א מֵת שֶׁמֻּטָּל בְּמָקוֹם שֶׁיָּרֵא עָלָיו מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, אִם יֵשׁ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק מְטַלְטְלוֹ עַל יְדֵיהֶם; וְאִם אֵין לוֹ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, אִם יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי מִטּוֹת מְטַלְטְלוֹ עַל יְדֵי שֶׁיַּהַפְכֶנּוּ מִמִּטָּה לְמִטָּה דַּהֲוָה טִלְטוּל מִן הַצַּד; וְאִם אֵין לוֹ לֹא זֶה וְלֹא זֶה, מְטַלְטְלוֹ טִלְטוּל גָּמוּר, וְכָל זֶה בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת. מֵת הַמֻּטָּל בַּחַמָּה, מְטַלְטְלוֹ מֵחַמָּה לְצֵל בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת עַל יְדֵי כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק; וְאִם אֵין לוֹ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק לֹא יְטַלְטְלֶנּוּ כְּלָל, אֲפִלּוּ לְהָפְכוֹ מִמִּטָּה לְמִטָּה, דְּטִלְטוּל מִן הַצַּד שְׁמֵיהּ טִלְטוּל. וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסי' זֶה ס"ו מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ.
ב מֵת שֶׁהִסְרִיחַ בְּבַיִת, וְנִמְצָא מִתְבַּזֶּה בֵּין הַחַיִּים, וְהֵם מִתְבַּזִּים מִמֶּנּוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא הִסְרִיחַ עֲדַיִן אֶלָּא שֶׁקָּרוֹב לְהַסְרִיחַ, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם טוּר וְרַשִׁ"י וְרַ"ן), מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית; וְאִם הָיָה לָהֶם מָקוֹם לָצֵאת בּוֹ, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, אֶלָּא מַנִּיחִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ וְיוֹצְאִים הֵם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְהוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית, אֶלָּא עַל יְדֵי כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל שֶׁמּוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית, מוּטָב לְהוֹצִיא שֶׁלֹּא בְּכִכָּר וְתִינוֹק, כְּדֵי לְמַעֵט בְּהוֹצָאָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְהוֹצִיאוֹ אַף לִרְשׁוּת הָרַבִּים עַל יְדֵי תִּינוֹק, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי כִּכָּר. וְהוּא הַדִּין אִם הוּא בְּבִזָּיוֹן אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בַּסְפִינָה וְהָיוּ הָעַכּוּ"ם מִתְאַסְפִים שָׁם; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין דְּמֻתָּרִים לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְטַלְטְלוֹ, כְּמוֹ עַל יְדֵי כִּכָּר וְתִינוֹק (מָרְדְּכַי וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). וְאָסוּר לְטַלְטֵל מֵת עַל יְדֵי כִּכָּר וְתִינוֹק לְצֹרֶךְ כֹּהֲנִים אוֹ דָּבָר אַחֵר, אֲבָל עַל יְדֵי עַכּוּ"ם יֵשׁ מַתִּירִין (טוּר יוֹרֵה דֵּעָה סי' שע"ב ותשו' מַהֲרִי"ל סי' ס"ה). וְכֵן רָאִיתִי נוֹהֲגִים לְצֹרֶךְ מִצְוָה אוֹ חֲתֻנָּה.
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם נָתַן עַל הַמֵּת אֶחָד מִכֵּלִים שֶׁהוּא לָבוּשׁ, חָשׁוּב כְּנוֹתֵן כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק.
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא לְמֵת עָרֹם, אֲבָל אִם הוּא בִּכְסוּתוֹ, אֵין צָרִיךְ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק.
ה אִם צָרִיךְ לִמְקוֹם הַמֵּת אוֹ לְדָבָר שֶׁהַמֵּת מֻנָּח עָלָיו, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ מִן הַצַּד דְּהַיְנוּ שֶׁהוֹפְכוֹ מִמִּטָּה לְמִטָּה, כֵּיוָן דִּלְצֹרֶךְ דָּבָר הַמֻּתָּר הוּא לֹא הִתִּירוּ לְטַלְטֵל עַל יְדֵי כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא בְּמֵת בִּלְבַד, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר דְּבָרִים הָאֲסוּרִים לְטַלְטֵל.
ו מֵת הַמֻּטָּל בַּחַמָּה וְאֵין לָהֶם מָקוֹם לְטַלְטְלוֹ אוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהָזִיזוֹ מִמְּקוֹמוֹ, בָּאִין ב' בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִים מִב' צְדָדָיו, חַם לָהֶם מִלְּמַטָּה זֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ וְזֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ, חַם לָהֶם מִלְּמַעְלָה, זֶה מֵבִיא מַחְצֶלֶת וּפוֹרֵס עַל גַּבָּיו וְזֶה מֵבִיא מַחְצֶלֶת וּפוֹרֵס עַל גַּבָּיו, זֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ, נִמְצֵאת מְחִיצָה עֲשׂוּיָה מֵאֵלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מַחְצֶלֶת זֶה וּמַחְצֶלֶת זֶה גַּבֵּיהֶן סְמוּכוֹת זוֹ לְזוֹ וּשְׁנֵי קְצוֹתֵיהֶן עַל הַקַּרְקַע מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַמֵּת.
ז מֻתָּר לָסוּךְ הַמֵּת וּלְהָדִיחוֹ וְלִשְׁמֹט הַכַּר מִתַּחְתָּיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָזוּז בּוֹ שׁוּם אֵבֶר; וְאִם הָיָה פִּיו נִפְתָּח וְהוֹלֵךְ, קוֹשֵׁר אֶת הַלֶחִי בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יוֹסִיף לְהִפָּתַח, אֲבָל לֹא כְּדֵי שֶׁיִּסָגֵר מַה שֶּׁנִּפְתַּח אוֹ קְצָתוֹ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה מֵזִיז אֵבֶר; וּמִטַּעַם זֶה אֵין מַעֲצִימִין עֵינָיו שֶׁל מֵת בְּשַׁבָּת.
ח טִלְטוּל מִן הַצַּד לְצֹרֶךְ דָּבָר הַמֻּתָּר, מֻתָּר. הִלְכָּךְ צְנוֹן שֶׁטָּמַן בָּאָרֶץ וּמִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּים וְלֹא הִשְׁרִישׁ וְגַם לֹא נִתְכַּוֵּן לִזְרִיעָה, נוֹטְלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁבִּנְטִילָתוֹ מֵזִיז עָפָר מִמְּקוֹמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹסִיף מֵחֲמַת לַחוּת הַקַּרְקַע, מֻתָּר. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ שָׁם מִבְּעוֹד יוֹם לִהְיוֹת שָׁם כָּל הַשַּׁבָּת, דְּאֵין בָּאֳכָלִין מִשּׁוּם בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר (כָּל בּוֹ). וְטִלְטוּל בְּגוּפוֹ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ דָּבָר הָאָסוּר, מֻתָּר; הִלְכָּךְ קַשׁ שֶׁעַל הַמִּטָּה, דִּסְתָמוֹ מֻקְצֶה לְהַסָקָה, מְנַעְנְעוֹ בְּגוּפוֹ; וְאִם הִנִּיחַ עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם כַּר אוֹ כֶּסֶת, מְנַעְנְעוֹ אֲפִלּוּ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי הֱכִינוֹ מִבְּעוֹד יוֹם לִשְׁכַּב עָלָיו; וְכֵן אִם חָשַׁב לִשְׁכַּב עָלָיו. (רַ"ן סוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה טּוֹמְנִין).
ט פֵּרוֹת הַטְּמוּנִין בְּתֶבֶן אוֹ בְּקַשׁ הַמֻּקְצִים, יָכוֹל לִתְחֹב בָּהֶם מַחַט אוֹ כּוֹשׁ וְנוֹטְלָם וְהַקַּשׁ נִנְעָר מֵאֵלָיו. הַגָּה: וְאִם טְמוּנִים בְּחֹל וּבְעָפָר, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"ח סָעִיף ל"ח.
א סָעִיף א (א) ככר או תינוק - וה"ה שאר חפץ שמותר לטלטל והטעם שהצריכו לכל זה ולא התירו לטלטלו להדיא כמו שמסיים לבסוף משום דכל מה שאפשר למעבד בקצת היתר טפי עדיף:
ב סָעִיף א (ב) על ידיהם - והיינו שמניח עליו או אצלו ומטלטלו עמו ולא מינכר כ"כ טלטול המוקצה אף שגם המת הוא מוקצה מפני שמטלטל שניהם כאחד ולא התירו ע"י עצה זו דככר או תינוק אלא למת בלבד מפני בזיון המת אבל לא בשאר דבר מוקצה כאבן וכיו"ב וכמ"ש לקמן בס"ה:
ג סָעִיף א (ג) מן הצד - ואע"ג דטלטול מן הצד ג"כ שמיה טלטול כשמטלטלו לצורך דבר המוקצה כמ"ש ס"ח מ"מ בדליקה התירו מטעם דאדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי. ולענין טלטול המטה אחר שסילק המת ממנה תלוי בזה אם היה חי ביה"ש לכו"ע מותר לטלטל אח"כ המטה דלא נעשית בסיס למת כיון דלא אתקצאי ביה"ש אך אם מת בע"ש הרא"ש אוסר והמאור מתיר ואם היה דעתו מתחלה שיהיה מונח המת עליה כל השבת ואח"כ סלקוהו ממנה לכו"ע נעשית המטה בסיס ואסור לטלטלה [תו"ש]:
ד סָעִיף א (ד) באותו רשות - משמע מזה דלרשות אחר אסור להוציא בכל גווני אבל הרבה אחרונים הסכימו דאפילו לרשות אחרת שלא ערבו עם זה או לכרמלית שרי להוציא מפני בזיון המת ולענין אם צריך לזה ככר ותינוק תליא בשתי דעות המבואר בס"ב ויש מאחרונים שכתבו דגם דעת המחבר הוא כן ומה שכתב באותו רשות ר"ל דמה שכתבנו מילתא דפסיקא דצריך לכתחלה ככר או תינוק הוא דוקא באותו רשות אבל כשמוציאו לרשות אחר [כגון שהדליקה הוא בכל החצר והוכרח להוציאו משם] אז לאו מילתא דפסיקא הוא די"א דאדרבה דטוב להוציאו בלא ככר ותינוק כדי למעט באיסור הוצאה וכמבואר בס"ב:
ה סָעִיף א (ה) המוטל בחמה - מיירי שעדיין לא הסריח אלא שחושש פן יסריח ולכך החמיר המחבר דדוקא באותו רשות מותר להוציא ואזיל לטעמיה בריש ס"ב אבל לדעת רמ"א בהג"ה שם דהביא דעת רש"י וטור גם במוטל בחמה שהוא קרוב להסריח נמי שרי להוציא לרשות אחר וכן פסק הב"ח להקל:
ו סָעִיף א (ו) שמיה טלטול - ומטעם זה אסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה [ט"ז] אך אם דחיפתו הוא מפני שצריך להשתמש במקום שמונח בו המוקצה שרי דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וכדלקמן בס"ח ועיין לעיל בסימן ש"ח במ"ב ס"ק קט"ו:
ז סָעִיף ב (ז) מותר להוציאו - דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דדבריהם ומש"כ ואם היה להם מקום הוא דעת הרמב"ם וטעמו דס"ל דעיקר ההיתר מפני כבוד החיים שהחיים מתבזים ג"כ ע"י שהמת נסרח ונתבזה ולכך ביש להם מקום לצאת משם דתו ליכא כבוד החיים אין מוציאין אותו לבד ממת שבא בספינה האמור בסוף הסעיף שם הוא בזיון גדול למת כשהא"י מתאספין סביבותיו וחששו לכבודו משא"כ הכא ליכא בזיון כ"כ למת כיון שמונח במקום שאין רואין ועוד כיון שכבר הסריח. ודע דלדעת היש אומרים הנ"ל שמקילין בקרוב להסריח אפילו יש להם מקום לצאת מותר להוציאו מפני שלא יסריח:
ח סָעִיף ב (ח) אלא ע"י ככר - דהוצאה דא"א לתקוני שרי אבל טלטול דאפשר לתקוני ע"י ככר מתקינים:
ט סָעִיף ב (ט) מוטב להוציא וכו' - עיין בא"ר שהכריע כדעה הראשונה משום שהרבה פוסקים סוברין כמותה. ומ"מ נ"ל כשאין לו ככר ותינוק מותר להוציא אף בלא ככר ותינוק דאף לדעה הראשונה אין הכרע שהוא לעיכובא עיין במ"א סק"ח ובא"ר סק"ז:
י סָעִיף ב (י) אף לר"ה - טעמו דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה דהא אין צריך למת ולית ביה רק איסור דרבנן לר"ש דקיי"ל כוותיה ובמת לא גזרו מפני כבוד הבריות אבל הדעה ראשונה ס"ל דלא התירו אלא כרמלית דלית לה עיקר בדאורייתא משא"כ בזה דשם מלאכה עליה אלא שאין צריך לגופה לא התירו אף במת ועיין בט"ז וכן בא"ר דהלכה כדעה ראשונה משום דהרבה פוסקים סוברין כמותה ובפרט דמלאכה שא"צ לגופה ג"כ לא ברירא דהוא פטור עליה דיש שפוסקין כר' יהודה דמחייב עליה עיין בסוף סימן של"ד:
יא סָעִיף ב (יא) ע"י תינוק - דוקא כשהוא גדול קצת דשייך בו חי נושא את עצמו ולית ביה בעלמא רק איסור דרבנן ובמת לא גזרו משא"כ בקטן ביותר [עיין סימן ש"ח סמ"א ובמ"ב שם] הוא שוה לככר וחייב על הוצאתם גופא:
יב סָעִיף ב (יב) וה"ה דמותרים וכו' כמו ע"י ככר ותינוק - ר"ל כמו שהתירו בישראל ע"י ככר ותינוק התירו ע"י א"י אף בלי ככר ותינוק וממילא משמע קצת מלשון זה דדוקא לכרמלית אבל לר"ה דאסור לרוב פוסקים ע"י ישראל אף ע"י ככר ותינוק אפילו ע"י א"י אסור וכ"כ במ"א ובא"ר מצדד בשם כמה פוסקים שסוברין להקל גם בר"ה:
יג סָעִיף ב (יג) לצורך כהנים - שיהיו יכולים להיות בבתיהם שהיו תחת גג אחד עם המת דלא הותר טלטול המת ע"י ככר או תינוק אלא לצורך המת. וכתבו האחרונים דטלטול מן הצד דהיינו להפכו ממטה למטה שרי לצורך כהנים אפילו שלא ע"י ככר ותינוק דהרי הוא טלטול מן הצד לצורך מקומו דשרי וכדלקמן בס"ה. ומ"מ בין בזה וכן במה שמתיר הרמ"א ע"י א"י הוא דוקא אם הקרובין רוצין דמשום בזיון המת ליכא בזה דמה לו כשמטהרין אותו בבית זה או בבית אחר אבל אין יכולין לכופן להוציאו מן הבית שמת שם [אם לא במקום שהמנהג לשאתו מיד במקום שמטהרין אותו יכול לכופן] ואפילו היה בהכ"נ תחת גג אחד עם המת והכהנים מעוכבין עי"ז לילך לבהכ"נ דהוא מצוה משום דזהו כבוד הקרובים שיטהרו ויעשו צרכי המת בביתם אם לא בנפל דליכא משום כבוד י"א דיכולין לכופן להוציא מן הבית בשביל הכהנים וע"פ האופנים המבוארים למעלה [כ"ז מתבאר מדברי המ"א וש"א ועיין מה שכתב המ"א עוד בענין זה]:
יד סָעִיף ב (יד) לצורך מצוה - דשבות דשבות לצורך מצוה שרי וכדלעיל בסימן ש"ז ס"ה ועי"ש דלצורך גדול חשוב ג"כ כצורך מצוה ולהכי שרינן הכא ע"י א"י לצורך כהנים וכן משמע מהגר"א:
טו סָעִיף ג (טו) שהוא לבוש - היינו שהיה המת לבוש בו מתחלה וכ"ש אם נתן עליו שאר כלים שמלאכתן להיתר [גמרא]:
טז סָעִיף ד (טז) בכסותו וכו' - בסעיף זה הוסיף דאפילו אם המת לבוש בו עכשיו ג"כ מהני כמו ככר ותינוק ובב"י הקשה ע"ז דליהוי הכסות בטיל לגביה ועיין במ"א שיישבו דדוקא תכריכין הן בטלין אצלו שאינו עתיד לפושטן אבל המלבושין שהיה לבוש בם מחיים בודאי עתיד להפשיטן מעליו ואין בטילין אצלו ועיין מה שכתבנו בבה"ל שתירוץ זה אינו מרווח:
יז סָעִיף ה (יז) דבר המותר הוא - ר"ל שאין כונתו בטלטולו בשביל המת גופא שהוא אסור בטלטול אלא בשביל המקום או הדבר שהוא מונח עליו שהוא מותר בטלטול:
יח סָעִיף ה (יח) אבל לא וכו' - עיין לעיל סימן ש"ח ס"ה ובמ"ב שם סקכ"ו:
יט סָעִיף ו (יט) זה מביא מטתו - כדי להפסיק בינם לקרקע. ואין להקשות כיון דלבסוף זוקף מטתו ומסירה אח"כ וכדלקמיה ונשאר רק המחצלת פרוסה על המת יביאו מיד המחצלת ויפרוס על גביו ואח"כ כשישמט ישאר על המת י"ל דא"כ יהא ניכר יותר שעושה לצורך המת ואסור לעשות אהל עראי לצורך המת אבל השתא ניכר שעשו לצורך עצמן שהרי כשחם להם מלמטה הביאו מטה ויאמרו שגם המחצלת הביאו מתחלה רק בשביל עצמן:
כ סָעִיף ו (כ) זוקף מטתו ונשמט וכו' - ר"ל שזוקפה ומסירה והוא נשמט מתחת המחצלת והמחצלאות הם קשים וזקופים ונשארים ממילא כאהל על המת. ועיין במ"א דאם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוס עליו מחצלת להדיא אך שיהיה בלא עשיית אהל:
כא סָעִיף ז (כא) לסוך המת ולהדיחו - סיכה הוא בשמן והדחה במים והיינו במים קרים והטעם בכל זה שהתירו דזהו לאו בכלל טלטול אלא נגיעה בעלמא כיון שאין מזיז בו אבר:
כב סָעִיף ז (כב) מתחתיו - אבל אסור לשמוט המת מע"ג הכר דהוא טלטול ממש והעולם נוהגין להגביה אותו מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח ויש למחות בידם רק לשמוט הכרים מתחתיו מותר ובמקצת מקומות נוהגין להעצים עיניו ולישר אבריו שלא יתעקמו ואומרים דאיתא בזוהר שהיא סכנה ואף דדבר זה אין לו שרש ע"פ הדין דבמשנה איתא דאין מעצימין עיניו של מת וכן שלא יזיז בו אבר וכל הראשונים סתמו כן וכמו שפסק בשו"ע מ"מ במקום שנהגו אין למחות כיון שיש להם סמך ע"פ הזוהר אך באמת בזוהר לא נזכר סכנה כ"א לענין עינים וא"כ לישר האברים אין להם שום סמך ובא"ר כתב דבמקום שנוהגין להקל בזה משום שחוששין שלא יתעקמו ויהיה בזיון למת יעשו כמ"ש במרדכי שמניח ככר [או שאר דבר שמותר לטלטל וכנ"ל] על אותן האברים ודוחק עליו עד שיפשטו אבריו:
כג סָעִיף ז (כג) שלא יסריח - ע"י חום הכרים וכסתות. ומותר לזלף חומץ ע"ג בגדים של המת בשביל שלא יסריח למוצאי שבת ויוכלו להתעסק בטהרתו [אחרונים]:
כד סָעִיף ז (כד) שלא יזיז וכו' - ואם היה המת מלוכלך בטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו מותר לטלטלו ע"י ככר ותינוק ולרחצו במים בידו ולא ע"י מפה משום סחיטה אבל בלא"ה אסור בכל זה ואפילו ע"י א"י אסור:
כה סָעִיף ח (כה) ומקצת עליו מגולים - דאי לא היו העלין מגולין כלל הרי בע"כ מזיז עפר בידים ואסור ואפילו אם ירצה לתחוב מחט או כוש דרך העפר בצנון וליטלו וכמו בס"ט ג"כ אסור דנראה כעושה גומא [מ"מ] ויש מקילין ע"י תחיבת מחט וכוש:
כו סָעִיף ח (כו) ולא השריש - דאי השריש אפילו אם היה גם גוף הצנון מגולין מלמעלה ג"כ אסור להזיזן ממקומן משום תולש:
כז סָעִיף ח (כז) וגם לא וכו' - דאם היה נתכוין לזריעה אף שלא השריש אסור כיון שמתחלה היה רוצה בהשרשתן וטמונין בקרקע כדרך הזריעה ועיין במ"א שהקשה ע"ז מהא דקי"ל בגמרא [והובא לעיל בסימן ש"י ס"ב] דחטין שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו דמותר ללקטן ולאכלן ומ"מ אין לזוז מפסק המחבר דכן נמצא בכמה ראשונים [הרוקח והרמב"ן בחידושיו והמאירי] וההיא דלעיל תירץ המאירי דמיירי כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר:
כח סָעִיף ח (כח) אע"פ שבנטילתו וכו' - ר"ל דמ"מ רק טלטול מן הצד הוא וכונתו הוא בשביל לקיחת הצנון דהוא דבר המותר. כתבו האחרונים דההיתר דלקיחת הצנון מהארץ מיירי כשטמונין בשדה דאי בבית אסור שמא יבא להשוות אח"כ הגומות שבקרקע הבית שנעשה עי"ז [ואך אם הם טמונין בחול ועפר שמונחין בקרן זוית והכניסן לעשות בו צרכיו מותר להוציאן ואפילו לא היה מגולה כלל מלמעלה וכמו שנתבאר לעיל בסימן ש"ח סל"ח וע"ז רמז בהג"ה בס"ט] וכעין זה איתא בגמרא ג"כ גבי עמודים של אורג שהיו תקועין בקרקע הבית שאסור לטלטלן ממקומן שמא יבא להשוות הגומות אח"כ:
כט סָעִיף ח (כט) ואפי' הניחו וכו' - ר"ל דאף דבעלמא אם הניח דבר מוקצה על איזה כלי ע"ד שישאר שם כל השבת לכו"ע נעשה הכלי גופא ג"כ מוקצה מטעם בסיס לדבר האסור וכנ"ל בסימן ש"ט ס"ד מ"מ הכא לא נעשה הצנון בסיס להעפר שעל גבו מטעם דאין באכלין וכו' ור"ל דבאוכלין אלו לא שייך בסיס דהלא לא היתה כונתו בהטמנה שיהא האוכל משמש להעפר אלא אדרבה שיהא העפר משמש להאוכל וה"ה לענין פירות הטמונין בתבן דלקמיה אפי' היה דעתו שישארו שם כל השבת ג"כ לא נעשו הפירות בסיס להתבן שעל גבן מטעם הנ"ל:
ל סָעִיף ח (ל) וטלטול בגופו - פירוש שאינו נוגע בידו כ"א בגופו או בשאר אבריו מקילינן בו יותר משאר טלטול מן הצד וע"כ מותר אפילו לצורך דבר האסור:
לא סָעִיף ח (לא) דסתמו וכו' - היינו במקומות שמסיקין בקש אבל במקומותינו סתמא עומד למאכל בהמה או לשכיבה ומותר לנענעו אפילו ביד. ודע דהשו"ע מיירי שהקש לא הונח על המטה לשם שכיבה דאי הונח במבע"י לשם שכיבה תו נסתלק ממנו שם מוקצה בכל מקום:
לב סָעִיף ח (לב) מנענעו בגופו - כדי שיהא צף ורך לשכב עליו:
לג סָעִיף ח (לג) שהרי הכינו וכו' - היינו אפילו אם לא חשב בהדיא לשכב עליו חשבינן ע"י מעשה זו כאלו חשב ואם חשב בהדיא מהני אפילו בלא כר וכסת וכמו שכתב הרמ"א:
לד סָעִיף ח (לד) וכן אם חשב - פי' אפילו הניחו להקש על המטה בסתמא ואח"כ חישב עליו:
לה סָעִיף ט (לה) בתבן או בקש - תבן הוא הקנה הנקצר עם השבולת וקש הוא מה שנשאר בשדה אחר הקצירה:
לו סָעִיף ט (לו) המוקצים - לאפוקי אם הזמינן למאכל בהמה או לשכיבה ובמקומותינו סתם תבן מיוחד למאכל בהמה ועיין לעיל בסימן ש"ח במ"ב סקי"ח מה שכתבנו לענין חבילות של תבן:
לז סָעִיף ט (לז) יכול לתחוב וכו' - דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר ושרי כדלעיל בס"ח. וכ"ז כשהיה טמון בתבן המוקצה שמונח במקומו ועומד להסקה אבל אם לקח בע"ש מקצת ממנו והטמין בו פירות זה ודאי נסתלק מעל התבן שם מוקצה דהרי הכינו להטמין בו פירות ומותר לטלטל התבן בהדיא:
לח סָעִיף ט (לח) ובעפר - היינו בעפר שהוא צבור בבית להשתמש בו דאין עלייהו שם מוקצה. והנה לפי מה שנתבאר בסימן זה דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור תדע לנכון דמה שנוהגין איזה אנשים למכור בשבת ולקבל המעות בכלי או ע"י בגד או גורר בסכין מלבד הרעה הגדולה של מקח וממכר בשבת כמה סמיות עינים יש בזה דאף כשנימא דזהו טלטול מן הצד הלא הוא בשביל דבר האסור שהוא המעות ואין שום ספק שהוא איסור גמור:
א סָעִיף א על ידיהם. פירש שמניחו אצלו ומטלטלו עמו:
ב סָעִיף א שיהפכנו. ואם היה חי ב"ה מותר לטלטל אחר כך המטה דלא נעשה בסיס הרא"ש ועיין רס"ו ס"ט והמאור כתב דאפי' היה מת ב"ה לא נעשה המטה בסיס דאין המטה צריכה למת וכל עצמו אין צריך להטילו אלא על גבי הקרקע כדתנן שומטין הכר מתחתיו:
ג סָעִיף א באותו רשות. זה כתב הרב"י מדכתב הרמב"ם ונפלה דליקה בחצר שיש בו מת משמע דלהוציאו אסור דליכא הכא בזיון המת כשנשרף ומשום טעם דאי לא שרית ליה אתי לכבוי לא שרינן הוצאה וכ"ש למ"ד שמלאכ' שא"צ לגופה פטור עססי' של"ד ואף על פי שבמרדכי משמע בדליקה התירו טפי הרב"י לא ס"ל הכי אלא כמ"ש ס"ב והוא מתבזה בין החיים וכו' ואם יש להם מקום לצאת וכו' דדוקא מפני כבוד החיים שרי כ"כ בהדיא בב"י ולהכי כ' ג"כ מת המוטל בחמה כו' באותו רשות כנ"ל דלא כע"ש וברמב"ם משמע שדין דליקה וחמה שוין וכ"מ בגמרא:
ד סָעִיף א מחמה לצל באותו רשות. אבל להוציא לרשו' אחר אסור דליכא כבוד המת דיכול לעשות לו תקנה כמ"ש ס"ו ולזה נתכוין רמ"א:
ה סָעִיף א שקרוב להסריח. ודוקא ע"י ככר או תינוק אבל אי ליכא ככר או תינוק אסור דהחמירו יותר באיסור טלטול מאיסו' הוצאה וכמ"ש ס"א תוספות סוכה דף ל"ו ועסי' שי"ב סס"א:
ו סָעִיף ב מותר להוציאו. דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דדבריהם כמ"ש סי' י"ג וסי' תרפ"ז ס"ב וכ' המ"מ מפני כבוד החיים קאמר וכדי לסלק מהם ריחו התירו עכ"ל בשם הראב"ד כלומר דלא התירו הוצאה בשביל כבוד המת דליכא כ"כ בזיון כשהמת מסריח ע' מ"ש ס"א:
ז סָעִיף ב אין מוציאין. דליכא כבוד החיים וכבוד המת נמי ליכא כיון שמונח במקום שאין רואין ועוד שכבר הסריח ולדעת הטו' אם הוא קרוב להסריח אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו מפני שלא יסריח:
ח סָעִיף ב אלא ע"י ככר. דהוצאה דא"א לתקוני שרי אבל טלטול שאפשר לתקוני בככר מתקינים ומיהו אם אין לו ככר או תינוק שרי להרמב"ם ולהטו' אסור דאיסור טלטול לא התירו בלא ככר או תינוק:
ט סָעִיף ב אף לר"ה. דהוי מלאכה שאצ"ל ועסי' רע"ח:
י סָעִיף ב ע"י תינוק. דדוקא כשהוא גדול קצת כמ"ש בסי' ש"ח סמ"א:
יא סָעִיף ב לא ע"י ככר. דמ"מ יתחייב על הככר שאינו טפל למת:
יב סָעִיף א מתאספים שם. והוא בזיון גדול עמ"ש ס"א:
יג סָעִיף ב לו' לעכו"ם. דשבות דלית ביה מעשה הוא ומה שהקש' ר"ב דא"כ לישתרי לו' לעכו"ם לקבור מת בשבת כבר האריך בזה הרמב"ן בספר תה"א דף כ"ו דשאני כרמלית דהכל יודעים שאינו בכלל מלאכו' אבל לחלל עליו שבת אפי' ע"י עכו"ם אסור משום כבוד המת שלא יאמרו נתחלל עליו שבת הלכך אפי' להוציאו ע"י עכו"ם להניחו בקבר העשוי מאתמול אסור אף על גב דהוי שבות דשבות ואין נוהגין בו כבוד כלל במקו' איסורין המתפרסמין אפי' של דבריה' עכ"ל וכ"כ התו' בב"ק דף פ"ח ובגיטין ד' י"ח ועססי' שכ"ה א"כ משמע דבר"ה אסור אפי' ע"י עכו"ם ואפי' למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מ"מ עיקרה דאוריית' כמ"ש הטור בשם ר"ת:
יד סָעִיף ב ואסו' לטלטל. באמת שמהרי"ל פסק דמותר לטלטל ע"י ככר או תינוק לצורך החיים וכן המנהג עכ"ל, אלא שבהג"מ אוסר ע"י ככר או תינוק, ונ"ל דטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים כמ"ש ה"ה דלצורך מקומו שרי ומ"מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרוביהם שיוציאהו אפילו צריכים הכהנים ליכנס לב"ה דהוה מצוה כ"כ בתשו' מהרי"ל סי' ס"ט אם לא בנפל [ב"ח] ועבי"ד סי' שע"א ס"ד והכ' מיירי שאין הקרובי' מקפידין ובזיון המת ליכ' דמה לי בבית זה מ"ל בבית אחר אבל הכהנים רוצים שיהיו בביתם וכ"ה במהרי"ל שם דבחול מותר להוציאו שיכנסו הכהנים בביתם אם אין הקרובים מקפידין או במקום שהמנהג לשאת מיד למקום שמטהרין אותו יכול לכופן ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין הקרובי' להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאוריית' ומ"ש בש"כ בי"ד סי' שע"ב דהוי דרבנן לא דק עמ"ש סי' שמ"ג:
טו סָעִיף ג א' מכלים. וה"ה שאר כלים שמלאכתן להיתר כן איתא בגמ' סוף נוטל:
טז סָעִיף ד בכסותו א"צ. והרב"י כ' ויש לדחות דהכסות בטל לגבי המת וכ"כ בש"ג ובשל"ה הקשה ע"ז דאמר דוד אפחת דרגא מתותי' ומת ומסתמא היה מלובש בבגדיו ואפ"ה היה אסור לטלטלו אם לא ע"י ככר או תינוק כדאיתא בגמ' ע"ש ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללבשן דשורפין על המלכים אבל שאר בגדים של מת לאו מוקצין הן ומ"ש ב"י איתא בחולין דף קכ"ה מת בכסותו פי' תכריכין מבטל ליה האי לא מבטל ליה עכ"ל וא"כ אזלי' בתר מחשבתו וה"נ לא מבטל בגדי המת אלא דעתיד להפשיטו ולהלבישו תכריכין:
יז סָעִיף ו זה מביא מטתו. אבל לא יביאו מיד מחצלת דא"כ יהא ניכר שעושה לצורך המת ואסור לעשות אוהל עראי לצורך המת אבל השתא ניכר שעשו לצורך עצמן שהרי כשחם להם מלמטה הביאו מטה:
יח סָעִיף ו זוקף מטתו. ומסירה אח"כ (ב"י) ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוש עליו מחצלת בענין שאינו עושה אהל דהוי לצורך החיים [תוס' עירובין דף מ"ד]:
יט סָעִיף ז מותר לסוך. מותר לזלף חומץ ע"ג בגדים שעל המת בשביל שלא יסריח למ"ש ויכלו להתעסק בטהרתו דהא אין איסור בנגיעת המוקצה וגם אין לגזור כאן משום סחיטה (ש"ג ופ' כירה ד"מ) עסי' של"ד סכ"ד:
כ סָעִיף ז ולשמוט הכר. צ"ע על מה שנהגו האידנ' להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו אפי' בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא"כ הי' מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו [הרד"ך נכ"ב ח"ד] אפי' לרמוז לעכו"ם שיעשה אסור אא"כ קצץ מע"ש [שם נכ"ב ח"א ג"ד כ"ה]:
כא סָעִיף ח ומקצת עליו מגולין. אבל אם אין מגולין אסור לתחוב בהן כוש כמו בס"ט דנרא' כעוש' גומ' [מ"מ] אבל בדף נ' בתוס' משמע דלחד גירס' גם כאן שרי לתחוב וכ"ה בירוש' בהדי' ספ"ק דכלאים דמותר לתחוב בעפר וצ"ע על המ"מ דפסק דלא כירוש' וע"ש בר"ש וכ' הרמב"ם פכ"ו עמודי' של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן ובגמ' דף קי"ג פריך גומות ממיל' הוין כמו בצנון ומשני בשדה לא אתי לאשווי גומות ע"כ ואם כן בבית אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשווי גומות:
כב סָעִיף ח לא נתכוין לזריעה. צע"ג דהא בסי' ש"י ס"ב כ' דחטין שזרען בקרקע שרי ובאמת דברי התוס' דף נ' לא קאי אלא אמעשר ושביעית וכלאים דאם נתכוין לזריעה נתחייב בכולן אבל גבי שבת אפי' נתכוין לזריעה שרי כל זמן שלא השרישו כנ"ל ברור ע"ש:
כג סָעִיף ח דאין באוכלין משום. כלומ' דלא היתה כונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל וכמ"ש רסי' רנ"ט ובאמת אין חילוק בין אוכלים לכלים וכ"מ בכלבו וכ"מ בעירובין דף ע"ז ע"ש ועסי' שע"ב ס"י וסי' רנ"ג סס"א מ"ש:
כד סָעִיף ה הלכך קש. צ"ע דלפמ"ש ס"ה כשעיקר טלטולו אינו בשביל דבר המוקצה שרי א"כ ה"נ שרי כמ"ש ב"י בשם הר"ן, וצ"ל דכיון דצריך לקש לשכוב עליו א"כ הוי כעושה לצורך המוקצה ובאמת ברא"ש משמע דאם כונתו לטלטל דבר המוקצה אפי' צריך למקומו אסור ולא שרי אלא בשאין מכוין כלל לטלטל המוקצה כמו בצנון:
כה סָעִיף ח מנענע בגופו. כדי לשכוב עליו:
א סָעִיף א וכל זה באותו רשות. זה תמוה מאד דהא אח"כ משום בזיון לחוד התירו אפי' מרה"י לכרמלית כו' וכאן יהיה אסור אלא דוקא באותו רשות וכבר כ' בלבוש שהוא ט"ס דודאי מותר אפי' לרשות אחר וכן הוא עיקר דהא טעמא בגמרא דאי לא שרית ליה מתוך שהוא בהול על מתו אתי לכבוי א"כ גם לרשות אחר יש היתר מכח זה גם מו"ח ז"ל תמה על הש"ע בזה. ונ"ל דהאי וכל זה באותו רשות ה"פ אפי' באותו רשות צריך לחפש אחר ההיתר שזכר כבר ולא אתי לדיוקי דברשות אחר אסור:
ב סָעִיף א דטלטול מן הצד כו'. נראה דאסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה וראייה ממ"ש בסימן תמ"ו ס"ג:
ג סָעִיף ב אבל לא ע"י ככר. הטעם בטור שאינו טפל למת ונראה פי' דבר זה דדוקא תינוק שהוא מין אדם כמו המת ובזה י"ל שהם טפלים להדדי ע"כ מטלטל זה אגב זה משא"כ בככר שאין לו שום שייכות עם המת ואין שייך לומר זה אג"ז וזהו דעת הרמב"ן שמביא הטור והב"י בשם תה"א אלא שסיים ע"ז וז"ל אלא שר"ח אוסר וגם הש"ע היה לו לסיים כן:
ד סָעִיף ד אבל אם הוא בכסותו כו'. שמעתי מקשים לפ"ז למה הצריכו גבי דוד המלך שמת בשבת לטלטלו ע"י ככר או תינוק כדאי' בפ' ב"מ והא דוד לא הי' ערום באות' שעה שהרי מת בעוסקו בתור' כדאית' שם בגמרא וחכם א' תירץ דשאני בגדי מלך שאסורים לשאר בני אדם כדתנן שורפין על המלכים וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים דשורפי' בפניה' משמע דחיוב יש בזה וא"כ לא הוי ראוי ע"כ לא היו בגדי דוד מועילי' לטלטל ונכון הוא:
ה סָעִיף ה אלא במת בלבד. וא"ל ממ"ש בסי' ש"ח ס"ה דכלי שמלאכתו לאיסור שרי מחמה לצל ע"י ככר או תינוק הכא שאני כיון דהוקצה מחמת גופו הוא כאבן משא"כ התם דעכ"פ כלי הוה וזו הוא ששנינו מדוכה מטלטלים אגב השום שיש עליה אפי' מחמה לצל כ"כ ב"י בסי' ש"ח בשם תשו' הרא"ש וא"ל ממ"ש בסי' ש"י דמטלטלין כלי שיש בו דבר האסור והמותר דהיינו שברי עצים הם דבר האסור מ"מ מטלטלין בשביל ההיתר שיש שם והעצים הם גופם מוקצה כאבנים וכמת דשם הוה האיסור בטל נגד ההיתר וכמאן דליתיה דמי כיון דדבר המותר הוא חשוב ואשר"י וטור סיים כאן הלכך אותן שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת ע"י ככר או תינוק לא יפה הם עושים עכ"ל ותימ' הוא מ"ש זה מההיא דסי' ש"ח ס"ה שזכרתי דהא כאן במנורה ג"כ כלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור ולמה יועיל שם ככר או תינוק טפי מכאן ותרתי הני פיסקי דהרא"ש נינהו אלא דההיא דסי' ש"ח הוא תשו' הרא"ש והך דהכא הוא בפסקיו בפרק נוטל והך דהכא עכ"פ עיקר שכ"כ ב"י בסי' רע"ט בשם ריב"ש שאין לטלטל המנורה ע"י לחם שנותנין בשבת דלא אמרו ככר ותינוק אלא במת בלבד וע"כ אין לסמוך על הקול' דסי' ש"ח ס"ה ויש קצת ליישב דש"ה בסי' ש"ח דשרי לטלטלו להדיא לצורך גופו ומקומו רק מחמה לצל אסור בזה מועיל ככר או תינוק מה שא"כ כאן במנורה דאפי' לצורך גופו ומקומו אסור כדלעיל ע"כ לא מועיל ככר או תינוק:
ו סָעִיף ו באים ב' בני אדם כו'. בגמ' אמרי' שיעשו כן דוקא בשביל שאין מחיצה למת רק בשביל החי לפי שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל והקשה ב"י דכיון דקי"ל דכלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל לא צריך לענין זה כלל אלא יוכל לעשות מחיצה עראי בשביל המת ונל"ל דכ"כ התוספות תימא מאי איסור איכא כשיביא כל א' מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם להם גם למעלה ויביאו מטה ומחצלת ביחד ונראה דאחמרו רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל כמה דאפשר למיעבד עכ"ל ונראה הטעם בחומרא זו דעביד הרחקה בענין צורך המת דמתוך שאדם בהול על מתו חיישינן שמא יטלטלו בהדיא על כן עשו היכר כל מה שאפשר בזה כדי שירגישו הכל איסור טלטול המת ומש"ה מתורץ נמי קושית ב"י דאע"פ דמותר מצד הדין עבדי' הרחקה בזה וזה שסיים הטור בזה שנראה כאלו עשה לצורך החי שאין מחללין השבת לצורך המת אפי' באיסור דרבנן עכ"ל. נתכוין למ"ש שידעו הכל ההרחקה מטעם שאמרנו:
ז סָעִיף ח להיות שם כל השבת. ב"י בשם התו' לא כ"כ אלא דדוקא במניחו עוד ליטלו בשבת דהוה כשוכח מותר טלטול מן הצד אבל לא במניח ליטול אחר השבת דאפי' ניעור אסור אלא שאח"כ הביא ב"י בשם תשובת הרא"ש בחררה על גבי גחלים דלא נעשה החררה בסיס וכמ"ש בסמוך ס"ט וע"ש:
ח סָעִיף ח וטלטול בגופו. פי' ולא יגע ביד:
ט סָעִיף ח דסתמו להסק'. משמע במקום שאין מסיקין בקש מותר לנענעו אפי' ביד דסתמ' קאי למאכל בהמה וכן בסעי' ט' בפירו' הטמונים בתבן המוקצ' היינו במוקצה בבירור להסקה והוא טמן בו אבל לא בנוטל קצת תבן ומטמין בו פירות דזה ודאי הכינו לכך וכדאיתא גבי עפר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו כדלעיל:
י סָעִיף ט פירות הטמונים. בגמרא נקט עוד וחררה שטמנה בגחלים התוס' ר"פ כל הכלים כתבו דמיירי שהניחה ע"מ ליטלה אבל אם הניחה שם לכל השבת הוה בסיס לדבר איסור כדלקמן גבי אבן שע"פ החבית וכתב ב"י וז"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה וכ' עוד א"כ אפילו במניח וש"ה שלא נעשית החררה בסיס אלא צורך האפיה ולסלקה עכ"ל. ואפשר שטענה זו היא ג"כ לפגה שטמנה בתבן שלא נעשית הפגה בסיס לתבן אלא לצורך שמתבשל בתבן ולסלקה אחר כך. ואפשר שדעת הפוסקים כן ומש"ה לא חילקו בזה בין שוכח למניח ואע"ג דאפשר שסמכו על מה שחלקו גבי אבן על פי החבית ע"כ ומסיק כיון דמוקצה דרבנן הוא ויש צד לו' שהפוסקים סוברים להקל הכי נקטינן עכ"ל. ולא הבנתי זה דא"כ נפל כל דין בסיס לאיסור בבירא דבכ"מ נימא כן דגם גבי אבן שע"פ החבית נימא דגם במניח לא הוה בסיס דלא הניחו אלא עד שיצטרך לסלקו ותו דלעיל סימן ש"ט סמוך לסופו כתב ב"י בשם כתבי מהרא"י דאפי' אם מניח בדרך אקראי כדרך שרגילים לשום בתיבה חפצים אלו על אלו הוה בסיס כיון שיודע שזה יהיה נח על החפץ בשבת כמ"ש שם בפסקים סי' קצ"ג ולפי הנלע"ד דלא כ' הרא"ש כן אלא בחררה ע"ג גחלים דשם יש הכרח שיקחנה אחר האפייה כי תתקלקל אם תשהה עוד בודאי וזה אין שייך בשאר דוכתי. ולפי הטעם שכ' רמ"א בסמוך דאין באוכלין משום בסיס לדבר איסור והוא מדברי כל בו הוא טעם גם לסעיף זה בפי' אבל לא נתיישב לי מנלן לו' כן להקל והלא התו' כתבו בפי' דיש בסיס באוכלין ועל מי נסמוך לסתור דבריהם ונ"ל דודאי כל הפוסקים ס"ל הכי דדוקא בדעתו ליטלם בשבת דהא סתם הטומן פירו' כדי שיתרככו הוא נתכוין שיטול מהם מה שיצטרך כשהיה ראוי לאכילה וע"כ לא הצריכו הפוסקים להזכיר זה שיטול מהם בשבת דסתמ' כן הוא גם דברי רמ"א מתפרשים כן כמ"ש בסמוך ואפי' הניחם שם להיות שם כל השבת דהיינו כ"ז שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר ובזה אמר שפיר דבאוכלין אין בסיס דודאי נתכוין לאכול מהם כ"ז שירצה דסתמייהו קאי להכי אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם דוקא נראה דאסור אפי' בטלטול מן הצד וכדברי התוס' דהוי כמניח אבן ע"פ החבית כנלע"ד ולמדנו כאן דדעת הרא"ש כדעת בעל התרומות דסי' ש"ט דלא חשוב מניח כשחושב ליטלו בשבת והוא ג"כ דעת ר"ת בתו' וב"י כתב שכ"ד בעל הסמ"ג וכדאי הם לסמוך עליהם במקום הצורך לטלטל לכל הפחות דרך טלטול מן הצד המנורה שהדליקו בה בשבת כשיש צורך למקומו ואין שם עכו"ם:
יא סָעִיף ט יכול לתחוב בהם כו'. אבל לעיל בס"ח גבי צנון לא התירו בכוש כמו כאן דהתם שגומא מכוסה אם תוחב בהם כוש מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהם שייכות גומא כ"כ הרב המגיד:
א סָעִיף א ע"י. פי' שמניחו אצלו ומטלטלו עמו עמ"ש סי' ש"ח סעיף מ"א. מה שנוהגין שאין מטלטלין את המת כי אם ע"י ככר או תינוק שיהיה שם מבע"י אין להם על מה שיסמוכו באר עשק סי' נ"ב וכ"כ בתשובת דבר שמואל:
ב סָעִיף א ממטה. ומותר לטלטל אח"כ המטה אפי' מת בה"ש:
ג סָעִיף א באותו. פירוש אפילו באותו רשות צריך לחפש אחר היתר שזכר ולא אתי לדיוקי דברשות אחר אסור ט"ז ועיין מ"א וביד אהרן:
ד סָעִיף א שמיה. ומטעם זה אסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה. ט"ז וע"ל סי' ש"ח ס"ק ל"ד מש"ש:
ה סָעִיף ב שקרוב. ומותר לזלף חומץ ע"ג בגדיו של המת בשביל שלא יסריח למו"ש ויכולים להתעסק עמו. ד"מ:
ו סָעִיף ב אין. לדעת הטור אם הוא קרוב להסריח אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו כדי שלא יסריח:
ז סָעִיף ב על. דוקא כשהוא גדול קצת כמ"ש סי' ש"ח סעי' מ"א וסיים הט"ז שר"ח אוסר גם הש"ע הי' לו לסיים כן ע"ש:
ח סָעִיף ב לעכו"ם. דוקא לכרמלית אבל לר"ה אסור ע"י עכו"ם מ"א. וכתב א"ז מעשה שנפל בית אחד בעו"ה על נפשות מישראל ותינוק אחד מת היה תחת הבית והתיר א"א מהר"ו לקצב דמים עם העכו"ם לפנות עד שימצא התינוק מטעם כיון דקצב אדעתיה דנפשיה קא עביד:
ט סָעִיף ב לצורך. וטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים ומ"מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרובים שיוציאוהו אפי' צריכים לכנוס לבה"כ דהוא מצוה אם לא בנפל. ב"ח. ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין את הקרובים להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאורייתא מ"א. ועי' מ"ש בי"ד סי' שע"ב ס"ק א':
י סָעִיף ג שהוא. ה"ה שאר כלים שמלאכתן להיתר גמרא סוף פרק נוטל:
יא סָעִיף ד ערום. והא שהצריכו גבי דוד המע"ה שמת בשבת לטלטלו ע"י ככר או תינוק והא דוד לא היה ערום דאמרינן איפחת דרגא מתותיה ומת ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללובשו דשורפין על המלכים. של"ה ט"ז מ"א:
יב סָעִיף ה במת. ע"ל סי' ש"ח ס"ה ועיין ט"ז:
יג סָעִיף ו זוקף. ומסירה אח"כ. ב"י. ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוס עליו מחצלת ובענין שאין עושה אוהל דהוי לצורך החיים. תוס' עירובין דף מ"ד:
יד סָעִיף ז ולשמוט. צ"ע על מה שנהגו האידנא להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו. אפילו בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא"כ היה מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו אפילו לרמוז לעכו"ם שיעשה אסור אא"כ קצץ מע"ש הרד"ך מ"א ודוקא במים קרים:
טו סָעִיף ז שלא. כתב מי"ט שנוהגין בק"ק קראקא ובשאר קהלות שמזיזין אבר שלא יתעקם ומעצימין עיניו ואומרים שיש סכנה בדבר כדאיתא בזוהר על הפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך ואין למחות. אליה זוטא:
טז סָעִיף ח לזריעה. ומגן אברהם מתיר אפי' נתכוין לזריעה אם לא השריש וכ"כ יד אהרן:
יז סָעִיף ח מזיז. דבשדה לא אתי לאשוויי גומות אבל בביתו אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשוויי גומות:
יח סָעִיף ח דאין. כלומר דלא היתה כוונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל. ואין חילוק בין אוכלים לכלים מ"א. והט"ז פי' דהכוונה כל זמן שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם אסור אפי' בטלטול מן הצד ע"ש:
יט סָעִיף ח וטלטול בגופו. פי' ולא יגע ביד:
כ סָעִיף ח מוקצה. ובמקום שאין מסיקין בקש מותר לנענע ביד. ט"ז:
כא סָעִיף ט פירות. עיין ס"ק י"ח כתבתי בשם הט"ז דאם גמר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם דאסור אפי' בטלטול מן הצד:
כב סָעִיף ט כוש. וגבי צנון לא התירו בזה דמיחזי כעושה גומא משא"כ בקש. הרב המגיד. ט"ז:
א סָעִיף א (סק"ב) שיהפכנו כו' דל"נ בסיס כו' וע"ס רס"ו ר"ל דדעת הרא"ש כמ"ש מ"א שם וכ"כ בסי' ש"ח ס"ק נ' דאם מניח המוקצה בשבת ולא היה עליו ב"ה לדעת הרבה פוסקים לא מיקרי בסיס: מיהו כ' מ"א שם דאפי' להפוסקים דס"ל כה"ג דהיינו שהניח עליו בשבת מיקרי בסיס אע"ג שלא היה עליו ב"ה מ"מ מודה דלאחר שניטל ממנו דבר המוקצה חוזר להיתרו:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) באותו רשות זה כ' הרב"י כו' בא לישב מ"ש הב"ח ולבוש ושאר אחרונים על הרב"י חדא מנא לי' להרב"י דדוקא טלטול באותו רשות התירו ולא להוציא לכרמלית שנית הא בסעיף ב' מתיר אם הוא בספינה וע"י זה מתבזה שמותר להוציאו לכרמלית ה"ה הכא משום בזיון שלא ישרף הי' ראוי להתיר ההוצאה. ועוד מפני הדליקה ראוי להתיר יותר מלהתיר מפני הבזיון דהא האי דסעיף ב' מת שבא בספינ' הם דברי המרדכי שכ' כן על הרא"ם שפסק כן במעש' שבא לפניו והשיב רבינו ברוך על דברי רא"ם מנ"ל להתיר בהוצא' מפני הבזיון ה"ה מעובדא בהאי שכבא דהוי בדרוקרת (היא שם מקום) והתיר ר"נ ב"י להוציאו לכרמלי' דגדול כבוד כו' והוא במס' שבת דצ"ד ע"ב והא קי"ל במס"ש דף מ"ג במת המוטל בחמ דאפי' טלטול מן הצד אסור כ"א ע"י תינוק וככר כמ"ש פה בש"ע. וע"כ הא דהתיר ר"נ ב"י בהאי דדרוקרת לא מפני הבזיון התיר אלא מפני הדליקה דלא כפרש"י שם שהי' מפני הבזיון. וניהו דאנן קי"ל כהרא"ם ומפרשי' עובדא דדרוקרת הי' מפני הבזיון וכפירש"י מ"מ נראה סברת רבינו ברוך דיותר יש להתיר מפני הדליקה מלפני הבזיון דהא כ' דהאי עובדא דר"נ ב"י ההוצא' הי' מפני הדליק' אבל אי משום בזיון לא התיר וסברא זו נראה דאין הרא"ם חולק עליו וכיון. דאנן קי"ל בסעיף ב' במת הבא בספינה כהרא"ם להתיר הוצאה מפני הבזיון כ"ש דה"ל להתיר מפני הדליק' ותו דהא התיר ר"ס ב' במת שהסריח ההוצא' מפני הבזיון ולמה לא נתיר מפני הדליק'. ובא מ"א לישב כל הנ"ל והשיב על ראשון ראשון על מ"ש מנ"ל להרב"י ע"ז כ' דדייק כן מלשון הרמב"ם ס"פ כ"ו מהל' שבת דדייק וכ' שנפלה דליקה בחצר שיש בו מת וא"א דגם ההוצא' מחצר לכרמלית מותר מה לי אם ההדליק' בחצר שי"ב מת או הדליק' בחצר הסמוכה לחצר שי"ב מת וירא שתעבור הדליק' ויגיע גם לחצר שי"ב מת ומצילים המת לחצר אחר הרחוק ממקום הדלק'. א"ו דההוצא' אסור' ולא הותר כ"א הטלטול באותו חצר לכן דיבר הרמב"ם בהווה דהיינו אם הדליק' בחצר שי"ב מת יוכל להיות שהדליק' בבית שהמת בו ומציל המת לבית אחר או אפי' הדליק' בבית אחר שאין המת בו אלא שהוא סמוך לבית שהמת בו ומציל המת לבית שהוא רחוק מן הדליקה אבל אי הי' הדליק' בחצר אחרת רק שירא שיעבר הדליק' לחצר שהמת בו לאיזה מקום יציל המת דהא להוציאו מהחצר אסור ובאותו חצר שהמת בו אין בית א' יותר בטוח מהשרפ' מבית זה כי כלם בספק אף שבית שהמת בו יותר קרוב לחצר שי"ב הדליקה מבתים אחרים מ"מ דרך הדליק' לפעמים מניח מקום הקרוב והולך ושורף במקום הרחוק וגם הי' הרמב"ם צריך להאריך שהמת בבית שקרוב לחצר שי"ב דליקה ולכן קיצר בלשונו כדרכו וכ' שהדליק' בחצר שי"ב מת אבל אי גם ההוצא' הי' מותרת הוי ליה לקצר יותר ולכתוב מצילי' המת מפני הדליק' אלא שבס' ת"ש ובס' ח"מ השיגו על ראי' זו. דהא אמרי' לקמן ר"ס של"ד דמצילים מפני הדליק' מזון הצריך לסעודת שבת ולא יותר דאי שרינן לי' יותר אדם בהול על ממונו ואתי לכבויי ואמרי' שם דוקא אותו בני בית שהדליק' בו אין רשאים להציל יותר. אבל בבתים אחרים הסמוכים לבית שהדליקה בו אינם בהולים כ"כ ולכן מותרים להציל מה שירצו א"כ אדרבא הרמב"ם שכ' שהדליק' בחצר שי"ב מת משום היתר הטלטול דוקא כשהדליק' בחצר שהמת בו הוא דהותר הטלטול דהא אמרי' דף מ"ג ע"ב דמה"ט הותר הטלטול מפני הדליקה דאי לא שרית ליה אתי לכבויי משום דאדם בהיל על מתו והיינו דוקא כשהדליק' בחצר שי"ב מת דבהיל טובא ואז מותר אפי' להוציאו לחצר אחרת אבל כשהדליקה בחצר אחרת דלא בהיל כולי האי אפי' הטלטול לא הותר לו עכת"ד. ולענ"ד יש להליץ בעד מ"א דהאי חילוק בר"ס של"ד כתבו התו' ר"פ כל כתבי בשם ר"ת שכ' כן מסברא דנפשי' וגם ה"ה פ' כ"ג מהלכות שבת כ' שנראה מלשון הרמב"ם שגם הרמב"ם ס"ל כן אולם התו' במס' שבת דף מ"ד ע"א בד"ה מתוך שאדם בהיל על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי כ' וז"ל אע"ג דגבי ממון אמרי' איפכא אי שרית ליה (יותר ממה שצריך לשבת) אתי לכבויי היינו משום שאינו מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהי' טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד עכ"ל וס"ל למ"א דדוקא בהאי דסי' של"ד דלא חיישי' שיכב' במזיד ולכן כשהדליק' בחצר אחרת דלא בהיל כ"ה דהא יש לו שהות להוציא טרם יעבור הדליק' לחצרו לכן אינו טריד כ"כ ולא ישכח שהוא שבת ובמזיד לא יכב' משא"כ במת דא"ל שיעבור מצד בהילתו במזיד ניהו דבחצר אחרת לא בהיל כ"כ שישכח שהיום שבת מ"מ הא חיישי' שיכבה במזיד ומה בכך שעדיין יש לו שהות הא אפי' ימתין אם אין אנו מתירים לו להציל סוף סוף ישרף המת ויכבה במזיד אפי' הדליק' בחצר אחרת ולכן הוי ס"ל להרב"י לענין היתר טלטול המת אין חילוק בין הדליק' בחצר המת או בחצר אחרת בכל ענין מותר וע"כ הא דנקט הרמב"ם שהדליק' בחצר שי"ב מת משום איסור הוצאה נקטי' וכנ"ל. דליכא הכא משום בזיון המת כשישרף בא לישב קושיא ב' מהא דפסק הרב ב"י סס"ב כהרא"ם להתיר הוצא' מפני הבזיון כשהוא בספינ' לזה כ' דאין לדמות הבזיונות דדוקא שם בספינ' דאיכ' בזיון גדול כמ"ש מ"א בס"ק י"ב הוא דהותרה הוצא' אבל שריפת המת אין בו בזיון כ"כ ולא הותרה מש"ה ההוצא' ומשום טעם כו' ר"ל אע"ג דהותר הטלטול משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי היינו משום דאיסור טלטול אינו חמיר כ"כ אבל ההוצא' אפי' לכרמלית אע"ג דליכא רק איסור דרבנן מ"מ חמיר מאיסור טלטול לא הותר' משום דלמא אתי לכבויי כ"ש למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור ואי יכב' הוי מלאכ' שאצ"ל א"כ למה נתיר שודאי יעבור איסור דרבנן בהוצא' מחשש ס' שמא יעשה איסור דרבנן ויכבה רק טלטול דהוא איסור קל מותר: ואע"פ שבמרדכי כו' היא הקושי' מדברי רבינו ברוך מה שהשיב להרא"ם על היתר טלטול כשהמת בספינ': דבשכבא דהוי בדורקרת לא הותר אלא מפני הדליק' אבל לא מפני הבזיון כנ"ל וא"כ כיון שמתיר הרב"י משום בזיון הספינ' כ"ש מפני הדליק' כנ"ל עז"כ דהרב"י לא ס"ל בהא כר' ברוך דאדרב' יש להתיר יותר דשם איכ' בזיון גדול אבל גבי דליק' ליכ' בזיון כ"ה כשישרף ומשו' דילמא אתי לכבויי ל"ל כנ"ל (ועמ"ש בס"ק יב): אלא כמ"ש ס"ב והוא מתבזה כו'. בא לישב מס"ל דהא מתיר הרב"י בהוצא' משום בזיון המת שהסריח ע"ז כ' דשם אין הטעם משום בזיון המת דגם סרחון המת אינו בזיון כ"כ אלא דומ' לשרפ' המת דהא רוב ב"א מעותדי' לסרחון אחר מותם. אלא הרב"י אזיל לשיטתיה דס"ל כהרמב"ם דדוק' כשכבר הסריח המת משום כ"ה מותר להוציאו ולכן אם י"ל מקום לצאת דליכא כבוד החיי' לא הותר' ההוצא' מפני בזיון המת ומה שהאחרונים השיגו על מ"א שכ' דשרפת המת אינו בזיון והוא נגד הסברא ולענ"ד יש למ"א דמות ראיה מתשו' הרשב"א והוא בהגהת רמ"א י"ד סי' שס"ג שא' צוה לפני מותו להוליכו לקברי אבותיו והיו יראים מחמת הסרחון לא יהי' אפשר להוליכו ושאלו לרשב"א אם מותר ליתן עליו סיד וישרף הבשר אם יש בו בזיון או צער למת ועל שניהם השיבום דאין המת מרגיש וגם אין בו בזיון ושריפת סיד ודאי בידים יותר בזיון משרפת אש גם שהוא ממילא בשב וא"ת ואפ"ה כ' הרשב"א דבסיד אין בו בזיון כ"ש בדליקה אף דשם בסיד י"ל כדי שיוכלו לקיים צוואתו. מ"מ הלא משמע מדברי הרשב"א אי הוי בשרפת סיד בזיון לא הי' מתיר אע"ג שכוונתם לקיים הצווא': ולהכי כ' ג"כ גבי מת המוטל כו' וברמב"ם משמע כו' ר"ל ניהו דמפני הדליק' הוכיח מל' הרמב"ם דלא הותרה הוצאה אבל במוטל בחמה אינו מבואר ברמב"ם דלא הותרה הוצאה ואעפ"כ כ' הרב"י גם במת המוטל בחמה באותו רשות משמע דהוצאה אסורה ולכן כ' מ"א דמ"מ משמע ברמב"ם דדין דליקה וחמה שוין לענין זה דכ' הרמב"ם תחלה דין מת המוטל בחמה דמניח עליו ככר כו' ואח"ז כ' וכן אם נפלה דליקה כו' משמע דשניהם שוים דהיינו בחמה ע"י ככר ותינוק ובדליק' אפי' בלי ככר ותינוק שוין וכיון דבדליק' מוכח מלשון הרמב"ם דההוצא' אסור' ה"ה מפני החמה: וכ"מ בגמ' דף מ"ג ע"ב דפליגי רב ושמואל במת המוטל בחמה וליכא ככר או תינוק אי הותר טלטול מן הצד ופליגי אי טלטול מן הצד שמי' טלטול או לא ואמרי' כתנאי דתניא אין מצילים את המת מפני הדליק' ר' יודא בן לקיש אומר מצילים מאי לאו בטלטול מן הצד פליגי. ומשני לכ"ע ס"ל טלטול מן הצד שמיה טלטול. וה"ט דר"י בן לקיש דמתיר מפני הדליק' דאי לא שריי' ליה אתי לכבויי ולא משני דבדליקה הבזיון יותר גדול מן מוטל בחמה. לכן אע"ג דטלטול מן הצד שמיה טלטול מ"מ התיר ריב"ל הטלטול מפני הדליק' מפני שהוא בזיון גדול אבל לא כשמוטל בחמ'. או להיפך דגבי מוטל בחמה לכ"ע טלטול מן הצד מותר מפני בזיון המת דזה בזיון גדול. וגבי דליקה דאין בזיון גדול ס"ל לת"ק דריב"ל דלא הותר טלטול מן הצד אלא ע"כ דהש"ס ס"ל דשני הבזיונות של חמה ושל דליקה שוין:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) מחמה כו' די"ל תקנ' כמ"ש ס"ו ולזה נתכוון רמ"א ר"ל במ"ש ועיין בסי' זה סעיף ו' ר"ל המחבר לשיטתי' דס"ל דלא הותר הוצא' מפני בזיון המת. (כ"א בספינ' דהוי בזיון גדול) ולכן לא הותר בסעיף ב' אלא במת שכבר הסריח ומשום כבוד החיים ולכן א"ש מ"ש פה במת המוטל בחמ' דלא הותר אלא באותו רשות דלא הותר' הוצא' משום בזיון המת אבל רמ"א דפסק בסעי' ב' כהטור. דאפי' עדיין לא הסריח אלא קרוב להסריח מותר להוציאו ע"כ משום בזיון המת. מ"מ בדין דהכא כשמוטל בחמה מודה רמ"א דההוצא' אסור' משום דיש לו תקנ' להצילו מבזיון בלי הוצא': שיש בו שני ב"א כו' ולפ"ז בדליקה רמ"א חולק על הרב"י וס"ל דגם מפני בזיון השרפה הותרה ההוצאה דהא רמ"א מתיר הוצא' מפני כבוד המת דהא כבר הוכיח דבזיון הדליק ובזיון מת שמוטל בחמה שוין:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) שקרוב כו' ודוקא ע"י ככר כו' ר"ל אע"ג דהרב"י הביא בזה שני דיעות ויש מ"ש שכל שמוציאו כו מוטב להוציאו שלא בככר כו' אבל רמ"א שפוסק כהטור בזה דאפי' קרוב להסריח מותר לא נתיר בענין אחר ממה שהתיר הטור דהיינו ע"י ככר ותינוק כמבואר בטור: וכמ"ש ס"א תו' סוכה. ר"ל התו' הביאו ראיה מדין הש"ס המובא בס"א אבל בש"ע ס"א כתב היפך מדברי תוס' דהוצא' חמירא מאיסור טלטול דהא בדליקה התיר טלטול ולא הוצאה כנ"ל דשם בסוכה אמרו דמותר להכניס אבנים לבית הכסא לקנח בו דגדול כ"ה שדוחה כו'. ופי' רש"י דוקא בה"כ שאין לו מחיצות דליכא כ"א טלטול אבנים המוקצים איסור זה התירו מפני כבוד הבריות אבל מוקף מחיצות דאיכא איסור הכנסת מכרמלית לרה"י לא הותר מפני כ"ה והתוס' חולקים חדא דלשון להכניס משמע דמוקף מחיצות ועוד דטלטול מוקצה חמיר מאיסור כרמלית דהא גבי מת המוטל בחמה לא הותר לטלטלו כ"א ע"י ככר ותינוק. הרי משום בזיון המת לא הותר טלטול מוקצה ואיסור כרמלית הותר מפני בזיון המת בהאי שכבא דהוי בדרוקר' וכיון דמשום כ"ה דהיינו הקינוח הותר טלטול אבנים מוקצים כ"ש דהותר איסור כרמלית עכת"ד. וכן ס"ל להטור כדהוכיחו התוס' דטלטול חמיר מכרמלית ולכן אע"פ שהותר' ההוצא'. מ"מ טלטול דחמיר לא הותר כי אם ע"י ככר ותינוק. ומ"ש הרב"י ויש מ"ש שכל מוציא לכרמלית מוטב כו' היינו משום דהרב"י אזיל לשיטתיה וכך י"ל דהוי ס"ל האי יש מ"ש (דהיינו רמב"ן) דמת שקרוב להסריח לא הותר ההוצא' כ"א כשכבר הסריח מפני כבוד החיים וכדעת הרמב"ם ולדידי' אזיל ראיית התוס' די"ל לעולם הוצאה חמורה מטלטול והא דהותר בהא שכבא דבדרוקרת ההוצאה ובפ' ב"מ דף ל' ובכירה דף מ"ג לא הותר הטלטול כ"א ע"י ככר ותינוק היינו משום דעובדא דדרוקרת ע"כ מיירי להרמב"ם והרב"י שכבר הסריח. ולכן הותר ההוצא' וכ"ש הטלטול והא דלא הותר בפ' ב"מ ופ' כירה טלטול מחמה לצל כ"א ע"י ככר ותינוק שם מיירי שעדיין לא הסריח אלא קרוב להסריח דכה"ג לא הותר לא טלטול ולא הוצאה וכן כ' הרב"י להדיא דלדעת הרמב"ם האי דפ' כירה מיירי שעדיין לא הסריח ע"ש:
ה סָעִיף ב (ס"ק ז) אין מוציאים כו' וכבוד המת נמי ליכא כו' זהו סניף בעלמ' דמ"מ איכא בזיון אלא שנתמעט הבזיון ועיקר הטעם דלהרמב"ם דבעינן שכבר הסריח משום דס"ל משום בזיון המת לא התירו אלא משום כבוד החיים וכיון שיש להם מקום לצאת דליכא כבוד החיים לא הותר ולכן כ' מ"א אח"ז דלדעת הטור דמשום בזיון המת הותר א"כ אפי' י"ל מקום לצאת מותר דהא אכתי משום בזיון המת והיינו דוקא בקרוב להסריח אבל אם הסריח וי"ל מקום לצאת דליכא משום כבוד החיים וגם משום בזיון המת ליכא כיון דכבר הסריח אין תכלית למת בהוצאתו א"כ כה"ג גם להטור לא הותרה ההוצאה וכן דייק ל' מ"א:
ו סָעִיף ב (ס"ק ח) אלא ע"י כו' דהוצאה דא"א לתקוני כו' כ"כ הר"ן ור"ל אפי' לרמב"ם דטלטול קיל מהוצאה מ"מ לכתחלה בעי כו"ת כיון דאפשר לטלטל בהיתר למה נתיר מוקצה אע"ג שאם הוציאוהו ע"י ככר ותינוק ירבה בהוצא' דעה זו לא ס"ל האי סברא אלא כיון דע"כ הוצרכו להתיר הוצאה לא חלקו בין הרב' למעט: אם א"ל כו' שרי לרמב"ם ר"ל לרמב"ם דס"ל דטלטול קיל מהוצאה וכיון דל"ל כו"ת דא"א לתקן איסור טלטול כמו דהותר ההוצאה הותר ג"כ הטלטול. אבל להטור דהוא דעת י"א שהביא רמ"א דאפי' קרוב להסריח מותר ולדידי' ע"כ צריך לו' דטלטול חמיר ממוקצה כמו שכתב התוס' בסוכה וכמש"ל בס"ק ה' עיין שם. לכן אי ליכא כו"ת אסור להוציאו דניהו דאיסור הוצאה התירו איסור טלטול דחמיר לדידיה לא התירו וכ"מ מלשון הטור ע"ש:
ז סָעִיף ב (ס"ק ט) אף כו' ועסי' רע"ח דיש מחלוקת הפוסקים אי מלאכה שאינ' צ"ל פטור:
ח סָעִיף ב (ס"ק י) ע"י תינוק דוקא כו' דהוא ס"ל לחלק בין תינוק לככר דבתינוק ליכא איסור תור' דחי נא"ע משא"כ ככר אע"ג דגם ככר ליכא איסור תורה למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור דהא גם הככר א"צ לגוף הוצאת הככר מ"מ גרע יותר מתינוק דאיכא נמי סברת חי נושא את עצמו ולכן אם התינוק קטן דל"ל חי נושא את עצמו דין תינוק כזה כדין ככר ושיעור קטן לענין זה ע' סי' ש"ח ס"ק ע"א דלא כט"ז שחילק בין כל"ת דתינוק הוי מין אדם ובטל לגבי מת א"כ אפי' קטן שרי:
ט סָעִיף ב (ס"ק י"א) לא ע"י כו' מ"מ יתחייב כו' כ"ה גם לשון הרמב"ן: וכ"כ בספר ת"ש דיתחייב היא לאו דוקא דהא גם הככר הוי מלאכ' שאצ"ל כצ"ל:
י סָעִיף ב (ס"ק י"ב) מתאספים שם והוא בזיון גדול כו' אע"ג דשם במרדכי בעובדא דמת שבא בספינ' כ' דהוי בזיון קצת אפשר ס"ל כהטור דאפי' קרוב והסריח מותר דגם משום בזיון המת מותר ולכן סגי בבזיון קצת כמו סרחון אבל להמחבר דס"ל כהרמב"ם דבעי שכבר הסריח דאיכא כבוד החיים אבל משום בזיון המת לא הותר אלא היכי דהוי בזיון גדול וכמ"ש מ"א ס"ק ג' ע"כ צ"ל דהכא מיירי היכי דאיכא בזיון גדול:
יא סָעִיף ב (ס"ק י"ג) לומר כו' דלית בי' מעש' ר"ל דישראל העוש' שבות מיקרי אית ביה מעש' דהא ישראל עשה מעש' אבל אי הגוי עשה מלאכ' בשביל ישראל אפי' איסור תור' מ"מ ליכא כ"א שבות דאמיר' לגוי זה מיקרי שבות דלית ביה מעש' דהא לא עביד ישראל מעש': לקבור המת כו' דאיכא נמי משום כבוד הבריות: וע' סס"י שכ"ה דאם גוי עשה מלאכ' בשביל ישראל מותר לו במ"ש אם ממתין בכדי שיעש' ואם עשה ארון או קבר בשביל ישראל אם נעשה בפרהסיא לא יקבור בו אותו ישראל עולמית והיינו מטעם הנ"ל שלא יאמרו נתחלל שבת ע"י:
יב סָעִיף ב (ס"ק י"ד) ואסור כו' באמת שמהרי"ל כו' השיג על המרשים שרשם תשובת מהרי"ל סי' ס"ה ע"ז כ' דליתא דאדרבה מהרי"ל מתיר וכ' דכן נוהגים אלא דברי רמ"א האוסר הם דברי הגמ"ר לצורך כהנים כמ"ש סעיף ה' כצ"ל: אם לא בנפל. ב"ח בי"ד סי' שע"א וכ"כ ש"ך שם אבל ט"ז שם חולק דאפי' בנפל אין כופין ע"ש: יהכא מיירי כו' ר"ל דלא אסר כאן אלא משום איסור שבת ת"ל אפי' בחול אין כופין לקרובים לכן צ"ל דמיירי דאין הקרובים מקפידים וא"כ אזיל בזיון הקרובים דזהו כבודם שיטהרו ויעשו צורכי המת בביתם ובזיון המת בלא"ה ליכא דמה לי בבית זה כו' וכן משמע במהרי"ל דאין בזה משום בזיון המת:
יג סָעִיף ד (ס"ק טז) ובשל"ה הקש' כו' כדאית' בגמ' שבת דף ל ע"א: דאסור לכ"א ללבשן כו' ובספר ת"ש כ' קושיא בשם מוהרש"ק דהא דשורפים על המלכים אינו חובה דניהו דלאדם אחר אסור ללבשן אבל מותרים למלך אחר [והכי קי"ל כ"כ הרמב"ם דכלי תשמישו אע"ג שאסורים להדיוט מ"מ מותרים למלך אחר] וכסא שלמה יוכיח וא"כ בגדי דוד לא היו מוקצים ולכן מסיק שמצא בשם גדול אחד כיון דקי"ל ביורה דעה סי' שס"ד כמהרי"ל דאם נפל מן הגג יקברנו עם בגדיו ודוד נמי כיון דאפחת דרגא מתותי' ומת דהיינו נפל מן הגג מדינא צריך לקברו עם בגדיו ושפיר הוי בגדיו מוקצים עכת"ד: וקילס לתי' זה וכ' עליו והוא נכון מאוד ואני שמעתי ולא אבין דהא טעמיה דמהרי"ל בנפל מהגג מבואר שם כיון דיצא ממנו דם ונבלע בבגדיו ושמא נבלע בבגדיו רביעית דם שהנפש יצאה בו וצריך קבורה ולכן נפל מהגג ויצא ממנו דם אבל לא מת מיד אלא לאחר כמה ימים מת על מטתו וכן מי שמת בקור גדול דלא יצא ממנו דם קוברים אותו בתכריכים כשאר ב"א. ודוד כפי משמעות הדברים לפי פשוטן לא מת מהנפיל' דאפחת דרגא מתותי' ולא יצא ממנו דם דהכי איתא שם א"ר מ"ד הודיעני ה' קצי כו' א"ל בשבת תמות כו' כל יומא דשבתא הוי יתיב וגריס כולי יומא האי יומא דבעי למינח נפשי' קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוי פסיק פומיה מגירס' אמר מאי איעבד ליה ה"ל בוסתנא אחורי ביתא אתי מ"ה ובחיש באילני נפיק למיחזי (כי הי' דבר תימה כמ"ש רש"י) הוי סליק בדרגא אפחת דרגא מתותי' אשתק ונח נפשי' עכ"ל הגמ': הרי דע"י דאפחת דרגא נבהל ושתיק מלגרוס לפי שעה ועי"ז הי' יכול מ"ה לשלוט בו ומת ע"י מ"ה כדרך כל הארץ ולא ע"י הנפיל' ולא הי' צריך לקברו בבגדיו ומחוורתא כתי' מ"א וכן תירץ הט"ז. ומאי דקשיא ליה למהרש"ק הא ראוי' למלך אחר יש לדחות דמהידוע שמלבוש המתוקן לאדם אחד בקושי ימצא אדם שיהי' הבגדי' כמדתו כי זה ארוך וזה קצר זה עב ושמן וזה דל ורזה וכדומה ואם אדם אחר ירצה ללבשן צריכים תיקון שיהיה כמדתו. וא"כ בשלמא אי בגדי דוד היו מותרים לכל אדם ברוב עם אי אפשר שלא ימצא א' שיהי' כמדתו אבל השתא דאסורים לכ"א ולא הי' ראויים כי אם לשלמה אפשר לא הי' כמדתו והיו צריכים תיקון לכן בשבת דאין ראויים ללביש' בלי תיקון הם מוקצים: ומה שכ' ב"י איתא בחולין כו' ר"ל דהרב ב"י כ' סתמא דכסות בטל גבי מת. משמע דמן הסתם בטל ולכן שפיר קשה ליה להרב ב"י. אך האמת אינו כן הכי אמרי' בחולין אמר רבא כשמאהיל באויר על המת אפי' גבוה מן המת יותר מטפח נקרא בלשון חכמים נוגע דתניא סריגה של חלון שניתן באויר ע"ג מת ויש אויר בין סריגה לסריגה הנוגע נגד הנקב שבין סריגה לסריגה טמא והנוגע שלא כנגד הנקב טהור דהסריג' אינה מקבלת טומא' לכן חוצצת בפני הטומאה ודייק רבא היכי דמי אי הסריגה סמוכה למת פחות מטפח למה אם נגד הסריגה נגע טהור כיון דסמיך כ"כ הסריגה למת הוה ליה ככסות למת ומת בכסותו מטמא ולמה יהי' חוצץ איהו גופיה מטמא. אלא ודאי שהסריגה הוא למעלה מטפח מן המת ולא הוי כמת בכסותו ואפי' הכי קראו נוגע ודחי אביי לעולם מיירי שהסריגה סמוכה למת בפחות מטפח ולכן קראו נוגע ודק"ל ה"ל כמת בכסותו שאני מת בכסותו מבטל ליה האי לא מבטל ליה עכ"ל הגמ' ומדקאמר מבטל ליה ולא קאמר בטל משמע שבדעתו תליא מלתא ועוד דאלת"ה מאי משני האי מבטל כו' מאי סברא יש לחלק אע"כ בדעתו תליא מילתא לכן דוקא מת בכסותו דעתו לבטל והיינו תכריכים דהא יקבר בהם מה שאין כן סריגה אין דעתו לבטל ואם כן ה"ה שאר בגדים שאינו תכריכים גם כן אינו מבטל ונתיישב קושית הרב"י:
יד סָעִיף ו (ס"ק י"ז) זה כו' אבל לא יביאו מיד מחצלת ואין צריך כלל למטה בשלמא לפירש"י צריכים למטה כי המטה נעשה דופן והמחצלת היא הגג למעלה אבל לפירוש הרמב"ם וכוותיה פסק בש"ע דהמטה אין בו צורך כי המחיצה והגג הכל נעשה מהמחצלת כי מיירי במחצלת קשה שהיא יכולה לעמוד בפני עצמה א"כ למה יביאו מטה:
טו סָעִיף ו (ס"ק י"ח) זוקף כו' ומסיר' אח"כ ב"י. והרב"י כ' דרך אפשר שצריך להסיר המטה דעי"ז ניכר שעיקרו נעשה בשביל החיים דהא כשילכו זוקפים המטות ומסירן כי אין לחיים שוב צורך בהם ויאמרו דגם המחצלת נעשה בשביל החיים והא דהניחו המחצלת שם ולא הסירו כשהלכו להם יתלו בסבה מה מה שאין כן כשלא יסירו למטות לא יהיה ניכר כ"כ שהיה בשביל החיים: בענין שאינו עושה אהל דהיינו מלמעלה למט' תחלה יעשה הגג ואח"כ המחיצות כדלקמן סי' תק"ב:
טז סָעִיף ז (ס"ק יט) מותר כו' וגם אין לגזור כאן משום סחיטה דבדבר שאינו מקפיד על מימיו לא גזרי' כדלעיל סי' ש"א וש"ב ונתינת חומץ עליו לית ביה משום שרייתו זהו כבוסו דזה דוקא בנותן עליו מים אבל לא בשאר משקין כדלקמן סי' של"ד סעיף כ"ד:
יז סָעִיף ז (ס"ק כ) ולשמוט כו' צ"ע כו' כתב בספר א"ר בשם התוס' י"ט דכן המנהג בקהלות גדולות לפשוט אבריו שלא יתעקמו וגם לעצום עיניו מפני הסכנה כדאיתא בזוהר:
יח סָעִיף ח (ס"ק כא) ומקצת כו' דנראה כעוש' גומא אע"ג דגומא ממילא הוי כדלקמן גבי עמודים מ"מ נראה כעוש' גומא כיון דהיה כולה מכוסה משא"כ לקמן סעיף ט' בתבן דלא שייך גומא שרי: דלחד גרסא דאיתא התם א"ר הונא הרי סליקוסת' (הוא עצי בשמים שתוחבים תוך עפר לח כדי שישארו העצי בשמים לחים ולהריח בהם) דצה ושלפה והדר דצה מע"ש מותר להוציאה בשבת ואם לאו אסור ופירש"י משום דע"י ההוצאה מזיז עפר המוקצ' אבל אי דצה ושלפה מע"ש כבר נתרחב הגומא ואינו מזיז עפר ע"י ההוצא' ופריך הש"ס דף נ' ע"ב מדתנן הטומן לפת וצנונו' בארץ אם מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשב' ופרש"י הא דבעינן מקצת עליו מגולין לא משום כלאים ושביעית ומעשר דאפי' אין מקצת עליו מגולין אינו חושש להם אלא משום שבת גרידא נקטינן דאי אין מקצת עליו מגולין ע"כ מזיז עפר מוקצ' דהא גם ע"ג יש עפר ואמר הש"ס קתני מיהא וניטלין בשבת אע"ג דלא דצה שלפא וקשיא לרב הונא ומסיק תיובתא זו היא גרסת רש"י אבל התוס' הביאו גרסת הערוך דגריס אם מקצתן מגולים דהיינו האמהות צ"ל מקצתן מגולים דאי האמהות מכוסים כלן חושש משום כלאים ושביעית ומעשר והקש' התוספות לגרסתו מאי פריך לר"ה דלמא מתני' דהטומן אתיא כר"א בן תדאי דס"ל טלטול מן הצד מותר ור"ה סבירא ליה כרבנן דא"ל טלטול מן הצד אסור וא"ל א"א דמתני' אתיא כר"א ב"ת מאי אריא מקצתן מגולים אפי' כלן מכוסים מותר י"ל דבאמת בשבת ניטלין אפי' כלן מכוסין ומקצתו מגולה לא נקט אלא משום אינך ומה"ט כ' מהרש"א ומהר"ם לא קשיא להתוס' כן לגירסת רש"י דהא אי גרסי' מחצת עלין מגולים ע"כ רק משום שבת גרידא נקטי' כמ"ש רש"י וא"כ א"א דאתי' כר"א ב"ת אפילו מכוסים שרי אבל לגירסת הערוך אם מקצתן מגולים נקט משום כולם כנ"ל שפיר ק"ל דלמא איתא כר"א ב"ת ובאמת בשבת אפילו מכוסים לגמרי מותר ומשום אינך נקט מקצתן מגולים ותירץ דא"כ ה"ל לפרש כן להדיא וניטלין בשבת אפילו מכוס' עכת"ד א"כ לכאור' בין לגירס' רש"י בין לגירסת הערוך מוכח דלא כמ"מ שכ' בתחוב כולו בעפ' ומוציאו ע"י כוש נראה כעושה גומא לא מבעיא לגרסת רש"י דע"כ צריך ליישב קושית הש"ס לר"ה דלמא מתני' כר"א ב"ת וע"כ צ"ל א"כ מאי אריא מקצת עלין מגולים אפי' כלן מכוסים מותר לר"א ב"ת ומאי קושיא ניהו דמשום טלטול מוקצה ליכא לר"א ב"ת אפילו כולו מכוסה מ"מ אסור משום דנרא' כעושה גומא ור"א ב"ת לא התיר לתחוב בכוש אלא בפגה שטמנה בתבן דלא שייך גומא אע"כ דלא מיחזי כעושה גומא דלא כמ"מ וכן לגירסת הערוך שתי' התוס' דע"כ לא אתיא כר"א ב"ת דא"כ ה"ל לפרש וניטלין בשבת אפילו מכוסים ג"כ י"ל כנ"ל דאי כולם מכוסים אסור משום דנראה כעוש' גומא וא"ל דה"מ למיתני אפילו כל האמהות מכוסים והעלי' מגולים ז"א: דע"כ לענין נטילה בשבת מלתא דפשיטא אפילו כלם מכוסים לית ביה משום זריעה ותלישה דאלת"ה מאי כתבו התוס' דה"ל למיתני אפילו מכוסים הא מ"מ אסור במכוסי' אפי' בשבת משום זריעה ותלישה א"כ בשבת ליכא כ"א משום איסור טלטול העפר א"כ בין מקצת אמהות מגולין או רק מקצת עלין דא ודא אחת היא ואין בו רבות' דה"ל לפרש אפילו כל האמהות מכוסים (כ"כ בס' ת"ש) וע"כ ר"ל דה"ל למיתני אפי' מכוסים כלם אפי' העלין וע"כ שיוציאו ע"י כוש יהיה נר' כעושה גומא. אלא ע"כ דלא כמ"מ. אולם התו' דף מ"ד הקשה על פירש"י שכ' טעמו דר"ה משום דמזיז עפר המוקצ' מה בכך הא הוי טלטול מן הצד ור"ה תלמיד דרב הוי ורב הא ס"ל טלטול מן הצד מותר לכן פי' ר"י דטעמא דר"ה משום דעביד גומא כשמוציא הסליקוסת' אא"כ דצה ושלפה והדר דצה שכבר נעש' גומא מע"ש וכתב מהרש"א בדף נ' א"כ מאי הקשו התוס' על גרסת הערוך על קושית הש"ס לר"ה דלמא מתני' אתיא כר"א ב"ת ור"ה כדרבנן ס"ל זהו ניחא אי טעמיה דר"ה משום טלטול מ"ה. אבל לפי' ר"י דטעמי' דר"ה משום גומא זה אין לו ענין לפלוגתא דר"א ורבנן ושפי' מקשה הש"ס ותי' מהרש"א לחד תי' וז"ל א"נ לפי' הערוך דמיירי דגם מקצת האמהות מגולי' לא משמע להו לפרש משום איסור גומא נגעו בה עכ"ל מהרש"א הרי דלפי' ר"י לא ק"מ קושי' התוס' ואין צורך לתי' התו' א"כ שפיר י"ל כמ"ש המ"מ בכולה מכוסה אם מוציאו ע"י כוש נראה כעוש' גומא אלא לגירסת הערוך ל"ל כפי' ר"י דטעמיה דר"ה משום גומא כמ"ש מהרש"א כנ"ל וע"כ צ"ל כפירש"י דהטעם משום טלטול מ"ה ושפיר קשה קושית התוספות דהל"ל דמתני' אתיא כר"א ב"ת וע"כ צ"ל כתי' התוספות דהוי ליה למתני בפ' וניטלין בשבת אפי' מכוסים ואם כן מוכח דלא כמ"ש המ"מ אבל אי גרסי' כגירסת רש"י אם מקצת עלין מגולין שפיר יש לו' כפי' ר"י דטעמיה דר"ה משום גומא ול"ק קושית התו' ואין צריך לתי' התוס' וא"כ ליכא הוכחה דלא כמ"מ ושפיר י"ל כמ"ש המ"מ. ולכן כתב מגן אברהם דלחד גירסא מוכח דשרי לתחוב דלא כמ"מ והיינו לגרסת הערוך דל"ל כפי' ר"י כנ"ל אבל לגירסת רש"י י"ל כפי ר"י ושפיר י"ל כמ"ש המ"מ כנ"ל וא"כ י"ל דהמ"מ הוי גריס גרסת רש"י אבל זה קשה למה פסק נגד הירוש' באין ההכרח דהש"ס דידן חולק: וכ' הרמב"ם כו' שמא יתקן הגומות. ר"ל ע"י שיוציא העמודים יהיה גומא בארץ במקום שהיו תחובי' ויש לחוש שמא ישוה הגומא ר"ל שיסתום הגומא אבל משום הא שעושה גומא ע"י הוצאה ליכא למיחש כמ"ש מ"א אח"ז דברי הש"ס: ופריך גומות כו' אהא דאמרינן דאסור להוציא העמודים ושקיל וטרי מ"ט אילימ' משום דעביד גומא ע"י ההוצאה לשתרי דהא גומא ממילא הוי כמו בטומנין לפת וצנונות אם מקצת עלין מגולים ניטלין בשבת אע"ג דעביד גומא משום דהיא ממילא ומשני דחיישי' דלמא אתי לאשויי גומות דהיינו שיסתום הגומא ודוקא בעמודים שהם בבית חיישי' להכי דמקפיד על הגומא. אבל לפת וצנונות שהם בשדה אינו חושש לגומא לכן ל"ח דלמא יסתום הגומא:
יט סָעִיף ח (ס"ק כב) לא נתכוין כו' ובאמת דברי התו' ד"נ לא קאי אלא אמעשר ושביעית וכלאים דאם נתכוין לזריע' כו' כצ"ל וז"ל התו' ודוקא נקט הטומן אבל נתכוין לנטיעה חושש משום כלם עכ"ל התוס' ולשון התו' משמע כמ"ש מ"א דדברי התו' לא קאי על שבת דהא במחני' קתני אינו חושש משום כלאים שביעי' ומעשר וניטלי' בשבת הרי דאינו חושש דקתני במתני' לא קאי על שבת דהא חלק שבת אח"ז וקתני וניטלין בשבת א"כ מה שכתב התוס' אבל נתכוין לזריעה חושש משום כלאים לא קאי כ"א על אותן דעליהן אמרה המשנה דאינו חושש עז"כ התוס' דנתכוין לזריעה חושש משא"כ בשבת לא שייך לשון חושש:
כ סָעִיף ח (ס"ק כג) דאין כו' ר"ס דנ"ט ע"ש במ"א ס"ק ו': אין חילוק כו' דלא כט"ז ס"ק יו"ד: בעירובין דף ע"ז דאית' שם כותל שבין שתי חצירות גבוה י' טפחים ואין פתח או חלון בכותל מערב כל חצר לעצמו. ואין רשאים לטלטל מחצר א' לחברו מע"ג הכותל או להוריד מע"ג כותל לתוך החצר (ולר"ש שם דס"ל גגות וחצירות רשות א' הם דמותר להורידו מע"ג כותל לחצ' עכ"פ אסור להכניסו אל הבתי') ואם מיעט הכותל מגובה י' טפחים דהיינו שבנה אצטב' אצל הכותל גבוה טפח או יותר א"כ מראש האצטבא עד ראש הכותל אין גבוה י' מותר להוריד מן הכותל. וא"ר יחיאל כפה ספל אצל הכותל הוי מיעוט ופריך והרי ספל דבר הניטל בשבת ודבר הניטל בשבת אינו ממעט דלא הוי דבר קבוע ומשני כגון דחבר' בארעא ועי"ז אינו ניטל בשבת ופריך והא אכתי הוי דבר הניטל בשבת אע"ג דחברה ע"י עפר דהתנן הטומן לפת כו' אם מקצת עלין מגולים כו' וניטלין בשבת ומשני כגון שחברם כ"כ עד דבעי מרא וחצינא לעקרו משם וכה"ג אינו ניטל בשבת ודין זה מבואר לקמן סי' שע"ב הרי דאי לא בעי מרא וחצינא היה ניטל בשבת ולא אמרינן דהספל נעשה בסיס לעפר וע"כ צ"ל דאפי' בכלים לא אמרי' כה"ג דהוי בסיס כמ"ש מ"א:
כא סָעִיף ח (ס"ק כד) הלכך כו' צ"ע כו' ר"ל למה תלה טעם היתר נענוע הקש דטלטול בגופו קיל מטלטול מן הצד ואפי' לצורך דבר האסור ת"ל דטלטול הקש אפי' ע"י טלטול מ"ה הוי שרי וכמ"ש הרב"י בשם הר"ן שמיישב קושיא זו האיך התירה המשנה לנענע הקש בגופו הא טלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור ותי' הר"ן וז"ל דהתם נמי אינו מטלטל הקש מפני שצריך לו אלא מפני שצריך למטה וא"א לו בלי טלטול הקש ומש"ה כיון דלא מטלטל ליה להדיא כו' עכ"ל הר"ן: ובאמת ברא"ש משמע כו' ר"ל דלא כמו שסתם הרב"י בסעיף ה' דמשמע דכ"ע מודים ביה אלא דהרא"ש חולק ולכן הוצרך הרא"ש פה בקש לתת טעם דטלטול בגופו קיל מטלטול מ"ה (כי דברי הש"ע בזה נובעים מדברי הרא"ש) אמנם לא ידעתי שום משמעות ברא"ש שחולק על האי דסעיף ה' ואולי מ"א כ"כ מסברא דנפשיה דלא תי' הרא"ש כמ"ש הר"ן כי מ"ש מ"א ונ"ל כיון דצריך לקש לשכוב כו' נראה באמת למ"א תי' דחוק אע"כ דהרא"ש חולק על האי דסעיף ה': כמו בצנון ר"ל דמזה הכריחו התוס' והרא"ש לחלק בין מטלטל לצורך דבר אסור או לצורך דבר המותר מדקי"ל טלטול מן הצד אסור ובצנון המבואר בסעיף ח' אם מקצת עליו מגולים מותר אע"ג דמטלטל העפר שעליו בטלטול מן הצד לכן הוצרכו לחלק בין מטלטל לצורך דבר המותר או לא והרא"ש ס"ל דוקא דומיא דצנון דאינו צורך כלל לטלטל המוקצה הוא דשרי משא"כ כשצריך למקום המוקצה דצריך לטלטל המוקצה:
כב סָעִיף ח (ס"ק כה) מנענע בגופו כדי לשכוב עליו אבל שלא לצורך שכיבה אע"ג שמטלטל רק ע"י הגוף מ"מ אסור:
א סָעִיף א ס"א אם יש כו' אם יש לו כו'. כיון דלא שרי אלא משום דאי לא שרית ליה כו' אם יכול בהיתר או באיסו' קל לא שרינן באיסור חמור כמ"ש קנ"ג א' טעמא דאין כו': ואם אין כו' מטלטלו. משום חששא הנ"ל דהא אפילו טלטול גמור אינו אלא מדרבנן. הרא"ש: וכ"ז באותו רשות. באותו רשות. אזיל לטעמיה שפ' בס"ב כהרמב"ם שלא התירו בחמה ודליקה לרשות אחרת רק משום כבוד החיים: דטלטול. שם:
ב סָעִיף ב ס"ב שהסריח בבית ונמצא כו'. שר"ל משום כבוד הבריות וכבוד החיים והכריחו כן דהוקשה לו מ"ש דבטלטול לא שרינן אלא ע"י ככר או תינוק: וי"א. רש"י שם. וסיבר דהחמירו יותר באיסו' טלטול מהוצאה וכמ"ש תוס' סוכה ל"ו ב' והר"ן תירץ במקום דאפשר לתקוני מתקן משא"כ באיסור הוצאה: ואם היה. לשיטתו דוקא משום כבוד החיים. אבל בלא"ה לא דלא כרש"י שם וכבר הקשה עליו במרדכי שם דהא אמרינן בס"פ כירה דמת בחמה דוקא ע"י ככר או תינוק ואפי' ממטה למטה לא למ"ד טלטול מן הצד כו' אלא רש"י ס"ל דטלטול חמיר מהוצאה וכנ"ל וכ"כ תוס' אלא דרש"י סותר עצמו בפ"ג דסוכה וכמש"ל ר"ס שי"ב בהג"ה וכבר הקשו תוס' עליו ועמ"א: וי"א שלא כו'. כמ"שש קמ"ב ב' וע' רש"י שם ד"ה הניחו כו' וטלטלוה כו' אבל הרמב"ן חלק עליו וכת' כפי' השני שברש"י שע"י מחיצה של ב"א וז"ש ויש מי שאומר. דס"ל דכל שמשביח בטלטול פוגם בהוצאת הככר ותינוק שלא לצורך וכ' דהא אין הככר והתינוק טפלין למטה ועוד הוצאה דככר קרובה לבא לידי איסור תורה יותר מהוצאת המת דאפילו מוציאו לקוברו מלאכה שאצ"ל הוא כמש"ש ועוד משום מראית העין שלא יאמרו מחלל עליו שבת וכמש"ל בקבורתו ע"י עממין בשבת אבל בכרמלית הכל יודעים שאין איסור מלאכה וע"ש בתה"א וס' הראשונה ס"ל מוטב להרבות באיסור אחד מלעשות ב' איסורים וכ"ש לש' התוס' הנ"ל דיותר חמיר איסור טלטול מאיסור הוצאה כמש"ל: ויש מי שמתיר כו'. דמש"ש לכרמלית מעשה שהיה כך היה אבל באמת מותר אף לר"ה ומש"ש מי קאמינא לר"ה כו' היינו משום שאמר שם אפי' לר"י אבל לר"ש אף לר"ה שרי דהוי מלאכה שאצ"ל וכ' שם שר"ח אוסר שלא התירו אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים כו' ואסור משום מראית העין כו' תדע שלא הכל התירו שהרי אמרו בפ"ג אי לא שרית ליה כו' ואם איתא נתיר ליה הכיבוי עצמו ובפ"ק דר"ה אמרינן בשבת ויוה"כ דלא אפשר בעממין ולא התירו בעממין אלא בי"ט ע"ש בס' תה"א בשער מ"ו שהאריך בזה: ע"י תינוק אבל. עמ"א ס"ק י"א: וה"ה. לפרש"י וערש"י שם או בבזיון כו': וה"ה דמותרים כו'. דשבות דלית בה מעשה כמ"ש בעירובין ס"ח א' ועסי' רע"ו ס"ג בהג"ה: ואסור לטלטל. דלא התירו אלא משום כבוד המת: אבל ע"י עו"ג. דשבות ע"י עו"ג מותר במקום מצוה או צורך גדול כמ"ש בסי' ש"ז ס"ה:
ג סָעִיף ג ס"ג יש מי שאומר. דל"ד ככר ותינוק כמ"ש קמ"ב ב':
ד סָעִיף ד ס"ד יש מי. לפי' הרמב"ן שפי' שם מ"ד א' כנונא אגב קיטמא שהאפר מוקצה ומטלטלין אגב הכלי וא"א דהכלי בסיס לדבר האסור שהכלי חשוב ואינו בטל להאפר וכמ"ש בפ"ב די"ט כ"א ב' אצל שיורי כוסות ונטלטלינהו אגב כסא מי לא אר"נ כי הוינן כו' ועתוס' שם ובשבת מ"ז א' ועסי' ש"י ס"ח:
ה סָעִיף ה ס"ה אם צריך. עס"ח ומ"ש שם:
ו סָעִיף ו ס"ו מת המוטל. אע"ג דאמרינן שם דס"ל כר' יצחק לא קי"ל כן כמו שהוכיח הרי"ף בפ' מי שהחשיך קנ"ד ב' דרב הונא ל"ל דר' יצחק דאר"ה התם היתה כו' ופריך עלה והא קמבטל כו' ורב ששת סבר לומר כן אבל רב הונא לא ס"ל אלא משום דאין עושין אהל ארעי אפילו בשנוי אלא משום חי ולא משום מת: ושני קצותיהן. ור"ל זוקף ששומט את המטה דלא כפירש"י שם:
ז סָעִיף ח ס"ח טלטול כו'. שהקשו הא דאמרינן שם דכ"ע טלטול כו' מ' דכן הלכה ובפט"ז קכ"ג א' אמרינן דלאו שמיה טלטול כמש"ו וחילקו בכה"ג: הלכך צנון. שם: ומקצת. נ' ב': ולא השריש. תוס' שם ורש"י מ"ה א': וגם לא. תו' שם מדנקט הטומן וכ"ה ביירושל' פ"א דכלאים באגוד' מתנייא שהרי אינו רוצה בהשרשתן ועמ"א: ואע"ג שהוסיף. תוס' שם מהא דאמרי' שם ולא משום מעשר: ואפי' כו' דאין. ר"ל דאין כוונתו שיהא האוכל משמש לכלי כו' ועמ"א וכ"כ הר"ן אהא דאמרינן ל"א א' וכיסה בדבר שאינו ניטל כו'. וע"ש קושית תו' ממתני' נוער את הכסוי כו' ותי' הר"ן כנ"ל ולכן פגה שטמנה בתבן וחררה כו' לא אמרינן דהוי בסיס: וטלטול בגופו. כן תי' הרא"ש ההיא דקש כמש"ו: וכן אם. כמש"ש נ' א' דעדיף יותר מהניח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.