א נוֹהֲגִין לְקַדֵּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאֵין לַמְקַדֵּשׁ לִטְעֹם מִיֵּין הַקִּדּוּשׁ אֶלָּא מַטְעִימוֹ לְקָטָן, דְּאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רע"ג. וּמֵעִקָּרָא לֹא נִתְקַן אֶלָּא בִּשְׁבִיל אוֹרְחִים דְּאָכְלֵי וְשָׁתֵי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְהוֹצִיאָם י"ח, וְעַכְשָׁו אַף עַל גַּב דְּלָא אָכְלֵי אוֹרְחִים בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא לֹא בָּטְלָה הַתַּקָּנָה, זֶהוּ טַעַם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְקַדֵּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אֲבָל יוֹתֵר טוֹב לְהַנְהִיג שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן מִנְהַג אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לַעֲמֹד בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַדְּשִׁין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
א סָעִיף א (א) מטעימו לקטן - הנה י"א שיזהר ליתן רק לקטן שלא הגיע לחינוך אבל המ"א כתב בשם הפוסקים דמותר ליתן אפילו לקטן שהגיע לחינוך (היינו כבר שית כבר שבע כל חד לפום חורפיה) ואדרבה אם יתן רק לקטן שלא הגיע לחינוך יהיה ברכת המברך לבטלה דהא לא הגיע לחנכו בברכה. ואפילו לפי מה שמבואר לקמן בסימן שמ"ג דאסור להאכיל בידים לקטן אפילו דברים שאסורים מדרבנן הכא שרי מפני כמה טעמים עיין במ"א וה"ה דמותר להאכיל לקטנים בשבת בשחרית לפני קידוש ואסור לענותו. כתבו האחרונים דאם אין קטן שהגיע לחינוך בבהכ"נ אזי ישתה כשיעור רביעית שיהא חשוב במקום סעודה כמש"כ סי' רע"ג ס"ה ויוצא בזה ויברך אח"כ ברכה אחרונה ויחשוב בדעתו לצאת בקידוש זה ומ"מ יכול אח"כ לחזור ולקדש בביתו להוציא בני ביתו וכמ"ש סימן רע"ג ס"ד:
ב סָעִיף א (ב) דאין קידוש וכו' - היינו דאין המקדש יוצא בקידוש זה כיון שאינו במקום סעודתו משו"ה אסור לו לטעום כלום עד שיקדש במקום סעודתו:
ג סָעִיף א (ג) בבי כנישתא - עיין לעיל בסימן קנ"א ס"א במ"ב מש"כ בזה:
ד סָעִיף א (ד) להוציאם י"ח - ואע"ג דהמקדש עצמו לא יצא מוציא את האחרים כמ"ש סימן רע"ג דבקידוש יכול לברך לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם:
ה סָעִיף א (ה) שלא לקדש וכו' - ובמדינתנו נוהגין לקדש בבהכ"נ בשבת ויו"ט בלבד בליל א' של פסח אין לקדש בבהכ"נ [תפ"ז עי"ש]. ומהדרין אחר יין ונוהגין לקנות בדמים המצוה מי שיתן יין לבהכ"נ לקידושא ואבדלתא ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו כמ"ש הרשב"א:
ו סָעִיף א (ו) לעמוד - ואמרו הראשונים שזה מועיל לעייפות הברכים:
א סָעִיף א מטעימו לקטן. אף על גב דאסור להאכיל לקטן איסור בידים כמ"ש סי' שמ"ג היינו בדבר שיש בו לאו אבל קידוש אינו אלא עשה (הג"מ בשם מהר"ם) ולפי מ"ש בסי' שמ"ג דאפי' איסור דרבנן לא ספי ליה בידים צ"ל כיון די"א דאפי' גדול מותר לשתות דיוצא בקידוש זה אף על גב דלא קי"ל הכי מ"מ לקטנים שרי א"נ כיון דא"א בע"א שרי [ב"י] וב"ח כ' שיתנו דוקא לקטנים שלא הגיעו לחינוך אבל בתשו' הר"ן סי' פ"ב בשם הרשב"א דאי יהיב לקטן כזה הוי ברכה לבטלה דהא לא הגיע לחנכו בברכה ואפילו במקום שנהגו ליתן להתינוק הנימול ביום המילה היינו משום שהברכה בשבילו היא אבל בקידוש לא אלא צריך ליתן לקטן שהגיע לחינוך ולפמ"ש הרב"י בסי' שמ"ג בשם הרשב"א והר"ן דבכל מידי דהוא רביתא דתינוק כגון אכילה ושתיה מותר להאכילו בידים דלא גזרו בו חכמים דהא אפי' ביה"כ מצוה להאכילו ואין מחנכין אותו אפי' לשעות כמ"ש סי' תרי"ו וכ"ש כאן ויש חילוק בין אכילת איסור לאכיל' היתר בזמן האסור וכמ"ש התוס' בפסחים דף ק"ו ע"ב וכ"ש דמותר להאכילן בשבת בשחרית לפני קידוש דהא י"א אפי' גדול מותר לאכול כמ"ש הראב"ד ע"ש ונ"ל דאסור לענות הקטנים וכמ"ש סי' תרי"ו ולא חיישי' דדלמא אתי למיסרך דבדבר שהוא לתקנתו של תינוק לא גזרו (רשב"א בתשו' סי' ע"ב /צ"ב/) והא דמטעימין להו בקידוש ולא גזרי היינו משום דלאו מילת' דקביעות' הוא דזמנין דאיכ' אורחי' ולא מטעמינ' לינוקא (רשב"א סי' ש"ג): כתב בהגמ"נ ואם אין תינוק בבה"כ נותנין לגדול לשתות בקידוש והבדל' עכ"ל ונ"ל דבקידוש ישתה כשיעור וכמ"ש סי' רע"ג ס"ה וכ"כ הב"ח ונ"ל שהמקדש יהיה בדעתו לצאת בביתו בקידוש זה דהא י"א שיוצא בזה ואפ"ה יכול לקדש שנית בביתו וכמ"ש סי' רע"ג ס"ד:
ב סָעִיף א דאכלי ושתי. היינו בבית הסמוך לבה"כ כמ"ש סי' רע"ג ס"ו דבבה"כ אסור לאכול כמ"ש סי' קנ"א (תוס'):
ג סָעִיף א יותר טוב להנהיג. והרשב"א בתשו' סי' ל"ז כתב וז"ל ובכלל זה ודאי אני מדומה גם שמחזירין אחר יין שכבר נתקנה תקנה ואם לקדש מותר באמת שתקנה קבועה היא וצריכין לחזור עליה וכמ"ש עכ"ל וגם במדינתינו נוהגין לקנותו בדמים המצוה מי שיתן היין לבהכ"נ ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו כמ"ש הרשב"א וכ"מ בתענית דף כ"ד:
א סָעִיף א נוהגים לקדש בבה"כ. בטור מביא דברי רב נטרונאי גאון ותמה עליהם מצד הדין אבל באמת הם תמוהים מצד ביאור לשונו שאין פי' נכון ומרווח נמצא עליהם כי הב"י פי' דהיו עושים קידוש הא' בשביל רפואה והיינו בבה"כ והשני בבית משום קידוש במקום סעודה והוא דבר תמוה דא"כ יש ברכה לבטלה ח"ו גם בענין הטעימה שכתב רב נטרונאי דהוא משום רפואה סתם ואח"כ כתב ליתן על עיניהם ותו דמתחל' לא הביא ראיה על הטעימה שהוא רפואה ואח"כ אצל עינים הביא ראיה דאמרי' פסיע' א' כו' ונלע"ד דכך פי' של הדברים דר"נ גאון מפ' הא דאמרי' אין מקדשין אלא במקום סעודה הטעם לא כהרר"י שמביא ב"י משום דרבנן אסמכוה אקרא דוקראת לשבת עונג במקום עונג תהא קריא' אלא משום רפואה דאפשר שהיה זה קבלה בידו שהסעודה שעושה אחר הקידוש היא רפוא' לו ולכך הסכימו הקידוש לטעימה והיינו הסעודה כמ"ש הטור ס"ס רע"ג בשם הגאונים דשתית כוס מקרי במקום סעודה נמצא שאין חיוב טעימה משום ענין הקידוש עצמו דהקידוש הוא בלא"ה ואפי' בלא יין כלל סגי מן התורה בקידוש כמ"ש התו' פ' ע"פ דף ק"ו אלא דאסמכוה ביחד בשביל הרפואה. וענין הקידוש בבה"כ של ר"נ גאון הי' בודאי שלא היו כל הצבור שותין מכוס הקידוש שזה דבר זר ומ"ש שטועמין כל הצבור אין פי' בבהכ"נ אלא ה"ק דכל הצבור טועמין בביתם אחר הקידוש מפני הרפואה ובבה"כ לא היו שותים אלא אפשר שא' הי' שות' או נתנו לתינוק ושאר הצבור נתנו על עיניהם משום רפואה כדאמרי' פסיעה גסה כו' וע"כ צריך כאן דוקא לראיה דלעיל שזכר רפואה אצל הטעימ' לא הוצרך לראייה שזהו עיקר הפי' של קידוש במקום סעודה כמ"ש אלא דכאן בנתינה על עינים ולא שתו צריך לראיה שאף זה רפואה ונמצא ביאור הדברים כ"ה אע"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה מ"מ מקדשין בבה"כ דהטעימ' של קידוש אינה משום מצות הקידוש ומה שטועמין כל הציבור בביתם הוא מצד הרפוא' לא מצד חובת הקידוש דהקידוש הוא שפיר בלא"ה כן הוא בביתם וזה שמקדש בבה"כ ונותן לציבור ולא שתו רק שמו על עיניהם דגם זה לרפואה כמו דאיתא משום פסיעה גסה כו' וא"ל ל"ל שימת העין משום רפוא' הא עדיף טפי הרפוא' שתהיה בביתם אח"כ בטעימה לזה תירץ משום דאיכא מאן דלית ליה יין ולא תהיה לו רפואה זו הלכך תקנו לקדש בבית הכנסת על היין ולשום על עיניהם נמצא יהיה שניהם בידם מצות הקידוש אע"ג דלא טעמו דהטעימה משום רפואה וכאן יש רפואה במה שמשימין על העינים כנ"ל נכון פי' דברי רב נטרונאי גאון ומתורץ קושית רבינו הטור ג"כ עליהם בס"ד:
א סָעִיף א לקטן. ואם אין קטן טועם המקדש וישתה כשיעור. ב"ח ועיין מ"א: (ובספר אליהו רבה כתב דבטעימה בעלמא סגי ע"ש ראייתו):
ב סָעִיף א בבי כנישתא. היינו בבית הסמוך לבה"כ דבביה"כ אסור לאכול. תוס' מ"א:
ג סָעִיף א בבה"כ. ומ"א בשם כמה גדולים כתב שלא לבטל כי הרבה גאונים יסדוהו. ומהרי"ל היה נוהג לקנות יין לקידוש ולהבדלה בבה"כ. מותר לקטנים להאכילן בשבת בשחרית לפני הקידוש דהא י"א אפי' גדול מותר כמ"ש הראב"ד ואסור לענות הקטנים. מ"א:
ד סָעִיף א לעמוד. הטעם בכלבו דמעלי לעייפות הברכיים:
א סָעִיף א (ס"ק א) מטעימו כו'. אלא עשה היינו הקידוש בלא יין. ושלא לאכול קודם קידוש הוא דרבנן: כיון די"א אפי' גדול כו' דיוצא בקידוש זה כו' היינו השר מקוצי שהביא המרדכי אמנם ג' תיבות אלו דיוצא בקידוש זה אינן לא במרדכי ולא בהרב ב"י שהעתיקו ותמצית דברי המרדכי בשמו הוא כן מדאמר רב אותן ב"א שקדשו בבה"כ ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו ר"ל כשיבאו לביתם וישתו בביתם צריכים לחזור ולברך בפה"ג דשינוי מקום הוי הפסק ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו דאין קידוש אלא ב"ס ומדאמר רב ידי יין לא יצאו וכן שמואל דאמר אפי' ידי קידוש לא יצאו דמשמע דכ"ש ידי יין לא יצאו ואי ס"ד דלא שתו בבה"כ מן היין פשיטא ואיך ס"ד שיצאו ידי יין הא הוי הפסק בין ברכ' לטעימ' אלא ע"כ דמיירי ששתו בבה"כ מן הכוס ולשמואל האיך שרי לשתות בבה"כ הא אין קידוש אלא ב"ס אע"כ דשתיה מותרת כן הוא ת"ד. וע"כ אין הכוונה שיצאו ידי קידוש במה שקדשו בבה"כ הא שמואל אמר להדיא ידי קידוש לא יצא כו' אע"כ ר"ל דיוצא בקידוש זה לענין היתר שתיה דקיל מאכילה וכן מצאתי בס' א"ר שהביא בשם רשב"א דמתיר לשתות קודם קידוש דלא אסרו קודם קידוש אלא אכילה ולא שתיה הרי דס"ל דשתיה קיל מאכילה ה"ה די"ל כן לשיטת השר מקוצי לפי שיטתו. וב"ח כ' שיתנו דוקא לקטנים שלא הגיע לחינוך וצ"ל לדעת הב"ח דבלא הגיע לחינוך מותר להאכילו אפי' בידים דבר איסור ואין כן דעת רמ"א לקמן סי' שמ"ג: ואפי' במקום שנהגו ליתן להתינוק הנימול כו' ע' במ"א ס"ס תרכ"א: ולפמ"ש כו' ר"ל לדבריהם בלא"ה נתיישב קושית הרב"י הא אסור להאכילם נבלות בידים: דכ"מ דהוי רבית' ר"ל גדלות וכ"ש כאן דלא הוי רק איסור דרבנן שאוכל קודם קידוש. ויש חילוק כו' ר"ל א"כ דבדבר אכילה מותר כיון דהוי רביתא דתינוק א"כ למה אמרו דאסור להאכיל לקטן נבלות בידים הא הוא דבר אכילה עז"כ ויש חילוק דדוקא נבלה דאיסורו מצד עצמו אע"ג דהוי רביתא דתינוק מ"מ אסור להאכילו משא"כ להטעימו מכוס קידוש שאין יוצא בו וא"כ התינוק טועם קודם קידוש איסור זה קל דהא אין איסור ביין מצד עצמו אלא שעכשיו הזמן גורס לאסור שעדיין לא קידש באיסור קל כזה הקילו הואיל והי' רביתא דתינוק: וכמ"ש התו' בפסחים כו' הא דאמרי' שם ר' ירמיה ב"א איקלע לבי רב אסי אישתלי וטעם קודם הבדלה ואעפ"כ הבדיל אח"ז דס"ל דטעם מבדיל והכי קי"ל לקמן סי' רצ"ט ס"ה והקשו התוס' האמרינן השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י לאכול דבר איסור צדיקים עצמן לא כ"ש ולמה לא הצילו ה' מלטעום קודם שיבדיל ותי' לחלק כיון דהמאכל מותר רק השעה אסורה כה"ג ל"ש אין הקב"ה מביא תקלה כו' הרי מבואר כסברת מ"א דהיכי דהזמן גורם איסור האיסור קל יותר מאם אסור מצד עצמו:וכ"ש כו' שחרית כו' דבשחרית יש עוד סברא להקל לסמוך על הראב"ד וכמ"ש אח"ז: כמ"ש הראב"ד פ' כ"ט מהל' שבת דדוקא קודם קידוש הלילה אסרו לטעום דהא עיקר המצוה כדרשינן זכרהו בכניסתו אבל שחרית כיון שכבר זכרו בכניסתו די ומה שדרשו מקרא גם קידוש היום אינו אלא אסמכתא א"כ דוקא קידוש של לילה שהוא עיקר אסרו הטעימה קודם קידוש משא"כ קידוש של יום וכ' עוד טעם אחר ע"ש: ונ"ל דאסור כו'. ר"ל כיון דמותר מצד הדין אסור להחמיר על הקטנים: ול"ח דלמא אתי למסרך דהאמרי' בעירובין דף מ' ע"ב דביה"כ אומר שהחיינו בלא כוס דהיכי ניעבד אי מברך עלי' ושתי' ליה כיון דאמר שהחיינו קיבל עליו התענית ואסור לשתות לא ישתה הא קי"ל המברך צריך שיטעום יתננו לתנוק חיישי' דלמא אתי למסרך וגם כשיגדיל ישתה מכוס קידוש א"כ ה"ה הכא באכילה קודם קידוש לקטן ניחש דלמא אתי למסרך כשיגדיל ובזה ל"מ ע"כ סברת היינו רביתיה לתינוק דא"כ גם כוס של יה"כ ה"ל להטעימו לקטן אע"כ משום חשש דלמא אתי למסרך אפי' הוי רביתיה דתינוק אסור: דבדבר שהוא לתקנתו כו' דוקא מה שהוא רביתי' כמו כוס של יוה"כ ניהו דהוי רביתיה דהא ענין מאכל ומשקה מ"מ אינו לתקנתו של תינוק כ"א לתקנת הגדול שלא יברך ברכה שלא כהוגן כה"ג גזרי' דלמא אתי למסרך אבל מה שהוא לתקנתו של תינוק כגון להאכילו קודם קידוש וכן להאכילו ביה"כ (ועמ"ש הט"ז סי' תר"ט) דעיקר הכוונה משום התינוק בזה לא גזרו. והא דמטעימו כו' ולא גזרינן כו' ר"ל דניהו דכתב לעיל משום דהוי רביתי' דתינוק אע"ג דהוי לצרכנו שלא יהיה ברכה לבטלה מ"מ לא חיישינן דהוי כמאכילו נבלות בידים אבל משום גזרת דלמא אתי למיסרך ל"מ מה דהוי רביתיה כ"א היכא דהוי לצורך התינוק א"כ משום דלמא אתי למיסרך יהי' אסור להטעימו מכוס קידוש: היינו משום דלא כו' וכל היכי דלא הוי דבר קבוע לא גזרינן. וכה"ג כ' התוס' בשבת דף קל"ט ע"א ד"ה וליתן כו' ע"ש ומ"מ צ"ב במ"ש מ"א לעיל דמה"ט לא הוי במה שאנו מטעימים קידוש לקטן כמאכילו נבלות כיון דהוי רביתי' אף ע"ג דהכוונה הוא לצרכנו. ואייתי ראיה דהא אפי' ביה"כ מצוה להאכילו. ומה ראיה הוא זו דשאני יה"כ שהוא לתקנתו של תינוק דעדיפא כנ"ל. וצ"ל דמסברא ס"ל למ"א ניהו לענין חשש דלמא אתי למיסרך יש לחלק בין מה שהוא רביתי' דתינוק אבל הוא לצרכנו ובין מה שהוא לתקנתו של תינוק כדמוכח כנ"ל דהא להאכילו ביה"כ מותר דל"ח דלמא אתי למיסרך ולומר שהחיינו על הכוס ולהטעימו לתינוק אסור משום דלמא אתי למסרך אבל לענין דהוי כמאכילו נבלות לא ס"ל מסברא לחלק ביניהן. כ' בהג"מ כו' נותנים לגדול כו' לאו דוקא אלא עדיף טפי שהמקדש בעצמו ישתה וכ"כ בספר א"ר: ישתה כשיעור וכמ"ש סי' רע"ג סעיף ה' בשם הגאונים דאם שותה רביעית מיקרי קידוש ב"ס ולדעת רמ"א ומ"א שם סגי בחד רביעית. ולדעת ב"ח וט"ז שם בעינן רביעית מלבד רוב רביעית שצריך לשתות מכוס קידוש: ונ"ל שהמקדש יהיה בדעתו כו' ר"ל כיון שרמ"א כ' שם סי' רע"ג דלדעת הגאונים היה מותר למוהל לסנדק לשתות בשבת בשחרית מכוס של מילה אם ישתו כשיעור אבל נהגו ליתן לתינוק עכ"ל הרי דאין המנהג לסמוך ע"ד הגאונים וגם הרב"י שם בספרו הארוך נסתפק דאפשר שהתוס' חולקים על הגאונים ואעפ"כ עיקר כדברי הגאונים מ"מ ליתרון ועצהי"ט כ' מ"א יהי' בדעתו כו' דהא י"א שיוצא כו' דהתוס' דף קטו ע"ב כ' שבירושלמי כ' אם מקדש במקום א' ודעתו לאכול במקום אחר זה מקרי מקדש במ"ס. וכתבו התוס' אע"ג דבתלמוד דידן מוכח דל"מ תנאי צ"ל דהירושלמי מיירי מחדר לחדר שמקדש בחדר א' ע"מ לאכול בחדר אחר אבל שני חדרים בבית א' מהני תנאי אבל הש"ס מיירי מבית לבית כה"ג ל"מ תנאי אבל הר"ן כ' דלשון הירושלמי משמע דאפילו מבית לבית מהני תנאי וא"כע"כ הירושלמי חולק על תלמוד דידן וקי"ל כתלמודא דידן ע"ש עכ"פ לדעת הר"ן הירושלמי ס"ל דאפי' מבית לבית מהני תנאי אע"ג דלא קי"ל כוותיה כנ"ל מ"מ יש לעשותו סניף למה ששתה רביעי': ואפ"ה יכול כו' דלא תימא כיון שכבר יצא והוא פטור מעתה א"כ אינו יכול להוציא ב"ב ולזה כ' דז"א דבקידוש כה"ג יכול להוציא כדלקמן סי' רע"ג:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) דאכלי כו' כמ"ש סי' קנא וט"ז שם כ' בשם רמב"ן דאורחים מותרים לאכול בבה"כ:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) יותר כו' וכ"מ בתענית דף כ"ד רבי גזר תעניתא ולא אתי מטרא ירד ר' אילפא להתפלל אמר משיב הרוח ונשיב זיקא אמר מוריד הגשם ואתי מטרא וא"ל רבי מאי עובדך ר"ל איזה זכות יש בידך והשיבו שדר בכפר שהם עניים גדולים ואין להם יין לקידוש והוא טורח א"ע ומביא יין לקידוש ומפקינהו לכולהו עכת"ד הגמ' משמע דלא נתן יין לכ"א אלא שהוא בקידוש שלו הוציאם ואיך אפשר להוציא כל הכפר ויהיה אצלם קידוש במ"ס ונרא' דוחק בעיני מ"א לו' דס"ל כרב דיש קידוש שלא במקום סעוד' אע"כ צ"ל שקידש להם בבה"כ וכה"ג ואע"ג שלא היה במ"ס מ"מ הועיל קצת שעכ"פ עשה קצת תיקון חכמים וקדשו על היין עכ"פ נראה שתקנה ישינה היה לקדש בבה"כ אפי' ליכא אורחים כי ודאי לא הי באותו כפר כל שבת אורחים:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.