברקים עושה מ"ב ואיני יודע טעם לזה אולי שהרעמים מראים כח משא"כ בברקים:
ב סָעִיף ג תוך כ"ד יצא. בציר"י דאין שייך לומר כאן יצא בקמ"ץ דהא פטור הוא כל שא"א לו אלא ודאי דקאמר מה יעש'. ופי' שצריך לצאת משם ולברך כיון שאפשר לו לעשות כראוי ולברך בסמוך יעשה כן ואם א"א לו לצאת ולברך כ"כ בסמוך א"צ לצאת בשביל הברכה ונ"ל דאין השיעור של הברכה תוך כ"ד ואחר שיעור זה לא יברך דא"כ היה להם לומר שיעור זה על עיקר הדין דשיעור הברכה בזה הוה תכ"ד אלא דודאי אחר שיעור תכ"ד ג"כ צריך לברך כל שאפשר לו וכמ"ש בשאר ברכות כגון בסי' רכ"ו לענין רואה אילנות אלא דכאן אמר לענין חיוב עליו לצאת משם ולמהר לברך בזה חילקו אם הוה תכ"ד או לא כנלע"ד: איתא בירוש' פ"י יוחסין ישמעו ענוים וישמחו א"ר בון עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל ר"א הוה מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מילי חדש ע"כ. וכ' בתשב"ץ הטעם כדי להרבות בברכות:
א סָעִיף א הברקים. בליצ"ן בל"א. אומר עושה מעשה בראשית דלא שייך לומר שכחו וגבורתו מלא עולם שאין נראין בכל העולם. ועל הרעמים בל"א דונרי"ן אם ירצה אומר עושה מעשה בראשית דמעשה בראשית הם ואם רצה אומר שכחו וגבורתו מלא עולם שהקול נשמע בכל העולם. ומש"ה כתב המחבר בזעף ר"ל בכח גדול אז אומר עמ"ב או שכחו וכו' אבל אם נשבו בנחת אומר דוקא עמ"ב. וכתב המ"א שמע רעם וראה ברק כאחד מברך על שניהם ברכה אחת ברוך עמ"ב דאין מרבין בברכות אבל אם הם באים בזה אחר זה נהגו העולם לברך על רעמים שכחו וגבורתו מלא עולם ועל ברקים עמ"ב. מ"ש המחבר ואם ירצה אומר שכחו וכו' זה קאי דוקא על רעמים אבל על ברקים אינו מברך כ"א עושה מ"ב:
ב סָעִיף ג יצא. בצירי דאין שייך לומר כאן יצא בקמ"ץ דהא פטור הוא כל שא"א אלא ודאי דקאמר מה יעשה ופירש דצריך לצאת משם ולברך כיון שאפשר לו לעשות כראוי ולברך בסמוך יעשה כן. וכגון שלא נגע עדיין במקום הטינופות ולא עשה צרכיו עדיין או שיוכל ליטול ידיו. ט"ז ומ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) בזעף כו' נ"ל דאם שמע כו' דהא מדינ' יכול לברך בין על רעם ובין על ברק עוש' מע"ב או שכחו וגבורתו מלא עולם אלא דהעולם נוהגים לברך על רעמים שכחו וגמ"ע ועל סרק עמ"ב והטעם כ' הט"ז שרוצים לברך שני הברכות ולכן מסתבר יותר לברך שכחו וגמ"ע על רעם מעל ברק שע"י רעם נרא' יותר גבורתו של הקב"ה מבברק אבל עמ"ב שייך גם ברעם כמו בברק והן שוין זה לזה א"כ כששומע רעם ורא' ברק כאחד מברך ברכה אחת לשניה' וא"כ טוב יותר לברך עמ"ב על שניהם מלברך על שניה' שכחו וגמ"ע דאין לברכ' זו שייכות כ"כ לברק לפי מנהג העולם:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) תכ"ד כגון שלא נגע כו'. וכ' בס' א"ר דאף שמתאוה לעשות צרכיו רשאי לעמוד על עצמו ולברך דדומה למ"ש בשם הרשב"א לעיל בסי' צ"ב סעיף י"ב אם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה יעמיד עצמו עד שיגמור כו' וכ' רשב"א הטעם לעיל דמאי ה"ל למיעבד כיון שלא היה צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל כו' ובאמצע נתעורר לו כו' ע"ש במ"א וה"ה הכי דמאי ה"ל למיעבד כאן אולם עיין במ"א שם ס"ק ב' דמשמע דלא סמך על הרשב"א אלא דמשום דאסור להפסיק בתפלתו וע"ש: וכ' בט"ז דניהו דעיקר החיוב הוא תכ"ד ומה"ט א"צ לצאת אלא א"כ אפשר לו לברך תכ"ד שאז עיקר חיובו. אבל גם לאחר תכ"ד יכול לברך ע"ש. אבל אין מפורש עד כמה יכול לברך ואפשר עד שיתפזרו העבי'. ובספר א"ר כת' וז"ל ומר"ן ספ"ק דפסחים ומברכת אברהם מבואר דאין מברך כלל. וכן משמעות הפוסקים ומ"מ דברי הט"ז נראין קצת עכ"ל וז"ל הר"ן בפסחים ע"ד הירוש' הובא גם בספר ח"מ נראה מזה דאין ברכת השבח אלא בתכ"ד של ראיה ושמיעה עכ"ל עכ"פ מידי ספק ברכה לא נפק לכן אחר תכ"ד אין לברך: (בש"ע סעיף ב') נתפזרו בין ברק כו' וכ' בספר א"ר וז"ל כ' תר"י פי' שמים זכו בעיניו וכ' ל"ח (בלחם חמודות לא מצאתי אולי כ"כ בס' מי"ט) ונ"ל לאפוקי שנתפזרו ע"י רוח אחד הנה וא' הנה אבל עדיין מעונן כל הרקיע עכ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.