א זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה מִשְּׁעַת יְצִיאַת שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים קְטַנִּים, וְאִם הוּא יוֹם מְעֻנָּן יַמְתִּין עַד שֶׁיֵּצֵא הַסָפֵק מִלִּבּוֹ; וְאִם קְרָאָהּ קֹדֶם לָכֵן, חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָהּ בְּלֹא בְּרָכוֹת; וְאִם הַצִּבּוּר מַקְדִּימִים לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע מִבְּעוֹד יוֹם, יִקְרָא עִמָּהֶם קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ וְיִתְפַּלֵּל עִמָּהֶם, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא בְּרָכוֹת. הַגָּה: וּמִיהוּ לֹא יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל בַּלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁהַצִּבּוּר מַקְדִּימִים הַרְבֵּה לִפְנֵי הַלַּיְלָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא רָגִיל בִּשְׁאָר פְּרִישׁוּת וַחֲסִידוּת דְּאָז לָא מִתְחַזֵּי כְּיֻהֲרָא מַה שֶּׁיַּחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל (מָרְדְּכַי רֵישׁ בְּרָכוֹת וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן ס"א).
ב אָסוּר לְהַתְחִיל לֶאֱכֹל חֲצִי שָׁעָה סָמוּךְ לִזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית, וְאִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל אַחַר שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ, מַפְסִיק וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ וְגוֹמֵר סְעוּדָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא אוֹתָהּ בְּבִרְכוֹתֶיהָ וּמִתְפַּלֵּל. הַגָּה: אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק לִתְפִלָּה, הוֹאִיל וְהִתְחִיל לֶאֱכֹל; אֲבָל אִם לֹא הִתְחִיל לֶאֱכֹל אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו, צָרִיךְ לְהַפְסִיק (ר"ן פ"ק דְּשַׁבָּת); וְאִם אֵין שְׁהוּת לְהִתְפַּלֵּל, מַפְסִיק אַף לִתְפִלָּה (הָרַאֲבָ"ד בְּהַגָּהוֹת פ"ב מֵהִלְכוֹת ק"ש).
ג לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע מִיָּד בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים, וּזְמַנָּהּ עַד חֲצִי הַלַּיְלָה; וְאִם עָבַר וְאִחֵר וְקָרָא עַד שֶׁלֹּא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
ד הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, קֹדֶם הָנֵץ (פי' יְצִיאַת הַחַמָּה מֵעִנְיַן הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים) (שִׁיר הַשִּׁירִים ו, יא, ז, יג). הַחַמָּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָנוּס, כְּגוֹן שִׁכּוֹר אוֹ חוֹלֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן; וְאָנוּס שֶׁקָּרָא אָז לֹא יֹאמַר הַשְׁכִּיבֵנוּ, דְּכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אֵינוֹ זְמַן שְׁכִיבָה. הַגָּה: אֲבָל שְׁאָר הַבְּרָכוֹת, דְּהַיְנוּ שְׁנַיִם שֶׁלִּפְנֵי קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכַּת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה עַד הַשְׁכִּיבֵנוּ, אוֹמֵר (טוּר וּמָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ"ח סָעִיף ה').
א סָעִיף א (א) בלילה משעת וכו' - דכתיב ובשכבך וקודם לילה לאו זמן שכיבה הוא ולילה מקרי משנראו ברקיע ג' כוכבים בינונים אך מפני שאין הכל בקיאין ויבואו לטעות בגדולים [וגדולים בודאי אינן סימן ללילה שכמה פעמים נראין אפילו ביום] החמירו גבי ק"ש דאינו קורא עד שיראו ג' קטנים:
ב סָעִיף א (ב) שלשה כוכבים - ואפי' מפוזרים:
ג סָעִיף א (ג) ימתין וכו' - דספק דאורייתא הוא [הגר"א]:
ד סָעִיף א (ד) מלבו - ואם הוא יודע מתי שקעה החמה ימתין כשיעור ד' מילין שהוא ע"ב מינוט ועיין לקמן סימן רצ"ג ס"ב במ"ב ובה"ל דכל הענין דשם שייך גם לכאן:
ה סָעִיף א (ה) קודם לכן - ר"ל קודם צה"כ או ביום המעונן קודם שיצא הספק מלבו:
ו סָעִיף א (ו) חוזר וקורא אותה - עיין במאמר מרדכי ובנהר שלום שכתבו דמעיקר הדין הוא ולא משום חומרא וכן דעת הגר"א סק"א:
ז סָעִיף א (ז) בלא ברכות - דהא כבר בירך אותם ואע"ג דלא יצא בק"ש שקרא קודם הזמן אעפ"כ לא הוי הברכות לבטלה דאע"ג דמסמכינן להן לק"ש מ"מ עיקרן לא נתקנו דוקא לק"ש ולפיכך בדיעבד שקראן קודם לזמן של ק"ש יצא:
ח סָעִיף א (ח) ואם הצבור וכו' - והיו עושין כן מפני הדחק שכמה פעמים אלו היו ממתינין בתפלת ערבית עד צה"כ היה כ"א הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור שטורח להם להתאסף עוד וגם איכא עמי הארץ טובא דאי לא יתפללו בצבור לא היו מתפללין כלל וע"כ סומכין עצמן על דעת ר' יהודה שס"ל דמפלג המנחה ולמעלה נחשב ערבית להתפלל תפלת ערבית וכדאיתא לעיל סימן רל"ג דשרי לעשות כן בשעת הדחק וכיון שנחשב לענין תפלה ללילה היה מנהגם שהיו קורין אז ג"כ ק"ש אף שהוא דלא כהלכתא לרוב הפוסקים:
ט סָעִיף א (ט) יקרא עמהם ק"ש - ולא יכוין אז לצאת ידי חובת ק"ש כ"א בקריאה שניה שקורא אח"כ בזמנה:
י סָעִיף א (י) וברכותיה ויתפלל עמהם - כדי לסמוך גאולה לתפלה וגם להתפלל עם הצבור:
יא סָעִיף א (יא) וכשיגיע זמן קורא וכו' - ודי שיקרא שתי פרשיות הראשונות כיון שהזכיר יציאת מצרים בבהכ"נ דנהי דלענין ק"ש לא יצא בזה הזמן משום דאכתי לאו זמן שכיבה הוא לענין יציאת מצרים שאנו מחוייבין להזכיר בלילה יוצא בזה הזמן [מ"א בשם תר"י] אבל בשאגת אריה האריך ומסיק דירא שמים יש לו ליזהר לקרות כל השלש פרשיות של ק"ש אחר צאת הכוכבים:
יב סָעִיף א (יב) קריאת שמע בלא ברכות - ואין כדאי לסמוך על הקריאה שקורא על מטתו אפילו אם מנהגו לקרות כל הג' פרשיות דהא צריך לכוין לצאת ידי מ"ע של ק"ש כדלעיל בסימן סמ"ך וק"ש שעל מטתו אין אנו מכונים לשם מצוה כ"א להבריח המזיקין ועוד שאפילו אם נימא דאין צריך כונה לצאת המ"ע צריך עכ"פ כונת הלב לקבל עליו עול מלכות שמים במורא ובאותה שעל מטתו אין מכוין לזה. והנה בזמנינו נהגו רוב העולם לקרות ק"ש ולהתפלל אחר צאת הכוכבים כדין מיהו באיזה מקומות בבתי כנסיות יש עדיין מנהג הישן שמתפללין תיכף אחר מנחה אף שהוא מבע"י קצת והמתפלל במקומות האלו יראה לחזור ולקרות ק"ש כשיגיע הזמן. ולפחות יראה לקרות כל הפרשיות על מטתו כדין ויכוין לצאת בזה המ"ע של ק"ש ובאיזה מקומות יש מנהג שהותיקין אינן קוראין ק"ש עם הצבור אלא שותקין עד שמ"ע ומתפללין עמהם וממתינין אחר התפלה עד צה"כ וקורין ק"ש וברכותיה ואין חוששין לסמיכת גאולה לתפלה וגם מנהג זה נזכר בדברי הקדמונים עיין בב"י ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן רל"ג ס"א במ"ב ואשרי המתפלל מעריב בזמנו בצבור ועיין מה שכתבנו בבה"ל בשם המעשה רב:
יג סָעִיף א (יג) ומיהו לא יחזור וכו' - עיין בה"ל:
יד סָעִיף א (יד) מקדימין - הסכמת הפוסקים הוא דעכ"פ אין לו להקדימה יותר מפלג המנחה ואם הקדים לא יצא לא בק"ש וברכותיה ולא בתפלה לכו"ע וצריך לחזור ולקרוא ק"ש וברכותיה ולהתפלל שמ"ע. ואפילו מפלג המנחה ולמעלה אינו אלא למי שהתפלל מנחה קודם פלג אבל להתפלל מנחה ומעריב אחר פלג הוי תרתי דסתרי אהדדי:
טו סָעִיף א (טו) דאז לא מתחזי כיוהרא - אבל מה שחוזר וקורא ק"ש לא מחזי כיוהרא דלענין ק"ש כמעט כל הפוסקים מסכימים דזמנה הוא מצה"כ. כתבו האחרונים מי שנוהג לקרות ק"ש ולהתפלל בצבור בזמנה וכשהיה בצבור שקורים ומתפללים מבעוד יום טעה והתחיל בברכת ק"ש יגמור הברכות עם הק"ש עד שמ"ע כדי שלא יהיה ברכה לבטלה אבל שמ"ע לא יתפלל עמהם וכשיגיע זמן ק"ש יקרא ק"ש בלא ברכות ויתפלל עם הצבור ואע"ג דעכשיו אינו סומך גאולה לתפלה דתפלה בזמנה עדיף מסמיכת גאולה לתפלה:
טז סָעִיף ב (טז) אסור להתחיל וכו' - והטעם שמא ימשך בסעודתו ופעמים ישתקע עי"ז גם בשינה וישכח לקרות שמע ואפילו לאכול קמעא אסור ומ"מ טעימה בעלמא מיני פירות או אפילו פת בכביצה שרי:
יז סָעִיף ב (יז) לאכול - וכן לישן אפילו דעתו רק לישן קמעא [גמרא] וה"ה דאסור אז לעשות כל המלאכות המבוארות לעיל בסימן רל"ב ס"ב שהם דברים המביאים לידי פשיעה וכ"ש כשהגיע זמן ק"ש בודאי אסור להתחיל בהן [לבוש ופמ"ג ברל"ב ודה"ח] וא"ר מצדד להתיר בהם קודם שהגיע זמן ק"ש. מיהו ללמוד לכו"ע שרי בסמוך לה [ואדרבה מצוה הוא וכמו שאמרו בש"ס אדם בא מן השדה בערב נכנס לביהכ"נ אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל] אבל משהגיע זמן ק"ש אסור אף ללמוד כשהוא מתפלל בביתו ביחיד ואם אמר לחבירו שאינו לומד שיזכרנו שיתפלל מותר [אחרונים]:
יח סָעִיף ב (יח) חצי שעה - דעת הט"ז להקל בזה ולא בעי אלא שיעור מועט והאחרונים מסכימים לפסק השו"ע דכל דליכא אלא חצי שעה אסור להתחיל לאכול ואם ביקש מאחד שיזכירנו להתפלל ליכא אסורא להתחיל לאכול אפילו כשכבר הגיע זמן ק"ש:
יט סָעִיף ב (יט) סמוך לזמן ק"ש - היינו סמוך לצאת הכוכבים ומשמע ממ"א דאפילו במוצאי שבת יש ליזהר שלא להתחיל אז הסעודה ועיין במ"ב רצ"ט סק"א מש"כ בזה. כתבו האחרונים הקורין ומתפללין מבעוד יום אע"ג שיש להם לחזור ולקרות ביציאת הכוכבים וכנ"ל בס"א אפ"ה מותר להם לאכול קודם שיקרא שנית שהרי עכ"פ כבר קרא ומ"מ בהגיע זמן צה"כ ממש נכון ליזהר גם בזה:
כ סָעִיף ב (כ) התחיל לאכול אחר וכו' - ובתוך חצי שעה סמוך לצאת הכוכבים נמי כאחר שהגיע זמן הוא:
כא סָעִיף ב (כא) מפסיק - מיד כיון דק"ש דאורייתא הוא והוא התחיל באיסור ואם התחיל בהיתר דהיינו לפני חצי שעה שסמוכה לצה"כ אפילו לק"ש אינו מפסיק כל שיש לו שהות לקרוא אחר גמר סעודתו וכנ"ל בסימן עיי"ן במ"ב ס"ק כ"ג כ"ד:
כב סָעִיף ב (כב) בלא ברכותיה - משום דברכות אינם אלא מדרבנן לא הטריחוהו להפסיק בשבילם:
כג סָעִיף ב (כג) אבל אין צריך וכו' - כמ"ש המחבר שאינו מפסיק אלא לקרות ק"ש בלחוד בלא ברכות ובלא שמ"ע ומשום שהם רק מדרבנן והאי דהדר ושנאו הרמ"א משום דרצה לסיים אבל וכו':
כד סָעִיף ב (כד) אע"פ שנטל ידיו - היינו אף שיש עוד שהות הרבה להתפלל מחמרינן ליה שיפסיק. ולא דמי להתחיל סמוך למנחה דאינו מפסיק בדיעבד אם כבר נטל ידיו כדמבואר לעיל בסי' רל"ב דבמנחה כיון דזמנה מועט מירתת ולא אתי למפשע משא"כ בערבית דזמנה בדיעבד כל הלילה גזרינן דלמא אתי למפשע ויסמוך על אריכותה של לילה להכי כ"ז שלא התחיל באכילה עצמה מטרחינן ליה להפסיק אף שנטל ידיו ודוקא כשלא בירך עדיין ענט"י אבל אם כבר בירך ענט"י נכון שלא יפסיק אלא יברך המוציא ויאכל כזית ויפסיק סעודתו ואף דבהתחיל לאכול א"צ להפסיק הכא שאני שלא התחיל לאכול רק בשביל שלא יהא הפסק בין נט"י להמוציא שאינו נכון לכתחלה כמבואר לעיל בסימן קס"ו:
כה סָעִיף ב (כה) ואם אין שהות - ר"ל בין שהוא עומד סמוך לעלות השחר או אפילו עומד בתחלת הלילה רק שסעודה זו תמשך עד עלות השחר כגון סעודות גדולות בימות הקיץ שהלילות קצרים צריך להפסיק מיד ביציאת הכוכבים ואפילו התחיל בהיתר מבעוד יום נמי הדין כן:
כו סָעִיף ג (כו) מיד בצאת הכוכבים - דזריזין מקדימין למצות:
כז סָעִיף ג (כז) עד חצי הלילה - פי' דרבנן גדרו שאסור להתאחר בקריאת שמע ביותר מחצות שלא לבוא לידי מכשול ואם מתאחר מקרי עובר על דברי חכמים אבל עד חצות ליכא איסורא אם מתאחר אלא שלא נקרא זריז וכנ"ל והיינו ביושב ואינו עוסק באכילה או במלאכה המטרדת דאלו אוכל או עוסק במלאכה המטרדת כההיא דסימן רל"ב ס"ב מדינא אסור משהגיע זמן ק"ש וכנ"ל בס"ב:
כח סָעִיף ג (כח) ואם עבר ואיחר וכו' - דמן התורה לכו"ע זמנה כל הלילה דובשכבך כ"ז שבני אדם שוכבין משמע:
כט סָעִיף ג (כט) עד שלא עלה עה"ש וכו' - משום דמיירי בעבר דהיינו בפשיעה נקט עד שלא עלה אבל בנאנס אפילו אחר שעלה השחר רק שהוא קודם הנץ נמי קורא ויוצא וכדלקמיה בסעיף ד':
ל סָעִיף ד (ל) לא יצא וכו' - דאף דמן התורה קרינן בשכבך עד הנץ משום דאיכא עדיין מקצת אנשים דגנו בההיא שעתא מ"מ היכא דלא איתנס בטלו חכמים ממנו מצות ק"ש על שאיחר כ"כ ואינו יוצא ידי חובתה שוב בקריאתה:
לא סָעִיף ד (לא) כגון שכור וכו' - ואפילו נשתכר לאחר שהגיע זמן ק"ש דהיינו מצאת הכוכבים ואילך נמי אינו בכלל מזיד דקסבר עדיין יש שהות שבתוך כך יפוג יינו אבל בנשתכר זמן מועט קודם עלות השחר שאי אפשר בשעה קטנה כזו להפיג שכרותו לא הוי אונס ולא יצא ידי חובתו:
לב סָעִיף ד (לב) לא יאמר השכיבנו - מתבאר בפוסקים דאפילו אם ירצה לדלג תיבת השכיבנו ולהתחיל מן ותקננו בעצה וכו' נמי אינו נכון:
לג סָעִיף ד (לג) אינו זמן שכיבה - ר"ל אינו זמן שבני אדם הולכים לשכב שיהיה שייך לומר על זה השכיבנו אבל מ"מ מיקרי זמן שכיבה לענין מצות עשה דק"ש דכתיב בה בשכבך דהכוונה כל זמן שבני אדם שוכבין ועדיין יש מקצת בני אדם שוכבין וכנ"ל:
לד סָעִיף ד (לד) עד השכיבנו אומר - ולא יאמר ברוך ה' לעולם וגו' וגם שמ"ע לא יתפלל דתפלת ערבית נתקנה רק בשביל לילה ומכיון שעלה עה"ש יום הוא לכל דבר:
א סָעִיף א מ"ש הע"ת כאן דאל"כ לא הוי קשיא להו לחכמים מידי אין לו ביאור דאדרבה זה קושיתם דחכמים ס"ל דצריך לקרות ולהתפלל בלילה: קטנים. ומן הדין סגי בבינוני' כמ"ש סי' תקס"ב אלא שאין אנו בקיאין לכן בעינן קטנים אבל גדולים לא מהני שנראים גם ביום (תר"י):
ב סָעִיף א וקורא בלא ברכות. ולא יסמוך על ק"ש שעל מטתו חדא מפני שקורא אותה אחר אכילה ושתיה וק"ש של חובה צריך לקרותה לכתחלה לפני אכילה ועוד שאינו מכוין לצאת בה ועסי' ס' ס"ד ומ"מ די שיקר' ב' פרשיות הראשונות כיון שהזכיר יציאת מצרים בבה"כ (תר"י) והעולם נהגו עכשיו כר"ת שיוצאין בק"ש שקראו בבה"כ אעפ"י שהוא מבע"י קצת אבל כל אדם יחמיר לעצמו ויקרא על מטתו כל הק"ש ולפחות ב' פרשיות ויכוין לצאת בה ובקיץ יזהר לקרותה אחר צ"ה ואף על פי שאוכל קודם יצא כמ"ש רש"י ועמ"ש סי' רס"ז והותיקין נוהגין לקרות מיד בצ"ה ועמ"ש ס"ב:
ג סָעִיף א מקדימין הרבה. כתוב בת"ה שהיו נוהגין להקדים ג' או ד' שעות לפני הלילה ונדחק מאוד ליישב המנהג ולא עלתה בידו ומדברי הב"ח בסימן רס"א משמע דנהגו כמ"ד דמשקיעת החמה הוי לילה ופלג המנחה הוי שעה ורביע קודם השקיעה וכשנחשוב שעה זמניות הוי בקיץ לערך ב' שעות קודם הלילה ומיהו אנן לא קי"ל הכי דהא בע"ש עושין מלאכ' עד חצי שעה קודם הלילה בקירוב ולכן אפילו בדיעבד אם התפלל בזמן הנ"ל צריך לחזור ולהתפלל אבל ק"ש סביר' להו לרוב הפוסקים דבעינן דוקא אחר צ"ה ולכן לא מיחזי כיוהרא אם חוזר וקורא, נ"ל דמי שרגיל לקרות ק"ש ולהתפלל בצבור מעריב בלילה וטעה והתחיל בברכת ק"ש עם הצבור מבע"י יגמור אותן כדי שלא יברך ברכה לבטלה ובלילה יקרא ק"ש בלא ברכותיה ויתפלל ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפלה הכי עדיף טפי כדי שיתפלל בזמנה וכ"מ ססי' פ"ט דלא שרי' ליה לקרות ק"ש קודם זמנה משום סמיכות גאולה לתפלה של שחרית וק"ו ערבית עמ"ש סי' רל"ו ס"ג:
ד סָעִיף ב להתחיל לאכול. ל' הטור אסור לקבוע בסעודה וכ"כ המרדכי ואגודה וב"י בשם תוס' וכמ"ש סי' תל"א דטעימה בעלמא שרי אבל בת"ה סי' ק"ט משמע דאפי' טעימה אסור מדאמרי' בגמ' לא יאמר אדם אוכל קימעא ואשתה קימעא כו' ועססי' תרצ"ב, ואפשר משום דהוי דאורייתא חמירא טפי אבל א"ל משום דלילה זמן שינה הוא חמיר' דהא בתו' סוכה דף ל"ח דחו לה"ט ועמ"ש סי' תרצ"ב ומ"מ נ"ל דאין להחמיר בטעימה בעלמא וכמ"ש סי' תל"א ולא דמי לקידוש ולהבדלה דאסור לטעום דהנהו אתקן דוקא בתחלת הלילה בכניסתו וביציאתו, ועמ"ש ס"א דלרש"י אם קרא בבה"כ מבע"י רשאי לאכול קודם קריאתו שנית בביתו ומ"מ במ"ש שאין קוראין מבע"י בבה"כ אסור להתחיל חצי שעה סמוך לצאת הכוכבים ואין לסמוך על קריאת השמש לבה"כ דהא מקצת אין הולכין לבה"כ במ"ש:
ה סָעִיף ב מפסיק. כיון דק"ש דאוריית' היא:
ו סָעִיף ב צריך להפסיק. כיון די"א דמותר להפסיק וגדול' מזו כתבתי סי' ער"א ס"ה דלא כע"ת:
ז סָעִיף ב להפסיק. דבמנחה כיון דזמנה קביעה מירתת ולא אתי למיפשע לכן א"צ להפסיק משא"כ בערבית דכוליה ליליא זמני' הוא גזרי' דלמא אתי למיפשע ועסי' קס"ו וססי' קס"ח וסי' תע"ה וססי' רל"ג:
ח סָעִיף ב ואם אין שהות. וצריך ליזהר בימות הקיץ שלא לאכול בסעודה גדולה שיודע שתמשך (אפשר צ"ל) כל הלילה רק יקרא ק"ש ויתפלל קוד' ואפי' התחיל מבע"י. צריך להפסיק עמ"ש סי' רל"ב:
ט סָעִיף ג מיד בצאת הכוכבים. ואסור לעשות כל המלאכות הנזכרות בסי' רל"ב (ב"י רשב"א ועמ"ש שם):
י סָעִיף ג חצי הלילה. פי' דאם איחר אפי' במזיד עד חצות רשאי לקרותה אח"כ:
א סָעִיף א ג' כוכבים קטנים. ב"י בשם תר"י כתב בינונים כדאיתא ס"פ ב"מ וכיון שאין הכל בקיאין בין בינונים לקטנים צריך ליזהר עד שיראו הקטנים עכ"ל ובסי' תקס"ב לענין תענית כתב רמ"א בינונים וצ"ל דבתענית לא הטריחו כולי האי:
ב סָעִיף א ואם הצבור מקדימין כו'. בת"ה סי' א' כתב דברוב קהילות נוהגים בימים ארוכי' לקרות ק"ש של ערבית ולהתפלל ערבית ג' או ד' שעות קודם הלילה סומכים על רש"י דיוצאין בק"ש שעל המטה והמנהג נשתרבב ע"י תשות כח שירדה לעולם ותאבים לאכול בעוד יום ומסיק נראה דאפי' ת"ח אם הוא בצבור שמקדימין להתפלל ולקרות קריאת שמע בימים הארוכים אם אין יוכל להפרישם א"צ לפרוש מהם אלא מתפלל וקורא עמהם ויוצא בזה אבל אם הורגל בשאר פרישות יתפלל ויקרא בזמן שתקנו חכמים לפי כל הדיעות עכ"ל גם המרדכי כתב בשם ראבי"ה שהמחמיר שלא לסמוך על ר"ת מחזי כיוהרא אלא שהב"י כתב עליו כיון דלדעת כמה גדולים לא יצא י"ח בקריאת בה"כ לא מחזי כיוהרא עכ"ל. וע"כ כתב כאן להלכה דכשיגיע זמן קורא ק"ש בלא ברכותיה וזה הדרך לא מיחזי כיוהרא אלא דתמיהני על דרכו של רבינו בעל הש"ע בדברים אלו שכ' וכשיגיע זמן קורא ק"ש בלא ברכות דלא מצינו דרך זה בב"י ולא מצינו אלא דעת רש"י שיוצא י"ח בק"ש שעל המטה ומה שנוהגים לקרות ק"ש מבע"י הוא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת. והתו' הקשו ע"ז חדא דהא אז קורא בלא ברכותיה ותו דא"כ היה לנו לקרות ג' פרשיות ותו דא"כ אנו עושים כריב"ל דתפלות באמצע תקנו ותו דק"ש שעל המטה לא תקנו אלא מפני המזיקין. וכתבו בשם ר"ת דיוצא אפי' מבע"י דסמכינן על תנאי דס"ל דזמן ק"ש קודם צאת הכוכבים. אע"ג דלענין מנחה ס"ל דהוי עדיין יום שמתפללין אז מנחה וה"ל תרי קולי דסתרי אהדדי לא משגחינן בזה לענין תפלה דהקילו בה כמ"ש ב"י בשם הרשב"א ורבינו יונה כ' שהרוצה לצאת י"ח יקרא ק"ש עם ברכותיה ויתפלל ולא יתכוין לצאת י"ח ק"ש באותה קריא' אלא לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ויוצא ידי קריאת הברכות ואחר צ"ה קורא אות' ויתכוין לצאת י"ח ואם לא ירצה לקרות אלא הב' פרשיות סגי ליה בהכי דכיון דהזכיר יציאת מצרים כשקורא אותה בבה"כ לא מצרכינן ליה להזכיר' פעם אחרת וכדי שלא יקרא אותה בלא ברכה כתב שאומר ברכת אהבת עולם לבדה עכ"ל. ובשם רבינו האי כתב דרך אחר ע"ש אבל הדרך שכת' כאן בש"ע אין לו מקום כי אם רוצה לפסוק כדרך הרר"י היה לו להזכיר כאן שיתכוין בבה"כ שלא לצאת י"ח במה שקורא שם ומתפלל ולפי הנראה דהרב בש"ע חזר בו מכל הדרכים שנזכרים בב"י ובחר לו דרך זה שבבית הכנסת יקרא ויתפלל במתכוין לצאת ולרווחא דמלת' יקרא פעם שני בלא ברכה בצאת הכוכבים וזה תמוה לי מאד דא"כ למה זז מדרכו של רש"י לצאת בק"ש שעל המטה והיה לנו לתקן ולומר שיקרא באמת ג' פרשיו' קודם המטה וא"כ לא יהיה שום קושיא מ"ש התוספות על רש"י רק קושיא דקורין בלא ברכות וקושיא שעושין כריב"ל וזה לא מתורץ גם לדרך הש"ע וא"ל שבדרך שזכרתי יש חשש שמא יאכל וישתה וישן ויעבור ק"ש כדאמרינן שלא יאמר אוכל קימע' כו' זה אינו דא"כ היה להם להתוס' להקשות כן אפירש"י אלא ודאי שבזה אין חשש וכמ"ש בע"ה וע"כ נלע"ד דבאמת כל מאן דחש למיעבד ע"צ הטוב בזה יקרא ק"ש על מטתו ויכוין לצאת י"ח בזה ולא מפני המזיקין ולא יצטרך לקרות רק ב' פרשיות כיון דכבר קרא ויצא י"ח בבה"כ כמ"ש ב"י בשם הרר"י לפי דרכו וזה נכון יותר מדרך הש"ע דבדרך הש"ע קרוב לודאי שבשעת צ"ה אפשר שישכח לקרות בפרט שכבר קרא ויצא רק שצריך לחזור משום רוחא דמילתא כמ"ש משא"כ בשעת שכיבה דיש אז התעוררות לקרות מפני המזיקין ובזה אין אדם עשוי להשכח כנלע"ד נכון לכל מי שרוצה לצאת לרוחא דמלתא: שוב מצאתי בספר מטה משה שרש"ל קרא על מטתו כל ג' פרשיות:
ג סָעִיף ב אסור להתחיל לאכול חצי שעה כו'. זה למד מדברי רבינו יונה שמביא ב"י שכ' וז"ל בין חכמים בין ר"ג מודים דלכתחלה צריך לקרות בצ"ה תדע דהא אמרינן לקמן כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימע' וכו' ונמצא עובר על דברי חכמים ור"ל אפי' כשיבא מהשדה קודם זמנה אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין זמן ק"ש אוכל ואשתה תחלה אלא יש לו לקרות או לשנות כו' עכ"ל וע"כ כ' כאן דאסור לאכול אפילו חצי שעה קודם כמו בתפלת המנחה. ונ"ל דדין זה אינו שייך אלא לזמן שהוא עיקר ק"ש במה שקורא לחיוב לצאת דהיינו שקורא עם ברכותיה אבל מה שקורא לרוחא דמילתא דהיינו מ"ש בסמוך ס"א וכשיגיע זמן קורא ק"ש בלא ברכות בזה אין איסור לאכול דהא אמרו בזה כדי שלא יהא עובר על דברי חכמים וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ובזה ודאי אינו עובר על דברי חכמים דהא כבר קרא ומתפלל עם הצבור וח"ו שיהיה חשש לו' על הצבור שחייבים מיתה במה שהם עושים בכל יום לכתחלה אלא שזה בא לחוש ביותר (אח"כ ראיתי רס"ז) אלא דמ"מ בהגיע צ"ה יוכל לעשות כן לרוחא דמלתא ואז לא יאכל תחלה ולפי הדרך שכתבתי לקרות ב' פרשיות בק"ש שעל המטה ולכוון לצאת לרוחא דמלתא זה יותר נכון אעפ"י שאוכל ושותה תחלה כיון שיש לו זמן מוגבל לקרות קודם לשינה שאז רגיל כל אדם לקרות וע"כ לומ' כן דאל"כ תקשה לך לרש"י דיוצא בק"ש שעל המטה תיפוק ליה דהא אוכל תחלה והיאך עובר על דברי החכמים שאסרו לאכול תחלה אלא כדפריש' והא דק"ש חמיר מתפלה דק"ש דאורייתא: בגמרא אמרינן שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל ואם חוטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה כו' כדי שלא יהא עובר על דברי חכמים וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. לכאורה משמע שאין עובר אלא בעושה שלשתן. אכילה ושתיי' ושינה אבל אין האמת כן דהא עיקר החשש מחמת חוטפתו שינה ונמצא יש איסור בשינה לחוד וא"כ גם אכילה ושתיה כל אחד לבדו אסור דשמא מתוך כך תחטפנו השינה ומ"ה אסור כאן בהתחלת אכיל' לחוד אבל מ"מ פשוט הוא דטעימת פירות מותר כמו במנחה לעיל והא דאית' מעש' בבניו של ר"ג שבאו מבית המשתה כו' וקשה היאך עברו על דברי חכמים ובגמ' משמע שהם היו ת"ח י"ל שהתחילו בהיתר קודם זמן ק"ש האכילה בבית המשתה וכ' המרדכי בפ"ק דשבת שאם התחיל לאכול משחשיכ' קודם תפילת ערבית צריך להפסיק לקרות ק"ש ואם התחיל בהיתר א"צ להפסיק וב"י מביא זה ותימה לי למה כתב כאן דחצי שעה קודם סמוך לזמן ק"ש יש איסור דהא אפי' משחשיכה קרוי זמן היתר במרדכי והרר"י לא זכר אלא קודם זמנה וכן הרשב"א שמביא ב"י כת' סמוך לו קצת מלפניו ולא כתב סתם סמוך כמ"ש בתפלת מנחה סמוך למנחה אלא ודאי דכאן שזמנה ארוך אין איסור בסמוך אלא דסמוך שיעור קטן לפני הזמן וכ"ש שהתו' שמביא בית יוסף כתבו שמשעה שהגיע זמן כו' ע"כ אין להחמיר בחצי שעה כנלע"ד:
ד סָעִיף ד כגון שכור כו'. ב"י בשם הרשב"א כ' וז"ל ואפי' סמוך להנץ החמה ממש הואיל ואיכא אינשי דגני אבל מי שעבר במזיד ונשתהא לא ואפי' בפושע נמי ואפי' תכף לאחר ע"ה אסור וכמעשה דר"ג דאמר לבניו אם לא עלה ע"ה חייבים אתם לקרות הא אם עלה לא ואינהו ודאי משמע דלא היו שוגגין גמורין אלא פושעים לפי שנמשכו אחר עניני משתה עכ"ל והאי פושעים דקאמר לאו פושעים ממש ח"ו דהא ת"ח הוי כדמשמ' בגמ' אלא היפוכא דשוגג גמור קאמר דהוו שוגג קרוב למזיד במה שהמשיכו כל הלילה ולא קראו ופתאום בא ע"ה והא דאיתא בגמ' דההיא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דריב"ל אתו לקמיה דריב"ל אמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק וחשבינן להו לאונס ויקראו קודם הנץ החמה ולא אמרינן דלא הוי שוגגי' כיון שנמשכו אחר עניני המשתה כבניו דר"ג נ"ל דבניו דר"ג לא היו שכורים רק שהו במשתם והנהו רבנן היו שכורים בהתחלת זמן ק"ש דאל"כ לא הוי אנוסים כיון דבאיסור נמשכו אחר המשתה וזה ידוע דכל המרבה בשתיה משתכר אלא ודאי דקודם הזמן נשתכרו בהיתר ע"כ נ"ל באם נשתכר אדם אחר התחלת הזמן קריאת שמע לא מקרי אונס ואין לו שיעור לקרות רק עד שיעלה ע"ה ותו לא:
א סָעִיף א קטנים. ומן הדין סגי בבינונים כמ"ש רמ"א בסי' תקס"ב אלא שאין אנו בקיאין לכן בעי קטנים אבל גדולים לא מהני שנראים גם ביום ובתענית לא הטריחו כולי האי וסגי בבינונים כמ"ש רמ"א סימן תקס"ב:
ב סָעִיף א בלא ברכות. ולא יסמוך על ק"ש שעל מטתו מפני שאין מתכוין לצאת בה תר"י. וט"ז העלה דכל מאן דחש למיעבד על צד הטוב יקרא ק"ש על מטתו ויכוין לצאת י"ח בזה ולא מפני המזיקין ולא יצטרך לקרות רק ב' פרשיות כיון דכבר קרא י"ח בבה"כ וזהו יותר נכון מדרך הש"ע דבדרך הש"ע קרוב לודאי שבשעת צ"ה אפשר שישכח לקרות בפרט שכבר קרא ויצא רק שצריך לחזור משום רווחא דמילתא כמ"ש משא"כ בשעת שכיבה דיש אז התעוררות לקרות מפני המזיקין ובזה אין אדם עשוי להשכח עכ"ל. וכן דעת המ"א. שוב מצאתי במט"מ שרש"ל קרא על מטתו כל ג' פרשיות עיין מ"א ס"ק ג' ובגינת ורדים בספר גן המלך סימן צ"ו ובספר יד אהרן. מי שרגיל לקרות ק"ש ולהתפלל בצבור מעריב בלילה. וטעה והתחיל בברכת ק"ש עם הצבור מבע"י יגמור אותן כדי שלא יברך ברכה לבטלה ובלילה יקרא ק"ש בלא ברכותיה ויתפלל אע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה הכי עדיף טפי כדי שיתפלל בזמנה. מ"א:
ג סָעִיף ב לאכול. אבל טעימה בעלמא שרי מ"א וט"ז וכתב הט"ז לפי הדרך שכתבתי לקרות ב' פרשיות בק"ש של המטה ולכוין לצאת י"ח בה יוכל לאכול ולשתות תחלה כיון שיש לו זמן מוגבל ע"ש וכ"כ המ"א דלרש"י אם קרא בבה"כ מבע"י רשאי לאכול קודם קריאתו שנית בביתו ומ"מ במוצאי שבת שאין קורין מבע"י בבה"כ אסור להתחיל חצי שעה סמוך לצאת הכוכבים ואין לסמוך על קריאת השמש לבה"כ דהא מקצת אין הולכים לבה"כ במ"ש:
ד סָעִיף ב חצי שעה. ט"ז כתב דא"צ חצי שעה אלא בסמוך שיעור קטן לפני הזמן ע"ש:
ה סָעִיף ב מפסיק. דק"ש דאורייתא היא. ואם התחיל בהיתר א"צ להפסיק מרדכי ב"י עט"ז. ובבאר היטב אשר לפני כתב ע"ש מ"א שמחמיר בזה. וכוונתו למ"ש המ"א בס"ק ח' ואפי' התחיל מבע"י צריך להפסיק ע"ש. ולא דק בזה. דהתם קאי על אם אין שהות וכו' וכמ"ש בס"ק שלאחר זה וק"ל:
ו סָעִיף ב לתפלה. ואפי' התחיל בהיתר מפסיק ע"ל סי' רל"ב:
ז סָעִיף ג מיד בצ"ה. ואסור לעשות כל המלאכות הנזכרות בסי' רל"ב. ב"י:
ח סָעִיף ד שכור. ואם נשתכר אחר התחלת זמן קריאת שמע לא מיקרי אונס ואין לו שיעור לקרות רק עד שיעלה ע"ה ותו לא. ט"ז:
א סָעִיף א כ' מ"א מ"ש הע"ת כו' דאדרבא כו' דהתוס' בברכות דף כ"ו ע"ב כתבו אהא דתניא יעקב תיקן תפלת ערבית שנ' ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה וז"ל תימא דאמרינן פרק ג"ה וילך חרנה כי מטי לחרן בעי למיהדר אמר אפשר עברתי במקו' כו' אלמא התם מוכח דהתפלל ערבית ביום מאחר שהתפלל כבר והוי דעתי' למיהדר (לולי ששקעה חמה שלא בעונתה כדדרשי' מקרא דכי בא השמש) וקשה למתני' דפ"ק דקאמר שאינו זמן תפל' עד צ"ה ולפי מה שפירשנו דקי"ל כר"י דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו דאדרבה טוב להתפלל מבע"י קצת עכ"ל. וכ' ע"ת דע"כ צ"ל דגם ברכות קריאת שמע אמר יעקב ביום דהא קי"ל כר' יוחנן דגם בערבית צריך לסמוך גאול' לתפלה אלא דק"ש קרא בלילה וכ' ע"ז בע"ת דע"כ התוס' לא ס"ל הכי דא"כ לא הוי קשיא כו': (ס"ק א) קטנים כו' כמ"ש סי' תקס"ב לענין תענית שמשלימים סגי בג' בינונים. לכן בעי' קטנים אבל בתענית הקילו ואוקמי אדינא:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) וקורא כו' מכוין לצאת בה וע' סי' סמ"ך ס"ד דהכי קי"ל מצות צריכות כונ' ובמצוה דאורייתא ודאי צריך כונ' ע"ש: כיון שהזכיר י"מ בבה"כ ניהו דלענין ק"ש לא יצאו דילפינן מדכתיב ובשכבך בזמן שכיבה ותליא רחמנא בזמן שכיב' וא"כ אפ"ת שהוא ליל' אחר פלג המנח' כר"י מ"מ אכתי לאו זמן שכיבה אבל לענין הזכרת י"מ בלילה סמכי' על מה שאמר בבה"כ אחר פלג המנחה דחשבי' לילה: ויכוין לצאת ר"ל לישב שתי קושית של תר"י הנ"ל: מ"ש תר"י שאין מכוין לצאת לזה כ' מ"א דיתכוין: ובקיץ ר"ל בקיץ דרך ב"א רבים לילך לישן קודם צ"ה א"כ גם בק"ש שעל מטתו לא יצא לכן כ' שיזהר שלא לילך לישן עד צ"ה: ואע"פ שאוכל כו' בזה רצה ליישב קושי' א' של תר"י דהא ק"ש של חובה צ"ל קודם אכיל': כמ"ש רש"י ר"ל דרש"י כ' ריש מסכת ברכות לישב מה שאנו קורין ק"ש קודם צ"ה משום שסומכים על מה שקורא ק"ש על מטתו וק"ש שקוראים בבה"כ אינו אלא לעמוד בתפלה מתוך ד"ת עכת"ד מ"מ תקשי לרש"י כיון דאינו יוצא אלא בק"ש שעל מטתו איך רשאי לאכול קודם וכקושי' תר"י אלא ע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דכה"ג שרי כיון דעכ"פ קרא בבה"כ ויוצא במה שקורא על מטתו אולם לקמן סס"י רס"ז כתב מ"א וז"ל ועכ"פ הנוהגים להתפלל ערבית ע"ש מבע"י מ"מ כשיגיע חצי שעה סמוך לזמן ק"ש אסורים להתחיל לאכול דהם לא נפקי כלל בק"ש דיומא עכ"ל והוא ההיפך ממ"ש פה צ"ל דבסי' רס"ז קאי ע"ד הרב"י שמתיר לאכול קודם שקורא קריא' שמע בשעת צ"ה כיון שכבר קרא עכ"פ מבע"י והביא ראיה מרב ומ"א משיג עליו דאין ראייתו ראיה ולזה כ' דאם נוהגים להתפלל בע"ש ערבית מבע"י אסורים לאכול חצי שעה קודם צאת הכוכבים והיינו לפי מנהג מקום הרב ב"י שבחול היו קוראין בשעת צאת הכוכבים דקי"ל כרבנן וכמו שנראה ממ"ש בסי' רל"ג סס"א וכן דייק ל' מ"א הנוהגים להתפלל ערבית ע"ש מבע"י כו' משמע דבחול מתפללים אחר צ"ה ולכן אסורים לאכול חצי שעה קודם צאת הכוכבים דלא נפקי כלל במה שקראו ביום כיון דס"ל כרבנן וכאן כ' לפי מה שנראה מדברי רמ"א סי' רל"ג דגם בחול קורין מבע"י ומשום דקי"ל כר"י (אף שמ"א שם ס"ק ו' כ' הנוהגים להתפלל מנחה וערבית סמוכים צ"ל דס"ל כרבנן עכ"פ ס"ל כשאר תנאי' דיוצאי' בק"ש קודם צ"ה כמ"ש שם) אלא שמ"א כ' שיש להחמיר לקרות על מטתו או אחר צ"ה וכיון דאינו אלא חומרא לדידן דקי"ל כר"י לכן מותר לאכול קודם הקריאה. ולפ"ז לפי מנהג ותיקין עכשיו שמתפללי' ערבית בחול אחר צ"ה ובע"ש מתפללי' עם הצבור ביום קי"ל כמ"ש מ"א סי' רס"ז דחצי שעה קודם צ"ה אסורים להתחיל לאכול. ובס' תוס' שבת ראיתי שכ' בסי' רס"ז דלקמן בסי' רס"ז מיירי מ"א כשמתפללים קודם פלג המנחה. ולענ"ד דוחק דהא כה"ג לא יצאו כלל כ"א כשנעשה ע"פ טעות ובצבור כדלקמן סי' רס"ג ולעיל סי' רל"ג:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) מקדימי' כו' וכשנחשב שעות זמניות הוי בקיץ לערך ב' שעות. ר"ל זמן פלג המנחה שהוא שעה ורביע דרך משל אם היום ארוך ח"י שעה א"כ שיעור שעה הוא שעה ומחצה ורביע שעה היא רביע ומחצה א"כ שיעור פלג המנחה הוא ב' שעות פחות חצי רביע שעה דהיינו שמינית שעה וכשנוסיף עליהן שיעור ד' מיל מתחלת שקיעה עד צ"ה דהוא שעה וחומש לפי דברי מ"א בסי' רל"ג ס"ק ג' (וזה ודאי הוא שעה משעות ההשוואה ולא שעה זמניות דזה תליא במהלך השוה והלוכה בשוה בגלגלה בין היום ארוך או קצר) א"כ בצירוף הוא יותר מג' שעות קודם צ"ה: אבל ק"ש כו' זהו ענין בפ"ע וקאי ע"ד רמ"א שכ' ומיהו לא יחזור ויתפלל משום דמחזי כיוהרא. אבל מודה להרב"י דק"ש יקרא שנית אחר צ"ה ולא חיישי' ליוהרא לזה נתן טעם כיון דלרוב פסוקים בעינן דוקא צ"ה אף לר"י דאחר פלג מנחה הוי לילה לענין תפלה מ"מ לענין ק"ש דכתיב ובשכבך ובעינן זמן שכיבה צריך להמתין עד צ"ה לרוב הפוסקים: וק"ו ערבית. דהא בשחרית לכ"ע צריך לסמוך גאולה לתפלה ובערבית פלוגתא דריב"ל ור"י דריב"ל ס"ל תפלות באמצע תקנום ר"ל כל ג' תפלות היום יהיה באמצע שני הק"ש של שחרית וערבית וא"כ מתפלל ערבית קודם ק"ש וברכותיה ואין מסמיך גאולה לתפלה. אלא אנו קי"ל כר"י דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) להתחיל כו' אוכל קימעא כו' דמשמע טעימה: ועססי' תרצ"ב דת"ה יליף מזה גם לענין מגיל': דהא בתוס' סוכה דחו כו' אהא דתנן שם מי שהי' בא בדרך ואין בידו לולב ליטול כשיבא לביתו נוטלו על שלחנו ופריך מדקתני נוטלו על שולחנו אלמא דצריך להפסיק והא בתפלת המנחה תנן אם התחילו אין מפסיקים. וכ"ת שאני לולב דהוא דאורייתא ז"א דע"כ בי"ט שני מיירי מדקתני מי שהיה בא בדרך וי"ט שני גם בלולב דרבנן ומשני ר"ס הא דאיכא שהות הא דליכא שהות והקשו התוס' דהמ"ל כמו דאמרי' בשבת דבערבית אפילו התיר חגורו או נטל ידיו אעפ"כ צריך להפסיק אע"ג דבמנחה כה"ג א"צ להפסיק מ"מ בערבית כיון דכולי ליליא זמנא חיישי' דלמא אתי למפשע כמ"ש מ"א בס"ק ז' וא"כ ה"ה לולב כיון דכולי יומא זמני' צריך להפסיק: (וצ"ל דהתוס' ס"ל כר"י הובא בב"י דלדידן דערבית קבלנו לחובה ל"מ אם נטל ידיו אלא אפי' התחיל לאכול מפסיק לערבית) וכתבו התוס' וא"ל משום דהתם לילה זמן שינה וחיישי' טפי דא"כ ה"ט הול"ל התם (ר"ל דהש"ס לא נקט בערבית הטעם אלא משום דכל הלילה זמנו משום דבזה לחוד תליא דאי ס"ד דבעי לצרף גם טעם דלילה זמן שינה ה"ל להש"ס להזכירו ולומר שאני ערבי' דכל הלילה זמנה וגם הוא זמן שינה אע"כ דבזה לחוד דכולה לילה זמנה סגי) ותי' התוס' וז"ל וי"ל דתפל' צריכה שהות ומתעצל בה טפי מנטילת לולב דמכי אגבהה נפיק עכ"ל. הרי דדחו טעם זה וא"ל דלמא הטעם משום דכל הלילה זמנה מה"ט אפי' טעימה אסורה דחיישי' דלמא אתי למפשע י"ל דס"ל למ"א כמ"ש התו' דטעם זה אינו מספיק כיון דלולב א"צ שהיה והזמן קצר ה"ה בתפלה דצריכה שהיה מ"מ כיון דהטעימ' א"צ שהיה ג"כ לא יספיק טעם כיון דכל הלילה זמנו אע"כ משום דהוי דאוריי' מחמירים:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) מפסיק כיון דק"ש דאורייתא. והנה בש"ע כ' ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנו והוא דעת הר"ן אבל בסוף דברי הר"ן כתב וז"ל דכל בדאורייתא אע"ג דאיכא שהות מפסיק ומיהו ה"מ בדאתחיל בתר דמטי זמן חיובא או סמוך לה אבל אתחיל מקמי הכי אפי' בדאוריי' כיון דאיכא שהות לא מפסיק עכ"ל. והנה הט"ז חלק ע"ד הש"ע וכ' דבתפלת ערבית א"צ לפרוש חצי שעה קודם זמנו וסגי במעט קודם זמנו:
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) צריך כו' כיון די"א כו' דקשה ע"כ לא אכל פרוסת המוציא דא"כ כבר התחיל לאכול וא"צ להפסיק וכיון שלא אכל עדיין המוציא ממ"נ בין אי כבר בירך המוציא או לא בירך הא קי"ל דאסור להפסיק בין נטילה להמוציא איך יפסיק להתפלל לזה תי' דלעולם איירי שעדיין לא בירך המוציא. וניהו דקי"ל דטוב שלא יפסיק בין נטילה להמוציא מ"מ כיון די"א בסי' קס"ו דמותר להפסיק הותר לו לצורך תפלה להפסיק: וגדולה מזו כתב בסי' רע"א שכתב שם שאם שכח לקדש בליל שבת עד שכבר בירך המוציא אבל עדיין לא טעם פרוסת המוציא מותר להפסיק להמתין עד שיביאו לו לחם משנה לקדש עליו וניהו דהקידוש לא הוי הפסק משום דכן הדין בכל פעם כשמקדש על הפת לברך תחלה המוציא על לחם משנה ואח"כ אומר עליו הקידוש מ"מ במה שצריך להמתין אז ובמה שמפסיק בדיבור שמצוה שיביאו לו לחם משנה הוי הפסק מ"מ כיון דצורך סעודה היא הקידוש הותר לו ומ"מ יש לפקפק בזה ואינו דומה להכא:
ז סָעִיף ב (ס"ק ח') ואם בין כו' וצריך להזהר בימות הקיץ כו' שיודע שתמשך עד הלילה. רק יקרא ק"ש ויתפלל קודם כו' וכן העתיק דבריו בס' א"ר ס"ק ז'. וכתב ע"ז וז"ל ולכאורה נראה דקודם חצי שעה מצ"ה מותר בכל. וגם קשה ממ"ש מ"א סי' רע"א ס"ק ה' כו' וצ"ע עכ"ל ולענ"ד ע"כ יש ט"ס דמוכח דלפ"ז איך תלה הדבר בימות הקיץ אדרבא בחורף שהימים קצרים יש לחוש יותר. ובלא"ה מנ"ל למ"א לחדש דין גדול כזה מבלי הכרח והסברא הוא להיפוך אע"כ כצ"ל שיודע שתמשך עד סוף הלילה ור"ל בקיץ שהלילות קצרים ובמעט שימשך בסעודה יעלה ע"ה ויעבור זמן ק"ש וערבית דזה מקרי ליכא שהות דצריך להפסיק כמ"ש לעיל סי' רל"ב ס"ק י"א וס"ק ט"ז לכן טוב לקרות ולהתפלל קודם שיתחיל לאכול:
ח סָעִיף ג (ס"ק ט) מיד כו' בסי' רל"ב כו' ועמ"ש שם. ר"ל דגם הלימוד אסור משהגיע זמנה:
ט סָעִיף ג (ס"ק י) חצי כו' פי' דאם איחר אפי' במזיד כו' מצויין בטעות וקאי על מ"ש בש"ע ואם עבר ואיחר. וקרא עד שלא עלה ע"ה כו' עז"א דמיירי אפי' איחר במזיד לכן לא יצא אא"כ קראו קודם ע"ה אבל אי נאנס ועי"ז איחר. שעלה ע"ה אפי' קראו אחר קודם הנץ החמה יצא כמ"ש בסעיף ד':
א סָעִיף א ס"א זמן כו'. מתני' וברייתא שם וחכ"א כו' ור"י באידך ברייתא ואע"ג דבמתני' מסיים דר"א היינו אסיפא עד סוף כו' וכמ"ש ואב"א רישא כו' ואף לתי' ראשון גם ר"א הוא אבל כחכמים פשיטא דאל"כ ה"ל לרבנן לפלוגי גם ארישא וע' רש"י שם במתני' ד"ה עד סוף כו' וכ"כ כל הפוסקים לבד ר"ת וכבר חלקו עליו כל הפוסקים וכ"פ כל הגאונים: שלשה כו'. עבה"ג וכן אמרו בירושלמי בריש ברכות שם לענין ק"ש: קטנים. עט"ז ומ"א: ואם הוא כו'. דספק דאורייתא הוא ובירוש' שם ספק קרא ספק לא קרא מהו נשמעינן מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא י"ח וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמרת צריך לקרות הד"א ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות וז"ש ואם כו': ואם הציבור כו'. היינו למי שנוהג כר"י וכמ"ש בסי' רל"ג ס"א וערא"ש בריש ברכות ושאלו מרב האי כו' והשיב כו' מפלג המנחה ולמעלה כר"י כו' ותר"י כ' לקרות גם ק"ש בראשונה כקורא בתורה וכמ"ש רש"י שם כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וגם הברכות יכול לקרות כיון ששקעה חמה הוי לילה קצת לענין זה וכמו שנחשב ערבית לענין תפלה לר"י אף שלענין ק"ש אינו לילה דאינו זמן שכיבה וי"ל גולל אור כיון ששקעה חמה ואהבה רבה י"ל ג"כ שעיקרן אינן על ק"ש וע' מ"ש בסי' ס' ס"ב: ומיהו כו'. כנ"ל סי' רל"ג דקי"ל דעבד כו' ובדיעבד כו' ובשעת הדחק כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אסור כו'. עתוס' ד' ב' ד"ה וקורא כו' אבל תר"י כ' דאפי' קודם זמנה אסו' ממש"ש כדי כו' אם רגיל כו' ר"ל שלא יאמר כיון שלא הגיע הזמן אלך כו' אלא נכנס כו' וכ' ב"י דהיינו חצי שעה וכמ"ש במנחה ובע"פ: אחר שהגיע כו'. דבהתחיל בהיתר א"צ להפסיק אף לק"ש כמ"ש בע"פ דאין מפסיקין לשבתות וע' תוס' שם ד"ה אין מפסיקין כו' ואע"ג דר"י פליג שם וקי"ל שם דפורס מפה ומקדש משום דקידוש מקמי סעודה איתקן. ר"ן: וקורא כו'. רשב"א ור"ן בשם ר"י דברכות דרבנן וכמו בתפלה כמ"ש במתני' דשבת וגמ' דסוכה וכמש"ו אבל כו': אבל אם כו'. הרי"ף בשבת שם שאמרו שם ולמ"ד חובה מטרחינן כו' וכת' הרי"ף והאידנא קבעום חובה ואע"ג דשרא המיינא מטרחינן ליה וה"ה לנט"י וכ' הרשב"א אבל התחיל לאכול לא ממש"ש והא תפלת המנחה כו' ואר"ח כו' ולכאורה הוא מיותר דממתני' גופא יכול להקשות אלא דמשהתחיל לאכול אף למ"ד חובה א"צ להפסיק וה"א דמתני' משיתחיל לאכול. רשב"א בחידושיו פ"ק דשבת: ואם אין כו'. כמ"ש בסי' רל"ב ס"ב:
ג סָעִיף ג ס"ג לכתחלה כו'. ממ"ש ד' ב' כדי שלא כו' אלמא דאפי' קודם זמנה חששו והצריכוהו לקרות ולשנות כ"ש בהגיע זמנה שלא יאחר לכ"ע ופלוגתייהו במתני' לענין דיעבד דוקא. תר"י: וזמנה כו' ואם עבר כו' רמב"ם וכמ"ש בירושלמי שם ור"ג פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה והא ר"מ פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה והא ר"ע פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה רשב"י פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה והביאו שם עובדא דשבת ק"מ א' ודנזיר נ"ב א' וע' תוס' שם ד"ה מעשה כו' ודפסחים בתוס' ד"ה אני נ"א ב' וע' גמ' דברכות ל"ז א' ותי' בירושלמי שם תמן היו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים א"ל עבדן עובדא כוותיה וז"ש אם עבר כו' אבל באונס אף לאחר ע"ה יכול לקרות כמ"ש בס"ד ובסי' נ"ח ודלא כרא"ש שם ס"ט שכ' וא"צ להחמיר כו' דהא חכמים כו' אבל הרמב"ם ס"ל דלחכמים אפי' דיעבד לא יצא ולא יקרא כלל אחר חצות כמ"ש דבשב ואל תעשה יכולין לעקור ד"ת וכ"כ תר"י שם וכ"מ בירושלמי הנ"ל דפריך ועביד עובדא כותיה ושם בדיעבד הוא אלא דבגמ' דידן לא מ' כן דאמרינן ט' א' ועד השתא כו' ה"ק כו' ומתורץ קושיות ירושל' ג"כ אבל י"ל דת"ק אליבא דחכמים לא ס"ל כן והלכה כר"ג בדיעבד ובפרט שהרמב"ם תמיד נוטה אחר הירושל':
ד סָעִיף ד ס"ד אא"כ כו'. שם כי אתא כו': ואנוס כו'. תוס' שם ד"ה ובלבד כו' אבל כו'. כ"מ שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.