א יְכוֹלִים לְנַחֵם אֲבֵלִים בְּשַׁבָּת, וְכֵן יְכוֹלִים לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. וְלֹא יֹאמַר לוֹ כַּדֶּרֶךְ שֶׁאוֹמֵר לוֹ בַּחֹל, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא, וְרַחֲמָיו מְרֻבִּים וְשִׁבְתּוֹ בְּשָׁלוֹם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ לוֹמַר וְרַחֲמָיו מְרֻבִּים, וְכֵן נָהֲגוּ (רַמְבַּ"ם פֶּרֶק כ"ד).
א סָעִיף א (א) יכולים וכו' - אמרינן בגמרא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת וע"כ לא יפה עושין אותן שכל ימי השבוע אין הולכין רק בשבת:
ב סָעִיף א (ב) כדרך שאומר לו בחול - דמצטער ומעורר הבכי דאסור בשבת:
ג סָעִיף א (ג) אומר לו וכו' - אבקור חולים קאי ובנחום אבלים יאמר לו שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא ויש מקילים דרשאי לומר המקום ינחמך. כתב בפמ"ג אם בא האבל לבהכ"נ אחר אמירת מזמור שיר ליום השבת שוב לא יקרא השמש צאו נגד האבל דאין להזכיר אבילות בפרהסיא ומ"מ לילך בעצמו לו לומר שבת היא מלנחם וכו' רשאי:
א סָעִיף א ורחמיו מרובים כו'. בגמרא ס"ל לת"ק דלא צריך אלא לומר שבת היא כו' ואצ"ל ורחמיו וכו' ושבנא ס"ל די"ל גם ורחמיו כו' והטור פוסק כשבנא וכן בי"ד סי' של"ה מטעם שכתב ב"י דשבנא לא בא לחלוק אלא לפרש דברי ת"ק ור"ל להוסיף על דבריו אלא דהרמב"ם לא זכר ורחמיו כו' וכ"פ בש"ע שם בי"ד לענין ביקור חולים וצ"ע מ"ט פסק כאן שצ"ל ורחמיו כו' ועיקר לשון הנחמה כאן תמוה מאוד דכיון דכבר מת המת מה יש לו עוד לזעוק ולהתפלל כמאמר דוד המלך במיתת הילד גם ל' רפואה אינה שייך כאן ובגמרא לא נאמר לשון זה אלא בביקור חולים אלא אפשר דקאי כאן אמדת הדין השולטת בעת ההיא כאלו חרב מונח על צוארו כמבואר בה' אבילות ומצינו שם ל' רפואה שאומר נולד לו בן נתרפאת כל המשפחה וניחא לי במ"ש מו"ח ז"ל בשם רש"ל בלשון זה שבת הוא מלנחם ונחמה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום זה הלשון הוא שייך יפה בעת ההיא והאמת דלא קאי הך ולא יאמר אלא אביקור חולים לחוד ולא על ניחום אבלים:
א אמרינן כו' אבל בטוי"ד כו' וע"ש בדרישה שנתן טעם לדבר וז"ל דהא כ' הר"ן טעם דאסו' להתפלל על החולה היינו משו' שנתעורר על ידו רחמי' ויבכה בשבת מחמ' זכרו רוב צערו של חול. משא"כ בניחום אבלים עכ"ל. כי המת לא ישוב וצער האבלים לא יתרב' יותר על ידי ניחומים:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.