א אִם הָיָה נָשׂוּי, לֹא יְהֵא רָגִיל בְּיוֹתֵר עִם אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. הַטַּיָּלִים, שֶׁפַּרְנָסָתָן מְצוּיָה לָהֶם וְאֵין פּוֹרְעִין מַס, עוֹנָתָן בְּכָל יוֹם; הַפּוֹעֲלִים שֶׁעוֹשִׂים מְלָאכָה בְּעִיר אַחֶרֶת וְלָנִין בְּכָל לַיְלָה בְּבָתֵּיהֶם, פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ; וְאִם עוֹשִׂים מְלָאכָה בְּעִירָם, פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ; הָחַמָּרִים, אַחַת בְּשָׁבוּעַ; הַגַּמָּלִים, אַחַת לְל' יוֹם; הַסַפָּנִים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וְעוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִלֵּיל שַׁבָּת לְלֵיל שַׁבָּת; וְכָל אָדָם צָרִיךְ לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל טְבִילָתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, וְכֵן אִם אִשְׁתּוֹ מֵינִיקָה וְהוּא מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא מְשַׁדַּלְתּוֹ וּמְרַצָּה אוֹתוֹ וּמְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ, חַיָּב לְפָקְדָהּ. וְאַף כְּשֶׁהוּא מָצוּי אֶצְלָהּ לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ שֶׁהוּא חַיָּב בְּעוֹנָתָהּ וּלְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמְקַיְּמִים מִצְווֹת בְּיִשְׂרָאֵל; וְכֵן אִם מְכַוֵּן לְתִקּוּן הַוָּלָד, שֶׁבְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים אַחֲרוֹנִים יָפֶה לוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יֵצֵא מְלֻבָּן וּמְזֹרָז, שַׁפִּיר דָּמִי; וְאִם הוּא מְכַוֵּן לִגְדֹּר עַצְמוֹ בָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה לַעֲבֵרָה, כִּי רוֹאֶה יִצְרוֹ גּוֹבֵר וּמִתְאַוֶּה אֶל הַדָּבָר הַהוּא. הַגָּה: גַּם בָּזֶה יֵשׁ קִבּוּל שָׂכָר, אַךְ (טוּר) יוֹתֵר טוֹב הָיָה לוֹ לִדְחוֹת אֶת יִצְרוֹ וְלִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ, כִּי אֵבֶר קָטָן יֵשׁ בָּאָדָם: מַרְעִיבוֹ, שָׂבֵעַ; מַשְׂבִּיעוֹ, רָעֵב; אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁמְּעוֹרֵר תַּאֲוָתוֹ כְּדֵי לְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתוֹ, זוֹ הִיא עֲצַת יֵצֶר הָרַע, וּמִן הַהֶתֵּר יְסִיתֶנּוּ אֶל הָאִסוּר, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: הַמַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לָדַעַת יְהֵא בְּנִדּוּי.
ב לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו בְּכוֹס אַחֵר, וַאֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶן נָשָׁיו.
ג וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי (יְחֶזְקֵאל כ, לח) אֵלּוּ בְּנֵי תִּשְׁעָה מִדּוֹת: בְּנֵי אֲנוּסָה; בְּנֵי שְׂנוּאָה; בְּנֵי נִדּוּי; בְּנֵי תְּמוּרָה; בְּנֵי מוֹרֶדֶת; בְּנֵי שִׁכְרוּת; בְּנֵי גְּרוּשַׁת הַלֵּב; בְּנֵי עִרְבּוּבְיָא; בְּנֵי חֲצוּפָה.
ד אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁכָּל הַמִּסְתַּכֵּל שָׁם אֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, וְעוֹבֵר עַל: וְהַצְנֵעַ לֶכֶת (מִיכָה ו, ח), וּמַעֲבִיר הַבּוּשָׁה מֵעַל פָּנָיו, שֶׁכָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ אֵינוֹ חוֹטֵא, דִּכְתִּיב: וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שְׁמוֹת כ, כ) זוֹ הַבּוּשָׁה, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ (שְׁמוֹת כ, כ) וְעוֹד דְּקָא מְגָרֶה יֵצֶר הֵרַע בְּנַפְשֵׁיהּ, וְכָל שֶׁכֵּן הַנּוֹשֵׁק שָׁם, שֶׁעוֹבֵר עַל כָּל אֵלֶּה וְעוֹד, שֶׁעוֹבֵר עַל: בַּל תְּשַׁקְצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם
ה הוּא לְמַטָּה וְהִיא לְמַעְלָה, זוֹ דֶּרֶךְ עַזּוּת; שִׁמְּשׁוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, זוֹ דֶּרֶךְ עִקֵּשׁ.
ו אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְנֵי כָּל אָדָם אִם הוּא נֵעוֹר, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי הֶפְסֵק מְחִצָּה עֲשָׂרָה, וּבִפְנֵי תִּינוֹק שֶׁאֵין יוֹדֵעַ לְדַבֵּר, מֻתָּר; בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ חֻמָּשִׁים הָעֲשׂוּיִם בִּגְלִילָה, אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּפָנָיו מְחִצָּה. וּלְעִנְיַן לַעֲשׂוֹתָהּ בְּשַׁבָּת ע"ל רֵישׁ סי' שט"ו, וְאִם יֵשׁ לוֹ בַּיִת אַחֵר, אָסוּר עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ; וְאִם יֵשׁ בּוֹ תְּפִלִּין אוֹ סְפָרִים, אֲפִלּוּ שֶׁל גְּמָרָא, אָסוּר עַד שֶׁיִּתְּנֵם בִּכְלִי בְּתוֹךְ כְּלִי; וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַשֵּׁנִי מְיֻחָד לָהֶם וְעַיֵּן לְעֵיל סי' מ' סָעִיף ב', אֲבָל אִם הוּא מְיֻחָד לָהֶם, אֲפִלּוּ מֵאָה כְּחַד חֲשִׁיבֵי, וְאִם פֵּרַשׂ טַלִּית עַל גַּבֵּי אַרְגָּז, חָשׁוּב כִּכְלִי בְּתוֹךְ כְּלִי.
ז לֹא יְשַׁמֵּשׁ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹפָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע קוֹל בְּנֵי אָדָם וְיָבֹא לַחֲשֹׁב בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה.
ח וִישַׁמֵּשׁ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב עַל ר" א שֶׁהָיָה מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶה טֶפַח, וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, פי' בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּאִלּוּ כְּפָאוֹ שֵׁד; וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶה טֶפַח, שֶׁלֹּא הָיָה מְמָרֵק הָאֵבֶר בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ כְּדֵי לְמַעֵט הֲנָאָתוֹ; וְדוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, שֶׁעוֹשֶׂה הַדָּבָר בְּאֹנֶס. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים: מְגַלֶּה טֶפַח, שֶׁבָּאִשָּׁה, כְּלוֹמַר עַכְשָׁו מְגַלֶּה אוֹתָהּ לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁ, וְעַכְשָׁו מְכַסֶה אוֹתָהּ, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה מַאֲרִיךְ בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְדוֹמֶה לוֹ כְּמוֹ שֶׁבִּעֲתוֹ הַשֵּׁד וְנִבְעַת וְהִנִּיחַ הַמַּעֲשֶׂה, כָּל כָּךְ הָיָה מְקַצֵּר בַּתַּשְׁמִישׁ. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים: מְגַלֶּה טֶפַח, עַל הַסִנָּר, שֶׁהָיְתָה חוֹגֶרֶת בּוֹ, שֶׁאַף בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ הָיָה מַצְרִיכָהּ לְחוֹגְרוֹ וּמְגַלֶּה רַק טֶפַח מִמֶּנָּה, וּמְכַסֶה מִיָּד כְּדֵי לְמַעֵט הֲנָאָתוֹ; וְכֻלְּהוּ פֵּרוּשֵׁי אִיתְנְהוּ, וְצָרִיךְ בַּעַל נֶפֶשׁ לִזָּהֵר בָּהֶם.
ט לֹא יְסַפֵּר עִמָּהּ בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם מֵעִנְיְנֵי הַתַּשְׁמִישׁ, לֹא בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, שֶׁלֹּא יִתֵּן דַּעְתּוֹ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת; וְאִם סִפֵּר עִמָּהּ וְשִׁמֵּשׁ, אָמְרוּ עָלָיו: וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ (עָמוֹס ד, יג), אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִין לוֹ בִּשְׁעַת הַדִּין.
י אִם הָיָה לוֹ כַּעַס עִמָּהּ, אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנָּה; וְיָכוֹל לְסַפֵּר עִמָּהּ קֹדֶם תַּשְׁמִישׁ, כְּדֵי לְרַצּוֹתָהּ.
יא אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר אַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ. הַגָּה: אֲבָל אִם עוֹשֶׂה מְחִצָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה לִפְנֵי הַנֵּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג מהל' י"ט), אַף עַל פִּי שֶׁהָאוֹר נִרְאֶה דֶּרֶךְ הַמְּחִצָּה, כְּגוֹן שֶׁהִפְסִיק בְּסָדִין, שָׁרֵי. כֵּן נִרְאֶה לִי מִדִּבְרֵי רַשִׁ"י בְּפֶרֶק ב' דְּמַסֶּכֶת בֵּיצָה (דַּף כ"ב) גַּם אַמְרִינָן הַתָּם דְּשָׁרֵי כְּשֶׁכּוֹפֶה כְּלִי עַל הַנֵּר; וְאִם מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה זוֹ בְּשַׁבָּת, ע"ל רֵישׁ סי' שט"ו, וְכֵן אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בַּיּוֹם, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בַּיִת אָפֵל. הַגָּה: וְתַלְמִיד חָכָם מַאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ וְשָׁרֵי (טוּר).
יב אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, אֶלָּא לַחֲשׂוּכֵי בָּנִים, (פי' מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים). הַגָּה: וְע"ל סי' תקע"ד ס"ד; וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר צָרוֹת, שֶׁהֵם כִּרְעָבוֹן (יְרוּשַׁלְמִי דְּתַעֲנִית).
יג אַכְסְנַאי אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ; וְאִם יִחֲדוּ לוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ בַּיִת, מֻתָּר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִישַׁן בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
יד שִׁכְבַת הַזֶּרַע הוּא כֹּחַ הַגּוּף וּמְאוֹר הָעֵינַיִם, וְכָל זְמַן שֶׁתֵּצֵא בְּיוֹתֵר, הַגּוּף כָּלֵה וְחַיָּיו אוֹבְדִים; וְכָל הַשָּׁטוּף בִּבְעִילָה, זִקְנָה קוֹפֶצֶת עָלָיו, וְכֹחוֹ תָּשֵׁשׁ, וְעֵינָיו כֵּהוֹת, וְרֵיחַ רַע נוֹדֵף מִפִּיו, וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו וְרִיסֵי עֵינָיו נוֹשְׁרִים, וּשְׂעַר זְקָנוֹ וְשִׁחְיוֹ וּשְׂעַר רַגְלָיו רַבֵּה, וְשִׁנָּיו נוֹשְׁרוֹת, וְהַרְבֵּה כְּאֵבִים חוּץ מֵאֵלּוּ בָּאִים עָלָיו, אָמְרוּ חַכְמֵי הָרוֹפְאִים: אֶחָד מֵאֶלֶף מֵת מִשְּׁאָר חֳלָאִים, וְהָאֶלֶף מֵרֹב תַּשְׁמִישׁ; לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר.
טו לֹא יִבְעֹל וְהוּא שָׂבֵעַ אוֹ רָעֵב, אֶלָּא כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו; וְלֹא יִבְעֹל מְעֻמָּד, וְלֹא מְיֻשָּׁב, וְלֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, וְלֹא בְּיוֹם שֶׁנִּכְנָס לַמֶּרְחָץ, וְלֹא בְּיוֹם הַקָּזָה, וְלֹא בְּיוֹם יְצִיאָה לַדֶּרֶךְ אוֹ בִּיאָה מִן הַדֶּרֶךְ, וְלֹא לִפְנֵיהֶם, וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם. (וְהָא דִּבְרֵישׁ הַסִימָן שֶׁחַיָּב לְפָקְדָהּ, אַיְרֵי כְּשֶׁהוּא רוֹכֵב אוֹ יוֹשֵׁב בְּקָרוֹן, וְכָאן אַיְרֵי בִּמְהַלֵּךְ) (מַהַרְשַׁ"ל).
טז הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַל מִטָּה שֶׁתִּינוֹק יָשֵׁן עָלֶיהָ, אוֹתוֹ תִּינוֹק נִכְפֶּה; וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלֹא הָוֵי בַּר שַׁתָּא, אֲבָל הָוֵי בַּר שַׁתָּא לֵית לָן בָּהּ; וְלֹא אֲמָרָן, אֶלָּא דְּגַנֵּי לַהֲדֵי כַּרְעֵיהּ (פי' שֶׁיָּשֵׁן לְרַגְלָיו), אֲבָל גַּנֵּי לַהֲדֵי רֵישֵׁיהּ לֵית לָן בָּהּ; וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלֹא מַנַּח יָדֵיהּ עָלֵיהּ, אֲבָל מַנָּח יָדֵיהּ עָלֵיהּ, לֵית לָן בָּהּ.
יז מִטָּה שֶׁיָּשֵׁן בָּהּ עִם אִשְׁתּוֹ, צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא רֹאשָׁהּ וּמַרְגְּלוֹתֶיהָ זֶה לְצָפוֹן וְזֶה לְדָרוֹם.
א סָעִיף א (א) לא יהא רגיל ביותר - עיין רמב"ן בחומש פרשת קדושים בראשו:
ב סָעִיף א (ב) אלא בעונה וכו' - וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה. ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פו"ר:
ג סָעִיף א (ג) האמורה בתורה - וכ"ז במי שגופו בריא אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים [אה"ע סימן ע"ו ס"ג]:
ד סָעִיף א (ד) הטיילים - בני אדם הבריאים והמעונגים [רמב"ם] ואפילו הם בני תורה כ"ז שאיננו ת"ח [א"ר וכ"כ בית שמואל באה"ע סימן ע"ו דבת"ח שהתורה מתשת כחו בכל גווני הוא מע"ש לע"ש וכ"מ בתשובת מ"צ סימן נ"א] ועיין לקמיה בסק"ו:
ה סָעִיף א (ה) הגמלים - שהם המביאים חבילות על הגמלים ממקום רחוק:
ו סָעִיף א (ו) ת"ח - שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה שתורתן אומנותן ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת"ח כי כתיב ועונתה לא יגרע [מ"א בשם הקנה] ור"ל להפקיע העונה שלא ברשותה אבל ברשותה תבוא עליו ברכה [פמ"ג] וע"ש שמסתפק בזמנינו אם נקרא ת"ח לזה ומ"מ מצדד דכיון דלפי הדור הוא ת"ח והוא נשאה ע"ד כן לית חיוב עונה כ"א בליל שבת ועיין בבה"ל:
ז סָעִיף א (ז) מליל שבת וכו' - יש שכתבו שה"ה בר"ח ויו"ט. ולכאורה לפי טעם המ"א הנ"ל בסק"ו שצריך לעסוק בתורה בלילה אין שייך לחייב אותו בר"ח ועיין בבה"ל. אין לשמש בליל א' של פסח וליל שבועות ושני ימים של ר"ה וליל שמיני עצרת אם לא בליל טבילה. וכ"ז אינו אלא לאדם שהוא מלא ביראה ולא יחטא ח"ו אבל אלו שיצרם מתגבר עליהם והם חושבים שהוא כעין איסור תורה ועי"ז באים ח"ו לידי כמה מכשולים מצוה לשמש אפילו בר"ה ויטבול למחר דמצד הדין אין איסור אלא ביוה"כ ובט"ב ובימי אבלות שלו או שלה [חכמ"א]:
ח סָעִיף א (ח) בליל טבילתה - ר"ל אפילו שלא בשעת עונתה:
ט סָעִיף א (ט) לדרך - עיין לקמן בסט"ו:
י סָעִיף א (י) מניקה - ר"ל אף שהיא מניקה או מעוברת מ"מ חייב לפקדה [ב"י]:
יא סָעִיף א (יא) לפקדה - היינו אפילו שלא בשעת עונתה וה"ה ביוצא לדרך אך שם מהני מחילה דידה [פמ"ג]:
יב סָעִיף א (יב) כאדם שפורע חובו וכו' - וזה יכוין אפילו בעת עיבור ויניקה:
יג סָעִיף ב (יג) ויתן עיניו - פי' שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת:
יד סָעִיף ג (יד) אנוסה - אפילו אינה אנוסה רק שאינה מרוצה מפני כעס שיש לה עליו לכן יפייס ואח"כ יבעול:
טו סָעִיף ג (טו) שנואה - בשעת תשמיש אבל אם היא אז רצויה אע"פ שהיא שנואה שרי [טור]:
טז סָעִיף ג (טז) תמורה - אפילו שתיהן נשיו וכגון שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת:
יז סָעִיף ג (יז) מורדת - דאמרה לא בעינא לך לבעל ואעפ"כ הוא משמש עמה אע"פ שהיא מרוצה לו בשעת תשמיש:
יח סָעִיף ג (יח) שכרות - הוא או היא שכורה. ומסתברא דדוקא נתבלבל דעתו מחמת שכרות ולא בששתה רביעית [פמ"ג]:
יט סָעִיף ג (יט) גרושת הלב - שבדעתו לגרשה אע"פ שהוא אוהבה כגון מאותן שכופין להוציא:
כ סָעִיף ג (כ) ערבוביא - כגון שנותן אז דעתו על אחרת כמ"ש ס"ב:
כא סָעִיף ג (כא) חצופה - שתובעתו בפה אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה אדרבה אז חייב בעונה כדלעיל בס"א והו"ל בנים מהוגנים. וכל אלו הדברים הנזכרים כאן צריך ליזהר אפילו כשהיא מעוברת או זקנה שאינה ראויה לילד [פמ"ג]. כתבו האחרונים דיש ליזהר מלבוא על אשתו כשהיא ישנה:
כב סָעִיף ו (כב) ואפילו ע"י הפסק וכו' - הטעם דמרגיש הוא בעת שהלה משמש מטתו ואין כאן צניעות. ואם הוא בענין שאין מרגישים כלל מותר ע"י הפסק מחיצה [אחרונים]:
כג סָעִיף ו (כג) העשויים בגלילה - ר"ל שהן כתובין בקלף כמו ספר תורה אלא שיש בהן רק חומש התורה וה"ה שאר כתבי קודש כשהן עשויין בגלילה:
כד סָעִיף ו (כד) עד שיהיה וכו' - ר"ל אפילו היא מונחת בארגז וע"ג הארגז יש עוד כיסוי דלגבי תפלין ושאר ספרים מהני וכדלקמיה בס"ת אסור עד שיהיה מחיצה מפסקת וכשיש מחיצה אפילו אינה מונחת בארגז כלל ג"כ שרי:
כה סָעִיף ו (כה) מחיצה - ומה שפרוש וילון סביב המטה אינה בכלל מחיצה [ואפילו הוילון הוא גבוה הרבה שאין הספר נראה עי"ז והס"ת מונחת בארגז ובכמה כיסויין על הארגז ג"כ אסור] שהוילון נע ונד ע"י רוח. כתב המ"א אם יש נקבים וחלונות במחיצה כעין סריגה אסור עד שיהיו הספרים מכוסים מן העין שאין נראין ובספר נהר שלום מפקפק על דבריו וכן בספר תוספת ירושלים ובמקום הדחק יש לסמוך ע"ז אכן לכתחלה טוב לכסות שלא יהיו הספרים נראין ובפרט ס"ת בודאי יש להחמיר:
כו סָעִיף ו (כו) בית אחר - פי' חדר אחר:
כז סָעִיף ו (כז) תפילין - וה"ה מזוזה ועיין לעיל בסימן מ' במ"ב שם ביארנו כל פרטי הדינים:
כח סָעִיף ו (כח) או ספרים - ר"ל כ"ד ספרי קודש ומיירי שאינם עשויין בגלילה דאי עשויין בגלילה דינם כס"ת וכנ"ל:
כט סָעִיף ו (כט) אפילו של גמרא - ר"ל אע"ג דגמ' לא ניתן לכתוב בדורות הראשונים משום דדברים שבע"פ אסור לאומרם בכתב אפ"ה כיון דלבסוף התירו האמוראים לכתוב משום עת לעשות לה' הו"ל כשאר ספרי קודש וממילא היום ה"ה כל הספרים הן בכתיבה או בדפוס יש בהן קדושה [פמ"ג]:
ל סָעִיף ו (ל) עד שיתנם וכו' - ר"ל אע"ג דלא בעינן בהו הפסק מחיצה כמו בס"ת מ"מ כלי בתוך כלי בעינן. וכתבו האחרונים דוילון התלוי לפני המטה אף דאין שם מחיצה עליה כיון דאינה קשורה לצד מטה והיא נע ונד ע"י רוח ואין זה נחשב הפסק לענין ס"ת וכנ"ל בסקכ"ה מ"מ שם כיסוי יש עליה אם אין הספרים נראין עי"ז וע"כ אם יכסה על הספרים אפילו רק בכיסוי אחד מותר דתו הוי שני כיסויין וככלי בתוך כלי דמיא:
לא סָעִיף ו (לא) בכלי תוך כלי - וה"ה שני כיסויין. ומה שנוהגין איזה אנשים שתולין נגד הספרים וילון לכסותם וסוברים שבזה לבד די לאו שפיר עבדי דזה הוי רק כיסוי אחד ובעינן עוד כיסוי אחר שיכסה אותן לבד זה:
לב סָעִיף ו (לב) טלית ע"ג ארגז - ר"ל אע"ג דהטלית אינו פרוש רק מלמעלה ולא מלמטה אפ"ה נחשב כאלו היה מונח בכלי תוך כלי:
לג סָעִיף ו (לג) חשוב וכו' - ואם הארגז גדול שמחזיק ארבעים סאה והוא אמה על אמה ברום שלש אמות חולקת רשות לעצמה וא"צ לפרוס עוד כסוי על הארגז ויש מחמירין בזה אכן אם מחובר לכותל במסמרין לכו"ע יש להקל:
לד סָעִיף ז (לד) בתחלת הלילה וכו' - ואם רואה שיצרו מתגבר עליו ובא לידי הרהורים ויכול לבוא לידי טומאה עי"ז לא יחמיר בזה [אחרונים]:
לה סָעִיף ח (לה) מקצר וכו' - עיין במ"א מש"כ בזה:
לו סָעִיף ח (לו) וצריך וכו' - כתבו התוספות [נדה י"ז] בשם המדרש דהקב"ה שונא המשמש ערום. ודוקא ערום ממש ומשום דיש לו לאדם להיות צנוע אבל אם מכסה עצמו מלמעלה ליכא שום חשש בדבר:
לז סָעִיף ט (לז) שאינם וכו' - ואם היה לו כעס עמה מותר לספר עמה מתחלה כל דברי ריצוי כדי לפייסה וכדלקמיה [פמ"ג]:
לח סָעִיף ט (לח) מעניני וכו' - ולפעמים אפילו מעניני תשמיש ג"כ יש ליזהר שלא לספר מתחלה כגון שהוא איש מחומם ויכול לבוא עי"ז לידי חטא [אחרונים]:
לט סָעִיף יא (לט) לאור הנר - ואפילו אין שם אלא קצת אור כגון שדולק הנר בתוך השפופרת שהנר מונח בתוכו או שמאיר קצת דרך לאנטערנ"ע [אחר שאין שם מחיצה המפסקת] וה"ה לאור הלבנה ג"כ אסור ודוקא אם אור הלבנה מאיר עליהם להדיא אבל אם אינה מאירה עליהם אע"פ שמאירה לבית מותר [ומ"מ נכון שיאפיל בטליתו] ואם הם תחת אויר השמים אפילו אין אור הלבנה עליהם ממש אלא הם בצלה אפ"ה אסור. והיינו אפילו יש שם מחיצות סביבם דבמקום מגולה שאין שם מחיצות בלא"ה אסור לשמש כמבואר באה"ע סימן כ"ה ס"ד:
מ סָעִיף יא (מ) מחיצה גבוה עשרה - ומיירי שקשר אותה מלמטה שלא ינוד ברוח מצויה דאל"ה אין דין מחיצה עליה:
מא סָעִיף יא (מא) אע"פ שהאור נראה וכו' - וה"ה אם האור נראה למעלה מהמחיצה שרי כיון שהיא מחיצה גמורה. וכ"ז דוקא כשמאפיל בטליתו אבל בלא"ה אסור דמאחר שהחדר מלא אור לא עדיף מביום ויש שמחמירין אפילו ע"י האפלת טלית כיון שמ"מ האור נראה באותו חדר:
מב סָעִיף יא (מב) דרך המחיצה - וכ"ש אם הנר בחדר אחר ומאיר לחדר זה דשרי וכתב בחכ"א דמ"מ צריך האפלת טלית:
מג סָעִיף יא (מג) כשכופה כלי - עיין לקמן בסוף סימן רע"ז בט"ז ומ"ב שם:
מד סָעִיף יא (מד) ביום - דאין זה דרך צניעות:
מה סָעִיף יא (מה) ות"ח - שהוא צנוע בדרכיו ולא יבוא להסתכל ע"כ מותר ע"י האפלת טלית אבל מ"מ אין להקל בדבר זה אלא לצורך גדול דהיינו כשיצרו מתגבר עליו:
מו סָעִיף יב (מו) אלא וכו' - ואם יצרו מתגבר עליו ויש חשש שיבוא לידי השחתת זרע כתב א"ר בשם ספר דברי דוד בסימן תקע"ד להקל וכ"כ בספר בית מאיר לאה"ע:
מז סָעִיף יב (מז) שאין לו בנים - ר"ל שלא קיים עדיין פ"ו =פריה ורביה= ולכן אפילו יש לו בנים אם אין לו עדיין בת מותר:
מח סָעִיף יב (מח) וע"ל סי' תקע"ד - ר"ל דמתיר שם המחבר גם בליל טבילה וע"ש באחרונים:
מט סָעִיף יג (מט) אכסנאי וכו' - היינו אפילו כשהבני בית כולם ישנים:
נ סָעִיף יג (נ) ואם יחדו וכו' - היינו שאין לבעה"ב עסק באותו מקום אלא מיוחד לשניהם לבדם דאז הו"ל הוא כבעה"ב:
נא סָעִיף יג (נא) בית - וה"ה חדר:
נב סָעִיף יג (נב) בטליתו של בעה"ב - שמא יראה קרי עליו. איתא בעירובין ס"ג הישן בקילעא [בחדר] שאיש ואשתו ישנים שם עליו הכתוב אומר ואת נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ואפילו כשהיא נדה והובא בחידושי רע"א:
נג סָעִיף טו (נג) ולא ביום הקזה - מי שחלה ונתרפא יזהר מלשמש עד שיתחזק גופו כי יכאיבהו ויחליאהו ולא ידע כי בנפשו הוא [א"ר בשם צ"ל]:
נד סָעִיף טו (נד) במהלך - ומ"א כתב דכאן איירי מצד הרפואה ובס"א איירי מהדין ותדע דהא קאמר נמי ולא ביום שנכנס למרחץ ולא לפניהם ולא לאחריהם וידוע דמצוה לרחוץ בכל ע"ש ועונת ת"ח משבת לשבת אע"כ דכל זה רק מצד רפואה הוא. היוצא מבהכ"ס קבוע [דהיינו שיש שם מקום מושב לאפוקי בהכ"ס עראי] אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור חצי מיל לפחות מפני ששד של בהכ"ס מתדבק בו [גיטין דף ע'] וכ"כ גם בסדה"י בשם הזוהר אלא דהוא כתב שלא ישמש מטתו כל אותה שעה ועיין ביד אפרים דגם כונת הזוהר לאו דוקא שעה ממש אלא ר"ל זמן מה ע"ש. כתב בבדק הבית בשם הזוהר והביאוהו האחרונים דאשה מינקת לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן ואחר התשמיש לא תניק את הילד עד אחר שיעור הילוך שני מילין ואם התינוק בוכה תמתין לפחות שיעור מיל. ואשה שמאחרת טבילתה לצער בעלה עבירה גדולה בידה וגורמת כמה רעות [זוהר]. כ' בס"ח אסור להזכיר השם וכל דבר שבקדושה כשעדיין שכבת זרע עליו רק ישטוף מים על מקומות שטינף עצמו. וכתבו הספרים שתמיד יהא אצל מטתו כלי מים ויטלו ידיהם קודם התשמיש ואחריו. וכשמתעורר בקישוי אבר בחלום יזהר שלא לבעול אז כי הבנים יהיו פגומין ח"ו ואף אם היא מעוברת תלד רוחין בישין [האר"י ז"ל]. יש ליזהר מלשום ספר על מטה שישן עליה ובפרט עם אשתו כי שכבת זרע מצוי עליו:
נה סָעִיף יז (נה) זה לצפון וכו' - עיין לעיל בסימן ג' ס"ו ובמ"ב שם:
א סָעִיף א צריך לקיי' העונה אף בימי העיבור ויניקה ולענין ימי החורף שאלו להאר"י אם יפטור מן העונה להיות זמן הקור (פי' וצריך לטבול לקריו) וגם בהיות בימי עיבור ויניקה והשיב אם האשה מוחלת פטור מ"מ טוב לקיימה והעידו עליו שהוא לא היה מקיים מצות עונה בימים הנ"ל (הכוונות) ועבא"ע סי' ע"ו ס"ו: הטיילים. בני אדם הבריאים והמעונגים (רמב"ם) ומשמע בגמ' אפי' הם בני תורה:
ב סָעִיף א ולנין בכל לילה. ק"ק דבא"ע סי' ע"ו כתב הפועלים וכו' רק רמ"א כ' שם שיש חולקי':
ג סָעִיף א ת"ח. שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה שתורתן אומנתן וה"ה בר"ח וי"ט ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת"ח כי כתיב ועונתה לא יגרע (ספר הקנה) ואין לשמש בליל א' של פסח וליל שבועות וליל ש"ע אם לא בליל טבילה (כתבים):
ד סָעִיף א חייב לפקד'. אפי' שלא בשעת עונתה:
ה סָעִיף א שבששה חדשים אחרונים. ובג' הראשוני' קשה לאשה וקשה לולד והמשמש בליל צ' מיום שנתעבר' הרי זה שופך דמים שאפשר להמית הולד (כתבים זוהר שמות דף ג') ובגמ' מסיק ע"ז והאידנא שומר פתאים ה', ובג' אמצעיים יפה לולד וקשה לאשה:
ו סָעִיף ב ויתן עיניו. פי' שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת:
ז סָעִיף ג אנוסה. אפי' אינה אנוסה רק שאינה מרוצה לכך לכן יפייס ואח"כ יבעול:
ח סָעִיף ג שנואה. בשעת תשמיש אבל אם היא רצויה בשעת תשמיש אף על פי שהיא שנואה שרי (טור):
ט סָעִיף ג תמורה. אפי' שתיהן נשיו, כגון שנתכוין לזו ונזדמנה לו האחרת (טור) וצ"ע דהלא יעקב נתכוין לרחל ובא על לאה, ובסי"מ כ' שמשום זה לא נטלו שבט ראובן חלק בא"י רק בעבר הירדן ומ"מ צ"ע שיהיו ח"ו מן המורדים והפושעים ובפרט שהיא נתעברה מביאה זו כמ"ש התו' ביבמות דף ע"ו וצ"ל דדוקא כשראה רחל שוכבת במטה ונתכוין לגוף זה ואח"כ נזדמנה לו לאה תחתיו אבל יעקב בשעת כניסתו לחופה ראה לאה ונתכוין לגופה רק שסבר ששמה רחל לית לן בה, וכיוצא בזה חילקו בסנהדרין גבי נתכוין להרוג את זה והרג את זה:
י סָעִיף ג מורדת. דאמרה לא בעינא לך ואע"פכ הוא משמש עמה אף על פי שרצויה בשעת תשמיש:
יא סָעִיף ג שכרות. הוא או היא שכורה:
יב סָעִיף ג גרושת הלב. שבדעתו לגרשה אף על פי שהוא אוהבה כגון מאות' שכופין להוציאה:
יג סָעִיף ב ערבוביא. כגון שנתן דעתו על אחרת כמ"ש ס"ב:
יד סָעִיף ג חצופה. שתבעתו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה אבל מי שאשתו מרצה אותו ומקשטת עצמה שיתן דעתו עליה ה"ל בנים מהוגנים:
טו סָעִיף ו מחיצה. נ"ל דאם יש נקבים וחלונות כעין סריגה אף על פי דלענין טומא' חשיבו כמחיצ' כדאיתא באהלות פ"י אבל הכא אסור עד שיהיו הספרי' מכוסין מן העין שאין נראין, וממ"ש רסי' שט"ו משמע קצת דשרי:
טז סָעִיף ו בית אחר. פי' חדר:
יז סָעִיף ו או ספרים. ופשוט דגם המזוזה צריך לכסות בכלי תוך כלי עבי"ד סי' רפ"ו:
יח סָעִיף ו אפי' של תלמוד. כלו' אף על גב דבלמוד לא ניתן ליכתב בזמניהם כיון דבזמן הזה ניתנו ליכתב ה"ל כשאר ספרים:
יט סָעִיף ו ארגז. ואם הארגז גדול שמחזיק מ' סאה והוא אמה על אמה ברום ג' אמות חולקת רשות לעצמה וצריך עיון (רמ"א בתשובה סי' ל"ד) ונראה לי להקל דאפי' לענין טומאה דאורייתא מקלינן עמ"ש סימן שי"ד:
כ סָעִיף ז כדי שלא ישמע וכו'. וכתוב ביש"ש בב"ק פ"ז סימן מ"ג ואין זה אלא לפרושי' או למי שלבו נוקפו שיהרהר באחרת עכ"ל, והמקובלים כתבו סודות נוראות דוקא אחר חצות ומ"מ יראה שלא יבא ח"ו לידי קרי ע"י כך עמ"ש סי' רל"ט:
כא סָעִיף ח מקצר בתשמיש. וקשה הלא אמרו בשכר שמשהין עצמן על הבטן ה"ל בנים זכרים ותירץ הראב"ד כל המעשים שהם לש"ש טובים הן מי שיודע בעצמו שיאריך ולא תכנס בו מחשבה אחרת ומשהה עצמו כדי שתהנה האשה ממנו ותזריע תחלה הקדוש ברוך הוא משלם לו בנים זכרים ומי שאינו בוטח בעצמו וממהר כדי להנצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב"ה נותן לו זכרים:
כב סָעִיף ח היה מצריכה לחוגרו. צ"ע דבא"ע ס"ס ע"ו איתא האומר א"א אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה דבעי' דוקא קירוב בשר ובס"ח סי' תק"ע איתא שחסיד א' היה משמש ערום מה"ט גם שלא ידבק זרע בבגד וי"ל דסינר שאני דאינו כ"כ מכוסה ועוד י"ל דבשניהם מרוצים הוי מדת צניעות והתוס' בנדה דף י"ז כתבו בשם ויקרא רבה דהקב"ה שונא המשמש ערום:
כג סָעִיף ט שאינם מעניני תשמיש. אבל מעניני תשמיש שרי כדי להרבות תאותו (טור) ועבא"ע סי' כ"ה:
כד סָעִיף יא אף על פי שהאור נראה. וה"ה אם האור נראה למעלה מהמחיצה שרי ומ"מ צריך האפלת טלית דמאחר שהחדר מלאה אור לא גרע מביום (יש"ש ביצה פ"ב סי' ל') ובכוונות כתוב ג"כ שלא יראה אור דגורם נכפה לבניו אפילו היא מעוברת, ובסדה"י כתוב וז"ל והישן בכילה אם היריעות עבות ומחשיכות אפי' אין מחשיכות לגמרי שרי ואם אין כילה אף על פי שפי הנר מהופך לצד אחר ואינו מאיר כל כך או שהוא בתוך עששי' אסור (ונ"ל דה"ה כשדולק נר של שעוה בתוך השפופרת) ואם הלבנה מאירה עליהם להדי' אסור אבל אם מאירה לבית ולא עליהם אין חשש כ"כ (ובכ"ה אוסר) אבל אם הם תחת אויר השמים אפי' הם בצל הלבנה אסור ואור הכוכבים לא מקרי אור לדבר זה ואפשר דאם מאירין היטב יש למנוע עכ"ל:
כה סָעִיף יא ות"ח. שהוא צנוע בדרכיו (טור) ולא יסתכלו (רש"י שם):
כו סָעִיף יא מאפיל. ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול (ב"ח הרמב"ם) פי' כשיצרו מתגבר עליו, ובס"פ אף על פי משמע דבבית אפל מותר לכתחלה ע"ש:
כז סָעִיף יג ואם יחדו לו כו'. צ"ע דגם בביתו אסור לשמש אם אין לו חדר מיוחד וכמ"ש ס"ו וא"ל דבאכסנאי אפילו ישן שם אדם אסור דקש' באמת מ"ש וי"ל דאכסנאי אם הוא במקום אחר ואשתו בחדר אחר אסורים ללכת זה אצל זה שמא ירגישו בהם בני הבית א"כ בית דוקא בעי' ולא סגי בחדר:
כח סָעִיף יג בטליתו של בע"ה. שמא יראה קרי עליו:
כט סָעִיף א יציאה לדרך. ואף על גב דחייב לפקוד אשתו כמ"ש ס"א היינו בליל' שלפניו (רמ"א בתשוב' וכ"כ הלבוש) ובב"ר פ' ס"ד משמע בהדיא במ"כ דביום ממש קאמר ונ"ל דהרמב"ם קאמר מדרך הרפואה ובגמרא אמרינן מצד הדין אם יכול לפייס עד שתמחול ש"ד דהא כתב ולא ביום שנכנס למרחץ וידוע דמצוה לרחוץ בכל ע"ש ועונת ת"ח הוא ויש לדחוק ולחלק והאמת יורה דרכו דמצד רפואה הוא וגם מ"ש הטור בשמו דלא יבעול אלא כשיתקשה הרבה שלא לדעתו ויסיח דעתו לד"א והקישוי כשיהיה נמצא כובד ממתניו ולמטה וכו' ע"ש ודאי מדרך רפואה קאמר דאל"כ בטלת עונה האמורה בתורה: היוצא מב"ה קבוע שיש לו שם מקום ומושב אל ישמש מטתו סדה"י בשם הזוהר ובבד"ה כ' בשמו מי שמניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן ואח"כ לא תינק לו עד שעה א' כשני מילין או כמיל א' ואי לא יכלה משום צער התינוק שהוא בוכה בזו לא תירא לעולם ע"כ:
א סָעִיף א ובשעה שיוצא לדרך. י"ל ממ"ש בסעיף ט"ו ולא ביום יציאה לדרך ונראה דבסעיף ט"ו מיירי בהולך ברגליו לדרך שצריך כח יותר וכאן מיירי בהולך על עגלה כנ"ל (אחר כך מצאתי כן לרש"ל בא"ע סימן כ"ה) ובלבוש כתב דכאן מיירי בלילה שלפניו ואין לשון בשעה משמע כך ותו דשם כת' בסי"א לא לפניהם:
ב סָעִיף יא כנ"ל מדברי רש"י כו'. פי' דשם ד' כ"ב פירש"י מחיצה בסדין וסתם סדין האור נראה ועדיין אין זה מוכרח ולפי הטעם דצניעות איני יודע למה יהא זה מותר ובספר כונת האר"י כתב בפי' לאסור בזה ונראה דאז מותר לשמש אם הוא מאפיל בטליתו דלא גרע מיום וכ"כ רש"ל בביאור סמ"ג:
א סָעִיף א בתורה. צריך לקיים העונה אף בימי עיבור ויניקה. ולענין ימות החורף שאלו להאר"י ז"ל אם יפטור מהעונה בהיות זמן קור כי צריך לטבול לקרי וגם בהיות זמן עיבורה ויניקה והשיב אם האשה מוחלת פטור ומ"מ טוב לקיימה והעידו עליו שהוא לא היה מקיים מצות עונה בימים הנ"ל ספר הכוונות. ועיין בש"ע א"ע סי' א' ס"ק א':
ב סָעִיף א הטיילים. בני אדם הבריאים והמעונגים. רמב"ם. ומשמע בגמרא אפילו הם בני תורה:
ג סָעִיף א לליל שבת. וה"ה בר"ח וי"ט. ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת"ח כי כתיב ועונתה לא יגרע. ספר הקנה:
ד סָעִיף א טבילתה. אפילו שלא בשעת עונתה. טוב לומר קודם הזווג מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר וגו'. וכל אזהרות הנ"ל על זווג משבת לשבת הוא במשמש לשם הריון האר"י ז"ל. ואין לשמש ב' לילות של ר"ה והנזהר ביו"ד ימי תשובה תע"ב שכנה"ג. וכתב האר"י ז"ל שאין לשמש ליל ש"ע וליל שבועות וליל א' של פסח אם לא בליל טבילה. וליל ז' של פסח מותר בזווג. ספר הכוונות:
ה סָעִיף א לדרך. עיין סעיף ט"ז:
ו סָעִיף ב בכוס אחר. פי' שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת:
ז סָעִיף ג אנוסה. פי' אינה אנוסה רק שאינה מרוצה לכך לכן יפייס ואח"כ יבעול:
ח סָעִיף ג שנואה. בשעת תשמיש אבל אם היא רצוייה בשעת תשמיש אע"פ שהיא שנואה שרי. טור:
ט סָעִיף ג תמורה. אפילו שתיהן נשיו. כגון שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת טור. וצ"ע דהלא יעקב נתכוין לרחל ובא על לאה עיין מ"א:
י סָעִיף ג מורדת. דאמרה לא בעינא לך ואעפ"כ הוא משמש עמה אע"פ שרצוייה בשעת תשמיש:
יא סָעִיף ג שכרות. היא או הוא:
יב סָעִיף ג גרושת. שבדעתו לגרשה אעפ"י שהוא אוהבה כגון מאותן שכופין להוציאה:
יג סָעִיף ב ערבוביא. כגון שנתן דעתו על אחרת כמ"ש ס"ב:
יד סָעִיף ג חצופה. שתבעתו בפה. אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה ה"ל בנים מהוגנים:
טו סָעִיף ה למעלה. מכלל קדושת הזווג שיהא פנים נגד פנים. זוהר:
טז סָעִיף ו מחיצה. ואם יש נקבים וחלונות כעין סריגה אע"פ דלענין טומאה חשיבי כמחיצה אבל הכא אסור עד שיהיו הספרים מכוסין מן העין שאין נראין מ"א ע"ש. ועיין בתשובת שער אפרים סי' קי"ט. ועיין בא"ע סי' כ"ה סק"ה מש"ש:
יז סָעִיף ו אחר. פי' חדר אחר:
יח סָעִיף ו או ספרים. ופשוט דגם המזוזה צריך לכסות בכלי תוך כלי:
יט סָעִיף ו ארגז. ואם הארגז גדול שמחזיק מ' סאה והוא אמה על אמה ברום ג' אמות חולקת רשות לעצמה. מ"א ע"ש ועי' סי' שי"ד. ועי' שו"ת חוות יאיר סי' קפ"ד דוילון סביב הספרים או סביב המטה לא מיקרי מחיצה הואיל ונעים ונדים ואם א"א בענין אחר מותר לשמש מטתו בחדר שבו הספרים בזמן עונה וליל טבילתה וליל יציאתו וביאתו מדרך. ועיין מ"א סי' שט"ו:
כ סָעִיף יא נראה. וה"ה אם האור נראה למעלה מהמחיצה שרי ומ"מ צריך האפלת טלית דמאחר שהחדר מלא אור לא גרע מביום. יש"ש ביצה סי' ו'. ובכוונות כ' ג"כ שלא יראה אור דגורם נכפה לבניו אפילו היא מעוברת ואם הלבנה מאירה עליהם להדיא אסור אבל אם מאירה לבית ולא עליהם אין חשש כ"כ. וכנה"ג אוסר. אבל אם הם תחת אויר השמים אפי' הם בצל הלבנה אסור עיין מ"א:
כא סָעִיף יא בטליתו. ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול ב"ח. פי' כשיצרו מתגבר עליו ובכתובות דף ס"ה משמע דבבית אפל מותר לכתחלה. מ"א:
כב סָעִיף יג בעה"ב. שמא יראה קרי עליו:
כג סָעִיף טו במהלך. ומ"א כ' דכאן איירי מצד הרפואה. ובס"ח איירי מצד הדין ואם יכול לפייסה עד שתמחול ש"ד ע"ש:
כד סָעִיף טז ישן עליה. אשה מינקת לא תינק בנה אחר התשמיש עד שיעור הלוך ב' מילין. זוהר. וכשיוצא מבית הכסא קבוע לא ישמש כל אותו השעה משום ששד של בית הכסא מדבק בו ואשה שמאחרת טבילתה לצער בעלה עבירה גדולה בידה וגרמה כמה רעות. זוהר ע"ת. כ' של"ה כשירצה להזדווג יזכור הקדושים אשר בארץ ותמיד יהא אצל מטתו כלי מים ויטלו ידיהם קודם התשמיש ואחריו וכשמתעורר בקושי אבר בחלום יזהר שלא לבעול אז כי הבנים יהיו פגומים ח"ו ואף אם היא מעוברת תלד רוחין בישין. האר"י ז"ל:
כה סָעִיף יז בה. אסור לשים ספר על מטה שישן עליו ובפרט שישן עם אשתו כי שכבת זרע עליו. כתב של"ה יזהרו אב ואם שלא יעשו מורא לתינוק מדבר טמא לומר חתול או כלב תקח להתינוק דיש חשש היזק להתינוק:
א סָעִיף א ס"א אם כו'. עבה"ג וכן מוכרח דהא על הכל גזר טבילה: הטיילים כו'. לשון הטור וכמ"ש אביו שם וכ"כ רי"ף ועבא"ה סי' כ"ה ס"ב מש"ש אבל הרמב"ם כ' כרבנן: ולנין כו'. ג"כ ל' הטור וכ"כ רא"ש וכ"ד ר"י בר"ב בתוס' שם ד"ה והתניא וכ"כ בא"ה סי' ע"ו ובהג"ה ס"ב אבל ש"ע שם פסק כס' ר"י ורמב"ם: ואף כו'. כנ"ל סי' רל"א: שהיו לו בנים כו'. עבא"ה מש"ש: וכן כו' שבששה כו'. נדה ל' א' סנהדרין ע' ב': ואם הוא כו'. יבמות ס"ג א': ומצילות כו'. תענית כ"ג ב': כי אבר כו'. סנהדרין ק"ז א': זו עצת כו'. שבת ק"ה ב':
ב סָעִיף ג ס"ג בני כו'. ל"ג שם בני אימה:
ג סָעִיף ד ס"ד אסור כו'. דחכמים לא פליגי אלא אהפיכת שולחן וראיה מחגיגה ה' ב' ועמ"ש בא"ה סי' כ"ה ס"ב: שכל כו'. שלכך הביאו שם תיכף ברייתא תניא כו': ועובר כו'. ע' סי' א' ס"א בהג"ה: ומעביר כו' שכל כו'. נדרים שם: ועוד כו'. כמ"ש בס"א: ועוד שעובר כו'. כמ"ש במכות ט"ז ב':
ד סָעִיף ו ס"ו אם כו'. ממ"ש בפני. שם. ובכתובות ס"ה א' מנין לאכסניא כו' וכמ"ש בסי' ג' הא לבע"ה מותר: ואפי' כו'. נדה שם מקרקש כו' ועתוס' שם ד"ה שמשמשין כו': או חומשין. תוס' שם: העשויין כו'. הרא"ש שם: או ספרים. שם ברא"ש: אפי'. ראב"ד ועמ"א: ואם פירש כו'. גמ' שם:
ה סָעִיף ח ס"ח וישמש כו'. ע' פי' הרא"ש שם ד"ה מגלה כו': פי' באימה כו'. טור: וי"מ כו' כלומר כו'. וכן פי' הר"ן שם: וי"מ כו' כדי למעט כו'. טור בשם י"מ וכן פי' בפי' הרא"ש שם לפי' השני וכמ"ש בפ"ק דיבמות בירושל' ר"י בן חלפתא כו' ודרך סדין בעל והביאו הג"מ פכ"א ואף שי"ל יבמה שאני כאבא שאול מ"מ נכון ג"כ באשתו:
ו סָעִיף ט ס"ט שאינם כו'. נדרים שם: לא כו'. שם: ולא כו'. חגיגה שם:
ז סָעִיף י ס"י עד שיפייסנה. חגיגה ה' ב' ערובין ק' ב' פסחים מ"ט ב' ועתוס' שם ד"ה מה כו'.
ח סָעִיף יא סי"א אע"פ כו'. עבא"ע שם ס"ה מש"ש: אבל אם כו'. וכמו בס"ת דדי בעשרה. ברכות כ"ו א': אע"פ כו'. שרש"י פי' שם בסדין: ות"ח כו'. נדה שם ופ"ט דשבת:
ט סָעִיף יב סי"ב וה"ה כו'. ירושלמי א"ר אבין כתיב בחוסר ובכפן גלמוד בשעה שאתה רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה:
י סָעִיף יג סי"ג ואם כו'. דזהו לשון אכסניא בבית חבירו: ובלבד כו'. כמ"ש ביומא י"ח ב':
יא סָעִיף יד סי"ד ש"ז כו'. כמ"ש כחי וראשית אוני וכמ"ש ביבמות ע"ו א': וכ"ז כו'. כמ"ש אל תתן לנשים חילך כו': וכל השטוף כו'. שבת קנ"ב א': וכחו תשש. כנ"ל ושם גם מגבוה יראו כו' ושם ביום שיזועו כו' וחשכו הרואות כו' וזה שנאמר ועיניו כו' ע"ש: אמרו כו'. עיין ב"מ צ"ז א' ורש"י שם וגיטין ע':
יב סָעִיף טו סט"ו לא יבעול כו'. כן פי' המפרשים מ"ש כל הנותן מטתו בין צפון לדרום: ולא ביום כו' ולא ביום הקזה. גיטין שם: ולא כו'. או ביאה כו'. שם הבא כו' ושם כסדרן מת שלא כו' ואפי' קצת מהם מזיק מיהא אף לבריא ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.