א בְּהֵמָה יוֹצֵאת בְּמַה שֶּׁמִּשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ, אֲבָל אִם אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ אָז הָוֵי נְטִירוּתָא יְתֵרְתָא בְּיוֹתֵר וְהָוֵי מַשּׂאוֹי. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לְנוֹי וְלֹא לִשְׁמֹר, לֹא תֵּצֵא בּוֹ. הִילְכָּךְ נְאָקָה יוֹצֵאת בִּזְמָמָא דְּפַרְזְלָא, שֶׁהוּא טַבַּעַת שֶׁל בַּרְזֶל וְנוֹקֵב חוֹטָמוֹ וּמַכְנִיסוֹ בּוֹ, וְחַמְרָא לוּבָא בְּפָגָא דְּפַרְזְלָא דְּהַיְנוּ ברינ"ה, וְהַגָּמָל בְּאַפְסָר שֶׁהוּא קבישטר"ו, וּפֶרֶד וַחֲמוֹר וְסוּס יוֹצְאִים בְּאַפְסָר אוֹ בְּרֶסֶן שֶׁהוּא פרינ"ו, אֲבָל לֹא בִּשְׁנֵיהֶם. וּמֻתָּר לִכְרֹךְ חֶבֶל הָאַפְסָר סְבִיב צַוָּארָהּ וְתֵצֵא בּוֹ. וּמֻתָּר לְטַלְטֵל הָאַפְסָר וְלִתְּנוֹ עָלֶיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשָּׁעֵן עָלֶיהָ.
ב אִם קָשַׁר חֶבֶל בְּפִי הַסוּס, הֲרֵי זֶה מַשּׂאוֹי לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר בּוֹ.
ג לָצֵאת חֲמוֹר בִּפְרֻמְבְּיָא (פי' רֶסֶן שֶׁל בַּרְזֶל), אָסוּר.
ד כָּל בְּהֵמָה שֶׁעֲסָקֶיהָ רָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּנוֹת מִינָהּ צְרִיכוֹת לְאוֹתָהּ שְׁמִירָה וְהִיא צְרִיכָה, מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ.
ה בַּעֲלֵי הַשִּׁיר כְּגוֹן כְּלָבִים שֶׁל צַיָּדִים וְחַיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּמִין אֶצְעָדָה סָבִיב צַוָּארָן, וְטַבַּעַת קְבוּעָה בָּהּ וּמַכְנִיסִין בָּהּ רְצוּעָה וּמוֹשְׁכִין אוֹתָם בָּהּ, מֻתָּר שֶׁיֵּצְאוּ בַּשִּׁיר הַכָּרוּךְ עַל צַוָּארָן וִיכוֹלִים לְמָשְׁכָם בָּהֶם.
ו אַיָּלִים יוֹצְאִים לְבוּבִים, וְהוּא עוֹר שֶׁקְשׁוּרָה לָהֶם תַּחַת זִכְרוּתָם שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת, וְהָרְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין אַלְיָתָן כְּלַפֵּי מַעְלָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים, וְיוֹצְאוֹת כְּבוּנוֹת וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִים בֶּגֶד סְבִיבָן לִשְׁמֹר הַצֶּמֶר שֶׁיִּהְיֶה נָקִי, וְהָעִזִּים צְרוּרוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִים רָאשֵׁי דַּדֵּיהֶן וְדַוְקָא כְּשֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיִּצְטַמְּקוּ דַּדֵּיהֶן וְלֹא יֵחָלְבוּ דְּאָז מְהַדֵּק שַׁפִּיר, אֲבָל אִם קָשַׁר כְּדֵי לִשְׁמֹר חֲלָבָן שֶׁלֹּא יִפֹּל לָאָרֶץ, אָסוּר דְּלֹא מְהַדֵּק שַׁפִּיר וְחַיְישִׁינָן דִּלְמָא נָפִיל וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי.
ז חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמִרְדַּעַת (פי' כְּמִין אֻכָּף קָטָן שֶׁמַּנִּיחִין עַל הַחֲמוֹר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְחַמֵּם) וְהוּא שֶׁתְּהֵא קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת אֲסוּרוֹת, וְלֹא יֵצֵא בְּאֻכָּף אַף עַל פִּי שֶׁקָּשׁוּר לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת.
ח מֻתָּר לִתֵּן מַרְדַּעַת עַל הַחֲמוֹר מִפְּנֵי הַצִּנָּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁקּוֹשֵׁר צָרִיךְ לִקְרַב אֵלָיו וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַעֲלֵי חַיִּים; אֲבָל עַל הַסוּס, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ צַעַר צִנָּה אָסוּר לִתֵּן עָלָיו מַרְדַּעַת כְּלָל; וּלְהָסִיר מַרְדַּעַת בְּשַׁבָּת בֵּין מִן הַחֲמוֹר וּבֵין מִן הַסוּס, אָסוּר כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ צַעַר אִם לֹא יְסִירֶנָּה; וְאֻכָּף אָסוּר בֵּין לִטֹּל בֵּין לְהַנִּיחַ בֵּין לַחֲמוֹר בֵּין לַסוּס.
ט אֻכָּף שֶׁעַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְנִתְיַגַּע וְצָרִיךְ לַהֲסִירוֹ לְצַנְּנוֹ, לֹא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ אֶלָּא מַתִּיר הַחֶבֶק מִתַּחְתָּיו וּמוֹלִיכוֹ וּמְבִיאוֹ בֶּחָצֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו.
י אֵין תּוֹלִין לַחֲמוֹר טְרַסְקָל (פי' כְּלִי שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה וּמְכֻסֶה בְּעוֹר) בְּצַוָּארוֹ לִתֵּן מַאֲכָל בְּתוֹכוֹ שֶׁיֹּאכַל מִשָּׁם; אֲבָל עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁצַּוָּארָן קָטָן וּמִצְטַעֲרִים לֶאֱכֹל עַל גַּבֵּי קַרְקַע, שָׁרֵי בֶּחָצֵר אֲבָל אֵין יוֹצְאִים בּוֹ.
יא לֹא יֵצֵא הַסוּס בִּזְנַב שׁוּעָל שֶׁתּוֹלִין בֵּין עֵינָיו שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַיִן הָרַע, וְלֹא בִּזְהוֹרִית שֶׁעוֹשִׂים לוֹ לְנוֹי, וְלֹא עִזִּים בְּכִיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶם שֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם שֶׁלֹּא יִסְרְטוּ דַּדֵּיהֶם בַּקּוֹצִים, וְלֹא פָּרָה בְּחָסוּם שֶׁבְּפִיהָ שֶׁחוֹסְמִים פִּיהָ שֶׁלֹּא תִּרְעֶה בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, וְלֹא כָּל בְּהֵמָה בַּסַנְדָּל שֶׁנּוֹעֲלִים בְּרַגְלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּנָּגֵף; אֲבָל יוֹצְאָה בְּאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי מַכָּה, וּבַקַּשְׂקַשִׂים שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר וְהֵם לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים לָהֶם סְבִיב הָעֶצֶם הַנִּשְׁבָּר בָּהֶן, וּבַשִּׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ וּתְלוּיָה בָּהּ; וּפוֹקֵק זוּג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֵּל בָּהּ בֶּחָצֵר, אֲבָל לֹא תֵּצֵא בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק בֵּין אִם הוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין אִם הוּא בִּכְסוּתָהּ.
יב לֹא תֵּצֵא בְּחוֹתָם, בֵּין שֶׁהוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין שֶׁהוּא בִּכְסוּתָהּ.
יג אֵין הַגָּמָל יוֹצֵא בִּמְטוּטֶלֶת, וְהוּא כְּמִין כַּר קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים תַּחַת זְנָבוֹ, אֲפִלּוּ הִיא קְשׁוּרָה לוֹ בִּזְנָבוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן תִּהְיֶה קְשׁוּרָה בִּזְנָבוֹ וּבַחֲטוֹטְרָתוֹ אוֹ בְּשִׁלְיָהּ.
יד לֹא תֵּצֵא שׁוּם בְּהֵמָה לֹא עָקוּד וְלֹא רָגוּל; פי' עָקוּד שֶׁקּוֹשֵׁר יָדָהּ אַחַת עִם רַגְלָהּ, וְרָגוּל הַיְנוּ שֶׁקּוֹשֵׁר אַחַת מֵרַגְלֶיהָ כְּלַפֵּי מַעְלָה שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ אֶלָּא עַל שְׁלשָׁה רַגְלַיִם.
טו לֹא יִקְשֹׁר גְּמַלִּים זֶה אַחַר זֶה וְהוּא תּוֹפֵס בָּאַפְסָר הָרִאשׁוֹן וְכֻלָּם נִמְשָׁכִים עַל יָדוֹ; אֲבָל אִם תּוֹפֵס כַּמָּה אַפְסְרֵי גְּמַלִּים בְּיָדוֹ, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר גַּם בָּזֶה, וְלֹא הִתִּיר אֶלָּא לְהוֹצִיא בְּהֵמָה אַחַת לְבַדָּהּ וְהוּא מוֹשְׁכָהּ בְּחֶבֶל.
טז הַמּוֹצִיא בְּהֵמָה וְהוּא מוֹשְׁכָהּ בְּאַפְסָר, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא רֹאשׁ הַחֶבֶל מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח לְמַטָּה, דְּדָמֵי כְּמוֹ שֶׁנּוֹשְׂאָהּ בְּיָדוֹ וְלֹא מִתְחַזְּיָא מֵאַפְסַר הַבְּהֵמָה, וְגַם לֹא יַנִּיחַ הַרְבֵּה מִן הַחֶבֶל בֵּין יָדוֹ לַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְבִּיד עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לַטֶּפַח הַסָמוּךְ לָאָרֶץ; וְאִם הוּא אָרֹךְ יִכְרֹךְ אוֹתוֹ סְבִיב צַוָּארָהּ.
יז אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמַרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת; וְלֹא בְּזוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק; וְלֹא בְּסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְהֵן לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁלֹּא יְחַכֵּךְ מַכָּתוֹ; וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְהוּא כְּמִין טַבַּעַת עָבָה שֶׁעוֹשִׂים מִקַּשׁ וְקוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵי הַבְּהֵמָה שֶׁפְּסִיעוֹתֶיהָ קְצָרוֹת וּמַכָּה רַגְלֶיהָ זוֹ בְּזוֹ וְעוֹשִׂים לָהּ זֶה לְהָגֵן שֶׁלֹּא תַּכֶּה זוֹ בְּזוֹ; וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִים בַּחוּטִים שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם לְסִימָן; וְלֹא בָּרְצוּעָה שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁבְּרוּ הַכֵּלִים; וְאֵין הָאַיָּלִים יוֹצְאִים בָּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת אַלְיוֹתֵיהֶם שֶׁעוֹשִׂים לָהֶם כֵּן כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא הָאַלְיָה נִגְרֶרֶת בָּאָרֶץ; וְאֵין הָעִזִּים יוֹצְאוֹת בְּעֵץ יָדוּעַ שֶׁנּוֹתְנִים בְּחוֹטְמֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטְּשׁוּ וְיִפְּלוּ תּוֹלָעִים שֶׁבְּרָאשֵׁיהֶם; וְלֹא הָעֵגֶל בְּעֹל קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים עַל צַוָּארָהּ; וְלֹא בְּזָמָם שֶׁמַּנִּיחִים בְּחוֹטְמוֹ שֶׁל עֵגֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק; וְלֹא פָּרָה בָּעוֹר שֶׁנּוֹתְנִים עַל דַּדֶּיהָ שֶׁלֹּא יִינְקוּ הַשְּׁרָצִים; וְלֹא בָּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, בֵּין אִם הִיא לִשְׁמֹר בֵּין אִם הִיא לְנוֹי; וְלֹא תֵּצֵא פָּרָה אוֹ שׁוֹר בַּחֶבֶל שֶׁבְּצַוָּארָהּ לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁמִירָה; אֲבָל עֲגָלִים מֻתָּרִים לְפִי שֶׁהֵם מוֹרְדִים בְּקַל. הַגָּה: הַבְּהֵמָה יוֹצְאָה בְּקָמֵעַ מֻמְחֶה לִבְהֵמָה, אֲבָל לֹא בְּשֶׁאֵינָהּ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻמְחֶה לְאָדָם. (בֵּית יוֹסֵף וְר' יְרוּחָם ח"י וְרַמְבַּ"ם פ"ב).
יח אֵין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְלֹא נִתְלִים עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ בְּצִדָּהּ אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ; אֲבָל צִדֵּי צְדָדִין, כְּגוֹן שֶׁדָּבָר אֶחָד מֻנָּח עַל צִדָּהּ וְהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מֻתָּר; וְאִם עָלָה עָלֶיהָ, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, יֵרֵד מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים; וּמִטַּעַם זֶה פּוֹרְקִין מַשּׂאוֹי שֶׁעָלֶיהָ; כֵּיצַד עוֹשֶׂה, מַכְנִיס רֹאשׁוֹ תַּחַת הַמַּשּׂאוֹי וּמְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. הַגָּה: וְאָסוּר לִישֵׁב עַל קָרוֹן שֶׁעַכּוּ"ם מַנְהִיגוֹ בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּבְּהֵמָה; גַּם שֶׁלֹּא יַחְתֹּךְ זְמוֹרָה. (תוס' וְהָרֹא"שׁ ר"פ מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ וּמָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת וְהַגָּהוֹת עֵרוּבִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג).
יט בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם, אִם הַמַּיִם עֲמֻקִּים וּמִפְּנֵי כָּךְ אֵין יָכוֹל לְפַרְנְסָם בִּמְקוֹמָהּ, מֵבִיא כַּרִים וּכְסָתוֹת וְנוֹתֵן תַּחְתֶּיהָ מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ. דִּין קֵרוּד בְּהֵמָה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב. (מָרְדְּכַי פ"ב דְּבֵיצָה) וְע"ל סי' תק"ג ס"ב.
כ מֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לַחְלֹב בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁהֶחָלָב מְצַעֲרָהּ, וְהֶחָלָב אָסוּר בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִקְנוֹתוֹ מִן הָעַכּוּ"ם בְּדָבָר מוּעָט, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּחוֹלֵב לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל.
כא גְּבִינוֹת שֶׁעוֹשׂוֹת הַשְּׁפָחוֹת מֵעַצְמָן מֵחָלָב שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לָהֶן שֶׁיַּעֲשׂוּ.
כב מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַעַר עַכּוּ"ם וְרוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת כְּשֶׁמּוֹלִיכָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָנְעוֹ, שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ; אֲבָל צָרִיךְ לְמָנְעוֹ שֶׁלֹּא יִתֵּן עָלֶיהָ בְּגָדָיו וְלֹא שׁוּם דָּבָר.
כג מֻתָּר לִמְסֹר סוּס אוֹ פֶּרֶד אוֹ חֲמוֹר לְרוֹעֶה עַכּוּ"ם; וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ"ם מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּשַׁבָּת, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם כֵּיוָן דְּשֶׁלֹּא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ מַמְתִּין שְׂכִירוּת מִמֶּנּוּ; וְאִם רוֹאֶהוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּשַׁבָּת, מוֹחֶה בְּיָדוֹ. הַגָּה: וכש"כ דְּאֵין לָחוּשׁ שֶׁהָרוֹעֶה יוֹצִיא אוֹתָם חוּץ לַתְּחוּם, דְּהָא תְּחוּמִין דְּרַבָּנָן (הגמ"ר דְּקִדּוּשִׁין).
א סָעִיף א (א) בהמה יוצאת וכו' - דהנה כתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו' הרי הזהירה התורה שגם בהמת ישראל תנוח בשבת ולאו דוקא בהמה ה"ה עופות וכל בעלי חיים ולכן דוקא כשתצא בדבר שהוא לה לשמירה הוי תכשיט ואורחא והרי הוא כמלבוש לאדם ולאו משוי הוא אבל בדבר שאינה משתמרת בו הוי משוי ואסור וה"ה כשתצא במה שהיא שמירה יתירה לפי ענינה דלאו אורחה בהכי ג"כ בכלל משוי הוא ואסור:
ב סָעִיף א (ב) ביותר - דוקא בשמירה יתירה הרבה אבל אם רק מעט יותר ממה שצריכין לא הוי משא דאי אפשר לצמצם:
ג סָעִיף א (ג) שהוא לנוי - עיין לקמיה בס"ק י"ב:
ד סָעִיף א (ד) הילכך וכו' - נקט והולך בתחלה הבהמות החזקות שצריכות שמירה ביותר ולא די להם בשמירה קלה כגון נאקה שהיא גמלא נקבה לבנה שצריך לשמירתה דוקא זממה דפרזלא בחוטמה ולא די לה בפגא דפרזלא וכ"ש באפסר ואסורה לצאת בהם וחמרא לובא [הוא חמור הבא ממדינת לוב] בפגא דפרזלא אבל לא בזממא דזה הוא לה נטירותא יתירתא:
ה סָעִיף א (ה) בפגא דפרזלא - היינו בפרומביא הכתוב בס"ג ודוקא חמרא לובא אבל חמור אחר לא דהו"ל אצלו נטירותא יתירתא וכמו שכתוב לקמיה בסעיף ג' ואיתא בגמרא דחמרא לובא יוצא אף באפסר דגם בזה משתמר:
ו סָעִיף א (ו) והגמל באפסר - אבל לא בזממא דפרזלא שהוא לו שמירה יתירה ובפגא דפרזלא מסתפק המ"א והט"ז פסק לאיסור:
ז סָעִיף א (ז) ופרד וחמור - צ"ל וכן פרד וחמור דהיינו שגם הם יוצאים באפסר אבל ברסן שהוא פרומביא אסורים לצאת וכמו שכתב בס"ג לענין חמור וה"ה פרד:
ח סָעִיף א (ח) וסוס יוצא וכו' - כצ"ל. דאלו חמור אסור ברסן:
ט סָעִיף א (ט) שהוא פרינ"ו - היינו בריג"א הנ"ל שהוא פרומביא ובלשוננו קורין צוי"ם ואפסר הוא מה שקורין אברי"ץ:
י סָעִיף א (י) אבל לא בשניהם - דדי לה באחד והשני משוי הוא ואם עסקיו רעים שאין משתמר באחד מותר לצאת בשניהם יחד והכל לפי הענין. [מרדכי]:
יא סָעִיף א (יא) ומותר וכו' - דוקא באלו שמותרים לצאת באפסר מותר גם לכרוך סביב צוארה החבל היוצא ממנה אם הוא ארוך אבל פרה אסורה לצאת באפסר וכן לכרוך חבל סביב צוארה לפי שהיא משתמרת בלא"ה וכדלקמן בסי"ז ע"ש:
יב סָעִיף א (יב) סביב צוארה - מרש"י ור"ן משמע דאע"ג שכרוך בחוזק סביב צוארה שאין אדם יכול להכניס ידיו בין אפסר לצואר שתהא נוח לימשך כשירצה אפ"ה שרי משום דהיא נוי ואע"ג דכל נוי אסור וכנ"ל בריש הסעיף וכדלקמן בסוף סי"ז היינו דוקא בנוי דלאו אורחיה בחול לאפוקי דבר שדרך כל אדם לעשות כן בחול לנוי לבהמה לאו משאוי הוא אבל התוספות וכן רבינו ירוחם ס"ל דנוי אסור בכל ענין והכא מיירי ברפויין ומקרי לשמירה דהא יכול לאחוז בחבל כשתרצה לברוח וכ"ש אם יצא קצת מן החבל תלוי סביב צוארה דשרי ופסק הב"ח כהתוספות לחומרא:
יג סָעִיף א (יג) האפסר - וכן הרסן דמוכן הוא לבהמה ואינו מוקצה:
יד סָעִיף א (יד) שלא ישען עליה - ר"ל כשנותן בראש הבהמה יזהר שלא ישען בראשה דהוי משתמש בבע"ח:
טו סָעִיף ב (טו) לפי שאינו משתמר בו - דנשמט הוא מפיו ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט:
טז סָעִיף ג (טז) לצאת וכו' - נתבאר בס"א דדוקא חמרא לובא מותר בו:
יז סָעִיף ד (יז) כל בהמה וכו' - וע"כ אפילו פרה שסתמה אינה צריכה שמירה וכדלקמן בסוף סי"ז אם היא מורדת מותרת לצאת בחבל סביב צוארה:
יח סָעִיף ה (יח) כגון כלבים וכו' - וה"ה דסוס יוצא בשיר [משנה שם]:
יט סָעִיף ה (יט) וחיות קטנות - היינו אלו דאורחייהו בהכי בחול אבל חתול אסור דסגי לה בחבל קטן בעלמא וזה הוא לה נטירותא יתירתא [כ"מ בגמרא שם]:
כ סָעִיף ה (כ) בשיר הכרוך - ר"ל שהרצועה התלויה בשיר כרוך על צוארן וכנ"ל בס"ק י"ב:
כא סָעִיף ה (כא) ויכולין למשכם בהם - היינו שאם רוצה יוכל למשוך אותה ע"י הרצועה התלויה ועיין לקמן בסט"ז:
כב סָעִיף ו (כב) ראשי דדיהן - בשביל החלב כמו שיתבאר וטעם כל אלו דאע"פ שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח מ"מ כיון שנעשין לשמירת גופן לשמרן מפני הצער שלא יהיו מוכחשים או מפני צמרן ובריאותם וטובתם הוי להו כמלבוש לאדם ולא למשא הוא להם ומותרין לצאת בהן [לבוש]:
כג סָעִיף ו (כג) ודוקא כשקושרין אותן - ואפילו אם קישר בשביל זה כיס על דדיהן ג"כ שפיר דמי [גמרא ע"ש]:
כד סָעִיף ו (כד) וחיישינן דלמא נפיל וכו' - אבל בלא"ה משמע דהיה מותר ולא הוי משוי דחשיב מלבוש במה ששומר בזה את חלבו וכמו רחלים כבונות דשרי מפני ששומר בזה את צמרן. ועיין לקמן בסעיף י"א דאוסר לעזים לצאת בכיס שבדדיהן שתלוי עליה כדי שלא יסרטו דדיהן בקוצים מיירי התם שהיו צריכין עוד להחלב ולא הדקוה שפיר כדי שלא יצטמק החלב ולכך אסור:
כה סָעִיף ז (כה) חמור יוצא במרדעת - דמצטער בצינה דחמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה ונחשב כמלבוש ודוקא כשקשורה מע"ש דאז גלי דעתו מאתמול שצריכה לכך אבל אם קשרו בשבת אסור לצאת בו כיון דלא גליא דעתו מע"ש שיהא לה למלבוש:
כו סָעִיף ז (כו) כמין אוכף קטן - עיין בלבושי שרד שצ"ל כמין אוכף גדול:
כז סָעִיף ז (כז) ושאר וכו' - לפי שאין הצינה קשה להן והוי המרדעת משוי:
כח סָעִיף ז (כח) ולא יצא באוכף - דאין האוכף מועיל לו והוי משוי דדוקא מרדעת מועיל שהוא מונח על כל הגוף משא"כ אוכף אין מחמם אלא במקום שמונח:
כט סָעִיף ח (כט) מותר ליתן מרדעת - היינו שלא לצאת לר"ה כ"א שיהיה בחצר:
ל סָעִיף ח (ל) מפני הצינה - היינו דמשום זה לא חיישינן לטרחא דשבת:
לא סָעִיף ח (לא) שלא יקשרנו - היינו אפילו בקשר שאינו של קיימא:
לב סָעִיף ח (לב) אסור ליתן עליו - משום דהוי טרחא שלא לצורך ועיין בביאור הגר"א שכתב דלדעת רש"י גם על הסוס וכן לכל הבהמות מותר ליתן מרדעת בחצר דגם להם יש צער צינה ומועיל החימום. וכ"ז בסתמא אבל בשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס לכו"ע מותר להניח בחצר המרדעת או שאר בגד עליו דלא גרע מחמור ובלבד שיהיה זהיר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי:
לג סָעִיף ח (לג) ולהסיר מרדעת וכו' - דהוי טרחא שלא לצורך ואפילו אם כבר נתחממה ע"י משאוי שנשאה מבע"י:
לד סָעִיף ח (לד) ובין מן הסוס - עיין בבה"ל:
לה סָעִיף ח (לה) בין ליטול - הטעם כנ"ל לענין מרדעת ומש"כ בין להניח הטעם דכיון דאינו מחמם רק מעט הוי טרחא שלא לצורך:
לו סָעִיף ט (לו) לא יטלנו בידו - דאף דיש להחמור עונג בהסרתו מ"מ כיון דלית ליה צער אם לא יסירנו אסור וכבר כתבו בסעיף הקודם ושנאו משום סיפא:
לז סָעִיף י (לז) בצוארו - דכל מידי שאינו אלא לתענוג לבהמה הוי טרחא שלא לצורך ואסור:
לח סָעִיף י (לח) אין יוצאים בו - אפילו אם היה תלוי עליהן מבעוד יום דהוי משוי:
לט סָעִיף יא (לט) בזנב שועל - בכל אלו הטעם לפי שאין בהם צורך לשמירת גופן והוי משאוי לבד מסנדל שנועלים ברגלי הבהמה דהטעם משום דלמא נפל ואתי לאתויי וכן בכיס שבדדי העזים משמע מהגר"א דהטעם ג"כ משום שאינו מהודק יפה וחיישינן דלמא נפל הכיס ואתו בעליהן לאתויי:
מ סָעִיף יא (מ) ולא עזים וכו' - עיין לעיל בסקכ"ד מה שכ' שם:
מא סָעִיף יא (מא) בסנדל וכו' - ונראה שאין בכלל זה הברזל שקובעין ברגלי הסוסים מלמטה דכיון שקבוע במסמרים לא חיישינן דילמא נפלי:
מב סָעִיף יא (מב) ופוקק וכו' - היינו שסותם העינבל שבתוכה בצמר או במוכין דאל"ה אסור משום דמשמיע קול:
מג סָעִיף יא (מג) לא תצא בו - משום דמחזי כמוליכו בשוק למכור [גמרא] ומשמע דבאלו דלא שייך זה כגון בחתולים ועופות וכה"ג שאין דרך להוליכן למכור בזוג מותר כשפקוק ובסמ"ג משמע דאסור אף באלו לצאת משום משוי ועיין במ"א וא"ר. ודע דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסור לצאת בר"ה משום משוי בחצר שרי ואפילו אם אינה מעורבת ולענין כרמלית יש דעות בין האחרונים יש מתירים ויש אוסרים ולענין ר"ה שלנו בודאי יש ליזהר דיש בזה ספק איסור תורה כמו שביארתי בבה"ל. ובדבר שהחשש הוך משום דלמא נפיל ואתי בעליו לאתויי אף המתירים הנ"ל מודים דאסור בכרמלית. ובדבר שהטעם הוא משום דמחזי כמוליכו למכור אף במבוי המעורבת אסור כיון דשכיחי שם רבים כ"כ מ"א. והפמ"ג וכן הבית מאיר מפקפקין בדין זה:
מד סָעִיף יא (מד) בכסותה - עושה לסוסים מעילים שלא יטנפו:
מה סָעִיף יב (מה) בין שהוא בכסותה - דאף שהוא ארוג או תפור בכסותה דליכא למיחש דילמא מיפסק ואתי לאתויי אפ"ה אסור דגזרו אריג אטו אינו אריג:
מו סָעִיף יג (מו) אפילו היא קשורה - דשמא נפיל ואתי לאתויי אבל כשקשורה בשניהם מיהדק שפיר ולא נפל וכן בשליתה כיון דכאיב לה לא מינתחא לכאן ולכאן:
מז סָעִיף יג (מז) ובחטוטרתו - כמין חטוטרת יש לגמל על גביהם:
מח סָעִיף יד (מח) ידה אחת וכו' - דמכל זה יש צער גדול לבהמה ומשוי הוא לה ויש שכתבו משום דילמא נפל החבל ומייתי לה. ודוקא ידה אחת אבל כשקשורים שני ידיה או שתי רגליה כדי שלא יברחו כדרך שעושין לסוסים כשרועין מותר לצאת בהן דנטירותא הוא לה ולא הוי משוי וכנ"ל בריש הסימן:
מט סָעִיף טו (מט) לא יקשור וכו' - משום דמחזי כמאן דאזיל למכרם לשוק ומהאי טעמא אפילו היו קשורין מע"ש ג"כ אסור למשכן ודעת יש מי שאוסר וכו' הוא דס"ל דגם בזה שייך הטעם הנ"ל ועיין בא"ר שהביא דהיא רק דעת יחידאה וכל הפוסקים חולקין עליה ואין לחוש לה:
נ סָעִיף טז (נ) טפח למטה - ומ"מ אם הוציא טפח אחד מתחת ידו לא עשה איסור אא"כ הוציא ב' טפחים אלא דלמעשה יש להחמיר לכתחלה שלא יצא אפילו טפח אחד מידו [גמ']:
נא סָעִיף טז (נא) עד שלא יגיע - צ"ל עד שיגיע והטעם דכשיגיע סמוך לארץ לא תהא נראה כאלו הבהמה נמשכת בה דיהיה מותר מחמת שהוא נטירותא דבהמה אלא כמשאוי בעלמא:
נב סָעִיף יז (נב) אין חמור וכו' ולא בזוג וכו' - כבר מובא לעיל בס"א ובסוף סי"א ושנאו משום אינך דנשנה הכל במשנה אחת בגמרא:
נג סָעִיף יז (נג) ולא בסולם וכו' - טעם כל אלו [לבד מאלו שנבאר בהדיא טעמם] משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי:
נד סָעִיף יז (נד) והוא כמין טבעת וכו' - זהו פירש"י וברי"ף פירש עוד דכשנבקע פרסה של רגל הבהמה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור לכמות שהיתה וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה:
נה סָעִיף יז (נה) כדי שלא ישברו - כתב הח"א דאם קשרן לרגליהן כדי שלא יוכלו לברוח שרי לצאת בהן דכל מה שדרך לעשות לשמירתן הוי לה כמו מלבוש וכ"כ בספר נזר ישראל בשם תשובת מאמר מרדכי:
נו סָעִיף יז (נו) ולא בזמם - בביאור הגר"א משמע דבזה הטעם הוא דהוי כמו משוי דדמי לחסום שבפי הפרה שבסעי' י"א דשם הטעם משום משוי:
נז סָעִיף יז (נז) בין אם היא לשימור - דזה הוי נטירותא יתירתא לפרה והוי משוי וכנ"ל בס"א:
נח סָעִיף יז (נח) שאינה צריכה שמירה - והוי משוי ואם טבעה לברוח נתבאר בס"ד דמותר:
נט סָעִיף יז (נט) מותרים - אפילו החבל כרוך סביב צוארן דיוכל לתפסם בהחבל אם אם יברחו וכנ"ל בס"א:
ס סָעִיף יז (ס) אע"פ שהיא וכו' - מפני שהאדם יש לו מזל ומלאך המליץ עליו מלמעלה ומזלו מסייע לו שיועיל לו הקמיע משא"כ לבהמה:
סא סָעִיף יח (סא) אין רוכבין וכו' - גזירה שמא יחתוך זמורה מן המחובר כדי להנהיגה דחייב ע"ז משום תולש דהוא תולדה דקוצר:
סב סָעִיף יח (סב) ולא נתלים עליה - דכל שמוש בבעלי חיים כללו בכלל רכיבה ואסרו ואפילו במקום דליכא למיחש שמא יחתוך זמורה כגון במדבר דליכא זמורה או לשפשף את התינוק על גב הבהמה כדי לשעשע אותו ג"כ אסור דלא פלוג רבנן במילתייהו:
סג סָעִיף יח (סג) והוא משתמש בו - היינו שסומך את עצמו בצד אותו דבר אבל אם משתמש על גב אותו דבר המונח על צדה הרי הוא כמשתמש על צדה ממש וכמו שכתב בהג"ה לקמן לענין קרון עי"ש במ"ב:
סד סָעִיף יח (סד) אפילו במזיד ירד - ולא כמו גבי אילן דאם עלה במזיד קי"ל לקמן בסימן של"ו ס"א דלא ירד עד מו"ש משום קנסא הכא ירד משום צער בעלי חיים:
סה סָעִיף יח (סה) ומטעם זה פורקין - היינו אפילו המשוי הוא מוקצה ומ"מ לא רצו להקל מטעם צער בעלי חיים לסלקו בידים כיון דאפשר לסלקו שלא בידים:
סו סָעִיף יח (סו) שהא"י מנהיגו - דאם ישראל בעצמו מנהיגו יש בלא"ה איסור תורה משום מחמר:
סז סָעִיף יח (סז) שמשתמש בבהמה - ולא נקרא צדי צדדין מפני שהעגלה מחוברת בצדי הבהמה כיון שהוא משתמש ע"ג העגלה ודינו כמו על צדי הבהמה ממש וכנ"ל בס"ק ס"ג וגם להשתמש על דף היוצא חוץ לעגלה מאחוריה ג"כ אסור ולא מקרי צדי צדדין דהכל כלי אחד הוא:
סח סָעִיף יט (סח) אם המים עמוקים וכו' - דאם אין עמוקים ויכול לפרנסה במקומה שלא תמות אין מתירין לו להניח כרים וכסתות לבטל כלי מהיכנו:
סט סָעִיף יט (סט) מביא כרים וכסתות וכו' - וה"ה דיכול להניח שאר כלים תחתיה כדי שתוכל לעלות ונקט כרים וכסתות לרבותא אף דלא יהיו ראוים להשתמש בהן עי"ז בעוד שעליהן לחות המים אף לכשתעלה הבהמה אפ"ה מותר דאתי צער בע"ח דהוא דאורייתא [ממה דהזהירה התורה מצות פריקת המשא מעל הבהמה] ודחי איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא רק מדרבנן שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה שהיא מוכנת:
ע סָעִיף יט (ע) ונותן תחתיה - אבל אסור להעלותה בידים דכל בעלי חיים הם מוקצים ואע"ג דאיכא צער בע"ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה [מ"א ותו"ש שכן מוכח מרמב"ם] ועיין בא"ר שהביא דיש פוסקים שמקילים אף להעלותה בידים אם א"א ע"י כרים וכסתות וע"י א"י לכו"ע מותר להעלותה וזה עדיף יותר מהנחת כרים וכסתות ושאר כלים תחתיה:
עא סָעִיף כ (עא) מותר לומר - וה"ה דמותר משום צער בע"ח לומר לעו"ג להמרות האווזות שהורגלו כבר בהמראה ואין יכולין שוב לאכול בעצמן אבל אין מותר רק פ"א ביום דשוב ליכא צער בע"ח [תשובת רמ"א] ומשמע שם דאי ליכא א"י שרי ההמראה ע"י ישראל ואע"ג דאסרינן לקמן בסימן שכ"ד ס"ט להמרות האווזות בשבת הכא שאין יכולין לאכול בעצמן מותר משום צער בע"ח וטוב לעשות ע"י קטן. כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור [ומ"מ איסורא יש דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור] והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל כיון דהבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה [מ"א]:
עב סָעִיף כ (עב) והחלב אסור וכו' - משום משקין שזבו מפירות העומדים לסחיטה דקי"ל בסימן ש"כ ס"א דאסורין והא נמי להא דמיא:
עג סָעִיף כ (עג) וי"א שצריך וכו' - ס"ל דאמירה לחלוב לא הותר כלל כ"א כשהא"י חולב לצורך עצמו והישראל קונה אחר השבת ממנו בדבר מועט והעולם נוהגין כסברא הראשונה דמשום צער בע"ח שרי אמירה לא"י לחלוב בין לא"י מן השוק ובין להשפחות שנשכרות לכל השנה למלאכתו ואין למחות בידם ומ"מ טוב שיחלוב הא"י לתוך אוכל דהו"ל שבות דשבות [מ"א]:
עד סָעִיף כא (עד) מותר כיון וכו' - היינו דמסתמא אדעתא דנפשה קעבדה ועיין באחרונים שהשיגו ע"ז דכיון שנוטלת החלב של ישראל ורואה הישראל ושותק מסתמא אדעתא דישראל קעבדה שיודעת שניחא ליה בזה ואפילו אם היתה עושה זה אח"כ בבית א"י מחוייב למחות בידה וכ"ש שהיא עושה זה בבית ישראל ועיין בביאור הגר"א שגם הוא הקשה ע"ז עוד מטעם אחר עי"ש ובא"ר ובפמ"ג הסכימו דכונת השו"ע הוא רק אם עשתה לפעמים דרך מקרה שמותר אחר השבת ליהנות מהם אבל אם היא עושה כן תמיד מחוייב למחות:
עה סָעִיף כב (עה) שהחי וכו' - ר"ל דאין חל ע"ז שם משא שיהיה צריך למנעו מפני שביתת בהמתו ואף דמאי דאמרינן חי נושא א"ע היינו רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור וע"כ אסור לאדם לישא תינוק בשבת לא גזרו שבות זה בבהמה:
עו סָעִיף כב (עו) עליה בגדיו - אבל באוכף ליכא קפידא דבטל לגבי הרוכב:
עז סָעִיף כב (עז) ולא שום דבר - ואם נשאר איזה דבר עליה מע"ש והיא רוצה מעצמה לצאת לחוץ בעליה צריך למנעה שלא לצאת מפני מצות שביתת בהמה אבל אם אין עליה שום דבר אפילו אם היא רוצה לצאת חוץ לתחום אין מחויב למנעה מזה ורק להוציאה בידים חוץ לתחומה אסור:
עח סָעִיף כג (עח) ואינו ממתין לשכירות ממנו - ר"ל דלכך מותר למסור לכתחלה בשבת דהרועה מירתת להשתמש בה בשבת שלא יענש ע"ז בדיניהם כיון שלא מסרה לו למלאכה כלל אבל להשכיר ולהשאיל לא"י אסור אפילו אם מתנה עמו שתנוח בשבת וכדלעיל בסימן רמ"ו ס"ג דכיון שהשכירה לו למלאכה אינו מירתת כ"כ כי יאמר בלבו בעד יום השבת אראה להוסיף לו לפי ערך המגיע ליום וכן בשאלה הוא חושב שיעשה לו טובה כנגדו עבור זה משא"כ בזה שמסרה לו רק לרעות אותה אז מירתת לעשות בה מלאכה כלל אף שרוצה לשלם לו כיון שאינה עומדת לכך [אחרונים] ולפ"ז מה שכתב המחבר דאם רואהו וכו' ה"ה כשנודע לו שעושה בה מלאכה צריך למחות בידו:
עט סָעִיף כג (עט) וכל שכן דאין לחוש וכו' - ואפילו אם הוא רואה אין צריך למחות דדוקא להוציאה בידים אסור וכנ"ל. וכ"ז כשהא"י מוציאה מעצמו אבל לצוותו בשבת להוציאה חוץ לתחום לרעות שם עיין בפמ"ג שמסתפק בזה ונכון להחמיר וכ"כ בח"א ומטעם זה אם מוליכין שוורים למקום אחר למכור אסור למסור להם בשבת אפילו אם קצץ עם הא"י כבר על זה הענין קודם שבת דהוי כמתנה עמו להוליך חוץ לתחום אבל למסור לו בע"ש אפילו אם יוליכנה בשבת חוץ לשלש פרסאות שרי:
פ סָעִיף כג (פ) שהרועה יוציא וכו' - ויש מחמירין בדבר שלא למסור לו בשבת והעולם נוהגין כהיום היתר בדבר:
א סָעִיף א לנוי. היינו במידי דלאו אורחיה (רש"י ור"ן) ועמ"ש סי"א והב"ח פסק כהתוספות שאוסרין:
ב סָעִיף א וסוס יוצא ברסן וכו'. כצ"ל וכ"ה בטור אלא חמור אסור לצאת ברסן שהוא פרומבי' כמ"ש ס"ג (ב"ח) אבל מ"ש להתיר גמל בפרומביא אינו מוכרח:
ג סָעִיף ח אסור ליתן עליו. דמחזי כמטעינו משוי:
ד סָעִיף ח ולהסיר מרדעת כו'. דהוי טירחא שלא לצורך:
ה סָעִיף יא ופוקק. אבל אם אינו פוקק אסור מפני שמוליד קול (רש"י) וצ"ע דהא פסקינן בסימן של"ח דוקא קול של שיר אסור וכמ"ש סי' ש"א ססכ"ג, ונ"ל כשיקשקש וישמע קול מיחזי כמאן דאזיל לחינגא, והתו' דף נ"ח ריש ע"ב כתבו דגבי בהמ' בעי ליה לקלא שישמע היכן היא ומביא' עכ"ל ואפשר דמשתמע ג"כ כקול של שיר כמ"ש סימן ש"א ססכ"ג:
ו סָעִיף יא לא תצא בו. דמחזי שמוליכ' בשוק למכור [גמ'] וצ"ע על סמ"ג שכ' הטעם משום משוי והסמ"ג אף בכלבים וחתולים ועופות אוסר (ש"ג) ואפשר דהסמ"ג מיירי שאין קשור באפסר ובזה מודו התו' דהוי משוי ואף על גב דכל נוי אסור שאני הכא דבטל לגבי אפסר (תוס') ומ"מ כ' די"א דוקא נוי שאינו רגיל בחול עס"א, נ"ל דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסורה לצאת בו בר"ה דהוי משוי מ"מ בחצר שרי וכ"מ ד' נ"ג בתוס' בד"ה מהו ליתן וכו' ועסי' ש"ג סי"ח ונ"ל דאפילו בכרמלית שרי כדאמרי' ר"פ מי שהחשיך כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה וכ"מ שם דף נ"ב בד"ה מאי לאו ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסות' משמע דאסור דחיישי' דלמא נפיל ואתי לאתויי וכמ"ש התוס' דף נ"ד ד"ה משום דמחזי וכו' ובדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינג' אפי' במבוי המעורבת אסור מ"ד אי"ט כמ"ש סי' תקכ"ב:
ז סָעִיף יח אין רוכבין. שמא יחתוך זמורה ובירושלמי קאמר מפני שביתת בהמתו אבל באמת ליכא שביתת בהמתו בהא כמ"ש סכ"ב:
ח סָעִיף יח על צדה. פי' בצדי אותו דבר (ר"ן) דע"ג אסור כמ"ש בהג"ה עסי' רס"ו ס"ט והע"ש לא ע"ש:
ט סָעִיף יח מכניס ראשו. מיירי אפי' כשהמשוי הוא מוקצה אף על גב דמקצת טלטול אסור כמ"ש סי' שי"א ס"ז מ"מ משום צער ב"ח שרי (ר"ן) עססי' של"ג ועסי' שי"א ס"ח דטלטול בגופו שרי והר"ן לשיטתיה אזיל דס"ל דאין חילוק בין טלטול בגופו וכמ"ש הרב"י שם בשמו לכן כתב משום צער ב"ח:
י סָעִיף יח שמשתמש בבהמה. אף ע"ג דה"ל צידי צדדין שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום אבל הכא משתמש בבהמה שהבהמה מוליכתו וא"כ אפי' אי לא הוי לן למיחש שמא יחתוך זמורה אסור לשמש בב"ח דאסרו חכמים אפילו במקום דליכ' למיחש שיחתוך זמורה כדאיתא פכ"ד דשבת דאפי' לשפשף תינוק בצדה אסור ועוד דשמא יחתוך זמורה להנהיגה אבל בתוס' כתבו דכולה חדא גזירה דאסרו להשתמש בב"ח גזירה שמא יחתוך זמורה וכ"כ רש"י בשבת דף קכ"ד ומשמע בתוס' ורא"ש דאין איסור במה שהעכו"ם מוליכו חוץ לתחום דאיהו לאו מידי עביד, וכ"כ מהרי"ק שורש מ"ו אבל ר"ל חביב סי' כ"ח כתב שהרא"ש כ"כ לחלוק על הרשב"ם אף בתוך התחום אבל באמת חוץ לתחום אסור משום תחומין וראיה מספינה דאסור וכמ"ש סי' רמ"ח ועסי' ת"ה ס"ז עמ"ש סי' רס"ו ס"ב ובס' ט"א כתוב שהדף היוצא מהעגלה הוי צידי צדדין ונ"ל דא"כ נימא ג"כ דהעץ הארוך הוי צדדין והעגלה הוי צידי צדדין אלא ע"כ התוס' והרא"ש וסמ"ג ס"ל דהכל כלי אחד הוא ומקרי צדדין עבהגמ"ר פ"ק דעירובין:
יא סָעִיף יט צער ב"ח. דהוא דאוריי' ודחי ביטול כלי מהיכנו דהוא דרבנן, וא"ת מ"ש מסל לפני האפרוחים דשרי בסימן ש"ח סל"ט י"ל דהתם יכול להפריחן משא"כ כאן דדלמא לא תעלה (רשב"א) והרמב"ם ס"ל דהכא כיון דאינן ראוים להשתמש בהן בעוד המים עליהם מקרי ביטול כלי מהיכנו אף לכשתעלה הבהמה (מ"מ פכ"ה) ונ"ל דוקא בכרים וכסתות אבל בגדי מלבוש ראוים להשתמש וכ"מ סימן ש"א סמ"ו וסי' ש"ב ס"ט כתב הרמב"ם אסור להעלותה בידים ומשמע דאע"ג דאיכא צער ב"ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה דיש דברים שהעמידו אפי' במקום כרת עסי' תצ"ח ס"י ופשוט דמותר לומר לעכו"ם להעלותה כמ"ש ס"ך:
יב סָעִיף כ מותר לומר. וה"ה דמותר לומר לעכו"ם להמרות האווזות פעם א' ביום משום צער ב"ח דאין יכולים לאכול (תשובת רמ"א סי' ע"ט) ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל משום צער ב"ח וטוב לעשות ע"י קטן, כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל כיון דבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה ועסי' תק"ה ועסי' ש"ך:
יג סָעִיף כ שצריך לקנותו. דוקא בעכו"ם מן השוק אבל בשפחות שנשכרות לכל השנה לכל מלאכה א"צ לומר לו טול החלב לעצמך ולקנותו ממנו דכל מה שעושה עכו"ם בבית ישראל אדעת' דנפשיה קעביד לקבל שכרו דאדעתא דהכי נשכר מתחלה עכ"ל ב"ח סי' ש"ך וצ"ע דאדרב' כששכרו לשנה גרע טפי כמ"ש סי' רמ"ד סס"ה וע"ק דבביתו של ישראל אפי' קצץ אסור כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב ומ"מ העולם נוהגין כסברא ראשונה דמשום צער ב"ח שרי אמירה לעכו"ם ומ"מ טוב לחלוב לתוך האוכל כדי שיהיה שבות דשבות כמש"ל:
יד סָעִיף כא גבינות. צ"ע דבהג"מ פ"ו כתב וז"ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו"ם מותר היינו כשהעכו"ם עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפי' בבית עכו"ם אסור כ"ש בבית ישראל ואפי' הכל בשביל עכו"ם וחייב לגרשו מביתו עכ"ל ועמ"ש סי' רע"ו וצ"ע ואם עושה בחנם פשיטא דצריך למחות כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב:
טו סָעִיף כב א"צ למנעו. דלא גזרו בבהמה שבות דרבנן דחי נושא א"ע:
טז סָעִיף כב עליה בגדיו. ואם הבהמה מעצמה יצאה לחוץ ומשאה עליה שלא ע"י אדם אין הבעל צריך למונע' ע"ש ברלב"ח ותימא דשלהי פרק במה בהמה יוצאה משמע היא מעצמ' אסו' ע"ש בתוס':
יז סָעִיף כג ממתין שכירות. אבל להשכיר לעכו"ם אפי' מתנה שתנוח אסור משום דהעכו"ם עכ"פ מוסיף לו שכירות ואפילו להשאיל לו אסור דיעשה לו טובה כנגדו דלא כע"ש סימן רמ"ו דלא הבין כך:
יח סָעִיף כג תחומין דרבנן. ואף על גב שאסור להביאה בידו מ"מ מה שעכו"ם מוליכה ה"ל כאלו ישראל קורא לה דשרי כמ"ש סי' ש"ו ס"ב [אגודה סי' פ'] כתוב בלבוש צ"ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו"ם להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי"ב מיל ואפשר דס"ל כרש"י והרמב"ם דגם י"ב מיל הוי דרבנן עכ"ל ועסי' ת"ד: ובד"מ כתוב בשם הגמ"ר דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא שרי כיון דליכא בו כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו וכ"מ בר"מ אלשקר סימן מ"א ומ"ב דכתב דבשבת עצמו אסור למסור לעכו"ם ובמקום שנהגו איסור למסור ביום ו' אם נהגו כן מצד החומרא אין להתיר להן ואם מכח טעות מתירים להם ועבי"ד סי' רי"ד:
א סָעִיף א אז הוי נטירות' יתירת' ביותר. פי' לאפוקי שאם הוא דבר שיש בו שמירה בינונית אפילו אם היתה נשמרה בדבר מועט מזה מותר דאין יכול לכוין השמירה ולצמצמה שלא להוסיף מעט:
ב סָעִיף א וחמרא לובא וכו'. במשנ' קרי להך פגא דפרזלא פרומבי' ואמרי' בגמר' דוקא חמרא לובא יוצא בפרומבי' אבל חמור אחר לא דה"ל אצלו נטירות' יתירת' וכ"כ בש"ע בסמוך ס"ג דאסור סתם חמור בפרומביא וא"כ תמוה מ"ש כאן אח"ז דחמור יוצא ברסן דהיינו בריצ"ו וזו היא פרומבי' שקרא' ג"כ פרינ"א ובזה י"ל דפרינ"א לאו היינו בריצ"ו אלא דבב"י כ' וז"ל וכ"נ דפרומביא היינו פריצ"ו הנקרא רסן עכ"ל א"כ פרומבי' היינו רסן וחמור סתם אינו יוצא בפרומבי' ולמה אמר שהחמור יוצא ברסן ואיך שיהי' עכ"פ צ"ל דרסן לאו היינו פרומבי' ונ"ל דרסן היא שם הכולל כמו בל"א צוי"ם יש בכלל זה כמה מיני צוי"ם ה"נ ברסן ומ"ש ב"י דפריצ"א היינו הנקרא רסן ר"ל שגם הוא נקרא רסן ועכ"פ אינו פגא דפרזלא שזכר לעיל. וגמל נ"ל פשוט שאסו' בפרומביא דאם לא כן מדאמרי' בבריית' לובדקי' גמל יוצאים באפסר הל"ל גם כן ובפרומביא אלא ודאי דנטירותא יתירה הרבה היא גבי גמל כמשמעות המשנה דאף ע"ג דכתב המרדכי להתיר בסוס אפילו בפרומבי' דלא הוה נטירתא יתירה הרבה מ"מ גבי גמל מוכח דא"א לומר כך:
ג סָעִיף ב לפי שאין משתמר בו. דנשמט הוא מפיו ול"ד לאפסר שקשר בראשו ואינו נשמט:
ד סָעִיף ג לצאת חמור בפרומביא. נתבאר בסעיף א' דדוקא חמרא לובא מותר בו:
ה סָעִיף ז חמור יוצא במרדעת. דמצער בצינה כדאמרינן בגמרא חמור אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה:
ו סָעִיף ח אבל על הסוס כו'. בטור כתב דמותר ליתן אוכף ע"ג הסוס בלא קשירה דלא כסמ"ג וכבר תמה ב"י על הטור בזה דהא בפי' אמרו בגמרא באוכף אפילו להסירו אסור וכ"ש להניחו ואין הטעם משום קשירה אלא משום דדמי לרוצה להטעינו משוי ולא התירו בגמרא להניח מרדעת אלא על החמור משום דקרירא ליה אבל בשאר בהמות אסור. ומו"ח ז"ל חלק על הב"י ואמר לדעת הטור דבסוס מותר ליתן עליו מרדעת ואוכף כדי לחממו דהסוס צריך ג"כ חימום וחימום אוכף סגי ליה ואה"נ דגם מרדעת מותר להניח על סוס ואלו דברים בדויים ואין סוגיית ההלכ' כן כלל דאם היה בשאר בהמות שייך צינה למה אסרו לצאת בהם במרדעת אף בזמן שהוא קשור מ"ש מחמור ותו דאם האוכף מחמם כ"ש שהיה להתיר בחמור אף ע"פ שאינו מחמם הרב' כיון שמחמם מעט ותו דא"כ למה לא כתב הטור אפי' מרדעת מותר להניח על הסוס והנלע"ד דודאי יפה כוון רבינו בעל ב"י להלכה אמיתית רק כדי לישב דעת רבי' הטו' נ"ל בדרך זה דהו' אינו מפ' טעם הבעי' דמהו ליתן מרדע' ע"ג חמור משום טירחא כמ"ש התו' בשם ר"י אלא הולך לשיטת אביו דמבי' הירושלמי דאסרו משום משתמש בב"ח כשהוא קושר ומקרב עצמו אצל הבהמ' והיה קשה להטור מה מקשה בגמרא מאוכף שע"ג החמור לא יטלטלנו בידו אלא מוליכו בחצר ונופל מאליו השת' ליטול אמר' לא להניחו מבעי' דלמא התם מיירי מקשור דסתם אוכף על הסוס הבא מן הדרך הוא קשור וא"כ איך דייק דכ"ש להניח אוכף בלא קשירה דאסור דהא אנן קיימינן בלא קשירה ובזה אנו מתירין להניח המרדעת אלא ע"כ פי' הסוגיא היא כן דהא דמבעי' לן תחלה מה להניח המרדעת ע"ג החמור הוא מטעם שימוש ב"ח שע"י שרוצה לכסות כל החמור במרדעת יש לחוש שמא יסמוך על גוף הבהמה וכמ"ש הרא"ש לענין רסן שיש ליזהר בזה וע"ז השיב לו מותר דלא גזרו בזה והיינו בלא קשיר' וע"ז שאלו מה בין זה לאוכף פי' ע"י קשירה כדרך סתם כל אוכף דאסור ע"י קשירה מטעם שמא יבא להשתמש בב"ח וא"כ כ"ש שלא יניח עליו ע"י קשירה וא"כ ה"ה בהנחת מרדעת בלא קשירה כיון שמקפיד לכסות כל הגוף יש חשש זה כמו באוכף על ידי קשירה וע"ז תי' בגמ' דשאני מרדעת דיש צער צינעה ע"כ לא גזרו בזה משא"כ באוכף ע"י קשירה ופי' זה נכון מאד לשיטת הרא"ש ע"פ הירושלמי שיש חשש שימוש בב"ח וא"כ עולה מזה דבלא קשירה מותר להניח אוכף על החמור וה"ה על הסוס דאין כאן חשש שימוש ב"ח אבל להניח מרדעת שהוא בלא קשירה ודומה לאוכף בקשירה אסור בשאר בהמות חוץ מן החמור משום צער צינה שלו זה נ"ל נכון מאד לדעת הטור והוא כפתור ופרח לפע"ד. ומ"ש אבל על הסוס אסור נ"ל דבשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס דמותר להניח מרדעת עליו דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צינעה ובזה הוה ג"כ צער מרובה ובלבד שיהיה נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי כנלע"ד:
ז סָעִיף ט לא יטלנו בידו. אע"פ שיש לו קצת צער מחמום המשוי של האוכף עליו מ"מ מאליו יצטנן כשיניח כן אמרינן בגמ':
ח סָעִיף י אין תולין לחמור כו'. נראה דלהטור דלעיל גם כאן הוי טעמא משום חשש שיבוא לסמוך על הבהמה וישתמש בב"ח דכל מה שאינו מוכרח לבהמה חששו כן. ובטור מביא כאן דין חבל הקשור באבוס דמותר לקשרו בבהמה ותמה ב"י למה כתבו כאן דאינו ענין להוצאה ולדידי ניחא דהטעם להטור בכל הסוגיא משום חשש שימוש בב"ח ע"כ שייך זה שפיר כאן דלא חששו בזה לחשש זה כדאיתא בהדיא בירושלמי הביאו הרא"ש כאן לאבוס קשרו לפרה ולא נמצא משתמש בצידי הבהמה בשבת ע"ש:
ט סָעִיף יא ופוקק זוג כו'. משום שעינבל שבתוכ' מוליד קול אבל בר"ה אסור דמחזי כאזיל לחנגא פי' שמוציאו למכור:
י סָעִיף יח אפי' במזיד ירד. ז"ל הרמב"ם וכ"כ לאפוקי ממ"ש שם ברישא עלה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מ"ש קמ"ל דבבהמ' ירד משום צער ב"ח:
יא סָעִיף יט מביא כרים וכסתות. אבל אסור להעלות' בידים כ"כ הרמב"ם ספכ"ה:
יב סָעִיף כ שצריך לקנותו. כת' מו"ח ז"ל בסימן ש"כ דנ"ל דבשפחות מושכרים לשנה א"צ לזה דלהכי נשכרות מתחלה אבל באומר לעכו"ם אחרת לחלוב הבהמה צריך לזה:
א סָעִיף א והגמל. עיין ט"ז ומ"א:
ב סָעִיף ב שאינו. דנשמט מפיו ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט. ט"ז:
ג סָעִיף ח הסוס. ובשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק להסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס מותר להציע מרדעת עליו ובלבד שיהא נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ט"ז:
ד סָעִיף יא ופוקק. דגבי בהמה בעי ליה לקלא שישמע היכן היא והוה קול של שיר מש"ה אסור אם אינו פקוק. וכתב המג"א כל הנך דאמרינן דאסור לצאת בו ברה"ר אבל בכרמלית שרי ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותו אסור דלמא נפל ואתי לאתוי ובדבר דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורב אסור ע"ש:
ה סָעִיף יח קרון. ואם בורחין בשבת מפני סכנת נפשות טוב לישב בקרון אם גבוה עשרה מלילך ברגליו כי ישיבה בקרון אין בו רק איסורא דדבנן אבל אם מהלך ברגליו יש חשש איסור דאורייתא למאן דס"ל איסור תחומין דאורייתא וכ"ש אם נושא כסף וזהב אצלו דעדיף יותר לישב בקרון מלילך ברגליו ונראה דאם הקרון אינו גבוה עשרה טפחים איכא משום איסור תחומין ע"ת וכ"כ הרלנ"ח ע"ש. ועיין מ"א סי' רס"ו ס"ב שהאריך בענין זה ובענין אם מותר לרכוב על הסוס ע"ש ומהרדב"ז סי' פ"א כתב שיותר טוב לילך ברגליו מלרכוב על הסוס דאיכא ביה תרי איסורא איסור בהמה ואיסור תחומין ע"ש. עי' בתשובת נחלת שבעה סי' פ"ג דמתיר לרכוב על הסוס ולרדוף אחר בנו שברח ויצא מן הכלל כדי לדבר על לבו ולהחזירו ע"ש:
ו סָעִיף יט צער. ומותר לומר לעכו"ם להעלותה ואסור להעלותה בידים אפי' אם תמות:
ז סָעִיף כ לחלוב. וה"ה דמותר לומר לעכו"ם להמרות האווזים פעם א' ביום משום צער ב"ח דאין יכולין לאכול תשובת רמ"א סי' ע"ט ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל. וטוב לעשות ע"י קטן מ"א. כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור וחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל דהוי מוקצה עיין סי' תק"ה:
ח סָעִיף כ כחולב. כתב הלבוש דוקא באומר לו בשבת לחלוב אבל אם עושה מעצמו א"צ. וכתב הב"ח והשפחות שנשכרות לכל השנה לכל מלאכה א"צ לומר לה טלי החלב לעצמך ולקנותו ממנה דכל מה שעושה אדעתא דנפשה קא עביד לקבל שכירות דהכי נשכר מתחלה ע"ש. וכתב מ"א וטוב לחלוב לתוך המאכל כדי שיהא שבות דשבות ע"ש. ועי' מהרמ"ע מפאנו סי' קי"ב:
ט סָעִיף כא מעצמן. המ"א הניח דבר זה בצ"ע ע"ש ועי' סי' רע"ו ס"א:
י סָעִיף כב בגדיו. אבל באוכף ליכא קפידא. כתב הרלנ"ח אם הבהמה יצאה מעצמה לחוץ ומשא עליה שלא ע"י אדם אין הבע"ה צריך למונעה. ומ"א כתב דבש"ס משמע היא מעצמה אסור ע"ש:
יא סָעִיף כג למסור. ומשמע אפי' בשבת עצמו מותר. ובתשובת ר"מ אלשקר סי' מ"א אוסר בשבת עצמו והתיר ביום ו' ובקצת מקומות שנהגו מצד החומרא ופרישות שלא למסור לרועה גם בע"ש מנהגא הוא ואסור להתיר להם אבל אם בטעות נהגו כן מודיע להם שהיו טועים בדבר והיתר גמור הוא עיין ע"ת וכנה"ג:
יב סָעִיף כג חוץ לתחום. כתוב בלבוש צ"ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו"ם להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי"ב מיל ואפשר דס"ל דגם י"ב מיל הוי דרבנן עיין מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) נוי. היינו במידי כו' דניהו דאדם מצווה על שביתת בהמתו. מ"מ מה שהוא צורך שמירתו הוי כמו מלבוש לאדם ומותרת לצאת בו. אבל דבר שאינה משתמרת בו או שהיא שמירה יתיר' ואין צריך לשמיר' גדולה כזה אלא סגי לה בשמיר' פחותה מזה הוה משא אול' כ' הרב"י בשם בעה"ת דוקא בשמיר' יתיר' הרבה הוי משא אבל אם רק מעט יותר ממה שהיא צריכ' לא הוי משא דא"א לצמצם לשער השמיר' כפי מה שהי' צריכה דוקא ולכן דייק הרב"י בש"ע וכ' או הוי נטירות' יתירת' ביותר דייק לשון ביותר נתכוין שצ"ל דוקא הרבה יותר ממה שצריכ' והוי משא וגם מה שאינו כ"א לנוי הוה משא גבי בהמה לכ"ע. ומסקי' דף נ"ב דבהמות יוצאים כרוכים ברצועה סביב צואר' והוא מ"ש בסעיף זה ומותר לכרוך חבל האפסר כו' וכ' רש"י וכן הר"ן אע"ג דהוי רק לנוי. ומה שהי' לנוי הא הוי משא לכ"ע ותירץ דנוי דאורחא בה גם בחול לא הוי משא. והתו' חולקים ופי' דמיירי שהחבל שסביב הצואר הוא רפוי ואינו מהודק בצואר' שיכול להושיט ידו בין החבל ובין הצואר ואם תרצה לברוח יושיט ידו בין הצואר והחבל ויתפסו' בחבל וא"כ הוי נטירות' ושרי. אבל לרש"י ור"ן אפי' החבל מהודק וליכא נטירות' אפ"ה מותר משום נוי כיון דהוי אורחיה כנ"ל: ועמ"ש סי"א ס"ק ו': והב"ח פסק כצ"ל אבל המ"מ נראה ממ"ש בס"ק ו' בשמו דאדרבא ס"ל כשיטת ר"ן ורש"י ולפ"ז מ"ש בש"ע ומותר לכרוך חבל כו' תליא במחלוקת רש"י ור"ן עם התוס' הנ"ל אם החבל צ"ל רפוי כנ"ל: ולדעת הב"ח צ"ל החבל רפוי:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) וסוס כו' כצ"ל: ר"ל דבש"ע כתב פרד וחמור וסוס לזה כתב מ"א דצ"ל רק סוס לבד אבל מ"ש פרד וחמור הוא ט"ס ומייתי ראיה דע"כ חמור ט"ס דהא כ' סעיף ג' דחמור אסור לצאת בפרומבי' דהוא רסן. וא"כ גם פרד ע"כ ט"ס דפרד וחמור דין א' להם כ"ה בב"ח אבל מ"ש כו' ר"ל הב"ח חולק גם בזה על הש"ע ומתיר גמל בפרומביא בזה המ"א מסכים עם הב"ח. ועיין בט"ז:
ג סָעִיף ח (ס"ק ג) אסור כו' דמיחזי כו' ז"ל הרב"י דדמי כאלו צריך להטעינה משא עכ"ל ור"ל דבמטעינה משא נותן עליה תחל' מרדעת וא"כ ע"י שיתן עליו מרדעת יחשבו שרוצה אח"ז להטעינ' משא. ודע דמ"ש בש"ע דחמור יוצא במרדעת מבואר הטעם בש"ס משו' שצריך לו כל עת דחמור אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה וע"י מרדעת שעליו מתחמם אבל שאר בהמות דא"צ חימום הוי משא לגבייהו ואסור. וכתב הט"ז כשהקור גדול ואנו רואים שהקור מזיק גם לסוס. או בימות החמה שרבו הזבובים ועומדים על הסוס ומצערים לסוס מותר ניתן דבר מה על הסוס לחמם או למנוע הזבובים ומ"ש בש"ע בחמור והוא שקשורה מע"ש. כתב הרא"ש הטעם בשם הירושלמי משו' דבאין קשור אסור לצאת בי ואם יקשרנו ישתמש בבע"ח כמ"ש סעיף ח' וטעם זה העתיק הלבוש. וכ' בס' א"ר ובס' ת"ש דלפ"ז אם עבר וקשרו בשבת. מותר לצאת בו אבל התוס' כ' בשם רש"י הטעם דדוקא בקשורה מע"ש דגלי דעתי' שהחמור צ"ל הוי מלבוש החמור. אבל כשאינו קשור מע"ש הוי משא ולפ"ז אפי' עבר וקשרו בשבת מ"מ אסור לצאת בו. וע"ש בתוס' דף נ"ג ע"א שכתבו התוס' ד"ה והוא כ' בשם הר"י פורת עוד טעם אחר. אבל אוכף אסור אפי' לחמור דאינו מועיל לצנה:
ד סָעִיף יא (ס"ק ה) ופוקק כו' ונ"ל כשיקשקש כו' ר"ל דאין האיסור באינו פקוק משום השמעת קול. אלא כמו דבר"ה אסורה לצאת אפי' פקוק כיון דזוג בצווארה מחזי כמאן דאזיל לחנגא אלא דבחצר מותר כיון דאין שם רואים וליכא משום מראית העין דלא קיי"ל בהא כרב. דכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח"ח אסור. ועיין לעיל סי' ש"א במגן אברהם סעיף קטן כ"א אבל כשאינו פקוק ומשמיע קול אפי' בחצר איכא משום מראית העין. דניהו דבחצר אין רבים מצוים מ"מ גם בני ר"ה העוברים ישמעו קול זוג ומקשקש וידעו שי"ל זוג בצוארה ויהיה נראה להם כמאן דאזיל לחנגא: והתוספות כו' בעי ליה לקלא כו' ר"ל וא"כ א"ש לפי שיטתם לפמ"ש רמ"א לקמן בסי' של"ח דכלי המיוחד להשמעת קול אפי' אינו קול של שיר אסור: ואפשר דמשתמע כו' ואם כן בלא"ה א"ש לכ"ע:
ה סָעִיף יא (ס"ק ו) לא תצא כו' משום משא. ר"ל כיון דלא הוי כ"א לנוי הוי משא: ולסמ"ג (כצ"ל) אף בכלבים כו' ר"ל אע"ג דלגבייהו ל"ל כמאן דאזיל לחנגא דאין דרכן בכך דהיינו בזוג כדאזלי לחנגא מ"מ אסור משום משא: ואפשר כו' דבזה מודה התו' שכתבו ואע"ג דכל נוי כו' כצ"ל וז"ל התו' דף נ"ד ע"ב ד"ה משו' דמיחזי כו' אבל משא אינו שבטל לגבי האפסר ומשום דלמא נפל ואתי לאתויי נמי ל"ל כו' דהכא מיירי בקשור ואמרינן כל שהוא קשור לא גזרו (ר"ל דלמא נפל) עכ"ל. וא"כ י"ל דהתו' קאי על דברי הש"ס דע"כ בלא"ה מיירי בקשור מדלא אסור משום דלמא נפל וכה"ג כתבו דבטל לגבי אפסר ולא הוי משא אבל סמ"ג מיירי באינו קשור מודה התו' דלא בטל לגבי אפסר. וה"ה דהסמ"ג המ"ל משום דלמא נפל אלא מה לו לסמ"ג לאסור משום גזרה דלמא נפל וכ' לאיסור מדאוריית' אפי' לא נפל דהוי משא. וניהו דבתי' זה נתיישב דאין דברי סמ"ג נגד הש"ס שנתן טעם אחר ממה שנתן הש"ס דהש"ס מיירי בקשור והסמ"ג מיירי באינו קשור אבל מ"מ קשה למה לא כ' סמ"ג דין המבואר בש"ס דאפי' בקשור דלא הוי משא מ"מ אסור דמחזי כמאן כו': ומ"מ כ' די"א דוקא כו' ר"ל מה"ט הוצרך הש"ס ליתן טעם דמחזי כמאן כו'. ת"ל דהוי משא משום דהוי לנוי עז"כ די"א דוקא כו' ובזוג דרכו אפי' בחול: עיין סעיף א'. ר"ל דזה דעת רש"י ור"ן אבל תו' דלא ניחא להו בתירוץ זה דאזלי לשיטתייהו דאפי' נוי הרגיל בחול אסור כמ"ש מ"א ס"ק א' אבל בעיקר קושית מ"א על הסמ"ג גרס לו שבימיו לא יצא לאור הדפוס חדושי רשב"א על מסכת שבת דלפ"ד הרשב"א א"ש שכ' בדף כ"ג וז"ל לא יצא הסוס כו' וא"ל מדקאמרי' לקמן אין חמור יוצא בזוג כו' משום דמחזי כאן דאזיל לחנגא אלמא משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא הוא דאסור הא משום לנוי מותר וי"ל דלרבותא נקט האי טעמא דאפי' את"ל דלנוי מותר הכא אסור ויש מפרשים כו' עכ"ל וא"כ גם הסמ"ג ס"ל כתירוץ זה של רשב"א וא"כ כיון דקי"ל דכל נוי אסור מה לו ליתן טעם משום דמחזי כו' עדיף טפי טעמו משום משא ולטעם זה אסור אפי' כלבים ועופות: נ"ל דכל הנך כו' מ"מ בחצר שרי. ר"ל אע"ג דבסי' ש"ג סעיף י"ח י"א באשה מה שאסור' לצאת בו לר"ה גם בחצר אסורה מ"מ בבהמה אינו כן. וכ"מ דף נ"ג בתוס' ד"ה כו' אהא דבעי התם אי מותר מרדעת ע"ג חמור בשבת ומסיק דשרי כמ"ש לעיל סעיף ח' וכ' בתוס' במאי נסתפק מה"ת לאסור וכ' וא"ל דבעי למיגזר בחצר אטו ר"ה כדאמר גבי אשה וכו' דגבי בהמה לא גזרינן כדתני' בסמוך גבי זוג ומטיילת עמו בחצר (ר"ל דל"ל דמחזי כמאן דא"ל מ"מ יאסר אטו ר"ה) אלא נראה לר"י דטעמא משום טרחא דשבת עכ"ל הרי כתבו להדיא דבבהמ' ל"ג חצר אטו ר"ה אע"ג דתו' לא מיירי אלא בדבר דאפי' בר"ה ליכא כ"א איסור' דרבנן אבל מאי דהוי משא ואיכא איסור תורה בר"ה לא שמעי' בדברי התו' דמותר בחצר. מ"מ משמע קצת מהתו' דאפי' דבר דהוי משא בר"ה ל"ג בבהמ' חצר אטו ר"ה דא"א דגם בבהמה גזרו חצר אטו ר"ה א"כ אפי' דבר שאינו איסורו בר"ה כ"א מדרבנן היה ראוי לאסור גם בחצר משום לא פלוג דכן היא הדין באשה דדבר האסור בר"ה מדרבנן דלמא שלפא ומחוי גם בחצר אסור. אע"כ בבהמה ל"ג חצר אטו ר"ה וגם לשון התו' שסתמו דבבהמה ל"ג משמע בכל ענין: ונ"ל דאפי' כו' כל שבחברו כו' ז"ל הש"ס שם מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לגוי אין עמו גוי מניחו על החמור ופריך הש"ס הלא מחמר (דהיינו כשהבהמה טעונה משא וישראל הולך אחריה ומנהיגה איכא איסור תורה ואפי' אין הבהמה שלו אלא של חברו וכ' הר"ן דמה"ט נקט מחמר ולא נקט שביתת בהמתו דנקט איסור מחמר דחמיר יותר דשביתת בהמתו ליכא כ"א בבהמה שלו) אמר רב אדא ב"א מניח עליה כשהיא מהלכ' וליכא עקירה דהא כבר עקרה רגליה קודם שנתן כיסו עליה כ"א הנחה כשתניח והוי חצי מלאכה וליכא איסור תורה ופריך והא א"א כו' כדלעיל סי' רס"ו ע"ש ופריך א"ה אפי' חברו נמי (פי' רש"י א"ה כו' יכול לעשות כן כיון דלאו איסור דאוריי' היא גבי כיס שרי ר"ל משום פסידא ואין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות בר"ה) ומשני אר"פ כל שבחברו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה והבין בס' ת"ש דראיית מ"א מדהותר במחמר היכי דלא עבדה רק חצי מלאכה דליכ' רק איסור דרבנן ה"ה כרמלית דליכא רק איסור דרבנן הותר בבהמה. ותמה עליו בספר תוס' שבת דהא במחמר לא הותר שם כ"א מצד דוחק דמשום פסידא אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' וראיה לזה דהא אי איכא עמו גוי צריך ליתנו לגוי ולא יתננו על החמור ועוד אייתי ראיה מדאמרי' בפסחים דף ס"ו אם חל ער"פ בשבת ושכח להבי' סכין לשחיטה מע"ש איך יביאנו בשבת בר"ה ואמר דאם פסחו טלה תוחב לסכין בצמרו. ואם גדי תוחבו בין קרניו. ופריך והלא מחמר דבהמה נושאת הסכין והוא מחמר אחריה ומשני הוי מחמר כלאחר יד דאין דרך גדי וטלה לשאת משא וליכא כ"א שבות ובמקום מצוה לא גזרו ולדברי מ"א אפי' ליכא צורך מצוה הותר שבות בבהמה וכ' עוד ואף ע"ג דגם הרב"י כ' בסעיף כב והם דברי המרדכי דהיכי דחי נושא א"ע דליכ' רק איסור שבות מותר בבהמה מ"מ לדידהו לק"מ די"ל דשבות גבי מחמר חמיר ולא הותר אפי' גבי בהמה אלא במקום פסידא או מקום מצוה וכמ"ש הר"ן במס' עבודה זרה דאסרו למכור בהמה גסה לגוי משום נסיוני דלמא ימכרנו ע"ש סמוך לחשכה והגוי ינסנו והישראל ילך עמו ושמעה הבהמה לקול ישראל ואזלי מחמתיה וה"ל מחמר וכ' הא דלא נקט איסור שביתת בהמתו היינו משום דחשש הנ"ל הוי חשש רחוק ומשום שביתת בהמתו לא הוי חיישינן אבל משום איסור מחמר דחמיר דהמלאכה נעשי' בשיתוף אדם המהלך אחריה חששו אבל מ"א דס"ל דגם במחמר הותר שבות בבהמה קשה ולכן כ' דדברי מ"א דחויין מעיקרא: ולענ"ד לא ידעתי מי הגיד לו דמ"א ר"ל דגם שבות דמחמר הותר בבהמה לכתחלה הא מ"א לא הביא כלל ענין מחמר רק דברי ר"פ כל מה שבחברו פטור אבל אסור בבהמה מותר לכתחלה וע"כ צ"ל לדעת המרדכי והרב"י בסעיף כ"ב היו מפרשים דברי הש"ס כן דתירץ לו על קושית הש"ס אי הכי אפי' חברו נמי ולמה הוצרך ליתנו על החמור וע"ז תירץ ר"פ כל שבחברו כו' דחמורו עדיף מחברו דהא כל שבות קי"ל כיון דבאדם לא הוי כי אם פטור אבל אסור בבהמה מותר לכתחלה ומשמע לגמרי אפי' ליכא פסידא או דוחק או מצוה כי כן משמעות לשון מותר לכתחלה משמע דהוי היתר גמור וא"כ ניהו דשבות דגבי מחמר חמיר משאר שבותים מטעמים הנ"ל ולא הותר כ"א במקום פסידא מ"מ עדיף טפי ליתן על חמורו מליתנו לחברו דהא בהמה קיל לגבה השבות מלגבי אדם דהא בשאר שבותים מותרים גבי בהמה אפי' ליכא פסידא ואפי' לכתחלה וכן הבין גם מ"א עכ"פ מוכח דכל השבותים חוץ ממחמר מותרים גבי בהמה אפי' לכתחלה ואפי' ליכ' פסידא וכ"מ שם דף נ"ג בד"ה מאי לאו כו' דאי' שם אמר שמואל אין תולין טרסקל לבהמה בשבת כיון שאינו עשוי כ"א לתענוג והוא המבואר בסעיף י' ופריך והתני' לא יצא הסוס בזנב שועל כו' ולא סייחין בטרסקלי' שבפיהם לר"ה. בר"ה הוא דלא הא בחצר ש"ד מאי לאו אפי' בגדולים ומשום תענוג אפ"ה שרי בחצר ומשני לא בקטנים ומשום צערא דוקא מותר וכתבו התוס' וא"ת ומאי קושי' דלמא הכא מיירי בטרסקל שנתלה מע"ש אבל לתלות בשבת אפי' בחצר אסור ותירצו מדנקט ר"ה גבי טרסקל טפי משאר כלהו נמי בר"ה מיירי (ר"ל כל הדברים שאסרה בריית' כגון זנב שועל כו') אלא נקט ר"ה דבחצר מותר בכל ענין. עכ"ל התוס' ואכתי א"ל דלמא לעולם מיירי שנתלה מע"ש והא דנקט בר"ה היינו לדייק מיניה הא לכרמלית שרי דבשאר דברים אפי' לכרמלית אסור מ"מ טרסקל שהוא לתענוג מותר אפי' לכרמלית חוץ מר"ה דאסור דהא בעי למימר משום תענוג התירו לתלות בשבת דלמא משום תענוג הותר לו כרמלית אבל לתלותי בשבת אסור משום טרחא אע"כ ס"ל להש"ס דלכרמלית גם שאר דברים האסורים מותרים לכרמלית. ומדהוסיף תיבת לר"ה גבי טרסקל ע"כ בא להורות דבחצר בכ"ע מותר אפילו לתלותו בשבת: ומיהו בדבר שאינו ארוג כו' וכמ"ש התוס' דף נ"ד כו' שהקשו ל"ל טעמ' דלא תצא בזוג משום דמיחזי כמאן דא"ל ת"ל משום דלמא נפל אתו לאתויי כדחיישינן באדם בזגים כמ"ש סי' שא סעיף ך"ג ותי' דמיירי בארוג באפסר דכה"ג ל"ל דלמא נפל עכ"ל התוס' וקשי' למ"א מאי קשיא להתוס' דלמא מה"ט נקט טעם דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא דאז אפי' למבוי המעורבת אסור כמ"ש מ"א אח"ז משא"כ לטעם דלמא נפל כו' אע"כ דהיכ' דא"ל דלמא נפל כו' ג"כ אפי' למבוי מעורבת אסור כ"ש כרמלית משום לא פלוג: מ"ד אי"ט כמ"ש כו' ר"ל דאי' התם אין מנהיגין בהמה במקל (אפי' אזמין למקל מאתמול דליכא מוקצה) בי"ט משום דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא והא אין עירוב והוצאה לי"ט והוי כמו מבוי המעורבת בשבת ואפ"ה אסרי' משום דמיחזי כמאן דא"ל:
ו סָעִיף יח (ס"ק ז) אין רוכבים כו' אבל באמת ליכא כו' משום דחי נושא א"ע וליכא כ"א איסור שבות ובבהמה לא אסרו שבות וכמ"ש בס"ק ו' וכן הוא בסעיף כב:
ז סָעִיף יח (ס"ק ח) על צדה כו' פי' בצדי כו' וע"ל ס"ס של"ו דדוקא בנעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה אז מותר להשתמש בכלכלה ועיין בר"ן:
ח סָעִיף יח (ס"ק ט) מכניס כו' כמ"ש סי שיא דאפי' להזיז מקצת אבר מן המת אסור כ"כ הר"ן שם: דטלטול בגופו שרי ר"ל דכ' שם הקש שהוא מוקצה שע"ג מטה מנענע בגופו אף ע"ג דקיי"ל דלא הותר טלטול מן הצד אלא כשהטלטול הוא לצורך דבר המותר אבל כשהטלטול הוא לצורך דברי האסור אפילו טלטול מן הצד אסור מ"מ טלטול בגופו קיל מטלטול מן הצד ואפי' לצורך דבר האסור מותר וא"כ לא הוי צריך הר"ן ליתן טעם משום צער ב"ח ת"ל דהוי טלטול בגופו. כמו שכ' הרב"י שם דניהו דאפי' בגופו אם הטלטול הוא לצורך דבר האסור אסור מ"מ נענוע הקש דמקרי לצורך דבר המותר כיון דמתכוין לנענוע כדי לשכב על הקש א"כ הוא לצורך אדם:
ט סָעִיף יח (ס"ק י) שמשתמש כו' וא"כ אפי' לא הל"ל שמא יחתוך כו' ועוד שמא יחתוך כו' דהא רמ"א חלקו לשני טעמים שכ' שמשתמש בבהמה גם שלא יחתוך כו' משמע דאיסור משתמש כו' איכא אפי' במקום דל"ל שמא יחתוך זמורה: אבל בתוס' כתבו בעירובין דף מ"ג ע"א סוף ד"ה הלכה כו' דאסרו כו' גזרה כו' ואע"ג דאפי' שיפשף דל"ל לשמא יחתוך כו' אסור מ"מ עיקר הגזירה היתה משום שמא יחתוך כו' ואח"ז משום לא פלוג אסרו ואפי' במקום דל"ל שמא יחתוך כו': וכ"כ רש"י בשבת דף קנ"ד ע"ב דאי' שם אביי אשכחי' לרבא דקא משפשף לברי' אגבה דחמר' א"ל הא משמש מר בב"ח ופירש רש"י והתנן אין רוכבים על גבי בהמה וה"ה לכל תשמיש עכ"ל ולדברי רמ"א דאיסור שימוש בבע"ח ואיסור שמא יחתוך זמורה הם שני ענינים מאי ראיה מייתי רש"י מדתנן אין רוכבים כו' שאני התם דא"ל שמא יחתוך זמורה. ואיך נילף מיניה לאסור שאר תשמישים כגון שפשף דל"ל לשמא יחתוך כו' אלא ודאי ס"ל כהתוספות דכלהו חדא גזרה הוא ומשום לא פלוג כנזכר לעיל אע"ג דמ"מ במשנה לא הוזכר כ"א איסור רכיבה דא"ל משום שמא יחתוך כו' אבל לאסור שפשף וכדומה משום לא פלוג וזה לא הוזכר במשנה מ"מ אביי י"ל ס"ל כן לסברא פשוטה דיש לאסור אפי במקום דל"ל שמא יחתוך משום לא פלוג: ומשמע בתוס' והרא"ש דהא כתבו דבריהם על כל דברי רשב"ם שרצה להתיר לישראל ליישב בקרון כשהגוי מוליכה ואפי' חוץ לתחום והתוס' ורא"ש חולקי' משום איסור שמא יחתוך ומשתמש בבע"ח ולא הזכירו איסור חוץ לתחום מכלל דלהא לא חששו:
י סָעִיף יט (ס"ק יא) צער כו' וא"ת מ"ש מסל כו' דרשב"א לשיטתיה דס"ל ביטול כלי מהיכנו אפי' למקצת שבת כמ"ש מ"א בשמו לעיל סי' רס"ה וא"כ קשי' ליה ממה שכופין הסל לפני האפרוחים שיעלו וירדו וכ"ז שהאפרוחים על הסל אסור לטלטל הסל והוי ביטול כ"מ למקצת שבת עד שירדו ושם ל"ל משום צער ב"ח דהא ליכא צער לאפרוחים אפי' לא יכפה הסל אע"כ ביטול כ"מ למקצת שבת מותר והא גם כאן לא הוי רק ביטול כ"מ למקצ' שבת דהא אחר שתעלה הבהמה שוב יכול להעלות גם הכרים וכסתות: י"ל דהתם כו' ר"ל דסל לפני האפרוחים עם האי דכרים וכסתות דהכא הם רחוקים זה מזה מקצה אל קצה דבסל לפני האפרוחים אפי' למקצת שבת לא הוי ביטול כ"מ הואיל ובידו להפריחו כל עת שירצה משא"כ בכרים וכסתות דהוי ספק ביטול כלי מהיכנו לכל השבת דשמא לא תעלה הבהמה מיד ויהי' צריך להניח שם הכרים כל היום שמא תעלה אח"ז: ורמב"ם ס"ל פ' ך"ה מהלכות שבת דלא כרשב"א אלא דבכרים הוי ביטול כ"מ לכל השבת דאפילו תעלה הבהמה ויעלה גם הכרים מ"מ אין ראוי' להשתמש בהם כל השבת דהא הם לחים ממימי הבור: ונ"ל דוקא בכרים וכסתות ר"ל לטעם הרמב"ם דוקא בכרים וכסתות שעשוים לשכיבה. וכ"ז שהם לחים אין ראי' לשכיבה: וכ"מ סי' ש"א שכ' שם סעיף מ"ה מי שנשרו כליו במים הולך בהן כו' משמע שראוי ללבישה אע"ג שהן לחים: וסי' ש"ב סעי' א' שכ' רמ"א שאסור לנער בגד שנשר במים והיינו דוקא כשמקפיד עליו ללבשו בלי ניעור כו' משמע דלובשו כשהוא לח ע"י הנשירה. משמע אע"ג דאיכא צער ב"ח והיינו מדסתם לאסור משמע אפי' ל"ל כרים וכסתות להניח תחתיהן מ"מ אסור וע"ש בלשון הרמב"ם: דאין לנו לדמות כו' ר"ל אע"ג דמשום צער ב"ח התירו שבות דמבטל כ"מ מ"מ להעלותה ולהתיר טלטול מוקצה בידים לא התירו משום צער ב"ח:
יא סָעִיף כ (ס"ק יב) מותר כו' פ"א ביום. ר"ל אע"ג דבחול דרכה להמרותה שני פעמים מ"מ בשבת די להתיר פעם א' ולא יותר דשוב ליכא צער ב"ח: דאין יכולים לאכול ר"ל כיון שכבר הורגלו להמרותן שוב אם מניח אוכל לפניהם אין אוכלים כ"א כשממרה אותם בידים. ולפ"ז כשהתחיל להמרותן סמוך לשבת דעדיין לא הורגלה בהמראה צריך לנסות תחלה ליתן לפניה לאכול אם תאכל בלי המראה: לתוך כלי חייב. דה"ל תולדה דמפרק אבל לתוך אוכל פטור דקי"ל משקין הבאים לאכול כאוכל דמי והוי כמפרק אוכל מאוכל ולא הוי תולדה דמפרק: מ"מ שבות איכא דבכל פטורי דשבת הם פטור אבל אסור: הוי מוקצה עסי' תק"ה ר"ל בי"ט דוקא כשהבהמה עומדת לגדל וולדות או לחלוב דהבהמה מוקצה ואז גם החלב אסור: ובשבת ע' סי' ש"ך סעיף ז' וע"ש במג"א סי' תק"ה:
יב סָעִיף כ (ס"ק יג) שצריך לקנותה ר"ל שאומר תחלה שיחלוב הבהמה והחלב יהיה של גוי ואחרי החליבה שוב קונה ישראל ממנו החלב: וצ"ע דאדרב' כו' גרע כו' ר"ל מאלו מושכר למלאכה מיוחדת דוקא ע"ש: כסברא א'. ואין קונין החלב מן הגוי: לתוך האוכל ושיעור האוכל ע"ל סי' תק"ה:
יג סָעִיף כב (ס"ק טו) א"צ כו' דחי נושא א"ע ואפי' יש אוכף על הבהמה. מ"מ בטל האוכף לגבי הרוכב וכמ"ש מ"א לעיל סי' רס"ו וכ"כ א"ר בשם דרישה. והוא הדין כשאין לו אוכף ומניח בגדיו תחתיו תמורת אוכף כדרך הכפרים ג"כ אפשר דא"צ למחות דהבגדים בטילים לגבי הרוכב כמו אוכף דהא הבגדים משמשים מעשה אוכף:
יד סָעִיף כב (ס"ק טז) עליה כו' משמע היא מעצמה דקתני במה אין הבהמה יוצאה ולא קתני אין מוציא כו':
טו סָעִיף כג (ס"ק יז) ממתין כו' אפי' מתנה כו' פי' בספר ת"ש דבריו. דר"ל בשלמא אי משכירה לו אפי' מתנה שתנוח בשבת אין הגוי נאמן בזה דלא מרתת לעשות מלאכה גם בשבת ואי ישראל יתבענו בדיניהם שעבר על תנאו שהתנה שתנוח בשבת יאמר הגוי שיוסיף לו שכירות עבור מלאכת יום השבת ושוב אין עליו דין מצד ערכותיהם דמה להם במה שאסור לישראל להניח לעשות מלאכה עם בהמתו בשבת. משא"כ כשמסרו לרועה דאין לו רשות כלל להשתמש בה אפי' ע"י תשלומין אם מתנה מהני. דהגוי מרתת לעשות מלאכה דהישראל יתבענו בערכותיהם ויתחייב גם בדיניהם כיון דלא מסרו לידו לעשות עמה מלאכה:
טז סָעִיף כג (ס"ק יח) תחומין כו' ואפשר דס"ל כרש"י גם י"ב מיל כו' כ"ה גם בלבוש וכ' בספר ת"ש וכן בספר א"ר דתיבת רמב"ם הוא ט"ס דאדדבה הרמב"ם ס"ל די"ב מיל הוי מן התורה:
א סָעִיף א ס"א אבל אם. שם נאקה באפסר לא כו': או הוי נטירותא. שם נ"ב א' כרב וכמ"ש בסי"ז: ביותר. הלא"ה אע"ג שמשתמר בפחות מותר מדאמרי' בגמ' יוצא לובדקין באפסר אלמא משתמר בו ובמתני' ולובדקין בפרומביא אע"ג שהוא נטירותא יתירתא מאפסר מדאסור לחמור כמ"ש בס"ג אע"ג דיוצא באפסר תוס' שם ד"ה או כו': וכן כ"ד כו'. שם: הלכך כו'. מתני' וגמ' ורש"י שם: ופרד. צ"ל וכן פרד וחמור: וסוס יוצא כו'. וכן הוא בגמ' ותוס' ד"ה אמר כו' וכ"ה בטור וכ"כ ב"ח וע' מ"א: פרי"נו. הוא ברינא הנ"ל שהוא פרומביא. ב"י. אע"ג דדי לו באפסר מ"מ כיון דאורחיה בהכי מותר. תוס' הנ"ל וכמו לובדקין הנ"ל: אבל לא. תוס' שם דהשני משוי הוא: ומותר לכרוך. תיס' שם מהא דעגלי דר' הונא כו' ומולאות כו' שם: ומותר לטלטל. תוס' שם דמוכן הוא לבהמה וכמ"ש שם נ"ג א' וע"ש תוס' ד"ה מהו: ובלבד. רא"ש בשם ירושל' בפי' קשורה מע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב אם קשר כו'. ע"ש בעי ר"י תחב לה בזקנה כו':
ג סָעִיף ג ס"ג לצאת. שם נ"ב א' חמור שעסקיו כו' הכי אמר אבוך כו' ואנן קי"ל דלא כשמואל דהלכה כרב באסורי כמ"ש בנדה כ"ד ב' ועוד דאביי ורבא ורבינא אליביה תוס' ורי"ף ורא"ש שם:
ד סָעִיף ה ס"ה כגון. רש"י שם: ויכולין. מתני' שם:
ה סָעִיף ו ס"ו אלים כו'. והשמיטו הרי"ף והרא"ש וטוש"ע כבולות ורמב"ם כתבו: ודוקא. כגי' הרי"ף שם נ"ד א' ורב אמר הלכה כת"ק ואת"ק דברייתא קאי וערא"ש שם: כדי כו' לשמור כו'. כפי' רש"י שם במתני' נ"ב ב':
ו סָעִיף ז ס"ז ושאר כו'. ערש"י במתני' ד"ה חמור וכ"מ מל' דמתני' חמור יוצא דוקא חמור וכמש"ש בגמ':
ז סָעִיף ח ס"ח אבל על הסוס. סמ"ג וכמש"ש לחממה אית לה צערא כו' דאמרי אינשי כו' ומפ' דאמרי אינשי קאי ארישא על לחממה אית לה צערא משא"כ בסוס אבל שיטת רש"י דאין אסור אלא ליטול המרדעת מן החמור אבל מן הסוס בין ליטול בין ליתן מותר דמפרש חמרא כו' לפיכך אסור ליטלו: ולהסיר. שם כאן לצננה כו' לצננה ל"ל צערא ומפ' דה"ה בכל הבהמות אין צער בחימום דלא כפרש"י מחמת דאמרי אינשי אלא שאין צער לבהמה בזה אבל בסה"ת ומרדכי נסתפקו בזה ולרש"י פשיטא ליה דמשמע מדבריו דמותר כנ"ל שכ' בד"ה כאן לחממה כו' אבל נטילת אוכף כו' שהרי הוא יצטנן מאליו דאמרי אינשי כו' משמע אבל סוס מותר דלפ"ד הסמ"ג מ"ש בגמ' דאמרי כו' קאי ארישא כנ"ל אבל בנטילת האיכף א"צ שום טעם. ואפי' לסוס אסור. אבל לרש"י הוא להיפך דבלחממה א"צ שום טעם ולפ"ז הסוס קל דהכל מותר בסוס ופשטא דשמעתין משמע כדברי רש"י דאסיפא קאי: ואוכף אסור. שם אוכף שעל כו' השתא ליטול כו' וערש"י ד"ה מ"ש מאוכף ואפי' למסקנא כאן לחממה אוכף אינו מחמם כמש"ש ולא באוכף אע"פ. ואע"ג דבמרדעת מותר משום חימום כמ"ש רש"י במתני' וערש"י שם ד"ה אף באוכף כו':
ח סָעִיף ט ס"ט מתיר החבל. מתני' קנ"ג א' וע"ש רש"י ד"ה ושאין כו':
ט סָעִיף י ס"י אין כו'. כר"י וברייתא דאוכף סכין ומפרכסין כוותיה תוס' ד"ה דשמעי' כו': אבל אין כו'. שם בברייתא:
י סָעִיף יא סי"א לא יצא כו'. ברייתא הנ"ל ורש"י שם: שלא יסרטו. כפי' השני של רש"י שם ותוס' ד"ה כאן. ור"י פי' וצ"ע למה חילקו טוש"ע כאן נמי בין ליבש בין לחלב כמ"ש שם בגמ' אמימר כו' ולא כו' והתניא כו' ואב"א הא והא ר"י כו': ופוקק כו'. אע"ג דאוקים שם ס"ד ס"ה כתנאי ואנן קי"ל כרב שם ההיא סוגיא דלא כנחום איש גליא בכתובות ס' א' וע"ש תוס' ד"ה ממעכן ואנן קי"ל כנחום איש גליא שם וע"ש תוס' ד"ה גונח. ע"כ נראה כו' ע"ש:
יא סָעִיף יג סי"ג והוא כמין כו'. רש"י בגמ' ד"ה בשלייתה: אלא כו' או כו'. גמ' שם:
יב סָעִיף טו סט"ו אבל אם כו'. שם במתני' אבל מכניס כו' וערש"י שם: ויש מי. טור שמפרש הא דאמרי' ל"ש אלא כו' קאי גם אאבל דכה"ג מותר בכלאים מדמציין גמ' אאבל וס' ראשונה ס"ל דלא קאי אלא אבלבד וכמ"ש רש"י שם ד"ה לענין כו':
יג סָעִיף יז סי"ז אין כו'. מתני' וגמ' ורש"י: ולא בזוג כו' ולא בזמם. ב"י בשם הפוסקים ונלמד מהנ"ל: ולא תצא פרה. תוס' נ"ב א' ד"ה אמר וגמ' שם מיתבי קשרה כו': אבל. תוס' שם ועבה"ג: הבהמה. גמ':
יד סָעִיף יח סי"ח ולא נתלין. עירובין ק"א ואין כו' א' אילן וא' כו': ואם עלה. ר"ל אע"ג דבאילן חילק בין שוגג למזיד כאן אין חילוק והוא מירושל' פ"ה די"ט: ומטעם זה. שם חמורו של ר"ג כו' קסבר צער ב"ח *אבל אנן דקי"ל שהוא דאורייתא כמ"ש קכ"ח ב' וב"נ ל"ב ל"ג מותר: כיצד עושה. שם תניא רשבי"א היתה כו' ועלה קאי חמורו כו' ועס"י רס"ו ס"ט: שמשתמש בבהמה. דיושב בקרון כרכוב דמי כמ"ש בפ"ט דכלאים: גם כו'. בתוס' רפ"ד לא כ' דטד טעמא הוא כמ"ש בפ"ה די"ט וצ"ל דה"ק דאף להאומרים דאין כאן שמא יחתוך זמורה אסור משום שמשתמש דלא פליג ועוד דזה שמא יחתוך גם כן שייך כאן:
טו סָעִיף כ ס"כ מותר לומר כו'. כן למדו מס' שקדם: שהחלב מצערה. כמ"ש באשה קל"ה א' וע"ש תוס' ד"ה מפני: והחלב. י"ט ג' א' כר' יצחק ואפי' ר' יוסף מודה כאן: וי"א שצריך. זה הס' פליג אסברא ראשונה ולא ס"ל אמירה לחלוב כלל ואפי' עושין מעצמן אינו מותר אלא בכה"ג דאדעתא דנפשיה עביד וכמ"ש בסי' רנ"ב ס"ב בקצץ מע"ש אבל אמירה אסור בכ"ע לס' זו:
טז סָעִיף כא סכ"א גבינות. עבה"ג וכמ"ש קנ"א א' דמכבה מעצמו מותר דאדעתא דנפשיה עביד וז"ש כיון שאינו כו' והוא ס' ג' וצ"ע דבשפחה אסור אפי' בכה"ג כמ"ש בסי' ש"ד ס"א ובסי' רמ"ז ס"ו דאפי' קצץ אסור בשכיר וע' מ"א:
יז סָעִיף כב סכ"ב מי שיש. צ"ד א' וערש"י ד"ה מתיר כו': אבל כו'. כמ"ש בס"א:
יח סָעִיף כג סכ"ג מותר. כמ"ש בפ"ה די"ט המוסר כו' ומ' דאפי' רועה נכרי: כיון שלא. כמ"ש בסי' ש"ד ס"א בעבד וע' תוס' קכ"ג א' ד"ה מעמיד כו' והטעם כיון שאין המלאכה נעשית בשבילו רק בשבילה: ואם רואהו. כמ"ש בסי' רנ"ב ס"ב: וכ"ש דאין. קנ"א א' נ"ג ב' וע"ש רש"י ד"ה שהיה ומיהו כו': דהא. כנ"ל סכ"ב וכמ"ש קנ"ג ב' כל שחבירו פטור כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.