א נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, וְלֹא חָשִׁיב מְטַלְטֵל לָאֶבֶן; וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין (פי' בֶּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִצָּבוֹן כְּשֶׁאֵינוֹ עִם אָבִיו) עָלָיו, שֶׁאִם לֹא יִטְּלֶנּוּ, יֶחֱלֶה; אֲבָל אִם אֵין לוֹ גַּעְגּוּעִין עָלָיו, לֹא. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין עָלָיו, לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְּאֶבֶן, אֲבָל אִם דִּינָר בְּיָדוֹ, וַאֲפִלּוּ לֶאֱחֹז הַתִּינוֹק בְּיָדוֹ וְהוּא מְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו, אָסוּר דְּחַיְישִׁינָן דִּילְמָא נָפִיל וְאָתֵי אֲבוּהָ לְאַתּוּיֵי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׂא הַתִּינוֹק עִם דִּינָר בְּיָדוֹ; אֲבָל לֶאֱחֹז הַתִּינוֹק בְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁדִּינָר בְּיַד הַתִּינוֹק, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
ב כַּלְכָּלָה שֶׁהָיְתָה נְקוּבָה וּסְתָמָהּ בְּאֶבֶן, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ שֶׁהֲרֵי נַעֲשֶׂה כְּדָפְנָה; וְכֵן דְּלַעַת שֶׁתּוֹלִין בָּהּ אֶבֶן כְּדֵי לְהַכְבִּיד לְמַלֹּאת בָּהּ מַיִם, אִם הוּא קָשׁוּר יָפֶה שֶׁאֵינוֹ נוֹפֵל מֻתָּר לְמַלֹּאת בָּהּ שֶׁהוּא כְּמוֹ הַדְּלַעַת עַצְמָהּ שֶׁהוּא בָּטֵל אַגַּבָּהּ; וְאִם לָאו, אָסוּר.
ג כַּלְכָּלָה מְלֵאָה פֵּרוֹת וְאֶבֶן בְּתוֹכָהּ, אִם הֵם פֵּרוֹת רְטֻבִּים, כְּגוֹן: תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, יִטֹּל אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא; שֶׁאִם יְנַעֵר הַפֵּרוֹת מִתּוֹכָהּ, יִפָּסְדוּ. אֲבָל אִם הֵם פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם נִפְסָדִים, יְנַעֲרֵם וִינַעֵר גַּם הָאֶבֶן עִמָּהֶם, וְלֹא יִטְּלֶנָּה עִמָּהֶם. וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְפֵרוֹת אוֹ לְכַלְכָּלָה; אֲבָל אִם הָיָה צָרִיךְ לִמְקוֹם הַכַּלְכָּלָה, מְטַלְטְלָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא.
ד שָׁכַח אֶבֶן עַל פִּי חָבִית, אוֹ מָעוֹת עַל הַכַּר, מַטֶּה חָבִית עַל צִדָּהּ וְהָאֶבֶן נוֹפֶלֶת, וּמְנַעֵר הַכַּר וְהַמָּעוֹת נוֹפְלִים; וְאִם הָיְתָה הֶחָבִית בֵּין הֶחָבִיּוֹת, בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַטּוֹת אוֹתָהּ בִּמְקוֹמָהּ, יָכוֹל לְהַגְבִּיהָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא עִם הָאֶבֶן לְמָקוֹם אַחֵר לְהַטּוֹתָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל מֵעָלֶיהָ. וְאִם הִנִּיחָם עָלֶיהָ מִדַּעְתּוֹ, עַל דַּעַת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ שָׁם בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת, אָסוּר לְהַטּוֹת וּלְנַעֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ הִנִּיחָם שָׁם עַל דַּעַת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ שָׁם בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת כְּדֵי שֶׁיִּטְּלֵם בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְהַטּוֹת וּלְנַעֵר בְּשַׁבָּת; וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּמַנִּיחָם עַל דַּעַת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ שָׁם כָּל הַשַּׁבָּת. הַגָּה: וְאָז אֲפִלּוּ נָטַל הָאִסּוּר מִשָּׁם, אָסוּר לְטַלְטֵל הַכְּלִי דְּמֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר לְמִקְצָת הַשַּׁבָּת, אָסוּר כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ; וְכֵן בְּכָל מֻקְצֶה. וְכֵן לְקַמָּן סִימָן ש"י. אִם אָדָם הִנִּיחַ דָּבָר מֻקְצֶה עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ, לָא אַמְרִינָן דְּנַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאִיסוּר, דְּאֵין אָדָם אוֹסֵר שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ (אוֹר זָרוּעַ).
ה הָא דְּלֹא שָׁרֵי אֶלָּא לְהַטּוֹת וּלְנַעֵר, דַּוְקָא בְּצָרִיךְ לְגוּף הֶחָבִית וְהַכַּר; אֲבָל אִם צָרִיךְ לִמְקוֹם הֶחָבִית וְהַכַּר וְלֹא תַּסְפִּיק לוֹ הַטָּיָה וְהַנִּעוּר, יָכוֹל לְטַלְטְלָם עִם הָאֶבֶן וְעִם הַמָּעוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם לְפַנּוֹת מְקוֹמָם. וְכֵן הוּא לְקַמָּן סי' ש"י (ס"ז).
א סָעִיף א (א) והאבן בידו - ומיירי שהוא בחצר דאין בה אלא משום איסור טלטול ולכך לא אסרו בזה משום צערא דתינוק כדלקמן אבל בר"ה ודאי אסור משום איסור הוצאה דכשנושא את התינוק הוי כאלו נושא את האבן בידו [גמרא]:
ב סָעִיף א (ב) געגועין וכו' - ולכך לא אסרו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי וא"ת ישליך האבן מידו כמ"ש ס"ג דצריך לנער האבן מהכלכלה י"ל שיצעק התינוק ויבכה. ואם נפל האבן מיד התינוק אסור להגביה וליתנו לו דזהו טלטול בידים אלא יוריד התינוק מעל כתפו ויגביה התינוק את האבן ויחזור ויטלנו:
ג סָעִיף א (ג) אבל אם אין וכו' - דמה שמטלטל להתינוק עם המוקצה הוי כאלו הוא עצמו מטלטל להמוקצה ואסור:
ד סָעִיף א (ד) ואתי אבוה לאתויי - ר"ל ונמצא מטלטל המוקצה בידים וזה לא התירו אפילו במקום שנוגע לחשש חולי הבן כיון דלא הוי חשש סכנת נפש:
ה סָעִיף א (ה) עם דינר בידו - ר"ל דאז יוכלו לטעות ולומר דכשם שהתירו בשביל התינוק לישאנו כשהדינר בידו אף שממילא מתטלטל גם הדינר כך מותר לישא את הדינר עצמו בידו אחר שנפל וליתנו ליד התינוק:
ו סָעִיף ב (ו) נעשה כדופנה - ומיירי שהדקה יפה להכלכלה או שקשר אבל בלא"ה לא נעשה כדופנה:
ז סָעִיף ב (ז) וכן דלעת - היינו דלעת יבשה וחלולה שממלאין בה מים ורק מפני שהיא קלה וצפה ע"פ המים תולין בה אבן כדי להכבידה:
ח סָעִיף ב (ח) וא"ל אסור - שהדלעת עצמה מוקצה שנעשית בסיס לדבר האסור:
ט סָעִיף ג (ט) כמו שהיא - אף שיש אבן בתוכה דנעשית הכלכלה בסיס לאיסור ולהיתר וההיתר חשוב יותר ובטל האיסור לגבה והוי כאלו אינו בסיס רק להיתר ואע"ג דממילא מיטלטל גם האבן שרי לטלטל הכלכלה ולהגיע למקום שירצה ואין צריך ללקט הפירות מתוך הסל בידו פן יפלו לארץ אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה:
י סָעִיף ג (י) אבל אם הם וכו' - כיון שיוכל באיזה עצה לתקן שלא יטלטל האבן לא הקילו בזה אף שהוא בסיס לאיסור ולהיתר וכן אם יכול לנער האבן לבד מתוך הכלכלה ולהשליכו ג"כ מחוייב בזה וכמבואר לקמן בסימן ש"י ס"ח בהג"ה:
יא סָעִיף ג (יא) ינערם וינער וכו' - ר"ל ואח"כ יחזור ויניחם לתוך הכלכלה אם רוצה להגיעם לשלחן ואך יזהר שלא יתפזרו אחת הנה ואחת הנה דאל"ה אסור ללקט אותם ולהניחם אח"כ בתוך הכלכלה משום עובדא דחול וכמבואר לקמן בסוף סימן של"ה [תו"ש]:
יב סָעִיף ג (יב) למקום הכלכלה - דאז א"א לנער דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו לכך יכול ליטלנו כמות שהיא עם האבן ולטלטלה עד מקום שירצה וינער אותה שם או יניחנו כמות שהיא:
יג סָעִיף ד (יג) שכח אבן וכו' - דבמניח בכונה ע"פ החבית הרי החבית גופא מוקצה ואסור להטותה דנעשית בסיס להאבן וכדלקמיה:
יד סָעִיף ד (יד) על צדה - ומיירי בשצריך ליקח מהיין שבתוכה וכן בכר כשצריך לשכב עליו ולכן התירו לטלטל המוקצה באופן זה שאינו מטלטלו להדיא רק ע"י ניעור אבל אם אינו צריך להם כלל רק שחושש משום פסידת המוקצה גופא שלא יגנבום אפילו ניעור אסור כ"כ מ"א בשם רי"ו ואם מטה החבית והכר בגופו ולא בידו מותר אפילו באופן זה:
טו סָעִיף ד (טו) והמעות נופלים - ויכול לטלטל אח"כ הכר כיון שנסתלק ממנו המוקצה. ומ"מ מותר ללמוד בשבת על השלחן אפי' בעוד שיש עליו מעות או שאר דבר מוקצה מצד אחר דאע"ג דדרך לנענע עם למודו מ"מ לא הוי פסיק רישא [מהרי"ל]:
טז סָעִיף ד (טז) בענין שאינו יכול וכו' - שחושש שלא יפול על החבית וישברם:
יז סָעִיף ד (יז) יכול להגביהה וכו' - דהרי הוא רק טלטול מן הצד כיון שאינו מטלטל המוקצה להדיא רק עם ההיתר וכונתו ג"כ בשביל שהוא צריך לההיתר וכנ"ל ודבר זה שרי כדלקמן בשי"א ס"ח ואפ"ה ברישא כשהיה אפשר לו בניעור צריך ניעור דוקא:
יח סָעִיף ד (יח) ע"ד שישארו וכו' - אבל אם הניחם בכונה בחול ולא היה דעתו בפירוש שישארו שם בשבת ואח"כ שכחם שם מקרי שוכח [כתבי מהרא"י] ודעת הב"י דאפילו הניחם בע"ש כל שלא היה דעתו בפירוש שישאר שם בכניסת שבת ובביה"ש שכחו לסלק גם זה הוא בכלל שכח. והנה בעיקר דין בסיס מסיק במ"א דלא מקרי בסיס אא"כ הניח עליו דבר המוקצה בשביל שיתיישב עליו בטוב אבל מה שמניחין בדרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה כה"ג לא חשיב מניח אלא שוכח ומותר לטלטל חפץ המותר אחר שניערו המוקצה מעליו [ומ"מ התיבה גופא לכו"ע הוי בסיס לדבר איסור אם המוקצה חשוב יותר ואסור לטלטלה דהא עכ"פ דעתו היה שיהיה מונח המוקצה בתיבה. ח"א] ולפ"ז מה שנוהגין בשבת להסיר המפה העליונה מעל השלחן אחר שמסיר הא"י המנורה מעליה כדין עושין לפי שא"צ שתהא המנורה דוקא על המפה אלא על השלחן ואינו מעמידה על המפה אלא מפני שא"א לו לפנות מקום להמנורה בגוף השלחן עצמו או מפני שאינו חושש לפנות לה מקום ולפיכך לא נעשית המפה בסיס להמנורה שעליה שתאסר בטלטול [ובמפה התחתונה א"צ לכל זה דהלא בזמננו הדרך להניח עליה הלחם ביה"ש ונעשית בסיס לזה דהוא חשוב יותר] ויש מחמירין בכל זה ובמקום הצורך נראה דיש להקל דכמה אחרונים סוברין כוותיה דהמ"א. קינה של תרנגולת ויש שם ביצה שיש בה אפרוח שאותה ביצה אסורה בטלטול אף שלא ידע מבע"י שיהיה שם הביצה מ"מ כיון שדרך הוא בכך הוי כמניח ולא הוי כשוכח ונעשה הקינה בסיס להביצה וכן בכל מקום כיוצא בזה בדבר שדרכו להיות המוקצה עליו בודאי הוי כמניח:
יט סָעִיף ד (יט) בכניסת השבת - היינו כל זמן בין השמשות:
כ סָעִיף ד (כ) אסור להטות ולנער - דנעשה החבית והכר בסיס [היינו כן ומקום מושב תרגום לכנו לבסיסיה] להמוקצה שעליהם והם גופא מוקצה:
כא סָעִיף ד (כא) וי"א דאפילו וכו' - ס"ל דלא נעשה בסיס כלל כיון שחשב לסלק מעליו המוקצה אח"כ. ובמקום פסידא יש לסמוך על דעה זו [אחרונים]. ודע דאפילו לדעה זו מסתברא דדוקא כשחשב בהדיא לסלק אח"כ המוקצה בשבת [ע"י ניעור או ע"י א"י] או דבר שדרכו בכך לסלק המוקצה אח"כ אבל אם חשב בסתמא שיהיה מונח עליו המוקצה בשבת לכו"ע נעשה בסיס אף דלא חשב בהדיא שיהיה מונח עליו כל השבת:
כב סָעִיף ד (כב) בכניסת השבת - וה"ה אפילו אם חשב שיהיה מונח עליו כל היום עד איזה זמן קודם שקיעת החמה ואח"כ לסלקם ג"כ לא מקרי בסיס לדידהו ואם נמלך אח"כ לסלק המוקצה מקודם מותר לנער דכיון דאינו על כל יום השבת לא חל שם בסיס כלל אבל אם חשב לסלק בין השמשות הוי כמי שחשב על כל היום דביה"ש ספק לילה [פמ"ג]:
כג סָעִיף ד (כג) ואז אפילו ניטל וכו' - זה קאי גם אדעה ראשונה דאפילו לא הניחו אלא לכניסת שבת וניטל אח"כ מ"מ אסור הכלי כל השבת:
כד סָעִיף ד (כד) וכן בכל מוקצה - כגון גרוגרות וצמוקים שנתייבשו בשבת ונעשו ראוים לאכילה אפ"ה הוו מוקצה לכל השבת כיון דאתקצאי לביה"ש:
כה סָעִיף ד (כה) דבר מוקצה וכו' - ואפילו אם הדבר מוקצה הוא ג"כ של חבירו:
כו סָעִיף ד (כו) לא אמרינן וכו' - היינו דמותר לטלטל הכלי כשצריך לה אחר שינער המוקצה ממנה:
כז סָעִיף ד (כז) שלא מדעתו - אך אם עשה כן לטובת חבירו ומן הסתם ניחא ליה בזה כגון שנטל ראובן כלי והעמידו מבע"י תחת הנר בבית שמעון כדי שיפול הנר לתוכו ולא תהיה דליקה ונפל הנר לתוכו קודם ביה"ש והיה בתוכו עד אחר ביה"ש נעשית הכלי בסיס להנר ואסור לטלטלה כל השבת אף לאחר שנסתלק הנר כ"כ הרבה אחרונים ובדה"ח מצדד דאם היה בדעתו לסלק אח"כ המוקצה בשבת נוכל לצרף בזה דעת הי"א הנ"ל דבזה לא מקרי בסיס כלל:
כח סָעִיף ה (כח) הא דלא שרי וכו' - אשוכח קאי דבמניח הרי החבית גופא נעשית בסיס ומוקצה הוא:
כט סָעִיף ה (כט) ולא הספיק לו וכו' - דצריך שיהיה לו אותו המקום פנוי לגמרי:
א סָעִיף א יחלה. ולא אסרו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי (רש"י) וא"ת ישליך האבן מידו כמ"ש ס"ג י"ל שיצעק התינוק ויבכה (תוס'):
ב סָעִיף א כשהוא נושא. דיאמר כשם שמותר לישא התינוק עם הדינר כך מותר לישא הדינר בלחודיה:
ג סָעִיף ב נעשה כדופנה. כיון דהדקה שוי' דופן (גמ') משמע דאם לא הדקה לא:
ד סָעִיף ג יטול אותה. דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה (תוס'):
ה סָעִיף ד ומנער הכר. ואם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור (ב"י רי"ו) ועסי' שי"א ס"ח וע' בגמ' ופרש"י ותו':
ו סָעִיף ד ע"ד שישארו. אבל אם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישארו שם בשבת ואח"כ שכחם שם מקרי שוכח (כתבי מהרא"י סי' קצ"ג) וכתב עוד מה שדקדקת מפרש"י פ' נוטל דלא נעשה בסיס אא"כ הניח עליו דבר המוקצה בשביל שיתישב עליו בטוב אבל מה שמניחין בדרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי תיבה כה"ג לא חשיב מניח אלא שוכח נראה דאין ראיה מפירש"י להתיר אלא כשנח עליו כבר ובע"ש שכחו אבל מניח בע"ש אפי' באקראי הואיל ויודע שהמוקצה יהא נח על החפץ בשבת גם החפץ נעשה מוקצה עכ"ל, ול"נ פשוט כדברי השואל דהא מטלטלין כנונא אגב קטמ' אף על גב שיש על האפר שברי עצים כמ"ש הרמב"ם פכ"ו וכן מטלטלין תרומה טהורה אף על פי שהטמאה מונחת עליה ומיירי במניח בכוונה דאי בשוכח אפי' הטמאה לבדה שרי אלא איירי במניחו כ"מ ברמב"ם פכ"ה וברי"ו ובתשובת הרא"ש ואפי' הכי לא אמרינן דטהורה נעשה בסיס לטמאה והמאור כתב גבי אבן ע"פ החבית דדוקא כשמניח ע"ד בסיס אסור אבל במניח ע"ד כיסוי הוי כשוכח, ובמלחמות כתב דאפי' הניחה ע"ד כיסוי נעשה בסיס עכ"ל אבל במניח באקראי כמש"ל לכ"ע לא נעשה בסיס כ"מ רסי' רנ"ט וסימן ש"ח סכ"ז ע"ש, וכ"כ הב"י ססי' ש"י בשם הרשב"א דמותר לטלטל שק מטלטלין שיש בו כיס מעות ע"ש, כתבו התוספ' דף מ"ה דקינה של תרנגולים כיון שעשויה לתרנגולים אם יש בו ביצת אפרוח אסור לטלטלה דאין זה כשוכח אלא כמניח ע"כ וה"ה לכל כיוצא בזה:
ז סָעִיף ד וי"א דאפי' וכו'. ובמקום פסיד' יש לסמוך על זה (ב"ח סימן רע"ז):
ח סָעִיף ד שלא מדעתו. וכ"מ בתוס' דף ל"ז כ' הש"ג ונסתפק א"ז היכ' שהניח כלי תחת הנר ונפל הנר לתוכו ואח"כ נפל לחוץ או שנטל עכו"ם הנר מהכלי אם מותר לטלטל הכלי אח"כ אם לאו או אם ראובן לקח כלי של שמעון ושמו תחת הנר ונפל הנר לתוכו אם יוכל לאסו' כלי של שמעון לבטלו מהיכנו או לאו ואם שמעון הניח מעות על כר של ראובן כתב א"ז דלאו כל כמיניה לאסור על ראובן [פסקי מהר"ם] עכ"ל במרדכי בפ' כירה וצ"ל דבמצעיתא מיירי כגון שהניח ראובן כלי שמעון תחת נר שמעון וא"כ מסתמא ניחא ליה שלא ישרף הבית ולכן נסתפק בו וצ"ע ובתוספות דף מ"ד ד"ה יש משמע לאיסור כיון שעושה לדעת חבירו עסי' של"ד סכ"ה ומ"ש סימן ש"י סעיף ז':
ט סָעִיף ה יכול לטלטלם. היינו בשוכח:
א סָעִיף ד בכניסת השבת. מבואר בב"י דלדיעה זו אפי' אם יש בדעתו בודאי ליטול משם אחר ב"ה אסור. וא"כ תימה על מנהגינו שמעמידים המנורה עם הנרות על המפה שעל לחם משנה ואחר הקידוש מסלקין המפה ההיא ולפ"ז יש על המפה ההיא דין בסיס לדבר איסור כיון שהיה עליה בכניסת שבת וה"ה אם עומדי' הנרות על המפה התחתונה שהיא על השלחן היה לנו לאסור לטלטל המפה ההיא כל השבת וכמ"ש רמ"א בסעיף זה בדין בסיס דאפי' נטל האיסור משם אסור ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה וא"ל כיון שהמפה מוכנת לצורך השלחן לא נעשית בסיס לנרות דהא כתב ב"י בשם כתבי מהרא"י אפי' במניח דרך אקראי כדרך שמניחים חפיצים בתיבה אלו על אלו מקרי מניח וכ"ש כאן במפה שמסדרין עליו הנרות אדעת' שיהיו שם בכניסת שבת ואין עליה שום דבר רק הנרות אלא ע"כ צ"ל דקי"ל כבעל התרומות שמביא הטור והוא הי"א דכאן דזה לא הוה מניח וא"כ גם בנר שהדליקו באותו שבת יש להתיר לטלטלו לצורך גופו או מקומו ככל כלי שמלאכתו לאיסור והא דאסר לצ"ל בסי' רע"ט בזה והוא מדברי הרמב"ם עיל דס"ל כרש"י שהיא דיעה ראשונה דכאן דמקרי מניח אבל לבעל התרומות שרי וכ"כ התוס' בפ' חלון (עירובין דף ע"ז) בהדיא ד"ה מקצת וא"כ היה לנו להקל גם בזה לצורך גופו או מקומו ליטול הנר דדינו כשוכח ואע"ג דבשוכח אבן או מעות אין היתר אלא לנער החבית והכר לצורך גופו אבל לא יטלטל האבן והמעות בהדיא ש"ה דאין שם כלי עליהם ואסור אפי' לצורך גופו כדלעיל סימן ש"ח משא"כ במנורה ששם כלי לאיסור עליה ומותר לצורך גופו ומקומו אלא שא"א לנו להקל בזה כיון שהב"י וש"ע פוסקים לאיסור בנר שהדליקו בשבת והיא כדעת רמב"ם ורש"י וא"כ יש לנו להחמיר גם במפה שזכרנו והאיך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד לאסור בנר שהדליקו בשבת אפי' לצורך גופו ומקומו ולהתיר במפה שהנרות עומדים עליה בה"ש דהא איתקצאי לב"ה כדין בסיס לאיסור ואיתקצאי לכולי שבתא וצ"ע. ועמ"ש בססי' שי"א:
ב סָעִיף ד ואז אפי' נטל וכו'. זה קאי גם אדעה ראשונה דאפי' לא הניחו אלא לכניסת שבת ונטלו אח"כ אסור כל השבת שכ"כ הרמב"ם בפי' במנורה שעליה נרות שאע"פי שהלך הדבר שגרם האיסור ע"ש בפכ"ה והרמב"ם ס"ל כרש"י שהיא דיעה ראשונה:
א סָעִיף ב כדופנה. כיון דהדקה שוויה דופן. ואם לא הדקה לא. מ"א:
ב סָעִיף ג כמו שהיא. דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר. ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו. אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה. תוס':
ג סָעִיף ד ומנער. ומותר ללמוד על השלחן שמעות מונח עליו מצד אחר אע"פ שדרך לנענע בלימוד לא חיישינן שינענע המעות. מהרי"ל:
ד סָעִיף ד והמעות. אם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור. ב"י:
ה סָעִיף ד על. ואם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישאר שם בשבת ואח"כ שכחם מיקרי שוכח מהרא"י סי' קצ"ג:
ו סָעִיף ד כל השבת. ובמקום פסידא יש לסמוך ע"ז. ב"ח:
ז סָעִיף ד אפי'. זה קאי גם אדיעה ראשונה דאפי' לא הניחו אלא לכניסת שבת לנטלו אח"כ אסור כל השבת:
ח סָעִיף ד אסור. לפי"ז כשמעמידין המנורה עם הנרות על המפה שעל השלחן יש לאסור לטלטל המפה ההיא בכל השבת ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה וצ"ע. ט"ז ע"ש:
ט סָעִיף ד חבירו. ואם עושה לטובת חבירו יש להסתפק דמסתמא ניחא ליה עיין מ"א:
י סָעִיף ה יכול. היינו בשוכח:
א סָעִיף א (ס"ק ב) כשהוא כו' מותר לישא הדינר בלחודיה ויטלטל מוקצה בידים כי לא ידע לחלק בין כשהדינר ביד התינוק דאינו מטלטל מוקצה בידים ואין החשש שיטלטל ד"א בר"ה דאפי' יש אבן ביד התינוק אסור בר"ה מלבד האבן אסור נשיאת התינוק אע"ג דחי נושא את עצמו מ"מ איסורא איכא וע"ל סי' שח במ"א ס"ק עא אלא מיירי בחצר ואין האיסור כ"א משום טלטול מוקצה וכן מ"ש בש"ע ואתי אבוה לאתויי ג"כ הכוונה ויטלטל מוקצה בידים:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) נעשה כו' שויא דופן. כ"ה בגמ' דף קכה ע"ב על דלעת שיש בה אבן ומיניה יליף מ"א גם לענין כלכלה דבגמ' פריך על כלכלה ותהוי כלכלה בסיס לד"א דהיינו לאבן ומשני ר"י בכלכלה מלאה פירות עסקי' ופריך ולשדינהו לפירות ולאבן ולאח"ז ילקט הפירות מן הארץ ומשני בפירי דמטנפן דהיינו רטובים ולחים ופריך ולנער' לפירי לצד א' תוך הכלכלה וישאר האבן בצד האחר ואז ינער האבן לבד אלא אר"ח ב"א הכא בכלכלה פחותה עסקי' דאבן נעשה דופן לכלכלה ולפי גרסא זו נדח' אוקימת' קמיית' וליכא התירא כ"א בכלכלה פחותה אבל הרמב"ם וכן הנמשך אחריו לא היו גורסים קושית הש"ס ולנער לפירי לצ"א כו' וגם לא הוי גורסים אלא אר"ח ב"א רק הוי גרסי ר"ח ב"א אמר הכא בכלכלה פחותה כו' וא' כ יש ב' אוקימתות ר"י מוקי לה במלאה פירו' דמטנפן ורחב"א מוקי לה בלי פירות אלא שהכלכלה פחותה וס"ל דשניהם אמת לדינא והרי"ף והרא"ש השמיטו לכל האי שקלא וטרי' וכ' הרב"י טעמם דהוי גרסי כגרס' דידן דנדחה אוקימתא קמייתא וליכא התרה כ"א בכלכלה פחותה וזה לא הוצרכו להעתיק דסמכו עצמם על מה שכתבו דין אבן שתוך הדלע' ע"ש א"כ ע"כ צ"ל דאבן תוך הכלכלה ותוך הדלעת דיניהם שוה ולכן א"ש מה שדימה מ"א אבן שתוך הכלכלה שצ"ל מהודק לאבן שתוך הדלעת גם מסברא יש להשוותם
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) יטול כו' ואין מטריחים כו' זה מדברי התוס' דף קמ"ב ע"א דתנן מטלטלים תרומה טמאה עם הטהורה ואר"ח לא שנו אלא שהטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה למעלה כו' נוטל הטהורה ומניח הטמאה ופריך הש"ס אפי' טהורה למטה מ"מ ה"ל לנערה ומשני בפירי רטיבי דמטנפי והקשו התוס' דהא לפ"ז אפי' בפירי דמטנפי אם טהורה למעלה אסור לטלטל הטמאה עם הטהורה אלא צריך ליקח ביד הטהורה לבדה מתוך הכלכלה וא"כ ה"ה גבי כלכלה והאבן בתוכ' אע"ג דמלאה פירי דמטנפי מ"מ ה"ל ליקח הפירות בידו מתוך הכלכלה ותירצו דגבי תרומה מיירי שהפירו' מונחי' בסלים קטנים תוך סל גדול ולכן אם טהורה למעלה צריך ליקח הטהורה בסלים קטנים תוך סל גדול אבל אם הטהורה פירותיה מונחים זה ע"ג זה בלא סלים קטנים אז א"צ ללקטן א' לא' מתוך הסל גדול עכת"ד וכפי מובן הפשוט הבין מ"א דהחילוק בין מונחים בסלים קטנים או לא דבמונחים תוך סלים דליכא טרחא כ"ה לכך צריך ליקח הטהורה משא"כ כשמונחים בלי סלים קטנים דצריך ליקח כל פרי לבדה דאיכ' טרחא מרובה כ"ה לא אטרוחוהו רבנן ובזה א"ש דברי מ"א אבל בספר ת"ש השיג על מ"א דמהרש"ל הבי' בשם ת"י הטעם דמה"ט כשאין מונחים בסלים לא הצריכוהו ללקטן בידו פן יפול מידו לארץ ויתטנפו כיון דהם פירי רטיבי ומסתמא גם דברי התוס' שלנו כן הוא כוונתם ולא משום טרחא ולפ"ז השיג גם על מ"ש מ"א בסי' ש"י ס"ק י' ליישב קושית הרב"י דה"ל למינקט קטמא בידו לחוד כיון דאיכא טרחא מרובה לא אטרחוהו כ"ה ובאמת אין כוונת התוס' משום טרחא כנ"ל ע"ש ולענ"ד גם המ"א ע"כ הבין כוונות התוס' לחלק בין מונחים בסלים קטנים או לא כמ"ש הת"י דבאינן מונחים תוך סלים א"ל שמא יפלו מידו דאלת"ה בלא"ה תיקשי למ"א דסבירא ליה דלקיטת הפירות א' א' הוי טרחא מרובה ולא אטרחוהו רבנן אם כן למה בפירי יבישי דלא מטנפי דצריך לנער האבן עם הפירות והלא וודאי לא יניחום על הארץ וע"כ אחר הניעור לארץ לקטן א' א' ויתנם לתוך הכלכלה דלא יהיה שם אבן כי נערו והלא הוא טרחא מרובה אדרב' ללקטן מן הארץ שנתפזרו על ידי הניעור טרחתו מרוב' יותר מללקטן מתוך הסל שהם מונחים במקום א' אע"כ דזה לא מקרי טרחא מרובה והטעם דלא הצריכוהו ללקטו מתוך הסל פן יפנו לארץ כמ"ש הת"י אלא דהוה קשי' למ"א ע"ד ת"י דהטעם פן יפלו לארץ ויתטנפו הלא אדם בר דעת ואפשר לו להזהר שבל יפול שום פירי לארץ ולכן הוי ס"ל למ"א דכוונות ת"י דלעשות שמירה מעולה וזהירות יתיר' לבל יפול שום פירי לארץ זה מיקרי טרחא יתירה ולא הטריחוהו כ"כ וס"ל למ"א לקמן סי' ש"י הנ"ל דלקיטת האפר שהוא דבר דק מאוד אפי' ל"ל שמא יפול לארץ מ"מ הוי טרחא מרובה ודומה לטרח' הפירות כשהן רטובים כשצריך להזהר שלא יפול א' לארץ וא"כ א"ש גם דברי מ"א בסי' ש"י סק"י הנ"ל:
ד סָעִיף ד (ס"ק ה) ומנער כו' וע' בגמ' פרש"י ותו' דף מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה דכ"ע טלטול כו' דטלטול מן הצד וניעור דיניהם שוה דדוקא כשהטלטול לצורך דבר המותר הוא דשרי ולא כשהוא לצורך דבר המוקצה וכ"ה לענין טלטול מן הצד לקמן סי' שי"א:
ה סָעִיף ד (ס"ק ו) ע"ד שישארו כו' דע שהביא בס' א"ר ובס' ת"ש חידוש דין משמו של רש"י שפי' המשנה דתנן האבן שע"פ החביות מטה על צדה והיא נופלת וכ' רש"י וז"ל מטה חביות על צדה אם צריך ליטול מן היין כו' עכ"ל ולפ"ז משמע דבהניח אפי' יש יין בחביות הוי החביות בסיס לאבן ול"א דהוי בסיס לאיסור דהיינו האבן ולהית' דהיינו היין (וכ"ה בר"ן ר"ע מברטנור') וכ' בס' ת"ש הטעם כיון דהחביו' היא גבוה מן היין והאבן מונח על החביו' לא נעשה החביות בסיס כ"א לאבן לחוד ע"ש: אבל אם הניחם בכוונה בחול כו' באמת בת"ה משמע דוקא בהניחם בחול ושכחם בע"ש אבל הרב"י כ' דלפ"ד הוא לאו דוקא אלא אפי' הניחם בע"ש כל ששכח בין השמשות ה"ל שוכח ומותר ע"ש: ול"נ כו' דהא מטלטלים כו' כמ"ש הרמב"ם כו' הא דהוצרך ראי' מרמב"ם והוא גמ' ערוכה ומאי ראיה יש מרמב"ם יותר מדברי הש"ס היינו משום דבגמ' אמרי' מטלטלין כנונא אגב קטמא אע"ג דאיכא עלה שברי עצים א"כ דנקט לשון עלה בה"א לשון נקבה משמע דהשברי עצים מונחים על הכנונא דכנונא ג"כ הוי לשון נקבה וא"כ מיירי שהאפר מונח בצד א' מן הכנונא ושברי עצים מצד אחר וכה"ג ודאי הוי בסיס לאיסור ולהיתר אין ראיה לדברי מ"א אבל הרמב"ם כ' וז"ל מטלטלים כנונא מפני אפרו אע"פ שיש עליו שברי עצים כו' (וע"ש בה"ה הגהתו) וכיון שכ' אע"פ שיש עליו לשון זכר ע"כ קאי על האפר ומ"מ מותר לטלטל הכנונא דהוי בסיס להיתר דהיינו האפר ולאיסור דהיינו שברי עצים וכדלקמן סי' ש"י סעיף ח' ולא אמרי' דאפר גופו נעשה בסיס לשברי עצים אע"כ דהיכי דמניח דרך מקרה ולא ע"ד בסיס לא מיקרי בסיס: וכן מטלטלים תרומה כו' הבאתי לעיל דברי הש"ס ס"ק ד': ומיירי במניח כו' ר"ל וגם מזה ראי' דהנחה דרך אקראי ל"מ בסיס דאלת"ה למה הותר לטלטל הסל משום דהוי בסיס לאיסור דהיינו טמאה ולהיתר דהיינו הטהורה הא הטהורה גופו נעשה בסיס לאיסור דהיינו לטמא' המונחת על הטהורה וע"ז כ' דא"ל דמה"ט מותר לטלטל הסל אע"ג דגם הטהורה נעשה בסיס לאיסור משום דמיירי בשוכח (ולנער א"א דהא בלא"ה צ"ל דמיירי דמטנפי ורטיבי כדלעיל) וע"ז כ' דע"כ מיירי במניח דאי בשוכח אפי' הטמאה לבד מותר דהא השתא הטהורה לא מעלה ולא מוריד: והמאור כ' כו' ע"ד כיסוי הוי כשוכח כו' לשון כשוכח ל"ד אלא יש לו דין כיסוי כלי והוא דבדף קכ"ה ע"ב אמרי' תנן התם אבן שע"פ חביות מטה חביות על צדה והיא נופלת רבה אמר ר"א א"ר יוחנן ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לד"א ורב יוסף א"ר אסי אר"י ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לחביות ואזדו לטעמייהו כו' ופסק הרי"ף כרבה א"ר אסי אר"י דבמניח נעשה בסיס לד"א דמצינו דגם רב הכי ס"ל דבדף קמ"ב ע"ב א"ר הונא אמר רב על מתני' דאבן שע"פ חביות הנ"ל ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לד"א והשיגו בעל המאור דדוקא רב אמי ורב אסי דידע הש"ס דפליגי כדמסיק ואזדו לטעמייהו אבל רב ורב אסי י"ל דלא פליגי דרב מיירי דמניח האבן ע"ד בסיס ולכן אסור ורב אסי מיירי דהניחו ע"ד כיסוי ולכן מותר דגם האבן ת"כ עליו והרמב"ן הליץ בעד הרי"ף דאין לחלק בין הניחו ע"ד כיסוי או ע"ד בסיס ואחד מטענותיו דבאבן לא שייך ע"ד בסיס דלאיזה צורך יעשה החביות בסיס לאבן אם לשמור האבן מן העכברים הוא צריך אע"כ כלהו אמוראי מיירי דהניח האבן ע"ד כיסוי ואפ"ה ס"ל לרב במניח נעשה בסיס לד"א עכת"ד וא"כ יש קצת ראיה לדברי מ"א מדברי בעל המאור מדכ' דוקא הניחו ע"ד בסיס אז הוי כמניח אבל הניחו דרך אקראי דינו כשוכח והא דנקט בסיפא אם הניחו דרך כיסוי מותר ולא נקט אפי' דרך אקראי ז"א דרך אקראי דינו כשוכח וצריך עכ"פ לנער אם אפשר אבל כשהניחו ע"ד כיסוי אבן גופיה נעשה כלי ומותר בטלטול וכן יש קצת ראיה מדברי הרמב"ן שכ' דע"כ רב חולק על ר"א דע"כ גם רב מיירי במניח ע"ד כיסוי ואפ"ה ס"ל דנעשה בסיס דל"ל דמיירי במניח ע"ד בסיס מאי בסיס שייך החבית לאבן כנ"ל מ"מ י"ל דרב לא פליג על ר"א דניהו דרב ג"כ לא מיירי במניח האבן ע"ד בסיס דלא שייך באבן מ"מ מאין צ"ל דהניחו ע"ד כיסוי אלא י"ל דהניחו באקראי וכה"ג מקרי בסיס לד"א ור"א מיירי שהניחו ע"ד כיסוי לכן גם האבן נעשה כלי א"ו דרך אקראי מיקרי מניח: וכ"מ סי' רנ"ט דאם טמן בדבר שאינו ניטל נוטל כיסוי הקדרה שיש תורת כלי עליו ומנער הדבר שאינו ניטל מעל כיסוי הקדירה ולא אמרינן דכיסוי הקדירה נעשה בסיס לד"א וכתב מ"א הטעם דאין הכיסוי משמש לדבר שאינו ניטל אדרבא דבר שא"נ משמש לכיסוי עכ"ל משמע ג"כ באקראי שלא נתכוין שיהי' בסיס למוקצה אין לו דין מניח אולם יש לחלק ביניהם וק"ל: וסי' ש"ח סעיף כ"ז במ"א ס"ק נ' מ"ש בשם התוס' תי' א' וז"ל ועוד דאין זה מניח בכוונה דאינו חושש להיכן יפלו עכ"ל הרי דבאין מתכוין אלא באקראי לא אמרינן דהוי בסיס: דמותר לטלטל שק מטלטלין שי"ב כיס כו' ולא חילק אם הכיס למעלה או המטלטלין א"ו בכ"ע שרי דהוי דרך אקראי:
ו סָעִיף ד (ס"ק ח) שלא מדעתו וכ"מ בתו' דף מ"ד כצ"ל דאהא דאמר רב שם מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות אפי' בחול אע"ג שבשבת אין עליה מעות מ"מ אסור לטלטלה לא ייחדה למעות יש עליה מעות בשבת אסור לטלטלה אין עליה מעות בשבת מותר לטלטלה והוא שלא הי' עליה בין השמשות והקשו התוס' א"כ יש עליה היכי משכחת לה אי הניחו מע"ש א"כ אפי' ליכא עליה מעות אסור לטלטלה כיון דהוי עליה ב"ה אע"כ שלא היה עליה ב"ה אלא הונח שם בשבת והרי המעות מוקצים ואיך אפשר לטלטלו ולהניחו שם בשבת ולא ניחא להתוס' לאוקמא שהניחו שם באיסור ותירץ דמיירי דהניח עליה בשבת גוי או ישראל קטן לדעת ישראל ומדכתבו לדעת ישראל משמע דשלא מדעתו אינו יכול לאסור את שלו: ונסתפק א"ז היכי שהניח כלי כו' ואח"כ נפל כו' אם מותר כו' אע"ג דאפי' למ"ד דאפי' הניח בשבת מ"מ מיקרי מניח מ"מ מודה דאם שוב ניטל ממנו המוקצה דמותר לטלטלה וכמ"ש מ"א סי' ש"ח ס"ק נ' וכ"ה בגמ' אלא ספקו בהניח הכלי תחת הנר מע"ש וב"ה עדיין לא נפל לתוכו נר אלא כיון שהקצהו קודם ב"ה וב"ה שיפול לתוכו נר אפשר הוה כאלו כבר נפל לתוכו ב"ה ונקרא מניח והוי בסיס ולכן אפי' אח"כ נפל הנר מתוך הכלי מ"מ אסור הכלי לטלטלו כדין מניח: וצריך לומר דבמציעתא כו' רוצה לומר במציעתא נסתפק ובסיפא פשיטא ליה דאינו אוסר: ובתוס' דף מ"ד. הם דברי התוס' הנ"ל שכתבו דמיירי שהניחום גוי או קטן לדעת ישראל משמע אפי' הישראל לא צוהו בפי' מכל מקום כיון דניחא ליה אוסר: עסי' של"ד סעיף כ"ה. קטן הבא לכבות הדלק' צריך למחות בידו והטעם שעושה לדע' אביו והוי כאלו צוהו האב לכן צריך למחות:
א סָעִיף א ס"א ואפי' לאחוז. רש"י מהטעם שמפו': דחיישינן. גמ': וי"א. כפשטא דגמרא דאל"כ אפילו רואה התינוק אסור אלא דה"ק מתוך שמתירין לו טלטול הדינר אתי לטלטל ג"כ כשהוא יפול אבל אי לא נקט לתינוק צ"ל:
ב סָעִיף ב ס"ב קשור יפה כו'. גמ' שם:
ג סָעִיף ג ס"ג אם הם. כגי' הרמב"ם דל"ג ולנערינהו נעורי אמר ועסי' ש"י ס"ח בהגה"ה:
ד סָעִיף ד ס"ד ואם. גמ' שם: ע"ד שישארו. רש"י שם ד"ה אלא בשכח כו' ור"ל דאם לא היה דעתו שישארו כו' אף שהניח בחול מותר: בכניסה. לפרש"י נ"א א' ד"ה אבל טמן כו': וי"א. תוס' שם ד"ה תו ממתני' שם נוער את הכסוי ועוד דאפי' מגולה מקצתה אסור ומהא דשם קכ"ג א' תוחבה כו' ועתוס' שם ועסי' שי"א ס"ח בהגה"ה: ואז אפי'. מ"ג א' מ"ד ב': וכן בכל. פ"ג דיו"ט כ"ו ב': אם אדם. עתוס' שבת מ"ד ב' ד"ה יש וספ"ב דחולין:
ה סָעִיף ה ס"ה ולא הספיק. טור וכ"כ הר"ן אבל לצורך מקומו כו' שאם יטה הכר ויפלו שם המעות לא הועיל כלום שצריך להמקום כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.