א אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בְּשַׁבָּת עַד ו' שָׁעוֹת. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, אָסוּר (מָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת).
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָדָם שֶׁמַּזִּיק לוֹ הָאֲכִילָה, דְּאָז עֹנֶג הוּא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל, לֹא יֹאכַל. הַגָּה: וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֹנֶג אִם יִבְכֶּה, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַצַּעַר מִלִּבּוֹ, מֻתָּר לִבְכּוֹת בְּשַׁבָּת (אָגוּר בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶקֶט).
ג אָדָם הַמִּתְעַנֶּה בְּכָל יוֹם וַאֲכִילָה בְּשַׁבָּת צַעַר הוּא לוֹ מִפְּנֵי שִׁנּוּי וֶסֶת (פי' דָּבָר קָבוּעַ), יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרָאוּ כַּמָּה חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה שֶׁהִתְעַנּוּ בְּשַׁבָּת מִטַּעַם זֶה, וְכֵן אָמְרוּ שֶׁכָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה הר"י הֶחָסִיד.
ד מֻתָּר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ תַּעֲנִית חֲלוֹם כְּדֵי שֶׁיִּקָּרַע גְּזַר דִּינוֹ. וְצָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם רִאשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּפֵּר לוֹ מַה שֶּׁבִּטֵּל עֹנֶג שַׁבָּת. וְאִם תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַנּוֹת ב' יָמִים רְצוּפִים, לֹא יִתְעַנֶּה בְּיוֹם א' וְיִתְעַנֶּה אַחַר כָּךְ. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה בְּיוֹם א' חֲנֻכָּה אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ פּוּרִים אוֹ יוֹם טוֹב אֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁאֵין לְהִתְעַנּוֹת עַד אַחַר כָּךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִי שֶׁיָּשַׁן שְׁנַת צָהֳרַיִם וְחָלַם לוֹ חֲלוֹם רַע, יִתְעַנֶּה מֵחֲצִי הַיּוֹם עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וְאָז יַבְדִּיל, וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן יִתְעַנֶּה כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת (מ"כ).
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּשַׁבָּת אֶלָּא עַל חֲלוֹם שֶׁרָאָהוּ תְּלָת זִמְנֵי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה אֵין לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִים בְּפִתְרוֹן חֲלוֹמוֹת לֵידַע אֵיזֶה טוֹב וְאֵיזֶה רַע. וְהָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁנִּמְצָא בִּסְפָרִים קַדְמוֹנִים שֶׁעַל שְׁלֹשָׁה חֲלוֹמוֹת מִתְעַנִּים בְּשַׁבָּת, וְאֵלּוּ הֵן: הָרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף, אוֹ יוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת נְעִילָה, אוֹ קוֹרוֹת בֵּיתוֹ אוֹ שִׁנָּיו שֶׁנָּפְלוּ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָרוֹאֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת נְעִילָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָרוֹאֶה שֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָרוֹאֶה שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה. וְהָא דְּרוֹאֶה שִׁנָּיו שֶׁנָּפְלוּ דַּוְקָא שִׁנָּיו, אֲבָל הָרוֹאֶה לְחָיָיו שֶׁנָּשְׁרוּ, חֲלוֹם טוֹב הוּא דְּמֵתוּ הַיּוֹעֲצִים עָלָיו רָעָה וְנ"ל שֶׁהַחֲלוֹמוֹת שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה שֶׁהֵם רָעִים, גַּם עֲלֵיהֶם מִתְעַנִּין בְּשַׁבָּת.
ו הַמִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת אוֹמֵר: עֲנֵנוּ, אַחַר סִיּוּם תְּפִלָּתוֹ בְּלֹא חֲתִימָה, וְכוֹלְלוֹ בֶּאֱלֹהַי נְצֹר. הַגָּה: וְיֹאמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים גָּלוּי וְכו' כְּמוֹ בְּחֹל (אוֹר זָרוּעַ הִלְכוֹת תַּעֲנִית).
ז אִם הַקְּדִימָה לֶאֱכֹל הוּא עֹנֶג לוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּתְעַכְּלָה סְעֻדַּת הַלַּיְלָה, יַקְדִּים. וְאִם הָאִחוּר עֹנֶג לוֹ, כְּגוֹן שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְעַכְּלָה, יְאַחֵר. הַגָּה: וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְעֻדּוֹת כָּל יוֹם כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, יְשַׁנֶּה בְּשַׁבָּת לְהַקְדִּים אוֹ לְאַחֵר (גמ' פכ"כ וְטוּר).
ח אֵין מִתְעַנִּין עַל שׁוּם צָרָה מֵהַצָּרוֹת כְּלָל.
ט אֵין צוֹעֲקִים וְלֹא מַתְרִיעִין בּוֹ עַל שׁוּם צָרָה חוּץ מִצָּרַת הַמְּזוֹנוֹת שֶׁצּוֹעֲקִים עָלֶיהָ בַּפֶּה בְּשַׁבָּת, וְלֹא בְּשׁוֹפָר. וְכֵן עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ עַכּוּ"ם אוֹ נָהָר וּסְפִינָה הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, וַאֲפִלּוּ עַל יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי עַכּוּ"ם אוֹ לִסְטִים אוֹ רוּחַ רָעָה, זוֹעֲקִין וּמִתְחַנְּנִין בַּתְּפִלּוֹת בְּשַׁבָּת, אֲבָל אֵין תּוֹקְעִין אֶלָּא אִם כֵּן תּוֹקְעִין לְקַבֵּץ הָעָם לַעֲזֹר אֲחֵיהֶם וּלְהַצִּילָם וְע"ל סי' תקע"ו (סי"ג).
י נִרְדַּף מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה שֶׁאָמְרוּ ל"ד דְּהוּא הַדִּין לְכָל חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת הַיּוֹם זוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִין. וְכֵן נָהֲגוּ לוֹמַר: מְצַלְּאִים בְּשַׁבָּת עַל חוֹלִים הַמְסֻכָּנִים סַכָּנַת הַיּוֹם. הַגָּה: וְכֵן מֻתָּר לְבָרֵךְ הַחוֹלֶה הַמְסֻכָּן, בּוֹ בַּיּוֹם (לִקוּטֵי מַהֲרִ"י ברי"ן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן פ"ג דְּתַעֲנִית).
א סָעִיף א (א) עד ו' שעות - דגם בחול האוכל אחר ו' שעות הוי כזורק אבן לחמת ע"כ נקרא כמו תענית בשבת. ולשם תענית אפילו שעה אחת אסור וע"כ שלא כדין עושין מקצת קהלות שמתענים בשבת עד סמוך לחצות על הגזרות ואם טעים מידי קודם תפלת מוסף מותר להתאחר יותר משש שעות [פמ"ג]:
ב סָעִיף א (ב) ומתפלל אסור - ולפ"ז הש"ץ שמנגן ואין יוצאין מבהכ"נ עד אחר שש שלא כהוגן הוא ובפרט בחורף שהימים קצרים ומכ"ש ביו"ט מלבד בר"ה [ב"ח] ובא"ר מצא סמך להקל בלומד ומתפלל להתאחר עד אחר חצות ובבגדי ישע שעל המרדכי פ"ק דשבת כתב ג"כ שמותר ללמוד ולהתפלל עד חצות:
ג סָעִיף ב (ג) לא יאכל - וכמעט קרוב לאיסור האכילה כיון שמשער שיזיק לו [פמ"ג ותו"ש] והיינו אם גם כזית קשה לו לאכול ועיין לקמן בסימן רצ"א ס"א בהג"ה:
ד סָעִיף ב (ד) הצער מלבו - כתב הט"ז היינו דוקא אם מחמת רוב דביקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות שכן מצינו ברע"ק בזוהר חדש שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים באשר שידע היכן הדברים מגיעים וכ"ה מצוי במתפללים בכונה אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מלבו לא ע"ש אבל בא"ר ותו"ש התירו כיון שע"י בכיתו ירוח לו:
ה סָעִיף ג (ה) ואכילה וכו' - אבל כשאין לו צער אף שמתענה על עונות ומחמת תשובה אסור:
ו סָעִיף ד (ו) מותר להתענות - ואם חבירו ראה עליו חלום רע בשבת וסיפר לו לא יתענה אבל אם אירע כן בחול יתענה [כנה"ג מ"ב ומ"א וא"ר עיין שם] ועיין לעיל בסימן ר"כ במ"א סק"ב דמי שחלם לו חלום קשה על חבירו יתענה והביאו כאן גם הא"ר ע"ש ומשמע שהחולם בעצמו יתענה כיון שהוא בחול ואולי דשם מיירי שאינו רוצה לספר לו לצערו:
ז סָעִיף ד (ז) תענית חלום - וגם יבלה כל היום בתורה ובתפלה ויתכפר לו ובסדר היום כתב דיוכל להתודות על עונותיו כשמתענה כמו בחול. ועיין לעיל בסימן ר"כ במ"ב דעוברות ומניקות אין להורות להן להתענות אפילו בחול אלא יתנו פדיון נפשם לצדקה ובפרט אם הן חלושות בודאי אין להן להחמיר על עצמן. כתב הט"ז אם הרהר ביום וחלם לו בלילה מענין ההרהור אין לו להתענות בשבת דההרהור גרם זה ולא הראוהו מן השמים:
ח סָעִיף ד (ח) ביום ראשון - ואם ביום ראשון הוא תענית חובה כגון י"ז בתמוז וכדומה או אפילו תענית יחיד שנהג בו חובה כגון שיש לו מנהג קבוע תמיד להתענות יום ראשון של סליחות אינו עולה לו כיון שאף אם לא היה מתענה בשבת היה מתענה יום זה וצריך ליתן יום אחר ויש חולקין ע"ז וס"ל דאף תענית חובה שהוא ביום ראשון עולה לו ויכוין ביום התענית חובה שיהיה לו כפרה על מה שהתענה ביום השבת ומי שקשה לו התענית יכול לסמוך על המקילין דעולה לו:
ט סָעִיף ד (ט) חנוכה וכו' - דוקא אלו הימים שמדינא אסור להתענות בהם אבל אם יום ראשון הוא יום שאיסור התענית בו אינו אלא מנהג כגון יומי דניסן או סיון או אסרו חג או בין יוה"כ לסוכות וכה"ג יכול להתענות בהם תענית לתעניתו וגם אם התענה בהם תענית חלום א"צ למיתב אח"כ תענית לתעניתו אבל המתענה תענית חלום בר"ח וחנוכה ופורים ויו"ט שני של גליות וחוה"מ צריך למיתב תענית לתעניתו [אחרונים]:
י סָעִיף ד (י) או ר"ח - ודוקא שאר ראשי חדשים אבל בר"ח ניסן דעת המ"א דיכול להתענות בו מפני שהוא תענית צדיקים עסי' תק"פ ובתו"ש חולק עליו דהא כתב המ"א שם לקמן דמי שאינו רגיל להתענות תענית צדיקים ואירע לו איזו צרה ח"ו אל יתענה בו:
יא סָעִיף ד (יא) עד אח"כ - וצריך בכל זה להקדים כל מה שיכול:
יב סָעִיף ד (יב) מחצי היום - ואעפ"כ אינו מתפלל עננו אח"כ:
יג סָעִיף ד (יג) עד חצי הלילה - ויש מקילין שלא יתענה רק עד הלילה ויש לסמוך ע"ז כשהיה יו"ט במוצאי שבת [א"ר] ואם חלם לו בתחלת הלילה וננער השל"ה החמיר שלא לטעום גם בלילה והביאו המ"א בסי' תקס"ד והא"ר צידד להתיר שהתענית אינו מתחיל רק כשיאיר היום:
יד סָעִיף ד (יד) וביום ראשון יתענה - ואפילו אם חלם לו אחר שכבר קיים סעודה ג' אחר חצי היום וא"כ אפילו בלא החלום אי בעי שלא לאכול עוד הרשות בידו מ"מ כיון שהתענה לשם תענית עבירה היא בידו וצריך למיתב תענית ע"ז:
טו סָעִיף ה (טו) שעל שלשה חלומות מתענין - ואף באלו הג' אין להתענות בשבת אא"כ התענית עונג לו כגון שנפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח לאפוקי אם הוא אדם דלא קפיד בחלום רע או שהתענית קשה עליו ומצטער יותר בתעניתו ממה שמצטער בפחד החלום אסור להתענות בשבת (ריב"ש) ובשם של"ה כתבו האחרונים שאף באלו הג' היה רגיל על הרוב לפסוק שלא להתענות בשבת אלא יתענה ב' ימים בחול נגד יום השבת ויום ראשון שאחריו:
טז סָעִיף ה (טז) ס"ת - וה"ה תפלין שיש בהן פרשיות שבתורה אבל נביאים וכתובים משמע דלא [פמ"ג] ומש"כ שנשרף לאפוקי אם רואה שנפל מידו:
יז סָעִיף ה (יז) קורות ביתו - ובמדרש רבה איתא שפתרו לאשה שתלד זכר וכן הות לה:
יח סָעִיף ה (יח) או שיניו - ואם היה לו כאב שינים לא יתענה כמו שכתב הט"ז במהרהר [שע"ת]:
יט סָעִיף ה (יט) שהחלומות שאמרו - ופשוט דגם בזה דוקא אם נפשו עגומה עליו וכדלעיל:
כ סָעִיף ה (כ) שהם רעים - ולא יתענה על חלומות שהם הפסד ממון אלא דוקא על דברים שמחללין עליהם שבת:
כא סָעִיף ה (כא) גם עליהם וכו' - וצריך האדם לדקדק שהרבה דברים הולכים אחר השם בלשון כגון שונרא שינרא ע"ש בגמרא:
כב סָעִיף ו (כב) אחר סיום תפלתו - היינו קודם יהיו לרצון. כתבו האחרונים דמותר לומר בשבת אלהי עד שלא נוצרתי וכו' יהי רצון וכו' דאינו אסור שאלת צרכיו אלא כשמבקש על חולי או פרנסה ודומה לו שיש צער לפניו אבל חרטת עונות טוב לומר בכל יום כיון שאינו בלשון וידוי:
כג סָעִיף ז (כג) ישנה בשבת - כדי שיהיה מינכר שהוא לכבוד שבת:
כד סָעִיף ז (כד) להקדים או לאחר - פי' שעה מועטת אבל לאחר הרבה אין נראה שיהא רעב בשבת:
כה סָעִיף ח (כה) על שום צרה - היינו אפי' על אותן שמבואר בסמוך שזועקין ומתחננין עליהן:
כו סָעִיף ח (כו) מהצרות - כשיש מאורע וצריך אדם לרחמים מותר לבקש וליפול על פניו ביחיד [מ"א]:
כז סָעִיף י (כז) מפני רוח רעה - שנכנס בו רוח שד ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות או שהוא חולה ממיני החלאים [ר"ן]:
כח סָעִיף י (כח) המסוכן בו ביום - אבל מי שאינו מסוכן לא וכשעושין מי שבירך לחולה שאין בו סכנה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ולברך המקשה לילד בודאי מותר דהא בכלל מסוכנת היא וכן היולדת בתוך שבוע ראשון ג"כ נראה דלכו"ע אין להחמיר:
א סָעִיף א אסור להתענות. ולשם תענית אפי' שעה א' אסור (מהרי"ל ה' תענית) וכ"כ רש"י בעירובין ד' מ"א וכ"מ סס"ד וא"כ שלא כדין עושים מקצת קהלות שמתענים בשבת עד חצות על הגזירות:
ב סָעִיף ד מותר להתענות. ואם חבירו ראה עליו חלום רע אין להתענות בשבת (ע"ש כ"ג מה"ב):
ג סָעִיף ד ביום ראשון. ואם ביום ראשון היא תענית חובה צריך להתענות יום אחר (מ"ב סי' צ"ג) ובש"ג פ"ג דשבועות כתב דא"צ תענית אחר ומדמי לה למ"ש סי' תקס"ח סי"א ע"ש ול"ד דהכא צריך כפרה וכפרה בכדי לא אשכחן וכ"מ שם ס"ה דהמתענה ערב י"כ צריך תענית אחר אף על גב דיה"כ סמוך לו וכ"מ ססי' תקס"ז ע"ש וכן יש להורות כמ"ש מ"ב ונ"ל דאם יום א' הוא יום א' של סליחות עולה לו אם אינו רגיל להתענות כל שנה דהא אינו חובה כמ"ש סי' תקפ"א אבל מי שיש לו מנהג להתענות ביום א' צריך להתענות תעני' לתעניתו ביום אחר כנ"ל דלא כע"ש:
ד סָעִיף ד י"ט שני. כ"כ כל הגאונים לאפוקי מס"ח שכתב דאם התענה ביום טוב ראשון יתענה ביום טוב שני תענית לתעניתו כ"כ ב"י סי' תקס"ב ע"ש ול"נ שמעולם לא עלה זה על דעת החסיד וז"ל ס"ח סי' רכ"ט אם התענ' בי"ט בשביל חלום ובי"ט אחרון למחר יתענה עכ"ל הם סוברים דר"ל אם התענה בי"ט א' ובי"ט אחרון למחר כו' ג"כ יתענה ול"נ דה"ק אם התענה בי"ט ראשון ובי"ט אחרון כלומר או בי"ט אחרון דוי"ו במקום או למחר יתענה, כלומר אעפ"י שלמחרתו הוא אסרו חג יתענה דאינו אלא מנהג כמ"ש סי' תצ"ד ע"ש וכ"ש דבניסן או בשאר הימים דאינן אלא מנהג דיתענה וכ"כ בכ"ה בשם ר"ש הלוי סי' ד' וה"ה בין יוה"כ לסוכות עכ"ל ועסי' תי"ח מ"ש ונ"ל דאם ביום א' הוא ר"ח ניסן דמתענה כמ"ש סי' תקע"ג וה"ה לר"ח אב עסי' תק"פ וה"ה בע"פ:
ה סָעִיף ד יתענה מחצי היום. ונ"ל דאינו מתפלל ענינו ועסי' תקס"ב:
ו סָעִיף ד וביום א' יתענה. דאע"ג דאי בעי שלא לאכול אחר חצות הרשות בידו אם יצא ידי סעודה מ"מ כיון שהתענה לשם תענית עבירה היא בידו:
ז סָעִיף ה שעל ג' חלומות. כתב בשל"ה שאף באלו הג' אין להתענות בשבת אא"כ התענית ענג לו כגון שנפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח ואני רגיל לפסוק שיקבל עליו להתענות ב' ימים בחול עכ"ל ועסי' תקפ"א וב"ח כ' דאם נפשו עגומה עליו יש להתענות בכל חלומות ובאלו ג' יתענה אפי' אין נפשו עגומה עכ"ל ונ"ל להקל שלא להתענות דהא איסור דאורייתא הוא להתענות בשבת כמ"ש הרב"י בשם הרשב"א וז"ל הריב"ש אם הוא גברא דלא קפיד בחלום רע או שהתענית רע לו ומצטע' הרבה בו יותר ממה שמצטער בפחד החלום אסור להתענות בשבת ואפילו בחול אינה מצוה עכ"ל וז"ל מגימ"י יפה הורית שלא להתענות בשבת אלא אותן ג' בלבד ושלא להתענות אם ראה בחלום שנפל ס"ת מידו שאין מתענין אלא על אותן בלבד ואף על פי שיש מחלוקת באחד מהם גם בו מתענין דג' שהם ד' הם עכ"ל:
ח סָעִיף ה ס"ת שנשרף. וה"ה תפילין (מ"כ):
ט סָעִיף ה קורות ביתו. וברב' פ' מקץ איתא שפתרו לאשה שתלד זכר וכן הות לה:
י סָעִיף ה שהם רעים. צריך אדם לדקדק שהרבה דברים הולכים אחר השם בל' כגון שונרא שינרא ע"ש, לא יתענה על חלומות שהם הפסד ממון אלא על דבר שמחללין שבת (ס"ח תתס"ה):
יא סָעִיף ו אומר ענינו. ומותר לומ' בשבת אלהי עד שלא נוצרתי וכו' דאינו אסור שאלת צרכיו אלא כשמבקש על חולי או פרנסה ודומה לו שיש צער לפניו אבל חרטת עונות טוב לומר בכל יום (רמ"מ סימן פ"ז) ועסי' קפ"ח:
יב סָעִיף ז להקדים או לאחר. פי' שעה מועטת כדי שלא יצטער:
יג סָעִיף ח על שום צרה. הע"ש לא עיין סי' תקס"ח ס"ט בתשובת מהר"מ סי' תר"ג כשיש מאורע וצריך אדם לרחמים יבקש ויפול על פניו ביחיד דהא אפי' תעני' שרי בשביל חלום עמ"ש סימן קי"ז ס"ג:
יד סָעִיף י החולה המסוכן. אבל שאינו מסוכן ביומו אסור לברכו כ"כ מהרי"ו סימן קט"ו שהסכימו כל הרבנים וכ"כ ב"ח ותימא למה נהגו האידנא שאומר החזן מי שבירך לחולה ואמר המקום ישלח לו רפואה שלימה וכו' דהרי אסור לומר כך בשבת כמ"ש סי' רפ"ז ובי"ד סי' של"ה ס"ו ואפשר שסומכין על הרמב"ן שסובר שמותר לו' המקום ירחם עליו בתוך שאר חולי עמו ישראל אבל לומר יותר מזה לכ"ע אסור: יש להנהיג לו' בתוך המי שבירך שבת היא מלזעוק וכו' וכן ראיתי לחזן א' שהיה נוהג כן ולברך המקשה לילד לכ"ע מותר שהתינוק הוא צדיק ויכריע כל העולם לכף זכות עכ"ל מהר"ר יוסף בביאורי סמ"ג ול"נ דקטני' אינם נכנסים למנין דהא אינם בני עונשין:
א סָעִיף א עד שש שעות. דגם בחול האוכל אחר שש שעות כזורק אבן לחמת ע"כ נקרא כמו תענית בשבת:
ב סָעִיף ב וכן מי שיש לו עונג כו'. דאיתא באגדה שמצאו תלמידיו של רע"ק שהיה בוכה בשבת ואמר עונג יש לי ונ"ל דהיינו שמרוב דבקותו בהקב"ה זולגי' עיניו דמעו' שכן מצינו ברע"ק בזוהר חדש שהיה בוכה מאוד באמרו שיר השירים באשר ידע היכן הדברים מגיעים וכ"ה מצוי במתפללים בכוונה אבל כדי שיצא הצער ממנו שזכר רמ"א הוא תמוה דא"כ כל מי שמצטער ח"ו יבכה בשבת:
ג סָעִיף ד מותר להתענות בו ת"ח. כתב הטור הטעם שזה תענוג לו שחושב שהתענית יקרע גזר דינו שנפשו עגומה עליו שראה וחושב שיתבטל בשכר התענית וכ"ה האמת. וא"ל ממ"ש הטור סי' תקס"ח בשם רא"מ ור"ח שאין מתענין בשבת ת"ח בזמן הזה לפי שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות כאן קאי אדברי תלמוד שהיו בקיאים ותו נראה והוא עיקר דכאן מיירי אפילו בזמן הזה והא דאוסר לקמן היינו מצד הדין שסובר האדם שחייב להתענות כיון שמן השמים הראוהו רעה ח"ו לז"א שאינו כי אין בקיאין עכשיו ע"כ אין חיוב מצד הדין אבל כאן מיירי מצד שהוא דואג ומיצר אע"פ שהוא מסופק בפתרון מ"מ הוא דואג על הספק ומתענה לבטל הספק זהו תענוג לו ושרי ועפ"ז נ"ל לחלק בהוראה זו דאם חלם א' מהחלומות שנזכרים כאן אח"כ להתענות אז אע"פ שהוא אינו דואג כ"כ ואין נפשו עגומה עליו יתענה ובשאר חלומות שהוא מסופק בפתרונם אין מורין לו להתענות אא"כ נפשו עגומה עליו שאז יש לו תענוג מזה ומ"ה זכר הטור כאן שנפשו עגומה וכן בסי' ר"ך ותו נראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו בחלום אח"כ אין כאן שייכות לו' מן השמים הראוהו אלא ההרהור גורם לו וכמעשה דפרק הרואה אמר ליה שבור מלכא לשמואל אמריתו דחכימותא טובא אימא לי מאי חזינא בחלמא פי' בלילה הבאה וא"ל חזית דאתי רומאי ושבו לך וטחנו בך קשייתא בריחיים דדהבא הרהר כולא יומא וחזי הרי דבהרהור תליא מלתא ואין בזה הוראה מן השמים ע"כ לא יתענה בשבת בזה כנלע"ד עיקר למעשה: כתוב במ"ב סי' צ"ג בת"ת בשבת ולמחרתו י"ז בתמוז דצריך להתענות אחר י"ז בתמוז למה שהתענה בשבת וי"ז בתמוז לא מהני לזה וראיה מת"ה סי' רמ"ח שכת' המתענה ת"ח בר"ה א"צ למיתב תענית לתעניתו די"א שהוא מצוה להתענות בר"ה משמע הא לאו הכי צריך תענית ולא סגי ליה בצ"ג וכ"מ בב"י א"ח סי' תקס"ח דהמתענה בעי"כ ת"ח דצריך תענית לתעניתו הרי אפי' י"כ לא מהני ק"ו י"ז בתמוז אלא נלע"ד כן דהוא למד זה ממשמעות דברי הת"ה וב"י ואלו נתכונו לזה ה"ל להביא ראיה שהוא כן ואדרבא נ"ל ראיה ברורה איפכא ממ"ש מהרי"ל בתשוב' סי' קכ"ה הנודר להתענות סכום ימים רצופים ומקלע בהון תענית חובה דפשוט דנפיק ביה דהא לצעורי קביל עליה והביאו בש"ע בהג"ה בי"ד סי' רי"ז בסופו ומביא עוד ראיה שם בתשובה מישראל שיוצא י"ח שמחה ברגל בנדרים ונדבות אלמא אע"ג דבעי לאתויי שלמים דנדר אפ"ה נפק ביה ידי שמחה ולא אמרינן כיון דמנדר אתו בעי לשלומי שלמי שמחה וא"כ ה"נ בהאי תענית שחייב מחמת שבת נפק ביה בתענית חובה דאין חילוק בין חיוב תענית לחיוב שמחה וזהו ראיה ברור' מה שלמד מדברי ת"ה וב"י ב' תשובות בדבר חדא דהם לא בעו למימר רק שיש איסור בתענית ר"ה ועי"כ וצריך תענית אחר ע"ז ונ"מ אי אקלע דלא התענה בי"כ או בצ"ג כגון שהיה לו אונס חייב להתענו' מחמת תענית שבת אח"כ שנית דעיקר התענית שיכוין שיהיה לו כפרה על אותו דבר שהתענה ויהרהר תשובה ע"ז וע"ז קאמר דצריך תענית לתעניתו דהיינו שיכוין ביום התענית חוב שיהיה לו כפרה על מה שהתענה בשבת אבל ודאי לאותו תענית חוב סלקי ליה לכפר' על הכל בפרט י"כ ולפי הסברא נראה דאחר י"כ א"צ תענית לתענית שבת אפי' אם לא התענה בי"כ מאמת אונס די"כ מכפר על עשה ועל ל"ת שעבר ובודאי חייב ע"ז כמה תעניתים וי"כ מכפר כ"ש בזה כנ"ל ברור:
ד סָעִיף י זועקים ומתחננים כו' בטור כתוב ואפי' על אלו אין מתריעים בתפלה ותחנה אלא מתריעים להשמיע קול שיבאו להם לעזרה והקשה ב"י דהיינו כרש"י שמביא הטור סימן תקע"ו דפסק כר"י ולקמן לא הסכים לפי' רש"י אלא כרמב"ם דזועקים ומתחננים על אלו וכמ"ש כאן בש"ע וא"ל דכאן מיירי הטור מהתרעת שופר דלא יעשו בשע' תפלה אלא לעזרה זה אינו דא"כ לא ה"ל לו' אלא מתריעים להשמיע קול שיראו וכו' שאין זה דבר והפוכו אלא ה"ל לומר אלא זועקים בפה שזהו ההיפוך ממ"ש שאין תוקעין כיון שזה עיקר המכוין ברישא ואם בא בסיפא להתיר התקיעה לעזרה ה"ל לומר אבל תוקעין לעזרה. ותו מאי בתפלה ותחנה דאמר דאי על שעת התפלה קאמר למה זכר תחנה ותו דסתם מתריעים בטור סי' תקע"ו הוא בפה דאמר התם קודם לזה על סחורה שהוזלה מתריעין בשבת והיינו ודאי בפה דשופר בשבת ליכא כדאיתא שם בגמרא מביא ב"י וכשזכר שופר אמר תוקעין ונלע"ד לישב דברי הטור דס"ל דלרש"י בשום אופן לא יזעוק בפה בשבת אפי' אם הצרה גדולה ח"ו שכ"מ ל' רש"י שכתב הטעם שאין אנו בטוחים כ"כ שתועיל תפלתינו. ובזה הסכים הטור להרמב"ם דאחר שרואין שאפס עצור ועזוב ואין מושיע ודאי יש לצעוק לחנן לפני הקב"ה אבל כאן מיירי מהתחלת הצרה שתכף ממהרין בצעקה לעזרה ולא בתפלה ותחנה אבל כי רואים בצרתם צרה ח"ו ודאי צועקים בתפלה ותחנה אולי ירחם הוא יתברך כנ"ל חילוק נכון ואף את"ל דאינו מרומז כל כך בלשון הטור מ"מ החילוק מצד עצמו נכון וראוי הוא לעשות כן על כ"צ שלא תבא:
ה סָעִיף י מותר לברך החולה. מהרי"ו סימן קט"ו כ' שמעשה היה בפני הרבה רבנים והסכימו שלא לברך החולה בשבת וראיה מדברי רמב"ם כו' ולא דמי לרוח רעה שהתיר הרמב"ם שאני התם דהוי מקרה שלא כדרך עולם:
א סָעִיף א עד ו' שעות. ולשם תענית אפי' שעה א' אסור מהרי"ל. וא"כ שלא כדין עושין קצת קהלות שמתענים בשבת עד חצות על הגזרות מ"א. וכן הש"ץ דמנגן ואין יוצאין מבה"כ עד אחר שש ובפרט בחורף ומכ"ש ביו"ט מלבד בר"ה עי' סי' חקפ"ד סס"א:
ב סָעִיף ב הצער מלבו. וט"ז כתב דוקא מחמת רוב דבקות בהקב"ה מותר לבכות וכ"ה מצוי במתפללים בכוונה אבל כדי שיצא הצער מלבו לא ע"ש (ובאליהו רבה התיר):
ג סָעִיף ד תענית חלום. ואם חבירו ראה עליו חלום רע אין להתענות בשבת שכנה"ג ע"ל סי' ר"ך. ויבלה כל היום בתורה ובתפלה ויוכל לומר חטאתי עויתי פשעתי. סדה"י. כתב הט"ז דאם הרהר ביום וחלם בלילה אין לו להתענות בשבת ע"ש ועיין בתשובות חינוך בית יהודה סי' ג' ובשבות יעקב סי' ל"ד:
ד סָעִיף ד ביום ראשון. ואם ביום ראשון הוא תענית חובה צריך להתענות יום אחר מ"ב סי' צ"ג ובש"ג פ"ג דשבועות כתב דא"צ תענית אחר. ויש להורות כמ"ש המ"ב וכן פסק הע"ת וכ"מ בסי' תקס"ח ס"ה ע"ש. וכנה"ג פסק כהש"ג מטעם ספק נפשות להקל וכ"פ הט"ז ע"ש שכתב דאפילו אם התענה בעי"כ א"צ למיתב תענית לתעניתו אפי' לא התענה בי"כ מחמת אונס ועיין בס' הלכה ברורה מה שהשיג עליו. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ט' הליץ בעדו ע"ש. ונ"ל דאם יום ראשון הוא יום ראשון של סליחות עולה לו לד"ה אם אינו רגיל להתענות כל שנה דהא אינו חובה כמ"ש סי' תקפ"א. אבל מי שיש לו מנהג להתענות ביום ראשון צריך להתענות תענית לתעניתו ביום אחר. מ"א ועיין בשכנה"ג:
ה סָעִיף ד חנוכה. אבל שאר ימים שאין מתענין בהם כגון יומי דניסן או סיון או א"ח יש להתענות בהם וה"ה בין יוה"כ לסוכות כנה"ג בשם הר"ש הלוי סי' ד' ובדרישה העתיק בשם רמ"א דביום שאין אומרים תחנון אין מתענין ובר"ח ניסן וה"ה ר"ח אב מתענין עי' סי' תקע"ג וסימן תק"פ וה"ה בע"פ. מ"א. ולענין כשמתענין באותן הימים על תענית חלום ודאי לא בעי למיתב תענית לתעניתו אבל בח"ה וי"ט שני צריך למיתב תענית לתעניתו. שכנה"ג ע"ש וכ"כ ע"ת:
ו סָעִיף ד היום. ואינו מתפלל עננו עי' סי' תקס"ב. מ"א. ובחול בכה"ג א"צ להתענות. מצאתי:
ז סָעִיף ה ס"ת. ה"ה תפילין. מ"א:
ח סָעִיף ה או יה"כ. בספר קרבן מנחה סי' שפ"ו כתב ואני כשרואה יה"כ עושה י"ט דרמז שמתכפרין לו עונותיו וכ"ש בשעת נעילה ע"ש:
ט סָעִיף ה או קורות. וברבה פרשת מקץ איתא שפתרו לאשה שתלד זכר וכן הוה לה:
י סָעִיף ה רעים. ועל הפסד ממון לא יתענה בשבת ס"ח סי' תתס"ח. כתב של"ה שאף באלו ג' החלומות אין להתענות בשבת אא"כ נפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח. וכששאלוהו על חלומות בשבת היה רגיל לפסוק שלא יתענה בשבת אלא יקבלו עליהם להתענות ב' ימים בחול וז"ל מג"מ יפה הורית שלא להתענות בשבת אלא אותן ג' בלבד ושלא להתענות אם ראה בחלום שנפל ס"ת מידו ע"כ וכתב הריב"ש אם מצטער בתענית יותר ממה שמצטער בפחד החלום אסור להתענות בשבת דאפי' בחול אינו מצוה עיין מ"א:
יא סָעִיף ז או לאחר. פי' שעה מועטת כדי שלא יצטער:
יב סָעִיף ח מהצרות. מותר ליפול על פניו ביחיד אם צריך לרחמים מהר"ם סי' תר"ג. מ"א:
יג סָעִיף י המסוכן. אבל שאינו מסוכן ביומו אסור לברכו כ"כ מהרי"ו שהסכימו כל הרבנים וכ"כ ב"ח ולברך המקשה לילד לכ"ע מותר שהתינוק הוא צדיק ויכריע כל העולם לכף זכות מהר"י על שם הסמ"ג ול"נ דקטנים אינם נכנסים למנין דהא אינן בני עונשין מ"א. וי"ל בתוך מי שבירך לחולה שבת היא מלזעוק וכו' עיין מ"א:
א סָעִיף א (סק"א) אסור כו' וכ"כ רש"י כו' אהא דאיתא שם המתעני' בערב שבת אם ישלים. עז"א שבת כיון דאין מתענה בו שעות אין משלימים גם בע"ש ההשלמה יצטרך עכ"פ להתענות מקצת שבת בכניסתו: וכ' רש"י שבת שאסו' להתענות בו קצת לשום תענית כו' עכ"ל: וכ"מ סס"ד ע"ש במ"א ס"ק ו':
ב סָעִיף ד (ס"ק ב) מותר כו' אין להתענות ר"ל אם ראובן ראה חלום רע על שמעון. ניהו דבחול יש להתענות דהיינו שמעון כאלו חלם לו עצמו. מ"מ בשבת לא יתענה. כ"ש ראובן שראה חלום אע"ג דכ' מ"א לעיל סי' ר"ך בשם ס"ח דראוי שראובן יתענה אבל בשבת לא יתענה:
ג סָעִיף ד (ס"ק ג) ביום כו' ובש"ג כו' ומדמה לה למ"ש סי' תקס"ח סי"א שכתב דהנודר להתענות סכום ימים ואירע בהם תענית חובה ה"ז עולה לו: וכ"מ סס"י תקצ"ז כצ"ל שכ' שם המתענה תענית חלום בראש השנה אינו צריך למיתב תענית לתעניתו כיון דיש אומרים דמצוה להתענות בר"ה ול"ל האי טעמא. ת"ל הלא אחר ר"ה מיד צם צום גדליה אע"כ תענית חובה אינו עולה: וכן יש להורות כמ"ש מ"ב והט"ז פסק כש"ג ודחה ראיית מ"א ע"ש וסיים וז"ל ולפי הסברא נרא' דאחר יה"כ א"צ תענית לתעני' שבת אפי' לא התענ' ביה"כ מחמת אונס ויה"כ מכפר על עשה ול"ת שעבר ובודאי חייב ע"ז כמו תעניתי' ויה"כ מכפר כ"ש בזה עכ"ל:
ד סָעִיף ד (ס"ק ד) י"ט כו' כלומר אע"פ שלמחרתו כו' ר"ל דלא תקשה לך לפי' מ"א מאי קמ"ל בעל ס"ח ע"ז קאמר דקמ"ל דאע"פ שלמחרתו א"ח דאין להתענות מ"מ תענית לתעניתו שהתענה בי"ט מותר להתענות בא"ח: ונ"ל כו' ר"ח דמתענה כמ"ש סי' תקע"ג כ' שם חתן ביום חתנותו שמתענה ואם נשא בר"ח לא יתענה אבל אם נשא בר"ח ניסן יתענ' כיון דבלא"ה הוא תענית צדיקים כמ"ש סי' תק"פ: וה"ה לר"ח אב כו' וה"ה בע"פ הקש' בספר ת"ש דהא ר"ח אב וע"פ א"א שיחילו ביום א' כמ"ש סי' תכ"ח ע"ש ולענ"ד לק"מ דהא כ' הרב"י דאע"ג דראוי שיתענ' תענית לתעניתו מיד ביום א' מ"מ אם תשש כחו יתענ' אח"כ וכיון דאם אפשר לו להתענו' ב' ימים רצופים יתענה מיד ביום א' ע"כ הטעם משום דראוי להסמיך הכפרה על מה שיתענ' בשב' על מה שחטא והתענה כפי האפשרי ממילא אם תשש כחו ואי אפשר שיתענה ב' ימים זה אחר זה ניהו שהותר לו להתענות יום אחר מ"מ ראוי להסמיך הכפרה בכל מאי דאפשר וא"כ ניהו מצד שהוא תש כחו התירו לו שלא יתענה מ"מ ראוי שיתענה מיד ביום שני אם אפשר לו ולזה נתכוין מ"א במ"ש וה"ה לר"ח אב ר"ל שהיה ראוי שיתענה בר"ח אב וכגון שר"ח חל ביום ב' מי שחלם לו בשבת והתענה וביום א' תשש כחו וא"א לו להתענות ע"כ צריך להתענות יום ב' כדי להסמיך הכפרה כנ"ל ואם יום ב' ראש חודש אב מותר לו להתענות כיון דהוא תענית צדיקים וכן כוונת מ"א וה"ה בע"פ ר"ל שחל ביום ב' אלא שביום א' לא הוה אפשר לו להתענות יתענה בע"פ כיון דבלא"ה הוא תענית בכורים:
ה סָעִיף ד (ס"ק ה) יתענה כו' דאינו מתפלל עננו. ר"ל אפי' למ"ד מתענים לשעות ומתפללים עננו מ"מ כה"ג שאכל קודם חצות אינו מתפלל עננו כמ"ש סי' תקס"ב:
ו סָעִיף ה (ס"ק ז) שעל ג' חלומות כו' שנפשו עגומה כו'. ומ"מ כ' הט"ז שאם הרהר בהן ביום אין לו להתענות כי בא החלום על ידי הרהורי לבו:
ז סָעִיף ה (ס"ק ט) קורות ביתו כו' שפתרו לאשה כו' ואם כן אפשר אם חלם לאשה שקורות ביתה נפלו אין לה להתענות ואם עוברת ומינקת יתענ' תענית חלום ראיתי בספר א"ר בסי' ר"כ הביא בשם כה"ג מה"ב שצידד לכאן ולכאן די"ל שלא יתענו דלא עדיף מתעני' צבור דאין מתעני' ויש סברא להיפך דמה לת"צ שאיכו דוחה את השבת משא"כ ת"ח שדוח' שבת אפי' עוברת ומניקו' יתענו ומ"מ עלתה הסכמתו שלא יתענו מפני הסכנה וספק נפשות להקל וע"כ כ' שם דאם מתיראים לנפשם יתענו וגם מדברי ס' א"ר נראה דעתו שיתענ' ובס' לקט הקמח ראיתי שדרכו היה להשמיט את עצמו מלהורות דבר זה ואם לא היה אפשר להשמט היה משיב שתעש' כרצונ' שאם יורה להתענות היה חושש לסכנת האש' וולדה ואם יור' שלא תתענ' אם יארע לה אח"כ איזה מקרה רע ח"ו תאמר הרב המור' שלא להתענות הי' הסבה והגורם לכן נתן הבחיר' ביד האשה ויותר דינים בזה ע' בס' אליה רבה:
ח סָעִיף ה (ס"ק י) שהם כו' שונרא שינרא והוא בברכות דף נ"ו ע"ב הרוא' חתול בחלום באתרא דקרי לי' שונרא נעשה לו שורה נאה. שינרא נעשה לו שינוי רע:
ט סָעִיף ו (ס"ק יא) אמר כו'. ועסי' תפ"ח במגן אברהם ס"ק ג':
י סָעִיף ז (ס"ק יב) להקדים כו' יצטער דאם יקדים הרב' עדיין אין המאכל מעוכל ויאכל כמעט אכיל' גסה ואם יאחר הרבה וכבר נתעכל המאכל יצטער ברעב:
יא סָעִיף ח (ס"ק יג) על שום כו' בתשובת מהר"ם כו' דהא אפי' תעני' שרי כו' עמ"ש סי' קי"ז ס"ג: כ' בספר ת"ש וז"ל ואין הנדון דומה לראי' די"ל דשאני תעני' שהוא יפה לחלום כאש לנעורת וה"ה כמו פיקוח נפש דשרי וכהאי גוונא כ' מ"א עצמו בסי' קכ"ח להחזיק דברי הגאונים שלא לומר הרבון בשבת אא"כ כשהוא מתענה בשבת ולא דמי לתעני' שהוא רפוא' וודאית אבל הרבון אפשר דלא יועיל ויש בו משום איסור תחנ' בשבת ואולי מה שסיים מ"א בזה עסי' קי"ז ס"ג היא ט"ס כי לא נמצא שם כלל מזה וצ"ל עסי' קכ"ח סעיף מ"ד ורימז למ"ש עכ"ל ולענ"ד אין לדחות דברי מהר"ם שנודע גדולתו בסברא ומה שהגיה במ"א וכ' שכיון לדעתו נלע"ד א"צ להגי' ומ"ש עסי' קי"ז סעיף ג' ר"ל ס"ק ג' שם הביא מ"א בשם תשובת הרא"ש וז"ל ובתשובת הרא"ש כ"ד סי' כ' דאף בשבת דאין מתענים מזכירים י"ג מדות ואומרים פסוקים של מטר כו' עכ"ל וכ' זה לקצת ראיה לדברי מהר"ם ומ"ש בספר ת"ש לחלק דוקא תעני' הותר שהוא רפואה ודאית משא"כ בקשת רחמים ואייתי ראיה מדברי מ"א שבסי' קכ"ח לענ"ד אדרבה קצת ראי' משם לדעת מהר"ם: דז"ל מ"א שם סי' קכ"ח סק"ט מצאתי בספר פתרון חלומו' שכ' שמצא בתשובת הגאונים שא"ל הרבון בשבת אא"כ שמתענ' בשבת ת"ח. והוא חולק עליהם וכ' אם מותר להתענו' כ"ש לומר הרבון ע"כ ול"נ שדברי הגאוני' שרירין וקיימין דבשלמא תענית ודאי מבטל החלום כו' והוי כמו פיקוח נפש משא"כ הרבון וכמ"ש בי"ד ס"ס קנ"ה דבעי שתהיה רפואה בדוקא ולכן יש לנהוג כהגאונים דאין לנו כח לחלוק עליהם בסברא בעלמא וגם י"ל דדוקא הצומות שמתענים עליהם בשבת מותר לומר הרבון משא"כ כשאין מתענים עכ"ל מ"א שם והנה בלא"ה דברי מ"א שבסי' קכ"ח הנ"ל צ"ב דהא עכ"פ מודה מ"א לדברי הגאונים דכשמתענ' בשבת הותר לו' גם הרבון וקשיא מנ"ל להגאונים להתיר הרבון דהא לא הותר רק התעני' שהוא רפוא' וודאית וצ"ל דקבל' הית' בידם להתיר הרבון. אולם י"ל דגם מסברא התירו הרבון דהרבון ותענית לכ"א יש סברא להקל ולהחמיר התענית יש סברא להחמיר דאיסור תעני' בשבת חמיר דהוא איסור תור' וסברא להקל דהוא רפוא' וודאית ובאמירת הרבון הוא להיפך הסברא להחמיר דאין רפואתו וודאי סברא להקל דאסורו קיל לו' תחנ' בשבת וס"ל להגאונים לפ"ז שקולים הם וכמי שהותר התעני' ה"ה שהותר הרבון. ומ"א לא בא כי אם לדחות דברי בעל פתרון חלומות דיליף מכח ק"ו להתיר הרבון ממה שהותר התעני' ע"ז דחה מ"א דאין זה ק"ו דשאני תענית דרפואתו וודאי וא"כ אין לזוז מדברי גאונים דבאינו מתענ' שלא יאמר הרבון דכמו שלא הותר התענית ג"כ לא הותר הרבון כיון דשקולים הם כנ"ל וכ' עוד מ"א וגם י"ל דוקא חלומות שמתענים כו' ר"ל אפי' את"ל דהרבון עם התעני' אינן שקולי' ואמיר' הרבון קיל מתעני מכל מקום מנ"ל להתיר אפי' איסור קל דהיינו איסור תחנ' כיון שלא הותר התעני' דלמא גם איסור קל לא הותר כן הוא כוונת מ"א שם לענ"ד ובזה א"ש דברי מהר"ם כאן דגם מהר"ם סבירא ליה דתעני' ותחנ' שקולים הם לענין חלום או ס"ל דתחנ' קיל מתעני' וכשיש מאורע היה ראוי להתיר בין תענית ובין תחנה כמו בחלום אלא דתענית לא הותר כיון דאסורו חמיר ולענין מאורע אין רפוא' התענית וודאי' ויש תרתי לריעות' לכן לא הותר התעני' כשיש מאורע משא"כ תחנה דאסורו קיל יש להתיר כמו בחלום אע"ג שאין רפואתו וודאית דהא גם בחלום אין אמירת הרבון רפוא' וודאי ואפ"ה הותר כיון דאסורו קל וא"כ ה"ה במאורע שהותר ומ"ש מהר"מ דהא אפי' תענית כו' משום דס"ל דאמירת תחנה אע"ג שאין רפואתו ודאי קיל מתעני' שרפואתו ודאי כנ"ל וא"ש:
יב סָעִיף י (ס"ק יד) החולה כו' ואפשר שסומכים על הרמב"ן שסובר שמותר לו' המקום ירחם כו' והיינו דפסק כר' יוסי וה"ה דמותר לומר ישלח לו רפואה דירחם וירפא חדא מלתא הוא אבל לומר יותר מזה לכ"ע אסור: ויש להנהיג כו' הבין בספר א"ר דמ"ש ויש להנהיג כו' ר"ל דרא' דמוסיפים דברים ובאמת אין לו' יותר ולכן לתקן איסור זה כ' מ"א דיש להנהיג כו' וע"ז הקש' בספר א"ר וז"ל וצ"ע וכי בשביל שאומר שבת היא מלזעוק כו' הרשות בידו להוסיף בל' תפלה בנוסח מי שבירך כו' עכ"ל אבל לענ"ד אין כן כוונת מ"א ומודה דאפי' יאמר שבת הוא כו' אין להוסיף על דעת ר"י המקום ישלח לו רפואה אלא כוונות מ"א ניהו דסומכין על הרמב"ן דפסק כר"י מ"מ יאמר ג"כ שבת היא כו' והם דברי ת"ק דר"י דלא התיר לו' המקום ירחם כו' כמ"ש ר"י אלא לומר שבת כו' והם דברי תנחומים לחול' ולקרוביו לבל יצטערו ויבטלו עונג שבת ולכן יאמר שבת כו' ורפואה קרובה לבא ור"ל לפי הנראה רפואה קרובה לבא ואין בחולה זה סכנה ולכן כ' מ"א דעכ"פ יוסיפו לומר דברי ת"ק הנ"ל דשבת הוא כו' כדי לנחם החולה וקרוביו לבל יצטערו ולבל יבטלו מעונג שבת. לברך חול' שאינו בעיר מהרי"ל אוסר דשמא יתרפא או מת והוי תפלתם שוא ובתשו' נ"ש חלק עליו ע"ש: ול"נ כו' דהא אינן בני עונשים ולענ"ד אין כוונתו לחלוק על הדין דניהו דאין בני עונשין ואין נכנסים למנין מ"מ לפעמים הקב"ה מרחם בשביל התינוקת וכדאי' במדרש וכן נוסח חפלתינו בסליחו' עשה למען יונקי שדים כי' עשה למען גמולי מחלב כו' ולא בא לחלוק כ"א על לשון מהרר"י שכ' ויכריע כל העולם לכף זכות ע"ז כ' דאין נכנסים למנין ואין מכריעים הכף:
א סָעִיף א ס"א ואפי'. כנ"ל מ"א סי' רפא:
ב סָעִיף ג ס"ג אדם. וכן מ' בפ"ו דפסחים מר בריה דרבינא הוה ציים כו': י"א כו'. ע' סי' קסז ס"כ אפי' כו' ועמ"א שם ס"ק מא כ"מ בגמ' כו' וטעמא כו':
ג סָעִיף ד ס"ד מותר. שבת יא א' תענית יב ב': וצריך. ברכות לא ב' ותענית שם: ביום ראשון. כיון דלהגין אין לעכב כמ"ש בכריתות כ"ה א' אמרו עליו על בבא בן בוטא כו': י"א מי כו' כאלו. דמ' בירושלמי דנדרים פ' קונם והביאו הרא"ש פ"ק דתענית סי"ב דגם בכה"ג מיקרי תענית ואפי' שעות אסור בשבת כמ"ש בפ"ג דערובין שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה ודוקא שעה מועטת בשביל תוס' תענית התירו שם:
ד סָעִיף ה ס"ה הרואה ס"ת. עבפי"ג דשבת ובפ"ג דמ"ק: או קורות. עיין במדרש פ' מקץ וסדר איכה ור' יוחנן היפך לטובה: והא דרואה. פ"ט דברכות: ונ"ל. דעליהן שייך לומר שאין בקיאין:
ה סָעִיף ו ס"ו המתענה בשבת. שפ' כמ"ד בירושל' שש"ץ אומר ברכה בפ"ע וע"כ ביחיד צ"ל אחר תפלתו עיין ברא"ש פ"ה דברכות: ויאמר. בספ"ב דברכות: כמו בחול. נלמד מענינו כנ"ל:
ו סָעִיף ח ס"ח אין מתענין. מדפריך בתענית י"ד א' שופרות בשבת כו' אף שאינה רק חכמה כו' כ"ש תענית וז"ש על שום כו' ר"ל אף באלו שמתריעין וכמ"ש בס"ט וממש"ש על אלו מתריעין מ' אבל לא מתענין:
ז סָעִיף ט ס"ט אין. תענית יט על אלו כו' דוקא: שצועקים כו' ולא. תענית יד א' כנ"ל: ואפי' על. כגי' הרי"ף ורא"ש: אא"כ. שמפ' שם תנאי היא דר"ל ת"ק ור"י דלר"י ע"כ אף בשופר כיון דפיקוח נפש ות"ק לא פליג על ר"י אלא ר"י פליג על ת"ק ופ' כת"ק:
ח סָעִיף י ס"י נרדף כו'. כפי' הר"ן שם דטעם דר"ר משום שהוא מסוכן וכן מתריעין על החיכוך מה"ט כמ"ש בספ"א שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.