א אֵין בִּנְיָן וּסְתִירָה בְּכֵלִים. וְהָנֵי מִילֵי, שֶׁאֵינוֹ בִּנְיָן מַמָּשׁ כְּגוֹן חָבִית, הַגָּה: שֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת אַרְבָּעִים סְאָה (ת"ה סי' ס"ה), שֶׁנִּשְׁבְּרָה וְדִבֵּק שְׁבָרֶיהָ בְּזֶפֶת, יָכוֹל לְשָׁבְרָהּ לִקַּח מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן לְנַקְּבָהּ נֶקֶב יָפֶה שֶׁיִּהְיֶה לָהּ לְפֶתַח, דְּאִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ מְתַקֵּן מָנָא; אֲבָל אִם הִיא שְׁלֵמָה, אָסוּר לְשָׁבְרָהּ אֲפִלּוּ בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלִי. וַאֲפִלּוּ נֶקֶב בְּעָלְמָא אָסוּר לִנְקֹב בָּהּ מֵחָדָשׁ, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ נֶקֶב חָדָשׁ, אִם לְהַרְחִיבוֹ, אָסוּר. הַגָּה: וּבִלְבַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְכָךְ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חָבִית). וְאִם הָיָה סַכִּין תָּקוּעַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת בֶּחָבִית, מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ וּלְהַכְנִיסוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהוֹצִיאוֹ גַּם כֵּן פַּעַם אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל אִם לֹא הוֹצִיאוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר דְּהָוֵי פָּסִיק רֵישָׁא דְּעוֹשֶׂה נֶקֶב וּפֶתַח לֶחָבִית (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ס"ד). כְּלִי שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה, אִם מֻתָּר לִטֹּל מִמֶּנּוּ חֶרֶס, עַיֵּן לְעֵיל סי' ש"ח סמ"ד.
ב הָיָה בָּהּ נֶקֶב וְנִסְתַּם, אִם הוּא לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים, אָסוּר לְפָתְחוֹ דְּכֵיוָן שֶׁהוּא לְמַטָּה וְכָל כֹּבֶד הַיַּיִן עָלָיו צָרִיךְ סְתִימָה מְעַלְּיָא וְחָשִׁיב כְּפוֹתֵחַ מֵחָדָשׁ; לְמַעְלָה מִן הַשְּׁמָרִים, מֻתָּר לְפָתְחוֹ.
ג בִּמְקוֹם נֶקֶב יָשָׁן נוֹקְבִין אֲפִלּוּ בְּמַקְדֵּחַ (פי' כְּלִי מְיֻחָד לִנְקֹב), כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבְּרָה הַבִּרְזָא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא שָׁרֵי לִנְקֹב נֶקֶב יָשֵׁן אֶלָּא בְּחָבִית שֶׁל חֶרֶס שֶׁאֵין הַסְתִימָה מְהֻדֶּקֶת יָפֶה, אֲבָל בְּחָבִית שֶׁל עֵץ שֶׁמְּהַדְּקִים מְאֹד הָעֵץ שֶׁסוֹתְמִים בָּהּ הַנֶּקֶב וְחוֹתְכִים רֹאשׁוֹ עַל דַּעַת שֶׁלֹּא לְהוֹצִיאוֹ, וַדַּאי נִרְאֶה שֶׁזֶּה נֶקֶב חָדָשׁ, וְאָסוּר.
ד בִּרְזָא שֶׁבְּחָבִית וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ, מֻתָּר לִקַּח בִּרְזָא אַחֶרֶת וּלְהַכּוֹת בְּאוֹתָהּ בִּרְזָא לְצֹרֶךְ לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּשַׁבָּת. הַגָּה: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבִּרְזָא הָרִאשׁוֹן נֶגֶד הַשְּׁמָרִים (כמ"ש ס"ב) (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
ה מֻתָּר לִתֵּן קָנֶה חָלוּל בְּחָבִית אוֹ בִּרְזָא (ש"ל מָרְדְּכַי) לְהוֹצִיא יַיִן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ מֵעוֹלָם, אֲבָל לִתֵּן עָלֶה שֶׁל הֲדַס בְּנֶקֶב שֶׁבְּחָבִית שֶׁהֶעָלֶה עָשׂוּי כְּמַרְזֵב וְהַיַּיִן זָב דֶּרֶךְ שָׁם, לֹא, דְּגָזְרִינַן שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מַרְזֵב לְיֵינוֹ שֶׁיִּפֹּל הַיַּיִן לְתוֹכוֹ וְיֵלֵךְ לְמֵרָחוֹק, דִּכְשֶׁלּוֹקֵחַ הֶעָלֶה וּמְקַפְּלוֹ כְּעֵין מַרְזֵב נִרְאֶה כְּעוֹשֶׂה מַרְזֵב, וְלֹא דָּמֵי לְבִרְזָא אוֹ קָנֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בּוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ בְּעָלֶה שֶׁל הֲדַס בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה קְטוּמִים וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִקְטֹם (הָרֹא"שׁ סוֹף פֶּרֶק חָבִית וְטוּר).
ו מֻתָּר לְהַתִּיז רֹאשׁ הֶחָבִית בְּסַיִף דְּלָאו לַפֶּתַח מְכַוֵּן, כֵּיוָן שֶׁמֵּסִיר רֹאשָׁהּ; אֲבָל לְנַקְּבָהּ בְּצִדָּהּ, בֵּין שֶׁל חָבִית בֵּין שֶׁל מְגוּפָה, אָסוּר אֲפִלּוּ בְּרֹמַח שֶׁעוֹשֶׂה נֶקֶב גָּדוֹל; וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְפֶתַח דְּכֵיוָן דְּהָוֵי מִצִּדָּהּ וַדַּאי לַפֶּתַח מְכַוֵּן. וְלִקֹּב הַמְּגוּפָה לְמַעְלָה, מֻתָּר, דְּלָאו לַפֶּתַח מְכַוֵּן, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת פֶּתַח לְמַעְלָה אֶלָּא נוֹטֵל כָּל הַמְּגוּפָה.
ז חוֹתָמוֹת שֶׁבַּכֵּלִים, כְּגוֹן: שִׁדָּה, תֵּבָה וּמִגְדָּל שֶׁהַכִּסוּי שֶׁלָּהֶם קָשׁוּר בָּהֶם בְּחֶבֶל, יָכוֹל לְהַתִּירוֹ אוֹ לְחָתְכוֹ בְּסַכִּין אוֹ לְהַתִּיר קְלִיעָתוֹ; וְדַוְקָא כְּעֵין קְשִׁירַת חֶבֶל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ; אֲבָל פּוֹתַחַת שֶׁל עֵץ וְשֶׁל מַתֶּכֶת, אָסוּר לְהַפְקִיעַ וּלְשַׁבֵּר דִּבְכֵלִים נָמֵי שַׁיָּךְ בִּנְיָן גָּמוּר וּסְתִירָה. וּמִטַּעַם זֶה אָסוּר לְהָסִיר הַצִּירִים שֶׁקּוֹרִים גוגזי"ש שֶׁאֲחוֹרֵי הַתֵּיבָה אִם נֶאֱבַד הַמַּפְתֵּחַ, וְיֵשׁ מַתִּירִים בְּזוֹ. וּשְׁבִירַת פּוֹתְחוֹת שֶׁל תֵּבוֹת, יֵשׁ מַתִּיר וְיֵשׁ אוֹסֵר, וְיֵשׁ לְהַתִּיר עַל יְדֵי עַכּוּ"ם.
ח חוֹתָלוֹת (פי' מִינֵי כֵּלִים) שֶׁל תְּמָרִים וּגְרוֹגָרוֹת, אִם הַכִּסוּי קָשׁוּר בְּחֶבֶל, מַתִּיר וְסוֹתֵר שַׁרְשְׁרוֹת הַחֶבֶל וְחוֹתֵךְ אֲפִלּוּ בְּסַכִּין, וַאֲפִלּוּ גּוּפָן שֶׁל חוֹתָלוֹת, שֶׁכָּל זֶה כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹבֵר אֱגוֹזִים אוֹ שְׁקֵדִים כְּדֵי לִטֹּל הָאֹכֶל שֶׁבָּהֶם.
ט מֻתָּר לְהַפְקִיעַ וְלַחְתֹּךְ קִשְׁרֵי הַשִּׁפּוּד שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּטָלֶה אוֹ בְּעוֹף הַצְּלוּיִים.
י חוֹתָמוֹת שֶׁבְּקַרְקַע, כְּגוֹן דֶּלֶת שֶׁל בּוֹר שֶׁקָּשׁוּר בּוֹ חֶבֶל, יָכוֹל לְהַתִּירוֹ דְּלָאו קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא הוּא, שֶׁהֲרֵי עוֹמֵד לְהַתִּיר; אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ, מִשּׁוּם סְתִירָה; וְדַוְקָא כְּשֶׁעָשׂוּי לְקַיֵּם עַל מְנַת שֶׁלֹּא לְהֲסִירוֹ בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם אֵינוֹ עָשׂוּי לְקַיֵּם כְּלָל, מֻתָּר. וּמִטַּעַם זֶה מֻתָּר לְהַסִיר דַּף שֶׁמְּשִׂימִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַתַּנּוּר וְשׁוֹרְקִין אוֹתוֹ בְּטִיט, שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְקִיּוּם וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רנ"ט.
יא אָסוּר לִתֵּן שַׁעֲוָה אוֹ שֶׁמֶן עָב בְּנֶקֶב הֶחָבִית לְסָתְמוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ, (פי' הֶעָרוּךְ סִיכָה מְשִׁיחָה טִיחָה מְרִיחָה שִׁיעָה עִנְיָן א' הוּא), אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים, דְּלֵית בְּהוּ מִשּׁוּם מֵרוּחַ, הוֹאִיל וְאֵין הַיַּיִן יוֹצֵא אָז (בֵּית יוֹסֵף), מֻתָּר. וְאִם הָיָה הַיַּיִן יוֹצֵא דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב, אָסוּר לְסָתְמוֹ וַאֲפִלּוּ לִתֵּן בּוֹ שׁוּם דֶּרֶךְ הַעֲרָמָה לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לְהַצְנִיעוֹ שָׁם. וְאִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם, מֻתָּר לוֹ לְהַעֲרִים בְּכָךְ.
יב סַכִּין שֶׁהוּא תָּחוּב בְּכֹתֶל שֶׁל עֵץ מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְהוֹצִיאוֹ בְּשַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהוּא דָּבָר מְחֻבָּר; אֲבָל אִם הוּא תָּחוּב בְּסַפְסָל, וְכֵן בְּכָל דָּבָר תָּלוּשׁ, מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ. הַגָּה: וְאִם דָּצָהּ וּשְׁלָפָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, בְּכֹתֶל, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף) (עסס"א).
א סָעִיף א (א) שאינו בנין ממש - אבל בנין גמור וסתירה גמורה שייך גם בכלים ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה גמורה אבל אם היתה שלמה הוי סתירה גמורה ואסור אפילו בכלי קטן וכתבו האחרונים לקמן בס"ט דהני חביות קטנות של מרקחת אסור להסיר החשוקים [שקורין רייפין] כדי ליקח מה שבתוכה ולא דמי לחבית שמדובקת שבריה בזפת דהתם דרכה מתחלה לעשות כן והוי ככלי שלמה אך ע"י א"י בודאי יש להתיר וכדלקמיה בס"ז ובקשור ע"י חבלים אפילו ע"י ישראל יש להתיר:
ב סָעִיף א (ב) שאינה מחזקת - דאלו היא מחזקת מ' סאה הו"ל כאהל ואית ביה משום בנין וסתירה אפילו בנין וסתירה כל דהו:
ג סָעִיף א (ג) ארבעים סאה - היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם עובי הדפנות בלא עובי הלבזבזים [הוא כמו זר סובב אצל שפתה] והרגלים [מ"א בשם הרמב"ם]:
ד סָעִיף א (ד) יכול לשברה - עיין בפמ"ג שמצדד דהיתר השבירה הוא אפילו שלא במקום שמדובק בזפת:
ה סָעִיף א (ה) לנקבה נקב יפה - וה"ה אם מתיז ראשה מלמעלה ומכוין ליפות השבירה שתשאר עוד כלי:
ו סָעִיף א (ו) מתקן מנא - עיין בט"ז דמשמע דאפילו אם הנקב הוא נקב קטן שאינו עשוי להכניס ולהוציא ג"כ אסור עכ"פ מדרבנן אפילו בחבית כזו שהיא רעועה ואם הוא נקב גדול שעשוי להכניס ולהוציא יש בו איסור תורה וכן משמע בביאור הגר"א:
ז סָעִיף א (ז) אסור לשברה וכו' - מטעם סתירה ואף דבעלמא קי"ל דסותר אינו חייב אלא כשהוא ע"מ לבנות דאל"ה מקלקל הוא מדרבנן מיהו אסור ובביאור הגר"א הסכים להפוסקים דס"ל דאין סתירה בכלים אפילו כשעושה שבירה בכלי שלמה אם לא כשעושה אותה כלי ע"י השבירה דאז חייב עכ"פ לכו"ע משום מכה בפטיש:
ח סָעִיף א (ח) שאינו עושה כלי - ר"ל שאינו עושה נקב לפתח אלא שוברה ואח"כ כתב רבותא טפי דאפילו נקב בעלמא ר"ל נקב שאינו יפה לפתח דאית ביה תרתי לטיבותא שאינו שובר החבית וגם שאינו פתח אפ"ה אסורה. כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל חייב משום מכה בפטיש [הוא שם הכולל לכל גמר מלאכה שהוא תולדת אב מלאכה זו שהאומן מכה בפטיש על הכלי בשעת גמרה להשוות עקמימותו] לפיכך גזרו על כל נקב אפילו עשוי להוציא או להכניס בלבד שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו ועיין במ"א שביאר דאפילו הוא לול שאינו מחובר לקרקע דלית ביה משום בונה על עשיית הנקב אפ"ה חייב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכת הלול וכתב עוד בפרק יו"ד כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב. העושה נקב כל שהוא בין בעץ בין במתכות בין בבנין בין בכלים ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב וכל פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו עכ"ד. איתא בגמרא דאם תקע מסמר בכותל [לתלות עליו] חייב משום מכה בפטיש. העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה [אחרונים]:
ט סָעִיף א (ט) אם להרחיבו אסור - היינו אפילו אם אין מרחיבו כ"כ שיהיה עשוי להכניס ולהוציא על ידו אפ"ה אסור עכ"פ מדרבנן [גמרא]:
י סָעִיף א (י) ובלבד שיתכוין - בא לבאר בזה רק דעת המחבר דדוקא כשמתכוין להרחיב אבל אם אינו מתכוין אע"ג דהוי פסיק רישא שיתרחב ע"י פעולתו שרי וכמו שסיים המחבר בעצמו אח"כ אבל דעת הרמ"א גופא אח"כ בהג"ה דאפילו אם אינו מכוין להרחיב אסור אם הוא פסיק רישא והיה לו לכתוב זה שם בשם י"א אך שרצה לסתום כן להלכה ועיין מה שכתבנו שם:
יא סָעִיף א (יא) תקוע - היינו שהיה תקוע בחוזק וע"י הוצאתו והכנסתו פסיק רישא הוא שיתרחב הנקב אפ"ה כיון דעיקר איסורו הוא רק מדרבנן ס"ל דשרי כיון שאינו מתכוין לזה ודעת הרמ"א לחלוק עליו דדוקא כשהוציאו פעם אחת מבעוד יום דעי"ז נתרחב קצת דתו לא הוי פסיק רישא אבל בלא"ה אסור דפסיק רישא הוא דאף דהוא פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא דאיסורו הוא רק מדרבנן וכנ"ל ס"ל דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ועיין לקמן בסי"ב דבכותל שהוא מחובר גם המחבר מודה דאסור להוציא הסכין שהיה תקוע בו מערב שבת [וה"ה בחבית שמחזקת ארבעים סאה דיוצא ג"כ משם כלי דהוי כאהל] דשם במתכוין להרחיב הנקב חייב משום קודח דהוי תולדה דבונה ולכן אפילו אם אינו מכוין עכ"פ פסיק רישא הוא. והנה לענין עיקר הדין הסכימו המ"א וא"ר והגר"א והגרע"א דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ומ"מ הכא מצדדים המ"א והגר"א דמדינא אף בכותל שרי היכא שאין מתכוין כיון שא"צ להגומא והוי מלאכה שאצל"ג וגרע משאר איסור דרבנן דאסור היכא שהוא פסיק רישא כיון שהוא ג"כ מקלקל וגם הוא כלאחר יד וממילא נעשה הגומא בכותל ע"י הוצאת הסכין שמתרחב הגומא וכדלעיל בסימן שי"א ס"ח גבי צנון ע"ש אלא שהעולם נהגו בו איסור להוציא דנראה כעושה נקב בכותל וגם הט"ז מצדד כן בעיקר הדין אף בכותל ומ"מ סיים דאין בידו להקל נגד התה"ד והשו"ע והרמ"א שפסקו כולם בסוף הסימן להחמיר לענין כותל [וכן הוא ג"כ דעת הא"ר כהשו"ע והרמ"א דאפשר דניחא ליה שיהא הנקב מרווח לחזור ולתחוב בו הסכין ובאופן זה בודאי לכו"ע אסור] אלא לענין חבית דעיקר איסור הוא רק מדרבנן יש לסמוך היכא שהוא צורך גדול על דעת המחבר שמתיר להוציא הסכין בשבת כיון שאין מתכוין להוסיף הנקב אפילו היכא שלא הוציאו מעולם מתחלה:
יב סָעִיף א (יב) דעושה נקב ופתח - ר"ל דאף דמבואר בסי"ב דהיכא שהסכין היה תחוב בדבר תלוש מותר להוציאו בשבת בכל גווני דלא שייך שם משום בונה הכא שאני דיש בו משום מתקן פתחא ואף שאין עשוי להכניס ולהוציא עכ"פ מדרבנן אסור:
יג סָעִיף ב (יג) נקב ונסתם - אפילו היה אותו מקום מקום הברזא שסתמו ועשאו במקום אחר ועתה רוצה לפתחו:
יד סָעִיף ב (יד) וחשיב כפותח מחדש - וע"כ אסור לעשות שם אפילו נקב קטן שאין עשוי להכניס ולהוציא על ידו:
טו סָעִיף ב (טו) מותר לפתחו - אפילו הוא נקב גדול דאותה הסתימה לא חשיבא סתימה כלל:
טז סָעִיף ג (טז) במקום נקב ישן - בין שהנקב ההוא היה גדול או קטן ובלבד שלא ירחיבו יותר ממה שהיה מתחלה:
יז סָעִיף ג (יז) נוקבים אפילו במקדח - דלא חשיב סתימה כלל כיון שהוא למעלה מן השמרים וכנ"ל ולכן מותר לנקוב במגופה שסותמין בה הכלי זכוכית [שקורין שטאפק"י] אפילו בכלי המתוקן לכך:
יח סָעִיף ג (יח) הברזא - נקט דבר ההוה וה"ה אם היה הנקב במקום אחר שנסתם:
יט סָעִיף ג (יט) וי"א דלא שרי וכו' - זו היא דעת הכל בו ועיין בא"ר שכתב דשאר פוסקים פליגי ע"ז ופסק כמותם וכן פסק בנחלת צבי אבל בפמ"ג וח"א משמע דיש לחוש להחמיר כדעת הי"א:
כ סָעִיף ה (כ) מותר ליתן וכו' - שהרי עומד ומיוחד לכך ואינו מתקן כלי ומ"מ נראה דאסור לתקוע היטב בחזקה ביתדות דיש בזה משום גמר מלאכה:
כא סָעִיף ה (כא) אע"פ וכו' - ואע"ג שאינו יודע אם יגיע למדתו אפ"ה מותר ועיין בב"י שכתב שנראה מדברי הרמב"ם שאע"פ שהקנה עצמה אינה מתוקנת כל צרכה וחסרה שום תיקון אפ"ה מותר להכניסה ולא חיישינן שמא יתקנה:
כב סָעִיף ה (כב) במקום שיש לו - דע דהמחבר שכתב טעם האיסור מפני שנראה כעושה מרזב ורמ"א מסיים ואין לחוש שמא יקטום הוא פלוגתא דאמוראי בגמרא ח"א טעם האיסור שמא יעשה מרזב וח"א גזירה שמא יקטום העלה מן הענף ליתנו לחבית ואמרינן מאי בינייהו דקטים ומנחי [היינו שהיו לו הרבה קטומים מוכנים מע"ש לזה ולכך אין לחוש שמא יבוא לקטום] למ"ד משום מרזב אסור אף בכה"ג ולמ"ד שמא יקטום שרי ופסק הרא"ש והטור כמ"ד שמא יקטום:
כג סָעִיף ו (כג) מותר להתיז - דאין בנין וסתירה בכלים ומיירי בחבית גרועה שמדובק שבריה בזפת ולא בשלמה וכמבואר הכל לעיל בס"א ואם ירצה להתיז רק ראש המגופה לבד אפילו בחבית שלמה שרי דלא מקרי שבירה כיון שאינה מחוברת לחבית:
כד סָעִיף ו (כד) בסייף - דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו:
כה סָעִיף ו (כה) דלאו לפתח מכוין - אלא להרחיב מוצא שפתיה שיוכל בקל ליקח מה שבתוכה. ודוקא כשהוא עושה זה מפני האורחים [א"ר בשם רש"ל] ומותר ג"כ לקרוע העור מע"פ חבית של יין ובלבד שלא יכוון לעשות זינוק [פי' כעין מרזב] (תוספתא):
כו סָעִיף ו (כו) אבל לנקבה בצדה וכו' - דנקב הרי הוא כעושה פתח לחבית ואפילו נקב קטן שאינו עשוי להכניס ולהוציא ג"כ אסור מדרבנן בין במגופה ובין בחבית אלא דיש חילוק ביניהם דלענין מגופה אינו אסור בנקב כזה אלא כשעושה הנקב מצדה של מגופה אבל כשמנקב למעלה בראש המגופה למשוך משם את היין מותר וכדלקמיה אבל בחבית אסור בכל מקום שעושה בה נקב ומה שנקט השו"ע בצדה משום מגופה נקט:
כז סָעִיף ו (כז) ודאי לפתח מכוין - דאי אינו מכוין לפתח אלא להרחיב מוצא היין היה לו לפתוח את המגופה אבל כשנוקב במגופה למעלה ע"כ לאו לפתח מכוין שאין דרך לעשות שם פתח שלא יפלו עפר וצרורות:
כח סָעִיף ו (כח) מותר - אפילו בחבית שלמה שרי שאין המגופה חיבור לחבית וכנ"ל בסקכ"ג ומסתברא דבזה לכו"ע מותר ואפילו שלא מפני האורחים:
כט סָעִיף ז (כט) חותמות שבכלים - הוא לשון סגירה כלומר שהכיסוי שלהם סגור בקשרי חבלים:
ל סָעִיף ז (ל) יכול להתירו - דלאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי:
לא סָעִיף ז (לא) או לחתכו בסכין וכו' - ולא מקרי סותר משום דלאו סתירה גמורה היא זו ואינו אסור בכלים לכו"ע משא"כ בשבירת פותחת של עץ ומתכת דהוי סתירה גמורה ושייך אף בכלים:
לב סָעִיף ז (לב) או להתיר קליעתו - עיין בבה"ל דלדעת הרמב"ם יש איסור בזה:
לג סָעִיף ז (לג) אסור להסיר הצירים - דכשבירת פותחת דמיא ויש בזה משום סתירה וכן המחזיר דלת הכלי על צירה יש בזה משום בנין:
לד סָעִיף ז (לד) בזו - ס"ל דלא דמי לשבירת פותחת וסתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר. ודע דלכו"ע אסור לקבוע הצירים או מנעל במסמרים להכלי דהוי תיקון מנא ועיין בח"א שכתב דאפילו ע"י אינו יהודי אסור דהוי מלאכה דאורייתא:
לה סָעִיף ז (לה) של תיבות - וה"ה שאר כלים:
לו סָעִיף ז (לו) יש מתיר - ס"ל דאין שייך שם סתירה כלל בכלים וכמו שביארתי לעיל בס"א במשנה ברורה דיש ראשונים שסוברין כן ואף דהמחבר סתם מתחלה בסעיף זה גופא בשבירת פותחת לאיסור אפ"ה הביא כאן דעת היש מתירין כדי לסמוך עליהן להקל עכ"פ ע"י א"י וכמו שמסיים אח"כ וכדאיתא בב"י:
לז סָעִיף ז (לז) ע"י א"י - ויש שכתבו דדוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה. וכ"ז בשבירת הפותחת אבל לפתוח אותו בסכין או במחט גדול שרי אפילו דלת של בית [אחרונים]:
לח סָעִיף ח (לח) חותלות - כלים עשויים מכפות תמרים כמין סלים ומניחים בתוכן תמרים רעים להתבשל:
לט סָעִיף ח (לט) אם הכיסוי וכו' - באמת כל האי דינא היינו הך דס"ז ונקטיה משום סיפא לאשמועינן דבזה אפילו גופן של חותלות מותר לשבור כמו שמפרש הטעם:
מ סָעִיף ח (מ) ששובר אגוזים - ודוקא הני דלאו כלים גמורים הן דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכן אבל כלי גמור כבר סתם המחבר בריש ס"ז לאיסור ומחצלת שתופרים בו פירות מסתפק הפמ"ג אם דמי לחותלות:
מא סָעִיף ט (מא) מותר להפקיע וכו' - דפסיקת החוט מותר בדבר תלוש כנ"ל בס"ז ואין בו משום מלאכת מחתך שאינו מקפיד על המדה. כתבו הפוסקים המבקע עצים לחתיכות גדולות איסורו הוא רק מד"ס משום עובדא דחול והמבקע לחתיכות קטנות חייב משום טוחן ואם מקפיד הוא על המדה חייב משום מחתך אפילו בחתיכות גדולות:
מב סָעִיף ט (מב) קשרי השפוד וכו' - וה"ה פירות שקשורים או תפורים יחד בחוט מותר להתיר או לחתוך החוט:
מג סָעִיף י (מג) משום סתירה - דכיון שהוא מחובר לקרקע יש בו משום בנין וסתירה:
מד סָעִיף י (מד) שלא להסירו בשבת - אלא במוצאי שבת אבל אם אין דעתו להסירו אף במוצאי שבת גם להתירו אסור דהוי קצת קשר של קיימא [פמ"ג וחידושי רע"א]:
מה סָעִיף יא (מה) שעוה או שמן עב - אע"ג דאין מירוח בשמן אסור דגזרינן אטו שעוה ודוקא שמן עב כיון דשייך בו קצת מירוח אתי לאחלופי. והאי שעוה צ"ל דהכינו לתשמיש מאתמול דאל"כ בלאו הכי אסור משום מוקצה דלאו כלי הוא וכשהכינו לכך מותר לטלטלו ולא גזרינן שמא ידבקנו לכותל או לד"א דאף אם ידבק אינו אלא מדרבנן שמא ידבק בעת המירוח. שומן וחלב דינו כשעוה:
מו סָעִיף יא (מו) ממרח - וכיון דהוא משום חשש מירוח אסור אפילו אם אין מכניס השמן בתוך הנקב אלא בהנחה בעלמא ע"ג מלמעלה וגם אין חילוק בזה בין ת"ח לע"ה [אחרונים]:
מז סָעִיף יא (מז) מותר - היינו אפילו להכניסו תוך הנקב דהואיל ואין היין יוצא אפילו בלי תיקון לא מחזי כמתקן והאחרונים כתבו דהעיקר כדעת הרמב"ם שחולק ע"ז וס"ל דאפילו אם אין היין יוצא דרך שם ג"כ אסור ליתן שום דבר בתוך הנקב לסתמו משום דהוי כעין בונה אלא דע"ג הנקב מלמעלה דלית ביה משום בנין אינו אסור כ"א בדבר שמתמרח:
מח סָעִיף יא (מח) אסור לסתמו - מדרבנן מפני דמחזי כמתקן ודוקא כשסותמו בדבר שאין דרך לסתום בו כמו בצרור קטן או בקיסם אבל מותר לכ"ע לסתום בעץ כגון בברזא כמו שהוא דרך תמיד לסתום בו:
מט סָעִיף יא (מט) לומר שאינו מכוין - כיון דבאמת מכוין הוא לסתמו:
נ סָעִיף יא (נ) ואם הוא ת"ח - דכיון שהוא ת"ח אין לחוש בו שאם נתירנו ע"י הערמה יבוא לעבור על איסור דרבנן זה אפילו בלי הערמה וכתב המ"א דאף דקי"ל דהאידנא אין לנו דין ת"ח מ"מ לענין זה אין להחמיר ע"ש ויש שחולקין עליו:
נא סָעִיף יב (נא) של עץ - נקט של עץ דבכותל של לבנים מצוי כמה פעמים שאין שורותיהם מדובקים זה לזה ואז מותר להוציא אפילו אם לא היה דצה ושלפה מבעוד יום:
נב סָעִיף יב (נב) אסור להוציאו - דע"י הוצאתו כיון שהיה מתחלה תקוע קצת בחוזק א"א שלא יתרחב הסדק שם ועשיית נקב כל שהוא בכותל מחובר יש בו משום קודח דהוא תולדה דבונה ואף דאין מתכוין לזה כמעט פסיק רישא הוא ועיין לעיל בסקי"א במ"ב מה שכתבנו דעת אחרונים בזה:
נג סָעִיף יב (נג) שרי - להוציאה ואף לחזור ולתחוב אותו בכותל דכיון דכבר נעץ הסכין בכותל מבעוד יום והוציאו והדר נעצו כבר הורחב מקום מושבו ותו לא הוי פסיק רישא אבל אם לא חזר ונעצו מבעוד יום נראה דאסור לתחוב אותו בכותל דעדיין לא נתרחב במה שהוציאו פעם אחת מן הכותל:
א סָעִיף א שאינה מחזקת. דאלו מחזקת מ' סאה ה"ל כאהל וכ"פ הר"ן פכ"ב ורש"י ותו' בעירובין פ"ג ואפי' אינו בנין גמור אסור ובבנין גמור שייך אפי' בכלי קטן והר"ן פליג על רש"י דס"ל דהטע' משום מקלקל וכ"ד התו' והרא"ש דוק ותשכח דלא כע"ש שכפל ושנה ושילש ולא דק בעירובין דף ל"ד ע"ש:
ב סָעִיף א מ' סאה. היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים והרגלים וכ"פ הרמב"ם:
ג סָעִיף א בזפ' יכול כו'. דמחמת גריעות' לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי (תוס' ורא"ש): כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוצי' כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האור ולהוצי' ההבל חייב משום מכה בפטיש לפיכך גזרו על כל נקב אפי' עשוי להכניס או להוצי' בלבד שמא יבא לעשות נקב שחייבין עליו והקשה הכ"מ בפ"י דהא כת' דחייב משום בונ' ול"נ דהכא מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע ולית בה בנין וכתב עוד העושה נקב כ"ש בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים חייב משום מכה בפטיש והוא שיהא עשוי להכניס ולהוציא, העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה (רשד"מ ס"ה):
ד סָעִיף א שיתכוין לכך. לא ידענ' מה חידש רמ"א:
ה סָעִיף א ודוק' שהוציאו ג"כ כו'. ז"ל ת"ה אמנם נראה דסכין התקוע בחבית איירי שהוציאו והכניסוהו בחול ולאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי ראיה מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה וכו' וההיא ע"כ לאו פסיק רישיה הוא שירחיב בגומ' דר"י פי' פ' כירה דלהכי בעינן דצה ושלפה שלא יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצ' ומ"מ ע"כ מודה הוא דאי הוי פסיק רישיה להרחיב הגומא אסור דעושה גומ' וא"צ לעפר' חייב מדאורייתא משום בנין כדאי' פ"ק דביצה עכ"ל, הנה מבואר דהת"ה ס"ל ג"כ דהתיובת' קאי אשמואל דהא מייתי דברי התו' והם כתבו כך בהדי' ומשמע דס"ל פשוט להת"ה דאף לפי המסקנא דאתותב שמואל מ"מ מיירי בענין דלא הוי פסיק רישי' דעושה גומא דפסיק רישיה כ"ע מודו דאסו' והא מלאכה דאוריית' היא דדוק' כשחופר גומא וצריך לעפרא הוי דרבנן אבל כשא"צ לעפרא הוי דאוריית' ופסיק רישי' בדאוריית' אסור לכ"ע אלא ע"כ מיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה כלל וא"כ ההיא דחבית נמי מיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה כלל דמלאכה דאוריית' הוא דעוש' פתח לחבית אבל פסיק רישיה במלאכה דרבנן ס"ל להת"ה דמותר ומביא ראיה ממרדכי פ' הזורק דמתיר לשפוך מים אף על פי שיורד לכרמלית כיון דאינו מתכוין שיצאו לחוץ ואף על גב דפסיק רישיה הוא ע"ש (ע' ברכות דכ"ד ע"ב בתוס' וסי' תנ"ח סי"ב וע' בתו' פסחים דף מ"ז): ולי צ"ע על הגאון דאמרי' דף קי"ג עמודים התחובים בארץ אסור להוציאן מ"ט אילימ' משום דעביד גומות ממילא קא הוין דתנן הטומן לפת וכו' והתם בודאי פסיק רישיה הוא דעביד גומות ואפ"ה שרי וכ"כ התוס' דאפי' אין מקצת עליו מגולין שרי לתחוב בו כו' ע"ש דף נ"א וטעמא דמקלקל היא כדאי' דף ע"ג ופטור אפי' לר"י ודברי התוס' דף ל"ט בד"ה מפני שמזיז וכו' צ"ע ע"ש ואפשר דמיירי במתקן כגון בשדה כמ"ש המ"מ ספ"א וע"ק מ"ש בחופר גומ' וא"צ לעפר' חייב דזה אינו אלא בצריך לגומא אבל בשאינו צריך כלל לא לגומא ולא לעפר פשיטא דפטור דהוי מלאכה שא"צ לגופה ודבר שאין מתכוין ומקלקל וגם חופר כלאחר יד הוא כדאי' דף מ"ו ברש"י דחופר דחייב היינו במר' וקרדום ע"ש לכן נ"ל דמדינא אין כאן איסור אפי' בכותל ובחבית גדולה כיון דדבר שאין מתכוין ומקלקל הוא אלא שהת"ה נדחק לקיים המנהג שנהגו כמ"ש הוא בעצמו ע"ש וכ"כ מהרי"ו סי' ק"ל דנהגו בו איסור להוציא דנר' כעושה נקב בכותל עכ"ל גם מ"ש להתיר פסיק רישיה במילי דרבנן וכ"כ סי' ס"ו צ"ע דבסימן שי"ו ס"ד אית' בהדי' דאסור ותלמוד ערוך הוא וכ"כ התוס' בשבת דף ק"ג סוף ד"ה לא צריכ' ע"ש וכ"מ סימן של"ז ס"א וסס"ב ע"ש, ואף שהתוס' פסחים דף כ"ה כתבו דשרי ע"ש היינו בדרך אין לו' אבל לפי האמת אסור וכ"מ סי' רע"ז ס"א וס"ג ואף שהרא"ש בפסחים כ' דפסיק רישיה אסור בכל מידי דאוריי' נ"ל דנקטה משום שאר איסורים ע"ש אבל לכ"ע פסיק רישיה אפי' במילי דרבנן אסור ומ"ש ראיה מהמרדכי אינה ראיה דהתם אי לא עביד מידי ואפי' יוצאין לר"ה ליכא איסור' כמ"ש סי' שנ"ז אלא דרבנן גזרו בר"ה ובכרמלית לא גזרו שכשאינו מתכוין להוציאה דכיון שאינו מתכוין לא אתי להוציאה להדיא ע"ש עמ"ש ססי' רנ"ג דבאמירה לעכו"ם בפסיק רישיה יש להתיר ודוק בדברי כי קצרתי:
ו סָעִיף ה שמא יקטום. ואף על גב דאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי כמ"ש סימן שכ"ב ס"ד י"ל שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנים כלי העשוי כבר ולכן אסור אבל אין עושין ממנו כלי בתחלה, ר"ן:
ז סָעִיף ו ראש החבית. משמע אפי' להתיז גוף החבית עם המגופה שרי כ"כ התוס' דף מ"ח ומיירי שדיבק שברים בזפת כמ"ש ס"א (ש"ג) אבל הטור כתב מותר להתיז ראש המגופה וזה אפי' בחבית שלימה שרי דאינה חיבור:
ח סָעִיף א למעלה מותר. אף על גב דבחבית אסור כמ"ש ס"א מגופה שאני מן החבית דאפי' אם היה עשוי הנקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא מחייב והכא כיון שאינו עשוי להכניס ולהוציא שרי [תו' שם] וא"כ אפי' בחבית שלימה שרי:
ט סָעִיף ז יכול להתירו. דלאו קשר של קיימא הוא:
י סָעִיף ז ויש מתירין. דהא סתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר וצ"ע דבסימן שי"ג ס"ט כתב התוקע עץ וכו' חייב משום בונה וא"כ כשסותרו הוי סותר, וי"ל דהתם מיירי כגון שעושה כלי כגון המכניס עץ בתוך הקרדום אבל הכא בלי צירי' נמי הוי כלי ועמ"ש שם ס"ה ונ"ל דלכ"ע אסור לקבוע הצירים במסמרים דמתקן מנא אבל זה מקלקל הוא:
יא סָעִיף ז ע"י עכו"ם. וביש"ש פ"ד דביצה ס"ט כ' דוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה אבל בסכין או במחט שרי לפתוח כדאי' במשנה עכ"ל:
יב סָעִיף ח חותלו'. כלים של כפות תמרים עשוים כמין סלים:
יג סָעִיף ח ששובר אגוזים. משמע דוקא הני דלאו כלים גמורים דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם אבל כלי גמור פשיטא דאסור כ"מ בירושלמי דף י' ע"ב:
יד סָעִיף ט מותר להפקיע ולחתוך. דפסיקת תלוש אינו אסור אלא מתקנו למדה או לעשות כלי והיתר גמור הוא לחתוך התלוש חוץ מדבר שיש בו כלי בחתיכתו אבל מקלקל בפסיקת תלוש מותר לגמרי [ש"ל] ואפי' למ"ד יש בנין בכלים שרי שהרי אינו כלי שאינו קשור לחבר שברים זה בזה ול"ד להיכא שהוא קשור הכסוי בכלים [מרדכי פ"ב דביצה] ומשמע מזה דהני בחביות קטנות של מרקח' אסור להסיר החשוקים שהרי עשוים לחבר שברים זה בזה ועס"א וכתב ע"ש בשם כ"ג מה"ב דיש להתיר ע"י עכו"ם ובקישור חבלים אפי' ע"י ישראל מותר עכ"ל וכתב עוד שם המרדכי שהמבקע עצים לחתיכות גדולות לא הוי מלאכה אלא עובדא דחול והמבקע לחתיכות קטנות הוי טוחן וכ"מ בתו' ור"ן עסי' תק"א: בתוספתא פ"ט קורע אדם את העור מע"פ חבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוקי ואין פותחין לפסין סתומות ורשב"ג מתיר ועפ"ד דביצה:
טו סָעִיף יא היין יוצא כו'. דמיחזי כמתקן [ב"י] ונראה דוקא בדבר שאין דרך לסתום אבל מותר לסתום בעץ כמו שהוא דרך לסתום בו [בד"ה] ועבב"ח ובמ"מ דס"ל דאפי' אין היין יוצא אסור לסתום הנקב כשם שאסור לפתחו וכ"כ הרמב"ם אבל בשעוה לא מיקרי סתימא כיון שאין נותנו תוך הנקב ולהכי קאמר טעמא משום מירוח:
טז סָעִיף יא ת"ח מותר. נ"ל דאף דהאידנא דאין לנו ת"ח וכמו שכתב בססי' של"ח מ"מ בדין זה שרי הואיל והרמב"ם סביר' ליה דהערמה זו מותר לכל אדם ופשוט בשעוה דאם מרח חייב חטאת או בשמן דגזרי' אטו שעוה אפי' לת"ח אסור להערים אפי' בהנחה בעלמא והאי שעוה צ"ל דהכינו לתשמיש מאתמול דאל"כ אסור בלא"ה משום מוקצ' דלאו כלי הוא:
א סָעִיף א מתקן מנא. בפ' חבית (שבת דף קמ"ו) אמרינן כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזרו משום לול של תרנגולים דעביד לעיול' אוירא ולאפוקי הבלא פי' הסרחון שלא ימותו התרנגולי' מזה משמע דהאי מתקן מנא אינו איסור דאוריית' זולת בלול של תרנגולין:
ב סָעִיף א אם להרחיבו כו'. משמע מל' זה אפי' בפסיק רישיה מותר בלא נתכוין לכך דהא אמר אם להרחיבו משמע שודאי מרחיב וכן בל' הטור ובא להרחיבו משמע שזהו ודאי וכ"נ לפ' ל' המרדכי פ"ו חבית שכתבו וז"ל ת"ר אין נוקבין נקב חדש ואם בא להוסיף מוסיף וי"א אין מוסיפין אר"י הל' כי"א ול"נ דהכא מיירי שנתכוין להוסיף אבל אם היה סכין תקוע מע"ש בחבי' מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף כדאמרי' ס"פ במה טומנין אמר שמואל הני סכיני דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי עכ"ל משמע לכאור' דגם בסכין בחבית בעינן שלפה מע"ש וקשה הא שם בפרק במה טומנין פרכי' אמילתא דשמואל דאמר בעינן שלפה ודצה וכן ר"ה בעי שם בסליקסות' שהוא עשוי להריח שתוחבין אותו בכד עפר ממתני' הטומן לפת אם היו מקצת עליו מגולים ניטלין בשבת ולא בעינן שלפה והדר דצה ואסיקנא בתיובת' א"כ היאך הבי' המרדכי ראיה מההיא דשמואל ור"ה ותירץ ב"י ומייתי ראיה ממסקנ' דלא בעי' שלפה ודצה ומותר משום שאין מתכוין ואין הל' משמע כן ותו דא"כ היה לו להמרדכי להביא ראיה ממתני' דהטומן לפת שנזכר בפי' ההיתר ולמה לו דברי שמואל שאינו אלא מחמיר על המשנה ונ"ל דה"פ דברי המרדכי דטעם דר"ה ושמואל ס"ל להמרדכי כמ"ש התו' פ' כירה (שבת דף מ"ד) דהוא משום שמסיר העפר ומרחיב הגומא והמרדכי מפרש דה"ק התוספות שבשעה שהיה הלפת טמון לא היתה שם גומא כי הלפת מסתים אותה וחלל שלה צר מאד אבל כי שקלה מע"ש והיתה שם גומא כראוי והדר דצה בע"ש אז אע"פ שא"א שע"י שיטלנה בשבת לא יהיה קצת הרחבה ביותר ויהיה ממש כמו מוסיף על הנקב דפ' חבית מ"מ מותר כיון דאין מתכוין להוסיף וע"ז פרכינן ממשנה דלא בעינן שלפה ודצה והטעם של המשנה נר' שהוא ממה דא"ר אבא בפ"ק דביצה דף ח' החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרא פטור עליה והטעם דהוי מלאכה שא"צ לגופה וכ' בשם התו' דמ"מ אסור לכתחלה אלא משום שמחת י"ט התירו בזה אף לכתחלה לענין דקר נעוץ ממילא בשבת יש איסור לכתחל' והיינו היכ' דהמעשה עכ"פ ניחא ליה אע"ג דלא ניחא ליה בבור מ"מ ניחא ליה בעפר משא"כ כאן בטומן לפת דלא ניחא ליה כלל בעפר אלא ליטול הלפת ע"כ שרי לגמרי כאן אפי' בלא שלפה ודצה ובזה מקשה על שמואל ור"ה דס"ל גם כאן יש איסור בעשיית גומא ובעי' שלפ' ודצה דוק' ונשארו בתיובת' ומבי' המרדכי ראיה דהא להנהו רבנן יש איסור בעשיית גומא ואפ"ה שרי לדידהו בשלפה ודצה והיינו כמו מוסיף על הנקב דא"א בלא"ה ה"נ בנטילת הסכין מהחבית שהוא מוסיף על הנקב בודאי כשמזיז את הסכין אפ"ה שרי כיון דאינו אלא מוסיף ואינו מתכוין ומ"ה לא מביא מהמשנה ראיה לפי המסקנ' דשם לא הוה כלל איסור אפי' בעשיית הגומא וכאן בחבית יש איסור לעשות נקב חדש דהכא ודאי ניחא ליה בנקב שיזוב משם היין א"כ ה"א אפילו הוספה אסור מ"ה מביא משמואל דיש איסור ואפ"ה מותר במוסיף כיון שאינו מתכוין והיינו במידי שאין איסור דאורייתא אפי' במכוין דהיינו בההי' דעשיית נקב כמש"ל וכן בההיא דטומן לפת לפי דברי שמואל ור"ה: כל זה נ"ל נכון וברו' בס"ד אלא שבת"ה סי' ס"ד לא נחי' לזה וז"ל הצריך לנו שם: שאל' סכין התחוב בכותל של עץ מבע"י או בספסל או בדף שאינו מחובר שרי להוצי' הסכין בשבת או לא. תשו' יראה היכא דתקעו בכותל מחובר יש לחוש לאסור אם מוציאו משו' דתנן בהבונ' הקודח כל שהוא חייב ומפ' אליבא דרב דחייב משום בונה וחייב קודם שנתמלא הנקב כדאית' שם בגמ' ורש"י וא"כ בהוצאת הסכין היכא דתקוע קצת בחוזק כמעט פסיק רישיה היא שלא יוסיף בנקב וה"ל קודר כ"ש ואין נר' להביא ראיה מהא דכ' המרדכי פ' חבית שאם היה סכין תקוע בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אין מתכוין להוסיף ומייתי ראיה מפ' ב"ט האי סכין דביני אורבי דצה ושלפה שרי י"ל דכיון דחבית כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים בדבר שאין בו חזוק ואומנות לכ"ע ולהכי אין בו משום קודח אפי' הוה א"א שלא יוסיף בנקב וא"ת דמחייב משום דמתקן פיתחא קא מסקי' התם פ' חבית דבר תורה דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לא שמיה פתח אלא דגזרו בכל פתחים ונקבים משום לול תרנגולים ולהכי קא מכוין להוסיף איסור אבל כשאין מתכוין נוכל לומ' אפי' אי פסיק רישיה הוא שרי באיסור דרבנן כדאיתא בתשוב' מהר"ם במרדכי פ' הזורק אמנם נרא' דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול ולאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי עלה ראיה מפ' ב"ט מסכינ' דביני אורבי דצה ושלפה כו' וההיא ע"כ איירי דלאו פסיק רישיה הוא שירחיב הגומ' דר"י פ' כירה דלהכי בעי שלפה ודצה כדי שלא יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצ' (נ"ל דיש כאן ט"ס וצ"ל לא כרש"י דמשום יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצה אלא שירחיב הגומ') ומ"מ ע"כ מודה הוא דאי הוה פסיק רישיה להרחיב הגומ' הוה אסור דעושה גומא וא"צ לעפרא חייב מדאוריי' משום בנין כדאי' בהדיא פ"ק דביצה גבי דקר נעוץ (נ"ל שיש כאן ט"ס וכצ"ל ואע"ג דעושה גומ' וא"צ אלא לעפר' אינו חייב מדאוריי' משום בנין מ"מ ע"כ מודה דאי הוה פסיק רישיה להרחיב הגומ' דאסור כנ"ל להגיה דבהדיא אמרינן בפ"ק דביצה דף ח' כן) וא"ת אי איירי בסכין שבחבית דלאו פסיק רישיה הוא א"כ מאי קמ"ל פשיטא דכל דבר שאין מתכוין אפי' במלאכה דאוריי' שרי דקי"ל כר"ש י"ל דאיצטריך לאשמועי' דלא גזרו דלמא אתי לכוין שיוסיף בנקב הואיל וידעינן דניחא ליה להרחבת הנקב כדאשכחן דגזרינן אתי לאשויי גומות כו' ומהא מייתי ראיה משלפה ודצה דלא גזרינן דלמא ירחיב הגומות במתכוין כדי שיוכל להכניס הסכין בקל ומהשתא דסכין בחבית מיירי בלא פסיק רישיה מתיישב אפי' בחבית גדולה יותר ממ' סאה דכתב א"ז אהא דמתיז ראשו בסייף דחבית גדולה כזאת שייך בה בנין כמו בקרקע ואי הוה פסיק רישיה חייב משום קודח כמו בתקוע בכותל כדמפרש לעיל אבל סכיני דביני אורבי אין נראה לחייבו משום קודח אפי' לא שלפה ודצה דהתם אינו אלא שמפריד אורבי מהדדי שהרי אינו גוף אחד אבל משום הרחבת גומא שייך בה ולכך נקט ר"י האי לישנא ולא ל' קודח וכיון דכבר נהגו העולם איסור להוציא סכין התקוע בכותל ואשכחי' ביה טעמא יש לנו לקיים המנהג אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש כספסל וכה"ג לא ידעינן כלל טעם לאיסור והמחמיר מפריז על מדותיו עכ"ל והקשה ב"י דדבריו סותרים זא"ז דכתב דלא שרי בסכין שבחבית אלא בתקעוהו והוציאו בחול ובסוף כ' שאם תקוע בדבר תלוש אין איסור ומשמע אפי' לא שלפה ודצה דאל"כ אפי' במחובר שרי וא"כ חבית דתלוש אמאי לא ושמא דוקא בחבית של מ' סאה קאמר שדינה כקרקע אבל אין זה במשמעות לשונו שכתב אפי' בחבית גדולה כו' משמע דבכל חבית קאמר עכ"ל ומו"ח ז"ל דחק מאד לישב ל' אפי' ומוקי דברי הת"ה דוקא בחבית גדולה וזה לא נזכר שם כלל והנלע"ד לפ' דברי התוס' בפשיטות דלא הצריך בעל ת"ה אליבא דהמרדכי בסכין שבחבית שלפה ודצה אלא דוקא בזה שהחבית שהיין בתוכה והוא דקר סכין לשם בע"ש להוציא יין נמצא ניחא ליה האי פיתחא ויש שפיר עליה שם פיתחא אע"ג דמדאוריי' לא מקרי פתח כיון שאין עשוי גם להכניס כמו לול תרנגולי' מ"מ הוה פתח ורבנן גזרו ביה משום לול כדלעיל על כן צריך שלפה ודצה משא"כ בספסל תלוש דלית ביה צורך לגמרי לעשות שם פתח גם אין בו משום קודח שהרי אינו מחובר ע"כ מותר בלא שלפה ודצה זה נ"ל פשוט וברור בדעת ת"ה: אלא שהקשה ב"י עוד דמדברי ת"ה נראה דכשמואל נקטינן דלא שרי אלא דוקא בדצה ושלפה ובגמרא איתותב שמואל ותי' דבעל ת"ה מפ' דלא פריך בגמ' אלא אר"ה בדין סליקוסתא דההיא דלפת דמיא ליה דבתרווייהו איכא חשש מזיז עפר אבל בסכין ביני אורבי איכא נמי למיחש ביה משום בונה וא"א כלל לומר כן דהא רש"י פי' בהדיא דעל שניהם פריך וכ"כ התוס' פ' כירה (שבת דף מ"ד) דגם שמואל אתותב ותו דא"כ דברי הת"ה עצמם סותרים זא"ז דכתב אחר כך דבסכין ביני אורבי ליכא משום קודח כיון שאינם גוף א' ע"כ ודאי קושית הב"י על ת"ה קושיא אלימתא היא דהאיך בנה יסוד על דברי שמואל להצריך שלפה ודצה והוא אתותב ותו ק"ל היאך אפשר לפר' דברי המרדכי בסכין שבחבית על שלפה ודצה ולא הוי פסיק רישיה דהא המרדכי קאי על הגמרא שאמרה וי"א אין מוסיפין וזהו דוקא בפסיק רישיה דאל"כ אפי' בנקב מחדש מותר בלא נתכוין דקי"ל כר"ש ותו דל' מוסיפין משמע שמוסיפין בודאי וע"ז מתיר המרדכי בלא מתכוין. ותו תמיה לי טובא במה שאסר בסכין בכותל במחובר משום בונה כל שהו ומדמה לה לקודח כ"ש בגמ' ובאמת אינו דומה להתם דשם יש לו צורך בההיא נקב כדפרש"י בפרק הבונה (שבת דף ק"ג) קודח הוא מ"מ למלאות לתקוע בו יתד ונוקב הוא שלא למלאות וכל הסוגיא מיירי שם שיש בו צורך הן לקודח הן לנקב אבל בשלא לצורך אין בו איסור דאורייתא כלל דהוי מלאכה שא"צ לגופה וא"כ כל שתוחב סכין בכותל להצניעו שם אין בו חיוב מן התורה ולמה לא יהיה מותר כשמוסיף בלא מתכוין אפילו בפסיק רישיה דזהו ממש כההיא דסכינא ביני אורבי דלא בעינן למסקנא שלפה ודצה. ולפי מש"ל לפ' דברי המרדכי ניחא דמיירי אפי' בפסיק רישיה ומותר כיון שאינו אלא מוסיף והוא שלא במתכוין וא"כ גם בתוקע סכין בע"ש בכותל ולא הוציאו רק בשבת שרי אלא דאין בידי להקל נגד בעל ת"ה ופסקו הש"ע ורמ"א כן בסוף הסימן הזה אבל בהוציא סכין מחבית דחולק ב"י וש"ע ומתירין אפי' בלא הוציאו מע"ש אלא דרמ"א פוסק כת"ה דבעי' דוקא שהוציא מבע"י נרא' דלצורך גדול ואין שם ברזא יש לסמוך להתיר אפי' בלא הוציאן בע"ש כנלע"ד:
ג סָעִיף ה שמא יקטום. ואע"ג דבסי' שכ"ב מתיר באוכלי בהמה לקטום אפי' בסכין הכא גרע טפי וע"ש:
ד סָעִיף ו מותר להתיז ראש החבית כו'. במשנה אמרינן ואין נוקבין מגופה של חבית דר"י וחכמים מתירין ולא יקבנה מצידה אר"ה מחלוקת למעלה (פרש"י בראש המגופה הוא דשרי רבנן דלאו אורחיה למעבד פיתח' התם אלא נוטל כל המגופה) אבל מצדה (פרש"י זמנין דעבדו ליה משום פיתח' ואינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר ביין) ד"ה אסור והיינו דקתני ולא יקבנם מצידה (דאמגופה קאי וד"ה הוא) ור"ח אמר מחלוקת בצידה (התם דוקא אסר ר"י) אבל למעלה ד"ה שרי והא דתנן לא יקבנה מצידה אמגופה דחבית. וק' למה פי' רש"י תחלה לר"ה למעלה מותר לחכמים משום דאי נתכוין לפתח היה נוטלו כולו והיה לו לפ' הטעם משום שלא יפול שם עפר ונראה דק"ל דאם היה טעם חכמים כן פשיטא הוא דמצידה אסור לד"ה כיון דאין שם הטעם שלא יפול עפר ולמה לו לתנא לשנות ולא יקוב מצידה ע"כ פרש"י טעם חכמים משום דהי' נוטל כולו וא"כ ה"א דגם מצידה מותר לחכמים משום טעם זה קמ"ל התנא דלפעמים אין רוצה ליטול כולו מאיזו טעם שיש לו ומתכוין לפתח שם וכדי של"ת א"כ למה מותר למעל' שמא נמי מתכוין לזה פרש"י דהוא עושה כן משום נפילת עפר נמצא דלמעל' מותר משום תרתי טעמ' לטיבות' אבל מצידה אין שם אלא חדא לטיבות' דהיינו שהיה לו ליטול כלו בזה אמרינן דלפעמים יש לו טעם ע"ז שאינו רוצה ליקח כל המגופה אלא לעשות פתח קטן כנ"ל נכון דעת רש"י:
ה סָעִיף ו ראש החבית בסייף. בטור כ' ראש המגופה. וכתב ב"י דבקצת נוסחאות יש כמו כאן והאריך קצת בזה ונ"ל פשוט דנוסחא דכאן היא אמת דכתבו התוס' בפ' ב"ט דף מ"ח דמוכח דרשב"ג שאמר מתיז ראשו היינו אפילו בגוף החבית והוכיחו כן מדאמר רב ששת אסור למברז בורטיא לתוך החבית וחבית משמע גוף החבית ותו דאי במגופה אמאי אסור הא שנינו דחכמים מתירין בנקב במגופה אלא ודאי דעל החבית קאי רב ששת וא"כ מאי פרכינן על רב ששת מההיא דרשב"ג דשובר אדם בסייף דהא מיירי במגופה אלא ע"כ דרשב"ג דמתיר הוא גם כן בגוף החבית והב"י כתב בשם רבינו ירוחם דהתוס' ס"ל כר"ח ומ"ה כתבו דבמגופה שרי בכל גווני לחכמים וא"כ רב ששת לא אסר אלא בגוף החבית אבל מאן דפסק כר"ה אפילו במגופה אסור לד"ה כיון שהוא מן הצד ע"כ ולעד"נ דלא כיונו התוספות לזה דודאי קי"ל בכ"מ שאסור בנקב אסור גם בשפוד הן בגוף החבית הן במגופה מצידה וזה עיקר ההוכחה שהוכיחו דאי תימא שיש חילוק בין חבית למגופה מנלן להקשות על רב ששת דהא יש לחלק דר"ש מיירי בגוף החבית ורשב"ג מתיר דוקא במגופה אלא ודאי שאין חילוק ביניהם דרשב"ג דמתיר להתיז בסייף מתיר אפי' בחבית עצמו ור"ש דאסר בשפוד היינו גם כן בכל גווני דאסור בנקב אסור גם כן בשפוד והיינו אפי' במגופה מצדה לר"ה ולר"ח דוקא בגוף החבית יש איסור והיינו אפי' בשפוד ומ"ש התו' ועוד דהא במגופה שרי במתני' בנקב אין להוכיח מזה דס"ל כר"ח דאי כר"ה הא יש למצוא איסור גם במגופה מצדה ודלמא על זה אמר ר"ש דאסור גם בשפוד זה אינו דא"כ היה לו למקשן לומר הניחא לר"ה אלא לר"ח מאי איכא למימר כדרך הגמרא בכמה מקומות אלא פשוט דבין לר"ה בין לר"ח אזלא קושי' זאת על ר"ש וא"כ גם ר"ש בן גמליאל מתיר אפי' בגוף החבית כנ"ל ברור דעת התוס' דלענין הלכה שפיר קי"ל כר"ה כמ"ש הרי"ף והרא"ש והטור ולא כרי"ו דס"ל דהתוס' אזלי דוקא לר"ח דא"כ לא היו יכולים להוכיח כלום דאימ' לך דלא אתי' שם כר"ח אלא כדפרישית ואין חילוק כלל בין חבית למגופה הן לאיסור הן להיתר וכמ"ש בסמוך בס"ד:
ו סָעִיף ו וליקוב המגופה למעלה מותר. משמע דבגוף החבית אין היתר למעלה ואיני יודע למה כיון דאין דרך לעשות פתח למעלה בשביל נפילת עפר מה בין חבית למגופה ובטור כתב מותר להתיז כו' אבל לנוקבה בצידה אפי' ברומח כו' וכ' ב"י דמ"ש רבינו וה"מ בצדה כו' הוא במגופה דוקא כמ"ש עכ"ל ואני בעניי לא מצאתי ביאור דלפי הנר' מתכוין על מה שהעתיק אח"כ פרש"י דה"מ למעלה קאי אלמעלה בראש המגופה קאמר דשרו רבנן כו' ולעד"נ דלא כתב רש"י לדיוק' דלמעלה בחבית אסור דאין בזה טעם דהא גם בזה י"ל אי נתכוין לפתח היה נוטל כל המגופה ולא לעשות נקב למעלה בחבית אלא כוונת רש"י משום איסור' דמצידה אסור גם במגופה ובל' הטור יש לדקדק דקדוק ראוי ונכון ביתור לשונו בתחלה כתב אבל לנוקבה בצדה אסור וע"ז כפל ואמר וה"מ מצידה כו' ולא היה לו לומר אבל למעלה כו' ותו כפל שלישי דכתב אבל בצדה אסור דלפתח מכוין כדפרישית הוא שפת יתר ואין דרך רבינו בכך ונ"ל דה"פ דברי רבינו תחלה אמר דגוף החבית עצמו מותר להתיז בסייף ואמר ע"ז לנוקבה בצדה היינו גוף החבית וע"ז אמר דלמעלה מותר אפי' בנקב כיון שאין שם פתח וכדי שלא נטעה לומר דדוקא בגוף החבית אסור בצדו אבל בצדו של מגופה מותר ע"כ כפל הענין אבל מצידה אסור דהיינו בכ"מ אפי' במגופה וע"כ כתב כדפרישית כלומר הטעם שפרשתי בגוף החבית הוא ג"כ במגופה אסור בצדה נמצא האסור אפי' במגופה בצידה והמותר מותר אפי' בחבית כנ"ל:
ז סָעִיף ז אסור להסיר הצירים. הוא דעת ר"פ שמפרש ההי' דר"פ כל הכלים דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ואין מחזירין שמא יתקע פי' שמא ישים הצירים וא"כ הוה בנין גמור במה שמשים הצירים ע"כ בהסרתם יש סתירה גמורה וא"כ ההיא דנוטלין מיירי כשאין שם צירים דכל שיש איסור דאורייתא בבנין יש ג"כ איסור דאורייתא בסתירה אבל בלא צירים דאין איסור דאורייתא בחזרה רק גזירה שמא ישים צירים אין איסור בסתירתו:
ח סָעִיף ז ויש מתירין. הוא דעת הר"י מקינון שכתב המרדכי בשם הר"פ וז"ל הר"י מקינון אומר דמותר להסיר הצירים שאחורי התיבה אם נאבד המפתח דהא סתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר אבל ל"נ להר"פ כו' וכמ"ש טעמו בסמוך וא"כ משמע דלדעת הר"י מקינון שמתיר בהסרת צירים ה"נ מתיר בשימת צירים דחד טעמא הוא וגזירה דשמא יתקע לא קאי על שימת צירים אלא שיתקע בחוזק מאד כדפירש"י ר"פ כל הכלים ולא הבנתי מ"ש הש"ע אח"ז ושבירת פותחת של תיבות יש מתירים דכבר כתב זו בפותחת של עץ ומתכת דיש בה פלוגתא והיינו פלוגתא דר"י מקינון והר"ב בהסרת צירים דחד דינא הוא עם שבירת פותחת ואם תרצה לחלק בין הסרת צירים לשבירת פותחת קשה דתחלה פסק סתם לאיסור בפותחת ואח"כ כתב מחלוקת דיש מתירים ויש אוסרים בשלמא לטור שכתב תחלה דעת הרא"ש לאיסור וכתב ע"ז שסמ"ק הביא פלוגת' ע"ז אבל כאן כבר סתם לן לאיסור וכמדומה שיש כאן ט"ס האי ושבירת פותחת כו' ובלבוש העתיק כמו כאן ולא הרגיש בזה:
ט סָעִיף י אבל לא יפקיע. פי' מתיר קליעתו:
י סָעִיף יא הואיל ואין היין יוצא כו'. כ"כ לשיטתו של הב"י שהקש' דמדאסרו דוקא בשעוה ודבר הממרח משמע שאר סתימות שרי ואח"כ כתב אפי' בד של שום אסור אא"כ דרך הערמה לצורך הערמה ותירץ דסיפ' מיירי ביש בו יין דמחזי כמתקן ואינו מיושב לי דודאי אפילו באין בו יין מיחזי כמתקן במה שהוא סותם הנקב ולא צריך הוכחה לזה ותו ק"ל במה שהתירו דוקא לצורב' מדרבנן ולא לשאר אדם מה חילוק יש בזה דודאי כל אדם שסותם ואומר שהוא עושה כדי להצניעו מה איסו' יש בדבר בשלמ' במ"ש עוד בגמ' לענין העברה לשמור פירותיו ואמר שהוא עושה כדי לניים שם יש חילוק דהא פירש"י וז"ל לא אתו למיעבד לכתחלה להדי' בלא הערמה לעבור שם בפני הכל ע"ש מבואר כונתו דהצורבא מרבנן שעושה כן הוא עושה בצניעות שלא בפני רבים והוא מגלה להם שעושה כן מפני שרוצה לישן שם משא"כ באדם אחר שעובר בפני הכל אבל בחבית יין שבביתו אין שייך זה ונ"ל שהעיקר כמ"ש ה' המגיד ע"ד הרמב"ם שיש חילוק בין סתימה שמכניס תוך הנקב ובין אם מניח על גבו מבחוץ ואלולי דברי הרמב"ם הייתי מפרש דברי הטור דאסר תחלה בשעוה או שמן דשם מיירי במדבק בחוץ ואין יין בחבית דדרך הוא לתקן אותו בזה שממרח מבחוץ ושופך אח"כ יין לתוכו. וזה איסור גמור מה"ת דהוה תולדה דממרח אבל ביש בו יין ויוצא דרך הנקב א"א לתקן אלא שיכניס איזה דבר לתוך הנקב ובזה יש איסור דרבנן מחמת גזירה שמא ימרח אח"כ מבחוץ בשעוה כמו שמצינו שגזרו בשמן משום שעוה והתירו בזה לצורב' מרבנן דלא חיישינן שמא יעבור וימרח בשעוה משא"כ באחר כנ"ל לדעת הטור דאין איסור בסתימה תוך הנקב באינו ממרח אלא משום גזירה דשעוה אבל הרמב"ם כתב דיש איסור מחמת בנין שהרי כתב כשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב כו' משמע דלא משום גזירה אסרו בסתימה שלא בתוך הנקב וע"כ יש לנו לומר דשני איסורים יש כאן לא ראי זה כראי זה דבשעוה שממרח בחוץ על גב הנקב יש איסור משום ממרח ולא משום בונה ובסתימה שבתוך הנקב יש איסור משום בונה ולא ממרח ע"כ עשה הרמב"ם והטור מזה ב' חלוקות דהיינו חלוקה ראשונה בסתימה ע"ג הנקב שאסור משום ממרח ולא זכר שם יש בו יין רק כלי ריקם הוא מתקן בכך ובזה לא מהני הערמה כי יש כאן חשש איסור מה"ת ובחלוקה שניה הוא סתימה תוך הנקב וזכר שם יש בו יין כי אז צריך לתקן ושם האיסור משום בונה ואז מהני הערמה לצורבא מרבנן כיון שאין כאן בנין גמור מה"ת ומו"ח ז"ל היפך הדברים לומר דדוקא משום הפסד יין התירו בהערמה ואין משמע כן באשר"י ורמזים דלא זכר כלל יין בהאי הערמה אלא עיקר ההיתר כמפורש בגמרא משום דהוי דרבנן וכאשר כתבנו כן הוא נכון בס"ד:
יא סָעִיף יב סכין שהוא תחוב. נתבאר כל הצורך בריש הסי' בס"ד ע"ש:
א סָעִיף א ארבעים. היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים והרגלים וכ"כ הרמב"ם:
ב סָעִיף א שלא. כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים חייב משום מכה בפטיש. העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה. רשד"ם ס"ה:
ג סָעִיף א פעם. עיין ט"ז שהאריך והעלה דלצורך גדול ואין שם ברזא יש לסמוך להתיר אפי' בלא הוציאו מע"ש ע"ש ועיין מ"א:
ד סָעִיף ו ראש. אפי' בחבית שלימה אפי' להתיז גוף החבית עם המגופה ט"ז מ"א. (כתב רש"ל דוקא משום אורחים מותר וכן משמע בש"ס) בתוספתא פ"ט קורע אדם העור מעל פי חביות של יין ובלבד שלא יכוין לעשות זינוק פי' מרזב:
ה סָעִיף ז ושבירת. עיין ט"ז:
ו סָעִיף ז ע"י עכו"ם. ורש"ל פ"ד דביצה ס"ט כתב דוקא בהפסד מרובה או נחפז הרבה לצורך מצוה אבל בסכין או במחט שרי לפתוח. מ"א:
ז סָעִיף ח של חותלות. אבל כלי גמור אסור. מ"א:
ח סָעִיף י מפקיע. פי' מתיר קליעתו:
ט סָעִיף י כלל. וחבית קטנים של מרקחת אסור להסיר החשוקים שהרי עשוים לדבק שברים זה בזה ויש להתיר ע"י עכו"ם ובקישור חבלים אפי' ע"י ישראל מותר. כנה"ג מ"א:
י סָעִיף יא ליתן. ואסור לחמם הנרות של שעוה בי"ט כדי להדביקם במנורה דהוי ממרח. ובס' זכרונות אוסר ליגע בשעוה בשבת ובי"ט שמא יבא למרח (וכתב ראב"ן בסי' ש"פ דחלב ושומן דינם כשעוה):
יא סָעִיף יא אסור. ולסתום בעץ מותר בדה"ב. מ"א:
יב סָעִיף יא ת"ח. נ"ל אף דהאידנא דאין לנו ת"ח וכמ"ש בסוף סי' של"ט מ"מ דין זה שרי הואיל והרמב"ם ס"ל דהערמה זה מותר לכל אדם. ופשוט בשעוה דאם מרח חייב חטאת או בשמן דגזרינן אטו שעוה. אפי' לת"ח אסור להערים אפי' בהנחה בעלמא מ"א. כתב הרמב"ם הבונה ע"ג כלים פטור דמה שנתנו קרשים על גבי אדנים לא הוה בנין בכלים דאדנים כקרקע הם:
א סָעִיף א (ס"ק א) שאינה כו' ה"ל כאהל ר"ל יצא מתורת כלי ויש לו דין אהל ובאהל ודאי יש בנין וסתירה הר"ן פ' כ"כ ורש"י ותוס' פ' ג' דבעירובין דף ל"ד כצ"ל. דע דהא דתנן בשבת פ' כ"כ דף קמ"ו ע"א שובר אדם את החביות לאכול ממנו גרוגרת ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי פירש"י וז"ל שובר כו' דאין במקלקל שום איסור בשבת וכ' הר"ן וז"ל ולא נהירא להו דכל המקלקלים פטורים איסורא מיהו איכא אלא ה"ט כיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה מיהו כי שריא דוקא בכלי קטן ל"ש ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא וראי' מדאמרי' בעירובין דל"ד נתנו (לעירוב) במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב רא"א אין עירובו עירוב ומוקי לה במגדל של עץ וקשור בחבל וצריך סכין לחתכו ר"א סבר כר' נחמיה דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמיש המיוחד לו ולכן אסור לטלטל סכין לצורך לחתוך החבל (וא"כ ב"ה דאז קונה עירוב דקי"ל דצ"ל במקום עירובו שיכול לאכלו ועכשיו הוה הוא במקום א' ועירובו במקום אחד) ולכן ס"ל דאין עירובו עירוב וחכמים ס"ל דכל הכלים ניטלין לצורך גופן אבל אי לאו הכי אפי' רבנן מודה דאין עירובו עירוב ולא שרינן לשבר המגדל וה"ט משום דהתם במגדל גדול עסקינן (ר"ל שמחזיק מ' סאה די"ל דין אהל) דהוי כאוהל ושייך בי' בנין וסתירה אבל במגדל קטן ל"ש ביה בנין וסתירה וה"ט דשרי הכא בחביות עכ"ל הר"ן א"כ לדעת הר"ן אין חילוק אם הכלי שלם או לא אלא הכל תלוי אם הוא קטן או גדול אולם התו' בעירובין דף ל"ד ע"ב וכן הרא"ש הוכיחו דאפי' בכלי קטן שייך בנין וסתירה דהא אמרי' בשבת דף ק"ב ע"ב עייל שופתא בקופינא דמרא (פירש"י יתד קטן תוחבים תוך בית יד של מרא כו' שלא יצא) רב אמר חייב משום בונה אלמא גם בכלי קטן שייך בנין וסתירה לכן תי' דהאי דשובר אדם החביות לאכול כו' מיירי במוסתקי דהיינו שנשברה ודיבק שברי' בזפת וכ' הרב"י לישב להר"ן הקושיא מהאי דעייל שופתא בקופינא דמרא וז"ל כי אמרי' אין בנין כו' ה"מ בכלי שנתפרק וא"צ אומן בחזרתו אבל עושה כלי מתחלתו או כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו כו' ל"מ בנין בכלים אלא עושה כלי מיקרי וחייב משום בונה וכ"כ הוא ז"ל ריש פרק הבונה ור"פ כל הכלים עכ"ל הרב"י וא"כ לדעת התוס' והרא"ש אין חילוק בין כלי גדול לקטן אלא בין כלי שלם לשבור ונדבק בזפת ובש"ע העתיק שני החומרות דלא הותר לשבור כ"א בקטן וגם שנשבר וצ"ל דס"ל לעיקר כדברי התוס' דאפי' בקטן שייך בנין וסתירה ולכן בעינן דוקא שנשברה ואפ"ה מסברא ס"ל כשמחזיק מ' סאה יצא מתורת כלי ויש לו דין אוהל וכ"מ בעירובין דף ל"ה ע"א ולכן אפי' מדובק בזפת איכ' איסורא: והר"ן פליג על רש"י כו' בא לישב קושית הע"ש על הר"ן שכתב וסיים וה"ט דשרי הכא בחביות ר"ל דמיירי בחביות קטנה ותמה עליו דאפי' הוא כלי גדול דשייך ביה בנין וסתירה יש להתיר דהרי מקלקל פטור ועז"כ מ"א דהר"ן חולק כו' ור"ל ניהו דהר"ן הביא תחלה פירש"י והוצרך לומר לדעת רש"י דלצורך שבת הותר איסור מקלקל אבל הר"ן אליביה דנפשיה לא מסתבר ליה כן ולכן מתיבת ומיהו כי שרי דוקא בכלי קטן כו' כ' סברא דנפשיה דאין ההיתר כאן משום מקלקל אלא משום דהוי כלי קטן:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מ' סאה כו' בלא עובי הלבזבזים ורגלים: ובתשובת מעיל צדקה ס"ס כ"ז כתב לענין כתמים בעריס' של תינוק הרגלים מצטרפי' לשיעור מ' סאה כיון דהרגלים הם עיקר העריסה לנדנד ע"י זה העריסה עם התינוק ע"ש וה"ה לענין שבת:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) בזפת כו' דמחמת גריעותא כו' תוס' והרא"ש אמת שהרא"ש כ"כ בשבת דף קמ"ו על מתני' דשובר אדם חביות הנ"ל כתב הרא"ש וז"ל במס' י"ט כו' מוקי במוסתקי פרש"י חביות שבורים כו' ומש"ה שרי ומחמת גריעותא לא חייס עלה ול"ל שמא יתכוין לעשות כלי עכ"ל וכ"כ התוס' בביצה דף ל"ג ע"ב ד"ה כי תני כו' (אלא שנתנו טעם אחר) וז"ל ופרש"י דל"ח לתיקון כלי הואיל ורעוע הרבה יחוס עליה שמא יקלקל החביות ועושה נקב לכל הפחות שיכול עכ"ל וכ"ז לשיטת רש"י דס"ל דגם בחביות שבורה הנ"ל אם מתקן לו פה איכא איסור תורה ושייך למיגזר שמא יתכוין לתקן הוצרכו לתי' הנ"ל אבל לפי דעת התוס' והרא"ש וכ"מ דפסק בש"ע דאפי' מתכוין לעשות לו פה אין בו איסור תורה ורק משום מתקן מנא וכמ"ש גם הט"ז ס"ק א' א"כ בלא"ה ל"ל שמא יתכוין לתקן דהוי כעין גזירה לגזירה ולא הוצרך מ"א להביא דברי הרא"ש בשם רש"י לדידן וכ"נ מדברי התוס' הם בביצה בשם ר"י ע"ש וצ"ל דהמ"א עדיפא מיניה קאמר כמ"ש רש"י לשטתו: כ' הרמב"ם כו' והקשה הכ"מ בפ' י' דבפרק י' כ' כצ"ל והוא פלוגתא בשבת דף ק"ב ע"ב רב ס"ל חייב משום בונה ושמואל ס"ל משום מכה בפטיש: וכתב עוד בפרק י' העושה נקב כו' בין בבנין כו' גם מזה הקשה הכ"מ שם דהא בלול כתב דחייב משום בונה בפ' כ"ג ופה כ' העושה נקב חייב משום מכה בפטיש ובזה לא שייך תי' מ"א דהא כ' כאן בין בבנין כו' הרי דאפי' במחובר מחייב משום מכה בפטיש וע' בס' ת"ש מ"ש בזה אולם הלא מדברי מ"א נראה דס"ל כמ"ש הלח"מ פרק י' דהרמב"ם דס"ל דרב שאמר שחייב משום בונ' ר"ל גם משום בונה אבל מודה דגם משום מכה בפטיש חייב דהא הוי גמר מלאכה אלא דשמואל ס"ל דאינו חייב משום בונה כמ"ש התוס' שם ד"ה לול כו' ולכן כשהוא מחובר כ' החיוב משום בונה ונקט לשון רב אבל כשאינו מחובר דליכא לחיובי משום בנין כ' משום מכה בפטיש אולם בפרק י' מ"ש העושה נקב כו' בין בעץ בין בבנין כו' חייב משום מכה בפטיש היינו משום שכלל שם הרבה דברים תלושים ומחוברים לכן נקט חיוב הכולל כולם דהיינו מכה בפטיש משא"כ חיובא דבנין ליכא כ"א במחובר:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) ודוקא כו' וז"ל ת"ה כו' דע דדברי הרב"י ורמ"א נובעים מדברי מרדכי ות"ה ובאמת רמ"א חולק עם הרב"י דלהרב"י אין צריך להוציאו מבע"י פ"א ואעפ"כ לא כתב רמ"א לשון וי"א כיון דאינו מבואר להדיא כן בדברי הרב"י וכיוצא בזה דרך רמ"א לכתוב דבריו בלשון פי' ע"ד המחבר ולא בלשון י"א כנודע וכאשר יתבאר אך מ"א חולק עליהם לכן הבי' לשון ת"ה ואעתיק תחלה לשון השאלה ובזה יובנו יותר דברי מ"א (גם הט"ז הביאו) שאלה סכין התחוב בכותל של עץ מבע"י או בספסל שאינו מחובר אי שרי להוציאו בשבת תשובה כשהוא תחוב בכותל דהוי מחובר אסור דהוי פסיק רישיה בהוצאתו שודאי ירחיב הגומא ויתחייב משום בונה מהיכי דתקוע קצת בחוזק כמעט פ"ר הוא ואין להביא ראיה להתיר מהא דכ' המרדכי פרק חביות שאם היה סכין תקוע בחביות מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף ומייתי ראיה מפ' במה טומנין (דף נ' ע"ב דאמר שמואל) האי סכינא דביני אורבי (פרש"י כותל לבנים ותוחב הסכין בין שורה לשורה) דצה ושלפה מבע"י שרי וי"ל כיון דחבית כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים כר ולהכי אין בו משום בונה אפי' הוי א"א שלא יוסיף בנקב וא"ת לחייב משום מתקן פתחא הא מסקינן כו' דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא כו' אלא דחכמים גזרו כו' משום לול של תרנגולים כו' ולהכי כי קא קמכוין אסור אבל באינו מתכוין נוכל לומר אפי' אי פ"ר שרי דבאיסורא דרבנן י"ל בין במתכוין לפ"ר כדאיתא בתשובת מהר"ם במרדכי פ' הזורק כו' אמנם נראה דהאי סכינא התקוע בחביות וכמו שהעתיק מ"א סוף דבריו ומסקנא דבריו שם בתשובה בין בסכין התחוב בכותל של עץ ובין האי החביות שבמרדכי אסור אבל בדבר תלוש כספסל וכה"ג לא ידעינן טעם לאיסור. דר"י פי' פרק כירה דף מ"ד כו' שלא יזיז עפר ממקומו וסיים שם בת"ה ומשום מוקצה עכ"ל ובאמת זהו פירש"י אבל לפי' ר"י שדחה טעם זה דהא גם ר"ה הכי ס"ל והא ר"ה ס"ל טלטול מ"ה מותר והא ליכא כ"א טלטול מן הצד לכן פי' ר"י הטעם משום הרחב' גומא ולכן ע"כ יש ט"ס בת"ה וע' ט"ז מה שהגיה אבל מ"א ס"ל דרק שתי תיבות ומשום מוקצה הם ט"ס וכוונתו שלא יזיזו עפר ר"ל וירחיב הגומא והנה הרב"י תמה על ת"ה תרי תמיהו' חדא שמסיים דבספסל וכ"ד תלוש ליכא איסור א"כ למה הוצרך בחביות שבמרדכי דצה ושלפה הא הוי דבר תלוש ועמ"ש הב"ח ליישב דמיירי בחביות גדולה המחזק' מ' סאה והמעיין שם בתשובה יראה דס"ל דהמרדכי מיירי בסתם חביות הקטנ' אלא שכ' הת"ה אם דצה ושלפה אפי' חביות גדולה מותרת ע"ש עוד הקשה הרב"י על מ"ש ת"ה דהמרדכי ע"כ מיירי בדצה ושלפה דהא מייתי ראיה מסכינא דב"א והתם מיירי בדצה ושלפה והא איתותב שמואל דהכי איתא התם א"ר הונא האי סליקוסתא (פרש"י בדי בשמים שתוחבים אותן בעפר לח שישארו לחים) דצה ושלפה שרי ואם לאו אסור אמר שמואל האי סכינא דב"א דצה ושלפה כו' מתיב רב קטינא והתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היה מקצ' עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ושביעי' ומעשר וניטלין בשבת תיובתא וכ' רש"י וז"ל מתיב רב קטינא להני רבנן דאמרי דאי לא דצה ושלפה אסור עכ"ל ולכן פסקו הרי"ף והרא"ש דלא בעינן דצה ושלפה וא"כ מ"ש המרדכי כו' כדאמרי' בפ' ב"ט אמר שמואל הני סכינא כו' לאו למימרא דכשמואל נקטינן דהא איתותב אלא מסיפא דמילתא דאסיקנא דאפי' לא דצה שלפה שרי הוא דמייתי ולא חש לסיומי מילתא דמפורש בהדיא דשמואל איתותב ולא קי"ל כוותיה: וא"כ בסכין התקוע בחביות אפי' לא דצה שלפה שרי כו' ואפשר דהוא מפרש דלא מותיב רב קטינא אלא לרב הונא דאמר האי סליקוסתא כו' דהטומן לפת להאי דמיא טפי דבתרווייהו א"ל למזיז עפר אבל סכינא דב"א א"ל ביה נמי משום מרחיב הגומא דהוי בונה עכ"ל הרב"י ולכן לא העתיק הרב"י בחביות דבעינן דצה שלפה אך רמ"א דסבירא ליה כת"ה כתב דבעינן דצה שלפ': הנה מבואר כו' בא לדחות תי' הרב"י דהת"ה סבירא ליה דתיובתא דרב קטינא לא קאי על שמואל וא"א לומר כן דהא תרומת הדשן הביא דברי התוס' דרף מ"ד דשם פי' ר"י דהטעם משום גומא ושם בא"ד כתבו התוס' להדיא דתיובתא דרב קטינא קאי גם לשמואל וא"כ איך יכתוב הת"ה שלא כדברי התוס' אשר הם בין עיניו ובין ידיו ולא יזכירם כלל גם מנ"ל לת"ה גם אי הת"ה אליביה דנפשי' ס"ל דהתיובתא לא קאי על שמואל מ"מ מנ"ל דהמרדכי סובר כן כיון דידע הת"ה דהתוס' ס"ל דגם לשמואל מותיב ודלמא גם המרדכי ס"ל כן א"ו דגם ת"ה ס"ל דהתיובתא קאי גם לשמואל לענין קושיית הרב"י כיון דאיתותב שמואל ל"ב דצה שלפה ואיך כ' הת"ה דהמרדכי ר"ל דבעינן דצה שלפה עז"כ מ"א ליישב במ"ש מ"א ומשמע דס"ל פשוט לת"ה כו' וכוונתו דהא כ' ר"י דמה"ט בעי שמואל דצה ושלפ' שלא ירחיב הגומ'. וא"כ ניהו דאיתותב שמואל דלא בעי דצה שלפ' אבל מ"מ ע"כ בעינן שלא יהיה פ"ר לענין הרחבת הגומא ורב קטינא לא אותיב לשמואל כ"א מה דבעי דוק' דצה שלפה ואי לא לא משכחת התיר' דודאי הוי פ"ר והתנן הטומן לפת כו' וא"כ ע"כ צ"ל דאפי' לא דצה שלפ' משכחת דלא הוי פ"ר אבל אי הוי פ"ר מודה רב קטינא דאסור: דדוק' כשחופר כו' ר"ל דאמרי' במס' ביצה דף ח' ע"ב א"ר אבא החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרה פטור ומזה דייק הת"ה הא אם א"צ גם לעפר' חייב וא"כ ע"כ מוד' ר' קטינא בהאי דטומן לפת וסכינ' דב"א ניהו דל"ב דצה שלפה אבל מ"מ ע"כ צ"ל דלא הוי פ"ר דהא אי מתכוין הוי איסור תור' א"כ בלא מתכוין כי הוי פ"ר ג"כ אסור: וא"כ האי דחביות כו' דמלאכ' דאוריי' הוא ר"ל כיון דהמרדכי אייתי ראיה משמואל ומדמה חביות לסכינא דב"א: וכמו דדינא דשמואל אפי' מאי דאיתותב ע"כ מיירי בענין דלא הוי פ"ר דשם ודאי הוי מלאכה דאוריי' ע"כ גם בחביות מיירי בענין דלא הוי פ"ר. דמלאכה דאוריי' היא שעושה פתח כו' ר"ל ע"כ מיירי בחביות שהפתח שם עשוי להכניס ולהוציא כגון להכניס יין ולהוציא יין דרומה ללול של תרגגולים דהוי מלאכ' דאוריית' א"כ בסכין התחוב בכותל של עץ ג"כ בעינן שלא יהי' פ"ר דשם הוי מלאכ' דאוריית' משום קודח ובונה ולכן בספסל התלוש התיר הת"ה דשם ליכא משום פתח דמאי ענין פתח לספסל וגם בונה ליכא דהא אין בו"ס בכלים ובזה נתיישבו קושית הרב"י על ת"ה אך תדע ולפי דברי מ"א מ"ש ת"ה דבעינן בחביות ובסכינא דב"א דצה שלפה הוא ל"ד אלא ר"ל דבעי' שלא יהי' פ"ר ונקט מילתא דפסיקא דהיכי דדצה שלפה ודאי לא הוי פ"ר וכדאמר שמואל. עיין ברכות דף כ"ד ע"ב בתוס' צ"ל עיין בכורות דף כ"ד ע"ב בתוס': וע' בתוס' פסחים כו' הביא מ"א דבריהם סס"ק זה: ולי צ"ע כו' דע"כ למאי דאיתותב שמואל אפי' הוי פ"ר שרי: וכ"כ התו' כו' שרי לתחוב כו' שכתבו שם לגרסת הערוך דגרס אם מקצת האמהות מגולות אבל אי אין מקצת אמהות מגולות חושש משום כלאים ושביעית ומעשר. הקשו התו' א"כ מאי פריך רב קטינא (ואזלי שם לפרש"י דטעמ' דרב ושמואל משום טלטול מן הצד כמ"ש מהרש"א ומהר"ם) והא בטלטול מן הצד פליגי רבי אליעזר בן תודאי ורבנן דרבנן אוסרים ורבי אליעזר ב"ת מתיר אם כן דילמ' רב ושמואל כרבנן סביר' ליה ומתניתין אתי' כרבי אליעזר ב"ת ופי' מהרש"א ומהר"ם בשלמ' לגירסת רש"י לק"מ דאי אמרת דמתני' כר"א ב"ת אתיא א"כ למה קתני אם מקצת עלין מגולים אפי' כלן מכוסים שרי והיינו שתוחב בלפת כוש או מחט ומוציאם דע"כ הא דנקט מקצת עלין מגולים רק משום שבת גרידא נקטינן אבל כלאים ושביעית ומעשר אפי' כלם מכוסים אינו חושש כמ"ש רש"י אבל לגרסת הערוך דאצטריך מקצת אמהות מגולים משום דאי מכוסים חושש לכלם א"כ שפיר י"ל דאתי' כר"א ב"ת ומשום שבת אפי' כלם מכוסים שרי. ולא נקט מגולים אלא משום אינך ותי' דמכל מקום אי אתיא כר' אליעזר בן תודאי הוה ליה למיתני בפי' ובשבת אפי' מכוסים שרי. וע"כ שמוציאים ע"י שתוחב כוש או מחט ואע"ג דעביד גומא אפ"ה שרי. וע"ל סי' שי"א ס"ק כ"א: וטעמ' דמקלקל כו' ופטור אפי' לר"י כ"ה בש"ס שם ור"ל ל"מ לר"ש ודאי פטור דהוי מלאכ' שאצ"ל. אלא אפי' לר"י דס"ל מלאכ' שאצ"ל חייב מ"מ כה"ג פטור משום דהוי מקלקל וא"כ ל"מ לשיטת ת"ה דס"ל באיסור דרבנן פסיק רישיה מותר לפ"ז ודאי י"ל לפי מאי דאיתותב שמואל מותר בטומן לפת וכל הני דשם אפי' איכא פ"ר לענין גומא מ"מ כיון דמקלקל וליכא רק איסור דרבנן שרי אלא אפי' לדעת מ"א שחולק עליו בזה וס"ל דגם באיסור דרבנן פ"ר אסור וכמ"ש אח"ז מכל מקום בכהאי גוונא מותר וכמו שכתב מ"א אחר זה בצירוף כל הקילות דהוי מלאכ' שאצ"ל ואינו מתכוין ומקלקל כלאחר יד: ודברי התוס' כו' צ"ע דאמרי' שם אמאי דתנן התם לא יטמין הביצה בחול ובאבק דרכים החמים כדי לצלותה ואמר רבא הטעם שמא יזיז עפר ופרש"י שמא לא יהי' לו עפר כל הצורך ויזיז עפר הדבוק והוי חופר גומא והקשו התוס' וז"ל וק' לריב"א דהא ליכא איסור דאוריית' בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לר"ש דאמר מלאכ' שאצ"ל פטור עכ"ל. והקש' למ"א למה כתבו לר"ש הלא גם לר"י דס"ל מלאכ' שאינה צ"ל חייב מ"מ כה"ג ליכא איסור תור' דהוי מקלקל כדאית' דע"ג הנ"ל: ואפשר דמיירי כו' בא ליישב דברי התוס' דמה"ט נקטו ר"ש דאפ"ת דמיירי בשדה דלא הוי מקלקל וחייב לר"י מ"מ לר"ש דהתו' פסקו כוותיה עכ"פ ליכא איסור תורה. וכמ"ש המ"מ ספ"א מהלכות שבת וז"ל ומכאן שאם היתה הגומא במקום שאין בו קלקול אע"פ שא"צ לה חייב עלה לדעת רבינו ז"ל שפסק כר"י עכ"ל. במילי דרבנן וכ"כ בסי' ס"ו כצ"ל. צ"ע כו' ותלמוד ערוך הוא בביצה דף ל"ו ע"א ובשבת דף מ"ג ע"א דתני' פורסים מחצלת ע"ג כורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד פריך אי לא מתכוין מאי הוי הא הוי פסיק רישיה ומאי קושיא הא דבורים אין במינן ניצוד וכל שאין מינו ניצוד ליכא בצידתו כ"א איסור דרבנן כדאיתא שם ולדעת ת"ה באיסור דרבנן פ"ר מותר. וכ"כ התוס' בשבת דק"ג שתחלה הביאו ראיה לדעת הערוך דס"ל פ"ר דלא ניחא ליה מותר מדאמרינן בסכה היה ענבים מרובים מעלי ההדס פסול. ואי מיעטן כשר. ואין ממעטין אותן בי"ט ר"א בר"ש אומר ממעטי' אותן בי"ט ומקשה לר"א בר"ש אמאי ממעטינן בי"ט הא הוי מתקן מנא ומשני סביר' ליה כאבו' ר"ש דבר שאינו מתכוין מותר ומיירי שלקטן הענבים לאכלן ופריך הא מ"מ ה"ל פ"ר ומפני הב"ע דא"ל הדס אחר וקשה הא מ"מ הוי פסיק רישיה. וכ' וא"ל כיון דא"ל הדס אחר אינו מתקן כלום דא"כ אמאי קאמר התם דס"ל כאבוה דדבר שא"מ מותר (ר"ל מרלא אמר אלא הב"ע דא"ל הדס אחר. משמע דנשאר תי' א' דס"ל כאבוה) ואי לא הוי מתקן א"צ לומר דס"ל כאבוה וא"כ מאי מהני דא"ל הדס אחר. אע"כ דעי"ז שא"ל הדס אחר הוי פ"ר דלא ניחא ליה ומותר ודחה התוס' ומיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו מיעט ענבים דלא אסור אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה עכ"ל הרי אפי' באיסור דרבנן אי לאו דאינו נהנה היה אסור פ"ר: וכ"מ סי' של"ז סעיף א' שכ' הרב"י גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. וכ' מ"א שם בשם הפוסקים דגדולים מאוד אסור דהוי פ"ר אע"ג אם מתכוין ליכא איסור תורה רק הנעשה ע"י מרא וחצינא כנ"ל אפ"ה פ"ר אסור: וכ"נ מדברי רמ"א שם סעיף ב' שכתב אסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשוי מקסמים שלא ישברו קסמיהן וכתב מ"א שם אפי' הן נשברין ליכא איסור תורה אפ"ה אסור בפ"ר. ואף שהתוס' בפסחים כו' דאית' התם הנאה מדבר איסור הבאה לאדם בעל כרחו היכא דלא אפשר בענין אחר וגם אינו מתכוין לכ"ע שרי בין לר"י ובין לר"ש: וכתב התוס' וז"ל ומיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה דבפסיק רישיה מודה ר"ש. ול"ל דאפי' פ"ר שרי הכא ר"ש משום רהכא מיירי בגרירה דכלים דליכ' אלא איסור דרבנן שהוא חופר כלאחר יד כו' דהא בשמעת' מייתי עלה מידי דאוריית' כגון מעילה וכלאים ופסול פרה וצ"ל דכל הני דמייתי לא הוי פ"ר עכ"ל התוספות: היינו בדרך א"ל ר"ל שכתבו כן לרווח' דמלת'. דאין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דבאיסור דרבנן פ"ר מותר וה"מ למדחי דאינו כן מסברא ומן הראיות שהביא מ"א לעיל ניחא להתוספות טפי לדחות מיניה וביה מהאי שמעתא אפי' נודה בדבריהם דבדבר דרבנן שרי פ"ר: וכ"מ ר"ס רעז. דאסור לפתוח הדלת נגד הנר שמא יכבנו הרוח. וצ"ל ע"כ דהוי פ"ר ומה בכך אפי' יכבה ליכא איסור תורה להפוסקים כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור הוי סתם כיבוי מלאכה שאצ"ל וכן בסעיף ג' שם בשכח נר ע"ג טבלא אלא ע"כ גם באיסור דרבנן פ"ר אסור. ואף שהרא"ש כו' ר"ל אהא דלא אפשר ולא מכוין הנ"ל כתב גם כן כמ"ש התוספות וז"ל מיירי דליכא פ"ר דפ"ר אסור בכ"מ דאורייתא משמע לכאורה דס"ל באיסור דרבנן פ"ר מותר: נ"ל דנקטינן משום שאר איסורים. ר"ל שכוונת הרא"ש כמ"ש התו' דע"כ מיירי דליכ' פ"ר דאי הוי פ"ר אפ"ת דבאיסור דרבנן פ"ר מותר אף שאין האמת כן מ"מ כתב לדחות דעת המתעקש לומר כן. לזה דחה מיניה וביה דהא בשאר אסורים כגון מעילה וכלאים ופרה שהובאו שם דהוי דאורייתא ובודאי פ"ר אסור לכולי עלמא וכמו שכתבו התוספות כנ"ל: ומה שכתב ראיה מהמרדכי כו' ליכא אסורא דהא לא הוי רק כחו אלא דרבנן גזרו שמא יוציאן בידים. דכיון שאינו מתכוין לא אתי להוציאן: דהא לא ניחא ליה בהוצאה ומ"מ בר"ה אפי' בה"ג גזרו:
ה סָעִיף ה (ס"ק ו') שמא יקטום ואע"ג כו' דע דהמחבר שכתב טעם האיסור שנראה כעושה מרזב ורמ"א מסיים וא"ל שמא יקטום והוא פלוגתא דאמוראי ח"א טעם האיסור שמא יעשה מרזב. וח"א גזרה שמא יקטום ליתנו לחבית ואמרינן מאי בינייהו דקטים ומנחי למ"ד משום מרזב אסור ולמ"ד שמא יקטום כה"ג מותר דדוקא באין לו מוכן קטום מע"ש אלא צריך לחזור עליו בשבת. חיישי' שמא לא ימצא קטום ויקטימנה בשבת אבל כשיש לו מוכן קטום מע"ש תו ל"ל. והרמב"ם פסק כמ"ד משום מרזב וכן פסק הרב"י ולכן אוסר בכל ענין אבל הרא"ש והטור פסקו כמ"ד שמא יקטום וכ"פ רמ"א. ולכן מתיר בי"ל הרבה קטומים והא דמצריך שיהיה לו הרבה ולא סגי בחד. כתב הרב"י דדייק כן מלשון הש"ס דקאמר א"ב דקטים ומנחי. ומנחי הוא לשון רבים והטעם דאם אין לו רק א' עדיין יש לחוש שמא יתקלקל ויבא לקטום אחר וס"ל לרמ"א דאפי' יש לו שנים לא סגי מה"ט אלא בעינן שיהיה לו הרבה קטומים וע' בהרב"י ובב"ח: ואע"ג דאוכלי בהמה כו' דהא שרי לקטום קיסם מאוכלי בהמה לחצוץ בו שיניו ואין בו משום מתקן מנא: וי"ל שדרך הוא כו' ר"ל דוקא לקמן סי' שכ"ב דעושה כל הכלי מאוכלי בהמה ואין זה דרך העולם לתקן כל הכלי מאוכלי בהמה. וכלן לא אסרוהו חכמים משום תיקון מנא אבל הכא דעיקר הכלי הוא החביות אלא מעלה של הדס שהוא אוכלי בהמה עושה תיקון מה לחביות ובענין זה דרך לעשות ולכן אסרוהו חכמים משום תיקון מנא:
ו סָעִיף ו (ס"ק ז) ראש כו' ומיירי שדיבק כו' דאל"כ אסור שמא יתכוין לעשות פתח וכמ"ש סעיף א': אבל הטור כו' בזה בא ליישב קושית הרב"י על הטור למה כתב ראש המגופה. הא במתניתין מתיר אפי' ראש החביות לזה כתב מ"א דהטור מלתא דפסיקא נקט דראש המגופה בכל ענין שרי אפילו בחביות שלמה משא"כ ראש החביות לא הותר אלא במדובק השברים: דאינה חיבור ר"ל המגופה עם החביות וא"כ עשה בה נקב להכניס ולהוצי' אפ"ה לא חייב ולכן לא גזרו רבנן כ"כ התוס' דף מ"ח ע"ב וכמ"ש מ"א בשמם בס"ק שאח"ז:
ז סָעִיף ז (ס"ק י) ויש מתירים כו' ונ"ל דלכ"ע אסור לקבוע כו' דלא תימא כמו שהסתירה מותרת דסתירה גרוע הוא כן קביעות צירים בנין גרוע היא ומותר וכן דעת ע"ז לכן כתב מ"א דמ"מ אסור דהוי מתקן ניהו דבנין ליכא מ"מ תיקון הוי משא"כ בסתירה דהוי סתירה גרועה וכן אינו מתקן אדרבה מקלקל:
ח סָעִיף ז (ס"ק יא) ע"י גוי כו' כדאי' במשנה דף קכ"ב ע"ב מחט של שקאין מותר לטלטל דראוי לפתוח בו את הדלת ומוכח דרשאי לפתוח הדלת ע"י מחט:
ט סָעִיף ט (ס"ק יד) מותר כו' ואפי' למ"ד יש בנין כו' ול"ד להיכי שהוא קשור הכיסוי בכלי ר"ל הא דאמרי' בסעיף ז' חותמות שבכלים כו' יוכל לחתכו בסכין והוא מימרא דשמואל במס' ביצה ואמרי' שם הטעם משום דאין בנין וסתירה בכלים אבל למ"ד יש בנין כו' אסור: מרדכי פ"ד דביצה כצ"ל: משמע מזה דהני חביות קטנות כו' ועס"א. כוונות מ"א ניהו דהמרדכי לא כ"כ אלא למ"ד יש בנין כו' ואיך יליף מיניה מ"א לדידן דקיי"ל אין בנין כו' אלא דמ"א ס"ל כיון דקיי"ל דאפי' לדידן סתירה גמורה אסור בכלי והתרת חשוקי חביות הוי סתירה גמורה אלא דלא תימא כלי המחובר ע"י חשוקים לאו חיבור גמור הוא ודומה לחביות שדיבק שברי' ע"י זפת המבואר בסעיף א' דאפי' לשברה מותר וע"ז ראיה מהמרדכי דחיבור החשוקים הוי חיבור גמור מדהוצרך המרדכי ליתן טעם להיתר שאינו קשור לחבר השברים ס"ל דאפי' קשור לחבר מ"מ לא מקרי חיבור גמור אע"כ דחיבור החשוקים עדיף מחביות שדיבק השברים בזפת והוי חיבור גמור ולכן הוצרך המרדכי לטעם שאינו קשור לחבר כו' וא"כ בחביות קטנות דהחשוקי' נעשו לחבר אפילו לדידן דאין בנין כו' אסור כיון דהוי חיבור גמור והסרת החשוקים הוי סתירה גמורה דאפי' לדידן סתירה גמורה אסורה וע' בס' ת"ש: וכ' ע"ש המרדכי שהמבקע כו' הוי טוחן כדאיתא בשבת דף ע"ד ע"ב א"ר מנשה האי מאן דסלית סלתי חייב משום טוחן ופירש"י דסלית עצים דקים להבעיר האש. עסי' תק"א במ"א ס"ק ג': אולם המרדכי כ' כן לענין יו"ט דהותר לצורך אוכל נפש לא הותר כ"א לבקע עצים גדולים דלא הוי אלא עובדא דחול אבל לחתיכות דקות דהוי איסור תורה לא הותר דמשום דהוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותו מעי"ט לכן הותר כ"א מה שאין אסורו כ"א משום עובדא דחול וכמ"ש מ"א סי' תק"א והא דהביא מ"א פה לענין שבת אפשר י"ל דכה"ג מתיר להתיר החשוקים ע"י גוי דאם משבר עצי החביות גופייהו לשברים גדולים ע"י גוי עדיף דלא הוי כ"א עובדא דחול: בתוס' כו' לעשות זנוקים פי' הרב"י מרזב: וע' פ"ד דביצה דף ל"ב ע"א בתוס' ד"ה אלפסי חורניות כו' כתב וז"ל קערות שי"ל תוך אלא שמכוסות למעלה ועומדת לפתוח כו' ופליגי התם ת"ק ורשב"ג אח"ז בברייתא ת"ק ס"ל אין עושין אלפסין חורניות בי"ט ורשב"ג מתיר:
י סָעִיף יא (ס"ק ט"ו) היין כו' דמחזי כמתקן ב"י דהרב"י הקשה דכאן לא אסרינן כ"א שעוה ושמן עב דשייך בהו מירוח אבל בשאר דברים מותר ואח"ז הביא דברי הש"ס דף קל"ט א"ל רבנן לרב אשי חזי מר האי צורבא מרבנן דנקיט שום ומנח בברזא דדני ואמר להצניע השום מכוין ואזיל ונאים במברא (ותוך שינתו) הגוי מעבירו לצד אחר והוא משמר שם פירותיו והוא אמר אנא למינם קמכוונא וא"ל כיון דאין הערמה כ"א באיסור דרבנן הותרה לצורבא דרבנן וכן פסק הטור דלא הותר ליתן לתוך החביות כ"א דבר מאכל ע"י הערמ' דרצה להצניע שם וגם זה לא הותר כ"א לת"ח הרי דגם דברים אחרים דל"ש בהו מירוח אסורים ולכן חילק הרב"י דכשאין היין יוצא לא נתראה כמתקן לכן לא אסור כ"א שעוה ושמן עב דשייך בהו מירוח אבל בהא דצורבא מרבנן מיירי שהיין יוצא דכשסותמו הוי מתקן לכן בכל דבר אסור כ"א דבר מאכל ולצ"מ ע"י הערמה וכן פסק בש"ע: וע' בב"ח. שכתב בהיפך מדברי הרב"י דאדרבה כשהיין יוצא יותר יש להתיר משום פסידא ולכן כתב לתרץ דהאי הערמה בצ"מ לא הותר אלא כשהיין יוצא ומשום פסידא והא דהוצרך בשעוה ושמן ליתן טעם משום מירוח אסור אפי' בדבר מאכל דרך הערמה אפי' לת"ח ואפי' במקום פסידא דהיין יוצא. ובמ"מ כו' ר"ל המ"מ היא דעה ג' וס"ל דאין חילוק בין יין יוצא או לא ולתרץ קושית הרב"י הנ"ל כ' דהאי עובדא דצ"מ בשום שתחב השום תוך נקב החבית דהוי סתימה מעלייתא לכן לא הותר כ"א ע"י הערמה לת"ח אבל שמן ושעוה דאינו נותנו תוך נקב החביות אלא ממרחו ע"ג פי חביות דלא הוי סתימה ולכן צריכים לאוסרו מטעם איסור מירוח:
יא סָעִיף יא (ס"ק טז) ת"ח מותר כו' וכ"מ ס"ס של"ט שכ' מ"א בס"ק י"ג בשם מ"מ אסור להערים לישן בספינה כו' אפי' לת"ח דאין בזמן הזה ת"ח עכ"ל וא"כ ה"ה הכא דהא לכאורה הני שני דיני' הנ"ל שהתיר ר"א לצורבא מרבנן שוין: הואיל והרמב"ם כו' דס"ל הא דאמר ר"א הערמה לצ"מ מותר לא קאי אלא על דין שני דספינה אבל האי דשום ע"י הערמה מותר לכ"א וניהו דלא קי"ל בזה כהרמב"ם מ"מ יש להקל בת"ח שבזמנינו: צ"ל דהכינו לתשמיש כו' דלא כלי הוא ומה שאין עליו תורת כלי אפי' לצורך גופו ומקומו אסור כדלעיל ריש סי' ש"ח לכן בעי' דוקא שהכינו אתמול והכנה גרידא ל"מ כ"א שהכינו לתשמיש מה וכמו שכת' מ"א לעיל סי ש"ח ס"ק ח"י לענין טלטול נר ע"ש:
א סָעִיף א ס"א אין. שבת קכ"ג ערובין ל"ה י"ט כ' ב': וה"מ שאינו. דבנין מחדש הוי בונה כמ"ש ע"ז ב' וק"ב ב' וע' תוס' שם ושם ואפילו החזרת הכלי אם הוא מעשה אומן כמ"ש מ"ו א' וע"ש בתוס' ומ"ז א' ב' וכן סתירה כמ"ש בערובין ל"ד ב' ואמאי הוא כו' ומשני במגדל של לבנים ש"מ דקס"ד של עץ וכן שם ל"ה א' במנעול קטיר כו' אבל בפותחת לא וע' תוס' שם ושם: כגון. שבת קמ"ו א' והרשב"א והר"ן חולקים על זה וכתבו דדוקא לר"א מוקמינן הכי דלחכמים כיון דפטור אבל אסור במקלקל מותר לכתחלה וכן מוכח הסוגיא די"ט שם וכן הסוגיא דפ"ג דערובין לפי הס"ד ה"א במגדל של עץ דאהל הוא וכ"מ שם דקאמר מ"ס אהל הוא ומ"ס כו' אלמא דלמ"ד כלי ש"ד וכ"ד רש"י שם או הס"ד במגדל של אבן כמ"ש בירושלמי שם והביאו תוס' שם ושם וכן מש"ש הכא במנעול קטיר במיתנא נמי כה"ג דאהל הוא וע' בהג"ה שאינה כו' וע' מש"ל וכן עיקר: שאינה מחזקת. דתוס' בעירובין שם תי' בתי' ראשון דההיא דערובין במגדול גדול עסקינן וכן כ' שם רש"י ור"ן וכ"כ רשב"א וכ' דכן מוכיח סוגיא דשם וכ' בא"ז שאינה מחזקת כו' וכ"כ רש"י שם ל"ה א' ד"ה ומתני' וכמש"ש ל' ב' וע"ש רש"י ד"ה שמיה כו' וכמ"ש בפ' ט"ו דכלים ופ"ח דאהלות ובאהל כ"ע ל"פ כמ"ש בעירובין שם ורש"י אזיל לשיטתיה דס"ל דאין בנין וסתירה בכלים לעולם כמ"ש בשבת ע"ז ב' וע"ש ברש"י וההיא דר"פ הבונה רב ס"ל דיש בנין בכלים אבל לדידן דקי"ל כרבא קכג ב' קי"ל כשמואל דאמר משום מכה בפטיש דר' יוחנן שם ס"ל כוותיה וכן פי' רש"י שם מז א' וקכ"ב ב' משום מכה בפטיש וכן ההיא דחוליות מ"ו א' ודשידה עירובין ק"ב ב' הכל כפי' משום מכה בפטיש וכן מ' בשבת ע"ח ב' המנפח בכלי כו' ומה שהקשה בהגמ"ר דרב אהדדי דקאמר מסיקין בכלים י"ל דגרמא מותר כמ"ש בפט"ז. וההיא דערובין קס"ד דמיירי במגדל של אבן כמ"ש תוס' בשם ירושלמי והירושלמי מסייע לרש"י ומ"ש שם במנעול קטיר במיתנא פרש"י שם במגדל גדול ובאהל ודאי יש סתירה כמ"ש שם ובר מן דין צ"ל במיתנא משום ובעי סכינא למפסקיה כו' אבל בשל עץ אפי' לר' נחמיה מותר וההיא די"ט דמוקים במוסתקי אדרבא משם מוכח דאין בנין מדפריך לר"א משום גזירה ולא משום סתירה לס"ד דלא איירי במוסתקי ומ"ש ובלבד שלא יתכוין היינו משום מכה בפטיש כנ"ל ועתוס' שם ושבת ק"ב ב' וקמ"ז א': ודיבק. י"ט ל"ג ב' ואע"ג דאתמר אליביה דר"א גם לחכמים צ"ל כן דמה דחכמים מתירין קוטמו להריח משום דס"ל בלחצוץ שיניו פטור הלא"ה הוי אסרי ועיין תוס' שבת שם וערובין שם: יכול לשברה. קמ"ו א': לנקבה נקב כו'. רש"י: אבל אם. כנ"ל: ואפי' נקב כו' מחדש. ר"ל שלא היה בו נקב וקאי אלמעלה בדיבק שבריה כו' וכמ"ש תוס' שם דכולה שמעתין איירי במוסתקי וכו' בעירובין שם: ובלבד שיתכוין כו'. שהקשה במרדכי דהכא אסרינן להרחיב וספ"ד נ' ב' אמרינן דצה ושלפה כו' ואף ע"ג שמרחיב הנקב ותי' דהכא בכה"ג: ואם היה כו' ודוקא כו'. כ"כ תה"ד ועסי"ב וז"ל תה"ד סכין התחוב בכותל אסור להוציאו דקי"ל כרב בריש פ' הבונה דקודח משום בונה אפילו אינו נתמלא ואע"ג שאין מתכוין כאן ה"ל פסיק רישא ומ"ש במרדכי שם היה סכין תקוע בחבית כו' ומייתי ראיה מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה כו' כיון דשם אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש קמ"ו א' מדאורייתא כל פתח כו' ובדרבנן מותר כל שאין מתכוין אף בפסיק רישא כמ"ש כחו בכרמלית ל"ג אמנם נראה דג"כ בחבית איירי בדצה ושלפה מדמייתי מסכינא דביני אורבי וההיא ע"כ מיירי בדלא הוי פסיק רישא דר"י פי' שם מ"ד א' דלהכי בעינן דצה ושלפה משום טלטול עפר וע"כ מודה דאי הוי פ"ר להרחיב הגומא הוי אסור דהוא דאורייתא כמ"ש בפ"ק דיו"ט ח' א' כדר' אבא כו' מ' דאם א"צ לעפרה חייב אבל קודח אין שייך ביני אורבי אפי' לא דצה ושלפה שאינן גוף א' רק הרחבת הגומא. וביאור דבריו כדפי' תוס' משום טלטול עפר ולא פי' משום הרחבת הגומא ש"מ דאיירי בכה"ג שאין מרחיבה ואף שבמסקנא אפי' לא דצה ושלפה ג"כ איירי בכה"ג ולא התירו רק טלטול עפר משום טלטול מן הצד לצורך דבר המותר כמ"ש בתוספ' לא כמו שהבין ב"י דהתיובתא שם לא קאי לדברי בעל תה"ד על סכינא דביני אורבא רק על סליקוסתא ולכך לא כ' בש"ע דצה ושלפה דקי"ל לא בעינן דצה ושלפה אף ביני אורבי ועב"י וד"מ ועמ"א. ונראה שחזר בו תה"ד ממ"ש בתחלה דפ"ר בדרבנן מותר שהרי בחבית ודאי אינו אלא דרבנן וההיא דכחו לאו ראיה היא דאף בר"ה ליכא איסורא ועמ"א ואדרבה מוכח בשבת ק"כ ב' ופ"ה דיו"ט ל"ו א' דאפי' בדרבנן פ"ר אסור וכמ"ש מ"א ואע"ג דאין זו קושיא די"ל כמ"ש הר"ן בשם ר"ח על מ"ש צ"ד ב' דמי קאמינא לר"ה דלר"ה אסור כיון שהוא מדאורייתא אף שאצ"ל מ"מ י"ל דאין לחלק וז"ש בהג"ה ודוקא שהוציאו דאף למסקנא שם נ' ב' מ"מ מיירי בכה"ג דלא הוי פ"ר כנ"ל אבל עיקרא דמילתא צ"ע דתוס' שם מ"ד א' מסיק משום הרחבת הגומא וכן מ' שם קי"ג א' וכמ"ש מ"א וכן ההיא דפוגלא קכ"ג קמ"א ממטה למעלה ע"כ מרחיב הגומא וגם מה שכתב בשא"צ לעפרה חייב אין נראה כמ"ש המ"א דכ"ש דהוי משאצ"ל ועמ"א וט"ז ועיקר כמ"ש מ"א בשם מ"מ בסי' שיח ס"ק לו וכ"ש כאן דאפי' לר"י אין כאן מלאכה שמקלקל כמ"ש ע"ב ב': דעושה נקב. רצונו בזה לתרץ קושית ב"י דמסיק בתה"ד דבדבר תלוש א"צ דצה ושלפה ומ"ש בחבית שאמר דבעינן ותי' בד"מ דכאן עושה פתח כו' ועסי"ב:
ב סָעִיף ב ס"ב צריך סתימה כו' וחשיב. שם דמדמי לפרץ פצימיו וערש"י:
ג סָעִיף ג ס"ג במקום דנקב חדש בכה"ג איירי: וי"א דלא. שם מ"ח ב' וערש"י ד"ה מגופה כו' שהרי לינטל כו' משא"כ כאן:
ד סָעִיף ד ס"ד ברזא. הרי אף במקדח מותר כמ"ש בס"ג: מותר ליתן. קמ"ו ב' גובתא כו':
ה סָעִיף ה ס"ה אע"פ. שם דרש כו': שהעלה. כרב יימר וע"ש תוס' ד"ה משום: ויש מתירין. כרב אשי דבתראה הוא והרמב"ם וש"ע פ' כרב יימר משום דרב אשי דלא כהלכתא הוה דקי"ל אוכלי בהמה מותר לקטום ואף בקשין אינו אלא שבות כמ"ש בפ"ד די"ט ל"ג ב' ורב אשי לא אמר אלא לפרושי דשמואל וע' בר"ן שם שדחק לתרץ הא דרב אשי והביאו מ"א ס"ק ו' ע"ש: במקום שיש. כגי' בגמ' דקטים ומנחי ר"ל הרבה עלים קטומים דאין לחוש:
ו סָעִיף ו ס"ו אבל לנקבה כו'. שם כרב הונא דקי"ל כותיה נגד ר"ח: אפילו ברומח. שם ומפרש הטור דהאיבעיא קאי אצדה במקום שאסור נקב וכ"מ מפירש"י שם דקיל מנקב בעלמא וז"ש אפי' כו': שעושה. רש"י: ודאי. גמ' שם: דלאו כו'. שם:
ז סָעִיף ז ס"ז ודוקא. מדאמרינן בערובין במנעול קטיר במיתנא ש"מ דפותתת אסור ועתוס' ורא"ש שם והתוס' הלכו לשיטתן דס"ל הכל בכלי כנ"ל אבל לפי הרשב"א והר"ן הנ"ל בס"א בתיבות מותר. וזה דעת המתירין דלמטה שכ' הסמ"ק וטוש"ע: ומטעם זה. עט"ז: ושבירת כו'. נמשך אחר לשון הטור שכ' ובסמ"ק כתב ושבירת כו':
ח סָעִיף ט ס"ט מותר. דפסיקת החוט מותר בדבר תלוש כמ"ש בס"ז ועמ"א:
ט סָעִיף י ס"י ודוקא כו' ומטעם. כמו דמותר להתיר ועיין סי' שיז ס"ג בהגה"ה:
י סָעִיף יא ס"יא או שמן. כ"פ הרי"ף כרב. ונראה שלא היה בגי' א"ל רב שמואל כו' ועיין רש"י ועיין ברא"ש פ' במה אשה בהא דכלילא והרמב"ם התיר אפי' דניסכא ע"ש: אבל. כן משמע שם: ואם היה היין כו'. כן דייק ב"י מהא דפ' תולין קל"ט ב' וממ"ש רש"י שם וכמש"ו ואפי' ליתן כו' אבל ב"ח השיג על זה ואמר דאדרבא בשעה שהיין יוצא יותר ראוי להתיר משום הפסד ועיין ברמב"ם שאוסר בכ"ד בסתם וע' במ"מ וכ"מ וב"י וצ"ע: ואם הוא. שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.