א שׁוֹלֵחַ אָדָם אִגֶּרֶת בְּיַד עַכּוּ"ם, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה; וְהוּא שֶׁקָּצַץ לוֹ דָּמִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ בְּשַׁבָּת; וְאִם לֹא קָצַץ, אִי לֹא קָבִיעַ בֵּי דֹּאַר (פֵּרוּשׁ אִישׁ יָדוּעַ שֶׁכָּל כְּתָב אֵלָיו יוּבַל וְהוּא מְשַׁלְּחַם לְמִי שֶׁשָּׁלוּחַ אֵלָיו). בְּמָתָא, אָסוּר לִשְׁלֹחַ אֲפִלּוּ מִיּוֹם רִאשׁוֹן; וְאִי קָבִיעַ בֵּי דֹּאַר בְּמָתָא, מְשַׁלְּחָן אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְהוּא שֶׁיְּהֵא שְׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ לַבַּיִת הַסָמוּךְ לַחוֹמָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לֹא קָצַץ, וַאֲפִלּוּ לֹא קָבִיעַ בֵּי דֹּאַר בְּמָתָא, אִם מְשַׁלְּחוֹ בְּיוֹם ה' אוֹ קֹדֶם לָכֵן; (טוּר) וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ אִם צְרִיכִים לְכָךְ.
ב אִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ כַּמָּה יִתֵּן לוֹ, דִּינוֹ כְּקוֹצֵץ, דְּסַמְכָא דַּעְתֵּיהּ דְּעַכּוּ"ם וּבְדִידֵיהּ קָא טָרַח; אֲבָל בִּסְתָם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּדַעְתּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ שָׂכָר, אָסוּר, דְּלָא סַמְכָא דַּעְתֵּיהּ וּבִדְיִשְׂרָאֵל קָא טָרַח.
ג אִם שְׂכָרוֹ לְיָמִים דָּבָר קָצוּב בְּכָל יוֹם בַּהֲלִיכָתוֹ וּבַחֲזָרָתוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עִמּוֹ מָתַי יֵלֵךְ; אִם הוּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אָסוּר, דִּכְשֶׁיּוֹצֵא בְּשַׁבָּת נִרְאֶה כְּאִלּוּ הִתְנָה עִמּוֹ כָּךְ.
ד אִם הָעַכּוּ"ם מוֹלִיךְ הַכְּתָב בְּחִנָּם, אֲפִלּוּ נִתְּנָה לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי הָעַכּוּ"ם מֵאֵלָיו הוּא עוֹשֶׂה זֶה וְאֵינוֹ אֶלָּא לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מַה שֶּׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ, וַהֲוָה לֵיהּ כְּאִלּוּ קָצַץ. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל שֶׁעוֹשֶׂה בְּחִנָּם, אָסוּר, וְטוֹב לְהַחְמִיר. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁהָעַכּוּ"ם מַתְחִיל עִם הַיִּשְׂרָאֵל לוֹמַר שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ בְּחִנָּם, וַדַּאי דַּעְתּוֹ עַל הַטּוֹבָה שֶׁיְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְשָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף).
ה אִם הָעַכּוּ"ם הוֹלֵךְ מֵעַצְמוֹ לְמָקוֹם אַחֵר וְיִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לוֹ אִגֶּרֶת, מֻתָּר בְּכָל גַּוְנָא.
ו מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכִיר עַכּוּ"ם לְשָׁנָה אוֹ יוֹתֵר, אָסוּר לְשַׁלְּחוֹ עֶרֶב שַׁבָּת בְּאִגֶּרֶת. הַגָּה: וּמִיהוּ אִם לֹא שְׂכָרוֹ רַק בִּשְׁלִיחוּת אִגֶּרֶת, יֵשׁ מַתִּירִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רמ"ד (סָעִיף ה').
א סָעִיף א (א) אגרת - ה"ה בכל מלאכות כשנותן לו ואין שהות לגמרו קודם השבת בעינן דוקא שיקצוב לו דמים בעד מלאכתו דאז אדעתיה דנפשיה קעביד ולא בשביל ישראל וכדאיתא לקמן בסימן רנ"ב ס"ב אלא נקט אגרת לאשמועינן דאי לא קצץ ולא קביע בי דואר במתא אסור כדמסיק והטעם כמו שכתבנו לקמיה אבל שאר כלים וחפצים או מעות אם שולח ביד א"י בע"ש הדין כמו בכל מלאכות ולכך אפילו אם לא קצץ אם יש שהות ביום להגיע למקום מי שנשתלח לו מותר ולא חיישינן שמא לא ימצאנו בביתו ויצטרך לחפש אחריו בשבת:
ב סָעִיף א (ב) עם חשיכה - היינו בעוד שהשמש זורח וגם צריך שיצא הא"י מפתח ביתו של ישראל קודם השבת [רמב"ם]:
ג סָעִיף א (ג) ובלבד וכו' - ואם הא"י אמר מעצמו שילך בשבת לית לן בה כיון שהישראל לא אמר לו זה וא"י אדעתיה דנפשיה קעביד בשביל שכירותיה:
ד סָעִיף א (ד) שילך בשבת - וה"ה שלא יאמר לו ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וכיוצא בזה וידוע שא"א לו להיות שם אלא א"כ ילך בשבת דזה הוי כאלו א"ל לך בשבת [אחרונים]:
ה סָעִיף א (ה) לא קביע בי דואר וכו' - היינו שאינו קבוע תמיד הבי דואר באותה העיר שנשתלח שם אלא הולך לפעמים למקום אחר אסור דשמא לא ימצאנו הא"י ויצטרך לילך אחריו בשבת ולכך החמירו כולי האי וחששו לזה בעניננו דכיון שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך וא"כ אם נכתב האגרת בכתב א"י שרי להוליך אפילו בע"ש ובלא קצץ כל שיכול להגיע שם מבעוד יום לבית ראשון הסמוך לחומה וכמו שהתרנו לעיל בשולח שאר כלים וחפצים ע"י א"י:
ו סָעִיף א (ו) אסור לשלוח - כתב עו"ש ונראה דכל זה מיירי כששולח ע"י הא"י ליד הבי דואר אבל כשאדם משלח אגרת על ידו לחבירו אין לחוש שמא לא ימצאנו בביתו שילך אחריו בשבת ושרי אפילו בע"ש ובלא קצץ כל שיכול להגיע שם מבעוד יום וכן נוטה דעת מהר"ר אברהם מפראג המובא בב"ח וע"ש שהאריך ומסיק להקל בזה ודעת הט"ז ומ"א דגם בשולח אגרת לחבירו ג"כ יש חשש זה ובפירוש ר"ח שיצא עתה לאור מוכח כהעו"ש עיין שם ומיהו אם אמר לא"י שילך לשם וימסור לבני ביתו של אותו האיש אם לא ימצאנו לכו"ע שרי אפילו בע"ש ובלא קצץ כל שיכול להגיע לבית ראשון הסמוך לחומה של העיר שהאיש שם:
ז סָעִיף א (ז) אפילו מיום ראשון - ואם הוא דרך קרוב כגון מהלך יום אחד נראה דאף אם הוא משלחו ביום ב' וג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת [מ"א]:
ח סָעִיף א (ח) ואי קביע בי דואר - היינו שהאיש הממונה ע"ז קבוע שם תמיד ובכלל זה הוא מה שקורין עכשיו פאשט מייסטער שרגיל להיות במקומות גדולים שהוא עומד על המשמר בעתים ידועים לקבל כתבים ולשלחם להשייכים לכתבים ההם:
ט סָעִיף א (ט) הסמוך לחומה - לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון מבפנים:
י סָעִיף א (י) ויש מתירין וכו' - טעמייהו דכיון שלא אמר לו ישראל בהדיא שילך בשבת אין לאסור כ"א סמוך לשבת דנראה כשלוחו של ישראל לזה ואמירה לא"י שבות אפילו אמר לו בע"ש לעשות מלאכה בשבת אבל מופלג מן השבת קצת לא מחזי כאומר לו עשה מלאכה בשבת ולפיכך אין לאסור כ"א ביום ע"ש [הרא"ש]:
יא סָעִיף א (יא) ואפילו לא קביע - ואפילו ידוע שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת ג"כ שרי לדעה זו דכיון שהוא מופלג מן השבת לא מחזי כשלוחו וכנ"ל:
יב סָעִיף ב (יב) אע"פ שיש בדעתו - ר"ל לא מבעיא אם הא"י מסתפק כלל אם יתנו לו שכר דאסור אלא אפילו אם הישראל מבין ממנו שמצפה לשכר מאתו או ממי שנשתלח לו אפ"ה אסור כיון שהישראל לא הבטיחו עדיין:
יג סָעִיף ג (יג) אם שכרו לימים - ר"ל דאף שהתרנו לעיל בקצץ אפילו בע"ש היינו כשהוא קוצץ לו סך קצוב בעד פעולתו דאז אדעתיה דנפשיה עביד ולא מינכר כלל שהמלאכה הנעשית בשבת הוא בשליחות ישראל אבל כששכרו לימים שקוצב לו שכר בעד כל יום אף שאינו מקפיד עליו מתי ילך ואדעתיה דנפשיה עביד פעולתו גם בזה [ולפיכך עדיף מלא קצץ כלל ומותר בד' וה' אף לדעת המחבר] מ"מ כששוכרו בע"ש אסור דכיון שיוצא תיכף בשבת נראה כאלו התנה עמו כך ובשליחותו הולך מאחר שנתן לו שכר בעד היום:
יד סָעִיף ג (יד) בע"ש - אבל ביום ה' מותר ולדעת הרמ"א לעיל בהג"ה אפילו לא קצץ כלל מותר ביום ה':
טו סָעִיף ד (טו) שהרי הא"י מאליו וכו' - פי' דאין הישראל כופה אותו על כך אלא מעצמו הוא מתרצה להוליך האגרת ותלינן שמה שנתרצה הוא מפני הטובה שקיבל ממנו מכבר ואדעתיה דנפשיה קעביד:
טז סָעִיף ד (טז) וטוב להחמיר - הנה מלשון זה משמע דרק טוב לחוש לדעה זו וכן בט"ז משמע דדעתו כדעה הראשונה אבל בד"מ סימן רנ"ב משמע דדעתו הוא כהיש חולקין וכן בלבוש ובא"ר בסימן זה משמע דאסור בחנם וע"כ מהנכון שיקצוב לו עכ"פ איזה דבר מועט עבור זה והוי כקצץ כיון שקיבל עליו שיהיה זה שכרו וכ"כ בח"א:
יז סָעִיף ה (יז) הולך מעצמו - ואם יודע שמרבה הדרך בשבילו אסור [ב"י]:
יח סָעִיף ה (יח) בכל גווני - היינו אפילו לא קצץ ליתן לו שכר אלא בסתמא דקיי"ל בס"א דאסור לשלוח על ידו כשאין קבוע בי דואר דחיישינן שמא לא ימצאנו בביתו וילך אחריו בשבת אפ"ה שרינן כאן כיון שאין הא"י הולך בשליחותו אלא שמעצמו הולך לשם בודאי אם לא ימצאנו לא יחפש אחריו ודוקא אם יש שהות להגיע שם מבעוד יום אבל אם אין שהות להגיע שם מבעוד יום אסור אף בזה דאף דהליכתו בשביל עצמו הוא מ"מ מה שנושא המכתב הוא בשביל ישראל. ודע דליתן לו בשבת אסור לכו"ע אפילו בהולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה וע"כ אסור ליתן אגרת על הפאצט בשבת [ומע"ש מותר דעל הפאצט הוי תמיד קצץ דאף אם אינו משלם כאן מ"מ יצטרך לשלם מי שנשתלח לו] אפילו במקום שיש עירוב ואפילו ע"י א"י אסור דבר זה [ולא מהני קציצה על שבת גופא] אך במקום הפסד גדול יש להתיר בכה"ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ושלא במקום הפסד יש להחמיר אפילו בע"ש שלא ליתן לא"י האגרת שהוא יתן אותו על הפאצט בשבת ואפילו בקצץ שהרי מייחד מלאכתו על שבת [ח"א בכלל ג' ע"ש]:
יט סָעִיף ו (יט) אסור לשלחו - דמה שהוא שכירו לשנה לא נחשב כקציצה ודינו בכל הפרטים כמבואר לעיל בס"א בלא קצץ אלא דבזה מקילינן דאין אסור אלא בע"ש והטעם כמו שביארנו בבה"ל:
כ סָעִיף ו (כ) כמו שנתבאר לעיל - היינו דעה הראשונה שם דס"ל דזהו נחשב כקצץ ע"ש הטעם. ומ"מ אסור לומר לו שילך בשבת כנ"ל בס"א:
א סָעִיף א אגרת. ה"ה בכל מלאכות בעינן קצץ כמ"ש סי' רנ"ב אלא נקט אגרת לאשמועי' דאי לא קבוע אסור וכו' כנ"ל, מותר לשלוח כליו וחפציו ביד עכו"ם אפי' בע"ש (ר"מ אלשקר מ"א כ"ה רמ"ו):
ב סָעִיף א אי לא קביע בי דואר. פי' איש ממונה שכל כתב אליו יובל והוא נוטלו ומשלחו למי שנשתלח לו ואם אותו האיש אינו קבוע באותו העיר שנשתלח שם אלא הולך לפעמים לסחור' אסור דשמא לא ימצא האיש בביתו וגם הבי דואר ויצטרך לילך אחריו בשבת (ב"ח בשם הפוסקים) ואף על גב דשאר כלים שרי ליתן לעכו"ם כל שיכול לעשותו מבע"י אפי' לא קצץ ואף שהוא עושה אח"כ בשבת שרי כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב הכא כיון שכת' ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך (סה"ת ומרדכי וכ"כ האגודה דלא כב"ח שנדחק) וא"כ בכתב של עכו"ם שרי ומזה נלמוד דכ"ש כשמשלחו בע"ש דלא יאמר ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וכיוצא בזה וידוע שא"א לו להיות שם אא"כ ילך בשבת דהוי כאלו א"ל לך בשבת ואפילו קצץ אסור ועסי' ש"ז ס"ד:
ג סָעִיף א הסמוך לחומה. לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון כ"כ בכ"מ ודחה מ"ש בב"י וכ"כ ר"ל חביב סי' ק"ה וב"ח:
ד סָעִיף א ואפי' לא קבוע. ואפי' ידוע שלא יכול להגיע לשם קודם שבת ונ"ל לסבר' הראשונה אם הוא דרך קרוב כגון מהלך יום א' ומשלחו ביום ב' או ג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת ועמ"ש סי' רנ"ב ס"ב:
ה סָעִיף ב אף על פי שיש בדעתו. משמע פשיט' כשאינו מצפה לתשלום שכר כלל דאסור אלא אף על פי שמצפה לשכר אסור כיון שהישראל לא הבטיחו עדיין ועס"ד:
ו סָעִיף ג בע"ש אסור. וכבר כ' רמ"א דאפי' לא קצץ כלל בה' מותר עס"ו:
ז סָעִיף ב שהרי העכו"ם מאליו כו'. משמע דדוקא כשהעכו"ם אומ' מאליו לישראל להוליך לו הכתב אבל כשהישראל אמר לו לילך אסור אפילו בחנם וכ"מ ממ"ש ס"ב אבל מדברי רמ"א בהג"ה משמע שהרב"י ס"ל דהכל שרי וכ"מ סי' רנ"ב ס"ב ע"ש:
ח סָעִיף ה מותר בכל גונא. אפי' אין נותן לו שכר דאל"כ מאי בא לאשמועי', וצ"ע דהא מ"מ עושה מלאכה בעדו שמוציא הכתב מרשות לרשות ומעביר ד"א בר"ה כמ"ש סי' שכ"ה סט"ו ואף על גב דהאידנא ל"ל ר"ה מ"מ אסור דהא תחומין גם כן דרבנן וכ"מ בגמרא דאמרו על ר"י שלא נמצא כתב ידו ביד עכו"ם מעולם שמא יוליכנו בשבת משמע דאפי' הולך מעצמו אסור ועוד דבסימן רס"ו לא שרי ליתן כיסו לעכו"ם אלא דמשום פסידא גזרינן שמא יוליכנו ד"א ע"ש הא לא"ה אסור אף על פי שהעכו"ם הולך מעצמו ולכן נ"ל דמ"ש בכל גווני היינו אפי' לא קבוע בי דואר במת' דאף אם לא ימצאנו בביתו לא ילך העכו"ם אחריו דהא הישראל לא שלחו וזהו שסיים מהרי"א והוא שאין העכו"ם מכירו אבל אם מכירו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו הדרך עכ"ל כלומר דכשלא ימצא האיש בביתו ירב' בשבילו הדרך להוליכו לידו אבל לשלחו בידו בע"ש אם אין שהות מבע"י שיגיע לשם פשיטא דאסור דהא מוליכו בשבילו בשבת וכ"ש שאסור ליתנו לו בשבת כמ"ש סימן רמ"ו ס"ב: אח"כ ראיתי שראב"ן מפרש הא דקביע בי דואר במת' שהשליח דר בעיר שמוליכו שם שרי לשלוח על ידו מע"ש שהרי בלא"ה יש לו לילך שם ולאו שלוחו של ישראל הוא ורבותי פי' בע"א עכ"ל, משמע מדבריו דעכ"פ בעינן שיהא שהות להגיע לעיר שנשתלח דהא עלה קאי פלוגת' דב"ש וב"ה:
ט סָעִיף ו ע"ש באגרת. אבל בד' וה' מותר כיון די"א דזה מיקרי קצץ כמ"ש סי' רמ"ד:
א סָעִיף א והוא שקצץ. דאז בדידיה קטרח ולא בשביל ישראל:
ב סָעִיף א בי דואר. פי' שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרת. ובטור כתוב אם יש בעיר שהוא שלח אותו לשם איש ידוע שכל כתב שמביאין לעיר נותנין אותו לידו והוא מגיעו ליד מי שנשתלח לו עכ"ל. והטעם בזה נ"ל שכל שאין בי דואר אלא צריך שיגיע הכתב אל ידי עצמו של מי שנשתלח לו יש לחוש שמא הוא אינו בביתו וילך אחריו בשבת אבל הבי דואר הוא עצמו קבוע תמיד למלאכה זו. ונראה שזהו שקורין עכשיו פאס"ט מייסט"ר שרגיל להיות במקומות גדולות בפרט במדינות הקיסר שהוא עומד על המשמר בעתים ידועים לקבל כתבים ולשלחם להשייכי' לכתבי' ההם:
ג סָעִיף ד ויש חולקים כו'. היינו מ"ש ב"י בסי' רנ"ב בשם ש"ל ובעיני לע"ד יפלא מאד דלפי הנר' ודאי שייך בזה אדעת' דנפשיה טרח דק"ל בדוכתא טובא במתנה אי לאו דעביד ליה ניחות' לא הוה יהיב ליה מתנה ה"נ האי עכו"ם דמוליך בחנם ודאי זה לתשלומין על איזה טובה שעשה לו הישראל והוה כאלו קבל מעות מהישראל ולא גרע ממ"ש אח"כ שהעכו"ם מתחיל עם הישראל כו' ובש"ל שם לא הוזכר האי היתר באם העכו"ם מתחיל:
א סָעִיף א שקצץ. דאז בדידיה קא טרח ולא בשביל ישראל וה"ה בכל מלאכות בעינן קצץ כמ"ש סי' רנ"ב. ובספר אליהו רבה השיג על מ"א בזה והעלה בכתב עכו"ם או כלי ומעות אפי' בלא קצץ מותר כיון דל"ל ר"ה בזמן הזה ע"ש:
ב סָעִיף א שילך בשבת. גם צריך שיוציאו מפתח ביתו של ישראל קודם חשכה ואסור לומר ראה שתהא שם ביום א' או ב' וידוע שא"א להיות שם אא"כ שילך בשבת ואפי' קצץ אסור. מ"א:
ג סָעִיף א בי דואר. פי' שכל שאין בי דואר אלא צריך שיגיע הכתב אל ידי עצמו של מי שנשלח לו יש לחוש שמא הוא אינו בביתו וילך אחריו בשבת אבל הבי דואר הוא עצמו קבוע תמיד למלאכה זו וזהו שקורין פאס"ט מיינשט"ר:
ד סָעִיף א לחומה. לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון. ב"ח מ"א:
ה סָעִיף א ביום ה'. ואפי' יודע שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת ונ"ל דאף לסברא ראשונה אם דרך קרוב כגון מהלך יום א' ומשלחו ביום ב' או ג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת. מ"א:
ו סָעִיף ד אסור. ט"ז חולק ע"ש. (ובס' אליהו רבה פסק לאיסור ע"ש):
ז סָעִיף ה גוונא. אפי' לא קבוע בי דואר במתא אף דלא ימצאנו בביתו לא ילך העכו"ם אחריו דהא הישראל לא שלחו אבל לשלחו בידו בע"ש אם אין שהות מבע"י שיגיע לשם אסור דהא מוליכו בשבילו בשבת ומוציא ד"א בר"ה בשביל ישראל. ומכ"ש שאסור ליתנו בשבת כמ"ש סי' רמ"ו ס"ב עיין מ"א ובשבות יעקב ח"ב סי' מ"ב:
ח סָעִיף ו ע"ש באגרת. ובד' וה' מותר כיון די"א דזה מיקרי קצץ כמ"ש סי' רמ"ד. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א') אגרת כו' לאשמועינן דאי לא קביע אסור ואי קביע מותר דכ"ז לא שייך בשאר מלאכות: מותר כו' אפי' בע"ש ר"מ אלשקר. תשובה זו אינ' ת"י ולענ"ד מיירי שיכול להגיע לשם מבע"י אלא באגרת כה"ג אסור אי לא קבע ב"ד דשמא לא ימצאנו בביתו ויצטרך לילך אחריו בשב' וחשש זה יש לחוש גם בחפצים שמא לא ימצא האיש בביתו כו' מ"מ מקילים בחפצים יותר בזה מבאגר' דהא גם באגרת הקשה מ"א בס"ק שאח"ז דלמה נחוש לשמא לא ימצא כו' מ"ש מהאי דסי' רנ"ב ותי' כיון שנושא כ' ישראל וניכר כו' וזה לא שייך בחפצים ולכן מותר:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אי לא קביע כו' שכל כ' כו' ואין השליח מוסר האגרת ליד בעליו לכן אי קביע ב"ד ל"ל למידי אפי' לא יהיה איש שנשתלח לו בביתו מה בכך הא אינו מוסר האגרת כ"א ליד הב"ד והוא קבוע משא"כ כשאינו קבוע דאם לא ימצא הב"ד יצטרך למסרו ליד מי שנשתלח לו ושמא גם הוא לא יהיה בביתו. ואף שהוא עושה אח"כ בשב' שרי ולא חיישי' לכתחלה. ומותר למסור ליד הגוי מבעוד יום והכא כיון דאפשר שימצא הב"ד במתא ויוכל להגיע שם מבע"י יהי' מותר: וא"כ בכתב גוי וכן החותם שנחתם האגרת צ"ל חותם של גוי: ומזה נלמד כו' לא קאי על שלפניו כ"א על גוף הדין דאי לא קביע כו' אסור שמא יצטרך לילך אחריו בשבת כל שכן שלא יאמר לו ראה כו' דודאי יצטרך לילך בשבת:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) הסמוך כו' לבית ראשון. וכ' הב"ח אפי' ידעינן שהב"ד דר בקצה האחר תלינן להקל שמא ימצא הב"ד בבית ראשון וצריך לחלק למה תלינן פה מספק להקל ובלא קביע ב"ד כו' לא תלינן מספק להקל וחיישי' שמא לא ימצאנו בביתו: ודחה מ"ש בב"י שפי' קבוע ב"ד במתא היינו בעיר שדר בה הישראל ומשלחים כל האגרת ליד הממונה. וע"ז קאמר שיגיע לבית הסמוך לחומה היינו לחומרא שצריך שיגיע קודם שבת לבית הסמוך לחומה בקצה האחר והוא סוף העיר דשמא לא ימצאנו בביתו ויהיה בבית אחר בקצה העיר:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) אע"פ כו' משמע פשיטא כו' והיינו מדקאמר אע"פ כו' אסור משמע שיש דבר אחד שיותר מסתבר לאסור וע"ז אמר לא מיבעיא באותו דבר ודאי אסור אלא אע"פ שיש בדעתו כו' מ"מ אסור ומהו אותו דבר שיותר מסתבר אסור ע"כ ר"ל כשאינו מצפה לתשלום גמול אלא בחנם וע"ז סיים ועיין סי' ד' במ"א ס"ק ז' דע"כ רמ"א לא פי' כן דברי הרב"י:
ה סָעִיף ג (ס"ק ו) בע"ש אסור כו' דאפילו לא קצץ כלל. כ"ש הכא דקצת דומה לקציצה ובס' ת"ש הקשה הא הרב"י ריש סי' פסק כרי"ף ורמב"ם דבדלא קצץ ולא קביע ב"ד אפי' מיום ה' אסור והיינו מדלא העתיקו הרי"ף ורמב"ם דבדלא קצץ דמותר ביום ה' אלא ע"כ ס"ל דהאי ברייתא דקתני בלא קצץ בד' וה' מותר דחאוה מהלכה ואין היתר כ"א בקביע ב"ד כו' או קצץ והרב"י הבי' בשם הר"ן אם שכרו לימים מקרי לא קצץ וא"כ להרי"ף ורמב"ם אפי' ביום א' אסור והא לא התירו בשום אופן אלא קצץ או קביע ב"ד וכיון דהרב"י פסק כהרמב"ם למה כ' בשכרו לימים בע"ש אסור הא אפי' ביום א' אסור עכת"ד ע"ש ולענ"ד הוא הכרעת ב"י מדעת עצמו ניהו דבדלא קצץ כלל כגון בסתם או כדומ' פסק כהרמב"ם מ"מ בשכרו לימים דדומה קצת לקציצה פסק כהרא"ש דדוקא בע"ש אסור אבל ביום ה' מותר:
ו סָעִיף ד (ס"ק ז) שהרי כו' וכ"מ סעיף ב' וכמ"ש מ"א סק"ה מדכתב ל' אע"פ דכ"ש כשהוא בחנם והא הכא מתיר בחנם אע"כ דבסעיף ב' מיירי כשישראל אומר לגוי דכה"ג מוד' הרב"י דאסור. אבל מדברי רמ"א כו' דאל"כ מאי פליג על הרב"י וצ"ל דרמ"א לא דייק ל' הרב"י שכ' בסעיף זה שהרי הגוי מאליו כו' וגם בסעיף ב' מ"ש הרב"י אע"פ כו' לא פי' כמ"ש מ"א דכ"ש בחנם אלא ר"ל לא מיבעיא כשהוא שכיר אצלו לשנה דאינו מצפה לתשלום כלל ודאי אסור אלא אפילו יש בדעתו כו' וכן פי' בס' ת"ש דלא כמ"א:
ז סָעִיף ה (ס"ק ח) מותר כו' אפי' יתן לו שכר כצ"ל ר"ל שדעתו ליתן לו שכר אבל לא פי' לו שיתן לו שכר דאל"כ מאי בא לאשמועינן ר"ל אם פי' שיתן לו שכר היינו קצץ ואי בחנם הא לפי הבנת רמ"א הרב"י מתיר בחנם בכל גווני ואכתי קשה מאי בא לאשמעינן אלא ע"כ דמיירי שאינו בחנם ודעתו ליתן לו אלא שלא א"ל כן בפי' דכה"ג אסור כמ"ש סעיף ב' מכל מקום אם הגוי הולך מעצמו מותר. ואע"ג דהאידנא כו' מ"מ אסור דעכ"פ איסור דרבנן איכ' דהא עכ"פ גם האידנ' כרמלית מיהו הוי: וכ"מ בגמרא שבת דף י"ט אך ראיה זו לא הבנתי דע"כ ר"י מצד חומרא החמיר על עצמו דע"כפ קצץ מותר מדינא ואף על פי כן לא ימצא כ"י מעולם משמע אפי' ע"י קציצה. אח"כ ראיתי בראב"ן כו' מביא ראיה לדבריו דאפי' הולך מעצמו אין היתר וקולא כ"א אפי' לא קביעי כו' אבל עכ"פ צריך שיגיע קודם שבת בבית דס"ל דהא הוא מפ' מאי דמוקי הש"ס הא דאמר ב"ה בלא קצץ בעינן שיגיע לבית הס"ל מיירי בקביע ב"ד במתא. ולפי' ראב"ן ר"ל שהלך בלא"ה שם ואפ"ה בעינן ב"ה שיגיע לבית הסמוך לעיר:
ח סָעִיף ו (ס"ק ט) ע"ש באגרת כו' כיון די"א דזה מקרי קצץ. ר"ל אע"פ שבסי' רמ"ד מבואר בש"ע אם שכרו לכל המלאכות מודה הרמב"ם דאסור כמ"ש מ"א שם ס"ק י"ד מ"מ הכא שרי אפי' לדעת הרב"י בסעיף א' דפסק כהרמב"ם בלא קצץ אפי' ביום א' אסור מ"מ כיון די"א דזה מקרי קצץ לכן הקיל הרב"י בזה אך אותו י"א לא הובא בש"ע אלא הרב"י בספרו הארוך בסי' רמ"ד הביא בשם הגהות מרדכי שכ' בשם הרא"ם דגוי המושכר לשנה או פחות אדעתיה דנפשיה עביד כו' ואין עליו למחות כשבא לכבות הדליקה ודמי קצת לשולח אגרת דאם קצץ מותר עכ"ל ומשמע לרב"י שם דאפי' שכרו לכל מלאכות מתיר המרדכי עיין שם:
א סָעִיף א ס"א עם חשיכה. מתני' שם: ובלבד. שם ק"נ א' ואפי' קודם שבת מדאסור בלא קצץ דמיחזי כשלוחו ומי שהחשיך בדרך לפירש"י שם דמיירי מבע"י לא התירו אלא משום דאין אדם כו': אפי' מיום ראשון. רי"ף שם מדאמרינן שם והאמר' אין משלחין כלל ומשמיט כיוצא דאיגרות שם: והוא. גמ' שם: וי"מ. הרא"ש שם כברייתא הראשונה שם דמיירי בכה"ג
ב סָעִיף ב ס"ב אם התנה. כן פי' הרשב"א קצץ הנ"ל ולא קצץ פי' בשכיר כמ"ש בס"ו: אבל. מדאמר קצץ:
ג סָעִיף ג ס"ג אם שכרו. כן פי' הר"ן כיוצא בו הנ"ל:
ד סָעִיף ד ס"ד אם העו"ג וי"ח. פלוגתייהו תליא בפי' הירושלמי ויתבאר בסי' רנ"ב ס"ב: אבל במקום. כן פי' הד"מ את דברי מהרי"א האלו לשיטתו וכמ"ש בפ"ד דמגילה ופ"ג דב"מ ל"ה א' מתנה כו':
ה סָעִיף ה ס"ה אם העו"ג הולך. עמ"א מ"ש בשם ראב"ן אח"כ ראיתי כו' משמע כו'. ואבאר הענין ויבא הש"ע על נכון דראב"ן כ' שם כללא דמילתא כו' ומתיר בין קצץ בין לא קצץ בין קביע בין לא קביע ואמר דב"ה שמצריך עד כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה לטעמייהו כב"ה דברייתא אליבא דת"ק שם י"ח ב' אבל לר"ע שם ולב"ה דמתני' דמתירין עם השמש א"צ כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה אפילו לא קצץ דא"כ אפי' לא קביע נמי מותר ובזה אנו מרוויחין דא"צ למוקמי מתני' בקצץ כמ"ש תוס' ד"ה אא"כ כו' ואע"ג דלא קי"ל כראב"ן וז"ל בזה ומחלקין בין שאלה ומכר דאדעתא דנפשיה קעבד משא"כ כאן היינו לפירושם בי דואר כו' אבל לפי' ראב"ן בי דואר על השליח ודאי אין חילוק ומותר בקביע לפי פי' בכל גוונא:
ו סָעִיף ו ס"ו מי שיש. דזהו לא קצץ לפי' הרשב"א כנ"ל ע"ש לשיטת הרא"ש הנ"ל בס"א בהג"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.