א אָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת עַבְדּוֹ שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבֵּל עָלָיו מִצְווֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּעֶבֶד, אֲבָל אִם לֹא מָל וְטָבַל אֶלָּא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ, הֲרֵי הוּא כְּגֵר תּוֹשָׁב וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְעַצְמוֹ, אֲבָל לֹא לְרַבּוֹ; וְאָסוּר לְכָל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ. וְאִם לֹא קִבֵּל עָלָיו שׁוּם מִצְוָה אֶלָּא עֲדַיִן הוּא עַכּוּ"ם גָּמוּר דִּינוֹ שָׁוֶה לְקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת. וּלְפִי זֶה צָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, דְּקַיְמָא לָן אוֹמֵר לְעַכּוּ"ם וְעוֹשֶׂה, וְכֵן מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן דְּקַיְמָא לָן יִתְעַסְקוּ בּוֹ עֲמָמִין, אָסוּר לוֹמַר לְעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הוּא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים, דְּכֵיוָן דִּמְלֶאכֶת הָעֶבֶד אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה, לֹא הֻתְּרָה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּמַתִּירִים בָּזֶה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הָיָה עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת רַבּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְנִכָּר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁוֹ. אֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת. וּלְיִשְׂרָאֵל אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה לְדַעַת יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר כָּל שֶׁאֵין שָׁם אֲמִירַת יִשְׂרָאֵל. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵהָנֶה יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ, כֵּיוָן דְּעַכּוּ"ם גָּמוּר הוּא, אֵין רַבּוֹ מֻזְהָר עָלָיו. וּלְפִי זֶה צָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וְכֵן צָרְכֵי מֵתִים בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן מֻתָּר לוֹמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹתוֹ. הַגָּה: וְכָל עֶבֶד שֶׁמְּצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ אָסוּר לָצֵאת בַּחוֹתָם שֶׁעָשָׂה לוֹ רַבּוֹ לְהַרְאוֹת בּוֹ שֶׁהוּא עַבְדּוֹ, וְאִם הוּא שֶׁל טִיט מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ כְּשֶׁתָּלוּי בְּצַוָּארוֹ, אֲבָל לֹא בִּכְסוּתוֹ. וּבְשֶׁל מַתֶּכֶת בְּכָל עִנְיָן אָסוּר. (טוּר) וְאִם הָעֶבֶד עוֹשֶׂה הַחוֹתָם לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ בְּשֶׁל טִיט, בְּכָל עִנְיָן, אָסוּר (הַמַּגִּיד פי"ט).
ב וְהֵיכָא דְּמֻתָּר הָעֶבֶד לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה לְעַצְמוֹ, אִם אָמַר לֵהּ הָאָדוֹן שֶׁיַּעֲשֶׂה לְעַצְמוֹ וְיָזוּן עַצְמוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם עוֹשֶׂה הוּא לְצָרְכֵי מְזוֹנוֹתָיו וּבִלְבַד בְּצִנְעָה, שֶׁלֹּא יְהֵא בַּדָּבָר חֲשַׁשׁ רוֹאִים.
ג עַכּוּ"ם גָּמוּר שֶׁהוּא שָׂכִיר אֵין רַבּוֹ מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ.
א סָעִיף א (א) אדם וכו' - וכדי להקל על המעיין לידע טעם חלוקי הדינים המבוארים בסימן זה אקדים הקדמה קטנה וכפי מה שמבואר בגמרא ופוסקים. דהנה תרי קראי כתיבי חד למען ינוח עבדך ואמתך כמוך זה קאי על עבד שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו כל מצות עבדים דהיינו כל מה שאשה חייבת וא"כ גם מצות שבת בכלל ואסור לעשות מלאכה בשבת ואתי האי קרא לאורויי דשביתת העבד מוטל גם על רבו שהוא מצווה עליו למנעו מעשות מלאכה אפילו לצורך עצמו של העבד ועוד כתיב קרא וינפש בן אמתך והגר ודרשו חז"ל דקאי על עבד הקנוי לישראל קנין הגוף אבל לא מל וטבל רק קיבל עליו ז' מצות בני נח דגם לזה צריך רבו למנעו מלעשות מלאכה עבורו בשבת וה"ה דאסור מן התורה לכל ישראל לצוות לו לעשות מלאכה עבורם בשבת אבל לעצמו מותר עבד כזה לעשות מלאכה בשבת כיון דשבת אינו נכלל תוך ז' מצות בני נח ודינו כגר תושב דאינו מוזהר על השבת ומ"מ אסור מה"ת לישראל לצוות לו לעשות מלאכה עבורו וכדכתיב וינפש בן אמתך והגר. ועבד הקנוי לישראל קנין גוף ולא מל ולא טבל וגם לא קיבל עליו אפילו ז' מצות בני נח בזה נחלקו הפוסקים אם גם ע"ז מצווים אנו על שביתתו וכמו שיתבאר:
ב סָעִיף א (ב) על שביתת עבדו - דמצוה על רבו לשמרו ולמנעו מעשות מלאכה אפילו לצורך עצמו וכנ"ל. ומותר להשכיר עבדו לא"י בימי החול אם מתנה עמו שלא יעשה בו מלאכה בשבת ולא דמי לבהמתו דמבואר לעיל בסימן רמ"ו ס"ג דאסור להשכירה לא"י בכי האי גוונא דאין הא"י נאמן על כך דהכא הא"י לא יעשה מלאכה בע"כ של עבד ויש לעבד נאמנות ע"ז [פמ"ג]:
ג סָעִיף א (ג) הנוהגות בעבד - דהיינו כל המצות שהאשה חייבת:
ד סָעִיף א (ד) הרי הוא כגר תושב - גר תושב מקרי כל שקבל עליו לקיים שבע מצות בני נח ושלא לעבוד ע"ג אפילו בשיתוף:
ה סָעִיף א (ה) לעצמו - היינו מלאכת עצמו כגון תפירת בגדיו ותיקון מנעליו וכיו"ב או שעושה להשתכר כדי שיהיו לו מזונותיו בריוח יתר על הספקת אדוניו:
ו סָעִיף א (ו) אבל לא לרבו - היינו אפילו לא צוהו רבו בהדיא על המלאכה ג"כ אסור דמסתמא על דעת רבו הוא עושה והזהירה התורה ע"ז למנעו וכדכתיב וינפש בן אמתך והגר וכנ"ל בסק"א. ואפילו מלאכה דרבנן אסור ג"כ לעשות בשביל רבו ויש מקילין בזה אם לא הזהירו רבו בהדיא ע"ז כיון שהוא רק מלאכה דרבנן:
ז סָעִיף א (ז) ואסור לכל ישראל - היינו מן התורה דכיון דכבר קבל עליו שבע מצות לכו"ע הוי דינו כגר תושב דאסרה התורה לישראל לעשות מלאכה על ידו:
ח סָעִיף א (ח) ואם לא קבל - ר"ל דה"ה ג"כ אם לא קבל עליו שום מצוה אפ"ה כיון שהוא עבד ישראל הקנוי לו קנין הגוף ס"ל לדעה זו דדינו שוה לקבל עליו שבע מצות ואסור לעשות מלאכה בשביל שום ישראל וכנ"ל:
ט סָעִיף א (ט) לומר לעבד ישראל - דדוקא אמירה לסתם א"י שאינו אלא שבות התירו בדברים אלו אבל בעבד א"י של ישראל שמוזהרין עליו מן התורה אין לו היתר אלא בפיקוח נפש:
י סָעִיף א (י) ויש חולקים ומתירים בזה - היינו בזה שהעבד הוא נכרי גמור ואפ"ה ס"ל לדעה ראשונה דהוא שוה לקבל עליו שבע מצות דאסור אפילו לישראל אחר לומר לו לעשות לו מלאכה וע"ז חולקים וס"ל דבזה לא אסרה התורה אלא לעשות מלאכה בשביל רבו וכדכתיב וינפש בן אמתך אבל לשאר איש ישראל לא עדיף משאר א"י דעלמא דאינו אסור רק מדרבנן וממילא לצורך חולה אפילו אין בו סכנה מותר:
יא סָעִיף א (יא) אם היה עושה וכו' - היינו דאף דמבואר לעיל שמצווה על שביתת עבדו בין כשקבל עליו ז' מצות ובין כשלא קבל עליו שלא יעשה מלאכה עבורו היינו דוקא בדניחא ליה במלאכה זו דאז אמרינן דמסתמא עושה על דעתו וע"כ מחויב להפרישו מזה משא"כ כשניכר שאין עושה לדעתו הוי כמלאכת עצמו ואינו מוטל עליו למנעו:
יב סָעִיף א (יב) ולישראל אחר וכו' - דדוקא גבי רבו שהוא עבדו אמרינן דמסתמא כל מה שהוא עושה על דעת רבו עושה משא"כ בזה אף שהוא עושה לדעת ישראל כל שלא צוהו ומתחיל העבד או הגר תושב לעשות מאליו אמרינן דהעיקר אדעתיה דנפשיה עביד להרויח לבסוף ממלאכתו ואינו אסור אא"כ מצוהו לעשות וכנ"ל בסק"ז:
יג סָעִיף א (יג) מותר - ועיין סימן רנ"ב סוף ס"ב דלפעמים צריך למחות מדרבנן:
יד סָעִיף א (יד) ובלבד שלא יהנה - והיינו מדרבנן דלא עדיף העבד משאר אינו יהודי דעלמא שעשה מלאכה לדעת ישראל שאסור לישראל ליהנות מאותה המלאכה בשבת וכנ"ל בריש סימן רע"ו:
טו סָעִיף א (טו) וי"א שכל וכו' - ס"ל דלא הזהירה התורה על עבד של ישראל לענין שבת אלא ביש עליו עכ"פ קצת מצות דהיינו שבע מצות בני נח וכמבואר בב"י ע"ש ועיין בא"ר שהביא בשם כמה פוסקים דלמעשה יש להחמיר כסברא הראשונה. אסור לומר למומר וקראים לעשות לו מלאכה בשבת ויו"ט דעובר משום לפני עור [פמ"ג]:
טז סָעִיף א (טז) וכל עבד וכו' - אי קאי גם אעבד שלא מל וטבל עיין בתו"ש ופמ"ג:
יז סָעִיף א (יז) אסור לצאת וכו' - הנה מתחלה סתם הדבר ואח"כ ביאר דאם יש בו תרתי למעליותא דהיינו שהחותם היה של טיט והוא תלוי בצוארו מותר לצאת בו דלמאי ניחוש לה דלשמא יסירנה בידו ויביאנה ד"א בר"ה בודאי ליכא למיחש דאית עליה אימתא דרביה שיאמר שהסירה כדי להראות שהוא בן חורין ולשמא יפסק וישבר החותם מאליו בר"ה ואתי לאתויי אח"כ לביתו ג"כ ליכא למיחש דלמאי יביאנו דחותם שבור של טיט לא חזי למידי ואם כדי להראות לרבו שהוא כפוף לו ואוחז בידו החותם של עבדות זה אינו סימן כלל על עבדות כ"א כשתלוי בצוארו או בכסותו אבל אי אית ביה חדא למעליותא שהיה תלוי החותם בכסותו או שהיה החותם של מתכות שהוא חשוב אסור לצאת בו לר"ה וכדלקמיה:
יח סָעִיף א (יח) אבל לא בכסותו - דילמא מיפסק החותם מאליו ומירתת מרבו שיאמר שהסירו כדי להראות לכל שהוא בן חורין ויקפל טליתו כדי שלא יתראה מקום החותם וישאנו על כתפו ודמי הטלית על כתפו כמשאוי:
יט סָעִיף א (יט) ובשל מתכות וכו' - דכיון שהוא חשוב וקפיד עליו רבו שלא יאבד חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי ד' אמות בר"ה:
כ סָעִיף א (כ) בכל ענין - היינו אפילו כשהוא תלוי על צוארו והטעם דכיון שהוא עשה לעצמו אינו מירתת מרבו כשיסירנו וחיישינן דילמא שקיל ליה בידיה ויביאנו ד"א בר"ה:
כא סָעִיף ב (כא) אם אמר לו האדון וכו' - שאם ירצה שלא לזונו ושיחזור העבד על הפתחים הרשות בידו וא"כ עושה העבד לעצמו:
כב סָעִיף ב (כב) כיון שהתנה עמו מבע"י - לאפוקי להתנות בשבת דאסור. ואם לא אמר ליה כלל אלא העבד עושה מעצמו ורוצה ליזון ממנו הביא באליהו רבא בשם ספר משאת בנימין דמותר כיון שאין הישראל אומר לו שיעשנה ובלבושי שרד בריש סימן זה משמע דאין להקל בזה:
כג סָעִיף ב (כג) עושה הוא וכו' - ר"ל אפילו בבית רבו כיון שהוא בצינעא וכדמסיים וכ"ש אם מרויח אצל אינו יהודי אבל לא יעשה לצורך ישראל אחר אפילו בצינעא דהא מ"מ עבד ישראל הוא:
כד סָעִיף ג (כד) א"י גמור - אבל אם קבל עליו השבע מצות הלא הוא גר תושב ואסור לעשות מלאכה לישראל אף למי שאינו רבו וכנ"ל. ועיין ברמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה דאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג וכן עבד שאינו רוצה לקבל עליו מצות כ"א ז' כמו גר תושב ג"כ אין מקבלין אותו בזמן שאין היובל נוהג והראב"ד שם חולק ע"ז עי"ש:
כה סָעִיף ג (כה) שהוא שכיר - ואפילו אם הוא שכיר לכמה שנים מ"מ הרי אינו קנוי לו קנין עולם וע"כ אפילו אם הוא עושה מלאכת רבו אינו אסור מדאורייתא שאיננו בכלל עבדו והמלאכות המותרות לכתחלה ע"י א"י מותר גם על ידו. וכתב ב"י שמהרי"א נסתפק באותן העבדים והשפחות עו"ג שאם רצו להמיר דתן וליכנס לדת ישמעאל יוצאים לחירות אפשר שאע"פ שהם עתה קנויות קנין עולם שמחמת זה הם חשובים רק כשכיר עובד גלולים בעלמא וצ"ע ודעת האחרונים להחמיר בזה מפני שיש בזה חשש איסור תורה וכ"ש אם הוא במקום שאין לו רשות לפי דיניהם להפקיע עצמו בהמרת דתו שבזה ודאי אסור לעשות מלאכה בשבת לישראל:
כו סָעִיף ג (כו) אין רבו מצווה - במקום שהמלך יר"ה גזר שאין שום אדם חוץ מדתם יכולין לקנות עבד ואמה העבדים והשפחות יכולין להעביר אש בשבת דהויין כשכיר בעלמא [רשד"ם וריב"ל] אבל יש חולקים וס"ל דאף עתה גופן קנוי לישראל ועכשיו שפורעים כרגא בעד העבדים והשפחות לכו"ע גופן קנוי ואסורים במלאכה וכן לקולא דהיינו שיכול ממזר לישא שפחה ועבד ממזרת:
א סָעִיף א על שביתת עבדו. וכשעושה העבד מלאכה הרב עובר כמו על שביתת בהמתו (מ"מ) ועסי' רמ"ו ס"ג:
ב סָעִיף א לעצמו. היינו תפירת בגדיו ותיקון מנעליו או עשה להרויח מזונותיו (ב"י כל בו):
ג סָעִיף א לרבו. אפי' מלאכה דרבנן (רדב"ז ח"א ס"ד) וע"ש סי' נ':
ד סָעִיף א ואסור לכל ישראל. היינו מדאורייתא (וערסי' ש"ז) וכדמסיים דכיון דמלאכת העבד אסור מה"ת וכ"ה בהדיא בב"י בשם המ"מ והע"ש לא דק:
ה סָעִיף א ויש חולקין. דס"ל כהי"א שבסוף הסעיף שאינו אסור מה"ת וצ"ע למה כפל הרב"י הדברים והע"ש כתב בזה אבל לא מצאתי מקור לדבריו:
ו סָעִיף א א"צ להפרישו. מ"ד אקטן כמ"ש סי' שמ"ג:
ז סָעִיף א מותר וכו'. ועסי' רנ"ב ס"ב דלפעמי' צריך למחות:
ח סָעִיף א שלא יהנה. היינו מדרבנן כמ"ש רסי' רע"ו ועסי' רנ"ב אסור לומר לצדוקי לעשות מלאכה בי"ט (ע"ש קל"ד ת"י קס"א) ועבי"ד סי' קנ"ט ופשוט דמומר דינו כישראל ואסור לומ' לו לעשות מלאכה:
ט סָעִיף א מותר לצאת בו. דלא חיישי' שיביאו בידו שירא מרבו:
י סָעִיף א לא בכסותו. דכשיפסיק לו יקפל כסותו ויניח על כתיפו שלא יראה רבו כמ"ש סימן ש"א סכ"ט:
יא סָעִיף א בכל ענין אסור. דחיישינן שמא יביאה בידו דלא מתירא מרבו כיון שהוא עשאה לעצמו: בזמנינו שהמלך גזר שלא יקנה יהודי עבד א"כ העבדים יכולים לעשות מלאכה דהוי כשכיר (רשד"ם בי"ד סי' קצ"ה וכ"כ ריב"ל ס"א וס"ג) אבל יש חולקים וס"ל דאף עתה גופן קנוי ועכשיו שפורעים כרגא בעד העבדים אפילו לרשד"מ גופן קנוי אפי' לקול' (כ"ה):
יב סָעִיף ג עכו"ם גמור וכו'. פי' שאפילו הוא עושה מלאכת רבו אין אסור מדאורייתא (ועסי' רמ"ד ס"ה) כיון שאינו קנוי קנין עולם וערסי' זה ואם קיבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ"ל דאין רבו מצווה על שביתתו כשעוש' לעצמו דלא הזהירה תורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפי' לעצמו דהא קבל עליו מצו' הנהוגות באשה ומשמע בהרמב"ם שאין מקבלין עבד וגר תושב בזמן הזה ע"ש ספכ"ב, וכתב ב"י בשם מהרי"א באותן השפחות אף על פי שקנויו' קנין עולם כיון שאם רצו ליכנס לדת הישמעאלי' יוצאות לחירות שמא דינן כשכיר עכו"ם וצ"ע:
א סָעִיף א כשתלוי בצוארו. דאי מפסיק שביק ליה דליכא למיחש נמי דלמא אתי לאתויי משום דמירתת מרביה שיאמרו עליו שהוא רוצה להראות שהוא בן חורין ולכך הסירו דמ"ה לא מייתי ליה בידים שאינו סימן עבדות אלא כשהוא בכסותו או בצוארו אבל לא בכסותו דלמא מיפסק ומירתת מרבו שיאמר שהסירו כדי להראות שהוא ב"ח ומקפל טליתו כדי שלא יראה מקום החותם ודומה לטלית מקופלת שחייב חטאת עכ"ל הטור:
ב סָעִיף א ובשל מתכות. כיון שהוא חשוב חיישי' דלמא נפיל ואתי לאתויי וע' בסי' ש"א סכ"ג:
ג סָעִיף ג שהוא שכיר כו'. בב"י בשם מהרי"א כתוב שצ"ע על עבדים הישמעאלים אם יש מקום שנאמר שאינו כעבד ערל אלא כעכו"ם שכיר שנה ולא נקרא עבד בשביל זה ואלו הישמעאלים הואיל ויש להם רשות להמיר דתם ובזה הם מפקיעים עצמם מתחת יד אדוניהם אינם כעבד ערל עכ"ל ולפיכך כל בעל נפש יזהר מזה וכל שכן אם הוא במקום שאין לו רשות לפי דיניהם להפקיע עצמו בהמרת דתו שבזה ודאי איסור גמור הוא שיעשה מלאכה בשבת לישראל:
א סָעִיף א שביתת עבדו. כמו על שביתת בהמתו ופשוט דאסור לומר למומר לעשות לו מלאכה וכן לצדוקי אסור. עיין מ"א:
ב סָעִיף א לעצמו. כגון תפירות בגדיו וכיוצא בזה:
ג סָעִיף א לרבו. אפי' מלאכה שהיא מדרבנן. רדב"ז ח"א סי' מ"ז וע"ש סי' מ"ט. והיד אהרן הקשה עליו עיין שם:
ד סָעִיף א לא בכסותו. דשיפול יקפל כסותו ויניחו על כתיפו שלא יראה רבו ודומה לטלית מקופלת שחייב חטאת. טור:
ה סָעִיף א מתכת. כיון שהוא חשוב חיישינן דילמא נפל ואתי לאתויי. משמע ברמב"ם דאין מקבלין עבד וגר תושב בזה"ז והשפחות אע"פ שקנויות קנין עולם כיון שאם רצו ליכנס לדת ישמעאלים יוצאות לחירות שמא דינן כשכיר עכו"ם וצ"ע עי' ט"ז ומ"א דבמקום שאין להם רשות לפי דיניהם להפקיע עצמן בהמרת דתם איסור גמור שיעשו מלאכה בשבת לישראל עי' כנה"ג:
א סָעִיף א (ס"ק א) ע"ש עבדו כו' תרי קראי כתיבי. חד למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. זה קאי על עבד שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו כל מצות עבדים דהיינו כל מה שאשה חייבת. ואם כי גם מצות שבת בכלל. לכן אסור לעשות מלאכה בשבת אפילו לצורך עצמו וקרא שני וינפש בן אמתך והגר. ודרשו חז"ל דקאי על עבד גוי הקנוי לישראל קנין הגוף אבל לא מל ולא טבל רק קיבל עליו ז' מצות ב"נ דגם לזה אסור לכל ישראל לצוות לו לעשות מלאכה בשבת. אבל לעצמו מותר לעשות מלאכה בשבת כיון דשבת אינו נכלל תוך ז' מצות בני נח. ועבד הקנוי לישראל קנין הגוף ולא מל ולא טבל ולא קיבל עליו שום מצוה אפי' ז' מצות בני נח לא קיבל עליו. בזה נחלקו הפוסקים אי גם ע"ז מצווים אנו על שביתתו וכאשר יתבאר:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) לעצמו כו' להרויח מזונותיו. ז"ל הכל בו שהבי' הרב"י כדי להרויח מזונותיהם על פסקת אדוניהם עכ"ל. ור"ל שהרב נותן לו מזונות גם בשבת אלא שמזונות הרב הם בצמצום ולכן עושה מלאכ' כדי שיהי' לו מזונות בריוח לכן כיון דאין ישראל נהנה כלל מהמלאכה לכן אין צריך להתנות ע"ז מערב שבת כמ"ש בסעיף ב':
ג סָעִיף א (ס"ק ג) לרבו כו' אפי' מלאכה דרבנן וכתב בספר ת"ש דלהפוסקים שהבי' מ"א בסי' ש"ה ס"ק וי"ו ובש"ע שם סעיף ך"ב דלא גזרו על שבות בבהמה. הוא הדין בעבד לא גזרו על שבות וליתא לדברי מ"א שכתב פה. ונסתייע מלשון רשב"א בתשובה סי' נ"ט שכתב על עבד דלא גרע משורו וחמורו הרי דדימה עבד לבהמ'. ונענ"ד אין משם ראיה דהרשב"א שם מיירי מדין תורה וכתב שם כיון דהתורה כללה שור וחמור ועבד בפסוק א' דינם שוה ע"ש אבל מאסורי דרבנן לא דיבר שם וכיון דבהמ' גופיה לא הוי שרינן שבות אלא שמצאנו כן בשבת וכמ"ש מ"א סי' ש"ה ס"ק ו' דאמרי' דף ק' כל שבחברו פטור אבל אסור בבהמ' מותר לכתחלה. אבל בעבד לא מצינו להדי' להקל בשבות י"ל הואיל והוא בן דעת החמירו בו יותר מבבהמ':
ד סָעִיף א (ס"ק ט) מותר כו' דל"ח כו' ר"ל דהא ל"ל שמא יפסיק ממיל' ויביאנה בידו דכיון דשל טיט אינו חשוב למה יביאנו ולהא ל"ח שמא יטלנו מעל צווארו להראות שהוא בן חורין. ע"ז כתב מ"א דירא לעשות כן מפני רבו. משא"כ של מתכת דחשוב חיישי' שיפסק ממילא ומשום חשיבותו יביא לו:
ה סָעִיף א (ס"ק י) לא כו' יקפל כסותו כו' ור"ל וכה"ג הוי משא כיון שאינו דרך מלבוש וכמ"ש לעיל סי' ש"א סעיף כ"ח:
ו סָעִיף א (ס"ק יא) בכל ענין כו' דחיישינן כו' ר"ל שיקחנו שלא מצווארו להראות לבני אדם שהוא בן חורין דהא כה"ג אינו ירא מרבו:
ז סָעִיף ג (ס"ק יב) נכרי כו' ומשמע ברמב"ם שאין מקבלים כו' והוא פ' כ' מה' שבת ופי"ד מה' אסורי ביאה דאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג. וכן עבד שאינורוצה לקבל עליו מצות כ"א כמו גר תושב ג"כ אין מקבלין אותו בזמן שאין היובל נוהג: אבל עבד שרצונו למול ולטבול ולקבל עליו מצוה שהאש' חייבת מקבלים אפי' בזמן הזה ע"ש:
א סָעִיף א ס"א אדם. הכלל דעבד כנעני ג' הם הא' עבד שמל וקבל עליו מצות כמו גר צדק רק שגר חייב בכל מצות הנוהגות באיש ועבד במצות הנוהגות באשה. הב' עבד תושב והוא כמו גר תושב. הג' עבד נכרי כמו נכרי דעלמא ושניהם אין מהולים כמו נכרי וגר תושב יתבאר למטה: על שביתת כו'. יבמות מ"ח ב' למען ינוח כו' הרי עבד מהול: שמל וטבל. דקי"ל כר' יוסי שם מ"ו וכר' יוחנן דאינו גר עד שימול ויטבול וה"ה לעבד דחד דינא להו ושם כי הא דמנימין כו': וקבל עליו. כדעת רי"ף שם דבעי קבלה מדאמרי' שם מ"ח ב' לא רצה כו' וע"ש ברא"ש ס"ס ל"ח ועברי"ף שם וספי"ט דשבת: הנוהגות בעבד. חגיגה פ"א מכדי כל מצות שהעבד כו': אבל אם. כריתות ט' א' תניא כו' רש"א א' גר תושב כו' ושם הלכה כר"ש: אלא קבל כו'. ע"ז ס"ד ב' כחכמים וע' רשב"א סי' נ"ט בארוכה: ה"ה כו' ומותר. כריתות שם: אבל לא כו'. כריתות שם ויבמות שם וינפש בן אמתך כו' כמ"ש למטה: ואסור לכל ישראל. מדקא' לעצמו דוקא ועוד דומיא דגר תושב שאין לו רבו וע"כ לכל ישראל ממעט לעצמו דוקא: לומר לו. דוקא אמירה ובזה הוא חלוק אחר מרבו כמ"ש למטה: ואם לא קבל. מ"מ בשם הרשב"א מהא דיבמות שם וינפש בן אמתך בעבד ערל ופי' הוא בכה"ג מדלא תני כמו בכריתות עבד תושב ועוד דל"ל קרא הא בכלל גר תושב הוא: ולפ"ז. דלענין איסור מלאכה אין חילוק לשאר נכרי דגם בשאר נכרי אסור אמירה כמ"ש בשבת ק"נ א' וכן לצורך רבו כמ"ש למטה אלא שבשאר נכרי אין איסור רק מדרבנן כמש"ש וכאן אסור מן התורה כמ"ש ביבמות שם והנ"מ הוא כמש"ו: צרכי כו'. שם קכ"ט א': וכן. ביצה ו' א' וע"ש כ"ב א': וי"ח כו'. ר"ל בנכרי גמור שכ' ששוה לעבד תושב ומ' דאפי' לישראל אחר אסור באמירה כמ"ש בשם מהרי"א וע"ז חולקים ומתירים דהתורה לא הזהירה אלא על רבו כמ"ש ביבמות וההיא דכריתות דמדמי לגר תושב שם בעבד תושב דוקא כמש"ש וא"כ צרכי חולה כו' מותר לישראל אחר לומר לו כל שאינו רבו וז"ש ויש חולקים כו' ר"ל על מ"ש אפי' הוא ע"א כו' וכ"כ בע"ש אע"ג שבב"י לא הביא חולק ע"ז: ומ"מ כו'. ולישראל אחר כו' ובלבד כו'. כל אלו החלוקים מבואר שבת קנ"א א' אם היה עושה כו' וא"צ להפרישו אפי' כו'. דלא עדיף מקטן שמצווה ג"כ על שביתתו אפ"ה כל שניכר שאין עושה לדעתו א"צ להפרישו כמש"ש ש"מ קטן כו' בקטן העושה כו' אבל בלא"ה מותר. ולישראל אחר כו' אפי' שם דכוותיה נכרי כו' נכרי אדעתא כו' וה"ה בעבד כנ"ל דאפי' קטן שמצווה על שביתתו אדעתא דנפשיה מותר וש"מ דאין חילוק בין נכרי דעלמא לעבד והוא דין המתני' אבל נכרי כו' ואל תכבה אבל אמירה אסור כמש"ש א"א לו כבה ולרבו אפי' בלא אמירה אסור לדעתו כמש"ש דכוותיה כו' נכרי אדעתא כו' ר"ל כיון שאין הישראל אומר לו ומתחיל הנכרי מאליו כמ"ש סי' רמ"ז ס"ד דהוי כקצץ דאדעתא דנפשיה עביד א"ל לרבו אדעתא דרבו עביד כמש"ש ס"ו: ובלבד שלא יהנה. כמש"ש קכ"ב א' ואם בשביל ישראל אסור ואע"ג דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ושרי בכיבוי כאן שישראל נהנה בשבת אסור וז"ש בסי' רע"ו ס"א בהג"ה ואין חילוק כו' והרי כל הששה חלוקים הנ"ל מבוארים במתני' ומותר כו' לעצמו. נכרי שהדליק כו' משתמש כו'. אבל לא לרבו. כמו קטן אבל קטן שבא כו'. ואסור לכל ישראל. א"א לו כבה. ולישראל אחר כו'. ואל תכבה. ובלבד שלא. ואם בשביל ישראל אסור. והדין הששי ומ"מ אם היה עושה כו' בגמ' ש"מ קטן כו' בקטן כו' כנ"ל: ולפ"ז כו'. ר"ל דלדעה זו מותר אפי' לרבו לומר לו משא"כ ליש חולקים הנ"ל: וכל עבד כו'. שבת נ"ח א' ושמואל אמר כבלא כו' ומי אמר כו' ורמינהו כו' לא אידי ואידי כו': ואם העבד כו'. אבל הטור השמיט דס"ל למסקנא אזדא האי סברא דר"ל לימא הא כו' וסתר לא כו' וא"כ קמייתא נמי מיתרצא בהכי וחזר מס' ראשונה וס"ל דאין חילוק בין של רבו לשל עצמו:
ב סָעִיף ב ס"ב והיכא. זהו בכלל לעצמו דהא יכול לומר עשה עמי ואיני זנך כמ"ש בפ"א דגיטין: ובלבד בצנעה כו'. דהא אפי' משכיר מרחצי לגוי אסור מפני שנקרא ע"ש וכ"ש כה"ג דאין נקרא יותר על שמו שעושה בבית ישראל הגמ"ר פ"ק דשבת ע"ש:
ג סָעִיף ג ס"ג עו"ג. קכ"ג א': שהוא שכיר. מ"ק י"ב א' היה שכיר שבת ומשמע שם דאף בשבת מותר ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.