א מִמְּצֹא חֶפְצְךָ (יְשַׁעְיָה נח, יג): חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים; אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה שׁוּם מְלָאכָה, כְּגוֹן: שֶׁמְּעַיֵּן נְכָסָיו לִרְאוֹת מַה צָּרִיךְ לְמָחָר, אוֹ לֵילֵךְ לְפֶתַח הַמְּדִינָה כְּדֵי שֶׁיְּמַהֵר לָצֵאת בַּלַּיְלָה לַמֶּרְחָץ; וְכֵן אֵין מַחְשִׁיכִים עַל הַתְּחוּם לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים. אֲבָל מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לְהָבִיא בְּהֶמְתּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵין הַבְּהֵמָה יְכוֹלָה לֵילֵךְ בָּרַגְלַיִם, כְּגוֹן שֶׁהוּא טָלֶה קָטָן, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַחְשִׁיךְ דְּאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהָבִיא דְּאָסוּר לְטַלְטֵל בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁהֵם מֻקְצִים. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין דְּאָסוּר לְטַיֵּל לִמְצֹא סוּס אוֹ סְפִינָה אוֹ קָרוֹן לָצֵאת (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ).
ב הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם, יָכוֹל לִקְרוֹת לָהּ כְּדֵי שֶׁתָּבֹא.
ג מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לַעֲשׂוֹת צָרְכֵי כַּלָּה; אוֹ צָרְכֵי מֵת לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין; וְיָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ שֶׁיַּחְשִׁיךְ כְּדֵי שֶׁיָּבִיא לוֹ, וְיָכוֹל לוֹמַר לוֹ: לֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לְמָחָר וְאִם לֹא מָצָאתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי לֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, לֹא מָצָאתָ בְּמָנָה קַח בְּמָאתַיִם; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ סְכוּם מִקָּח, כְּלוֹמַר: שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ סָךְ יָדוּעַ שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עָלָיו; וְכֵן אִם לָקַח מִמֶּנּוּ בִּשְׁמוֹנָה, לֹא יֹאמַר תֵּן לִי עוֹד בִּשְׁנַיִם וְאֶהְיֶה חַיָּב לְךָ עֲשָׂרָה. הַגָּה: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יִזְכֹּר לוֹ סְכוּם מִקָּח, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן דְּהָא צָרְכֵי מִצְוָה הוּא (הגמ"ר פ"ה). וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן, וְכֵן עִקָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן וְהַמַּגִּיד וּמָרְדְּכַי פ' כִּירָה וְהג"מ פ"א ופכ"ו).
ד הַשּׁוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמֹר זְרָעִים אוֹ דָּבָר אַחֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אֵין אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו; הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ, נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. וְלֹא יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי שֶׁל שַׁבָּת, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכַר הַשָּׁבוּעַ אוֹ הַחֹדֶשׁ. וְאִם שְׂכָרוֹ לְחֹדֶשׁ וְהִתְנָה לְשַׁלֵּם לוֹ כָּל יוֹם כָּךְ וְכָךְ, מִקְרֵי שְׂכִיר יוֹם (רַ"ן סוֹף פֶּרֶק אע"פ) אוֹ יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכַר עֲשָׂרָה יָמִים.
ה אָסוּר לְהַשְׂכִּיר חַזָּנִים לְהִתְפַּלֵּל בְּשַׁבָּת; וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר. הַגָּה: וְאִם שְׂכָרוֹ לְשָׁנָה אוֹ לְחֹדֶשׁ, לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ו חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּר לְדַבֵּר בָּהֶם, כְּגוֹן: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה, וְלִפְסֹק צְדָקָה, וּלְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים, וּלְשַׁדֵּךְ הַתִּינוֹק לֵאָרֵס וּלְלַמְּדוֹ סֵפֶר אוֹ אֻמָּנוּת; וְדַוְקָא לְדַבֵּר אִם רוֹצֶה לְהִשְׁתַּכֵּר, אֲבָל לְשָׂכְרוֹ וּלְהַזְכִּיר לוֹ סְכוּם מָעוֹת אָסוּר. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לִתֵּן לְקוֹרֵא בַּתּוֹרָה מִי שֶׁבֵּרַךְ, וְנוֹדֵר לִצְדָקָה אוֹ לְחַזָּן, דְּאָסוּר בְּשַׁבָּת לִפְסֹק כַּמָּה יִתֵּן (אוֹר זָרוּעַ); וְהַמִּנְהָג לְהָקֵל, דְּהָא מֻתָּר לִפְסֹק צְדָקָה.
ז מֻתָּר לִמְדֹד בְּשַׁבָּת מְדִידָה שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן: לִמְדֹּד אִם יֵשׁ בַּמִּקְוֶה מ' סְאָה, וְלִמְדֹּד אֵזוֹר מִי שֶׁהוּא חוֹלֶה וְלִלְחֹשׁ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגוֹת הַנָּשִׁים, מֻתָּר דְּהָוֵי מְדִידָה שֶׁל מִצְוָה.
ח הִרְהוּר בַּעֲסָקָיו, מֻתָּר; וּמִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם עֹנֶג שַׁבָּת, מִצְוָה שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב בָּהֶם כְּלָל וִיהֵא בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ כָּל מְלַאכְתּוֹ עֲשׂוּיָה.
ט אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם שֶׁיֵּלֵךְ חוּץ לַתְּחוּם בְּשַׁבָּת אַחַר קְרוֹבֵי הַמֵּת שֶׁיָּבוֹאוּ לְהַסְפִּידוֹ, אֲבָל חוֹלֶה דְּתָקִיף לֵיהּ עָלְמָא וְאָמַר שֶׁיִּשְׁלְחוּ בְּעַד קְרוֹבָיו, וַדַּאי שָׁרֵי.
י לְהַחֲלִיף מַשְׁכּוֹן לְעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת, מֻתָּר אִם הוּא מַלְבּוּשׁ; וְיוֹצִיאֶנּוּ הָעַכּוּ"ם דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁוֹ וְע"ל סי' שכ"ה.
יא מֻתָּר לִקְנוֹת בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִן הָעַכּוּ"ם, בְּשַׁבָּת, וְחוֹתֵם וּמַעֲלֶה בְּעֶרְכָּאוֹת. הַגָּה: שֶׁלָּהֶם, בִּכְתָב שֶׁלָּהֶם; דְּאֵינוֹ אָסוּר רַק מִדְּרַבָּנָן, וּמִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא גָּזְרוּ (אוֹר זָרוּעַ).
יב מֻתָּר לְהַכְרִיז בְּשַׁבָּת עַל אֲבֵדָה אֲפִלּוּ הִיא דָּבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. הַגָּה: וּמֻתָּר לְהַתִּיר חֶרְמֵי צִבּוּר בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, הוֹאִיל וְהוּא יוֹם כְּנוּפְיָא לְרַבִּים הָוֵי כְּעִסְקֵי רַבִּים דְּשָׁרֵי לְדַבֵּר בָּם (אָגוּר); אֲבָל אֵין מַחֲרִימִין בְּשַׁבָּת כִּי אִם מִדָּבָר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ שַׁבָּת (אֲגֻדָּה פכ"ג).
יג לְהַכְרִיז בְּשַׁבָּת עַל קַרְקַע הַנִּמְכָּר, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת עָלָיו יָבוֹא וְיַגִּיד וְא"ל יֹאבַד זְכוּתוֹ, אָסוּר. הַגָּה: וְכֵן אָסוּר לְהַכְרִיז יַיִן בְּשַׁבָּת, דְּהָוֵי כְּמִקָּח וּמִמְכָּר (מַהֲרִי"ל).
יד מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ שֶׁהוֹצִיאוּ בִּתּוֹ מִבֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת לְהוֹצִיאָהּ מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל, מִצְוָה לָשׂוּם לַדֶּרֶךְ פְּעָמָיו לְהִשְׁתַּדֵּל בְּהַצָּלָתָהּ; וְיָצָא אֲפִלּוּ חוּץ לְשָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת וְאִי לָא בָּעֵי, כַּיְפִינָן לֵיהּ וְע"ל סי' שכ"ח סָעִיף י'.
א סָעִיף א (א) שמעיין נכסיו - ודוקא היכא דמינכרא מילתא כגון שעומד אצל שדהו הצריכה חרישה או קצירה וכיו"ב דמינכר הדבר שעומד שם לעיין בצרכיה וכן לילך ולהחשיך על פתח המדינה כיון שדרך שהמרחצאות שם חוץ למדינה סמוך לפתח המדינה ניכר שלצורך המרחץ מחשיך אבל אם לא מינכר מלתא הוא בכלל הרהור בעסקיו דמותר:
ב סָעִיף א (ב) אין מחשיכין וכו' - היינו לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים לשכרם במו"ש והטעם דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אפילו הוא איסור מד"ס אסור להחשיך בשבילו:
ג סָעִיף א (ג) להביא בהמתו - דאף שהיא עומדת עתה מחוץ לתחום וא"א להביאה בשבת מ"מ לא מיקרי זה מחשיך בשביל דבר האסור כיון שאם היו בורגנין [הם סכות השומרים] סמוכים זה לזה בתוך שבעים אמה וד' טפחים היה מותר להביאה אפילו היה נמשך באופן זה כמה מילין מסוף העיר משום דכל זה שייך להעיר וכיון שיש לה תקנתא ע"י בורגנין לכך מותר להחשיך אפילו בלא בורגנין דלא אסור החשכה אלא בשביל דבר שא"א למצוא תקנתא להאיסור:
ד סָעִיף א (ד) וי"א שאם וכו' - כו"ע מודים בזה ונקט לשון וי"א מפני שכן דרך המחבר במקום שלא נמצא דין זה מפורש בשאר פוסקים:
ה סָעִיף א (ה) דאינו רשאי להביא - ר"ל אפילו היו מחיצות שלמות היה אסור עכ"פ משום מוקצה ונמצא שהוא מחשיך בשביל דבר האסור לעשות בשבת ואסור:
ו סָעִיף א (ו) דאסור לטלטל - וגם בזה אין איסור משום ממצוא חפצך אלא כשניכר הדבר שמתכוין לצרכיו או כשמחשיך עבור זה בסוף התחום אבל אם אינו ניכר רק כהולך לטייל שרי אף שדעתו בהילוך זה למצוא סוס וכדומה [אחרונים]:
ז סָעִיף ב (ז) יכול וכו' - ולא גזרינן דלמא יצא בעליה חוץ לתחום כדי להכניסה לתוך התחום. ואם אינה שומעת לו לבוא מותר להכניסה ע"י א"י אבל אסור להכניסה ע"י ישראל אפילו ישראל אחר שאין בעליה שאצלו הוא בתוך התחום דקי"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים הן לענין תחומין וע"כ כיון שיצאת חוץ לתחום שלה אסור לכל ישראל להזיזה בידים מד"א שלה:
ח סָעִיף ג (ח) לעשות וכו' או צרכי מת - האי לעשות אצרכי מת נמי קאי דמחשיך כדי לתקנן ולהביאן מהר ואפ"ה מותר דחפצי שמים הוא דבשביל ההבאה בעלמא פשיטא דמותר להחשיך [גמרא]:
ט סָעִיף ג (ט) כדי שיביא לו - היינו כדי שיתקנן שם ויביא לו וכנ"ל:
י סָעִיף ג (י) לך למקום פלוני וכו' - פי' לילך שם ולקנות דאסור לומר בשביל דבר הרשות ובדבר מצוה שרי אבל הליכה גרידא אפילו לדבר הרשות שרי לומר כמ"ש סימן ש"ז ס"ח:
יא סָעִיף ג (יא) למחר - אבל בשבת עצמו אסור אף שהוא לדבר מצוה:
יב סָעִיף ג (יב) סך ידוע - לפי שאין בקציצה שום מצוה רק הצלת ממונו ולכך אסור:
יג סָעִיף ג (יג) לא יאמר תן לי וכו' - ר"ל שלא יאמר לו ע"י השליח הזה שיתן לו צרכי המצוה הזו עוד בשנים ויהיה חייב לו בסך הכל עשרה שצירוף סך זה אין בו צורך למצוה:
יד סָעִיף ג (יד) בכל ענין - אסכום מקח קאי דס"ל דכיון דהוא דרך מקח וממכר ממש לא התירו בשום גווני אפילו לצורך מצוה:
טו סָעִיף ד (טו) השוכר את הפועל - מיירי ששכרו לימים שבעד כל יום שישמרנו יתן לו כך וכך והוא שמר גם בשבת וקאמר שא"צ לשלם לו עבור יום השבת ועיין בטור דמוכח שאפילו אם הוא רוצה ליתן לו אסור לו להשכיר ליקח השכר אא"כ הוא נותן לו דרך מתנה [פמ"ג]:
טז סָעִיף ד (טז) אינו נותן וכו' - מדרבנן גזירה משום מקח וממכר:
יז סָעִיף ד (יז) אין אחריות וכו' - שאם אירע בהן קלקול בשבת אינו חייב לשלם:
יח סָעִיף ד (יח) היה שכיר שבת - היינו של כל השבוע ביחד וע"כ נותן לו שכר שבת ור"ל שאפילו אם יחזור הפועל בתוך הזמן אינו מנכה לו שכר השבתות מזמן שעבר הואיל והוא בהבלעה עם שאר הימים [וזהו דקמסיים המחבר שיוכל הפועל לומר תן לי שכר עשרה ימים דמיירי שחוזר הפועל באמצע שבוע שני] וממילא מחויב לשמור גם בשבת ואם אירע הפסד חייב לשלם ונראה דאפילו אם לא אירע בו הפסד אך שלא שמר ביום השבת יכול לנכות לו משכרו מידי דהוי אם לא שמר יום אחר ועיין בבה"ל:
יט סָעִיף ד (יט) לשלם לו כל יום וכו' - היינו שהתנה עמו שישלם לו לפי חשבון הימים והלשון הזה מורה שיוכל הבעה"ב לחזור באמצע השבוע ולא יצטרך לשלם לו בעד כל השבוע אלא בעד הימים שעברו ע"כ מיקרי שכיר יום ואסור לו לקבל שכר שבת לבסוף אפילו אם משלם לו עבור כל החודש ביחד ועיין לקמיה בסק"כ וכתב המ"א דכן הדין במשכיר חדר לחבירו לחודש והתנה עם השוכר שישלם לו לפי חשבון הימים ג"כ אסור לו ליקח שכר שבת והטעם כנ"ל וה"ה אותן המלוים ברבית לא"י לשנה או לחודש צריכים ליזהר שלא להתנות עם הלוה בסתמא שישלם לו לפי חשבון הימים שיחזיק המעות ת"י דהלשון הזה מורה שכל אימת שישלם לו ואפילו אם ישלם לו באמצע השבוע יחשב לו הרבית לפי חשבון הימים ולפ"ז נחשב כל יום ויום בפ"ע וא"כ יצטרך לבסוף לנכות לו שכר כל השבתות אלא יתנה עמו שאם ישלם לו באמצע השבוע יפרע לו הרבית מכל השבוע זה כולו או לא יפרע לו כלל הרבית עבור שבוע זה האחרון:
כ סָעִיף ד (כ) מקרי שכיר יום - ובספר שבות יעקב חולק וס"ל דמהר"ן אין ראיה לדין זה דבעניננו אף שלפי דבריו יוכל לחזור ולסלקו באמצע השבוע מ"מ מסתמא לא יחזור בו באמצע והוי שכיר חודש ומקרי אח"כ השכר שבת בהבלעה ושרי וגם בספר א"ר מצדד דיש ספק בדין זה ע"ש טעמו:
כא סָעִיף ד (כא) או יאמר וכו' - ומה שנוהגים הסוחרים לשכור יהודי בע"ש לשמור העגלות מן הגנבה הדבר קשה איך הסוחר עובר על לפני עור כיון שיודע שודאי יקבל שכר שבת ולכן ראוי שיתנה עם השומר שישמור גם ביום ע"ש ובמו"ש איזה שעות ואז הוי כשכר שבת בהבלעה ושרי [ח"א]:
כב סָעִיף ה (כב) להתפלל בשבת - משום שנוטל שכר שבת:
כג סָעִיף ה (כג) ויש מי שמתיר - ס"ל דבמקום מצוה לא גזרו רבנן על שכר שבת בזה ומ"מ אינו רואה סימן ברכה ובכ"ז ה"ה לשכור תוקע. ומ"מ אסור לשכור החזן או התוקע בשבת ויו"ט גופא רק מע"ש:
כד סָעִיף ה (כד) לשנה וכו' - פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחודש או לשבוע בבת אחת ועיין באחרונים שכתבו שנוהגים להקל לשכור לשבתות לחוד והחושש לדברי האוסרין לא יקצוב בתחלה ומה שלוקח אח"כ י"ל שהוא דרך מתנה ומילדת בודאי מותרת ליקח שכר שבת:
כה סָעִיף ו (כה) חפצי שמים וכו' - דכתיב אם תשיב משבת רגלך ממצוא חפצך וגו' ודרשו חפציך אסורין חפצי שמים מותרין:
כו סָעִיף ו (כו) חשבונות - ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה [מ"א]:
כז סָעִיף ו (כז) ולפסוק צדקה - לעניים או לבהכ"נ. ולנדב איזה חפץ על בהכ"נ ג"כ נוהגין העולם להקל ואע"ג דאמרינן אין מעריכין [היינו לומר ערך פלוני עלי] ואין מקדישין בשבת וכדאיתא לקמן בסימן של"ט היינו דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית אבל הקדשות דידן מותר דאין שם הקדש עליהן אלא חולין הן ומ"מ לכתחלה נכון ליזהר כשמקדיש איזה חפץ ידוע בשבת כגון ס"ת או עטרה לס"ת שיקדישנו בפיו מע"ש אפילו בינו לבין עצמו ואז אפילו מביאו בשבת לבהכ"נ אינו אלא מפרסם ההקדש שהקדיש מע"ש. ולפסוק מעות לצדקה ולא חפץ ידוע מותר אפילו לכתחלה בשבת לכו"ע דהטעם דאסור להקדיש הוא משום דהוי כמקח וממכר שמוציא החפץ מרשותו לרשות אחר וזה אין שייך במעות וה"ה כשאינו מיחד החפץ בשבת רק שאומר סתם אני מנדר ס"ת אף שיש לו בביתו מותר לכו"ע דהא עדיין לא יצאה מרשותו שלא ייחד דוקא לזו:
כח סָעִיף ו (כח) ולפקח על עסקי רבים - לעיין ולחקור דצרכי רבים הוי כצורך מצוה. ומותר אפילו לילך לבתי טרטיאות שמתכנסין שם הא"י כדי לפקח בשביל הרבים. וכתבו הפוסקים דלא הותר אמירה לא"י לעשות מלאכה ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים דרק הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר זה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן ש"ז ס"ה ולעיל בסימן רע"ו ס"ב בהג"ה:
כט סָעִיף ו (כט) ולשדך התינוק - צ"ל התינוקת:
ל סָעִיף ו (ל) או אומנות - דהוא נמי עוסק במצוה דאם אין לו אומנות עוסק בגזל:
לא סָעִיף ו (לא) אבל לשכרו וכו' - כנ"ל בס"ג בהג"ה כדעת היש אוסרים שם:
לב סָעִיף ו (לב) כמה יתן - אלא יאמר סתם אמור בעבורי מי שברך:
לג סָעִיף ו (לג) לפסוק צדקה - ואפילו החזן עשיר כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל לפני העמוד הוי צורך מצוה. ובענין הכרזת מצות בבהכ"נ יש אוסרין ויש מתירין דלא שייך מקח וממכר אלא בחפץ הנקנה ובמקום שנהגו היתר אין למחות בידן. וקניית מקומות בבהכ"נ וכן קניית אתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן שקונין אותם לאכילה או להריח לכו"ע אסור וכן לקנות שופר או אתרוג ביו"ט מן המוכר אתרוגים אסור [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן שכ"ג ס"ד. והנה מקח וממכר אחד בפה ואחד במסירה אסור גזירה שמא יבוא לכתיבה. וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח וממכר שהרי יוצא מרשותו אלא דבמתנה מותר כשהוא לצורך שבת ויו"ט כמש"כ סימן שכ"ג ס"ז וכן לצורך מצוה וכן אסור ליתן משכון לחבירו אא"כ הוא לצורך מצוה או לצורך שבת [מ"א בשם הפוסקים] וכתב עוד דלפ"ז מה שנהגו ליתן כלים במתנה לחתן הדורש אינו נכון מיהו מה שמחייבין קצת ליתן לו דמים אפשר דשרי כיון דבידו לחזור ועיין בא"ר:
לד סָעִיף ז (לד) מדידה של מצוה - ואע"ג דלא הותר שבות אפילו במקום מצוה וכמ"ש לעיל בס"ק כ"ח שאני מדידה דלא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובדא דחול ולהכי שרי במקום מצוה:
לה סָעִיף ז (לה) כגון למדוד וכו' - וה"ה דמותר למדוד חור שיש בכותל המפסיק אם יש בו פותח טפח להביא הטומאה מהחדר שהמת בו לחדר הסמוך לו ואע"ג שיכולין הכהנים לצאת ממנו מ"מ כיון שמודד שעורי תורה לא מחזי כעובדא דחול. וה"ה דמותר למדוד כדי לשער שיעור ששים לבטל איזה איסור דכיון דהוא להתלמד ע"ד הוראה לא הוי כעובדין דחול [פמ"ג]:
לו סָעִיף ז (לו) של מצוה - דמדידה רפואה היא ורפואת הגוף מצוה היא וגזירת שחיקת סממנין לא שייך בזה אלא ברפואה שיש בה ממש כגון משקה או אוכל [א"ר]:
לז סָעִיף ח (לז) הרהור בעסקיו מותר - דכתיב ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר:
לח סָעִיף ח (לח) מצוה שלא יחשוב וכו' - ומכ"ש אם יש לו ע"י ההרהור טרדת הלב ודאגה דיזהר בזה עיין בב"י:
לט סָעִיף ח (לט) ויהא בעיניו וכו' - וכדאיתא במכלתא פ' יתרו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים אלא שבות כאלו כל מלאכתך עשויה:
מ סָעִיף ט (מ) אסור לומר וכו' - דדוקא לומר לו לעשות אחר השבת מותר משום דהוי צרכי מצוה וכמש"כ בס"ג אבל לא שיעשה או ילך בשבת וכן אפילו א"ל מע"ש לעשות בשבת אסור אף שהוא לצורך כלה או מת [מ"א בשם הר"ן]:
מא סָעִיף ט (מא) ודאי שרי - אפילו לשכור א"י רץ שירוץ כמה פרסאות בשבת להביא קרוביו במו"ש ג"כ שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו:
מב סָעִיף י (מב) מותר - לאפוקי מהפוסקים שסוברים דזה מחזי כמשא ומתן:
מג סָעִיף י (מג) דרך מלבושו - הא לאו הכי אסור דכיון שהוא ממושכן לישראל הוי כאלו היא של ישראל ואסור משום מראית עין דמחזי שהישראל צוהו להוציאו:
מד סָעִיף י (מד) וע"ל סימן שכ"ה - בס"ג בהג"ה דטוב שהא"י יקח המשכון בעצמו ויניח אחר במקומו ולא יגע בו ישראל:
מה סָעִיף יא (מה) לקנות בית - וכיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרין והא"י חותם ומעלה בערכאות אבל אסור ליתן לו מעות להדיא:
מו סָעִיף יא (מו) בא"י - וסוריא כא"י לדבר זה כ"כ הרמב"ם ועיין במ"א מה שכתב בזה:
מז סָעִיף יא (מז) דאינו אסור וכו' - ר"ל הכתיבה זו היא מדרבנן והוי שבות דשבות ע"י א"י ומשו"ה התירו משום ישוב א"י ועיין בבה"ל שביארנו דדעת אור זרוע דעת יחידאה היא ואין לה שום מקום בש"ס וכל הפוסקים חולקין ע"ז וס"ל דאף בכתב שלהם הוא איסור מדאורייתא דבכל לשון חייב כדאיתא במשנה [שבת ק"ג] ואפ"ה התירו בכאן ע"י א"י משום ישוב א"י ואף דהמחבר פסק לקמן בסימן ש"ז ס"ה דמלאכה דאורייתא אסור ע"י א"י אפילו לצורך מצוה זה עדיפא ולפ"ז אסור לומר לא"י בשבת לכתוב מכתב אפילו לצורך מצוה אם לא שהוא ג"כ צורך גדול אפשר דיש להקל ועיין לעיל בסימן רע"ו ס"ב בהג"ה:
מח סָעִיף יב (מח) על אבדה - שמי שיודע בה יבוא ויגיד דהשבת אבדה מצוה ולומר למי שיודע ממנה שישיבנה גם זה הוא בכלל חפצי שמים ושרי ונהגו להכריז גם על אבדת א"י מפני דרכי שלום ובמקום סכנה פשיטא דשרי וכתבו האחרונים דה"ה דמותר להכריז בשבת על גנבה:
מט סָעִיף יב (מט) אפילו וכו' - שלא יוכל המשיב להשיב היום אפ"ה מותר כדי לפרסם הענין בשבת שהוא זמן כנופיא לרבים:
נ סָעִיף יב (נ) חרמי צבור - וה"ה אם נדוהו בחלום מתירין לו בשבת דצורך שבת הוא דלא לישתהי בנידויו:
נא סָעִיף יב (נא) הוי כעסקי רבים - משמע דאם הוא לצורך יחיד להתיר לו מה שהחרימוהו הצבור היה אסור כשאינו לצורך שבת אבל ממה שכתב בבדק הבית בשם רבינו ירוחם וכן מתשובת הרשב"א שהובא לקמן בב"י בסימן שמ"א משמע דאפילו לצורך יחיד מתירין לו משום דבחול לא יוכל לקבץ הקהל בקל שיתירו לו וכן מצדדים האחרונים להלכה. כתב בב"ח סוף סימן ש"ז דמה שנוהגין בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שמוחרם משום חובותיו הוי כעסקי רבים דלולא זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן ואין כח לשום מורה לבטל זה שנהגו להקל מפני כמה גדולים:
נב סָעִיף יב (נב) אבל וכו' - והמ"א הוכיח דדין החרם והתרתו שוה דליחיד אסור להחרים אם עבר עבירה אם לא שחילל שבת דהוי כמו לצורך שבת ולצורך צבור מותר אפילו אינו לצורך שבת דאם לא יחרימו בשבת לא יתאספו ביום אחר ויתבטל הדבר ובספר א"ר מצדד דאף לצורך רבים אין כדאי להחרים ביום השבת משום דכתיב בו ברכה ועיין בספר זכור לאברהם בהלכות שבת אות חי"ת שהביא משם כנה"ג דהמנהג הפשוט הוא להקל וכדברי המ"א הנ"ל. ובתשובות דברי ריבות איתא דחכם יכול לנדות בשבת לכבודו:
נג סָעִיף יג (נג) להכריז בשבת - ולהכריז שיש בית למכור או להשכיר בקושטנטינא נוהגין היתר אבל בתשובת הגאונים סימן קמ"ה אוסר אפילו בשל הקדש ויתומים:
נד סָעִיף יג (נד) וא"ל יאבד וכו' - דוקא בכה"ג אסור דהוי כדן את הדין אבל אם מכריז סתם כל מי שיש לו זכות יבוא ויגיד אע"פ שיש תקנה בעיר שאם לא יגיד בטלה זכותו מ"מ אינו כדן את הדין ומ"מ לכתחלה אין לנהוג כן דהוי כדבורא דחול אך אי איכא דוכתא דנהיגי כך לא מחינן בהו שיש מקום לומר דהוי כצרכי רבים אך שהוא ענין מתמיה [ריב"ש]:
נה סָעִיף יג (נה) להכריז יין - היינו להודיע שיש אצל פלוני ופלוני יין למכור וכתב המ"א דדוקא במקום ששכיח יין טובא אבל במקום שאין מצוי כ"כ הוי הכרזה על יין צורך מצוה בשביל קידוש. ומ"מ אסור להזכיר סכום מקח בכל גווני וכנ"ל בס"ג בהג"ה ורש"ל כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח להכריז עד אחר ברכו לא יזכיר סכום מקח:
נו סָעִיף יד (נו) שהוציאו בתו - אורחא דמלתא נקט וה"ה אחר רשאי לחלל שבת כדי להצילה מהאיסור הגדול וכ"ז מיירי שהוציאוה א"י מביתו באונס וע"כ התירו לו לשום לדרך פעמיו להצילה דקי"ל אם אינו פושע חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא רבא אבל אם פשעה אין לו לאביה לחלל שבת עבורה דאין אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך ודוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן דעת הא"ר דיש להקל לעבור כדי להצילה:
נז סָעִיף יד (נז) חוץ לשלש פרסאות - היינו אף דיש בזה איסור דאורייתא לאיזה פוסקים וה"ה אם יצטרך לחלל שבת עי"ז באיזה מל"ט מלאכות ג"כ שפיר דמי דכאשר תמיר את הדת לגמרי תחלל שבת ותעבוד עבודת גלולים כל ימיה ואם הוא יחלל שבת פ"א נקרא איסורא זוטא נגד זה. כתב המ"א צ"ע אם הבת קטנה ורוצים להוציאה מכלל ישראל אם יעשה הגדול חטא בשבילה דהא קי"ל דאין ב"ד מצווין להפרישה מאיסור או דילמא מידי דהוי אפקוח נפש שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה ה"נ כן ובא"ר דעתו להקל דאם לא ישתדל להצילה תשאר כן גם בגדלותה:
נח סָעִיף יד (נח) וע"ל סימן שכ"ח ס"י - בהג"ה דאיתא שם דמי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו שבת כדי להצילו ואין סתירה לכאן דהתם מיירי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה פ"א ולהכי אפילו אם היא עבירה גדולה כגון לעבוד ע"ג אין צריך לחלל שבת כדי להצילו דמחלל שבת ג"כ כעובד ע"ג משא"כ כאן שתשאר מומרת ותחלל שבת לעולם. כתב כנה"ג דללכת חוץ לתחום בשבת לנקום נקמת אביו מרוצחים מותר ותמה עליו המג"א וש"א דהא לא עדיף משאר צורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום עבורה:
א סָעִיף א שמעיין נכסיו. ודוקא היכא דמנכר' מילתא כמ"ש סימן ש"ז ס"ט עמ"ש שם:
ב סָעִיף א דאינו רשאי להביא. וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו אבל בהמה גדולה אם היה שם בורגנין היה מביאה מחוץ לתחום ולכן מותר להחשיך עליו:
ג סָעִיף א וה"ה דאסור לטייל. נ"ל דזהו גם כן דוקא היכא דמנכרא מלתא:
ד סָעִיף ב עומדת חוץ לתחום. אפילו חוץ לתחום שלו ושלה דאין אדם מוזהר על תחום בהמתו וכמ"ש ססי' ש"ה אבל אסור להביאה בידו אם היא חוץ לתחום שלה דאין לה אלא ד"א [שבת דף נ"ג] ועסי' שצ"ז:
ה סָעִיף ג לך למקום פלוני. הע"ש תמה על דברי הרב"י ולא ידע כי הוא ממש ל' הגמר' וה"פ דכיון שאמר ואם לא מצאת וכו' מוכח דא"ל מתחלה ליקח במקום פלוני להכי בדבר הרשות אסור:
ו סָעִיף ג ויש אוסרין. פי' אפי' א"א בע"א אסור להזכיר סכום מקח ועסי' שכ"ג:
ז סָעִיף ד מקרי שכיר יום. וכ"כ בבד"ה בשם ש"ל וכתב עליו ואין נראה כן מדברי הפוסקים ואפשר דלא ראה דברי הר"ן שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם לו בעד השבוע כולה אלא בעד הימים שעברו ולכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת ע"כ ומוכח כן מהגמר' וה"ה במשכיר חדר לחבירו, ונ"ל דה"ה המלוים בריבית צריכים להלות בענין שאם יפרע באמצע שבוע יפרע מכל השבוע כולה או לא יפרעו כלל ולא יחשוב לימים דהא אפי' גבי מורד דקנסוהו כל זמן שיהיה מורד יתן כך וכך ליום אפ"ה אסור ליתן משל שבת דה"ל שכר שבת וה"ה בכל קנס כיוצא בזה אבל אם פוחתין לו מהחוב כל יום כך וכך לא מקרי שכר שבת בכיוצ' בזה וכ"מ בגמר' פ"ה דכתובות:
ח סָעִיף ה ויש מי שמתיר. כיון דצרכי מצוה הוא ומ"מ אינו רואה סי' ברכה כמו בשכר מתורגמנים:
ט סָעִיף ה לשנה וכו'. פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחדש בבת אחת וה"ה לשבוע:
י סָעִיף ו חשבונות. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה [כתובות דף ה']:
יא סָעִיף ו ולפסוק צדקה. ואף על גב דאין מקדישין כמ"ש סימן של"ט ס"ד היינו כלי ידוע דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו בדבורו לגבוה אלא דקשה לי הא כשמעריך עצמו נמי מחייב עצמו ואסור עכ"ל ר"ן, ועבב"י שתי' ולדידיה אסור להקדיש טס בשבת לב"ה אבל בכל בו כתב דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית אסור דיוצא מרשותו לרשות גבוה אבל הנודר ס"ת או עטרה מותר לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן עכ"ל. נ"ל כונתו דהקדישות דידן חולין נינהו כמ"ש בח"מ סימן צ"ה ויש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש גם כן חלק בו כנ"ל דלא כהרב ב"י:
יב סָעִיף ו ולפקח. כתב מגיד משנה פכ"ד לא הותר אמירה לעכו"ם ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים לבד הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים וזה מוכרח בגמר' עכ"ל וכ"מ סי' של"ט ס"ד:
יג סָעִיף ו או אומנות. דהוא נמי מצוה דאם אין לו אומנות עוסק בגזל:
יד סָעִיף ו כמה יתן. אלא יאמר סתם עשה לי מי שבירך:
טו סָעִיף ו לפסוק צדקה. ומ"מ צ"ע אם החזן עשיר א"כ לא לצדקה תחשב וצ"ל כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל הוי צורך מצוה מ"ד כשפוסקין מעות לבנות בה"כ: כתב היש"ש פ"ה דביצה הכרזת המצות מי שיתן יותר הוא יזכה בה דמי טפי למקח וממכר והיה נראה לאסור אם לא שנאמר שאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כ"א בחפץ הנקנה וכל זה אינו אלא לישב המנהג בדוחק אבל קניית מקומות בב"הכ וכן קניית האתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן אסור [ובזמן מצותן אינו קונה האתרוג עצמו רק לצאת בו אפי' ביום ראשון שהרי צריך להחזירו אבל לקנות אתרוג או שופר בי"ט נ"ל דאסור עסי' תקפ"ו] והמחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אסטריך דכל מה שהוציא בפיו ליתן נותן לצדקה אפי' קנה חבירו המצוה א"כ הוי כקציצות דמים לצורך מצוה ול"ד למקח וממכר כלל ושרי אפי' קניית מקומות ובתים מהצדקה וכל ירא שמים יזהר בזה עכ"ל ובש"ג בע"א דף שכ"ב מפקפק ג"כ על קנית המצות ובמס' ב"ק כתב דאדם יוכל למכור מצות שלו לאחר: מקח וממכר א' בפה וא' במסירה אסור גזירה שמא יכתוב [רמב"ם פכ"ג] כתב ב"י סימן תקכ"ז דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט ושבת אא"כ לצורך מצוה עכ"ל ופשוט לצורך שבת שרי כמ"ש סי' שכ"ג ותקי"ו וכ"מ בעירובין דף ע"א דמקנ' רשותא בשבת אסור אפי' בלא קנין סודר [ועבח"מ ססי' רנ"ד] וכ"מ בגיטין דף ע"ז דאפי' לקנות בחזקה אסור ע"ש ברא"ש וכ"כ הריטב"א בכתובות דף ד' אתפסוה מטלטלין לכתובתה פירוש מבע"י דאלו בשבת אסור דהוי כקונה קנין בשבת דאסור אפי' לדבר מצוה אא"כ השעה דחוקה וכו' ונכון הוא זה אבל א"צ לכך דהכא אינו משכון גמור אלא שתסמוך דעתו עליו וה"ל כההיא דשואל כדי יין ומניח טליתו עליו עכ"ל משמע דאפי' משכון אסור ליתן לדבר חול וכ"מ בילקוט פ' בהעלותך דף רי"ו אף על גב דחשיב נותן משכון ולוקח בהדי דברי' דפסח דחי שבת משמע דאסור לדבר חול עמ"ש בסמוך ועוד דהא הקדש דמי למתנה ואסור וכ"מ ברי"ף פ"ה דיו"ט וברמב"ם סוף ה' מכירה ועסי' ש"ז סי"א מ"ש וא"כ צ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת, ומה שקצת מחייבים ליתן כך וכך מעות אסור דדוק' לגבוה שרי כמש"ל בשם הר"ן דאם לא כן מה צ"ל דמותר לפסוק צדקה וצ"ע וי"ל דהכא לא מחייב כלום באמירתו משא"כ בהקדש:
טז סָעִיף ו כגון למדוד. וה"ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח והטומאה נכנסת שם אף על גב דיכול לצאת מהבית מ"מ כיון שמודד שיעורי תורה לא הוי עובדא דחול וכתבו התוס' ספי"ז דדוק' מדידה דלא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובד' דחול ולהכי שרי במקום מצוה אבל מילי אחרינא לא כתב טח"מ סי' ע"ג בשם הרא"ש ז"ל ראובן נשבע לפרוע לשמעון מנה בז' בניסן וכו' אם לא פרעו ואירע אותו יום בשבת צריך ליתן לו משכון שוה מנה ביום השבת לקיים שבועתו דשוה כסף ככסף וחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו וכ' הרב"י דאפשר לומר שאף הרא"ש לא אמר שיוצא ידי שבועתו בנתינת המשכון אלא כששמו אותה ונתנה לו בתורת שומא לפיכך הוצרך לבקש היתר משום דחפצי שמים הוא וכו' דאילו אינו נותנה בתורת פרעון משנה שלימה הוא ואם אינו מאמינו מניח טליתו וכו' אבל במ' נ"י ח"א כתב דאפי' נשבע לפורעו במעות ולא במשכון יתן לו משכון של כסף דשוה כסף ככסף עכ"ל הב"י ועפ"ז פסק בש"ע שם להתיר השומא והסמ"ע מתיר אף המדידה וצ"ע דהא הרא"ש מבי' ראיה מדשרי לשדך תינוק וללמדו אומנות ק"ו שמותר לפרוע בשבת לקיים שבועתו עכ"ל כלל ח' סי"ד וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהתם אסור להזכיר כמ"ש ס"ו גם בס"ג אסור להזכיר סכום והטעם כתב המ"מ לפי שאין בקציצה מצוה אלא הצלת ממונו עכ"ל, וא"כ ה"נ יתן לו מטלטלין שיודע בודאי ששוים יותר מחובו ולא יצטרך שומא ומדידה וגם הרא"ש כתב אח"כ וז"ל שוב אמרו שנשבע לתת מעות ולא משכון וכו' משמע דבתחלה אמר שיתן לו בתורת משכון והא דהוצרך לומר דחפצי שמים הוא היינו משום דאין פורעין בשבת ואפי' ליתן משכון אסור אם לא לצורך שבת כמ"ש ס"ו וסימן ש"ז סי"א ע"ש לכן נ"ל פשוט דשומא ומדידה אסור ועבי"ד סי' רל"ט ס"ו ונ"ל דאם יש לו מעות יתננה לו ע"י עכו"ם כמ"ש סי' ש"ז ס"ה ואם אין לו מעות יאמר לעכו"ם לשום כדאיתא בסנהדרין דף י"ד או יעשה כמ"ש סי' ת"ק שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרת ישימו אותו:
יז סָעִיף ג אסור לומר. ודוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש ס"ג אבל לעשות בשבת אפי' א"ל מע"ש לעשות בשבת אסור אפי' לצורך כלה או מת (ר"ן) ועסי' שכ"ה סט"ו:
יח סָעִיף ט ודאי שרי. אפי' להשכיר כדי שלא תטרף דעתו עליו כמ"ש בח"מ ססי' רנ"ד [הג"מ פ"ב והג"א פ"ט דב"ב]:
יט סָעִיף יא לקנות בית. ובמ"ץ ח"א סל"א כתב בשם הריב"ש והרא"ש דאסור לקנות אלא כשקנה מע"ש אז מותר לומר לעכו"ם לכתוב בשבת:
כ סָעִיף יא בא"י. וסוריא כא"י לדבר זה [רמב"ם פ"ו] בגמרא פ"ק דגיטין דקדק הרמב"ם וכתב לדבר זה דאלו מדינ' סוריא ח"ל היא כמ"ש הרמב"ם ריש ה' תרומות וז"ל ארם נהרים וארם צובא ואחלב וכיוצא בהן הן הנקראים סוריא ואינן כא"י וכו' והכל כסוריא מד"ס וכו' איזהו סורי' מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבב וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי הוא כסוריא אבל עכו ח"ל כאשקלון עכ"ל מ"מ צ"ע דהא ברייתא ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"כ אסור ליתן להם חניה בקרקע מלאו דלא תחנם לכן מותר לעבור איסור דרבנן אבל כיון דהרמב"ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן וביותר ק' דהא מסקי' בי"ד סימן קנ"א דאפי' לכתחלה מוכרין בתים לעכו"ם בסוריא וק"ו שלא לקנות מהם בשבת וצ"ע ואפשר דס"ל דעכ"פ איכ' קצת מצוה בקניית בתים וז"ל הג"א פ"ב דמ"ק בשם א"ז כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם וכו' משמע דאסור ליתן לו מעות:
כא סָעִיף יב על אבידה. דהשבת אבידה ולו' למי שיודע ממנ' מצוה הוא ונהגו עכשיו להכריז אביד' עכו"ם בשבת מפני דרכי שלום ולא ידענא היכ' רמיז' אבל במקום שיש חשש סכנ' בדבר פשיטא דשרי:
כב סָעִיף יב חרמי צבור. וה"ה נידוהו בחלום [רדב"ז ח"א קי"ח]:
כג סָעִיף יב כעסקי רבים. משמע דאם הוא צורך יחיד אסור להתיר החרם אם אינו לצורך שבת ובבד"ה כתב בשם רי"ו ני"ז ח"ז הטעם דבחול לא יכול לקבץ הקהל בקל ולא יוכלו להתיר לו והוי כנדרי אשתו דשרי כמ"ש סי' שמ"א כתב הב"ח ססי' ש"ז מה שנהגו בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שהוא מוחר' ע"פ ב"ד משום חובותיו יש לישב המנהג משום פסידא דצריך להכריז בשבת שמתאספין כלם ויודעין לכופו בעירו לשלם ולולי זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן ועוד דנוגע לרבים והוי עסקי רבים וע"כ אין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים עכ"ל:
כד סָעִיף יב לצורך שבת. דומה להיתר נדרים [מ"מ] ומשמע דה"ה דצבור שרי כמש"ל בשם רי"ו וצ"ע על רמ"א שכ' אבל וכו' דהא דין החרם והתרתו שוין בזה וכ"כ בספר דברי ריבות סי' ש"ח דחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו ורשד"מ סי' ח' כתב דמותר לנדות למי שחילל שבת וכ"כ בס"ח סי' ת"ט ועיין בספר ש"י דף מ"ט:
כה סָעִיף יג להכריז בשבת. בקושטנטינא נוהגין להכריז מי שרוצה להשכיר בית או לקנות ובתשובת הגאונים אוסר זה [כ"ה]:
כו סָעִיף יג ואם לאו יאבד וכו'. דוקא בכה"ג אסור דהוי כדן את הדין אבל אם מכריז סתם כל מי שיש לו זכות יבא ויגיד אף על פי שאין תקנה בעיר שאם לא מגיד בטלה זכותו מ"מ אינו כדן את הדין ואי איכ' דוכתא דנהיגי כך לא מחינן בהו ומ"מ לכתחלה אין לנהוג כן דהוה דבורא דחול (ריב"ש):
כז סָעִיף יג להכריז יין. ובלבוש כ' ולא ראיתי נוהגין כן שבכל המקומות מכריזין אפילו בסכום מקח ואפשר דחשבי' ליה חפצי שמים לצורך קידוש עכ"ל ולפמ"ש ס"ג אין זה היתר וביש"ש פ"ה דביצה סי' ח' כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח עד אחר ברכו לא יזכיר סכום מקח עכ"ל ובמהרי"ל כתב דאפי' להודיע מי הוא המוכר אסור ונ"ל כיון דבמקומו היה שכיח יין טובא לא הוי צורך מצוה ושאר משקין פשיטא דאסור:
כח סָעִיף יד מצוה לשום וכו'. ואף על גב דא"א לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש סי' רנ"ד ס"ו שאני התם דפשע במה שהדביק פת [תוס'] משא"כ כאן:
כט סָעִיף יד חוץ לג' פרסאות. אפילו למ"ד דהוי דאורייתא שרי דלגבי שלא תמר ותעביד כל ימיה חילול שבת הוי זה איסורא זוטא דמוטב לחלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה (ב"י) וא"כ אם רוצים לאנס' לעבירה אחרת אפי' לעבוד ע"א פעם א' אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא דמחלל שבת כעובד ע"א כדאיתא בעירובין דף ס"ט ובחולין דף ה' פירש"י דשבת חמיר מע"א וצ"ע מנ"ל וזהו מ"ש רמ"א לעין בסימן שכ"ח ס"י והב"ח כתב דהכא מיירי כשחוששין שיפחידהו שתמר והתם מיירי שרוצים לאנסה ואין זו עבירה כ"כ דאונס רחמנא פטרי' ולכן אין מחללין שבת בגינה דאפי' תקנתא דרבנן לא עקרי' מקמי אונס כדאיתא ריש כתובות עכ"ל ול"נ כמ"ש דאדרבא כשאונסין אותו אומרים לאדם חטא בשבילו כמש"ל בשם התוס' ול"ד להא דאמרינן בכתובות ע"ש והדבר ברור כמ"ש ועססי' שכ"ט בהג"ה דאיתא בהדיא דהכא איירי ג"כ באונס ומיהו אם הבת קטנה צ"ע אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן דהא אין מצוין להפרישו עסי' שמ"ג א"ד מידי דהוי אפ"נ שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ה"נ כן וצ"ע ובהגהות הרי"ף פי"ד דשבת חילק בין היכא שגם הוא זוכה במצוה לכן כתב רשב"א דאפי' יחיד לא יעשה איסור להציל הציבור אבל כל הפוסקים חולקין עליו וע' בתשובת ב"י סימן ב' מדיני כתובות וכמ"ש סי' ק"ך [כ"ה] ללכת חוץ לתחום בשבת לנקום נקמת אביו שרי (נימוקי הרמ"ה דיני בושת סימן כ"א) וצ"ע דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום:
א סָעִיף א להביא בהמתו. לפי שיש בלא"ה היתר שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה:
ב סָעִיף ו דהא מותר לפסוק צדקה. כתב ב"י שהר"ן הקשה דהא תנן אין מקדישין וכתב אח"כ בשם כל בו בשם גאון א' דדוקא הקדש מזבח או בדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדישות ס"ת או עטרה וכיוצ' בו מותר לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר עכ"ל וא"כ אם ייחד כבר הס"ת ומביאה בשבת לבה"כ יש איסור דהא יש כאן יוצא מרשות לרשות כשמקדיש' לצדקה וצ"ע על שלא נהגו כן ונ"ל שזה המקדיש ס"ת הקדישה כבר בחול בינו לבין עצמו וא"כ כבר יצאה לרשות גבוה אלא שמפרסם זה בשבת ולפ"ז אם בא לו בלבו ביום השבת להקדיש' ולא קודם לכן לא יקדיש' בשבת וכן אסור להביא חפץ לבה"כ להקדישו אם לא חשב עלי' קודם לזה אלא יחזיקנו בבית ויקדישנו בע"פ כנלע"ד:
ג סָעִיף יב על אבידה. דהשבת אבידה מצוה לומ' מי שיודע שישיבנה וחפצי שמים מותרים:
ד סָעִיף יג וכן אסור להכריז יין בשבת. נראה מדמדמה אותו למקח וממכר אין איסור אלא במכריז שיש לו יין למכור בסך זה אבל אם אינו זוכר הסכום אלא סתם שיש לו יין למכור אין איסור כיון דעכ"פ צורך מצוה הוא לכבוד שבת. ודומה למ"ש רמ"א סי' ש"ו ס"ג. ובלבוש כתב וז"ל אבל ראיתי שבכל המקומות מכריזין יין אפי' בסכום מקח ואפשר לומר דחשבינן ליה חפצי שמים להודיע לקנות יין קידוש נ"ל עכ"ל. ומ"מ נ"ל דהנשאל על זה לא יורה להיתר בסכום מקח:
ה סָעִיף יד מי ששלחו לו כו'. לקמן סי' שכ"ח ס"י פסק דבשביל שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו ורמ"א כ' ועסי' שכ"ח ס"י ולכאורה סותרים אהדדי ופלוגת' הוא בב"י בין הרשב"א להתוספות וצ"ל דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אחר כך בזה הכריע כהתוס' דיש להצילה בחילול שבת דזה עדיף מפיקוח נפש משא"כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס כיון דאונס רחמנא פטרי' ואח"כ אין חשש לא יחלל שבת בשביל הצלה זו כנ"ל נכון:
א סָעִיף א שמעיין. ודוקא היכא דמנכרא מילתא כמ"ש סימן ש"ז ס"ט:
ב סָעִיף א להביא. וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו אבל בהמה גדולה אם היו שם בורגנין היה מביאה מחוץ לתחום ולכן מותר להחשיך עליו:
ג סָעִיף א לטייל. נראה לי דזהו גם כן דוקא היכא דמנכרא מלתא. מגן אברהם:
ד סָעִיף ד כל יום. והמלוים בריבית צריכים להלוות בענין שאם יפרע באמצע השבוע יפרע מכל השבוע כולה או לא יפרע כלל אותו שבוע ולא יחשוב לימים. מ"א ע"ש:
ה סָעִיף ה לשנה. פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחדש בבת אחת וה"ה לשבוע. וב"ח כתב שנוהגים להקל וכן העידו בשם מהרי"ל שהשכיר לשבת לבד עיין שכנה"ג שהתיר למילדת לקחת שכר שבת ועיין ע"ת:
ו סָעִיף ו צדקה. ואסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט ובשבת אא"כ לצורך מצוה. מרדכי. וכתב מ"א ופשוט דלצורך שבת שרי. וצ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת. ומה שקצת מחייבים ליתן כך וכך מעות אסור דדוקא לגבוה שרי. ואסור ליתן משכון אם לא לצורך שבת ע"ש:
ז סָעִיף ו עסקי. ולא התיר אמירה לעכו"ם ושבות אחר בשביל עסקי רבים לבד הפקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים. מ"מ ועיין סי' של"ט ס"ד. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה ש"ס כתובות דף ה':
ח סָעִיף ו צדקה. כתב הט"ז אם בא לו בלבו ביום שבת להקדיש ס"ת ולא קודם לכן לא יקדישה בשבת וכן אסור להביא חפץ לבה"כ להקדישו אם לא חשב עליה קודם לכן אלא יחזיקנה בבית ויקדישנו בינו לבין עצמו וא"כ כבר יצאת לרשות גבוה אלא שמפרסם זה בשבת ע"ש. והיד אהרן כתב ול"נ דאפי' הקדישו בלבו בחול אסור להקדישו בשבת דדברים שבלב אינן דברים ולא יצא לרשות גבוה ע"ש. ומ"א כתב דהקדישות דידן חולין נינהו ויש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש חלק ג"כ בו לפ"ז מותר להקדיש ס"ת ביום שבת דאין בזה איסור יוצא מרשות לרשות ע"ש. כתב רש"ל פ"ה דביצה הכרזת מצוה מי שיתן יותר הוא יזכה בה דמי טפי למקח וממכר והמחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אוסטריי"ך דכל מה שהוציא מפיו ליתן נותן לצדקה אפי' קנה חבירו המצוה א"כ הוי רק כקציצת דמים לצורך מצוה וכל י"ש יזהר בזה. וכן אסור לקנות מקומות בה"כ ואתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן וכן לקנות שופר או אתרוג בי"ט אסור ועי' סי' תקפ"ו סעיף כ"א ועיין ח"מ סי' ע"ב אם נשבע לפרוע בז' בניסן ואירע בשבת מה יעשה ומ"א כתב נ"ל דאם יש לו מעות יתננה לו ע"י עכו"ם. ואם אין לו מעות יאמר לעכו"ם לשום דהיינו שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרת ישומו אותו ע"ש:
ט סָעִיף ז למדוד. וה"ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח אם הטומאה בא לשם ועיין מ"א:
י סָעִיף ג אסור. אפי' אמר לו מע"ש לעשות בשבת אסור ודוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש בסעיף ג':
יא סָעִיף ט שרי. אפי' להשכיר עיין ח"מ סוף סי' רנ"ד:
יב סָעִיף יא מותר. ובמ"צ בשם הרא"ש והריב"ש אוסר לקנות אלא כשקנה מע"ש מותר לומר לעכו"ם לכתוב בשבת. וסוריא כא"י לדבר זה רמב"ם ועיין מ"א. כתב הג"א פ"ב דמ"ק כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם וכו'. וכתב המ"א משמע דאסור ליתן מעות:
יג סָעִיף יב להכריז. ונהגו להכריז אבדת עכו"ם בשבת מפני דרכי שלום ודוקא אם יש חשש סכנה בדבר אז שרי. מ"א:
יד סָעִיף יב חרמי. וה"ה נידוהו בחלום מתירין לו בשבת. מהרדב"ז ח"א סי' קי"ח ועיין שכנה"ג:
טו סָעִיף יב כנופיא. ומה שנוהגין בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שמוחרם משום חובותיו הוי כעסקי רבים ואין כח לשום מורה לבטל זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים. ב"ח:
טז סָעִיף יב אין מחרימין. וחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו דברי ריבות סי' ש"ה. ומותר לנדות למי שחילל שבת רשד"ם סי' מ' (ובס' אליהו רבה אוסר כי אם לצורך שבת ע"ש). וכ"כ בס"ח סי' ת"ט:
יז סָעִיף יג קרקע. ה"ה להשכיר בית או לקנות. כנה"ג:
יח סָעִיף יג להכריז. ובלבוש כתב דנוהגין להכריז אפי' בסכום מקח ואפשר דחשבינן ליה חפצי שמים לצורך קידוש ולפי מ"ש בס"ג אין זה היתר מ"א. וברש"ל פ"ה דביצה סי' ת' כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח עד אחר ברכו לא יזכיר סכום מקח ע"ש. ושאר משקין פשיטא דאסור. מ"א:
יט סָעִיף יד מצוה. דתשאר מומרת לעולם ח"ו משא"כ בסי' שכ"ח ס"י בהג"ה שיעשה פעם א' באונס עבירה עט"ז ומ"א וע"ל סי' ש"ה ס"ק ה' מש"ש בשם נחלת שבעה. ובכנה"ג בשם הרמ"א מתיר לילך חוץ לתחום לנקום נקמת אביו וצ"ע דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום מ"א. ובתשובת בית יעקב סי' קט"ו מתיר לברוח בשבת חוץ לתחום אם שר העיר רוצה לחבשו בבית הסוהר אם יש לחוש שמא ימות בתפיסה אפי' על עסקי ממון ואין חילוק בזה בין יחיד לרבים ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) שמעיין כו' דמנכר' מלתא כו' שעומד תוך שדה הצריך חרישה מנכרא מלתא שעומד שם ומעיין בצורכי חרישה וכן לילך ולהחשיך על פתח המדינה כיון שדרך שהמרחצות שם חוץ למדינה סמוך לפתח המדינה ניכר שלצורך המרחץ מחשיך וכ' שם מ"א דמ"מ במחשיך בסוף התחום אפי' לא מנכרא מלתא אסור וע"ש הטעם:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) דאינו כו' אם היה שם בורגנין כו' עסי' ש"ז סעיף ח' דקי"ל כל דבר שאפשר שימצא היתר שרשאי לעשותו בשבת אע"ג שעכשיו אין ההיתר ההוא ואין רשאי לעשותו בשבת מ"מ עכ"פ מותר להחשיך עליו ולכן בהמה גדולה אם היה שם בורגנין והיינו תוך ע' אמה ושירים סמוך לעיר עומד בית ואפי' אינו בית גמור רק בורגנין וכן תוך ע' אמה ושירים של בורגנין זה עומד בורגנין אחר וכן עד כמה פרסאות הכל נחשב כעיר ומותר לילך עד כמה פרסאות בלי עירוב ואין חושבים להתחום אלא מן בורגנין האחרון וכמ"ש סי' שצ"ח ע"ש משא"כ טלה קטן דאפי' היו שם בורגנין היה אסור להביאו כיון שאינו יוכל לילך והאדם אין רשאי לנושאה ואסור לטלטל ב"ח דמוקצים והא דנקט איסור מוקצה ולא נקט מצד איסור העברת ד"א בר"ה או בכרמלית דאפי' יש בורגנין מ"מ ר"ה או כרמלית הוי מ"מ ה"ל היתר דכמו דאנו מתירים היכי דיש לו היתר ע"י בורגנין ה"ה דאנו מתירים להחשיך בדבר שהי' לו היתר אם היה שם מחיצות וכדאי' במג' דף ק"ן ע"ב כ"כ מ"א לקמן סי' ש"ז ס"ק י"ב לכן הוצרך לו' משום איסור מוקצה:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) עומדת כו' שלו ושלהם דבהמה וכלים ה"ה כרגלי בעלים דהיינו אצל אותו אדם שהיו הכלים והבהמה בין השמשות ה"ה כרגליו ואין אדם יוכל להוליכן יותר ממקום שהיו הבעלים הללו רשאי' לילך ואם מסר הבהמה לרועה שדר רחוק מעיר ה' אלפים אמה לצד מערב העיר וא"כ בעל הבהמה שדר בעיר מותר לילך לצד מערב אלפים אמה והבהמה היא כרגלי הרועה ומותרת לילך ממקום הרועה אלפים אמה. והבהמה היא רחוקה מן העיר ג' אלפים אמה וא"כ אם הבהמה עומדת תוך אלף השלישי. הרי היא חוץ לתחום שלה וחוץ לתחום שלו דהיינו של בעל הבהמה אפילו הכי קורא לה כו': אבל אסור כו' ח"ל שלה. ר"ל בנדון הנ"ל אם בעל הבהמה הניח עירוב לצד מערב א"כ בעל הבהמה מותר לילך לצד מערב ד' אלפים אמה והרועה לא הניח עירוב לצד העיר א"כ הבהמה איננה רשאי לילך יותר מאלפים אמה א"כ כשהבהמה עומדת תוך אלף השלישי היא חוץ לתחום שלה אבל היא תוך התחום של בעל הבהמה ובעל הבהמה מותר לילך שם למקום הבהמה אבל מ"מ אסור להביא' בידו ממש אלא קורא לה דוקא: ועסי' שצ"ז כצ"ל:
ד סָעִיף ג (ס"ק ה) לך למקום כו' הע"ש תמה כו' ז"ל דמאי אריא בא"ל לילך לצורך מצוה ת"ל דאפי' לדבר הרשות מותר לומר לו לילך למקום פלוני כו' וכ"כ המחבר עצמו לקמן סי' ש"ז סעיף ח' וצ"ע עכ"ל ר"ל כיון דלא הזכיר כ"א ההליכה למקום פ' ולא הזכיר שיקנה שם דבר מה:
ה סָעִיף ד (ס"ק ז') מיקרי כו' ואפשר דלא ראה דברי הר"ן פ"ה דכתובות דתנן התם המורדת על בעלה מתשמיש פוחתין מכתובתה כל שבוע שבע דינרים דינר ליום. וכשהבעל מורד עליה מוסיפים על כתובתה כל שבוע ג' דינרים דצער של איש כשהיא מורדת עליו הוא כפלים מצער האשה כשהוא מורד עליה. לכן כשהוא מורד לא קנסוהו כ"א המחצה משל אשה דהוי חצי דינר ליום ופריך ניהו כשהוא מורד לא קנסוהו כ"א מחצית ממה שקונסין אותה כשהיא מורדת מ"מ הלא כשהיא מורדת פוחתין לה ז' דינרים דינר ליום א"כ פוחתים לה גם דינר אחד משום יום השבת וא"כ בבעל דקונסים חצי דינר ליו' ה"ל להוסיף שלשה דינר ומחצה לשבוע דהיינו חצי דינר משום יום השבת ומשני דמה"ט אין מוסיפים חצי דינר משום יום שבת דהוי כשכר שבת משא"כ מה שקונסים אותה ופוחתים לה דינר גם משום יום שבת ל"מ כשכר שבת. והק' הר"ן למה קראו ההוספה בשבת כשהבעל מורד שכר שבת הא שכר שבת בהבלעה מותר והא הכא הוי בהבלעה דהא מוסיפים ג' דינר ומחצה בשביל כל השבוע. ותי' דזה ל"מ בהבלעה דניהו דתחלה קוצבים החכמים הקנס לכל השבוע יחד דהיינו ג' דינר ומחצה מ"מ כשמתפייס עמה באמצע שבוע אין מוסיפים לה נגד כל השבוע כ"א נגד הימים שהיה מורד א"כ הוי שכר ימים ולא הוי בהבלעה והיינו כדברי ש"ל ורמ"א: וכ"מ בגמ' כו' היינו מ"ש לעיל דמה שפוחתי' מכתובת' ל"מ שכר שבת:
ו סָעִיף ה (ס"ק ח) ויש כו' כמו בשכר מתורגמי' דאמרי' פרק מקום שנהגו דף נ' ד' פרוטות אין בהם סי' ברכה וחד מינייהו שכר מתורגמנים. פרש"י שעומדים לפני החכם בשבתות ושומעים מפיו ד"ת ומשמיעים לרבים עכ"ל אע"ג דהמתרגמנים מצוה קעבדי ושכרם לדעה זו מותר מ"מ אינו רואה סי' ברכה אולם לקמן סי' תקפ"ה כ' הרב"י הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט אינו רואה מאותו שכר סי' ברכה וכ' ע"ז מ"א וז"ל אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה היא עכ"ל והק' עליו שם הפר"ח וכן הקשה בסי' זה ספר ת"ש הא כללא כייל מהרמ"ע דבכ"מ תופס הרב"י עיקר דעה ראשונה שהבי' א"כ כיון דהכא הביא דעה א' דאוסר שכר החזנים ואיך כ' מ"א בפשיטות דליכא איסור. ולענ"ד לא קשה מידי ותחלה אבאר מנ"ל למ"א דהרב"י ס"ל לקמן בסי' תקפ"ה דליכא איסורא והיינו משום דהטור לקמן התרעם על מנהג ספרד שבורחים מן מצות תקיעות שופר לרבים עד שצריכים לשכור א' מן השוק לתקוע ולא ידעתי מאין מצאו היתר זה כי נ"ל שאסור כו' שאסור ליטול שכר שבת והרב"י הביא בשם מרדכי שכ' בשם ר"ש היתר לחזנים דהא נותנים להם שכר לקיים המצוה להתפלל והקשה הרב"י אטו כדי לקיים המצות לחלל שבת. ותירץ כיון שרש"י בכתובות גבי מורדת כ' טעם איסור שכר שבת גזרה משום מקח וממכר והא מו"מ גופיה ליכא כ"א איסור דרבנן ואיך נגזר שכר שבת אטו מו"מ ה"ל גזרה לגזרה א"ו דליכא איסורא כלל אלא חומרא בעלמא. ולכן לקיים המצוה מותר וכ' עוד וכ"מ פרק מ"ש ת"ר ד' פרוטות אין בהם סי' ברכה וחד מינייהו שכר מתורגמנין. והטעם מפרש הש"ס דהוי שכר שבת. וא"א דהוי שום איסור בדבר לא הל"ל אין בהם סי' ברכה דמשמע דלית ביה איסורא אלא שאין רואים ס"ב כו' עכ"ל וא"כ ניהו דהטור והעומדים בשיטתו דס"ל אפי' במקום מצוה איכא איסור' ע"כ לא חשבו זה לדיוק כלל מ"ש פרק מ"ש אינו רואה ס"ב ולא משמע להו לדייק מיניה דאיסורא ליכא וע"כ פשוט בעיני הטור ודעימיה דאין זה מל' הכרח כלל אבל הרב"י כיון דהוא עצמו כתב דדיוקא דר"ש במרדכי הוא מדנקט פ' מ"ש אין בו סי' ברכה משמע דאיסורא ליכא א"כ א"א דס"ל להרב"י דדעת הטור דאפי' במקום מצוה איכא איסורא לא ה"ל לסתום ולכתוב אינו רואה ס"ב ונתן מכשול לפי המעיין פן ידייק מזה דאיסורא ליכא כמו שדייק לר"ש מהאי דפ' מ"ש וטפי ה"ל להרב"י לפרש דגם איסורא איכא ולומר דסמך הרב"י א"ע על מ"ש בסי' זה פה דאיכא איסורא נראה למ"א דוחק אע"כ דהאמת כן הוא דס"ל להרב"י לקמן דליכא איסורא והא דקשיא להו הא הביא פה ראשונ' דעת האוסרים י"ל ע"פ מ"ש הש"ך בי"ד ס"ב רמ"ב בכללי הנהגות או"ה אם המחבר תפס בכ"מ עיקר דעה א' לאיזה צורך הביא דעה שניה וחד מתירוצו דנ"מ באיסור דרבנן בשעת הדחק יש לסמוך על דעה שניה א"כ גם פה סבירא ליה להרב"י דבשעת הדחק יש לסמוך ע"ד המתירים ליתן שכר לקיים המצוה. וא"כ אתי שפיר מה דס"ל לקמן דליכא איסורא בשכר שנותנים לתוקע דהתם איכא שעת הדחק ובמה שכ' הטור שלא הי' מוצאים מי שירצה לתקוע עד שהיו צריכים לשכור אחד לתקוע ועוד ע"כ שעת הדחק וא"א להם לצבור למצוא תוקע כ"ה בשכר דאל"כ מה להם להוציא הוצאת חכם ולהכניס גם א"ע במלתא דאיסורא הוי ליה לתקוע מי שירצה לתקוע בחנם אע"כ הוא בנדון שאין מוצאין תוקע בחנם א"כ אין לך שעת הדחק גדול מזה ויש לסמוך על דעת המתירים משא"כ הכא ס"ל העיקר כהאוסרים שכר חזנים אע"ג דג"כ ע"כ מיירי שאין מוצאין מי שיתפלל בחנם (אע"ג דאפשר יש מי שירצה להתפלל בחנם אבל אין קולו ערב כ"כ כמי שירצה שכר וכאשר עינינו הרואות אלא אפי' הוא שעת הדחק ממש שאין להם כלל מי שיתפלל בחנם אפ"ה איכא איסורא) מ"מ ל"מ שעת הדחק דהא יכולים לשכרו בהבלעה דודאי ליכא איסורא משא"כ בתקיע' דלא שייך בהבלעה מקרי שעת הדחק כנ"ל ואע"ג דהרב"י כלל לקמן סי' תקפ"ה בהדי תוקע גם מתפלל מתורגמן ולגבייהו ליכא שעת הדחק דהא אפשר במתפלל בהבלע' כנ"ל מ"מ א"ש מ"ש אינו רואה סי' ברכה ולא כ' אסורא כיון דכללם יחד ואינו רוא' סי' ברכה הא כולל שלשתן משא"כ איסורא אין כולל שלשתן דבתוקע ליהא איסורא וכן מתורגמן ורצה לכתוב דבר השוה וכולל כולם: וביותר דשם סי' תקפ"ה עיקר דין תוקע ולגבי תוקע ליכא איסור כנ"ל ולכן לא כ' רק אינו רואה סי' ברכה וא"ש:
ז סָעִיף ה (ס"ק ט) לשנה פי' שיתפלל גם בימות החול לאפוקי שלא תבין מ"ש ואם שכרו לשנה ר"ל לכל שבתות השנה בפעם אחת דזה ליתא דמה בכך מ"מ שכר שבתות הן בלי הבלעה תוך של היתר ואסור:
ח סָעִיף ו (ס"ק יא) ולפסוק כו' אלא דקיימא לן הא כשמעריך עצמו כו' אין זה לשון הר"ן אלא ל' הר"ן והא אין מעריכין דלאו כלי ידוע הוא כו' ובכוונ' שינה מ"א לשון הר"ן לדחות תי' הרב"י כמו שיתבאר: ועבב"י שתי' וז"ל הרב"י נ"ל דמעריך דמי שפיר למקח וממכר דהוי כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש עכ"ל וזה ניחא במעריך איש אחר אבל כשמעריך א"ע לא שייך טעם זה דלא שייך לו' שקנ' את עצמו ולכן העתיק מ"א לעיל בקו' הר"ן הא כשמעריך את עצמו כו' כנ"ל ואולי הרב"י ס"ל דגם במעריך את עצמו שייך דהוי כקונ' א"ע: ולדידיה אסור להקדיש טס בשבת כו' והט"ז סס"ק ב' וז"ל אלא יחזיקנה בבית ויקדישנו בע"פ ע"כ ר"ל שיקדישנו בע"פ מערב שבת ובשבת יביאו לבה"כ כי כן היה דרכם להביא נדבותם לבה"כ בשבת ועז"כ דעכ"פ יקדישנו בע"פ ואז מותרת ההבא' בשבת: כמ"ש בח"מ סי' צ"ה דאע"ג דקי"ל אין נשבעי' על ההקדש מ"מ בהקדש דידן לעניים או לב"ה או לס"ת או כיוצא נשבעי' דדין ההדיוט יש להן: דיש למקדיש ג"כ חלק בו א"כ לטעם זה מותר להקדיש טס בשבת: דלא כהרב"י. שר"ל שדעת הכל בו הוא כהר"ן ומפ' דברי הכל בו כשנתכוין לטעם הר"ן ומ"א ס"ל דהכל בו י"ל טעם אחר כנ"ל:
ט סָעִיף ו (ס"ק יב) ולפקח כו' וזה מוכח בגמ' וכ"מ סי' שצ"ט ס"ד והא דתנן התם שלהי מסכת ביצה אין מקדשים אשה בי"ט ושבת: ואפי' אין לו אשה ובנים דאיכא מצו' בקדושי אשה בכהאי גוונא ואפי' הכי אין מקדשים וכן יתר שבותים דחשבה המשנה שם בכ"א מרן מסיק הש"ס אע"ג דאיכא מצוה מ"מ אסור הרי דאפי' לצורך מצוה לא הותר שבות וה"ה לצורכי רבים וע"כ לא התיר כאן כ"א הפיקוח כו':
י סָעִיף ו (ס"ק טו) לפסוק כו' כדי שיתפלל כו' ר"ל אדעתא דהכי מתחלה השכיר א"ע להתפלל ע"מ שי"ל נדבה בעת שאומ' מי שבירך לעולה לס"ת. כ' היש"ש כו' ובזמן מצותן כו' ר"ל כ' דוקא אחר גמר מצותן וקונין אותה לאכיל' או לריח כה"ג אסור אבל בזמן מצותן כו' אפי' ביום הראשון דבעינן לכם וע"כ קונה אותו לגמרי. שהרי צריך להחזירו ר"ל דאינו קונה אותו כ"א שיהי' שלו עד אחר שיצא בו ויהי' כמתנה על מנת להחזיר דיוצא בו: אבל לקנות אתרוג כו' ר"ל מן מוכר אתרוגים דקונה לגמרי אסור: ופשוט דלצורך שבת שרי כמ"ש סי' שכ"ג דאם שכח להטביל כלי מע"ש יש מחלוק' הפוסקים אם רשאי לטובלו בשבת ולכן כ' דירא שמים יצא ידי כלם ויתננו לגוי במתנה ואחר כך ישאלנו מן הגוי דכה"ג א"צ טביל' הרי דהותר ליתן במתנה לגוי והיינו משום שהוא צורך שבת כיון דהוא רוצה לצאת גם ידי האוסר הטבילה ולא יוכל עי"ז להשתמש בו בשבת לכן הותר לו ליתן במתנה וכן בסי' תקט"ז כתב דמותר לשלוח לחבירו בי"ט במתנה דברים הראוים ליהנות מהם בי"ט: וכ"מ בעירובין כו' אפילו בלי ק"ס ר"ל דהרב"י לקמן משמע דמודה למרדכי דע"י קנין סודר אסור ליתן בשבת אבל בלי ק"ס אלא יקנהו בקנין אחר כגון משיכה ס"ל דמותר אבל המרדכי משמע דאוסר אפי' בלי ק"ס דקי"ל מי ששכח ולא הניח ערובי תבשילין הוא נאסר וגם קמחו נאסר שאחרים אסורים לבשלו ולאפות לו את קמחו אלא צריך להקנות קמחו לאחרים ואז מותרים האחרים לאפות לו קמחו וכ' הר"ן במתנה בלא סודר אלא כשאר מטלטלין הנקנים במשיכה ומרדכי כ' דמשום מצות שמחת י"ט הותר הקנין וכ' הרב"י דע"כ ר"ל קנין בלא ק"ס דאי בק"ס למה הותר הא אפשר להקנות במשיכ' א"כ ליכא מצוה בק"ס ולמה התירוה ואפשר אפי' להקנות במשיכ' בלא ק"ס סובר המרדכי דאסור דמחזי כמו"מ ובמקום מצוה התירוהו עכ"ל הרב"י ומביא מ"א ראיה לדעת המרדכי דתנן התם אחד מבני החצר ששכח לערב עם בני החצר אוסר הטלטול על בני החצר שערבו אלא א"כ ביטל להם רשותו שיש לו בחצר והוי לי' כאלו אינו דר שם ומותרים בני החצר שערבו לטלטל וס"ל לב"ש דצריך לבטל דוק' בע"ש ולא בשבת דע"י הביטול הוי כמקנא רשות' דהיינו שבני החצר קונים ממנו רשותו ומקני רשות בשבת אסור וב"ה ס"ל דאפי' בשבת רשאי לבטל דאין זה מקני רשות אלא סילוק רשות דהוא מסלק רשותו מן החצר וממילא אין כאן מי שיאסר עליהם ומותרים לטלטל וסילק רשות גם בשבת מותר הרי דלב"ש מקני רשותא אסור אפי' בלא קנין סודר וגם ב"ה מסתמא מודה ליה אלא דס"ל דאין זה מקני רשות: וכ"מ בגיטין כו' דאי' התם הא שכיב מרע דכ' גיטא לדביתהו בע"ש (כדי שלא תהא זקוקה ליבם) ולא הספיק ליתן לה בע"ש ולמחר בשבת תקיף ליה עלמא כי הכביד חוליו וחשש פן ימות בשבת ולא הי' אפשר ליתן לה הגט כי הוא אסור לטלטל או משום שהי' ר"ה מפסיק בין הש"מ ובין מקום הנחת הגט ולא הי' אפשר להביא הגט ליד הש"מ ולהעבירו דרך ר"ה ושאלו לרבא כיצד יעשה והשיב שיקנה לאש' המקום שהגט מונח בו והיא תלך ותפתח ותנעל הדלת וע"י החזק' תזכה במקו' הגט וממילא תזכה גם בגט דחצרה קונה לה דנעל גדר ופרץ הוי חזקה והקש' הרא"ש הא אין קוני' קנין בשבת ותירץ דבשכיב מרע הותר הקנין שלא תטרף דעתו כמו שהתירו לו לגרש אע"ג דתנן אין מגרשין בשבת וי"ט עכת"ד הרא"ש הרי דלולי חשש טירוף דעת ש"מ לא הותר שתקנה המקום על ידי חזק' הנ"ל כנ"ל אע"ג דליכא ק"ס: וכ"כ הריטב"א כו' אתפסוה מטלטלין כו' דאי' התם רב אמי שרי למבעל בשבת א"ל רבנן והא לא כתיב' כתוב' ואסור לשהות עם אשתו בלא כתוב' א"ל אתפסו' מטלטלין פרש"י תנו לה מטלטלין לתחת ידה במשכון לשיעבוד כתובת' עד שיכתבו שטר כתובתה כו' וה"ל כהאי דהשואל כדי כו' דתנן ר"פ השואל השואל כדי יין מחבירו בשבת ואינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון אחר השבת ועוד דהקדש דמי למתנ' ור"ל כמו דאין מקדישים אע"ג דליכא ק"ס מ"מ כיון דההקדש קונה ע"י אמירה דאמיר' לגבוה כמסיר' להדיוט ה"ה מתנ' דאסור אפי' ליכא ק"ס: וכ"מ ברי"ף כו' וברמב"ם שהרי"ף הביא והרמב"ם גם הוא פסק כהאי דהירוש' וז"ל הרמב"ם המוכר או הנותן בשבת ואצ"ל בי"ט ואע"פ שמכין אותו (מכת מרדות שעבר על שבות) מעשיו קיימין וכל מי שקנו בידו בשבת הקנין קיים כו' עכ"ל ומדקתני סיפא וכל מי שקנו מידו כו' משמע דרישא איירי אפי' בלא קנין ואעפ"כ כתב המוכר או הנותן כו' אע"פ שמכין אותו כו' מוכח דמכר או מתנה אפי' בלי ק"ס אסור: ומה שקצת מחייבים ליתן כו' ר"ל אותן ב"א הבאים להנצל מאיסור זה ולכן אין מיחדים כלים כ"א מחייבי' כו' דכה"ג קיל וקלש איסורו וכמ"ש מ"א בס"ק כ"א בשם הר"ן וע"ז כ' מ"א דמ"מ איסורא איכא דדוקא לגבוה היינו לצורך מצוה הותר כה"ג ולא לדבר הרשות וי"ל דהכא לא מחייב כו' כ' זה ליישב הנוהגים לחייב א"ע ליתן ואין מייחדים כלי ונותן מיד דדוקא בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן צדקה דרשי' דכתיב בפיך זו צדקה דבין בהקדש ובין בצדקה באמירה בעלמא אינו יכול לחזור והוי קנין גמור לכן לא הותר אפי' התחייבות בעלמא כ"א משום צורך מצוה משא"כ דהמתחייב יוכל לחזור באמירת' א"כ ע"י האמירה עדיין לא זכה החתן בשום דבר וליכא קנין כלל לכן הותר אפי' בדבר הרשות אבל ליתן כלי מיד לחתן ודאי אסור דהא קנה החתן מיד ע"י משיכה או הגבהה:
יא סָעִיף ז (סקט"ז) כגון כו' והטומאה נכנס כו' ר"ל שיש שני בתי' סמוכים זל"ז ואין ביניהם רק כותל האמצעי המפסק' ומשמשת לשניהם ויש חור בכותל האמצעי ומת בא' מן הבתים ואם הי' החור פותח טפח היתה הטומאה נכנסת מבית לבית: אע"ג דיוכל לצאת ר"ל ולא הוי צורך שבת כ"ה: וכתבו התו' כו' דוקא מדידה כו' דפליגי התם ר"א ס"ל אסור להוסיף על אוהל עראי וחכמים מתירי' ופסק ר"י נפחא כר"א ואותיב עליה ר"ע מדתנן סוף שבת מעש' בימי אביו של ר' צדוק ואבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקיד' בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ומדבריה' למדנו שפוקקים ומודדי' וקושרים בשבת ופי' הר"ע מברטנור' שהיו שני בתים סמוכי' זל"ז אבל שביל קטן הי' מפסיק ביניה' ואותו שביל לא הי' מקור' אלא שגיגי' הי' מונח למעלה ע"ג השביל מגג בית זה עד גג בית השני והיה מחבר שני הבתים ובכ"א מהבתים הי' חור והיה חולה בא' מהבתים ונטה למות וחששו פן ימות שלא תכנס הטומאה לבית השני פקקו את המאור דהיינו החור בטפיח והיינו כלי חרס דקיי"ל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ מפני הטומא' לכן נטלו כ"ח דאינו מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו והיו תוחבים הטפיח בחור בדרך שהי' גב הטפיח לגבי צד השביל חוצץ שלא הי' הטומאה שבבית שני יכול לכנוס אח"ז הצריכו לאותו טפוח שפקקו בו והצרכו ליטלו משם הצרכו לתקנה אחרת שלא תכנס הטומא' והוא לאשר הגיגית היתה סדוקה מראש' לסופה לאורך השביל ואם היה הסדק רחב טפח א"כ הוי הפסק בין שני הבתים ולא היתה הטומא' נכנסת מבית לבית ולאשר הגיגית היה גבוה מן הארץ ולא הי' אפשר למדוד רוחב הסדק לכן לקחו מקידה שהי' רחבו טפח וקשרו המקידה בגמי במוט או כדומה דבר ארוך והגביהו המוט עם המקיד' עד הסדק לראות אם המקידה אשר רחבה טפח נכנסת בין הסדק אז נודע כי רחב טפח ואין הגיגית מאהיל על הבתים כנ"ל וע"ז אמר' המשנה מדבריהם למדנו כו'. ומדקתני פוקקים מוכח דתוס' אהל עראי מותר והקשו התוס' מאי פריך האמרינן סוף שבת דלא הותרה המדידה אלא משום שהי' לצורך מצוה א"כ דלמא תוס' אהל עראי אסור כר"א ושם הותר הפקיקה משום לצורך מצוה וע"ז תי' דדוקא מדידה דלית בי' איסורא כ"א דהוי עובדא דחול לכן הותר לצורך מצוה אבל תוס' אהל עראי א"א דאסור שלא במקום מצוה דדומה לבנין א"כ הוי שבות גמור ולא הותר אפי' במקום מצוה אע"כ קי"ל כרבנן דר"א דבתוס' אהל ליכא איסורא כלל עכת"ד מזה ומדבריהם למדנו דלא הותר שבות במקום מצוה אלא מדידה דלא הוי שבות גמור: אבל כו' כ' כו' ליתן לו משכון כו' מדכ' משכון משמע דאינו נותנו בתורת פרעון וגם א"צ שומא ואפ"ה יצא ידי שבוע' ועפ"י זה פסק בש"ע שם להתיר שומא ובסמ"ע הוסיף להתיר מדידה כצ"ל. וע' בי"ד סי' רל"ט כו' ר"ל ת"ל דאין השבועה חלה כלל דה"ל נשבע לבטל המצוה לחלל שבת וע"ז רמז לעיין בסי' רלט ובש"ך שם וע' שם בטור ח"מ בלשון תשו' הרא"ש: לכן נ"ל דשומא ומדיד' אסור. (ודע דאפי' להרב"י וסמ"ע דשומא ומדידה מותר מ"מ פליגי סמ"ע וש"ך שם אם המדוד' מותרת ע"י אחרי' ע"ש) וראיתי שם בספר או"ת וא"ל מה לנו כל זה ישאל על נדרו דאין לך פתח חרטה גדולה מזה כו' די"ל דהוי ע"ד חברו. ואע"ג דקי"ל נודר ע"ד רבים לדבר מצוה מתירים שלא בפניהם וכאן הוי דבר מצוה בשלמא התם ניחא לרבים כו' אבל כאן הוא עומד וצוח אם יתירו לו שבועתו מי יודע אימת יגיע לפרעון ועכשיו שמגיע עליו איסור שבועה יפרע ולא ניחא ליה כלל בהתרה עכ"ל ולענ"ד מצאנו לו תקנה מן התורה הלא גם ראיתי בט"ז שם הקשה דנאמר למלוה בשביל איסור שבת ירויח לו זמן יום א' ע"ש ולענ"ד לא הבנתי קושייתו דהא מבואר להדיא בי"ד סי' רכ"ח סעיף לט הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה כו' וט"ז גופיה כתב שם וז"ל בזה נכשלים הרבה ב"א שמתקשרים בת"כ לזמן פלוני ובהגיע הזמן א"ל הנני מרויח לך ואינו מוחל הת"כ כו' עכ"ל אך אפשר לעשות כמ"ש ש"ך שם בשם הרב"י שיאמר לו הריני כאלו התקבלתי ואח"כ ישבע שיפריענו בזמן שיסכימו ואם המלוה חושש שאח"כ ישחוק בו הלוה ולא ירצה לשבע כו' יאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לי לפרעני בזמן פ' עד כאן לשון הש"ך וכ"כ ט"ז שם בקיצור: ע"י גוי כו' דה"ל שבות דשבות. כדאיתא בסנהדרין כו' דסמכינן אשומת גוי. דאי' שם מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותו בג' בקיאים בשומא אפי' גוי אחד מן השלשה אלא שיש להנדס דילמא דוקא גוי אחד בצירוף שני ישראלים אבל על ידי גוי לבד לסמוך זה לא שמענו דגם התם ע"י ג' גוים אין פודין: זה הכלי שוה כו' ר"ל יתן לו הכלי השו' יותר מכדי החוב ויקנה למלוה ממנו כדי חובו ואם חושש למחר יאמר המלוה שנאבד או נגנב ולא היה שוה אלא כדי חובו ולכן תקנתו שיקח שני כלים שוין בדמיהן ויתן א' למלוה ויקנה בו כדי חובו ויאמר הרי כלי זה כזה. ולמחר אפי' לא יוציא המלוה הכלי יוציא הלוה כלי האחר שהיה שוה לו וישומו אותו כלי וממילא נדע גם דמי הכלי שניתן למלוה דהא היו שוים:
יב סָעִיף ט (ס"ק יז) אסור כו' אבל לעשות בשבת כו' ר"ל אע"ג דאמירה לגוי בין לעשות בשבת ובין לעשות אחר השבת שניהם שבות מ"מ הקילו יותר באמירה לעשות אחר השבת מאמירה לעשות בשבת: ועיין סי' שכ"ה ר"ל משם ראיית הר"ן שכתב שם גוי שהביא חלילין בשבת לצורך ישראל לספוד בהן לא יספוד בהן ישראל עד כו' הרי דאפי' הגוי הביא מצד עצמו לצורך ישראל אסור וכ"ש שישראל לא יצוה עליו לעשות דבר מה בשבת:
יג סָעִיף יא (ס"ק יט) לקנות כו' אז מותר לגוי לכתוב דע דמ"ש רמ"א דבכתב שלהן אינו רק איסור דרבנן הב"ש באה"ע ר"ס קכ"ו ומ"א לקמן סי' ש"מ ס"ק י' כתב בשם הרמב"ם דכ' גלחת הוי כתב גמור וחייב עליו מן התורה וכתב שלנו דהיינו כתב משיט"א הוי דרבנן. אלא שמ"א סיים שם ואפשר דהג"מ פליג וס"ל דכתב שלהם אינו אסור כ"א מדרבנן ואינו חייב כ"א על כתיבה אשורית:
יד סָעִיף יא (ס"ק כ') בא"י כו' וכתב לדבר זה ר"ל הרמב"ם כ' לדבר זה דאזיל לשיטתיה דלשאר דברים אין לסוריא דין א"י משום דפסק כמ"ד כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא לדבר זה י"ל דין א"י דהא ברייתא ס"ל כו': דהא בגיטין דף ח' הוכיח הגמרא דהאי ברייתא דתני אפי' בסוריא מותר לקנות כו' ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש ולכן יש לסוריא דין א"י לכל דבר: ולכן מותר לעבור איסור דרבנן ר"ל לקנות מהן בשב' כדי שלא ליתן ל הם חנייה בקרקע בא"י:
טו סָעִיף יב (ס"ק כא) על אבידה דהשבת אבידה כו' וכ' האחרונים דה"ה על גניבה מותר להכריז:
טז סָעִיף יב (ס"ק כג) כעסקי כו' והוי כנדרי אשתו. ר"ל אע"ג דקי"ל אין מתירים נדרים בשבת כ"א כשהוא לצורך שבת אבל בעל מפר נדרי אשתו אפי' אין בהם צורך שבת דקי"ל דבעל א"י להפר אלא עד חשיכה וא"כ אם לא יפירה בשבת שוב לא יהיה יכול להפירה לכן הותר לו להפירם בשבת א"כ התרת חרמי צבור נמי כיון דבעי קבוץ הצבור וזה א"א בחול כ"א בשבת דבלא"ה הם מקובצים לכן אם לא יתירו בשבת בחול א"א להתיר לכן אפי' אין בהתרה צורך שבת מותר להתיר בשבת כמו בנדרי אשתו ולפ"ז אפי' הצבור צריכין להתיר ליחיד אפי' אין בו צורך שבת מותר להתיר בשבת דהא אחר השבת לא יהיו נקבצים ולא יוכלו להתיר הוי כמו נדרי אשתו דהא גם האשה היא יחידה ואפ"ה מותר לבעל להפר כנ"ל דלא כמשמעות הש"ע:
יז סָעִיף יב (ס"ק כד) לצורך כו' ומשמע דה"ה בצבור כו' ר"ל אפי' אין בו צורך שבת מותרים להחרים כיון שצריך לזה קיבוץ הצבור דא"א בחול כיון דמדמה ליה להתרת נדרים ובהתרת נדרים מותר כה"ג כדמצינו בהפרת הבעל וכמ"ש מ"א ס"ק כ"ג:
יח סָעִיף יג (ס"ק כז) להכריז כו' אין זה היתר כו' ר"ל להזכיר סכום מקח: ושאר משקין פשיטא דאסור דהא אין בהם צורך קידוש וא"כ במקום שמקדשין על שאר משקין כמש"ל סי' רע"ב בסעיף ט' גם שאר משקין מותרים:
יט סָעִיף יד (ס"ק כח) מצוה כו' כמ"ש סי' רנ"ד הדביק פת בתנור בשבת במזיד אסור לאחרים לעבור שבות דהיינו לרדות את הפת קודם שיאפה כדי להציל את חבירו המדביק את הפת מאיסור סקילה דהאופה אב מלאכה היא:
כ סָעִיף יד (ס"ק כט) חוץ כו' ה"ז אסורא זוטא כו'. ואמרי' בעירובין דף ל"ב ניחא ליה לאדם לעשות איסור קטן כדי שלא יעשה חברו איסור גדול: אין מחללים כו' דמחלל שבת כעע"ז והקשה בספר ת"ש ניהו דשבת חמיר כע"ז מ"מ דוקא מה שהוא אב או תולדה דחייבים על זדונו כרת או סקילה משא"כ ג' פרסאות דאפילו למ"ד דהוי דאוריי' מ"מ אין בו סקילה וכרת וכמ"ש מ"א ס"ס ש"ה הוי איסורא זוטא נגד מה שיעבוד חברו ע"ז דאיכ' איסור סקילה. ולענ"ד א"ל דס"ל למ"א דאיסור שבת וכל אבזרייהו והיינו אפי' דבר שאין בו כרת וסקילה מ"מ שקיל כע"ז ומצאנו דומה לזה בי"ד סי' קנ"ז כיון דקי"ל דעל עריות יהרג ואל יעבור אפי' איסור ערוה דאין בו כרת ומיתות ב"ד רק לאו גרידא כגון חיבוק ונישוק מ"מ יהרג ואל יעבור דעריות וכל אבזרייהו יהרג וא"י וע"ש בש"ך. וזהו מ"ש רמ"א סי' שכ"ח מי שרוצים לאנסו לעבור עביר' גדולה אין מחללים עליו א"ה כדי להצילו עד כאן לשונו וכדי שלא יסתרו דבריו שבסי' שכ"ח הנ"ל למה שכתוב בש"ע פה ע"כ צריך לחלק כמ"ש מ"א: והב"ח כתב ליישב קושיא זו. שיפחידוה שתמיר ר"ל שתמיר מרצון ואפי' יהיה תחלת ההמרה באונס מ"מ ידוע כשתשקע בהמרה בין הגוים תעבור ברצון כדאי' ריש כתובות דתנן בתולה נישאת בד' ותניא בברייתא ומסכנה ואילך נהגו לכנוס בג' ולא מיחו בידם חכמים ושקיל וטרי הש"ס מאי סכנה דאמרי בתולה הניסת בד' תבעל לטפסר תחלה ואמאי קרי ליה סכנה משום צנועות דמסרי נפשייהו לקטלא כדי שלא תבעל לטפסר ופריך ולדרוש דאונס שרי ופי' התוספות דקושיית הש"ס למה לא מיחו בידם חכמים שתנשא דוקא ביום ד' ואי משום צנועות דמסרן נפשייהו לדרוש ברבים דאונס שרי ולא ימסרו נפשם למיתה הרי אע"ג דיעברו באונס איסור ערוה ותבעל לטפסר מ"מ מקשה דהוי ליה להתיר כדי שלא תעקר תקנתא דרבנן לישא בד' משום דאיסור ערוה שהיא באונס לא חמיר כ"ה: כשאונסים כו' כמש"ל בשם התוס' בס"ק שלפני זה כשלא פשע אומרים לאדם חטא כו' וא"כ כ"ש כשנאנס דטפי י"ל לאדם חטא כו': ולא דמי להא דאמרי' כתובות והיא ראיית הב"ח הנ"ל שאני התם דדוק' הכא דאנו מתירים א' לחלל שבת עבורה פעם אחת שלא תמיר ותעבור לחלל שבת כל ימיה והיינו משום דהא המצילה לא יעשה איסור כ"א פעם אחד משא"כ בהאי דכתובות דהיו צריכים לעקור תקנתא דרבנן בכל אשה שתנשא שלא תעבור פעם אחד כה"ג לא התירו: ועס"ס שכ"ט בהג"ה שכתב רמ"א וז"ל וע"ל ס"ס ש"ו מי שרוצים לאנסו אם מחללין עליו א"ה עכ"ל מבואר מזה דכאן מיירי באונס ואפ"ה מותר דלא כב"ח וע"כ צ"ל כמ"ש מ"א: דהא אין מצווים להפרישו וכתב בספר ת"ש אע"ג דהאב מצווה להפרישו כמ"ש סי' שמ"ג מכל מקום כיון דלא חמיר כ"כ דהא אין ב"ד מצווים להפרישו לא התירו אפילו לאב לחלל עבורו: ובהגה' הרי"ף כו' דהוא פוסק כהרשב"א שהביא הרב ב"י דאסור לחלל שבת בשביל להציל אחר שלא ימיר דלא כמ"ש בש"ע נסתפק אם מ"מ יחיד רשאי לחלל שבת להציל את הצבור דמצינו בברכות דר"א שחרר עבדו ועבר על לעולם בהם תעבודו כדי להשלים מנין עשרה בני חורין לומר קדושה או קריאה בס"ת עיין שם הואיל והוא מצוה דרבים כדאמרינן שם בברכות או דלמא שאני התם דגם הוא זכה עי"ז במצוה דהא גם הוא צריך לעשרה אבל כל הפוסקים חולקים וכמ"ש בש"ע דאפילו בשביל יחיד מותר לחלל שבת:
א סָעִיף א ס"א ממצא. שבת ק"נ א' וקי"ג א' וע' רש"י שם ד"ה ממצא: שמעיין כו'. או. עירובין ל"ח ול"ט: וה"ה. נלמד מהנ"ל:
ב סָעִיף ג ס"ג ויכול לומר. שם בברייתא מחשיכין לפקח כו' ור"ל שאומר לחבירו לפקח וכמש"ו ואומרים לו כו': למחר. ע"ש בתוס' ד"ה לעולם: ואם א"א. ק"נ א': ויש אוסרין. דאין מותר אא"כ יש ענין שמותר בדבר הרשות כמו לך כו' שאם היה בורגנין כו' אבל בלא"ה אסור שהרי נכרי שהביא חלילין אסור. הר"ן ועמ"א:
ג סָעִיף ד ס"ד ולא יאמר. תוספתא סוף שבת בסיום הברייתא השוכר כו' ולא יאמר כו' אלא תן לי שכר עשרה ימים וה"ה לשכר שבוע: ואם שכרו. כן מ' שם במורד שאמרו דמחזי כשכר שבת אע"ג שנותן לה בהבלעה כיון שנתוסף יום יום:
ד סָעִיף ה ס"ה אסור. כמו בס' שקדם: ויש מי. כמ"ש בס"ו וכ"מ בפסחים נ' ב' דמחזי כשכר שבת: ואם שכרו. עמ"א וכמ"ש בס"ד:
ה סָעִיף ו ס"ו ודוקא. כנ"ל בס"ג:
ו סָעִיף ז ס"ז מותר. קנ"ז א' ב': כגון. רמב"ם בפי' שם: וללחוש כו'. כמש"ל סי' שכ"ח סמ"ה ובירושל' פי"ד דשבת הלכה ג' לוחשין לעין ולמעים ולנחשים ולעקרבים ומעבירין ע"ג העין בשבת: ומ"מ כו'. מכילתא פ' יתרו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים אלא שבוא כאילו כל מלאכתך עשויה:
ז סָעִיף ט ס"ט אסור. דאפי' נכרי שהביא חלילין אסור: אבל חולה כו'. כמ"ש בפ' מי שמת קונין מש"מ בשבת כו ועתוס' שם:
ח סָעִיף יא סי"א דאינו אסור. והוי שבות דשבות כמ"ש גבי מילה דלא התירו אלא שבות דשבות וכמ"ש בסי' ש"ז ס"ה: ומשום. גמ' שם:
ט סָעִיף יב סי"ב מותר. להכריז. דחפצי שמים ודבר מצוה הוא: הואיל והוא. עמ"א: ובבד"ה כ' בשם רי"ו כו'. וכמ"ש קנ"ז א' מפירין נדרים אפי' שלא כצורך שבת ע"ש: אבל. שם כמו נשאלין לנדרים כו':
י סָעִיף יג סי"ג להכריז כו'. ואם לאו. דוקא בכה"ג אסור דהוי כמו החלטה אבל בלא"ה מותר כמו בסיקריקין שאמרו בירושל' שהיו מכריזין בי"ב חודש ד' שבתות וכן במורדת בפ' אע"פ בגמ' וכ' הריב"ש לכך היו שולחין לה קודם ההכרזה מבחול ולא אמרו כן בתוך הכרזה הוי יודעת כו' משום דבכה"ג אסור:
יא סָעִיף יד סי"ד מי ששלחו וכו'. עתוס' דשבת ד' א' ד"ה וכי כו' והא דתנן כו' שאני כו' ועי"ל כו' וכב' התירוצים של התוס' ואינו מותר אלא בלא פשע ומצוה רבה ולכן דוקא אמר שהוציאו ודוקא בכה"ג משא"כ בסי' שכ"ח ס"י אע"ג דעבירה גדולה מ"מ אין מחללין שבת עליה דאין מצוה גדולה משמירת שבת משא"כ כה"ג להביאה לכלל ישראל. והנה הרשב"א בתשובה אוסר וכ' דלא שרינן אלא היכא שנעשה האיסור על ידו כמו בפ"ג דעירובין והן תחילת דברי תוס' דשבת הנ"ל אבל תוס' מסקו שם דבמצוה רבה מותר כנ"ל ובתי' הב' כתבו דהיכא דלא פשע מותר. והרשב"א אזיל לשיטתו שכת' בחידושיו שם תי' ראשון של התוס' דמצוה רבה שאני וכ' ול"נ כו' חצי בן חורין לית ביה משום תעבודו משום צד חירות שבו וההיא דשפחה חציה בת חורין דעבדו בה איסורא שם כיון דרבים נכשלים מצוה דרבים ודאי שאני כמ"ש בהדיא בפ' השולח ובפ"ג שאכלו והנה המחבר פ' כדברי התוס' כמש"ל וע' סי' שכ"ח ס"י בהג"ה דאוסר שם וזה ניחא כמש"ל ועב"ח וט"ז ומ"א שהאריכו בזה: כייפינן. כמו שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.