א הַמְנַעֵר טַלִּית חֲדָשָׁה, שְׁחוֹרָה, מִן הַטַּל שֶׁעָלֶיהָ, חַיָּב שֶׁהַנִּעוּר יָפֶה לָהּ כְּמוֹ כִּבּוּס. וְהוּא שֶׁמַּקְפִּיד עָלֶיהָ שֶׁלֹּא לְלָבְשׁוֹ בְּלֹא נִעוּר. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְנַעֵר בֶּגֶד שֶׁנָּשַׁר בְּמַיִם אוֹ שֶׁיָּרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים. וְדַוְקָא בְּבֶגֶד חָדָשׁ שֶׁמַּקְפִּיד עָלָיו, (כָּל בּוֹ). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לְנַעֵר בֶּגֶד מִן הָאָבָק שֶׁעָלָיו, אִם מַקְפִּיד עָלָיו, וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו (רַשִׁ"י וְאוֹר זָרוּעַ). אֲבָל מֻתָּר לְהָסִיר הַנּוֹצוֹת מִן הַבֶּגֶד בְּשַׁבָּת (אוֹר זָרוּעַ). וְע"ל סִימָן של"ז.
ב הַלּוֹקֵט יַבּוֹלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי בְּגָדִים, כְּגוֹן אֵלּוּ הַיַּבּוֹלוֹת שֶׁבִּכְלֵי הַצֶּמֶר הַנִּשְׁאָרִים בָּהֶם מִן הָאֲרִיגָה, חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. וְהוּא שֶׁיַּקְפִּיד עֲלֵיהֶם, אֲבָל אִם הֱסִירָם דֶּרֶךְ עֵסֶק, פָּטוּר.
ג מְקַפְּלִים כֵּלִים בְּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ שַׁבָּת לְלָבְשָׁם בּוֹ בַּיּוֹם. וְדַוְקָא בְּאָדָם אֶחָד, וּבַחֲדָשִׁים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְכַּבְּסוּ, וּלְבָנִים, וְאֵין לוֹ לְהַחֲלִיף; וְאִם חָסֵר אֶחָד מֵאֵלּוּ הַתְּנָאִים, אָסוּר וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דִּלְקַפְּלוֹ שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר קִפּוּלוֹ הָרִאשׁוֹן מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, וְנִרְאִין דְּבָרָיו.
ד מַכְבֵּשׁ הוּא כְּלִי שֶׁכּוֹבְשִׁין בּוֹ בְּגָדִים אַחַר הַכְּבִיסָה, וְהֵם שְׁתֵּי לוּחוֹת זֶה עַל זֶה וְהַבְּגָדִים בֵּינֵיהֶם, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מַתִּירִין אוֹתוֹ לִטֹּל מִמֶּנּוּ בְּגָדִים לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת; וְשֶׁל אֻמָּן, אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא תָּחוּב בְּחָזְקָה וְהַתָּרָתוֹ דּוֹמָה לִסְתִירָה.
ה חָלוּק לְאַחַר כְּבִיסָה הוּא מִתְקַשֶּׁה וּמְשַׁפְשְׁפִים אוֹתוֹ בַּיָּדַיִם לְרַכְּכוֹ, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְרַכְּכוֹ. אֲבָל סוּדָר אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְכַּוֵּן לְצַחְצְחוֹ וְהָוֵי כִּמְלַבֵּן. הַגָּה: וְכוֹבָעִים וּשְׁאָר כְּלֵי פִּשְׁתָּן דִּינָן כְּסוּדָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ש"ל).
ו טִיט שֶׁעַל רַגְלוֹ, אוֹ עַל מִנְעָלָיו, (בֵּית יוֹסֵף וְר' יְרוּחָם חי"ג) מְקַנְּחוֹ בַּכֹּתֶל אֲבָל לֹא בַּקַּרְקַע, דִּלְמָא אָתֵי לְאַשְׁווּיֵי גּוּמוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר אַף בְּכֹתֶל. הַגָּה: וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר בִּשְׁנֵיהֶם, (הָרֹא"שׁ). וְהוּא הַדִּין דְּמֻתָּר לַהֲסִירוֹ בִּמְעַט חֶרֶס הָרָאוּי לְטַלְטֵל, (רַבִּי יְרוּחָם חי"ג).
ז טִיט שֶׁעַל בִּגְדּוֹ, מְשַׁפְשְׁפוֹ מִבִּפְנִים דְּלֹא מוּכָחָא מִלְּתָא לְאִתְחַזּוּיֵי כִּמְלַבֵּן, אֲבָל לֹא בַּחוּץ דְּדָמֵי לִמְלַבֵּן וּמְגָרְדוֹ בְּצִפֹּרֶן. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים דְּהָנֵי מִלֵּי לַח, אֲבָל יָבֵשׁ אָסוּר דְּהָוֵי טוֹחֵן.
ח אֵין מְגָרְרִין בְּסַכִּין אוֹ בְּצִפֹּרֶן מִנְעָל, בֵּין חָדָשׁ בֵּין יָשָׁן, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלֵף הָעוֹר וְהָוֵי מְמַחֵק.
ט מֻתָּר לִתֵּן מַיִם עַל גַּבֵּי מִנְעָל לְשַׁכְשְׁכוֹ; אֲבָל לְכַבְּסוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּשַׁפְשֵׁף צִדּוֹ זֶה עַל צִדּוֹ זֶה, אָסוּר. אֲבָל בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ עָלָיו לִכְלוּךְ, אָסוּר אֲפִלּוּ לְשַׁכְשְׁכוֹ, דְּזֶהוּ כִּבּוּסוֹ, אֶלָּא מְקַנְּחוֹ בִּסְמַרְטוּט בְּקַל וְלֹא בְּדֹחַק, פֶּן יִסְחֹט. הַגָּה: וּבֶגֶד שֶׁאֵין עָלָיו לִכְלוּךְ, מֻתָּר לָתֵת עָלָיו מַיִם מוּעָטִים וְלֹא מְרֻבִּים, שֶׁמָּא יִסְחֹט (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג וּסְמַ"ק וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה וְהָרֹא"שׁ פ"ח דְּיוֹמָא). וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַטּוּר סי' של"ד וְסי' שי"ט וְתוֹסָפוֹת פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי וְהַגָּהוֹת פ' כ"ב).
י הָרוֹחֵץ יָדָיו, טוֹב לְנַגְּבָם בְּכֹחַ זוֹ בְּזוֹ וּלְהָסִיר מֵהֶם הַמַּיִם כְּפִי יְכָלְתּוֹ קֹדֶם שֶׁיְּקַנְּחָם בְּמַפָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ דְּאֵין לָחוּשׁ לָזֶה, דְּלֹא אָמְרֵי' שְׁרִיַּת בֶּגֶד זֶהוּ כִּבּוּסוֹ בְּכִי הַאי גַּוְנָא, דְּאֵין זֶה רַק דֶּרֶךְ לִכְלוּךְ, וְכֵן נוֹהֲגִין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף וְאָגוּר). לָכֵן מֻתָּר לְנַגֵּב יָדָיו בְּבֶגֶד שֶׁהֵטִיל בּוֹ תִּינוֹק מֵי רַגְלַיִם, כְּדֵי לְבַטְּלָם שֶׁאֵין זֶה רַק דֶּרֶךְ לִכְלוּךְ בְּעָלְמָא. (טוּר) אֲבָל אָסוּר לִתֵּן מַיִם מַמָּשׁ עַל הַמֵּי רַגְלַיִם כְּדֵי לְבַטְּלָם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פכ"ב וְתו' פ' ח' שְׁרָצִים).
יא מִי שֶׁנִּתְלַכְלְכָה יָדוֹ בְּטִיט, מְקַנְּחָהּ בִּזְנַב הַסוּס וּבִזְנַב הַפָּרָה וּבְמַפָּה הַקָּשָׁה הָעֲשׂוּיָה לֶאֱחֹז בָּהּ קוֹצִים; אֲבָל לֹא בְּמַפָּה שֶׁמְּקַנְּחִים בָּהּ יָדַיִם, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כַּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחֹל וְיָבֹא לְכַבֵּס הַמַּפָּה.
יב אָסוּר לְנַגֵּב כּוֹס שֶׁהָיָה בּוֹ מַיִם אוֹ יַיִן, בְּמַפָּה, מִשּׁוּם דְּאָתֵי לִידֵי סְחִיטָה.
יג אֵין מִסְתַּכְּלִין בְּשַׁבָּת בְּמַרְאָה שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁהִיא חֲרִיפָה כְּאִזְמֵל (פי' כְּעֵין סַכִּין קָטָן חַד וְחָרִיף), דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַשִּׁיר בָּהּ נִימִין הַמְדֻלְדָּלִין; וַאֲפִלּוּ אִם הִיא קָבוּעַ בַּכֹּתֶל. אֲבָל מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בְּמַרְאָה שֶׁאֵין בָּהּ חֲשָׁשׁ זֶה, אֲפִלּוּ אֵינָהּ קְבוּעָה.
א סָעִיף א (א) חדשה - וחדשה מיקרי אם לא נשתמש בה עדיין הרבה שעוד נראה בה חידושו:
ב סָעִיף א (ב) שחורה - אבל חיוורי וסומקי לית לן בה והטעם דבחדשה ושחורה מינכר היפוי ע"י הניעור ומש"כ שמקפיד עליה הטעם דאז חשיבא הניעור כמו הכיבוס אבל אם אין דרכו להקפיד ולובשו לפעמים בלי ניעור מותר לנער אף לכתחלה:
ג סָעִיף א (ג) גשמים וכו' - ובזה אין חילוק בין שחור לשאר צבעונים כמו בטל לעיל דדוקא שם שהוא מועט אין מקפיד לנער אלא באוכמי אבל בכאן שהמים מרובין הדרך להקפיד לנער בכל הבגדים ויש בזה משום סחיטה:
ד סָעִיף א (ד) חדש שמקפיד עליו - ר"ל דמסתמא הוא מקפיד עליו לנער לפי שמתקצר ע"י מים. ואפילו אם הבגד ישן צריך ליזהר מלנערו מן המים בחוזק בענין שיבוא לידי סחיטה באותו הניעור כידוע כשהבגד בלוע ממים הוא נסחט יפה ע"י הניעור [ש"ג והביאו הא"ר]:
ה סָעִיף א (ה) דאסור לנער - הוא דעת רש"י וסייעתו דסברי דהא דאמרינן בגמרא אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת דהיינו כשמנער טליתו מן האבק והעפר שנבלע בו וחייב משום מלבן ודוקא בחדתי ובאוכמי אבל בעתיקי או בחיוורי וסומקי לית לן בה כמבואר שם וכמו לעיל לענין טל וכונת הרב נמי דוקא בחדתי ובאוכמי והאי דנקט בלשון איסור לאשמעינן דאם אינו מקפיד אפילו איסורא לית בה:
ו סָעִיף א (ו) וטוב וכו' - עיין בא"ר שכתב דמדינא יש איסור בזה כי הרבה ראשונים סוברין כשיטת רש"י ע"ש ומ"מ נראה דיש לסמוך על דעה ראשונה להקל ע"י א"י ובפרט דאיכא לפעמים משום כבוד הבריות בזה. וטוב ליזהר כשבא שחרית בשבת לבה"מ להניח כובעו ובגדיו במקום שימור כדי שלא יפלו לארץ ויעלו אבק עליהם ויבא לחילול שבת:
ז סָעִיף א (ז) מותר להסיר וכו' - שאין זה דומה לליבון שאין הנוצות תחובין בתוכו כמו המים והעפר אלא עומדין מלמעלה ולכן מותר אפילו בחדש ומקפיד עליו:
ח סָעִיף ב (ח) הלוקט יבולות - לשון יבלת שפירושו גבשושית וה"ה קשין וקסמין דקין שנארגו בבגד בלי מתכוין דינן כיבלת. כתבו האחרונים דה"ה דאסור להסיר השלל [שקורין שטריגיוואנע] שעושין החייטים בתחלת התפירה כדי לחבר החתוכים ואפשר דחיוב נמי יש בזה שדרך האומנין להסיר בעת גמר מלאכה:
ט סָעִיף ב (ט) משום מכה בפטיש - כל העושה דבר שעי"ז נגמר המלאכה חייב משום מכה בפטיש שכן דרך האומן להכות בפטיש על הכלי אחר שנגמרה להשוות עקמימותה:
י סָעִיף ב (י) והוא שיקפיד עליהם - פירוש שמסירם בכונה כדי ליפות הבגד ולא כמתעסק אע"פ שלא היה נמנע מללבשו אם לא היה מסירם חייב משום דהך דהכא הוי מלאכה טפי מהאי דסעיף א' ולכן אינו פטור אלא במתעסק. כתב הרמב"ם המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב משום מכה בפטיש ואם אינו מקפיד מותר עכ"ד ופירוש מקפיד לענין זה ג"כ כל שכוונתו כדי ליפות וכמו לענין יבלת:
יא סָעִיף ב (יא) פטור - בספר הזכרונות כתב דאיסור יש בזה. כתוב בהלכות גדולות ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו ונראה דאם הוא בגד חדש ושחור אינו מותר לקלפו רק באינו מקפיד ואם הוא לח מקנחו בסמרטוט וכדלקמן:
יב סָעִיף ג (יב) לצורך שבת - דאם אין מקפלים רגילים שמתקמטים:
יג סָעִיף ג (יג) ללבשם בו ביום - ולכן אסור לקפל הטלית אע"פ שמצות ציצית כל היום ויכול להתעטף בו מ"מ כיון שאין בדעתו להתעטף בו אסור אם לא במקום שנהגו להתעטף בטליתות במנחה:
יד סָעִיף ג (יד) באדם אחד - אבל לא בשני בני אדם משום דבשנים מתפשטין הקמטים ונראה כמתקן מנא ואם מקפל על הספסל דינו כמקפל בשנים:
טו סָעִיף ג (טו) לא נתכבסו - לפי שכל שלא נתכבסו הם קשים ואין ממהרין לקמוט ואין חשוב הקיפול תיקון כ"כ עד שיהיה נראה כמתקן מנא:
טז סָעִיף ג (טז) ולבנים - דבצבועים הקיפול מתקן יותר:
יז סָעִיף ג (יז) ואין לו להחליף - אבל אם יש לו להחליף בגד אחר לשבת אע"פ שאין יפה כזה לא התירו לו לקפלו וכ"ש אם אין דעתו ללבוש כלל בו ביום דאסור וכנ"ל בסקי"ג. ומ"מ ביו"ט שחל בע"ש מותר לקפל טליתו כשפושטו אם היא חדשה ולבנה אף שאין דעתו ללבשו בו ביום והיינו כשעשה עירובי תבשילין דאל"ה הרי אסור לו להכין לצורך מחר כ"כ בא"ר אבל בחידושי רע"א הוכיח דאף בלא הניח ע"ת שרי אם היא סמוכה לשבת:
יח סָעִיף ג (יח) מותר בכל ענין - שאין לקיפול זה שום קיום ואין כאן מתקן כלל ולפיכך מותר אפילו אין בו אחד מאלו הד' פרטים ואפילו אין דעתו ללבשו בו ביום:
יט סָעִיף ג (יט) ונראין דבריו - וכן סתמו האחרונים לדינא. ומ"מ מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא לקפל כלל ודאי עדיף [מחה"ש]. מציעין את המטות מלילי שבת לשבת ולכתחלה טוב יותר שיציע מע"ש אבל אין מציעין משבת למוצאי שבת ומ"מ אם המטה עומדת בביתו והוא דבר מגונה ובזיון לשבת שיעמוד כך מותר להציע דמקרי צורך שבת [מ"א וש"א]:
כ סָעִיף ד (כ) לצורך השבת - אבל שלא לצורך שבת לא וה"ה דאין כובשין בו בגדים שהוא צורך חול:
כא סָעִיף ד (כא) בחזקה - ואם היה מותר המכבש קצת מע"ש י"א דאעפ"כ אסור להתיר כולו ולשמוט כליו משם ויש מקילין אבל אם היה מותר כולו לכו"ע מותר לשמוט כליו משם [חדושי רע"א]:
כב סָעִיף ה (כב) מותר וכו' - אבל אסור לגלגל ע"י כלי כמנהג וכן אסור לעשות קמטים בדברים המכובסים ע"י כלים העשויים לכך:
כג סָעִיף ה (כג) אבל סודר אסור - בין לשפשף מבפנים בין לשפשף מבחוץ:
כד סָעִיף ה (כד) מפני וכו' - כי הוא מקפיד על ליבונו וזיהורו של סודר יותר מכתונת דשם אמרינן דאינו מכוין אלא לרככו [רש"י] ונראה דאם מתכוין בחלוק לצחצחו אסור כמו בסודר:
כה סָעִיף ה (כה) וכובעים - היינו של פשתן והטעם שהחמירו בכלי פשתן מפני שהם קשים אחר רחיצתן וריכוכן זהו ליבונן ומ"מ בחלוק מותר אפילו בשל פשתן מפני שהוא מלבוש תחתון ואינו נראה מבחוץ מסתמא הוא מתכוין לרככו:
כו סָעִיף ו (כו) או על מנעליו - ולא דמי למה דאיתא בס"ח אין מגרדין מנעל בין חדש בין ישן והיינו אפילו יש טיט על גביו וכונתו להסיר הטיט וכמו שכתבנו שם דשם לא אסרינן אלא בגב סכין שע"י הגרירה ממחק העור משא"כ בקינוח בכותל או בקורה אין הכרח שיהיה מוחק עי"ז [ב"י] וכתב הט"ז ולפ"ז הא דיש בחצר שלפני פתחי בתי כנסיות על הקרקע ברזל אחד והוא חד למעלה ושם מקנחין המנעלים קודם שיכנס בבהכ"נ אסור לעשות כן בשבת דזה דומה לגב הסכין ואסור לכו"ע וכו' עי"ש. והמ"א מחמיר אפילו היה הברזל עב ורחב בראשו ולא היה לו חוד דלא גרע מגב הסכין אלא יקנח בכותל או בקורה או בחידודי המדרגות אך אם הוא מקנח בנחת אין להחמיר בכ"ז דלא שייך בזה החשש דממחק העור ובפרט אם הטיט לח בודאי אין להחמיר:
כז סָעִיף ו (כז) אף בכותל - של אבנים משום דמחזי כמוסיף על הבנין ומחזקו ולדידיה אין מקנחין אלא בקורה או ע"ג אבן וה"ה דשרי בכותל של עץ:
כח סָעִיף ו (כח) בשניהם - דלמוסיף על הבנין לא חיישינן משום דבנין חקלאה הוא [בנין גרוע של בעלי הכפרים] ולשמא יקנח במקום הגומא וישוונה ג"כ לא חיישינן. ומ"מ אפילו לדידהו צריך ליזהר כשמקנח בקרקע שלא יקנח במקום גומא שעי"ז ישוונה. ולענין הלכה הט"ז כתב דבמידי דרבנן יש לסמוך על המקילין דמותר בשניהם ויש מן האחרונים שסוברין דנכון להחמיר לאסור בשניהם ונראה דבכותל בודאי יש לסמוך להתיר כדעת המחבר שכן דעת רוב הראשונים:
כט סָעִיף ו (כט) במעט חרס - ובזה לכו"ע שרי:
ל סָעִיף ו (ל) הראוי לטלטול - עיין לקמן סימן ש"ח ס"ז איזה חרס ראוי לטלטל:
לא סָעִיף ז (לא) שעל בגדו וכו' - ואין חילוק בכל זה בין משי לפשתן וצמר:
לב סָעִיף ז (לב) משפשפו מבפנים - היינו שאוחז הבגד בפנים נגד מקום הטיט ומשפשף זה בזה עד שנופל הטיט ואף דלעיל בס"ה אסר בסודר לשפשפו ולא מחלקינן בין מבפנים למבחוץ התם הוא מכוין לצחצחו משא"כ כאן שאין כונתו אלא להסיר הטיט [הגר"א]:
לג סָעִיף ז (לג) דדמי למלבן - שמתיפה הבגד עי"ז ומלבן ממש לא הוי דאין נותן עליו מים:
לד סָעִיף ז (לד) ומגררו בצפורן - מבחוץ דזה לא נחשב ליבון וה"ה דמותר לגררו בגב סכין ואפשר דאפילו בחודו [ב"י]:
לה סָעִיף ז (לה) אבל יבש - בין לגרר בין לכסכס אפילו מבפנים:
לו סָעִיף ז (לו) דהוי טוחן - אע"ג דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה עכ"פ איסורא מיהא איכא לכו"ע וע"י א"י מותר. כתב הט"ז נ"ל דוקא ביש ממשות טיט על הבגד וכשהוא מגרד שם אז נופלים פרורי הטיט זה דומה לטוחן אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרר שם לבטל המראה אין זה דומה לטוחן ומטעם זה יש להתיר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל לגרר בצפורן ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות עכ"ל הט"ז ולענ"ד יש לעיין בזה טובא דנהי דמשום טוחן ליכא הרי עכ"פ מכוין בזה ליפות הבגד ולצחצחו שלא ישאר עליו שום רושם לכלוך והוי כמלבן ועיין בביאור הלכה שהארכנו בזה ודע עוד דפשוט דאפילו לדעת הט"ז אינו מותר רק לגרר בצפורן או לכסכסו מבפנים אבל לכסכס מבחוץ אסור בכל גווני:
לז סָעִיף ח (לז) אין מגרדין - אפילו היה עליו טיט וכונתו להסיר הטיט דפסיק רישא הוא:
לח סָעִיף ח (לח) בסכין - היינו אפילו בגב הסכין וע"כ נכון ליזהר שיעשה הברזל שלפני בהכ"נ שמקנחין בו המנעלים עב ורחב ולא חד ועיין לעיל בס"ק כ"ו. ולקנח בכותל שרי וכנ"ל בסעיף ו':
לט סָעִיף ט (לט) מותר וכו' - הנה כדי לבאר את דברי אלו השני סעיפים צריך להקדים הקדמה קטנה וזו היא. א) המלבן הוא מאבות מלאכות ולבון שייך בין בצמר ובין בפשתן ובכל שאר מינים שדרכן להתלבן ולבון מקרי בכל דבר שדרך הצמר והפשתן להתלבן עי"ז [ומה שנוהגין שמניח חתיכת פשתן לאחר אריגתו בחמה וזורק עליו מים כדי שתתלבן גם זה הוא בכלל מלבן] ושיעורו בחוט שהוא ארוך ד' טפחים. ב) המכבס בגדים הוי תולדת מלבן וחייב וכן הסוחטן שהסחיטה ג"כ מצרכי כיבוס היא וה"ה דכיבוס שייך בעורות הרכין וי"א אף בקשין אך יש חילוק בין עורות לבגד דבעורות לא מקרי כבוס עד שיהיה כיבוס גמור ובבגדים קיי"ל דשרייתן במים זו היא כיבוסן וחייב משום מכבס ל"ש בבגדים לבנים ולא שנא צבועים [אחרונים]. ג) והנה בהא דקי"ל דשרייתן היא כיבוסן יש דעות בפוסקים י"א דדוקא כשיש איזה דבר לכלוך על הבגד דהשרייה מעביר הלכלוך אבל אם אין שם לכלוך ואפילו הושחר מחמת לבישה לא מקרי כבוס ע"י שרייה לבד אם לא שמכבסן ממש או שסוחט את מימיהן ומ"מ אסור לשרותן מדרבנן גזירה שמא יבוא לסחיטה וי"א דאפילו אין עליהם לכלוך כלל אמרינן דשרייתן היא כיבוסן אך כ"ז דוקא אם הוא דרך כבוס אבל אם הוא דרך לכלוך כגון שנטל ידיו במים ומקנחן במפה ואפילו אם היו המים טפוחים הרבה על ידיו וע"י קינוחו הוטפח המפה אפ"ה לא שייך בזה שרייתו היא כיבוסו דדרך לכלוך הוא ויש מחמירין עוד שאם היו המים מרובין אפילו כשהוא דרך לכלוך אמרינן שרייתו היא כיבוסו וע"כ הם סוברים דכשנוטל ידיו ורוצה לנגבן במפה יראה לנער ידיו עד שלא ישאר עליהם רק מעט מים ואז מותר ועתה נבוא לבאר את הסעיפים:
מ סָעִיף ט (מ) לשכשכו - ר"ל כשיש על מנעל איזה דבר לכלוך נותן עליו מים עד שיכלה הלכלוך וזה נקרא שכשוך:
מא סָעִיף ט (מא) שמשפשף וכו' - כדרך המכבסים. והנה מלשון זה משמע דסתם כיבוס במנעל אפילו איסורא ליכא ועיין בביאור הלכה שביארנו דמשמע מדעת הרבה פוסקים דאיסורא איכא אפילו בכיבוס בעלמא ואינו מותר רק בשכשוך בלבד אך בכלי עץ לכו"ע אין בו שום חשש כיבוס ועיין מה שכתבנו לקמיה בס"ק נ"א:
מב סָעִיף ט (מב) אסור - וחיובא נמי איכא דכיבוס שייך אף בעורות:
מג סָעִיף ט (מג) לכלוך - אפילו רוק בעלמא:
מד סָעִיף ט (מד) לשכשכו - פי' שאסור ליתן עליו מים כלל ואפילו מועטים:
מה סָעִיף ט (מה) דזהו כיבוסו - ר"ל בגד שרייתו זהו כיבוסו והוי בכלל מלבן וחייב משא"כ מנעל אף דשייך בו כיבוס מ"מ שרייתן אין זה כיבוסן אא"כ מכבס ממש וכנ"ל:
מו סָעִיף ט (מו) לתת עליו מים - דשריה לא הוי כיבוס אלא כשיש עליו לכלוך ומ"מ אסור במרובים משום חשש דשמא יסחוט. ודע דאם מכוין בנתינת המים לכבסו אפילו במים מועטין אסור [כן מוכח בהדיא בספר התרומה וכן משמע ג"כ בסמ"ג אח"כ מצאתי שכ"כ בא"ר בסימן ש"א ס"ק ע"ז]:
מז סָעִיף ט (מז) ולא מרובים - ואם הוא דבר שאין מקפיד על מימיו ומניחו כמה זמן עם המים לא גזרינן שמא יסחוט בזה כמ"ש סימן ש"א סמ"ו:
מח סָעִיף ט (מח) ויש אוסרין - ס"ל דמה דאמרינן שרייתן זהו כיבוסן הוא אפילו בבגד שאין עליו לכלוך ולכן אפילו במועטין אסור משום כיבוס ומ"מ אם נתינת מים על הבגד הוא דרך לכלוך שרי כמ"ש בסעיף יו"ד בהג"ה ויש לחוש לדעה זו להחמיר בשל תורה:
מט סָעִיף י (מט) טוב וכו' - אבל מדינא שרי לשתי דעות הנ"ל בהג"ה לקנח במפה וכמ"ש בהג"ה:
נ סָעִיף י (נ) לנגבם בכח - הוא כדי לצאת גם דעת היש מחמירין שכתבנו למעלה בסס"ק ל"ט דס"ל דבכל גווני אמרינן שרייתו זו היא כיבוסו אף שהוא דרך לכלוך אלא דאם הוא מעט מים סוברין דאין בזה משום חשש כיבוס אך משום דאין אנו בקיאין איזה מיקרי מעט לכך כתבו דמנהג כשר שינגב ידיו בכח:
נא סָעִיף י (נא) דרך לכלוך - שידיו מלוכלכות ומטנף בהם את המפה ודוקא במפה וכיוצא בהן שאין דרך להקפיד על המים הטפוחים אבל לנגב בדבר שדרך להקפיד בחול על מימיו הבלועים בו אסור מטעם שמא יבוא לידי סחיטה וכמש"כ סימן ש"א סמ"ו כ"כ המ"א ועיין בפמ"ג שהכריע דדוקא במים מרובים אבל במים מועטים כמו שמצוי ע"י סיפוג הידים לא חיישינן לסחיטה כלל וכ"פ הא"ר ותו"ש להקל בסיפוג הידים ע"ש טעמייהו אבל אם נשפך מים על השלחן וכיוצא בו לכו"ע אסור לקנחו בבגד שמקפיד עליו אם הוא מים מרובים שמא יבוא לידי סחיטה:
נב סָעִיף י (נב) לנגב ידיו - שנוטל ידיו במים ומנגבם בהבגד:
נג סָעִיף י (נג) מי רגלים - אבל כשיש עליו צואה אסור להעבירו אפילו ע"י ניגוב הידים דאע"פ שהוא דרך לכלוך מ"מ כיבוס הוא דהבגד היה מלוכלך יותר מקודם ועתה מעבירו משא"כ מי רגלים אין מאיס כ"כ וגם שם אין מתירין אלא משום דכונתו רק כדי לבטלן ולא לכבס וללבן הבגד:
נד סָעִיף י (נד) כדי לבטלם - ותוכל להתפלל ולברך. וכגון שהמי רגלים מועטים כמו שדרך התינוק להטיל בבגדיו שמעוטף בו ואין נוזל לבגד האם כ"א טיפת דבר מועט וסגי ליה לבטלו בקינוח ידים [ב"י] ועיין לעיל בסימן ע"ז במ"ב סק"ז:
נה סָעִיף י (נה) מים ממש - ואפילו ליטול ידיו עליהם אף דנעשים שופכים מ"מ כיון שאין בהם לכלוך חזו לכיבוס ואף דאין מכוין לכבס רק לבטל המי רגלים מ"מ פסיק רישא הוא דשרייתו זהו כיבוסו. ולכן טוב שלא ליקח תינוק בחיקו בשבת אם לא על כר פן ישתין [ס"ח]. והנה לפי המבואר בסעיפים אלו דבגד שיש בו לכלוך לכו"ע שרייתו זהו כיבוסו צריך ליזהר שלא לשפוך שום מים לתוך כלי ששרויים בו בגדים לכבסן אם לא שהמי משרה עולים מכבר למעלה על הבגדים מסתברא דמותר וכ"ש שיזהר שלא להטיל בגד למים ולכן הרוחץ תינוק לא ישים בגדיו במים ועיין מה שכתבנו בבה"ל:
נו סָעִיף י (נו) המי רגלים - שבבגד אבל שבארץ מותר [ש"ת]:
נז סָעִיף יא (נז) ובמפה הקשה - וכן בסמרטוט שאין מקפיד עליו אם יתלכלך או בכותל וכדלעיל:
נח סָעִיף יב (נח) או יין - עיין במ"א שכתב דבשאר משקין מותר לנגב את הכוס ואין חוששין שמא יבוא לסחיטה וכדלקמן בסימן שי"ט ס"י וסימן של"ד סכ"ד ודעת הרבה אחרונים דאף ביין אין לחוש ובכוס צר יש להחמיר אף בשאר משקין:
נט סָעִיף יב (נט) משום וכו' - ר"ל אפילו להפוסקים לעיל בס"ט דלא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו משום דהמפה היה נקי מתחלה ולא היה בה לכלוך וגם דקינוח זה דרך לכלוך הוא ולא דרך כיבוס אפ"ה אסור משום שמא יבוא לידי סחיטה ובתשובת רדב"ז סימן רי"ג כתב לענין ניגוב כוס וקערה דהעולם אין נזהרין בזה ולדינא אין לחוש דאין דבוק בדופני הכלי מים כ"כ שיבוא לידי סחיטה אא"כ מנגב בה כלים הרבה דאז קרוב הדבר שיבוא לידי סחיטה בין כלי לכלי ראוי לגער בו שלא יעשה כן עי"ש והביאו בברכי יוסף ובסמרטוט המיוחד לכך שאין מקפיד עליו לסוחטו לכו"ע שרי ונראה דאף לנגב בה כלים הרבה שרי דאם יהיה הסמרטוט לח מצד אחד ע"י הניגוב ינגב בה מצד אחר:
ס סָעִיף יב (ס) דאתי לידי סחיטה - עיין באחרונים שסתמו דבכוס שהוא צר אין לנגבו אפילו בסמרטוט המיוחד לכך דא"א שלא לבוא לידי סחיטה אבל דבר רחב כגון שנשפך מים על שלחן וספסל לכו"ע מותר לקנחו בדבר שאין מקפיד עליו ועיין בבה"ל:
סא סָעִיף יג (סא) שהיא חריפה - ר"ל ששפת המראה חדה ועשויה לשם כך להסיר בה בחול את הנימין המדולדלין מראשו כשרואה שהן מדולדלין ויש לחוש בשבת שמא ישכח ויעשה כדרכו בחול:
סב סָעִיף יג (סב) קבוע בכותל - שלא יוכל להשיר בה ג"כ אסור דלא חלקו חכמים במראה של מתכות בין קבוע לשאינה קבוע:
סג סָעִיף יג (סג) שאין בה וכו' - כגון במראה של זכוכית כעין שלנו וה"ה במראה של מתכות כשאינה עשויה חריפה והטעם כיון דאינה עשויה כלל להשיר בה נימין לא גזרו כלל עליה ולא חיישינן שמא כשיראה במראה שהן מדולדלין ילך אחר מספרים כדי להעבירם דאדהכי והכי מדכר שהוא שבת:
סד סָעִיף יג (סד) חשש זה - עיין ביו"ד סימן קנ"ו באיזה אופן מותר להסתכל במראה:
א סָעִיף א חדשה. דלא נשתמשו בה כ"כ אלא עדיין היא בחידושה [ב"י רמב"ם]:
ב סָעִיף א חדש שמקפיד עליו. לפי שמתקצר במים [כל בו] משמע דסתם חדש מקפיד עליו אף על גב דגבי טל אמרינן בגמ' והוא דקפיד כו' מים שאני שמתקצר ובספר הזכרונות אוסר בכל הבגדים:
ג סָעִיף א בגד מן האבק. היינו דוקא בשחור וחדש כמש"ל:
ד סָעִיף א להסיר הנוצות. ובספר הזכרונות דף נ"ג חשש לאיסור הקורע אב מלאכה לפיכך מי שנסתבכו לו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין ועסי' שי"ז ס"ג:
ה סָעִיף ב והוא שיקפיד עליהן. פי' שמסירם בכונה כדי ליפות הבגד אסור וכתמים הנשארים מהאריגה דינן כיבלת [טור] ובספר הזכרונות כתב אפי' אינו מקפיד אסור, ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו [ה"ג], הנוטל שלל שעושין החייטים שקורין אינרשסי"ר שגם הוא הוי גמר מלאכה יש להסתפק אי חייב ולבי חוכך להחמיר אי לא קפיד עלייהו עכ"ל ש"ג פ"ז [כ"ה סי' ש"מ]:
ו סָעִיף ג ללבשם בו ביו'. ולכן אסור לקפל הטלית אף על פי שמצות ציצית כל היום ויכול להתעטף בו מ"מ כיון שאין בדעתו להתעטף בו הוי כמי שיש לו להחליף [ש"ל] אין מציעין המטות משבת למ"ש [משנה ורמב"ם פכ"ג], ועססי' תרס"ז וסי' שכ"ג ס"ו ונ"ל דמטה העומדת בחדר שדר שם ואיכא בזיון ודבר מגונה שיעמוד כך מותר להציעו דלצורך שבת הוא ערסי' רפ"ט ובס' ב"ש משמע דאף זה אסור ול"נ כמ"ש ומציעין המטות מלילי שבת לשבת ומ"מ טוב יותר להציעו מע"ש [אגודה]:
ז סָעִיף ד ושל אומן. ואפי' היה מותר מע"ש אסור לשמוט כליה גזירה שמא יבא להתירו והרמב"ם פי' משום שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו [מ"מ]:
ח סָעִיף ה ושאר כלי פשתן. מפני שהם קשים ואחר רחיצתן וריכוכן זה ליבונן [ש"ל] ומנהג העולם לכסכסן בידים, ונ"ל דאסו' להעמיד הענק על עצים העשוים לכך כמ"ש סימן תקמ"א ס"ג:
ט סָעִיף ו או על מנעליו. וב"ח חולק בזה עס"ח:
י סָעִיף ו אתי לאשויי גומות. פי' שישכח ויכוין לאשויי גומות דאל"כ הוי דבר שאין מתכוין ושרי לאו פסיק רישיה הוא [מ"מ פכ"א ותוס']:
יא סָעִיף ו אף בכותל. משום דמיחזי כמוסיף על הבנין ונ"ל דבכותל של עץ שרי כמו בקור':
יב סָעִיף ו שמתיר בשניהם. דבנין חקלאה הוא וב"ח הכריע כהאוסרין:
יג סָעִיף ו במעט חרס. וזה לכ"ע שרי:
יד סָעִיף ז בצפורן. וה"ה בסכין אפי' בחודו (ב"י ד"מ):
טו סָעִיף ז יבש אסור. אפי' לכסכסו מבפנים:
טז סָעִיף ז דהוי טוחן. אף על פי דמלאכה שא"צ לגופה הוא איסורא מיהא איכא ועמ"ש סי' רע"ח ומדסתם פה משמע דאין חילוק בין משי ופשתן וצמר כיון שמלוכלך בטיט משא"כ בס"ה וכ"ה בטור ססי' זה:
יז סָעִיף ו בסכין. אבל בכותל שרי כמ"ש ס"ו ומהרי"ל היה מקנח מנעליו בברזל העשוי לפני בה"כ לגרד בו השולי' מהטיט ונ"ל דהיה עב ורחב בראשו ולא היה לו חוד דאם הוא חד בראשו דמי לסכין שקולף העור ומ"מ יש להחמיר דהא אפי' בגב הסכין אסור והב"ח אוסר בקורה עס"ו:
יח סָעִיף ט אפי' לשכשכו. פי' שאסור ליתן עליו מים כלל:
יט סָעִיף ט ולא מרובי'. ונ"ל דבדבר שאין מקפיד על מימיו שרי כמ"ש סימן ש"א סמ"ו:
כ סָעִיף ט ויש אוסרים. ולדידהו דרך ליכלוך שרי כמ"ש ס"י בהג"ה:
כא סָעִיף י טוב לנגבם. אבל מדינא שרי כיון שאין בו לכלוך כמ"ש הרב"י ס"ט:
כב סָעִיף י דרך לכלוך. ומ"מ נ"ל דבדבר שמקפיד על מימיו אסור שמא יבא לידי סחיטה וכמ"ש סי' ש"א ס"ג וסמ"ו:
כג סָעִיף י בבגד שהטיל. וטוב שלא ליקח תינוק בחיקו בשבת אם לא על כר [ס"ח סימן רס"ז] הרוחץ תינוק במים לא ישים הבגד במים (ס"ח סי' רס"ד):
כד סָעִיף י מי רגלים. אבל כשיש עליו צואה אסור להעבירו בניגוב הידים וכמ"ש ס"ט (מהר"מ טיקטין בשם סמ"ג ותוס' ספי"ז דלא כהגמ"ר):
כה סָעִיף י כדי לבטלם. כיון דדבר מועט הוא בטלים בניגוב הידים (ב"י) וצ"ע דבסי' ע"ז כתבתי בשמו דאין חילוק בין רב למעט דלעולם בעינן רביעית וצ"ל דהכ' שאני דאינם בעין רק שהם טופח להטפיח וכשמנגב בהן ידיו הוי טופח להטפיח מכח המים ושרי ועסי' פ"ב:
כו סָעִיף י אסור ליתן מים. ואפי' ליטול ידיו עליהם אסור וזהו כיבוסו [ב"י]:
כז סָעִיף יב דאתי לידי סחיטה. ול"ד למה שמנגב ידיו במפה או בחלוק לפי שידיו מלוכלכות [ב"י תשב"ץ בשם מהר"מ] וז"ל מהר"מ בתשובת ד"פ סי' תקי"א ול"ד לניגוב ידים דידיו מלוכלכות (ומ"מ צריך כצ"ל) (מ"ב) לנגבם היטב זו בזו שלא יבא לידי ליבון או לידי סחיטה אבל כוס אסור עכ"ל ונ"ל דכונתו כיון דמנגבן מלוכלכות הוי דרך לכלוך ונ"ל דבסמרטוט המיוחד לכך שרי דלא גזרינן שמא יסחוט וכמ"ש סי' ש"א סמ"ו ומ"מ צ"ע לפמ"ש סי' שי"ט וסי' של"ד סכ"ד דבשאר משקין לא גזרינן שמא יסחוט ולמה אסור לנגב כוס שהיה בו יין ואפשר דס"ל דיין נמי מלבן וכמ"ש בב"י ססי' ש"ך בשם הר"ן וא"כ בשאר משקין שרי א"נ י"ל דה"ק כיון שהכוס צר א"א דלא אתי לידי סחיטה והוי פסיק רישיה וכמ"ש סי' ש"כ סי"ו וכ"מ ס"ט בהגה וא"כ אפי' בדבר שאין מקפיד על מימיו אסור אבל ספסל מותר לקנח דליכ' פסיק רישיה ודוק' בדבר שאין מקפיד על מימיו, ודע דסחיטה של מים הוי תולדה דמלבן או צובע כמ"ש הב"י ססי' ש"כ:
א סָעִיף ב משום מכה בפטיש. כל גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש:
ב סָעִיף ב והוא שיקפיד עליהם. פי' שאינו רוצ' ללבשו זולת זה וע"כ מסיר בכונה את היבלת אבל אם הסירם דרך עסק פי' שהי' לובשו אף בלא זה ואינו מסיר בכונ' תיקון הבגד אלא מתעסק בעלמא פטור. ולפ"ז הוה הך ולא יקפיד שהוא ל' רמב"ם פי' כמו והוא שמקפיד שבסעי' א' שהוא ל' הטו' ובחנם חילק בב"י ביניהם:
ג סָעִיף ו או על מנעליו. בב"י בשם מהרי"א נסתפק במנעל משום דאמרינן אין מגרדין מנעל אפי' ישן ואולי אין זה גרידה וצ"ע וב"י עצמו כ' ול"נ דל"ד דההיא אין מגרדין טעמא משום דכשגורד המנעל בגב הסכין או בציפורן הוא ממחק אבל בקנוח בכותל או בקורה או בקרקע אינו ממחק ואפי' אם ימחק אין זה פסיק רישיה כו' עכ"ל ולפ"ז הא דיש בחצר של לפני פתחי בתי כנסיות על קרקע ברזל א' והוא חד למעלה ושם מקנחים המנעלים קודם שיכנס אסור לעשות כן בשבת דזה דומה לגב הסכין ואסור לכ"ע אלא יקנח בכותל או בקרקע ואף שיש פלוגתא גם בזה יש לסמוך במידי דרבנן על המקילין כנ"ל:
ד סָעִיף ו אף בכותל. דדמי לבנין ולדידי' אין מקנחין אלא בקורה:
ה סָעִיף ו הראוי לטלטל. פי' שיש בו כדי לסתום פי כלי:
ו סָעִיף ז דהוי טוחן. נ"ל דזה דוקא שיש ממשות טיט על הבגד וכשהוא מגרד שם אז נופלי' פירורי הטיט זה דומה לטוחן אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרד שם לבטל המראה אין זה דומה לטוחן ומטעם זה יש היתר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל לגרד בצפורן ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות ונראה לענ"ד דלדעת הר"ן וש"פ שזכרתי בסימן ש"ן גבי סחיטה שאין חיוב אלא במה דניח' ליה במה שנסחט א"כ גם כאן בטוחן הוה כן וכאן דלא ניחא ליה במה שנטחן אין כאן משום טוחן:
א סָעִיף א חדשה. שלא נשתמשו בה כ"כ אלא עדיין היא בחידושה. ב"י:
ב סָעִיף א חדש. לפי שמתקצר במים ואיסור זה שייך בכל הבגדים בין שחורים בין שאר צבעים. ספר הזכרונות עיין ע"ת:
ג סָעִיף א האבק. היינו דוקא בשחור וחדש. מ"א:
ד סָעִיף א הנוצות. ובספר הזכרונות חשש לאיסור הקורע אב מלאכה לפיכך מי שנסתבכו לו בגדיו בקוצים מפרישן ומתמהמה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין. מ"א:
ה סָעִיף ב שיקפיד עליהם. פי' שמסירם בכוונה כדי ליפות הבגד ב"י. וקסמים הנשארים מהאריגה דינן כיבלת (טור) ובספר הזכרונות כתב אפילו אינו מקפיד אסור. ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו. ה"ג מ"א:
ו סָעִיף ג ביום. ולכן אסור לקפל הטלית אע"פ שמצות ציצית כל היום ויוכל להתעטף בו מ"מ כיון שאין בדעתו להתעטף בו הוי כמי שיש לו להחליף ש"ל. אין מציעין המטות משבת למו"ש. משנה ורמב"ם. וכתב המ"א ונ"ל דמטה העומדת בחדר שדר שם ואיכא בזיון ודבר מגונה שיעמוד כך מותר להציעו דלצורך שבת הוא ובס' ב"ש משמע דאף זה אסור וע"ל סי' רפ"ט ס"א. ומציעין המטות מלילי שבת לשבת ומ"מ טוב יותר להציעו מע"ש. אגודה:
ז סָעִיף ד ושל אומן. ואפי' היה מותר מע"ש אסור לשמוט כלים גזירה שמא יבא להתירו. והרמב"ם פי' משום שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו:
ח סָעִיף ה כלי פשתן. אסור להעמיד הענק שבצוואר שקורין קאלני"ר על עצים העשוים לכך כמ"ש סי' תקמ"א ס"ג וס"ס תקי"ט ע"ש (כתב מ"א מנהג העולם לכסכסן בידים אבל בש"ל אוסר וכן הסכים בס' אליהו רבא ע"ש):
ט סָעִיף ו חרס. וזה לכ"ע שרי:
י סָעִיף ז בצפורן. וה"ה בסכין אפי' בחודה. ב"י ד"מ:
יא סָעִיף ז טוחן. נ"ל דוקא ביש ממשות טיט על הבגד אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרר שם לבטל המראה אין זה דומה לטוחן ומטעם זה יש להתיר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל לגרר בציפורן ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות. ט"ז:
יב סָעִיף ח העור. מהרי"ל היה מקנח מנעליו בברזל העשוי לפני בה"כ והיה עב ורחב לגרר בו השולים מהטיט. והב"ח מחמיר עיין מ"א וט"ז:
יג סָעִיף י לכלוך. ומ"מ נ"ל דבדבר שמקפיד על מימיו אסור שמא יבוא לידי סחיטה וכמ"ש סי' ש"א ס"ג ובסעיף מ"ו:
יד סָעִיף י לנגב. וטוב שלא ליקח ילד בחיקו בשבת אם לא על כר ס"ח סי' רס"ז. הרוחץ ילד במים לא ישים הבגד במים ס"ח סי' רס"ד:
טו סָעִיף י מי רגלים. אבל כשיש צואה עליו אסור להעבירו בניגוב הידים וכמ"ש ס"ט. מ"א:
טז סָעִיף י כדי לבטלם. עמ"ש המ"א ועי' בתשוב' חכם צבי סימן ק"ב:
יז סָעִיף י מים ממש. ואפי' ליטול ידיו עליהם אסור דזהו כיבוסו. ב"י:
יח סָעִיף יב סחיטה. נ"ל דבסמרטוט המיוחד לכך שרי דלא גזרינן שמא יסחוט ועוד נ"ל דדוקא בכוס שהוא צר א"א דלא אתי לידי סחיטה אבל ספסל מותר לקנח ודוקא בדבר שאין מקפיד על מימיו מ"א. (ובס' אליהו רבה הניח דבר זה בצ"ע ע"ש) ודע דסחיטה של מים הוי תולדה דמלבן או צובע כמו שכתב הב"י ס"ס ש"כ:
א סָעִיף א (סק"א) חדשה שלא נשתמשו כו' ר"ל דלא תימא חדש' היינו כל שלא נתכבס' וכס"ד דהב"י אלא שאחר זה כ' הרב"י דהרמב"ם משמע דחדש' מיקרי שלא נשתמשו כו' וכ' הב"ח דאפילו נתכבסה אלא שעדיין היא בחדוש' שלא נשתמשו בה כ"כ הרבה מקרי חדש':
ב סָעִיף א (ס"ק ב) חדש כו' משמע דסתם חדש כו ר"ל מדלא כ' והוא שמקפיד כלשון הש"ס: ובס' הזכרונות אוסר כו' קאי דוקא על דברי הכל בו בגד שנשר במים או יורד עליו גשמים אבל אם נפל עליו טל ודאי מודה דבעינן דוקא שחור דהא כן מבואר להדי' בש"ס אהא דא"ר הונא המנער טליתו חייב חטאת דוקא אוכמי וחדתי וכן ראיתי בס' כה"ג שהביא דברי הזכרונות הנ"ל ע"ד הכל בו. אולם ראיתי שם שכ' בשמו וז"ל וכ"ש אסור לנער בגד שנשר במים כו' ודוקא בבגד חדש כו' וכן בס' הזכרונות דאיסור זה שייך בין בבגד שחור ובין בבגד לבן מכל מראה שיהי' עכ"ל מזה משמע דבזה מודה דבעינן דוקא חדש אלא שאין חילוק במראה וכ"מ לשון רמ"א שלא הזכיר רק חדש ומקפיד ולא הזכיר שחור משמע דס' הזכרונות אינו חולק עם רמ"א אבל לשון מ"א שכ' על דברי רמ"א שכ' ודוק' חדש כו' ובס' הזכרונות אוסר בכל הבגדי' משמע דר"ל אפי' ישן וחולק על רמ"א וספ' הזכרונות לא שזפתו עיני מימי:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) בגד כו' בשחור וחדש כמו שכ' לעיל ר"ל אהא דאר"ה המנער טליתו חייב אמרי' בש"ס דוקא אוכמי וחדתי אלא שרש"י פי' המנער טליתו מן האבק ור"ח פי' מנער מן הטל אבל ניער מן האבק לית ביה משום ליבון והביא הרב"י דעת ר"ח ורמ"א הביא בשם י"א דעת רש"י דמנער ר"ל מן האבק והלא לפירש"י על המנער מן האבק אמרי' דוק' אוכמי וחדתי:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) להסיר כו' הקורע אב כו'. זהו לשון הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות שבת: ועסי' שי"ז ס"ג. שם ס"ק י' מבואר דוק' שיהי' חייב בקורע בעינן שיהי' דעתו ע"מ לתפור א"כ הכא בלאו הכי דאינו מתכוין מ"מ אינו חייב דהא אין דעתו ע"מ לתפור
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) והוא שיקפיד כו' כדי לייפות ר"ל אע"ג דלעיל בסעיף א' בניעור דבעינן שיקפיד ר"ל שמקפיד שלא ללבשו בלי ניעור אבל הקפדה דהכא ר"ל אפי' אם לובשו בלא הסרת היבלת רק דעתו לייפותו מקרי מקפיד כ"כ הרב"י מדסיים אבל אם הסירם דרך עסק פטור משמע כל שלא הסירן דרך עסק חייב דלא כט"ז וכ"כ בספר ת"ש. שלל שעושים החייטים דהיינו מה שקורין העפטי"ל דהיינו תחלה מחברים יחד החתיכות שצריכים לחבר ע"י תפירה מחברים תחל' ע"י תפירות גסות ואחר זה תופרין אותן בתפירות קטנות יפות וכשגומר התפירות הקטנות חוזר ומוציא מהבגד החוט שתפר בהן התפירות הגסות: להחמיר אי קפיד כו' כצ"ל לענ"ד וכן ראיתי בהדיא בש"ג פ"ז שכ' דוקא אם מקפיד ע"ש:
ו סָעִיף ג (ס"ק ו) ללבשם כו' דע דמ"ש בש"ע דוק' באדם אחד הטעם דע"י אחד אינו נעשה מתוקן תיקון גמור ולפ"ז כ' בספר א"ר בשם הכל בו דהמקפל על הספסל דינו כמקפל על ידי שני בני אדם וטעם דבעינן חדשים דאז אין מתקמטין כל כך וא"צ כל כך תיקון הקיפול וטעם לבנים דבהן אין הקיפול מועיל כל כך והא דבעי' שאין לו להחליף הסכמת האחרונים דבאם יש לו להחליף אע"ג שאין יפים כ"כ כמו אלה מקרי יש לו להחליף ואסור לקפלן ומ"ש בש"ע דנראים דברי מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכ"ע. והקש' מזה ע"ד מ"א לעיל סי' י"ד ס"ק ט' שכ' על מ"ש שם דמותר ליטול טלית חבירו שלא מדעתו דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה ובלבד אם מצאו מקופלת שגם הוא יקפילנה וכ' מ"א שם אפי' שלא כסדר קיפולו הראשון ואח"כ כ' דבשבת אין צריך לקפלו כלל ואמאי הא שלא כסדר קיפולו מותר אפי' בשבת כתבתי שם דמ"מ כיון דאיכ' מחלוקת הפוסקים בהיתר קיפול אם הוא שלא כסדר קיפולו הראשון וגם דעת האוסר הביא המחבר תחלה משמע שכן עיקר אע"ג שכתב ע"ד המתיר דנראים דבריו מ"מ מי שרוצה להחמיר ע"ע שלא לקפלו ודאי עדיף לכן מסתברא למ"א אם ירצה להחמיר שלא לקפלו אפי' שלא כסדר קפולו הראשון אמרי' מסתמא ניחא לבעלים בזה כיון דאם אינו מקפלו (ניכר בה) [ליכא בזה] כ"א הפס' מועט כה"ג אמרי' ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה ועסי' תל"ז: ונ"ל דלמטה כו' עיין ר"ס רפ"ט ובס' ב"ש כו' ר"ל דבר"ס רפ"ט משמע קצת כדברי מ"א שכ' שם שגם בשחרית יהי' שלחנו ערוך ומטה מוצעת כו' וע"כ הציעה בשחרית בשבת אלא דבספר בית שמואל דחה די"ל דמיירי שדעתו לישן בה ביום שבת או שהוא מוצע' מע"ש ובס' ת"ש כ' די"ל דמיירי במטה לישב עליה וכן גם כוונת מ"א מה שרמז לעיין בר"ס רפ"ט שיש קצת משמעות כדבריו אבל לא הביאו לראי' דהא הביא דברי הב"ש והב"ש דחה הראי' כנ"ל וכן דרכו של מ"א כנודע ובס' ב"ש גופיה כ' להקל לפרוס על המטה מכסה ולפ"ז כ' בס' א"ר בסי' רפ"ט וז"ל ולכאורה כיון דאפשר בפריסת סדין ליכא בזיון כ"כ עכ"ל וכ' בס' א"ר הא דהותר לקפל אם צריך להם בשבת וה"ה בהצעת המטה דוקא כשהי' לבוש בהן בשבת אבל לא זולתו דהא הי' אפשר לו לקפל או להציע מע"ש ועוד כ' בשם מהרש"ל דאם חל י"ט ביום ו' והניח עירוב תבשילין מותר לקפל ביום ו' לצורך שבת באותו ענין שמותר לקפל אם צריך לו בי"ט ומסתמא ה"ה לענין הצעת המטה:
ז סָעִיף ד (ס"ק ז) ושל אומן כו' שמא יבא להתירו אם לא יהי' מותר מע"ש: משום שהוא מוקצה כו' ר"ל המכבש הוא מוקצה כו' וע"י שישמט כליו ע"כ ינענע המכבש המוקצה:
ח סָעִיף ה (ס"ק ח) ושאר כו' וכ' הרב"י דלדעה זו הא דמתירים בחלוק ע"כ האי חלוק אינו חלוק של פשתן:
ט סָעִיף ו (ס"ק ט) או על מנעליו וב"ח חולק בזה עס"ח דהרב"י כ' בשם מהרי"א דנסתפק דאפשר ע"ג מנעלו אסור משום דממחק ואסור כמ"ש בסעיף ח' ולהרב ב"י פשיטא לי' דע"ג קורה או כותל או קרקע אינו ודאי ממחק וא"כ אפי' ממחק ל"ל בה כיון דלא הוי פסיק רישיה הוי דבר שאינו מתכוין ואייתי ראי' מדאמרי' בגמ' רבא נתלכלך מנעלו בטיט ואתי שמעיה וקנחו במעט חרס ולהב"ח פשיטא לי' לאסור דדמי להאי דסעיף ח' ומעובדא דרבא הנ"ל אין ראי' דמיירי שקנחו בנחת עד שלא יהי' חשש ממחק ע"ש:
י סָעִיף ו (ס"ק יא) אף בכותל כו' ונ"ל דבכותל של עץ שרי ובס' ת"ש כ' דאפשר בזמן הזה דדרך לבנות כותלי' של עץ וטחים בטיט אפי' בשל עץ הוי מוסיף על הבנין כמו כותל של אבני' ע"ש:
יא סָעִיף ו (ס"ק יב) שמתיר כולי דבנין חקלא' ובקרקע מתיר דל"ג שמא ישכח ויכוין לאשוויי גומות וא"כ הוי דבר שאינו מתכוין אפי' משוה גומות:
יב סָעִיף ו (ס"ק יג) במעט כו' וזה לכ"ע שרי ר"ל דלא תימא מ"ש רמ"א וה"ה דמותר כו' במעט חרס קאי על מ"ש ויש מי שמתיר כו' דלהאי דעה מותר גם בשל חרס לכן כ' מ"א דז"א דבחרס מותר לכ"ע כדמוכח מעובד' דרב' לעיל ומ"מ להב"ח אסור במנעל כמ"ש לעיל:
יג סָעִיף ז (ס"ק יד) בצפורן וה"ה בסכין אפי' בחודו דצפורן דומה לחודו של סכין אלא דאורחא דמלתא נקט דאין דרך לגרד בחודו של סכין פן יחתוך את הבגד:
יד סָעִיף ז (ס"ק טו) יבש אסור וכ' הט"ז דוק' שיש עליו ממשות של טיט אבל אם אין בו רק מראה טיט שרי לגרד לבטל המרא' ע"ש:
טו סָעִיף ז (ס"ק טז) דהוי כו' ועמ"ש סי' רעח דיש מחלוקת הפוסקי' אי במלאכה שאינה צריכ' לגופה חייב או לא:
טז סָעִיף ט (ס"ק יט) מרובי' כו' ונ"ל דבדבר כו' ע"ל סי' שא ס"ק כה ומ"ש שם:
יז סָעִיף ט (ס"ק כ) וי"א ולדידהו דרך לכלוך שרי דהתו' ס"פ שמנה שרצים הקשו אהא דאמרי' בבגד שרייתו זהו כבוסו הא אמרי' נדה מערמת וטובל' בשבת בבגדיה דניהו דבגדי' אסור לטבול בשב' וי"ט אבל אדם מותר לטבול דנרא' כמיקר לכן נדה שנזדמן לה זמן טבילת' ואין לה בגדים אחרים מערמת וטובל' בבגדי' כשהן רפוים ועיילי בהו מיא ואמאי הותרה הא בבגד אמרי' שרייתו זהו כבוסו ותירץ שני תירוצים חדא דוק' כשהבגד מלוכלך אסור ולא כשהוא נקי תירוץ שני דהיכי דהוא דרך לכלוך מותר והאי דנדה דטובלת הוי דרך לכלוך עכת"ד וא"כ לי"א אפי' כשהבגד נקי וע"כ לא ס"ל תירץ א' דהתוס' הנ"ל וע"כ ליישב קושית התוס' צ"ל דדרך לכלוך מותר כתירוץ השני דהתוס':
יח סָעִיף י (ס"ק כא) טוב כו' אבל מדינא שרי כמ"ש הרב ב"י סעיף ט' וכ' בספר ת"ש הא לקמן סי' של"ד סעיף כד כ' הרב"י על אותו דעה והוא דעת הטור דס"ל טלית שאחז בו האור מצד א' מותר ליתן שאר משקין על צד שני דלא הוי רק גרם כיבוי דשרי אבל לא מים משום כיבוס דכן נראה הרי דס"ל להרב"י דאפי' בגד נקי אמרי' שרייתו זהו כבוסו ואע"ג דמ"א סי' שיט ס"ק יא כ' דמ"ש בסי' של"ד לאסור משום כיבוס רצה לו' שמא יסחוט והוי כיבוס ע"ז כ' בס' ת"ש הא בהרב"י סי' של"ד מבואר להדיא דטעם הטור הנ"ל לאסור במים משום דשרייתו זהו כבוסו ע"ש ולענ"ד אין זה קושיא כיון דפה בסי' זה נראה דעת הרב"י דבבגד נקי לא אמרי' שרייתו זהו כבוסו וע"כ צ"ל דבש"ע חזר בו וס"ל דמה שאסר הטור במים בסי' של"ד היינו מטעם שמא יסחוט כמו שכ' מג"א סי' שי"ט כנ"ל:
יט סָעִיף י (ס"ק כג) בבגד וטוב שלא ליקח כו' ע"ל סי' רל"ב ס"ק ג' מ"ש בשם ס"ח:
כ סָעִיף י (ס"ק כד) מי רגלים אבל כשיש עליו צואה אסור ומבואר בב"י הטעם דבמי רגלים מותר כיון שאינו מכוין כ"א לטהרן ולא לצחצח וכיבוס אבל בצואה דמכוין לצחצח ולהעביר הלכלוך אסור עכ"ל:
כא סָעִיף י (ס"ק כה) כדי כו' כ' בשמו של הרב"י שכ' בס' כ"מ: וכשמגנב בהן ידיו כו' ר"ל דוקא שהמי רגלים הם בעין אע"ג שנתן עליהם מים מרובים כל שאין בהם רביעית עדיין לא נתבטלו המי רגלים והם בעין משא"כ כשהמי רגלים בלועים בבגד אע"ג שהם טופח עמ"ל מ"מ כיון שנתן עליהם מים מרובים אע"ג שאין בהם רביעית מ"מ המים המרובים מכסים המי רגלים שהן כדי להטפיח ואין נראים וכה"ג מותר כדלעיל סי' ע"ז ובתשובת ה"ה חכם צבי סי' ק"ב חולק ופסק דסגי אם המים מרובים מן המי רגלים אפי' אין במים רביעית וא' מראיותיו קושית מ"א דהכא:
כב סָעִיף י (ס"ק כו) אסור כו' ואפי' ליטול כו' ר"ל לא מבעי' דאסור להטיל עליו מים להדיא אלא אפי' ליטול ידיו עליו דס"ד דשרי כמ"ש הרב"י תחלה קמ"ל דאסור וכמסקנת הרב"י:
כג סָעִיף יב (ס"ק כז) דאתי כו' ול"ד כו' וז"ל מהר"ם כו' דהרב"י קיצר בהעתקת דברי מהר"ם דמשמע מלשון הרב"י בהעתקתו דמהר"ם התיר להדיא לנגב ידיו במפה והרי כ' הרב"י בסעיף י' הרוחץ ידיו טוב לנגבם כו' והם דברי מהר"ם כמ"ש בב"י לא הביא מ"א דברי מהר"ם בתשובה דשם מבואר דיש להחמיר לכתחלה לנגבם והרב"י לא העתיק כ"א מה שהוא לפי עיקר הדין: ונ"ל דבסמרטוט המיוחד כו' דמשמעות לשון מהר"ם דאסר כוס מתרי טעמא משום ליבון וגם משום סחיטה וכמ"ש הרב"י בשם מהר"ם להדיא ע"ש אבל כ' בשם רי"ו דלא אסרו כוס אלא משום סחיטה ולא הזכיר ליבון וכן בש"ע לא כתב כ"א שמא יסחוט והיינו טעמא דהרב"י אזיל לשטתיה דס"ל כשהבגד נקי ליכא משום ליבון וסתם הבגד שמקנחים בו הכוס מסתמא נקי ולכן לא חשש כ"א שמא יסחוט וכ"ד רי"ו אבל מהר"ם שכ' דניגוב ידים שרי דהוא דרך לכלוך ע"כ ס"ל כתי' התו' דדרך לכלוך לא אמרינן שרייתו זו היא כבוסו א"כ י"ל דס"ל אפי' בבגד נקי י"ב משום כבוס ולכן אסור ניגוב הכוס גם משום ליבון וכ' לתרץ הא דהותר לקנח ידיו במפה ול"ח לליבון כיון דידיו מלוכלכות לא הוי דרך ליבון והא דלא קשיא ליה דה"ל לחוש בקינוח ידיו משום סחיטה היינו דמסתמא המפה שמקנחים בה הידים היא מיוחדת לכך וכה"ג ל"ל שמא יסחוט כמ"ש מ"א אבל מ"מ אי לאו דהוי דרך לכלוך הוי אסור משום ליבון אע"ג שמיוחד לכך וכמ"ש מ"א סי' שי"ט ס"ק יא אבל מפה שמנגבים בה הכוס מסתמא אינה מיוחדת לכך לכן אסור משום סחיטה וא"כ לדידן דליכא בניגוב הכוס כ"א משום סחיטה כיון דהיא נקיה ולית בה משום ליבון כ"א משום שמא יסחוט וכיון דהסמרטוט מיוחד לכך שרי לדידן אם הסמרטוט נקי וסתמא היא כך כנ"ל: ומ"מ צ"ע כו' דבשאר משקין ל"ג שמא יסחוט בסחיטה איכא תרי איסור' חדא משום תולדה דדש אך כשאינו צריך למשקים היוצאין ליכא משום דש עוד יש טעם משום דהוי תולד' דמלבן אולם בשאר משקין כיון דאפילו לאחר סחיטה רשומן ניכר בבגד ליכא משום מלבן וכיון דכאן ליכא בסחיטה משום תולד' דדש כיון דהם משקים מועטים ואזלי לאיבוד וליכא כי אם משום מלבן א"כ למה אסר המחבר ומהר"ם לנגב כוס שהיה בו יין משום סחיט'. ואפשר דס"ל דיין נמי מלבן. והיינו יין לבן דוקא. ותי' זה מספיק ליישב דברי מהר"ם די"ל דס"ל כהר"מ דגם ביין לבן יש בסחיטתו איסור כיבוס אבל אינו מספיק לתרץ דברי השלחן ערוך דהרב"י כ' בסי' שי"ט להדיא דלא כהר"ן דגם ביין ליכא משום כיבוס כמו בשאר משקין וע"כ לש"ע ל"ל כ"א כתי' ב' שכ' מ"א וא"כ אפי' בדבר שאין מקפיד והסמרטוט מיוחד לכך מ"מ אסור דלא כמ"ש מ"א תחלה להתיר במיוחד לכך דניהו דל"ל שמא יסחוט מ"מ הא הוי פ"ר דודאי יסחוט: אבל ספסל דהוא דבר רחב וליכא פ"ר: שאין מקפיד כו' דהיינו סמרטוט המיוחד לכך דל"ל שמא יסחוט ואז אפילו מים על הספסל שרי. אבל משקין בלא"ה לא גזרינן שמא יסחוט מיהו הא דמותר במים כשמיוחד לכך דוק' כשהסמרטוט נקי דל"ל לדידן שרייתו זה כבוסו:
א סָעִיף א ס"א מן הטל. כמו בעובדא דרב יוסף תוס': שהניעור. ל' הטור והוצרך לפרש כן לפי' תוס' הנ"ל וערש"י ד"ה אלא שמפ' לשיטתו דמפ' באבק. ב"י: והוא. גמ' שם: שלא. רש"י שם: וכ"ש. משום סוחט כל בו והוא פלוגתא בירושלמי שם משום סוחט: ודוקא. גמ' שם ואע"ג שאמרו דוקא באוכמי היינו בטל או במים מעט שאינו מקפיד אלא באוכמי ומפ' דכולא משום סוחט ועכ"ז אמרו דוקא דקפיד אבל במים הרבה ודאי מקפיד ובסמ"ג כתב שר"י קיבל מר"ת דוקא במנערו מפני מים או גשמים שנפלו על טליתו ועיין ב"ח: י"א. רש"י שם: בגד. חדשה שחורה כנ"ל: אבל מותר. ירושלמי פ"ז בגד שנסתבך בקוצים מפרישן כו' * וש"ש כאן וכן מפרש"י שכתב שהאבק מקלקל מראיתן משא"כ בחיוורי וכ"ש בנוצות ועמ"א והוא מירושלמי זה וכ' הרמב"ם ג"כ:
ב סָעִיף ב ס"ב יבולת כו' כגון כו'. כ"ז לשון הרמב"ם ומשמע מדבריו שג"כ בדין הראשון דס"א מפ' דקפיד כל שאינו דרך עסק ועב"י וכ"מ שמסתפק בזה ומ"מ דוקא לפי' שכ' המנער כו' כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין ומפ' משום מכה בפטיש שכ' בדין המכה בפטיש וכמ"ש הב"י וכ"מ אבל לפרש"י ותוס' שמפ' משום כיבוס אין ענין דס"א לכאן ולא איירי הרמב"ם בטל ועמ"מ:
ג סָעִיף ג ס"ג לצורך כו'. רש"י שם וכ"מ בגמ' דקאמר שאין לו להחליף כו': ודוקא. גמ' שם: שעדיין. טור וערש"י ד"ה ישנים. שהחדשים כו' משא"כ בנתכבסו שמתרככין בכיבוס: ויש מי. דכל הני חילוקים ע"כ משום תיקון וכמ"ש רש"י משא"כ בכה"ג:
ד סָעִיף ד ס"ד ליטול כו' לצורך. רש"י שם וכ' אבל לא כובשין שהוא צורך חול וכ"ה בטור: אסור מפני כו'. רש"י וטור ופ' הטור כר"י במתני' שם רק שגי' מתיר את כליו כו' והרמב"ם פ' כת"ק דלא יגע בו וכן בפי' פ' דאין הלכה כר"י והם הולכין לשיטתן דהטור בכ"מ שר"י אומר דבר חדש שלא הוזכר בדברי ת"ק פ' כר"י כמו בפחמין בפ"ק דשבת וברוק בפ"י דערובין והרמב"ם פ' שם ושם ג"כ כת"ק שמפ' דל"פ ת"ק והטור מפרש כאן כפי' רש"י מפני שהוא כו' וע"כ ל"פ ת"ק אר"י וכמו שהקשה המ"מ על רש"י ע"ש שדחק עצמו אבל הטור מפ' דבאמת ל"פ כפי דרכו וכמ"ש הב"י. והרמב"ם כ' לא יגע דמוקצה הוא מחמת חסרון כיס מפני שהוא כלי אומן ובש"ע פ' כטור וז"ש אסור דמה שאסור להתירו ומפ' והולך פי' רש"י:
ה סָעִיף ה ס"ה חלוק לאחר. לשון הטור ופרש"י שם: שמתכוין כו'. לשון הטור וכ"כ הרמב"ם ורש"י שם ד"ה התם כו' שמקפיד על ליבונו כו' ע"ש: וכובעים כו'. ר"ל של פשתן כמ"ש ב"י בשם ש"ל וג"כ מטעם הנ"ל וכמ"ש בב"י משמו דלליבון הוא צריך כו'. ונ"ל דש"ל אזיל לטעמיה שכ' בב"י בשמו אהא דס"ז שעל בגדו כו' פי' ר"ת דאכלי פשתן קאי דמחזי כמלבן דשם אוסר בגמ' לכסכס משום מלבן והא דשרי מבפנים כמש"ש רש"י ומביאו בש"ע ודחקו לר"ת נ"ל דגירסתו כגי' הראב"ד ורמב"ן דל"ג לאיסורא וגורס הכא מיחזי כו' דכ"ש סודר דמותר וע"כ דס"ז בכלי פשתן דמתלבן במהרה כמ"ש במ"ק י"ח וערש"י שם וע"כ חלוק וסודר אינן של פשתן וכן פי' הרמב"ן דלהתירא פשיט ליה מדאמר ותפשוט כו' ואם איתא אדרבא קשו אהדדי וערש"י שם. וכ' ושאר לאפוקי מש"ל שכ' דאף חלוק של פשתן אסור ומפ' דחלוק שאמרו בגמ' אינו של פשתן לכן כ' ושאר לאפוקי חלוק הנזכר בש"ע:
ו סָעִיף ו ס"ו או כו'. ר"ל לאפוקי ממהרי"א שאוסר ומדמי למ"ש בס"ח ול"ד לשם דשם ממחק וראיה ממ"ש קכ"ד ב' שקל חספא כו' ב"י: מקנחו. דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואינהו הוי תלמידי דרבא. מלחמות וער"ן וי"א סוברים דמאביי ורבא ואילך ליתא האי כללא אלא הלכה כבתרא בכ"מ וער"ן שם: ויש. מדמפרשים למיליה. רי"ף: ויש. דאדרבה מדקאמר ולמר כו' במאי משמע דיחידאה הוא. רא"ש וע"ש: וה"ה דמותר. זה לכ"ע מותר גמ' קכ"ד ב' כנ"ל ואפי' מנעלו: הראוי. וע"ס ש"ח ס"ז וכמ"ש שם בגמ' ואזדא רבא כו':
ז סָעִיף ז ס"ז דלא מוכחא כו'. לשון רש"י ור"ל אע"ג שאסרו כסכוס בסודר בס"ח שם שאין טיט ודאי כוונתו לצחצחו כו' וז"שש מפני שמתכוון כו' אבל כאן ודאי כוונתו משום טיט רק דדמי למלבן לכן מבפנים דלא כו' והשמיטו בש"ע הא דש"ל שמחלק בין פשתן כו' כנ"ל משום דלגי' בסודר בכל מין אסור כנ"ל: דדמי. רש"י: ומגררו בציפורן. ברייתא שם ור"ל אפי' מבחוץ וכ"מ בגמ' שם: דה"מ. בשם תוספתא:
ח סָעִיף ח ס"ח בסכין. גמ' שם: או בצפורן. וכ"מ שם ושעל בגדו מגררו בצפורן ופי' הרא"ש והטור אפי' בצפורן וכ"ש בגב סכין וכיון דכאן אפי' גב סכין אסור כ"ש צפורן:
ט סָעִיף ט ס"ט דהיינו כו'. רש"י שם: שיש עליו. ל"ד דהב"י ל"ל האי סברא לחלק בין יש או לא כמ"ש בב"י וכ' בס"י הרוחץ כו' אלא לישנא דמתני' נקט ומשום סיפא מקנחו כו': אסור. שבת קמ"ב ב': דזהו כיבוסו. זבחים שם: אלא. שבת שם: ולא. מהא דלא להדוק כו' קמ"א א': ובגד. מהא דאמרי' יומא ע"ז ב' ההולך כו' ובפ"ב די"ט י"ח א' נדה שאין כו': ויש. דס"ל כתי' השני שבתוס' דסוף פי"ד דשבת וכן בזבחים ובי"ט לא הביאו רק תי' השני וכן הטור כאן ובסי' של"ד כ' אהא דאמרינן בפט"ז דשבת טלית שאחז כו' משקין כגון יין שאין כו' אבל לא מים וכמ"ש תוס' שם נותן כו' וכ' שם ולעיל כו' דר"ל תי' הראשון של תוס' הנ"ל אבל הטור ס"ל כרשב"ם שם וכתי' השני וכתב הגמ"ר פי"ג דשבת ראיה ממ"ש בזבחים שם זרק סודר למים חייב דמשמע אפי' בלא לשלשת ומ"ש נדה מערמת וטובלת כו' וכן ההולך להקביל פני רבו עובר כו' פי' ר"א בס"י דהיינו בבגדי עור ע"ש ודוחק. והחילוק הזה שבין מים לשאר משקין כ"כ התוס' בכתובות ו' א' ד"ה האי מהא דמסננין את היין בסודרין ופי' דוקא יין משא"כ במשמרת דאין שייך ליבון וכ"כ הטור בסי' שי"ט וע"ש בש"ע ס"י ובסי' של"ד סכ"ד ויותר נראה דס"ל כמ"ש ב"ח בשם סמ"ג דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא אם נתכוין לכבס כמתני' דלשלשת והוא הנכון והוא ג"כ כהיש מתירין דכאן. והרמב"ם ע"כ סובר כתי' הראשון של תוס' וכיש מתירין דכאן שהרי בפ"ח מתיר ליתן מים בסודרין וכמ"ש בש"ע סי' שי"ט שם ובפי"ב מתיר ליתן מים על הטלית וכמ"ש ש"ע שם וכפשטיה דגמ' שם ושם ועוד דלדידיה אין חילוק בסחיטה בין מים ליין דכולהו משום מכבס דלא כר"ת בכתובות שם דסחיטת שאר משקין משום מפרק כמ"ש המ"מ בפ"ט ע"ש ובב"י ס"ס ש"ך ע"ש ונ"מ דלפיר"ת בשאר משקין לא גזרינן שמא יסחוט אם הולך לאיבוד כמ"ש תוס' שם ואע"ג דכ' שם אליבא דר"ת שסובר כפי' הערוך אבל אנן לא קי"ל כן כמ"ש בסי' ש"ך סי"ח מ"מ לא גזרינן דלמא יסחוט כיון דפ"ר דלא ניחא ליה הוא מדרבנן ולהרמב"ם אין חילוק וז"ל בפ"ט והסוחט כו' ה"ז מכבס וחייב כו' ואין סחיטה בשער והוא מגמרא קכ"ח ב' ושם מיירי בשמן וכ' כאן במכבס ובפכ"ב והסוחט כו' משום מכבס לפיכך אסור כו' וגמ' מיירי בשמן כמ"ש התוס' ואין בסחיטה משום מפרק רק בסחיטת פירות אבל כל הסחיטות משום מבבס שהוא מלבן כמ"ש בתוספתא הביאו המ"מ בפ"ט וכת"ק שם ע"ש במ"מ:
י סָעִיף י ס"י ויש שכתבו כו'. הוא תי' השני של תוס' כנ"ל ודעת הטור וראיה מאלונטית שם קמ"ז א' וכמ"ש התוס' ספי"ד שם ומצא ר"י כו' כמו סיפוג אלונטית וקינוח ידים במפה. וסברא הראשונה דעת הרמ"מ ומחלק בין בגדי צמר דאין בהן משום כיבוס בכה"ג כדעת ר"ת הנ"ל ואלונטית מיירי בשל צמר וכמ"ש בטור וב"י: ולכן כו' אבל כו'. תוס' שם וע"ש:
יא סָעִיף יא ס"יא מי. תוספתא: שלא יעשה כו'. לשון הרמב"ם: ויבא כו'. ביאר בתשובה דמ"ש בגמ' שלא יעשם כו' במקום שיש חשש איסור מלאכה וז"ש ויבא כו':
יב סָעִיף יב ס"יב משום דאתי כו'. ר"ל אף לס' דאין ליבון בכה"ג כנ"ל מ"מ אסור משום סחיטה וכמ"ש בפ"ד מ"ח א' ובפט"ו וש"מ ואע"ג דמותר באלונטית שם משום דאין מקפיד עליו וכמ"ש מ"ח א' ולכן ר"ש מתיר כו' כנ"ל סי' ש"א והוא כדעת הרמב"ם דלר"ת שם בתוס' הנ"ל מותר ביין דאין בו גזירה אפי' לס' דפ"ר בדלא ניחא אסור מהא דמסננין את היין בסודרין כמ"ש בתוס' שם וכנ"ל ולדעת הרמב"ם דמתיר בסודרין אפי' מים כמ"ש בסי' שי"ט ס"י וכנ"ל דלדידיה אין חילוק בין מים ליין משום ליבון ושרייתו זהו כיבוסו כ' לעיל דס"ל כדעת הסמ"ג דדוקא במתכוין לכיבוס אבל משום סחיטה צ"ל דמסננין בסודר שדרכו ואין קפיד עליה וכמ"ש בפ"ד מ"ח א' כנ"ל:
יג סָעִיף יג ס"יג ואפי'. כת"ק שם: אבל כו' אפי'. כקושיית הגמ' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.