א מֻתָּר לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר כֵּלָיו לְעַכּוּ"ם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּים עַל שְׁבִיתַת כֵּלִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה, כְּגוֹן מַחֲרֵשָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אָסוּר לְהַשְׂכִּיר לְעַכּוּ"ם בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וּבַיּוֹם הַה' מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת אֶלָּא בְּהַבְלָעָה, כְּגוֹן שֶׁיַּשְׂכִּיר לוֹ לְחֹדֶשׁ אוֹ לְשָׁבוּעַ; וּלְהַשְׁאִיל לוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. הַגָּה: וְכֵן עִקָּר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה; וּמֻתָּר לְהַשְׁאִיל לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת (טוּר וסמ"ג וּסְמַ"ק וְתוס' פ"ק דְּשַׁבָּת) אַף עַל גַּב שֶׁמַּתְנֶה שֶׁהָעַכּוּ"ם יַחֲזֹר וְיַשְׁאִיל לוֹ, וְלֹא אַמְרִינָן בְּכִי הַאי גַּוְנָא דְּהָוֵי כִּשְׂכִירוּת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ז).
ב אָסוּר לְהַשְׁאִיל שׁוּם כְּלִי לְעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִם הוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, כָּל שֶׁאֵין שְׁהוּת לְהוֹצִיאוֹ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁל הַמַּשְׁאִיל קֹדֶם חֲשֵׁכָה, מִפְּנֵי שֶׁהָרוֹאֶה סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל צִוָּהוּ לְהוֹצִיאוֹ.
ג אָסוּר לְהַשְׂכִּיר אוֹ לְהַשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ לְעַכּוּ"ם כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ. הַגָּה: אֲבָל יָכוֹל לְהַשְׂכִּירָהּ אוֹ לְהַשְׁאִילָהּ, וּלְהַתְנוֹת שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֲבָל לֹא מְהָנֵי אִם מַתְנֶה עִם הָעַכּוּ"ם שֶׁתָּנוּחַ בְּשַׁבָּת, כִּי אֵין הָעַכּוּ"ם נֶאֱמָן עַל כָּךְ (סְמַ"ג וסֵפֶר הַתְּרוּמָה וּמָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת) וְאִם הִשְׁאִילָהּ אוֹ הִשְׂכִּירָהּ לְעַכּוּ"ם, וְהִתְנָה עִמּוֹ לְהַחְזִירָהּ לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְעִכְּבָהּ בְּשַׁבָּת, יַפְקִירֶנָּה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אוֹ יֹאמַר בְּהֶמְתּוֹ קְנוּיָה לְעַכּוּ"ם, כְּדֵי שֶׁיִּנָּצֵל מֵאִסוּרָא דְּאוֹרַיְתָא. הַגָּה: וְאִם רוֹצֶה, יָכוֹל לְהַפְקִירָהּ לִפְנֵי ג' בְּנֵי אָדָם כְּדִין שְׁאָר הֶפְקֵר, וַאֲפִלּוּ הָכֵי אֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל לִזְכּוֹת בָּהּ דְּוַדַּאי אֵין כַּוָּנָתוֹ רַק כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מֵעָלָיו אִסּוּר שַׁבָּת (טוּר). וְדַוְקָא בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב אֵין אָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בְּיוֹם טוֹב (בֵּית יוֹסֵף סי' ש"ח בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט).
ד יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׂכִּיר שְׁוָרִים לְעַכּוּ"ם לַחֲרֹשׁ בָּהֶם, וְחוֹרֵשׁ בָּהֶם, יֵשׁ מַתִּירִים אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ"ם אַחֲרָיוּת מִיתָה וּגְזֵלָה וּגְנֵבָה וְיוֹקְרָא וְזוֹלָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הָעַכּוּ"ם יָכוֹל לְמָכְרָהּ אִם יִרְצֶה, נִקְרֵאתָ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל וְעַיֵּן לְמַטָּה בְּסִימָן זֶה.
ה אִם יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שֻׁתָּפִין בַּבְּהֵמָה, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בָּהּ הָעַכּוּ"ם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, עַל יְדֵי שֶׁיַּתְנֶה עִם הָעַכּוּ"ם בִּתְחִלָּה כְּשֶׁקָּנוּ אוֹתָהּ שֶׁיִּטֹּל הָעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם חֹל, וְאִם לֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנוּ אַחַר כָּךְ; וְאִם יַלְוֶה אוֹתָהּ לְעַכּוּ"ם בְּהַלְוָאָה גְּמוּרָה, שֶׁיְּהֵא רְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהוֹצִיאָהּ אִם יִרְצֶה, שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, וְיִזְקֹף הַדָּמִים עַל הָעַכּוּ"ם וְאַחֲרָיוּת הַשְּׁוָרִים עַל הָעַכּוּ"ם, מֻתָּר. וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ לֹא יְהֵא רְשׁוּת בְּיַד הָעַכּוּ"ם לְהוֹצִיא, עַל יְדֵי שֶׁיִּזְקֹף הַדָּמִים עַל הָעַכּוּ"ם בְּמִלְוֶה וְיַחֲזֹר הָעַכּוּ"ם וְיַעֲשֶׂה אַפּוֹתִיקֵי (פֵּרוּשׁ אַפּוֹ תְּהֵא קָאֵי כְּלוֹמַר לֹא יְהֵא לְ ךְ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה) לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ יְהַרְהֲנֵם (פֵּרוּשׁ מַשְׁכּוֹן בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל רהן) אֶצְלוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ: מֵעַכְשָׁו; וְיֵשׁ מַתִּירִים עַל יְדֵי שֶׁיַּזְהִיר אֶת הָעַכּוּ"ם שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְאִם יַעֲבֹר וְיַעֲשֶׂה תִּהְיֶה אַחֲרָיוּת עָלָיו וַאֲפִלּוּ מֵהָאוֹנְסִים, וְיִכְתֹּב כֵּן בְּעַרְכָּאוֹתֵיהֶם, דְּהַשְׁתָּא אִם בָּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אֵינָהּ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי קְנָאָהּ הָעַכּוּ"ם לְהִתְחַיֵּב בְּאָנְסֵיהּ. הַגָּה: וְכָל צְדָדֵי הֶתֵּרִים אֵלּוּ הִלְכְתָא נִינְהוּ וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, אֲפִלּוּ אִם הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל דִּינוֹ כְּאִלּוּ הָיָה בְּשֻׁתְּפוּת הָעַכּוּ"ם, רַק שֶׁיְּפַרְסֵם שֶׁעָשָׂה דֶּרֶךְ הֶתֵּר.
א סָעִיף א (א) מותר להשאיל וכו' - הוא דעת הרי"ף והרמב"ם וס"ל דהא דתניא לא ישכיר כליו לא"י בע"ש ובד' וה' מותר הוא מטעם שביתת כלים דאסור ואתיא כב"ש דס"ל אדם מצווה על שביתת כליו כמו על שביתת בהמתו אבל ב"ה ס"ל שביתת כלים אין אדם מצווה עליו וממילא מותר להשאיל ולהשכיר כליו אפילו בע"ש ואפילו כלים שעושין בהם מלאכה ומ"מ גם הם ס"ל דכל הכלים אין היתר להשכיר רק בהבלעה אבל לא על שבת לחוד אפילו אם משכירם בתחלת השבוע דזה הוי שכר שבת וכמ"ש אח"כ לפי הי"א דע"ז לא מצינו מי שמקיל והי"א הוא דעת הרב רבינו יונה דהך ברייתא לא אסרה משום שביתת כלים אלא ככו"ע אתיא והטעם דכשמוסר בע"ש את הכלים שעושין מלאכה בהן והא"י יעשה בהן מיד בשבת נראה כמו שעושה מלאכתו בשליחותו של ישראל וזה אסור דאמירה לא"י שבות ואע"ג דבסימן רנ"ב ס"ב איתא דשרי ליתן עורות לעבדן עם חשיכה דא"י אדעתיה דנפשיה קעביד כיון דקצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח לישראל במה שהא"י עושה בשבת אבל בשכירות כלים ידוע הוא שאם יתנה עם הא"י שישבות בהכלים בשבת לא יתן לו שכירות כ"כ הילכך כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הא"י בסתמא ועושה בהן מלאכה בשבת מחזי כשלוחו של ישראל לזה משא"כ כשמוסר לו בד' וה' מותר דלא מיתחזי כולי האי כשלוחו:
ב סָעִיף א (ב) וכיוצא בה - כגון ריחיים וכל כלי אומנות [הרא"ש] ועיין בפמ"ג דה"ה כלים שאין עושין בעצמן מלאכה כגון גיגית שהשכר נעשה בה או קדרה שמבשלין בה וכל כה"ג כיון שעכ"פ הא"י עושה בהן מלאכה מחזי כשלוחו של ישראל ולא בא הרר"י למעוטי אלא כשמשכיר לו חלוק וטלית וכה"ג איזה כלי שאין עומד לעשות בה מלאכה דמותר להשכיר לו אפילו בע"ש:
ג סָעִיף א (ג) בהבלעה - אבל ליטול שכר שבת לחוד אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה או שמשכיר לו חדר לדור בו אסור לכו"ע וכמו שיתבאר לקמן בסימן ש"ו ס"ד:
ד סָעִיף א (ד) ולהשאיל לו וכו' - דכיון שאין ריוח לישראל במלאכת הא"י לא יאמרו שלוחו הוא לזה וע"כ מותר להשאיל לו אפילו ליום השבת לחוד אפילו כלים שיעשה הא"י מלאכה בהן:
ה סָעִיף א (ה) ולא אמרינן וכו' - היינו שאע"פ שאינו משאילו חנם כ"א בשכר שישאילנו אח"כ מ"מ כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך כך כדי שתשאילני כלי שלך שרי [ב"י] ועיין בה"ל:
ו סָעִיף ב (ו) שום כלי - היינו אפילו כלים שאין עושין בהן מלאכה ואסור אפילו לדעה ראשונה:
ז סָעִיף ב (ז) ואפילו בע"ש אם הוא וכו' - ואסור אז אפילו למכור לו או ליתן לו במתנה וכמו שמבואר לקמן בסימן רנ"ב ס"א וע"ש במ"ב מש"כ בזה:
ח סָעִיף ב (ח) קודם חשיכה - היינו קודם שתשקע החמה (מגיד משנה):
ט סָעִיף ב (ט) צוהו להוציאו - לחוץ לר"ה ואפילו לדידן דלית לן ר"ה גמורה אסור דאמירה לא"י שבות הוא אפילו במילי דרבנן וא"כ אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה והא"י ג"כ דר שם שרי להשאילו כלים שאין עושין מלאכה בהן ולמכור לו ולהשכירו אסור אף בזה שלא יאמרו שמכר והשכיר לו בשבת ואם הוא כלים שעושין בהן מלאכה אפילו להשאילו אסור אא"כ יוציאם מפתח ביתו קודם השבת שלא יאמרו בשליחותו של ישראל עושה מלאכה בשבת:
י סָעִיף ג (י) אסור להשכיר וכו' - אפילו ביום ראשון ואפילו בהבלעה:
יא סָעִיף ג (יא) כדי שיעשה וכו' - צ"ל שמא יעשה בה [הגר"א וכן מוכח מהש"ע גופא]:
יב סָעִיף ג (יב) על שביתת בהמתו - דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו' ואע"ג דהשכיר הבהמה לא"י הא קי"ל דשכירות לא קניא והו"ל בהמתו של ישראל ומצווה על שביתתה וי"א דלחומרא אמרינן דשכירות קניא וע"כ אם ישראל שכר בהמה מא"י מצווה על שביתתה ונכון להחמיר כיון דהוא איסור דאורייתא ואם שכרה מא"י וחזר והשכירה לא"י שרי ממה נפשך. ואם קנה בהמה מא"י או מכר לא"י במשיכה לחוד או בכסף לחוד הוי ספיקא דדינא ואזלינן לחומרא לענין שביתת בהמה [תו"ש]:
יג סָעִיף ג (יג) אין הא"י נאמן - ומירתת נמי לא מירתת לעשות בה מלאכה כיון שהוא ברשותו ע"י שאלה או שכירות לא נתפס עליו כגנב עי"ז משא"כ ברישא כשמתנה שיחזירנה לו קודם שבת כבר כלה השאלה והשכירות קודם השבת ועי' לקמן סי' ש"ה סכ"ג [אחרונים]:
יד סָעִיף ג (יד) יפקירנה וכו' - וזהו דוקא בדיעבד שכבר התנה עמו ועיכבה בשבת אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שכשיגיע יום השבת שיפקירנה ואפילו אם יפקירנה בפני שלשה שאין הכל יודעים מן ההפקר ואתי לידי חשדא שיאמרו בהמתו של ישראל עושה מלאכה בשבת ואף במכירה אין היתר אלא כשמוכר בהמתו לא"י במכירה גמורה על כל ימי השבוע ולא כשמוכר לו על יום השבת לחוד מפני חשדא וכנ"ל והב"ח מתיר לכתחלה להשכיר ע"ד שיפקירנה בפני ג' דכיון דג' ליודעים מיפרסמא מילתא ולא יבא לידי חשדא ובשעת הדחק אפשר שיש לסמוך על דבריו ובסוף הסימן נבאר אי"ה:
טו סָעִיף ג (טו) בינו לבין עצמו - שאז אינו מצווה על שביתתה כיון שאינו שלו שכבר הפקירה ואע"ג דהפקר בעינן שיהיה בפני שלשה זהו מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו סגי והכא שכבר השכירה והתנה עמו שיחזירנה ועיכבה די בזה כדי להנצל מאיסורא דאורייתא ועיין בב"י שיש פוסקים שסוברין דגם בכאן אף שהוא דיעבד בעינן דוקא תלתא וע"כ טוב ליזהר בזה לכתחלה אם יש באפשרי ועכ"פ יזהר להפקירה בפני אחד דרבים מגדולי הפוסקים סוברים דאף דאורייתא אינה הפקר עד שיפקירה עכ"פ בפני אדם אחד ואפילו בפני אחד מאנשי ביתו די בזה:
טז סָעִיף ג (טז) בהמתו קנויה להא"י - עיין במ"א שדעתו דדוקא אם אומר לו בפניו בהמתי קנויה לך שאז מתכוין הא"י לקנותה והיא נקנית לו באמירה זו כיון שהיא ברשותו וקניא ליה חצירו אבל אם אומר כן שלא בפניו לא קנאה הא"י כלל. ואפילו אם זיכה לו ע"י ישראל אחר ג"כ לא מהני כמבואר בח"מ סימן רמ"ג סי"ד וכן הסכים הפמ"ג ושארי אחרונים כהמ"א ופשוט דאפילו באומר בהמתי קנויה לך בעינן שיהיה לזה ג"כ פסיקת דמים דאל"ה אין זה מכירה כלל וכ"כ בח"א בכלל נ"ח:
יז סָעִיף ג (יז) כדי שינצל וכו' - ר"ל אבל לכתחלה אין לסמוך להשכיר ע"ד שיפקיר כשיגיע יום השבת או שיקנהו אז להא"י שההפקר וההקנאה אינן מפורסמין ויש כאן חשש מראית העין וכנ"ל ועין בסוף הסימן:
יח סָעִיף ג (יח) דודאי אין כונתו - ר"ל שבודאי לא היה בדעתו שישאר הפקר לעולם כ"א ליום השבת בלבד כדי להפקיע מעליו איסור שבת ולאחר השבת יחזור לרשותו אבל ביום השבת גופא בודאי הוא הפקר גמור [וגם זה מקרי בשם הפקר וכדאיתא בגמרא דאפילו הפקר ליום אחד הוי הפקר] ואין צריך לחוש שמא יזכה בה אחר בשבת גופא שבודאי הא"י לא יניחנו כ"ז שהיא ת"י למלאכתו:
יט סָעִיף ג (יט) אין אדם מצווה וכו' - דשביתת בהמתו ילפינן ממה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כמוך והאי קרא בשבת כתיב ואפ"ה לא ישכירם אלא בהבלעה דלא יהיה שכר יו"ט והנה המהרש"ל חולק ע"ז ודעתו דיו"ט ושבת שוין הן בזה כמו בכל מלאכות ועין במג"א שהאריך בזה ומביא דהב"י בסימן תצ"ה הביא דעות הראשונים בזה ומצדד שם לאיסור וע"כ יש להחמיר ובביאור הגר"א ג"כ האריך בזה ומסיק דהעיקר כדעת מהרש"ל הנ"ל וגם לקמן בסימן תצ"ה ס"ג מפרש הגר"א מה שכתוב שם בשו"ע דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט הטעם הוא משום שביתת בהמתו:
כ סָעִיף ד (כ) אם קבל עליו וכו' - דעי"ז הוי הבהמה כמו של א"י ומותר לחרוש בה בשבת ואע"פ שמחזירה בעין אם לא יקרה לה כלום מ"מ השתא ברשת הא"י קאי לגמרי כיון דגם ליוקרא וזולא ברשותו היא:
כא סָעִיף ד (כא) ועיין למטה וכו' - היינו דשני יש מתירין ועין במה שנכתוב שם:
כב סָעִיף ה (כב) בתחילה כשקנה וכו' - דנמצא דלא קנויה הבהמה לישראל כלל ביום השבת ואז אח"כ מותרין אפילו לחלוק בשוה ואין בזה משום שכר שבת כמ"ש סימן רמ"ה ס"ב וגם דאז אפילו אם אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע בין בחול ובין בשבת ומותר:
כג סָעִיף ה (כג) ואם לא התנו מתחלה - אלא לאחר שנשתתפו אמר לו טול אתה בשבת ואני כנגדו בחול אף אם נאמר שאין איסור בזה מחמת שביתת בהמתו כיון שיש לא"י חלק בה וע"כ של ישראל עושה מלאכה מ"מ אסור דהא בכל זה הוא נוטל יום אחד כנגד יום השבת והוי שכר שבת שלא בהבלעה:
כד סָעִיף ה (כד) אף על גב שהתנו אח"כ - מלשון זה משמע דכ"ש דאם לא התנה כלל דאסור ובב"י מצדד לומר דאם אף לאחר שנשתתפו לא התנה לומר טול אתה וכו'. אלא חולקין סתם השכר כל השבוע בשוה דשרי דהא נוטל שכר שבת בהבלעה ואיסור דשביתת בהמתו ס"ל דאין כאן דהא הא"י עושה בע"כ בשבת מחמת חלקו שיש לו [ואך דעשה בזה איסור מתחלה כשנשתתף שהיה לו לחוש שיעשה בהבהמה מלאכה בשבת והו"ל להתנות מתחלה טול אתה וכו' ע"ש בב"י]. אמנם מלשון השו"ע משמע דלא רצה לסמוך ע"ז למעשה. ודע דאפילו לפי דעת הב"י הנ"ל דאין בזה משום שביתת בהמתו אין להתיר לחלוק סתם אח"כ אלא במקום הפסד גדול לפי דעת הרמ"א לעיל ברמ"ה ס"א בהג"ה ומשמע במ"א לדיש לסמוך ע"ז:
כה סָעִיף ה (כה) ויזקוף הדמים - היינו ששם אותם בדמים כפי מה שהיא עכשיו ואם תתיקר או תוזל יהיה הכל ברשותו ואפ"ה התנה ג"כ שיהא רשות בידו להוציאה דס"ל כדעת היש אומרים הנ"ל בס"ד דבעינן שיהא הא"י יכול למכרה:
כו סָעִיף ה (כו) להוציא על ידי וכו' במלוה - ומיירי ג"כ שהלוה אותה לא"י ושם אותה בדמים וכנ"ל והדמים זקוף עליו במלוה אלא דבא להוסיף דאף דעי"ז שעשה אותה הא"י אפותיקי לישראל תו אין לו רשות למכרה אפ"ה שרי:
כז סָעִיף ה (כז) יהרהנם אצלו - פי' אע"פ שיניחם ביד הישראל למשכון שיהיה יוכל להפרע מהם כשלא יתן מעות עבורם ואח"כ נוטל אותם הא"י ועובד בהם אפ"ה שרי דאכתי גוף הבהמה ברשות א"י הוא:
כח סָעִיף ה (כח) ובלבד וכו' מעכשיו - היינו אפילו אם אמר לו אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיו שלך כיון דלא אמר לו מעכשיו יהיו שלך לא קנאם הישראל למפרע כשלא יפרענו הא"י ואין לו עליהם עתה רק שעבוד בעלמא:
כט סָעִיף ה (כט) ע"י שיזהיר וכו' - ואע"פ שאין לו לא"י רשות למכרה אפ"ה שרי וסתם בזה כדעת המתירין לעיל בס"ד דהכא נמי מיירי שקבלה עליו ברשותו לענין יוקרא וזולא:
ל סָעִיף ה (ל) ויכתוב כן - לפרסומי מילתא שלא יבוא לידי חשדא:
לא סָעִיף ה (לא) הלכתא נינהו - והיותר טוב שבכל ההתירים שיקנה אותם לו בחול במכירה גמורה ויתן לו אויפגא"ב ע"ז ויתר הדמים יזקוף עליו במלוה ויעשם אפותיקי לישראל שיהיה בטוח במעותיו והנכון שיעשה ענין המכירה בפני דייני העיר כדי שיעשה כד"ת וגם שיפורסם הדבר שלא יהיה חשש מראית העין:
לב סָעִיף ה (לב) איזה מהן שירצה ואפילו וכו' - היינו דאף קבלת אחריות בלחוד שכתב המחבר לבסוף דבריו מהני גם בזה אף דאין לו רשות לא"י למכרה כיון דעומדת ברשותו לענין יוקרא וזולא וסתם בזה כדעת היש מתירין בס"ד ויותר טוב שיעשה מכירה גמורה וכנ"ל בסל"א כדי לצאת גם דעת המחמירין שם כי לדבריהם יש בזה חשש דאורייתא. ואם קשה לו לעשות כל אופני ההיתר האלו והוא שעת הדחק כגון מי שיש לו שדות וא"א לו להשכיר באריסות לא"י אם לא יתן לו גם שוורים לחרוש בהם ולא יוכל למנעו שלא לחרוש בו בשבת יש לסמוך ע"ד הב"ח הנ"ל שמתיר ע"י שיפקירם בפני ג' קודם השבת ויפורסם הדבר ולא יבוא לידי חשד וההפקר צריך להיות בלב שלם אבל בלא שעת הדחק אין לסמוך על ההפקר וכמ"ש לעיל במ"ב ס"ק י"ד וכן הסכים בד"מ בהדיא:
לג סָעִיף ה (לג) דינו כאילו היתה וכו' - והנה כ"ז הוא כשמשכירה או משאילה לו לעשות מלאכת עצמו אבל לעשות מלאכת ישראל בשבת אין היתר כלל אפילו אם מכרה לו הבהמה במכירה גמורה שהרי מ"מ עושה הא"י מלאכת ישראל בשבת בשבילו ולפ"ז אם הסוסים הוא של ישראל וגם הא"י הוא שכירו לכל המלאכות שיצטרך הישראל אין היתר במכירת הסוסים לו דהרי אסור לו להניח לעשות מלאכתו אא"כ הוא מושכר לו רק למלאכה זו ליסע עם הסוסים להוליך לו סחורה בכל עת שיצטרך בשנה זו אז שרי להרמב"ם כמ"ש סי' רמ"ד ס"ה. ואפילו באופן זה אסור לומר לו שיסע בשבת אלא דאם הוא נוסע מעצמו א"צ למנעו מזה [אחרונים]:
לד סָעִיף ה (לד) רק שיפרסם וכו' - עיין בבה"ל שהבאנו דאין כדאי להתיר ע"י כל ההתירים אלא בשעת הדחק ולאפוקי מאלו האנשים שמוכרים בכונה את שווריהן לא"י כדי שיעשה בהן מלאכה בשבת והמלאכה נקראת על שם ישראל ואף דאין למחות ביד המקילין בזה שיש להם ע"מ לסמוך מ"מ כל בעל נפש יחוש לעצמו שלא לעשות זה כ"א בשעת הדחק וע"פ הוראת חכם. ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה ימכרנו לו בדבר מועט ואז יוכל המושל לעשות בו כרצונו ואם אח"כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות מתנה בעלמא יהיב ליה [תשו' שבות יעקב ועיין בשע"ת שהסכים ג"כ עמו נגד היד אהרן]:
א סָעִיף א ולהשכיר. ולענין להשכיר דבר פרהסיא עסי' רמ"ג:
ב סָעִיף א בע"ש דמחזי כשלוחו. אבל בחנם לא מיחזי כשלוחו:
ג סָעִיף א בהבלעה. אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי' בכלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בחדר לדור בו אסור כמ"ש סי' ש"ו ס"ד ובזה נתבטלו דברי ע"ש שחולק על הג"מ:
ד סָעִיף א ולהשאיל וכו'. אפי' בכלי שעושין בו מלאכה שרי (הג"מ):
ה סָעִיף ב מפתח ביתו. עסי' רנ"ב ס"א ומדברי הע"ש משמע שלא ע"ש:
ו סָעִיף ב צוהו להוציאו. ואפי' לדידן דל"ל ר"ה גמור' אסו' כמ"ש בב"י רסי' שכ"ה וא"כ אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה שרי אבל הרמב"ם פ"ו כת' כשיצא מפתח ביתו בשבת יראה כמי שלוה לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת עכ"ל, וא"כ צ"ע על הרב"י שהשמיט טעם הרמב"ם ויש להקל בעת הצורך:
ז סָעִיף ג אסור להשכיר. עססי' ש"ה מס"ך והלאה ודברי ע"ש שכ' בשם הרמ"ע צ"ע:
ח סָעִיף ג שאדם מצווה כו'. וזה אסור מדאורייתא דקי"ל דשכירות לא קניא כ"א לענין אונאה (תוס' בע"א דף ט"ו) ואף דבח"מ סי' ר"ס ס"ד כתב דמקרי חצירו של השוכר לענין קנייה וצ"ל כמ"ש הריב"ש דדוקא לענין הנאה של השכירות מקרי חצירו וזהו ג"כ הנאה הוא אבל הגוף של המשכיר וע"ש סי' שי"ג ובש"ך ועיין בב"מ דס"ז ואין כאן מקומו, ואם ישראל שכר מעכו"ם בהמ' מצווה על שביתתה דשכירו' קניא לחומרא עכ"ל הג"א וצ"ע דהא אמרי' בגמ' ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה משום דלא קני לה משמע דאפי' לקולא אמרינן שכירות לא קניא ובתוס' דע"א דף ט"ו כתבו דמיירי שמזונותיה על הכהן ומ"מ נ"ל דאם שכרה מהעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממ"נ:
ט סָעִיף ג יפקירנה כו'. דד"ת הפקר בפ"ע הוי הפקר אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שיפקירנה בשבת וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד (ע"ש צ"צ) וב"ח מתיר לכתחלה להפקיר לפני ג':
י סָעִיף ג קנויה לעכו"ם. וצ"ע דבהגמ"ר כתוב בהמתי קנויה לך משמע דצ"ל להעכו"ם בהמתי קנויה לך כדי שיזכה בו העכו"ם אבל אם אמר שלא בפניו לא מהני דאפי' בישראל לא מהני אא"כ זיכה לו ע"י אחר לכן נ"ל דצ"ל לעכו"ם דוקא בפניו כדי שיתכוין לקנות:
יא סָעִיף ג כדי להפקיע כו'. משמע דאפי' בשבת אין אדם יכול לזכות בו וכ"כ הלבוש מ"מ אין עובר עליו כיון שהפקירה כנ"ל דלא כע"ש ומהב"י אין ראיה דהוא פי' לדברי הר"פ:
יב סָעִיף ג אין אדם מצווה וכו'. וביש"ש פ"ה דביצה חולק על זה ומביא הרי"ף והרא"ש שכתבו בשם הירושלמי אין רוכבין ע"ג בהמה משום שביתת בהמתו וזה גבי י"ט מתני עכ"ל ועב"י סי' ש"ה ומדברי ש"ל אין ראיה דהתם מיירי שהעכו"ם רוכב עליה ומביא עליה משאו' וזה אפי' באדם מותר דהא אין איסור הוצאה בי"ט אלא שאסור מדרבנן כמ"ש סימן תצ"ה ס"ג ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' כ"ד בשם הרשב"א דכשטוענ' בחצר משא בשבת ליכא משום שביתת בהמתו אלא כשמחמר אחריה אסור משום מחמר והר"ן סובר דאפי' משום מחמר ליכא, ועב"ח שלא נחית לחלק בזה ומ"ש בירושלמי אין רוכבין משום שביתת בהמתו אף על גב דחי נושא את עצמו נ"ל דטעמו משום שמא יצא חוץ לתחום כדאי' בגמרא והוא סובר תחומין דאורייתא והאדם בעצמו אינו עושה איסור כיון שיושב על הבהמה כמ"ש הרא"ש פרק מי שהוציאוהו בשם רשב"ם ועמ"ש סימן ש"ה, ובאמת ז"ל הירושלמי היה רוכב ע"ג בהמה א"ל רד וכו' שני' היא משום שמצווה על שביתת בהמתו וכו' ונ"ל פי' דאף על גב שעלה א"ל לירד משום שצער הוא לה כמ"ש סימן ש"ה סי"ח משא"כ באילן כמ"ש רסי' של"ו ודכוותיה כתבו התוס' בשבת דף קכ"ב בב"י סי' תצ"ה כתב שביתת בהמה ומחמר בי"ט יש אוסרין ויש מתירין ודעת הרב"י שם לאסור ע"ש ולכן יש להחמיר, ולהשתמש בב"ח פשיטא דאסור מדרבנן כמו בשבת ועיין במסכ' מכות פ"ג וריש מי שהחשיך:
יג סָעִיף ה ע"י שיתנה עם העכו"ם. ואז מותרין אח"כ לחלק בשוה כמ"ש סימן רמ"ה ס"ב ואז אפילו אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע מותר (ר"ל חביב) אבל אם לא התנו מתחלה אלא אחר שנשתתפו אומר לו טול כו' אף על פי שאין כאן משום שביתת בהמתו כיון שיש לנכרי חלק בו אסור דמ"מ הוא נוטל יום א' כנגד יום השבת והוי שכר שבת שלא בהבלעה ומזה היה יותר היתר שלא יאמר טול אתה כו' אלא יחלקו סתם כל השבוע ביחד (ב"י ססי' רמ"ה בשם ריב"ש וכ"כ ר"ל חביב ססי' ק"ו) ומ"מ דוקא בהפסד גדול שרי לחלק סתם (ד"מ) ועיין סי' רמ"ה ס"א בהג"ה:
יד סָעִיף ה יהרהנם אצלו. פי' אף על פי שיניחם ביד הישראל למשכון והעכו"ם נוטל אותם ועובד בהם שרי כיון דלא א"ל מעכשיו לא קנא' כמ"ש ססי' תמ"א ע"ש אפי' א"ל אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיו שלך:
טו סָעִיף ה ויכתוב כן. היינו לפרסומי מלתא:
טז סָעִיף ה ואפי' אם הבהמה כולה. ואם הסוסים של ישראל וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו אא"כ הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי להרמב"ם כמ"ש סימן רמ"ד ס"ה ועכ"פ אסור לומר לו לך בשבת כמ"ש סי' רנ"ב ודעת הרב"י דאם היא כולה שלו לא מהני שיקבל העכו"ם אחריות כמ"ש ס"ד ורמ"א הכריע להקל:
א סָעִיף א מותר להשאיל. דהא דתני' לא ישכיר כליו לעכו"ם בע"ש ובד' וה' מותר היא מטעם שביתת כלים דאסור אתיא כב"ש אבל ב"ה ס"ל שביתת כלים אין אדם מצווה עליו ממיל' מותר להשכיר כליו אפי' בע"ש זה דעת הרמב"ם ונ"ל דגם הוא ס"ל דאין היתר להשכיר רק בהבלע' אבל לא על שבת לחוד דזה הוה ודאי שכר שבת וכמ"ש אח"כ לפי הי"א דע"ז לא מצינו מי שמקיל והי"א הוא דעת הרר"י דהך בריית' לא אסר' משום שביתת כלים אלא דנר' כשלוחו של ישראל ואע"ג דשרו ב"ה עורות לעבדן עם חשיכה דעכו"ם אדעת' דנפשי' קעביד כיון דקוצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח להישראל במה שהעכו"ם עושה בשבת אבל בשכירו' כלים יש ריוח לישראל במה שהכלי' נשכרים מיחזי כשלוחו אבל בד' וה' מותר דלא מיתחזי כולי האי כשלוחו וזה דלא כהתוס' דכתבו בכל כלים יש איסור שכר שבת וממיל' אין חילוק בין עושין בהם מלאכ' או אין עושין בשניהם יש איסור משום שכר שבת:
ב סָעִיף א ולהשאיל לו. בטור כת' ודוק' להשכיר אסור משום שכר שבת לכאור' קשה דהא זהו טעם התו' שזכרנו אבל הרר"י מפ' משום דנר' כשלוחו וכבר הביא הטור דעת הרר"י ונ"ל דהך שכר שבת אין פי' שנוטל שכר שבת מן השוכר אלא פי' כיון שיש ריוח בזה ההשכרה במה שהי' נשכר בשבת דזה גזרו משום מראית עין ששולח שלוחו להרויח לו:
ג סָעִיף ב מפני שהרואה סבור שהישראל ציוהו להוציאו. בב"י בשם סה"ת כתוב בזה להוציאו חוץ לבית לרה"ר ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו משמע היכא דליכא רה"ר אין איסור בזה כמ"ש בסי' שנ"ה לענין מילא עכו"ם מים לבהמתו שיש חילוק בין רה"ר לכרמלית וא"כ האידנא דל"ל רה"ר כמ"ש הטור בסי' שנ"ה לית בזה איסור להשאיל לו כלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בשבת דאע"ג דקי"ל אמיר' לעכו"ם שבות אפי' במילי דרבנן כמש"ל סי' זה מ"מ כאן דאין כאן אלא גזירה משום מראית עין בהא לא גזרו אלא מדלא חילקו בכך משמע בכ"מ אסור ומ"מ אם העכו"ם דר בתוך המקום שאין איסור להוליך שם ודאי מותר:
ד סָעִיף ג אסור להשכיר כו'. פי' אפי' אם סומך עצמו שיפקירנה אח"כ אפי' בפני ג' כ"מ בב"י לפי מסקנתו דאין היתר ברור לכתחלה בזה אלא יש היתר לפי הדרכים שזכר בס"ה. וכתב הרוקח סי' ש' בהמת ישראל ביד עכו"ם אם העכו"ם עושה בה מלאכה בשבת מאחר שאין לוקח שכירות מותר ואם ישראל רואה מוחה בידו עכ"ל וצריך פי' אהי קאי האי מותר כיון שאין כאן שכירו' אלא ברור דקאמר שהישראל יכול למסור בהמתו בידו ולא חיישינן שמא יעשה בה מלאכה כיון שאין נותנין לו שכירות ואכתי צריכים אנו לפר' דלא מיירי במשאיל או משכיר דהא בזה אסרו אפי' מיום ראשון כיון שהישראל מצווה על בהמתו אלא מיירי במסרה לרוע' עכו"ם אינו חושש בזה שמא יעשה בה מלאכ' ונר' הטעם בזה דהעכו"ם מרתת שלא יעשה בה מלאכה כי יתחייב בדיניהם וכ"פ מו"ח ז"ל והביא ראיה ממ"ש ב"י בסימן ש"ה בשם ש"ל בשם רב האי גאון שכתב גם כן דין זה. והא דכתב רמ"א שאין העכו"ם נאמן על כך והיא כדברי סמ"ג דף י"ט וכבר ביארנו באיסור והיתר שאין לסמוך ע"ד של עכו"ם כלל לא לאיסור ולא להיתר עכ"ל היינו שאין להשאיל או להשכיר כיון שהי' ברשותו ולא נתפס עליו כגנב לא מרתת אבל במסרו לרעות ודאי מרתת להשתמש בה וחזינן דסמכינן על סברא זו דהעכו"ם מרתת לענין יין נסך היכא דנתפס עליו כגנב כדאי' פרק השוכר במסכת ע"א כנלע"ד אבל לא מהני אם מתנה על מנת שתנוח ע' סי' ת"צ ס"ה מ"ש מזה:
ה סָעִיף ג ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה. כב"י וז"ל ולכך צריך שיפרש שאינו מפקירה אלא ביום השבת דכיון דביום השבת רשות העכו"ם עליה שהי' מושכרת או שאולה לו אין אחר יכול לזכות בה ולכי נפיק שבת' הוה ליה כאלו חוזר וזוכה בה שלא הפקירה אלא בשבת לבד. ואע"ג דאין מפקירה אלא בשבת ולא לגמרי הוי הפקר כדאי' סוף פ' אין בין המודר עכ"ל. העתקתי זה לפי ששמעתי ע"ש רב אחד שסמך על זה להתיר להלות בריבית על משכון דרך מכירה אע"פ שאינה מכירה ממש כגון שחייב להחזיר לו אפ"ה מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע איסור ריבית כדרך שאמרינן כאן לענין שבת ואני אומר חלילה לעשות כן בישראל דכל שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו ואסור וכאן הוה הפקר כראוי רק שלזמן הוא דהיינו ביום השבת ובשבת עצמו הוה הפקר גמור ואח"כ חוזר לבעליו הראשונים משא"כ במשכון הנ"ל שגוף הענין צריך להיות נמכר שיעשה הלוקח בו מה שלבו חפץ וזה אינו שם וזה דומה למעשה דבית חורון בנדרים פרק אין בין המודר דאמרו כל מתנה שאם הקדישו אינו מוקדש אינה מתנה ובמכיר' זו אין הלוקח יוכל להקדיש' ממילא לא הוה מכירה וכההי' די"ד סימן קע"ג לענין מודר הנאה ונותן לאחרים כדי שיאכל המודר עמהם ע"ש וכ"כ כאן ס"ד שכיון שאינו יכול למוכר' אם ירצה נקראת בהמת ישראל. ולענין מכירת חמץ לעכו"ם בפסח יש ג"כ מקום לטעות ולומר (כיון) דאין ישראל אחר יכול לקנותה מהעכו"ם דהראשון לא נתכוין אלא להפקעת האיסור ולפי מ"ש אינו כן אלא שבסימן מ"ב פסק כן מטעם אחר דהיינו שהראשון שייך לקנותו קודם לשאר בני אדם מטעם מערופי' וע' סי' תמ"ח:
ו סָעִיף ג אבל בי"ט כו' עי' סי' תצ"ה ס"ג:
א סָעִיף א בהבלעה. אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי' בכלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בחדר לדור בו אסור כמ"ש סימן ש"ו ס"ד. מ"א:
ב סָעִיף ב להוציאו. ואם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה יש להקל בעת הצורך עיין. מ"א וט"ז:
ג סָעִיף ג מלאכה בשבת. דזהו אסור מדאורייתא דקי"ל דשכירות לא קניא. ודוקא מלאכה אבל לרכוב הנכרי על בהמת ישראל אין להקפיד. דחי נושא את עצמו כמ"ש סי' ש"ה סעיף כ"ב ע"ש. ואם הישראל שכר מעכו"ם בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. ואם חזר והשכירה לעכו"ם שרי ממ"נ. מ"א:
ד סָעִיף ג על כך. ואין בכלל זה מה שמוסרין בהמה לרועה דמירתת להשתמש בהן כמ"ש סי' ש"ה סכ"ג:
ה סָעִיף ג יפקירנה. דד"ת הפקר בפ"ע הוי הפקר. אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שיפקירנה בשבת וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד. עיי' תשובת צמח צדק סי' ל"ה. וב"ח מתיר לכתחלה להפקיר בפני ג'. וט"ז כתב דאפי' דיפקיר בפני ג' אין היתר בזה ברור לכתחלה אלא יש היתר כפי הדרכים שזכר בסעיף ה':
ו סָעִיף ג בהמתי. ודוקא בפניו צריך לומר כדי שיתכוין לקנות מ"א. (ובספר אליהו רבה פסק דאפי' בינו לבין עצמו מהני כדעת ש"ע בדיעבד עכ"פ):
ז סָעִיף ג לזכות בה. כתב ט"ז שמעתי בשם רב א' שסמך ע"ז להתיר להלוות ברבית על משכון דרך מכירה אעפ"י שאינה מכירה ממש כגון שחייב להחזיר לו אפ"ה מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע איסור רבית כדרך שאמרינן כאן לענין שבת. ואני אומר חלילה לעשות כן בישראל דכל שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו דאסור וכאן הוי הפקר כראוי רק שלזמן הוא דהיינו ביום השבת ובשבת עצמו הוי הפקר גמור משא"כ במשכון הנ"ל שגוף הענין צריך להיות נמכר שיעשה הלוקח בו מה שלבו חפץ וזה אינו שם ע"ש:
ח סָעִיף ג מצווה. וביש"ש פ"ק דביצה חולק ואוסר ויש להחמיר כדבריו. מ"א:
ט סָעִיף ד בהמת ישראל. ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה ימכרנו לו בדבר מועט ואז יכול המושל לעשות בו כרצונו ואם אח"כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות מתנה בעלמא יהיב. תשובת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ט ע"ש. והמחבר יד אהרן חולק עליו וכתב ול"נ שאם הגוי יכול למוכרו אף שמכרו לו בדבר מועט מותר ואם אינו יכול למוכרו אסור שנקראת בהמת ישראל בכל מקום וכ"כ בתשובת צמח צדק ע"ש והיותר טוב שיפקירנה:
י סָעִיף ה עם העכו"ם וכו'. ואז מותרין אח"כ לחלוק בשוה כמ"ש סי' רמ"ה ס"ק א' ועיין מ"א:
יא סָעִיף ה בערכאותיהם. לפרסומי מלתא:
יב סָעִיף ה ישראל. אם הסוסים של ישראל וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו אא"כ הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי להרמב"ם כמ"ש סי' רמ"ד ס"ה ועכ"פ אסור לומר לך בשבת כמ"ש סי' רנ"ב. כתב הב"ח ואלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכין משאות בשבת בשכר ומוכרין בכוונה לעכו"ם כדי להפקיע איסור שבת עוברים על דברי חכמים וראוי לקונסם עיין צמח צדק סימן ל"ה. אבל לדבר מצוה להוליך אתרוגים מותר:
א סָעִיף א (ס"ק ב) בע"ש דמחזי כשלוחו טעם זה כ' הרר"י לאפוקי מדעת התוס' שכתבו דאפי' בהבלע' כיון שתחלת השכירות היה סמוך לשבת נראה כשכר שבת. ולפ"ז אפי' בכלים שאין עושים בהם מלאכה אסור והרר"י הקש' לפ"ז מאי בין משכיר לגוי או לישראל דהא לפי טעם זה אפי' לישראל יהי' אסור להשכיר אפי' בהבלעה כשהוא בע"ש. ולכן כ' הרר"י הטעם דשכר שבת לא מקרי אפי' בע"ש כשהוא בהבלעה אלא דהאיסור הוא כשעוש' בה הגוי מלאכה בשבת והישראל נוטל שכירות מהגוי אפי' בהבלעה נראה שהגוי שלוחו של ישראל לעשות בו מלאכ' כדי שיתן לישראל השכירות כאשר יתבאר אבל ישראל מותר דהא ישראל לא יעשה בה מלאכה בשבת וכן אפי' לגוי בכלים שאין עושים בהם מלאכה שרי דל"ל שהוא שלוחו וגם בחנם מותר דגם בחנם ל"ל שהוא שלוחו של ישראל וכן בד' וה' מותר כיון שאין התחלת השכירות סמוך לשבת אינו נרא' כשלוחו וכתב טור דמה"ט א"ש הא דקי"ל בסי' רנ"ב כב"ה דנותנים עורות לעבדן וכלים לכובס ע"ש עם חשיכה ואפי' הגוי עושה בשבת דשא"ה דאין ישראל מרויח במה שעושה הגוי בשבת לא מחזי כשלוחו משא"כ הכא דישראל נהנה במה שעוש' בשבת דהא מקבל שכירות גם מיום השבת ואע"ג דהוא בהבלעה מ"מ הלא נודע אי לא היה מניח לגוי לעשות בשבת לא היה נותן לו שכירות כסך שנותו לו אם מניח לגוי לעשות גם בשבת:
ב סָעִיף א (ס"ק ד) ומותר להשאיל כו' מ"ש רמ"א ול"א כה"ג דהוי כשכירות מבואר בב"י אע"ג שנרא' כשכר שבת דהא עי"ז שמשאיל לגוי כליו בשבת משאיל לו הגוי כליו בחול ומה לי אם נותן לו שכירות מעות או מהנה לו הנאה אחרת מ"מ מותר וז"ל הרב"י כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לו' אתן לך כך וכך כדי שתשאילני כלי שלך שרי עכ"ל:
ג סָעִיף ב (ס"ק ו) צוה להוציאו ואפי' לדידן דל"ל ר"ה כמ"ש בסי' שמ"ה סעיף ז' שכ' וי"א שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו ר"ה משום דאינו דומ' לדגלי מדבר וכ' מ"א שם סק"ז דרוב הפוסקים פסקו להקל כהאי י"א: וא"כ אם העיר כו' שרי כו' הקשה בס' ת"ש על מ"ש בש"ע שכל שאין שהות כו' משמע אם יש שהות מותר ואמאי ניהו דהוצא' מרה"י לר"ה נעשה בחול מ"מ הרי מעביר ד"א בר"ה או בכרמלית בשבת ויסברו שהישראל צוהו וע"כ צ"ל דהעיקר מראית העין הוא דוקא בשעת ההוצאה כשרואה ישראל שהגוי מוציא מבית ישראל משא"כ אחר זה אפי' יראו שהגוי מעביר ד"א מ"מ לא נודע שהוא של ישראל ולמיחש פן הרואה כשהוציא מבית ישראל יראהו גם כן כשמעביר כ"ה לא חיישינן דמה לו לישראל להשגיח אם מעבירו מסתמא כל אחד הולך לדרכו אלא דהחשש דשמא דרך הלוכו של ישראל יראה ההוצאה או העברה כן כתב בס' ת"ש אלא דהקשה לפ"ז על מ"ש הט"ז בסי' תמ"ד סק"ה כשחל ע"פ בשבת לדידן דל"ל ר"ה גמורה מותר ליתן החמץ לגוי אפי' הרבה ביחד דאפי' מוציאה לכרמלית ל"ל בה כיון שהוא עסק מצוה וסיים ע"ז וז"ל אלא דצריך שלא יוציאנה חוץ לתחום עכ"ל וא"א כנ"ל דעיקר מראית העין בשעת ההוצא' א"כ מה לנו אם מוציא' ח"ל וע"ש שהאריך. ולענ"ד לק"מ דהא כ' ט"ז פה סק"ג וז"ל ומ"מ אם הגוי דר בתוך המקום שאין איסור להוליך שם (היינו מוקפת חומה) ודאי מותר עכ"ל. וקשה מה בכך שדר בתוך המקום אכתי א"ל שמא יוציאנ' חוץ למקום אע"כ דגם הט"ז ס"ל דעיקר מראית העין בשעת הוצאה אלא אם אין הגוי דר תוך המקום א"ל שמא יראה ישראל ההוצא' מבית ישראל ויכיר הגוי שהוא דר חוץ למקום ובודאי יוציאנ' חוץ לעיר ואיכא מראית העין מיד בשעת ההוצא' וא"כ גם מ"ש לקמן סי' תמ"ד דצריך שלא יוציאנ' ח"ל. ר"ל שאין הגוי דר ח"ל דאי דר ח"ל איכא מיד מראית העין בשעת ההוצא' ומסתמא יוציאנה חוץ לתחום למקום דירתו: אבל הרמב"ם כו' עכ"ל ולטעם הרמב"ם אפי' בעיר מוקפת חומה אסור ולכן כ' מ"א שצ"ע על הרב"י שהשמיט טעם הרמב"ם כיון דאיכא נ"מ לדינא להחמיר: ויש להקל כו' לסמוך על טעם של הרב"י שהביא רק הטעם שכ' הסמ"ג וסה"ת כמ"ש הרב"י ולהקל בעת הצורך בעיר מוקפת חומה ואפשר גם מ"א מודה דאם הגוי דר חוץ לעיר אפי' מוקפת חומה אסור:
ד סָעִיף ג (ס"ק ז) אסור כו' בשם הרמ"ע צ"ע וז"ל הרמ"ע ס"ס קי"ב בהמת ישראל וחלב שלה מחצ' לישראל ומחצה לאריס גוי מהו להניח לחלוב בשבת תשובה החולב מפרק כו' לפיכך אם הפקיר' בעליה או התנו עם האריס שיתחייב באחריות' כו' כל שבת מותר ואם לאו אסור עכ"ל הרמ"ע והא לקמן סי' ש"ה סעיף כ' דמותר לו' לגוי לחלוב פרת ישראל משום צער בע"ח שהחלב מצער' ואין חילוק בדבר ובס' א"ר לקמן סי' ש"ה מתרץ דהרמ"ע מיירי בענין שנודע שאין החלב מצער':
ה סָעִיף ג (ס"ק ח) שאדם. כ"א לענין אונאה. דאמרי' בב"מ דף מ"ז כיון דכתיב וכי תמכרו ממכר כו' אל תונו כו' דתיבת ממכר מיותר ואתי לרבות גם שכירות דמיקרי ממכר לענין אונא' ויש ג"כ בשכירות דין אונאה אבל לא לענין שאר דברים דלא הוי ממכר ולכן פה אף ע"ג שהשכירה לגוי מ"מ מקרי בהמת ישראל: דבח"מ סי' ר"ס כ' דאם שכר בית ודר בו בשותפות עם המשכיר ובא מציאה תוך הבית כגון צבי שבור זכו בו שניהם השוכר והמשכיר דמיקרי חצר של שניהם וזכה החצר לשניהם הרי אפי' כשגם המשכיר דר שם מ"מ מיקרי גם חצר של שוכר וכ"ש הכא דהגוי לבדו שכר' דתהי' נקרא בהמת גוי: וזה ג"כ הנאה ר"ל שיקנה לו החצר ואמרי' שכל הנאות של החצר שכר וקנה ממנו אבל גוף החצר לא קנה כלל וה"ה הכא גוף הבהמה לא קנה הגוי כלל ונקראת בהמת ישראל ומצווה על שביתתה: וע"ש סי' שי"ג שהקש' סמ"ע דברי הש"ע אהדדי שבסי' שי"ג כתב הזבל שבחצר מבהמות דעלמא שאורחים נתאכסנו שם בחצר ה"ה של משכיר דהאורחים ודאי הפקרוהו וזכה החצר למשכיר והוא היפך ממ"ש בסי' ר"ס וש"ך שם יישבו: ואם ישראל שכר כו' קניא לחומרא הג"א. וז"ל הג"א ר' אפרים בר"י כ' שאם ישראל שכר בית מגוי אסור לישראל להניח ע"ז בתוכו (משום שלא תביא תועבה אל תוך ביתך) וכן אם שכר בהמה וחמר אחריה בשבת חייב חטאת דשכירות קונה קצת (משמע דס"ל הא דאמרי סוף שבת המחמר אחר בהמתו בשבת חייב מ"ש בהמתו הוא דוקא דאלו אחר בהמת חבירו לא מחייב וכן העתיק הרמב"ם פ' כ' מהל' שבת אחר בהמתו דהא רבינו אפרים לא מחייב במחמר בשכר בהמה אלא משום דשכירות קניא קצת וה"ל בהמתו אבל הר"ן בפ"ק דע"ז דף ט"ו הוכיח דאפי' בבהמת חברו שייך דין מחמר ואין חילוק לענין מחמר בין בהמתו לבהמת חברו ע"ש) ואין נראה. מ"מ הואיל ונפיק מפומיה דגאון טוב ליזהר מח"ז עכ"ל הג"א. ובס' ת"ש כ' ע"ד מ"א וז"ל ולא העתיק יפה דשם בהג"א לא כ אלא טוב ליזהר וכ"כ רמ"א בי"ד על שמו בסי' קנ"א לענין ע"ז ע"ש עכ"ל ספר ת"ש ור"ל דהא"ז לא החמיר מדינא כ"א מצד חומרא בעלמא וא"כ נסתלקה קושית מ"א מישראל ששכר פרה מכהן אבל לענ"ד אין קושית מ"א על הא"ז כ"א על רבינו אפרים דלדידיה ע"כ מדינא שכירות קונה קצת דהא מחייב חטאת במחמר אחריה ומ"ש מ"א דשכירות קונה לחומרא ר"ל קונה קצת כמ"ש ר"א וכיון דלא קני לגמרי ודאי לקולא לא אמרי' דקנה ורמ"א ביו"ד פסק כהא"ז ולא כרבינו אפרים: ובתוס' דע"ז דף ט"ו כו' דהש"ס הוכיח שם דשכירות לא קניא מדתנן ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אף ע"פ שמזונתיה על הכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה ודייק הש"ס מסיפא א"א דשכירות קניא כששכר כהן מישראל אמאי אינה מאכילה כרשיני תרומה הא הוי בהמת כהן והקשו התוס' דה"ל לדייק כן מרישא ישראל ששכר כו' וא"א דשכירות קניא אמאי ישראל מאכילה כרשיני תרומה דהא ישראל קניא והוי בהמת ישראל ותי' דרישא מיירי שמזונותיה על הכהן בעל הפרה וא"כ י"ל דשכירות קניא ואפ"ה ברישא מאכילה כ"ת דאין זה שכירות גמורה כיון דמזונותיה על המשכיר הכהן כן פי' מהרש"א דבריהם ובזה מיישב מ"א קושייתו על הר"א ניהו דשכירות קניא לחומרא מ"מ ברישא ישראל מאכילה כ"ת דלא הוי שכירות גמורה: ממ"נ דאי שכירות לא קניא א"כ עדיין מקרי בהמת גוי הראשון דלא קנאה ישראל השוכר ואי שכירות קניא וקניא ישראל השוכר מ"מ כיון שהשכירה שוב לגוי א"כ גם גוי שני קנאה ומקרי בהמת גוי:
ו סָעִיף ג (ס"ק ט) יפקירנו כו' דד"ת הפקר כו' והק' בספר ת"ש הא זה תליא במחלוקת הפוסקי' דאמרי' בנדרים דף ל"ה ר' יוחנן ס"ל דאינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' וריב"ל אמר דבר תורה אפי בפני א' הוי הפקר ומ"ט אמרו בג' כדי שיהא א' זוכה ושנים מעידים ופסקו הפוסקים כריב"ל אלא בזה פליגי הרמב"ם ס"ל אפי' מן התורה בעינן עכ"פ בפני א' כלישנא דריב"ל אבל בינו לבין עצמו ל"מ והרא"ש ס"ל דה"ה בינו לבין עצמו מהני מד"ת והא דנקט ריב"ל בפני א' הוא לאו דוקא או איידי דנקט ר' יוחנן שלשה אמר הוא אפי' א' כ"כ דרישה בח"מ והרב"י בח"מ סי' רע"ג העתיק דעת הרמב"ם דאפי' מה"ת בעינן עכ"פ בפני א' אלא שרמ"א שם הביא דעת הרא"ש וא"כ איך כ' המחבר שיפקיר בינו לבין עצמו כדי שינצל מאיסור דאו' הא לדעת המחבר אפי' מדאו' לא הוי הפקר ותי' כיון דא"א בע"א ס"ל להרב"י שטוב להפקירה עכ"פ בינו לב"ע כדי שינצל מאיסור דאוריית' עכ"פ עכת"ד ולענ"ד י"ל דהא טעמיה דרמב"ם דבינו לב"ע לא מהני כלל כיון דהפקר ילפי' משמיט' דכתיב והשביעית תשמטנ' ונטשתה מתיבת ונטשת' דרשינן יש לך נטישה אחרת שהוא כשמיט' והויא הפקר לכן בעי' דומיא דשמיט' דעכ"פ א' יכול לזכות בו משא"כ בינו לבין עצמו אין שום אדם יכול לזכות בו דהא לא נודע לשום אדם כ"ה בסמ"ע ובפרישה וא"כ י"ל דבשבת מודה הרמב"ם דגם בינו לב"ע מהני ד"ת ע"פ מ"ש הרב"י ע"ד הרר"פ שהביא הטור וז"ל כ' הרר"פ ויפרש בשעת הפקר שאינ' מפקיר' אלא ליום השבת כו' כדי שלא יזכה בה אחר ואע"פ שאינו מפקירה לגמרי הוי הפקר (כ"ה שם בנדרים דאפי' מפקירה לזמן הוי הפקר) ונרא' דאפי' בסתם נמי דעתו לזה שהרי אינה מפקיר' אלא להפקיע איסור שביתת שבת עכ"ל הטור. וכ' הרב"י דהרר"פ ע"כ ס"ל דבעינן דוקא שיפקיר בפני ג' דאי אפי' בינו לב"ע למה צריך לפ' שמפקיר' רק ליום השבת ה"ל להפקירה בינו לב"ע ומי יזכה בה. ודחה הרב"י וז"ל כיון שהדבר ידוע שכל מי שבהמתו ביד גוי הוא מפקיר' בשבת סתמ' כפירושו דאפי' מפקירו בינו לב"ע הוי הפקר מד"ת כו' הלכך איכא למיחש שמא יזכה בה אחר ולכן צריך לפ' כו' עכ"ל הרי דבשבת אפי' מפקיר בינו לב"ע מ"מ נודע לאחרי' ואמרי' מסתמא לא עבר על שביתת בהמתו ובודאי הפקיר' וא"כ מודה הרמב"ם דמה"ת אפי' בינו לב"ע הוי הפקר מ"מ מדרבנן בעי' דוקא ג' וכמ"ש הרב"י פה בטור ע"ש: וגם במכירה כו' ולא בשבת לחוד. בתשו' צ"צ שם הטעם משום מראית עין ע"ש ועמ"ש בס"ס זה: וב"ח מתיר לכתחלה כו' ר"ל מתיר להשכיר לגוי על סמך שיפקירנה בפני ג:
ז סָעִיף ג (ס"ק י) קנייה כו' אא"כ זיכה לו ע"י אחר דזכין לאדם שלא בפניו ונעשה אחר שלוחו של הזוכ' דזול' זה ל"מ דהא לא יצא מרשות הנותן ובגוי א"א שיזכה לו ע"י אחר דהא זכיה מטעם שליחות כנ"ל ואין שליחות לגוי ואי גוי נעשה שליח לחבירו גוי ע' לקמן סי' תמ"ח שמ"א חולק על תשובת מ"ב וס"ל דאפי' כה"ג אין שליחות לגוי:
ח סָעִיף ג (ס"ק יא) כדי להפקיע כו' מ"מ אינו עובר עליו. ר"ל אע"ג דלא הוי הפקר גמור דהא אין אחר יכול לזכות בו דכוונתו לא היה כ"א להפקיע כו' ומ"ש מ"א דמשמע אפי' בשבת הוא מלשון רמ"א שכתב אין כוונתו רק להפקיע כו' ולא כתב דאין כוונתו רק ליום השבת אבל בשבת הוי הפקר גמור אלא דמ"מ אין אדם יוכל לזכות בו כמ"ש הרב"י לדעת הרר"פ אביאנו להבא ומדכתב אין כוונתו רק להפקיע משמע דר"ל דאפי' ביום השבת אינו מפקירו הפקר גמור כנ"ל: ומהרב"י אין ראיה דהוא פי' לדברי הרר"פ ור"ל שהע"ש כ' דמדברי הב"י משמע דביום השבת אחר יוכל לזכות בו ועז"כ מ"א דאין ראיה מהרב"י דהרב"י כ' ע"ד הרר"פ שהבאתי בס"ק ט' דמה"ט ס"ל דצריך לפרש שאינו מפקירה אלא ליום השבת שאין אחר יכול לזכות בה וזה ל' הרב"י כיון דביום השבת רשות הגוי עליה שהיא מושכרת או שאולה לו ואין אחר יוכל לזכות בה (ר"ל דאיך יזכה בה א"כ יהי' בהמת הזוכה ויעבור הוא על שביתת בהמתו ואפי' ברשיעי דל"ח לאיסור שביתת בהמתו מ"מ אינו יכול לזכות בו כיון שהיא מושכרת או שאולה ביד גוי לא יניחנו הגוי לזכות בה) וכי נפיק שבתא ה"ל כאלו חזר וזכה בה שלא הפקירה אלא לשבת כו' עכ"ל ומדכ' דבשבת רשות גוי עליה ואינו יכול לזכות בה משמע דאם הי' יכול לזכות בה דהיינו רשע וגם הגוי היה מניחו לזכות בו קנה הזוכ' ע"ז כ' דאין זה ראי' דהרב"י פי' דברי הרר"פ דע"כ ס"ל דמפקירו הפקר גמור דאל"כ לא הוי צ"ל שאינו מפקיר אלא ליום השבת שלא יזכה בה אחר דהא בלא"ה אין אדם יכול לזכות בה כמו שחלק עליו הטור וכ' ג"כ כלשון רמ"א פה וכמו שהעתקתי לשונו סק"ט ולכן צריך הב"י ליתן טעם אחר למה אין אדם יכול לזכות בשבת משום דרשות גוי עליה אבל דעת הטור ורמ"א ששניהם לשון אחד משמע אפי' בשבת אין אדם יכול לזכות דאינו הפקר גמור:
ט סָעִיף ג (ס"ק יב) אין אדם כו' וזה גבי י"ט מתני' סוף מס' ביצה תנן אין עולין באילן ואין רוכבין ע"ג בהמה כו' כל אלו בי"ט אמרו ק"ו בשבת עכ"ל: ומדברי ש"ל אין ראיה ר"ל דרמ"א שכ' א"א מצווה על שביתת בהמתו בי"ט ראייתו מדברי ש"ל שהביא הרב"י סי' ש"ה וז"ל ר"ה גאון נשאל מהו ליתן סוסים לגוי שירעה אותם כו' והגוי רוכב עליהם ועושים בהם צרכיו והשיב כיון שלא בשכירות נתנן לו מותר כו' ואם נתנו לו קודם החג א"צ אפי' למחות בידו כו' עכ"ל ומדכ' דבחג א"צ למחות ע"כ ס"ל דבי"ט ליכא שביתת בהמתו וכ"כ הרב"י שם ועז"כ מ"א דאין מזה ראיה: אלא שאסור מדרבנן ור"ל דהמ"א הביא לקמן סי' ש"ה סק"ו דברי הש"ס כל שבחברו פטור אבל אסור בבהמ' מותר לכתחלה דבבהמה ליכא שבות: דכשטוענים בחצר משא בשבת ליכא כו' א"כ ה"ה בר"ה בי"ט כיון דבי"ט ליכא משום איסור הוצאה מדאורייתא: ומ"ש בירושלמי כו' אע"ג דחי כו' חסר פה תי' א' או שתים ור"ל דקשיא למ"א לפי תירוצו א"כ מאי קאמר הירושלמי דאין רוכבים ע"ג בהמה בי"ט משום שביתת בהמתו הא איסור מן התורה כ"א מה שמוציאה הבהמה את האדם מרה"י לר"ה או מעבירו ד' אמות בר"ה. הא בי"ט ל"ל לאיסור הוצאה כנ"ל. ועז"כ הא בלי דברי מ"א קשיין דברי הירושל' דהא אפי' בשבת ליכא איסור תורה דהא חי נושא א"ע. וכן הקשה באמת הרב"י בסי' ש"ה: כדאי' בגמ' ר"ל סוף ביצה מסיק בש"ס טעמא למה אין רוכבין ע"ג בהמה בי"ט ומשני גזירה שמא יצא חוץ לתחום. ופריך ש"מ תחומין דאורייתא דאל"כ למה גזרו שמא יצא ח"ל הא הוי גזירה לגזירה והא קי"ל תחומין דרבנן ומשני גזירה שמא יחתוך זמורה והירושל' י"ל דבאמת ס"ל תחומין דאורייתא כר"ע: והאדם בעצמו ר"ל דלא תיקשי אי חיישינן שמא יצא חוץ לתחום ל"ל טעמא משום שביתת בהמתו ת"ל משום דאדם הרוכב יצא חוץ לתחום. כמ"ש הרא"ש כו' דהיושב בקרון והגוי מוליכו חוץ לתחום אין בזה איסור משום ח"ל דהישראל לא עבד מידי אלא שאסור מטעם אחר. הביאו בקיצור המ"א סי' ש"ה ס"ק י': וה"ה ברוכב אלא שבספר א"ר בסי' רס"ו הקשה הא כ' מ"א גופי' ר"ס רס"ו דרוכב כמהלך דמי ויש בו משום איסור תחומין י"ל דכאן כ' מ"א לפי הבנת מהרש"ל דברי הירוש' צ"ל כן ומ"א גופיה הא כ' מיד פי' אחר בדברי ירושלמי: ובאמת ז"ל הירושלמי. בא מ"א לחלוק על ראיית מהרש"ל בירוש' דאין הפי' כדעת מהרש"ל: א"ל רד כו' אע"ג דבעולה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מ"ש כמ"ש ר"ס של"ו מ"מ בעולה על בהמה במזיד בשבת א"ל רד ומ"ש מאילן. ע"ז אמר שני' הוא ר"ל הכא בבהמה שאני: ודכוותיה כתבו התו' ר"ל דלא תקשי איך א"ל דכוונת הירושלמי משום צער בע"ח ואיך שייך ע"ז לומר שביתת בהמתו. ע"ז הביא ראיה מהתוס' דגם מניעת צער מקרי שביתה שכ' על מ"ש שם מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים מחוברים ומניח' לתלוש כדדרשינן במכילתא למען ינוח שורך כו' יכול לא יניחה תולש ת"ל למען ינוח ואין זה נוח אלא צער עכ"ל הרי דמניעת צער מקרי נייח ושביתה: ובב"י סי' תצ"ה ר"ל מעתה אין ראיה לאסור מן הירוש' וגם אין ראיה להיתר מדברי ש"ל כמ"ש לעיל ואין הדין מבורר לכן הביא דברי הרב"י:
י סָעִיף ה (ס"ק יג) ע"י שיתנה כו' (ר"ל חביב) מ"מ הוא כו' חסר פה וכצ"ל אבל אם לא התנו תחלה אסור אף שאין כאן משום שביתת בהמתו מאחר שיש לגוי חלק בבהמה ואינו נמנע מעשות בהם מלאכה ע"כ של ישראל. מ"מ הוא נוטל כו' כצ"ל: יחלקו סתם. והוא דעת הרא"ש שהובא לעיל ר"ס רמ"ה דנקט האיבעיא לקולא כמ"ש לעיל: דוקא בהפסד גדול. כיון דלהרמב"ם נקטינן האיבעיא לחומרא אלא בהפסד גדול סמכינן על הרא"ש: וכן כ' רמ"א לעיל ר"ס רמ"ה ע"ש: ומ"מ הרב"י לא פסק בזה כהריב"ש דהיכי דהגוף שותף בבהמה ליכא משום שביתת בהמתו וכמבואר פה בש"ע:
יא סָעִיף ה (ס"ק יד) יהרהנם כו' אפי' א"ל אם לא אתן כו' כיון דלא א"ל אם לא אתן כו' יהיה שלך מעכשיו קי"ל כרבא בפסחים דף ל"א ע"א דבע"ח מכאן ולהבא גובה אם כן עד שיגיע הזמן אינו של ישראל אלא שבספר ת"ש הקשה דהא דומיא דהכא מיירי סיפא ויש מתירים על ידי שיזהיר. כו' ואם יעבור כו' ג"כ מיירי בלא א"ל מעכשיו וזה מחלוקת רמב"ם וראב"ד דהא כל דאי אסמכתא אם לא דאמר מעכשיו אז מסלק האסמכתא והרמב"ם ס"ל דגם בגוי יש דין אסמכת' ובעינן מעכשיו אבל הראב"ד ס"ל דבגוי ליכא אסמכתא ולא בעינן מעכשיו וכיון דמשמע מדברי הרב"י בסי' תמ"א דס"ל כהרמב"ם דגם בגוי יש דין אסמכתא ה"ל לכתוב כאן דהאי יש מתירים מיירי בא"ל מעכשיו ולענ"ד י"ל כיון דכאן בלא"ה דעת הריב"ש שהביא מ"א ס"ק י"ג היכי דא"ל לגוי שותפות בבהמה ליכ' משום שביתת בהמתו ואף על גב דהרב"י לא ס"ל כוותיה מכל מקום מצרפים לדעת הראב"ד דס"ל בגוי לא בעינן מעכשיו אע"ג דבעלמא ס"ל כהרמב"ם:
יב סָעִיף ה (ס"ק טו) ויכתוב כן היינו לפרסומי כו' כ"כ הרב ב"י כדי לצאת ידי האומרים דהפקר בינו לבין עצמו לא מהני וה"ה מכירה כהאי גוונא. עוד כ' טעם אחר כדי לזכות את הישראל שלא יוכל הגוי להכחישו כשיארע אונס:
יג סָעִיף ה (ס"ק טז) ואפי' כו' אלא א"כ הוא מושכר כו' אולם בתשו' צ"צ הנ"ל בסי' ל"ה אוסר כה"ג משום דהא קי"ל אין מוכרים בהמ' גסה לגוי כדאי' בע"ז דף ט"ו אלא שהתוס' והרא"ש כתבו דבזה"ז מקילים משום פסידא שכיון שדרים מעט יהודים במקום אחד וכל מו"מ שלנו עם הגוי אבל כה"ג דל"ל פסידא דהא יוכל לנוח ולשבות בשבת וזה לא מקרי הפסד מה שצריך לשבות בשבת אדרבא רווחא דידי' שמקיים מצות ה' ע"ש שהאריך: דעת הרב"י כו' כמ"ש סעיף ד' שהביא שם שני דיעות אי סגי אם מקבל גוי אחריות ולא הכריע שם לכן אינו מתיר כאן אלא בא"ל לגוי שותפות:
א סָעִיף א ס"א מותר כו'. כדעת הרי"ף שהשמיטה דס"ל דב"ש היא דס"ל דמצווין כו': ובלבד. מהא דב"מ כ"ח כנ"ל: ולהשאיל שם לא ישאילנו כו' כמ"ש בס"ב: אע"ג שמתנה. דכאן לא שייך טעמא דשכירות דיש ריוח לישראל כו' ע"שברא"ש וע"ש בהג"מ פ"ו ס"ק ק' תניא בתוספתא דמשכיר כו' ומחליף כו' ור"ל דאין משכיר ממש אלא חדא קתני כיצד מחליף דממש שכירות אסור בע"ש דשם סתמא קתני:
ב סָעִיף ב ס"ב אסור להשאיל. נלמד ממש"ו ואפי' בע"ש כו':
ג סָעִיף ג ס"ג אסור להשכיר. ע"ז ט"ו א': כדי כו'. צ"ל שמא יעשה בה מלאכה: אבל יכול כו'. כמ"ש בספ"ק דע"ז אבל נכרי כו' דאמרינן ליה וציית כו': כי אין כו'. דאין העו"ג נאמן להתיר מהא דפ' גיד הנשה לא יאמר אדם לעו"ג ליקח לי בשר כו'. ולא לאסור מהא דסוף יבמות של עזקה הן כו' וסוף פ' החולץ אין עדות לעו"ג ובתוספתא פ"ה דדמאי גוי שהיה צווח כו' קחו לכם פירות עזקה הן כו' אבל אם א"ל מאיש פלוני גוי לקחתי כו' משלי הבאתים נאמן להחמיר דברי ר' רשב"ג אומר אינו נאמן שדברי הגוי לא מעלין ולא מורידין ואף ר' ל"ק אלא משום שהוא בידו וע' ר"ס רמ"ו: יפקירנה. נדרים מ"ה א' ע"ש בפי' הרא"ש ד"ה ד"ת כו' שמחלק דבדיעבד אפילו בינו לבין עצמו וכ"ה בח"מ שם וז"ש כאן כדי שינצל דמדרבנן בעינן ג' ונלמד כ"ז דה"ה בינו לבין עצמו וסגי בכך מגיגית נר כו' לב"ש בפ"ק דשבת ועתוס' שם ד"ה דמפקרא כו' דהכא שאני כו' וכאן ג"כ א"א בענין אחר ודלא כמרדכי וש"פ שכ' דדוקא בפני ג' והם לשיטתן שחילקו בין גיגית כו' לבהמה דגיגית סתמא מפקר להו ור"ל משום שהוא דבר ההוה תמיד משא"כ בבהמה ולכן אפי' בדיעבד דוקא בפני ג' אבל לחילוק הרא"ש אפי' בינו לבין עצמו כנ"ל: דודאי אין כוונתו. ר"ל ליום השבת בלבד ועט"ז בשם ב"י נדרים מ"ד א': ודוקא בשבת כו'. דקדק התי"ט בספ"ב דיו"ט פרתו יוצאה כו' ומקררין את הבהמה ביו"ט מדקאמר ביו"ט משמע דרישא דוקא בשבת והירושל' שאמר ברוכב על הבהמה משום שביתת בהמתו איירי בשבת שאמר היה רוכב על הבהמה א"ל רד כו' ולכן לא אמר בגמ' על המתניתין דאין רוכבין משום שביתת בהמה ודלא כרי"ף ורא"ש וז"ל ירושל' בפ"ה די"ט מ"מ אמרו היה רוכב ע"ג בהמה א"ל רד כו' שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמותו למען ינוח שורך וחמורך כמוך והאי קרא לא נאמר אלא בשבת ועמ"א בשם יש"ש. ואפשר דש"ל ס"ל כנ"ל כיון דבגמרא אמרי' משום טעמא אחרינא כמש"ל ולהלכה אין נראין דבריו אלא העיקר דביו"ט נמי מצוין על שביתת בהמה כמ"ש ביש"ש:
ד סָעִיף ד ס"ד יש מתירין. יבמות ס"ו ב' ותסברא נהי כו' הא ל"ד אלא כו' משמע דבכה"ג הוי שלו: וי"א דכיון. שם כרב יהודה דקי"ל כוותיה שם דאמר אפי' בכה"ג לא הוי שלו ואמרינן שם ת"כ דר"י המכנסת כו' אלמא כל שאינו יכול למכור אינו שלו ופלוגתתן של אלו ב' הדיעות תליא בספיקת הרי"ף שם ויתורץ מה שקשה על הרמב"ם דפ' כרב יהודה שם ופ' שם כברייתא דת"כ דר' אמי עבדי צ"ב כו'. והענין כי הרי"ף נסתפק שם בברייתא דמכנסת לא בריר לן כו'. והענין כי אמרו שם א"ל רבא לר"נ והא ת"כ דר' אמי כו' ולכאורה קשה וכוותיה דר"י לא תניא ויש לתרץ בב' אופנים הא' דאינו דומה לר"י דאף דאינו יכול למכור מ"מ שלו הוא כמש"ש הא ל"ד אלא כו' והב' דברייתא יחידאה היא דרשב"ג אזיל לטעמיה בגיטין מ"א א' ולא קי"ל שם כוותיה ומשני אע"ג דתניא כו' ודינא דברייתא דעבדי צ"ב כו' אמת מ"מ כאן מסתברא טעמא דר"י כו' ולשני האופנים הרמב"ם פ' שפיר כברייתא דעבדי צ"ב רק נ"מ בין אלו האופנים לענין המכנסת אם יש לפסוק כאותו הברייתא או לאו (ר"ל דלאופן הא' י"ל דגמ' ס"ל דברייתא לאו יחידאה היא כמ"ש המאור בר"פ אלמנה שם ד"ה מכרו כו' בארוכה דבהא ל"פ רבנן עליה ע"ש) וז"ש הרי"ף לא בריר לן כו' וגם כאן תליא הפלוגתא באלו ב' האופנים דלאופן הראשון דהגמ' לא ס"ל הת"כ דרב יהודה דאע"ג דאין יכול למכרו מ"מ ה"ה שלו ולאופן השני משום דיחידיאה היא אבל הדין אמת דכל שאין יכול למכרו אינו שלו ומפרשים הגאונים אותה הברייתא דמכנסת לענין מטלטלין כפלוגתייהו היא אומרת כלי כו' וכן הברייתא דשכר פרה ושם כו' ובזה מתורץ מ"ש הרמב"ם וש"ע א"ה סי' צ' סי"ד אין האיש רשאי כו' ואם מכרן כו' משום דלא בריר לן ההיא ברייתא דנעביד עובדא כמ"ש הרי"ף שם כנ"ל ולכך פי' דלכתחלה לא ימכור ואם מכרן מה שעשה עשוי:
ה סָעִיף ה ס"ה אם ישראל. כנ"ל סי' רמ"ה ס"א וה"נ דלא קנוי לישראל ביום השבת: ואם ילוה כו'. כס' שנייה בס"ד: וי"מ כו' אפי'. כס' הראשונה שם: ויעשם אפותיקי. ואפ"ה לא קנה ישראל כמ"ש בפסחים ל"א ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאי הוה ליה זוזי כו' אשתכח דהשתא הוא דקני ומטעם זה ג"כ אפי' באפותיקי כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ק"ו ס"ו אפי' היתה משכונא בידו או אפותיקי מפורש כיון כו' וע"ש מש"ש וז"ש או יהרהנם וכמ"ש בפסחים שם דישראל מגוי לא קני משכון: ובלבד שלא. שם וע"ל סי' תמ"א: וי"מ כו'. הוא ג"כ כס' ראשונה דס"ד: ויכתוב כו'. עמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.