א אוֹמֵר וַיְכֻלּוּ בִּתְפִלַּת עַרְבִית.
ב אִם טָעָה וְהִתְחִיל תְּפִלַּת הַחֹל, גּוֹמֵר אוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁנִּזְכַּר בָּהּ שֶׁטָּעָה וּמַתְחִיל שֶׁל שַׁבָּת, לָא שְׁנָא נִזְכַּר בְּבִרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן לֹא שְׁנָא נִזְכַּר בִּבְרָכָה אַחַת מִשְּׁאָר הַבְּרָכוֹת, בֵּין בְּעַרְבִית בֵּין בְּשַׁחֲרִית, מוּסָף וּמִנְחָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמוּסָף פּוֹסֵק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה.
ג אִם הָיָה סָבוּר שֶׁהוּא חֹל וְהִתְחִיל אַדַּעְתָּא דְּחֹל וּמִיָּד כְּשֶׁאָמַר תֵּבַת אַתָּה נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁאָמַר חוֹנֵן, הֲוָה לֵיהּ הִתְחִיל בְּשֶׁל חֹל וְגוֹמֵר אוֹתָהּ בְּרָכָה; אֲבָל אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת, וְשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה הִתְחִיל תֵּבַת אַתָּה, אֲפִלּוּ אִם הוּא בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּאַתָּה אֵינוֹ גּוֹמֵר בִּרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן דְּחַשְׁבִינָן לֵיהּ כְּטָעָה בִּתְפִלַּת שַׁבָּת בֵּין זוֹ לְזוֹ. הַגָּה: דַּהֲרֵי יָכוֹל לוֹמַר אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אוֹ אַתָּה אֶחָד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן י"ד).
ד מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, לֹא יָצָא. וְאִם הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּתוֹךְ י"ח אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָבַע בְּרָכָה לְשַׁבָּת, יָצָא. הַגָּה: בְּמוּסָף אֲפִלּוּ לֹא אָמַר רַק וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךְ אֶת חוֹבוֹתֵינוּ בִּתְמִידֵי יוֹם וּבְקָרְבַּן מוּסָף, יָצָא. (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רפ"ו בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ).
ה טָעָה וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, אִם עָקַר רַגְלָיו חוֹזֵר לְרֹאשׁ; וְאִם לֹא עָקַר רַגְלָיו אַף עַל פִּי שֶׁסִיֵּם תְּפִלָּתוֹ, אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא לְשֶׁל שַׁבָּת. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח שֶׁל שַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית עַיֵּן סִימָן קכ"ו.
ו הַטּוֹעֶה בִּתְפִלַּת שַׁבָּת וְהֶחֱלִיף שֶׁל זוֹ בְּזוֹ, אֵינוֹ חוֹזֵר וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הֶחֱלִיף שֶׁל מוּסָף בְּאַחֶרֶת, אוֹ אַחֶרֶת בְּשֶׁל מוּסָף, חוֹזֵר.
ז חוֹזְרִים לוֹמַר וַיְכֻלּוּ, מִשּׁוּם יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בַּתְּפִלָּה, וְגַם לְהוֹצִיא לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ; וְאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם וּמְעֻמָּד.
ח וְאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שֶׁבַע, וְאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר אוֹתָהּ. הַגָּה: מִיהוּ אִם הַיָּחִיד רוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ יָכוֹל לְאָמְרָהּ בְּלֹא פְּתִיחָה וּבְלֹא חֲתִימָה, וְכֵן נוֹהֲגִין הַצִּבּוּר לְאָמְרָהּ עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּלֹא פְּתִיחָה וַחֲתִימָה (אַבּוּדַרְהַם וְכָל בּוֹ).
ט יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, אֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב בִּבְרָכָה מֵעֵין שֶׁבַע (פי' אֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה וְכו').
י אֵין אוֹמְרִים בְּרָכָה מֵעֵין שֶׁבַע בְּבֵית חֲתָנִים וַאֲבֵלִים, דְּלֵיכָּא טַעֲמָא דִּמְאַחֲרִין לָבֹא שֶׁיִּהְיוּ נִזּוֹקִין.
יא אַף בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב אוֹמְרִים בְּרָכָה מֵעֵין שֶׁבַע.
יב אֵין לְדַבֵּר בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים וַיְכֻלּוּ, וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה מֵעֵין שֶׁבַע.
יג אִם הִתְפַּלֵּל שֶׁל חֹל וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, אוֹ שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל כְּלָל וְשָׁמַע מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה מֵעֵין שֶׁבַע מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף, יָצָא.
א סָעִיף א (א) אומר ויכלו - דאמר רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכלו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית אל תקרי ויכולו אלא ויכלו פירוש הקב"ה והוא. ומ"מ בדיעבד אם לא אמרו אין מחזירין אותו וכ"ש לדידן דאומרים בקידוש ויכלו [פמ"ג]. בנוסח אתה קדשת צריך להפסיק מעט בין לשמך ותכלית כדי שלא יהיה כחוזר למעלה ח"ו וכן בויכלו יפסיק בין אלהים ובין את [א"ר]. המנהג לומר בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם [שכנה"ג ע"ש הטעם]:
ב סָעִיף ב (ב) גומר וכו' - הטעם הוא דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח ברכות בשבת כמו בחול ולהזכיר קדושת היום בעבודה כמו בר"ח וחוש"מ ורק משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן ותקנו ברכה אחת אמצעית לשבת ולכן בדיעבד שהתחיל הברכה גומרה שהיא ראויה לו מן הדין ואח"כ מתחיל הברכה המיוחדת לשבת:
ג סָעִיף ב (ג) של שבת - וה"ה בכל זה לענין יו"ט:
ד סָעִיף ב (ד) וי"א דבמוסף וכו' - דסבירא להו דבמוסף לא שייך כלל תפלת י"ח ברכות דאף בחול א"א רק שבע ברכות ולכך פוסק אפילו באמצע ברכה וטעם הדעה קמייתא דבדיעבד גם במוסף אם התפלל י"ח ברכות ורק הוסיף בה ונעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא וכדאיתא בס"ד לכך גם לה שייך בדיעבד הברכה של חול:
ה סָעִיף ב (ה) פוסק אפילו וכו' - וכן פסקו האחרונים משום ספק ברכה לבטלה:
ו סָעִיף ג (ו) כשאמר תיבת אתה - עיין בב"י דסבירא ליה דאפילו בערבית ומנחה שיכול לסיים באתה קדשת ואתה אחד מ"מ כיון שכונתו היתה לתפלת חול מקרי התחיל בשל חול וגומר ברכת אתה חונן והמ"א חולק עליו וס"ל דדוקא בתפלת שחרית שאינו מתחיל בתיבת אתה ומינכר בדבורו שהוא לשם חול אבל בערבית ומנחה כיון דלא מינכר בדבורו לא מקרי ע"י זה התחיל בשל חול ויאמר אתה קדשת ואתה אחד וכן דעת הפמ"ג והדה"ח:
ז סָעִיף ג (ז) ושלא בכונה - ר"ל שנכשל בלשונו מחמת הרגלו דחול אבל לא נתכוין לשם תפלת חול לכך לא חשבינן ליה כהתחיל תפלת חול. ודוקא אם התחיל רק תיבת אתה אבל אם אמר אתה חונן שמוכח שהוא לשם חול אע"ג שהיה רק מחמת שנכשל בלשונו גומר כל אותה הברכה ועיין בבה"ל:
ח סָעִיף ג (ח) דחשבינן ליה וכו' - לפי דבתיבת אתה אינו מינכר שהוא לשם אתה חונן דהרי יכול לומר אתה קדשת ואתה אחד וזהו כונת הרמ"א שסיים דהרי יכול לומר וכו' וע"כ דינו כמו שאם היה מתחיל עתה בזמן תפלת שחרית אתה קדשת או אתה אחד ונזכר באמצע הברכה דפוסק ומתחיל תיכף ישמח משה וה"נ כשאומר אתה הוי כאומר אתה קדשת ופוסק ומתחיל ישמח משה ולא הוי כאומר אתה חונן לגמור הברכה:
ט סָעִיף ד (ט) של חול בשבת - ואם ספק לו אם התפלל של חול או של שבת ג"כ צריך לחזור דמסתמא התפלל של חול כמו שהוא רגיל [א"ר בסי' תכ"ב וח"א]:
י סָעִיף ד (י) לא יצא - וה"ה ביו"ט ואפילו ביו"ט שני:
יא סָעִיף ד (יא) רק ונעשה וכו' - ר"ל שאמר באחת מן הברכות יהי רצון שנעשה לפניך וכו' וכ"ש אם אמר הנוסח של המוסף כהלכה רק שחיסר הפסוקים של הקרבנות דיצא [אחרונים]:
יב סָעִיף ה (יב) לא עקר רגליו - עיין לעיל בסימן קי"ז ס"ה ובמ"ב שם:
יג סָעִיף ה (יג) לשל שבת - ואפילו נזכר קודם מודים לא יכלול אותה בעבודה לומר רצה נא במנוחתנו ביום השבת דלכתחלה צריך לומר ברכה לקדושת היום ובדיעבד יצא:
יד סָעִיף ו (יד) אינו חוזר - שעיקר ברכה רביעית היא רצה במנוחתנו וזה נאמר בכל הברכות של שבת ודוקא כשסיים הברכה אבל אם נזכר באמצע ברכה פוסק:
טו סָעִיף ו (טו) ויש אומרים וכו' - האחרונים תמהו על מה שכתוב בלשון וי"א דכו"ע מודים בזה:
טז סָעִיף ו (טז) מוסף באחרת - ואפילו אם האחרת ג"כ מענין השבת כגון ישמח משה וכה"ג כיון שלא נזכר בה מענין קרבן מוסף של שבת וכ"ש אם היא תפלה אחרת לגמרי ודינו כדלעיל דאם עקר רגליו חוזר לראש ואם לא עקר רגליו חוזר לתכנת שבת וכתב הח"א דאם נזכר אחר שסיים הברכה האמצעית קודם שהתחיל רצה יאמר ונעשה לפניך קרבן מוסף ויצא בזה ועיין בבה"ל מש"כ עוד בזה:
יז סָעִיף ו (יז) אחרת בשל מוסף - היינו שאמר הנוסח תכנת שבת וכונתו היתה לשם שחרית ואף שהזכיר בהברכה מענין שבת אעפ"כ חוזר כיון שאמר מוסף תוך תפלתו ושקר לפני המקום ודינו ג"כ כדלעיל דאם עקר רגליו חוזר לראש ומתפלל תפלה אחרת כהוגן לשם שחרית אבל של מוסף לא יתפלל עוד כי כבר יצא בתפלה הראשונה ידי מוסף אף שכונתו היתה לשל שחרית. ואם נזכר קודם שעקר רגליו בכל מקום שהוא עומד אפלו באמצע ברכה מג' אחרונות פוסק באמצע ומתחיל ישמח משה ועיין בבה"ל:
יח סָעִיף ז (יח) שאין אומרים אותו וכו' - ואגב שבת זה תקנו לכל השבתות:
יט סָעִיף ז (יט) ומעומד - לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין עדים בעמידה כדכתיב ועמדו שני האנשים וטוב לומר אותה ביחד בצבור דעדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה ועכ"פ יהיה בשנים. ויחיד המתפלל י"א דאינו חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד וי"א דיחיד יכול לומר אבל אין צריך עמידה וטוב שגם היחיד יאמר אבל לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה. כתב מטה משה אם שכח לומר בבהכ"נ יאמר אותו שבקדוש מעומד והמנהג לומר אותו שבקדוש מעומד אף אם אמרו בבהכ"נ [פמ"ג]:
כ סָעִיף ח (כ) אחת מעין שבע - הוא מה שהש"ץ אומר אחר התפלה בא"י או"א וכו' קונה שמים וארץ וכו' ונתקנה משום סכנת מזיקים שבתי כנסיות שלהם היו בשדה ולפעמים בנ"א מאחרים לבוא לבהכ"נ וישארו יחידים בבהכ"נ בשדה לפיכך תקנו ברכה זו כדי שבעוד שש"צ מאריך בה יסיימו גם הם תפלתם וגם האידנא לא זזה תקנה ממקומה:
כא סָעִיף ח (כא) ובלא חתימה - דהיינו שמתחיל מגן אבות עד זכר למעשה בראשית בלבד:
כב סָעִיף ח (כב) בלא פתיחה וחתימה - כי עיקר התקנה היה שהש"ץ יברך אותה ע"כ נראה פשוט שמה שנוהגין באיזה מקומות שהש"ץ אומר בקול רם רק עד קונה שמים וארץ ואח"כ אומר בלחש לא יפה הן עושין אלא אחר שסיימו הקהל יתחיל הוא מגן אבות בקול רם:
כג סָעִיף ט (כג) אינו מזכיר וכו' - כי לא תקנוה אלא בשבת ואפילו בשבת אינו חובה מצד הדין רק שתקנוה משום סכנה וכנ"ל ומה דתיקון תיקון ואין להוסיף עליה:
כד סָעִיף י (כד) בבית חתנים וכו' - פי' כשמתפללין בביתם במנין וכ"ש אותן שמתפללין לפרקים במנין בבית אבל כשיש קביעות על איזה ימים ויש ס"ת אצלם וכמו בירידים דומה לבהכ"נ קבוע ואומרים:
כה סָעִיף י (כה) דליכא טעמא - ובמקום שנוהגין לאמרה אין למחות בידם כ"כ המ"א בשם הרדב"ז אבל הפמ"ג מפקפק בזה דהוי ספק ברכה לבטלה:
כו סָעִיף יב (כו) אין לדבר וכו' - בטור בשם ס"ח מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו [פי' בחלום] ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בויכלו בשעה שהיה הצבור אומרים ובמגן אבות וביתגדל עכ"ל:
כז סָעִיף יג (כז) ושמע מש"ץ וכו' - משום דתפלת ערבית רשות מקילינן בה:
כח סָעִיף יג (כח) יצא - ולכתחלה יש ליזהר לומר עם הש"ץ מלה במלה מן תחלת הברכה עד סוף בא"י מקדש השבת ואם כבר אמר הש"ץ צריך לחזור ולהתפלל ולא יאמר ביחיד ברכת מעין שבע. גם נכון הדבר שאם נזכר קודם ששמע מהש"ץ הברכה הנ"ל שלא יסמוך ע"ז רק יתפלל עוד הפעם תפלת שבע כסדר [כי יש חולקין על עיקר הדין הזה עיין בטור]:
א סָעִיף ב גומר אותו ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אפי' במוסף אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן וכיון שהתחיל גומר וי"א ס"ל דבמוסף לא בעי צלויי י"ח מדינא:
ב סָעִיף ב באמצע ברכה. אפי' באתה חונן דלא כש"ג (כ"ה):
ג סָעִיף ג ה"ל התחיל בשל חול. ואפי' בערבית ומנחה דגם תפלת שבת מתחיל באתה ואף ע"ג דכתב הראב"ד דלא מצינו שתהא הברכה נפסדת בחסרון הכונה לא סמכינן עליה דאשר"י כתב עליה דכשמתכוין לדבר אחר מפסיד וכ"מ מפירש"י וכו' והיכא דידע שהוא שבת לאו טעות מקרי כמ"ש המרדכי וכו' עכ"ל ת"ה מבואר דאזיל לדעת רש"י אבל לפי מש"ל בסימן ר"ט דאפי' כיון לדבר אחר אין הברכה נפסדת א"כ אם אמר בערבי' ומנחה אתה וסבור שהוא חול אומ' אתה קדשת או אתה אחד דלא מקרי התחל' בשל חול אלא בשחרית שדיבר ג"כ שלא כהוגן וכמ"ש סי' ר"ט ולכן השמיט הרב"י מ"ש בת"ה אפי' אי קאי באתה קדשת או באתה אחד כו' דלא כלבוש שהעתיקו כהוויתו, צ"ל לעבדך באמ' שבת קדשך אוהבי שמך (ס"ח סי' תתפ"ב) ובע"ש כ' בשם כ"ג מה"ב מנהג לו' בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם:
ד סָעִיף ד לא יצא. וה"ה ביום טוב וה"ה ביום טוב שני (ת"ד ק"ך):
ה סָעִיף ד לשבת יצא. דין זה צ"ע דהא בסי' תפ"ז ס"א כ' דאם חתם בי"ט מקדש השבת לא יצא אף על פי שהזכיר י"ט באמצע כיון דחתם שלא כדין וכמ"ש סי' ר"ט וכ"ש היכא דלא קבע ברכה כלל לשבת וצ"ל דגרע טפי כשחתם בשל יום אחר וצ"ע וברא"ש משמע דוקא במוסף יצא וכ"מ ברמב"ם ע"ש ועס"ו ועמ"ש שם: בכל בו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור ועמ"ש סימן תכ"ב:
ו סָעִיף ה לא עקר. עסי' תכ"ב סס"א דמיירי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו:
ז סָעִיף ו אינו חוזר. מפני שהעיקר ברכה רביעית היא רצה במנוחתינו (שם) ואם נזכר באמצע ברכה פוסק ומתחיל האחרת (ת"ה סי' י"ד) ועססי' ק"ח:
ח סָעִיף ו שאם החליף. ונ"ל שמ"מ יצא ידי מוסף ומתפלל אח"כ שחרית:
ט סָעִיף א מוסף באחר'. שאין דרך למוסף באחרת ולא לשאר תפלות במוסף וגם מכאן קשה על מ"ש ס"ד דאם הזכיר של שבת יצא ועמ"ש שם ובש"ל לא מצאתי מחלוקת בזה ונ"ל שהרב"י ס"ל דלמ"ד בס"א /בס"ב/ דאף במוסף ראוי לתפלת י"ח א"כ יצא ומ"מ נ"ל דלא דמי דהתם עכ"פ הזכיר קרבן מוסף וכ"מ בסס"ד לכן נ"ל דכ' וי"א וכו' די"א אם התפלל מוסף במקום שחרית יצא כיון שהזכיר שבת וגם זה צ"ע דזה גרע כיון שאמר מוסף תוך תפלתו ושיקר לפני המקום לכן נ"ל דחוזר:
י סָעִיף ז ומעומד. מפני שהעדים צריכין להעיד ביחד ומעומד לפיכך צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד (טור) וצ"ע דבח"מ סי' כ"ח כתב דכל עד אומ' בפ"ע ע"ש וצ"ל כמ"ש הסמ"ע סי' כ"ח סל"ז דאחר שאמרו ביחד חוזרים לומר אח"כ כל אחד ואחד בפ"ע ומ"מ למסקנא לא קאי הכי בסמ"ע וי"ל דמ"מ עבדי' כת"ק ע' בגמ' וכ' מט"מ אם שכח לאמרו בב"ה יאמר אותו שבקידוש מעומד:
יא סָעִיף ח ובלא חתימה. עד זכר למעשה בראשית (ד"מ):
יב סָעִיף ט אינו מזכיר. שאף בשבת עצמה אינה אלא תקנה מפני המזיקין משא"כ בנעילה ליה"כ שמזכיר בה של שבת:
יג סָעִיף י בבית חתנים. אבל בבית המדרש מקום שמתקבצין שם התלמידים אומרים אותו (רדב"ז ח"א י"ח):
יד סָעִיף י דליכא טעמא. ובמקום שנוהגין לאמרה אין למחות בידם [רדב"ז ורלב"ח]:
טו סָעִיף יג ועד סוף יצא. וטוב לאומרה עם הש"ץ ואם כבר אמרה הש"ץ צריך הוא להתפלל ז' ברכות דיחיד אסור לאומרה ואם אמרה ביחיד יצא וא"צ להתפלל ז' (ל"ח) ועיקר הטעם משום דתפלת ערבית רשות מקלינן בה:
א סָעִיף א אומר ויכלו. דאמר רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכלו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית אל תקרי ויכולו אלא ויכלו פי' הקב"ה והוא:
ב סָעִיף ב גומר אותה ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן:
ג סָעִיף ב וי"א דבמוסף כו'. שהרי אין תפלת י"ח בחול במקום מוסף וע"כ ליכא למימר כאן דמיבעי ליה לצלויי י"ח:
ד סָעִיף ו של זו בזו כו'. לפי שעיקר ברכה רביעית היא רצה נא במנוחתינו. וי"א ס"ל במוסף אין הדין כן שאין דרך למוסף בשאר תפלות ולא לשאר תפלות במוסף עכ"ל ש"ל:
ה סָעִיף ז ומעומד. לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה וסיים הטור ואומרים אותו ביחיד. וע"כ נ"ל דיחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכולו דאין עדות ליחיד ועדה שלימה בעינן להעיד להקב"ה דהיינו עשרה ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה כנלע"ד:
ו סָעִיף ח ברכה א' מעין ז'. נתקנה משום סכנת מזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותם בשביל בני אדם שמאחרין לבוא לבהכ"נ שיסיימו תפלתם בעוד שהש"ץ מאריך כדאיתא בפרק ב"מ:
ז סָעִיף ט י"ט שחל כו'. דאפי בשבת לא אמרי' ליה אלא משום סכנה ומאי דתקון תקון ומה דלא תקון לא תקון:
ח סָעִיף י בבית חתנים כו'. פי' שמתפללי' בביתם במנין ונראה כ"ש אותן שמתפללין לפרקים במנין בבית ואינם הולכים לבהכ"נ דהא בחתנים יש מנהג קבוע טפי להתפלל במנין ואפ"ה אין הדין כמו בבה"כ קבוע לענין זה כ"ש בזה והכלל בזה דלגבי דידן א"צ כלל לומר אותה אפי' בבהכ"נ קבוע דאין סכנה כמ"ש בטור אלא משום דכבר תקנוה במקום סכנה עדיין עושין כן וכל שאין קביעות אין מקום לזה ומ"מ נראה דאותן שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילים לעשות בירידים זה הוה דומה לב"ה קבוע ואומרים שם ברכה זו:
ט סָעִיף יב אין לדבר כו'. בטור בשם ס"ח מעשה בחסיד א' שראה לחסיד א' במותו (פי' בחלום לאחר מותו) ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בויכולו בשעה שהיו הציבור אומרים ובמגן אבות וביתגדל עכ"ל:
א סָעִיף ב ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אלא משום טרחא דכבוד שבת לא אטרחו רבנן וכיון שהתחיל גומר. ומי שאירע לו כן ידאוג כל השבת דהוא סימן רע לו ויפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה. של"ה:
ב סָעִיף ב דבמוסף. שהרי אין תפלת י"ח בחול במקום מוסף ע"כ ליכא למימר דמיבעי ליה לצלויי י"ח:
ג סָעִיף ג חול. ודוקא בשחרית אבל דערבית ומנחה דגם תפלת שבת מתחיל באתה גומר בשל שבת מ"א ע"ש. צ"ל לעבדך באמת שבת קדשך אוהבי שמך ס"ח סי' תתפ"ב. ובשכנה"ג כתב מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם:
ד סָעִיף ג אתה אחד. ומ"מ אינו גומר לא אתה קדשת ולא אתה אחד אלא יאמר ישמח משה ושפיר קאמר אתה קב"ה ישמח משה במתנת חלקו. ל"ח אות מ"ו:
ה סָעִיף ד לא יצא. וה"ה ביום טוב וה"ה ביום טוב שני. ת"ד:
ו סָעִיף ד יצא. כלבו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור:
ז סָעִיף ה רגליו. דהיינו שרגיל לומר אחר תפלתו תחנונים עי' סי' קי"ז ס"ה וסי' תכ"ב סס"א:
ח סָעִיף ז ומעומד. לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה וכתב הט"ז יחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד ואם ירצה יחיד לאומרו לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה ע"ש ועיין מ"א:
ט סָעִיף ח וחתימה. דהיינו שיתחיל מגן אבות ויסיים זכר למעשה בראשית:
י סָעִיף ט של י"ט. דאפי' בשבת לא אמרינן ליה אלא משום סכנת מזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותה בשביל בני אדם שמאחרין לבוא לבה"כ שיסיימו תפלתם בעוד שהש"ץ מאריך ומאי דתקון תקון ומה דלא תקון לא תקון:
יא סָעִיף י חתנים. ר"ל שמתפללין בביתם במנין. וכן אותן שמתפללין לפרקים במנין בביתם. אבל אותן שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילין לעשות בירידים זה הוא דומה לבה"כ קבוע ואומרים שם ברכה זו ט"ז. ובשכנה"ג כתב דבמקום שאין בה"כ קבוע בס"ת אין לאומרו ע"ש:
יב סָעִיף יב לדבר. כתב בס"ח מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד לאחר מותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בויכולו בשעה שהציבור היו אומרים אותו ובברכת מגן אבות וביתגדל ולא הייתי נזהר ליטול הצפרנים בע"ש. כתב במט"מ פעם א' שכח ר' קלונימוס לומר ויכולו ונזכר בתוך הסעודה ולקח כוס בידו ואמר ויכולו עד לעשות ע"ש:
יג סָעִיף יג ועד סוף יצא. משום דתפלת ערבית רשות. וטוב לאומרה עם הש"ץ ואם כבר אמרה הש"ץ צריך להתפלל ז' ברכות דיחיד אסור לאומרה. ואם אמרה ביחיד יצא וא"צ להתפלל ז'. ל"ח מ"א:
א סָעִיף ב (ס"ק א) גומר כו' דבדין הוא כו' כ"ה לשון הש"ס ברכות דף כ"א ע"א אר"י א"ש הי' עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפי' באמצע ברכה איני והאמר רב נחמן כו' הני בי רב דטעי ומדכרי דחול בשבת כו' גומרין כל אותה ברכה הכי השתא התם גברא בר חיובא ורבנן דלא הטריחו משום כבוד שבת אבל הכא הא צלי ליה עכ"ל הגמ' ופירושו כמ"ש מ"א: דבמוסף ל"ב לצלווי. י"ח כו' דגם בחול כשמתפלל מוסף דהיינו ר"ח או חול המועד אין מתפללים כ"א שבע ברכות ודעה א' דס"ל דגם במוסף גומר ס"ל דגם מוסף ראוי לח"י ברכות וכ"ה בירושלמי דבר"ח וחה"מ כשהיו מתפללים מוסף היו מתפללים ח"י ברכות והוסיפו בה ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף וגם בשבת הי' ראוי להתפלל ח"י ברכות ולהוסיף בה מוספים אלא דלא אטרחוהו:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) באמצע כו' באתה חונן דלא כש"ג ז"ל ש"ג סביב המרדכי פרק מי שמתו אם התחיל בשל חול גומר אותה ברכה כו' חוץ ממוסף דאתה חונן גומר ובשאר ברכות לא עכ"ל ולא ביאר טעם הדבר וא"ל דהרא"ש הביא בשם הרא"ש מלוני"ל דהא דאמרי' אם התחיל בשל חול גומר אותה ברכה דדוקא בברכ' א"ח שהיא ברכה ראשונה אבל לא בשאר ברכות והרא"ש חלק עליו וכ' דאין לחלק בין אתה חונן לשאר ברכות וכ"פ פה בש"ע וביאר הב"ח טעמו של הרא"ש מלוני"ל דוקא אתה חונן מדינא ראוי להתפלל גם בשבת כדאי' בירושלמי דמה"נו קבעו לברכת אתה חונן לברכה ראשונה דאם אין בינה אין תפלה א"כ לא מיקרי שאלת צרכים דאסור בשבת דצורך תפלה הוא אלא שלא רצו לחלק בין ברכת אתה חונן לשאר ברכות דאין ראוי' להתפלל בשבת כיון שהם שאלת צרכים (ומ"ש הב"ח אחר זה דהרא"ש חולק על הרא"ש מלוני"ל מל' הש"ס דאמ' בדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת הרי דהש"ס כלל כל ח"י ברכות ראוי' להתפלל בשבת לענ"ד אף שהרא"ש כ' לשון זה דבעי לצלויי י"ח מ"מ אין זה לשון הש"ס ולומר דהרא"ש ה"ל גרסא אחרת דחוק הוא אלא ל' הש"ס הוא סתם גברא בר חיובא ולא יותר וכן העתיק הרא"ש גופי' אח"ז אלא צ"ל דהרא"ש חולק על הרא"ש מלוני"ל מסברא) והנה בעל ש"ג ודאי סובר דבשאר תפלות בכל ח"י ברכות שהתחיל גומר דלא כהרא"ש מלוני"ל דגברא בר חיובא הוא קאי על כל ח"י ברכות אבל במוסף כיון דמדינא לא בעי ח"י ברכות פוסק אפי' באמצע ברכה מ"מ מסתבר ליה מסברא דמ"מ בברכת אתה חונן גם במוסף גומרה דגם במוסף אם אין שייכות לכל ח"י ברכות במוסף מ"מ ברכת אתה חונן יש לה שייכות לכל התפלות כמ"ש בירושלמי אם אין בינה אין תפלה אולם מ"א נראה דהסכי' עם בעל כ"ה דאין לחלק וגם באתה חונן פוסק במוסף לדעת י"א:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) ה"ל כו' דגם תפלת שבת כו' והטעם כיון דמחשבתו היתה לתפל' חול אזלי' בתר כוונתו: ואע"ג דכ' הראב"ד אהא דאי' בברכות דף י"ב היכא דנקט כסא דחמרא ופתח אדעתא דשיכרא (דהיינו לו' שהכל נהיה בדברו) וסיי' בדחמרא בפה"ג ודאי יצא דהא אפי' סיים בשיכרא יצא דהא אם אמר על הכל שהכל נ"ב יצא אלא היכא דנקט כסא דשיכרא ופתח אדעתי' דחמרא פרש"י כנ"ל דבשעה שאמר בא"י אמ"ה הי' כוונתו לסיים בורא פה"ג וסיים בדשיכרא דהיינו שהכל נהיה בדברו מאי אי אזלי' בתר פתיחתו דהיתה שלא כדין דהא כוונתו הי' לו' בורא פה"ג או אזלי' בתר החתימ' ולא אפשיטא והקש' הראב"ד דמאי מספקא לי' ולמה נקרא הפתיח' שלא כדין הא האמיר' הי' נכון אלא שהכוונ' הי' שלא כדין והיכן מצינו שהברכה נפסדת בשביל חסרון הכוונ' הא קי"ל מצות אין צריכות כוונה וכ' הרא"ש דאין זה קושי' וז"ל הרא"ש דטפי עדיף בלא כוונה ממה שעוקר הכוונה לברכה אחרת עכ"ל כמ"ש המרדכי דהיכי די"ט הוא ונתקל בלשונו וחתם בשל שבת אינו חוזר אלא אומר תכ"ד חתימת יו"ט והוא הדין המוזכר לקמן רסי' תפ"ז מבואר דאזיל לדעת רש"י היינו כפרש"י הנ"ל דאזלי' בתר הכוונה ואע"ג דהאיבעי' לא איפשטא וראוי לילך לקולא אפשר דפסק האיבעיא לחומרא כמ"ש התוס' שם ועמ"ש מ"א סי' ר"ט סק"ג או י"ל דוקא התם בהאי דשיכרא מה"ט ראוי להקל דאמרי' דאזלי' בתר החתימה שהיתה כדין וכמבואר בדברי בעל האיבעיא דלולי די"ל דאזלי' בתר החתימ' ודאי לא יצא כיון דמחשבת הפתיח' הית' שלא כדין משא"כ הכא דהכל הולך אחר ההתחל' ואין זולת דבר כ"א ההתחל' דהא אם אמר אתה חונן א"צ ספק דצריך לגמו' הברכ' עכ"פ כמו דהתם אזלי' בתר הכוונ' והוי הכוונ' כאלו הוצי' בשפתיו ה"ה הכא אע"ג שלא אמר רק תיבת אתה וראוי לסיים אתה קדשת או אתה אחד מ"מ כיון שנתכוין לברכת חול ה"ל כאלו הוצי' בשפתיו והתחיל בשל חול וצריך לגמו' הברכ': אבל לפמ"ש לעיל סי' רט כו' ולכן השמיט הרב"י כו' וכ' בספר ת"ש וז"ל לא ידענא מאי קאמר דהא בסי' ר"ט סתם בש"ע כהרמב"ם אם הי' בידו כוס שכר או מים ופתח ע"ד לו' שהכל נ"ב וטעה וסיים בפה"ג יצא דהכוונ' היתה טובה אע"ג דהדיבור הי' שלא כהוגן וה"ה איפכא כו' גם לדעת י"א שם דהוא דעת רש"י כו' אכן הראב"ד ס"ל שם דלא אזלינן בתר מחשבתו כו' אלא דהמחבר לא הביא דעתו כלל בסי' ר"ט וכ' ולא ירדתי לסוף דעת מ"א בזה ולכן נראה דגם המחבר ס"ל כת"ה כו' ע"ש ולענ"ד כוונתו במ"א מ"ש אבל לפמ"ש לעיל ר"ל לפמ"ש מ"א בעצמו לעיל ר"ס ר"ט דהעיקר כרוב הפוסקים דלא אזלי' בתר הכוונ' ולכן גם פה לא אזלי' בתר הכוונה כיון שהדיבור במה שאמר אתה היה כהוגן ושייך גם לתפלת שבת. ומ"ש מ"א לכן השמיט הרב"י כו' ר"ל לכן כיון דדינו של ת"ה תליא בפלוגתא דסימן ר"ט לכן השמיטו הרב"י כו' ואין הוכחת מ"א מדהרב"י סתם בסי' ר"ט דלא אזלי' בתר הכוונ' דהא אינו מבואר שם אלא מדהשמיט כאן אפי' קאי באתה קדשת או אתה אחד כו' ע"כ משום דדין דהכא תליא בהאי דר"ס ר"ט ואמת בסי' ר"ט הביא תחלה דעת הרמב"ם דאי היתה הכוונ' טובה אע"ג דהדבור הי' שלא כהוגן יצא ואח"ז הביא בשם י"א דעת רש"י דאם הדבור הי' כהוגן רק שהכוונ' בפתיחה הי' שלא כהוגן יצא דנקט האיבעיא לפי פרש"י לקולא וכ' מ"א שם דמה"ט כ' לשון י"א דלהרמב"ם דאזיל בתר כוונה לא יצא. אח"ז הביא דעת הרי"ף דמפרש האיבעיא דנקט כסא דשכרא ופי' מ"א דידע שהוא שכר ונתכוין לו' שהנ"ב שהכוונ' הי' טובה אלא שטעה וסיים בפה"ג ותכ"ד אמר שהנ"ב והיתה האמירה בפה"ג שהנ"ב ונקט האיבעי' לקולא וס"ל למ"א מדהשמיט פה אפי' קאי באתה קדשת כו' אלמא אע"ג דכתב לעיל סי' ר"ט דעת הרמב"ם בסתם ודעת רש"י בשם י"א משמע דדעת הרמב"ם עיקר בעיניו דאזלי' בתר הכוונ' מ"מ לדינא לא מחית נפשיה לספיקא ומשום ספק ברכה לבטלה הביא כל הדעות לעיל ואם הי' הכוונ' טובה ודיבור שלא כהוגן אע"ג דלרש"י ורוב פוסקים לא יצא מ"מ משום דאיכא לספוקי לפסוק כהרמב"ם דנראה עיקר בעיני הרב"י ולכן לא יחזור ויברך. אח"ז הביא דעת רש"י דאם הי' הכוונ' שלא כהוגן אע"ג דלהרמב"ם לא יצא מ"מ יש לסמוך משום ספק ברכה לבטלה על דעת רש"י דיצא. אח"ז הביא דעת הרי"ף והוא ענין חדש והכוונ' הית' טובה דלהרמב"ם ודאי יצא וגם רש"י אפשר מודה כה"ג וכיון דאין הדין מבורר בעיני הרב"י אלא דלעיל חש לספק ברכה לבטלה ונקט קולות כל אחד ואחד א"כ ה"ה הכא יש לפסוק מספק ברכה אם אמר תיבת אתה לבד ועומד באתה קדשת או אתה אחד שאינו גומר הברכה של חול מספק דשמא לא אזלי' בתר הכוונ' ואין ראוי לסיים ברכת חול אבל עיקר ראיית מ"א בכוונת הרב"י הוא מדהשמיט פה אפי' עומד באתה קדשת כו' משום דחשש לדעת רש"י לעיל סי' ר"ט אע"ג שכ' בלשון י"א וכן משמע לקמן סי' תע"ט סעיף ו' אם פתח ואמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ד' שהוא סבר שהם ד' ונזכר וסיים בה' והם ה' כו' אינו חוזר ומברך והיינו כרש"י והאיבעיא לקולא דלא כרמב"ם: דלא כלבוש כו' ויותר קשה על הלבוש שכ' לעיל דאפי' נתכוין כשאמר בא"י אמ"ה לסיים בפה"ג וגם סיים פה"ג אלא תכ"ד אמר שהכל נהיה בדברו יצא: צ"ל לעבדך באמת שבת קדשך אוהבי שמך כ"ה בספר חסידים שם:
ד סָעִיף ד (ס"ק ה) לשבת כו' אע"פ שהזכיר י"ט באמצע כו' ובסי' תפ"ז חזר בו וכתב לישב הקושיא שהקשה פה דבסי' תפ"ז מיירי שלא הזכיר י"ט באמצע: וצ"ל דגרע כו' בשל יום אחר ר"ל דבי"ט אם חתם בשל שבת חתימה זו לא שייכא כלל בי"ט לכן לא יצא משא"כ כשהתפלל תפלת חול בשבת דיש לאותן ברכות שייכות לשבת דהא בדין בעי לצלויי י"ח בשבת כנ"ל ולכן יצא: בכלבו כו' ועמ"ש סי' תכ"ב דדעת ד"מ משמע דבשבת אם מסופק א"צ לחזור ולהתפלל ודעת כל בו משמע דצריך לחזור ומ"א כ' דראוי להורות דצריך לחזור גם בר"ח אם נסתפק ביעלה ויבא דעינינו הרואות דההרגל שלא להזכיר עיין שם. ובט"ז שם מחלק אם סמוך למקום הזכרת יעלה ויבא ידע שהוא ר"ח או לא. וכן י"ל כאן אם סמוך לעמידתו להתפלל ידע שהוא שבת וע' שם: וברא"ש משמע דוקא במוסף כו' ר"ל שהרא"ש לא הזכיר דין זה אלא במוסף אם התפלל י"ח והזכיר בה קרבן מוסף יצא ולא כ' כן דרך כלל לכל התפלות משמע דס"ל דוקא במוסף יצא. והטעם אולי אפשר לו' דבמוסף מצינו להדיא בירוש' שהי' דרכן להתפלל כך במוספי ר"ח וחה"מ תפלת י"ח והיו מזכירים קרבן מוסף א"כ בדין שגם שבת ראוי להתפלל כן אלא דלא אטרחוהו לכן דיעבד יצא אבל שחרית בר"ח ובחה"מ אף שהיו מתפללין י"ח היו מזכירים בה יעלה ויבא וכעין זה אינו בשבת אם התפלל י"ח והזכיר בה שבת אלא דלפ"ז קשה גם בשחרית י"ט אם התפלל י"ח ואמר יעלה ויבא והזכיר בה י"ט יהי' יוצא ואפשר באמת הרא"ש מודה בשחרית י"ט: וכ"מ ברמב"ם ר"ל מדסתם וכ' אם התפלל תפלת חול בשבת לא יצא ולא חילק אם הזכיר של שבת באמצע דיצא משמע דס"ל דבכל ענין לא יצא:
ה סָעִיף ה (ס"ק ו) לא עקר כו' דמיירי שרגיל כו' וכ' מ"א שם דאפי' סיים כל התחנונים. כל זמן שלא אמר יהיו לרצון אמרי פי כו' לא מקרי שסיים התחנונים דאין קצבה לתחנונים:
ו סָעִיף ו (ס"ק ז) אינו כו' מפני שהעיקר כו' רצה כו' וזה נאמר בכל ג' תפלות: וע' סס"י ק"ח. ר"ל אם פוסק באמצע ברכה הרי אותו מקצת שאמר הוי הפסק תוך ז' ברכות אך בסי' ק"ח מבואר דכה"ג ל"מ הפסק וע"ש בט"ז:
ז סָעִיף ו (ס"ק ח) שאם כו' דאז יצא ידי מוסף כו' כ"כ רמ"א לקמן סי' רפ"ו סעיף א' ולא הבנתי דברי ספר ת"ש:
ח סָעִיף ד (ס"ק ט) מוסף כו' וגם מכאן קשה על מ"ש סעיף ד' ר"ל למה יגרע תפלת שחרית תמורת מוסף או להיפך. מאלו התפלל תפלת חול דיצא כמ"ש סעיף ד' ואע"ג דכתב מ"א אחר זה דהכא גרע. או משום שלא הזכיר הקרבנות או להיפך בשחרית שיקר לפני המקום במה שהזכיר הקרבנות. מ"מ יפה הקשה על הרב"י דע"כ ל"ל הני סברות לחלק כי היכי דלא תקשי קושי' מ"א שהקש' אח"ז: לא מצאתי מחלוקת בזה. וא"כ למה כתבו הרב"י בלשון י"א: ונ"ל שהרב"י כו' במוסף ראוי לתפלת י"ח א"כ יצאו. ר"ל דדעה זו ס"ל דגם במוסף ראוי לתפלת י"ח וכמ"ש הרא"ש דאיתא בירושלמי שהיו מתפללין בר"ח וחה"מ תפלת י"ח אלא שהזכירו ענין הקרבנות א"כ ה"ה אם התפלל בשבת תמורת מוסף תפלת י"ח דיצא. א"כ לא גרע תפלת שחרית במקום מוסף מאלו התפלל של חול: וכ"מ סעיף ד' שכ' רמ"א דאם התפלל תמורת מוסף י"ח יצא דוקא כשהזכיר ענין קרבנות: לכן נ"ל דכ' י"א כו' די"א אם התפלל מוסף כו' אבל בדין השני אם התפלל שחרית במקום מוסף לא מצינו מאן דס"ל דיצא ולא כ' הרב"י לשון וי"א כ"א משום האי דינא לחוד דאם מתפלל מוסף במקום שחרית דבזה ס"ל להרב"י די"א דיצא אולם מאן הוא דא"ל אם התפלל מוסף במקום שחרית דיוצא כתב בספר ת"ש דהוא מה שנזכר בסעיף ד' דאם התפלל תפלת חול יצא אם הזכיר בה של שבת ולא גרע תפלת מוסף מתפלת חול דהא הזכיר שבת ולפ"ז מאן דסבור כאן אם התפלל מוסף במקום שחרית לא יצא ה"ה לדעת הרב"י חולק על מ"ש בסעיף ד' אם התפלל של חול יצא אלא ס"ל דלא יצא והוא דוחק דא"כ למה סתם הרב"י בסעיף ד' וכ' דיצא וכאן כ' דעת י"א דלא יצא לכן י"ל לענ"ד דגם עתה מ"א נשאר במה שכ' תחל' דהחולק הוא דס"ל דיצא הוא מאן דס"ל בסעי' א' דגם מוסף ראוי לתפלת י"ח: דמסעי' ד' אין ראיה לתפלת מוסף דאפשר דתפלת מוסף במקום שחרית גרע מאלו התפלל של חול דשל חול יש שייכות לתפלת שחרית דהא בדין בעי לצלויי גם בשחרית תפלת י"ח משא"כ מוסף דאין לה שייכות לשחרית משא"כ למ"ד דגם במוסף ראוי לתפלת י"ח א"כ גם תפלת מוסף באה תמורת תפלת י"ח וא"כ יש לתפלת מוסף דמיון מה לתפלת י"ח. א"כ התפלל מוסף במקום שחרית י"ל דיוצא אבל לא למ"ד דמוסף אין ראוי לתפלת י"ח אין שייכות למוסף לתפל' שחרית וגרע מתפלת חול ודוחק: לכן נ"ל דחוזר הלשון לאו דוקא דהא כ' בס"ק ח' דעולה לו לתפלת מוסף ויתפלל שחרית אלא ר"ל אם רצה שיעלה במקום שחרית הדין שצריך לחזור א"כ מוטב שיחשבנו במקום מוסף:
ט סָעִיף ז (ס"ק י) ומעומד כו' וצ"ע דבח"מ סי' כ"ח כ' כו' וז"ל שם סעי' ח' אח"כ מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירים הגדול שבעדים וא"ל איך אתה יודע שזה חייב לזה כו' אח"כ מכניסים העד השני ובודקים אותו כו' עכ"ל הרי דמעידין כ"א לבדו: וצ"ל כמ"ש הסמ"ע כו' דאחר שאמר כו' מן תיב' דאחר נמשך למטה וכוונת מ"א דהסמ"ע הקשה איך כ' ומוציאין כל אדם לחוץ משמע אפי' הבע"ד והא צריכין להעיד בפני הבע"ד. ותי' דתחלה מעידים יחד בפני הבע"ד ואח"כ בשעת חקירת העדים מוציאים כל אדם וגם הבע"ד לחוץ ואז מעיד כ"א לבדו עכ"ד הסמ"ע וכוונת מ"א במ"ש וצ"ל כמו שכ' הסמ"ע. ר"ל דמדברי הסמ"ע מוכח דהיו מעידים ב' פעמים פעם א היו מעידים יחד ופעם אחד כל אחד לבדו אלא דשם בד"מ כ' כן ראוי שיעידו בפני בע"ד שניהם יחד תחלה עכ"פ צריכים בפעם אחד להעיד כ"א לבדו ולכן כ' מ"א דאחר שאמר כ"א כו' ר"ל דגם כאן עושים כן ומעידים ב"פ אלא דכאן בתפלה עושים להיפך וכן ראוי בתפלה ולכן מן תיבת דאחר כו נמשך למטה לא קאי ע"ד הסמ"ע שהסמ"ע כתב כן דאדרבא הסמ"ע כ' להיפך אלא מתיב' דאחר כו' הם דברי מ"א וקאי על מ"ש פה בויכלו ולא הביא דברי סמ"ע כ"א דמעידים ב"פ ולכן אינו צריך להגיה בדברי מ"א כמ"ש בספר תוספות שבת (ואין צריך להגיה בדברי מ"א): ומכל מקום למסקנת כו' רצה לו' דמסיק דהאי מוציאים כ"א לחוץ ר"ל לחוץ מבע"ד שנשארו שם ומעידים בפניהם א"כ אין ראיה משם דצריכים להעיד שני פעמים כנ"ל והדרא ק"ל: כת"ק עיין בגמרא דסנהדרין דף ל' דת"ק ס"ל דצריכים להעיד שניהם יחד. ור' נתן ס"ל שומעים דבריו של אחד היום. וכשיבא חברו למחר שומעים לו. ואע"ג דקיימא לן בדיני ממונות כרבי נתן. מ"מ בעדותנו הנוגע לכבודו ית' מחמירים לצאת אף אליביה דת"ק דצריכים להעיד יחד: כתב מט"מ כו' שבקידוש מעומד עמ"ש הטורי זהב ועיין לקמן סי' רע"א סעיף י' בהג"ה רמ"א:
י סָעִיף ט (ס"ק יב) אינו כו' מה שאין כן בנעיל'. רצה לו' כי היכי דלא תקשי הא דקי"ל לקמן יה"כ שחל בשבת מזכיר של שבת אפילו בתפלת נעילה. אע"ג שאין לתפלת נעיל' שייכות לשבת א"כ ה"ה י"ט שחל בשבת אע"ג דאין שייכות לברכה מעין ז' לי"ט ומ"מ ה"ל להזכיר בה של י"ט: ולזה כתב דלא דמי דבשלמא נעילה אע"ג דבשבת דבעלמא אין מתפללים נעילה מ"מ כיון דהיום יה"כ ויום שנתחייב בנעילה צריך להזכיר של שבת דכך תקנות חכמים כל תפלות שמתפללים בשבת צריך להזכיר בה שבת משא"כ ברכה מעין ז' דבשבת גופי' אין בו תקנה כ"א מפני הסכנ' כמ"ש הט"ז ס"ק ו' ולכן די במה שתיקנו דהיינו שבת וא"צ להזכיר בה י"ט:
יא סָעִיף י (ס"ק יג) בבית כו' שמתקבצים כו' עיין בט"ז שכתב אם קובעים מקום לתפלה על איזה ימים אומרים אותו שם ובס' א"ר הניח בצ"ע אם אין להם ס"ת אי מיקרי קביעות:
יב סָעִיף יג (ס"ק טו) ועד סוף כו' וטוב לאומרה כו' וכה"ג כ' הטור בסי' נ"ט בשם הרא"ש ברכת יוצר וערבית אומרים עם הש"ץ בלחש כי אין אדם יוכל לכוין תדיר עם ש"ץ בשתיקה כו' ובאמצע ברכה היה פונה לדבר אחר הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצע. אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא עכ"ל. ועיקר הטעם ר"ל כמ"ש הטור שהקשה הא ברכה מעין ז' לש"ץ נתקנ' ולא ליחיד ועל זה אמר משום דתפלת ערבית רשות כו':
א סָעִיף א ס"א ל"ש. כסתמא דגמ' אותה ברכה: בין כו' וי"א. דאמרי' שם הכי השתא כו' משא"כ במוסף דאף בחול א"א רק שבע ברכות. וס' הראשונה ס"ל משום דגם במוסף בדיעבד יצא בי"ח כמש"ל ס"ד בהג"ה. ועוד דמ' בירושלמי דאף לכתחלה היו מתפללין בחול במוסף ח"י ברכות כמ"ש בתוס' שם ד"ה עד. ומתוך הירושלמי כו'. ומיהו שם דחו תוס' ורא"ש ומגיהין הירושלמי וע"ש בשם תוספתא:
ב סָעִיף ג ס"ג אם היה כו'. אע"ג דאתה הוא ג"כ בתפלת שבת כיון שדעתו לשל חול וכמ"ש בברכות י"ב א' פשיטא כו' דמ' דאם אזלינן בתר עיקר ברכה לא יצא אע"ג שהוא שוה וכמ"ש תוס' שם ד"ה לא כו' והיה אומר הר"י כו' וכן כת' הרא"ש דשאני חסרון כוונה מכוונה לדבר אחר וזהו החילוק כאן בין סבור כו' להיה יודע כו':
ג סָעִיף ד ס"ד ואם. דאמרינן הכי השתא כו' דלא אטרחוהו כו' וכמ"ש למטה במוסף: ובמוסף. ירושלמי הביאו הרא"ש שם:
ד סָעִיף ה ס"ה טעה והתפלל. שם כ"ט ב':
ה סָעִיף ו ס"ו הטועה כו' וי"א כו'. תליא פלוגתייהו במ"ש בסוף ר"ה כיון שאמר ובתורתך כו' דר"ת פי' דוקא פסוקי דמלכות אבל פסוקי דמוספין אף דיעבד לא יצא והוא הי"א שבכאן. וס' הראשונה ס"ל כמו שהקשה הרא"ש שם עליו דעשה העיקר טפל אלא כפרש"י שם. אבל מ"ש או אחרת במוסף ס"ל דהזכיר דבר שלא בזמנה דהוי הפסק ולא קי"ל כן כמש"ל ס"ס ק"ח ע' ב"י שם. גם צ"ע להי"א דאמרינן סוף פ"ד דברכות טעה ולא הזכיר של ר"ח כו' בשחרית כו' במוסף כו' וערש"י שם ד"ה טעה' ואף לגי' הרי"ף דל"ג במוסף כו' הוא מטעם אחר כמ"ש הרא"ש שם ע"ש. ואפשר דלא ס"ל טעמו ומשם למד מדלא קאמר אלא בשחרית. וערבית בלא"ה ל"ק כמ"ש תוס' שס דבלא"ה אין מחזירין. ומשחרית ל"ק למ"ש כאן דאם מתפלל מוסף במקום שחרית דלא יצא שכאן שאני שאמר שלא כהוגן:
ו סָעִיף ז ס"ז ואומרים כו'. עמ"א וז"ש בגמ' אפי' יחיד דלכאורה מ"ש יחיד מציבור ולפ"ז ניחא דאשמעינן דסמכינן אר' נתן בסנהדרין ל' אבל יותר עדיף כת"ק:
ז סָעִיף ח ס"ח ואין היחיד. שלא נתקנה אלא לש"ץ כמ"ש ש"ץ היורד כו' וכן עיקר:
ח סָעִיף יא סי"א אף בשבת. משום לא פלוג ועוד דגם בי"ט שכיחין בשדות כמ"ש בסוף ר"ה הלכה כר"ג בר"ה וי"ה ושם לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות כו' וכן ביומא שומרי פירות כו':
ט סָעִיף יב סי"ב אין לדבר. כמו בבה"מ. ברכות נ"א ב':
י סָעִיף יג סי"ג אם כו' או כו'. שהגאונים מפרשין שם משום סכנה אותן שבאין אחר התפלה כדי שלא יצטרכו להתפלל ויוצאין בש"ץ אלמא נתקנה להוציא מי שלא התפלל וכ"ש מי שלא הזכיר של שבת שמוציא אפי' הבקי ובשאר ימות השנה דבהא מודין חכמים וכמ"ש תוס' כ"ט ב' ד"ה טעה בשם בה"ג ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.