Shulchan Aruch, Orach Chayim 308 — שולחן ערוך, אורח חיים שח
א כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִים בְּשַׁבָּת חוּץ מִמֻּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס, כְּגוֹן סַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה אוֹ שֶׁל מִילָה, וְאִזְמֵל שֶׁל סַפָּרִים, וְסַכִּין שֶׁל סוֹפְרִים שֶׁמְּתַקְּנִים בָּהּ הַקּוֹלְמוּסִים, כֵּיוָן שֶׁמַּקְפִּידִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם תַּשְׁמִישׁ אַחֵר, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ תְּחוּבִים בְּנָדָן עִם שְׁאָר סַכִּינִים, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ (מַהֲרִי"ל). וְהוּא הַדִּין לְקֻרְנָס שֶׁל בְּשָׂמִים שֶׁמַּקְפִּידִים עָלָיו שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין כֵּלִים הַמְיֻחָדִים לִסְחוֹרָה וּמַקְפִּיד עֲלֵיהֶם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַיְמוֹנִי פכ"ה וְהַמַּגִּיד פכ"ו).
ב כָּל כְּלִי, אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל וְכָבֵד הַרְבֵּה, לֹא נִתְבַּטֵּל שֵׁם כְּלִי מִמֶּנּוּ לֹא מִפְּנֵי גָּדְלוֹ וְלֹא מִפְּנֵי כָּבְדוֹ.
ג כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסוּר, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, וְאִם נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאִסּוּר בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּגוֹן נֵר שֶׁהֻדְלַק עַיֵּן לְעֵיל סי' רע"ט, בֵּין לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ כְּגוֹן קֻרְנָס שֶׁל זְהָבִים אוֹ נַפָּחִים לִפְצֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים, קַרְדֹּם לַחְתֹּךְ בּוֹ דְּבֵלָה; בֵּין לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמָּקוֹם שֶׁהַכְּלִי מֻנָּח שָׁם, וּמֻתָּר לוֹ לִטְּלוֹ מִשָּׁם וּלְהַנִּיחוֹ בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה; אֲבָל מֵחַמָּה לְצֵל דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְטַלְטְלוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁיָּרֵא שֶׁיִּשָּׁבֵר אוֹ יִגָּנֵב שָׁם, אָסוּר. הַגָּה: כָּל מֻקְצֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּטִלְטוּלוֹ, אֲבָל בִּנְגִיעָה בְּעָלְמָא שֶׁאֵינוֹ מְנַדְנְדוֹ, שָׁרֵי. וְלָכֵן מֻתָּר לִגֹּעַ בִּמְנוֹרָה שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת עָלָיו, אוֹ בְּתַנּוּר שֶׁדּוֹלֵק בּוֹ אֵשׁ. וְכֵן מֻתָּר לִקַּח דְּבַר הֶתֵּר הַמֻּנָּח עַל דָּבָר מֻקְצֶה (מָרְדְּכַי פ' כָּל הַכֵּלִים וְרֵישׁ בֵּיצָה וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם חי"ג וְהַמַּגִּיד פכ"ה וְת"ה סי' ס"ז וְכָל בּוֹ סוֹף דִּינֵי שַׁבָּת). וְכֵן מֻתָּר לְטַלְטֵל דָּבָר מֻקְצֶה עַל יְדֵי נִפּוּחַ, דְּלָא הָוֵי טִלְטוּל אֶלָּא כִּלְאַחַר יָד, וְלֹא מִקְרֵי טִלְטוּל (תְּשׁוּבַת מהרי"ו סי' ר').
ד כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַכְּלִי שֶׁלֹא יִשָּׁבֵר אוֹ יִגָּנֵב; אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וָאֳכָלִין, מֻתָּר לְטַלְטְלָם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל. הַגָּה: וּתְפִלִּין אֵין לְטַלְטְלָם כִּי אִם לְצֹרֶךְ (תרה"ד וְעַיֵּן בְּבֵית יוֹסֵף). וְשׁוֹפָר אָסוּר לְטַלְטְלוֹ כִּי אִם לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ מְקוֹמוֹ (הג"א סוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה מַּדְלִיקִין).
ה יֵשׁ מַתִּירִים לְטַלְטֵל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסוּר אֲפִלּוּ מֵחַמָּה לְצֵל עַל יְדֵי כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק.
ו כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְטַלְטֵל שִׁבְרֵיהֶם, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִם לְשׁוּם מְלָאכָה, כְּגוֹן שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה לְכַסוֹת בָּהּ הֶחָבִית וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית לְכַסוֹת בָּהּ פִּי הַפַּךְ; אֲבָל אִם אֵינָם רְאוּיִם לְשׁוּם מְלָאכָה, לֹא. הַגָּה: וְאִם נִשְׁבְּרוּ בְּמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים לְהַזִּיק, כְּגוֹן כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁנִּשְׁבְּרוּ עַל הַשֻּׁלְחָן אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִין, מֻתָּר לְטַלְטֵל הַשְּׁבָרִים כְּדֵי לְפַנּוֹתָן שֶׁלֹּא יֻזְּקוּ בָּהֶם (כָּל בּוֹ וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים).
ז חֲתִיכַת חֶרֶס שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּחֹל מִכְּלִי וּרְאוּיָה לְכַסוֹת בָּהּ כְּלִי, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כֵּלִים מְצוּיִים שָׁם לְכַסוֹתָהּ בָּהּ; וְאִם זְרָקָהּ לָאַשְׁפָּה מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ כֵּיוָן שֶׁבָּטְלָה מִהְיוֹת עוֹד כְּלִי. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ חָזֵי לְעָנִי הוֹאִיל וְהִקְצוּהוּ הַבְּעָלִים שֶׁלָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עֲשִׁירִים, דְּמֻקְצֶה לְעָשִׁיר הָוֵי מֻקְצֶה לְעָנִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סוֹף הַסִּימָן (ר"ן פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה) וְדַוְקָא חֲתִיכַת חֶרֶס מִשּׁוּם דְּאַתְיָא מִשִּׁבְרֵי כְּלִי, אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ שַׁיָּכוּת כְּלִי כְּגוֹן צְרוֹרוֹת אוֹ אֲבָנִים אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיִים לְכַסוֹת בָּהֶם כְּלִי, אָסוּר לְטַלְטְלָם. הַגָּה: וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כְּלִי כְּלָל, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ, כָּל שֶׁכֵּן לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ (מָרְדְּכַי פ"ק דְּיוֹם טוֹב).
ח כָּל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִים בְּשַׁבָּת, דַּלְתוֹתֵיהֶן שֶׁנִּתְפָּרְקוּ מֵהֶם נִטָּלִים בֵּין נִתְפָּרְקוּ בַּחֹל בֵּין נִתְפָּרְקוּ בְּשַׁבָּת.
ט דֶּלֶת שֶׁל שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל יְכוֹלִים לִטְּלָהּ מֵהֶם, וְאָסוּר לְהַחְזִירָהּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע; וְשֶׁל לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים אָסוּר בֵּין לִטֹּל בֵּין לְהַחֲזִיר דְּכֵיוָן דִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע אִית בֵּיהּ בִּנְיָן וּסְתִירָה.
י כִּסוּי בּוֹר וְדוּת אֵין נִטָּלִים אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה דְּאָז מוּכָח שֶׁהוּא כְּלִי, וְשֶׁל כֵּלִים, אֲפִלּוּ הֵם מְחֻבָּרִים בְּטִיט, יְכוֹלִים לִטְּלֵם אֲפִלּוּ אֵין לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה; וְהוּא שֶׁתִּקְּנָם וְעָשָׂה בָּהֶם מַעֲשֶׂה וֶהֱכִינָם לְכָךְ, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מִבְּעוֹד יוֹם; וְכִסוּי חָבִיּוֹת הַקְּבוּרוֹת בַּקַּרְקַע לְגַמְרֵי, צְרִיכוֹת בֵּית אֲחִיזָה.
יא מַחַט שְׁלֵמָה מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ לִטֹּל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ; נִטַּל חֻדָּהּ אוֹ חוֹר שֶׁלָּהּ, אָסוּר. וַחֲדָשָׁה שֶׁלֹּא נִקְּבָה עֲדַיִן, מֻתָּר.
יב שְׁיָרֵי מַחְצְלָאוֹת, מֻתָּר לְטַלְטְלָם דְּחָזֵי לְכַסוֹת בְּהוּ טִנּוּפָא; וְאִם זְרָקָן לָאַשְׁפָּה מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְטַלְטְלָם.
יג שְׁיָרֵי מַטְלָנִיּוֹת שֶׁבָּלוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם ג' אֶצְבָּעוֹת עַל ג' מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ; וְאִם לֹא, אָסוּר. וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ אֵין לָהֶם ג' עַל ג', וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טַלִּיתוֹת שֶׁל מִצְוָה.
יד מִנְעָל חָדָשׁ מֻתָּר לְשָׁמְטוֹ מֵעַל הַדְּפוּס, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסוּר, כֵּיוָן דְּשֵׁם כְּלִי עָלָיו מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ.
טו סַנְדָּל שֶׁנִּפְסָק רְצוּעָה הַפְּנִימִית, עֲדַיִן תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ; נִפְסְקָה הַחִיצוֹנָה בָּטֵל מִתּוֹרַת כְּלִי וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ; וְאִם הוּא בְּכַרְמְלִית, מֻתָּר לִכְרֹךְ עָלָיו גֶּמִי לַח, שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה לְתַקְּנוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל מֵרַגְלוֹ; וּבְחָצֵר שֶׁהוּא נִשְׁמָר שָׁם, אָסוּר.
טז חָלוּק שֶׁכִּבְּסוּ אוֹתוֹ וְתָחֲבוּ בּוֹ קָנֶה לִתְלוֹת בּוֹ לְיַבְּשׁוֹ יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ מֵעַל הַקָּנֶה; אֲבָל לִקַּח הַקָּנֶה מִתּוֹכוֹ, אָסוּר לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּלִי. וְאִם תָּחֲבוּ בּוֹ כְּלִי, מֻתָּר לִטְּלוֹ מִתּוֹכוֹ אֲפִלּוּ הוּא מְלַאכְתּוֹ לְאִסוּר. כִּירָה שֶׁנִּשְׁמְטָה אֲפִלּוּ אַחַת מִיַּרְכוֹתֶיהָ, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. הַגָּה: וְכֵן סַפְסָל אָרֹךְ שֶׁנִּשְׁמַט אֶחָד מֵרַגְלֶיהָ, כָּל שֶׁכֵּן שְׁתַּיִם, דְּאָסוּר לְטַלְטְלָהּ וּלְהַנִּיחָהּ עַל סַפְסָל אַחֶרֶת וְלִישֵׁב עָלֶיהָ אֲפִלּוּ נִשְׁבְּרָה מִבְּעוֹד יוֹם (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ע"א), אֶלָּא אִם כֵּן יָשַׁב עָלֶיהָ כָּךְ פַּעַם אַחַת קֹדֶם הַשַּׁבָּת (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן שי"ג). גַּם אָסוּר לְהַכְנִיס הָרֶגֶל לְשָׁם מִשּׁוּם בִּנְיָן (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן שי"ג).
יז לְבֵנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהַבִּנְיָן, מֻתָּר לְטַלְטְלָם דְּמֵעַתָּה לָא קָיְמֵי לְבִנְיָן אֶלָּא לְמִזְגָּא (פי' לִסְמֹךְ וְלָשֶׁבֶת עֲלֵיהֶן) עֲלַיְיהוּ. וְאִם סִדְּרָן זֶה עַל זֶה, גָּלֵי אַדַּעְתֵּיהּ שֶׁהִקְצָן לְבִנְיָן וְאָסוּר לְטַלְטְלָם.
יח קוֹץ הַמֻּנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מִד' אַמּוֹת; וּבְכַרְמְלִית מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לְהֶדְיָא, מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יֻזְּקוּ בּוֹ רַבִּים, וּבִמְקוֹם הֶזֵּקָא דְּרַבִּים לֹא גָּזוּר רַבָּנָן שְׁבוּת.
יט סֻלָּם שֶׁל עֲלִיָּה שֶׁהוּא גָּדוֹל וְעָשׂוּי לְהָטִיחַ בּוֹ גַּגּוֹ, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. אֲבָל שֶׁל שׁוֹבָךְ מֻתָּר לִנְטוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אֲבָל לֹא יוֹלִיכֶנּוּ מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כַּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל וְיָבוֹא לָצוּד.
כ חֲרָיוֹת (פי' עֲנָפִים) שֶׁל דֶּקֶל שֶׁקְּצָצָם לִשְׂרֵפָה, מֻקְצִים הֵם וְאָסוּר לְטַלְטְלָם; יָשַׁב עֲלֵיהֶם מְעַט מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר לִישֵׁב עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת. וְכָל שֶׁכֵּן אִם קְשָׁרָן לִישֵׁב עֲלֵיהֶם, אוֹ אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם לִישֵׁב עֲלֵיהֶם, אֲפִלּוּ בַּחֹל.
כא אֲבָל נִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים אַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לִישֵׁב עֲלֵיהֶם אֶלָּא אִם כֵּן לִמְּדוּם פי' סִדְּרוּם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדִין אֲבָנִים כְּדִין חֲרָיוֹת, וְכֵן עִקָּר. (מָרְדְּכַי פ' בַּמֶּה טּוֹמְנִין וְהַמַּגִּיד פ' כ"ה בְּשֵׁם הָרִי"ף, וְכֵן יֵשׁ לְפָרֵשׁ הָרֹא"שׁ).
כב אָסוּר לְכַסוֹת פִּי חָבִית בְּאֶבֶן אוֹ בַּקַּעַת, אוֹ לִסְגֹּר בָּהֶן אֶת הַדֶּלֶת, אוֹ לְהַכּוֹת בָּהֶן בְּבִרְזָא (פֵּרוּשׁ הַקָנֶה שֶׁמְּשִׂימִים לְחָבִיּוֹת לְהוֹצִיא הַיַּיִן מִמֶּנּוּ); אַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדָהּ לְכָךְ לְעוֹלָם; אֲבָל יִחֲדָהּ לְשַׁבָּת זֶה בִּלְבַד, לֹא. וְהָנֵי מִילֵי, בְּדָבָר שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְיַחֲדָהּ לְכָךְ, כְּגוֹן: הָנֵי דַּאֲמָרָן; אֲבָל בְּכָל מִדֵּי דְּאָרְחֵיהּ בְּהָכֵי, כְּגוֹן: לִפְצֹעַ בָּהּ אֱגוֹזִים, בְּיִחוּד לְשַׁבָּת אַחַת סַגֵּי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלָא שְׁנָא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ שׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁל תִּקּוּן מִבְּעוֹד יוֹם וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רנ"ט דִּבְיִחוּד סַגֵּי.
כג מֻתָּר לַחְתֹּךְ עָנָף מִן הַדֶּקֶל מִבְּעוֹד יוֹם, וּמֻתָּר לְהָנִיף בּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן בְּשַׁבָּת לְהַבְרִיחַ הַזְּבוּבִים; כֵּיוָן דִּלְצֹרֶךְ חֲתָכוֹ, עֲשָׂאוֹ כְּלִי גָּמוּר.
כד פִּשְׁתָּן סָרוּק וְצֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַמַּכָּה, אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם לְתִתָּם עַל הַמַּכָּה, אוֹ שֶׁיָּשַׁב בָּהֶם שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ שֶׁצְּבָעָן בְּשֶׁמֶן דְּגָלֵי דַּעְתֵּיהּ דִּלְמַכָּה קָיְימֵי, אוֹ שֶׁכְּרָכָן בִּמְשִׁיחָה לִתְּנָם עַל הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת תּוּ לֵית בְּהוּ מִשּׁוּם מֻקְצֶה, וּמִשּׁוּם רְפוּאָה נָמֵי לֵיכָּא שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּמוֹ מַלְבּוּשׁ שֶׁלֹּא יִסָרְטוּ בְּגָדָיו (בַּמַּכָּה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא סַגֵּי בְּמַחְשָׁבָה לְחוּד.
כה עוֹרוֹת יְבֵשִׁים, בֵּין שֶׁל אֻמָּן בֵּין שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא עוֹרוֹת בְּהֵמָה גַּסָּה דְּחָזֵי לִישֵׁב עֲלֵיהֶם, אֲבָל מִבְּהֵמָה דַּקָּה, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן חָשַׁב לִישֵׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם (רַשִׁ"י פ' ב"ט).
כו נְסָרִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מֻתָּר לְטַלְטְלָן; וְשֶׁל אֻמָּן, אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן חָשַׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם לִתֵּן עֲלֵיהֶם פַּת לְאוֹרְחִים אוֹ תַּשְׁמִישׁ אַחֵר.
כז עֲצָמוֹת שֶׁרְאוּיִים לִכְלָבִים, וּקְלִפִּים שֶׁרְאוּיִם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּפֵרוּרִים שֶׁאֵין בָּהֶם כַּזַּיִת מֻתָּר לְהַעֲבִירָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן; אֲבָל אִם אֵין הַקְּלִפִּים רְאוּיִם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, אָסוּר לְטַלְטְלָם אֶלָּא מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא וְהֵם נוֹפְלִים. וְאִם יֵשׁ פַּת עַל הַשֻּׁלְחָן, מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ הַטַּבְלָה וּלְטַלְטְלָהּ עִם הַקְּלִפִּים שֶׁאֵינָם מַאֲכַל בְּהֵמָה, שֶׁהֵם בְּטֵלִים אַגַּב הַפַּת; וְאִם הָיָה צָרִיךְ לִמְקוֹם הַשֻּׁלְחָן, אֲפִלּוּ אֵין עָלֶיהָ אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ וּלְטַלְטְלָהּ.
כח חֲבִילֵי עֵצִים וְקַשׁ שֶׁהִתְקִינַן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, אֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים הַרְבֵּה, מֻתָּר לְטַלְטְלָן.
כט כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל חַיָּה וְעוֹף הַמְצוּיִים, מְטַלְטְלִים אוֹתוֹ; וְאִם אֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְמַאֲכַל חַיָּה וְעוֹף שֶׁאֵינָן מְצוּיִים, אִם יֵשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ מִין חַיָּה אוֹ עוֹף, מֻתָּר לְטַלְטֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְאוֹתוֹ הַמִּין; וְאִם לָאו אָסוּר. הַגָּה: וּלְפִי זֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל עֲצָמוֹת שֶׁנִּתְפָּרְקוּ מִן הַבָּשָׂר מֵעֶרֶב שַׁבָּת אִם רְאוּיִים לִכְלָבִים, דְּהָא כְּלָבִים מְצוּיִים (בֵּית יוֹסֵף דְּלֹא כְּהָרַ"ן).
ל גַּרְעִינֵי תְּמָרִים, בְּמָקוֹם שֶׁמַּאֲכִילִים אוֹתָם לִבְהֵמָה מֻתָּר לְטַלְטְלָן; וְאָדָם חָשׁוּב צָרִיךְ לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לְטַלְטְלָן אֶלָּא דֶּרֶךְ שִׁנּוּי.
לא בָּשָׂר חַי, אֲפִלּוּ תָּפֵל שֶׁאֵינוֹ מָלוּחַ כְּלָל, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ מִשּׁוּם דְּחָזֵי לְאֻמְצָא; וְכֵן אִם הוּא תָּפוּחַ (פי' מַסְרִיחַ, רַשִׁ"י), מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ מִשּׁוּם דְּרָאוּי לִכְלָבִים.
לב דָּג מָלוּחַ מְתָּר לְטַלְטְלוֹ; וְשֶׁאֵינוֹ מָלוּחַ, אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי.
לג קָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יוֹצְאִים בּוֹ, מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ.
לד כָּל דָּבָר מְטֻנָּף, כְּגוֹן: רְעִי וְקִיא וְצוֹאָה, בֵּין שֶׁל אָדָם בֵּין שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אִם הָיוּ בְּחָצֵר שֶׁיּוֹשְׁבִים בָּהּ, מֻתָּר לְהוֹצִיאָם לְאַשְׁפָּה אוֹ לְבֵית הַכִּסֵא, וַאֲפִלּוּ בְּלֹא כְּלִי; וְאִם הָיוּ בְּחָצֵר שֶׁאֵינוֹ דָּר שָׁם, אָסוּר לְהוֹצִיאָם. וְאִם יָרֵא מִפְּנֵי הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ בָּהּ, מֻתָּר לִכְפּוֹת עָלֶיהָ כְּלִי.
לה אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם, אָסוּר לְהַחְזִירָם, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לְתוֹכָם מַיִם.
לו אֵין עוֹשִׂים גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ לְהָבִיא דָּבָר שֶׁעָתִיד לִמָּאֵס כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ לִכְשֶׁיִּמָּאֵס; וְאִם עָבַר וַעֲשָׂאוֹ, מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ.
לז בְּמָקוֹם דְּאִכָּא פְּסֵידָא, מֻתָּר לְהַכְנִיס מִטָּתוֹ אֵצֶל גְּרָף שֶׁל רְעִי וְלִקְבֹּעַ יְשִׁיבָתוֹ שָׁם, כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ.
לח מַכְנִיס אָדָם מִבְּעוֹד יוֹם מָלֵא קֻפָּתוֹ עָפָר וּמְיַחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית וְעוֹשֶׂה בּוֹ כָּל צְרָכָיו בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן: לִטֹּל מִמֶּנּוּ לְכַסוֹת צוֹאָה אוֹ רֹק וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה; אֲבָל אִם לֹא יְיַחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית, בָּטֵל אַגַּב עֲפַר הַבַּיִת וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. הַגָּה: וְלָכֵן מֻתָּר לִקַּח פֵּרוֹת הַטְּמוּנִים בַּחֹל, כִּי אֵין אוֹתוֹ עָפָר מֻקְצֶה (בֵּית יוֹסֵף ססי' שי"א בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
לט אָסוּר לְטַלְטֵל בְּהֵמָה, חַיָּה וְעוֹף; וְאַף עַל פִּי כֵן מֻתָּר לִכְפּוֹת אֶת הַסַל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ בּוֹ, וּבְעוֹדָם עָלָיו, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
מ כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף מְדַדִּים אוֹתָם בֶּחָצֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹחֵז בְּצַוָּארָן וּבַצְּדָדִים וּמוֹלִיכָן, אִם צְרִיכִין הַבַּעֲלֵי חַיִּים לְכָךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַגְבִּיהֵם בְּעִנְיָן שֶׁיַּעַקְרוּ רַגְלֵיהֶם מִן הָאָרֶץ, דְּמֻקְצִין הֵם וְאָסוּר לְטַלְטְלָן; חוּץ מִתַּרְנְגֹלֶת שֶׁאֵין מְדַדִּין אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמַּגְבַּהַת עַצְמָהּ מִן הָאָרֶץ וְנִמְצָא זֶה מְטַלְטֵל, אֲבָל דּוֹחִים אוֹתָהּ מֵאֲחוֹרֶיהָ בְּיָדַיִם כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס.
מא הָאִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בָּנָה, אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּגְרְרֵהוּ אֶלָּא יְהֵא מַגְבִּיהַּ רַגְלוֹ אַחַת וְיַנִּיחַ הַשְּׁנִיָּה עַל הָאָרֶץ וְיִשָּׁעֵן עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיַנִּיחַ רַגְלוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ, שֶׁנִּמְצָא לְעוֹלָם הוּא נִשְׁעָן עַל רַגְלוֹ הָאַחַת.
מב דָּבָר שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֻתָּר לִגַּע בּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מְנַעְנֵעַ אֲפִלּוּ מִקְּצָתוֹ וּכְבָר נִתְבָּאֵר רֵישׁ סִימָן זֶה.
מג מֻתָּר לְטַלְטֵל מֻקְצֶה עַל יְדֵי נְפִיחָה וּכְבָר נִתְבָּאֵר רֵישׁ סִימָן זֶה.
מד כְּלִי שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה, לֹא יִתְלשׁ מִמֶּנָּה חֶרֶס לְכַסוֹת בּוֹ אוֹ לִסְמֹךְ בּוֹ.
מה אָסוּר לִשְׂחֹק בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב בְּכַדּוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין, וְנָהֲגוּ לְהָקֵל (תוס' פ"ק דְּבֵיצָה).
מו אָסוּר לָשֵׂאת תַּחַת אֲצִילָיו זֶרַע הַתּוֹלָעִים שֶׁעוֹשִׂין הַמֶּשִׁי, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר בְּטִלְטוּל וְעוֹד שֶׁהוּא מוֹלִיד בְּחֻמּוֹ.
מז יֵשׁ אוֹסְרִים לְטַלְטֵל בֶּגֶד שַׁעַטְנֵז, וְיֵשׁ מַתִּירִים.
מח מֻתָּר לְטַלְטֵל מְנִיפָה בְּשַׁבָּת לְהַבְרִיחַ הַזְּבוּבִים.
מט מְכַבְּדוֹת שֶׁמְּכַבְּדִים בָּהֶם הַקַּרְקַע, מֻתָּר לְטַלְטְלָם.
נ הָרַשְׁבָּ"א מַתִּיר לְטַלְטֵל האצטרלו"ב בְּשַׁבָּת, וְכֵן סִפְרֵי הַחָכְמָה, וּלְדַעַת הָרַמְבָּ"ם יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק בַּדָּבָר.
נא מַה שֶּׁמּוֹרֶה עַל הַשָּׁעוֹת שֶׁקּוֹרִין רילו"ג, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁל חוֹל בֵּין שֶׁהוּא שֶׁל מִין אַחֵר, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ וּכְבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג לֶאֱסֹר.
נב מֻקְצֶה לַעֲשִׁירִים הָוֵי מֻקְצֶה, וַאֲפִלּוּ עֲנִיִּים אֵין מְטַלְטְלִין.
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א אסור לטלטלו. פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דה"א הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל דהא נעשה בסיס לאיסור ולהיתר עססי' ש"י: ש"ע סָעִיף א
ב שמקפידין עליו. אבל במקום שאין מקפידין עליו שרי כמ"ש ס"ג: ש"ע סָעִיף א
ג ומקפיד עליהם. אבל אם אינו מקפיד עליו שרי עסי' ש"י ס"ב [ב"י] ועסי' רנ"ט דבכל דבר שדמיו יקרים אסו' ובדבר שאין דמיו יקרים אם נתנן לאוצר אסור עסכ"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד וכבד הרבה. וה"ה אבן גדולה או קורה גדול' אם יש תורת כלי עליה מותר (רמב"ם) ועסי' ש"ז סכ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה שמלאכתו לאיסור. כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת: ש"ע סָעִיף ג
ו ואם נשתמש לאיסור. פי' שהיה מונח עליו דבר האסור דנעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו: ש"ע סָעִיף ג
ז ולהניחו באיזו מקום. דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו יותר ונ"ל דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר ועמ"ש סי' רס"ו סי"ב: איתא בשבת דף קכ"ז שמותר לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו וכ"כ במלחמות שם עמ"ש סי' ש"ה סי"א: ש"ע סָעִיף ג
ח אבל מחמה לצל. ואית' בירוש' פ"ה דביצה כשמחשב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כונתו מחמה לצל וע' בשבת דף קכ"ד ע"ב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט שמלאכתו להיתר וכו'. וה"ה כשמלאכתו לאיסור ולהיתר (ש"ג פי"ז כ"ה): ש"ע סָעִיף ד
י וכתבי קדש. פי' ספרים שמותר לקרות בהם דלא כע"ש עסי' של"ד סי"ג כתוב בש"ג פ"ח דנייר חלק הוי מוקצה ונ"ל דהוי מוקצ' מחמת חסרון כיס דכיון דעומד לכתיבה קפיד עלייהו עמ"ש סי' ש"ז סי"ד: ש"ע סָעִיף ד
יא ושופר כו'. משמע דתפילין אפי' שלא לצורך גופו כלל שרי לטלטלו אלא דלא הוי ככתבי קדש דשרי לטלטלו שלא לצורך כלל אבל תפילין שרי ולא הוי ככלי שמלאכתו לאיסור דשבת א"צ אות אבל אם ירצה להניחם אין איסור בדבר כמ"ש התו' ספ"ק די"ט [ב"י] ותימא דבסי' ל"א פסק כהזוהר דהמניח תפילין בח"ה חייב מיתה כ"ש בשבת, וגם התוס' בשבת דף ס' משמע דס"ל דאסור להניח תפילין אלא דס"ל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לשלחו וכמ"ש סי' תקי"ו ע"ש דאל"כ לדידיה למה אין מניחין תפילין בשבת ומה שדייק הב"ח מדקתני לא יצא בתפילין מכלל דבבית שרי ובתו' מנחות דף ל"ו שכתבו שם דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין אפי' בבית אסור וכ"כ המרדכי ה' תפילין ויש ליישב דה"ק דכיון דלאו זמן תפילין הוא לא מחייב למשמש בהן וחיישי' שמא יצא לר"ה ועיין בסנהדרין ריש דף ס"ח ומ"מ הוי ככלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו כ"א לצורך גופו ומקומו כ"מ בתו' שבת דף מ"ו מיהו בש"ג רפ"ו דשבת כ' בשם הפוסקים דשרי בטלטול עסי' ש"ג סי"ח ומ"ש סל"ג: ש"ע סָעִיף ד
יב אסור לטלטלו. כתב הע"ש בשם הא"ז דחצוצרות אסור לטלטלן כלל דלאו כלי הוא עכ"ל ול"נ דזהו לר"י אבל לדידן דקי"ל כר"ש שרי ע' בתו' ד' ל"ו ובגמ' שם וליכא למימר דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס דבהא אף ר"ש מודה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יג ככר. וה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד כל הכלים. ועסי' תצ"ה די"א דנולד אסור בשבת ולכן אכתוב כ"מ שיש נולד: ש"ע סָעִיף ו
טו לכסות בה. ולמ"ד נולד אסור בעי' שיהא ראוי למלאכתו ראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכה מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן וה"ה אם עכו"ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעת זה: ש"ע סָעִיף ו
טז שלא יזוקו בהן. אבל אם הוא של חרס אסור לפנותן ואעפ"י שדורס עליהן ברגלים ומשברן מ"מ דבר שאין מתכוין הוא וכמ"ש סי' של"ו ס"ג ועוד דליכ' איסורא בשבירתן ע' סמ"ד וסי' שי"ח סי"ב ומיהו בסימן של"ו סס"ב משמע דאסור ע"ש ואפשר דשאני התם דשובר כלי בידים אבל הכא הוי ממיל': ש"ע סָעִיף ו
יז שנשברה בחול. וה"ה שנשבר בשבת כמ"ש ס"ו אלא דנקט בחול משום סיפא דזרקה לאשפה מבעוד יום דאם זרקה בשבת שרי לטלטלה כיון שב"ה היה תורת כלי עלי' כמ"ש המ"מ עכ"ל ד"מ וכ"כ הב"ח דלא כהרב"י שכתב דבנשבר' בשבת אסור לטלטלה אא"כ הוא ראוי למלאכתו ראשונ' דקשה לבדות חלוקים שלא נמצאו בתלמוד ובפוסקים אך מ"ש הב"ח בפירוש התוספות צ"ע דדברי התוס' התם כפשטן ע"ש דרבא ס"ל דנולד אסור ואליבי' פי' התו' כן ולדינא אין חילוק דאפי' בר"ה שרי אא"כ זרקה לאשפה מבע"י: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ג
יח שאין בו שייכות כלי. כגון עששית של ברזל וטבלא [מ"מ פ"ד מעירובין] וכן בקעת עסכ"ב ופתילה מקרי כלי כמ"ש הב"י סי' תקי"ד בשם ת"ה ועמ"ש ססי' תק"א וכ"כ התו' בשבת דף מ"ז דפתילה שלימה מקרי כלי ושברי פתילה מקרי צרורות וא"כ מותר לטלטל פתיל' שלימ' לצורך גופו ולצורך מקומו וכמ"ש ס"ג: ונ"ל דמכאן מרגלא בפומיה דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או של שעוה ומ"מ טועין הן דאינו מות' אלא כשצריך לו לדבר היתר כמ"ש ס"ג וכתב ב"י כתב בנו של הרשב"ץ על מקום שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס אדם בנו לבה"כ מבי' נר שעוה בידו אפי' בשבת אין בו איסור טלטול כיון שמע"ש חשבו להביאו דמחשב' מתרת לטלטל המוקצה כמ"ש ס"ך ע"כ ול"נ דאין הנדון דומה לראיה דהתם ראוי' להשתמש בהן בשבת משא"כ בנר של שעוה עכ"ל. ול"נ טעם המקומות כגון שהקטן נוטלו בידו ליכ' איסור' ומיהו יש להחמיר ערסי' ש"ט וסי' שמ"ג: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
יט דלתותיהן. כ' הרמב"ם פכ"ה דלתות הבית אף על פי שהן כלים לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפי' בשבת אין מטלטלין אותם עכ"ל וצ"ע מאי אפי' דקאמר אדרבה אם נתפרקו בחול הוכנו למלאכה אחרת מבע"י כמ"ש ס"ו וכ"ה בגמרא וצ"ל דה"א כיון דב"ה היה מטלטלו כשפותח ונועל גם עתה לישתרי קמ"ל ומזה יש ללמוד דה"ה כלים המוקצים שנשברו בשבת אף על גב דעכשיו אין מוקצי' אסורים עס"א וסי' ש"י ס"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ט
כ ליטלה. דאין בנין וסתירה בכלים עסי' שי"ד: ש"ע סָעִיף ט
כא שמא יתקע. ואפי' בכלי שמיה בנין גמור דלא כע"ש: ש"ע סָעִיף ט
כב דכיון דמחובר לקרקע כו'. ומחייב משום בונ' (רמב"ם פ"י ומ"מ פכ"ב) וא"כ גם החלונו' אסור ליטול ולהחזיר דמחוברין הם: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כג אין ניטלין. פי' אסור לטלטל ול"ד לחתיכ' חרס בס"ז דהתם היה תורת כלי עליו מעיקר' משא"כ בכסוי לכן בעינן שתקנן (ר"ן) ובמחובר לקרקע יש לחוש משום בנין לכן בעי' בית אחיזה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כד או חור שלה אסור. מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא, וא"ת ומ"ש משברי כלים כמ"ש ס"ז וי"ל דהתם מהני בהו יחוד לטומאה משא"כ במחט דלא מהני ביה יחוד אא"כ עשה בו שום שינוי ותיקון למיתוח (תו' דף מ"ט) ובזבחים דף צ"ד כתבו וז"ל עור לח אף על גב דמקבל טומאה במחשבה כיון דלא מיחדו לישיב' בעוד שהוא לח אסור לטלטלו וכן צ"ל גבי מחט שניטל חודה או עוקצה דאסור לטלטלה אף ע"ג דאם התקינה למיתוח טמאה עכ"ל, וכונת' דדוקא בשברי כלי' דרגילין להשתמש בהם תשמיש אחר שרי לטלטלם משא"כ במחט דרגילין לזורקו בין הגרוטאות כשנשברה כדאית' בגמרא וכן נלע"ד עיקר דפשטא דמתני' משמע דאם התקינה למיתוח טמאה בלא שום תיקון וכ"פ הרמב"ם פי"א מכלים: ש"ע סָעִיף יא
כה מותר. דזמנין דמימלך עליה ומשוי לה מנא (גמ') ודברי הע"ש תמוהים: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
כו ויש מתירין. דחזי' לקנח בו מידי: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כז מותר לטלטלו. פי' להדפוס: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יא
כח בטל מתורת כלי. דגנאי הוא לתקנו כיון שניכר מבחוץ והקשה המ"מ מ"ש מכל שברי הכלים דשרי כמ"ש ס"ו וי"ל דלא חזי לכסות כלים משום דממאיס (ב"י) וצ"ע דאמרי' סנדל המסומר שרי לטלטלו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המט' ועוד דמי בעינן שיהיה דוקא ראוי לכסות בו כלי הא אפילו חזי לתשמיש אחר שרי ועמ"ש סי"א בשם התוספות ונ"ל דבמנעלים שלנו אף על פי שנפסקה הרצועה עדיין חזי ללבישה ותורת כלי עליו דדוקא במנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי מלמעלה וצדדיו של עץ או של עור קשה והרצועה נקשרת על גבי הרגל כמו שכתב רש"י ואם נפסקה לא היה יכול לנועלו משא"כ שלנו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף טו
כט גמי לח. ונ"ל דבחוט או במשיחה אסור דלמא מבטיל ליה והוה קשר של קיימא וכ"מ מל' הרמב"ם שם וע' בכ"מ בשם הרמ"ך ודו"ק כי צ"ע בגמרא לישבם: ש"ע סָעִיף טו
ל נשמר שם אסור. ונ"ל דאם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות כמ"ש ססי' י"ג: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
לא ליקח הקנה וכו'. וא"ת כיון שנשתמש בו מבע"י לישתרי כמ"ש ס"ך, וי"ל דאינהו לא הוי אורחייהו ליחודי קנים לכתנות (ר"ן) וא"כ בקנים שלנו המיוחדין לתלות עליו שרי: ש"ע סָעִיף טז
לב אסור לטלטלה. דגזרינן שמא יתקע הרגל לשם והוי בנין: ש"ע סָעִיף טז
לג אא"כ ישב. דלא גרע מחריות של דקל כמ"ש בס"כ (ד"מ) ולכאור' צ"ע דהתם הטע' משום מוקצה ולהכי מהני ישב משא"כ הכא דגזרינן שמא יתקע, ונ"ל דכיון שישב עליה כך פעם א' בלא רגל שוב לא יתקע: ש"ע סָעִיף טז
לד אסור להכניס. ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
לה למזגא עלייהו. והוי תורת כלי עליה: ש"ע סָעִיף יז
לו ואסור לטלטלם. דליכא תורת כלי עליה עסס"ז: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
לז קוץ המונח. כתב הריב"ש סי' ת"א ודוקא קוץ שאינו נראה וכן גחלת של מתכת אין חומה ניכר שאף בתר דאזיל סומקא יש בה כח לשרוף אבל גחלת של עץ כל זמן שיהיה בה כח לשרוף תהיה אדומה ויכירו בה כ"כ בה"ג וה"ה אבן גדולה הנראה לעינים אסור לטלטלה עכ"ל, וצ"ע דאמרינן בגמ' שפוד של עץ שרי לטלטלה שלא יזוקו בו וכמ"ש סי' תקי"ח ס"ג וכ"פ בססי' של"ד דאפי' גחלת של עץ שרי ומ"מ צ"ע אם יש להתיר באבן כי נראה דלא התירו אלא בדבר שלא היה מונח שם מע"ש דלא ה"ל לסלקו מאתמול ועסי' שכ"ב סס"ד דאל"כ יהא מותר לסקל אבנים בשבת אלא כדאמרן: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
לח אסור לטלטלו. שאין עליו תורת כלי (רמב"ם) ונ"ל דטעמא דהוי כאחד מדלתות הבית וכמ"ש ס"ח ועס"ב: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
לט שקצצן לשריפה. משמע שסתמ' לא אסירי עסכ"א, זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אף על פי שחישב עליה מע"ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא"כ היה קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש (רמב"ם פכ"ג) ובגמרא דף כ"ה ומשמע שם בגמרא דבמחובר לקרקע אפי' למטה מג' אסור להשתמש ממנה אא"כ קשר ול"מ מחשבה עסי' של"ו: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
מ אסור לישב. דבשלמא חריות איכא דקיימו לישיבה ואיכא דקיימו לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שקצצן לשריפה ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה (מ"מ פכ"ה) וא"כ בעצים שלנו נמי בעינן מעשה וכמ"ש סכ"א וסכ"ב: מ"ש הע"ש מסי' ש"ט ס"ד, לא הבין דשם לא שרי אלא להטות ולנער ועמ"ש סכ"ב: ש"ע סָעִיף כא
מא וי"א דדין אבנים כו'. ז"ל ד"מ במרדכי פ"ד כתב דאין חילוק ואדרבה כתב שם די"א דוקא בחריות פליגי אבל אבנים שרי דאין מזיזן וקצת משמע כן בהר"ן ספי"ז וכן י"ל דעת הרא"ש עכ"ל ועמ"ש סי' שכ"ה סי"א וצ"ע דאיך אפשר לומר דלא פליגי באבנים הא פליגי בהדיא בגמרא דף קכ"ה לכן נ"ל ודאי היכא דאין מזיזן ודאי שרי לישב עליהן לכ"ע דמוקצה אינו אסור בנגיעה וכמ"ש הר"ן בפשיטות וכ"כ רש"י דף נ' וז"ל חריות וכו' צריך לקשר אם לא קשר אסור לטלטלן למחר וכ"כ דף קכ"ה סדרו אבנים כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה מועיל לאבן לעשות כלי עכ"ל הרי דמותר לישב עליהם אף על פי שהם מוקצים אלא דבחריות מסתמא כשיושב עליהם מזיזן ולכן אסור אבל אבנים כשהן כבדים מותר לישב עליהם לכ"ע והרמב"ם מיירי באבנים שאין גדולים כ"כ וכשיושב עליהם מזיזן ולכן אסור אא"כ עשה בהן מעשה מאתמול וכמ"ש המ"מ וס"ל דכשסדרום הוי מעשה ומ"ש בד"מ שכן דעת הרא"ש מיירי ג"כ בישיבה שאינו מזיזן אבל לטלטלן בעי מעשה וכמ"ש הרא"ש בתשובה וכ"מ סכ"ב ומיהו צ"ע דבסי' שי"א ס"ח אמרי' דמנענע הקש בגופו ומותר לשכב עליו ומכ"ש לישב עליו וצ"ע וכ"מ בעירובין דף ל"ז ע"ב לכן נ"ל דגם דעת הרמב"ם שצריך לסדרם היום כדי שלא יצטרך ליגע בהן למחר כדעת רש"י אבל מותר לישב עליה' בלא סידור: ש"ע סָעִיף כא
מב יחד' לשבת כו'. אא"כ עשה בה מעשה וכמ"ש סכ"א: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
מג ביחוד לשבת א' סגי. ול"ד לסכ"א דשאני התם שאין האבן עשויה לישב עליה משא"כ הכא דאורחא בהכי וכ"מ סי' ש"ג סכ"ב דמיירי נמי באבן עגולה דאורח' בהכי ולהכי מהני יחוד: ש"ע סָעִיף כב
מד ועסי' רנ"ט דביחוד סגי. ואותן אבנים שמטמינים בהן לא בעי תיקון ולא שייך בהו תיקון להטמין בהם והוי כקופת עפר דשרי ביחוד (וכמ"ש סל"ח) כיון דלאו בר מיעבד מעשה הוא ה"נ ל"ש (מרדכי ספי"ז) וכ"כ הרא"ש בתשוב' דליבני דאשתייר מבנין ודומיהן דלאו בני מיעבד מעשה נינהו לשויי עלייהו תורת כלי ומ"ה שרי כמ"ש סי"ז עכ"ל וכ"ה בגמרא ומיהו אפי' במידי דלאו בר מעשה בעינן יחוד לעולם בדבר שאין דרכה ליחדה לכך ובמידי דאורח' פליגי כמ"ש דהא הרשב"א מייתי ראיה מקופת עפר דשרי והתם לאו בר מיעבד מעשה הוא כדאיתא בגמר' ומשמע במרדכי ספי"ז דלכסות בו פי חבית או לסגור הדלת או להכות בברזא בר מיעבד מעשה היא שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שעומד לכך ובהא כ"ע מודו שבעי' יחוד לעולם לפי שאין דרכו של אבן ליחד אותה לכיסוי חבית ודו"ק: ש"ע סָעִיף כב
מה דלצורך חתכו. והיינו כיון דיחדו לכך כמ"ש סכ"ב: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כ
מו וי"א דלא סגי. צ"ע דהא הר"ן בשם הר"י לא אסר אלא לצאת בהן משום דלא מוכח' מילת' דמיחדו למכתו ומחזי כמוצי' בשבת אבל לטלטלן לכ"ע סגי במחשבה כמו חריות בס"כ והרב"י שפתח בטלטול וכתב וי"א כו' דבריו צ"ע לישבם: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כה
מז וי"א דוקא וכו'. לדידהו אפי' לחין שרי: ש"ע סָעִיף כה
מח אא"כ חשב. ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכים יחוד וכמ"ש רסי' רנ"ט: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כז
מט מותר להעבירם. היינו למ"ד נולד שרי עססי' תצ"ה: ש"ע סָעִיף כז
נ מנער את הטבלא. תימא והלא הוא בסיס לדבר האסור וי"ל דלא הוי דעתו להניחו שם כל היום (עסי' ש"ט ס"ד) א"נ כיון דהוי שם אוכלין הוי בסיס לאיסור ולהיתר ועוד דאין זה מניח בכונה דאינו חושש היכן יפלו עכ"ל תוס' ריש ביצה וכ"כ התוס' בשבת דף מ"ד ע"ב דאפי' מניח בשבת אסור לנער ולפמ"ש סי' רס"ו סעיף ט' לא הוי בסיס אלא א"כ היו עליו ב"ה ע"ש וכ"מ רסי' שי"א ומ"מ אף התוס' מודו דאם נטלו המוקצ' משם מותר לטלטלו דלא הוי בסיס כיון שלא היו עליו ב"ה וכ"ה בהדיא בגמ' וכ' הרמב"ם אם רצה זורקן בלשונו לאחוריו: ש"ע סָעִיף כז
נא שהם בטלים. כלומר אף על גב דבכ"מ דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער צריך לנער כמ"ש סי' ש"ט ס"ג ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סי' שי"א סס"ה שאני הני שהן בטילים לגבי פת אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי אין מטלטלין אגב פת [הרא"ש בתשובה וכ"כ רי"ו ח"ו] ומשמע מזה דמות' להניח אצלם ככר או תינוק דומי' דמת אבל בפסקיו פ"ב די"ט כתב דוקא לזרקו בפיו כשאוכל' לתוך הסל שהלחם בו אבל להניח לחם עליהם כדי לטלטל אסור דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו מטלטלו עמו וא"ת ליהוי הריפתא והסל בסיס לד"א ולתסרי י"ל כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוי בסיס עכ"ל ודברי הרב"י צ"ע בתשובת הרא"ש: ש"ע סָעִיף כז
נב מותר להגביה. דלא הוי בסיס לד"א וכמש"ל בשם התוס' והמאור: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
נג שהתקינן. אבל סתמא עומד להסקה וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
נד מע"ש וכו'. בד"מ כתב דהר"ן ס"ל דכשנתפרקו מע"ש אסור אא"כ יש לו כלבים ולכן כתב כאן דשרי אבל כשנתפרקו בשבת פשיטא דשרי ופשוט דאם אין כלבים מצויין בכל ענין אסור ועס"ל וסכ"ז: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף ל
נה ואדם חשוב. מדלא כתבו הטור והמחבר בשאר נולד שצריך להחמיר נ"ל דוקא גרעי' משום דיש מקומות שאין מאכילין אותן לבהמה ולכן יש להחמיר גם בשאר מקומות כנ"ל עסי' תצ"ה: ש"ע סָעִיף ל
סָעִיף לא
נו דחזי לאומצ'. כתוב בספר יראים דף ע"ה דמיירי במין דרכיך וחזי לכוס וכ"כ המאור רפכ"א וז"ל דאם לא חזי לאומצ' אסור לטלטלו משום דכל מידי דבר אכילה היא דלא חזי למיכל עד מ"ש לכלבים נמי לא קאי ולא מטלטלין ליה דהא לא חזי מידי עכ"ל וכ"כ הרא"ש פ"ק דחולין ורי"ו ח"ח וש"ג והר"ן ורמב"ם וכ"כ יש"ש בחולין פ"ק סי' ל' וא"כ בשר דלא חזי לאכול חי אסור לטלטל וה"ה שאר דברים כיוצא בו כגון שומן צונן דלא כהב"ח וכ' בש"ג בשר עכו"ם שנשחט היום שרי בטלטול מידי דהוי אנבילה שמתה בשבת וכ"ש בדבר של עכו"ם דאין מוקצה והכנה לעכו"ם שאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום עכ"ל ועסי' ש"י ס"ב וכ"מ ס"פ כ"ד גבי טריפה: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לג
נז מטלטלין אותו. משמע דלצאת בו לכרמלית אסור דאל"כ למה איצטרך למימר שמטלטלין וכ"מ מל' רש"י וז"ל ולא בקמיע שאינו מן המומחה הא במומחה שרי דתכשיט הוא לחולה משמע דשאינו מומחה לאו תכשיט הוא אלא דאינו חייב חטאת דשמא היא מרפאת ורש"ל בתשו' כתב דאף באינו מומחה הוי תכשיט ושרי לכרמלית (עמ"ש ס"ד) וצ"ע דא"כ אף לרה"ר לישתרי וע"ק דבהמה לישתרי עסי' ש"ה סס"ז אלא כמ"ש הוא עיקר וכ"כ התניא שאפי' במקום שאין ר"ה אסור להוליך הטבעות שכתובין בהן אותיות לרפואה ואין בהם חותם אם לא נתמחו היטב וכ"מ בסה"ת ובס"ח סי' אלף ק"ד: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לד
נח שיושבים בה. פי' שדרים בה כמו בימיהם שהיו החצירות לפני הבתים והיה במקו' דריסת הרגל אבל אם מונח באשפ' שבחצר אסור לפנותם [כ"ה בגמ'] וה"ה בחצר שאחורי הבתים אם אינו יושב שם אסור ונ"ל דאם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדין: ש"ע סָעִיף לד
נט אסור להוציאם. נ"ל דאם הוא מלא וא"א לפנות עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות כמ"ש סי' שי"ב ועוד דלגירסתינו מותר לטלטל צואת אדם להדי' משום דחזיא לכלבים אך הרי"ף והרא"ש יש להם גי' אחרת ובשעת הדחק יש לסמוך על גירסתינו: ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לה
ס אסור להחזירו. דמאיס כ"כ דלא חזי אפי' לכסות בו מנא עססי' רע"ט [ב"ח] ועס"ג דבעודו בידו מותר להחזירו: ש"ע סָעִיף לה
סא לתוכם מים. ודוקא כשהן ראוים עדיין לשתית בהמה כשהן בגרף דאל"כ אף המים גרף הן [ב"י רשב"א] ומדסתם הרב"י משמע דס"ל אפי' א"צ לפנו' עליו שרי להחזירו וכמ"ש בשם הרא"ש וע"ש בשם מהרי"א שהקשה הלא לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סי' שי"א וע"ש שנדחק ול"נ דלק"מ דכלי שרי כמש"ל ס"ה וביש"ש פרק ה' דביצה ס"ה פסק כרי"ו דדוקא כשצריך לפנות עליו שרי להחזירו או שצריך להוציא בו צואה: ש"ע סָעִיף לה
סָעִיף לו
סב כדי להוציאו. הל' אינו מדוקדק דאפי' לא עשה כדי להוציאו אסור דהא אמרי' בגמר' אין מזמנין העכו"ם בשבת משום שיורי כוסות של יי"נ דהוי כגרף של רעי עב"י וה"ה לכל כיוצא בזה מיהו בהא לא קי"ל הכי ומותר לזמן העכו"ם בשבת: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
סג מותר להכניס. ואפי' הוא בחצר מקום שאין שם דירה [ב"י ד"מ יש"ש]: ש"ע סָעִיף לז
סד לקבוע ישיבתו. כגון מטתו לשכב עליה או שיכניס שלחנו ויאכל שם [ב"י ויש"ש]: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לח
סה עפר וכו'. אפי' למ"ד בסכ"א דבעי מעשה הנ"מ מידי שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שתקנו לכך אבל עפר לאו בר מיעבד מעשה הוא ושרי [גמ'] עמש"ל: ש"ע סָעִיף לח
סָעִיף לט
סו אסור לטלטלו. ואם היה עליו ב"ה אסור אף על פי שירדו [לבוש גמ']: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
סז בחצר. אבל בר"ה אסור דגזרי' שמא יגביהם ויתחייב דלגבי בהמה לא אמרי' חי נושא א"ע וכ"כ הרמב"ם פי"ח דלא כע"ש: ש"ע סָעִיף מ
סח אם צריכים מפני צער ב"ח. דאל"כ כשם שאסור כלו כך אסור לטלטל מקצתו כמ"ש סי' שי"א ס"ח [ר"ן] [סי' ש"ה סקי"ח]: ש"ע סָעִיף מ
סט מפני שמגבהת. והרמב"ם כתב שהיא נשמטת מן היד ונמצאת אגפיה נתלשין וכתב הראב"ד זה הטעם אינו וכו' ונ"ל שכונתו דהוי דבר שאין מתכוין דהא כ' בסי' תצ"ח סי"ב דמותר למשוך הצמר אילך ואילך וכו' ע"ש ובגמר' וגם מותר לחוף ולפספס ביד כמ"ש ססי' ש"ג ע"ש וצ"ע לישב דעת הרמב"ם: ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מא
ע אפי' בר"ה. דהא אפי' תגביהנו פטור דחי נושא א"ע ואם נושא כפות או חולה חייב והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה עסי' רע"ח: ש"ע סָעִיף מא
עא שלא תגררהו. מפני שנושאת [ר"ן] משמע דס"ל דהוה כמי שנושאו וא"כ אפי' בכרמלית אסור עססי' שמ"ח ע"ש וכ"ע דקטן כ"כ שצריך לגררו אם נשאו חייב חטאת ע"ש וכ"כ התוס' דף צ"ד והמאור ריש פכ"א כ' דאפי' בתינוק שנוטל א' ומניח א' אם נושאו חייב ומ"מ משום צערא דתינוק לא גזרו שמא תגביהנו ע"ש, המוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב אבל המוציא גדול המלובש בכליו פטור (רמב"ם) ערסי' ש"ט: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מה
עב בכדור. ואסור לטלטל הכדור דבמחשבתו לא משוי ליה כלי (ש"ל) ועסכ"א: ש"ע סָעִיף מה
עג ויש מתירין. והש"כ כתב דהתוס' לא כתבו להתיר אלא בי"ט כיון דיש בו צורך קצת אמרינן מתוך שהותרה וכו' אבל לא בשבת ודוק עכ"ל ול"נ דלא אמרינן מתוך אלא באיסור הוצאה אבל באיסור טלטול שבת וי"ט שוין ואדרבה י"א דמוקצה אסור בי"ט וא"כ אם שרי לטלטל כדור בי"ט ק"ו בשבת אלא דבי"ט שרי אפי' בר"ה אבל בשבת אסור בר"ה וביש"ש כתב דגם התוס' סברי דמדינא אסור לשחוק אלא שנהגו להקל וא"א לישתרי מפני שחזי לצור ע"פ צלוחתו י"ל דממאיס בטיט ועפר ואין ראוי' לכסות (ב"י): ש"ע סָעִיף מה
סָעִיף מז
עד בגד שעטנז. ויש"ש ספ"א דביצה פסק דאסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו ע"ש ועס"ג ועבי"ד סי' ש"א דיש כלאים דחזי למידי ובאגודה בביצה משמע דאסור לטלטל כלל: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף מט
עה מכבדות. ולמ"ד אסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור (ב"י ש"ג ויש"ש דלא כלבוש): ש"ע סָעִיף מט
סָעִיף נ
עו האצטרלוי"ב. הוא כלי שחוזין בו הכוכבים ולא גזרינן שמא יסלק הלוחות ויחזירן דמאן לימא לן שהוא אסור דמ"ש ממטה רפויה בסימן שי"ג ס"ז (הרשב"א סי' תשע"ב): ש"ע סָעִיף נ
סָעִיף נא
עז מין אחר. כגון שרואין בצל: ש"ע סָעִיף נא
עח יש להסתפק. דדמי למדידת הזמן או למדידת הצל והוא כלי שמלאכתו לאיסור ועס"ג, וא"ת דהוי מדידה של מצוה שלומד על ידו ושרי כמ"ש סי' ש"ו ס"ו שאני הכא דהמדידה אינה מצוה ואי משום שלומד על ידה א"כ יתלה לימודו באיסור ויהא שרי חלילה (מהרי"ל בתשוב' סי' רכ"ח): ש"ע סָעִיף נא
סָעִיף נב
עט אין מטלטלין. שכבר הוקצה מדעתו של בע"ה העשיר ולא בעי' שיהא מוקצה לכל וכן אמרינן מפני שאסרה הככר על עצמה בנדר נעשה מוקצה (ר"ן ספ"ג) כתב הש"ג על זה וז"ל והתוס' דף מ"ו כתבו דדוקא על האשה אסורה אבל לאחרים מותר וכן נ"ל דבכמה מקומות אשכחן מוקצה לאיש א' אינו מוקצה לכל וכו' ובתוס' פ' מפנין (שבת דף קכ"ז) כתבו דהיכא שהדבר ראויה לכ"ע אלא דאיסור' הוא דרביע עליה כגון תרומה ביד ישראל מותר לכל לטלטלו אבל דבר שהוא מוקצה מחמת גריעותא כגון מטלניות שיש בהן ג' דמוקצים לעשירים אפ"ה שרי לעניים לטלטלן ואפי' לעשירים שבבית עניים שרי לטלטלן עכ"ל וצ"ע דכוונת התוס' ג"כ דאם הוא של עשיר אף עניים אין מטלטלין אותן כיון שהוא מוקצה מחמת גריעותא דהכל הולך אחר דעתו של בע"ה רק בזה פליגי אהר"ן וס"ל דמוקצה מחמת איסור דרביע עליה מותר לכל וגם בדף מ"ו כתבו התוס' דהיכא דנדרה הנאה מככר אפי' היא עצמה שרי לטלטלה כיון דחזי לאחרים אא"כ אסרתם על כל העולם וכ"מ לקמן סימן שכ"ה סס"ח עסי' ש"י סס"ב ודברי הש"ג צ"ע: ש"ע סָעִיף נב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א אסור עמ״א פי׳ דאותו סכין לחוד אסור לטלטל הא בתחוב עם שאר כלים בנדן שקורין שטוטי״ץ שיש בו כלי אכילה ומספרים וסכין סופרים שרי לטלטל הכל ביחד כמו כנונא אגב קיטמא כבסי׳ ש״י ס״ח מ״א אות י׳ ועא״ר אות ג׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א
ב שמקפידין עמ״א דהכל תלוי בדעתו אם אין מקפיד לא הוי לדידיה מוקצה מחמת חסרון כיס כמו קורנס של זהבים : ש"ע סָעִיף א
ג ומקפיד עמ״א ובסי׳ ש״י ס״ב במידי דאכילה בכלי ומקפיד כו׳ ובסוכה אות מ״ח נתן לאוצר צריך יחוד ולא מהני מחשבה ואי״ה שם יבואר : ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד וכבר עמ״א רמב״ם פכ״ה מה״ש ה״ו ל״ד כלי ה״ה קורה שמיוחד לכך וכלי אפילו אין עשויה לטלטלה בחול אפ״ה שרי עב״י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה שמלאכתו עמ״א ואם לא עשה עדיין בה מלאכה כ״א חדשה והזמינה ועומדת לכך מדוכה חדשה אע״ג דהזמנה לאו מילתא מ״מ אין עומדת כ״א למלאכת איסור עסי׳ רע״ט מ״ש שם ובשבת מ״ד א׳. ומלאכתו לאיסור אף דרבנן והעד שופר עמ״א מ״א וקנאק האנץ בית קיבול ועץ תקוע ע״י שרוי״ף ונותנין שם אגוזים וישברם הנה בשי״ד אות ז׳ בט״ז כיון שתשמישו בכך אין זה בנין אפילו בחוזק כמו כלי בדיל עם שרוי״ף אמנם בשכ״א במ״א אות י״ב גבינה במורץ חרוץ כו׳ כשחיקת תבלין במכתש אע״ג דלאו ג״ק ול״ש טחינה אסור מדרבנן דהכלי מיוחד לכך עא״ר שם י״ד י״ל ה״ה כלי זה מיוחד לשבור אגוזים הוי כעין מכתשת וי״ל מדרבנן ובלבוש שם דמתקנות לאכילה ואי״ה שם יבואר ונראה להקל עט״ז י״ד: ש"ע סָעִיף ג
ו ואם עמ״א בסיס ל״ש אלא שהיה מונח עליו איסור הא עשה מלאכת איסור ביה״ש משום הא לא הוי בסיס ועמ״ש בט״ז אם הניח חפץ על הפמוט שיהא מונח בשוה: ש"ע סָעִיף ג
ז ולהניחו עמ״א ש״ח י״ט במעות בשכח משמע ה״ה אבנים וכיוצא בהן ושכח יכול לילך עד מקום שירצה ואפשר ה״ה מוקצה מחמת חסרון כיס וכ״ה מבואר בשל״א אות ה׳ במ״א באיזמל מילה ובי״ד רס״ו א׳ בט״ז חולק וסובר באותו חדר מחמת התירו סופן משום תחלתן ואף דכאן מתיר להניחו במקום שירצה י״ל במלאכתו לאיסור לא באבנים וכ״ש חסרון כיס דחמור מכולם כנראה מב״י בהוצעתו שאין בו דרכי היתר עמ״ש בט״ז מזה. ועא״ר של״א ה׳ דשאני עלי דאין ברור שיצטרך משא״כ זה יודע ודאי יע״ש ואי״ה יבואר בשל״ה וע׳ תוס׳ ביצה ג׳ ב׳ ד״ה אבל בחדר״ו ובהג״א שם לחדר״ו ור״ן שם (ורש״י שבת מ״ג א׳ ד״ה בצריך מוליכו למקום שירצה כר״ן וא״י למה לא הביא הב״י זה) משמע מחדר לחדר נמי שרי אבל מר״ן ורש״י י״ל רק באותו חדר והוכחת רבי יצחק שם כמ״ש הר״ן ז״ל ומש״ה איזמל מילה אסור לחזר ~אחר~{אחריו} וא״ש שופר עמ״א רס״ו י״ט ומעות י״ל הפסד גדול התירו ומיהו ממ״ש בי״ד התירו סופן משום תחלתן משמע הא לא״ה לא אף באותו חדר ושאני מלאכתו לאיסור קיל טפי מחסרון כיס וי״ל א״כ מה ראייה מכופין ע״ג ביצה לר׳ יצחק דקיל ממלאכתו לאיסור והעד ממ״ש הרז״ה שבת מ״ג דלא קיי״ל כרבי יצחק דבשיטת רבי יהודה אמרה יע״ש היאך דמחמיר במוקצה מדעתו ולר״ש שרי א״כ הרי לרבי יצחק קיל מכ״מ ממלאכתו לאיסור וצ״ע והדברים ארוכים : ומה שכ׳ דמותר לטלטל מוקצה דרך הילוכו ברגליו ערש״י שבת קכ״ז א׳ ר״ה ברגלו דלא הוי טילטול היינו אף קיל מן טילטול מן הצד דרך הילוכו ח״ש כדי שיכנס ויצא כאלו אמר בכדי ולא יותר רק דרך הילוכו ואמר כמ״ש במלחמות דבר״ן משמע דרי״ף הביא ברייתא זו לדחותה ובמלחמות ללמוד ממנו דברגליו שרי אף מוקצה טבל וכדומה ובעל המאור ור״ן סוברים שזה במוקצה לר״י מדעת דקיל טובא התירו זה לא במוקצה דגופו ואיסור והמ״א לשיטתיה ואולי יהיה זה קישור דבריו דהראה לרס״ו אות י״ט דאפי׳ מוקצה דגופו דחמיר יכול לטלטלו לכ״מ שירצה דגילוי מילתא הוא כמו לרבי יצחק כו׳ ה״ה כאן גילוי מילתא מדרבי יהודה נשמע לדידן במוקצה דגופו מחמת איסור הלא דברו ברגע כל סוקר כידוע דרכו הטוב: ש"ע סָעִיף ג
ח אבל עמ״א שבת קכ״ד ב׳ אייתי שותא לכהנא מחמה לצל הוי ברש״י שם משמע קצת אע״ג דכונתו מחמה לצל הואיל דצריך לגופו נמי שרי וה״ה למקומו ברש״י משמע דשרי ולמקומה לא היה צריך יע״ש אע״ג דגופו עדיף טפי עב״י ופרישה : מ״ש הר״ב בהג״ה ס״ג מוקצה מותר בנגיעה וכן דבר המונח כו׳ היינו בתלוי דהוי טלטול מהצד לדבר המותר עמ״א רס״ה אות ד׳ ותקי״ג ב׳ מוקצה בנגיעה ואף לדבר המוקצה שרי כדמוכח בתקכ״א ס״ב דמותר לכסות מוקצה מפני הדלף ובש״י ס״ו יפרש הר״ב כמ״ש בלבוש שלא יגע דאז א״א שלא ינדנד קצת ומש״ה לא הגיה הר״ב שם או דסובר כמ״ש הלבוש בתקי״ג דמ״ש בירושלמי פ״ה דביצה שלא יגע בה (משילין ה״א) היינו טלטול ממש הא נגיעה בה שרי אע״פ שמגלגלת מ״מ הוא אין עושה הטלטול ולא מנדנד בידים רק כשמניח אצבעו ממילא נדה ובש״ח כתב שאינו מנדנדו היינו ממש ביד ובש״י ס״ו הטעם דלצורך מוקצה הנגיעה אסור ובתקכ״א באין נוגע וברס״ה מ״ש בשמן א״א ומבעיר ובש״ח דנירות שעוה או חלב תלוי אין מבעיר ושרי אף בתלוי וכן הוא ל״ד ואי״ה יבואר עוד בתקי״ג ותקכ״א. וראיתי בשו״ת אבן השהם סי׳ נ״ג כתב לאסור במפתח מונח מטעם טלטול טוקצה וברס״ה מדין מבעיר מיירי צ״ע דכתב בפירוש דאין בו איסור מוקצה. וצ״ע ואי״ה יבואר עוד בתקי״ג ותקכ״א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט שמלאכתו עמ״א ואם הרוב לאיסור אזלינן בתריה ע״ד כל הכלים הולכין אחר רוב תשמישן וקצת ראיה מחה״ר שבת קכ״ג מדוכה עם שום בקדירה המטלטלת עם תבשיל אע״ג שלפעמים מניחין כך פירות הוי מלאכתו לאיסור : ש"ע סָעִיף ד
י וכתבי עמ״א ה״ה מגילה מותר לטלטל עמ״ש בט״ז ונייר חלק אם מקפיד שלא לצור פי צלוחיתו הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. מצת מצוה בע״פ בשבת אין לו דין אוכלין וה״ה אוכלי בהמה אין להם דין אוכלין ובתמ״ד אי״ה יבואר עוד : ש"ע סָעִיף ד
יא ושופר עמ״א בט״ז כתבנו מזה. דאף להניח תפילין בשבת אסור במניחו לשם מצוה ואות הא לשום שמירה כקמיע שרי בבית ע׳ מ״א נ״ז יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
יב אסור עמ״א באמת צ״ע על הע״ש דמבואר בגמרא ל״ו א׳ לר״ש חצוצרות ג״כ שרי לגופו ומקומו ד״ה הא והר״ב כאן פסק כתוס׳ דאף שופר רק לגופו ומקומו שרי וערש״י ובחידושינו שם ואם מקפיד עליו אפשר דהוי חסרון כיס ובגמ׳ מיירי באין מקפיד אלא דא״כ הוה לשנויי כן הא דאין מטלטלין יש חצוצרות כר״ש ובמקפיד ומיהו בי״ט למ״ד כר״ש אסור חצוצרות דאף דראוי לגמוע מים בדוחק לתינוק אסור לר״י יע״ש ועסי׳ תקצ״ו ט״ז ב׳ הקשה מתקפ״ח דבשבת אסור הא בי״ט שרי טלטול ובחידושינו כתבנו י״ל רבותא בשבת כר״י ומיהו במ״א תקפ״ה ה׳ מיושב זה דבי״ט לגופו אסור דהוקצה למצותו כבסי׳ תרס״ה והוי כאבן אף למקומו אסור דלמאי חזיא וה״ה לולב בשבת כאב״ן בתרכ״ח עמ״א שם ותרנ״ג דאף בשבת אסור לעשות שום תשמיש בו אפי׳ חל יום א׳ בשבת דהוקצה לז׳ ימים משא״כ שופר דראוי לתשמיש מעליא לא מקצה ליה בשבת אע״ג שלמחר יצטרך לו לא הוקצה למצותו בשבת וע׳ תו״ש כתב חסרון כיס וגם זה נכון ומיהו בלא״ה א״ש כמ״ש. כללא דמילתא כל שראוי לשום תשמיש שרי לגופו ואף מקומו משא״כ כשאין ראוי לתשמיש בשבת וי״ט אף דתורת כלי עדיו מה מהני ואסור למקומו. ומיהו כשמביאין לולב ימםש הרבה קודם סוכות או באין מצוי דמניחין משנה לשנה דלית מוקצה מצוה לטעם התו״ש אסור דחסרון כיס היה שלא יפסל והט״ז אפשר סובר דלא הוי רק כמלאכתו לאיסור ושרי לגופו ומקומו. ואי״ה בתרנ״ג ותרנ״ח יבואר עוד ע׳ אות י״ג אי״ה יבואר : ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יג ככר עמ״א דל״ד ככר ה״ה חפץ המונח בתוכו סכין וכדומה כמו תינוק. וליש אוסרין דוקא שו״ם ממלאכתה מתירתה עמ״ש בט״ז ד׳ ועי׳ אות ס״א י״ל לולב ושופר בי״ט ע״י ככר ותינוק שרי דלא אסרו אלא למת באין שם כלי כלל עליו. ועא״ר י״ג ראיה קמ״ב ב׳ רבא מנח סכינא אבר יונה יע״ש ומיהו ודאי תינוק וסכין חדא הוא : ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד כל עמ״א תצ״ה אות ז׳ ובסי׳ זה אות מ״ט ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז : ש"ע סָעִיף ו
טו לכסות עמ״א ע׳ אות י״ד. וכ״ן כתב לת״ק דר״י לאו נולד הוי כל שראוי למלאכה מעין מלאכתן וכ״כ הב״ח וט״ז אות ה׳ ועא״ר ט״ו ובגמרא קכ״ד ב׳ מ״ס מוכן הוא ומ״ס נולד הוא משמע בב״י דאל״כ היל״ל מ״ס נולד אסור ומ״ס נולד מותר ועסי׳ תק״א אות י״ב ותקפ״ו אות כ״ה ושכ״ה אות ט״ו בענין עכו״ם שעשה כלי בשבת יע״ש אימת הוי נולד יע״ש : ש"ע סָעִיף ו
טז שלא עמ״א של״ז צ״ל יע״ש. ובא״ר אות י״ז מביא די״א אף שברי חרס מותר דלפעמים נתקל בה שרי לפנות משם יע״ש: ש"ע סָעִיף ו
יז שנשברה עמ״א דאף בשבת דלא כב״י שסובר כל שהכלי נשארת ומשמשת מלאכתו והשבר ממנה הוי נולד בשבת דקשה לבדות חילוקים עב״ח וי״ל דלדידיה באות ט״ו גם בנשבר הכלי לשברים נולד הוא ומותר למאן דמתיר נולד א״כ אף בכלי נשאר ונשבר קצת מינה נמי הכי הוא למ״ד נולד שרי ולמ״ד אסור אף בנשבר לשברים הטור והב״י לשיטתיה דס״ו לאו נולד הוא ע׳ אות ט״ו. וי״ל קצת. ומ״ש על הב״ח בתוס׳ שבת קכ״ד ב׳ ד״ה ורבא דחתיכת חרס בנשבר בע״ש דבשבת ה״ל נולד ורבא אית ליה מוקצה וכ״ש נולד ופי׳ הב״ח דבר״ה הוי נולד אבל בחצר לא הוי נולד ולשיטתיה כב״י דת״ק דר״י שם סובר מעין מלאכה אחרת נמי לאו נולד הוא רק ברה״ר הוי נולד ורבא אית ליה מוקצה וכ״ש נולד וא״כ ה״ה לדידן נ״מ בזה למ״ד נולד בשבת אסור ברה״ר כשנשבר בשבת אסור לטלטל אבל המ״א לשיטתיה באות ט״ו דת״ק דר״י נולד מותר הוא סובר וד״ה כפשטן לרבא כו׳ ואם כן לדידן אין נ״מ בין רה״ר או חצר למ״ד נולד שרי אף ברה״ר ומ״ד אסור אף בחצר אסור. ומה שסיים אא״כ זרק לאשפה מבע״י אין לו מובן לכאורה דההיא בנשברה מע״ש ואף בחצר ואפשר זרקו בשבת שרי אף ברה״ר ודוחק: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ג
יח שאין עמ״א נר חלב שלם מלאכתו לאיסור ושרי לצורך גופו ומקומו ותינוק נר בידו ואביו אוחזו בידו עסי׳ ש״ט דשרי אף ע״פ שאין געגועין ושמ״ג דלהאכילו בידים אף איסור דרבנן וה״ה אביו מצווה להפרישו וצ״ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
יט דלתותיהן עמ״א רמב״ם בפכ״ה ה״ו שבת קכ״ב ב׳ ותוס׳ ד״ה אדרבה יע״ש עט״ז ח׳ זה בדלתות הכלים שהיו מוכנין אגב אביהן בטלטול משא״כ דלתי הבית לא הוכנו אגב הבית בטלטול א״כ יותר רבותא נתפרקו בע״ש דאסור לטלטל אע״ג דראוין למלאכה אחרת לפסוע עליהן וכדומה אפ״ה אסור וכ״א שבת דהוי נולד גמור אלא דאפ״ה הוי רבותא אף ע״ג ביה״ש היה פותח ונועל כו׳. ומ״ש כלים המוקצים שנשברו היינו מוקצה מחמת חסרון כיס או מלאכתו לאיסור ושבריהן אין מוקצים מיגו דאתקצי ביה״ש כו׳ וע׳ תו״ש וח״מ ולמ״ש א״ש וכלי שהיה ראוי ביה״ש ושבריו ראוים רק לאיסור אסור דבתר השתא אזלינן עסי׳ ש״י ס״ג דוקא וחזר ותיקן ועא״ר אות י״ד. ובט״ז י״ז הארכתי בזה יע״ש : ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ט
כ ליטלה עמ״א בשי״ד ס״א ועמ״א אי״ה באות כ״א מזה : ש"ע סָעִיף ט
כא שמא עמ״א עט״ז ט׳ לרש״י מכה בפטיש לא בנין דסובר דאין שייך בנין בכלים אבל הר״ן פי׳ כן דבנין שצריך אומן אף בכלי יע״ש: ש"ע סָעִיף ט
כב דכיון עמ״א עמ״מ פכ״ב הכ״ה ונתן טעם למה פסק המחבר דלא כר״מ ולא השיח דעת הרי״ף עמו משום דק׳ מפרק עשירי ועט״ז בזה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כג אין עמ״א דברי האדון ז״ל צריכין פי׳ דהתחיל פי׳ אסור לטלטל משמע מטעם מוקצה כל שאין תורת כלי עליהן בלא הכינם לכך מאתמול וכדומה וזה ודאי דאף בטלטול אסור כמו כיסוי הכלים ומ״מ נראה ביש בית אחיזה לבור ודות בטלטול שרי רק ליקח מהבור אסור דמיחזי כבונה וכמו שסיים יש לחוש משום בנין ומראש דבריו משמע דבאין בית אחיזה אסור אף בטלטול וכ״מ לשון המחבר דאז מוכח שהוא כלי ולא כמיחזי בונה ובמשנה אין ניטלין משמע טלטול ואפשר בלא יחדו ותקנו לכך כל שאין בית אחיזה אסור בטלטול וביש מותר בטלטול אף שלא תקנו לכך כל שיש דבר להאחז בו בתולדה ומיהו כשיש תורת כלי מותר בטלטול ולוקח מבור אסור כבונה וער״ן גבי חרס (שבת קכ״ד) ומקשי הכא בחרס וכי עדיף מכיסוי כלים שיש בית אחיזה דלא שרי אלא בתורת כלי עליהן ויש לומר דחרס בא מכלי יע״ש מבואר מדבריו דאף בית אחיזה מוקצה הוי אם לא תקנו לכך ואסור בטלטול ועא״ר כ״ג ולמ״ש מבואר הוא כו׳ אבל המ״א סובר לכאורה בית אחיזה א״צ תורת כלי וצ״ע: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כד או עמ״א שבת קכ״ג א׳ ותוס׳ ד״ה מדלענין אלא במ״ט ב׳ ד״ה לא הוסיפו דמחט בעינן תיקון כו׳ וא״כ כללא הוא כל שבטומאה כלי ע״י יחוד מטלטלין בשבת בלא יחוד ה״ה עור לח מטלטלין דבטומאה מהני מחשבה וכפירש״י שבת מ״ט א׳ ותוס׳ ד״ה טומנין דלא כר״ת אבל ר״ת סובר לחין לא כסכ״ה ומ״א מ״ה וכמ״ש בזבחים דכל שלא יחדה אע״ג דלטומאה מהני יחוד בלא יחוד אסור לטלטל ושאני מחט שבורה דרך לזורקו כו׳ משא״כ שברי כלים דרך להשתמש תשמיש אחר וכל הטורח הזה דהלכה כר״ת דעור לח אסור בטלטול כ״ז שלא יחדה מדלענין טומאה לאו מנא בלא יחוד ה״ה שבת ומש״ה לא הגיה הר״ב בסכ״ה לקולא בלחין אלא הוסיף חומרא דקה יבש אסור ואי״ה לקמן יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יא
כה מותר עמ״א גמרא קכ״ג א׳ וי״ל בין טומאה לשבת בזה אע״ג שכתבו התוספות במנחות כמ״ש באות הקדום וע׳ תוס׳ שבת קכ״ג א׳ ד״ה מדלענין: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
כו ויש עמ״א דעת הר״א ז״ל דחזי לקנח ביה מידי ומשמע מחמה לצל ופירשתיו בט״ז י״ב ומצוה עסי׳ כ״א ס״ב בזה. גע״ג לעניים גע״ג טפחים לעשירים א״ר כ״ט ע׳ סעיף נ״ב: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כז מותר עמ״א עט״ז י״ג דחדש הוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר ומותר כבסי׳ שי״א ס״ה א״כ אפי׳ מוקצה גמור שרי כה״ג אלא מותר לטלטל דפוס בידים כו׳ מלאכתו לאיסור ושומטו בחדש והוא ל״ד או טעמו יהיב אף לישן: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יא
כח בטל עמ״א מ״ש לתשמיש אחר בסי״א אות כ״ד דמחט שבורה אי לאו דזורקו בין גרוטאות הוי שרי אע״ג דאין עושה ממין מלאכה הראשונה כלל ומיהו שום שימוש כלי בעינן הא לקינוח צואה וטינא ע׳ בט״ז אות י״ב כבסי״ג: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף טו
כט גמי עמ״א בעניבה מותר אלא קשירה אסור ובשבת קי״ב א׳ בכרמלית גמי משמע חוט לא כו׳ ובר״מ פרק עשירי ה״ד כל שראוי למאכל בהמה מותר לקשור בשבת ומתורת קשר עסיק שם הא חוט לא ובכ״מ בשם הרמ״ך בחצר אסור דמבטל ליה היינו בחצר לא היה גמי כי בכרמלית שכיח והיה רוצה חוט או משיחה אמר אסור דילמא מבטל ליה וצ״ע בגמ׳ דפריך והא מנא הוא משמע טעם האיסור מוקצה לא דילמא מבטל להחוט או בגמי היה רוצה בחצר או בעניבה ובלח״מ שם יש תירוץ לזה והמעיין ברש״י ד״ה שבקיה ולא תטלנו בידך לטלטלו תירץ זה כהרמ״ך דבחצר הקשירה אסור בחוט כי לא שכיח שם גמי (ואי״ה בשי״ז יבואר) ומדאמר שבקיה אסרו לטלטל נמי וע״ז פריך ליה והא מנא הוא ולמה לא מטלטל עכ״פ להצניענו כו׳ והלא ידוע דרכו של רש״י מי יוכל להבין דרכו ברגע כל סוקר וחוקר : ש"ע סָעִיף טו
ל נשמר עמ״א נסתפקתי גדול כ״ה דוחה ל״ת דרבנן אם דוחה עשה ול״ת דרבנן ופשיטנא מכאן ומסי׳ י״ג דשבת עשה ול״ת דרבנן ומהא אמינא לה מתמ״ו מ״א ב׳ ד״ה כו׳ אין מפקחין י״ט עשה ול״ת בדרבנן נמי וז״ש גדו״ל כ״ה דזהו חידושו דוחה עשה ול״ת דרבנן. וער״ן וחה״ר דבחצר מקצה דעתו ובכרמלית אין מקצה עד שבא לביתו לא משום הפסד ממון דלא שרינן טלטול משום הפסד ממון באין ה״מ ודאי לא ובח״מ אי״ה יבואר. ובשם הראב״ד ז״ל כ״כ ולכאורה למ״ש בט״ז י״ב להר״א ז״ל לצורך גופו שרי יע״ש ובשם הפרישה וצ״ע ואין להאריך: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
לא ליקח עמ״א בקנים שלנו דרכן ליחדן שרי ומלאכתו לאיסור אפילו כל שדרכו לאיסור אפ״ה שרי דהוי לצורך מקומו עט״ז יע״ש: ש"ע סָעִיף טז
לב אסור עמ״א תה״ד ע״א ולמדה מכירה עט״ז ואם טלטול דף מותר עט״ז אות ז׳ דפין וקרשים העומדים לסחורה למכור יבואר אי״ה בסכ״ו מזה יע״ש : ש"ע סָעִיף טז
לג אא״כ עמ״א ד״מ שי״ג וקשה דמדי דהוי אנסרים בסכ״ו ועמ״א אות ל״ט ואי״ה יבואר שם והמ״א כתב דאם ישב בסמיכה כך פ״א תו ל״ג שמא יתקע דבלא״ה חומרא בעלמא הוא עט״ז : ש"ע סָעִיף טז
לד אסור עמ״א ובשי״ג במ״א אות י״א ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
לה למזגא עמ״א דכל דראוי למידי ועומד לכך תורת כלי עליה וכמו עורות ונסרים ומשמע אם נשברו כל שראוי למידי הוי כדין שברי כלים בסו״ז יע״ש ועא״ר דמשמע א״צ מחשבה יע״ש במ״ג ותו״ש בזה: ש"ע סָעִיף יז
לו ואסור עמ״א אפי׳ לגופו ומקומו אסור דכל דקיימי לבנין בטיל מתורת כלי ולא מהני מחשבה עסכ״א הא אשתייר מבנין קיימי למזגא והוי תורת כלי עלייהו ומותר אף מחמה לצל ועא״ר אות מ״ג בזה : ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
לז קוץ עמ״א ער״ן כירה מ״ב מכבין גחלת דזה לר״י ולא לר״ש וע׳ א״ר אות מ״ר ובח״מ ותו״ש מזה. וכאן משמע דוקא היזקא דרבים ובשל״ד סכ״ז נמי רבים משמע לשל יחיד לא התירו ובס״ו זכוכית סבור הייתי לומר שי״ל בין טלטול מוקצה אף משום יחיד התירו ובין שבות ד״א ובכרמלית ששבות חמור הוא וכן גתלת דוקא ברה״ר היזקא דרבים שרי וב״י בשם א״ח גבי שברי זכוכית משמע מידי דהוי אקוץ ברה״ר דוקא לצורך רבים וצ״ע ומפיס מורסא דל״ג במקום צערא שאני דהוי כחולה שאין סכנה וצ״ע : ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
לח אסור עמ״א באות י״ט דלתות הבית ה״ה זה דלא הוי כלי ומשמע אף לגופו ומקומו אסור ושובך לגופו מותר. ובלבוש שיאמרו להטיח גגו הוא צריך וצ״ע דלהטור בשבת שרי עב״י ורק בי״ט אסור והמחבר פסק כר״מ פכ״ו ה״ז שאין תורת כלי ומש״ה אסור בשבת ג״כ ועסי׳ תקי״ח ט״ז ד׳ ובחידושינו ביצה ט׳ א׳ הארכנו בזה ואי״ה בתקי״ח יבואר : ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
לט שקצצן עמ״א ואי״ה באות מ׳ יבואר החילוק בין חריות ולבינים ונדבך של אבנים: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
מ אסור עמ״א מלת מחשב״ה ראוי להיות צריך מעש״ה שהם לישיבה וכ״ה במ״מ פכ״ה הכ״א לחלק בין חריות ובין נדבך אבנים ואם בעי מעשה עם מחשבה עט״ז אות י״ו פירשתיו. והוי יודע נדבך של אבנים א״י מהו דרש״י קכ״ה ב׳ נדבך סדורות ומוקצות לבנין משמע אשתייר מבנין הוי כלבינים ובר״מ לא משמע הכי וכמ״ש המ״מ דעיקר החילוק דאבנים לא קיימי כלל לישיבה ואף בלא נדבך וסדורות ואף אשתייר מבנין צריך למדום מעשה (כמ״ש במ״א ולט״ז לא מהני מעשה כפירש״י וא״כ מה קשיא ליה להמ״מ מחריות לנדבך דהתם מחשבה וכאן סידרום לבנין צריך מעשה להוציא מידי מעשה וה״ה לבינים כה״ג ובלא סידרום לבנין יש חילוק בין לבינים שהם שפין וחלקים וקיימי ג״כ לישיבה הלכך אשתייר מבנין מותרים דעומדים לישיבה ואבנים שאין משופים וחלקים צריך למדום כי לא קיימי לישיבה וצריך מעשה ואמנם המחבר דנקיט נדבך אבנים וכ״ה בר״מ שם צ״ע ועמ״ש אי״ה באות מ״א: ש"ע סָעִיף כא
מא וי״א עמ״א מ״ש הגי׳ ברש״י קכ״ה ב׳ ד״ה צאו ולמדום השמיט מלת מעשה ועב״י ובט״ז י״ו ביארתיו. ובחידושינו שבת נ״א הארכנו והבאתי ירושלמי שם פ״ד ה״ב לא חלין ולשכיבה יע״ש משמע כ״ש סתמא דעכ״פ אסור בטלטול אם לא במחשבה ובר״מ פכ״ה הכ״א י״ל לישנא דגמ״ נקיט ורבותא דרשב״ג דא״צ לקשר״ן רק מחשבה סגי אבל המחבר שינה וכתב קצצן לשריפה מוקצים הם משמע הא סתמא א״צ מחשבה וע׳ ר״מ פכ״ו ה״ב לבנים שנשארו מהבנין ככלי שמלאכתו להיתר שהרי שפין אותם ומתקנים אותם כו׳ יע״ש מבואר דלבינים מחמה לצל שרי ואבנים אם הם אבני גזית י״ל דינם כלבינים שנשארו מבנין וא״צ מחשבה כלל ואבן שלא סיתת אז אין ראוי לישיבה ובעינן למדום וצ״ע בכל זה ומ״ש מסי׳ שי״א ס״ח אי״ה יבואר שם וכאן אין להאריך ובחידשינו הארכנו : ש"ע סָעִיף כא
מב יחדה עמ״א כבסכ״א למדום הוי מעשה וכמ״ש באות מ׳ ומ״א ועט״ז י״ו: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
מג ביחוד עמ״א פורפת בשבת באבן עגולה דראוי לכך מהני יחוד ועב״י: ש"ע סָעִיף כב
מד ועסי׳ רנ״ט ועמ״א שם אי יחוד לעולם בעינן ועא״ר כאן נ״ב בשם מי״ט. ומ״ש המ״א בליבני דאשתייר מבנינא ע׳ אות ל״ה א׳ בעינן מחשבה. ועסי׳ רנ״ט הך חישב אי בפה או במחשבה בעלמא : ש"ע סָעִיף כב
מה דלצורך עמ״א דל״ד חתכו מדקל לשם זה דעשה מעשה ה״ה אם היה מונח ענף מדקל ויחדה לכך שרי כבסכ״ב ואף קצצן לשריפה ויחד לזבובים אח״כ מהני כבס״ך חריות כו׳ הואיל וראוי לכך מהני ביחוד לשבת א׳ ולי״א לעולם יע״ש: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כ
מו וי״א עמ״א עא״ר אות מ״ט דנתכוין המחבר לתשובת הרשב״א תשנ״ו יע״ש ובחידושינו שבת נ׳ הארכנו דלרשב״א יחדן עם מעשה בעינן לא חישב עם מעשה ועסי׳ ש״א סע״ג השמיט שם חישב והיינו להוצאה לרה״ר סתם כרבינו יונה דהרואה לא ידע שחושב ויאמר שנתכוין להוציא ולכך צריך צבען או יצא מבע״י וכאן כתב דחישב או ישב מהני וי״א הוא רבינו יונה ש״מ כאן לטלטול מיירי וא״כ מאן הוא י״א ושם באות ס״א הביא ד״ה דטלטול נמי אסור יע״ש ואין להאריך כאן : ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כה
מז וי״א דוקא עמ״א רש״י ותוס׳ שבת מ״מ א׳ ד״ה טומנין פליגי בתרתי והר״ב אפשר פסק לחומרא בשתי הסברות ולא שרי אלא גסה ויבשין ועב״ח כאן ועמש״ל : ש"ע סָעִיף כה
מח אא״כ חישב עמ״א ובסי׳ רנ״ט יע״ש וכאן אין להאריך: מ״ש המחבר בסכ״ו נסרים של בעה״ב שרי ושל אומן אסור שבת מ״ט ב׳ דקפיד עלייהו שלא יתקלקלו ובלבוש הקצום למלאכה ועא״ר אות נ״ט וא״כ נסרים של סוחרים שנתנום לאוצר צ״ע אם מותר לטלטל בשבת דקפיד עלייהו שלא יתקלקלו ויתעקמו כמו אומן אע״ג דלא החליקן ברהיטני כו׳ וע׳ מ״א אות ג׳ : ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כז
מט מותר עמ״א סובר זה הוי נולד לא מוקצה ומ״ש ביצה ב׳ ב׳ שבת סתם כר״ש מחתכין כו׳ אע״ג התם מוקצה לא נולד ר״נ סובר מוקצה ונולד מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד וצ״ע ובחידושינו ביצה כתבנו מזה דמ״ש רש״י שם בקליפי אגוזים פירשתי שם הגירסא מלפני השולחן או מעל השלחן ע״ש : ש"ע סָעִיף כז
נ מנער עמ״א לתוס׳ ג״כ כשסלקו אין מוקצה לחצי שבת ובסיס לא חמור מגוף המוקצה דקיי״ל אין מוקצה לחצי שבת. ואי״ה בנ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף כז
נא שהם עמ״א דאף לא היה שם בשעת מעשה אוכלין רשאי להניח שם אוכלין והם בטלים אגב הפת ועט״ז ש״י אות ח׳ כה״ג דאם ביה״ש לא היה בסיס רק בשבת שרי להניח היתר אצלו והוי בסיס להיתר ולאיסור דאין מוקצה לחצי שבת. ולתוס׳ ריש ביצה דלא הוי בסיס הואיל ואין מקפיד היכן נפלו אף שהיו ביה״ש על השולחן שרי דלא הוי בסיס : ש"ע סָעִיף כז
נב מותר עמ״א דלא הוי בסיס שאין מקפיד היכן נפלו ועסי׳ ש״ט מזה וכמו שציין באר הגולה כאן אות סמ״ך: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
נג שהתקינן עמ״א כ״פ הט״ז בשי״א אות ט׳ א״ר אות ס״ג וע׳ פרישה וב״י מבואר דאף בקש הרך סתמא להסקה במקום שמסקינן בו ובפרישה משמע דוקא חבילי באגודה הא מפוזרין סתמא לאכילה וע׳ בשי״א ס״ח קש שעל המטה מפוזר נמי ואפשר בקשין קצת ואין להאריך : ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
נד מע״ש בד״מ תי׳ דברי הר״ן דסובר בעינן שיהיה לו מאותו מין הא מצוי לא מהני ומש״ה נתפרקו בשבת ביה״ש ראוי אגב בשר ובשבת עכ״פ ראוי קצת מקרי הואיל ומצוי כלבים הא נתפרקו מע״ש איתקצי ביה״ש אבל למ״ש המחבר דמצוי סגי אפילו נתפרקו מע״ש שרי אבל כשאין מצוי כלל ואין לו אף נתפרקו בשבת אסור דאין ראוי לכלום ועדיין צ״ע : ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף ל
נה ואדם עמ״א בלבוש אדם חשוב דאין נאכלין אלא ע״י הדחק ובתשובת הרא״ש בב״י באתריה דשמואל לא היו הבהמות אוכלין יע״ש ומש״ה מחמיר על עצמו ובב״ח דרגילין להשתמש להסקה יע״ש וכ״נ דעת המחבר כאן דבמקום שמאכילין לבהמה הא במקום שאין מאכילין לא ולא כתשובת הרא״ש ואדם חשוב אפ״ה צריך להחמיר על עצמו והנה שבת קמ״ג א׳ גרעיני תמרה כו׳ תוס׳ ד״ה שמואל כו׳ ובר יונה תפל וכ״ש בשר תפל לא כתב המחבר בשל״א לא הזכיר המחבר אדם חשוב כו׳ והיינו דבר אווזא נמי ע״י הדחק נאכל כלבוש ולכאורה צדק בזה המ״א דוקא גרעיני כו׳ וצ״ע דהא לא למדה אלא מאביי ורבא וי״ל משמואל למדה לחוד וצ״ע. וע׳ חה״ר קכ״ח וקמ״ב וקמ״ג ואי״ה באות נ״ו אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ל
סָעִיף לא
נו דחזי עמ״א תיקן האדון ז״ל בזה קושיית הב״ח וגם מה שלא סיים המחבר בדג תפל שאין ראוי לכלבים וגם בגמ׳ שבת קכ״ח א׳ בשר תפל לר״ת אסור לטלטלו וברייתא לקמן בשר בין תפל ומליח מותר ודג תפל אסור כי ודאי אע״ג לקמן שכ״ד ס״ז מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים היינו בנבילה דעתה עומד לכלבים וביה״ש דעתיה עליה אי מיית כו׳ וכדומה הא מה דראוי לאדם למ״ש וי״ט ולא עתה אע״ג שראוי לכלבים מוקצה הוא דלא חזי למידי וכאבן לר״ש נמי דהא אין נותן לכלבים מה שראוי לאדם וכ״כ בעל המאור בקמ״ב וחה״ר האריך שם הא דאמר טעמא דחזי לאומצא יע״ש ובר״ן וכ״נ דעת רש״י קכ״ח דג תפל אע״ג דראוי לכלבים לא דעתיה לכך ומש״ה בשר דחזי לאומצא דוקא במין דרכיך דומה לבר אווזא ושרי ובמין הקשה אמר בגמ׳ דאסור וכ״ה דעת הר״מ פכ״ו עט״ז אות ך׳ יע״ש ודג תפל חזינן דחתול אוכלה אלא כל מה דראוי לאינש לא מקצה לחיה ותפוח מסריח וכפירש״י קנ״ח ב׳ וחיה דנקיט אף שאין כלבים מצוים שם וכל ישראל בני מלכים ולדידן דוקא בכלבים מצוים ולא לחיה דאנן כל ישראל כו׳ ומיהו זה טעות במסריח ודאי ביש לו חיה מטלטלין ואי לא לא כבסעיף כ״ט והתוס׳ שכתבו שם זה בראוי לאדם כו׳. אלא דנקיט חיה י״ל כמ״ש הר״ן בקכ״ח לרי״ף תפוח מסריח ואין ראוי לכלבים כ״א לחיה אלא דא״כ היה להמחבר להזכיר זה דיש בשר סרוח דלכלבים לא חזיא ולחיה חזיא ואם יש לו שרי וי״ל דברייתא סובר אע״פ שאין מצוי והמחבר בסכ״ט פסק דמצוי בעינן והבן זה. והגירסא שם בקכ״ח א׳ כמה גירסאות א׳ בשר חי ותפל עתה״ד גירסא דילן בשר מליח ותפל וגירסת הרי״ף בשר חי ותפוח עינו עליהם ואין להאריך ובט״ז כ״ה אי״ה אבאר עוד : ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לג
נז מטלטלין עמ״א בש״א סכ״ה כתבנו בזה ועא״ר שם אות מ״ד ורש״ל בתשובה מ״ז ולכאורה אף דכרמלית אסור מ״מ בחצר ובית רשאי לילך בו וברה״ר ובכרלית מ״מ שם תכשיט עליו בבית ולא גרע מחרס וצ״ע: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לד
נח שיושבים עמ״א שבת קכ״א ב׳ והנה גרף מותר להוציא הואיל ומאוס מפני כבודו התירו גדול כ״ה ערש״י ביצה ל״ו ב׳ ובחצר אחרת אסור דהוי כאבן דאין ראוי לכלום ומיאוס דמותר צריך להיות ראוי לכפות לכלי או לצורך גופו ומקומו כל שהוא כלי עסי׳ רע״ט ובלבוש הטעם באותה חצר דהוי צריך למקומה צ״ע דבכלי שייך זה לא באבן וכדומה ומיאוס כתב הטעם דאף ר״ש מודה במוקצה כי הא שנמאס מאוד כ״מ לכאורה רש״י ביצה ל״ו ב׳ ד״ה נותן יע״ש ושמואל כר״ש סבירא ליה שבת קמ״ג א׳ תוס׳ ד״ה שמואל וקנ״ו ב׳. ומ״מ י״ל בחצר אחרת אף בצריך למקומה אסור כאבן ועא״ר. וכופין שלא ילכלך הקטן : ש"ע סָעִיף לד
נט אסור עמ״א שם קכ״א ב׳ צואת אדם מוכן לכלבים יע״ש ועב״י ומ״מ קשה דודאי צואת ב״א ראוי לכלבים וחזירים עסכ״ט ולומר דהוי נולד אף דדעתיה עליה מ״מ למ״ד נולד שרי מ״מ אסור זה ועחה״ר קכ״א לגי׳ רש״י קכ״א נולד כי הא שרי ולגי׳ הרי״ף נולד כי הא אסור כמו עצמות וקליפין ונ״מ בגרעני תמרי שכל התמרים רק לבהמה יע״ש היטב ולפי דברי הלבוש שכתבתי באות הקדום מיאוס כי הא מודה ר״ש ואף דראוי לכלבים מקצי אינש מדעתיה א״ש ועדיין צ״ע בזה ובירושלמי פכ״ב ה״ח כרש״י הביאו בחה״ר יע״ש ואין להאריך ואי״ה באות שאח״ז יבואר עוד : ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לה
ס אסור עמ״א ב״ח ולבוש כתב דמוקצה כי הא כו׳ ה״ה בכלי זה. ואם מלא מי רגלים וא״א להפנות עליה ע׳ אות נ״ט דמ״מ שרי מטעם גדול כ״ה יע״ש. ובידו לטעמיה דאף אבן כה״ג שרי ובא״ר ע״ו א״כ אמאי התירו סופן וי״ל דישכח ויעמוד : ש"ע סָעִיף לה
סא לתוכה עמ״א עט״ז שם ד׳ וי״ל ג״כ דוקא כלי שמלאכתו לאיסור דניתר לגופו ומקומו הותר ע״י דבר מותר משא״כ עביט דמאוס ביותר והוי כאבן וצ״ע : ש"ע סָעִיף לה
סָעִיף לו
סב כדי עמ״א ועט״ז אות כ״א ומ״ש שם: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
סג מותר עמ״א דלא מיחזי כהערמה ומותר להכניס מיטתו לשם עב״י ודוקא קבע אבל לישב עראי שם לא מהני עי׳ לבוש : ש"ע סָעִיף לז
סד ולקבוע עמ״א וכבר כתבתי כן באות הקדום דישיבת עראי לא מהני בזה : ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לח
סה עפר עמ״א גמ׳ שבת נו״ן א׳ ה״מ מידי כו׳ וע׳ אות מ״ד : ש"ע סָעִיף לח
סָעִיף לט
סו אסור עמ״א שבת מ״ג א׳ תוס׳ ד״ה בעודן עליו ב׳ דיבורים ולא הוי מבטל כלי מהיכנו דבידו להבריחם ולא גמרו בידי אדם דמ״מ מוקצה הוא בין השמשות ושם נאמר כל ביה״ש וכבר כתבנו במקום אחר אי בעינן דוקא כל ביה״ש או לאו. וכלי ניטל לצורך דבר שאין ניטל ומ״מ לצורך בעינן ושלא לצורך כלל אף שמלאכתו להיתר אסור אם לא לצורך מחמה לצל ועל צואה שלא יתלכלך הקטן הא לא״ה אסור : ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
סז בחצר עמ״א בטור בכרמלית נמי אסור והב״י הקשה דקי״ל כרבא יע״ש ולבוש בהג״ה העתיק בכרמלית נמי אסור ומשמע בין גדולים וקטנים אסור ברה״ר ועב״י וא״ר בזה: ש"ע סָעִיף מ
סח אם כו׳ מה שהראה לסי״ד לא עקוד ורגול משום צער הוא לה ואין זה נייח לה ע׳ לבוש שם וא״כ אפשר אף למ״ד צער ב״ח דרבנן בשבת ד״ת למען ינוח כו׳ ואפשר ראוי להיות סעיף י׳ תולין טרסקל יע״ש: ש"ע סָעִיף מ
סט מפני עמ״א הר״מ פכ״ה הכ״ו וא״ר פי׳ דהר״מ סובר דהוי פסיק רישיה יע״ש והנה דדוי לא שרי אלא כשיש צער ב״ח כמ״ש באות הקדום ודחייה בידים מאחוריה אף בלא צער ב״ח רק הפסד ממון שביתה מבית הא תוך הבית לא אא״כ בראה מביצים עב״ח וא״ר כאן וצ״ל דוחין לאו טילטול כ״כ הוי ומ״מ הפסד ממון בעינן הא לא״ה אסור וא״כ מה פריך שבת קכ״ח הא גופא קשיא אין עוקרין הא דדוי שרי בצער ב״ח אבל דוחין משום ה״מ בלא צער ב״ח וצ״ע. ובי״ט בתרנגולת העומדת לביצים אי״ה יבואר שם דנוהג דין זה. ולטעם הר״מ דשומט גדפיה אף בי״ט לשחיטה אסור כה״ג אם עומדת לאכילה אסור בתרנגולת לרדות ולהר״א שרי ואין להאריך: ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מא
ע אפילו עמ״א בהמה אין חי נושא עצמו ואדם חי נושא עצמו וע׳ באות שאח״ז וברע״ח יש מחלוקת אי משאצ״ל חייב או פטור : ש"ע סָעִיף מא
עא שלא עמ״א משמע שכן הלכה ובתוס׳ ריש פרק ר״א דמילה כתבו תינוק בן שמונת ימים נמי חי נושא עצמו ועא״ר אבל רוב הפוסקים ס״ל כל שא״י להניח א׳ ~ולברור~{ולגרור} א׳ חייב ועסי׳ של״א מ״א ה׳ ע״י עכו״ם מ״מ שרי דלית השתא רה״ר. ותינוק וכיס חייב כו׳ רמב״ם פח״י הי״ו וי״ז ומשמע דתינוק מלובש אף בן שמונה ימים הסמרטוטין טפילה לו ודוקא כיס אין בטל ה״ה לגדול אין כיס בטל לו וטבעותיו מלובש באצבעו טפל לו הא נושאן בידו הנושא חייב יע״ש במ״א : ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מה
עב בכדור עמ״א בא״ר אות פ״ו ופ״ז והנה לשחוק ל״ד ה״ה טלטול אסור ואם קטן ודאי אין מחשבתו כלום ואף גדול דמהני מחשבה עסכ״א די״א דבעי מעשה ואם שחק בע״ש מבע״י י״ל הוכן לכך וע׳ אות ע״ג וצ״ע: ש"ע סָעִיף מה
עג ויש מתירין עמ״א התוס׳ ביצה י״ב מתוך כו׳ ועד״מ בי״ט ברה״ר שרי דמעביר מתוך צורך קצת שמחת י״ט ושבת אסור ברה״ר או כרמלית דבקל כו׳ (עיין ע״א וס״ז כה״ג לא הוי גזירה לגזירה וצ״ע) אבל איסור טילטול אי י״ט שרי כ״ש שבת עט״ז ריש הסי׳ טעם איסור טילטול משום גדר הוצאה י״ל י״ט קיל ומכ״ש לרש״י דבי״ט ליכא שום חיוב תורה בהוצאה ובמוקצה מיאוס ונולד י״ל י״ט חמיר משבת וצ״ע : ש"ע סָעִיף מה
סָעִיף מז
עד בגד עמ״א דראוי לכסות כלי. וי״א דאין עומד לכך וא״כ משכנות של עכו״ם דמקפיד עליהם שלא לצור פי צלוחיתו אסור לטלטלם בשבת ובקשין להציע שרי עי״ד ש״א מותר לטלטל בשבת ולבדים יע״ש ובמ״א מלת רי״ש ומידי ראוי להגיה קשין למזגא ובאגודה משמע לגופו ומקומו נמי לא יע״ש: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף מט
עה מכבדות עמ״א עסי׳ של״ז מדין כיבוד יע״ש : ש"ע סָעִיף מט
סָעִיף נ
עו האצטרלו״ב עמ״א ולבוש מסיים ונהגו להקל ובסי׳ ש״ז סי״ז הביא המחבר דעת הר״מ בסתם דאסור ללמוד באצטרלו״ב (כלי חוזי כוכבים והוא חכמת התכונה באפשר) ומ״מ י״ל טילטול מותר עב״י ולבוש כאן ושם פסק דמותר לקרות ואף להמחבר י״ל לא שבקינן פשיטותא דהרשב״א משום ספיקא דהר״מ וז״א דהא בהא תליא וי״ל מספרא דאפטרתא וצ״ע : ש"ע סָעִיף נ
סָעִיף נא
עז מין אחר עמ״א שרואין עפ״י הילוך החמה ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז יע״ש: ש"ע סָעִיף נא
עח יש להסתפק עמ״א בשו״ת פנים מאירות ח״ב קכ״ב מתיר לטלטל זייגר של כסף וגם להעמיד ולמשוך השלשלת בשבת מתיר כמו מטה רפויה יע״ש ועסי׳ רצ״ב ס״ה ושל״ח ס״ג משמע בשבת אסור לערבו ולמשוך השלשלת ומשמע איסור תורה דאל״כ אין לדמות לרחיים יע״ש ואפשר דל״ד למטה רפויה וכדומה שזה אין כלי כלל בלא המשכה והוי כמכה בפטיש או מדרבנן אסור דהוי כמודד בשבת וע״י עכו״ם אפשר להקל גם לחולה הצריך לכך אפשר להתיר ע״י ישראל באפשר ולענין טילטול י״ל דעתה תכשיט הוא לכל אדם ואפשר להתיר : ש"ע סָעִיף נא
סָעִיף נב
עט אין עמ״א סובר כהט״ז אות כ״ה דמוקצה מחמת גריעותא הולכין אחר דעת בע״ה לחומרא ואסור לכל העולם כר״ן ס״פ כירה דלא כב״ח בזה ס״ח ומ״ש בש״ג תוס׳ מ״ו ב׳ ד״ה מי יימר דלעצמה אסור ולאחריני שרי התוס׳ כתבו דאף לדידה טילטול שרי רק אכילה אסור והטעם דאיסורא רביע עליה וכמ״ש הב״ח בזה והר״ן סובר אף באיסור הולכין אחר דעת בע״ה ואסור לכל העולם וההיא דקכ״ז ב׳ או דמחלק בין איסור ממילא ובין אסרה עליה דהוי כדחייה בידים אסור לכל העולם או דמנחה ביד ישראל ואין בעליו (ומש״ה לא אמר הואיל ואי בעי מתשיל עליה דכבר היתה ביד כהן וא״א בשאלה או דלאו מצוה לאיתשולי) ודמאי מש״ה אמר דאי בעי מפקיר הואיל ובעליו הוא ואצ״ל לרווחא דמילתא ומיהו אנן קיי״ל כתוס׳ בזה דכל לאו מחמת גריעותא אין הולכין אחר בעליו ואף לבעליו מותר לטלטל וכבסי׳ שכ״ה ודע דכל זה במוקצה אבל נולד למ״ד אסור לא מהני מה שראוי ודעתיה ליה כבאות מ״ט ואי״ה בש״ט וש״י אבאר עוד ובשכ״ה וכאן אין להאריך: מעשה בא׳ תלה שו״ל מענטי״ל בבית הכנסת במנורה תלויה וצעקו עליו ונטל משם : תשובה גדול כ״ה י״ל אף בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים כ״ה ואף עשה ול״ת כההוא דאפסיק חוטי ציצית בכרמלית כשופר וחמין בתמ״ו במ״א א׳ מ״מ עשה דפשיעה אין דוחה עירובין ק׳ א׳ ה״ה זה תלה במזיד ומנענע מנורה צריך לילך כך ברה״ר לביתו וגם ראוי לקנוס וכההוא דעלה באילן במזיד ואי״ה בש״ה אבאר וכאן אין להאריך והבן זה וי״ל טילטול מהצד ואי״ה יבואר : ש"ע סָעִיף נב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א') אסור כו' עס"ס ש"י דמבואר שם דהיכי דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו. אולם אם האיסור חשוב יותר מן ההיתר אסור לטלטלו גם אם אפשר לנער גם כן אסור מ"מ הוכיח מ"א דע"כ מ"ש רמ"א אסור לטלטלו קאי על הסכין דאי על הנדן הא איכא גווני דשרי לטלטלו דהיינו אם ההיתר חשוב יותר וא"א לנער וא"כ לא ה"ל לרמ"א לסתום ולכתוב דאסור לטלטלו והוי ליה לפרש באיזה ענין דאסור: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב') שמקפידים כו' כמ"ש סעיף ג' דמתיר בקורנס של נפחים ושל זהבים כיון דאין מקפידים עלייהו א"כ ה"ה בקורנס של בשמים במקום שאין מקפידים שרי ואפשר דלשון במקום שאין מקפידים שכתב מ"א הוא ל"ד. דאפי' מקפידים באותו מקום רק אותו אדם אינו מקפיד עליו ג"כ מותר: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג') ומקפיד כו' עסי' ש"י ס"ב שכ' שם פירות העומדים לסחורה לא הוי מוקצ' ומותר לאכלן בשבת ומה לי פירו' העומדים לסחורה או כלים העומדים לסחורה אע"כ הכא ה"ט משום דמקפיד אבל אי לא קפיד באמת גם כאן מותר: שדמיו יקרים אסור אפי' לא נתנו לאוצר. ודבר שאין דמיו יקרים בעי' דוקא שנתן לאוצר וגם שמקפיד עליו כמ"ש מ"א שם סי' רנט: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד (ס"ק ז) ולהניחו כו' דאפי' שכח כו' ר"ל ל"מ בצריך למקומו דתחלת הטלטול היה בהיתר דרשאי להניחו באיזה מקום שירצה אלא אפי' דע"י שכחה התחיל לטלטלו באיסור מ"מ מותר להניחו בכ"מ שירצה. וכ"ה בסי' רס"ו ועיין בספר ת"ש שמפקפק ע"ז: איתא בשבת כו' וכ"כ במלחמות דאי' בש"ס ת"ר אין מתחילים באוצר תחלה (ר"ל להתחיל בשבת ליטול מהדברים המונחים באוצר דס"ל כר"י דאוסר מוקצה) אבל עושה בו שביל כדי שיכנס ויצא וס"ד דעוש' שביל בידיו לכן פריך והאמרת אין מתחילים א"כ איך שרי לטלטל לעשות שביל ומשני ה"ק אבל עושה בו שביל ברגליו בכניסתו ויציאתו. והרי"ף העתיק ברייתא זו והשיג עליו הרז"ה לאיזה צורך הביא הברייתא הא ברייתא כר"י אתיא והא ק"ל כר"ש דלית ליה מוקצ' ותי' הרמב"ן משום סיפא דעושה בו שביל והיינו לדידן דס"ל כר"ש מ"מ בדברים המוקצים גם לר"ש דאסור לטלטלן מ"מ מותר לעשו' שביל ברגליו: ש"ע סָעִיף ג
ה (ס"ק ח) אבל מחמה לצל כו' ואיתא בירושלמי כו' ועיין בשבת דף קכד ע"ב. ולענ"ד כוונתו דשם פליגי רבה ס"ל אפי' כלי שמלאכתו להיתר מ"מ אסור לטלטל מחמה לצל ורבא ס"ל דאפי' מחמה לצל שרי. וכוותיה קי"ל ואי' שם רב מרי בר רחל ה"ל כרים וכסתות מונחות בשמש אתי לקמיה דרבא א"ל מה לטלטלינהו א"ל שרי. א"ל אית לי אחריני א"ל חזי לאורחים א"ל אית לי גם לאורחים א"ל גלית אדעתך דכרבה ס"ל לכ"ע שרי לדידך אסור עכל"ה וקשה אי פשיטא ליה לרב מרי כרבה דמחמה לצל אסור ולצורך שכיבה יש לו אחרים לדידיה וגם לאורחים א"כ במאי נסתפק ואיזה צד היתר יש בזה אשר בא לשאול לרבא גם צריך יישוב מנ"ל לרבא דר"מ כרבה ס"ל דלמא נסתפק בזה וע"ז בא ר"מ לשאול אם מחמה לצל מותר וע"כ צ"ל דזה מוכח מתשוב' הראשונה שא"ל רבא סתם שרי וא"ל ר"מ א"ל אחריני. ואם היה ספיקו אי שרי מחמה לצל וכיון דא"ל רבא סתם שרי ע"כ מחמה לצל שרי ומה בכך דאית ליה אחריני. מ"מ מותר דל"ל דר' מרי הי' חושש דלמא מאי דאמר רבא שרי לא דמותר מחמה לצל אלא דסבר רבא דאין לו אחרים ולכך מותר כדי לשכב עליהם ולזה א"ל א"ל אחריני ואם אעפ"כ יתיר לו רבא אז יודע לו דמחמה לצל שרי זה א"א לומר דאיך ס"ד דרבא התיר לו כדי לשכב עליהן וכי מאי ס"ד דרבא דע"ז ישאל רב מרי וכי יסתפק רב מרי אי כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטל לצורך גופו. אע"כ פשיטא ליה לרב מרי כרבה דמחמה לצל אסור כרב' ובא לשאול לרבא אם ע"י הערמ' מותר ובאיזה אופן אפשר להערים כך היה כוונת רב מרי אבל רבא תחלה היה סובר דרב מרי שואל אם מחמה לצל שרי לכן השיב לו סתם שרי. ורבא לשיטתיה דס"ל מחמה לצל שרי. וכשהשיב לו רב מרי א"ל אחריני אז הבין רבא דע"כ לא נסתפק אי מחמה לצל שרי דא"כ מה זה שא"ל אחריני הלא רבא אמר סתם מותר ע"כ לא לשכיבה נתכוין כמש"ל דאיך יטעה רבא דבזה נסתפק ר"מ אי מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו כנ"ל אע"כ דרב' נתכוין דמחמה לצל שרי א"כ מה זו תשובה א"ל אחריני מזה הבין רבא דר"מ פשיטא ליה דמחמה לצל אסור. ואפשר היה סובר דגם רבא הכי ס"ל ולא נסתפק כ"א אי שרי ע"י הערמה והשיבו רבא דמותר ע"י הערמה ולזה א"ל א"ל אחריני וא"כ הערמה פשיטא לטלטלן מחמה לצל והערמה יהיה לצורך שכיבה עצמו וזה א"א הערמ' כהאי דא"ל אחריני לצורכי. ולכן א"ל רבא חזי לאורחים וא"כ מותר ע"י הערמה זו והשיבו אית לי גם לאורחים ולכן א"ל גלית אדעתך בתשו' ראשונה שאמרת א"ל אחריני דכרב' ס"ל ולא נסתפקת כ"א אי מותר ע"י הערמה והשבתיך דמותר ושוב אמרת דא"ל לדידך וגם לאורחים. ושוב ליכא להערים לכן לדידך אסור ולכ"ע שרי אפי' בלא הערמ' וכס"ל לרבא. ומזה משמע דגם תלמודא דידן ס"ל כהירושלמי דהא לדידן דקי"ל כרבא דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו ואסור מחמה לצל אם כן לדידן כלי שמלאכתו לאיסור יש לו דין כלי שמלאכתו להיתר לרבה וכיון דלרבה שרי להערים בכלי שמלאכתו להית' במחמה לצל. ה"ה לדידן שרי להערים מחמה לצל בכלי שמלאכתו לאיסור. ודע שכ' הט"ז סק"ב מה שנושאים סכינים והולכים עמהם לבה"כ או במקומות שלא יצטרך להם דשפי' עבדי דמ"מ כיון דאפשר שיצטרך להם היום ונושאין אצלו שיהיו מוכנים לו שרי ולפ"ז לענ"ד אחר מנחה שאין דרך שוב לאכול היה אסור וכמ"ש סי' שכ"ג סעיף ו' לענין הדחת כלים וע"ש במ"ש סק"ט אולם אם נושאין אצלו שלא יגנובו בלא"ה שרי ועיין בת"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו (ס"ק י) וכתבי קדש פי' ספרים כו' דלא כע"ש ר"ל שהקשה האמרינן בגיטין דף ס' ספר הפטרה אי לאו דניתן לקרות בהן (דמן הדין אסור לכתוב כ"א ספר שלם וה"ה דאין קורין בהן ומה"ט אפי' בטלטול אסור אלא משום עת לעשות כו' דא"א לכ"א לכתוב ספר שלם וע"ל במ"א סי' דפ"ד הותר הכתיבה והקריאה וגם הטלטול) היה אסור בטלטול וע"ז השיב מ"א דבאמת כאן לא הותר כ"א אותן כתבי קודש שקורין בהן וכ' בס' א"ר שבשירי כה"ג נסתפק אי מותר לטלטל מגילת אסתר. ובס' א"ר התירו ובהל' פורים כ' בספר פר"ח לאסור כיון דקי"ל פורים שחל בשבת אין קורין המגילה וא"כ הוי כמו ס' הפטרה קודם שהותר לכתבן ע"ש: ולענ"ד יש לפקפק בראיה זו ניהו דאסור לקרות בה בצבור מ"מ כל אדם מותר ללמוד מתוכ' וכדאריב"ל במגלה דף ד' פורים שחל בשבת ע"ש. עכ"פ אם חל פורים ביום א' אין להביא המגלה לבה"כ בשבת לצורך קריאתה בליל מ"ש דה"ל מכין משבת לחול אם לא שילמוד מתוכה בבה"כ דבר מה מבע"י בשבת ועמ"ש בהל' מגלה: מחמת חסרון כיס ר"ל דלא תימא דהמוקצה היא משום דעומד לסחורה דהא בסי' ש"י קי"ל כר"ש דפירות העומדת לסחורה לא הוי מוקצה אלא הטעם דהוי מוקצה מחמת ח"כ שלא יתלכלך ובזה גם ר"ש מודה וכשמקפיר שלא יתלכלך אפי' לצור ע"פ צלוחיתו אינו ראוי וכמ"ש מ"א סי' ש"ז ס"ק כ' בשם הרא"ש: ש"ע סָעִיף ד
ז (ס"ק יא) ושופר משמע דתפילין כו' מדחולקין לג' בבות כתבי קודש ותפילין ושופר ע"כ חלוקים בדין דכתבי קודש מותר אפי' שלא לצורך תפילין מותר דוקא לצורך והיינו אפי' מחמה לצל ושופר לא הותר כ"א לצורך גופו ומקומו: א"צ אות ר"ל דמה"ט שבת לאו זמן תפילין משום דכתיב בתפלין והי' לאות על ידך ובשבת וי"ט יש לנו בלא"ה אות דהיינו שבת וי"ט גופייהו הוי אות וכמש"ל סי' ל"א. וא"צ לאות תפילין כמ"ש התוס' ספ"ק די"ט דתנן התם משלחים בי"ט כלים בין תפורין ובין אין תפורין כו' אבל לא סנדל המסומר דאסור לנעלו בשבת שאסרו חז"ל משום שפעם אחת אירע תקלה על ידו (כדאי' בשבת דף ס' ע"א) זה הכלל כל שנאותין בו בי"ט משלחין אותו ואמרו שם רב ששת התיר לשלוח תפילין והקשה לו אביי והתנן ז"ה כל שנאותין בו בי"ט נאותין בו ותפילין אין נאותין בו בי"ט ומשני דתיב' בי"ט דקתני במתני' קאי אלמטה וה"ק כל שנאותין בו בחול בי"ט משלחין אותו וכ' התו' דלא אתי לאתויי כ"א תפילין אבל לא סנדל המסומר דאי שרי לשלחו אתי לנעלו משא"כ תפילין דאפי' מניחן ליכא איסורא (ועיין בספר שטה מקובצת דלפ"ז צ"ל פי' המשנה כל שנאותין בו בחול דהיינו עיקר הנאתו בחול ומ"מ גם בי"ט ראוי קצת כמו תפילין בח"ה חייב מיתה שנראה כמזלזל באות ח"ה הואיל ומראה שצריך לאות תפילין ע"ש: וגם התו' בשבת כו' ר"ל מלבד דברי זוהר אף בגמ' דידן מוכח מתוס' דשבת דלא כמ"ש התו' ספ"ק די"ט וא"כ מאי אולמא לסמוך ע"ד התו' דמס' י"ט יותר מעל דברי התו' דמס' שבת דאוסרים: אלא דס"ל כו' שכתבו שם בד"ה לא בסנדל המסומר וז"ל ונראה לר"י אפי' כרבנן דר"א דשרי לטלטל (סנדל המסומר דר"א אוסרו בטלטול לצורך גופו ומקומו) אסור לשלחו בי"ט אע"ג דשילוח משום שמחת י"ט חשיב כמו לצורך גופו מדשרינן לשלוח דברים שמלאכתן לאיסור כיון שבאת תקלה (ע"י סנדל המסומר) ליכא שמחת י"ט עכ"ל ומנ"ל להתוס' דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לשלוח בי"ט (דהכלל כל שנאותים בחול כו' בלא"ה ע"כ לאו דוקא) דילמא זה הכלל לא אתי לאתויי כ"א תפילין וכמ"ש התוס' בביצה אע"כ ס"ל כיון דתפילין מצינו להדיא דהתיר ר"ש לשלוח וס"ל דתפילין מיקרי מלאכתו לאיסור וה"ה כל דברים שמלאכתן לאיסור הרי דהתוס' ס"ל דאסור להניח תפילין בשבת וי"ט: דאל"כ לדידיה למה אין מניחים כו' הוא תוס' ראיה למש"ל דלפי מה שפסק לעיל בסי' ל"א דאסור להניח תפילין בח"ה דכ"ש דאסור בשבת דמלבד דכן הוא מסברא גם הביא ראיה לזה דאי ס"ד דמותר להניחן בשבת למה אין מניחן כו' ר"ל דלא חזינן לשום אדם שהיה מניחן בשבת ניהו דאין חיוב בשבת בתפילין מ"מ המניחן מקבל עכ"פ שכר כמו שאינו מצווה ועושה וכמו נשים במ"ע שהז"ג דאפי' רשאות לברך עליהן וכדלעיל סי' י"ג אע"ג דאסור להניחן בשבת: ומאי שדייק הב"ח מדקתני לא יצא כו' היינו אהא דתנן לא יצא בתפילין ואם יצא אינו חייב חטאת ומסקי' בדף ס"א דבין רישא ובין סיפא אתי' בין כמ"ד שבת זמן תפילין ובין כמ"ד שבת לאו ז"ת דאפי' למ"ד זמן תפילין מ"מ לכתחלה לא יצא שמא יצטרך לבית הכסא ויסירן ואתי לאתויי ד"א בר"ה וכן סיפא דאם יצא אינו חייב אתי' כמ"ד שבת לאו ז"ת מ"מ לא הוי משא כיון דנושאים דרך מלבוש ומזה דייק הב"ח כיון שהש"ס מוקי למתני' ככ"ע אפי' כמ"ד שבת לאו ז"ת ואפ"ה קתני לא יצא לד"ה אבל בבית רשאי להניחן עכת"ד. ובתוס' מנחות דף ל"ו ע"ב ד"ה אי קסבר כו' דאמר שם רבה בר"ה לילה ז"ת ושבת אסור להניחן דלאו זמן תפילין ופריך הש"ס ממ"נ דהתניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ט דברי ר"י הגלילי ר' עקיבא אומר לא נאמרה חקה זו אלא לפסח בלבד וא"כ אי ס"ל כר"ע גם בשבת ליכא מיעוט ואי ס"ל כר"י הגלילי כמו דאתמעט שבת אתמעט גם לילה והקשו התוס' דלמא באמת ס"ל דגם שבת מן התורה ז"ת אלא מדרבנן אסור להניחן בשבת כדתנן בשבת לא יצא בתפילין אפי' למ"ד שבת ז"ת כנ"ל ודאי לר' ענני בר ששון דא"ל בשבת דף ס"ד ע"ב דכל תכשיטים שאסרו חז"ל לצאת בהן לר"ה אבל בחצר מותר א"ש דהכא בחצר איירי אלא לרב דס"ל דגם בחצר אסור חוץ מכבול ופאה נכרי' כדי שלא תתגנה אשה על בעלה (וכדלעיל סי' שג סעיף ח"י) לא פריך הכא מידי ודלמא רבה בר ר"ה כרב ס"ל ותי' דבתפילין גם רב מודה דמותר בחצר דל"ל שמא יצא בהם מחצר לר"ה דהא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ולא ישכח להוציאם לר"ה והקשו תוס' א"כ הל"ל חוץ מכבול ופאה נכרית ותפילין ותי' לחד תירוצא דתפילין לא פסיקא לי' דלמ"ד שבת לאו ז"ת ל"ש למימר חוץ מתפילין עכת"ד ואין לפ' כוונתם דאי לאו ז"ת אסור להניחן גם בחצר משום איסור תפילין הא דייק הב"ה מדקתני לא יצא משמע דבבית מותר ומתני' הא אתיא אפי' כמ"ד לאו ז"ת כנ"ל ואין כוונת מ"א להקשות מדברי תוס' על הב"ח דהא בלא"ה התוס' דמס' שבת ומס' ביצה סותרים זה את זה דבביצה ס"ל דאין איסור בהנחתן בי"ט ובשבת ס"ל דהוי כלי שמלאכתו לאיסור כנ"ל אלא דהמ"א האמת כותב דגם התוס' במנחות מצי סברי דאין איסור בהנחתן בשבת ומ"מ לרב אפי' בחצר אסור למ"ד לאו ז"ת דחיישינן שמא ישכח ויצא בהן לר"ה כדחייש רב בשאר תכשיטי' והיינו משום דלמ"ד לאו ז"ת א"צ למשמש בהן כל שעה ושפיר א"ל שמא ישכח ויצא לרה"ר. וע' בסנהדרין ריש דף סח ע"א כו' ר"ל דבזה יובן דברי רש"י בסנהדרין תניא כשחלה ר"א כו' ואותו יום ערב שבת היה נכנס הורקנס בנו לחלוץ תפילין של ר"א גער בו ויצא בנזיפה כו' איך מניחין איסור סקילה (דהיינו הדלקת נר בשבת וכדומה) ועוסקים באיסור שבות ופרש"י רס"ל שבת לאו ז"ת ואסור להניחן שמא יצא בהן לר"ה עכ"ל. ולכאורה אפי' ס"ל דשבת ז"ת מ"מ אסור לצאת בהן דהא מוקמינן מתני' דלא יצא בתפילין כו' לכ"ע בין כמ"ד שבת ז"ת בין כמ"ד לאו ז"ת כנ"ל וע"פ דברי התוס' דמנחו' הנ"ל א"ש דהתוס' שם בסנהדרין כ' וז"ל אע"ג דר"א לא היה זז ממקום אחד קרי ליה איסור שבות: דכל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו בחצר ה"ה אפי' יושב במקום אחד אסור עכ"ל. והיינו כרב דלא כר"ע בר ששון: אולם הלא בתפילין מודה רב כמ"ש התוס' כיון דחייב למשמש בהן ל"ל שמא ישכח ויצא בהם לר"ה לכן כתב רש"י דס"ל שבת לאו ז"ת ואינו חייב למשמש בהן וא"ש לרב דאפי' בחצר אסור שמא ישכח ויצא בהן לר"ה וה"ה יושב במ"א אסור וא"ש: ומ"מ הוי ככלי כו' ר"ל ודאי לדעת הזוהר דהמניחן בשבת חייב מיתה ודאי הוי ככלי שמלאכתו לאיסור ולא הותר כי אם לצורך גופו ומקומו כמו שופר אלא אפי' לגמרא דידן כיון דקי"ל שבת לאו ז"ת הוי ככלי שמלאכתו לאיסור דס"ד כיון דאין איסור בהנחתן מצד עצמו אלא משום גזרה שמא יצא מ"מ מיקרי מלאכתו להיתר כיון דמצד עצמות התפילין אין איסור בהנחתן ע"ז כ' מ"א דליתא אלא מלאכתו נקרא לאיסור: וכ"מ בתוס' שבת דף מ"ו דאי' התם נר שהדליקו בו נפט דמסריח מ"מ מותר לטלטלו משום דחזי לכסות בו כלי ופריך א"כ כל צרורות שבחצר יהיה מותר לטלטל דגם הם ראוים לכסות בהם כלים ומשני דוקא כלי נפט דאיכא תורת כלי עליו מהני סבר' חזי לכסות בו את הכלי אבל צרורות דליכא עליהם תורת כלי ל"מ מאי דחזין לכסות בו את הכלי דתניא השירים והנזמים והטבעות ה"ה ככל הכלים הנטלי' בחצר ואמר עולא מ"ט הואיל ותורת כלי עליהן וכ' התוס' דעולא דייק דע"כ ברייתא ס"ל כרב דאפי' בחצר אסור מדקתני ה"ה כו' הנטלים בחצר משמע דוקא טלטול מותר ולא הקשו א"כ הו"ל ככלי שמלאכתו לאיסור דשרי נצורך גופו או מקומו ולכן הוצרך עולא לומר משום דאיכא תורת כלי עליו עכת"ד הרי דכתבו התוס' דאותן תכשיטים שאסור לצאת בהן בחצר שמא תשכח ותצא בהן לר"ה נקראים כלי שמלאכתו לאיסור וה"ה תפילין: וע"ס ש"ג סעיף ח"י ר"ל דלהפוסקים שם כרב ענני בר ששון דכל מה שאסור לצאת בו לר"ה מכל מקום בחצר מותר. ואם כן תפילין נמי בחצר מותר (חוץ מדעת הזוהר) ואם כן ודאי מותר לטלטלו דה"ל ככלי שמלאכתו להיתר: ש"ע סָעִיף ד
ח (ס"ק יב) אסור כו' אבל לדידן דקי"ל כר"ש כו' ובגמרא שם דרמי ב' ברייתות אהדדי דתני חדא מטלטלין את השופר (והוא כפוף ויוכל ליתן מים להשקות לתינוק) אבל לא את החצוצרות: (לפי שהם פשוטים וא"א ליתן בהם מים) ותני אידך מטלטלים את השופר ואת החצוצרות ומשני הא דאסר חצוצרות אתיא כר"י והא דשרי חצוצרות אתיא כר"ש א"כ לדידן דקי"ל כר"ש אפי' חצוצרות מותר. ול"ל דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס ר"ל ניהו דקיי"ל כר"ש במוקצה. מ"מ מוקצה מחמת ח"כ קי"ל דאסור לטלטל: ע"ז כ' דע"כ חצוצרות לית ביה משום מוקצה מחמת חסרון כיס דהא במוקצה מחמת ח"כ גם ר"ש מודה דהוי מוקצה וא"כ למה תני בהאי ברייתא דאתיא כר"ש מטלטלין את השופר ואת החצוצרות: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ט (ס"ק טו) לכסות בה ולמ"ד נולד אסור בעינן שיהיה ראוי למלאכתו הראשונה. ובס' א"ר וכן בס' ת"ש השיגו עליו דהא תנן בשבת דף קכ"ד ע"ב כל הכלים הנטלים בשבת גם שבריהן נטלין ובלבד שיהיו עושים מעין מלאכה שברי עריבה לכסות בה כו' רבי יהודה אומר ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכתן שברי עריבה לצוק לתוכו מקפה כו' ואמר ר"י א"ש מחלוקת בנשבר בשבת דת"ק סבר מוכן הוא ור"י סבר נולד הוא אבל נשברו מע"ש ד"ה די בעושים מעין מלאכה דכבר הוכן למלאכה אחרת בחול ופסקו רוב ראשונים כת"ק ומשמע מדברי הרב"י דפלוגתייהו אי הוי נולד או לא דלת"ק מוכן הוא ולר"י נולד הוא וכ"מ לשון הש"ס וכיון דקי"ל כת"ק א"כ לא הוי נולד ואיך כ' מ"א דלמ"ד נולד אסור בעינן שיעשו מעין מלאכתן הא לא הוי נולד. וגם הב"ח וט"ז ס"ל דלת"ק לא הוי נולד ע"ש ולענ"ד ס"ל למ"א דאע"ג דהרב"י ס"ל הכי מ"מ בש"ע חזר בו וכן מסתבר ליה למ"א מסברא דטעמיה דת"ק דהוא ר"ש דל"ל נולד ומאי דאמר הש"ס דס"ל מוכן הוא ר"ל דס"ל נולד מותר וא"כ הוי מוכן ועומד דר"ש ל"ל מוקצה ס"ל כן והוי מוכן דדעתיה דאינש על כל מאי דחזי ליה ובזה יבאו דברי התוס' שמביא מ"א בס"ק י"ז שפיר. וגם כדי ליישב שני קושיות ט"ז ס"ק ה' שהקשה כיון דמוכח בש"ס אי מסיקים בשברי כלים שנשברו בי"ט תליא אי שרי לטלטל שברי כ"ח שנשברו בשבת ודיניהם שוה דתחלה ס"ד שם לומר אר"י א"ש מחלוקת כשנשברו מע"ש אבל נשברו בשבת כ"ע מודים דסגי אי עושים מעין מלאכה הואיל כשנכנס שבת הוכנו אגב אביהן. מתיב רב זוטרא מסיקים בכלים ואין מסיקים בשברי כלים דנשברו אימת אילימא נשברו מערב י"ט עצים בעלמא נינהו ולמה אין מסיקים בהן אלא דנשברו בי"ט וקתני אין מסיקים אלא אי איתמר הכי אתמר מחלוקת שנשברו בשבת דת"ק סבר מוכן הוא כו' הרי דשברי כלים להסקה דימה הש"ס לדין טילטול שברי כ"ח שנשברו בשבת וא"כ קשה על הפוסקים דפסקו כת"ק דהא רבא א"ל דאין מסיקים בשברי כלים בי"ט וע"כ כר"י ס"ל א"כ ה"ל לפסוק כר"י ועוד דהרמב"ם וש"ע דבריהם סותרים זא"ז דכאן פוסקין כת"ק ובהל' י"ט פסקו דאין מסיקים בש"כ ולכן ס"ל למ"א דפלוגתייהו דת"ק ור"י הוא אי נולד שרי אבל לכ"ע הוי נולד ובזה לק"מ אע"ג דרבא ס"ל אין מסיקים בש"כ מ"מ א"ש מאי דפסקו כת"ק דרבא לטעמיה דא"ל מוקצה ונולד אבל לדידן דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה וכמבואר בפוסקים ראיותיהם ע"ז לכן פסקינן ג"כ כת"ק. וקושיא ב' דקי"ל בי"ט אין מסיקים בש"כ אפ"ה בשברי כ"ח קי"ל כת"ק דר"י לק"מ דדוקא בשבת דקי"ל כר"ש דמתיר במוקצה לכן סגי אי עושים מעין מלאכה אבל בי"ט דקי"ל כר"י לענין מוקצה כמבואר בסי' תצ"ה לכן אין מסיקים בשברי כלים כיון דבאמת מוקצים הם. ולפ"ז א"ש מ"ש מ"א דלמ"ד אפי' בשבת נולד אסור בעינן שיהיה עושין מעין מלאכתן: (וה"ה) אם גוי עושה כלי כו'. אע"ג דקי"ל דשל גוי א"צ הכן מ"מ נולד גם בשל גוי אסור וכמ"ש מ"א סי' תק"ו סק"ג דלא כלבוש שם: ש"ע סָעִיף ו
י (ס"ק טז) שלא יזיקו כו' וכמ"ש סי' של"ו ס"ג דמותר לילך ע"ג עשבים אע"ג שתולש עשבים ע"י שדורס עליהם: (ע"ס מד). ר"ל שכ' שם כלי שנתרועע לא יטול ממנו חרס כו' משמע אם אין כונתו לכסות מותר כיון דלא נתכוין למלאכה אע"ג דהוי פ"ר. לזה רמז מ"א לעיין בסי' שי"ח ס"ח שכ' שם מ"א בס"ק ל"ו בשם מ"מ דבתיקון כלי אין ראוי לומר פ"ר כו': וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל כו' ע"ש: מיהו בסי' של"ו סעי' י"ב משמע דאסור שכ' דאסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשוי מקסמים שלא ישברו קסמיהן ואפשר ש"ה כו' ולפ"ז צ"ל דהאי דיוק שדייק מ"א בסעיף מ"ד שכ' שם כלי כו' לא יטול ממנו חרס לכסות בו דהאי לכסות הוא ל"ד דאפי' אין כוונתו לכסות אסור דהא עושה בידים: ש"ע סָעִיף ו
יא (ס"ק יז) שנשבר' כו' דלא כהרב"י שכ' דמה"ט דקדק הטור לכתוב שנשברה בחול דאי נשברה בשבת בעינן שיהי' עושין מעין מלאכתן הראשונה דדוקא בסעיף ו' שנשבר כל הכלי ואין כאן אלא שברים לכן סגי אם עושין מעין מלאכה שוב לא בטל תורת כלי מהן אבל בסעיף זה דמיירי שהכלי קיים אלא מקצת ממנו נשבר וכן דייק לשון הטור וש"ע חתיכות חרס שנשברה בחול מכלי ותיבת מכלי משמע שעדיין עיקר הכלי קיים וכיון דעיקר הכלי קיים ועושה מלאכתו הראשונה א"כ אם תשבר אינו עושה רק מעין מלאכה ולא מעין מלאכתו לא נחשב ובטל מתורת כלי עד שגם השבר עושה מעין מלאכתו הראשונה: אך מ"ש הב"ח בפי' התוס' צ"ע דאמרי' שם דף קכ"ד אר"נ א"ש חרס קטנה מותר לטלטל בחצר דשכיחי שם כלים וראוי החרס לכסות כלי אבל לא בכרמלית דלא שכיחי שם כלים ור"נ אליביה דנפשיה אמר אפילו בכרמלית מותר אבל לא בר"ה ורבא אמר אפי' בר"ה מותר (פרש"י כיון דבחצר כלי הוא בעלמא נמי לא פקע שם כלי מיניה וכ' התוס' בד"ה ורבא אמר אפי' בר"ה וז"ל ובהני דנשברו מע"ש קאמר דאי בנשברו בשבת האמרי בפרק נוטל דרבא א"ל מוקצה כ"ש נולד עכ"ל התוס' והקשה להב"ח הא קי"ל כת"ק דר"י דלא הוי נולד ומוכן הוא ומאי קשיא להתוס' והייכו הב"ח לשיטתיה דס"ל ג"כ דת"ק ור"י פליגי אי מקרי נולד או לא. ולפ"ז יצא הב"ח לחלק דס"ל להתוס' דדוקא בחצר סגי באם עושים מעין מלאכה לת"ק דר"י אבל בר"ה כיון דלא שכיחי שם כלים אפילו ת"ק מודה דהוי נולד אם אין עושין מעין מלאכתן ול"ל דס"ל כר"ש דל"ל מוקצה ונולד הא רבא דא"ל מוקצה וכ"ש נולד לדידיה ע"כ צ"ל דמיירי שנשבר מע"ש עכת"ד וכ"כ הט"ז בס"ק ו' וע"ז כ' מ"א דדברי התוס' הם כפשטן דהמ"א אזיל לשיטתי' לעיל בס"ק ט"ו דבין ת"ק ובין ר"י ס"ל דהוי נולד ופליגי בפלוגתא דר"ש ור"י בעלמא אי מוקצה ונולד שרי או אסור וא"כ ניהו דאנן פסקינן כת"ק משום דס"ל כר' שמעון דמוקצה מותר אבל רבא דא"ל מוקצה וכ"ש נולד ע"כ כר"י ס"ל דנשבר בשבת בעינן שיהי' עושין מעין מלאכתן ע"כ הכא מיירי שנשבר מע"ש: ולדינא אין חילוק כו' ר"ל דלא כב"ח דמחלק דאם נשברה בר"ה אפי' לדידן דקי"ל כת"ק מ"מ בנשבר בר"ה בעינן מעין מלאכתן דבזה גם ת"ק מודה דליתא דא"צ לחילוק זה דבלא"ה דברי התוס' א"ש כנ"ל ולהפוסקים דא"ל נולד גם בחצר בעינן מעין מלאכתן עכ"פ אין חילוק בין נשבר בחצר או בר"ה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף כ
יב (ס"ק יח) שאין בו כו' פתילה שלמה כו' ונ"ל כו' דמותר לטלטל נר שלם כו' פתילה שלמה הוא לאו דוקא אלא אפילו כבר הודלק' וחסר ממנו מענו אם נשאר כ"כ שעדיין ראוי לפתילה קרי לה שלמ' וכן מבואר שם בת"ה סי' פ"א שכ' לדעת הפוסקים דאם חל י"ט אחר שבת אותן פתילות שהודלקו בשבת ולא הבהבו מע"ש אסור להדליקן בי"ט דע"י שדלקו בשבת הם יפים יותר להדלקה וה"ל שבת מכין לי"ט ואפי' בצד שני שלא דלק בשבת אסור להדליק בי"ט שאחריו דגזרינן צד שלא דלק אטו צד שדלק ומסיק דמ"מ לטלטלה להוציאם מן המנורה ולהניח פתילה אחרת שם מותר דהוי הפתילה כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטל לצורך גופו ומקומו ואייתי ראיה מדברי התוס' דף מ"ו בשבת דפתילה שלימה מקרי כלי אבל שברי פתילה שאינו ראוי שוב להדלקה לא מיקרי כלי הרי אע"ג שכבר דלק מקצת פתילה מ"מ מיקרי כלי וגם זה כ"ז שראוי להדליקה בתורת פתילה קורא פתיל' שלמה. וכ"כ בס' ת"ש אבל מה שאומרים העולם דמותר לטלטל נר שלם משמע שלם לגמרי צ"ל גם לפי טעותם לא הותר כ"א שלם לגמרי משום לא פלוג: וכ' ב"י כו' כמ"ש סעיף כ' בחריות דמוקצים הם מ"מ אם חשב עליהם מע"ש לישב עליהן מותר לטלטלן בשבת: דהתם ראויים הם לשתמש בהם בשבת ר"ל בשלמא חריות מחשבתו הוציא' מידי מוקצה והוכנו לישיבה ומותר לישב עליהם בשבת אבל הכא מאי מהני מחשבתו הלא אין ראוים בשבת וכי מהני אם חשב לטלטל מוקצה בשבת והלא נר אינו ראוי בשבת לשום דבר וכי על ידי מחשבתו שמע"ש יטלטל דבר המוקצה: ול"נ טעם כו' ער"ס ש"ט ר"ל דמבואר שם דאסור לישא תינוק ודינר ביד התינוק כיון דדינר דבר חשוב חיישינן שמא יפול הדינר מיד התינוק והאב יגביהו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ואי מותר להחזיק תינוק בידו והתינוק הולך ברגליו ודינר בידו בזה יש מחלוקת הפוסקים דיש אוסרים כמו אם נושא התינוק והוא הדין כשהנר ביד התינוק הוי כמו דינר דגם נר הוי דבר חשוב ותליא במחלוקת הפוסקים דסי' ש"ט הנ"ל ומה"ט ראוי להחמיר: וסי' שמ"ג. ר"ל עוד מטעם אחר ראוי להחמיר דבסי' שמ"ג מבואר אע"ג דקי"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו מ"מ אסור להאכילן נבלות ודברים האסורים בידים אם לא לדבר מצוה כדתנן מחנכים התינוקות לתקוע בשבת וגם כ' מ"א שם דהאב מצווה להפרישו וכאן הבאת הנר לבה"כ א"ז מצוה גמורה להתיר לאב להאכילן בידים דהיינו להביא הנר לבה"כ לכן יש להחמיר: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף ח
יג (ס"ק יט) דלתותיהן כו' וצ"ל דה"א כיון דב"ה כו' בספר ת"ש הבין דכוונות מ"א לתי' התוס' ר"פ כל הכלים ד"ה אדרבא כו' שהקשו על קושית הש"ס על מתני' כל הכלים הנטלין בשבת דלתותיהן ניטלים עמהם אפי' נתפרקו בשבת והקשה הש"ס דמדקתני אפי' בשבת משמע דכ"ש אם נשברו בחול אדרבא אם נשברו בשבת עדיף טפי דבנשברו בשבת הוכנו מער"ש בין השמשות אגב אביהם אלא ה"ק כו' ואפי' שנשבר מערב שבת כו' ע"ש. וכתבו התוס' ד"ה אדרבא כו' אע"ג דלקמן אמר איפכ' גבי שברי כלי חרס דשרי לטלטל יותר כשנשברו מע"ש משנשברו בשבת לא דמיא דהכא אכתי כלי היא שעדיין עומד למלאכ' ראשונה וראוי להתחבר הכיסוי עם הכלי אבל לקמן לא חשיב כלי אלא מחמת שעומך למלאכ' אחרת הילכך כשנשבר אסור טפי דהוי נולד עכ"ל התוס' וכ"כ הט"ז והבין בספר ת"ש שגם מ"א נתכוין לזה ולכן סיים וכ' וז"ל אלא שכ"כ מדעתא דנפשיה אבל הם מדברי תוס' עכ"ל ולבבי לא כן ידמה דא"כ העיקר חסר מדברי מ"א דבדלת עדיין עומד להתחב' זה לא הזכיר מ"א והוא עיקר החילוק לכן נלע"ד לא נתכוין מ"א לזה וסמך ע"ד התוספות אלא דהוי קשיא למ"א דניהו דא"ל כדברי התוס' בדלתות הכלים דהוכנו לטלטל ב"ה אגב אביהם אבל הרמב"ם דמיירי בדלתות הבית ל"ל דב"ה הוכנו לטלטל אגב אביהן הא ב"ה הי' מחוברים ולא שייך אז בהם טלטול אגב אביהן שהיה בית המחובר בקרקע ולא שייך ביה טלטול וא"כ עדיף כשנשברו בחול שהוכנו למלאכה אחרת בחול כמו בשברי כ"ח וע"ז תי' דס"ד כיון דבחול היה מטלטל כשפותח כו' וגם זה מיקרי טלטול: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד (ס"ק כא) שמא יתקע ואפילו בכלי כו' ר"ל אף ע"ג דאין בנין בכלים מכל מקום מה שהוא בנין גמור גם בכלי יש בנין ועיין סי' שי"ז ובסי' תקי"ט: ש"ע סָעִיף ט
טו (ס"ק כב) דכיון כו' וא"כ גם החלונות כו' וכ"כ הט"ז בסימן שי"ג ס"ק ה' וכתב דפשיטא דאפי' על ידי גוי איכא איסור גמור כיון דע"י ישראל איכא חיוב חטאת א"כ ע"י גוי הוי שבות גמור ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
טז (ס"ק כד) או חור כו' ויש לו' דהתם מהני ביה ייחור כו' ר"ל דהא דאמרי' דלענין טומאה לאו מנא ר"ל אפי' ע"י ייחוד לא הוי מנא לענין טומאה אז גם לענין שבת ל"מ כלי: משא"כ במחט כו' ר"ל אע"ג דתנן פרק י"ג דכלים מחט שנטל חודה או עוקצה טהורה ואם התקינה למיתוח טמאה כיון דלא מייחדו לישיבה ר"ל אין דרך לייחד עור לח לישיבה: וכוונת' כו' משא"כ במחט דרגילים כו' ר"ל כיון שכ' התוס' וכן נראה לי גבי מחט כו' משמע דמחט ועור לח טעמן שוה דאין דרכן לייחד: וכנלענ"ד עיקר דפשטא דמתני' כו' ר"ל דהתוס' בשבת דלא אסקי לחלק בין דרכו ליחד או לא הוצרכו לת' מתני' דאם התקינו למיתוח טמאה שעשה בה מעשה ולפמ"ש התוס' בזבחים דלא מיקרי כלי לענין שבת אע"ג דהוי כלי לענין טומאה ע"י ייחוד גרידא מ"מ אין דרכו לייחדו לכלי לא הוי כלי גם לענין שבת עד שמייחדו לכלי וי"ל דמתני' אם התקינו למיתוח טמאה כפשטא דבייחוד למיתוח בלי מעשה הוי כלי: ש"ע סָעִיף יא
יז (ס"ק כה) מותר כו' דזמנין כו' וז"ל רש"י דף קכ"ג זמנין דמימלך ולא נקיב ליה ומשוי ליה מנא כמות שהיא ולנטילת קוץ עכ"ל: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
יח (ס"ק כז) מותר לטלטלו פירוש להדפוס ר"ל דמנעל הלא הוא מלאכתו להיתר ושם כלי עליו אלא דהדפוס מיקרי כלי שמלאכתו לאיסור ואם שומט המנעל מעל הדפוס כיון שהמנעל מהודק בדפוס א"א להוציאו כי אם שיטלטל גם הדפוס מ"מ שרי וה"ה איפכא כשרוצה להוציא הדפוס מתוך המנעל ג"כ מותר ואורחא דמלתא נקט שהדרך להוציא המנעל: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יט (ס"ק כח) בטל כו' דגנאי כו' ר"ל דמנעליהם היה ניכר איזה מנעל ששייך לימין ואיזה ששייך לשמאל ולא היה אפשר לנעול המנעל בלי רצועה. וכמ"ש מ"א אח"ז אלא שאם נפסקה הרצועה היה אפשר לתקנה ולחבר הרצועה שוב למנעל ורצועה הפנימית היינו מה שהוא בין רגל לרגל וחיצונה היינו מ"ש בצד חוץ לצד אויר העולם לכן אם נפסקה רצועה החיצונה ומחברה היא נראה לעין והיא לו גנאי. דאמרינן סנדל כו' דף ס' ע"ב ודוחק לומר דמיירי דוקא בסנדל חדש דלא מאיס: ועמ"ש סי' י"א בשם התוס' דזבחים דדבר שאין דרכו לייחדו לא הוי כלי קודם ייחוד וא"כ בלאו הכי יש לומר קושית המ"מ דשאני מנעל שנפסק רצועה דאין דרך לייחדו לתשמיש אחר וכ"כ בס' ת"ש: ש"ע סָעִיף טו
כ (ס"ק כט) גמי כו' ועיין בכ"מ פרק י' מהל' שבת דין ד' כו' כי צ"ע כו' דאמרי' דף קיב רבי ירמיה הו' אזיל בתר רב אבהו בכרמלית אפסיק רצועה דסנדליה א"ל מאי איעבד א"ל שקול גמי לח דחזי כו' וכרוך עלי' אביי הוי קאי קמי ר"י אפסיק ליה רצועה א"ל מאי איעבד ליה א"ל שבקי' (פרש"י שבקי' במקום שנפל ולא תטלנו בידך להצניעו) מ"ש מדרב ירמיה התם לא מינטר הכא מינטר והאי כלי הוא דאי בעינא מהפיכנא מימין לשמאל (ר"ל אע"ג דהשתא נפסק רצועה חיצונה דשם יש גנאי אם מחברה מ"מ אפשר להפך של ימין לשמאל ותהי' רצועה חיצונה פנימית דכה"ג אפשר לתקנה דשם אינו נראה וליכא גנאי) א"ל הלכה כר' יהודה דכה"ג לא הוי כלי עכ"ל הגמ' ופשיטא דהש"ס כיון דנפסק הרצועה בטל ממנו תורת כלי ואסור בטלטול אלא בכרמלית משום פסידא שלא יאבד הותר לו לטלטל דרך מלבוש ע"י גמי אבל בחצר דמשומר לא הותר לו הטלטול בין ע"י גמי דרך מלבוש או ביד אע"ג דהוא חצר המעורבת כיון דליכא תורת כלי עליו אבל הכ"מ כתב בשם הרמ"ך וז"ל אבל בחצר אסור דילמא מבטלי' ליה והוי קשר של קיימא והכי מפרש בגמ' (וצ"ל דבכרמלית שלא יאבד התירו חז"ל ולא גזרו דלמא מבטלי ליה אך מדברי מ"מ נראה דבגמי לח לא שייך כלל קשר של קיימא דהגמי גופי' אינו של קיימא ודוקא בחוט ומשיחה יש לחוש) וא"ת יטלטלנו דהא עושין מעין מלאכה (והיא קושית המ"מ שהביא מ"א) ושמא מיירי בחצר שאינה מעורבת ומנטר לה עכ"ל ר"ל כיון דדרך מלבוש א"א דגזרי' דלמא מבטל לה ובידי' אסור לטלטל כיון דלא עירבו ואעפ"כ היא חצר המשתמר' אלא דלפ"ז תיקש' מאי א"ל אביי והא כלי דהא בעינ' מהפכינ' כו' ומה בכך הא אפי' בלי היפוך שם כלי עליו דהא עושין מעין מלאכה אלא משום שהחצר אינה מעורבת וא"א לטלטל' ביד ודרך מלבוש ע"י גמי אסור דלמא מבטלי ליה: ש"ע סָעִיף טו
כא (ס"ק ל) נשמר כו' כמ"ש ס"ס יג דגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
כב (ס"ק לב) אסור כו' שמא יתקע ומה"ט כ' הט"ז דאם נשבר הרגל דא"א להחזירו או אפי' נשמט אלא שנאבד דג"כ ל"ל שמא יתקע מותר לסומכו על ספסל אחר: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כג (ס"ק לה) למזגא. הוי תורת כלי עלי' דאי לא הוי שם כלי עליו אע"ג דחזי למידי מ"מ אסור לטלטלו לכן צרורות אע"ג דחזין לכסות כלי אסור לטלטלן כיון דליכא תורת כלי עליהן וכמ"ש סעיף ך"ב: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
כד ס"ק לז קוץ כו' ודוקא קוץ שאינה נראה ר"ל קוץ קטן אבל קוץ גדול ונראה ואפשר להזהר שלא יוזק לא הותר הטלטול ואייתי ראיה מדברי בה"ג ממ"ש גבי גחלת דאמרינן בשבת דף מ"ב ע"א דשמואל ס"ל במלאכה שאצ"ל חייב כר"י מדאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת המונח בר"ה שלא יזיקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ ואי כר"ש ס"ל אפי' של עץ יהיה מותר דהא כיבוי הוי מלאכה שאצ"ל אמר רבינ' הלכך קוץ המונח בר"ה מוליכה פחות פחות מד"א שלא יזיקו בה רבים ובכרמלית אפי' טובא ופירש"י דוקא גחלת של מתכת מותר דאין בו כיבוי גמור רק איסור דרבנן ולכן הותר משום היזק רבים אבל של עץ דאיכא כיבוי גמור ואיכא איסור תורה לא הותרה אבל בה"ג ס"ל דאפי' בשל מתכת איכא איסור תורה בכבי' דהוי מצרף כמ"ש הר"ן ואפ"ה הותר משום היזק רבים והא דאסור בשל עץ משום דנראה לעינים ואפשר להזהר וא"כ בקוץ גדול הנראה ג"כ אסור וה"ה באבן גדול הנראה לא הותר: שפוד של עץ כו' ר"ל אם לקח ביו"ט חתיכה של עץ שאינה מיוחד לשפוד וצלה בו בשר ואחר הצלי כיון שאינו כלי והוא מאוס אסור לטלטלו ומ"מ כדי שלא יזיקו בו רבים הותר לטלטלו ולהניחו בקרן זויות והא סתם שפוד שצולין בו הוא גדול ונראה ואעפ"כ הותר משום היזק רבים א"כ למה לא התיר בקוץ גדול להוליכ' בכרמלית או בר"ה פחות פחות מד"א כיון דליכא רק איסור דרבנן ה"ל להתיר משום היזק רבים כמו שהותר איסור טלטול שהוא דרבנן דאפי' של עץ שרי והיינו לדידן דקי"ל כר"ש במלאכה שאצ"ל ואפי' של עץ ליכא רק איסור דרבנן בכבייתו וה"ה עץ גדול דמותר הטלטול בכרמלית או בר"ה פחות פחות מד"א אע"ג שנראה ראוי להתיר איסור דרבנן ואין זה קושי' לבה"ג וריב"ש דהם לשיטתייהו שפיר כתבו אלא דמ"א ר"ל דלדידן ע"כ לא קי"ל בהא כבה"ג אלא אפי' היכי דנראה הותר משום היזק רבים. ומ"מ צ"ע אם יש להתיר באבן ר"ל ניהו דליכא למיסר מטעם הריב"ש הואיל ונראה דלא קי"ל בזה כבה"ג כמ"ש מ"א מ"מ באבן יש טעם אחר לאיסור: ועסי' שכ"ב במ"א שם ס"ק ד' שכ' בשם הג"מ שאם הזמינו חברו לסעודה בשבת ולא היה אפשר לו להכין מע"ש דבר מה לחצוץ בו שיניו מותר ליטול בשבת קיסם המוקצה לחצוץ שיניו משום כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן משמע דאם היה אפשר לו להכין לו מע"ש לא הותר בשבת משום כבוד הבריות ה"ה דאין מתירים אפי' איסור דרבנן משום היזק רבים היכי דהי' אפשר מע"ש דהא שניהם שוין כבוד הבריות או היזק רבים דבשניהם הותר איסור דרבנן ולא איסור תורה ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
כה (ס"ק לח) אסור כו' שא"ע תורת כלי דבסולם של שובך מה דאסור בי"ט מבואר הטעם בגמ' מס' ביצה שלא יאמרו להטיח גגו הוא צריך וכ"ש שיש לאסור מה"ט סולם של עליה אלא דא"כ ניהו דההולכת סולם אסור מ"מ הטלטול יהי' מותר ולכן הוצרך לטעם שא"ע תורת כלי ולכן אפי' לצורך גופו ומקומו אסור כמ"ש ס"ק ז': דהוי כא' מדלתות הבית ר"ל אע"ג שהן כלים מ"מ לא הוכנו לטלטל כמ"ש מ"א ס"ק יח: וע"ס ב' ר"ל דל"ל מטעם מפני כובדו בטל ממנו תורת כלי דבסעיף ב' מבואר דליתא: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
כו (ס"ק לט) שקוצץ כו' ע"ס ך"א במ"א ס"ק מ' דמה"ט דסתמא לא אסירי לכן חריות קיל יותר מאבנים ע"ש. זמורה כו' רמב"ם ובגמ' דף קכ"ב דתנן התם זמורה שהיא קשורה בכלי ממלאים בה בשבת ושקיל וטרי הש"ס מכלל דבאינה קשורה אסור לימא מתני' דלא כרשב"ג דס"ל בחריות (והוא דין המוזכר בש"ע בסעיף שאח"ז וקי"ל כרשב"ג) דא"צ קשירה וה"ה זמורה ומוקי ר"ש לעולם כרשב"ג אלא דמיירי במחוברת וכה"ג גם רשב"ג מודה דבעי קשירה ופריך א"כ אפי' קשורה ל"מ דהא משתמש במחובר ומשני שהיא קצרה והוא תוך ג"ט לארץ (פירש"י לשאוב מים שאינו עמוק) וכה"ג ליכא משום משתמש במחובר כמ"ש בסי' שלו ור"א משני לעולם בתלוש' גזרה שמא יקטום ופירש"י שמא תהי' ארוכה ומתוך שהיא רכה ונוחה לקטום יקטמנה אבל כשקשרה מסתמא בשעת קשיר' ראה שהוא כפי הצורך ארוכה משא"כ בחריות ליכא למגזר והעתיק הרמב"ם אוקימתא דר"א ולטעם זה אם הזמורה קשה דל"ל שמא יקטום א"צ קשירה והביא מ"א גם אוקימת' דר"ש דלפעמים אפי' כשהיא קשה צריכה קשירה כגון שהוא מחובר כו' דר"א לא פליג על ר"ש בדינא אלא דניח' לי' טפי לאוקמי מתני' אפי' בתלוש ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
כז (ס"ק מ) אסור לישב כו' ומפני כך מחשבה ישיב' ר"ל שחושב עליהן לישב עליהן אפי' היתה מחשבתו רק על ישיבת חול ולא על ישיבת שבת כמ"ש בש"ע וה"ה לישב עליהן בחול מהני להוציא מידי מחשבת שרפה: אבל נדבך כו' ולפיכך צריך מעשה להוכיח כו' כצ"ל: וסעיף כ"ב. דבקעת ואבנים דין אחד להם: מ"ש הע"ש מסי' שט"ו דשם משמע דמהני מחשבה גם באבנים דאי' התם אבן שהניח בידים על החבית נעשה חביות בסיס לדבר איסור ואסור לטלטל החביו' אפי' לנער האבן ממנו אסור אבל אם הי' דעתו מע"ש שלא להניח האבן על החביו' כל השבת יש לו דין שוכח ומותר לנער האבן מהחביו' הרי דגם לאבן מהני מחשבתו: ש"ע סָעִיף כא
כח (ס"ק מא) וי"א דדין כו' ז"ל ד"מ במרדכי כו' לפי שדברי ההג"ה פה נובעים מדברי ד"מ שהביא דברי מרדכי לכן הביא מ"א לשונו וחלק על ההג"ה ודרכי משה בפירוש דברי מרדכי ולבסוף מקשה מ"א ע"ד מרדכי גופיה: הא פליגי בהדי' בגמרא. דבחריות הוא פלוגתא דתנאי ת"ק ור' שמעון ב"ג ובאבנים פלוגתא דאמוראי רבה ורב יוסף וגם ר' אמי ור' אסי: וכ"כ רש"י כו' אסור לטלטלן כו' הרי דלא הזכיר איסור הישיבה כ"א איסור טלטול: וכ"כ דף קכ"ה סדרו כו' דאמר ר"ז אר"ח פעם א' הלך רבי למקום א' ומצא נדבך של אבנים ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי לישב עליהן למחר ולא הצריכן למעשה ור' יוחנן אמר הצריכן למעשה ומסיק מאי מעשה הצריכן אמר ר' אמי צאו ולמדום אמר להם פרש"י למדום סדרו אבנים כדי שלא נצטרך ליגע בהן למחר לפי שאין הזמנה אפילו במעשה חשוב מועיל לאבן לעשות כלי כן הביא הרב"י הגירסא ברש"י ולפי גירסא זו אין שום מעשה אפי' מעשה חשוב מועיל לאבן וכ"כ הרב"י להדיא סוף אותו דיבור ע"ש אבל לפי מה שהבי' מ"א הגירס' ברש"י משמע דאין הזמנה מועיל לאבן אבל מעשה גמור מועיל ועיין בגמרא גירסת מהרש"ל ברש"י. הרי דמותר כו' ל"מ לגירסת הרב"י דאין שום מעשה מועיל א"כ אפי' אחר שלמדן נשארו מוקצה ואיך היו רשאים לישב עליהן ואפי' לגירסת מ"א דס"ל דהזמנה לא מהני אבל מעשה מהני מ"מ דייק מ"א שפיר דהישיבה מותר ע"ד מוקצה מדכ' רש"י כדי שלא נצטרך ליגע בהן ולא כ' כדי שיהיה מותרים לישב עליהן א"ו דהישיב' ע"ד מוקצה מותר: אלא דבחריות כו' ר"ל דמ"ש המרדכי דוקא בחריות פליגי אבל אבנים שרי דאין מזיזין כוונתו דהמרדכי מיירי באבנים גדולות ולכן בחריות דע"י ישיבה מזיזין לכן פליגי אי צריך קשירה כ"ה דלא יהיה מוקצים אבל אבנים גדולות הישיבה מותרת לכ"ע דאפי' יהיה מוקצה מ"מ כיון דאין מזיזין הישיבה מותרת כנ"ל: והרמב"ם מיירי כו' דס"ל דאבנים גריעי מחריות מיירי באבנים קטנים דע"י ישיבה מזיזן ולכן אסור לישב עליהן אא"כ לא יהיה מוקצה וס"ל דאבנים חמירי מחריות וכמ"ש ה"ה הובא במ"א ס"ק מ' ולכן בעינן דוקא מעש' ואפשר באבנים קטנים גם המרדכי מודה לרמב"ם שהביא המחבר: ומיהו צ"ע דבסי' שי"א כו' ומכ"ש לישב עליו כו' ר"ל לפ"ז דאין איסור הישיבה דמנענע המוקצה בגופו ע"י הישיבה הא בסי' שי"א מבואר דכה"ג לית ביה משום איסור טלטול מוקצ' דאיתא שם שקש שהיא מוקצה שהוא ע"ג מטה מנענע בגופו שיהי' נאות לשכיב' ולדעת הרא"ש לפי מה דקי"ל ניהו דטלטול מן הצד מותר היינו כשמטלטל לצורך דבר היתר אבל כשהטלטול הוא לצורך דבר מוקצה אסור וס"ל דנענוע הקש לשכיבה מקרי לצורך הקש דהוי מוקצה ואפי' טלטול מן הצד אסור אלא דנענוע בגופו עדיף מטלטול מן הצד ושרי וא"כ הכא דנענוע האבנים ע"י הגוף יהיה מותר אבל לדעת הר"ן שם אין חילוק בין טלטול בגופו לטלטול בידו אלא דשם כיון דנענעות הקש הוא לצורך שכיבה מיקרי לצורך דבר מותר וא"כ להר"ן כ' מ"א בל' כ"ש הכא דהיא לצורך ישיבה פשיטא דמקרי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר דשרי לפי ששם בסי' שי"א ס"ק כ"ד נראה מלשון מ"א דס"ל עיקר סברת הר"ן ע"ש ומ"ש בע"ה: לכן נ"ל כו' ר"ל דודאי מה שפי' מ"א דברי המרדכי דלא כרמ"א אמת אלא שהקשה ע"ד המרדכי גופי' וע"ז כ' לכן נ"ל דלא כמרדכי: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
כט (ס"ק מב) ייחדה כו' וכמ"ש סעיף כ"א ר"ל דבייחוד לשבת א' לא מהני באבנים הא באבנים לא מהני מחשבה מ"מ אם עשה מעשה מהני: ש"ע סָעִיף כב
ל (ס"ק מג) בייחוד כו' כמ"ש סי' ש"ג כו' ראיה זו כ' הרב"י בספרו מדאמרינן פורפת על האבן שייחדה לכך אבל לא על המטבע אפי' ייחדה וכ' סתם להתיר על אבן בייחוד ולא כ' דבעינן שייחדה לעולם משמע אפי' ייחוד לשבת א' מהני והיינו באבן עגולה כו': ש"ע סָעִיף כב
לא (ס"ק מד) עסי' רנ"ט כו' ואותן כו' לכאורה רמ"א מקשה דברי הרב"י אהדדי דכאן הביא שני דיעות באבנים אי סגי בייחוד לעולם או בעינן מעשה ולעיל סי' רנ"ט סתם באבנים לצורך הטמנה סגי בייחוד אלא דלפי זה גם המרדכי סותר דברי עצמו דהא י"א שצריך מעשה כו' שהובא פה הם דברי מרדכי עיין בב"י וגם לעיל סי' רנ"ט הם דברי מרדכי לכן הביא מ"א לשון מרדכי שכ' טעם להקל בהטמנה ומזה תראה שאין שום סתירה והטעם דבסי' רנ"ט דמיירי באבנים לצורך הטמנה דלאו בני מיעבד מעשה סגי בייחוד אבל כאן לכסות כו' או לסגור כו' דלענין זה הוי בר מיעבד מעשה לכן י"א דבעי תיקון מעשה: וכ"ה בגמ' דף נ' ע"א אמר ר"י מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו בשבת ואמרי' לימא דלא כרבנן דרשב"ג בחריות דס"ל דבעינן קשירה ולא מהני ייחוד ואמר רב פפא לעולם רבנן ודוקא בחריות דבר מיעבד ביה מעשה לכן בעינן מעשה אבל עפר דלאו בר מיעבד מעשה בייחוד סגי הרי דלרבנן יש חילוק בין בר מיעבד מעשה או לא אע"ג דקי"ל כרשב"ג בחריות דלא בעינן מעשה מ"מ באבנים דאפי' לדידן בעינן מעשה מ"מ במידי דלאו בר מיעבד מעשה לא בעי מעשה כמו בקופה של עפר: ומיהו אפי' במידי כו' ר"ל שלא תטעה ג"כ לענין דבעי' ייחוד לעולם יש ג"כ לחלק אם הוא בר מיעבד מעשה כמו הכא דהוי בר מיעבד מעשה לכן בעי' ייחוד לעולם אבל במידי דלאו בר מ"מ סגי בייחוד לשבת א' דליתא אלא אפי' במידי דלאו בר מ"מ בעינן יחוד לעולם ובמידי דאורחי' בכך הוא פלוגתא דרשב"א ור"ן ס"פ במה טומנין אי סגי בייחוד לשבת אחד וכמ"ש בש"ע: דהא הרשב"א מייתי ראיה כו' דמהני ייחוד באבן לפצוע אגוזים (דהוא לא ס"ל לחלק בין מידי דאורחי' להכי) מהא דאמרי' מכניס אדם קופתו כו' אע"ג דלא עביד מעשה אלא בייחוד סגי וכ' עוד מיהו בעינן ייחוד לעולם ולא מהני ייחוד לשבת אחד וראיה מאבן שמונח ע"ג חבית המבואר בסי' ש"ט דאפי' החבית נעשה בסיס לדבר איסור דהיינו האבן ואסור לטלטלה ואדרבה נהפוך הוא כיון דהניחו מע"ש מדעת הרי דייחדה לכך א"כ גם האבן גופיה מותר לטלטל אע"כ בעי' ייחוד לעולם ובאבן שע"פ החבית לא ייחדה אלא לשבת זו עכ"ד רשב"א וא"א דרשב"א לא בעי ייחוד לעולם אלא במידי דבר מיעבד מעשה ע"כ הא דהצריך לאבן לפצוע אגוזים ייחוד לעולם (לפי שטתו) ע"כ הוי בר מיעבד מעשה ואיך הביא ראיה מהכניס מלא קופתו כו' דלאו בר מ"מ ודלמא בדבר דבר מיעבד מעשה לא מהני ייחוד כלל אע"כ אין סברא לחלק בין בר מ"מ או לא לענין ייחוד ובזה א"ש גם ראייתו מאבן שעל פי החבית אע"ג דשם הוי בר מ"מ כמבואר פה: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
לב (ס"ק מ"ה) דלצורך כו' והיינו כיון דייחדו כו' ומזה השיגו האחרונים על הט"ז שאוסר לומר לגוי לתלוש ענף מן המכבדת מצד ממ"נ ע"ש וא"צ לשום טעם כיון דלא ייחדה מע"ש הרי הוא מוקצה ואסור בטלטול: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
לג (ס"ק מו) וי"א כו' צ"ע דהא הר"ן כו' דאהא דתניא דף נ' ע"א יוצאים בפקורין ובצמר מנופץ בזמן שצבען בשמן כו' ואם יצא בהן שעה א' מבע"י אע"פ שלא צבען כו' מותר לצאת בהן והקשה הרא"ש למה הצריכ' הברייתא צביעה דהיינו מעשה הא אפי' במחשבה סגי בחריות והרא"ש לא דייק לשון יוצאים וס"ל כמ"ש התוס' דלאו דוקא יוצאים אלא אפי' טלטול דינא הכי) ותי' הרא"ש דבאמת גם חישב מהני וברייתא דקתני צביעה תיקון מעליא נקט והוא דעה אחד שהביא המחבר דבמחשבה סגי והר"ן כ' בשם רבינו יונה ליישב הא דנקט צובען ולא סגי בחישב וז"ל דמה"ט לא מהני חישב דלא מוכחא מלתא דמייחדו למכתו ומחזי כמוציא בשבת עכ"ל והוא דעת י"א שבש"ע וע"ז קשי' ליה דהא ר"י לא כ' דצריך צביעה ולא מהני מחשבה אלא משום דמוציאו לר"ה אבל לענין טלטול גריד' מודה ר"י דסגי במחשבה והמחבר דמיירי באיסור טלטול דהרי כ' לדעה א' תו לית ביה משום מוקצה ואיך כ' ע"ז וי"א דלא סגי במחשבה הא לענין טלטול גם ר"י מודה דמהני מחשבה ועיין בס' א"ר ותוס' שבת מ"ש ליישב: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
לד (ס"ק מ"ז) וי"א דוקא כו' לדידהו כו' דתנן טומנין בעורות ומטלטלין אותן דחזיין למזג' עלייהו והקשו הא תנן פ"ק דביצה נותנים עור לפני הדורסים ואמר עולא דוקא נשחטו בי"ט דהתירו סופן משום תחלתן דאי לא שרית ליה ליתן לפני הדורסים יסריח העור וממנע ולא ישחט מפני הפסד עור וממנע משמחת י"ט אבל נשחטה מעי"ט דל"ל התירו סופן מ"ת אסור לטלטל אף ע"ג דחזיין למזג' עלה ותי' רש"י דבמס' שבת מיירי בעור בהמה גסה דחזי למזג' עלה אבל בביצה מיירי בעור בהמה דקה דלא חזי למזג' עלה ור"ת דחה תי' זה ולכך חילק בין לח ובין יבש דבשבת מיירי ביבש וחזי למזג' אבל בביצה מיירי בלחין דל"ח למזג' והן ב' הדעות שהובאו פה דהרב"י הביא דעת ר"ת ולכן כ' עורות יבשים ורמ"א הביא דעת רש"י בשם י"א ולדעת רש"י ע"כ אין חילוק בין לח ליבש דהא מסברא אין לחלק אלא מצד הכרח הקושי' ממסכת ביצה הנ"ל וכיון דלרש"י לק"מ משם דשם מיירי מעור דקה אם כן נשארה סברא חיצונה דאין חילוק בין לח ליבש ועוד ע"כ רש"י לא ס"ל לחלק בין לח ליבש דאל"כ מי דחקו לחלק בין גסה לדקה ת"ל הא במסכת ביצה ע"כ בלח מיירי דהא נשחטה היום וגם נותנה לפני הדורסים: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כז
לה (ס"ק מט) מותר כו' נולד שרי כו' דס"ל עצמות וקליפים הוי נולד: ש"ע סָעִיף כז
לו (ס"ק נ) מנער כו' עסי' ש"ט סעיף ד' דיש בזה מחלוקת הפוסקים במניח מדעת אלא שהיה דעתו שלא להניחו שם כל השבת אי מ"מ מקרי מניח ונעשה בסיס עכ"ל התוס' ר"ב וכ"כ התוס' כו' ר"ל דמדברי התוס' דמס' ביצה הנ"ל מוכח דאפי' לא היה עליו ב"ה אלא שהניחו בשבת מדעת מקרי מניח דאלת"ה אין מקום לקושייתם וה"ה בסיס לד"א הא מעצמות וקליפין מניח על הטבלא ביו"ט בשעת אכילה ולא היו על הטבלא ב"ה אע"כ דס"ל דגם כה"ג מיקרי מניח ועז"כ מ"א דגם תוס' דשבת ס"ל הכי דאיתא שם מטה שלא ייחדה למעות יש עליה מעות אין מטלטלין אותה אין עליה מעות מטלטלין אותה והוא שלא היה עליה ב"ה וכ' התוס' הא דקתני יש עליה מעות א"מ אותה באיזה זמן הונח עליה המעות ע"כ ל"ל דהונח עליה מע"ש דא"כ אפילו אין עליה מעות א"מ דקתני סיפא משום מגו דאתקצאי לב"ה כו' אע"כ דהונח עליה בשבת והיכי דמי דל"ל שהניחו במזיד ומדעת דזה דוחק לאוקמי ברשיעי ואי בשכח הא קי"ל בשכח מנער האיסור ומותר לטלטל הדבר שהונח עליו האיסור ואיך סתם יש עליה מעות אסור לטלטלה הא אחר הניעור מותר לטלטל ותי' דמיירי במניחו שם גוי בשבת לדעת ישראל ע"ש ואכתי קשה כיון שלא היה עליו ב"ה והגוי הניחו בשבת אם איתא דכה"ג דין שוכח י"ל הדרא קושית תוס' לדוכתיה איך אמר אסור לטלטלה הא מותר ע"י ניעור אע"כ ס"ל דכה"ג מקרי מניח: ומ"מ אף התוס' מודו כו' וכ"ה להדיא בגמרא דהא קתני סיפא אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא היה עליה ב"ה משמע אבל אם לא היה עליה ב"ה אע"ג שהיה עליה בשבת דומיא דרישא מותר לטלטלה כיון דעתה אין עליה מעות: ש"ע סָעִיף כז
לז (ס"ק נא) שהם בטלים כו' ולא הוי עליה תורת כלי עיין לעיל סעיף ה ובמ"א ס"ק ס"א: ומשמע מזה דמותר להניח כו' ר"ל דלא תימא דלא הותר כאן אלא כשהפת מונח כבר שם אבל כשמניח עתה הפת לשם כדי להתיר טלטול אסור אע"ג דבמת גם כה"ג מותר דהיינו להניח ככר או תינוק על המת כדי להתיר לטלטל המת ולכן כתב דזה ליתא דע"כ גם כאן מותר להניח כו' דומיא דמת דאל"כ מאי קשיא ליה ממ"ש לא אמרו ככר ותינוק אלא למת לימא דבהא עדיפא במת דמותר להניח שם לכתחלה ככר או תינוק להתיר טלטול משא"כ הכא וכמ"ש הרא"ש בפסקיו כאשר הביאו מ"א אח"ז אע"כ דגם כאן מותר להניח כו' לדעת הרא"ש בתשובה: כשמטלטל האיסור כו' ר"ל כמו במת שמטלטל המת ע"י ככר או תינוק שמונח על המת: ודברי הרב"י צ"ע בתשובת הרא"ש וכ' בס' ת"ש וז"ל אחר שהביא דברי רמב"ן והר"ן כ' על דבריהם וז"ל ואנכי לא ידעתי איך יתישב לפ"ד הא דאית' בסי' ש"ט סעיף ג' וסעיף ד' והוא ש"ס ערוך ע"ש: ואפשר דמ"ש מ"א ע"ז ודברי הרב"י צ"ע הוא ט"ס וצ"ל ודבריהם צ"ע וכוון למה שכתבתי עכ"ל ס' תוספת שבת ולפענ"ד יש לחלק דוקא הכא דמטלטל דבר מה שהוא מותר לגמרי משא"כ בסי' ש"ט לא מיבעי היכי דמונח עליו דבר איסור גרידא דהוי ההיתר בסיס לד"א א"כ אפי' מטלטל ההיתר הרי מטלטל איסור דהא נעשה בסיס גם היא אסור וגם אי מונח עליו איסור והיתר דצריך ניעור ולא הותר הטלטול ג"כ הוא מה"ט דלאו בהיתר מטלטל דהא נעשה בסיס גם לאיסור משא"כ הכא דלא נעשה בסיס לאיסור כלל אולם בשוכח עליו איסור דגם כן קיי"ל דצריך ניעור ולא הותר הטלטול אע"ג דלא נעשה בסיס צ"ל מ"מ כיון דהונח בכוונה עליו האיסור בחול אע"ג דמה שמונח עליו בשבת הוא מחמת שכחה ומה"ט לא נקרא בסיס מכל מקום לענין לטלטלו להדיא עם האיסור שעליו גרע ולא הותר ומ"ש בס' ת"ש שט"ס הוא מ"ש מ"א ודברי הרב ב"י כו' לענ"ד אינו ט"ס אלא דקשיא למ"א דהרב"י הביא תשובת הרא"ש דמתיר לטלטל הטבלא עם הקליפין וסמ"ג אוסר אלא צריך לנער וכ' הרב"י די"ל דלא פליגי דהרא"ש מיירי שיש פת על השלחן וסמ"ג מיירי דליכא פת על השלחן ולפ"ד מ"א גם הרא"ש בתשובה ע"כ מיירי דעדיין ליכא עליו פת ואפ"ה מותר ע"י שיניח עכשיו פת עליו וגם סמ"ג שכ' דאין להתיר טלטול השלחן עם הקליפין וצריך לנער משמע קצת דחולק דניהו דמיירי דעכשיו אין עליו פת מ"מ למה הוצרך דוקא לנער הא אפשר שיניח עכשיו פת עליו משמע דסבירא ליה כהרא"ש בפסקיו דאוסר כה"ג: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כט
לח (ס"ק נ"ד) מע"ש כו' בד"מ כ' כו' כוונתו ליישב לשון לפ"ז שכתב רמ"א וגם שלא תטעה במ"ש רמ"א שנתפרקו מע"ש דדוקא נתפרקו מע"ש אבל נתפרקו בשבת לא דגרע כדחזינן בנבלה שנתנבל' מע"ש דמותרת לכ"ע ובנתנבלה בשבת פליגי ר"י ור"ש ולזה הביא דברי ד"מ ויתיישב הלשון לפ"ז וגם תראה דהאי דיוקא דנתפרקו מע"ש ליתא דהרב"י הביא לשון הר"ן שכתב וז"ל וכי קשרי ר"ש לטלטילי כו' אע"פ שנתפרקו העצמות מהבשר והקליפות מהפירות בשבת אבל אם נתפרקו מע"ש אפי' ר"ש מודה עכ"ל הר"ן וכתב ע"ז הרב"י ואיני יודע מה בין זה לנבלה שנתנבלה מע"ש דאפי' לר"י שרי ועוד מדכתב אע"פ שנתפרקו העצמות כו' בשבת משמע דכ"ש אם נתפרקו מע"ש דשרי וכלפי לייא הוא (ר"ל דהא הר"ן מסיים אבל נתפרקו מע"ש אפי' ר"ש מודה) עכ"ל וע"ז תי' בד"מ דמ"ש הר"ן אפי' נתפרקו בשבת לא קאי לשון אפי' על מה שנתפרקו בשבת דאדרבה נתפרק בשבת עדיף אלא אפי' קאי על הפירוק גופי' וה"ק לא מיבעיא כשלא נתפרקו מהבשר דמטלטלים העצמות אגב הבשר אלא אפי' נתפרקו מותר לטלטל העצמות בפני עצמן ועל מ"ש דוקא בשבת אבל מע"ש אפי' ר"ש מודה דאסור ה"ט דמיירי שאין לו כלבים וס"ל להר"ן אע"ג דכלבים מצויין לא מהני אלא בעינן דוקא שיהיה לו כלבים וכיון דאין לו כלבים ולא חזי' למידי אפי' ר"ש מודה דאסור (והאי דנבלה מיירי להר"ן די"ל כלבים) אבל כשנתפרקו בשבת אע"ג שאין לו כלבים מ"מ שרי לר"ש כיון דעכ"פ בכניסת שבת לא היו מוקצים דהיו ראוים לטלטל אגב הבשר וניהו דהשתא נתפרקו מ"מ כיון דעכ"פ חזיין לכלבים אע"ג שאין לו כלבים מותרים לטלטל לר"ש ולכן א"ש לפ"ז שכתב רמ"א ור"ל לפי מה שפסק הרב"י לכלבי' מצוי' סגי אפי' אין לו כלבים ולכן אפי' נתפרקו מע"ש מותרים ובנתפרקו בשבת פשיטא דמותרים דבזה גם הר"ן מודה: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
לט (ס"ק נו) דחזי כו' בימין דרכיך כגון בשר עוף: לכלבים נמי לא קאי. ר"ל דאין דעתו להשליכו לכלבים כיון דבמוצאי שבת יהיה ראוי לעצמו: דלא כהב"ח שכתב דמה"ט מותר כיון דהוי מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ולכן אפי' בשר שור דקשה מותר לטלטל משא"כ דג טפל דאפי' לכלבים לא חזי ומהפוסקים הנ"ל מבואר להיפך דאדרבה מאי דחזי לאדם למוצאי שבת לא מקרי ראוי לכלבים דדעתו לאכלו בעצמו במוצאי שבת שרי בטלטול ר"ל אע"ג דשחיטת נכרי נבלה מ"מ מותר לדידן דקי"ל כר"ש בנבילה דמה לי נתנבלה ע"י חולי או ע"י שחיטה: וכ"מ כו' גבי טריפה. ר"ל דהש"ס הוכיח דלוי סבר במוקצה כר"י דהיה דרכו אם הביאו לפניו בי"ט להורות בה אם היא טריפה לא היה מורה אלא כשהי' סמוך לאשפה דשמא יהי' טרפה דלאו חזי לטלטולי דאפי' לבהמה לא חזי ולכן יניחנו שם באשפה משמע דאם הוי ס"ל כר"ש הוי שרי לטלטל הטרפה וה"ה נתנבלה ע"י שחיטת גוי אולם לא ידעתי מאי צריך לראיה ומה הפרש בסברא בין נתנבלה מחמת עצמה מחמת חולי או נתנבלה ע"י שחיטת גוי והש"ג אפשר משום דס"ל בביצה פ' אין צדין כמ"ד בבריאה שנתנבלה מודה ר"ש דאסור ולא פליגי אלא בחולה קצת לכן ס"ד דנתנבלה ע"י שחיטת גוי הוי כמו בריאה שנתנבלה אבל לדידן קי"ל בשבת בסי' שכ"ד סעיף ז' דאפי' היתה בריאה מותרת (ועסי' תקי"ח לענין י"ט) לא ידעתי מאי צריך לראי' להתיר בטלטול בהמה ששחטה גוי: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לג
מ (ס"ק נז) מטלטלין כו' ורש"ל בתשובה סי' מז. עמ"ש סעיף ד' לענין תפילין: וע"ק דבבהמה לשתרי דהא כתב לעיל סי' ש"ה ס"ק ו' דכל דבר שאינו משא ולית ביה רק איסור דרבנן מותר לכתחל' וכיון דלדעת מהרש"ל דהוי תכשיט וליכא רק איסור דרבנן ה"ל להתיר בבהמ' ובאמת מבואר לעיל סי' ש"ה סעיף י"ז בהג"ה דבהמה אינה יוצאה בקמיע שאינה מומחה א"ו כמ"ש מ"א דלאו תכשיט ופטור מטעם שמא מרפאת. וניהו דחיובא ליכא מ"מ הוי ספק איסור תורה ולכן אסור בבהמה. ואין בהם חותם ע"ל סי' שי"א סעיף ט': ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לד
מא (ס"ק נח) שיושבים פי' שדרים. ר"ל דיושבים לאו דוקא אלא שיש לו שם דריסת רגל: ש"ע סָעִיף לד
מב (ס"ק נט) אסור כו' ועוד דלגרסתינו כו' בדף קכא ע"ב הגרסא דצואת אדם אפי' מונחת במקום שאין דר מ"מ מותר לטלטלה דחזיא לכלבים אלא בצואת תרנגולים דל"ח לכלבים והתירו משום דהוי גרף של רעי אינו מותר אלא כשמניח במקום דירה אם לא שירא מפני התינוק כמ"ש בש"ע אבל בש"ע העתיק לפי גרסת הרי"ף דאין חילוק בין צואת אדם ובין צואת תרנגולים ושניהם אינם ראוים לכלבים והיתר טלטול לדידהו משום גרף של רעי עיין בהרב"י שינוי הגרסאות: ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לה
מג (ס"ק ס) אסור להחזירו דמאיס כו' עס"ס רע"ט שכ' אע"ג דנר של חרס שהודלק בו פעם א' בחול אע"ג שלא הדליקו בה בשבת אע"ג דהוי מוקצה מחמת מיאוס מ"מ מותר לטלטלה כיון דאיכא תורת כלי עליו וראוי לכסות בו כלי והכא דאיכא ג"כ תורת כלי עליו צ"ל דמאיס כ"כ דאינו ראוי לכסות ב"כ: ש"ע סָעִיף לה
מד (ס"ק ס"א) לתוכן כו' ועיין שם שנדחק דהתירו סופן משום תחלתן דאי לא נתיר לו החזרה יהי' ירא לפנות עליו כי ירא כיון שאסור להחזיר' שמא יגנבו משם וגדול כבוד הבריות: ונ"ל דלק"מ דכלי שרי כמש"ל ס"ה ועמ"ש ט"ז שם דאין לסמוך על האי דסעיף ה'. ובסי' שי"א ס"ק ה' הקשה ט"ז האי דסעיף ה' דמתיר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר ותינוק כיון דעכ"פ שם כלי עליו ולא אמרו דלא הותר ע"י ככר ותינוק כ"א במת היינו בענין שהוא דומה למת שהוא מוקצה מחמת גופו כאבנים ודומיהן אבל מה שתורת כלי עליו אע"ג שמלאכתו לאיסור מותר ע"י כו"ת והקשה לפ"ז הא דכ' הרב"י בסי' רע"ט סעיף ד' לטלטל נר ע"י שנותנים עליו לחם בשבת אסור והיינו מה"ט דלא הותר ע"י כו"ת אלא במת והא נר תורת כלי עליה ואפ"ה לא הותר ע"י כו"ת ולכן דחה גם שם האי דסעיף ה' דהכא ומ"מ כדי ליישב פסקי הרב"י דלא יסתרו זא"ז כ' דצ"ל דוקא בסעיף ה' ניהו דהוה מלאכתו לאיסור מ"מ לצורך גופו ומקומו מותר לטלטלו ונשאר עדיין עליו שם כלי לכן הותר ע"י כו"ת משא"כ בסי' רע"ט במנורה שהודלקה בשבת כיון דאפי' לצורך גופו ומקומו אסור לטלטלה ובטל שם כלי מיניה והוי כמו אבן ודומה למת ולכן לא הותר ע"י כו"ת עכת"ד ולפ"ז מ"א בס"ק זה שהחזיק להלכה האי דסעיף ה' דהיכי דאיכא תורת כלי עליו מותר ע"י כו"ת וע"כ צ"ל לישב האי דסי' רע"ט כמ"ש הט"ז כנ"ל כיון דאפי' לצורך גופו ומקומו אסור לטלטל בטל תורת כלי ממנו ולפ"ז השיג בספר ת"ש ע"ד מ"א הנ"ל כיון דגרף של רעי הוי כמוקצה מחמת גופו ודמי למנורה ל"מ כו"ת ולענ"ד אינו דומה למנורה דאסורה לטלטל בין לצורך גופו בין לצורך מקומו לכן בטל תורת כלי ממנו אבל בגרף הא לצורך גופו מותר לטלטלו דהיינו לפנות עליו אפי' הוא מלא יוכל להוציא הרעי ולפנות עליו א"כ לא בטל תורת כלי ממנו ולכן הותר ע"י כו"ת: ש"ע סָעִיף לה
סָעִיף לו
מה (ס"ק סב) כדי כו' והא אמרי' בגמ' בביצה דף ך"א ע"ב משום שיורי כוסות ופרש"י של יין ששרה הגוי בהן פתו ומטלטלין השמש כדי להצניע הכוס והשיורי' מוקצים דאין ראוים לכלום דאסורים בהנאה משום יין נסך) דפריך הש"ס ולהוי כגרף של רעי דמותר לטלטל ומשני וכי עושים גרף של רעי לכתחלה והלא שם לא נתכוין כדי להוציאן ואפ"ה אסור: מיהו בהא לא קיי"ל הכי כדלקמן ריש סי' שכ"ה וע"ש הטעם: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
מו (ס"ק סד) ולקבוע כו' כגון מטתו כו' אבל ישיבה בעלמא ל"מ כמ"ש הרב"י דאמרי' ליה צא מכאן כיון דאין טרחא ביציאתו: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לט
מז (ס"ק סו) אסור כו' ואם היה עליו בה"ש אפי' אין עליו עכשיו אסור כצ"ל: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
מח (ס"ק סז) בחצר כו' דגבי בהמה ל"א חי כו' דבאדם לכ"ע חי נושא א"ע אבל בבהמה פליגי ר' נתן ורבנן דצ"ד ע"א וקי"ל כרבנן דבבהמה ל"א חי נושא א"ע והטעם אמרו שם דמשרבטא נפשה ופירש"י משמטת עצמה כלפי מטה ומכבד' את עצמה להשמיט מיד הנושא': ש"ע סָעִיף מ
מט (ס"ק סט) מפני כו' דמותר למשוך הצמר ר"ל כשרוצ' לשחוט בי"ט מותר למשוך הצמר אילך ואילך כדי לעשות מקום לשחיטה ול"ח שמא יתלוש מן הצמר ע"כ דאפי' יתלוש ל"ל בה דהוי דבר שאינו מתכוין ומה לי הצמר ומה לי נוצות: ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מא
נ (ס"ק ע) אפי' כו' וע"ס רע"ח דפליגי הרמב"ם והטור אי חייב על מלאכ' שאצ"ל אי לא: ש"ע סָעִיף מא
נא (ס"ק עא) שלא כו' משמע דס"ל כו' אפי' בכרמלית אסור ר"ל דלא תימ' הטעם דאסור לגוררו משום דגזרינן גרירה אטו נושא אי נתיר הגרירה תנשאו להדיא ולפ"ז בכרמלית דאפי' נושאו ליכא רק איסור דרבנן הגרירה תהיה מותרת דהוי גזרה לגזרה דהא בעירובין דף צ"ט ע"א תנן ולא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה (שמא ימשיך הכלי אצלו) ואיבעיא להו כרמלית מאי ואמר אביי היא היא דאסור לעמוד בכרמלית וישתה בר"ה רבא אמר הוא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזיר' וקי"ל כרבא וכן הוא לקמן סי' ש"ן וכ"ה הפלוגתא בשבת דף י"א וא"כ גם הגריר' תהיה מותרת בכרמלית לדידן דקי"ל כרבא אבל השתא דהגרירה גופה הוי כנושאו ואסורה מצד עצמו לא משום גזירה א"כ גם בכרמלית אסור: עס"ס שמ"ח ר"ל לפי מ"ש מ"א שם ליישב קושית הרב"י דאע"ג דקי"ל כרבא מ"מ אין לדמות גזירות דרבנן ולפעמים גזרו גזירה לגזירה א"כ ה"ה הכא אפי' תימא דהגרירה אינה אסור' אלא משום גזירה מ"מ י"ל דגם בכרמלית אסור וכ"כ התוס' דף צ"ד שהקשו למאי דמסיק דבאדם אפי' לרבנן חי נושא את עצמו א"כ הא דאמרי' ר"פ נוטל אמר רבא המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס ואמרו דמה"ט לא מחייב גם משום תינוק משום דס"ל כר' נתן דחי נושא א"ע הא באדם אפי' רבנן מודו ותי' דתינוק דין בהמ' יש לו וע"ז הקשה האמרי' האשה מדדה את בנה ול"ח שמא תגביהנו דאפי' תגביהנו חי נושא את עצמו וליכא איסור תורה לכ"ע והא קטן דינו כבהמה ולרבנן לא אמרי' חי נא"ע והניח הדבר בקושי' משמע דס"ל לדינא כמ"ש תחלה דקטן דינו כבהמ'. אלא שהקשה מהאי דהאשה מדדה א"ב לפרש"י שהביא התוס' שכ' הטעם כנ"ל דאפי' אי תגביהנו ליכא איסור תורה דחי נא"ע והניח הדבר בקושיא לפרש"י אבל התוס' י"ל כמ"ש מ"א בשם המאור דמשום צערא דתינוק התירו. ובס' ת"ש כ' שנעלם מן מ"א הגהת מהרש"ל שסיימו התוס' ושמא האי דנוטל מיירי בתינוק בן יומו עכ"ל ור"ל דוקא תינוק כהאי הוי כבהמה וכ' בספ' ת"ש דבזה מיושב קושית ס' א"ר על התוס' ר"פ ר"א דמילה שהקשו למה התיר ר"א להביא האזמל דרך ר"ה אצל התינוק הו"ל להביא התינוק אל האזמל דליכא איסור תורה דחי נא"ע לכ"ע ולפ"ד התוס' דף צ"ד הנ"ל מאי קשיא דלמא ר"א כרבנן דר"נ ס"ל וקטן דינו כבהמה. ולהגהת מהרש"ל א"ש דדוקא קטן בן יומו דינו כבהמ' אלא שנדחק שם לחלק בין קטן בן יומו א' לקטן בן ח' ימים ע"ש ובחדושי רשב"א ר"פ ר"א דמילה דחה תירץ התוס' שם וכתב לתרץ קושית התוס' דמה"ט לא יביא התינוק אל האזמל דקטן דינו כבהמה ול"א חי נא"ע: המוציא תינוק כו' חייב על הכיס אפי' במקום דאינו חייב על התינוק דאמרינן ביה חי נא"ע מ"מ חייב משום כיס ולא אמרינן דבטל הכיס לגבי תינוק דלא מבטל ליה והוא מימרא דרבא הנ"ל: אבל גדול כו' פטור דעל הגדול פטור דחי נושא א"ע והמלבושים בטלים לגבי הגדול: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מה
נב (ס"ק ע"ב) בכדור כו' ועיין סעיף כ"א. דכדור יש לו דין אבן דמבואר סעיף כ"א דלא מהני מחשבה: ש"ע סָעִיף מה
נג (ס"ק עג) וי"מ. והש"ך כתב דהתוס' כו' דהי"מ הם התוס' פ"ק דביצה דף י"ב שכתבו לחלוק על ר"ח שכתב הא דמתירים בי"ט משום מתוך היינו דוקא בדאיכא צורך קצת וכ' ר"ח דצורך קצת לא מיקרי אלא לצורך מצוה כדתנן מוציאים הקטן למוהלו ולולב וס"ת דכל הני מילי דמצוה נינהו וע"ז חולקים התוס' דאפי' לצורך טיול מיקרי צורך קצת ואייתי ראיה וז"ל דהא אשכחו נמי דמשחקין בכדור בי"ט בר"ה אע"ג דליכא אלא טיול עכ"ל התו' הרי דהתוס' לא התירו שחוק הכדור אלא דהשחוק דהוי טיול מיקרי צורך קצת ואמרינן מתוך. והבין הש"ך דגם היתר הטלטול הוא משום מתוך ולכן אוסר בשבת וע"ז חולק מ"א דהתוס' לא הצריכו לומר דהשחוק מיקרי צורך קצת והותר ע"י מתוך אלא לעני' הוצאה דהרי כתבו דמשחקים בכדור בי"ט בר"ה ובר"ה באמת אסור בשבת אבל ברה"י דליכא איסור הוצאה אלא טלטיל בזה יותר יש להתיר בשבת מבי"ט דהא בי"ט מוקצה אסור ובשבת מותר (וביש"ש) כו' דמדינא אסור כו' שכ' דאין זה טיול אלא שיחת הילדים שלא הגיע לכלל דעת וקלות ראש והתוס' ורי"ו לא כתבו אלא ליישב המנהג עכ"ל ור"ל דהעולם טועים וחושבים השחוק לטיול וצורך קצת אף שאין האמת כן מ"מ א"ש ראיית התוס' דאפי' אינו צורך מצוה מיקרי צורך קצת אלא דהעולם עושים בשחוק שהוא לפי דעתם טיול: ש"ע סָעִיף מה
סָעִיף מז
נד (ס"ק עד) בגד כו' כי אם לצורך גופו כו' ככלי שמלאכתו לאיסור כמו שכ' בסעיף ג': דחזי למידי דהיינו לעשות אהל. וצ"ל שהוא בענין דליכא משום עשיית אהל בשבת וע' לקמן סי' שטו: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף מט
נה (ס"ק עה) מכבדות ולמאן דאמר אסור לכבד כו' לקמן סי' שלז סעיף ב': ש"ע סָעִיף מט
סָעִיף נ
נו (ס"ק עו) האצטרלוב כי' ול"נ שמא כו' דההסתכלות ודאי שרי דמה לי ללמוד מספרי חכמה או לומד ע"י האצטרולב ולכן כ' דלדעת הרמב"ם יש להסתפק דהרמב"ם ס"ל לעיל סס"י ש"ז סעיף יז דאסור ללמוד בשבת בספרי החכמה וכ"ש לדידן דאסור להביט באצטרולב וא"כ אפשר לדידיה גם הטלטול אסור: ש"ע סָעִיף נ
סָעִיף נא
נז (ס"ק עח) יש להסתפק דדמי למדידת הזמן כו' ובתשוב' פנים מאירות חלק שני התיר לטלטל ולשאת כלי השעות שקורין אוהר (וגם נוטה להתיר להמשיך השלשלת בשבת כדי שתלך) וגם כ' שהגאון מהרש"ך כ' תשובה ארוכ' ע"ז להתיר אבל לא ידעתי סברא לחלק בינו ובין כלי המורה על השעות דנסתפק בש"ע כי טעם האיסור שייך בזה כמו בזה מ"מ פוק חזי מאי ע"ד שכל הגדולים וחכמי ישראל עושים מעשה להתיר: ש"ע סָעִיף נא
סָעִיף נב
נח (ס"ק עט) אין מטלטלים שכבר הוקצה כו' ואייתי הר"ן מדברי ר' רומונס דף מז הובא בט"ז ע"ש וכ' עוד הר"ן וכן אמרי' מפני כו' ר"ל בדף מו ע"ב פריך הש"ס אהא דתנן מפירים נדרים בשבת מאי מהני הפרה נימא דהאש' כבר הקצה הככר שנדרה ממנה מדעתה דסברה מי יימר דמזדקק בעל להפר ואפי' אחר ההפרה ה"ה מוקצה וס"ל להר"ן למה יקרא מוקצ' הואיל ואסור לה ע"י נדרה מ"מ לכל העולם ה"ה מותר ואינו מוקצ' אפי' לגבי דידה אע"כ דמיירי שנדרה מככר שלה וכיון דהיא בעלת הככר ואסור לה הוי מוקצ' לכל העולם: כ' הש"ג כו' והתוס' דף מו כו' כ' וז"ל ואע"ג דפירות שנדרה מהן אינן מוקצין לענין טלטול דהא חזי לשאר ב"א מ"מ איכא למימר מגו דאתקצאי ב"ה מאכילתן אתקצאי לכולי יומא א"נ בפירות שלה ואסרתן לכל אדם עכ"ל והביא מ"א סס"ק זה דבריהם: ובתוס' פ' מפנין כו' אהא דאמרי' התם תרומה ביד ישראל מותר לטלטל דחזי' לכהן והקשו התוס' האמרי' בגדי עניים דהיינו מטלניות שיש בהן ג' אצבעות על ג' אצבעות משא"כ בעשיר אינו חשוב אא"כ הוא ג' טפחים על ג' טפחים ולכן אמרי' מטלניות שיש בהן ג' אצבעות על ג"א דוקא לעניים מותר לטלטל ולא עשירים כיון דלא חשיב גבייהו א"כ תרומה ביד ישראל ניהו דמותר לכהן מ"מ כיון דלא חזי לישראל יהיה אסור בטלטול לישראל וע"ז תי' דהיכי שהדבר ראוי לכ"ע כו': אפ"ה שרי לעניים כו' והבין הש"ג דכוונתו דמטלניות שי"ב ג' אצבעות כו' שבבית עשירים ניהו דלבע"ה העשיר אסור לטלטלן מ"מ העני מותר לטלטלן וע"ז חולק מ"א דכוונות התוס' במ"ש דמותרים לעניים לטלטל היינו אם הבע"ה הוא עני ואז אפי' לעשירים שבבית העני מותר לטלטלן דהכל הולך אחר בע"ה אבל אם בע"ה עשיר גם לעניים אסור לטלטל כמ"ש הר"ן והכריח הדבר מר' רומנוס כנ"ל: רק בזה פליגי כו' דלהר"ן אפי' מוקצה מחמת איסור לבעלים אסור לכל העולם דהא אייתי ראיה מהפרת נדרים הנ"ל שהוא מוקצ' מחמת איסור והתוס' דף מ"ו כתבו באמת בהאי דנדר דאינו מוקצ' לכל ואפילו לדידה שרי הטלטול: וכ"מ לקמן סי' שכ"ה גוי שהביא דורון בשבת מחוץ לתחום ניהו דלמי שהובא בשבילו אסור מ"מ כיון דמותרים לאחרים שלא הביא בשבילן מ"מ מותר בטלטול לכ"א ואפי' למי שהובא בשבילו: ע' סי' ש"י. במ"א סק"ב בשם הכלבו: ש"ע סָעִיף נב
ט״ז Taz
סָעִיף ג
א עסי' רע"ט. ובמ"ש שם בס"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ב אבל שלא לצורך כלל כו'. צ"ע לפ"ז היאך נושאים סכינים בנדן שלהם תלוי' בחגור' בשבת והולכין עמהם לבה"כ שאין שם צורך בהם וא"ל דהוה שלא כדרך הוצאה דהא בסעיף א' אוסר בסכין של סופרים אפילו תחובים בנדן עם שאר סכינים והכי נמי כאן שלא לצורך. ונראה לי דלא אסרו בזה אלא שלא לצורך כל היום אבל אם ישתמש בו היום והוא נושא אצלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו שרי ועמ"ש סי' תקי"ח: ש"ע סָעִיף ד
ג ותפילין אין לטלטל כ"א לצורך. ב"י הבי' דברי מהרי"ל חביב בזה דמתיר את הטלטול בתפילין דלא כספר אחד שאוסר הטלטול מטעם מוקצה כיון שאסור בהנחת תפילין דכתבו התוס' שאין איסור בהנחתן בשבת ע"כ. ותימא לי דכיון דהיתר הטלטול תלוי במה שאין איסור בהנחתן הא כבר פסק הב"י וש"ע בסי' ל"א שיש איסור בהנחתן בשבת ויו"ט כדברי הזוהר וא"כ שפיר אסור הטלטול מטעם מוקצה ולמה הסכימו ב"י ורמ"א כאן להתיר הטלטול וצ"ע: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד יש מתירין לטלטל כו'. נראה דאין להקל בזה ועיין בסי' שי"א ס"ה מ"ש שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה אפי' בשבת. בגמ' הכי איתא במשנה כל הכלים הנטלים בשבת שבריהם נטלים עמהם ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכה [ואפי' אינה מעין ראשונה] רי"א ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן הראשונה אמר שמואל מחלוקת שנשברו מע"ש אבל בשבת ד"ה מותרין הואיל ומוכנין אגב אביהן מתיב רב זוטרא מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דנשברו אימת אלימא מעי"ט עצים בעלמא נינהו ומאתמול קאי להסקה אלא בי"ט וקתני אין מסיקין בשברי כלים ולא אמרינן מוכן אגב אביהן אלא הכי איתמר מחלוקת שנשברו בשבת דמ"ס מוכן הוא (כיון דראוי הוא לשום מלאכה) ומ"ס נולד הוא (דמאתמול לאו להאי מלאכה קאי הלכך בעינן מעין מלאכתן) ופסקו הרי"ף והרא"ש והטור כת"ק וק"ל דמשמע כי מוקי פלוגתייהו בשבת הוה ההיא דאין מסיקין בשברי כלים כר"י ולת"ק שרי בשברי כלים וכ"כ הטור בהדיא בסימן תק"א דלר"י אסור באוד שנשבר בי"ט וא"כ קשה דהא רבא אמר בהדיא בפרק נוטל (שבת דף קמ"ג) דאין מסיקין בשברי כלים וממילא כאן בעינן מעין מלאכתן גם כן כר"י דהא בהא תליא ואיך פסקינן כאן כת"ק נגד דברי רבא וכן קשה על הרמב"ם שפסק כת"ק ובשברי כלים פסק כר"י לאיסור וצ"ל דאלו הפוסקים ס"ל דלאו הא בהא תליא דדוקא לפי מה שאמר תחלה הואיל ומוכן אגב אביהן וזה שייך גם בשברי כלים להסקה אז פריך שפיר מהסקת שברי כלים דהוה דלא כמאן אבל למאי דאוקמיה שנשברה בשבת ולא הוה טעמא משום אגב אביהן אלא שהן עצמם מוכנים הם שהם עצמן ראוים למלאכ' אע"פ שאינו מלאכתו ראשונה ולא מקרי נולד אבל רבי יהודה ס"ל כיון דעכשיו הם ראוים למלאכ' אחרת ולא לראשונה ה"ל נולד ואסור וא"כ ההיא דהסק' בשברי כלים ה"ל לכ"ע נולד דעכשיו הוא רוצה להסיק בו והשבר אינו כלי כלל דדוקא במתניתין שהשבר עומד למלאכה אחרת ובשבילה כלי הוא אז מותר לטלטל ע"כ פסק הרמב"ם שפיר לההיא דאין מסיקין בשברי כלים וא"ל הא אמרי' בפ' המביא כדי יין דרש רבא אשה לא תכנס לדיר עצים ליטול מהן אוד ואוד שנשבר אסו' להסיקו בי"ט לפי שאין מסיקין בשברי כלים למימרא דרבא כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה כו' הרמב"ם מפ' דמרישא דייק כן שלא תעשה מהן אוד דה"ל מוקצה דלא נתנו עצים אלא להסק' וכפרש"י שם והשתא ניחא מאי דקאמר המקשן מוקצה דאלו אסיפא דהיינו שברי כלים זהו נולד ועוד נכתוב מזה אי"ה סי' תק"א והטו' דנקט בהסק' שברי כלים דאסור לר"י היינו דלר"י עכ"פ אסור ולת"ק אינו מוכרח אבל אפשר לו' דגם הוא ס"ל כן כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו שנשברה בחול. כ"כ הטור והוא מדברי התו' שכתבו וז"ל דאי בשבת הא אמרינן בפרק נוטל דרבא אית ליה מוקצה וכ"ש נולד עכ"ל. וקשה דהא ת"ק ס"ל אפי' בשבת מותר כמ"ש בסמוך וצ"ל דהתוספות ס"ל דלא קיימא לן כת"ק אלא כר"י מכח ההוא דרבא כמ"ש בסמוך בקושיא ונראה דמ"ה לא הביא הרא"ש הך מילתא שפירש התו' דמיירי בנשבר בע"ש דהוא פסק כת"ק וא"כ שרי אפי' בשבת אלא דעל הטור קשה דפסק כת"ק דשרי אפי' בנשבר בשבת וכאן פסק דוקא בחול והב"י תירץ דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשבר ממנו חתיכה וחתיכה זו לא היתה ראויה לשמש בפ"ע קודם שנשברה ועכשיו שנשברה הוה ראויה להשתמש בפ"ע הוה נולד עכ"ל וקשה ע"ז מאי דוחקיה דטור לפר' כן ולא יפרש כפשוטו כההיא דת"ק ונ"ל דגם הטור הולך בשיטת התוס' וס"ל דלא התירו במשנה אליבא דת"ק אלא כשהוא מטלטל לצורך מלאכה מה שהיא ראויה לו אע"פ שהיא אינה מעין הראשונה וע"כ לומר כן דאי מטלטל שלא לצורך היה אסור אפי' במלאכתו להיתר כמ"ש בסמוך אבל כאן בחרס זה שהוא כלי בחצר לכסות בו כלי והוא עכשיו בר"ה ומקנח בו מנעליו כמו דאיתא בגמרא גבי רבא וז"ש הטור אפי' במקום שאין כלים מצוים לכסות' בה פי' והוא עושה בה מידי אחרינא שאין נקרא כלי בשבילו ובזה אתה צ"ל דמותר מטעם דנעשה היום כלי למידי אחרינא בחצר וע"כ ה"ל שם נולד ורבא אית ליה דנולד אסור ע"כ צ"ל דמיירי שנשבר בחול כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ז
ז צרורות או אבנים פשוט דה"ה חתיכת עץ שאינו כלי שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת כמ"ש סי' שי"ג אם לא שעשה בו קצת מעש' תיקון קודם שבת כמ"ש המרדכי ס"פ כל הכלים וכ"כ בסי' זה סכ"ב וה"ה אם רוצה לסמוך בו איזה דף שישכב עליו. ורבים נכשלים בזה אבל ע"י עכו"ם שרי בכל איסור טלטול מוקצה כמ"ש סימן רע"ו ס"ג לענין טלטול נר: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח בין נתפרקו בחול. פי' ולא מבעיא נתפרקו בשבת דמותר דמוכנין הן אגב אביהן כי עייל שבת אלא אפילו בחול מותר ול"ד להא דשברי כלים בסמוך דשרי טפי בנשבר בע"ש מבשבת דהכא אכתי כלי הוא שראוי להתתבר עם הכלי משא"כ בשברי כלי' שאינן כלי אלא מחמת שראוי למלאכה אחרת דאז גרע טפי כשנשברה בשבת דה"ל נולד כ"כ התו' ר"פ כל הכלים: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט דלת של שידה כו'. בגמ' בשלמא בלול תרנגולים כיון דמחברא בארעא יש משום בנין אלא בשידה תיבה ומגדל אם יש בנין בכלים יש גם סתירה ואמאי נוטלין ומשני רבא לעולם אין בנין וסתירה בכלים וחזרה אסור שמא יתקע פירש"י בחוזק והוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש משמע דבלול א"צ לטעם שמא יתקע אבל הרי"ף והרמב"ם שהזכירו גם בלול שמא יתקע ותמה ע"ז ה"ה והב"י דחק לישב זה כיון דכלים הם לא פסיק' מלת' למימר כיון דמחוברי' הם שיש בהם שום בנין וסתירה דהם מחבר' בארעא ולע"ד תמוה דהא בגמרא פ' המוצא תפילין איתא בברייתא בענין דלת התלוי בציר דבשידה תיבה לא יחזיר משום שמא יתקע ובשל בור ודות חייב חטאת ודות היא בנין שעל הקרקע והיינו כמו לול ואסור אפי' בלא תקע מטעם בונ' כיון שמחובר וצ"ל דלול הוא עשוי כלי ואחר כך חברו ועבסי' שי"ג ושי"ד מדינים אלו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י אפי' הם מחוברים בטיט. פי' הכלי מחובר לקרקע בטיט מלמטה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא וחדשה. דזמנין דנמלך עלה ואינו נוקבה והוי כלי ליטול בו הקוץ אבל בניטל חודה בטל מיניה שם כלי דאז זורק' בין שברי מתכות ומ"ה נראה שאם יחדה מבע"י לאיזה תשמיש דהוי כלי: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
יב טליתות של מצוה. לפי שאדם בודל מהם מלהשתמש בתשמיש מגונה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יג כיון דשם כלי עליו. פי' הדפוס היא כלי שמלאכתו לאיסור ושרי לצורך מקומו והא דנקט מנעל חדש הוא לרבותא דאפי' חדש שהוא אינו רפוי על הדפוס לאפוקי ממ"ד בגמי בעי' רפוי דוקא ונראה דאם היה רפוי א"צ שישמוט המנעל ממנו אלא נוטל הדפוס מן המנעל כמ"ש בסמוך גבי חלוק באם יש בתוכו כלי אלא דכאן שמיירי בחדש שהוא מהודק שפיר א"א ליטול הדפוס אא"כ שומט המנעל ולהכי נקט שומטו במנעל: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יד אסור לטלטלה. הטעם בגמ' שמא יתקע פירש"י כשיחבר לה רגל יתקענה בחוזק ומזה הטעם פסק בת"ה לענין ספסל שנשמט אחד מרגליו [דאסור] מטעם שמא יתקענו. ונראה שם מדבריו שיש צד להקל בספסל כיון שראוי לסמוך אותו על ספסל אחר אלא שכתב שיש להחמיר. ונ"ל דוקא בנשמט קא אסר בזה דאפשר לחברו ואין בו איסור רק אם יתקע וע"כ אסרו אפי' בלא תקע דשמא יתקע אבל אם נשבר רגל אחד דל"ש בזה שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה ל"ח ורמ"א דנקט כאן אפי' אם נשברה מבע"י לאו דוקא הוא אלא נשמט קאמר ותו נ"ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל ההיא מקודם אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע כנלע"ד באיסור זה שהוא חומרא דרבנן ולצדד בו להקל במקום שאין חשש שמא יתקע בפרט במקום שהוא צורך בית המשתה בשבת כמ"ש ב"י בסמוך לענין חריות: ש"ע סָעִיף טז
טו גם אסור להכניס כו'. פי' אפי' שלא בחוזק משום חשש בנין אם יתקע: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף כא
טז אבל נדבך כו'. שאין מחשבה מועיל לאבן לעשותו כלי: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כג
יז להבריח הזבובים. נראה דה"ה לאיים על התינוקות שיכם בהם אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית דממ"נ אסור אם הוא אינו כלי הרי אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ואם תחשבנו לכלי אסור מצד דמשוי ליה מנא בשבת ע"י עכו"ם ע"כ צריך ייחוד תחלה לכך בע"ש: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כז
יח מנער את כו'. נראה דה"ה אם מעבירם ע"י ד"א כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה דמותר כיון דלא נגע בהם ה"ל טלטול מן הצד ומותר כמ"ש סי' ש"י: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
יט שהתקינן כו'. אבל בלא התקינן סתמן קיימי להסקה ולא למאכל בהמה: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף לא
כ דחזי לאומצא. בטור כתוב בשר חי אפי' אין מלוח כלל ותפוח פי' סרוח מותר לטלטלו שראוי לכלבים ובב"י כתב דחזי לאומצ' כמו כאן וצ"ל דטעם זה לא קאי אלא אתפוח אבל בשר שלא נמלח לא קאי לכלבים ואע"ג דקי"ל בסי' שכ"ד דמוכן לאדם הוה מוכן לכלבים היינו אם רוצה לחתכו באמת לכלבים אבל כאן דלא בעי לי' אלא לאינש לא מחזיקו לכלבים ולא חשבי' ליה ראוי בשביל כך ובתוס' כתב הטעם דבשר תפל לר' יהודה שהוא מאכל לחיה והיינו מטעם שכתבו התוס' אח"כ דכל ישראל בני מלכים ואנן לא קי"ל כן דהא כבר פסקו הפוסקים דלא קי"ל כל ישראל בני מלכים כמבואר בב"י בסי' זה לעיל וקשה א"כ מ"ט מותר ותו קשה על ב"י וש"ע שזכרו בטעם בשר דחזי לאומצא דהוא מאכל אדם דבגמרא אמרינן ר"ח ס"ל בשר חי אסור לטלטלו ופרכינן עליה מבר אוזא דהתיר לטלטלו מחמה לצל ומשני שאני בר אוזא דחזי לאומצ' משמע דבשר תפל לא חזי לאומצ'. ומו"ח ז"ל כתב על ב"י וש"ע שדבריו שלא בדקדוק ואשתמיטתיה דברי הרמב"ם בפכ"ו דכתב בפי' כן וז"ל ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם עכ"ל והיינו ודאי באומצ' ונ"ל לתרץ לענין היתר מוקצ' לא סגי בראוי לחוד אלא בעינן שיחזיק אותו לזה אבל לענין איסור טלטול במאי דלא חזי ליה סגי בראוי לחוד כדאמרי' בפרק כירה אין מוקצה לר"ש בדבר הראוי ומ"ה לק"מ דדוקא לר"ח אמרי' כן בגמ' דהוא ס"ל כר"י ובעי' דמחזיקין אותו לאותו דבר להיתר מוקצה ולא סגי במה שהוא ראוי מ"ה מחלק בין בר אוזא לשאר בשר אע"ג דגם בשאר בשר חי ראוי לאכילה כדאמרי' בכמה דוכתא בגמ' דחזי' לכוס ובסי' שי"ט בטור אלא ודאי דמ"מ לא מחזיקי אינשי כ"כ לזה כמו בר אוז' וע"כ הוה שאר בשר מוקצה ואסור לר"י אבל לר"ש דקי"ל כותיה כיון דעכ"פ חזי לכוס הוה ראוי ומשום מוקצה אין איסור וע"כ שפיר כ' הרמב"ם שראוי לאדם ואח"ז נמשך ב"י וש"ע כנ"ל לדעת הרמב"ם וא"כ הא דאסרי' בדג טפל בברייתא וכמ"ש כאן אח"ז היינו מטעם דלא חזי כלל אפי' לכלבים כמ"ש התו' לתירוצא קמא אבל רש"י פי' בדג טפל דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתיה למשדי' עכ"ל ובהדי' אמרי' בגמ' וסתמא כר"ש אלא דנרא' מדברי התוס' דל"ג כן בגמ' דהא כתבו בד"ה דג כו' בתי' השני דכר"י אתי' ברייתא וא"כ גם רש"י נראה דס"ל כן ומ"ה פי' הטעם כן וכמ"ש התו' בתי' השני וא"כ עכ"פ לר"ש סגי בראוי לחוד וע"כ מותר בשר תפל דראוי לאדם והכל ניחא בס"ד: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לו
כא אין עושין גרף כו'. פי' כההיא דפ"ב די"ט שאסור להזמין עכו"ם בשבת משום שיורי כוסות של יין שאסורים בהנאה ולא יוכל לטלטל אותו מן השלחן ואע"ג דמותר להוציא דבר המאוס מ"מ לא יעשה לכתחל' דבר שיהי' בודאי אח"כ מיאוס ול' כדי להוציאן פירושו שסומך ע"ז שלבסוף יוציאנו: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לט
כב אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. בב"י הביא זה מתלמוד ערוך ורש"ל בתשובה סי' י' כ' התרנגולין שבביתו מותר בשבת לצוד אחריהם וליטלן ומביא שם ההיא דהצדן פטור ותמהתי על מה סמך להתיר טלטול המוקצה אע"ג דשרי לדעתי' הצידה היינו למקום שמשתמרין שם ירדוף אותם לשם אבל הטלטול בידים בדבר המוקצה אין היתר ואלולי נאמר דט"ס הוא מ"ש וליטלן לא ידעתי לישבו ועל כן אין לסמוך בהיתר טלטול בזה ולענין צידה עססי' שי"ו: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
כג אם צריכים הב"ח. פי' משום צער ב"ח דאל"כ אסור לעשות כן אפי' בחצר דכל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין כלו כך אין מטלטלין מקצתו כדאמרינן גבי מת שלא יזיז ממנו אבר כ"כ הר"ן: ש"ע סָעִיף מ
כד וכבר נתבאר. פי' דמשום צער ב"ח מותר כמ"ש בסעיף מ': ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף נב
כה ואפי' עניים כו'. כדי לבאר זה נביא הסוגי' בס"פ כירה אר"י א"ר רומנס לי התיר ר' ליטול מחתה באפרה ומפרשי' לה דאית בה קרטין פי' שנשאר מן האור לבונה דחזי' להריח ואגב לבונה מטלטל למחתה עם אפרה א' אביי קרטין בי רבי מי חשיבי דעשיר היה וכ"ת חזי לעניים והתנן בגדי עניים לעניים של עשירים לעשירים אבל דעניים לעשירים לא הוהבגד לגבייהו וה"נ קרטין גבי רבי לא חשיבי וכתב הר"ן מהא ש"מ דמוקצה לעשירים מוקצה אפי' לעניים שכבר הוקצה מדעתו של בע"ה העשיר ולא בעינן שיהא מוקצה לכל עכ"ל משמע מדבריו דלכל עניים שבעולם הוה מוקצה דאזלי' בתר מי שהוא בעליו תחלה דהא סתמא אמר אפי' לעניים ולא אמר לעניים שבבית ובפרק מפנין (שבת דף קכ"ז) אית' דישראל מטלטל לתרומה כיון דחזי' לכהן כתבו התוס' אע"ג דבכירה אמרינן בגדי עניים לעשירים לא הכא לכ"ע חזי' אלא דאסורא הוא דרביע עליה והא דאמרי' בפרק כל הכלים דשירי פרזומיות שאין בהן שלשה על שלשה מטלטלין אותם היינו לעניים א"נ אפי' לעשירים שבבית עניים עכ"ל בזה תלוי בביתו דהיינו שהעשירים שבחוץ הוה זה מוקצה להם דהא אין ראוי להם אלא שעשיר זה שדר בבית העני הוה אצלו דבר ראוי כיון שהוא ראוי בביתו משא"כ אם הוקצה לעשיר הוה כאלו זורקו לאשפה דסעיף ז' דודאי לא אמרי' שאם אחר נוטלו מן האשפה דהוה אצלו ראוי וע"כ הוי' כאן מוקצה לכל העניים אפי חוץ לבית העשיר וע"כ לומר כן דאי תימא של שאר עניים שחוץ לבית העושר מותרים מאי פריך בגמ' על ר' רומנוס שהתיר לו ר' דלמ' ר' רומנוס היה חוץ לביתו של רבי ומאי איכפת לן בעשרו של רבי בזה אלא ע"כ כיון דהמחתה היתה בבית ר' אסורה לכל אפילו חוץ לביתו וכ"מ דברי הר"ן דמהא יליף לה דמוקצה לעשירים הוה מוקצה לעניים וכ"פ הש"ע שכתב סתם מוקצה לעניים דהיינו לכל העניים והכלל הוא דמה שראוי לעניים והוא בביתו של עני הוה מוקצה לעשירים כיון דלדידהו לא חזי אלא דמי שהוא בביתו של עני גריר בתר הבית אפי' עשיר אבל מוקצה לעשיר והוא בביתו אסור לכל העניים כאלו זרקו כבר לאשפה כ"ז נ"ל ברור ופשוט אלא שמו"ח ז"ל כתב מכח התוס' הנ"ל דבמוקצה לעשיר והוא בביתו מותר לעניים שחוץ לבית והנלע"ד פשוט כתבתי: ש"ע סָעִיף נב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ג
א עסי׳ רע״ט עט״ז שם ברע״ט אות ב׳ ובסי׳ ש״ט אות א׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ב אבל עט״ז בס״א מטלטל ביד וכאן תלוי בחגורה עא״ר אות ט׳. ובתקי״ח א׳ י״ט לענין עירוב יע״ש וה״ה בי״ט בבית כל שאין צריך כלל אין לטלטלו כמו בשבת. טלטול הגט בשבת וי״ט אה״ע סי׳ קל״ו ס״ז המחבר אוסר והר״ב מתיר הביאו שכה״ג בהגהות הב״י אות ג״ד ומגילה מסופק בו ובא״ר י׳ מגילה ככתבי הקודש לכאורה כשחל פורים ביום א׳ והולכין לבית הכנסת במ״ש אם ביה״ש י״ל שבות במקום מצוה ל״ג ביה״ש ע׳ סי׳ שמ״ב. ומיהו יראה להתיר כמ״ש בא״ר ודע דסכין של שחיטה ומילה יש בהן ג״כ מלאכתו לאיסור ואף אם ימצא מי שאין מקפיד ומשתמש בהן דברים אחרים לפעמים מ״מ מלאכתו לאיסור מקרי ע׳ סי׳ של״א במ״א ה׳ וי״ד רס״ו ס״ז א׳ דמוקצה מתחת חסרון כיס כו׳ וה״ה כלי שמלאכתו לאיסור וביה״ש נטלו לצורך גופו ומקומו להרב ברס״ו שם מותר אח״כ לטלטלו שלא יגנוב ולהט״ז ומ״א אסור כה״ג ואי״ה במ״א כאן של״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ד
ג ותפילין עט״ז וכ״כ המ״א אות י״א וע׳ סי׳ ש״א סמ״ב במקום שאין משתמרין מכניסן זוג זוג אלמא דליכא איסור תורה עכ״פ במניח תפילין בשבת והתירו משום בזיון תפילין וה״ה כאן דשלא יגנבו הוי כבזיון ושרי מדרבנן הטלטול אבל בתה״ד משמע אף ע״ג שלא חיישינן לגניבה שרי וראיה מספ״ק דביצה משלחין תפילין בי״ט כו׳ וי״ל דלהניח בפרהסיא או לשום מצוה אסור אבל אם מניחן כך לשמירה בעלמא כקמיע וכדומה אין איסור אף להמחבר בס״ד ומש״ה לא הוי מוקצה ועב״ח כאן ומ״א ש״א אות י״ב שבת ס״א א׳ י״ל לא יצא לרה״ר אף בעודן עליו מבע״י ומוקצה בעודן בידו שרי לטלטולי כמה עמ״א ז׳ קמ״ל לרה״ר לא יצא דחיישינן כו׳ ואי״ה במ״א אות י״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד יש עט״ז ובשי״א אות ה׳ ורע״ט דנר איתקצי ביה״ש מחמת שמן ואף לצורך גופו ומקומו אסור לא מהני כבה משא״כ כאן ועב״י שהרא״ש מתיר ובעל ההשלמה אוסר וע׳ חה״ר שבת קכ״ג ב׳ מדוכה עם שום דוקא שהוא תשמישה דא״כ מלאכה זו מתירתה כקדירה עם תבשיל הא ככר ושאר אוכלין שאין תשמישו בכך אסור וא״כ למאן דאוסר ה״ה קדירה המיוחדת להתבשל בה אם אין בה כ״א ככר ופירות אסורה דהוי מלאכתה לאישור ודוקא תשמיש המיוחד לה שרי וליש מי שמתיר מותר. ויש לראות מוקצה מחמת חסרון כיס אם מותר ע״י ככר ותינוק למאן דמתיר שלא אסרו ככר ותינוק אלא למת בקמ״ב ב׳ באבן שאין כלי הא כל שיש שם כלי ה״ה זה מותר ועמ״א רע״ט ה׳ וצ״ע כי משמע דיליף מוקצה ממוקצה והעד במ״א אות ז׳ בשי״א אות ה׳ בט״ז ולכאורה הט״ז בי״ד רס״ו א׳ לשיטתיה ולעיל כתבנו מזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה אפי׳ עט״ז שבת קכ״ד ב׳ הניטלי״ם ובש״ע השמיע ניטלי״ם ובאמת מוקצה מחמת חסרון כיס שנשבר אסור כשנשבר בשבת עמ״א י״ט. ומ״ש מרבא אע״ג דרבא אית ליה מוקצה ואנן קיי״ל כר״ש דלית ליה מוקצה מ״מ קשיא ליה דרבא סובר דשברי כלים נולד עכ״פ הוי דלא כת״ק דסובר דלא הוי נולד א״כ מאן דאוסר נולד בשבת הוי לאסור ע׳ סי׳ תצ״ה וגם למה פסק בי״ט לאסור בשברי כלים ה״ה על המחבר קשה בתק״א ס״ו וי״ל בי״ט חמיר טפי עא״ר ט״ו. וכל זה שסובר דת״ק סובר לאו נולד הוא וחילק בשברי כלים להסקה הוי נולד אבל המ״א ט׳ סובר גם כאן הוי נולד ושרי בשבת ובי״ט אסור נולד יע״ש. והוי יודע דשברי כלים מעין מלאכה מותר מחמה לצל ואם אין ראוין לשום מלאכה מחמה לצל אסור ולצורך גופן ומקומן כ׳ הפרישה דשרי הואיל ואתו לצל מכלי. וכ״נ מלבוש עא״ר ט״ז ומרמ״א שלא יזוקו בהם משמע דאסור אע״ג דאתו מכלי הואיל ועתה אין ראויין הוי כאבנים וצרורות. ואני העני תמה על עצמי דבשבת קכ״ד ב׳ מעשה דרבא דשמעינן מכפר למאני׳ בחרס ורמו רבנן קלא והא לצורך גופו שרי ומאי ראיה רבא לטעמיה ברה״ר אימא מחמה לצל אסור עיין סעיף ז׳ ובירושלמי שם פרק כל הכלים הלכה ה׳ תמן כדי לגרור ראש הכרכר והכין אמר כך הא בחדא ועבה וא״נ במוציא ומטלטל יע״ש במפרש הביאו בחה״ר יע״ש והיינו דמקשה הכי אמר דאם אין בהם לכסות פי הפך אין מטלטלין אף לגופו ומקומו דהוי כאבן ואמאי הא הוי כלי לגרור כרכר ומלאכתו לאיסור עכ״פ לגופו שרי ומשני בעבה א״נ לכלי בעינן פי הפך ואם איתא דגופו שרי רק מחמה לצל אסור מה מקשה מעיקרא לגרור כרכר ודאי הוי כמלאכתו לאיסור וצ״ע. ואי״ה באות י״ב יבואר: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו שנשברה עט״ז מ״ש דהתוס׳ פוסקין כר״י כמ״ש בסמוך באות ה׳ מקושיא דרבא אמר אין מסיקין בשברי כלים אלמא הוי נולד דלא כת״ק דאמר דאין זה נולד. ומ״ש אפי׳ מלאכתו להיתר כמ״ש בסמוך הוא בסעיף ד׳ שלא לצורך כלל אסור ומ״מ צ״ע דמחמה לצל נמי שרי כל שעושין מעין מלאכה ומ״ש ברה״ר כו׳ הם כדברי הב״ח דברה״ר הוי נולד ודוקא בחול שרי לת״ק כה״ג אבל המ״א דרך אחרת יש לו באות י״ז יע״ש ופירשתיו שם בעזה״י: ש"ע סָעִיף ז
ז צרורות עט״ז משמע איסור טלטול מוקצה שרי ע״י עכו״ם ע׳ סי׳ רע״ו מ״א י״א ורע״ט ע׳ מבואר דאמירה לעכו״ם במוקצה אסור התם לצורך עכו״ם או טלטול מן הצד כו׳ וה״ה כאן כוונתו כן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח בין עט״ז תוס׳ קכ״ב א׳ ד״ה אדרבה ועמ״ש בכללים בין י״ל זו ואצ״ל זו יע״ש וע׳ סמ״ע וח״מ. ובירושלמי משמע דחולק על בבלי דלתות הבית דרוב״ן (רבותא עיין מפרש) אף בע״ש דלתות כלים דרובה אף בשבת יע״ש ועמ״א אות י״ט. והנה דלתות הבית אע״פ שראויין למלאכה אחרת אסורין ודלתות הכלים אע״פ שאין ראויין כלל למלאכה אחרת מותרים מחמה לצל דעדיין שם כלי עליהם שראוין להתחבר עם הכלים משא״כ בשברי כלים בעינן ראוין למלאכה מה אז מטלטלין מחמה לצל הא אין ראוין אסורים עכ״פ מחמה לצל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט דלת עט״ז המחבר פסק כרי״ף כפי׳ הר״ן דמחובר לקרקע יש איסור תורה כשנוטל מציר ומחזירו לציר משום בונה דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכמו שכתב הר״מ ז״ל פירוש המשנה קכ״ו ויבואר בס״י ואי״ה ואף כלי בתלוש וחברו אחר כן בקרקע הכין הוא ודלת שידה כולי בתלוש ממש מותר ליטול דאין בנין בכלים ולהחזיר אסור משום מכה בפטיש כפירוש רש״י שבת קכ״ב א׳ (ור״ן מפרש דיתקע בונה חייב בכלי דכי אמרינן אין בנין במחזיר כלי שנתפרק וא״צ אומן ואי״ה במ״א כ״א יבואר) ומ״ש מעירובין ק״ב ב׳ דבור ודות חייב חטאת בחזרה אע״ג דכלים הן ותי׳ שמ״ש הב״י לתרץ דברי הר״מ ורי״ף לפי׳ המ״מ הוא כלים ואח״כ חברינהו סוברים דהטעם שמא יתקע ומיהו אנן קיי״ל כה״ג נמי בונה הוי דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וא״כ פשיטא דאסור ליטול ולהחזיר חלון וכמ״ש המ״א אות כ״ב והט״ז בשי״ג אות ה׳ ג״כ אוסר ע״י עכו״ם דבישראל חייב חטאת ועב״ח: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י אפילו עט״ז הכיסוי אין מחובר לא בטיט ולא בכלי בציר שהפרש יש בין דלתות הכלים ובין כיסוי הכלים שמונחים רק כך ומשו״ה כי יש בית אחיזה מוכח דלמשקל ולאהדורי קאי ולא מיחזי כבונה אבל אין בית אחיזה מיחזי כבונה ולא בונה ממש כיון דאין בציר כ״א מונח כך ול״ד לס״ט דהתם בציר תחוב אפילו בית אחיזה לא מהני דבונה וסותר ממש הוא כלי המחובר לקרקע הוי כקרקע וערש״י ור״ן שבת קכ״ו ב׳ כבונה לא בונה ממש עתו״ש ולא הבינותי דבריו. ומשמע דוקא ליטול הכיסוי מבור ודות אסור באין בית אחיזה דהוי כסותר ובונה הא אם מונחים במקום אחר שרי לטלטל אף באין בית אחיזה דלא מוקצין הם. ומ״ש המחבר והוא שתקנם והכינם לכך הוא פי׳ תורת כלי כתוספות עב״י וממילא דלתות הכלים בס״ח ודאי תורת כלי עליהן מאחר שיש להם ציר כו׳. ואי קשיא כיון דכלי המחובר לקרקע כקרקע ויש בו בנין מ״ה א״כ כסוי תנורא המחובר לקרקע באין בית אחיזה אמאי הא מיחזי כבונה י״ל דכל מגולה לא מיחזי כבונה רק כיסוי הוא באין תחוב בציר משא״כ חבית הקבורה כולו בקרקע גזור באין בית אחיזה אטוי כיסוי בור ודות וחדא גזירה היא. וע׳ לבוש ולשונו צ״ע קצת ובמ״ש בור ודות כולם בקרקע טמון דמשמע דות למעלה קצת מקרקע ומ״מ בנין מחובר הוא מה שאין כן תנור כלי ממש וחברינהו אז במקצת גלוי ל״ג והבן ואין להאריך ואי״ה במ״א אבאר עוד: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא וחדשה עט״ז מבואר הוא בש״ג סי״ט ומ״ש הר״ב שם ויחדה יע״ש ובמ״א שם אות ט״ו ועא״ר כאן כ״ז. והנה מחט שלימה מותר ליטול קוץ לגופו ומקומו כמלאכתו לאיסור ונשבר חודה או חורה ויחדה לתשמיש אחר שרי מחמה לצל ככל הכלי היתר ובלבוש השמיט ליטול הקוץ סמך על מה שכתב בריש הסי׳: מ״ש המחבר בסי״ב שירי מחצלאות כו׳ שבת קכ״ו א׳ ובר״מ פכ״ו ה״ו שירי מחצלאות בכלי שמלאכתו להיתר אבל שירי בגדים שאין גע״ג אסור שברי התנור ככלי שמלאכתו להיתר. הנה מבואר דשירי מחצלאות אף שאין גע״ג שרי וכ״כ א״ר אות כ״א ואמנם מדאמר כמלאכתו להיתר יורה מחמה לצל ואמר זה שיבוא אח״כ שירי בגדים שאין גע״ג אסור מחמה לצל הא לצורך גופו ומקומו מותר כמ״ש לעיל באות ה׳ בשם הפרישה ולבוש ס״ו זכוכית לצורך מקומו והטעם הואיל והוי שם כלי עליו ל״ד לאבן וצרור ושברי תנור בע״ש אע״ג מלאכתו לאיסור השברים מלאכתו להיתר ואם נשבר בשבת הוי מוקצה עמ״א י״ט וא״כ לכאורה הר״מ כהר״א ז״ל סובר והמ״מ לא כ״כ וכמ״ש המחבר סי״ג וצ״ל דהר״א מתיר אף מחמה לצל ואי״ה יבואר לקמן באות י״ב והנה קרומי״ת יורה קנה א׳ ומשו״ה הוצרך לומר שבלו דקרומית חדש לא. ובתוס׳ שם ד״ה מחצלת בחנם כו׳ ולכאורה פחות מגע״ג כזרק לאשפה וכשירי מטלניות להר״מ אלא במחצלאות עומד למלאכה הראשונה גם עתה ומשו״ה מותר ואין להאריך: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
יב טליתות עט״ז הוא דעת הר״א ז״ל דבאין מצוה שרי כמו חרס קטן ראוי לקנח טינא ה״ה זה כ״ה בר״ן עחה״ר משמע מחמה לצל ג״כ הואיל וחזי לקינוח ומפרש מעשה דרבא שבת קכ״ה ב׳ דכפר מנעל בחרס חזי לדידי דלא כרש״י ואף באין בו לכסות כלי חזי לטינא ובס״ז חתיכת חרס וראוי לכלי וכ״ה בר״מ פכ״ו ה״ג ולשיטתיה בר״ו וא״כ י״ל במטלניות שאין גע״ג אסור לגופו ומקומו דמעשה דרבא דמייתי ראיה דברה״ר שרי בראוי בחצר לכלי בהכרח דאל״ה אף לגופו אסרו (דלא כמש״ל בלשון הר״מ ז״ל) וא״כ שמעינן דכל שאין ראוי לכסות פי הפך אסור לצורך גופו שהרי הר״ב אומר כן בש״ב ס״ו במעט חרס הראוי לטלטל וכמ״ש בב״י והט״ז ה׳ לכסות פי הפך הא לא״ה לא ועיין דרישה כאן וא״כ בס״ו היה לכתוב וי״א אף שא״ר לכסות כלי הוא דעת הר״א ז״ל כאן וי״ל ואין להאריך. ע׳ סעיף נ״ב: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יג כיון עט״ז למלאכתו לאיסור לצורך מקומו שצריך שיהא מקום הדפוס פנוי ללבשו שרי באין שינוי ומותר ליקח הדפים ביד ועב״ח בזה יע״ש. מ״ש המחבר חלוק יבואר אי״ה באות י״ד ומ״א ל״א: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יד אסור עט״ז שבת קל״ח ב׳ ואיסור טלטול דקורה מלאכתה לאיסור אפילו לגופה אסור בטלטול שמא יתקע ה״ה ספסל למד התה״ד מזה והתיר הט״ז בנשברה ול״ג בל״פ לצורך סעודת מצוה. אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י: מריש ה״א הא דתנן כל הכלים הניטלי״ם שבריהם ניטלים שבת קכ״ד ב׳ למעט מלאכתו לאיסור והמחבר בס״ו השמיט ניטלים י״ל למעט מוקצה מחסרון כיס עמ״א י״ט א״ר י״ד ומוכח מכירה דנטלו שתיהן או חד (קל״א ב׳) דשמא יתקע הא לא״ה שבריהן ניטלים וכ״ת א׳ ראוי לסמוך וממין מלאכתן הא מעין מלאכת בעינן ניטלין ממש דא״כ ת״ק דאמר שתים אסור שמא יפקע כפירש״י שם הא בלא״ה אסור וקשה דלמא ת״ק נמי משום שאין עושין מעין מלאכתן בשתים ולא לחלק ביתקע בין א׳ לשתים. וצ״ע כעת בזה ובר״מ פכ״ה הלכה י״ב העתיק הניטלים. ושברי תנור שבת קכ״ה א׳ יש ראיה ואי״ה באות י״ו אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך. מ״ש המחבר בסי״ו חלוק כו׳ בב״ח הביא גמרא שבת ק״מ ב׳ והקשה דכתונת בסיס לקנה ותירץ דבסיס לא הוי אלא שאיסור מונח על ההיתר לא להיפך וא״כ כלי המונח על פמוט שיהא עומד במישור שרי ולעיל בתחלת הסי׳ כתבנו מזה די״ל דאסור אפילו נטלו מפמוט אסור לטלטל וכאן לא הוי בסיס דהקנה משמש לכתונת לא הכתונת לקנה. ע״ש כלי קיואי של אורגים פירש״י שבת קי״ג א׳ כלי קיואי קני אורגים לא הוי מלאכתן לאיסור דאין מקפיד עליהן יע״ש והמתבאר מדבריו דאי הוי מלאכתו לאיסור אפשר אסור רק שומט הכתונת לא הקנה כיון דאפשר בכך ומש״ע לא משמע כן ובר״מ פכ״ו ה״א ובמ״מ כל שמיוחד לאיסור אף שלפעמים משתמשין היתר מלאכתו לאיסור עא״ר אות מ׳ עמ״א אות ה׳ יע״ש וע׳ רי״ף קיואי חבל דגרדי ובר״ן כפירש״י י״ל חבל גרדי אין מיוחד לאיסור מקרי דראוי לכל משא״כ קני אורגים וע׳ בעל המאור ואין להאריך: הב״י ז״ל בהוצעתו לסימן זה הביא ששה חלקים במוקצה א׳ חסרון כיס ב׳ מלאכתו לאיסור ג׳ מוקצה מחמת גופו ד׳ כלי מוסר שמונח עליו דבר מוקצה מחמת גופו ה׳ מוקצה מחמת איסור מחובר או מחוסר צידה ביה״ש הו׳ מוקצה מחמת מצוה כנויי סוכה ועצי סוכה. וכבר ידעתי מיעוט ערכי ועניותי ומאומה אין בידי מדרכי הפוסקים אמרתי אלכה לי לאטי אולי אמצא דעת קדושים וה׳ יעזר לי: א׳ חסרון כיס מוקצה העיד בו מרן המשביר ז״ל שאין בו שום תקנה לטלטלו בשבת וברנ״ט ס״א גיזי צמר שנתנן לאוצר לסחורה מהני יחוד אלא ה״פ כ״ז שהוא בקפידתו ודאי מוקצה הוא אם ייחד מע״ש שרי ודין היחיד יע״ש ברנ״ט ואי״ה יבואר בסי׳ זה ג״כ: הב׳ מלאכתו לאיסור משמע אפילו עושה מלאכה דרבנן מקרי מלאכתו לאיסור וכ״ת מעות למה אסור דהוי מוקצה מחמת גופו ולא מלאכתו לאיסור לסחור בהן שאסור בשבת י״ל ודאי הכין הוא ועדיפא קאמר דהוי נמי מוקצה מחמת גופו כאבנים דלא חזי למידי כו׳ ולא תורת כלי עלייהו ואסור לצורך גופו ומקומו. ואם יש נקב במטבע זהב או אוזן וראוי לתלותן בצוואר בתו ומ״מ הקצה לסחור בהן אז י״ל דלא הוי מוקצה מחמת גופו רק מוקצה מחמת מלאכתו לאיסור ושרי לגופו ומקומו עמ״א ש״א מ״ה וש״ג סכ״ב ומ״א ח״י ואי״ה יבואר לקמן סכ״א מזה וכלי שמלאכתו לאיסור עפ״י הרוב ומיעוטא משתמשין בו היתר אם ניזול בתר הרוב ועמ״א אות ט׳ ובכה״ג בהגהות הטור בשם ש״ג יע״ש ובחה״ר שבת קכ״ג מדוכה שיש בה שום דמותר הטעם בקדירה המטלטלת עם התבשיל הואיל ואיסורה שמשתמש לאיסור ועכשיו משתמש היתר יע״ש משמע קדירה שמבשלין בה ריקנית מחמה לצל אסור אע״ג דלפעמים נותנין בה פירות וכדומה הואיל ורובה לבישול הוי כלי שמלאכתו לאיסור עמ״ש בסי׳ רע״ט בזה וכ״ש כלים שמבשלין בהם ט״ע וקאווי שאין מיוחדים כ״א לבישול ריקנית אסור מחמה לצל. ורחיים של פלפלין וקאוי שיש בו בית קיבול לבשמים ג״כ עסי׳ ש״י ס״ק ומ״א כאן א׳ ואי״ה שם יבואר ומדברי חה״ר משמע כלי מלאכתו לאיסור אע״פ שאין עושין בו מלאכת איסור כ״א שממילא איתעביד אסור וה״ה מעות ונר אבל יש מחלוקת בזה כי י״א דוקא שעושין בו בידים מלאכת איסור כקורנס וכדומה וברע״ט כתבנו מזה. הג׳ מוקצה מחמת גופו שאין שם כלי עליו כלל כאבנים וכדומה ויש בו י״ג דרכי היתר כמו שחשבן הב״י ז״ל. ומשמשי הכלים ככלים הם כמו חצובה שמניחין עליה קערה וכדומה קורין בפולין (פראוו״דע) דלאו דוקא שיהא בית קיבול או כלי בפ״ע. וחצובה שמיוחדת להניח עליה קומקום לבישול הוי מלאכתו לאיסור ואין שרי כ״א לצורך גופו ומקומו. הד׳ כלי היתר שמונח עליו כלי איסור מוקצה מחמת גופו הוא הנקרא בסיס כבסי׳ ש״ט ס״ד כ״כ הב״י ולביש ואם כלי שמלאכתו לאיסור מונח עליו צ״ע אם הוי בסיס דלצורך גופו ומקומו שרי לטלטל מלאכתו לאיסור י״ל דהתחתון לאו בסיס הוא. ואם מונח עליו מוקצה מחמת חסרון כיס אם מותר לנער בשוכח כפי הנראה דחסרון כיס חמור מכולם ואין לו שום היתר כמ״ש בב״י ואלו בקליפי אגוזים מנער הטבלא וה״ה בסיס כו׳ וטלטול מן הצד לצורך דבר המותר משמע בחסרון כיס לא מהני כל זה ואף נענוע בגופו אין היתר בחסרון כיס א״כ מה יושיענו שוכח דאיתקצי ביה״ש בשלמא בהניח בשכחה מוקצה מחמת גופו עליו לא איתקצי ביה״ש דיכול לנערה ג״כ ביה״ש משא״כ כה״ג ואי״ה יבואר עוד. ובסיס דאמרן עמ״א ש״ט ו׳ במניח זע״ז כך אם הוי בסיס ואי״ה שם יבואר. ואם מניח כלי היתר על פמוט ולמשקל שלא יכרע לצד אחר הפמוט אם נאמר דהכלימשמש לאיסור והוי בסיס הכלי היתר אף לאחר שכבה הפמוט וכדומה עשו״ת אבן השוהם סימן נ״ג ושם לא הבנתי שכתב אם מניח שיהא בקו השוה אסור ליגע כתי׳ הב׳ של תה״ד ונתכוין למ״ש תה״ד סימן ס״ז ביצה צריך שיכפה כלי שלא יגע בביצה דלצורך מוקצה אסור הנגיעה וכחן נוגע רק במפתח ולצורך המפתח ולדידי נראה דזה בסיס דל״ד מונח תחתיו כל שמשמש לאיסור הרי הוא כאיסור ועדיין צריך עיון. ואי״ה יבואר עוד לקמן די״ל מונח תחתיו בדעתו להניח שם איתקצי מה שאין כן זה: הה׳ מוקצה מחמת איסור שהיה ביה״ש אפי׳ סר אח״כ אתקצאי לכולא יומא ואפי׳ מחמת איסור דרבנן נמי איתקצאי ובהיות כי דברים ארוכים המה ואין הזמן מספיק כעת אי״ה אראה לבאר לקמן מזה. ועמ״א י״א וי״ב בשופר. ובעט״ז י״ד מדין בסיס ומלאכתו לאיסור יע״ש בזה: ש"ע סָעִיף טז
טו גם עט״ז והיינו אף שישב בע״ש עליו בסמיכה דמותר לטלטלו אפ״ה אסור להכניס הרגל כך ברפוי גזירה שמא יתקע עמ״א אות כ״א בכלי: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף כא
טז אבל עט״ז ממרוצת דבריו נראה כפירש״י קכ״ה ב׳ ד״ה צאו ולמדום שלא ליגע למחר שאין מעשה חשוב מועיל לאבן לעשותו כלי והוא גי׳ הב״י בספרו הארוך ועמ״א מ״א (ע׳ גי׳ רש״ל ובעל המאור ומלחמות) והיינו רבי אמי לטעמיה במניח אבן עפ״י חבית בסיס אלמא אין אבן נעשה כלי אף במעשה רבה בדבר שאין עומד לכך ושאני חריות וז״ש המחבר אבל נדבך כו׳ ואמנם הר״מ ז״ל פכ״ה הלכה כ״א נדכך של אבנים שחשב מבע״י אם למדום מותר יורה דחישב ולמדום הוי מחשבה עם מעשה שרי אף לטלטול למחר ממש דאי כפירש״י חישב למה לי הא מוקצה מותר בנגיעה עמ״א מ״א והמחבר שינה מלשון הר״מ ז״ל שהטיל תנאי חישב ולמדום והזכיר בתורת רבותא אע״פ שחשב אסור אא״כ למדום משמע לכאורה כפירש״י דאסור בטלטול לאחר או אפשר הואיל ואמר חריות אמר כן ואי״ה במ״א יבואר עוד: אמר ההדיוט הכותב עוד רגע אדבר בדיני כלים המוקצים למ״ש לעיל באות י״ד והוא דיש לספק כלי שמלאכתו לאיסור ונשבר וראוי להיתר נאמר דלא עדיף מכלי דאתא מחמתיה או דילמא כל שנשבר בע״ש ומלאכתו להיתר שרי ובשבת אסור דאיתקצי ביה״ש א״ד דוקא חסרון כיס הא מלאכתו לאיסור לאו מוקצה ממש ביה״ש דעכ״פ חזי לגופו ומקומו ונשבר בשבת י״ל השברים מלאכתו להיתר ומחמה לצל נמי שרי והנה במ״א י״ט י״ל מוקצים ממש ובא״ר י״ד בשם ע״ש מפורש אומר דמלאכתו לאיסור ושברים להיתר אין מטלטלין רק לגופו ומקומו ולי העני יש בזה מעט עיון כמו שאגיד כי הר״מ ז״ל פ״ו ה״ו שברי תנור ככלי שמלאכתו להיתר והוא דברי הרי״ף רביה הביא ברייתא קכ״ה א׳ שברי תנור כו׳ כרבי מאיר ומשמע מפורש שם נשבר בשבת ובר״ן דקמ״ל כחו דר״י טפקא יע״ש ואם נאמר שכוונת הר״מ ז״ל כן מבואר ההיפוך שמלאכתו לאיסור ונשבר בשבת שברים מלאכתו להיתר ושרי ונפשוט ב׳ ספיקות. ואם נאמר שנשברו בחול נקוט מיהא פלגא בידך וקשה מה פריך מה קמ״ל הא קמ״ל דבמלאכתו להיתר הוי ולא אמרינן לא עדיף מגוף הכלי גם להר״מ מה קמ״ל דטפקא להודיעך כחו דר״י ואיהו ז״ל פסק כר״מ פכ״ה הי״ב. גם תדע בגמרא שם ככל הכלים הניטלים בחצ״ר יורה כב״ח עמ״א י״ז להב״ח בנשברה בשבת ברה״ר אין מטלטלין יע״ש. גם תדע אם עושה מעשה טפקא למ״ד נולד אסור בי״ט ברצ״ה ונאמר כמ״ש המ״א בס״ו דנולד היה אלא לת״ק נולד שרי בשבת א״כ לכאורה בי״ט בשעשה טפקא שרי וז״א דע״כ ר״מ ור׳ יהודה הלכה כר״מ כאן הואיל וסתם מתני׳ ומחלוקת בברייתא הלכה כמשנה כמ״ש הרי״ף כאן משא״כ טפקא לית טעם במשנה הלכה כרבי יהודה בזה. והבן זה. ובאבן וצרורות יבואר אי״ה עוד במ״א: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כג
יז להבריח עט״ז מכבדות דבר תלוש אין בו איסור קמיטה בתלוש ומלאכתו לאיסור בקרקע שאין מרוצף עסי׳ של״ז ושברי כלי הרי הן ככלים כהן גופן ואם כן לכאורה שרי ע״י עכו״ם לקטום שרביט ממכבדות ולצורך גופן לז״א ממ״נ אם אין כלי דלא אמרו אלא כל הכלים הנטלי״ם בשבת שבריהן נטלים א״כ אסור ואם הוא כלי כמו מכבדות וגם שע״י קיטום זה מתקנו לכלי אסור דמשוי ליה מנא ועמ״א אות מ״ה משמע בלא״ה דבעי יחוד מבע״י י״ל ענף מדקל משא״כ ענף ממכבדות ועתו״ש ולמ״ש י״ל: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כז
יח מנער עט״ז בש״י ס״ח כנונא ושי״א פ״ה טלטול מן הצד מוקצה לצורך דבר המותר שרי הא לא״ה אסור וניעור גרע מטלטול מן הצד עתו״ש. הא לדחוף מוקצה בקנה שלא לצורך מקומו אסור טלטול מן הצד עא״ר אות ס״ב ואי״ה בשי״ד יבואר ועמ״א רע״ט אות ט׳ טלטול מן הצד לצורך גופו מותר דכ״ש הוא אם לצורך מקומו מותר כ״ש לצורך גופו דקיל טפי ע׳ שבת קכ״ד ב׳ די״א לצורך גופו אין וא״כ כל שמותר למקומו כ״ש לצורך גופו ואי״ה במ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
יט התקינן עט״ז ודמיא לחריות במחשבה סגי ועמ״א אות נ״ג דקש שלנו סתמא לשכיבה או למאכל בהמה ואין צריכין מחשבת ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף לא
כ דחזי עט״ז הביא דברי הטור ופי׳ בו הב״י כמ״ש בש״ע דמה שסיים הטור לכלבים לתפוח הא בשר תפל הטעם לא מצא והיינו באין דעתו למשדייה לכלבים דודאי אי לא חזי לאומצא אין מטלטלו בשת דבשכ״ד ס״ז מיירי ברוצה ליתן לכלבים והוא האמת ותי׳ בזה קושיית הב״ח יע״ש. ובגמרא שבת קכ״ח א״ב ת״ר בשר תפל ומליח שרי דג תפל אסור וסתמא כר״ש ה״ג בגמרא ופירש״י דג תפל לכלכים לאו דעתיה למשדייה והיינו לר״ש אסור דלאו דעתיה למשדייה ול״ד לנבילה דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים בנתנבלה היום דדעתיה למשדייה וה״ה בשר תפוח שנסרח היום בשבת שרי מה״ט לר״ש ובשר משמע אף דבהמה תפל נמי שרי ולפ״ז הא דאמר שם לר״ח בשר תפל אסור ובר אווזא דחזי לאומצא הא בשר בהמה לא חזי לאומצא צריך ליישב דלרבי יהודה דאית ליה מוקצה וכל מידי דראוי לדבר מה ואדם אין מחזיקו לכך אלא לדבר אחר שאין ראוי בשבת הוי מוקצה כבשר בהמה תפל דאע״ג דראוי לאומצא ע״י הדחק מ״מ אין מחזיק כ״א למלוח ולבשל ולזה מוקצה ביה״ש ואסור לטלטל כ״א בר אווזא דעומד לכך באומצא וברייתא דמתיר בשר בהמה ג״כ תפל סתמא כר״ש. ואני ההדיוט מבין מדברי אדונינו ז״ל שהוליד מכאן דין חדש דלר״ש כל שראוי לדבר אחד כמו לכלבים אפי׳ דאין דעתיה למשדייה לכלבים שרי בטלטול כמו בשר בהמה ואין מחזיק לאומצא הואיל וראוי לאומנא שרי בטלטול ולפ״ז דג תפל (מ״ש בדב״ר תפל ט״ס וצ״ל דג תפל) ע״כ דלא כפירש״י שם דאין דעתו דלר״ש אף כה״ג שרי אלא כתוספות ד״ה ד״ג דאף לכלבים אין ראוי דג תפל וכמ״ש בד״ה בשר והשוה דעת רש״י לתוס׳ דכ״ע לר״ש אף דאין דעתיה למשדייה לכלבים שרי כל שראוי לכלבים ודכ״ע רש״י ותוס׳ ל״ג וסתמא כר״ש ורש״י נתכוון כתי׳ הב׳ בתוס׳ ד״ה דג דלאו דעתיה כו׳ כר״מ דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לפ״ז הטור יפה עשה דסיים דג תפל אסור שא״ר לכלבים לדידן כר״ש ע״כ הכין היא כתי׳ א׳ של תוס׳ ד״ה דג והמחבר השמיט ולא סיים בדג רק שאין ראוי והלבוש ז״ל כתב בביאור דג תפל לכלבים לאו דעתיה למשדייה סובר דיש הפרש בין ראוי לכלבים דכל דלאו דעתיה אסור דא״ר עתה לכלום משא״כ הראוי לאדם באומצא אע״פ שמחזיק לאכול מבושל וכדומה מ״מ לאו כאבן דמי דמ״מ ראוי הוא לו ודומה לדבר שבא חוץ לתחום דמותר בטלטול הואיל ולחבירו מותר כבסי׳ תקט״ו אע״ג לדידיה לאו ראוי כעת כלל ה״ה כה״ג דמ״מ ראוי הוא לכמה כ״א באומצא וה״ה איהו נמי אי בעי כו׳ לר״ש שרי ולרבי יהודה בר אווזא שרי דמחזיק לכך הוי משא״כ בשר בהמה דלאו מחזיק לכך הוי מוקצה. ודג מלוח יוכיח גדול דאין מחזיק לכך עבי״ד סי׳ קי״ז סי״ב דג גדול מלוח אין נאכל חי כ״א ע״י הדחק בש״כ אפ״ה שרי כאן לר״ש כיון דמ״מ ראוי הוא לאדם משא״כ באין ראוי כ״א לכלבים ולא דעתיה למשדייה לכלבים סובר הלבוש דהוי כאבן אף לר״ש כפירש״י וגרס וסתמא כר״ש. והיינו דבר הראוי לאדם אבל מין הראוי רק לבהמה מטלטלין אע״פ שאין נותן להם עתה כל שמצוי כבסעיף כ״ט. והנה רש״י ע״ב בשר תפל מסריח כו׳ לחיה עם שלעיל כתב מאן דגרס תפוח היא היא הא תפל לחיה לר׳ יהודה לא ובתוס׳ שם ד״ה בשר כר״י לחיה כו׳ משמע לרש״י לא ס״ל כן ולתוספות צ״ל פלוגתא דר״ה ור״ח באין לו חיה וא״כ דברי הלבוש מחוורין כשמלה ולבושיה כתלג חוור. ומיהו התוס׳ ע״ב ד״ה הן פירשו דתליא אי ב״י מלכים הן ואפשר מש״ה לא רצה לפרש רש״י תפוח תפל לחיה דדוחק הוא לומר דברייתא כמ״ד ב״י מלכים הם ואף דפוסק כר״ש בשבת וי״ט כבסי׳ תצ״ה מ״מ דוחק לו לומר דסבירא ליה כב״י מלכים כו׳. וא״כ אף למ״ד מוקצה בי״ט אסור בשר תפל ויש לו חיה נמי אסור לר״י לדידן דקיי״ל לא כב״י מלכים הן כמבואר: ועדיין יש לנו לומר שהפרש יש בין בשר חי מבהמה שנחתך וצריך הדחה ראשונה כבי״ד סי׳ ס״ט מפני דוחק הסכין ופירש דם משא״כ בר אווזא לית ביה דם ע״ג העור ואפשר לאכול בלי הדחה ראשונה ועמ״א שכ״א אות ז׳ יע״ש בהדחה ראשונה בשבת מרכך הבשר יע״ש וא״כ י״ל דבגמרא מחלק בין בשר בהמה לבר אווזא בלא הודח הדחה א׳ ובש״ע מיירי תפל שאין מליח הא הודח הדחה א׳ וע׳ עט״ז וז״א דאף בר אווזא אסור לאכול כך בלי הדחה א׳ מדם שבפנים ואף דכתכנו בפריי לי״ד ס״ט בעוף בלי הדחה א׳ י״ל דהוי ששים דבצד חוץ עור לית ביה דם כ״א מצד פנים עי״ד ס״ט ס״ב וס״ט מ״מ בלי הדחה א׳ א״א ואין להאריך: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לו
כא אין עט״ז ביצה כ״א ב׳ ומ״א אות ס״ב ותיקן הלשון כדי להוציאך שיסמוך על זה וה״ה אף דאין עושה כן אסור ודיעבד אף שעשה כן אין קונסים ומש״ה נקיט המחבר כדי להוציאו משום סיפא וכחא דהיתרא מהדר. ומיהו לזמן עכו״ם בשבת שרי כבסי׳ שכ״ה ס״א ועסי׳ של״ה ס״ח ואי״ה בש״י ס״א ושכ״ב ושל״ח יבואר עוד בזה: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לט
כב אסור עט״ז ושבת קכ״ה ופ׳ כירה בעודן עליו אסור לטלטל כו׳ ורש״ל בתשובה ומ״ש בסמ״ג צידה פטור אבל אסור היינו לצודם לחדר הא ליטול ביד בלא״ה אסור משום מוקצה ואף לאחוז בצווארן אם לא משום צער ב״ח כמ״ש באות כ״ג הא לא״ה אסור: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
כג אם עט״ז וכ״כ המ״א אות ס״ח כבשי״א סעיף ז׳ ותרנגולת אף זה אסור וע׳ באות כ״ב ואי״ה במ״א יבואר עוד וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף מ
כד וכבר נתבאר עט״ז הגירסא לפניו רק וכבר נתבאר ופירש דהר״ב הגי״ה דכבר כ״כ המחבר בסעיף מ״ב אם צריכין הב״ח לכך הא לא״ה אסור אפילו בטלטול מקצתו כו׳ וכ״ה בש״ע נ״ץ וכבר נתבאר ותו לא אבל בד״א כתוב לאמור וכבר נתבאר בס״ג והיינו שהר״ב כתב שם לומר דאפילו ליקח דבר היתר המונח על הפמוט ועסי׳ תקי״ג במ״א ב׳ ורס״ה ד׳ וא״כ אין שייך לומר וכבר נתבאר ולומר אריש דבריו ולפי הנוסחא בנ״ץ וט״ז קאי אסוף דבריו דטלטול במקצת שמיה טלטול ע״ז הגיה דכבר נתבאר כו׳. ומיהו בסמ״ג ג״כ הגיה הר״ב וכבר נתבאר ריש סי׳ זה בס״ג בהג״ה ומ״מ כאן בקצת דפוסי ש״ע לא סיים בס״ג. ותנאי בעינן בנגיעת מצוה כמ״ש בש״י ס״ו ותקי״ו ורס״ה במ״א ד׳: ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף נב
כה ואפי׳ עט״ז שבת מ״ז א׳ ותוכן כוונתו דלקולא דוקא בגדי עניים לעניים שלש אצבעות ואף העשיר בבית העני גרור אחר בע״ה העני ושרי לטלטל אותו הא עשירים שחוץ לבית אין מטלטלין שלש על שלש דלא חזי להו אבל לחומרא שלש על שלש בבית העשיר אסור לטלטל אף לעניים שחוץ לבית העשיר וז״ש הר״ן ס״פ כירה מהא שמעינן כו׳ והא פשיטא הוא דמדפריך קרטין מי חשיבי ולא היה לרבי רומנוס לטלטל משום עושרו של רבי אלא דמהא שמעינן דאף חוץ לבית אסור דמוקצה לבע״ה מוקצה לכל העולם וכמ״ש הר״ב בס״ז דהושלך לאשפה אף לעניים משמע אף שחוץ לבית אסור דבתר בע״ה שהיה שלו אזלינן. והנה התוס׳ בקכ״ז מחלקין בין היכא דאיסורא רביע עליה אז אין הולכין אחר בע״ה ומש״ה תרומה ביד ישראל בעליו שעדיין לא נתנו לכהן אפ״ה שרי הואיל וראוי לכהן וה״ה דמאי מה״ט שרי דחזיא לעניים ולרווחא אמר שם דאי בעי מפקיר כו׳ ואף דאין דעתו ליתן לאחר הואיל וחזי ליה לאחריני ומה״ט פירות חוץ לתחום בשכ״ה ס״ח מותר בטלטול אף למי שהובא בשבילו הואיל וחזי לאכילה לאחריני. משא״כ דבר שאין ראוי לשום אדם כ״א לכלבים ולחיה אם דעתו למשדייה ליה שרי בטלטול ואם לאו אסור ע׳ אות ך׳ ואם הוא שרי לעכו״ם דינו כמו לחיה אם דעתו ליתן לו שרי וא״ל אסור ועמ״א תמ״ו אות ג׳ בחמץ בשעה ה׳ או חלבים יע״ש וא״כ י״ל דוקא בדעתו ליתן לעכו״ם שרי הא לא״ה אסור ופירות טבל ודמאי ותרומה טהורה ער״מ ז״ל פכ״ה הי״ט וך׳ ושם נאמר דמאי הואיל וראוי לעניים כו׳ וסובר לרווחא דמילתא נקיט וטבל י״ל אע״ג דרצה ליתן לעכו״ם אסור דאסור בהנאה של כילוי אסור. ועמ״א אות ע״ט ושם יבואר עוד אי״ה וכאן אין להאריך: דיני בסיס אי״ה יבואר בסי׳ ש״ט וש״י ס״ח בזה: משקה שכר בצלוחית מעורב עם שמרים אין ראוין כלל לשתייה ל״מ בשבת אחר שיצללו אין מוקצה לח״ש אפילו ביה״ש כגמרו ב״א וסתם קדירות רותחת ומיהו בעודו כך אין לו דין אוכל בסעיף ד׳ רק מחמה לצל והבן: ש"ע סָעִיף נב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א לטלטל. פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דה"א הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל דהא נעשה בסיס לאיסור ולהיתר עי' סוף סי' ש"י: ש"ע סָעִיף א
ב ומקפיד. אבל אם אינו מקפיד עליו שרי עי' סי' ש"י ס"ב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג וכבד. וה"ה אבן גדולה או קורה גדולה אם יש תורת כלי עליה מותר. רמב"ם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד לאיסור. כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת: ש"ע סָעִיף ג
ה נשתמש. פי' שהיה מונח עליו דבר האסור דנעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו: ש"ע סָעִיף ג
ו שירצה. דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו יותר ונ"ל דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר מ"א. איתא בשבת דף קכ"ז שמותר לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו. מ"א: ש"ע סָעִיף ג
ז לצל. ואם חישב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל ירושלמי פ"ה דביצה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח להיתר. וה"ה כשמלאכתו לאיסור ולהיתר: ש"ע סָעִיף ד
ט וכתבי הקודש. ונייר חלק הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כיון דעומד לכתיבה. ש"ג: ש"ע סָעִיף ד
י כלל. וכוסות וקערות וצלוחית וסכין קטן שע"ג השלחן מותרין גם כן אפי' שלא לצורך כלל. שכנה"ג: ש"ע סָעִיף ד
יא ותפילין. עיין ט"ז ומ"א דאין לטלטלם כ"א לצורך גופו ומקומו וע"ל סי' כ"ט מש"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב ככר. וה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל מ"א. והט"ז כ' דאין להקל בזה ע"ש ועי' סי' שי"א ס"ה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג לשום מלאכה. ולמ"ד נולד אסור בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה. וה"ה אם עכו"ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעה זו עיין סי' תצ"ה: ש"ע סָעִיף ו
יד זכוכית. ושל חרס אסור לפנותו אפי' דורס עליהם ומשברן דבר שאין מתכוין הוא. מ"א: ש"ע סָעִיף ו
טו בחול. ה"ה בשבת כמ"ש ס"ו עיין מ"א וט"ז: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טז צרורות. פשוט דה"ה חתיכת עץ שאינו כלי אסור לטלטלו ואפי' לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת אם לא שעשה בו קצת תיקון מעשה קודם שבת ורבים נכשלים בזה אבל ע"י עכו"ם שרי בכל איסור מוקצה כמ"ש בסי' רע"ו ס"ג לענין טלטול נר ט"ז. ופתילה שלימה מקרי כלי ושברי פתילה מקרי צרורות ואם כן מותר לטלטל נר שלם של חלב או שעוה לצורך גופו ולצורך מקומו כמ"ש ס"ג עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יז דלתותיהן. ודלתות של בית אסור. רמב"ם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יח דמחובר. וא"כ גם החלונות אסור ליטול או להחזיר מ"א עי' סי' שי"ג ס"ה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יט בטיט. פי' הכלי מחובר למטה לקרקע בטיט: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כ חור. ואם יחדה מבע"י לאיזה תשמיש הוי כלי ושרי ט"ז. וכלים מוקצים שנשברו בשבת אף על גב דעכשיו אין מוקצים אסורים לטלטל מ"א בס"ק י"ח: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
כא מצוה. שאדם בודל מהם מלהשתמש בהם תשמיש מגונה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כב כלי. על הדפוס: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כג ואסור לטלטלו. ומנעלים שלנו עדיין חזי ללבישה ומותר לטלטלן. מ"א: ש"ע סָעִיף טו
כד לח. וחוט או משיחה אסור דילמא מבטל ליה והוי קשר של קיימא. מ"א: ש"ע סָעִיף טו
כה אסור. ואם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות. מ"א: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
כו הקנה. ואם מיוחד לכך שרי. מ"א: ש"ע סָעִיף טז
כז מבע"י. הטעם שמא יתקע. ולפ"ז דוקא בנשמט יש חשש זה אבל בנשבר לא שייך שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה לא חיישינן ורמ"א דנקט נשבר לאו דוקא אלא נשמט קאמר. ותו נ"ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע כנלע"ד בזה שהוא חומרא דרבנן בפרט במקום שהוא צורך בשבת. ט"ז: ש"ע סָעִיף טז
כח בנין. ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יח
כט קוץ. דוקא קוץ שאינו נראה וכן גחלת של מתכות אין חומה ניכר שאף בתר דאזיל סומקא יש בה כח לשרוף ריב"ש סי' ת"א ועיין סימן תקי"ח ס"ג ועיין מ"א (במה שתמה על תשובת הריב"ש ומה שהעלה להלכה. אבל בספר אליהו רבה דחה דבריו ע"ש גם מה שהעלה במ"א דלא התיר אלא בדבר שלא היה מונח מע"ש לא נהירא דקוץ משמע דמונח בע"ש): ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
ל לשריפה. משמע דסתמא לא אסירא. זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אע"פ שחישב עליה מע"ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא"כ היא קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש רמב"ם ומשמע דבקשה שרי: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
לא חריות. עיין מ"א: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כג
לב הזבובים. וה"ה לאיים על התינוקות שיכם בהם. אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלוש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית עיין ט"ז: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כה
לג אא"כ. ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכים יחוד ע"ס רנ"ט: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כז
לד מנער. וה"ה שמותר לגררם ע"י סכין מן המפה כיון דלא נגע בה הוה ליה טלטול מן הצד ט"ז. וקשה דבסי' שי"א ס"ק ב' אוסר הט"ז לדחוף דבר שהוא מוקצה ע"י קנה ע"ש: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
לה שהתקינן. וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה. מ"א: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
לו מצויים. ואם אין מצויים אסור: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
לז חי. ואם הוא בשר דלא חזי לאכול חי אסור לטלטל וה"ה שאר דברים כגון שומן צונן. (אבל בספר אליהו רבה העלה כללא דמלתא אף שאינו ראוי לאכול חי כיון דראוי לכלבים שרי). כתב ש"ג בשר עכו"ם שנשחט היום שרי בטלטול ועי' סי' ש"י ס"ב בהג"ה. ואסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסור לבשול אפי' ע"י עכו"ם דאפשר לאכלו צלי מ"א בסי' שכ"א ס"ק ז' ע"ש. ובא"ז בשם זקינו הגאון ז"ל הורה להתיר בשעת הדחק אפי' ע"י ישראל ועיין בס' עדות ביעקב סי' א': ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לד
לח שאינו. ואם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדים. מ"א: ש"ע סָעִיף לד
לט אסור. ואם הוא מלא ואי אפשר לפנות עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות. מ"א: ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לה
מ אסור. ובעודו בידו מותר להחזירו. מ"א: ש"ע סָעִיף לה
מא מים. ודוקא שהן ראוין לשתיית בהמה כשהן בגרף דאל"כ אף המים גרף הן. ב"י: ש"ע סָעִיף לה
סָעִיף לז
מב להכניס. אפילו הוא בחצר מקום שאין דירה שם. ב"י: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לט
מג אסור. ואם היה עליו בה"ש אסור. לבוש: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
מד בחצר. אבל בר"ה אסור עיין סי' שט"ו מאלו הדינים בסי"ב: ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מא
מה תגררהו. וקטן כ"כ שצריך לגררו אם נשאו חייב והמוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב אבל המוציא גדול המלובש בכליו פטור ואם נושא כפות או חולה חייב והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה. רמב"ם עיין מ"א: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מה
מו ויש. עי' סי' תקי"ח ס"א שהט"ז ומ"א אוסרים ע"ש: ש"ע סָעִיף מה
סָעִיף מז
מז ויש. רש"ל ספ"א דביצה אוסר לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו. ובאגודה אוסר אפי' לצורך גופו ומקומו: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף מט
מח מותר. ולמ"ד אסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור. ב"י ש"ג: ש"ע סָעִיף מט
סָעִיף נא
מט מין אחר. כגון שרואין בצל: ש"ע סָעִיף נא
סָעִיף נב
נ לעשירים. כתב הט"ז הכלל הוא דמה שראוי לעניים והוא בביתו של עני הוה מוקצה לעשירים כיון דלדידהו לא חזי אלא דמי שהוא בביתו של עני גריר בתר הבית אפי' עשיר אבל מוקצה לעשיר והוא בביתו אסור לכל העניים כאלו זרקן כבר לאשפה ע"ש: ש"ע סָעִיף נב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א כל. מתניתין קכ"ב ב': חוץ. קנ"ו א': כגון. גמ' קכ"ג ב' וכפי' תוס' שם ד"ה וסכינא. וי"מ כו': או. הרא"ש נלמד מהנ"ל: ואפי'. תוס' שם בד"ה הנ"ל וכ"ה בגמ' שם א' קסבר דבר שמלאכתו כו' איתביה כו' כיון דשמעה כו' וכ' בתה"א וכ"ש לצורך מקומו דחמיר יותר. וכ"ה שם אמר אביי התירו כו' וקכ"ד א' אמר רבה לצורך כו': ואפילו תחובים. עמ"א: וה"ה לקורנס. שם קכ"ג א' כר"ח ב"א הרי"ף ורא"ש וכדרכם בכ"מ דקאמר מ"ד כו': וה"ה כלים. מ"ט ב' נסרים כו' שאני כו' אבל שלחין דלא קפיד מותר כמ"ש אבא שלחא הוי וערש"י שם וז"ש כלים כו' ומקפיד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב כל כלי כו' לא כו'. קכ"א קכ"ב ואמרינן שם קרונות של בית רבי כו' ופי' התוס' ספ"ב ל"ה א' ד"ה ואפי'. בגדולות דהיינו בשני ב"א מהא דחוליות מ"ו א' ואמרינן בירושלמי שהוא נוטלו בב' מותר לטלטלו בשלשה בחמשה אסור א"ר זעירא מכיון דתימא מותר לטלטלו אף בד' וה' מותר ודלא כפירש"י שם ספט"ז דקטנות היו דלפרש"י קשה כיון דפשיט ליה דבב' ידים דאסור מאי קמבעיא ליה בב' ב"א ועוד דהא אפי' אביי דמחמיר ברפי"ז מתיר בב' ידים וכ"ש לרבא שם דאפי' בב' ב"א שרי וכן ראיית תוס' ממנורה דדוקא חוליות וחדקי וע' תוס' הנ"ל וע' הגמ"ר סי' קמ"ו: ולא. עירובין ק"ב א': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג או נפחים. קכ"ב ב': קורדום. שם: בין. קכ"ג וקכ"ד: ומותר לו. מ"ג א' א"ר יצחק כו' מיתבי כו' ת"ש כו' בצריך למקומו וע' הג"א ריש יו"ט ושם בשבת קכ"ד א' לרבה אליבא דר' נחמיה כו' והא ע"כ מסלקינן מכולא בית כמש"ש מידי דהוה אגרף של רעי וא"כ גם לרבא קשה לר' נחמיה: או יגנב. שם ב': כל מוקצה כו'. מתניתין קנ"א א' סכין כו': וכן מותר ליקח. עירובין פ"ד א' ושבת ק"מ ב' האי כיתניתא כו' וכמש"ל סט"ז ושם קמ"א ב' הב"ע ברפוי: וכן כו' ולא כו'. שבת קכ"ג א': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד כלי. קכ"ג וקכ"ד: אבל. שם וחזרו והתירו אפי' כו' ול"ק והתירו לגמרי וכן שם ואפי' מחמה לצל ול"ק שלא לצורך כלל: וכתבי. שלא היו בכלל הגזירה דנחמיה ועתוס' ד"ה מקצוע: ותפלין. גיטין פ' הניזקין האי ספרא דאפטרתא כו': ושופר. ע' תוס' ל"ה ול"ו ד"ה והתניא כו' וד"ה הא ר"ש ובירושלמי מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק: כ"א לצורך. ספ"ק דיו"ט ר"ש שרא לשדורי תפילין כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה יש מתירין. קכ"ד א' איתביה אביי לרבא מדוכה כו' ועמ"א ומ"ש ולא אמרו ככר כו' היינו בדבר שאסור לטלטלו לגמרי ואין תורת כלי עליו והרשב"א חולק ע"ז ועט"ז שהשיג על הש"ע בסעיף זה אבל אין קושייתו כלום דמנורה שהדליקו מוקצה מחמת איסור דדחייה בידים ואפי' לצורך גופו אסור וה"ה כמו ארנקי אבל מ"מ האמת כדבריו וכמ"ש דלא התירו ככר כו' וכמש"ל סי' שי"א ס"ה ומדוכה שאני כמ"ש הרשב"א בעבודת הקודש מ"ו א' בזמן שיש שום למה מטלטלה והלא לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד לפי שלא נאסרה המדוכה אלא מחמת מלאכה זו של שחיקת שום וכיוצא ועכשיו ה"ה משמשת היתר במלאכתה נמצא האוסרה מתירה כקדירה המטלטלת עם התבשיל עכ"ל ולפ"ז אין מטלטלין אלא אם יש בתוכו דבר המיוחד לו וכן דייק לשון הברייתא שום דוקא וכן פסק בחידושיו רפי"ז שם ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו אפי' בשבת. גמ' שם וכת"ק: ואם. מ"ב א': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ס"ז בחול. ל"ד ועמ"א: מכלי. כמ"שו: ואפי' חזי. מ"ז א': ודוקא חתיכת כו'. כמ"ש בכל הני דשמעתין שירי פרוזמיות וכן בכולהו ועמש"ש: משום דאתי' כו'. דאל"כ וכי עדיפא מכיסוי כלים: צרורות. מ"ו א': או אבנים. יו"ט י"ב א': דכ"ר שאינו. קכ"ד א'. ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ס"ח הנטלים. עתוס' ד"ה כל: בין. גמ' שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ט ס"י כיסוי. אפי' לר"י וע' רש"י שם: ושל כלים. אפי' לת"ק: אפי'. שם קכ"ה א' כראב"י וכרבינא ובהא מודה ת"ק: והוא. ר"ל דוקא באותן שא"צ בית אחיזה: שתקנם. כפי' תוס' שם ד"ה וכ"ת: או. הר"ן מהא דחריות נ"א וכרב אסי דקי"ל כוותיה כמ"ש בס"כ וכ' דלכך הצריך הרי"ף בקנה ובכיסוי כלים תיקון כלי ולא הוצרך בפקק לפי שסתמא נשתמש בה מבע"י שצריך להיות מכוון למדתו של חלון ועסי' כ"ב וסי' שי"ג ס"א: וכסוי חביות הקבורות. רמב"ם וכת"ק דאינהו נמי ס"ל הא דראב"י אלא דמיירי בכה"ג ולכן פסק הרי"ף כת"ק וכראב"י. ר"ן: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
י סי"ב ואם זרקן. כמש"ל בס"ז: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יא סי"ג ויש מתירין כו' אח"כ. שמפ' בכה"ג וכ"מ ברש"י שם דאל"כ לא גרע משירי מחלצאות וחרס קטנה ועתוס' ד"ה מחצלת: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טז
יב סט"ז ואם תחבו כו' אפי'. שם: וכן. נלמד מכירה אע"ג די"ל דספסל ראוי לסמוך דהא גם כירה ראוי לסמוך מדשרי ת"ק באחת: אא"כ ישב. קמ"א ל"ש אלא כו' ועמ"א: גם. שם קל"ח ב' שמא יתקע: משום. עסי' שי"ג ס"ט: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יט
יג סי"ט של שובך. דל"פ ב"ה על ב"ש אלא משום שמחת יו"ט כמ"ש שם ב' אלמא כו': ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
יד ס"כ וכ"ש. דבהא כ"ע מודו: אפי' בחול. מדקאמר ונמלך כו' ורשב"ג אמר כו' דמ' אפי' בחול ואמרינן שם ושמואל דאמר כרשב"ג וע' רא"ש: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
טו סכ"א אבל נדבך. כמ"ש ואזדו לטעמייהו כו' וקי"ל כרבה שם וע' קמ"ב ב': וי"א. עמ"א: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
טז סכ"ב אסור לכסות כו' אע"פ כו'. שם ורב יוסף כו' אבל במניח נעשה כו' ולא קי"ל כוותיה כנ"ל ובחידושיו הקשה דשם א"ר אסי דבהנחה בעלמא סגי וכן אמר שם צאו ושפשפום ובספי"ז אמר והוא שיש תורת כלי עליו ותי' דשם חשב מבע"י והתקינם לשבת לתשמיש זו וסגי לרב אשי ביחוד לשבת א' ולכן הביא ההיא דנדבך ששם ג"כ אין מיחדן לישיבה לעולם כמ"ש בפ"ג גבי לבנים דחזי למזגי עלייהו וגבי אבנים משני במקורזלות אלא אין אדם מיחדן לישיבה וכמ"ש בירושלמי שהן קשים לישיבה ואנן קי"ל כרבה: או בקעת או כו'. יו"ט ל"ב ב' ושם קכ"ד א': אע"פ שחשב כו'. שם צאו וישבו כו' ולא קי"ל כוותיה כנ"ל: אא"כ. כמו בעפר נ' א'. רשב"א וע' רש"י ס"ה ב' ד"ה אתאן כו': וה"מ בדבר כו'. הר"ן כמו בחריות דמחשבת לצורך מחר לבד סגי דאי לעולם לא היה פליג ת"ק ועוד דאמרי' שם ומאן תנא כו' שנשב עליהם למחר והר"ן אזל לשיטתו שכ' בפ' ניטל ל"ש אלא בשוכח כו' וא"ת מ"ש מחריות כו' וי"ל דחריות עבידי לישיבה אבל אבן לא עבידא לכיסוי חביות: ויש מי. הרשב"א ול"ד לחריות: וי"א שצריך. כמ"ש בסכ"א ול"ד לעפר דהוא קל יותר מחריות דאפי' ת"ק מודה וההיא דפורפת מפ' בתיקון מעשה קצת: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כד
יז סכ"ד אם חשב. אפי' בחול כמ"ש בס"כ והא דקאמר צבען תיקון מעליא נקט. הרא"ש שם: או שישב. תוס' שם ד"ה אבל דל"ד יצא: תו לית. תוס' ד"ה הנ"ל דל"ד אין יוצאין דאף לטלטלם אסור: ומשום. רש"י שם: וי"א. לתרץ קושית תוס' ד"ה ואם וכ' דמחזי כמוציא בשבת ולפ"ז הא דקאמר שם ואין יוצאין בהם דוקא וה"ה ואם יצא דוקא ועסי' ש"א ס"נ: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
יח סכ"ה עורות יבשים. כפי' ר"ת שם בתוס' מהא די"ט י"א ושבת קי"ז א': וי"א. כתי' רש"י שם: אא"כ. מהא דפורסין עור ק"כ א' לפירש"י ועתוס': ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כז
יט סכ"ז שראויים כו'. כפי' תוס' דבאינם ראויין אף ר"ש מודה כמ"ש שם מעבירים כו' וסתמא כר"ש: אבל אם. דבהא ל"פ: ואם יש. קמ"ב א': ואם היה צריך. שם ב' וכמ"ש תוס' בריש י"ט דהני עצמות וקליפין הוו כשוכח מדמתיר לנערם: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כט
כ סכ"ט כל שהוא כו' אם יש. קכ"ח א' פילין לא שכיחא אי אית ליה פילין כו' ואע"ג דאין הלכה כרשב"ג דשום דנעמיות לא שכיחי אלא בבני מלכים כמ"ש בגמ' שם וכ' הר"ן דת"ק דמתני' ות' ק דברייתא ל"פ אהדדי אלא מר כי אתריה כו' באתריה דת"ק דברייתא שכיחי יונים ע"ש: ולפ"ז. ז"ל הר"ן בפ' נוטל וכי קשרי ר"ש לטלטולי עצמות הראויין לכלבים כו' אע"פ שנתפרקו העצמות בשבת אבל אם נתפרקו מע"ש אפי' ר"ש מודה וכ' בד"מ הואיל ואין לו כלבים ולדעת האומרים דבאין לו אפי' מצוים אסור וז"ש כאן ולפ"ז כו' אבל דברי ב"י נכונים שהגיה אפי' ר"י מודה כמ"ש בנבלה קנ"ו ב' וכ"כ תוס' קכ"ח א' בד"ה מטלטלין כו': ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף ל
כא ס"ל ואדם חשוב. ע' תוס' שם ד"ה שמואל: ש"ע סָעִיף ל
סָעִיף לא
כב סל"א דחזי לאומצא. ר"ן וכ"ה ברמב"ם וכגי' הרי"ף ורא"ש וכן הכריח הרשב"א אתמר בשר חי מותר לטלטלו בשר תפוח רה"א כו' אבל בשר תפל אפי' ר"י מודה משום דחזי לאומצא כמש"ש וקמ"ב ב' וי"ט ל"ב א' וכל בשר חזי לאומצא כמ"ש בפ"ק דחולין ושאר מקומות ול"ב שם וסתמא כר"ש והטור שכ' דחזי לכלבים הוא כפי גי' איתמר בשר תפל וע' בתוס' שם ד"ה דג: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לד
כג סל"ד כ"ד מטונף. ל' הרמב"ם: בין של אדם. ר"ן לפי' ברי"ף וז"ל הרי"ף ורא"ש ואוקימנא שלתרנגולים ובחצר אחרת אבל צואה של תרנגולין ושל ב"א באותה חצר מותר כו' ופי' הר"ן הא דנקט ברישא תרנגולין דסתמן הן בחצר אחרת ע"ש וצ"ל לפ"ז דלא היה לרי"ף גי' הגמ' שלנו וכל שקלא וטריא ממעינות הנובעים וכ"ז דוחק גדול וכן מה שהתחיל הרי"ף בתרנגולין וסיים בתרנגולין וב"א דלפי' הר"ן לא ה"ל להזכירן כלל אלא לחלק בין חצר אחרת ויותר קשה על הב"י שרוצה לפ' דברי הטור כפי' הר"ן והטור לא הזכיר רק של תרנגולין וכגי' שלנו דשל ב"א בכ"ע מותר וכ"כ בהדיא ברמזים וע"כ צ"ל שמפ' כן דברי הרי"ף ורא"ש אבל באמת שדברי הרי"ף ג"כ כדברי הרמזים רק שצ"ל אבל של ב"א ושל תרנגולים וקאי באותה חצר אתרנגולים והוא כגי' שלנו רק שכ' במקום באשפה שבחצר בחצר אחרת והכל א' וכ"כ ב"ח שמצא כגי' זו ב"א קודם לתרנגולים כנ"ל: ואפי'. שם: אם ירא. מתני' שם: ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לו
כד סל"ו ואם. מדקאמר וכי עושין כו' ואם אסור אף בדיעבד אין איסור בעשייתן: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
כה סל"ז במקום. כב' התי' של תוס' שם לחומרא. טור. וכדרכו בכ"מ: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לח
כו סל"ח ולכן. ול"ד לתבן קכ"ג א' דהתם בתבן שהכניסו לאוצר וע' גמ' נ' א' בגזי הפתק וע"כ צ"ל כן וקש שע"ג המטה שם: ש"ע סָעִיף לח
סָעִיף לט
כז סל"ט אסור. מהא דלמטה ובעודם עליו כו' מהא דס"מ: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
כח ס"מ דהיינו. רש"י: אם צריכין. דאל"כ אסור מהא דמת קנ"א א' ובלבד כו': ובלבד. מתני' שם וכמ"ש בעירובין פ' ב' כ"מ שאר"י כו': ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מה
כט סמ"ה אסור לשחוק. ירושל' פ"ב דתענית: ויש. והירושלמי איירי בר"ה משום הוצאה וע' בתוס' פ"ק די"ט י"ב א': סמ"ז יש אוסרים. סוף פ"ק די"ט אלא כלאים כו': ויש. שקושית הגמ' משום דתנן שם כל שנאותין בו כו': ש"ע סָעִיף מה
סָעִיף מט
ל סמ"ט מכבדות. ר"ל אפי' מחמה לצל ומה שאסרו שם קכ"ד ב' היינו לפי הברייתא שם צ"ה א' אבל לפי המסקנא דשם וכפי' הרי"ף ובה"ג שם דה"ה בכיבוד מותר בטלטול. הרי"ף וכ"פ הרמב"ם לפי שיטתם שמותר במרוצף ועסי' של"ז ס"ב: ש"ע סָעִיף מט
סָעִיף נא
לא סנ"א מה שמורה. דדמי למדידת הזמן או הצל והוי מלאכתו לאיסור דמדידה של רשות אסור כמ"ש קנ"ז ב' אימור דאמרי רבנן כו': ש"ע סָעִיף נא
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)