א אֵין לָרוּץ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן הוּא לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. הַגָּה: וְאָסוּר לִפְסֹעַ יוֹתֵר מֵאַמָּה בִּפְסִיעָה אַחַת, אִם אֶפְשָׁר לוֹ בְּפָחוֹת (אוֹר זָרוּעַ וְהג"א פֶּרֶק מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ).
ב בַּחוּרִים הַמִּתְעַנְּגִים בִּקְפִיצָתָם וּמְרוּצָתָם, מֻתָּר. וְכֵן לִרְאוֹת כָּל דָּבָר שֶׁמִּתְעַנְּגִים בּוֹ וְכֵן מֻתָּר לְטַיֵּל (בְּשַׁבָּת) (בֵּית יוֹסֵף).
ג הָיָה הוֹלֵךְ וְהִגִּיעַ לְאַמַּת הַמַּיִם יָכוֹל לְדַלֵּג וְלִקְפֹּץ עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אִם הִיא רְחָבָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַנִּיחַ רַגְלוֹ רִאשׁוֹנָה קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר שְׁנִיָּה, וּמוּטָב שֶׁיְּדַלֵּג מִמַּה שֶּׁיַּקִּיפֶנָּה מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה בְּהִלּוּךְ; וְאָסוּר לַעֲבֹר בָּהּ, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה.
ד הָיָה הוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן: לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ פְּנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, יָכוֹל לַעֲבֹר בָּהּ וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁנּוּי כְּגוֹן שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדוֹ מִתַּחַת שְׂפַת חֲלוּקוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר וְלֹא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' תרי"ג סָעִיף ה' וּבְס"ח בְּהג"ה. וְאָסוּר לַעֲבֹר בְּסַנְדָּלוֹ, דְּכֵיוָן דְּאֵינוֹ יָכוֹל לְהַדְּקוֹ וּלְקָשְׁרוֹ יָפֶה חַיְישִׁינָן דִּלְמָא נָפִיל וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי. אֲבָל בְּמִנְעָלוֹ, מֻתָּר.
ה הַהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לַעֲבֹר בְּמַיִם אַף בַּחֲזָרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא מַכְשִׁילוֹ לֶעָתִיד לָבֹא.
ו הַהוֹלֵךְ לִשְׁמֹר פֵּרוֹתָיו מֻתָּר לוֹ לַעֲבֹר בְּמַיִם בַּהֲלִיכָה, אֲבָל לֹא בַּחֲזָרָה.
ז כָּל הַיּוֹצֵא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ תַּכְשִׁיט וְאֵינוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ וְהוֹצִיאוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁרְגִילִין לְהוֹצִיא אוֹתוֹ דָּבָר, חַיָּב. וְכָל תַּכְשִׁיט שֶׁהוּא רָפוּי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לִפֹּל, אָסוּר לָצֵאת בּוֹ וְאִם יָצָא, פָּטוּר. וְאִשָּׁה לֹא תֵּצֵא בְּתַכְשִׁיטִים שֶׁדַּרְכָּהּ לְשָׁלְפָם (פי' לַהֲסִירָם מֵעָלֶיהָ) וּלְהַרְאוֹתָם. הַגָּה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ש"ג סָעִיף י"ח אִם אָסוּר אֲפִלּוּ בֶּחָצֵר אוֹ בַּבַּיִת, הִלְכָּךְ לֹא יֵצֵא אִישׁ לֹא בְּסַיִף וְלֹא בְּקֶשֶׁת וְלֹא בִּתְרִיס (פי' מָגֵן), וְלֹא בְּאַלָּה וְלֹא בְּרֹמַח, וְלֹא בְּכֵלִים שֶׁאֵינָם תַּכְשִׁיט, וְאִם יָצָא חַיָּב חַטָּאת, וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא (פי' כּוֹבַע שֶׁל בַּרְזֶל) וְלֹא בְּמַגָּפַיִם (פִּי' אִנְפְּלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל), וְאִם יָצָא פָּטוּר שֶׁהֵם דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. וְלֹא יֵצֵא בִּתְפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לַהֲסִירָם כְּשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵא. וְלֹא יֵצֵא קָטָן בְּמִנְעָל גָּדוֹל דִּלְמָא נָפִיל וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי, אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּחָלוּק גָּדוֹל. וְלֹא יֵצֵא בְּמִנְעָל אֶחָד אִם אֵין לוֹ מַכָּה בְּרַגְלוֹ, דִּלְמָא מְחַיְּכִי עָלֵיהּ וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ מַכָּה בְּרַגְלוֹ יֵצֵא בְּאוֹתוֹ שֶׁאֵין בּוֹ מַכָּה.
ח לֹא יֵצֵא בְּמַחַט הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדּוֹ בֵּין נְקוּבָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצָא בִּנְקוּבָה חַיָּב, וּבְשֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה, פָּטוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּהֶפֶךְ.
ט לֹא יֵצֵא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְאִם יָצָא חַיָּב. וְאִם יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם לְרַשִׁ"י פָּטוּר, וּלְרַבֵּנוּ תָּם וּלְהָרַמְבָּ"ם מֻתָּר דְּאֵינוֹ תַּכְשִׁיט אֶלָּא לְאִישׁ. אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט לְאִישׁ וּלְאִשָּׁה אָסוּר גַּם לְאִישׁ וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ש"ג (סָעִיף י"ח).
י טַבַּעַת שֶׁקָּבוּעַ בָּהּ אֶבֶן וְכֵן אִם כְּתוּבִים בָּהּ אוֹתִיּוֹת אֵין עָלֶיהָ חוֹתָם מִקְרֵי, שֶׁלֹּא נִקְרָא חוֹתָם אֶלָּא אִם כֵּן חֲקוּקִים בָּהּ אוֹתִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת.
יא דָּבָר הֶעָשׂוּי לְתַכְשִׁיט וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּגוֹן מַפְתְּחוֹת נָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף כְּמִין תַּכְשִׁיט, אָסוּר, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר שֶׁלְּצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁ מוֹצִיא; וְיֵשׁ מַתִּירִים אִם הוּא שֶׁל כֶּסֶף. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם אָסוּר לָצֵאת בְּתִיק שֶׁל בָּתֵּי עֵינַיִם שֶׁקּוֹרִין ברילי"ן אַף עַל פִּי שֶׁהַתִּיק הוּא שֶׁל כֶּסֶף, דְּהַבָּתֵּי עֵינַיִם בְּעַצְמָם הֵם מַשּׂוֹי (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם הַמַּפְתֵּחַ שֶׁל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, אֲפִלּוּ מְחֻבָּר וְקָבוּעַ בַּחֲגוֹרָה, אָסוּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנּוֹהֲגִין בָּזֶה לְהַתִּיר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה אַשְׁכְּנַזִּית סִימָן פ"א הָרִי"ף וְהָאֲגֻדָּה וְכֵן מַשְׁמָע בְּאוֹר זָרוּעַ).
יב לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחַט הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדּוֹ; וְלֹא נַגָּר בְּקֵיסָם שֶׁבְּאָזְנוֹ; וְלֹא סוֹרֵק בְּמִשְׁחָה שֶׁבְּצַוָּארוֹ; וְאִם יָצָא, פָּטוּר.
יג לֹא יֵצֵא הַזָּב בְּכִיס שֶׁעוֹשֶׂה לְהַצִּילוֹ מִזִּיבָתוֹ, שֶׁלֹּא יְטַנֵּף בָּהּ, וְכֵן אִשָּׁה נִדָּה שֶׁקּוֹשֶׁרֶת בֶּגֶד לְפָנֶיהָ שֶׁלֹּא תִּתְלַכְלֵךְ בְּדַם נִדּוּתָהּ, אֲסוּרָה לָצֵאת בּוֹ אִם לֹא יְהֵא סִנָּר עָשׂוּי כְּעֵין מַלְבּוּשׁ. אֲבָל אִם קוֹשַׁרְתּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְאַב לָהּ הַדָּם וְלֹא תִּצְטַעֵר, מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ.
יד דָּבָר שֶׁהוּא דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ לוֹבְשׁוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם אַצּוּלֵי טִנּוּף, מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת. הַגָּה: וְלָכֵן מֻתָּר לִלְבֹּשׁ בֶּגֶד מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים אוֹ כּוֹבַע עַל רֹאשׁוֹ, אֲבָל אָסוּר לְאִשָּׁה לִתֵּן בֶּגֶד עַל צְעִיפָהּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים דְּאֵין זֶה דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
טו אֵין הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה כְּמִין דְּפוּס שֶׁל רֶגֶל וְחוֹקֵק בּוֹ מְעַט לָשׂוּם רֹאשׁ שׁוֹקוֹ בְּתוֹכוֹ, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה זֶה לְהַלֵּךְ בּוֹ שֶׁעַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ הוּא לְמַקְלוֹ, אֶלָּא כַּוָנָתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה חֲסַר רֶגֶל אֶלָּא נְכֵה רֶגֶל, כֵּיוָן דְּאֵינוֹ צֹרֶךְ הִלּוּכוֹ, אָסוּר.
טז קִטֵּעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ כְּלָל עַל שׁוֹקָיו אֶלָּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵא, וּמִשֶׁנֶּעֱקָר מִמְּקוֹמוֹ נִסְמָךְ עַל יָדָיו וְעַל שׁוֹקָיו וְנִדְחָף לְפָנָיו וְעוֹשֶׂה סָמוֹכוֹת שֶׁל עוֹר אוֹ עֵץ לְרָאשֵׁי שׁוֹקָיו אוֹ רַגְלָיו הַתְּלוּיִם, וּכְשֶׁהוּא נִשְׁעָן עַל יָדָיו וְעוֹקֵר עַצְמוֹ נִשְׁעָן גַּם עַל רַגְלָיו קְצָת, אֵין יוֹצְאִים בָּהֶם בְּשַׁבָּת דְּאַיְדֵי דְּתָלוּי וְלָא מָנְחֵי אָאַרְעָא זִמְנִין דְּמִשְׁתַּלְּפֵי; אֲבָל בְּכִסֵא וְסַפְסָלִים הַקְּטַנִּים שֶׁבְּיָדָיו מֻתָּר לָצֵאת. קִטֵּעַ בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו וּמְהַלֵּךְ עַל שׁוֹקָיו וְעַל אַרְכְּבוֹתָיו וְעוֹשֶׂה סָמוֹכוֹת שֶׁל עוֹר לְשׁוֹקָיו, יוֹצֵא בָּהֶם בְּשַׁבָּת. הַגָּה: וְכֵן מֻתָּר לָצֵאת בְּמִנְעָל שֶׁל עֵץ שֶׁהָרֶגֶל נִכְנָס בּוֹ וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁיִּפֹּל (ר' יְרוּחָם ח"ה). וְכֵן בפנטני"ש דְּמִשְׁתַּלְּפֵי בִּמְהֵרָה וּמִמֵּילָא (רַשְׁבָּ"א סִימָן תר"ז). וְיֵשׁ מַחְמִירִים וְאוֹסְרִים (אָגוּר). וְלֹא יֵלֵךְ אָדָם יָחֵף בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לֵילֵךְ יָחֵף, וְלֹא יֵצֵא אָדָם בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹצֵא בְּחֹל בִּלְתִּי דָּבָר אַחֵר שֶׁיִּזְכֹּר עַל יָדוֹ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְלֹא יָבֹא לְחַלְּלוֹ (כָּל בּוֹ).
יז חִגֵּר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ בְּלֹא מַקֵּל, מֻתָּר לֵילֵךְ בּוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ קָשׁוּר בּוֹ; אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ זוּלָתוֹ, וְאֵינוֹ נוֹטְלוֹ אֶלָּא לְהַחֲזִיק עַצְמוֹ, אָסוּר. וְחוֹלֶה שֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ דִּינוֹ כְּחִגֵּר (רוֹקֵח).
יח סוּמָא, אָסוּר לוֹ לָצֵאת בְּמַקֵּל.
יט מִי שֶׁהוּא אָסוּר וּכְבָלִים (פי' כְּעֵין טַבָּעוֹת גְּדוֹלִים שֶׁסוֹגְרִים בָּהֶם הָרַגְלַיִם) בְּרַגְלָיו, מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם.
כ אֵין יוֹצְאִים בְּאַנְקַטְמִין, וְהוּא כְּמִין חֲמוֹר שֶׁעוֹשִׂים הַלֵּיצָנִים, וְנִרְאֶה כְּרוֹכֵב עָלָיו וְהוּא נוֹשְׂאוֹ וְהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו; וְלֹא בִּקְשָׁרִים, וְהֵם עֵצִים גְּבוֹהִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מוֹשָׁב לְכַף הָרֶגֶל וְהוֹלְכִים בָּהֶם בַּטִּיט; וְלֹא בְּפַרְמִי, וְהֵם כְּמִין צוּרַת פַּרְצוּף שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַפָּנִים לְהַפְחִיד הַתִּינוֹקוֹת.
כא אֵין יוֹצְאִים בְּתֵבָה זְקוּפָה וּמַחְצֶלֶת, אֲבָל יוֹצְאִים בְּשַׂק וִירִיעָה וַחֲמִילָה פי' בְּגָדִים גַּסִּים.
כב יוֹצְאִים בְּמוֹךְ וּסְפוֹג שֶׁעַל הַמַּכָּה לְפִי שֶׁהֵם מְרַפְּאִים הִילְכָּךְ הָוֵי כְּמוֹ תַּכְשִׁיט, וְכֵן בִּקְלִפַּת שׁוּם וּבָצָל אוֹ בְּאִסְפַּלְנִית וּמִלּוּגְמָא וּרְטִיָּה שֶׁעָלֶיהָ, וְאִם נָפְלוּ מֵעָלֶיהָ לֹא יַחֲזִירֶנָּה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִתְּנֵם בִּתְחִלָּה; אֲבָל אָסוּר לִכְרֹךְ חוּט אוֹ מְשִׁיחָה עַל הַמַּכָּה לָצֵאת בּוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁאֵינָם מְרַפְּאִים הֲווּ מַשּׂוֹי; אֲבָל בְּאִגּוּד שֶׁכּוֹרֵךְ עַל הָרְטִיָּה שֶׁלֹּא תִּפּוֹל מֵעָלָיו, יָכוֹל לֵילֵךְ בּוֹ וְקוֹשְׁרוֹ וּמַתִּירוֹ.
כג הַבָּנִים יוֹצְאִים בְּזַגִּין (פי' כְּמִין פַּעֲמוֹנִים קְטַנִּים) הָאֲרוּגִים לָהֶם בִּכְסוּתָם, אֲבָל אִם אֵינָם אֲרוּגִים, לֹא. הַגָּה: וְלֹא מְהָנֵי הָא דִּמְחֻבָּר לְכַסּוֹת רַק בְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִהְיוֹת מְחֻבָּר שָׁם. אֲבָל אִם חִבֵּר שָׁם דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ, אָסוּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי"ט וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה). וְאוֹתָן עֲגֻלִּים יְרֻקִּים שֶׁגָּזְרָה הַמַּלְכוּת שֶׁכָּל יְהוּדִי יִשָּׂא אֶחָד מֵהֶן בִּכְסוּתוֹ, מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶן אֲפִלּוּ אֵינוֹ תָּפוּר בִּכְסוּתוֹ רַק מְחֻבָּר שָׁם קְצָת (אוֹר זָרוּעַ). וְכֵן מֻתָּר לָצֵאת בְּמִטְפַּחַת שֶׁמְּקַנְּחִין בּוֹ הָאַף, שֶׁקּוֹרִין פצולי"ט, אִם מְחֻבָּר לִכְסוּתוֹ. וְהָא דְּמֻתָּר לָצֵאת בְּזַגִּין הָאֲרוּגִין דַּוְקָא שֶׁאֵין בָּהֶם עִנְבָּל וְאֵין מַשְׁמִיעִין קוֹל (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי סוֹף פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה).
כד יוֹצְאִים בְּמִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם בִּקְשָׁרִים וְתוֹלִין אוֹתָם לִרְפוּאָה.
כה אֵין יוֹצְאִין בְּקָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, וְאִם הוּא מֻמְחֶה יוֹצְאִין בּוֹ. לָא שְׁנָא אִתְמְחֵי גַּבְרָא וְלֹא קַמֵעַ כִּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּשָׁלֹשׁ אִגְּרוֹת, וְרִפְּאוּ שְׁלָשְׁתָּם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁאִתְמְחֵי גַּבְרָא לְאוֹתוֹ לַחַשׁ בְּכָל פַּעַם שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ אֲבָל לֹא לִשְׁאָר לְחָשִׁים, וְגַם אֵין הַקָּמֵעַ מֻמְחֶה אִם יִכְתְּבֶנּוּ אַחֵר, לָא שְׁנָא אִתְמְחֵי קָמֵיעַ וְלֹא גַּבְרָא כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּאִגֶּרֶת וְרִפֵּא בּוֹ ג' פְּעָמִים שֶׁאוֹתָהּ אִגֶּרֶת מֻמְחֶה לְכָל אָדָם; וְכָל שֶׁכֵּן אִי אִתְמְחֵי גַּבְרָא וְקָמֵעַ כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּג' אִגְּרוֹת וְכָל אַחַת הוֹעִילָה לְג' אֲנָשִׁים אוֹ לְאָדָם אֶחָד ג' פְּעָמִים, אִתְמְחֵי גַּבְרָא לְלַחַשׁ זֶה בְּכָל אִגֶּרֶת שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ וְאִתְמְחוּ אִגְּרוֹת הַלָּלוּ לְכָל אָדָם. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁבָּאוּ שְׁתֵּי הַמְחָאוֹת בְּיַחַד, אֲבָל אִם אִתְמְחֵי גַּבְרָא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה קָמֵעַ וְרִפֵּא שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים לָא תָּלִינָן בְּהַמְחָאַת הַקָּמֵעַ רַק בְּהַמְחָאַת הַגַּבְרָא שֶׁכְּבָר אִתְחְזַק (הָגָ"א וְכֵן מַשְׁמָע מִתוס' מֵהַבֵּאוּר שֶׁכָּתַב בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם כָּתַב שְׁלֹשָׁה קְמֵעִים לְאָדָם אֶחָד וְרִפְּאוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, לֹא אִתְמְחֵי לֹא גַּבְרָא וְלֹא קַמֵעַ. וּמֻתָּר לָצֵאת בְּקָמֵעַ מֻמְחֶה לָא שְׁנָא הוּא שֶׁל כְּתָב אוֹ שֶׁל עִקָּרִים, בֵּין בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה בֵּין בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה. וְלֹא שֶׁנִּכְפֶה כְּבָר וְתּוֹלֵהוּ לִרְפוּאָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ לֹא אֲחָזוֹ הַחֹלִי אֶלָּא שֶׁהוּא מִמִּשְׁפַּחַת נִכְפִּין וְתּוֹלֵהוּ שֶׁלֹּא יֹאחֲזֶנּוּ, שָׁרֵי וְקוֹשְׁרוֹ וּמַתִּירוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ בְּשִׁיר אוֹ בְּטַבַּעַת וְיֵצֵא בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁאָז יֹאמְרוּ שֶׁיּוֹצֵא בּוֹ לְשֵׁם תַּכְשִׁיט וְזֶה אָסוּר, דְּלָאו תַּכְשִׁיט הוּא.
כו נֶאֱמָן לוֹמַר הָרוֹפֵא עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה.
כז יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל וּבְמַסְמֵר הַצָּלוּב בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם רְפוּאָה. אֲבָל אִם עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה וְאֵין נִכָּר בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה, אָסוּר מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אֲבָל כָּל לַחַשׁ, מֻתָּר. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּאוֹתָם שֶׁבָּדְקוּ וְאֵינָם מוֹעִילִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּכָל קָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.
כח מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּפִסַת רַגְלוֹ וְקוֹשֵׁר עָלֶיהָ מַטְבֵּעַ לְהָגֵן שֶׁלֹּא יִנָּגֵף בְּרַגְלוֹ, וְגַם הוּא מְרַפֵּא, מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ.
כט הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית מְקֻפֶּלֶת עַל כְּתֵפָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלְּאַחַר שֶׁנְּתָנָהּ עַל רֹאשׁוֹ מַגְבִּיהַּ שׁוּלֶיהָ עַל כְּתֵפָיו, חַיָּב חַטָּאת. אֲבָל אִם אֵינָהּ מְקֻפֶּלֶת עַל כְּתֵפָיו, אֶלָּא מְשֻׁלְשֶׁלֶת בְּרָחְבָּהּ לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו, שָׁרֵי שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהוּא מִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וּמִתְכַּסֶה בּוֹ כְּתֵפוֹ וְגוּפוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְקַצֵּר קְצָת מִלְּמַטָּה, מֻתָּר. וְעַל פִּי זֶה מֻתָּר לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ תַּחַת הַגְּלִימָא לַהֲבִיאוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת.
ל מֻתָּר לָצֵאת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּטַלִּית סְבִיב הַצַּוָּאר. הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁמֵּנִיחַ צַד יָמִין עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל שְׂמֹאל, דְּדֶרֶךְ לְלָבְשׁוֹ כָּךְ וְלָא הָוֵי אֶלָּא לְהִתְנָאוֹת וְשָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף).
לא הַיּוֹצֵא מְעֻטָּף בְּטַלִּיתוֹ וְקִפְּלָהּ מִכָּאן וּמִכָּאן בְּיָדוֹ אוֹ עַל כְּתֵפוֹ, אִם נִתְכַּוֵּן לְקַבֵּץ כְּנָפָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרְעוּ אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ, אָסוּר. וְאִם קִבְּצָם לְהִתְנָאוֹת בָּהּ כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּמַלְבּוּשָׁן, מֻתָּר. וְהָנֵי מִילֵי בַּטַּלִּיתוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ יְרִיעָה אַחַת מְרֻבַּעַת, אֲבָל מַלְבּוּשִׁים דִּידָן כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ בָּהֶם וּמוֹצִיא יָדָיו מִתּוֹכָהּ מֻתָּר לִתְפֹּס קְצָתָם בְּיָדוֹ וּלְהַגְבִּיהַּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ שׁוּלָיו בְּטִיט אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכְּבוּהוּ לָלֶכֶת.
לב הַיּוֹצֵא בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִים לוֹ בִּסְדִינוֹ, חַיָּב. הַגָּה: אֲבָל בַּבַּיִת מֻתָּר אִם צָרִיךְ לוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינָן צְרוּרִים רַק שֶׁהֵם מְנֻקָּבִים.
לג אָסוּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת בְּמָעוֹת אוֹ בְּכֶסֶף וְזָהָב הַתְּפוּרִים בְּבִגְדּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִים בִּמְקוֹם פְּסֵידָא שֶׁיָּרֵא שֶׁיִּגְזְלֶנּוּ מִמֶּנּוּ אִם יַנִּיחֵם בַּבַּיִת וְיֵלֵךְ מֵהֶם (אָגוּר וְאִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ). וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל אִם צָרִיךְ לָצֵאת, אֲבָל אִם יוּכַל לִהְיוֹת יוֹשֵׁב בַּבַּיִת וְלֹא לָצֵאת, לֹא יֵצֵא. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ וְיוּכַל לְהַנִּיחָם בַּבַּיִת, יֵשׁ לְהַחְמִיר (או"ה).
לד יוֹצֵא אָדָם בְּסוּדָר הַמְקֻפָּל עַל כְּתֵפָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִימָא כְּרוּכָה לוֹ עַל אֶצְבָּעוֹ. וְאִם אֵין הַסוּדָר חוֹפֶה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ אָסוּר לָצֵאת בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן קָשַׁר שְׁנֵי רָאשָׁיו לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו זֶה עִם זֶה.
לה לְבָדִים הַקָּשִׁים, אָסוּר לַהֲבִיאָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּכַרְמְלִית כְּשֶׁהוּא מְעֻטָּף בָּהֶם. וְאִם אֵינָם קָשִׁים הַרְבֵּה, מֻתָּר.
לו מֻתָּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת בִּשְׁנֵי מַלְבּוּשִׁים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה בֵּין לְצָרְכּוֹ בֵּין לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ בֵּין שֶׁהֵם שְׁנֵי חֲלוּקִים בֵּין שֶׁהֵם שְׁנֵי סַרְבָּלִים (פי' סַרְבָּל כְּסוּת הָעֶלְיוֹן) בֵּין שֶׁהֵם שְׁתֵּי חֲגוֹרוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵין מַלְבּוּשׁ מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים שְׁתֵּי חֲגוֹרוֹת זֶה עַל זֶה אֶלָּא אִם כֵּן מַלְבּוּשׁ מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם (אוֹר זָרוּעַ וְתוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה), וְכֵן רָאוּי לִנְהֹג. וּמֻתָּר לִלְבֹּשׁ שֵׁנִי כּוֹבָעִים זֶה עַל זֶה (אוֹר זָרוּעַ), וְכֵן שְׁנֵי אַנְפִּילָאוֹת (אָגוּר).
לז מֻתָּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת בְּבָתֵּי יָדַיִם הַנִּקְרָאִים גואנטי"ש. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּחְמִיר לְהַצְרִיךְ שֶׁיִּתְפְּרֵם מֵעֶרֶב שַׁבָּת בְּבָתֵּי יָדַיִם שֶׁל מַלְבּוּשָׁיו אוֹ שֶׁיִּקְשְׁרֵם בָּהֶם קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא יָפֶה, וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.
לח הַיּוֹצֵא בְּשַׁבָּת בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָם הַחוּטִים חֲשׁוּבִים הֵם אֶצְלוֹ וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים וְיַעֲשֵׂהוּ צִיצִית. וְאִם הִיא מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ תְּכֵלֶת, מֻתָּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת וְעַיֵּן לְעֵיל סי' י"ג.
לט כִּלָּה (פי' יְרִיעָה כְּעֵין אֹהֶל) שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְצוּעוֹת שֶׁמּוֹתְחִין אוֹתָהּ בָּהֶם, מֻתָּר לְהִתְעַטֵּף בָּהּ וְלָצֵאת לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְאֵין הָרְצוּעוֹת חֲשׁוּבוֹת כְּמַשּׂאוֹי שֶׁמְּבֻטָּלוֹת אַגַּבָּהּ; הִילְכָּךְ מֻתָּר לָצֵאת בִּרְצוּעוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאַבְנֵט אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמִּנְעָלִים קְשׁוּרִים בָּהֶם, דְּלֹא חֲשִׁיבֵי וּבָטְלוּ אַגַּב הָאַבְנֵט. אֲבָל אִם הֵם שֶׁל מֶשִׁי, חֲשִׁיבֵי וְלֹא בָּטְלֵי וְאָסוּר אִם אֵין הַמִּנְעָלִים קְשׁוּרִים בָּהֶם. וְהוּא הַדִּין לְכָל דָּבָר שֶׁנִּפְסָק מִן הַבֶּגֶד וְרֹאשׁוֹ אֶחָד מְחֻבָּר, כְּגוֹן לוּלָאוֹת, וְאֵינוֹ חָשׁוּב, מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ. וְאִם חָשׁוּב הוּא, אָסוּר לָצֵאת בּוֹ.
מ כּוֹבַע שֶׁהוּא מִתְפַּשֵּׁט לְהַלָּן מֵרֹאשׁוֹ טֶפַח, אָסוּר לְהַנִּיחַ בְּרֹאשׁוֹ אֲפִלּוּ בַּבַּיִת, מִשּׁוּם אֹהֶל.
מא לָצֵאת בְּשַׁבָּת בְּכוֹבַע שֶׁבְּרֹאשׁוֹ הֶעָשׂוּי לְהָגֵן מִפְּנֵי הַחַמָּה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן שֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ הָרוּחַ מֵרֹאשׁוֹ וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי ד" א בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מְהֻדָּק בְּרֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁהוּא עָמֹק שֶׁרֹאשׁוֹ נִכְנָס לְתוֹכוֹ, וְאֵין הָרוּחַ יָכוֹל לְהַפְרִידוֹ מֵרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁהוּא קָשׁוּר בִּרְצוּעָה תַּחַת גְּרוֹנוֹ, דִּבְהָכֵי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִדֵּי.
מב הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת בְּבִזָּיוֹן, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּרִין, אִם יֵשׁ סַכָּנָה שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, מְכַסָן וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְאִם אֵין סַכָּנָה, אִם יֵשׁ בָּהֶם רְצוּעוֹת שֶׁבְּכָךְ נִכָּר שֶׁהֵם תְּפִלִּין וְלֹא קְמֵעִים וְהֵן קְשׁוּרוֹת שֶׁיָּכוֹל לְלָבְשָׁן, מְכַנְּסָן זוּג זוּג דֶּרֶךְ לְבִישָׁה עַד שֶׁיַּכְנִיסֵן כֻּלָּם. וְאִם הָיוּ רַבִּים, שֶׁלֹּא יַסְפִּיק לְלָבְשָׁן וּלְהַכְנִיסָן זוּג זוּג, יַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶם עַד הַלַּיְלָה וִיבִיאֵם. וְאִם יָרֵא לְהַחְשִׁיךְ מִפְּנֵי לִסְטִים, מוֹלִיכָם פָּחוֹת פָּחוֹת מִד' אַמּוֹת, אוֹ נוֹתְנָם לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה.
מג הַמּוֹצֵא סֵפֶר תּוֹרָה בַּשָּׂדֶה, אִם אֵינוֹ שְׁעַת סַכָּנָה יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרוֹ וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו לְשׁוֹן הָרַמְבָּ"ם: וּבְסַכָּנָה מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְאִם הָיוּ גְּשָׁמִים יוֹרְדִים, מִתְעַטֵּף בְּעוֹר וְחוֹזֵר וּמְכַסֶה אוֹתוֹ, וְנִכְנָס בּוֹ.
מד הַבָּא לְהַצִּיל כֵּלָיו מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה לוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבֹּשׁ, וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטֹף, וּפוֹשֵׁט, וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא.
מה מִי שֶׁנִּשְׁרוּ כֵּלָיו בְּמַיִם, הוֹלֵךְ בָּהֶם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה. וְלֹא יִשְׁטְחֵם לְנַגְּבָם, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁכִּבְּסָן בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, שֶׁאֵין שָׁם רוֹאִים, אָסוּר. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְשָׁטְחָן בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם שָׁטַח מֵעֶרֶב שַׁבָּת כֵּלִים הַמְכֻבָּסִים, אֵינוֹ חַיָּב לְסַלְּקָן בְּשַׁבָּת.
מו בְּגָדִים הַשְּׁרוּיִם בְּמַיִם, אָסוּר לְנַגְּבָם סָמוּךְ לְאֵשׁ. הַגָּה: וְאָסוּר לְטַלְטְלָם שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה, וְהוּא שֶׁמַּקְפִּיד עַל מֵימָיו (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חָבִית). וְאָסוּר לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהַחְלִיק וְלִפֹּל בַּמַּיִם, שֶׁמָּא יִשְׁרוּ כֵּלָיו וְיָבֹא לִידֵי סְחִיטָה. (רי"ו חֵלֶק ג')
מז לֹא יִשְׁטַח אָדָם אֶת כֵּלָיו בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ מִן הַזֵּעָה.
מח מִסְתַּפֵּג אָדָם בַּאֲלֻנְטִית (פי' בֶּגֶד שֶׁמִּסְתַּפְּגִין בּוֹ לְאַחַר שֶׁרוֹחֲצִין) וּמְבִיאָהּ בְּיָדוֹ, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יָבֹא לִסְחֹט. וְלֹא יִמְסֹר לְבַלָּנִים שֶׁהֵם חֲשׁוּדִים עַל הַסְחִיטָה.
מט מֻתָּר לִרְחֹץ יָדָיו בְּנָהָר בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיאֵם עִם הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶם חוּץ לַנָּהָר ד' אַמּוֹת.
נ יוֹצְאִים בְּפִשְׁתָּן סָרוּק וְצֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁבְּרָאשֵׁי בַּעֲלֵי חֲטָטִין (פי' בַּעֲלֵי נְגָעִים) . אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁצְּבָעָן וּכְרָכָן אוֹ שֶׁיָּצָא בָּהֶם שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם.
נא מֻתָּר לָצֵאת בְּמִצְנֶפֶת שֶׁתּוֹלִים בַּצַּוָּאר לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּיָדוֹ אוֹ בִּזְרוֹעוֹ, וְכֵן בִּסְמַרְטוּטִין (פי' חֲתִיכוֹת בֶּגֶד בָּלוּי) הַכְּרוּכִים עַל הַיָּד אוֹ עַל הָאֶצְבַּע שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַכָּה.
א סָעִיף א אין לרוץ. ואף בחול אסור פסיעה גסה דנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו:
ב סָעִיף א יותר מאמה. פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל הוא ג"כ חצי אמה כמ"ש סימן שצ"ז ס"ב בשם מהרי"ו ובאגודה כתב בשם התוספות פ"ק דתענית שלא יעקור רגלו השניה קודם שיניח הראשונה:
ג סָעִיף ב ומרוצתם מותר. משמע אפילו לכתחלה דלא כב"ח שנדחק:
ד סָעִיף ב וכן לראות. פי' אף על פי שאסור לראות דיוקנאות כמ"ש סי' ש"ז סט"ו מ"מ אם הראי' עונג לו מותר לראות והב"ח פי' דמותר לרוץ כדי לראות דבר עונג:
ה סָעִיף ב מותר לטייל. אפי' כוונתו להתעמל ולהתחמם בכך אבל אסור לרוץ כדי להתחמם [ב"י בשם תוספתא] וצ"ע דהא מתענג בכך וצ"ל דמיירי שעושה לרפואה כמ"ש סי' שכ"ח סמ"ב:
ו סָעִיף ג ואסור לעבור. משמע מלשונו דאם א"א לו לדלג מוטב שיקיפנה ממה שיעבור בה שהרי פסק ותני אסור לעבור כו' וכ"מ בגמרא דקאמר לקוף קא מרבה בהילוך לעבור במיא זמנין דאתי לידי סחיטה משמע דלהקיף קודם מלעבור במים ועוד דבעובר במים יש לחוש שיבא לידי איסור דאורייתא והא דכ' סי' תר"ג ס"ח היינו במקום דמותר לעבור במים כיון שלא גזרו חכמים בו לא ירבה בהילוך ב"ח וכ"מ ל' רמ"א שם:
ז סָעִיף ד להקביל פני רבו. שחייב להקביל פניו ברגל אבל בשבת וחדש ליכא חיובא אבל מצוה איכא ואשה שוה לאיש בזה כדילפי' משונמית ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ב:
ח סָעִיף ו לשמור פירותיו. דשמיר' ממונו נמי קצת מצוה היא עסי' רמ"ח:
ט סָעִיף ז חייב. דע דכל מקום שנ' חייב אם עשה במזיד חייב כרת ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שידע שהוא שבת ולא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת [ועסי' של"ד סכ"ז בהג"ה] אבל אם עשה מלאכ' שלא במתכוין כגון ששכח דבר אצלו ויצא עמו לר"ה פטור ודין ר"ה עסי' שמ"ה:
י סָעִיף ז בסייף. אפי' חגור במתניו חייב שדרך הוצא' בכך בחול וכ"מ בגמרא:
יא סָעִיף ז בקסדא. הוא כובע ברזל ומגפיים אנפלאות ברזל למלחמה:
יב סָעִיף ז מפני שצריך להסירם. הקשה בתי"ט דל"ל האי טעמא תיפוק לי' דשבת לאו זמן תפילין ע"ש ול"נ דאת' לאשמעי' דבקמיע הכתובי' בו שמות אף על פי שהוא מומח' אסור לצאת בשבת מה"ט אם לא שמחופה עור ועסכ"ה ולפמ"ש סימן ש"ח סס"ד לק"מ:
יג סָעִיף ז במנעול. הע"ש לא עיין סי' ש"ג סי"ג:
יד סָעִיף ח בבגדו. אבל בידו מחייבים בכל ענין האיש והאשה בנקובה ובשאינ' נקובה והע"ש לא דק בזה כל עיקר:
טו סָעִיף ח נקובה. בב"י יש כאן ט"ס אבל בש"ע הוא כתוב כהוגן וכתב הב"ח דמ"מ ליכא למ"ד דבאיש חייב בנקובה ע"ש ואינו מוכרח והכלל הכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כן בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט אלא שנחלקו באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד ואם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך אף על פי שאנשי מקום אחר מוציאין בכך פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם כדאי' בגמרא דף צ"ב:
טז סָעִיף ט ואם יצא חייב. שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן ומניחה בידו עד שמגיע שם וא"כ אף בחול הוי דרך הוצאתו בכך וחייב דהרי אינו תכשיט לאיש:
יז סָעִיף י או צורות. עבי"ד סי' קמ"א ס"ה דבולטת אפי' בחול אסור להניחה ולהרב"י אשתמיטתיה כאן דין זה, ומ"ש כגון מפתחות ה"ה נדן של כסף דרגילין להתקשט בו [מ"ב] ואם יש בו סכין פשיטא דאסור:
יח סָעִיף יא בזה להתיר. דוקא כשקובע בראש החגורה ועשוי כמין זענק"ל לחגור בו אבל כשקובע באמצע חגורו אסור [ב"ח וכ"מ בד"מ]:
יט סָעִיף יב ואם יצא פטור. אף על פי שהוא דרך אומנתו כיון שלא הוציא כדרך המוציאין [רמב"ן גמרא] ומיירי שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק שעשה להראות שהוא אומן אבל במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב כמ"ש ס"ח וסימן ש"ג ס"ט (תוס' דף י"א ע"ב) ובזה דברי הע"ש בטלים:
כ סָעִיף יג סינר מלפניה ומאחריה. אבל אם הוא מאחריה בלבד וקושרתו ברצועות לפניה אסור [הג"מ פי"ט]:
כא סָעִיף יג קושרתו. נקט קושרתו דבלא קשירה לא מתקיים כלל כיון שתלוי לפניה דלא כע"ש דמשוי לטור והרב"י טועה ולא עיין בסי' ש"ג סט"ו:
כב סָעִיף יג שלא יכאב. היינו שלא יפול על בשר' ויתייבש עליה ונמצא מצערה [תוספות]:
כג סָעִיף יג על צעיפה. ז"ל מהרי"ל מה שרגילין הנשים לשאת בשבת חתיכות בגד פשתן על הצעיף כשיורדין גשמים להציל מטינוף המטר גם לעשירות מותר להוציא לר"ה כיון דלעניות חזי חשוב גם לעשירות מלבוש ולא משוי עכ"ל, משמע דאפי' חתיכות ב"פ כל שמתעטפת בו כדרך מלבוש שרי אבל ליתן על ראש' שיהא מונח עליה ולא מתעטפת בו אסור וכ"מ בב"י ואם כוונת' שלא יצערו אותה הגשמי' שרי בכל ענין ואפי' ניצלת עי"ז מטינוף וכ"מ בש"ג פ"ו ובמרדכי וכ"מ סי"ג ועסכ"א וסל"ה:
כד סָעִיף טז מפנטאניס. כיון דמחופה עור מהודק ולא מישתמיט [רשב"א]:
כה סָעִיף טז ויש מחמירין. וכ"מ בהג"מ פי"ט דבמלכות רומא נהגו בהן איסור ועיין בפסחים דף נ"א וכ"כ בש"ל ומ"מ אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן עכ"ל עמ"ש סי' ש"ח סט"ו:
כו סָעִיף טז במקום שאין דרך כו'. אפי' דרכם לילך בחול יחף ילבוש בשבת מנעלים כדי שיזכור שהוא שבת כ"מ בד"מ ובכלבו ועססי' ב' דמדות צניעות שלא לילך כלל יחף:
כז סָעִיף יא אבל אם אפשר. כגון זקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כח אסור (ואף על פי שמנענע גופו אסור סמ"ק) הרא"ש וכ"כ המ"מ דדוקא כשא"א לו לילך כלל בלא מקל מותר וא"כ פשוט מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת וא"ל דלהוי כתכשיט דלא מצינו שמותר לישא תכשיט בידו ואף ר"א דסבר תכשיטים הן לו לא קאמר אלא דאינו חייב חטאת אבל איסורא מיהא איכא וכ"מ בתוספות דף ס"ב דכשנושא תכשיט בידו אסור לכתחלה משום מראית העין וכ"כ ראב"ן סי' שמ"ט והא דאמרי' בירושלמי ר"ג וכו' ומפתח בידו ע"כ בידו לאו ממש דא"כ לא שייך למיגזר דלמא שליף ומחוי עב"י וצ"ל כמ"ש הר"ן שיהיה תחוב באצבעו כמין טבעת וא"כ מוכח מהתם דאסור לישא תכשיט בידו עבב"י ועוד דהא עשוי לתכשיט ולהשתמש בו כמ"ש סי"א אבל במקום שיש עירוב נ"ל דמותר לצאת דאינו נושאו אלא לכבוד אבל איש בעלמא שאינו נושא לכבוד אפילו במקום שיש עירוב אסור דאיכא זילותא דשבת כמ"ש סימן תקכ"ב ונ"ל דמ"ש הטור אין יוצאין בכסא וכו' ואם רבים צריכים לו מותר מיירי גם כן במקום שיש עירוב ובזה מתורץ קושית הרב"י, כתב הרמב"ם אם יצא הקטע בקב או באנקטמין של עץ פטור ע"כ:
כח סָעִיף יח סומא. כיון שיוכל לילך בלא מקל:
כט סָעִיף יט וכבלים. הוי כמו מלבוש [מרדכי]:
ל סָעִיף כא בשק. מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים ולכן אף בלא גשמים נמי שרי (הרא"ש) ועיין ס"ס מ"ב:
לא סָעִיף כב אסור לכרוך חוט. ז"ל הרמב"ם ובמוך וספוג שע"ג המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו ואינם מועילים למכה עכ"ל משמע שאפי' על הספוג אסור לכרוך חוט וכ"מ מלשון הרי"ף והתוספתא דלא כמ"ש הב"ח וטעמא דחוט או משיחה חשובין ואינן בטלים לספוג כמו אגד שהוא של סמרטוטים וכשמתירו משליכו ולא חשיב ובטיל לגבי הספוג ועסנ"א:
לב סָעִיף כג אינם ארוגים לא. ולפי מ"ש ס"ט דלא גזרינן באיש דלמא אתי לאחויי צ"ל דהכא הוה טעמא דלמא מחייכי עלה דמיחזי כיוהר' ואתי לאתויי ואף על גב דהכא מיירי בקטן דאפי' מייתי ליה בידים ליכא איסור י"ל דגזרי' דלמא מחייכי עליה בני מלכים כל שעה וא"א שלא ישמע אביו ויטלם ואתי אביו לאתויי אבל אי בני מלכים לא מחייכי עליה אפי' אי מפסיק ליכא למיחש דלמא מייתי ליה אבוה דלא שכיח שיהא אביו בצדו בשע' שיפסיק עכ"ל התו':
לג סָעִיף כג שדרכו להיות מחובר שם. בכל הבגדים לנוי דלא אטרחוהו חכמים לפסוק ולהתגנות:
לד סָעִיף כג מחובר לכסות. ודוק' שתפו' בב' תכיפו' אבל קשיר' אינה מועיל [ב"ש] וצ"ע מ"ש מעגולים ירוקים דשרי כשמחובר קצת וצ"ל דאותן בטלים טפי לבגד וכ' הב"ח דוקא כשמחובר בכסות אז בטל לגבי כסות אבל בחגור' אינו מועיל דאינו בטל לגבי חגורה וכ"מ בש"ג וה"ה דמותר לצאת בקפונ"י התפורה מאחריהם אבל אסור לצאת במטלית שקושר בפתילין של כובע לקנח בו עיניו [ש"ג פ"ו כ"ה]:
לה סָעִיף כג ואין משמיעים קול. צ"ע דהא פסקי' בסימן של"ח דלא אסר אלא קול של שיר בלבד ועוד דכתב הטור שם דלכ"ע מותר להניח טבעת חלול' שיש בה אבן המשמיע קול כיון דלא בעי ליה להאי קלא וכ"כ בהג"מ פכ"ב ומביא ראיה מדאמרינן דף כ"ח דיוצא העבד בזוג אף על גב דאית ליה עינבל כיון דלא בעי ליה לקלא ע"כ וצ"ל דמיירי דוקא בקטנים וז"ל הש"ג אם עשוי' להשמיע קול אסורין וכ"מ בתוספות שאין מקשקשין את הזוג לתינוק עכ"ל משמע דוקא בתינוק דקבעי ליה לקול של שיר וכמ"ש סימן של"ט סעיף ג' ואף על גב דהקטן עושה זאת מ"מ צ"ל דהוי כמאכילו איסור בידים ועמש"ל ועסי' של"ט בהג"ה:
לו סָעִיף כה לכל אדם. פי' שכל אדם מותר לישא אותה איגרת אף שלא ריפאתה אלא לאדם אחד ג"פ אבל אם יכתוב איגרת אחרת אסורה:
לז סָעִיף כה ב' המחאות ביחד. כגון שכ' אגרת וריפא לראובן ועוד אגרת לשמעון ועוד אגרת וריפא לשמעון ב"פ ועדיין לא אתמחי גברא לפי שלא ריפא ג' אנשים ולא קמיע ואח"כ ריפא באותה אגרת ללוי ונמצא באו ב' המחאות ביחד:
לח סָעִיף כה לא תלי' וכו'. ונ"מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכ' ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע אסורה משא"כ כשבאו שנים ביחד או שבא המחאת קמיע תחלה אז אף על פי שהפסיד הרופא המחאתו המחאת הקמיע במקומה עומדת:
לט סָעִיף כה לא גברא. דאמרינן מזלא דחולה גרם וא"כ אף הוא עצמו אסור לצאת בו:
מ סָעִיף כה של כתב. ואם הוא מכתבי הקודש אסור לצאת בה אא"כ מחופה כמ"ש ס"ז ע"ש (ד"מ הג"מ) וכ"ה בגמרא:
מא סָעִיף כח וגם הוא מרפא. משמע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור ועסכ"ב:
מב סָעִיף כט על כתיפיו. יש מגדולים שכתבו החכמים שתולין הסודר על כתפיהן לתכשיט ת"ח אסורים לצאת בה ובקושטנטינא אין נזהרין והמדקדקין תוחבין ראשי הסודר באיזוריהן והשתא ליכא למיחש דלמא משתליף ליה ול"נ שצריך לקשור באזור (כ"ה):
מג סָעִיף ל סביב הצואר. שנהגו לצאת כן אפי' בבתיהם ודרך מלבוש הוא להם [רשב"א וכ"כ בד"מ] ובמהרי"ל דמותר לצאת בטליתות שלנו ועסל"ד:
מד סָעִיף לא ומוציא ידיו מתוכה. משמע דאם אין מוציא ידיו מתוכ' כמו שמתעטפים הנשים או האשכנזים אסור להגביהם וז"ל מהרי"ל הני נשי שמפשילים ומקפלים בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהם שלא יטנפו שוליהן אסורים דנעשים באמצע כמרזב אך יכולים להגביה בידן בלי שום קיפול עכ"ל משמע דלא ס"ל לחלק בין דרך מלבוש או לא אלא במגביה קצת דמ"מ הוי דרך מלבוש אבל להגביה לגמרי אסור וכ"מ בב"י:
מה סָעִיף לב היוצא במעות. מהרי"ל ז"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבעות מנוקבים כל שהוא בשעת הסכנה אך לא יוציאם חוץ לעירוב וי"א שהתיר בכה"ג גם בשאין מנוקבי' ואם מתירא מגזיל' כגון שמחפשין עבדי המושל מותר להוציאן חוץ לעירוב כמ"ש סימן של"ד עכ"ל וא"כ מ"ש בתחל' שלא יוציאם חוץ לעירוב מיירי שלא בא שום אדם לגזול וא"כ לא שייך לומ' שהוא בהול רק שהוא שעת הסכנה ואם ירגישו העכו"ם במעותיו יגזלוהו או יסתכן כמ"ש או"ה ע"ש ומ"מ משמע מדבריו דלשאת אותן בידו אסור רק לשאת אצלו דהוי טלטול כלאחר יד וכ"כ הב"י בשם אגור ובמהרי"ל ומ"ש סי' ש"ג סכ"ב דמות' לצאת היינו משו' שיחדו לתשמי' ובטל לגבי הבגד אבל נקוב' בעלמא אינו מועיל אא"כ נקבה לתלותו בצואר בתו אם לא בשעת הסכנה:
מו סָעִיף לג במקום פסידא. כיון שהוא הוצאה כלאחר יד וגם בזמן הזה ל"ל ר"ה דאוריי' (ב"י אגור) אבל אם אינן תפורים אסור כמ"ש סל"ב, והע"ש עשה את עצמו כאלו לא ידע את יוס"ף ע"ש:
מז סָעִיף לד בסודר כו'. מפני שדרך לבישתו בכך אף בחול. ב"י:
מח סָעִיף לה לבדים. ז"ל הרמב"ם הכר והכסת אם היו רכין ודקין כמו הבגדי' מותר להוציאן מונחים על ראשן דרך מלבוש:
מט סָעִיף כג בב' מלבושים. והני נשי שיש להם כתנות ובהם המיינות תפורין לחגור בהן ואח"כ חוגרת עוד חגור' של משי או כסף טוב שלא תחגורנה המייני הכתונת ומ"מ אין חשובין כמשוי כיון שהם מחוברים בכתונת בטלי לגבייהו (ב"י ש"ל) עסכ"ג:
נ סָעִיף לז שיתפרם. שמא ישכח ויעבירנו ד"א בר"ה ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו ר"ה וטוב להחמי' [ב"ח]:
נא סָעִיף מ כובע. ז"ל הרמב"ם פכ"ב כובע שיש לו שפה מקפת שהוא עושה צל כמו אוהל על לבושו מותר ללבשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל והיה מהודק על ראשו והיה השפה שהוציא' קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל וכתב הכל בו דוקא אם הוא קשה ואינו נכפף ובהג"מ כתב וכובעים שלנו שרי דמשופעים והולכים כלפי מטה ומשמע בסה"ת דזהו מה שקורין בריט"ל בפולין עיין סי' שט"ו ס"ח וסי"א ויש נמנעים מלתת הטלית על ראשם כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות כמ"ש סי' שט"ו וצ"ע לדידהו דכל הפוסקים שכתבו לאיסורא וכן בגמרא אטו מיירי דוקא כשיש לו טלית על ראשו וע"ק דה"ל לשנויי הכי בגמרא הא דאית ליה טלית בראשו הא דלית ליה אע"כ כמ"ש הרא"ש פרק המביא דמוכח בפרק ב' דעירובין כיון שעיקר כונתו לעשות אוהל להיות לצל אסור אפי' בלא דפנות והכי דייק לישנא דרמב"ם, ולכן נ"ל שאם הכובע קשה ביותר יניחנו בשיפוע כמש"ל והב"ח כתב היכא דנהוג היתר כרש"י נהוג וכ"כ במהרי"ל להתיר:
נב סָעִיף מא בכובע. שאין בו שפה טפח ובמקום שאין דרך בני אדם לילך ברחוב בלא כובע זה שרי דודאי לא ישאנו בידו (מ"ב) ועבב"י:
נג סָעִיף מב ולא קמיעי'. דאי אין בהן רצועות אמרינן שמא קמעין הן דטרח אינש לעשות קמיע כעין תפילין [ב"י] ועמ"ש רסי"א:
נד סָעִיף מב זוג זוג. הקשה בתוי"ט כיון דקי"ל דשבת לאו זמן תפילין א"כ יכניס ב' זוגות בבת אחת דלא עבר על בל תוסיף כיון דלאו זמניה הוא כדאית' בגמ' עכ"ל, וצ"ל כיון דאנן לא בקיאין לכוין המקום כמ"ש סי' ל"ד ואם יניח שלא במקומו יהי' משאוי לכן לא יניח אלא זוג א' ועמ"ש ססי' תרנ"א ורש"א כ' דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור ללבוש יותר מזוג א' דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול כדאי' בגמ' וכ"כ הר"ן והא דאוקימנ' כמ"ד שבת זמן תפילין הוא משום דמתני' ר"מ הוא דס"ל כן ע"ש, אבל אשה אסור' להכניסה ואף על גב דק"ל דמותר לצאת בשק מפני שהרועים רגילים לצאת בהם מקרי מלבוש לכל אדם שאני נשים שהן עם בפ"ע (שבת דף ס"ב) ולכן נ"ל שאם יצאה בטלי' המצוייצ' חייב' חטאת אבל דבר שהוא מלבוש גמור לאיש מותרת אשה לצאת בו ועבי"ד סי' קפ"ב משא"כ טבעת לא מקרי מלבוש גמור:
נה סָעִיף מה ולא ישטחם. משמע דוקא כשנשרו במים אבל אם נפלו מים מועטים מותר לשטחן דבמים מועטים כאלו ליכא למיחש לכיבוס וכ"מ קצת בספר יראים, ועוד דבסי' ש"ב ס"ט יש מתירין לכתחלה ליתן עליהם מים מועטין אך בסעיף מ"ז משמע קצת דאסור דהא אפילו בזיעה אסור:
נו סָעִיף מה ואפי' בחדרי חדרים. פסק כרב הקשה בש"ג פרק חבית דבסי' ש"ה סי"א פסק דמטיילת בזוג בחצר אבל לא בר"ה משום דמיחזי כמאן דאזיל למכר' ובגמ' דף ס"ה אמרינן דלרב אפי' בחצר אסור והב"י בסי' של"ו ס"ט כ' בשם התוס' דדוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור מדאורייתא אסור בחדרי חדרים ע"ש וא"כ לק"מ ומ"מ קשה ה"ל לשנויי הכי בשבת דף ס"ה ואפשר דהתוס' סוברין דסוגיא דשבת אידחי ליה מההיא דכתובות ועיין בר"ן פ"ק דביצה:
נז סָעִיף מו סמוך לאש. משום מלבן או משום מבשל כמו אונין של פשתן [שם] וא"כ אפי' בשרייה מועטת אסור ומיהו במקום שאין היס"ב ליכא משום בישול וכמ"ש סי' שי"ח סי"ד ובמקו' שאין בישול אין ליבון דאל"כ בחמה נמי ליתסר משום ליבון אלא ע"כ כמ"ש:
נח סָעִיף מו ואסור לטלטלם. ז"ל המרדכי מסתפג אדם בעשר אלונטית ולא יביאם בידו מזה המשנה למדנו דכל דבר השרוי במי' אסור לטלטלו וכו' עכ"ל וצ"ע דהא קי"ל דאין הלכה כאותה משנה וכמ"ש סמ"ח וצ"ל כמ"ש הר"ן דשאני רחיצה וסיפוג דא"א לעמוד בלא רחיצה וסיפוג כדאיתא פרק כירה עכ"ל משמע דמ"מ עשרה בני אדם מותרין לטלטל דמדכרי אהדדי דבזה לא אדחי הא מתני', ולכאורה משמע דבזמן הזה דאפשר בלא רחיצה אסור להסתפג ומיהו י"ל כיון דלא גזרו חכמים שרי וכמ"ש ססי' י"ג בב"י ומ"מ טוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו:
נט סָעִיף מט שלא יוציאם. היינו בכרמלית:
ס סָעִיף נ בעלי חטטין. ומניחין פשתן שיהא נראה כשער [מ"מ] ועסי' ש"ג סי"ג:
סא סָעִיף נ או שיצא. דאל"כ אף לטלטלן אסור וכמ"ש בסי' רנ"ט [תוס'] ועסי' ש"ח סכ"ד:
סב סָעִיף כב הכרוכים על היד. ה"ה בכרוכים על המכה ממש כמ"ש סכ"ב ומשמע אפי' לא יצא בהן שעה א' מבע"י וכמ"ש הג"מ בשם ר"י דלא כמ"ש הכל בו:
א סָעִיף ב וכן לראות כל דבר שמתענגין בו. בטור סיים אחר זה מותר לראותו וכתב ב"י שזהו יתור ל' דהא כבר כתב וכן לראותו כו' ובסמ"ק אין אלו ב' תיבות עכ"ל ול"נ דגם נוסחת הטור בסמ"ק היה כמו לפני הב"י אלא דהוסיף בכונה אלו ב' תיבות דלא נטעה לומר דהסמ"ק שכתב היתר למרוצה וקפיצה בשביל לראות אחר כך דבר המתענג בזה אינו מותר באמת דזה דומה למ"ש ב"י כאן בשם התוספתא אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל הוא כדרכו אפי' כל היום כולו עכ"ל והא ודאי שיש לו נחת רוח במה שמתעמל דאטו בשופטני שרץ בחנם ועל מה רץ אלא ודאי שיגיע לו מזה ענג לאיזה דבר כגון שיהא תאב לאכילה אחר העימול ואפי' הכי אסור והטעם דבאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג לא שרינן ליה מחמת התענוג שימשוך אח"כ משא"כ בקפיצת הבחור שהתענוג לו בשעה שרץ וקופץ וא"כ גם ברץ לראות כאן לא הותרה לו הריצה וקפיצה אלא הכונה להתיר ראיה לחוד דה"א דיש איסור בראיה זו שכ' הטור ססי' ש"ו דהרהר בעסקיו מותר ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל כו' עכ"ל ומביא ב"י בשם רבינו יונה דשמא מתוך הרהור בא טרדת הלב כו' וכן אנו אומרים מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח מנוחה שלימה שאתה רוצה בה עכ"ל ע"כ ה"א דג"ז אינה מנוחה שהקב"ה רוצה בה שיראה ויהרהר בשבת בדברים חצוני' קמ"ל דכיון דענג הוא לו שרי וזה ענג שבת זו הנלע"ד בל' יתור של רבינו הטור לפרש דברי הסמ"ק שלא נטעה לומר דקאי על ריצה וקפיצה אלא אראיה בלבד והליכה בנחת וסמכו כאן לפי שבשניהם הטעם משום ענג שלו בבחורים בקפיצה ובסיפ' בראיה לחוד כנלע"ד נכון:
ב סָעִיף ד או פני מי שגדול דאם הולך אצל תלמידו שצריך לו רבו דהוה דינו כגדול ממנו בזה ואף על גב דבס"פ אלו מציאות לענין אבידת רבו לא מקרי רבו אלא מי שרוב חכמתו ממנו כר' יודא דהכי קי"ל ל"ד להכא דשם לענין שיהא קודם לאביו לענין אבידה צריך שיהי' דוקא מי שרוב חכמתו ממנו משא"כ כאן דלא בעינן אלא גדול ממנו ובהחזרת אביד' ל"מ גדול ממנו אלא דוקא למד ממנו כדאי' במשנה שם שהביאו לידי עה"ב והיינו משום כנגד מעלת אביו צריך כ"כ אבל כאן דומה למ"ש שם ת"ח שבבבל קורעין זע"ז ופירש"י שיושבים בבה"מ ומקשיה ומפרקים וכלם למדים זה מזה והוי כתלמיד לרב ולענין אבידה במקום אב עד שיה' רבו מובהק וא"כ ה"נ בהאי תלמיד ורבו צריך לו רבו לומד ג"כ ממנו הן מצד ששמע מרבנים אחרים הן מצד חדודו וחריפותו הוה כאן כתלמיד ורב ותו דעכ"פ לא גרע זה משמירת פירות דמות' בסי' תרי"ג כנ"ל:
ג סָעִיף ו אבל לא בחזר'. דכאן אין שייך מכשול לעתיד לבא דדוק' בהעברה שם דשמירת ממונו לא הוי דברי הרשות לגמרי כן נתן הב"י הטעם ולעד"ן דכאן בשביל שאדם בהול על ממונו לא ימנע עצמו ללכת שם לעתיד לבא משא"כ בעשיית מצוה ובמה שמצינו כאן בדבר מצוה חשש מכשילן לעתיד ק' למה לא חשבי' עולא בהדי ג' דברים שהתירו סופן משום תחילתן בפ"ק דביצה דף י"א וצ"ע:
ד סָעִיף ז באותו שאין בו מכה. דאז לא אתי לאחוכי וזהו כחייא בר רב אבל בהגהות רש"ל מייתי תשובת מהר"מ דפסק כר"ה דנפק באותו שיש בו מכה וכתב מו"ח ז"ל ע"כ יש להחמיר שלא לצאת כלל במנעל א' בין שיש בו מכה בין באין בו:
ה סָעִיף ח לא יצא במחט כו'. במשנה פ' במה אשה איתא גבי אשה לא תצא במחט שאינה נקובה ואם יצאת אינה חייבת חטאת ואיתא תו שם לא תצא במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת אמר עולא וחילופיהן באיש. פי' הרי"ף כלו' אם יצא איש במחט שאינה נקובה או בטבעת שאין עליה חותם חייב ופרכי' הוצאה כלאחר יד היא במה שמוציא את הטבעת באצבעו כיון שאיז דרכו להוציא בכך אלא כל שאין תכשיט לו מוליכו בידו וא"כ אין חייב כיון שלא הוציאו כדרך המוציאין ומשני רבא פעמים שאיש נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכו לקופסא ומנחת בידו תוך אותו זמן וכן באשה שנותנה לבעל' טבעת בלא חותם להוליכה לאומן ובאותו זמן מניחו באצבעו וכ"ד רמב"ם פי"ט וכ' הרא"ש ע"ז תמיהני על הרי"ף היאך יתחייב האיש במחט שאינ' נקוב' הוצא' כלאחר יד הי' ועוד בשלמ' בטבעת שייך לומר וחילופיהן באיש דבאשה באין חותם תכשיט ויש חותם משוי ובאיש להיפוך אבל במחט בין נקובה בין אינה נקובה הוי משוי לאיש לכך נרא' כפרש"י שפי' וחילופיהן באיש דמחייב חטאת קאי אטבעת באין חותם ולא קאי אמחט עכ"ל. ונראה מדבריו דמסקנתו דבאיש הוה נקובה ואין נקובה שוין בשניהם פטור אבל אסור משום דהוצאה כלאחר יד הוא דהיינו דמיירי שהמחט תחובה בבגד כמ"ש הטור וכיון שאין דרכו בכך דהא משוי הוא אצלו אין עליו חיוב אלא אם הוציאו ביד ובזה חייב ודאי בכל דבר שבעולם ובאשה חייבת במחט נקובה ואע"ג דתחובה בבגדה כי כן דרכה תמיד להשתמש במחט שאינה נקובה בצעיפים או מפתח חלוקה כדאית' סי' ש"ג ע"כ אומר בפי' דמתני' דאם יצאת בנקוב' חייבת דהוי משוי לה והוא דרך הוצאה וב"י כת' לפרש דברי הרא"ש במ"ש דלאו דרך הוצאה כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה ה"ל מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור ותימ' לי דא"כ יהיה פטור כל מי שמוציא דבר שאין דרכו להוציא אלא ודאי כמ"ש דפטור כו' כ"ז שלא הוציא בידו אבל אם הוציא בידו חייב על כל דבר נמצא לדעת הרא"ש לפרש"י באיש בין במחט נקובה בין אינה נקובה פטור אבל אסור פטור מכח שלא הוציא כדרך המוציאין ביד אלא תחוב בבגדו ואסור דעכ"פ הוי משוי ואף שהוא שלא כדרך המוציאין מ"מ לכתחלה אסור ובאשה בנקובה הוי משוי ודרך הוצאה ע"כ חייבת ובאינה נקובה שהוא תכשיט לה אסור משום שמא תראה לחברתה והמ"מ כתב שהגאונים כתבו כהרמב"ם אלא שנחלקו בדין המחטין שדינן שוה בנשים ובאנשים ועולא לא דיבר אלא בטבעות בלבד וכך פירש"י כו' א"כ לדידיה הוה גם באיש ממש כמו באשה ששנינו בה בפי' דבנקובה חייבת ובאינה נקובה פטור אבל אסור דמדאמר שוה לנשים ש"מ שדין נשים פשוט אלא שאנשים הויין ג"כ הכי וע"כ הפשוט בנשים היינו מה ששנינו במשנה אצלם חיוב בנקובה נמצא ששפיר כ' ב"י שיש ג' מחלוקת בדבר אלא שיש ט"ס בדבריו בג' מקומות דהיינו תחלה כתב ופי' הרי"ף כו' דאיש היוצא במחט נקובה חייב ובאינה נקובה פטור כו' צ"ל איפכא בנקובה פטור ובאינה נקובה חייב כמ"ש בהדיא ברי"ף עצמו ובהעתקת הרא"ש להרי"ף ותו כתב בשיטת ה"ה וז"ל ונר' שהוא סובר דלרש"י איש היוצא במחט שאינה נקובה חייב חטאת כמו האשה עכ"ל צ"ל במחט נקובה דהא באשה מפורש חיוב שלה במשנה בנקובה ואח"כ כ' בג' מחלוקת כו' וז"ל ולדברי ה"ה באינה נקובה חייב ובנקובה פטור צ"ל בנקובה חייב באין נקובה פטור נמצא דכך הם ג' מחלוקת לרי"ף ורמב"ם באיש חייב באין נקובה ופטור בנקובה ולהרא"ש בין בנקובה בין באינה נקובה פטור ולדברי ה"ה בנקובה חייב ובאינה נקובה פטור. ומ"ש כאן בש"ע בדיעה הא' אם יצא בנקובה חייב הוא דעת ה"ה דדין האיש כמו האשה במחט וי"א בהפך זו דעת רי"ף ורמב"ם שבאיש הוה חילוף מן האשה גם במחט ממילא פטור בנקובה וחייב באין נקובה ובחנם כ' מו"ח ז"ל שדברי ב"י וש"ע כאן הם דברי תלמיד טועה אלא הכל ניחא רק שצריך להגיה כמ"ש ודין האשה במחט וטבעת כתוב בסי' ש"ג ע"ש:
ו סָעִיף יא לתכשיט ולהשתמש. דבירו' איתא הדא אמרת עשוי לכך ולכך פי' דאסור ומפרשי' לה דהיינו עשוי לתכשיט ולהשתמש וי"א ס"ל דהיינו אם לאיש ולאשה אז דוקא אסור אבל בזה מותר כיון דעשוי עכ"פ לתכשיט ובאיש לא גזרינן דלמא אתי לאחוי:
ז סָעִיף יא של נחשת וברזל כו'. ז"ל הטור והר"מ התיר אם הוא עשוי מכסף אבל לא בשל ברזל ונחשת אפי' עשאה לנוי ובספר המצות כתוב מפתח אסור אם אין עשוי ברצועה מובלעת בתוך יד של מפתח אבל בשלשלת שיש בה קרס והקרס אחוז במפתח יש אוסרין ויש מתירין ודעת א"א להתיר עכ"ל. ביאור דברים אלו הם לפע"ד בדרך זה דיש שני דרכים להתיר בענין זה דהיינו האחד מצד תכשיט כמ"ש ב"י על תשובת הרשב"א שאוסר במפתח בסוף האיזור דיש היתר עכ"פ מצד שהם תכשיט שנית מצד שהוא בטל לגבי דבר אחר כגון שקשור בסוף האיזור ובזה כתב מהר"ם דיש היתר בשל כסף מצד שהוא תכשיט ובסה"מ חילק בדבר דאם המפתח תלוי ברצועה דהיינו החגור היא רצועה וסופה מובלעת בבית יד של מפתח בענין שא"א להפרד משם כי הוא מדובק בברזל של המפתח והם כחתיכה א' דאז מותר מטעם שהמפתח בטל לגבי חגורה ארוכה שיש בה זינק"ל וכמ"ש ב"י בשם תשו' אשכנזית דנהגו להקל בזה אפי' בשל ברזל אבל בהיתר שהוא מצד תכשיט דהיינו שלשלת של כסף או חוט של צבעונים והמפתח הוא אחוז בקרס בסופו אסור כיון שאינו חתיכה אחת עם השלשלת ויש מתירין דבטל הוא אצל השלשלת והוה תכשיט כנ"ל פי' ומ"ש רמ"א כאן דבברזל אפי' קבוע אסור דהיינו דעת הרשב"א בתשו' שהביא ב"י דס"ל דאע"פ שהמפתח בסוף האזור אסור דכיון שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי אינו בטל לגבי הכלי והיש שכתבו להתיר היינו תשובת מהרי"ל שנקט ב"י בשם תשובה אשכנזית דנהגו גם בברזל ונחושת להקל ג"כ בזינק"ל דוקא ונ"ל דבזמן הרשב"א לא היו נוהגין ללכת בזענק"ל לכך חשיב לזה כדבר בפ"ע אבל לדידן מודה אבל בקבוע באמצע האיזור לא מקרי בטל לגבי האזור דאינו שייך להאזור וע"כ אותן אנשים שמורין לעצמן היתר לטלטל בשבת מחמת שתלוי בברזל הקבוע בחגורה וכ"ש במאי דתלוי בקשר קיימא על האיזור כל זה הוא טעות והם מורים שלא כהלכה דאין היתר אא"כ הוא כעין זענק"ל דוקא דאז בטל לגבי החגורה או אם הוא של כסף או תלוי בשלשלת של כסף דאז מותר מחמת תכשיט כמ"ש הרא"ש ובאשכנז נוהגים שעושין מפתח ותולות אותן הנשים בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונים ויוצאים בהם עד כאן לשונו. ומשמע דאפי' של ברזל מדתלה ההיתר בשלשלאות או בחוטי צבעונים דהם תכשיט והמפתח בטל נגבייהו ועמ"ש בסכ"ג כנלע"ד:
ח סָעִיף יב במחט התחובה כו'. כל אלו הה שנותנים בני האומנות לסימן מאיזה אומנות הם בצאתם לשוק כדי שיכירום:
ט סָעִיף יב ואם יצא פטור. דאין דרך הוצאה בכך אלא בידו ודוקא כשרוצה להכריז על עצמו. שהוא אומן אז מוציא בכך אבל לא בשאר פעמים:
י סָעִיף יד בגד על צעיפה. נראה דזה על הצעיף לחוד אבל אם מכסה גם הגוף הוה דרך מלבוש ונראה דשרי כמו בבלנין בבגד שמסתפגים הנשים וכ"כ ב"י ססי' ש"א:
יא סָעִיף טז מחמירים. עמ"ש סי' ש"א ס"מ:
יב סָעִיף יז להחזיק עצמו. נ"ל דאם הולך במקום שיש חשש שיפול כגון מחמת שירדו גשמים והמקו' משופע וכיוצא בו שהולך בחורף על מים הנגלדים שקורין איי"ז מותר לצאת במקל דבעית לילך שם וכדאיתא לענין לכתף דאמרינן פ' אין צדין שאני ילת' דבעיתא ולא אסרו בסומא אלא כיון שיכול לילך בלי מקל ואינו עושה אלא לתקן פסיעותיו כמ"ש הרא"ש בא"צ דאסור משום זילותא די"ט:
יג סָעִיף כג בדבר שדרכו להיות מחובר. ביאור זה הוא ע"פ מש"ל בב"י בסימן זה בשם הרשב"א הבאתיו בסעיף י"א לענין לעשות מפתח בסוף האיזור שהיו נוהגים היתר דבטל לגבי האיזור ואני אסרתי להם דכל דבר שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי אינו בטל לגבי הכלי עכ"ל ואע"ג דלעיל כתב רמ"א ע"ז דיש מתירין היינו דס"ל לאותה דיע' דזה הוה שפיר דרכו להיות שם כיון שעשוי כעין זענקי"ל וכאן מיירי שעשוי שלא כזענק"ל בזה מודים כ"ע דלא בטיל לגבי האיזור:
יד סָעִיף כג פצול"ט אם מחובר לכסות. הטעם בש"ג בשם הסמ"ג דכל דבר המחובר לכסות הוא ככסות וליכא למיחש דלמא נפיל ואתי לאתויי דחשיבי להנהו תפירו' כאלו הוא אריג ואע"ג דהני פצו"לט לא הוי מלבוש ולא תכשיט מ"מ כיון דאינו חשוב בטל הוא לגבי כסות עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל דהיינו דוקא אם מחובר לכסות בתפיר' דהכסות הוא מלבוש וחשיב ע"כ הפצו"לט בטל לגבי בגד אבל באותן שמחברין הפציל"ט בחגור' בקשר שאסו' להתירו בשבת איסור גמור דאדרבא אמרינן החגורה בטל לגבי הפצול"ט כו' עכ"ל ע"כ מי שרוצה להיות הפצול"ט עמו אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה שזה אסור כיון שיש לו חגורה בלא"ה כמש"ל סי' זה אלא יחבר ראש הפצול"ט בראש החגורה בקשר שאינו של קיום ויהיה כמו חגורה ארוכה ויחגור עצמו כ"ז שהולך על הרחוב כנ"ל:
טו סָעִיף כה בקמיע שאינו מומחה. כלל הדינים וביאור הדברי' הוא בדרך זה דדברי סעיף זה הוא ל' הטור ע"פ שיטת התוס' בשם ר"י החולק על פירש"י בזה דרש"י ס"ל גברא מומח' מהני מומחתו אפילו לשאר דברים שלא ניסה עדיין בכך ומדמי לה לשור נגח וכן בקמיע שהי' מומחה מהני גם לאם כתבו אחר ור"י והרא"ש ס"ל דל"מ שום מומחה רק במה שנתברר וג' חלוקות יש כאן הא' אתמחי גברא ולא קמיע היינו שכ' ג' איגרות של לחש א' וכ"א ריפ' איש אחד בפ"ע אז יש מעלה לקמיעות אלו מצד הכותבם שעל ידו נעשו ג' רפואות בכתב לחש זה אלא שהקמיע לאו מומחה דהיינו שאין ליתן מעלה להכתב עצמו בלי מעלת הכותב והקשו התו' בשם רשב"א למאי נ"מ קמ"ל שהקמיע אינה מומח' בזה דהא עכ"פ בכל פעם שיכתוב זה לחש זה יועיל מחמת הגברא שהוא מומחה ותירצו דנ"מ אם אבד זה האיש מעלתו דהיינו שכתבו ללחש זה אח"כ ג"פ ולא הועיל אז אם היה מעל' מצד הקמיע עצמה דהיינו אם ריפ' כל א' מהם ג"פ אז מותר לצאת בקמיע זו מחמת מומח' קמיע אע"ג דהורע מעלת הגברא אבל עכשיו שלא ריפא כל כת' רק פעם א' הרי נאבד מעלת הגברא ולא הגיע עדיין מעלת הקמיע ומ"ה קראו גם בלא נאבד מעלת הגברא גברא מומחה ולא הקמיע אע"ג דשם אין נ"מ הזה אלא דבאשר"י וטור כתב נ"מ אחר דהיינו שלא יכתבנו אחר לאותו לחש והתוס' לא ניחא להו לתרץ הקושי' מכח נ"מ זה דא"כ קשה אפי' איתמחי גברא וקמיע ל"מ שיכתב אדם אחר לקמיע זו לשיטת התוס' שזכרנו דבעי' דוקא מה שנתברר מהני וכאן אפי' במומחה גברא וקמיע לא נתברר לאדם אחר ע"כ לא זכרו התוס' אלא מה דמהני באם יש מעלה לקמיע וכ"ש בגברי קמיע והיינו אם נאבד מעלת המומחה כמ"ש אבל ודאי פשוט שכל שלא נאבד מעלת האדם יש לאגרת שכתב כבר מעלה מצד גברא אע"ג דלית בה מעלת קמיע ויש לה היתר נגד כל אדם כמו בסיפ' דהא יכול לכתוב לחש זה מחדש ולמה יגרע מה שכ' כבר למפרע כיון שהוחזק במומחה דגברא עכשיו החלוקה שנית באתמחי קמיע ולא גבר' דבחד קמיע ריפא ג"פ אפי' לאדם א' ממילא יש מעל' לאות' אגרת מצד עצמה כמות שהיתה לכל העולם ולא אמרי' דשמא מזלי' דהאי גברא גרם דמקבל כתבי' כמ"ש בחלוקה הג' דמעלת מומחה היא מלת' דמסתבר טפי למתלי בה מבמזל דגבר' משא"כ במומחה דגבר' לא עדיף ממזל' דגבר' דמקבל כתבי' ע"כ צריך שם ג' בני אדם וגם כאן עכ"פ ל"מ אם יכתבנה אחר כמו בחלוקה הא' ואין כאן שינוי דין אלא אם נאבד כמ"ש דבחלוק' א' אסור אפי' באותו כתב עצמו שהועיל כבר ג"פ לג' בני אדם וכאן מותר והטור לא זכר הך נאבד שזכרו התו' דהטור לא בא לתרץ קושיות רק לכתוב הדינים וכיון דקמ"ל בחלוקה האח' דאין שם מעלת קמיע ממילא ידענו דאם נאבד מעלת הגבר' דאין כאן כלום ובחלוקה הב' לא היתה כלל מעלת גבר' ע"כ לא זכר הטור כלום מזה: חלוקה הג' מעלת גברא וקמיע שריפא בג' כתבים של לחש א' בכל א' ג"פ אפי' לאדם א' אפ"ה ל"מ רק ללחש זה ולאיש זה אבל לא שיכתבם אדם אחר. ועכשיו נבאר הדברים דמ"ש בטור בחלוקה א' ורפאו שלשתן פי' ג' בני אדם דוקא דאלו לאדם א' י"ל מזליה דהאי מקבל כתב' גרם וכמ"ש כאן בש"ע ומ"ש בחלוקה הב' שאותה האגרת מומחה לכל אדם ודאי אף ברישא מותרות אותן האגרות שכתב כבר לכל אדם מצד מומחת גברא ואין נ"מ אלא בנאבד כדלעיל וב"י הביא בשם מ"כ והם דברי מהר"י חביב בזה וז"ל פי' לא אתמחי קמיע יובן במה שיפרש למטה באתמחי קמיע כי מכלל הן אתה שומע לאו עכ"ל. ואלו דברים אין להם ביאור דודאי גם שם מהני מצד מומחת גברא ואין כאן דבר והפוכו אלא זכר כל המעלות ואנחנו נדע מה נעשה נ"מ ביניהם דהיינו בנאבד כדלעיל ומה שהוצרך הטור לזכור חלוקה הג' דהיינו בתרתי לטיבותא ולא צריך לזה כלל נראה דקמ"ל דאפי' בזה ל"מ לגבר' זה אלא ללחש זה דוקא ולא כרש"י ומ"ש אבל אם כתב ג' קמעים לאדם אחד כו' הקמיע פשיטא דאין לה מעלה דהא כל אחד לא רפאה אלאפעם אחת וגברא גם כן לא אתמחי אפי' ללחש זה כיון די"ל מזליה דהא דמקבל כתבי' הועיל וזה אמרינן במקום שלא היה שם מעלת קמיע ואתה רוצה ליתן לו מעלה מצד הסופר שכתבן כיון דמכח גברא אתה בא אני אומר דשמא מזליה דגברא דמקבל קמיע זה הי' גורם לו שיועיל כי למה יגרע מזל גברא זה מזה כנלע"ד ברור בזה וראיתי בזה פירושים אחרים לא יתכנו לפע"ד:
טז סָעִיף כז יוצאין בביצת החרגול. בגמר' מפרש למאי מהני דברים אלו:
יז סָעִיף כז ויש מי שחושש. פי' אפי' בבית:
יח סָעִיף כט מגביה שוליה כו'. דאין זה דרך מלבוש וה"ל משוי וכתב כאן שעל פי זה מותר להתעטף בטלית תחת הגלימא כו' והיינו כיון שעכ"פ מעוטף הוא עד למטה מכתיפיו ואע"ג שמגביה שוליו למטה ומקפלו ועיין אחר זה:
יט סָעִיף ל מותר לצאת בר"ה כו'. זהו מתשובת הרשב"א שמביא ב"י לקמן סימן זה וז"ל כתבת בעיר הזאת נוהגים שנושאים הטלית תחת הגלימא סביב צוארם בר"ה והאר"י היוצא בטלית מקופלת כו' חייב. תשובה כל ארץ ספרד נהגו לצאת כן דרך צניעות אפי' בחצירותם ודרך מלבוש הוא להם והרי הוא כאותה שאמרו והרטנים יוצאים בסודר שעל כתפיהם ולא הרטנים בלבד אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנים בכך וטלית מקופלת שא"ר יוחנן פירש"י שלאחר שנתנה על ראשה הגביה שיפוליה כו' ואין זה דרך מלבוש עכ"ל. נר' מבואר כונת הרשב"א שהתיר בטלית מקופלת ומונחת סביב צוארו כ"ז שנושאו לבה"כ ואז מפשיטו ומתעטף בו והתיר בזה דדרך לבישה היה כך שם ולא אסר ר"י בטלית מקופלת אלא שאין לבישתה רק בהעטף כל רחבה אלא שזה מגביה שוליה אחר הלבישה כדי שלא תתלכלך ואין דרך כלל ללבוש כן כמו ששינה זו בהגבהתו וא"כ גם מ"ש כאן בש"ע מותר לצאת בר"ה וכו' הוי פירושו כן דהוה הטלית מקופל ומונח סביב צוארו וא"כ קשה למה כ' בסעיף שקודם לזה ועפ"ז מותר להתעטף כו' דמשמע דמיירי ג"כ במקפל באותו חלק שמגביה מלמטה מותר דוקא מטעם שכתיפו וגופו מכוסה בו וכאן מתיר אפי' בסביב הצואר לחוד. ולבוש כ' בהיתר הריש' דמתעטף רחבו לאורך גופו תחת הגלימא אע"פ שאינו מניחו על ראשו כדרכו אלא על כתיפיו ולמטה תחת הגלימא כדי לכסותו מ"מ לובשו כדרכו מקרי ובטלי' של מצוה שלנו אפי' אינו מניחו אלא על כתיפו סביב צוארו כו' עכ"ל ואין כוונת הש"ע כלל כן דא"כ תהיה עיקר הרבותא במה שאינו מניח אותו על ראשו ולא הוזכר כאן בש"ע מזה והאיך כ' הש"ע ועפ"ז כו' דלא קרב זה אל זה כלל עכ"ל. גם אין רבותא כלל במה שאין ראשו מכוס' בטלית דפשוט הוא דבכל יום לפעמים אין הראש מכוסה כמ"ש בה' ציצית אלא פשוט שכוונתו כמ"ש דאע"ג דמקופל בסופו שרי כיון דכתיפו וגופו מכוסה וא"כ קשה הא כתו' אחר כך דאפי' סביב צוארו שרי אף אם הוא מקופל. גם לא הבנתי מ"ש רמ"א בסיפ' אע"פ שמניח צד ימין על כתיפו של שמאל כו' דבתשו' הרשב"א שהוא המקור לזה לא הוזכר שם מזה ונ"ל דהש"ע כ' דבריו דרך לא זו אף זו דתחלה כתב היתר במה שמקפל למטה וכתיפו וגופו מכוסי' ואח"כ כתב אפי' במתעטף בטלית מקופל סביב צוארו לחוד שרי ונראה שפיר לסמוך ע"ז להקל דהא מביא ב"י בשם ש"ל בשם ר"ח שאין איסור אלא כשמסיר' כולה מעליו ומקפלה ונושא' על כתיפו עכ"ל:
כ סָעִיף לא וקיפל' מכאן ומכאן. וז"ל הרמב"ם עד וה"מ בטליתות כו' ונראה דהוא מפרש מ"ש רבי יוחנן טלית מקופלת אין פי' כמו שפירש"י שמגביה שולי הבגד למעלה אלא שמעטף ואח"כ מקבץ הקצוות לידו או על כתיפו ולענין דינא שוים הם לאיסור:
כא סָעִיף לא וה"מ בטליתות כו'. צ"ע טוב' מנ"ל לרבינו בעל הש"ע חילוק זה דאין לו שם יסוד ובנין דאדרבה אין סברא לחלק דמה מהני מה שמוציא ידיו מתוך הבגד כיון שאין לובשו כדרך מלבוש במה שמגביה ומקפל הבגד שלא כדרכו. ותו דכל הפוסקים ראשונים ואחרונים כתבו לדין זה וכי לא היה בזמן כלם בגדים כמו לדידן דהיינו עם בתי הידים. ותו כתב ב"י וז"ל עוד דכל כה"ג שתופס קצתו בידו ומגביהם שלא יתכלכלו אפי' בטליתות דידהו שרי דלא אסרו אלא להניח על כתיפו דוקא לפי שנר' כמשוי עכ"ל. ותימה הרי כתב הרמב"ם בתחלת סעיף זה לענין קיפול דמקפלן בידו או על כתיפו הרי דגם בידו שייך איסור זה כמו על כתיפו דהקיבוץ הוא עושה האיסור והיינו כעין מרזב הנאמר בגמ' והב"י סיים על דבריו וז"ל וזה דבר פשוט ולא כתבתי אלא לפי שראיתי מפקפקים בדבר וכבר נתבאר לעיל שאין להם על מה שיסמכו עכ"ל ואני בעניי לא ידעתי סמך לדברי רבינו בעל הש"ע בזה להקל בבגדים דידן היכ' דמקבץ הבגד בידו כדי שלא יתלכלך או מקבץ למעלה על כתיפו וצ"ע ועמ"ש ס"ס ל"ד:
כב סָעִיף לב אבל בבית. פי' שאין שם רק איסור מוקצה וכיון שאין נושא אותם בהדי' אלא אגב הבגד מותר. ואם הם מנוקבים פי' זהובים אדומים כ"ה במהרי"ל וה"ה מטבע כסף ששייך שיתלה אותם על צואר בתו לתכשיט:
כג סָעִיף לג ויש מתירין כו'. לדיעה זאת אפי' באינם תפורים דהא תפורים ל"מ מידי כמ"ש ב"י אח"כ בשם תשו' מהר"ם ומביא ראיה ממשנה בפונדתו או בשפת חלוקו פטור אבל אסור אלא דהנך יש מתירים ס"ל משום פסיד' הקילו ואם כן במחזיק המעות בין בגדו לבשרו ה"נ שרי ואע"ג דבסימן רס"ו דמותר משום פסידא הצריכו לטלטל דוקא פחות פחות מד"א שאני התם שמוליכם לביתו אבל הכא שצריך לנושאם אצלו כל היום א"א בכך:
כד סָעִיף לא בסודר המקופל כו'. צריך ביאור למה מותר טפי כאן במקופל מבטלית שחייב במקופלת ובב"י כתב וז"ל וכ' רבינו ירוחם ומותר לצאת בסודר מעוטף כעין מעיל. ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור וק"ל דיוצא אדם בסודר המקופל על כתפו משמע דאע"פ שאינו מעוטף שרי ול"ד לטלית דשאני סודר דדרך לבישתו בכך וכ"מ מל' הרמב"ם בפי"ט שכ' היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו חייב אבל יוצא הוא בסודר שעל כתיפו דמשמע דבגונא דאסור בטלית שרי בסודר עכ"ל. ולא ידעתי טעם בזה למה באמת יש היתר בסודר טפי מבטלית ואם יש שינוי בצורתם היה לפוסקים לכתוב השינוי כמ"ש רבינו הטור גבי סכנית'. והנלע"ד שיש בסוגיא זו פי' בגמרא איתא אמר ר"י היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב ופירש"י לאחר שנתלה על ראשו הגביה שיפוליה על כתיפיו חייב שאין זה דרך מלבוש תני' נ"ה כו' והרטנין יוצאין בסודר שעל כתפן כו' ותו אית' אר"י האוליירין מביאין בלרי נשי ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו סכינית' צריך לקשר בראשיהם ולמטה מכתפיים ונ"ל דרש"י הוכרח לפרש מ"ש טלית מקופלת שלאחר שנתנה על ראשו כו' ולא פי' כפשוטו שלקח טלית מקופלת והניחו על כתיפו. ותו דהוכרח להזכיר שלאחר שנתנה על ראשו שהיא יתור ל' אלא נר' דהיה קשה לו קושיא דלעיל מ"ש בטלית דאסור ובסודר דמותר ע"כ פי' דבאמת אם מצא הטלית מקופל והניחו על כתיפו דרך עיטוף דמותר אלא הא דאסור היינו שהניח' תחלה כמות שהי' ע"פ כל רוחב הטלית וזהו אינו דרך מלבוש ע"כ חייב אבל אם לא עשה כן אלא לקח סודר מקופל כבר ועטפו על כתיפו מותר דכן הוא דרך הסודר שלובשין אותו בעודו מקופל וה"ה נמי בטלית ע"כ פירש"י דהא דאסור בטלית מקופלת לא מיירי במניחה כשהי' מקופלת דאם כן תקשי לך מההי' דסודר מקופלת דמ"ש אלא דכאן מיירי דמניחה תחלה על ראשו ואח"כ מגביה שוליה ומקפלה על כתיפו אבל אם מניחה כשהי' מקופלת ומעטף בה על כתיפו אה"נ דמותר ואין חילוק בין סודר לטלית בזה דבשניהם מותר כשהוא מקופל ומעטף בו ואסורים במניח אותו על ראשו ואח"כ מגביה ומקפל על כתיפיו ודעת הטור כפירש"י כמ"ש בהדיא בפירושו בטלית מקופלת ואח"כ כ' להיתר בסודר המקופל דכל שהוא בגד ומעוטף בו אף שהוא מקופל אין איסור ואין חילוק בין טלית לסודר אלא דנקט ל' הגמר' בכל א' ושם בגמ' הוה חד לישנא דר"י דנקט טלית לאסור ובברייתא נקט סודר להיתר ואחר כך כ' דין הבלנים דלא הוה בגד כלל אם אינו מכוסה ראשו ורובו וכן סכנית' אם לא קשר ב' ראשיו למטה דהנהו תרתי אין שייך בהם קיפול רק מצד שהם אינם קרוים בגד ובגמרא איתא תו דאסור לעשות מרזב כשיוצא לר"ה והטור כללו במ"ש שקבץ שני קצותיו כו' אבל הרמב"ם כת' בפי"ט וז"ל המתעטף בטליתו וקפלה מכאן ומכאן כו' כמו שהעתיק כאן סעיף ל"א והיינו דין המרזב ואח"כ כ' וז"ל היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו חייב אבל יוצא הוא בסודר שעל כתיפו אע"פ שאין נימא קשורה לו באצבעו וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו היתה סכניתא קצרה שאינה רחבה קושר שני ראשיה למטה מכתפים ונמצא' כמין אבנט ומותר לצאת בה עכ"ל וע"כ לומר דהיתר הסודר לא מיירי במקופל דהא כתב דצריך שיהיה לכסות ראשו ורובו ודבר זה אמרו בגמ' גבי בלנים ושם לא מיירי כלל בקיפול וכמ"ש הטור אלא ע"כ דין הסודר להרמב"ם הוא ממש דין בלני' ולא מיירי גם כן בקיפול ומ"ה לא זכר הרמב"ם בסודר מקופל כמ"ש אצל טלית והב"י כ' דמיירי בגוני דטלי' אסור כן הוא מותר בסודר וכבר הוכחנו שזה אינו אלא נ"ל דזהו עיקר ההפרש שביניה' שהטלי' מקופל שאסור אינו מפרש כפירש"י אלא כפשוטו דלוקח טלית מקופל ומניחו על כתיפו אע"פ שהוא דרך עיטוף אסו' וא"כ הייתי סבור דאף כל מידי שאינו מכסה כל גופו נמי לאו בגד הוא אף שאינו מקופל ע"כ כת' דבסודר שעל כתיפו ונמשך קצת למטה שרי ועכ"פ צריך לכסות ראשו ורובו והיינו ההוא דבלנים שהזכירו בגמ' והב"י כ' שא"צ לכסות ממש אלא שיהי' בו כשיעור לכסות והוא תמוה מאד דהא אמרי' בגמ' בהדי' ובלבד שיתכסה בו ראשו ורובו ולא אמרו שיעור לכסו' אלא ודאי דגם הרמב"ם ס"ל כן ולא נקט על כתיפו למעט שאר הגוף קצת אחר זה דהיינו רוב הגוף ובין לרש"י ובין לרמב"ם אין היתר לסודר אלא דרך עיטוף דוקא וכ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם מותר לצאת בסודר מעוטף כעין מעיל אלא שהב"י כת' ע"ז ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור וק"ל דיוצא אדם בסודר המקופל על כתפיו משמע אע"פ שאינו מעוטף שרי ול"ד לטלית דשאני סודר שדרך לבישתו בכך עכ"ל ולדידי ניחא דברי רי"ו כמ"ש גם תמוה מל' ב"י בקושי' שלו מיוצא אדם בסודר מקופל שאין ל' זה בגמ' אלא בטור כ"כ כלל העולה לפע"ד דלרש"י וטור כל שהוא בגד ומקפלו ומתעטף בו שרי ומ"ה התיר הרשב"א במה שנושאין טלית תחת הגלימה סביב צוארו בר"ה דלא אסרו אלא כשנתנו על ראשו ואח"כ מגביה שוליו כפירש"י כמ"ש ב"י וכל מה שאינו בגד גמור כההיא דבלנין אפי' בלא קיפול אסור אח"כ ראשו ובסכנית' בקושר דבזה עושה אותו בגד כמו שסיים הרמב"ם דהוה כמין אבנט ולהרמב"ם כל שהיא מקופל אסור להניח עליו אפי' דרך עיטוף ולענין הלכה יש להחמיר כן ואין לישא הטלית תחת הגלימ' אא"כ שהוא פושטו ומתעטף בו אף שאינו מגיע עד למטה אלא מכסה רוב גופו סגי וכבר זכרתי שתמוה הרבה במה שהתיר ב"י וש"ע בבגדים דידן ועוד תמי' ביותר דהא כשמקבץ הבגד עושה כמרזב וזה אסרו בגמ' ובפוסקי' כל שאינו להתנאות ומה יועיל לזה במה שאנו מוציאין הידים מן הבגד כנלע"ד הגם שהרב"י לא נחית לכל זה תורה הוא וללמוד אנו צריכים:
כה סָעִיף לו ויש אוסרים בב' חגורות. בב"י הטעם ול"ד לשני מלבושים שאדם לבוש בהן מפני הקור אבל תרי חגורות מה הנאה יש ואין דרך לחגור ומשוי הוא. ונ"ל דאין בכלל זה מה שנוהגין הנשים בחגורה ואח"כ מגביהין קצת הבגד וחוגרין שנית למטה דהא יש צורך לאלו ב' חגורות ותו דגם בזה שייך לו' המלבוש מפסיק ביניהם אלא דחוששני בזה דהוה כמרזב דאסרי' לעיל ה"נ כן הוא שאותו חלק כמקופל ונכפל הוה כמרזב וככיסי בבליית' הנזכ' בגמ' וע"ז יש לנו לו' הנח להם מוטב יהיו שוגגין כו' כנ"ל וכ' ב"י בשם ש"ל אלו שיש להם ב' אבנטים במכנסיהם האבנט הא' שבו שנצי' והא' שמחברין אותו למעלה במתניהם נראה שמות' אם תפירת המכנסיים חלוק לב' אבנטים אבל אם אין תפירתן חלוקה נראה שאסור דהוה כמו ב' המייני זה ע"ז עכ"ל ולא ידעתי איסור בזה דהא עיקר טעם האיסו' בב' חגורות הוא מטעם שא"צ להם כמש"ל וכאן ודאי צריך להם:
כו סָעִיף לז הנקראים גונאטש. ובלשוננו הענדש"ך והטעם להתיר שהם מלבוש על הידי' וטעם האוסרין לפי שאין יכול למשמש בבגדיו יפה לעשות מה שצריך לו ולפעמים צריך למשמש בבשרו מפני כינה או פרעוש וצריך להוציאם מידו שמא ישכח ויביא' ד"א בר"ה עכ"ל ש"ל. ונ"ל דדוקא בהענדשי"ך יש חשש זה דכשצריך להוציא יד מאח' מהנה אז נושא את ההענדשי"ך שחלץ בידו השני' ויש חשש שיעביר ד"א אבל בערבי"ל שלנו ששני הידים מתחממים בערביל א' ואף אם יצטרך להוציא ידו א' הרי הערביל לבוש לידו השנית שעדיין בתוכה וגם לא חיישי' דלמא נפיל דהא אוחזו בידו ממנעל של עץ שזכר רמ"א בסימן זה סי"ו דלא חיישינן שיפול ואין כאן חשש כלל ואף שמו"ח ז"ל נקט כאן ערבי"ל הנלע"ד כתבתי והוא ברור וכבר נהגו להקל לילך בערבי"ל בכ"מ וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין אבל ודאי בהנדשי"ך ראוי ליזהר כמ"ש כאן וראוי לחוש לדבריו ומ"ש כאן או שיקשרם בהם כו' תמוה לי דכשיהיו תלויים ע"י קשר ולא יהיו על ידו הרי יש משוי עליו ומה יועיל לו במה שהוא קשור דהא ודאי לא בטיל אגביה דבגד דהוה דבר חשוב ומכ"ש אם נקשר בחגורה שלו וכמש"ל סימן זה סכ"ג לענין פצול"ט:
כז סָעִיף מ כובע שהוא מתפשט כו'. בגמרא איתא סיאני שרי ופירש"י כובע של לבד והתני' אסור ל"ק הא דאית ביה טפח פירש"י שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אוהל הא דלית ביה טפח אלא מעתה שרביב בגלימ' טפח ה"נ דחייב פירש"י הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף והרחיקה להלן מראשו טפח אלא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירש"י אלא טעמי' לאו משום אהל אלא משום שמא יגביהנו הרוח ואתי לאתויי ד"ת בר"ה הלכך מיהדק בראשי שפיר שרי לא מיהדק אסור ור"ת ל"ג אלא וה"ג ל"ק הא דמיהדק כלומר הא דפרכת מאפיק גלימי טפח ל"ק דגלימא לא מיהדק אלא נכפף למטה ולא הוה אהל. סיאנ' דמיהדק וקשה ובולט חוץ לראשו טפח הוי אוהל ואסור וכ"כ רמב"ם וז"ל כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיה עושה צל כמו אהל מותר ללובשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או נגד פניו כמו אהל והוא מהודק על ראשו והיה השפה שהוציא' קשה ביותר כמו גג אסור שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל וכ"פ כאן בש"ע ומ"ש בסעיף שאח"ז לצאת בשבת כו' ומתיר היכ' דאין חשש שמא יפול והיינו כרש"י וכבר פסק כר"ת דאסור משום אוהל בסעיף מ"א מיירי כשנכנס שבת והכובע כבר על ראשו קודם שבת אז יש לחלק בחשש שמא יפול אם ירצה לצאת ולפי"ז יש איסור בשבת לילך בכובע שלנו שקורין בריט"ל הן לרש"י ביוצא לחוץ מצד שמא יפול מחמת הרוח ולר"ת אפי' בבית אסור משום אהל שהרי הבריט"ל יוצא סביב לראשו טפח ואין ראוי לומר דכ"ע איסור עבדי. ונ"ל ללמד היתר בזה לכ"ע דמצד אהל אין כאן איסור דהא עכ"פ לא הוה איסור דאורייתא דלא הוה אוהל קבע אלא עראי ופטו' אבל אסור יש לנו לו' דלא אסרו אלא היכא שיש היכר בעשיית אוהל עראי דהיינו בכובע שהוא עשוי בגד שמתעטף בו הראש אלא שמוציא שפה רחבה במקום כלות הבגד ונרא' לכל שאותה שפה היה כדי להגן ולעשות אוהל וכן הא דפרכינן בגמרא משרביב לגלימא יש היכר כיון שאפשר לו לתת הטלית על ראשו ותו לא וזה מפשיט הטלית חוץ לראשו מוכח שזה משוה אהל ע"כ היה גם בזה איסור אם לא משום שהוא רך ונכפף אבל בבריט"ל שלנו דכולו בשטח אחד הוא ועיקרו לכסות בו הראש וא"א לכסות ראשו בחלק ממנו כי אם באמצעו וממילא נעשה אהל במה שיוצא חוץ לראשו ולפעמים אין יוצא מלפניו טפח רק לאחוריו ושם ל"ש אהל לא אסרו בזה משום אהל כיון שאין גבול לאהל זה לא מוכח דנעשה לאהל וחלק היוצא אינו מסויים ותו דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר כדאיתא פ' המביא כדי יין וכאן לא נתכוין רק לכסות ראשו ועל כן נ"ל דמי שמצערין אותו זבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט"ל ולוקח הבריט"ל להגן מפני הזבובים דבזה יש איסור גמור ועמ"ש בסי' שט"ו מזה. ונ"ל דמדלא התירו בטלית לר"ת אלא כיון דנכפל מה שיוצא מראשו ממילא נלמד דהעושה טלית ממין הקשה כגון מה שקורין בל"א גר"ב גרי"ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה אסור להוציא טפח חוץ לראשו דהוה כמו כובע לר"ת כנלע"ד: ולענין איסור מחמת חשש דרש"י שמא יפול ממנו ואתי לאתויי כבר כ' ב"י וז"ל ונ"ל דלרש"י נמי לא אסור כי לא מיהדק אלא בעשוי כסייאנ"י שאינו עשוי אלא להגן מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפי' כי לא מיהדק שרי דאע"ג דנפיל לא אתי לאתויי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש עכ"ל. ומזה נ"ל דאף בפנטינ"ש מותר לצאת בשבת דהא אין דרך לילך יחף בר"ה ולא כיש מחמירים שמביא רמ"א לעיל ס"ו. ותו נ"ל דמי שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל כנהוג בינינו לא יצא בבריט"ל חוץ לעירוב דהא בזה ודאי חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש כנלע"ד והא דלרש"י לא חשוב אהל כתבתי בסי' שט"ו ס"ח וע"ש במסקנ':
כח סָעִיף מה אפי בחדרי חדרים כו'. זה אמרינן במקום שיש חשש איסור דאוריי' כגון כאן בכבוס ועמ"ש בסימן רמ"ג ס"ב:
כט סָעִיף נא שיש לו מכה. היינו שיצא בה שעה אחת מבע"י כ"כ ב"י בשם כל בו:
א סָעִיף א מאמה. פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל היא ג"כ חצי אמה עיין מ"א:
ב סָעִיף ב מותר. אפי' לכתחילה. מ"א:
ג סָעִיף ב לטייל. אפי' כוונתו להתחמם אבל לרוץ אסור אם עושה לרפואה. מ"א:
ד סָעִיף ד רבו. ואיש ואשה שוין בזה. ואם הרב צריך להתלמיד שרי ג"כ. ט"ז:
ה סָעִיף ו לשמור. דשמירת ממונו נמי קצת מצוה הוא עי' סי' רמ"ח:
ו סָעִיף ז חייב. פי' כרת במזיד ועי' סי' שמ"ה ס"ז דזה אינו בזה הזמן:
ז סָעִיף ז שאין. וט"ז אוסר גם בזה ע"ש:
ח סָעִיף ח בהפך. אבל בידו חייב בכל ענין. מ"א ועט"ז:
ט סָעִיף י צורות. שאינם בולטות דאל"כ אף בחול אסור כמ"ש ביו"ד סי' קמ"א ס"ה:
י סָעִיף יא כסף. וה"ה נדן של כסף דרגילין להתקשט בו מ"ב. ואם יש בו סכין פשיטא דאסור. מ"א:
יא סָעִיף יא להתיר. ודוקא כשקבוע בראש החגורה ועשוי כמין זענקי"ל אבל כשקבוע באמצע חגורו אסור ב"ח. ואם תלוי המפתח בשלשלת כסף מותר עיין ט"ז:
יב סָעִיף יב פטור. דאין דרך הוצאה בכך אלא בידו ובמקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב עיין מ"א:
יג סָעִיף יג בכיס. וה"ה אם קושר מטלית בפתילה של כובע כדי לקנח בו עיניו כמו כן אסור. ש"ג:
יד סָעִיף יג הדם. שלא יפול על בשרה ותתיבש עליה ונמצא מצערה. תוספות:
טו סָעִיף יד צעיפה. כתב ט"ז דוקא על הצעיף לחוד אבל אם מכסה גם הגוף הוי דרך מלבוש ע"ש. ומ"א כתב דאם כוונתה שלא יצערו אותה גשמים שרי בכל ענין וכן דעת שו"ת עבודת הגרשוני סי' פ' ע"ש:
טז סָעִיף טז ויש מחמירים. ואם שכח ויצא בהם אין צריך להסירן וט"ז מתיר בכל ענין:
יז סָעִיף יז להחזיק. נ"ל דאם הולך במקום שיש חשש שיפול כגון מחמת שירדו גשמים והמקום משופע או בחורף על המים הנגלדים שקורין איי"ז מותר לצאת במקל דבעית לילך שם. ט"ז:
יח סָעִיף יח במקל. כיון שיוכל לילך בלא מקל. וזקנים שמנענעים גופם אסורים לצאת במקלות כדי לילך דרך ישר אבל אם הזקין כל כך שאי אפשר לילך זולת המקל מותר לצאת בו. ופשוט מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת. אבל במקום שיש עירוב נ"ל דמותר אבל איש בעלמא שאינו נושא לכבוד אפי' במקום שיש עירוב אסור דאיכא זילותא דשבת מ"א ע"ש. (ובספר אליהו רבה דחה ראיית מ"א ודעתו להקל ע"ש):
יט סָעִיף כא בשק. מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים ולכן אף בלא גשמים נמי שרי. הרא"ש:
כ סָעִיף כב לכרוך חוט. דאינם בטלים לגבי ספוג כמו אגד של סמרטוטין. מ"א:
כא סָעִיף כג פצולי"ט אם מחובר לכסות. דכל דבר המחובר לכסות הוא ככסות ואע"ג דהפצולי"ט לא הוי מלבוש ולא תכשיט מ"מ כיון דאינו חשוב בטיל הוא לגבי כסות. וכתב הב"ח דהיינו דוקא אם מחובר לכסות בתפירה ולקצת פוסקים בתפורה שתי תכיפות עיין כנה"ג ובאר שבע אז בטל לגבי בגד אבל באותן שמחברין הפצולי"ט בחגור בקשר שאסור להתירו בשבת איסור גמור הוא דאדרבה אמרינן דהחגור בטל לגבי הפצולי"ט ע"ש. וכתב ט"ז מי שרוצה להיות הפצולי"ט עמו אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה כיון שיש לו חגורה בלאו הכי וחגורה ע"ג חגורה אסור אלא יחבר ראש הפצולי"ט בראש החגורה בקשר שאינו של קיום ויהי' כחגורה ארוכה ויחגור עצמו כל זמן שהולך על הרחוב עכ"ל והיד אהרן כתב על הט"ז שדבריו המה תמוהים:
כב סָעִיף כה ביחד. כגון שריפא באגרת א' לראובן ועוד אגרת לשמעון ועוד לשמעון ואח"כ ריפא באותו אגרת ללוי ונמצא באו ב' המחאות יחדו:
כג סָעִיף כה רק בהמחאת הגברא. ונ"מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכתב ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע אסורה משא"כ כשבאו שניהן ביחד או שבא המחאת קמיע תחלה אז אע"פ שהפסיד הרופא המחאתו המחאת קמיע במקומה עומדת:
כד סָעִיף כה של כתב. ואם הוא מכתבי קודש אסור לצאת בה אא"כ מחופה כמ"ש ס"ז. מ"א:
כה סָעִיף כח מרפא. משמע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור. מ"א:
כו סָעִיף כט להתעטף. כתב כנה"ג נוהגים לכרוך הטלית כמין אזור ולחברו על בגדיו ולמאן דאוסר ב' חגורות אסור ע"ש:
כז סָעִיף לא יעכבוהו. כתב מהרי"ל הני נשי שמפשילין ומקפלין בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהם שלא יטנפו שוליהן אסורים דנעשים באמצע כמרזב אך יכולים להגביה בידן בלי שום קיפול עכ"ל. ועי' ט"ז באורך. הנשים שחוגרות ואח"כ מגביהים קצת הבגד וחוגרות שנית למטה אותו חלק המקופל הוי כמרזב ועל זה י"ל מוטב יהיו שוגגים:
כח סָעִיף לב מנוקבים. פי' זהובים אדומים. וה"ה מטבע כסף ששייך שיתלה אותם על צוואר בתו לתכשיט ט"ז. מהרי"ל ז"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבעות מנוקבים כל שהוא בשעת הסכנה אך לא יוציאם חוץ לעירוב וי"א שהתיר בכה"ג גם כשאין מנוקבים ואם מתיירא מגזילה כגון שמחפשין עבדי המושל מותר להוציאן חוץ לעירוב עכ"ל. וכתב המ"א משמע מדבריו דלשאת אותן בידו אסור רק לשאת אצלו דהוי טלטול כלאחר יד:
כט סָעִיף לג ויש מתירים. אפי' באינם תפורים וא"כ במחזיק המעות בין בגדו לבשרו ה"נ שרי ט"ז. ומ"א כתב דוקא תפורים אבל אם אינם תפורים אסור ע"ש. ובלא פסידא אסור ללבוש הבגד עי' סי' ש"י סוף ס"ז:
ל סָעִיף לו שני חגורות. ואם צריך להם שרי. ט"ז:
לא סָעִיף לז וראוי לחוש. ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו ר"ה וטוב להחמיר ב"ח וכתב הט"ז ונ"ל דדוקא בהענטשי"ך יש חשש זה דכשצריך להוציא יד אחת מהם אז נושא את ההענטשי"ך שחלץ בידו השנית ויש חשש שיעביר ד"א אבל בערבי"ל שלנו ששני הידים מתחממים בו ואף אם יצטרך להוציא יד אחת הרי הערבי"ל לבוש לידו השניה שעדיין בתוכה וגם לא חיישינן דלמא נפל דהא אוחזו בידו ואין כאן חשש כלל וכבר נהגו להקל לילך בערבי"ל בכל מקום וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין אבל ודאי בהענטשי"ך ראוי ליזהר כמ"ש כאן וראוי לחוש וכו'. עיין שם ועיין בספר פני יהושע סי' י"ו שנטה דעתו להתיר אפילו בהענטשי"ך שיהיו כל אחד ביד אחד ע"ש ועיין בשכנה"ג:
לב סָעִיף מ אהל. ובסעיף שאח"ז מיירי שאין בו טפח. וכובע שקורין בריטל"ך בל"א אע"פ שמתפשט להלן מהראש טפח מ"מ כיון דאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין בו נייר קשה ע"ת. והט"ז כתב עוד היתר משום דלא מתכוון רק לכסות ראשו ומסיים ע"כ נ"ל דמי שמצערין אותו הזבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט"ל ולוקח הבריט"ל להגן מפני הזבובים דבזה יש איסור גמור ע"ש. ומ"א כתב היתר אם הכובע קשה שיניחנו בשיפוע ע"ש. העושה טלית ממין הקשה כגון מה שקורין בל"א גרא"ב גרי"ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה אסור להוציא טפח חוץ לראשו דהוי כמו כובע ט"ז. יש נמנעים מלתת הטלית על ראשם כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות וכמ"ש סי' שט"ו עיין מ"א. ולענין איסור מחמת חשש שמא יפול ממנו ואתי לאתויי כמ"ש בסעיף שאח"ז לא חיישינן בבריט"ל לפי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש. ונ"ל דמי שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל כנהוג בינינו לא יצא בבריט"ל חוץ לעירוב דהא בזה ודאי חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש ט"ז. והאר"י ז"ל לא היה משים על ראשו הקאפלו"ש ביום השבת משום אוהל נגיד ומצוה ד' נ"ב ועיין בט"ז סי' שט"ו ס"ק א' וס"ק י"א שכתב עוד היתרים בבריט"ל וע"ש:
לג סָעִיף מה בחדרי חדרים. דוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור דאורייתא אסור בחדרי חדרים עיין מ"א:
לד סָעִיף נ חטטין. שמניחין פשתים שיהא נראה כשער:
לה סָעִיף כב בסמרטוטין. היינו שיצא בה שעה אחת מבע"י ט"ז. ומ"א כתב אפי' לא יצא בה שעה אחת מבע"י ע"ש. ועיין סעיף כ"ב. בתשובת דבר שמואל סי' מ"ח יורה צד איסור לצאת בשבת באותם כלים שמשימים ברגליהם רוכבי הסוסים שיש בתחתיהם כמין גלגל קטן ובו חדודי ברזל שמכים בהם הסוס והתיר באותם שאין להם אלו החדודים אלא כמין קשת של ברזל שמשתמשין בהם לנוי ולחבר בהם בתי השוקים של עור לבלתי יחלצו מרגליהם ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א') אין לרוץ כו' ואף בחול כו' וכתב מהרש"א בח"א דף קי"ג א"כ מה בין שבת לחול ותי' דבחול ליכא איסורא אלא הזיקא לעינים ונוסף בשבת דאיכא איסורא גם י"ל נ"מ בסומא דאפ"ה בשבת אסור:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) יותר כו' וכף הרגל ר"ל רגל א' וה"ה כששני הרגלים זה אחר זה דבוקים ואין אויר ביניהן הוא ג"כ שיעור אמה ודא ודא אחת היא:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג') ומרוצתם כו' דלא כב"ח שכ' ליישב ל' הטור שכ' וז"ל בחורים המתענגים כו'. וכן לראות כ"ד שמתענגים בו מותר לראותו וכ' הרב"י דתיבת מותר בתרא הוא מיותר והב"ח הוסיף דגם תיבת לראות הראשון מיותר ולכן פי' הב"ח דשני הדינים שכ' הטור חלוקים לענין ההיתר דהיתר הריצה אסור לכתחלה ר"ל דלכתחלה אנחנו א"ל שלא ירגיל א"ע להתענג בריצה אבל אם כבר הורגלו בתענוג הריצה אין אוסרי' לו בשבת כי המניעה מהריצה יבטלנו מעונג שבת. וטעם איסור לכתחלה כיון שדרך הבחורים בחול להגביל מקום ורצים ומי שמקדים לרוץ ולבא למקום הגבול יקח כך וכך מעות. וא"כ בשבת אם יראוהו רץ איכא מראית העין שרץ להרויח מעות כדרכם בחול. משא"כ לרוץ לראות דבר המתענג מותר אפי' לכתחלה דבזה ליכא מראית העין כי מי יתן לו ממון על ריצתו לראות דבר שהוא מתענג בו. ולכן חלקם הטור לשני הדינים כיון שחלוקים בדינם ומ"א חולק וס"ל דגם המתענג בריצה מותר לכתחלה ותיבת לראות ומותר המיותרים בטור יתיישב ע"פ מ"ש מ"א בס"ק ד':
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) וכן לראות פירוש אע"פ שאסור כו' ובזה א"ש לשון הטור שחלק הדינים דכל אחד הוא ענין היתר אחר דברישא מתיר ריצה שמתענג בו ובסיפא מתיר ראיית דיוקנאות אם מתענג ובסיפא לא דיבר הטור כלל מהיתר ריצה לצורך הראיה והב"ח פי' דמותר לרוץ כו' ודלא כט"ז שאוסר דוקא אם הריצה גופה תענוג לו אבל כאן דאין הריצה תענוג כ"א היא לצורך הראיה שמתענג בה לא הותרה לו הריצה כיון דבשעת הריצה אינו מתענג ומ"מ אפי' לפי פירוש מ"א נראה דמודה לדינא לב"ח דהריצה לצורך הראיה אע"פ שאינו מתענג בריצה מותר וכדמוכח מס"ק ה':
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) מותר כו' וצ"ע הא מתענג בכך ולכאורה מאי קושיא הא אינו מתענג בשעת ריצה כ"א אח"כ כשיתעמל ויזיע אע"כ דמ"א ס"ל אפי' אינו מתענג בשעת ריצה ומכח קושיא זו על התוספתא הוכיח הט"ז דצריך להתענג בשעת ריצה אבל מ"א כ' וצ"ל דמיירי כו' כמ"ש סי' שכ"ח ודבר שהוא מאכל בריאים מותר לאכלו לרפואה ולכן אם הולך כדרכו אע"פ שהוא להתחמם ולרפואה כיון דהילוך זה היא דרך כל אדם הי כמו מאכל בריאים דמותר לאכול לרפואה משא"כ הריצה שאין דרך כ"א בזה ולכן אסור לרפואה:
ו סָעִיף ג (ס"ק ו) ואסור כו' וכ כ בגמ' דף קי"ג ע"ב: והא דכ' סי' תרי"ג. ר"ל שכ' רמ"א ביוה"כ וז"ל וכל מקום דמותר לעבור במים (כגון לקבל פני רבו כו') אפי' היה לו דרך שיוכל להקיף מותר לעבור דלמעט בהילוך עדיף עכ"ל:
ז סָעִיף ד (ס"ק ז) להקביל כו' כדילפי' משונמית דאי' בר"ה דף ט"ז ע"ב א"ר יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנא' מדוע אתה הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (כן אמר בעלה של שונמית לשונמית כשהלכה אצל אלישע) מכלל דבחדש ושבת בעי' למיזל ליה עכ"ל הגמ' וקשיא למ"א דפתח ברגל וסיים בחדש ושבת גם בקרא כתיב חדש ושבת גם מנ"ל דחייב דילמא מצוה איכא ולא חיובא ולכן ס"ל למ"א דה"פ מכלל דבחדש ושבת בעי ליה למיזל היינו דאיכא מצוה ומיניה יליף ר"י מסברא דברגל דהוא מזמן לזמן איכא חיובא: ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ב שם כ' מ"א לחד תי' דאפי בחול איכא מצוה ובשבת איכא חיובא ואייתי ראיה מפ"ק דחגיגה דף ה' ע"ב דאמרינן שם ר' יעקב איש כפר חוטייא הוי מקבל אפיה דרבי' כל יומא וכשהזקין א"ל רבו לא נצטער מר בהליכת קבלת פניו דלא יכיל מר וא"ל מי זוטר מ"ד ברבנן ויחי עוד לנצח כו' ולפ"ז דשבת וחודש ורגל חדא מילתא היא דלא כדדייק כאן ומה ששאל לשונמית מדוע כו' אע"ג דבכל יום איכא מצוה צ"ל דבעלה ידע בה שלא הורגלה לקבל פניו כל יום כ"א בחדש ושבת:
ח סָעִיף ו (ס"ק ח) לשמור כו' קצת מצוה ולכן הותר' ההליכה אבל החזרה לא הותר כיון דאינו מצוה גמורה והט"ז כתב טעם אחר דבשמירת פירותיו אין להתיר החזרה סופו משום תחלתו דא"ל דאי לא נתיר החזרה לא ילך לכתחל' כי הוא יחוש להפסד פירותיו ובודאי ילך וגם מה לנו בכך אם לא ילך:
ט סָעִיף ז (ס"ק ט) חייב כו' כרת ואם התרה בו חייב סקילה אלא מ"א השמיטו כיון דאין דנין בזמן הזה דיני נפשות: פטור ר"ל אפי' מחטאת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והוא לא נתכוין כלל למלאכה: ודין ר"ה עיין סי' שמ"ה אם יש בזה"ז ר"ה:
י סָעִיף ז (ס"ק י) בסייף אפי' חגור כו' וכ"מ בגמ' דף ס"ג דחכמים מחייבים אם יצא בא' מאלו דס"ל דהוי משוי ולא תכשיט ור"א פוטר דס"ל תכשיטין הן ושאל בגמ' מ"ט דרי"א ומשני דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך הרי דהכתוב קראו הוד והדר והתם חגור כתיב משמע דעיקר ההוד ותכשיט כשהו' חגורה על מתניו וכה"ג פוטר ר"א ואפי' כה"ג פליגי חכמים ומחייבים:
יא סָעִיף ז (ס"ק יב) מפני כו' ת"ל דבשבת לאו זמן תפילין כו' דאי' בשבת דף ס"א ע"א אהא דתנן לא יצא בתפילין א"ר ספרא לא תימא אליביה דמ"ד שבת לאו זמן תפילין אלא אפי' למ"ד שבת זמן תפילין לא יצא דילמא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה (והיינו ע"י שיצטרך להסירן כשיכנס לבית הכסא) ולכן הקשה התי"ט דלדידן דקי"ל שבת לאו ז"ת לא הוצרך לטעם מפני שצריך להסירן כו' ע"ז תי' מ"א ניהו דלגבי תפילין לא אצטריך להאי טעמא מ"מ כיון דהטעם אמת נקט להאי טעמא דנ"מ לקמיע שהוא מן המומחה דמותר לצאת בו דהוי תכשיט מ"מ אם כתובים בו שמות אסור לצאת בו כ"א במחופה עור מטעם מפני שצריך להסירן כו': ולפמ"ש סי' ש"ח סס"ד לק"מ ר"ל שכ' שם ניהו דקי"ל שבת לאו ז"ת היינו כדר"ע דכתיב בתפילין והיה לך לאות (ר"ל שהוא אות שאנחנו עבדים לה' ונושאים חותמו כמו כבלי דעבדא) יצאו שבת וי"ט שהן גופן אות ואין צריך להאות אחר אבל אם ירצה רשאים להניחן בשבת א"כ א"ש אפי' לדידן צריך לטעם מפני שהוא צריך להסירם כו' משום דגם לדידן לא הוי משא כיון דרשאי להניחן אלא דלפ"ז צריכין דברי רב ספרא ביאור שאמר לא תימא אליבא דמ"ד שבת לאו ז"ת כו' דמאי איכא בין מ"ד זמן תפלין או לאו זמן תפלין הא ע"כ צריך לטעם מפני שצריך להסירן אפי' למ"ד שבת לאו ז"ת כיון דעכ"פ רשאי להניחן וצ"ל דהא אמרי' בעירובין דף צ"ו ע"א תניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה (והוא קרא בפרשת קדש שהיא א' מד' פרשיות שבתפילין) ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ט דברי רבי יוסי הגלילי ר"ע אומר ולא נאמרה חוק' זו אלא לענין פסח בלבד ובתר הכי הובא שם ברייתא ר"ע אומר יכול יניח אדם תפלין בשבת וי"ט ת"ל והיה לך לאות מי שצריכים אות יצאו אלו שהן גופן אות. וכתבו התוס' ד"ה ימים פרט לשבתות וי"ט נראה דאדרשה דלאות על ידך דבסמוך קא סמך עד כאן לשון התוס' וכוונתם ניהו דמימים מיעוטא דיש ימים שאין תפילין נוהגות אולם מאי שנא למעט שבתות וי"ט יותר משאר הימים ומאי חזית לאוקמי אשבתות וי"ט לכן כתבו דסמך על קרא דוהי' לאות אלא דלפ"ז ל"ל מיעוטא דמימים כיון דשבתות וי"ט בלא"ה נתמעטו מקרא והי' לאות אע"כ צ"ל כמ"ש מ"א דמקרא והי לאות לא נתמעט אלא דשבת וי"ט א"צ אות אבל אם ירצה רשאי להניחן ולכן איצטריך מימים למעוטי שבתות וי"ט דאסור להניחן וא"כ הא דאמר רב ספרא ל"ת למ"ד שבת לאו ז"ת ר"ל דאסור להניחן והיינו ר"י הגלילי אלא אפי' למ"ד שבת ז"ת וס"ל דאפי' חייב להניחן מ"מ אסור לצאת דלמא אתי לאתויי ד"א כו' אבל אנן קי"ל כר"ע וא"כ רשאי להניחן בשבת וי"ט לכן הוצרך בש"ע ליתן טעם מפני שצריך להסירן כו':
יב סָעִיף ז (ס"ק יג) במנעל הע"ש לא עיין כו' ר"ל דהע"ש הקשה על הרב"י שהשמיט דין מנעל המוזכר בסי' ש"ג לכן כ' מ"א ניהו דלא הביאו פה בסי' זה הלא הובא בסי' ש"ג:
יג סָעִיף ח (ס"ק יד) בבגדו אבל בידו כו'. וכן הוא להדיא בש"ס שבת דף י"א ע"ב דבידו דרך הוצאה בכך וכ"כ רש"י בדף ס"ב ע"א ד"ה והא הוצא' כלאחר יד כו' שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאים אותו בידים ולא דרך מלבוש עכ"ל אבל בבגדו פעמים אין דרך הוצא' בכך כאשר יתבאר:
יד סָעִיף ח (ס"ק טו) נקובה בב"י יש כאן ט"ס בב"י שלפנינו כבר הוא מתוקן וכ' כן לפי הגי' בב"י שהי' לפניו ולפני הב"ח ועיין בט"ז שהביא הגרסא שהי' לפני הב"ח וכ' ג"כ שיש ט"ס ע"ש: וכ' הב"ח דמ"מ. דתנן ריש פרק במה אשה לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינו נקובה ואם יצאה אינה חייבת חטאת ובדף ס"ב תנן לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאה חייבת חטאת ואמר עולא וחילופיהן באיש ונחלקו הפוסקים בפי' דברי עולא וכ"ע מודים דעל טבעת ודאי קאי עולא דבאיש הוא היפך מאשה דבאין עליה חותם חייב וביש עליה חותם פטור (ואם מותר לכתחלה הוא מחלוקת רש"י ור"ת ורמב"ם דלרש"י אסור לכתחלה ולר"ת ולהרמב"ם מותר אפי' לכתחלה דלא אסרו לכתחלה מה שהוא תכשיט דלמא שלפא ומחוי ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים אלא לאשה משום דנשים שחצניות הן אבל איש אין דרכו בכך להתפאר ולהראות תכשיטיו ולכן מותר אפי' לכתחלה חוץ מדבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה כיון דלאשה אסורה מודה ר"ת ורמב"ם גם לאיש אסור משום לא פלוג וכמ"ש בסעיף ט' וכן מבואר בירושלמי יובא לקמן בס"ק כ"ז) אלא אם עולא קאי גם על מחט בזה נחלקו דעת הרי"ף ודעימיה דגם על מחט קאי לכן ס"ל דאיש באינה נקובה חייב ובנקוב' פטור ודעת רש"י דעולא כא קאי על מחט וכ' המ"מ דלדעת רש"י במחט איש ואשה שוין והן הן שני הדיעות שהובאו פה בש"ע דעה א' הוא דעת רש"י ומ"מ וי"א להיפוך הוא דעת הרי"ף וכתב הב"ח דלדעת מ"מ שכ' דאיש ואשה שוין לענין מחט ר"ל בין בנקובה ובין אינה נקובה פטור והא דתנן באשה אם יצאה במחט נקובה חייבת הוא דוקא במניחתה נגד פדחתה שאז דרך הוצאה בכך על דרך המבואר לקמן סי' ש"ג סעיף ט' וע"ש במ"א וזה לא שייך באיש לכן באיש בכל ענין פטור. ולכן כ' מ"א בשם ב"ח דליכא למ"ד דבאיש חייב בנקובה דלהרי"ף הא ס"ל דחלופיהן באיש קאי גם על מחט א"כ באיש בנקובה פטור ולרש"י ומ"מ דס"ל במחט איש ואשה שוין מ"מ הא ס"ל דאפי' באשה אינה חייבת כ"א במניחתה נגד פדחתה וזה לא שייך באיש כנ"ל ולא משכחת לה דבאיש חייב כ"א באינה נקובה ולדעת הרי"ף דוקא וע"ז כ' מ"א דאינו מוכרח די"ל דלרש"י ומ"מ איש ואשה שוין ובאינה נקובה פטורים אבל בנקובה חייבים בין איש ובין אשה: כדאי' בגמ' דף צ"ב אם א' הוציא משא על ראשו פטור שאין דרך הוצאה בכך ואפי' א' מאנשי הוצל שהוציא משא על ראשו ג"כ פטור אע"ג שדרכן של אנשי הוצל להוציא משא על ראשן בחול בטלה דעתן אצל כל אדם ועיין לקמן סי' ש"ך:
טו סָעִיף ט (ס"ק טז) אם כו' שלפעמים כו' שלא תימא באיש אין דרך הוצאתו להניח טבעת שאין עליו חותם באצבעו ועז"א שלפעמים כו':
טז סָעִיף י (ס"ק יז) או צורות כו' בבולטות אפי' כו' ר"ל שהרב"י כ' ע"ד כלבו שכ' דין זה וסיים אלא א"כ חקוקים בו אותיות או צורות כדי שיה' במה שחותמים בה חותמה בולט וכ' הרב"י ונ"ל דחותמ' בולט לאו דוקא דה"ה אם מה שחותמים בה חותמה שוקע אלא דנקט אורחא דמילתא עכ"ל הרב"י וע"ז כ' מ"א דלפי המבואר בי"ד סי' קמ"א דצור' אדם והדומה לו אם הצורה שלימה דהיינו הראש וכל הגוף אפי' בחול אסור להניחה משום חשד ע"ז לכן נקט כלבו וכ' חקוקים שיהיה חותמ' בולט והיינו דנקט מלתא פסיקא דכה"ג בחול מותר בכל ענין ובכל מיני צורות אע"ג דחותם שוקע אע"ג דמותר להניחו מ"מ אסור לחתום מ"מ הוי תכשיט: ומ"ש כגון מפתחות ה"ה נדן כו' ר"ל דנדן יש לו דין תיק לבתי עינים אם הם של כסף דאם בו הבתי עינים ס"ל למ"א דיש לו דין מפתחות כסף דפליגי כמ"ש הרב"י ה"ה בנדן סכין אם אין בו סכין תליא במחלוקת זה אבל אם יש בו סכין לכ"ע אסור כמו בתיק של בתי עינים אם הבתי עינים בתוכו אוסר רמ"א לכ"ע ולא אמרי' דהבתי עינים בטלים לגבי תיק דאדרבא הבתי עינים הם עיקר דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא אומרים נעשה תיק לבתי עינים וה"ה נדן של סכין בתוכו מה"ט אסור לכ"ע:
יז סָעִיף יא (ס"ק יח) בזה כו' כמין זענק"ל שמעתי שהוא מה שאנו קורין שפאנ"ג או שנאלי"ן: אסור ובט"ז כ' דאם השלשלת של כסף אפילו המפתח של ברזל וקבוע באמצע מותר ובס' ת"ש חולק עליו:
יח סָעִיף יב (ס"ק יט) ואם דרך אומנתו ר"ל להראות ולהודיע שהוא אומן: כמ"ש סעיף ח' ר"ל דלא גרע אומן מהדיוט וכן בסי' ש"ג שכ' דאשה חייבת וכ"כ התוס' דף י"א ע"ב ד"ה ואם יצאו כו' דר"מ ס"ל שם אומן דרך אומנתו פטור וכדקי"ל לכן אם חייט יוצא במחט תחוב' בבגדו פטור וכתבו התו' והא דתנן בפ' במה אשה ואם יצאה אשה במחט נקובה חייב' חטאת דברי ר' מאיר התם לגמרי דרך הוצאה בכך כו' עכ"ל פי' מ"א דר"ל דמיירי שהאשה הוציא' במקום שדרך הוצאה ובחייט מיירי שהוציא' במקום שאין דרך להוציאה אלא להראות ולהודיע אומנתו תוחבים באותו מקום ולכך סבירא ליה לרבי מאיר דפטור ובספר חמד משה הקשה על מ"א וכל קושיותיו יש לדחות בקל אלא מה שחולק עם מ"א בפי' דברי התו' הנ"ל שכתב שאין כוונות התוספות לחלק בין מקום למקום אלא כוונת התו' לחלק בין איש לאשה דבאשה דוקא דרך הוצא' בתחוב' בבגדה כמ"ש התי"ט בפי' המשנה לפי שכל אשה דרכה אומנת' לתפור ולתקן בגדי ביתה עכ"ל תי"ט מה שאין כן באיש הוא לו לבזיון אלא כשיש לו צורך ולהראות שהוא אומן עכת"ד. ולענ"ד ז"א ניהו דהתוספות הקשו מן המשנה דקתני חיוב' באשה ע"ז י"ל כמ"ש התי"ט אבל מה יענ' לדברי עולא שאמר וחלופיהן באיש להפוסקים דגם על מחט קאי וחייב באיש באינ' נקובה או למ"ר דלא קאי על מחט ובמחט איש ואשה שוין לחייב בנקובה (חוץ מב"ח כנ"ל) וע"כ צריך לומר כמ"ש מ"א:
יט סָעִיף יג (ס"ק כא) קושרתו כו' דלא כע"ש כו' דאמרי' דף ס"ה על מאי דתנן יוצא' במוך שהתקינ' לנדתה (פירש"י שדוחק המוך באותו מקום שיבלע בו הדם) סבר רמי ב"ח למימר והוא שקשור' כו' אמר רבא אע"פ שאינו קשורה כיון דמאיס לא אתי לאתויי ולכן הקשה הע"ש על הטור וש"ע שכתבו אבל אם קשרתו כו' דלא כמסקנת רבא וע"ז כ' מ"א שלא עיין הע"ש בסי' ש"ג ששם הובא דין המוך וכ' הטור וש"ע גופי' כו' אפי' אינו קשור ולכן מ"ש כאן שקשרתו לא מצד איסור אלא אורחא דמלתא נקט בשלמא במוך דחוק באותו מקום אפשר להתקיים בלי קשירה אבל סינר שמתעטף בו אם אינו קשור הלא יפול מגופה:
כ סָעִיף יד (ס"ק כג) על צעיפה כו' משמע אפי' חתיכות פשתן כו' ר"ל אע"ג דאינו מלבוש מ"מ הואיל ומתעטפת בו דרך מלבוש מותר וכן אפי' חתיכות פשתן שאינו חשיב לגבי נשים עשירות מ"מ מותר: אבל ליתן כו' בזה גם מהרי"ל מודה. וע' בתשו' עבודת הגרשוני שנתן טעם למה לא חיישי' כשיפסקו הגשמים ותסור המכסה מעל ראש' וגופ' להראות יופי תכשיטים ובגדים ותעביר המכסה ד"א בר"ה ותי' דבגדי החול ע"פ הרוב אין חשובים כ"כ שתתפאר בהן להראותן רק בבגדי שבת היקרים. וא"כ ע"כ כשתרצה להסיר מכס' להראו' מלבושי' ע"כ תזכור שהיום שבת וממילא תמנע שלא להעבירן ארבע אמות בר"ה בידה ואייתי ראיה מדברי התוס' ר"פ במה אשה דיבור א' ע"ש:
כא סָעִיף טז (ס"ק כ"ה) ויש מחמירים כו' ועיין בפסחים דף נ"א ר"ל דמזה נובע דין הנ"ל דתניא התם יוצאין בקורדוקיסין בשבת וא"י בקורדוקיסין בבירי: ומעשה כו' בניו של ר"ג שיצאו בקורדקוסין בבירי ולעזה עליהם המדינ' כו' שמטום ונתנו' לעבדיהם ולא רצו לומר להם מותרי' ומסיק שם הטעם דאע"ג דאמר ר"ח הא דאמרי' דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור א"א רשאי להתיר בפניהם היינו דוקא בכותאי מ"מ בני בירי דלא שכיח רבנן גבייהו ככותאי דמי וכ' בהגמ"יי שם שאפשר שאותן פאנט"י הן קורדוקיסין או יש להם דין קורדוקיסין אך ומה שסיים מ"א ומ"מ אם שכח כו' אינו בהגמ"יי שם וע"כ כ"כ בש"ל וספר ש"ל לא ראיתי מימי. אך לא ידעתי הא בני ר"ג שמטום כו' וכמ"ש ר"ת למילא"ן בני בשכר אינן בני תורה ואתם בני תורה כמ"ש התוס' דף קל"ט ע"ב ואפשר ברומי באמת צריך להסירן אך מה שהתיר אם שכח היינו במקום שנוהגים היתר אך אחד פרטי להתנהג להחמיר כה"ג אם שכח אין צריך להסירן וע' בפר"ח א"ח שהאריך בפרט זה ועובדא דבני ר"ג הנ"ל:
כב סָעִיף טז (ס"ק כו) במקום כו' דמדת צניעות כו' ולעולם ימכור אדם מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו וד' כמנודים למקום ואחד מהן ההולך יחף כ"ה בפ' ער"פ:
כג סָעִיף יא (ס"ק כז) אבל כו' דדוקא כשא"א כו' וט"ז הקיל אם ירדו גשמים והמקום משופע בימות החורף על הגליד במקום שנקרש וכה"ג שיש לחוש שיפול מותר: ואף ר"א דסבר כו' ר"ל בכלי מלחמה המבוארים לעיל סעיף ז' ר"ל ניהו דמ"א כ' לעיל ס"ק י' דבסייף מיירי שחגור בו אבל בשאר כלי מלחמה דאין דרך לחוגרן כגון אלה ורומח וכדומה אפ"ה לר"א פטור לפי שס"ל שהן תכשיטים אע"ג דנושאן ביד: לא קאמר אלא וכו' וכ"מ ברש"י דף ס"ד ע"ב ד"ה כל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין שלא יחשדוהו באיסור כגון שריון קסר' ומגפיים כו' עכ"ל ולמאן קאמר רש"י דכלים הללו אסורים מפני מראית העין הא לרבנן דר"א חייב אע"כ לר"א ומודה ר"א דאסור מדרבנן: וכ"מ בתוס' דף ס"ב דבעי שם הש"ס קמיע אם יש בהם משום קדושה ואסור לכנוס בהן לבית הכסא או לא. ורצה להוכיח דאין בהם משום קדושה דאלת"ה האיך מותר לצאת בקמיע מן המומחה ניהו דתכשיט הוא לו מ"מ ניחוש דלמה מצטרך לבה"כ ויצטרך להסירן ואתי לאתויי ד"א בר"ה ודחי כיון דמרפא אע"ג דנקט לה בידים ש"ד. ופרש"י אע"ג דנקט לה בידים מ"מ תכשיט הוא לו כיון דמרפא הלכך אפי' מייתי לה ד' אמות בר"ה לא חייב ופריך והתניא ר' אושעיא ובלבד שלא יאחזנו בידו ויעבירנו ד' אמות בר"ה ופרש"י אלמא דלא הוי תכשיט אלא דרך מלבוש. וכ' התוס' ותימא לר"י דלמא משום מראית העין הוא דאסור כמו קושר בשיר וטבעת (דאי' דף ס"א תחלת ע"ב אסור לקשור קמיע בשיר וטבעת ולצאת בו משום מראית העין ופרש"י דלא מחזי דבעי' לי' לרפואה אלא לתכשיט ולאו תכשיט הוא אלא מחמת דאגת חולי) דהשתא ליכא למיגזר דאפי' מייתי לה ליכא איסור דאוריי'. ואור"י דלא יאחזנו בידו משמע אפי' בקומצו דליכא מראית עין אלא ע"כ אסורא דאוריי' איכא כו' עכ"ל הרי דהתוס' דימו קמיע בידו אע"ג דהוי תכשיט כמו אלו נושאו דרך מלבוש דהא גם בידו מרפא: אעפ"כ דימוהו לקושר בשיר וטבעת וע"כ לא ס"ל לחלק דבשיר וטבעת יש קצת רגלים למראית העין דאין דרך כ"כ הקמיע בשיר וטבעת. אלא כאן בקמיע בידו איכא מראית העין. וניהו דתי' דע"כ מדאוריי' אסור קמיע ביד מ"מ ראייתם מקושר בשיר וטבעת נשארה לאסור תכשיט ביד משום מראית העין וכן להוציא קמיע ביר אם לא הי' אסור מן התורה הי' מ"מ אסור מדרבנן משום מראית העין א"כ ה"ה כל תכשיט בידו יש לאסור משום מ"ה ובחנם השיגו ע"ז האחרונים: והא דאמרינן בירושלמי ר"ג כו' הובא בב"י ד"ה ומ"ש רבינו וכן דבר העשוי לתכשיט כו' ר"ג ירד לטייל בחצרו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט כו' הדא אמר' העשוי לכך ולכך. הדא אמר' אחד האיש ואחד האשה ונחלקו בפי' י"מ העשוי לכך ולכך שעשוי לתכשיט ולתשמיש כגון מפתח אסור בין לאיש ובין לאשה וי"מ העשוי לכך ולכך ר"ל שעשוי לאיש ולאשה כיון דנשים שחצניות וחיישי' דלמא שלפא כו' א"כ גם באיש אסור משום לא פלוג וקי"ל כשני הפי' וכדלעיל סעיף ט' וסעיף י"א. וא"כ משמע דתכשיט מותר לישא ביד דהא לא גערו בר"ג אלא שהמפתח עשוי לכך ולכך אבל אי הוה תכשיט דוקא לאיש ולא לאשה ואינו עשוי כלל לתשמיש מותר לישא אפי' ביד. ועז"כ דע"כ בידו לאו ממש כו' וא"כ אדרבא מוכח דתכשיט אסור בידו דאל"כ למה גערו בו משום דלמא שליף ומחוי הא אפי' נושאו בידו מותר כיון דהוי תכשיט והא דלא הביאו מ"א ראיה מכל התכשיטי' שאסרו לאשה משום דלמא שלפא וא"א דאפי' ביד מותר מאי א"ל דילמא שלפי. זה אינו דהיה אפשר לדחות דכל הני תכשיטים אינן תכשיטים כי אם כשלבש בהן משא"כ מקל ודומה לו מפתח של זהב דאפי' ביד הן תכשיטים ומירושלמי מוכח דאפי' כה"ג אסור: ואע"ג דלפמ"ש מ"א אין האיסור בנושא תכשיט ביד כ"א משום מ"ה וא"כ למה נגזר דלמא שליף וגערו בר"ג הא הוי גזרה לגזרה וצ"ל דקים לרבנן דכה"ג יש לגזור גזרה לגזרה דאי לא הא לא קיימא הא וכדמצינו בדוכתי' טובא כה"ג וע' במ"א סי' שמ"ח ס"ק ד'. ועוד דהאי עשוי לתכשיט ולהשתמש בו. ר"ל המקל עשוי לשניהם וא"כ אפי' את"ל דנושא תכשיט בידו מותר כאלו לובשו. מ"מ העשוי לתכשיט ולתשמיש אפי' דרך מלבוש אסור כמ"ש סעיף י"א: דאינו נושאו אלא לכבוד ואין בזה משום זילותא דשבת: כמ"ש סי' תקכ"ב אולם שם בסי' תקכ"ב כ' ט"ז בשם מהרש"ל וז"ל ומ"מ נראה דאין איסור בי"ט כ"א בר"ה או בכרמלית שדומה לר"ה כו' ולאפוקי בשבת אפי' חוץ לעירוב אסור כו' עכ"ל. הרי דבמקום שיש עירוב אפי' בשבת מותר לדעת מהרש"ל: ונ"ל דמ"ש הטור כו' ובזה מתורץ קושית הרב"י שהק' על הטור דמתיר בשבת אם רבים צ"ל מנ"ל הא ניהו דבמס' ביצה אמרו כן בש"ס היינו בי"ט דליכא כ"א משום זילותא די"ט. אבל בשבת דאיכא נמי איסור הוצאה מנ"ל להתיר כשרבים צ"ל. לפי"ד מ"א דהטור מיירי במקום שיש דליכא איסור הוצאה כי אם משום זילותא דשבת א"ש מה שהתיר הטור כשרבים צ"ל:
כד סָעִיף יט (ס"ק כט) וכבלי' כו' דלמא אתי למישלפינה כ' הרב"י דל"ל דהא מהודקי' היטב דא"א לשלפן ומשא לא הוי דהוי כמלבוש:
כה סָעִיף כב (ס"ק לא) אסור כו' ז"ל הרמב"ם כו' ר"ל שלא תפרש נ' הש"ע כפשטות הלשון דדוקא לקשור חוט או משיחה ע"ג מכה הוא דאסור אבל על גבי רטיה שרי. מידי דהוי אאגד שמותר וכן דעת הב"ח באמת. לכן הביא מ"א ל' הרמב"ם דמיניה מוכח דאפי' ע"ג רטיה אסור: משמע שאפי' על הספוג כו' והיינו מדכתב שלא יכרוך עליהם לשון רבים. וא"א דקאי דוקא לאסור ע"ג מכה הל"ל לא יכרוך עליה לשון יחיד. אע"כ דקאי על מוך וספוג וא"ש עליה' לשון רבים:
כו סָעִיף כג (ס"ק לב) אינם כו' ולפמ"ש סעיף ט' דלדעת ר"ת ורמב"ם תכשיט המיוחד לאיש ולא לאשה לא חיישי' דילמ' שליף כו' ודברי ש"ע דכאן הם דברי הש"ס. ובודאי לא יחלוק ר"ת ורמב"ם על הש"ס דהא זגים אינן תכשיטים כ"א לאיש גרידא: דמחזי כיוהרא דזגים אין ראוי' כ"א לבני מלכים ולא להדיוטות כדאית' בש"ס. אע"ג דהכא מיירי בקטן היינו מדקתני בנים ותיבת בנים מורה על קטנים דוק' וכדאית' בש"ס דף ס"ו על הא דתנן הבנים יוצאים בקשרים ומפרש מאי קשרים אמר אדא מרי כו' קשורי פואה ופירש"י רפואה לחולי ידוע. ופריך מאי אריא קטנים אפי' גדולים נמי ופירש"י וז"ל אי קשורים דמתניתין לרפוא' חולי נינהו מאי אריא בנים עכ"ל הרי דתיבת בנים מורה על קטנים ועמ"ש מ"א ס"ק ל"ה דג"כ מוכרח דמיירי בקטנים: דאפי' מייתי לה כו' דהא הוי כקטן אוכל נבלות דאין ב"ד מצווין להפרישו: אבל אי בני מלכים כו' איתא בש"ס דף ס"ז אהא דתנן בני מלכים יוצאים בזגים וכן כל אדם מותר וא"ר אושעי' הא מני ר"ש היא דס"ל כל ישראל בני מלכים ופירש"י הלכך לעני נמי חזי ולא גנותיה דידיה דלתחזי כיוהר' ושלף כו' עכ"ל ר"ל דל"ח דמחייכי עליה בני מלכים. רבא אמר באריג בכסותו וד"ה וכ' התוס' ד"ה בני כו' לתי' ר' אושעיא. ניהו דל"ל דלמ' מחייכי עליה מ"מ ניחוש דלמא מפסיק כדאמרי' דף נ"ח בעבד דמה"ט לא יצא בחותם שבצוארו כו'. וריב"א פי' דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפי' פסק ומייתי לה ליכא איסור והקשו התוס' א"כ אמאי הוצרך לומר דאתי' כר"ש דכל ישראל ב"מ דהא אפי' מחייכי עלה ומייתי לה ל"ל כיון דקטן הוא ותי' כמ"ש מ"א בשמם דא"א שלא ישמע אביו ויטלום כו' והקשו האחרונים דדברי התוס' אמורים לר' אושעי' דמוקי לה כר"ש ולא מיירי בארוג ע"ז הקשה שפיר דניהו דכ"י בני מלכים מ"מ א"ל דלמא מפסיק כו' והוצרכו לתי' ריב"א דמיירי בקטנים אבל לדידן דקי"ל כרבא דמיירי דוק' בארוג בכסותו תו ל"ל דלמ' מפסיק וכמ"ש התוס' דף נ"ח ע"א ד"ה מ"ש זוג כו' ע"ש א"כ לאיזה צורך הביא מ"א דברי תוס' הנ"ל ולענ"ד מ"א בא ליישב דברי עצמו שנתן טעם דמה"ט בעינן ארוגי' משום דלמ' מחייכי עליה ת"ל בלא"ה אסור אם אינו ארוג דלמא מפסיק כו' ולזה הביא דברי התוס' דאפי' באינו ארוג ל"ל דלמ' מפסיק אבל דילמא מחייכי עליה שפיר חיישי:
כז סָעִיף כג (ס"ק לג) שדרכו כו' דלא אטרחוהו כו' מ"א לא הוצרך לזה לומר שלא יאסר מטעם משא דכבר כ' הרב"י הטעם דכל שדרכו להיות מחובר בטל לגבי הבגד ולא הוי משא אלא דברי מ"א הם דברי התוס' דף נ"ח ע"א ד"ה הב"ע דמחי כו' שהקשו מ"ש שהתיר לעבד לצאת בזוג שבכסותו אם הוא ארוג ובחותם שבכסותו לא התירו לצאת אפי' הוא ארוג ותי' דחות' כיון דאין דרכו לעשותו בכל הבגדים כיון שאינו נוי לבגד לכן גזרו רבנן ארוג אטו אינו ארוג אבל זוג שדרכו לארגו בכל הבגדים לפי שהן נוי לבגד לא הטריחוהו רבנן לפוסקו ולגנות הבגד עכת"ד התוס'. והן הן דברי מ"א לחלק בין האי דהכא דמותר באריג ולקמן סי' ש"ד אוסר בחותם של עבד אפי' ארוג דגזרי' אטו אינו ארוג:
כח סָעִיף כג (ס"ק לד) מחובר כו' רשרי כשמחובר קצת וקשורה לא גרע מחיבור קצת. דאינו בטל לגבי חגורה דאדרבא כיון דחגורה אינה חשובה כ"כ דלמא החגורה בטלה לגבי פציל"ט. ודוקא לגבי לבוש דחשיב בטלה הפיצל"ט לגבה וכ' הט"ז בס"ק י"ד ריש תקנה שיחברנה בסוף החגורה ויהיה כמין חגורה ארוכה. אולם כ' הט"ז שיחברנה בקשר שאינו של קיימא וע"כ היינו כשרוצה לקושרו בשבת דאסור לעשות קשר של קיימא ובס' א"ר חולק בזה דאם אינו קשר של קיימא אינו מועיל דלא הוי חיבור. ובס' ת"ש הגיה בט"ז שצ"ל קושר קשר של קיימא והיינו מע"ש. אבל אינו של קיימא גם הט"ז מודה דלא מהני:
כט סָעִיף כג (ס"ק לה) ואין משמיעים כו' אלא קול של שיר כו' ואע"ג דכ' רמ"א לקמן ר"ס של"ח דאסור להכות בשבת על הדלת בטבעת כו' אע"פ שאינו מכוין לשיר מ"מ הואיל והכלי מיוחד לכך אסור עכ"ל. היינו עכ"פ בעינן דוקא דבעי ליה להאי קלא משא"כ הכא דגדול לא בעי להאי קלא. אך לפ"ז היינו קושיא שניה ועוד דכ' הטור כו'. ואלו קושיא א' אינה על רמ"א רק על הגהת אלפסי שממנו נובע דינו של רמ"א כאשר נרשם ומדברי הגהת אלפסי שהביא רמ"א לקמן סי' של"ח נראה דס"ל דבעי' דוקא קול של שיר שכ' אלו שקורין לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור מותר כו' ונתן טעם לדבר הביאו מ"מ שם וז"ל אע"פ שבאותו צפצוף רגילים ג"כ להנעים בשיר הכא כיון שמתכוין לקרות לחבירו לא ינעים בקריאה כו' וגם לא עביד מעשה עכ"ל. משמע דמתרי טעמי מתיר חדא דאינו מנעים בקריא' וא"כ הוי קול שאינו של שיר. ועוד דלא עביד מעשה וא"כ ניהו דגם רמ"א פסק לקמן דכה"ג שרי. אע"ג דלדידן אפילו קול שאינו של שיר אם בעי לקלא אסור י"ל דסמכי' על טעם שני דלא עביד מעשה אבל הגהת אלפסי דכ' גם טעם ראשון משמע דס"ל דבעי' דוקא קול של שיר ומקשה מ"א דברי הגהת אלפסי אהדדי אלא שיש לדחות דאפשר גם הגהת אלפסי ס"ל דאפי' אינו קול של שיר אסור והיינו בכלי המיוחד לכך דוק' אבל פי אדם לא מיקרי המיוחד לכך וצ"ב וע' בס' א"ר שגם הוא הקשה כן. וע' סי' של"ח סעיף ג' בהג"ה. ר"ל דרמ"א כ' שם דמקילים בזה"ז דמטפחים ומרקדים בשבת אף ע"ג דמדין הש"ס אסור משום שמא יתקן כלי שיר. מ"מ בזה"ז דאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר לא גזרינן וכן התיר בסי' של"ח סעיף ב' להתיר לו' לגוי לנגן בכ"ש ע"ש וא"כ ה"ה הכא יש להקל בזה"ז אפי' בזגים המשמיעים קול כיון דאין איסורו כ"א משום שמא יתקן כ"ש:
ל סָעִיף כה (ס"ק לו) לכל אדם פי' שכ"א כו'. ר"ל שלא תטעה לפרש דלכל אדם ר"ל כל אדם הכותב לחש זה מותר לצאת בו. דז"א דאפי' רופא זה שכ' לחש זה אם שוב כתב לחש זה באגרת אחרת אסור לצאת בו. כ"ש אם כתבו אדם אחר דאסור לצאת בו אלא ר"ל אותה איגרת שריפא ג"פ מותר לכ"א לצאת בו: אבל אם יכתוב איגרת כו' רצה לומר אפילו אותו רופא הראשון אם יכתוב עוד הפעם לחש הראשון מכל מקום אסור לצאת בו:
לא סָעִיף כה (ס"ק ל"ז) ב' המחאות כו' ועדיין לא איתמחו גברא לפי כו' הן דברי התוספות דף ס"א ע"ב ד"ה תלתא קמיעי לג' גברא כו' דאמר ר"פ שם פשיטא לי תלתא קמיע לתלת' גברא וכל קמיע ריפא ג' פעמים אתמחי גברא ואתמחי קמיע כו' בעי ר"פ ג' קמיע לחד גברא (ר"ל שכ' לחש א' בג' אגרת וריפאו שלשתן לאדם א' דהיינו כל קמיע רפאה לאותו אדם פעם אחת) קמיע ודאי לא אתמחי דהא לא רפאה כ"א פ"א גברא אתמחי או לא אתמחי מי אמרינן הא ריפא אדם ג"פ או דלמא מזל החולה דקא מקבל כתבא ופירש"י ניהו דאם רפאה קמיע א' ג"פ אפי' לאדם א' אמרינן דאתמחי קמיע ולא תלינן במזל החולה היינו משום דיותר יש לתלות בקמיע מלתלות במזל החולה (ז"ל הרב"י בשם מ"כ והטעם כי אחר שהמחאת הקמיע תלוי בעשייתה כתקנה יותר יש לתלות ענין הרפואה בתיקון הקמיע מבמזלו של זה האיש) אבל האי ודאי בגברא תלינן או ברופא או במתרפא הלכך מבע"ל במי נתלה עכ"ל רש"י והקשה רשב"א בהא דאמרי' פשיטא לי כו' אתמחי גברא ואתמחי קמיע קמיע ג' היכי אתמחי הלא מיד כשנתרפא אדם השלישי בקמיע ג' פעם אחת אתמחי גברא כו' עכ"ל ור"ל ועדיין לא אתמחי קמיע ג' וא"כ כשרפאה עוד שני פעמים ואם כן רפאה ג' פעמים ואיך נתמחה קמיע ג' הלא יש לתלות בגברא דהיינו ברופא שקדמה המחאתו ולא בקמיע ותירץ כמ"ש מ"א וכתב במהרש"א שם ע"ד התוס' בתירוצם דהיינו דוקא לפום הסברא דתלת קמיע לחד גברא לא אתמחי גברא דתליא בחולה א"כ באו שני המחאות יחר אבל לפום הסברא דתלת קמיע לחד גברא אתמחי גברא דלא תלינן בחולה אכתי לא משכחת לה דאתמחי קמיע ג' דהא א"א אם ריפא לאדם א' ג"פ דהוי אתמחי גברא כ"ש אם ריפא לשני ב"א ע"י ג' קמעות דאיתמחי גברא א"כ כשריפא קמיע שלישי לשמעון פעם אחת מיד אתמחי גברא וקמיע לא אתמחי עד שרפאה פעם ג' ללוי וא"כ נתלה בגברא דקדים המחאתו ולא בקמיע עכת"ד מהרש"א ולפ"ז הקשו האחרונים לדידן דנקטינן האיבעיא דר"פ לחומרא כיון דלא איפשיטא ולכן קי"ל אם ריפא ע"י ג' אגרת לאדם אחד מספקא לא תתמחי גברא א"כ בנדון דאמרינן דאתמחי גברא וקמיע היכי משכחת לה דקמיע ג' אתמחי דלמא איבעי' דר"פ אמרינן דאתמחי גברא ועי"ז לא אתמחי קמיע שלישי כנ"ל וכמ"ש מהרש"א דבנדון זה הוי חומרא א"א דאתמחי גבר'. ולענ"ד י"ל ניהו אי הוי פשיטא לן באבעי' דר"פ דודאי אתמחי גברא באם ריפא לאדם א' ג"פ ע"י ג' אגרות אז בנדון דידן לא אתמחי קמיע ג' כמ"ש מהרש"א וכנ"ל מ"מ לדידן דלא איפשטא והוי ספקא שפיר י"ל דאתמחי גם קמיע שלישית דהא חזינן אפי' א"א דאיבעי' דר"פ לא אתמחי גברא א"ש דאתמחי קמיע ג' ואמאי דלמא דוקא גבר' אתמחי ולא קמיע או איפכא דקמיע אתמחי ולא גבר' ומנ"ל דתרווייהו אתמחי קמיע וגם גבר' דלמא רק חד מוחי ועי"ז כיון דאנחנו לא נדע מי הם דאתמחו ומספקא לא נחזיק לשום א' מומח' לא גברא ולא קמיע וצ"ל דוקא אי מספקא לן אי אתמחי כלל כמו בנדון דר"פ דאפשר מזל החולה גרם והרופא לא פעל כלל כה"ג מחמרינן מספיק' ואמרי' דלא אתמחי גברא משא"כ בנדון דידן דודאי חד מהן אתמחי או גבר' או קמיע ושקולין הן אין לתלות באחד יותר מחברו ואמרי' דשניהם אתמחי אע"ג דיותר יש לתנות בקמיע מגברא וכמ"ש לעיל בשם רש"י דמה"ט בריפ' לא' ג"פ בקמיע אחת דאתמחי קמיע ולא תלינן במזל החולה משא"כ בגבר' מספק' לן אי תלי' במזל החולה מ"מ יש מעלה לגברא שהתחיל המחאתו קודם שהתחיל המחאת קמיע ג' דהיינו בראובן בשמעון ע"י קמיע שניה כנ"ל וא"כ אף אנו נאמר אע"ג די"ל דגבר' אתמחי מיד כשריפא הקמיע שלישי את שמעון דלא תלינן במזל החולה ומ"מ מידי ספיק' לא נפקא דהא לא אפשט' האיבעי' וא"כ ניהו דבגבר' יש יותר צד לתלות המחאה מקמיע דדלמא באיבעי' דר"פ נקטינן דאתמחאי גברא מ"מ נגד זה יש לקמיע מעלה דיש יותר לתלות בקמיע מבגברא כנ"ל בשם רש"י ג"כ אמרי' דשניהם שקולים ואמרינן דאתמח' שניהם אע"ג דבגבר' יש ב' צדדים שהתחיל המחאתו קודם לקמיע ג' כנ"ל וגם דילמא נקטינן באיבעי' דר"פ דלא תליא במזל החולה ולקמיע המעלה הא' שיש לה שיותר ראוי לתלות בקמיע מבגבר' כנ"ל בשם רש"י היא שקולה כמו שני צדרי גבר' ואמרי דשקולים הם וגם מהרש"א י"ל דמודה בזה וכוונות מהרש"א היא רק א"א בבירור באיבעי' דר"פ דאיתמחי גברא אז לא משכחת המחאת קמיע ג' אבל לדידן דלא אפשיט' האיבעי' וספיק' הוי מודה מהרש"א דגם הקמיע אתמחי כנ"ל וע' בס' ת"ש מה שתי':
לב סָעִיף כה (ס"ק לח) לא תליא כו' ונ"מ כו' ר"ל שלא תיקשי מאי נ"מ דאתמחי גם קמיע דהא אפי' אי לא אתמחי קמיע מ"מ מותר לצאת בקמיע זו דהא אפי' כ' לחש זה באגרת אחרת מותר לצאת בה כיון דאתמחי גבר' כ"ש אגרת זה לזה כ' דנ"מ שאם הפסיד כו':
לג סָעִיף כה (ס"ק לט) לא גבר' כו' מזלא דחולה כו' אע"ג דלענין המחאת קמיע לא תלי' בחולה כבר מבואר לעיל בס"ק נ"ז בשם רש"י החילוק: וא"כ אף הוא עצמו אסור כו' וכתבו האחרונים למה יאסר החולה ההוא לצאת בו ממ"נ אי אתמחי גברא הלא כל אדם מותר לצאת בו ואי לא אתמחי אלא תלינן במזל החולה עכ"פ אותו חולה יהיה מותר לצאת בו. ולענ"ד בזה גם מ"א מודה דמותר אלא שיש חסרון בדפוס וכצ"ל ואם גבר' אבד ההמחאה אז אפילו החולה ההוא אסור לצאת בו דשמא לא תלינן בחולה אלא בגבר' וכיון דהשת' אבד ההמחאה גם אותו חולה אסור לצאת בו:
לד סָעִיף כה (ס"ק מ) של כ' כו'. אא"כ מחופה כו' דחיישינן שמא יצטרך לבה"כ ויהיה צריך לחלצם דקיי"ל קמיע יש בה משום קדושה ואתי לאתויי ד"א בר"ה כמ"ש סעיף ז' גבי תפילין וכ"ה בגמ' דף ס"ב ע"א:
לה סָעִיף כב (ס"ק מא) וגם כו' ועסי' כ"ב שכתב דכל שאינו מרפא אע"ג שמצילו שלא יסרטו בגדיו מ"מ אסור אלא דצ"ב למה כאן וכן בסעיף כ"ב לא הותר לו אם עושה כדי שלא יצטער ובסעיף י"ג כתב דמותר לאשה לילך בבגד קשור שלא יפול דם נדתה על גופה ותצטער:
לו סָעִיף לב (ס"ק מה) ויוצא כו' מהרי"ל כו' וי"א שהתיר כה"ג כו' דעת רמ"א להתיר במנוקבי' אפי' אין צרורי' (רק שאין נושאן בידו ממש כמ"ש מ"א בס"ק זה) כ"ש דצרורים מותרים אפי' אין מנוקבים אבל כשאין צרורים ולא מנוקבים לדעת רמ"א אסור אך לדעת י"א שהתיר כו' שכתב במהרי"ל משמע אפי' אין צרורים ולא מנוקבים רק שאין נושאן בידו מותר: כמ"ש סי' של"ד ס"ב. משום דאדם בהול על ממונו ואי לא שרינן ליה להוציאה ולהציל אתי לידי איסור תורה וכתב שם הב"ח טעם המתירין שם דא"ל שיבא לידי איסור תורה דהיינו שיחפור בארץ כדי להטמינם ואע"ג דשם בסעיף ט' לא התיר להציל כ"א לחצר המעורבת צ"ל דמהרי"ל ס"ל כיש מקילים שמביא רמ"א דמתירים אפי' לחצר שאינו מעורבת וסביר' ליה הוא הדין חוץ לעירוב: ומ"מ משמע מדבריו כו' מדכתב מהרי"ל לשאת אצלו משמע אבל בידו אע"ג שהן מנוקבים אסור: אם לא בשעת הסכנה ר"ל כגון שמחפשים אנשי המושל כו' דאז מותר להוציאן חוץ לעירוב כיון דבהול כ"ש דמותר לטלטל מוקצה בידו אם א"א בענין אחר וכמ"ש סי' של"ד סעיף ב' משום דאז בהול כנ"ל: ומ"ש סי' ש"ג דמותר לצאת כו' ר"ל שכ' שם דאם פרפר על המטבע מע"ש מותר לצאת בו בשבת כיון שייחד המטבע לתשמיש וס"ד דגם בנקובה דהכא הוי ייחוד לתשמיש ולהתיר אפי' ליכ' סכנה ולזה כתב מ"א דנקובה דהכא לא מיקרי מסתמ' ייחוד:
לז סָעִיף לג (ס"ק מו) במקום כו' אבל אם אין תפורין אסור. והט"ז ס"ל דלדעת המתירים הללו אפי' אין תפורי' מותר:
לח סָעִיף לו (ס"ק מט) בב' מלבושים כו' עסי' כ"ג ר"ל דמבואר שם דדבר המחובר בבגד בטל לגבי בגד. ודע דמ"ש רמ"א בהגהה ומותר ללבוש שני כובעי' זע"ז כתב בד"מ וז"ל ובא"ז כתב דמותר לצאת בשני כובעים שכן דרכו בחול לשום כובע קטן עכ"ל נלע"ד דר"ל כובע על מיצא"ל או מה שקורין שלאפ"ל דגם זה קרא הא"ז כובע קטן ולכן התיר דכן דרכו בחול וכן כוונת רמ"א שמקורו מן א"ז הנ"ל אבל ב' כובעים ממש זע"ז ודאי אסור דאין דרך לילך כך בחול:
לט סָעִיף לז (ס"ק נ) שיתפרם. שמא ישכח כו' ר"ל כיון שא"א לאדם לעשות צרכיו ותשמישיו כשהוא מלובש בתי ידים לכן חיישינן שמא יצטרך לתשמיש מה ויסיר הבית יד וישאנו בידו השניה ואחר כך ישכח שהו' שבת ואתי לאתויי ד"א. והט"ז הקשה דמאי מהני קשירה הא אינם בטלים כה"ג לגבי בגד ואם כן אם יוליך אותן ד"א עביד אסורא אפי' קשורי' (ומשמע מלשונו דבתפורי' מודה דבטלי' לגבי בגד) ותי' בספר ת"ש דעכ"פ כיון דקשורי' הוי הוצא' כלאחר יד וליכא רק איסור' דרבנן לכן לא גזרינן דלמא יסירן ואתי לאתויי דהוי גזרה לגזר' מ"מ צריך לקשרן בקשר של קיימ' מע"ש כ"כ בס' ת"ש וכל זה בהענשי"ך אבל מה שקורי' ארבי"ל דאפי' מוצי' יד אחת מתוכו נשאר הארבי"ל על ידו השניה מתיר הט"ז ע"ש:
מ סָעִיף מ (ס"ק נא) כובע ז"ל הרמב"ם כו' דאמרינן בשבת דף קל"ח ע"ב אר"ש בריה דר"א סיאנ' שרי פירש"י כובע של לבד והא תני אסור ל"ק הא דאית ביה טפח (פירש"י שמתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אהל) הא דלית ביה טפח אלא מעתה שרבב בגלימ' טפח פירש"י הניח טליתו על ראשו כו' והרחיקה להלן מראשו טפח) ה"נ דמחייב אלא הא דמיהדק הא דלא מיהרק פירש"י אלא טעמ' לאו משום אהל אלא משום שמא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד"א בר"ה הילכך מיהדק בראשו שפיר שרי לא מיהדק אסור כ"ה גירסת רש"י. אבל ר"ת לא גרס אלא גם למסקנ' הטעם משום אהל ומשני דלא ק"מ מגלימ' דדוקא במיהדק איכ' אהל דהיינו שהו' קשה אבל טלית שנכפף ולא מיהדק אינו נראה כעין אהל ופסק הרב"י כשני הפי' ובסעיף מ' העתיק פר"ת ובסעיף מ"א פרש"י אך בסעיף מ' קיצר בלשונו ולא התנה דבעינן שיהיה קשה ואינו נכפף כתי' הש"ס ועכצ"ל דס"ל להרב"י דסתם כובע הוא קשה ולכן סתם וכתב כובע כו' ולכן הביא מ"א לשון הרמב"ם דבעינן דוקא קשה ביותר לא כסתם כובעים: עסי' שט"ו כו' דשם סעיף ח' כתב דאהל משופע ל"מ אהל אא"כ יש בגגה טפח או תוך שלשה טפחים סמוך לגג רחב טפח ואף על גב דשם מכל מקום אסור לכתחילה מ"מ הכא דומה לכילה המבואר שם סעיף י"א דמותר אפי' לכתחלה ע"ש במ"א הטעם לחלק: וע"ק דה"ל לשנויי הכי על קושיית הש"ס והא אתמר סיאני אסור דהא דתני אסור ע"כ מיירי שיש לו טלית על ראשו ויש לו מחיצות. א"כ יש לומר הא דאמר סיאני שרי מיירי דל"ל טלית על ראשו: אע"כ כמ"ש הרא"ש סוף עירובין קיצור לשון יש כאן דבעירובין לא כ' הרא"ש כלום אלא בפ"ה דביצה מיישב הא דאמרינן סוף עירובין דף ק"ב ע"ב הני דיכרי דה"ל לר"ה כו' כרוך בודיא ושייר בו טפח אלמא דמיקרי אהל בלא מחיצות התם שאני דהוי בנין חשוב וגם עיקר כוונתו לעשות אהל אבל בנין עראי כזה ל"מ אהל בלא מחיצות עכ"ל הרא"ש. ולאשר ראיתי גם גדולים נמנעים מליתן הטלית על ראשן נלע"ד דאין כוונתם דס"ל כר"ת ואעפ"כ הואיל ואין לו מחיצות מותר אפי' לר"ת כמו שהבין מ"א כוונתם דלפ"ז ודאי שפיר מקשה מ"א אולם י"ל דכוונתם דס"ל כמ"ש מהרי"ל דתפס עיקר כפרש"י דליכ' בזה משום אהל אלא דהוי ק"ל על פירש"י קושית הט"ז בסי' שט"ו ס"ק ח' למה באמת למסקנות הש"ס ליכ' בזה משום אהל ולכן ס"ל דבזה מחולקים הס"ד ומסקנ' שם בש"ס דתחל' ס"ד דהטעם משום אהל ואע"ג דסתמ' לא מיירי שיש לו טלית על ראשו כמ"ש מ"א אע"כ דאפי' בלי מחיצות ג"כ מיקרי אהל וכמ"ש הרא"ש לכן א"ש קושית הש"ס והא איתמר סיאני אסור כו' והדר פריך א"מ שרבב גלימ' כו' ד"ל עתה דע"כ איכא אהל בלא מחיצות א"כ אם הוצי' והרחיק' להלן מראשו טפח אע"ג שצדדי הטלית מדובקים וקרובים אל הגוף דליכא דפנות מ"מ יהי' אסור ומשני אלא הא דמיהדק כו' ר"ל דליכ' אהל בלי מחיצות (ולענין קושית הרא"ש במס' ביצה הנ"ל ס"ל ליישב כסבר' ראשונה שכ' הרא"ש דשאני האי דעירובין דהוי בנין חשוב) ולכן א"ש מה שנמנעים לתת הטלי' ע"ר ועוד י"ל גם אי ס"ל כר"ת מ"מ א"ש מה שאין נותנים טלית ע"ר אך אין כוונתם דעי"ז שאין לו מחיצות ל"מ אהל אלא ס"ל כהרא"ש דכה"ג הוי אהל אפי' בלי מחיצות. ולכן לר"ת אין תיקון כי אם כמ"ש הג"מ ומ"א דיניחנו בשפוע אלא כשהטלית ע"ר ע"ג הכובע ע"פ הרוב אין הכובע מונח בשיפוע כי ע"י משיכת הטלית לפעמים אף שהניח הכובע לכתחלה בשיפוע לסוף ע"י המשיכה מונח בשוה והוי פסיק רישיה ולכן נמנעין מלתת הטלית ע"ר:
מא סָעִיף מא (ס"ק נב) בכובע שא"ב שפה טפח דאל"כ בלא"ה אסור לדעת המחבר משום אהל (ולדעת הג"מ משכחת לה אפי' יש בו טפח אלא שמונח בשיפוע רק מ"א נקט ההיתר שמבואר בש"ע. ובמקום שאין כו' וכ' ט"ז סס"ק ך"ו דמי שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל אסור לצאת בבריט"ל אם לא מיהדק כה"ג יש לחוש דלמא אתי לאתויי כיון דנשאר כובע קטן ע"ר ולא יהיה בגילוי הראש:
מב סָעִיף מב (ס"ק נג) ולא קמיעי' כו'. ועמ"ש סי' י"א שכ' שם בשם מ"כ דבזמן הזה לא טרח אינש לעשות קמיע כעין תפילין ואם כן אפי' אין בהם רצועות אמרינן דתפילין הן ואע"ג דאפי' נאמר שהן תפילין מכל מקום א"א להכניס' ואפי' מונחים שם גם רצועות אלא שעדיין לא נקשרו בבתי התפילין א"א להכניסן דהא אסור לקשור בשבת קשר של קיימא ואע"ג דמצי לעשות עניבה דקי"ל לאו קשירה היא ומותר לענב בשבת מ"מ אין שם תפילין עליהם דבעינן קשר גמור וכדאיתא בעירובין דף צ"ז ע"א. ואסור להכניסן כ"א כשהן תפילין גמורים מ"מ בזה"ז צריך להחשיך עליהם או יתנם לחברו כו' כמו שהדין באם היה רבים שלא יספיק כו':
מג סָעִיף מב (ס"ק נד) זוג כו' הקשה בתי"ט כו'. כדאיתא בגמ' בעירובין דף צ"ה דס"ל לת"ק דמכניסן זוג זוג. ור"ג ס"ל שנים שנים ומסיק לחד תי' דפליגי בהא דתנא קמא ס"ל שבת זמן תפילין לכן אי אפשר להכניסן יותר מזוג דשנים עובר על בל תוסיף. ור"ג סבר שבת לאו זמן תפילין לנן אפי' שנים לא עבר על בל תוסיף דלעבור על בל תוסיף שלא בזמנו בעי' שיכוין דוקא. הרי אי אמרי' שבת לאו זמן תפילין אפי' שנים שנים מותר: וצ"ל כיון דאנן ל"ב כו' כמ"ש סימן ל"ד לענין תפילין דרש"י ור"ת והיינו כפי המובן הפשוט שם. אבל לפי מ"ש מ"א שם אין ראי' משם והט"ז כתב שם דאין זה ברור דמקום יש בראש כו' ולדידן ספיק' הוי ולדידי' לק"מ קושית תי"ט: יהיה משא דהתם פריך לר"ג למה לא התיר רק שנים שנים אפי' טובא נמי. ומשני דוקא במקום תפילין הוי תכשיט אבל אם מניחן שלא במקום תפילין הוי משא ופריך א"כ למה התיר שנים שנים ומשני מקום יש בראש וכן ביד להניח בו שני תפילין וכיון דהרבה אנשים אין בקיאים לצמצם מקום הנחת שתי זוגות במקומן ואם יניחן שלא במקומן הוי משא ולכן לא הותר כ"א זוג זוג משום לא פלוג: ועיין מ"ש ס"ס תרנ"א. ר"ל דע"כ אפי' אי לית' לקושיית תי"ט דאי הוי פסקינן שבת זמן תפילין אפ"ה צ"ל כתי' מ"א דא"א בקיאים כו' דכ' מ"א שם בשם רי"ו הא דאמרינן בש"ס לעבור על בל תוסיף בזמנו לא בעי כוונה ואפי' בלא מתכוין עובר היינו למ"ד א"צ כוונה. אבל לדידן דקי"ל מצות צריכות כוונה כמ"ש לעיל סי' ס' ה"ה דלעבור בעי כוונ' וא"כ לדידן אפי' א"א שבת זמן תפילין מ"מ ה"ל להתיר אפי' שנים שנים ואע"ג דהוה בזמנו מ"מ כיון דאין מתכוין לדידן לא עבר על בל תוסיף אע"כ צ"ל כתי' מ"א דא"א בקיאים כו': ורש"א כתב דף צ"ו ע"ב בתו' ד"ה לא ס"ד כו' דתניא התם ר"מ אומר מכניסן זוג זוג א' האיש וא' האשה והוכיח הש"ס דע"כ ר"מ ס"ל שבת זמן תפילין וה"ל מ"ע שלא הז"ג וגם נשים חייבות דאי ס"ל שבת לאו ז"ת א"כ ה"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות מתפילין ולמה התיר לאשה להכניס הא הוי משא לגבה ושקיל וטרי טובא בהאי הוכחה והקשה מהרש"א דה"ל להוכיח בלא"ה דס"ל שבת ז"ת דאל"כ למה ס"ל דוקא זוג זוג יכניס ה"ל להתיר אפי' שנים שנים דהא כיון דשבת לאו ז"ת ליכא ב"ת אע"כ דס"ל להש"ס דאפי' שבת לאו זמן תפילין מ"מ יש סברא דאסור להכניס שנים שנים דל"מ תכשיט אלא כשלובש כדרך שלובשן בחול דהיינו זוג א' (ויש לגמגם קצת דניהו דהש"ס לא ה"מ להוכיח מדלא התיר רק זוג א' דס"ל שבת ז"ת דהי' אפשר לדחות כסברת מהרש"א והוצרך להוכחה אחדת. אבל אין האמת כן אלא אי שבת לאו ז"ת כ"ע סבירא ליה דאפי' שנים שנים מותר וכדס"ל לר"ג וכן הראיה שהביא מהרש"א שם מדף ס"ב גם כן יש לדחות על דרך זה) וכ"כ גם הר"ן ר"ל ר' יהונתן שם בעירובין ר"פ המוציא כו' דמפרש פלוגת' דת"ק ור"ג וז"ל מכניסן זוג זוג כדרך שלובש בחול כו' ור"ג מתיר כו' ובגמ' מפרש טעמא דסבירא ליה לר"ג כו' טפי לא דלא מיקרי דרך מלבוש אלא שני זוגות לבדן לפי ששני מקומות יש כו' אבל ת"ק סבר לא שרינן אלא זוג אחר שהרי אם לבש בחול שנים שנים קעבד על ב"ת לפיכך ענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא עד כאן לשונו הרי מבואר להדיא כמ"ש מהרש"א: והא דאוקימנ' כו' ר"ל דהש"ס משני דפליגי ת"ק ור"ג דת"ק סבירא ליה שבת ז"ת המ"ל דס"ל לאו ז"ת ואפ"ה דוק' זוג א' כסברת מהרש"א ורבינו יהונתן הנ"ל משום דמתני' ר"מ היא דבלא"ה מוכח מדאמר אחד האיש וא' האשה דס"ל זמן תפילין ולכן משני האמת ורבינו יהונתן אשמעינן איפכ' דאפי' לאו ז"ת מ"מ א"ל דוק' זוג א' וכמו שהוכיח מהרש"א כנ"ל: אבל אשה אסורה כיון דלדידן הוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות הוי משא לגבייהו: ואע"ג דקי"ל. וכ"כ לעיל סעיף כ"א: מפני שהרועים רגילים כו' הם דברי הש"ס בשבת דף ס"ב דתנן התם דאשה היוצאת בטבעת שאין עליה חותם פטורה ואם יש עליה חותם חייבת ואמר עולא וחלופיהן באיש דביש עליה חותם פטור ואין עליה חותם חייב ופריך אלמא מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ודחזי לאשה לא חזי לאיש מתיב ר"י הרועים יוצאים בשקים ולא הרועים בלבד אלא כל אדם אלא שדרכן של רועים לצאת בשקים ופירש"י אלמ' אף ע"ג דלא רגילי בהו מ"מ מיגו דלהאי הוי תכשיט לגבי האי נמי הוי תכשיט ומשני אלא אר"י קסבר לעולם נשים עם בפני עצמן עכל"ה אלמ' הטעם שכ"א מותר לצאת בשקים מפני שהרועים דרכן בכך ומש"ל מ"א בס"ק ל' וז"ל בשק מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים ולכן אפי' בלא גשמים נמי שרי (הרא"ש) והן דברי הרא"ש לפירושו במס' נדרים דף נ"ה ע"ב צ"ל שכוונת הרא"ש דגם הרועים גופייהו אין לובשין אותן אלא מפני הגשמים והכריחו לשון הברייתא בנדרים דקתני יוצאים בשק כו' מפני הגשמים: ולכן נ"ל שאם יצא בטלית מצויצת ח"ח אבל כו' שכ' בס' ת"ש דמ"ש מ"א חייבת חטאת ל"ד דהא בעינן שיוצי' כדרך המוציאים וכיון דאינו תכשיט ה"ל גבה שלא כדרך המוציאים ולכן מה"ט הוצרך הש"ס ליתן טעם דאשה חייבת כשיצאת בטבעת שי"ע חותם שלפעמים בעלה נותן לה טבעת שיש עליה חותם להניחו בקופס' ומניחתה באצבעה עד שתגיע לקופס' ולכן הוי גבה דרך הוצאה וה"ט נמי באיש שחייב בטבע' שא"ע חותם כמ"ש מ"א לעיל ס"ק ט"ז ע"ש ולענ"ד דברי מ"א בדקדוק דהת"ש הקשה עוד על ספר א"ר שכ' דטלי' קטן הוי מלבוש גמור לאשה ולכן האשה פטורה אם יצאה בטלית קטן ובספר ת"ש השיגו דעדיין חייבת משום ציצית שבה דהוי משא לגבי האשה ע"ש וא"כ י"ל דמ"א ס"ל דגם טלית גדול הוי מלבוש גמור גם לאשה שלפעמים מתעטפת בו מפני הקור או מפני גשמים וכאשר עינינו רואות שכן דרך כפריית להתעטף במפה גדולה וא"כ הוי דרך הוצאתה בכך ומ"מ חייבות מפני הציצית לכן כ' מ"א שאם יצאה בטלית מצוייצת רק מ"ש אח"ז אבל דבר שהוא מלבוש כו' הוא מגומגם קצת לפ"ז ואין בזה קפידא כל כך בלשון מ"א כנודע: ועבי"ד סי' קפ"ב ר"ל שלא תאסר מפני איסור לא תלבש אשה שמלת גבר דלהציל מן הקור או כדומה מותר ע"ש בש"ך: משא"כ טבעת כו' הם דברי הש"ס דלעיל דאם יצאה בטבעת שיש ע"ח חייבת מפני שהן עם בפ"ע ואף ע"ג דלפעמים מניחתה באצבעה להניחה בקופס' מ"מ לא הוי גבי אשה מלבוש גמור רק דרך מקרה:
מד סָעִיף מה (ס"ק נה) ולא ישטחן כו' ל"ל לכיבוס אין זה דרך כיבוס בכך ולא יחשדוהו: ועוד דבסי' ש"ג כו' ובס' א"ר ובספר ת"ש השיגו עליו דהתם אין הטעם שאין הכיבוס במים מועטים דשם האיסור דקי"ל אסור ליתן מים על הבגד דשרייתו זו היא כיבוסו וס"ל להני יש מתירים דבגד שאין בו לכלוך לא אמרי' שרייתו זו היא כיבוסו ולכן אם הבגד נקי מותר ליתן עליו מים אלא דמ"מ מרובים אסור מחשש שמא יסחוט ובמועטים ל"ח שמא יסחוט. ולענ"ד כוונת מ"א דמדהתיר' ליתן עליו מים מועטים ניהו דל"ל שמא יסחוט וגם שרייתו ז"כ ל"ל כיון שהוא נקי מ"מ חשש מראית העין להיכן אזיל שיחשדוהו שדעתו לכבסן ושמא הרואה לא ידע שהיה נקי ומי עדיף מאיסור שטיחה דאסור מה"ט כ"ש כשראה שנותן עליו מים א"ו דבמים מועטים ל"ל כלל לכיבוס וליכא חשד והא דהוצרך מ"א ליתן טעם לאסור מים מרובים משום שמא יסחוט ת"ל משום מראית העין י"ל נקט טעם דעדיף טפי. עוד י"ל דאם הם מים ממוצעים לא מעט ולא רב דכה"ג ג"כ ליכא משום מראית העין ושמא יסחוט איכא ולכן מה שהתיר מ"א בסי' ש"ב ס"ק י"ט במים מרובים אם הוא דבר שאינו מקפיד עליו דל"ל שמא יסחוט ולא אסור משום מראית העין צריך לומר דמיירי במים ממוצעים כנ"ל דליכא מראית העין ומרובים דסי' ש"ב ודהכא אין שוין בפירושיהן:
מה סָעִיף מה (ס"ק נו) ואפי' בח"ח כו' דמטיילת בהמה בזוג כו' דלרב ס"ל כ"מ דאסרו חכמים מפני מ"ה אפי' בחדרי חדרים אסור: והב"י סי' של"ו כו' וא"כ לק"מ דדוקא כיבוס דהוא איסור תורה אסור בח"ח אבל בזוג דליכא חשש כ"א מכירה דהוא איסור דרבנן מותר בח"ח: ומ"מ קשה כו'. ס"ל דבשבת מקש' לרב מהאי ברייתא דקתני מטיילת בזוג בחצר אבל לא בר"ה ומשני דרב תנאי הוא ול"ל לאוקמי כתנאי ה"ל לחלק בין חשש איסור תורה לאיסור דרבנן: ואפשר דהתוס' סוברים כו' דברי התוס' הם בכתובות דף ס' דתניא התם נחום א"ג אומר צינור שעלו בו קשקשים ומעכבים המים לצאת ועי"ז מתקלקל הבי' ומשום פסידא הותר לו למעך הקשקשים ברגליו בצנע' דהוי מתקן כלאחר יד דליכא רק איסור דרבנן ובמקום פסיד' ל"ג והקשו התוס' לרב דהא הכא לא התירו אלא בצנעה משמע דבפרהסי' אסור. וע"כ משום מראית העין דלא ידעו משום פסיד' הותר לו א"כ לרב אפי' בצנעה יאסר וע"ז תי' לחלק בין אם החשד הוא שעישה איסור תורה או דרבנן כנ"ל וצ"ל דקשי' להתוס' על רב אע"ג דכבר תירץ הש"ס דרב תנאי היא מ"מ ה"ל להש"ס גם בכתובות להקשות לרב ולתרץ תנאי היא אע"כ דהש"ס דכתובות ס"ל לחלק כמו שכתבו התוס' ולא איצטריך למימר תנאי היא ולפ"ז לסוגיא דכתובות גם בהאי דמטייל' בזוג אין צ"ל תנאי היא וגם י"ל כתי' התוס' והן סוגיות חלוקות ותפס הרב"י עיקר סוגיא דכתובות דעדיפא דאין צריך לומר תנאי: ועיין בר"ן פ"ק דביצה בסוגיא דאין מוליכין סולם משובך כו' כ' תי' אחר לקושי' תוס' דכתובות הנ"ל:
מו סָעִיף מו (ס"ק נז) סמוך כו' כמו אונין של פשתן. לעיל סי' רנ"ב. וא"כ אפי' בשריי' מועטת כו' רצה ליישב בזה ת"ל דבלא"ה אפי' נגד החמה אסור מפני מ"ה לזה תי' דבשרייה מועטת נגד החמה מותר דליכא מראית העין כמ"ש מ"א בתחלה בס"ק נ"ה ובס' א"ר תי' משום מהר"ל מפראג דנגד החמה מותר כשהוא לבוש בו וכמ"ש סעיף מ"ה מהלך בהן ואינו חושש אבל נגר האש אסור משום מלבן ומבשל: ובמקום שאין בישול אין ליבון דאין מתלבן היטב במקום שאין היד ס"ב דאינו מתבשל:
מז סָעִיף מו (ס"ק נח) ואסור כו' ז"ל המרדכי. דין זה נובע מדברי המרדכי: בעשר אלונטית לרבותא נקט אע"ג דכה"ג אין בכל אלונטית כ"א מים מועטים אפ"ה גזרינן שמא יסחוט ובסיפא דבעשר בני אדם מותרים כמ"ש מ"א אח"ז אפי' כל העשר' בני אדם נסתפגו באלונטית אחת דהוי מים מרובים אפ"ה ל"ג שמא יסחוט: וצריך לומר כמ"ש הר"ן כו' ר"ל שהקשה למה לא קי"ל כהאי משנה דהא מצינו בדוכתא טובא דגזרינן שמא יסחוט. ותירץ אם אתה אוסר ההבא' לא יסתפג דחושש מנגיבה בבית המרחץ ואם לא יסתפג ממילא ימנע מן הרחיצה ולפי מנהגן וטבעם שהיה דרכן הרבה ברחיצה ה"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וא"כ אתי שפיר דברי המרדכי דבענין אפילו כשאוסרים ההבא' מ"מ יכולים לעמוד בלעדה קי"ל כהאי משנה דחיישי' לסחיטה: ומיהו יש לומר כו'. וכמ"ש הרב"י סי' י"ג היה לבוש טלית והוא עומד בכרמלית בשבת ונודע לו שציציותיו פסולים א"צ להסירן דגדול כבוד הבריות שדוחה איסור כרמלית דרבנן (משום איסור טלית בלא ציצית ע"ש) וכ' הרב"י דאפשר דוקא בימיהם שהיו לובשין טלית דרך מלבוש ולכן כשילך בלא טלית איכא גנאי משא"כ לדידן דאין לובשין אותו דרך מלבוש כ"א לשם מצוה וא"כ גם כשהולך בלא טלית ליכא גנאי צריך להסיר הטלית בנדון ההוא ומסיק מ"מ כיון שבימיהם דהיה גנאי ולא אסרו חכמים אף ע"ג שבימינו ליכא גנאי מ"מ לא נגזר ונחדש גזירה חדשה ונשאר בהתירו וכן י"ל הכא:
מח סָעִיף מט (ס"ק נ"ט) שלא יוציאם היינו בכרמלית. ר"ל דל"ת למה אסור דוקא שלא יוציא המים חוץ לד"א ת"ל אפי' תוך ד"א אסור דהא נהר היא כרמלית ומוציא מכרמלית לר"ה לכן כ' דמיירי שעומר בכרמלית ומכרמלית לכרמלית אחר מותר להוציא ולכן לא אסור כ"א שלא יוציא המים חוץ לד"א:
מט סָעִיף נ (ס"ק ס"א) או שיצא כו' ועסי' ש"ח סעיף כ"ז אי סגי בחישב עליו מע"ש:
נ סָעִיף כב (ס"ק ס"ב) הכרוכים כו' ה"ה הכרוכים על המכה וכתבו האחרונים דעל המכה ל"ד כיון שאינו מרפא אסור אלא ר"ל על רטיה שעל גבי המכה כמ"ש סעיף כ"ב: דלא כמו שכתב בכל בו. ובט"ז הסכים עם הכל בו:
א סָעִיף א ס"א אין. אלא. כגון. או. הכל בברכות ו' ב': לדבר מצוה. כ"ה גירסת הרי"ף ורא"ש שם לעולם כו' לדבר מצוה: ואסור. שבת קי"ג ב' אלא כו' ועירובין מ"ב א' אלפים פסיעות כו' ורש"י שם בשבת: אם אפשר. שבת שם בהא כיון דלא אפשר כו' אלא כו':
ב סָעִיף ב ס"ב בחורים כו' וכן. תוספתא אין רצין כדי להתעמל אלמא דאין איסור אלא להתעמל שאינו תענוג: וכן מותר. תוספתא שם:
ג סָעִיף ג ס"ג יכול לדלג ולקפוץ כו' ומוטב שידלג. רש"י שם מותר אף לדלג. אסור לקפוץ. ש"ד לדלג. ונראה כוונתו דקשה בגמ' דתליא אם יכלו כו' דתלי ביכול ואין יכול ול"ק שאסור להניח מ' דבמקום שיכול אף לדלג כו' מותר ובמקום שאינו יכול אף אם אין מדלג אסור והיאך אפשר וצ"ל בקופץ שעוקר ב' רגליו כא' כמ"ש בירושלמי סוף י"ט והביאו הג"א שם וע' ר"מ בפי' פ"ח דאהלות מתני' ה' וסובר דקיפוץ קל מדילוג שהאיסור כאן שמפסק רגליו בהרחבה כעין פסיעה גסה שאמר שם אלא כו' מ' דברישא האיסור ג"כ בכה"ג וז"ש ש"ד לדלג דאף לדלג מותר וכן כאן ל' הטור ומוטב שידלג כו' ולא כ' אסור להקיף דודאי אם לא * לדלג מותר להקיף אבל אצל לעבור כ' ואסור לעבור דלעולם אסור לדבר הרשות כמ"ש בס"ד ע"ש:
ד סָעִיף ד ס"ד לדבר מצוה. דוקא מדבעי שם רב אצל תלמיד מאי ופ' לחומרא: ובלבד כו' כדי כו'. הרא"ש והר"ן שם הקשו מהנ"ל ס"ב ואסור לעבור כו' ותי' כיון שלא התירו אלא כדרך שהוא לבוש כדאמר לקמן ובלבד שלא כו' מנכר מילתא ולא כו' והביא ר"ן ראיה מפ"ב די"ט י"ח א' רב יוסף אמר גזירה שמא יסחוט איתביה כו' נדה כו' וטובלת בבגדיה שאני התם מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא מ' מדבריהם דלאו משום משוי אסור כפי' רש"י אלא משום היכר וז"ש ובלבד כו' ואין ר"ל שינוי מדרך לבישתם אדרבה שצריך לילך כדרך לבישתם אלא שינוי מדרך העברה במים שאין רגילין לילך כדרך לבישתם וע"כ לדברי הרא"ש הטעם שלא יוציא כו' משום שינוי דאי משום משוי מאי משני כיון הא שם ג"כ צריך בכה"ג אבל עכשיו דאמרינן משום שינוי שלא כדרך העברתו במים בבגדים שם דאין הבגדים מגיעין במים כמש"ש זימנין דמתווסן כו' דמ' באקראי לפעמים אין שינוי ולמד הטור מדברי הרא"ש שאמר כיון שלא התירו כו' משמ' שמשום המים לא התירו דלא כפרש"י דאל"כ הל"ל כיון שאסור אלא כו' ולא התירו מ' משום גדר לא התירו וכמ"ש בי"ט שם מתוך שלא הותרה כו' דלא כב"י בסי' תרי"ג וסוברים דלאו משוי הוא ויתבאר בס' ל"א ע"ש:
ה סָעִיף ו ס"ו אבל לא. שם בשלמא למיתי כו' וכ' כ"ז בה' שבת משום דשם בשבת נמי איירי כמש"ש שבת דאיכא מנעל כו':
ו סָעִיף ז ס"ז כל היוצא בדבר שאינו תכשיט. ע' רש"י ריש פ"ו וגמרא שם נ"ט ב' במאי קמפלגי כו' ושם הא יש עליה כו' ושם ס"ב א' וס"ג א' במתניתין: ואינו דרך מלבוש. ס' א' במתניתין אע"ג שאינן תכשיטין לרבנן שם ס"ג א וע' רש"י במתני' ס' א' וגמרא ס"א א' מ"ט דרך כו': והוציאו בדרך. ס"ב א' ומתניתין צ"ב א': וכל תכשיט. במלבושים קמ"א ב' וביומא ע"ח ב' ובתכשיט הוא לפי פירושו בטוטפת וסנבוטין ועיר של זהב וכבלים שמא יפנו וצריך עיון על מ"ש בעיר של זהב וע' גמ' נ"ט ב': שהוא רפוי. כמ"ש בספ"ך במנעל גדול וביומא בקב הקיטע ובסנדל במים: ואשה לא תצא. ע' רש"י ריש פ"ו וגמ' שם נ"ט ב' במאי קמפלגי כו' כלילא כו' ושם ס"ב א' וס"ה א' ואמר ואשה דוקא כמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש ס"י ע"י שהנשים שחצניות כו' והאיש שאינו שחץ מותר ויתבאר בס"ט: ולא בכלים. למד מהנ"ל דל"פ ר"א וחכמים אלא אם הן תכשיטין: מפני שצריך. לשון הטור וצ"ע דקי"ל שבת לאו זמן תפילין והרמב"ם השמיט מטעם זה לא כתב אלא סיפא היוצא בתפילין פטור ואיכא דמתני כו' ואחר העיון נראה דאע"ג דאמרינן שם לא תימא אליבא דמ"ד כו' אנן קי"ל דלאו ז"ת שם אמר אליבא דריה"ג מנחות ל"ו ב' דיליף מתוקה. אבל אנן קי"ל כר"ע דיליף מושמרת כמש"ש קסבר הלכה ואין מורין כן ואין איסור להניחם בשבת וי"ט וכמ"ש תוס' בנדה נ"א ב' סד"ה ולבני מערבא ובי"ט ט"ו א' ד"ה ה"ק כו' וכמ"ש בב"י בסי' כ"ט ומ"א שם והיה יכול לומר הכל אליבא דמ"ד לאו ז"ת אלא דקמ"ל אף למ"ד ז"ת כן והרמב"ם שלא כ' זה אזיל לשיטתו דס"ל לילה לאו ז"ת שכ' שעובר בל"ת והטור אזיל לשיטתו דס"ל זמן תפילין כמ"ש בסי' כ"ט וסי' למ"ד והא דאמרינן במנחות שם ספק חשיכה כו' הא ודאי כו' אף לר"ע וכמ"ש שם היינו במניח לשם מצות תפילין וכמ"ש במ"א סי' כ"ט ועתוס' שם: דלמא מחייכי. כלשון רבותיו שברש"י שם במתני' ע"ש: שאין בו כו'. גי' הרי"ף כחייא בר רב אבל לגי' שלנו דלמא הוא דחייה בעלמא ודעת הרי"ף תמוה וכבר השיגו הרז"ה וכ"ה מפורש להדיא בירושלמי פ"ו הלכה ב' ר' יותנן אמר על אותה שיש בה מכה הוא נותן שמעון בר בא הוה משמש קומיה דר"י והוה מושיט ליה סנדליה כו' א"ל ר"י בבלאה לא תעביד כן שהראשונים לא היו עושין כן כו' הד"א על אותה שיש בה מכה הוא נותן א"ל אין בבלייא דקמתיה עליה והוא ר"ש בר אבא דגמרא דילן אלמא דר' יוחנן ס"ל כרב הונא:
ז סָעִיף ח ס"ח בנקובה חייב. כפירש"י ומ"מ ורא"ש בשם רוב הפוסקים דעולא לא קאי רק אטבעת: וי"א בהיפך. הרי"ף והרמב"ם שפירשו גם אמחט. וקשה על הרמב"ם שכתב בטבעת שיש עליה חותם באיש מותר לכתחילה כמ"ש בס"ט וכנ"ל בס"ד וכאן כתב דבנקובה פטור ועוד קשה לדבריהם אמאי לא תירצו גם במחט בגמרא על קושיא והא הוצאה כו'. ונראה דודאי אין טעמם במחט משום תכשיט דשניהן אינן תכשיטין דאפי' באשה אמרו ובשבת למאי חזייא כו' ועתוס' שם וכמו שהקשה הרא"ש על הרי"ף כאן אלא דטעם משום שזה דרך הוצאה וזה אינו דרך הוצאה וע"כ צריך לחלק כן דאל"כ קשה ממ"ש י"א ב' וכקושיית תוס' שם ד"ה ואם וצ"ל דבאשה דרך הוצאתה בכך וכ"ה בהדיא בירושלמי זה החילוק שאמר שם תמן אר"מ לא יצא החייט במחטו כו' אם יצא פטור וכאן הוא אמר חייב תמן דרך הוצאה בכך כו' וכקושיית תוס' הנ"ל ותי' וזה הכריחם דקאי נמי אמחט דע"כ באיש פטור בנקובה וזה שהקשו על עולא והא הוצאה כו' ולא על מתני' אלא מדבריו הקשו עליו שאתה מחלק באיש בין מחט למחט משום הוצאה כלאחר יד וכן מדוייק לשון הרמב"ם שבטבעת כתב שיש עליה חותם הוא מתכשיטי האיש ואינה מתכשיטי האשה ושאין עליה כו' ובמחט כתב אשה שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאין נקובה חייב והאשה פטורה מפני שהיא מתכשיטיה כו' ולא כתב ג"כ באיש הטעם מפני שהוא תכשיט ולפירש"י והמפרשים דבנקובה חייב צ"ל כמ"ש המ"א ס"ק י"ט אבל נראה שדעת רש"י כהרא"ש דבאיש בשניהם פטורים ולכן לא פי' רק אטבעת וקושיית הגמרא ותי' הכריחו כנ"ל:
ח סָעִיף ט ס"ט לרש"י פטור. כפשטא דלישנא דגמ' וחילופיהן באיש וכן פי' שם ס"ז א' ד"ה בני מלכים. א"נ כו' שליף ומחוי. וראיה לדבריו מירושלמי הביאו הרא"ש שם והאיש ע"י שאינו כו' הד"א אחד האיש ואחד האשה וכמ"ש הרמב"ן ע"ש: ולר"ת. מירושלמי הנ"ל שכ' בס"ז ע"י שהנשים שחצניות כו' וראיה ג"כ מגמ' נ"ט ב' קמרא שרי כו' מידי דהוי אאבנט כו' ושם ס"א ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא דמותר לצאת לאיש בטבעת וחילופיהן באיש פי' דלא קאי אלא לענין תכשיט ואינו תכשיט והא דבני מלכים תי' הרז"ה דקטנים כמו נשים ואחרים פי' כפי' ראשון שברש"י משום דמחייכי והירושלמי הנ"ל משום דהוא תכשיט לאיש ולאשה וכמש"ש הד"א העשוי לכך ולכך כו' הד"א כו' והר"ן תפס עליהם על מ"ש וחילופיהן לא לעניין חיוב ופטור כנ"ל דא"כ מאי פריך תרצת אשה איש מא"ל. ונ"ל דתוס' נזהר מזה וכ' פיר"ת דאחיוב חטאת קאי ועתוס' בערובין ס"ט א' ד"ה כיון. ור"ת מפרש כו' ע"ש וז"ש דאינו כו' כמש"ש במתני': אבל דבר. כו' כנ"ל:
ט סָעִיף י ס"י טבעת שקבוע כו' שלא. כן משמע שם בגמ' באשה גזברית כו': חקוקין. משום צורות נקט חקוקין ועמ"א:
י סָעִיף יא ס"יא דבר העשוי. כפי פי' העשוי לכך ולכך וע' רא"ש: כגון מפתחות. ירושלמי שם מעשה בר"ג כו': ויש מתירים. שמפרש כפי' הנ"ל בס"ט לאיש ולאשה: ומ"מ אסור. כמו מעות הצרורין בסדינו קמ"ז א': ואם המפתח. שם ס"ב ב' במפתח שבידה ור"ל על אצבעה כמ"ש בירושלמי הנ"ל: אפי' מחובר כו' ויש כו'. טעם המתירין כמו זוג דאמרו שם כל שהוא אריג לא גזרו ודחו דבריהם דא"כ אפי' חותם נמי וע"ש בתוס' ד"ה הב"ע ואמרינן קל"ט ב' היוצא בטלית שאינה כו' חייב כו' הני חשיבי ולא בטלי וע' סל"ח וסל"ט:
יא סָעִיף יב סי"ב ואם יצא. כר"מ דסוגיין שם כוותיה שכל הקושיות והתי' הכל אליביה והתניא כו' ההיא כר"י ועמ"א ועמש"ל סי' רנ"ב:
יב סָעִיף יג סי"ג וכן אשה. נלמד מזב שאמרו שם דאצולי טינוף הוא דלא כפירש"י שם ס"ד ב' וע' תוס' שם: אם לא. דמלבוש מותר אפי' משום אצולי טינוף כמ"ש בסי"ד: סינר עשוי. דסינר ודאי מלבוש הוא ומותר שם צ"ב ב' באמת אמרו כו': אבל אם. שם ס"ד ב' במתניתין לפי התוס':
יג סָעִיף יד ס"יד דבר שהוא. נדרים נ"ה ב' יוצאין בשק כו' מפני הגשמים וז"ש ולכן מותר כו': אבל אסור כו'. כנ"ל בסי' ג' מהא דזב:
יד סָעִיף טו ס"טו דהיינו שעושה. תוס' בשם רש"י: ואינו עושה זה להלך בו כו' נכה רגל. זהו פי' הרב פורת שם ס"ה ב' בתיס' ד"ה הקיטע: שעכ"פ צריך הוא למקלו. זהו לפי' ר"י שם ור' ירוחם הרכיב הפירושים. ונראה אע"ג דלפי' הר"פ א"צ למקל כמ"ש בתוס' שם ולפ"ז אין ראיה כו' לפי שפי' שי"ל סמך שקושר בכרעו כו' אבל יש לפרש ג"כ בלא סמך אלא במקלו לפי מה שהוכיחו בתוס' שם דאף לפי פי' מותר במקל לצאת ע"ש. ויותר נ"ל דאף שכ' בפי' הר"פ שהולך על הסמך וא"צ למקל כו' היינו לס"ד אבל תוס' ביומא ע"ט א' כתבו לפי מ"ש סמוכות בשתי רגלים ע"כ צריך למקל ואין חילוק בינו לפי' ר"י אלא דלפי' ר"י צריך קצת להקל להשען קצת ולפי פי' הר"פ א"צ כלל: כיון דאינו. כפי' התוס' שס משום דמשתמיט כסוגיא דיומא ע"ח ב' ושם ואור"י כו' ועיקר הליכתו כו' אבל לפי' רש"י משום דלאו מנעל הוא ואפי' לאדם בריא אסור והל"ל כיון שאפשר בלא"ה לאפוקי מקל וסמוכות של כסא וכן מבואר שם ברבינו ירוחם שסובר כפי' התוס' משום דמשתמיט שנושא ונותן במנעל של עץ וכתב שלפי הסוגיא דשבת אסור רק לסוגיא דיומא מותר ואם גם לפירש"י שהוא כפי הסוגיא דשבת כמ"ש בתוס' דיומא ע"ש הוא ג"כ מפני שא"צ הילוכו א"כ אפי' לסוגיא דשבת מותר במנעל של עץ דצורך הילוכו הוא:
טו סָעִיף טז ס"טז אבל בכסא. כפי הגי' של רש"י ורא"ש כסא סמוכות שלו וכצ"ל: וספסלים. כן הוכיחו תוס' ביומא מדל"ק ספסלין במתני' וע"כ הוא צריך לספסלין ולא אסר אלא הסמוכות ע"ש: קטע בשתי כו'. הוא פירש"י שם אבל לפי' ר"י וכן לפי' הרב פורת אינו קטע בפ"ע אלא אותו קטע עם הקב ולפר"י הסמוכות הוא המקל ולפי' הר"פ הוא הסמך ולפי' השני של הר"פ שם בשתי רגליו גם קב מקטע בשתי רגליו איירי וכמ"ש המרדכי והרשב"א ע"ש: וכן מותר. אע"ג דלפי הסוגיא דשבת דלר"י מנעל של עץ לאו מנעל הוא יאסור לפי הסוגיא דיומא משום דמשתמיט מותר כאן שהרגל נכנס בו וסוגיא דשבת וכן ביבמות תי' תוס' כיון דמשתמיט לאו מנעל הוא לעניין חליצה כמו גדול שאין יכול להלך בו ומחופה עור מיהדק לכן כשר וע"ש ושם והיינו סנדלים דידהי שקשור בשוק ואין הרגל נכנס בו אבל בשלנו מותר. רי"ו. וסוגיא דיבמות דפליגי באנפליא היינו לפי הס"ד וע' תוס' דיומא וכל זה לשיטת התוס' אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א דקי"ל כריב"נ דכל דלאו מנעל אע"ג דמיהדק אסור כמ"ש בשבת שם סנדל של סיידין כו' ויוצאין בו ואנן קי"ל כריב"נ כמ"ש בסי' תרי"ד ס"ב: וכן בפנטניש. ע' מ"א וס"ל ג"כ כשיטת התוס' שם בתשובה וא"כ אסור לצאת ביוה"כ כמ"ש שם ביומא ושוין כו' אבל בסי' תקנ"ד סט"ז וסי' תרי"ד ס"ב פ' דשל עץ מותר ואין אסור אלא במחופה עור וכן פסק הרי"ף והגאונים והוא כשיטת רש"י והקושיא שהקשו על רש"י מהא דיומא תי' הרמב"ן דלכאורה קשה בשבת שם אמר רב יוסף מאן לא הודו כו' וגי' הרמב"ן רבא אמר מאן כו' למה נאדי מאוקימתא דשמואל אלא דרבא אזיל לטעמיה דאמר ביומא שם דכ"ע מנעל הוא וע"כ רבנן דעדיות רב"נ הוא וא"כ הא דאמר רבא ביומא דכ"ע מנעל הוא אינו אלא ר"מ ור"י שעליהן אמרו ושוין אבל רבנן פליגי עלייהו כסתמא דעדיות וא"כ סתמא דיבמות נמי כרבנן וז"ש שם קב הקטע מני ר"מ כו' באנפליא של בגד דאתאן לרבנן ול"ק ר"י והא דקאמר ר"מ משום דאליביה מפ' דמנעל הוא ואנן קי"ל כרבנן בין לענין יוה"כ בין לחליצה ומ"מ כאן הדין אמת דאסור משום דמשתמיט כמ"ש רבא שם ביומא ולענין שבת קי"ל כר' יוסי אלא דלפ"ז א"צ לסברא דמחופה עור מיהדק דטעמא דחליצה לאו משום משתמיט אלא משום מנעל ולאו מנעל כנ"ל אלא שהרשב"א כ' דאע"ג דסוגיא דיבמות הוא כמ"ש הרמב"ן וע"כ צ"ל כן מדאמר באנפליא של בגד אתאן לרבנן. אבל ודאי דר' יוסי אוסר לחלוץ במנעל של עץ משום דמשתמיט דאל"כ אמאי אמר רבא מאן לא הודו ריב"נ אמתניתין דעדיות ול"ק אאוקימתא דשמואל אהא דיבמות ד"ה היא אלא דשם אוסר ר' יוסי כנ"ל משא"כ בשל סיידין דלא משתמיט עיין רשב"א וצ"ל מ"ש במחופה עור וד"ה לא מבעיא לריב"נ אלא אף לר' יוסי דמיהדק כתי' התוס' דאל"כ היה ר' יוסי אוסר ולאו ד"ה היא. וכלל הענין דלעניין יוה"כ קי"ל כריב"נ כנ"ל דלאו מנעל ולעניין שבת קי"ל כר' יוסי משום דמשתמיט ואפשר דריב"נ מודה לי ולענין חליצה ריב"נ ור' יוסי שוין דפסולה אא"כ מחופה עור וא"כ לעניין שבת קי"ל כפי' תוס' דכל דמשתמיט אסור וכל דמיהדק מותר וז"ש הרשב"א בתשובה סי' תר"ז בפנטניש משום דמיהדק ובזה כל דברי ש"ע כאן וביה"כ כהוגן ולהלכה נראה עיקר כהרמב"ן וא"צ לסברא דמחופה עור מיהדק ודלא כרשב"א: דמשתלפי. ע' פסחים נ"א א' יוצאין בקרדקייסין כו':
טז סָעִיף יז ס"יז חיגר. מהא דסט"ו ואפי' לפי' הר"פ מוכח מספסלים דסט"ז וכן מקטע בשתי רגליו ומהלך כו' שזה ודאי צריך למקל. תוס' שבת ויומא: אבל אם. נלמד מסעיף י"ח:
יז סָעִיף יט ס"יט מי שהוא. ס"ג ב' והיו מטילין שלשלת כו' ולא אמרו אלא משום שלפא ומחוי לפי' רש"י ולהרמב"ם משום שהוא רפוי משא"כ כאן שתקועין בחוזק וכמ"ש תוס' נ"ח א' מאי שנא והא דתנן כו' דמסתמא הן תקועין יפה כו':
יח סָעִיף כ ס"כ אין יוצאין. נדרים נ"ה ב' וכ' הרא"ש שם בפירושו דל"ד נקט מפני הגשמים ולרבותא נקט כמ"ש בסי"ד:
יט סָעִיף כב ס"כב וכן בקליפה כו' ואם נפלו כו' תוספתא שם. ומכאן קשה על פירש"י בפרק בתרא דעירובין דפי' דאיסור חזרת רטיה משום ממרח ומש"ה הוצרך תוס' לפ' מש"ש בפ"ו דשבת ובלבד שלא תתן כו' ואם כו' דקאי על כל המתני' ומשום הוצאה וליתא: אבל אסור כו' אבל באגוד כו'. ל' התוספתא יוצאין במוך כו' ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיח' כו' יוצאין באגד שע"ג מכה כו' ומפ' הטור דרישא על המכה וסיפא על הרטייה וע' סנ"א ועב"ח שנדחק לפ' שם ג"כ על הרט י' אבל היא שיטת הרמב"ם שמפ' להיפך דרישא על הרטייה וסיפא על המכה וז"ל במוך וספוג שע"ג המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיח' שהרי החוט והמשיח' חשובין אצלו ואין מועילין למכה ויוצאין בקליפת השום כו' ובאגד שע"ג המכה ומ"ש חשובין הן כו' תרתי בעי חשובין ואין מועילין אז אסור ודייק לשון התוספתא שברישא אמר שלא יכרוך עליהן כו' ואמר חוט או משיחה ובסיפא אמר שע"ג מכה ואמר אגד אלא דאין איסור אלא ע"ג הרטייה ודוקא בדבר חשוב דדבר שאינו חשוב בטל לגבי רטייה וכמ"ש בסי' ל"ט ובסיפא אמר אגד בכל אגד מותר כיון שהוא ע"ג מכה מועיל שלא ישרט המכה וכמ"ש רש"י נ' א' ד"ה בזמן כו' ע"ש:
כ סָעִיף כג ס"כג ולא מהני אלא. תוס' נ"ח א' ד"ה הב"ע כנ"ל סי"א: אותן עגולים כו'. כמו חותם שלא אסרי בכסותו שאין של מתכת אלא דמירתת ומיקפל הלא"ה מותר ושם אפי' לא מיחא מימחא כמש"ש מ"ש זוג כו' וס"ד בכולם דאין אריג ובירו' כל המחובר לכסותו ה"ה ככסותו ע"ש: וכן מותר. כאן בתפור היטיב וכמו זוג שם כיון דדרך להיות מחובר כנ"ל: דוקא שאין. נ"ג א' ופוקקין כו' ואע"ג דשם נ"ח מ' אע"ג דאית ליה ענבל מדפריך במאי אוקמיתא כו' היינו נמי בפקוק מיירי:
כא סָעִיף כד ס"כד יוצאים. ס"ו ב' מאי איריא קטנים כו' ס"א א' וא' קמיע כו' וכמ"ש בס' כ"ה:
כב סָעִיף כה סכ"ה אין. ע"ש בתוס' ד"ה עד וד"ה אע"ג כו' נראה כו' וד"ה תלתא כי': ודוקא כו'. תוס' שם ד"ה תלתא כו' וי"ל כו' וצ"ע דא"כ תפשוט בעיא דר"פ וע' רש"א ואין דבריו נראים וע' תוס' שם ד"ה תלת תלת כו':
כג סָעִיף כז ס"כז יוצאין. מדאביי ורבא ס"ל כוותיה וערמב"ם בפי': אבל אם כו' אבל. שם הא אין כו' ופירש"י ד"ה שיש כו' שאין ניכר כו' ואמרו בירו' פ' שמונה שרצים לוחשין כו' ולמעיים ולעין בשבת כו' והקשה הרא"ש מכל הלחשים שמצינו בגמ' ותי' בעושה מעשה כו': ולא אסור. לפי' הר"ן שפי' בכל דבר בין לחש כו' מיירי באותן שבדקו: ויש מי. שפי' הא אין. כה"ג שאין ידוע וצ"ע הא במתניתין תנן ולא בקמיע כו' משמע הא בחול ש"ד:
כד סָעִיף כח ס"כח מי. ל' הטור ושם דאקושא: וגם כו'. שם שוכתא וצורתא כו':
כה סָעִיף כט ס"כט דהיינו שלאחר. רש"י שם: אבל אם. ערש"י שם ד"ה דקדק כו' אבל אם אינו מונחין צידיו על כתיפיו ודאי מותר בכה"ג: למטה כו' שמאחר. שם ב' וערש"י ד"ה שרביבו כו' ע"ש:
כו סָעִיף ל ס"ל מותר כו'. אע"פ כו' דדרך כו'. שם א' וע"ש תוס' ד"ה מהו כו':
כז סָעִיף לא ס"לא היוצא. וכן פרש"י ד"ה מרזב רק רש"י פי' ע"י חוטין לשיטתו שפי' משום תקוני מנא אבל לפי פי' הרמב"ם משום הוצאה אפי' בידו: וה"מ בטליתות. כן מוכח ביומא ע"ז ב' לפי פי' הרא"ש וטור לעיל ס"ד משום שינוי הלא"ה מותר אע"פ שמקופל על כתיפיו כמ"ש רש"י שם ולקמן סי' תרי"ג ס"ה וכן משמע בגמ' שם דהזכי' אצל העברה במים דאל"כ בלא"ה אסור:
כח סָעִיף לב ס"לב רק שהם. אפי' בצרורין צ"ל מנוקבי' ואאבל כו' קאי ודין מנוקבים שמותר נלמד מדין פורפת שם ס"ה דמעשה מועיל וע"ש א' ב':
כט סָעִיף לג ס"לג אסור. צ"ב א' במתני' בשפת חלוקו כו' פטור אבל אסור שם ג' א' ק"ז א': ויש. קנ"ג א' כיון דליכא אלא איסור דרבנן כנ"ל:
ל סָעִיף לד ס"לד בסודר המקופל. מדאמר היוצא בטלית מקופלת כו' ויוצא בסודר שעל כתיפו כו' ע"כ דומיא דטלית דמקופל דאל"כ אף בטלית מותר וע' בערוך שפי' הרטנים פי' הרצים בסודר מקופל שלא יעכבו לרוץ וכ"כ ברמב"ם וע' ברמב"ם וע' בר"ן שהביא הערוך: ואם אין. שם ב' ובלבד כו': אא"כ. שם סכניתא כו' ופי' דסכינתא הוא שאין חופה ראשו ורובו וכ"ה בהדיא ברמב"ם:
לא סָעִיף לה ס"לה או בכרמלית כו'. ואם אינם. שם והא דרב לאו בפירוש כו':
לב סָעִיף לו ס"לו מותר לצאת. שבת ק"כ א' לובש כל כו' ואמרינן בערובין צ"ה ב' התם דרך מלבושו כו': בין לצורך. קמ"ז ב' האוליירין כי' ומדין הלבדין קמ"ו ב': שני חלוקים. מהא דסכניתא קמ"ז ב' ועתוס' שם ד"ה צריך כו' ואע"ג שאינו מועיל כלום וה"ה בחלוקים וכ"ש בסרבלים: בין כו'. כנ"ל ולובש כו' ועוטף כו': ויש אוסרין. כן למד מהא דר"י שם ק"כ א' ואע"ג דלא קי"ל כר"י התם משום דליקה התירו אבל בלא"ה מודה ר"מ לר"י וכלשון ראשון שברש"י נ"ט ב' ד"ה תרי: אא"כ. תוס' שם נ"ט ב' מדחשיב שם ק"כ א' פונדא וחגור וסברא הראשונה הוא כלשון שני שברש"י הנ"ל: ומותר. שם בי"ח כלים דר"י וע' תוס' שם וכנ"ל: וכן שני כו'. לפי' הנ"ל צ"ע דהא לא חשיב שם אלא זוג אחד אלא דלא ס"ל ראיה הנ"ל דקי"ל כר"מ אלא שמפרש תרי המייני כו' לאיסור:
לג סָעִיף לז ס"לז מותר. דכל דרך מלבוש מותר ס"א א': ויש. כמו בתפילין שם ועט"ז וצ"ע: שיתפרס. צ"ע מאי מהני מ"ש מטלית שאין מצוייצת וכיוצא וכמ"ש בסל"ח וסל"ט:
לד סָעִיף לח ס"לח ואם היא. מנחות ל"ז ב': אע"פ. כרבנן שם ל"ח ואפי' (בלא"ה) כיון שאין דעתו להשלים כנ"ל:
לה סָעִיף לט ס"לט אבל אם כו' וה"ה. כנ"ל סל"ח וכתי' גמרא שם:
לו סָעִיף מא ס"מא לצאת כו'. וכ"ד הרשב"א וכ' דלפי' ר"ת הל"ל הכא מהדק התם לא מיהדק: העשוי להגין. דבלא"ה מותר שאין דרך ב"א לילך בגילוי ראש. ב"י: אא"כ כו'. גמ' שם לפירש"י וז"ש ג"כ או שהוא כו':
לז סָעִיף מב ס"מב המוצא כו'. לשון הטור: בבזיון. מקמת גנבי וכמ"ש בספ"ק דיום טוב ט"ו א' דרוב כו': במקום. מחמת כלבי' שם: אם יש. כלשון שני שברש"י צ"ז ב': אם יש כו' והן כו'. כרבא שם דס"ל דטרח דסבר דוהשתא דיחוייא הוא וע"כ מקושרות לאו משום טרח דאל"כ לא הוי אמר והשתא כו' אלא דמשום טרח ברצועות לבד סגי ורבא ג"כ מודה בזה ומ"ש והשתא אין ר"ל דמוכח שלא כרבא אלא דאין ראיה לרבא כיון דבלא"ה בעינן משום מקושרות אבל רבא לא ס"ל כן ונ"מ דבלא רצועות כלל אף להחשיך א"צ משא"כ בלא מקושרות ולכן כתב הטור שניהם. ואבאר שיטת הרי"ף והרא"ש ויתורץ הרמב"ם בפ"ב מה' ציצית הלכה ז' דפסק הרמב"ם שם המוצא תכלת בשוק אפילו חוטין שזורין ומופסקין פסולה והשיג עליו הראב"ד שהוא נגד מסקנא דעירובין צ"ז א' והשתא כו' דכ"ע ס"ל דלא טרח כו' א"כ דינא דגמרא להיפך דכשרין ושאלו חכמי לוניל להרמב"ם קושיא זו והשיב להם וז"ל בתשובתו ודאי אמת כדבריכם וטעיתי כו' ותקנו הנוסחא ע"ש. אבל האמת יורה דרכו שדבריו הראשונים ברורים וקיימים ולא טעה כלל ואשתמיטתיה להרמב"ם בתשובתו שיטת הרי"ף בפ"י דערובין שם על מתני' דהמוצא תפילין וז"ל חדשים מ"ט לא כו' דלמא קמיט כו' אבל בישנות כיון דמקושרות הן לא טרח אינש כו' ותני אבוה דרב שמואל ב"י אלו הן כו' רצועות ומקושרות חדשות כו' ואינן מקושרות ע"כ וכ"כ הרא"ש שם ולכאורה סתרי הני תרי טעמי אהדדי דטעמא דקמיע הוא משום דטרח ומימרא דאבוה דרב שמואל בר יצחק ע"כ ס"ל דלא טרח כמ"ש בגמ' והשתא כו' אלא דשיטתם בסוגיא דשמעתין שם כך היא דהא ע"כ מתני' דלא כר"מ דאמר א' חדשות כו' וגם דלא כר"י דלא מסתבר לאוקמי' מתניתין כר"י ודלא כהלכתא דר"י לטעמי' דעניבה קשירה מעלייתא כדאמר אביי דתי' דאביי מסתבר יותר מתי' דר"ח שם כקושיית תוס' שם דלא מסתבר לאוקמי' כר"י ולא מטעמיה אלא דמתני' דלא כר"מ ור"י וכנ"ל ומתניתין ס"ל דטרח ומטעמא דקמיע וג"כ ס"ל למתני' הא דתני אבוה כו' אלו הן חדשות כו' אך לא מטעמיה דקשירה אלא מטעמא דטרח וכל שאינן מקושרות אית לן למיחש דלמא קמיע נינהו דטרח אינש כו' וראיה מכרחת דמתני' ס"ל דטרח דאל"כ היכי תנן אבל חדשות פטור הא תפילין נינהו או ס"ל דלא טרח כו' אלא הכי הל"ל אבל חדשות או מצאן כו' מחשיך כו' אע"כ ס"ל למתני' דטרח והא דאמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא אליבא דברייתא דאהבה ברי' דר"ז ור' אלעזר לאוקמינהו כתנאי דר"מ ור"י ומסקנא דכ"ע ס"ל כו' ג"כ אליבא דברייתא ור"א לאוקמינהו ככ"ע כר"מ ור"י דס"ל תרוייהו דלא טרח אבל מתני' ע"כ ס"ל דטרח ולפ"ז דברי הרי"ף והרא"ש ברורים שהביאו טעמא דקמיע על מתני' וגם אלו הן כו' להשמיענו מה הן חדשות וגם שיטת הרמב"ם ממש כשיטת הרי"ף כדרכו וכן הרא"ש ס"ל כשיטתייהו כנ"ל ונמצא דלשיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם אפי' יש בהן רצועות חיישינן לקמיע עד שיהיו מקושרות כנ"ל ונ"מ לסכנת לסטים להוליכן פחות מד"א או לשומרם ולדעת הראב"ד אף בלא רצועות לא חיישי' כנ"ל והרז"ה השיג על הרי"ף ג"כ כנ"ל ועיין במלחמות שיישב הרי"ף בענין אחר: מוליכו. כת"ק שם: או נותנם כו'. ס"ל דר' יהודה וחכמים דמתני' הוא דעת שלישית דמתירין אף ליתן לחבירו אף לדבר הרשות דלא היה בכלל י"ח דבר ול"פ את"ק אלא משום דלדבר הרשות לא התירו בפחות מד"א דא"א לומר כר"ש ס"ל דא"כ מאי אצטריך לגמ' לר"ש לומר הא עדיפא דמשמע דוקא משום דא"א בענין אחר דעדיפא מלהוליך פחות מד"א הא אף לדבר הרשות מותר:
לח סָעִיף מד ס"מד ופושט. לשון הטור אבל בסי' של"ד כתב שהרמב"ם חילק מדהשמיטו וס"ל דסיום דברי ר' יוסי הוא אבל ת"ק לא ס"ל כן ואע"ג דבברייתא שם ס"ל לר"מ כן ת"ק דמתניתין לאו ר"מ הוא והוא דעת שלישית ודבריו תמוהים שהרי בריש פרק בתרא דעירובין אמרינן וממאי דר"מ היא כו':
לט סָעִיף מה ס"מה ולא אסרו. פ"ק דיו"ט ט' א' ופי' הרשב"א הרואה שמעמיד הסולם לשובך וז"ש ב"ה שובכו כו' ר"ל של גג ואמרו ב"ש משובך כו' דמשמע דאכל שובך הראשון מותר להעמיד הסולם:
מ סָעִיף מו ס"מו בגדים כו'. ירושלמי פ"ג דשבת הלכ' ב' ר' מנא מיקל לנשייא דשטחין בגדיהון לאוירא דתנורא: אסור לנגבם כו'. י"ח ב' ועתוס' ד"ה אונין וע"ד ב' וז"ש שם קמ"ו ב' שוטחן בחמה וע' במרדכי פכ"ב דשבת שכ' דאסור משום ליבון ומשום מבשל והן ב' פירושים על אונין של פשתן בהגמ"ר פרק קמא דשבת דריב"א רצה לפרש משום בישול כמ"ש בפ' כלל גדול האי מאן דשדי סיכתא לאתונא כו' וכ' שם אבל בפ' במה מדליקין אמרינן האונין של פשתן משיתלבנו מ' ליבון וזהו דברי התוס' הנ"ל ד"ה אונין כו' ואפשר דהא והא איתא אלא שריב"א רצה לכתחלה לפרש דוקא בפשתן לח מן המשרה וחזר בו דאפי' יבש חייב כנ"ל: ואסור. מהא דאלונטית קמ"ז ואע"ג דקי"ל כר"ש משום דאין מקפיד על מימיו וכמ"ש מ"ח א': ואסור. קמ"ז א' ב':
מא סָעִיף מט ס"מט מותר כו' ובלבד. קמ"א א':
מב סָעִיף נ ס"נ שבראשי. כפי' תוס' שם ד"ה בפקורין ועמ"א ומפ' כפירש"י לענין איסור הוצאה: או שיצא. מפ' דוקא יצא ועסי' ש"ח:
מג סָעִיף נא ס"נא מותר. לצאת כו' וכן בסמרטוטין. למד מפשתן סרוק הנ"ל ולכן סיים שם ובלבד שיצא מפרש כפי' רש"י שם לעניין מכה והוא כשיטת הרמב"ם בס' שקדם וכ"ד הר' יונה כמש"ל סי' ש"ח סכ"ד אבל כאן סתם כפי' תוס' דלעניין איסור טלטול הוא ולפי' תוס' אין ראיה משם ומותר במכה אפי' לא יצא וכמ"ש בהג"מ פי"ט בשם ר"י וכמ"ש תוס' בד"ה ואם שהוציאה מבע"י הוא משום איסור טלטול הגיזין משא"כ בסמרטוטין כנ"ל ולכן השמיטו להאי ובלבד שיצא כו' והוא סותר לסעיף שקדם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.