א מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת הִתִּירוּ לְטַלְטֵל אֲבָנִים לְקַנֵּחַ, וַאֲפִלּוּ לְהַעֲלוֹתָם לַגַּג עִמּוֹ דְּהָוֵי טִרְחָא יְתֵרָה, מֻתָּר. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָקוֹם מְיֻחָד לְבֵית הַכִּסֵא, יָכוֹל לְהַכְנִיס עִמּוֹ אֲבָנִים לְקַנֵּחַ מְלֹא הַיָּד; וְאִם אֵין לוֹ מָקוֹם קָבוּעַ, מַכְנִיס עִמּוֹ כְּשִׁעוּר בּוּכְנָא קְטַנָּה; וְאִם נִכָּר בָּאֶבֶן שֶׁקִּנְּחוּ בּוֹ, מֻתָּר לְהַכְנִיסוֹ אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל הַרְבֵּה, אוֹ אֲפִלּוּ הֵם הַרְבֵּה מִמְּלֹא הַיָּד, מֻתָּר לִטֹּל כֻּלָּן דְּכֵיוָן שֶׁקִּנְּחוּ בָּהֶן הוּכְנוּ לְכָךְ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּחָצֵר מֻתָּר לְטַלְטֵל אֲבָנִים (רַשִׁ"י סוֹף פֶּרֶק הַמּוֹצִיא יַיִן וְרַ' יְרוּחָם ני"ב חי"ו ור"ן). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ מִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הָיָּחִיד נָמֵי שָׁרֵי, דְּהָא נָמֵי אֵינוֹ רַק אִסּוּר דְּרַבָּנָן, וּמִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת הִתִּירוּהוּ. (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַזּוֹרֵק).
ב אִם יָרְדוּ גְּשָׁמִים עַל הָאֲבָנִים וְנִטְבְּעוּ; אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר, מֻתָּר לִטְּלָן כְּדֵי לְקַנֵּחַ וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם סוֹתֵר וְלֹא מִשּׁוּם טוֹחֵן.
ג צְרוֹר שֶׁעָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים, מֻתָּר לְקַנֵּחַ בּוֹ וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִתָּלְשׁוּ, דְּאַף אִם יִתָּלְשׁוּ לֵיכָּא אִסוּרָא דְּדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן הוּא.
ד לֹא יְטַלְטֵל רֶגֶב אֲדָמָה לְקַנֵּחַ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְקִנּוּחַ לְפִי שֶׁהִיא נִפְרֶכֶת. אָסוּר לְקַנֵּחַ בְּחֶרֶס, אֲפִלּוּ בַּחֹל, מִשּׁוּם סַכָּנָה שֶׁלֹּא יְנַתֵּק שִׁנֵּי הַכַּרְכֶּשְׁתָּא, (פי' הַמֵּעַיִם הַתְּלוּיִם בְּפִי טַבַּעַת).
ה הָיוּ לְפָנָיו בְּשַׁבָּת צְרוֹר וְאָזְנֵי חֶרֶס חֲלָקִים, דְּכֵיוָן דַּחֲלָקִים הֵם לֵיכָּא מִשּׁוּם סַכָּנָה, מְקַנֵּחַ בְּאֹזֶן הַחֶרֶס שֶׁהוּא רָאוּי לְכַסוֹת בּוֹ פִּי הַכְּלִי; צְרוֹר וַעֲשָׂבִים, יְקַנֵּחַ בַּעֲשָׂבִים אִם הֵם לַחִים, אֲבָל בִּיבֵשִׁים אֵין מְקַנְּחִין מִפְּנֵי שֶׁהֵם חַדִּים וּמְחַתְּכִין אֶת הַבָּשָׂר.
ו מְקַנְּחִין בְּשַׁבָּת בַּעֲשָׂבִים לַחִים אֲפִלּוּ הֵם מְחֻבָּרִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֵם; וּמִשּׁוּם מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחֻבָּר לֵיכָּא, דְּלֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּאִילָן אֲבָל לֹא בְּיֶרֶק.
ז הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְנוֹת, שֶׁרְפוּאָתוֹ לְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת שֶׁמְּמַשְׁמֵשׁ שָׁם בִּצְרוֹר וְהַנֶּקֶב נִפְתָּח, לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בְּשַׁבָּת כַּדֶּרֶךְ שֶׁמְּמַשְׁמֵשׁ בְּחֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹחֵז הַצְּרוֹר בְּכָל הַיָּד, מִשּׁוּם הַשָּׂרַת נִימִין, אֶלָּא מְמַשְׁמֵשׁ כִּלְאַחַר יָד, דְּהַיְנוּ שֶׁיֶּאֱחֹז הַצְּרוֹר בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, וּמְמַשְׁמֵשׁ.
ח לְמַשְׁמֵשׁ בְּבִרְזָא בְּפִי הַטַּבַּעַת דִּינָהּ כִּצְרוֹר, שֶׁלֹּא יֹאחֲזֶנָּה אֶלָּא בְּב' אֶצְבְּעוֹתָיו. וְאָסוּר לָצֵאת בְּבִרְזָא אֲפִלּוּ תְּחוּבָה כֻּלָּהּ בַּגּוּף.
ט אָסוּר לִפְנוֹת בִּשְׂדֵה נִיר בְּשַׁבָּת, שֶׁמָּא יָבֹא לְאַשְׁווּיֵי גּוּמוֹת; וְאִם הָיָה שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ בַּחֹל אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁדָּשׁ נִירוֹ וּמְקַלְקֵל.
י אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת שֶׁמְּצַדְּדִין אוֹתָן כְּמִין מוֹשָׁב חָלוּל וְיוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם בַּשָּׂדוֹת בְּמָקוֹם הַמְיֻחָד לְבֵית הַכִּסֵא, מֻתָּר לְצַדְּדָן; וְאַף עַל גַּב דְּבִנְיַן עֲרַאי הוּא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת.
א סָעִיף א (א) אבנים - וה"ה צרורות או שאר דבר כה"ג דלאו בר טלטול הוא:
ב סָעִיף א (ב) מקום מיוחד - פי' שהמקום קבוע לו לבהכ"ס דכיון שקבוע לו לכנוס שם תמיד א"כ אפילו אם ישתיירו לו אבנים ערבית יוכל לקנח בהם שחרית וע"כ התירו לו להכניס מלא היד ולא הוי טלטול שלא לצורך ואף דאותו המקום אינו מיוחד לו לעצמו ואפשר שיקחו אחרים את האבנים לקנח לית לן בה דמה לי הוא מה לי אחר ואפשר ג"כ שיצטרך לו אח"כ בעצמו ולהכי שרי ומש"כ אח"כ ואם אין לו מקום קבוע היינו שהולך פעם למקום זה ופעם הולך למקום אחר וע"כ אסור להכניס יותר ממה שצריך לו ודאי לפעם אחד דהיינו כשיעור בוכנא קטנה דאם יכניס יותר וישתייר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך וכתב המ"א בשם הפוסקים דהא דמתירין בבהכ"ס קבוע להכניס שם אבנים בשבת היינו דוקא בשאינו מיוחד לו לעצמו אלא נכנסין גם אחרים שם דלא היה לו להכין מע"ש דחשש שמא יטלוהו אחרים ובפרט אם הוא בבהכ"ס שבשדה דטרחא הוא להכין מע"ש דרחוקה היא אבל אם היה סמוך לו לביתו וגם מיוחד לו לעצמו דאין נכנסים אחרים לשם ואפילו מבני ביתו אין להתיר להכניס שם אבנים כלל דהיה לו להכין מאתמול והא"ר מצדד להקל בזה בכל גווני וכדעת הלבוש והטעם משום דלא מסיק אינש אדעתיה להכין שם אבנים מע"ש:
ג סָעִיף א (ג) מלא היד - ואפילו ד' וה' אבנים [רש"י]:
ד סָעִיף א (ד) כשעור בוכנא קטנה - ברי"ף ורא"ש איתא כשעור ראש בוכנא קטנה שדכין בו את הבושם וכן משמע בטור:
ה סָעִיף א (ה) ואם ניכר וכו' - משמע מלשון זה דאם אינו ניכר אף שידוע שקינח בו אסור ליקח ממנו מלא היד אם אין לו מקום קבוע ויש מקילין בזה דכיון שידוע שקינח בו הוי כניכר:
ו סָעִיף א (ו) שקנחו בו - היינו מע"ש ומיירי כשלא יחדן מע"ש בפירוש לכך דאם יחדן אפילו לא קינח בהן מעולם מותר להכניסן כמה שירצה וה"ה נייר חלק שמקפיד עליו דיש בו משום מוקצה ג"כ מהני יחוד מע"ש דעי"ז הוסר מעליו שם מוקצה ומותר להכניס לבהכ"ס כמה שירצה ואם לא יחדן אינו מותר להכניס לבהכ"ס שאינו קבוע רק כפי צרכו לפעם זה בלבד ואסור לקרוע הנייר בשבת וכמבואר לקמן בסימן ש"מ סי"ג ע"ש במ"ב:
ז סָעִיף א (ז) מותר להכניסו - עיין לעיל בסימן ג' סי"א במ"ב שם:
ח סָעִיף א (ח) וי"א דאפילו מכרמלית וכו' - וכן עיקר [א"ר] ור"ה דידן אף שלהרבה פוסקים דינו ככרמלית מ"מ אין להקל:
ט סָעִיף ב (ט) על האבנים - היינו שהכניסן מתחלה לקנח בהן ואח"כ ירדו עליהן גשמים ונטבעו בקרקע או בטיט:
י סָעִיף ב (י) רישומן ניכר - היינו שניכרין למעלה מן הקרקע ולא נטבעו בקרקע לגמרי:
יא סָעִיף ב (יא) סותר ולא משום טוחן - ר"ל אפילו אם היה זה באיזה רצפה שבחצר והו"א דיש בזה חשש סתירה שסותר הרצפה בזה שנוטל האבן או דהו"א דטוחן בנטילתו את העפר שסביבו קמ"ל דשרי:
יב סָעִיף ג (יב) מותר לקנח בו - מדסתם משמע דאפילו מונח על הארץ מותר ליטלו ואף דיש בזה עכ"פ לכו"ע איסור תלישה מדרבנן דמחזי כתולש הכא משום כבוד הבריות לא גזרו ועיין במה שנכתוב לקמן בסימן של"ו ס"ה וס"ח במ"ב ובה"ל:
יג סָעִיף ג (יג) ולא חיישינן וכו' - ר"ל דאף דבהתלישה יש בו איסורא דאורייתא לכו"ע וכדלקמן בסימן של"ו ס"ו אפ"ה לא חיישינן שיהיה נתלש כיון שאינו מתכוין לזה ולאו פסיק רישא הוא:
יד סָעִיף ד (יד) שאינה ראויה לקינוח - ר"ל וע"כ איסור טלטול בדוכתיה קאי:
טו סָעִיף ה (טו) דחלקים הם - דבאינם חלקים דיש חשש סכנה בדבר מוטב יותר לקנח בצרור אף שהוא מוקצה:
טז סָעִיף ה (טז) ליכא משום סכנה וכו' - ואף דעדיין יש בזה חשש כשפים וכדלעיל בסימן ג' מ"מ לא התירו משום זה לקנח בצרור שהוא מוקצה כיון שיש לו חרס לקנח שאין בו משום מוקצה וכדמפרש ובפרט לפי מה שכתב רמ"א שם דהאידנא לא חיישינן בזה לכשפים:
יז סָעִיף ה (יז) יקנח בעשבים - דלא הוי מוקצה:
יח סָעִיף ה (יח) אבל ביבשים וכו' - אלא יקנח בצרור אף דהוא מוקצה. איתא בגמרא מותר לפנות אחורי הגדר דשדה חבירו ומותר ליטול צרור לקנח אפילו בשבת והיינו מן השדה אבל לא יטול מן הגדר אפילו בגדר עב דאין עושה נקב דנראה כסותר:
יט סָעִיף ו (יט) שלא יזיזם - היינו שלא ישמוט אותם ממקום חיבורם משום תלישה:
כ סָעִיף ז (כ) משום השרת נימין - דהוא בכלל תולש ואע"ג דאינו מכוין לזה פסיק רישא הוא ע"י המשמוש. לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו שלא ישרט בשרו כדרך שהוא עושה בחול משום ממחק אלא כלאחר יד:
כא סָעִיף ז (כא) וממשמש - בנחת [ב"י בשם רי"ו והכי איתא לקמן בסוף סימן שכ"ח]:
כב סָעִיף ח (כב) למשמש בברזא - פי' של עץ וה"ה בפתילה [שקורין צעפי"ל] שמכניסין בפי הטבעת וכמו שמבואר בסוף סימן שכ"ח [א"ר]:
כג סָעִיף ח (כג) אפילו תחובה וכו' - שכיון שמכניסה תדיר כדי לחזור ולהוציאה אינה בטלה אצל הגוף והרי זה כמוציא בפיו ומרפקו דאסור מד"ס אבל דבר הבלוע בגוף מותר לצאת בו כגון לבלוע מרגלית או זהב ולצאת בו לר"ה:
כד סָעִיף ט (כד) בשדה ניר וכו' - היא שדה שנחרשת ועומדת לזריעה ומצוי בה אז ע"י החרישה רגבים וגומות וע"כ חיישינן שמא בעת שיפנה ישכח ויטול מהרגבים שלפניו וישליך למקום הגומות ואמרינן היתה לו גומה וטממה גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה [שמתקן הבית בכך] בשדה חייב משום חורש [שהרי השוה בזה את פני הקרקע ויהיה טוב לזריעה]:
כה סָעִיף י (כה) אבנים גדולות וכו' - י"א דוקא אם היו האבנים מוכנים מכבר לזה דאל"ה לא הותר איסור מוקצה בשביל זה דלא מצינו שהותר אלא לקינוח:
כו סָעִיף י (כו) לצדדן - היינו להעמיד הדפנות שמכאן ומכאן אבל להניח אבן למעלה על שתיהן אסור משום אהל אף דאהל עראי הוא כ"כ מ"א אבל הא"ר ומאמר מרדכי מתירין גם בזה:
א סָעִיף א מקום מיוחד. שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית [רש"י ור"ן] ונ"ל דה"פ אם נכנס תמיד למקום א' וא"כ אף שישתיירו יכול לקנח בהם שחרית ואף שאחרי' נכנסים ג"כ לשם ויש לחוש שיטלוהו לקנח מ"מ שרי להכניס מלא היד דלא הוי טלטול דלא לצורך דמה לי הוא או אחר וכ"מ ר"ס שי"ט בהגה ול"ד לס"ס של"ג דהכא חד טירחא הוא וגם אפשר שיצטרך לו הוא ולהכי שרי ומ"ש ואם אין לו מקום קבוע היינו שהולך פעם למקום זה ופעם למקום אחר וא"כ אם ילך אח"כ למקום אחר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך ולכן מכניסו כמלא בוכנ' וכו' להכי דקדק וכ' ואם אין לו מקום קבוע וכו' וכ"כ בפסקי הרא"ש וכ"מ בתו' סוף ד"ה מהו להעלותן ע"ש ובסוכה דף ל"ו, ואם יש לו ב"ה סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם אסור להכניס בשבת אבנים דה"ל להזמינם מאתמול [הג"א והג"מ פכ"ו] וכ"כ התוס' כנ"ל דלא כב"ח ע"ש:
ב סָעִיף א ואם ניכר באבן. כתב בש"ג וקשה מ"ש מחריות דאם ישב עליהם מבע"י שרי אף על פי שאין ניכר בהם כמ"ש סי' ש"ח ס"כ, ואפשר לו' דאבן גדולה אינה עומדת לקינוח ושאר אבנים מקורזלות אותן שקינח בהם מבע"י א"צ שיהא ניכר בהן הרושם אלא דנקט רישומן ניכר דאז מותר לטלטל האבנים הסמוכים לו דהוא מעיד על האחרים שאף הם הוכנו לכך ודוקא כשלא יחדן בפי' לכך אבל יחדן מותר כמו המיחד אבן לפצוע בו אגוזים וה"ה המיחד נייר חלק לקנח בו דשרי עכ"ל וערסי' ש"ח וסכ"ב דיש חולקין ביחוד ול"נ דקושיא מעיקרא לית' דבשלמא חריות כיון שישב עליהן מבע"י והניחן במקומן כדי לישב עליהם עוד לא הוי מוקצה אבל אבן שקנח בו והשליכו שוב לא היה דעתו עליו לתשמיש לכן בעינן שיהא ניכר בו הקינוח לכן אין להקל ליטול האחרים וכ"מ בגמ' ובש"ע:
ג סָעִיף ג מותר לקנח. ומדסתם ש"מ דס"ל דאפי' מונח על הארץ מותר ליטלו דאין בזה משום תלישה אלא איסורא דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרו כמ"ש רש"י ור"ן וכ"מ בסימן של"ו ס"ח ע"ש דלא כהרמב"ם והתולש עשבים מהצרור חייב לכ"ע:
ד סָעִיף ה מקנח באוזן החרס. ואף על גב דיש לחוש לכשפי' כמ"ש סי' ג' סי"א מ"מ עדיף לקנח בו מהצרור (ב"ח):
ה סָעִיף ה מפני שהן חדים. צ"ע דבסי' ג' כתב טעם מפני שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות וכ"ה בגמ' וע"ק דאמרי' בחולין דף ט"ז אין מקנחין בקרומית של קנה ופריך ותיפוק ליה דהמקנח בדבר שהאור כו' ומשני קינוח פי מכה קאמרינן משמע דשאר עשבים אין מחתכין הבשר והמ"מ פכ"ו כתב דאית דגרסי איפכ' בלחין אין מקנחין שהן משירין השינים וביבשים מקנחין ע"ש וצ"ע, מותר ליטול צרור מגדר עב שאינו ניכר ונראה כ"כ אבל מגדר דק אסור שעושה נקב והוי כסותר (יש"ש ב"ק פ"ז ס"מ וכ"מ בגמ' ורא"ש) אבל בטור ח"מ סי' רע"ד כתב ליטול ממנה צרור משמע מן השדה אבל מן הגדר אסור וכ"מ ברי"ף ורמב"ם שהשמיטו אפי' בשבת ש"מ דס"ל דמגדר אסור ליטול רק משדה מותר וזה כבר כתבוהו בה' שבת וע' בגמ' בעובדא דמר זוטרא חסידא:
ו סָעִיף ו שלא יזיזם. שהם מוקצים:
ז סָעִיף ז משום השרת נימין. ואף על גב דמקנחין בחרס ולא חיישינן משום השרת נימין במשמש בצרור הוה פסיק רישיה (תוס') ועסס"ג, לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו כדרך שהוא עושה בחול משום כתישה אלא כלאחר יד (טור בשם ר"ח):
ח סָעִיף ח אפי' תחובה. כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו אסור כמו המוציא בפיו ובמרפיקו (טור) ומשמע דדבר התחוב כולו בגוף מותר לכתחל' וא"כ מותר לבלוע מרגלי' או זהב ולצאת בו לר"ה:
ט סָעִיף ט לאשויי גומות. דשמא יטול צרור ממקום גבשושית ושדי ליה למקום גומא ואמרי' היתה לו גומ' וטממ' גבשושי' ונטלה בשדה חייב משום חורש ובבית חייב משום בונה (גמרא), ומ"מ נ"ל דבבית מותר לפנות דבמלתא דלא שכיח' לא גזרו:
י סָעִיף י מותר לצדדן. ומ"מ לעשות כמין אהל אסור (ביצה דף ל"ב) עסי' שט"ו ס"ו:
א סָעִיף א אבנים. מן השדה ולא מן הגדר עיין מ"א:
ב סָעִיף א מיוחד. ואם יש לו בה"כ סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם אסור להכניס בשבת אבנים דה"ל להזמינם מאתמול. הג"א והג"מ מ"א:
ג סָעִיף ג לקנח. אפילו מונח על הארץ מותר ליטלו והתולש עשבים מהצרור חייב לכ"ע ועיין סי' של"ו ס"ה:
ד סָעִיף ו יזיזם. שהם מוקצים:
ה סָעִיף ז השרת. ואע"ג דמקנחין בחרס ולא חיישינן משום השרת נימין בממשמש בצרור הוי פסיק רישיה תוס'. לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו כדרך שהוא עושה בחול משום כתישה אלא כלאחר יד. טור:
ו סָעִיף ח כולה. ומותר לבלוע מרגליות או זהב ולצאת בו לר"ה. מ"א:
ז סָעִיף ט ניר. פי' חרישה ועומד לזריעה:
ח סָעִיף י לצדדן. ומ"מ לעשות כמין אוהל אסור ביצה דף ל"ה מ"א. (ובספר אליהו רבה פוסק דמותר משום כבוד הבריות דמשם לא משמע מידי וכ"כ הלבוש וכ"מ בטור סי' שט"ו):
א סָעִיף א (ס"ק א) מקום מיוחד כו' נ"ל דה"פ כו' בא לאפוקי מדעת הב"ח וכמ"ש סס"ק זה דלא כהב"ח דהב"ח מפרש דמ"ש שיש לו מקום מיוחד ר"ל שמיוחד לו לבד ואין אחרים נכנסים שם לכן הותר לו מלא יד שאם ישתיירו לו יקנח בהם הוא עצמו שחרית משא"כ כשגם אחרים הולכים שם דאם ישתיירו לו יבאו האחרים ויקחום לקנח לא הותר לו כ"א כשיעור בוכנא ועי"ז נתקשה מדברי הטור אבל מ"א פי' מקום מיוחד שר"ל שמיוחד לו שהולך כל פעם לאותו מקום אף שגם אחרים הולכים שם אין בכך כלום. וכ"מ ר"ס שי"ט בהג"ה דאע"ג דבורר בשבת אסור מ"מ מה שבורר לצורך אותו סעודה מותר ואפי' גם אחרים אוכלים עמו מותר והרי בורר לצורך אחרים מ"מ שרי. ול"ד לסי' של"ג שכתב דמותר לפנות אוצר תחלה לצורך אורחים או לצורך תלמידים מותר לפנות ד' וה' קופות לכ"א ואחד וקיי"ל שם דכ"א צריך לפנות לעצמו ולא שאחד יפנה לכלם: דהא חד טרחא הוא ובזה נתיישב דינא דהכא כיון דאינו מכניס כ"א מלא יד שפיר הוי חד טרחא אם מכניס מלא היד או רק כשיעור בוכנא אבל עדיין צריך יישוב הא דריש סי' שי"ט לענין ברירה דודאי הטרחא שבורר גם בשביל אחרים היא טרחא מרובה יותר מאלו לא בירר אלא לעצמו. להכי דקדק וכתב ואם א"ל מקום קבוע כו'. רצה לומר מדפתח מי שי"ל מקום מיוחד כו' ה"ל ג"כ לסיים ואם אין לו מקום מיוחד אלא שינה וסיים ואם א"ל מקום קבוע לאשמועינן דהפי' הוא דלא כהב"ח ואין חילוק אם גם אחרים נכנסים שם אלא בהא תליא אם א"ל מקום קבוע דהיינו שהולך לפעם למקום אחר: וכ"מ מתוס' סוף ד"ה כולי רצה לומר דבשבת דף פ"א ע"ב בעי מינה רבה ב"ש מר"ח מהו להעלות אבנים לב"ה שבגג ופירשו התוספות דנסתפק דלמא הואיל ובה"כ סמוך לו לא התירו להכניס בשבת דה"ל להכין מע"ש ולהעלותו לגג ופשיט ליה דשרי משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דרבנן ופריך רבינא והא רבנן דר"א ס"ל דאסור ליטול קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וגם בזה יש משום כבוד הבריות דלפעמים נראה בחוץ בשר שתחוב בין השינים וגנאי היא לו ואעפ"כ אסרו רבנן וע"כ טעמייהו דה"ל להכין מאתמול ומשני בשלמא התם אדם קובע מקום לסעודה ושפיר י"ל דה"ל להכין מאתמול אבל הכא אין אדם קובע מקום לבה"כ ול"ל דה"ל להכין מאתמול וכ' התוס' הא דלא פריך אכולא שמעתא דהתיר לטלטל אבנים לצורך בה"כ וע"כ משום כבוד הבריות ולא אמרינן דה"ל להכין מאתמול ותיקשי מרבנן דאסרו ליטול קיסם לחצוץ שיניו כיון דלא אסיק לחלק דבסעודה אדם קובע מקום כו' ותי' התוס' כיון דדרכן היה לפנות בשדה שהוא רחוק לא אטרחוהו רבנן להכין מע"ש ועוד אם יזמינם שם יקחם אחר עכ"ל התוס' ולדברי הב"ח דלא הותר מלא יד כ"א ביש לו מקום מיוחד שאין אחרים נכנסים שם א"כ לתי' השני דהתוס' שכתבו ועוד אם יזמינם יקחם אחר קשה דאכתי המ"ל אהא דהותר לו מלא יד דע"כ אין אחרים נכנסים שם וה"ל להכין מאתמול ובסוכה דל"ו כתבו התוס' וז"ל והא דאמר רבי ינאי התם אם יש לו מקום קבוע לבה"כ מלא היד התם בשדה איירי דהמקום רחוק וטורח להזמין מערב שבת אבל לדידן דיש לנו מקום קבוע בבית אסור אלא אם כן הזמין ושמא כיון דנפישי בני בית דהוי שקלא להו לא אפשר ושרי עכ"ל הרי דאפי' רבים בני בית שהולכים שם אעפ"כ מותר מלא יד דלא כהב"ח: ואם י"ל ב"ה סמוך כו' דאזדו להו סברת התו' הנ"ל דהמקום קרוב וליכא טרחא אי יזמינם מע"ש וגם ל"ל דיקחם ב"ב דהא אין אחר נכנס שם:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ואם ניכר כו' וא"ל דאבן גדולה א"ע לקינוח. ר"ל דוקא חריות דמסתמא עומדים לישיבה ולא נאסרו אלא מכח מחשבתו שקצצן לשריפה מש"ה סגי במחשבה או ישיבה להוציאן מידי מחשבה ראשונה וכמ"ש מ"א ס"ק ל"ט וס"ק מ': ושאר אבנים מקורזלות כו' ר"ל דאכתי קשיא באבנים מקורזלות דסתמא עומדים לקינוח למה הוצרך בהן שיהי' רשומן ניכר מ"ש מחריות ולזה תירץ דמהני רשומן ניכר לענין האבנים הסמוכי דשריין אפי' לא קנח בהן ולא ייחדן: וער"ס ש"ח במ"א ס"ק י' לענין נייר וסעיף כ"ב די"ח בייחוד אלא אפי' במידי דאורחי' בעינן דוקא שיעשה בו מעשה: אבל אבן שקינח בו והשליכו כו' לכן בעי' שיהי' ניכר כו' דאז אע"ג שהשליכו מ"מ עומד לקינוח: לכן אין להקל ליטול האחרים כו'. ר"ל מ"ש הש"ג להתיר אם אחד מהן רשומן ניכר מותרים האחרים הסמוכים אפילו לא קינח בהם ולפ"ד מ"א אין להקל בזה דהא הש"ג גופיה לא מסבר' התירו אלא מהכרח קושייתו וכיון דהמ"א תירץ לקושית ש"ג א"כ מנ"ל להתיר כה"ג: וכ"מ בגמ' ובש"ע. בגמ' היא דאמרי' דף פ"א אהא דאם רשומו ניכר מותר להכניס אפי' הרבה ממלא יד ופריך הש"ס מאי מהני רשומו ניכר הא כיון דכבר קינח בו אסור שוב לקנח בו דתניא המקנח בצרור שקינח בו חברו מביא לידי תחתוניו' ומשני ע"ש ולהש"ג הא אותו צרור שקינח בו ורשומו ניכר מעיד על האחרים הסמוכים אע"ג שלא קינח בהם מ"מ הוכנו מע"ש ומותרים ובהם ליכא חשש תחתוניות דהא לא קינח בהם אדם ובש"ע משמע כן ומדסיים כיון שקנחו בהן ל' רבים משמע דבעינן שיקנח בכלם:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) מותר כו' ומדסתם כו' דאמרי' שם אר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת ח"ח אמר אביי עציץ נקוב שהיה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש היה מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע ופירש"י אהא דחייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח ולחלוחית הקרקע מיהו כתב דע"כ דהאי חייב ר"ל מכות מרדות ומדרבנן דדמי לתולש דאי ס"ד חייב חטאת דהו' תולש ממש א"כ גם צרור שעלו בו עשבים אם מגביהו מן הקרקע ג"כ חייב מן התורה ולמה הותר לקנח בו וכי יתירו רבנן איסור תורה משום כבוד הבריות אבל מדברי הרמב"ם הוכיח ה"ה הביאו הרב"י דע"כ ס"ל דחייב דאמר אביי ר"ל חייב חטאת וא"כ כ' דלדידיה הא דהתיר ר"ל לקנח בצרור שעלו בו עשבים ע"כ ג"כ מיירי דהצרור מונח ע"ג יתידות אבל אי מונח ע"ג קרקע לא הותר לו איסור תורה משום כ"ה ולזה כ' מ"א מדסתם בש"ע ולא התנה דבעינן שהצרור מונח ע"ג יתידות ע"כ צ"ל דפסק כרש"י והעומדים בשיטתו: וכ"מ סי' שנ"ו סעיף ח'. שכ' שם וז"ל עציץ אפי' אינו נקוב יש ליזהר מליטול מע"ג קרקע כו' הרי דלא כ' ל' איסור רק לשון זהירות וכ' אפי' אינו נקוב משמע דגם בנקוב הדין כן דכן הסוגיא ויותר י"ל א"א דבנקוב יש חיוב חטאת עכ"פ באינו נקוב יש איסור גמור מדרבנן מדכתב דבאינו נקוב ליכא רק זהירות בעלמא מכלל דבנקוב ליכא רק איסור דרבנן ומ"מ ליכא בכל זה משמעות גמור לענ"ד: והתולש כו' לכ"ע. ר"ל בזה גם רש"י מודה דוקא בעציץ נקוב שמניח ע"ג יתידות דאינו תולש ממש אלא שפוסק ממנו לשאוב מלחות הקרקע כתב רש"י דאין בו רק איסור דרבנן אבל בתולש מן הצרור הוי תולש ממש מודה רש"י דח"ח וכדקאמר ר"ל להדיא התולש ממנו ח"ח משא"כ אביי לא אמר חייב חטאת אלא חייב גרידא כ"ה דעת הרב"י דלא כה"ה שכתב דרש"י ס"ל דגם בתולש עשבים מהצרור ליכא איסור תורה וע"כ רש"י לא הוי גרס בדברי ר"ל חייב חטאת ע"ש בב"י:
ד סָעִיף ה (ס"ק ד) מקנח כו' מכל מקום עדיף לקנח בו מהצרור ר"ל דוקא לקנח בשברי חרס דאיכא סכנה דשכיח' ע"י שהן חדים פן ינתק שיני כרכשתא הותר לו לקנח בצרור אבל אוגני כלי חרס דאינו חד וליכא משום סכנת כשפים דלא שכיח לא הותר לו לקנח בצרור:
ה סָעִיף ה (ס"ק ה) מפני כו' וכ"ה בגמ' דף פ"ב ע"א. אין מקנחי' בקרומית של קנה ופירש"י מפני שנצוצות נתזין ממנו ונוקבים הכרכשתא: משמע דשאר עשבים כו' דהא תני התם ה' דברים בקרומית של קנה אין שוחטין בה ואין מלין בה כו' ואין מקנחים בה ופירש"י בכולה הטעם משום כשדוחקים אותו קסמים נתזין ממנו ואיכא סכנה במילה שלא ינקוב הגיד בשחיטה שמא תנקב הסימנים וכן בקינוח כנ"ל ופריך והתניא בכל שוחטים כו' בין בקרומית של קנה אמר רב פפא בסימני דאגמא פירש"י עשב הגדל באגמי מים כשהוא יבש חד וחותך ואין קסמים נבדלים ממנו הרי אפי' קרומית של קנה יש שאין מחתכים וה"ה שאר עשבים ואיך אסר בש"ע לקנח בכל עשבים יבשים מפני שמחתכים: והמ"מ כ' כו' דאהא דאמרי' דף פ"ב צרור ועשבים יקנח בעשבים ופריך והא אמרי' המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות ומשני הא בלחין הא ביבשים ופרש"י יבשים דהאור שולט בהם אין מקנחים והא דאמר הכא צרור ועשבים יקנח בעשבים מיירי בלחים דאין האור שולט בהם ועז"כ המ"מ דאית דגרסי איפכא דבלחים אין מקנחים כו' ועז"כ מ"א דצ"ע דאיך א"ל דהא דאמרי' המקנח בדבר שהאור ש"ב מיירי בלחין ויבשים אין האור שולט בו כלפי לייא אדרבא הא בלחין אין האור שולט ועוד קשה להמ"מ מאי פריך בחולין ות"ל דהמקנח בדבר כו' מאי קושיא דילמא נקט הטעם משום ניצוצות לאסור אפי' ביבשים דאין סכנה משום תחתוניות בשלמא לפירש"י דיבשים איכא משום תחתוניות ולא בלחין ל"ל דנקט הטעם משום ניצוצות לאסור אפי' בלחין הא בלחין גם ניצוצות ליכא וגם ע"כ מיירי ביבשים דאל"כ אין חותכים ואין ראויה לשחיטה ומילה שהוזכרו בברייתא אבל להמ"מ קשה: אבל בטור ח"מ כו' דאמרי' במס' ב"ק י' תנאים התנה יהושע עם ישראל וא' מהן נפנים מאחורי גדר של חברו וא"ר אחא ב"י לא נצרכה אלא ליטול הימנו צרור א"ר חסדא אפי' בשבת ודברי היש"ש הם לפי גרסתינו דקתני ליטול הימנו בוי"ו בסוף התיבה דהוא לשון זכר ע"כ קאי על הגדר אבל הטור שכ' ליטול ממנה בה"א בסוף התיבה שהוא ל"נ ע"כ קאי על השדה וצ"ל דהיה גורס כן גם בגמ': כבר כתבוהו בהלכות שבת דמותר ליטול צרור לקנח בו: בעובדא דמר זוטרא חסידא כצ"ל ר"ל משם משמע כהגירסא שלפנינו דקאי אגדר דא' מ"ז חסידא הוי שקיל בחול וא"ל לשמעיה זיל שרקיה ופרש"י טחוהו בטיט וחברוהו יפה עכ"ל וזה ל"ש כ"א בגדר:
ו סָעִיף ו (ס"ק ו) שלא יזיזם שהם מוקצים ובס' א"ר ובס' ת"ש חולקים דמוקצה דמחובר אינו אלא בפירות הנתלשים או נשרו בשבת מדלא לקטינהו אתמול ע"כ אקצינהו מדעתי' אבל כ"ז שהן מחוברים להשתמש בהן אי לאו משום משתמש במחובר ליכא איסור מוקצה וא"כ בעשבים דליכא משום משתמש במחובר ליכא גם משום מוקצה דהא דקא' לא יזיזם ר"ל שיזהר שלא יתלש מהן:
ז סָעִיף ז (ס"ק ז) משום כו' ועסי' ג' סעיף ג' כצ"ל וע"ש במ"א שכ' בשם הש"ס תקנה אחרת שיוכל לפנות: לא ימשמש בגמ' דף פ"א אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול ונחלקו רש"י ור"ח בפירושו. ובש"ע כ' פרש"י ומ"א כ' פי' ר"ח ושניהם אמת לדינא וכן הטור העתיק שני הפי':
ח סָעִיף ח (ס"ק ח) אפי' תחובה כיון שמכניסו תדיר כו' כמו המוציא בפיו כו' משמע דדבר התחוב כולו בגוף כו' וא"כ מותר לבלוע כו' ובס' ת"ש העתיק דברי המ"א וכו' וז"ל וכ' מ"א דדבר התחוב כולו בגוף ואין מכניסו כדי להחזיר ולהוציאו תדיר שרי ולפ"ז מותר כו' עכ"ל הבין דהתיר' דבליעת זהב ומרגליות כיון שאין מכניסו כדי להוציאו תדיר כ"א דרך מקרה ולענ"ד אין לשון מ"א משמע כן דהא במ"א לא כ' כי אם ומשמע דדבר התחוב כולו בגוף מותר אלא שהת"ש הוסיף וכ' ואין מכניסו כדי לחזור כו' א"כ לפי לשון המ"א עיקר ההיתר חסר ומ"ש דבר התחוב כולו בגוף כו' אין זה גורם ההיתר דהא גם הברזא תחובה כלה בגוף גם ברברי הטור גופיה קשה כיון שדעתו לחזור ולהוציאו אסור למה דבר זה יגרום איסור ויותר קשה ע"ד הר"מ שהביא הטור בעל דין זה וז"ל ואם תחוב כולו בגוף היה נראה דשרי לצאת בו דאינו דומה להא דתנן במתני' בפ' המצניע המוציא בפיו ובמרפיקו פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור דהתם כשפותח פיו ופושט מרפקו המשא נראה אבל הכא שבלוע כולו בגוף היה נראה דשרי אמנם אינו מתירו כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו אע"ג דלא דמיא ממש להני א"ל דפטור אבל אסור כהני כו' עכ"ל. משמע מלשון זה הואיל ומכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו דומה קצת למוציא בפיו ובמרפקו ולכאורה למה יגרום דבר זה לדמותו לפיו ומרפקו שכתב לפני זה דהאיסור הוא הואיל ולפעמים נראה מה שאין כן בברזא לכן י"ל לענ"ד דהמ"א הבין כוונות הר"מ דבברזא אורחיה דמילתא שאינו מכניסו כולו בגוף ומניח דבר מועט בחוץ כי לפעמים דרכו להוציאו מן הגוף כשמרגיש שכבר פעל פעולתו ויפנה ואינו ממתין עד שיצא עם הרעי (ואעפ"כ כ' הר"מ תחלה שהברזא כולה תחובה בגוף כי אותה המעט שיוצא עגבות האדם מכסים אותה) ולכן צריך להניח שיצא קצת חוץ לגוף שיהי' לו מקום תפיסה להוציאו. ובזה א"ש כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו אף על גב דל"ד ממש להני כו' ר"ל דקצת דומה כיון דדרכו להוציאו ע"כ קצת מגול' אע"ג שמכוסה ע"י העגבות מ"מ אם ירחיקם העגבות זה מזה יהי' נרא' ודומה קצת לפיו ומרפיקו דנראה על ידי פתיחת פיו ופשיטת המרפק אבל אינו דמיון גמור דשם דרכו לפתוח פיו ולפשוט מרפקו משא"כ העגבות אין הדרך להרחיקן זה מזה אעפ"כ לא רצה להתיר ובזה א"ש מ"ש מ"א דאם באמת כלו לגמרי בלוע בגוף ולא יצא כלל מודה הר"מ דמותר:
ט סָעִיף ט (ס"ק ט) לאשוויי כו' ומ"מ נ"ל דבבית מותר כו' ר"ל אע"ג דגם בבית אם סתם הגומא חייב משום בונה מ"מ ל"ג דבבית הוי מילתא דלא שכיחא שיהי' גומות או גבשושית דעל פי הרוב קרקע הבית חלק:
י סָעִיף י (ס"ק י') מותר כו' וכמין אהל אסור ביצה לב עיין סי' שט"ו סעיף ו' ר"ל דאם עושה המחיצות תחלה ואח"כ משים הגג עליו זה מיקרי עשיית אהל אלא צ"ל תחלה הגג ויאחזנו באויר ואח"כ יעשה תחתיה המחיצות כה"ג לא הוי עשיית אהל כן הוא במסכת ביצה ולקמן סי' שט"ו סעיף ו' א"כ הכא צריך לאחוז תחלה ביד באויר הלבנה שהיא לגג שיושב עליה ואח"כ יניח הלבנים מן הצדדים ובספר א"ר ובספר ת"ש כתבו דהכא מותר אפי' לעשות המחיצות תחלה משום כבוד הבריות לא ידעתי מאי כ"ה שייך בזה הא אפשר לעשות בהיתר דהיינו לתקן הגג תחלה:
א סָעִיף א ס"א משום כבוד. רש"י ותוס' סוכה ל"ו ב': דהוי טרחא. רש"י שם דלא כפי' תוס' ולכן לא חילקו הפוסקים בין קובע מקום לבהכ"ס או לא ועב"י: ואם אין כו' ואם נכר. תוס' ד"ה ואם וד"ה אמר:
ב סָעִיף ה ס"ה מפני שהם. עמ"א:
ג סָעִיף ו ס"ו אפי' הם. כפי' רבותיו של רש"י ע"ש:
ד סָעִיף ח ס"ח ואסור לצאת בברזא. עמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.