א הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁעָשָׂה אַחַת מִשְּׁאָר מְלָאכוֹת, (טוּר), בְּמֵזִיד, אָסוּר לוֹ לְעוֹלָם, וְלַאֲחֵרִים מֻתָּר לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד; וּבְשׁוֹגֵג, אָסוּר בּוֹ בַּיּוֹם גַּם לַאֲחֵרִים, וְלָעֶרֶב מֻתָּר גַּם, לוֹ מִיָּד; וְאִם אָמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"ז סָעִיף כ'.
ב הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת לְחוֹלֶה, בֵּין שֶׁחָלָה מֵאֶתְמוֹל בֵּין שֶׁחָלָה הַיּוֹם, מֻתָּר הַבָּרִיא לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ חַי בְּשַׁבָּת; אֲבָל הַמְבַשֵּׁל, אוֹ עָשָׂה שְׁאָר מְלָאכָה, לַחוֹלֶה, אָסוּר בְּשַׁבָּת לְבָרִיא אוֹ לְחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בִּשֵּׁל עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, אָסוּר בְּשַׁבָּת. (תּוֹסָפוֹת פ"ק דְּגִטִּין וְרַ"ן פ' אֵין מַעֲמִידִין). וְאִם קָצַץ פֵּרוֹת מִן הַמְחֻבָּר לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ הָיָה חוֹלֶה מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְבָרִיא בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שֶׁגָּדֵל וְהוֹלֵךְ בְּשַׁבָּת וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מֻקְצֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח).
ג כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְבַשֵּׁל בְּאוּר כָּךְ אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּתוֹלְדוֹת הָאוּר, כְּגוֹן: לִתֵּן בֵּיצָה בְּצַד קְדֵרָה אוֹ לְשָׁבְרָהּ עַל סוּדָר שֶׁהוּחַם בָּאוּר כְּדֵי שֶׁתִּצָּלֶה; וַאֲפִלּוּ בְּתוֹלְדוֹת חַמָּה, כְּגוֹן: בְּסוּדָר שֶׁהוּחַם בַּחַמָּה, אָסוּר גְּזֵרָה אָטוּ תּוֹלְדוֹת הָאוּר, וְכֵן (אָסוּר) לְהַטְמִינָהּ בְּחוֹל אוֹ בַּאֲבַק דְּרָכִים שֶׁהֻחַמּוּ מִכֹּחַ חַמָּה; אֲבָל בַּחַמָּה עַצְמָהּ, כְּגוֹן: לִתֵּן בֵּיצָה בַּחַמָּה אוֹ לִתֵּן מַיִם בַּחַמָּה כְּדֵי שֶׁיֻּחַמּוּ, מֻתָּר.
ד תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל אִם נִצְטַנֵּן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא אִם מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ח"ג); וְאִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וַאֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, שַׁיָּךְ בּוֹ בִּשּׁוּל אֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ רוֹתֵחַ; וְהָנֵי מִילֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּשּׁוּל אַחַר בִּשּׁוּל, בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מָרָק, אֲבָל דָּבָר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּבָר, וְהוּא יָבֵשׁ, מֻתָּר לִשְׁרוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת. וְאִם הוּא דָּבָר יָבֵשׁ שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, אֵין שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת, אֲבָל מְדִיחִים אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת, חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן וּמִן הַדָּג שֶׁנִּקְרָא קוֹלְיָס הָאִסְפְּנִין, שֶׁאֵינָם צְרִיכִים בִּשּׁוּל אֶלָּא מְעַט, וַהֲדָחָתָן הִיא גְּמַר מְלָאכְתָן. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין כָּל דָּבָר קָשֶׁה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכֹל כְּלָל בְּלֹא שְׁרִיָּה, דְּאָסוּר לִשְׁרוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָוֵי גְּמַר מְלָאכָה. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי).
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּדָבָר שֶׁנֶּאֱפָה אוֹ נִצְלָה, אִם בִּשְּׁלוֹ אַחַר כָּךְ בְּמַשְׁקֶה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְאָסוּר לִתֵּן פַּת אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, וְיֵשׁ מַתִּירִין. הַגָּה: בִּכְלִי שֵׁנִי; וְיֵשׁ מְקִלִּין אֲפִלּוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן; וְנָהֲגוּ לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לִתֵּן פַּת אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי כָּל זְמַן שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ.
ו כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דָּבָר חַם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ בְּשַׁבָּת עַל גַּבֵּי קְדֵרָה הַטְּמוּנָה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר חֻמּוֹ וְלֹא יִצְטַּנֵּן, וְיָכוֹל לָטוּחַ פִּיו בְּבָצֵק אִם יֵשׁ לוֹ בָּצֵק שֶׁנִּלּוֹשׁ מֵאֶתְמוֹל. אֲבָל אֵין מַנִּיחִין כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חַם כָּל כָּךְ עַל גַּבֵּי קְדֵרָה שֶׁהִיא חַמָּה כָּל כָּךְ שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לְהִתְחַמֵּם מֵחֻמָּהּ עַד שֶׁתְּהֵא הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ.
ז יֵשׁ מְפָרְשִׁים דְּהָא דְּשָׁרֵי לְהַנִּיחַ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דָּבָר חַם עַל גַּבֵּי קְדֵרָה הַטְּמוּנָה, אֲפִלּוּ כְּלִי הַתַּחְתּוֹן עַל הָאֵשׁ שָׁרֵי. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁאִם כְּלִי הַתַּחְתּוֹן עַל הָאֵשׁ, לְעוֹלָם אָסוּר.
ח לְהַנִּיחַ דָּבָר קַר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ עַל גַּבֵּי מֵחַם שֶׁעַל הָאֵשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ כְּמַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה וְכָל דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְהַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁיָּבֵשׁ, מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי מֵחַם שֶׁעַל גַּבֵּי הָאֵשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי כְּמַנִּיחַ עַל גַּבֵּי כִּירָה לְכַתְּחִלָּה וְאָסוּר אֲפִלּוּ אִם נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וַאֲפִלּוּ אִם מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ וַאֲפִלּוּ אִם נוֹתְנוֹ שָׁם לִשְׁמֹר חֻמּוֹ; וְרִאשׁוֹן נִרְאֶה עִקָּר. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֹטֶב וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, אָסוּר לְדִבְרֵי הַכֹּל.
ט כְּלִי רִאשׁוֹן (פי' הַכְּלִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַל הָאֵשׁ) אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּהוּ מֵעַל הָאֵשׁ מְבַשֵּׁל, כָּל זְמַן שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ. לְפִיכָךְ אָסוּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ תַּבְלִין, אֲבָל מֶלַח מֻתָּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ כֵּיוָן שֶׁהֶעֱבִירוֹ מֵעַל הָאֵשׁ, דִּצְרִיכָא מִלְחָא בִּשּׁוּלָא כְּבִישְׂרָא דְּתוֹרָא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לָתֵת לְתוֹךְ כְּלִי זֶה בָּשָׂר מָלִיחַ, אֲפִלּוּ הוּא שֶׁל שׁוֹר. הַגָּה: וְנ"ל דְּבְּלֹא מָלִיחַ נָמֵי אָסוּר, אֶלָּא דְּנָקַט מָלִיחַ דִּבְלָאו הָכֵי אָסוּר מִשּׁוּם דָּם שֶׁבּוֹ. וְיֵשׁ אוֹסְרִים לָתֵת מֶלַח אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי כָּל זְמַן שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ; וְהַמַּחְמִיר תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק כִּירָה). וְאִם עָבַר וְנָתַן מֶלַח, אֲפִלּוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן אֲפִלּוּ הוּא עַל הָאֵשׁ שֶׁעָבַד אִסּוּרָא, מֻתָּר הַמַּאֲכָל דְּהַמֶּלַח בָּטֵל עַל גַּבֵּי הַמַּאֲכָל. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט).
י אָסוּר לִתֵּן תַּבְלִין בַּקְּעָרָה וּלְעָרוֹת עֲלֵיהֶן מִכְּלִי רִאשׁוֹן.
יא אַמְבַּטִּי (פי' כְּלִי שֶׁרוֹחֵץ בּוֹ) שֶׁל מֶרְחָץ שֶׁהִיא מְלֵאָה מַיִם חַמִּין אַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּלִי שֵׁנִי (תּוֹסָפוֹת וְרֹא"שׁ וְטוּר) אֵין נוֹתְנִין לָהּ מַיִם צוֹנֵן, שֶׁהֲרֵי מְחַמְּמָן הַרְבֵּה. אֲבָל נוֹתֵן הוּא מִמַּיִם חַמִּין שֶׁבְּזֶה הָאַמְבְּטִי לְתוֹךְ אַמְבְּטִי אַחֵר שֶׁל צוֹנֵן.
יב מֵחַם שֶׁפִּנָּה מִמֶּנּוּ מַיִם חַמִּין, מֻתָּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם צוֹנֵן מְרֻבִּים כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן; וּמֻתָּר לִצֹּק מַיִם חַמִּין לְתוֹךְ מַיִם צוֹנֵן, אוֹ צוֹנֵן לְתוֹךְ חַמִּין וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁמְּחַמְּמִין הַרְבֵּה. הַגָּה: וְאִם הַמַּיִם מְרֻבִּים כָּל כָּךְ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְבַּשְּׁלוּ, רַק שֶׁיָּפִיגוּ צִנָּתָן, אֲפִלּוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן שָׁרֵי רַק שֶׁלֹּא יִהְיֶה עַל הָאֵשׁ (טוּר).
יג מֻתָּר לִתֵּן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם אוֹ שֶׁל שְׁאָר מַשְׁקִים בִּכְלִי שֵׁנִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם חַמִּין, אֲבָל בִּכְלִי רִאשׁוֹן אָסוּר.
יד מֻתָּר לִתֵּן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם אוֹ שֶׁל שְׁאָר מַשְׁקִים כְּנֶגֶד הָאֵשׁ לְהָפִיג צִנָּתָן, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנֵם רָחוֹק מֵהָאֵשׁ בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְחַמֵּם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם עַד שֶׁתְּהֵא הַיָּד סוֹלֶדֶת (פי' מִתְחַמֶּמֶת וְנִכְוֵית) בּוֹ, דְּהַיְנוּ מָקוֹם שֶׁכְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֵית בּוֹ; אֲבָל אָסוּר לְקָרְבוֹ אֶל הָאֵשׁ לְמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהִתְחַמֵּם שֶׁתְּהֵא הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהַנִּיחַ בּוֹ שָׁעָה קְטַנָּה שֶׁתָּפִיג צִנָּתוֹ, אָסוּר כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְבַּשֵּׁל שָׁם. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּפֵרוֹת אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים הַנֶּאֱכָלִים כְּמוֹת שֶׁהֵן חַיִּין (מָרְדְּכַי פ' כִּירָה) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רנ"ד.
טו דָּבָר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא יָבֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ מָרָק, מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נִצְטַנֵּן כְּבָר. אֲבָל אִם הוּא רוֹתֵחַ, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מָרָק, מֻתָּר. וְיֵשׁ מְקִלִּין לוֹמַר דְּכָל שֶׁאֵין נוֹתְנוֹ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ אוֹ הַכִּירָה מַמָּשׁ רַק סָמוּךְ לוֹ, אֲפִלּוּ נִצְטַנֵּן, מֻתָּר (הַמַּגִּיד פֶּרֶק כ"ב). וְנָהֲגוּ לְהָקֵל בָּזֶה אִם לֹא נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סי' רנ"ג.
טז מֻתָּר לִתֵּן אִנְפַּאנְדָה כְּנֶגֶד הָאֵשׁ בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשֻּׁמָּן שֶׁבָּהּ שֶׁנִּקְרָשׁ חוֹזֵר וְנִמּוֹחַ. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן קְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֹטֶב שֶׁנִּקְרַשׁ, שֶׁכְּשֶׁהַשֻּׁמָּן נִמּוֹחַ אֵינוֹ בְּעַיִן, דְּשָׁרֵי. (רַבִּי יְרוּחָם ח"ג) וְיֵשׁ מַחְמִירִין (ר"ן פֶּרֶק ב"ט). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר, מִיהוּ בִּמְקוֹם צֹרֶךְ יֵשׁ לִסְמֹךְ אַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה.
יז אָסוּר לִתֵּן צוֹנֵן עַל הַמֵּחַם, אֲפִלּוּ לְהַפְשִׁיר, כָּל שֶׁהַמֵּחַם חַם כָּל כָּךְ שֶׁאִלּוּ הָיָה מַנִּיחוֹ שָׁם הַרְבֵּה הָיָה בָּא לִידֵי בִּשּׁוּל, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה הַיָד סוֹלֶדֶת בּוֹ, שֶׁדִּין מַנִּיחַ עַל גַּבֵּי מֵחַם כְּדִין מַנִּיחַ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה; וְאִם אֵינוֹ חַם כָּל כָּךְ, מֻתָּר.
יח הָאִלְפָּס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מְרֻתָּחִין מֵעַל גַּבֵּי הָאוּר, אִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ אֵין מוֹצִיאִין בְּכַף מֵהֶם שֶׁנִּמְצָא מֵגִיס וְאִיכָּא מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל וְאִם נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ מֻתָּר אֲבָל צֶמֶר לְיוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַט הָעַיִן אָסוּר לְהָגִיס בּוֹ (פי' לְנַעְנֵעַ אוֹתוֹ בְּכַף). הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר אַף בִּקְדֵרָה בְּכָל עִנְיָן. (פִּסְקֵי מהרי"ו).
יט אָסוּר לָטוּחַ שֶׁמֶן וְשׁוּם עַל הַצְּלִי בְּעוֹדוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה אֲפִלּוּ נִצְלָה הַצָּלִי מִבְּעוֹד יוֹם דְּמִכָּל מָקוֹם יִתְבַּשֵּׁל הַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן.
א סָעִיף א (א) המבשל וכו' - אחד המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים [ר"ל אף דמים ראוי לשתיה בלא בישול וה"ה חלב מ"מ חייב כיון דמשתבח ע"י הבישול] ואחד האופה את הפת הכל ענין אחד הוא [דאפיה הוא מענין בישול אלא שאפיה הוא בפת ובישול הוא בשארי דברים]. המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל [שהרי בחימומו הוא מרככו שיהא ראוי לתקנו ולעשות ממנו כלי והרי הוא מרפה דבר הקשה] וכן הממסס את הדונג [שעוה] או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן ה"ז תולדת מבשל וחייב וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל [דקודם שמתחזק הכלי ונצרף בהכבשן ונעשה חרס כראוי מתבשל בה טיט של הכלי] וכן הנותן חתיכת עץ בתנור כדי שיתייבש וידוע שמתחלה הוא מתרפה ויוצא ממנו הלחלוחית חייב משום מבשל כללו של דבר בין שרפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל [רמב"ם בפ"ט] וע"כ יש ליזהר מאד שלא להניח עצים לחים על התנור ליבשן אחר שקיעת החמה דהוא חשש דאורייתא. הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה צליה גמורה כשיעור גרוגרת חייב ואפילו הגרוגרת אינה במקום אחד אלא מתלקט משנים ושלשה מקומות ג"כ חייב ואפילו אם לא היה צליה גמורה רק כמאב"ד ג"כ חייב אלא דבזה שאינו צליה גמורה צריך שיהיה הבשר צלוי משני הצדדים של הבשר דוקא וא"ל פטור [כן כתב הרמב"ם שם בהלכה ה'] וכ"ז הוא לענין חטאת אבל איסורא יש בכל גווני וכן מה שכתב הרמב"ם מתחלה לענין צליה השיעור גרוגרת הוא ג"כ רק לענין חיוב חטאת אבל איסור דאורייתא יש בכל גווני כדקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [שבת ע"ד גמ' ורש"י שם]:
ב סָעִיף א (ב) בשבת - וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג באות יו"ד וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג סקי"א ועיין בסקל"ב וצע"ק]:
ג סָעִיף א (ג) אחת משאר מלאכות - ואם היא מלאכה דרבנן עיין בביאור הגר"א שהאריך להוכיח דלכו"ע אם עשה אותה בשוגג אין לאסור בדיעבד ליהנות ממנה ועיין בבה"ל:
ד סָעִיף א (ד) לעולם - ליהנות מאותה מלאכה דקנסוהו רבנן ומ"מ מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה. כתב המג"א בשם הרשב"א דגם הקדירה שבישל בה בשבת אסורה לו לבשל בה מפני שהיא בלועה מדבר האסור לו ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה:
ה סָעִיף א (ה) מותר למו"ש מיד - ואפילו למי שנתבשל בשבילו דלא בעינן להמתין בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י א"י בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעו"ג ויבוא לעשות כן פעם אחרת כדי שיהיה מוכן לו במו"ש מיד אבל דבר שנעשה ע"י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דעי"ז שנתיר למו"ש מיד יבא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה ועוד שהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו. אם היה במו"ש יו"ט אפילו בישל בהיתר כגון שבישל בשבת לחולה מ"מ אסור לבריא גם ביו"ט ראשון דאין שבת מכין ליו"ט. אם נתערב בשבת אותו דבר שנתבשל במזיד באחרים דעת המ"א דאינו מתבטל ואסור לו בשבת ליהנות מזה דכיון דלמו"ש יהיה מותר לאחרים מקרי דבר שיש לו מתירין דאינו בטל אפילו באלף ומה שכתב ביו"ד סוף סימן קי"ב היפוך זה נדחק המ"א לישבו ועיין בחות דעת שם שחולק עליו וכ"ז להמבשל בעצמו אבל לענין אחרים לכו"ע מקרי דבר שיש לו מתירין:
ו סָעִיף א (ו) ובשוגג - שגג בדין או שכח כ"ז בכלל שוגג הוא:
ז סָעִיף א (ז) גם לאחרים - הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג:
ח סָעִיף ב (ח) שחלה היום - ולא אמרינן דהבהמה היא מוקצה מחמת איסור דאיתקצאי בבה"ש מחמת איסור שחיטה שבאותו פעם לא היה חולה עדיין שיהיה דעתו עליה לשחטה דהא אנן קיי"ל כר' שמעון דלית לו מוקצה אלא היכי דדחיה בידים כגון נר שהדליקו עליו באותו שבת דדחיה בידים שלא להשתמש בו באותה שבת כיון שהדליק בו אבל גבי בהמה לא דחיה בידים ועיין עוד בב"י:
ט סָעִיף ב (ט) מותר הבריא וכו' - הטעם כיון דעיקר השחיטה לצורך החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא שייך בזה שמא ירבה בשבילו:
י סָעִיף ב (י) חי בשבת - ובלא מליחה דאסור למלוח בשבת והדחה בעי משום דם בעין משא"כ דם הבלוע בו ליכא איסור כ"ז שלא פירש:
יא סָעִיף ב (יא) לחולה אסור - אבל במו"ש מותר מיד ולא בעינן לזה בכדי שיעשה. וטעימה אם התבשיל יפה בשביל החולה מותר גם בשבת:
יב סָעִיף ב (יב) שאין בו סכנה - דגם הוא כבריא לענין זה שאסור מן התורה לבשל עבורו ע"י ישראל וחיישינן שאם נתירו לאכול מזה שמא ירבו בשבילו:
יג סָעִיף ב (יג) שמא ירבה בשבילו - ליתן בשר לתוך הקדרה וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפילו הוא מרבה בפעם אחת קודם שיתן הקדירה על האש וי"א דהוי דרבנן כיון שהוא בפעם אחת עיין ב"י [מ"א ועיין בספרי אהבת חסד בפ"ז שביררנו ראיה מהגמרא דהעיקר כדעה הראשונה]:
יד סָעִיף ב (יד) אסור בשבת - לבריא ליהנות ממנו אבל במו"ש מותר מיד וטעמו דכיון דהא"י בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו וגם לא גזרו בזה משום בישולי א"י [הגר"א]:
טו סָעִיף ב (טו) מבעוד יום - ר"ל והיה בדעתו מבע"י לקצוץ הפרי בשבת אפ"ה אסור מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר כיוצא בזה שהוא גדל והולך בשבת אבל פרי שנגמר בשולו ושוב אין גדל והולך מועלת בו הכנה אע"פ שהוא מחובר אבל חולה שנחלה היום אסור בכל גווני ליהנות לבריא משום מוקצה דמחובר:
טז סָעִיף ב (טז) שגדל והולך - עיין במ"א שמקשה דליבטל הגידולים בעיקר שהוא הרוב של היתר ויהא מותר לבריא כשנחלה מבע"י ובביאור הגר"א מצדד ג"כ כן להלכה:
יז סָעִיף ג (יז) בתולדת האור - והמבשל בו חייב לפיכך המניח פירות או מים על התנור או בתוך [הקאכלין] לאחר שהוסק התנור ונתבשלו שם חייב ומדרבנן אסור להניח אפילו קודם שהוסק וכדלקמיה. וכל דיני בישול הנזכרים בסימן זה שייכים גם בדבר שנתבשל ע"י תולדת האור:
יח סָעִיף ג (יח) ואפילו בתולדת חמה - ואפילו בדיעבד אסור ואפשר דלאחר שבת מותר אף למבשל עצמו [חידושי רע"א]:
יט סָעִיף ג (יט) להטמינה וכו' - ואפילו מבע"י דחול הוא דבר המוסיף הבל כמבואר לעיל בסימן רנ"ז ס"ג ואסור להטמין בו אפילו מבע"י כמבואר שם [הרא"ש] ובחידושי רע"א הביא בשם הרשב"א דמותר להטמין בו מבע"י דכל שהוחם בע"ש מן החמה מצטנן לגמרי בליל שבת:
כ סָעִיף ג (כ) בחול - ואפילו אם לא יטמין אלא יגלגלה בשבת ע"ג חול החם כדי שתצלה נמי אסור דגזירה אטו תולדת האור וע"כ אסור לצלות ביצה על גג רותח מחמה - המבשל בחמי טבריא פטור מחטאת דהוי כתולדת חמה אבל חייב מכת מרדות דאיסור יש בזה הלכך אסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא בשבת אבל להשהות עליהן מע"ש מותר ולהניח בתוכן אסור משום הטמנה בדבר המוסיף הבל כמ"ש סימן שכ"ו ס"ג:
כא סָעִיף ג (כא) אבל בחמה עצמה - ולא גזרינן אטו אור דחמה באור לא מיחלף:
כב סָעִיף ד (כב) יש בו וכו' - וכל דינים האסורין משום בשול אפילו ליתן על הכירה להתנור קודם היסק אסור כמ"ש סימן רנ"ג:
כג סָעִיף ד (כג) בשול - וע"כ אסור מן התורה להניח התבשיל הזה בשבת במקום חם שהיד סולדת בו ולערב אותו בתבשיל רותח בכלי שני יש להקל [אחרונים]:
כד סָעִיף ד (כד) אם נצטנן - היינו שאין היד סולדת בו אף שהוא קצת חם עדיין אבל אם היד סולדת בו אף שנצטנן מרתיחתו לא שייך בו בישול עוד דבכלל רותח הוא ואין בישול אחר בישול [ודוקא לענין להחזירו לתנור כשהוא גרוף מן הגחלים או שהם עמומין אבל לתנור כשאינו גרוף וכ"ש על האש ממש אסור להחזיר לכו"ע אפילו רותח גמור וכדלעיל ברנ"ג] וכ"ז הוא דעת המחבר אבל הרמ"א לקמן בסט"ו בהג"ה כתב דכל זמן שלא נצטנן לגמרי נהגו להקל דאין בו משום בישול וע"ש:
כה סָעִיף ד (כה) ויפה לו - אבל אם מצטמק ורע לו מותר להניח סמוך למדורה אפילו במקום שהיס"ב ועיין בב"ח שפסק כסברא הראשונה דאין חילוק בזה וכן משמע בביאור הגר"א:
כו סָעִיף ד (כו) כמאכל ב"ד - וה"ה יותר עד שיגמר בישולו שייך בו בישול מן התורה:
כז סָעִיף ד (כז) אפילו בעודו רותח - ופשוט דאפילו ע"י א"י אסור לגמור הבישול ונראה דבדיעבד אין לאסור התבשיל דיש לסמוך על הפוסקים שסוברים דכיון שנתבשל כמאכל ב"ד שוב אין בזה משום בישול:
כח סָעִיף ד (כח) והני מילי וכו' - ר"ל הא דאמרן דבנצטנן שייך בישול בכל גוונא:
כט סָעִיף ד (כט) מרק - דבדבר לח כיון שאזיל חמימותו ונצטנן בטל ממנו שם בישולו הראשון:
ל סָעִיף ד (ל) אבל דבר וכו' - היינו בנתבשל כל צרכו:
לא סָעִיף ד (לא) שנתבשל כבר - דוקא שנתבשל אבל אם לא נתבשל אלא נשרה מע"ש בכלי ראשון שהיס"ב אסור לשרותו בחמין שהיס"ב בשבת דאע"ג דאין כאן תוספת בישול מ"מ כ"ז שלא נתבשל ממש אלא היה בכלי ראשון ניתוסף בו קצת בישול כשמניחו פעם שני בחמין ויש מקילין בדבר ודעת הפמ"ג דהמקילין מיירי בדבר שדרכו וטבעו קל להגמר בישולו אף בכלי ראשון שהוסר מן האש אבל דבר שאין דרכו להתבשל לגמרי בכלי ראשון לכו"ע אסור וטוב להחמיר בכל גוונא ע"ש וכ"ז לענין לשרותו בכלי ראשון אבל לשרותו בכ"ש אף שהיס"ב יש להקל בכל גוונא כיון שבע"ש נשרה בחמין שהיס"ב:
לב סָעִיף ד (לב) והוא יבש - ר"ל שהריקו המרק ממנו:
לג סָעִיף ד (לג) מותר לשרותו - אפילו בכלי ראשון רותח כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח דאין בישול אחר בישול אבל לא יתנו לכ"ר שעומד על גבי האש:
לד סָעִיף ד (לד) אותו בחמין - שהיד סולדת בהן ואפילו אם לא יניחו שם עד שיהיה נימוח ואפילו בכלי שני נמי אסור לשרות דמיחזי כמבשל ולא דמי לתבלין בסעיף ט' דלא אסר אלא בכלי ראשון דתבלין עשויין למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל:
לה סָעִיף ד (לה) מדיחין אותו - והיינו שמערה עליו מכ"ש דמכ"ר אסור לערות עליו דעירוי ככ"ר ומבשל כדי קליפה כמו שכתוב סעיף יו"ד וה"ה דשרי לערות מכ"ש ע"ג דבר לח צונן דה"ל כהדחה בעלמא [אחרונים]:
לו סָעִיף ד (לו) חוץ מן המליח הישן - דג מלוח של שנה שעברה וקולייס האיספנין הוא שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין וע"כ אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן והוי בישול ואיתא בגמרא דאם הדיחן בחמין חייב חטאת והנה כמה אחרונים כתבו דטבע של אלו הדברים שאין יכולין לאכלו כ"ז שלא הודח בחמין וע"כ הדחה שלהן חשיבא בישול דמשוי לה אוכל וה"ה שאר דבר מלוח כיוצא בזה שאין יכולין לאכול כלל בלי הדחה אבל דברים שיכולין לאכלן ע"י הדחת מים צוננים אין איסור להדיחן בחמין מכלי שני ולפ"ז דג מלוח שבמקומנו שנקרא הערינ"ג שיכולין לאכול ע"י הדחת צוננים ולפעמים אף בלי הדחה מותר להדיחו אף במים חמין ומהט"ז משמע דיש ליזהר שלא להדיחו בחמין וכן כתב בספר שלחן עצי שטים ובח"א וכן נכון לנהוג למעשה ועיין בה"ל:
לז סָעִיף ד (לז) והדחתן וכו' - ר"ל בחמין אבל בצונן מותר להדיחו ואף לשרותו ואפילו בדבר שע"י שריה בצונן נעשה ראוי לאכילה שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל בשבת כמ"ש בסימן שכ"ד:
לח סָעִיף ד (לח) וה"ה כל דבר קשה - ר"ל דבר שהוא ראוי לאכול חי בלא בישול אך שהוא יבש וקשה מאד עד שאינו ראוי לאכול כלל מחמת זה בלא שריה בחמין דאסור לשרותו ולכאורה למה צריך הרמ"א לסיים דהוי גמר מלאכה תיפוק ליה דכל דבר יבש שלא נתבשל מבעוד יום אסור לשרותו בחמין בשבת וכנ"ל י"ל דרוצה להשמיענו דבזה שהוא גמר מלאכתו יש איסור בשריה מדאורייתא כמו בהדחת מליח הישן ועיין בה"ל:
לט סָעִיף ד (לט) דאסור לשרותו - אפילו בכלי שני וה"ה אם הוא דבר שיהיה נעשה ראוי לאכילה ע"י הדחת חמין בעלמא גם ההדחה אסור וכנ"ל לענין דג מליח. ועתה נבאר דין בישול עלי הטיי"א השייך בכמה ענינים לסעיף זה. הנה טיי"א בשבת פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול ובמזיד יש בו איסור סקילה ובשוגג חיוב חטאת וע"כ יש ליזהר בו מאד ובעו"ה רבים נכשלים בו ומקילין לעצמן בקולות שאין בהם ממש וע"כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה"י. הנה לערות מכלי ראשון על עלי הטיי"א יש בזה בודאי חשש אב מלאכה דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף יו"ד וכ"ש אם יעמידנו אח"כ על התנור או בתוך הקאכלין עד שיהיה היד סולדת בו בודאי יבוא לכו"ע לידי איסור סקילה עי"ז ואפילו אם ירצה ליתן את עלי הטיי"א לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה כדי שיהיה על המים שם כלי שני ג"כ אסור כדקי"ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת אין שורין בשבת אפילו בכ"ש וכ"ש לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני אפשר דיש בהעלים ג"כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה וע"כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם מע"ש רותחין מכלי ראשון כדי שעי"ז יהיה נקרא הטיי"א מבושל במקצת דעירוי מבשל כדי קליפה ויהפך בעת העירוי את הטיי"א היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [ויותר טוב שיהיה מבושל ממש ע"י העמדה במקום שמתבשל] ואח"כ יריק את העסענס לכלי אחר כדי שישארו עלי הטיי"א יבשים ויהיה מותר לו לערות אח"כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון כיון שכבר נתבשלו מע"ש כדין דבר יבש דקי"ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן [ואח"כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ"ס אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח] דאם ישאר בו משקה העסענ"ס הרי קיי"ל דבלח יש בישול אחר בישול אם נצטנן אם לא שמי העסענס הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע"י המים שמערה עליהן למחר וכן הדין לענין קאוו"י יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן והטעם ככל הנ"ל [עיין בתשובות חתם סופר סימן ע"ד ובפ"ת על או"ח]. ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי הטיי"א והקאוו"י אם נתן עליהם מאתמול מים מכ"ר אעפ"כ יזהר שלא יעמיד את הטיי"א והקאוו"י בתנור או בקאכלין אחר ששפך עליהם מים דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה וא"כ לא נתבשל אתמול רק כדי קליפה ועכשיו ע"י העמדה בתנור יתבשל לגמרי. והנה אופן זה שבארנו אף שאין למחות ביד הנוהגים בו מ"מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה דהיינו שיתקן העסענס מע"ש לגמרי שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כ"ש וה"ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כ"ש חלב שנצטנן אבל אסור לערות עליהם מכ"ר וכדלעיל בס"ד וכשהעסענס שלו אינו צונן הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות:
מ סָעִיף ה (מ) אם בשלו אח"כ במשקה - ר"ל שנתנו בקדרה כשמתבשלת עם רוטב דאם נותנו במשקים צוננים תיפוק ליה דיש בו משום בישול עבור המשקים:
מא סָעִיף ה (מא) משום בישול - דאע"ג דאין בישול אחר בישול בדבר יבש מ"מ יש בישול אחר צלי ואפילו עדיין רותח מחמת הצליה [אחרונים] וה"ה דלשיטה זו יש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלי רוטב [מ"א] ולאו דוקא אצל האש דה"ה בכל מקום שיוכל להצלות מחום התנור ולכן צריך ליזהר שלא להחזיר בשר מבושל בלי רוטב לתוך התנור במקום החום שהיד סולדת בו ואפילו אם יעמידנו ע"ג קדרה המפסקת אבל לכו"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפילו אם נצטנן ובלבד שלא יקרבנו ביותר כדי שלא יבוא לחתות וגם לא יעמידנו על קרקעית התנור אלא ע"י הפסק כלי ריקנית תחתיה כדי שלא יהיה נראה כמבשל ועיין לעיל בסימן רנ"ג ס"ה וה"ה באפיה כה"ג דאין אפיה אחר אפיה:
מב סָעִיף ה (מב) ואסור ליתן פת וכו' - הוסיף בזה דין אחר והטעם דסבירא ליה לדעה זו דיש דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני מפני שהם רכים ואין אנו בקיאים וע"כ הוסיף לאסור ליתן פת האפוי דהוא רכיך אפילו בכלי שני וה"ה דלדעה זו יש להחמיר נמי בשאר דברים שלא ליתנם בכלי שני ועיין לקמן בס"ט אודות תבלין:
מג סָעִיף ה (מג) מתירין בכלי שני - ס"ל דאין כלי שני מבשל בשום דבר:
מד סָעִיף ה (מד) אפילו בכלי ראשון - ס"ל דאין שייך שם בישול אחר אפיה או צליה וה"ה להיפך:
מה סָעִיף ה (מה) ונהגו ליזהר וכו' - פי' שאין נותנים לחם במרק של הטשאלינ"ט בקערה שהיא כלי שני וכ"ש שיזהר שלא לערות עליהם מכלי ראשון ואותם שחותכים הבצלים ונותנין לתוך המרק בקערה לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בהמרק דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים שצריך ליזהר כי אין אנו בקיאין במידי דמקרי רכיך וכנ"ל וכ"ש לפי מה שנוהגין ליתן הבצלים לתוך התבשיל שהוא דבר גוש בודאי יש ליזהר בזה דיש פוסקים שסוברים דדבר גוש שמונח בכלי שני דינו ככ"ר. ואפילו אם ימתין עד שיהיה המרק שבקערה אין היד סולדת בו מ"מ יזהר שלא ישפוך אח"כ על שיורי בצלים שנשאר בקערה מן המרק שבקדרה אם היד סולדת בהן דעירוי מבשל כדי קליפה כדקי"ל בסעיף י' ויש בזה חשש דאורייתא. וכן מה שנוהגין איזה אנשים כשעושין חמין מרגלי בהמה לחתוך חתיכת פת בכלי ולערות עליהם המרק של הרגלים מכ"ר לא יפה הם עושין דאפילו אם לא יתן הפת בתחלה עד שיערה המרק תחלה בכלי כדי שיעשה כ"ש הלא כתב רמ"א דיש ליזהר בזה אלא אם רוצה ליתן פת ימתין עד שלא יהיה היד סולדת במרק או שלכל הפחות ישאב בכף מן הקדרה כדי שתהיה הקערה כלי שלישי וכ"ש אם רוצה ליתן בצלים ושומים לתוך החמין האלו בודאי יזהר מאד לעשות כן דאם יערה עליהם מכלי ראשון שהיד סולדת בהן יש בזה חשש אב מלאכה וכנ"ל:
מו סָעִיף ה (מו) לכתחלה וכו' - ובדיעבד אפילו בכ"ר אין לאסור דיש לסמוך איש מקילין:
מז סָעִיף ה (מז) אפילו בכ"ש - ובכלי שלישי מצדד הפמ"ג בסקל"ה להקל עי"ש:
מח סָעִיף ה (מח) כ"ז שהיד סולדת בו - עיין בח"א שכתב דהיכא שהיד נכוית בו לכו"ע מבשל אפילו בכלי שני:
מט סָעִיף ו (מט) דבר חם שהיד סולדת וכו' - המחבר אזיל לשיטתיה בס"ד דאם נצטנן קצת עד שאין היד סולדת בו יש בו עוד משום בישול אבל לפי מה שכתב רמ"א בהג"ה בסט"ו דנוהגים להתיר אם לא נצטנן לגמרי א"כ לא בעינן יד סולדת בו:
נ סָעִיף ו (נ) בו - ואפילו לא נתבשל כל צרכו דאמרינן לעיל בס"ד דיש בו משום בישול אפילו ברותח שאני הכא דלא יבוא עי"ז לידי בישול גמור רק שישתמר חומו בתוכו [ט"ז] אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דאינו מותר רק בנתבשל כל צרכו דיש לחוש שמא יתוסף מעט בישול ע"י החום וכתב בספר מאמר מרדכי דבכל צרכו אפי' יהיה מצטמק ויפה לו ע"י העמדה זו ג"כ שרי:
נא סָעִיף ו (נא) להניחו וכו' הטמונה - בבגדים מבע"י ואשמועינן דמותר להניח הכלי תחת הבגדים שכיסו בהן הקדרה ואף שאין טומנין בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל הכא כיון דעיקר הטמנה היה מבע"י לצורך הקדרה דזה מותר ולכן אם נתגלתה הקדרה דמותר לכסותה מותר לכסות דרך אגב גם הכלי שיש בו הדבר חם:
נב סָעִיף ו (נב) פיו בבצק - כדי שלא יצא חומו ומיירי בשאינו מוקצה כגון דצריך הבצק לתרנגולין שבביתו. ועיין במ"א דדוקא בבצק שהוא אינו בר מירוח אבל בשעוה וזפת או טיט שהוא דבר המתמרח אסור משום ממרח וכענין דאיתא לעיל בסימן שי"ד סי"א דאסור ליתן שעוה בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח והט"ז כתב דבצק נמי בר מירוח הוא אלא הטעם דאין בזה משום מירוח לפי שאין מקפיד עליו לדבק אותו בטוב רק שלא יהיה מגולה לגמרי שלא יתקרר אבל שם גבי נקב החבית קפיד עליה לדבק היטב ולהחליקו סביב הנקב שלא יזוב היין החוצה עכ"ד ולפי זה אף בטיט ושעוה מותר בעניננו אבל להמ"א הנ"ל אסור:
נג סָעִיף ו (נג) אבל אין מניחין וכו' - דתבשיל שנצטנן קי"ל בס"ד דיש בישול אחר בישול וע"כ אסור אפילו לא הטמינם כלל בשום דבר וה"מ בדבר לח אבל בדבר יבש אפילו נצטנן לגמרי שרי וכדלקמיה בס"ח:
נד סָעִיף ו (נד) שהעליון יכול להתחמם וכו' - היינו אפילו אם אין בדעתו להשהות שם כ"כ חיישינן דילמא מישתלי וכדלקמיה בסי"ד:
נה סָעִיף ז (נה) אפילו כלי התחתון וכו' - הטעם דכיון שהקדרה מפסקת איכא היכרא טובא ואינו נראה כמבשל ומיירי שהיה הכלי מבושל כל צרכה:
נו סָעִיף ז (נו) על האש וכו' - ס"ל דע"י קדרה המפסקת הוי כמו כירה גרופה דאסור להניח עליה לכתחלה ועיין מה שכתבנו לקמיה דהלכה כדעה הראשונה:
נז סָעִיף ח (נז) להניח דבר קר - סעיף זה וסעיף זיי"ן ענין אחד הוא ואלו השתי דעות שבסעיף זה הם עצמן שבסעיף זיי"ן אלא דשם מיירי בדבר לח דאם היה מצטנן יש בו משום בישול לכך כתב כלי שיש בו דבר חם והכא איירי בדבר יבש דאפילו נצטנן אין בו עוד משום בישול וכדלעיל בס"ד:
נח סָעִיף ח (נח) וכל דבר שמותר להניחו וכו' - דהיינו כל מה שנתבאר בסעיף ד' דאין בו משום בישול כגון ביבש אפילו נצטנן ומותר לשרותו בכלי ראשון ה"ה דמותר להניחו נגד המדורה רחוק קצת דלא חיישינן לחיתוי וכמבואר בסט"ו:
נט סָעִיף ח (נט) מיחם שעל גבי האש - ואע"ג דאפילו בכירה גרופה מן האש לא שרי בסימן רנ"ג אלא חזרה אבל להניח לכתחלה אסור כמבואר שם בס"ה בהג"ה וא"כ הכא אע"פ שהמיחם שלמטה מפסיק בין הכלי ובין האש מאי הוי צ"ל דס"ל לדעה זו דהפסקת המיחם אפי' באינה גרופה עדיף מכירה גרופה דהתם הקדרה עומדת ע"ג כירה שהוא מקום שדרך לבשל תמיד ונראה כמבשל אבל בכאן שעומדת ע"ג קדרה שאין דרך בישול בכך ולכן שרי אף להניח לכתחלה:
ס סָעִיף ח (ס) וראשון נראה עיקר - וכן פסק הא"ר והגר"א וקאי גם על הא דסעיף זיי"ן דענין אחד הוא וכמו שכתבנו למעלה:
סא סָעִיף ח (סא) רוטב - דכיון שיש בו רוטב כבר פסק המחבר לעיל בס"ד דבנצטנן יש בישול אחר בישול וממילא אסור ליתנו ע"ג מיחם חם אף אם אינו ע"ג האש וכנ"ל בס"ו:
סב סָעִיף ח (סב) ומצטמק ויפה לו - דע דכל לשון הסעיף הזה הוא מלשון רי"ו ואזיל לשיטתיה הנזכר לעיל בס"ד בהג"ה דדוקא במצטמק ויפה לו אז יש בישול אחר בישול ולדינא כבר כתבנו לעיל בס"ד דהלכה כשאר פוסקים דאין מחלקין בזה ואף המחבר אפשר דסובר כן כמו שסתם שם אלא דלישנא דרי"ו נקיט ואזיל:
סג סָעִיף ט (סג) כל זמן וכו' - היינו אפילו כבר פסק רתיחתו ממנו:
סד סָעִיף ט (סד) שהיד סולדת בו - אבל אם אין היד סולדת בו אפילו כלי ראשון אינו מבשל. ואם לא העבירוהו מעל האש אסור ליתן לתוכו תבלין ואפי' מלח בכל גוונא ואפי' דעתו לסלק את הקדרה מהר משם פן ישכח עד שיתבשל וכדלקמן בסי"ד:
סה סָעִיף ט (סה) לתוכו תבלין - אבל בכלי שני מותר לתת תבלין אפי' יד סולדת בו דאין מתבשל שם ואם מונח בכלי שני דבר גוש שהיד סולדת בו יש ליזהר בזה דיש פוסקים שסוברין דדבר גוש כ"ז שהיס"ב דינו ככלי ראשון:
סו סָעִיף ט (סו) כיון שהעבירו - דעל האש אפי' בישרא דתורא מתבשל:
סז סָעִיף ט (סז) כבשרא דתורא - ואף שנימוח אף בכלי שני מיחויו אינו בישולו שאף בצונן אתה רואה כן:
סח סָעִיף ט (סח) בשר מלוח - ר"ל בשר שנמלח והודח כדין:
סט סָעִיף ט (סט) של שור - דנהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל [טור]:
ע סָעִיף ט (ע) דבלא מלוח וכו' - היינו דלא נטעה לומר דהטעם שאוסר הוא משום דהמלח מרכך הבשר ומתבשל אח"כ בכלי ראשון אלא דאפי' בלא נמלח כלל היה אסור לתתנו מפני הלחלוחית וכנ"ל והא דנקט המחבר מלוח דאי לא היה מלוח היה אסור לתתנו מפני איסור דם בכלי רותח בלא איסור שבת:
עא סָעִיף ט (עא) ויש אוסרים וכו' - בגמרא איכא תרי לישני בזה ללישנא בתרא הוי מלח לקולא דקשה להתבשל כבישרא דתורא מש"ה מותר אפי' בכלי ראשון כשהעבירוהו מהאש וללישנא קמא הוי מלח לחומרא דאפי' בכלי שני מתבשל ופסקו רוב הפוסקים כלישנא בתרא אלא מפני שיש מחמירין לכן כתב דהמחמיר תבא עליו ברכה. וה"מ במלח שחופרין אבל מלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול לכו"ע דאין בישול אחר בישול וכדלקמן בסט"ו [מ"א וש"א] וכן בצוקע"ר מותר מהאי טעמא ליתנו בכ"ר לאחר שהעבירוהו מן האש ויש שמפקפקין בזה. וטוב ליזהר מכלי ראשון לכתחלה:
עב סָעִיף ט (עב) אפילו הוא וכו' - דע"ג האש אפי' לפסק השו"ע אסור וכנ"ל:
עג סָעִיף ט (עג) דהמלח בטל - ואע"ג דמידי דעביד לטעמא לא בטיל שאני הכא דהוי זה וזה גורם דהכא מיירי שנמלח ג"כ מכבר בע"ש וגם מיירי דהמלח שנתן עכשיו לא היה בה כדי ליתן טעם בקדרה זולת המלח של אתמול אבל אם היה במלח של עכשיו לבדו כדי ליתן טעם אסור המאכל עד מו"ש אם נתן בהכלי כשעומד על האש וה"מ במלח שנעשה מחפירה אבל במלח שנעשה ממים שמבשלין אין לאסור המאכל וכנ"ל:
עד סָעִיף י (עד) מכלי ראשון - דאף דתבלין אין מתבשל בכ"ש וכנ"ל מ"מ העירוי מכ"ר קי"ל דהוא מבשל כדי קליפה ואפי' בדיעבד אסור אם עירה להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח:
עה סָעִיף יא (עה) מלאה מים חמין - ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננים באמבטי שהומשך מן המעין לתוכה אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואח"כ יתן המים לתוכה אפילו המים צוננים מועטין מן החמים וכדלקמיה בסי"ב:
עו סָעִיף יא (עו) אע"פ שהיא כ"ש - דכיון שהן לרחיצה מסתמא חיממן הרבה ומתבשלין הצוננים שמתערבין בהם אע"פ שהאמבטי היא כ"ש [טור] וזהו שכתב שהרי מחממן הרבה:
עז סָעִיף יא (עז) אין נותנים לה מים צונן - עיין באחרונים שכתבו דדוקא מים מועטין שאפשר שיתבשלו שם אבל אם נותן הרבה כ"כ עד שהחמין נעשים פושרים עי"ז שרי וכמו לקמיה בסוף סי"ב ונראה דאם היה האמבטי כלי ראשון יש לחוש לדעת הר"ן ורבינו ירוחם שכתבו דבאמבטי אסור ליתן אפי' צונן מרובים:
עח סָעִיף יא (עח) אבל נותן וכו' - ואפי' אם האמבטי הוא כ"ר מותר לערות לתוך מים צוננים אם הם מרובין על החמין ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש בס"י דהוי ככלי ראשון זהו דוקא על דבר גוש אבל הכא שאני שמתערבין החמין עם הצונן ומתבטל חמימותן כיון שהצונן מרובים. וליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן אסור דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה [מ"א]:
עט סָעִיף יא (עט) לתוך אמבטי אחר - לרבותא נקט דאע"פ שהוא אמבטי לא גזרו וכ"ש לתוך כלי אחר שיש בו צונן:
פ סָעִיף יב (פ) מים צונן מרובים וכו' - אבל מועטין שיוכלו להתחמם מחום המיחם עד שתהא היד סולדת בהן אסור אבל מרובין מותר אפי' אם ימלא את כל הכלי במים צוננים וע"י זה יוכל הכלי לבוא לידי צירוף [דהיינו כשהכלי מתכות חם ונותנין לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזה הוא גמר מלאכת הצורפין שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להשבר והמים מצרפין פעפועיו] אפ"ה שרי כיון שאין מתכוין לזה ולאו פסיק רישיה הוא דאפשר שלא יגיע הכלי עי"ז לידי צירוף. והמכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאורייתא וי"א שהוא מדרבנן:
פא סָעִיף יב (פא) לתוך מים צונן או צונן וכו' - ובשניהן אפי' המים צוננים מועטין שעדיין היד סולדת בהן אחר התערובות ג"כ שרי כיון שהוא בכלי שני קי"ל דכלי שני אינו מבשל כדלעיל בס"ט:
פב סָעִיף יב (פב) שלא יהיו בכ"ר - דאם החמין הם בכלי ראשון אסור לצוק בתוכם מים צוננים וה"ה דאסור לערות מהם לתוך מים צוננים מועטים שיתבשלו על ידם:
פג סָעִיף יב (פג) ואם המים מרובין - קאי אצונן לתוך חמין וכן אם חמין לתוך צונן היה הצונן מרובים שרי. ועין בח"א שכתב דבצונן לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת אבל מעט מעט אסור לערות שהרי מבשל תיכף ומה יועיל מה שמצטנן אח"כ:
פד סָעִיף יב (פד) רק שיפיגו צינתן - ואפי' חמין קצת כעין פושרין שרי רק שלא יהיה היד סולדת בהן:
פה סָעִיף יב (פה) רק שלא יהיה על האש - וה"ה סמוך לאש במקום שיכול להתבשל פן ישכח ויניחנו שם וכדלקמיה בסי"ד:
פו סָעִיף יג (פו) קיתון של מים - אף דמים בלבד בלא כלי ג"כ מותר לערב בתוך כלי שני וכנ"ל בסי"ב נקט ע"י כלי משום סיפא לאשמועינן דבכלי ראשון אפי' ע"י הפסקת כלי אסור:
פז סָעִיף יג (פז) בכלי שני - כ"ש מיקרי כשעירו מן כלי ראשון שהרתיחו החמין בתוכו לתוך כלי זה ומותר אפי' אם היד סולדת בו אבל אם שואב בכלי ריקן מתוך כלי ראשון י"א דדינו ככלי ראשון ובפרט אם משהה הכלי ריקן בתוכו עד שמעלה רתיחה ודאי מקרי כ"ר [אחרונים]:
פח סָעִיף יד (פח) בענין שאינו יכול וכו' - היינו שאפי' אם יעמדו שם המים והמשקין זמן מרובה לא יתחממו כ"כ:
פט סָעִיף יד (פט) דהיינו מקום שכריסו וכו' - דלא נוכל לשער ביד דיש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד:
צ סָעִיף יד (צ) כיון שיכול וכו' - וחיישינן דילמא מישתלי ליטלו:
צא סָעִיף יד (צא) וה"ה בפירות - היינו שאסור להניחן במקום החום להפיג צינתן פן ישכח עד שיצלו ואף שנאכלין כמות שהן חיין ג"כ אסור דשייך בהן שם בישול שהם משתבחין עי"ז אבל ליתנן רחוק מהאש אפי' דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי. ומ"מ מותר ליתן אלונטית וכלי עופרת סמוך לאש לחממו [היינו שיש בהכלי תבשיל שלא נצטנן ורוצה שיהיה חם] אף אם הוא קרוב כ"כ עד שיוכל הכלי להיות ניתך שם או לשרוף האלונטית דכיון דלא ניחא ליה בהכי הוי דבר שאין מתכוין וגם מסתמא לא ישכח ויזהר הרבה ליקח אותו משם קודם שיתיך או ישרוף:
צב סָעִיף טו (צב) דבר שנתבשל וכו' - הטעם דכיון שכבר נתבשל שוב אין בזה משום חשש בישול ומיהו על האש ממש אסור מדרבנן מפני שנראה כמבשל אבל בזה שמעמידו כנגד המדורה שאין דרך בני אדם ברוב פעמים לבשל כך אפי' איסור דרבנן ליכא [הרשב"א] ועיין מה שכתבנו לקמיה בשם הרא"ש שסובר דסמוך למדורה ג"כ אסור אלא צריך להרחיק קצת:
צג סָעִיף טו (צג) כל צרכו והוא יבש - דאי לא הוי כל צרכו אפי' אם היה דבר יבש והוא רותח יש בו עוד משום בישול כנ"ל בס"ד וממילא אסור להעמידו במקום שהיס"ב ואי הוי דבר לח אפי' בכל צרכו יש בו עוד משום בישול אם נצטנן לפי מה שפסק המחבר בריש ס"ד:
צד סָעִיף טו (צד) כנגד המדורה - נקט נגד המדורה ולא אצל המדורה להורות שצריך להרחיק קצת מן המדורה ולכן לא חיישינן שיבוא לחתות באש דכיון שהצריכו חכמים להרחיק קצת אית ליה הכירא ולא אתי לחתויי [הרא"ש]. וראיתי איזה אחרונים שכתבו דמיירי שהיה עשוי מדורה בפני עצמה אבל כשמדורת עצים הוא בתוך התנור אסור להכניס שם קדירה אפי' אם מרחיק קצת מן המדורה כיון שהוא מקום שהיד סולדת בו ולא גרע ממה שמבואר בסימן רנ"ג דאסור להכניס קדרה לכירה כשאינה גרופה דהוא אפי' אם אינו מעמידו סמוך להאש. אך אם אינו מעמיד את הקדרה על קרקעית התנור כ"א על איזה כלי המפסיק אז יש להקל וכנ"ל בסימן רנ"ג ס"ג:
צה סָעִיף טו (צה) ואפי' נצטנן כבר - לפרש דברי המחבר בא דמיירי בנצטנן ולהכי לא התיר אלא ביבש:
צו סָעִיף טו (צו) רותח - היינו שהיס"ב:
צז סָעִיף טו (צז) ויש מקילין לומר - פליג אמחבר דס"ל דדוקא כשהוא יבש אבל בדבר לח שנצטנן יש בישול אחר בישול ודעה זו ס"ל דאין בישול אחר בישול בכל גווני ואפי' נצטנן לגמרי:
צח סָעִיף טו (צח) על גבי האש וכו' - דאם נותן ע"ג ממש אף שאין בו איסור דאורייתא לדידהו עכ"פ אסור מדרבנן מפני שנראה כמבשל וגם דאתי לחתות בגחלים:
צט סָעִיף טו (צט) אם לא וכו' - אף דלדעת המחבר כיון שנצטנן מעט מחמימותו ואין היס"ב שוב יש בו משום בישול וכמו שכתבנו לעיל בס"ד המנהג להקל בזה דסומכין בזה איש מקילין כ"ז שלא נצטנן לגמרי:
ק סָעִיף טז (ק) אינפאנדא וכו' - הוא פשטיד"א הנזכר בכמה מקומות והוא פת כפולה הממולא בחתיכות שומן ונותנו שם כדי לחממו והטעם שמותר דכיון שהוא יבש אף שנצטנן לא שייך ביה בישול עוד וכמ"ש בסט"ו ואע"פ שהשומן חוזר ונימוח מ"מ מקרי יבש כיון שבשעה שנותנו לחממו לא נמחה עדיין:
קא סָעִיף טז (קא) כנגד האש - היינו ע"ג איזה כלי המפסיק דאל"כ אסור וכנ"ל בסימן רנ"ג ס"ג וס"ה:
קב סָעִיף טז (קב) ואע"פ וכו' - ולא דמי לריסוק שלג וברד המבואר לקמן בסימן ש"כ ס"ט דאסור מטעם נולד שמוליד המים וה"נ הרי מתחלה היה עב וקפוי ועכשיו נעשה זך וצלול דשאני הכא דלא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה וגבי ברד נמי תניא אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין לצננו ואינו חושש ואע"פ שנימוח כיון שהוא ממילא:
קג סָעִיף טז (קג) וכ"ש קדירה וכו' - דבזה כשהוא נימוח מתערב השומן עם הרוטב ואינו ניכר ודמי ממש להא דאמרינן אבל נותן לתוך הכוס משום דאינו ניכר כשנימוח הברד לתוכו:
קד סָעִיף טז (קד) דשרי - היינו רק לענין איסור נולד דלא שייך בזה אבל לענין איסור בישול הכא חמיר מדלעיל דהא רוטב הוא דבר לח ודבר לח שנצטנן שייך בו בישול כמ"ש המחבר בסט"ו וע"כ אינו מותר הכא רק אם יעמיד הקדרה במקום שאין היד סולדת בו:
קה סָעִיף טז (קה) ויש מחמירין - ס"ל דגם בזה שייך איסור נולד ואפי' בקדרה שהשומן מעורב עם המרק ולא דמי להא דאמרינן אבל נותן הוא לתוך הכוס דהתם אין הברד ניכר כלל כשנמחה בהכוס אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא ואפי' להניחו בחמה שיהיה נמחה ג"כ אסור לדעה זו. ודע דאפי' להיש מחמירין אינו אסור כ"א כשיש הרבה שומן על הפשטיד"א שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר בפ"ע אבל אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד או אם השליך לחוץ השומן שעליו מותר לחמם הפשטיד"א לכו"ע ואף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ושרי לכו"ע וכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי. כתבו האחרונים כד של מים או שאר משקין שנקרש מלמעלה שרי לכו"ע להעמידו במקום שלא יגיע ליד סולדת בו דהקרח כשימס יהיה מתערב תיכף תוך המשקים שתחתיו ואינו ניכר:
קו סָעִיף טז (קו) להחמיר - ומ"מ קודם שהוסק התנור מותר להניח הפשטיד"א כיון דיש מתירין אפי' אח"כ ואין לעשות כן בפני ע"ה [מ"א וש"א]:
קז סָעִיף טז (קז) במקום צורך יש לסמוך - היינו דאז אפי' לכתחלה מותר ובדיעבד בכל בכל גווני אין לאסור:
קח סָעִיף יז (קח) אסור ליתן צונן וכו' - לפי מה דמסיק הרמ"א לעיל בסט"ו בהג"ה יש להקל בזה אם היה דבר מבושל ולא נצטנן לגמרי:
קט סָעִיף יז (קט) הרבה - דחיישינן שמא ישכח ויניחנו שם עד שיתבשל:
קי סָעִיף יז (קי) כדין מניח וכו' - ר"ל ומבואר לעיל בסי"ד דאפילו להפיג צינתו אסור אם יכול לבוא לידי בישול:
קיא סָעִיף יז (קיא) ואם אינו וכו' - ואם המיחם עומד ע"ג האש עיין לעיל בס"ח:
קיב סָעִיף יז (קיב) מותר - אפי' אם הצונן הוא דבר שלא נתבשל מעולם:
קיג סָעִיף יח (קיג) שהעבירן מרותחין - נקט שהעבירן לרבותא דאפי' בזה אסור כשלא נתבשל כל צרכו ובנתבשל כל צרכו אפי' עומד ע"ג האור מותר להוציא בכף כן משמע בב"י אבל בא"ר מסיק דיש לאסור בזה:
קיד סָעִיף יח (קיד) שנמצא מגיס וכו' - וכ"ש להגיס ממש דאסור ויש חיוב חטאת בזה לפי מה שפסק השו"ע לעיל בס"ד דבזה מסייע ומקרב להבישול וחשיב כמבשל:
קטו סָעִיף יח (קטו) כל צרכו מותר - אפי' להגיס בו דאין בישול אחר בישול וכדלעיל בס"ד:
קטז סָעִיף יח (קטז) אסור להגיס בו - משום צובע שכן הוא מלאכת הצביעה להגיס תמיד כדי שלא יתחרך גם ע"י הגסה נקלט הצבע בצמר יותר:
קיז סָעִיף יח (קיז) אף בקדירה וכו' - אלא יהפוך הקדירה לקערה ולא יוציא בכף ועיין באחרונים דלא נהיגין להחמיר בזה דבאמת העיקר כמו שכתבנו מתחלה דמבושל כל צרכו אפי' להגיס מותר וכמבואר לקמן בסימן שכ"א סוף סי"ט והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש:
קיח סָעִיף יט (קיח) כנגד המדורה - לאו דוקא דה"ה במעביר את השפוד שתחוב עליו הצלי מהאש כ"ז שהוא רותח שהיס"ב אסור לטוח עליו ואפילו אם הניח אח"כ על הקערה שהוא כ"ש ג"כ אסור דהא כמה פוסקים סוברים דדבר גוש כ"ז שהיס"ב אפילו בכ"ש מבשל ומ"מ בדיעבד אין לאסור כשהוא מונח בכלי שני דסמכינן על הפוסקים דכלי שני אינו מבשל בכל גווני וכ"ז בשום ושמן דהוא דבר חי שלא נתבשל אבל בשומן שנקפא מותר לטוח אפילו כנגד המדורה דאין בו שוב משום בישול כיון שכבר נתבשל וכמו שכתבנו למעלה בסט"ז דדבר יבש שכבר נתבשל אין בו שוב משום בישול ומשום נולד ליכא כיון דנבלע בהבשר ואינו בעין ובלבד שלא ירסקנו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו וה"ה דמותר לטוח מטעם זה בשומן אווז שנקפא ע"ג מיני קמחים וקטניות [כגון לאקשי"ן ערביזי"ן היר"ז] שנתנום ע"ג קערה אף שהוא רותח ורק שיניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו וכנ"ל. איתא בתוספתא אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים [היינו שהנותן האור חייב משום מבעיר דכשהוא מוליך גחלת ממקום למקום הוא מתלבה מרוח הליכתו והנותן העצים ג"כ חייב משום מבעיר כ"כ רש"י ואידך כולהו משום מבשל וגם מגיס נמי מטעם זה שכל העושה דבר מצרכי בישול ה"ז מבשל וכמו שכתב הרמב"ם והנותן את הקדרה מיירי בחדשה וחייב משום שמתלבן ומתחזק הקדרה ע"י שנותנה על האש. גמרא שם ועיין במגדול עוז] אחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ואחד נתן את העצים ואחד הביא את האור ובא אחר והגיס שנים האחרונים חייבים [כן הוא הגירסא הנכונה כפי מה שהגיה הגר"א בהגהותיו על התוספתא וכן הוא לפי מה שמצא הב"י מוגה בספרי הרמב"ם וא"צ עתה לשום דוחק שנדחק מהר"י בי רב בהכ"מ ע"ש] וכתב הרב המגיד דלד"ה כל שאין בבישולו חיוב כגון במבושלת כל צרכו אין בהגסתו חיוב וב"י כתב בשם הכלבו דכשהיא על האש חייב בהגסה אפילו במבושל כל צרכו. כלי בישול שלנו שקורין סאמאווא"ר שהוקם מע"ש אסור ליטול ממנו מים בשבת כשאינו גרוף מן הגחלים [כ"כ בספר תוספת ירושלים לעיל בסימן רנ"ג ע"ש שהביא זה בשם ירושלמי דקאמר שם דמוליאר שאינו גרוף אין שותין ממנו בשבת הטעם מפני שהוא עשוי פרקים הוא מתיירא שמא יתאכל פירוקו והוא מוסיף מים] ולפ"ז יש ליזהר כשישב לשתות מן הכלי בישול שלנו קודם שקיעה ובאמצע קידש עליו היום שלא לשתות ממנו עוד:
א סָעִיף א אסור לו לעולם. משמע ברשב"א סימן קע"א /קע"ה/ דהקדירה אסורה ג"כ:
ב סָעִיף א למ"ש מיד. דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשה דחיישי' שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו אף לרש"י שכתב הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת כמ"ש סי' תקט"ו מ"מ הכא שרי דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו [תו' חולין דף טו] דלא כב"ח: אם היה מ"ש י"ט אסור דאין שבת מכין לי"ט [לקוטי מהרי"ו סי' ב'] ועבי"ד ססי' ק"ב דאם נתערב אותו דבר באחרים בטיל ולא הוי דשיל"מ דומיא דתרומה ע"ש וצ"ע דאין הנידון דומה לראי' דתרומה לא הוי אצל שום אדם דשיל"מ דאי לכהן גם היום מותר ואי לישראל לעולם אסור אבל הכא כיון שחל עליו שם דבר שיל"מ לאחרים אף לדידיה לא בטיל כדאיתא פ"ג דבכורים דאם נתערבו בכורים אסורים אף לזרים אף על גב דלדידהו הוי דשאל"מ כיון דלכהנים הוי דשיל"מ דיכולין לאכלו בירושלים אף לזרי' אסור וכ"כ הרע"ב והרמב"ם בפי' המשניו' ובחבורו פ"ד מבכורים ומיהו הר"ש כתב דלא הוי דשיל"מ כיון דאסורים לזרים ומ"מ יש להחמיר ומ"ש בי"ד ססי' ק"ב אפשר דאיירי כשנתערב אחר השבת דאז הוי ממש דומיא דתרומה וכנ"ל עיקר ואף שבפי' הרמב"ם משמע דדוקא כשנתערב לכהן אז אסור אף לישראל מ"מ בחבורו לא משמע כן וגם דבריו שבפי' י"ל כן, נ"ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ דינו כמו הוא עצמו כמ"ש בי"ד סי' צ"ט ס"ה דה"נ טעמא משום קנסא ומיהו מדברי הרב"י שם משמע דוקא התם חיישי' שיאמר לעכו"ם לבטלו אבל הכא הא בלא"ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו"ם ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו עסי' רנ"ג ס"א:
ג סָעִיף א ובשוגג. עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח [כ"ה רד"ך בית כ"ו ח"ב]:
ד סָעִיף ב שחלה היום. ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה מ"מ שרי דקי"ל כר"ש דאין מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים כגון נר שהדליקו עליו [מ"מ פ"ב] וקשה דא"כ מוקצה דמחובר נמי יהא מותר כשנשרו הפירות וי"ל דהתם טעמא שמא יעלה ויתלוש כדאיתא ריש ביצה וע"ש עוד טעם בב"י:
ה סָעִיף ב חי בשבת. ובלא מליחה [טור] ועבי"ד סי' ס"ז ס"ב דהדחה מיהא בעי ועמ"ש סי' שכ"ה סי"א:
ו סָעִיף ב שמא ירבה. וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפילו קודם שיתן הקדרה על האש וי"א דהוי דרבנן עב"י:
ז סָעִיף ב ואפי' בישל וכו'. אבל במ"ש מותר מיד [ש"כ] וטעמו דכיון דהעכו"ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו:
ח סָעִיף ב משום שגדל והולך. ומיירי בפירי שלא נגמר בישולו [ב"י] אבל בנגמר בישולו לא אמרי' שגדל והולך דאל"כ למה נצטריך בפ"ק דביצה לאסור מחובר משום שמא יעלה ויתלוש או משום מוקצה וע' בתו' שנדחקו שם והל"ל משום שגדל והולך אלא ע"כ כשנגמר בישולו שוב אינו גדל וא"כ מהני הכנה והכי דייק ל' הא"ח עב"י ע' בתוס' בב"ק דף ס"ט דמה שגדל בטל ברוב ועסי' ש"ך ס"ב ובביצה בתוס' דף ל"ז ע"ב משמע דזה לא הוי מוקצה אפי' לר"י דהא בהמה נמי גדלה והלכה ומותר לשוחטה בי"ט ע"ש בתו':
ט סָעִיף ג שאסור לבשל. המבשל בתולדות האור חייב:
י סָעִיף ג להטמינה בחול. אפי' מבע"י עסי' רנ"ו ס"ג ואפי' לגלגלו ע"ג החול בשביל שתצלה נמי אסור [כ"כ הרא"ש] וצ"ע למה השמיטו הטור דקי"ל דהלכה כרבה [ב"ח] ונ"ל דהרא"ש כ' אליבא דר"י ע"ש אבל אנן קי"ל כרבנן וא"כ פשיטא דאסור דגזרינן אטו תולדות האור וכ"כ הר"ן ע"ש ומ"מ כתב רש"ל בתשובה דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ע"ש ודבריו אינם מוכרחים וגם בט"א חולק עליו ובירושלמי איתא להדיא דאסור, כ' הרמב"ם המבשל בחמי טבריא פטור דהוי כתולדות חמה וכ"ה בגמרא וכ"מ במשנה פ"ט דנגעים ובסנהדרין אמרי' דנשתיירו מהמבול ואפשר דמ"מ ה"ל כתולדת חמה וכתב הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא אבל מע"ש מותר ולהניח בתוכו אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג: כתב הרמב"ם פ"ט הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה בו כגרוגרות חייב אפי' בחצי בישולו לדעת הראב"ד ולהרמב"ם אינו חייב בחצי בישול בנתבשל מקצתו עד שיתבשל כל הבשר חצי בישול: המתיך אחד ממיני מתכות או המחמם המתכות עד שנעשה גחלת וכן הממסמס השעוה או החלב או הזפת והגפרית או המבשל כלי אדמה עד שיעשה כלי חרס חייב כללא דמלתא בין שריפה גוף קשה או שהקשה גוף רך חייב וע' ססי' זה וצ"ע דבפי"ב כתב המחמם הברזל כדי לצרפו חייב משום מבעיר והראב"ד כ' משום מבשל והמ"מ יישב דבריו ע"ש ולא זכר שדברי הרמב"ם סתרי אהדדי וצ"ע ויש לחלק:
יא סָעִיף ד יש בו משום בישול. והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סו' סימן רנ"ג:
יב סָעִיף ד נצטנן. כב"י ומשמע ליה דכל שהיס"ב מיקרי רותח וכ"מ ס"ו וז"ל רי"ו אם לא נצטנן אפי' שינה קצת מרתיחתו מותר ועסט"ו בהג"ה:
יג סָעִיף ד וי"א דוקא כו'. והב"ח פסק כסברא ראשונה ועס"ח מ"ש:
יד סָעִיף טו מותר לשרותו. אפילו בכ"ר וכמ"ש סט"ו דאין בישול אחר בישול וכ"כ התוספות והמרדכי ור"ן דלא כב"ח דמחמיר ומשמע מל' הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין:
טו סָעִיף ד מדיחין אותו. היינו שמערין עליו מכלי שני [ועסי"א דאפי' בדבר לח שרי] אבל אסור לשרותו אפי' בכלי שני דמחזי כמבשל ול"ד לתבלין בס"ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מחזי כמבשל (תוס' דף ל"ט וש"ג ב"ח) ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידי לטעמיה ועס"ה:
טז סָעִיף ד כל דבר קשה. וה"ה דבר מליח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה (ב"י ל"פ) ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:
יז סָעִיף ד משום בישול. אף על גב דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב (פסקי רקנ"ט בשם רא"ם וסמ"ג) אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ"ש ס"ד:
יח סָעִיף ה אפי' בכלי שני. דיש דברים שמתבשלים בו ואין אנו בקיאין ואם כן בשאר דברים נמי יש להחמיר עס"ט:
יט סָעִיף ד מתירים בכ"ש. דס"ל דאין כ"ש מבשל ולפי מ"ש ס"ד בשם תוס' יש להחמיר דמיחזי כמבשל אך היש מתירים סוברים להקל כתירוץ שני של התו' וכ"מ דעת הש"ע ויש להחמיר:
כ סָעִיף ה אפי' בכ"ר. כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפייה:
כא סָעִיף ד שהיס"ב. עמ"ש ס"ד וסט"ו בהג"ה וא"צ לדברי הע"ש:
כב סָעִיף ו בבצק. אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד סי"ד סי"א:
כג סָעִיף ו אין מניחין וכו'. ובדבר יבש שרי עס"ח:
כד סָעִיף ז לעולם אסור. דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה בשבת (רי"ו) וא"כ לפמ"ש סי' רנ"ג ס"ב אם נטלו מע"ג כירה משחשיכה שרי ליתנו ע"ג קדירה ע"ש:
כה סָעִיף ח כמניח ע"ג כירה. דאפי' בדבר שאין בו משום בישול אסור להניחו ע"ג כירה דגזרינן שמא יחתה:
כו סָעִיף ח וראשון נראה עיקר. כיון שהקדירה מפסקת ל"ד לכירה דהתם הקדיר' עומדת ע"ג האש ממש (מ"מ פכ"ב) וצ"ע למה לא הכריע הרב"י בס"ז להתיר דהא הוא בעצמו כ"כ בסי' רנ"ג ס"ג וי"ל דוקא צלי מותר ליתנו לכתחלה ע"ג כירה גרופה אבל מבושל אסור ליתנו ע"ג (קדירה דעדיף מכירה, ת"ש) כירה אפי' הוא חם שאין בו משום בישול דגזרינן שמא יתן עליו כשהוא קר ואין מותר אלא חזרה וכן צ"ל לדברי רי"ו ומ"מ יש להקל דמשמע במ"מ דכיון דהקדירה מפסקת עדיף מכירה גרופה ושרי ליתן עליה תבשיל חם:
כז סָעִיף ח ומצטמק ויפה לו. ז"ל רי"ו והוא מ"ש רמ"א בהג"ה ס"ד וצ"ע מאחר שהרב"י סתם בס"ד דלא כוותיה משמע דס"ל דאפי' מצטמק ורע לו יש בו בישול אם נצטנן וא"כ אסור להניחו ע"ג מיחם ולמה כתב כאן מצטמק ויפה לו וצ"ע, ואפשר דסמך על מ"ש כאן:
כח סָעִיף ט כ"ז שהיס"ב. ונ"ל דאם אין היס"ב שרי אף על גב דלענין איסור והיתר יש אוסרין וכמ"ש בת"ח כלל נ"ז היינו משום דמבליע ומפליט וגם יש אוסרין אפי' בכ"ש אבל לכ"ע אינו מבשל מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' אין היס"ב וכ"כ בתשב"ץ ועבי"ד רסי' צ"ד בט"ז בשם רש"ל:
כט סָעִיף ט של שור. נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל (טור):
ל סָעִיף ט דם שבו. ומיירי כגון שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין אסור משום הדם שבמלח ולא כמ"ש בב"ח ומ"מ פשט דעת הרב"י משמע דדוקא כשהוא עדיין מלוח אז המלח מסייע לבישול וכמ"ש הב"ח בשם רי"ו ועבי"ד סי' ס"ח והב"ח הכריע כרמ"א ולמסקנא דכתב הרא"ש ואפי' נמלח מחדש וכו' חזר מדבריו הראשונים [ב"ח] וכ"מ ברמזים ובטור וע' בת"ח כלל א' וכלל ב':
לא סָעִיף ט דהמלח בטל בס'. ואף על גב דמידי דעביד לטעמא לא בטיל ש"ה דהוי זוז"ג דמסתמא נמלח גם בע"ש ואף על גב דדשיל"מ לא בטיל כיון שנתבטל מקודם שנאסר בטל דנימוח מיד ואין נתבשל מיד דבעי בישולא כבשרא דתורא (שם) וצ"ל דהמלח שנתן עכשיו לא היה בו כדי ליתן טעם בקדירה זולת המלח של אתמול שאם היה בו כדי ליתן טעם אסור כמ"ש בי"ד ססי' פ"ז וכן הובא במשנה פרק ב' דערלה ובע"א פ"ה: ונ"ל דמלח שעושין ממים שמבשלים אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול ועמ"ש סי"ו:
לב סָעִיף י אסור ליתן כו'. ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת דהא ר"ת דייק זה מהמשנה דשבת עיין בתו' ופשוט דאפי' למ"ד כ"ש מבליע ומפליט היינו לענין איסור והיתר אבל לענין שבת אינו אסור אלא בדבר שהוא מבשל כדתנן אבל נותן לתוך הקערה עבי"ד סי' ס"ח:
לג סָעִיף יא מלאה מים חמין. ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכה אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואחר כך יתן המים לתוכה [גמרא]:
לד סָעִיף יא שהוא כלי שני. דכיון שהם לרחיצה מסתמא הן חמין הרבה ומתבשלין הצונני' שמתערבים בהן [טור] וכ"ד המ"מ כמ"ש הב"ח וכ"כ במ"מ דלא כב"י ע"ש:
לה סָעִיף יא אבל נותן. ואפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננים דהתחתון גובר על העליון ומצננו [טור] ואף על גב דאסור לערות על תבלין כמ"ש בס"י דהוי ככ"ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין ועיין בתוס' שבת דמ"ב ר"ן ותו' פסחים דף מ' ע"ב ונ"ל דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה וכ"מ בי"ד סי' צ"א ס"ד ובגמרא פסחים דף ע"ו:
לו סָעִיף יב מרובים. ולא אמרי' דמצרף הכלי דדבר שאין מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה הוא וכת' המ"מ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומ' פסיק רישיה וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י דמחייב בדבר שאינו מתכוין והמכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאורייתא וי"א שהוא מדרבנן עכ"ל פ"כ ועססי' של"ד וסי' תק"י ס"ג:
לז סָעִיף יד הנאכלין כמות שהן חיין. פירוש אף על פי כן אסור ליתנן סמוך לאש אבל רחוק מהאש אפילו דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי ולפי זה אסור ליתן אלונטית או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כל כך שיכול להתיך שם או לשרוף עיין מה שכתוב סס"ג ויש לדחות דהתם לא ניחא ליה שישרוף או שיתיך והוי דבר שאין מתכוין:
לח סָעִיף טו מותר להניחו כנגד המדורה. דדמי לסמיכה בכירה דשרי ואף על גב שאין דבר מפסיק בינו לבין האש כיון שהצריכו החכמים להרחיק קצת מן המדורה אית ליה היכרא ולא אתו לאחתויי, הרא"ש:
לט סָעִיף טו אפי' נצטנן מותר. דס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' ברוטב ונצטנן:
מ סָעִיף טו במקום שהיס"ב. כ' הלבוש שיש ט"ס וצ"ל במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב אסור משום בישול כמ"ש הרב"י גבי שמן ול"נ דל"ד דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ"ש סט"ו ועסי' רנ"ג ס"ה דאיתא בהדיא כך, וכ"מ במרדכי דלהמתירין שרי אפי' במקו' שהיס"ב אך כ' דטוב ליזהר שלא ליתן במקום שהיס"ב וקאי אפשטיד"א דלא כמו שהבין הב"י דקאי אשמן והקשה עליו וכ"כ הכל בו בהדיא בשם הר"ם ע"ש וכן מוכח בגמרא וברש"י שכ' דף קמ"ה שורין אותו בחמין שיהא נימוח משמע שאע"פ שנימוח אח"כ יש לו דין דבר יבש וה"ה שומן אלא שהמרדכי והכלבו חששו לדברי ר"ב ולכן כתבו שלא ליתן במקו' שהיס"ב כדי שלא יהיה נימוח כל כך שיזוב לחוץ אלא יתנו מרחוק ואף שנימוח בתוכו ל"ל בה כמ"ש הרב"י וכ"כ בספר מ"כ עיין שם וכן משמע בהגהות סמ"ק דצלי ופשטי"ד שוין:
מא סָעִיף טו וכ"ש קדירה שיש וכו' דשרי. אבל מ"מ אסור מטעם בישול להאוסרין כמ"ש סט"ו:
מב סָעִיף טז ויש מחמירין. משום דהשומן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך ס"ט דכשנימוח במים אינו ניכר ומשמע דאפי' בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ"מ הפשטי"ד עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ"ש הרב"י ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטי"ד ונאסר כמ"ש בי"ד סי' קי"ג ס"ג ומ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א, ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש ססי' רנ"ג דאפי' בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ"ש הכא דיש מתירין ליתן אפילו אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ויש לעשות ע"י עכו"ם, כ' הרמב"ם פ"ט א' נותן האור וא' העצים וא' הקדירה וא' המים וא' הבשר וא' הגיס כלם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל אבל נתן א' הקדרה וא' המים וא' האור וא' העצים וא' הגיס ב' האחרונים חייבים (אבל נותן האור לא מחייב כיון שהאור היה מתכבה ולא היה התבשיל מתבשל אם לא היה השני נותן העצים) אבל ברישא מיירי שנתנו שניהם האור והעצים ביחד [כ"מ בשם ר"י בר רב] וצ"ל דמיירי שלא הצית האש אלא הביאו ממקום אחר ונתנו פה דאלו הציתו חייב משום מבעיר ורש"י פי' דכשמוליך גחלת ממקום למקום היא מתלבה מרוח הליכתו וחייב משום מבעיר וע' ר"ל חביב סי' כ"א וכתב המ"מ וי"א שאין חיוב ההגסה אלא בהגסה ראשונה אבל משהגיס פעם א' דבלא מגיס מתבשל פטור וכ"ד רמב"ן והרשב"א ז"ל [וכ"כ מהרמ"פ בהגהותיו] ובודאי לד"ה כל שאין בבישולו חיוב כגון במבושלת כ"צ אין בהגסתו חיוב עכ"ל וב"י סי' רנ"ג כ' בשם הכל בו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדירה מבושלת כ"צ כל זמן שהיא על האש ע"ש:
מג סָעִיף יח אסור להגיס. משום צובע:
מד סָעִיף יח ולכתחלה וכו'. והעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותן בכף כיון דא"א בע"א ויש להם על מי שיסמכו עמ"ש סי' רנ"ג ס"ד:
מה סָעִיף טז כנגד המדור'. לאו דוקא דה"ה אם הוא רותח שיס"ב כמ"ש ס"ה וכ"ט וכ"מ מל' רש"י וכ"כ הפוסקים בי"ד דדבר שהוא גוש אפי' בכ"ש מבשל וכ"ש צלי ונ"ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו משום בישול כמ"ש סי"ו ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין ובלבד שלא ירסקו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאיליו ואפש' דזהו מקרי בעין מידי דהוי אקדיר' שיש בה רוטב וצ"ע:
א סָעִיף א מותר למ"ש מיד. דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י עכו"ם בשביל ישראל משום דקל בעיניו ויבא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאתי לבשולי בהדיא:
ב סָעִיף ב בין שחלה היום. ואין אסור משום מוקצה וכ' הב"י בשם הרא"ש דקי"ל כר"ש דאמר אין מוקצה אלא בנר שהדליקו בשבת [נ"ל ט"ס וצ"ל הדולק בשבת וכמ"ש בסי' רע"ט] ובגרוגרות וצמוקים דדחינהו בידי' ואסח דעתיה כו' עכ"ל ואח"כ כ' בשם רמב"ם וה' המגיד דלא כהראב"ד והר"ן שלא התירו בחולה שנחלה בשבת משום מוקצה אפי' לר"ש וקשה ממ"ש ב"י רסי' ש"י דמודה ר"ש במידי דלא חזי לתשמיש היתר כו' דהא כאן ודאי היה על הבהמ' איסור כל שלא נשחטה ואפ"ה מתירין משום מוקצה לר"ש כאן וע"כ הטעם כיון שאח"כ באותה שבת הותרה ונעשית ראוי וכ"כ הב"י שם דבזה דוקא ר"ש מתיר דהיינו שנסתלק איסור וע"ז קשה מאוד דהא בזה לא קי"ל כר"ש ואנו אוסרים נר שהדליקו בה באותה שבת וכבתה דלר"ש מותר ואנן קי"ל לאיסור כמ"ש סי' רע"ט אם כן קשה למה פסק כאן להתיר בבהמה שנשחטה בשבת לחולה כשנחלה בשבת וא"ל דדברי ב"י בסימן ש"י הם אליבא דהראב"ד והר"ן דכאן שמביא ב"י שס"לבשוחט לחולה דמותר לבריא היינו בחולה שנחלה בע"ש אבל בשבת ה"ל מוקצה ואפי' לר"ש זה אינו דמבואר היא דאליבא דהלכתא כ"כ ב"י בסי' ש"י שבא לישב שם שלא תקשה הלכתא אהלכתא וב"י תמה על הר"ן איך לא הרגיש במאי דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה ולפמ"ש יש לתמוה איפכא על המתירין ונ"ל דהא דלא קי"ל כר"ש בהיתר שבא מחמת שנסתלק האיסור היינו דאמרינן כיון דאתקצאי לב"ה איתקצאי לכולי יומא והיינו במידי דבא היתר בשבת מחמת שינוי שנשתנה האיסור מכמות שהיה דהיינו נר שהדליקו באותו שבת אע"פ שכבה אסור לטלטלו אנו אמרינן כיון שהיה דולק ב"ה ה"ל כאלו דולק עדיין ולא משגחי' בהשינוי שנעש' בנר וכן בנוי סוכה שנפלו אמרינן כיון שהיה תלוי' בסוכה ב"ה הוה כאלו תלוים עדיין וכן במעות שעל הכר אנו רואים כאלו מונח עדיין מה שא"כ בשוחט בשבת לחולה דבהמה כמות שהיא וכמו שהיתה ב"ה בחיים כן היא עדיין רק שנתחדש מצד אחר שנחלה אדם א' והתירה לו התורה משום פ"נ ואלו היה ב"ה אותו חולה היה לו ג"כ היתר נמצא לא היה עליה שם מוקצה כלל מצד איסור לא אמרינן מגו דאתקצאי כו' אלא מצד שהאדם מקצה דעתו ממנ' על כל השבת ולא חשיב עליה בזה קי"ל כר"ש דמוקצ' מותר כנ"ל נכון וברור הגם כי לא נמצא מפורש סברא וחילוק זה והראב"ד והר"ן לא ס"ל כן מ"מ המתירים דהיינו הרמב"ם והרא"ש ס"ל שפיר כן כי סבר' טובה היא כנלע"ד:
ג סָעִיף ד תבשיל שנתבשל כו'. זה דעת רש"י שפי' במאי דאמרינן בפ"ק דשבת דף י"ח דנותנין צמר ליורה סמוך לשבת וניחוש שמא מגיס בה פי' שמא יהפך ביורה ובמבשל הוי בישול ש"מ דיש בישול אחר בישול ובפרק חבית (שבת דף קמ"ה) תנן כל שבא בחמין פי' שנתבשל בע"ש שורין אותו בשבת פי' בחמין כדי שיהא נימוח אלמא אין בישול אחר בישול וצריך לחלק דההיא דחבית מיירי בדבר יבש כדאמרי' שם בתרנגולת' דר' אבא פי' שהיה מבשלה ושורה אותה ימים רבי' בחמין למחות מאליה ואוכלה לרפואה אבל בתבשיל שיש בו מרק יש בישול אחר בישול וכ' הרא"ש ונ"ל להביא ראי' מדתני' בפרק המביא אחד מביא את האור ואח' מביא את העצים כו' כולם חייבים אע"פ שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל המגיס בה נמי חייב משום מבשל אלמא יש בישול אחר בישול אף ע"פ שלא נצטנני' ואיכא למדחי שעד שלא נתבשל כמב"ד כל המקרב בישולו חייב ואחר שנתבשל כמב"ד אפשר דאין בישול אחר בישול ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל ב"ד כל המקרב בישולו חייב ואחר שנתבשל כמב"ד אם נצטנן והרתיחו חייב כדפי' רש"י בפ"ק דשבת גבי שמא ירתיח דשמא ירתיח קדירה שנצטננה כשירצ' להטמינ' וירתיחנה באור ונמצא מבשל והא דפריך וניחוש שמא מגיס היינו משום צובע משמע מסקנת הרא"ש בהא דכתב ומסתברא וכו' דאחר שהגיע למב"ד אין חיוב אלא א"כ נצטנן ומרתיחו ומשמע דבבישול גמור אין אחריו בישול אפי' נצטנן אבל הטור כתב בזה אפי' עודו רותח שייך בו בישול ובנצטנן ומרתיח אפי' נתבשל כ"צ והיינו כדעת רש"י ומ"ה מביא הטור החילוק בין מרק לדבר יבש דאלו לדעת הרא"ש א"צ לזה דס"ל בבישול גמור אין אחריו בישול ל"ק מההיא דכל שבא בחמין דשם מיירי מנתבשל גמור אלא ודאי דס"ל לטור כרש"י וכ"פ כאן בש"ע ונ"ל דגם הרא"ש ס"ל כך ולא נקט החיוב בנצטנן אלא לדין תורה דכל שנצטנן חייב מה"ת חטאת ואפי' בנתבשל בישול גמור כבר דכיון שהחיוב משום צינון אין שום חילוק ולא נקט כמב"ד אלא משום היפוכה דרישא דקוד שהגיע לזה יש חיוב אפי' בלא נצטנן והטור מיירי מצד האיסור דיש חילוק בין כמב"ד ובין בישול גמור ובהדיא כתב ה' המגיד בפ"ט וז"ל ודעת הרשב"א וקצת מפרשים דכל שנתבשל כמב"ד אין בו משום בישול דבר תורה ומ"מ באור ממש אסור וזה נלמד מדין חזרת מצטמק ורע לו בפ"ג עכ"ל מ"ה כ' הטור דבכדי מב"ד מה"ת פטור כל שהוא רותח אפ"ה מדרבנן אסור כיון שיש תוספ' בישול אבל בנצטנן אסור אפי' בבישול גמור ואז חייב חטאת והב"י לא רצה לפ' כן משום דק"ל דאם אית ביה אסורא איכא נמי חיובא ולק"מ דהא בהדיא כ"כ ה' המגיד כמ"ש ועוד הקשה דהא הרא"ש כ' בסברתו ואחר שהגיע למב"ד אפי' נצטנן והרתיחו חייב כדפי' רש"י גבי שמא ירתיח הרי שלא חילק בין נתבשל כ"צ להגיע למב"ד ומנ"ל לרבינו לחלק ביניהם גם זה ל"ק דודאי האמת הוא כך דבנצטנן אין חילוק גם לדעת הטור כיון שיש איסור דאורייתא רק בעודו רותח יש חילוק דכשהגיע למב"ד פטור אבל אסור ובכל צרכו מותר אפי' לכתחלה והיינו סמוך למדורה אבל אצל האש ממש פשיטא דאסור בכל ענין אפי' במצטמק ורע לו ועססי' זה סט"ו:
ד סָעִיף ד וי"א דוקא כו'. אבל במצטמק ורע לו מותר כ"כ הב"י בשם הרי"ו וכ' דבנצטנן ומצטמק ויפה לו אין לו להניחו כ"כ סמוך למדורה במקום שהי"ס בו אפי' בישול כ"צ ממילא במצטמק ורע לו בכה"ג דוקא מותר וכ"כ עוד בשם רבינו יונה א"כ קיצר רמ"א כאן במידי שצריך לבאר דמדכתב סתם משמע דבמצטמק ורע לו מותר אפי' סמוך למדור' ומו"ח ז"ל דחה דיעה זו מהלכה דהקשה לו דע"כ לא מחלקים בין יפה לו או רע לו אלא לענין חשש שמא יחתה אבל לענין חיוב חטאת דמבשל אין חילוק ביה ולמאי דכתבתי בסמוך דלהטור אין חיוב מ"ה אחר מב"ד אלא בדרבנן אסור שפיר יש חילוק בזה ותו נ"ל דיש חילוק זה אפי' במן ה"ת דקי"ל במלאכת שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו במאי דניחא ליה וזה בא לחמם להפיג צינתו לא שיצטמק עוד דהא רע לו דאי היה טוב לו הי' אסור דחיישינן שמא מתכוין להצטמק משא"כ בזה כנ"ל:
ה סָעִיף ד חוץ מן המליח הישן כו'. משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ הערינ"ג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ ב"י בסימן זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינא:
ו סָעִיף ה אם בישלו אח"כ כו'. זה כתב הטור בשם הר"א ממיץ דאע"ג דאין בישול אחר בישול בדבר יבש מ"מ יש בישול אחר צלי וראייתו מההיא דפרק כ"ש דף מ"א בקרבן פסח אם צלאו ואח"כ בשלו חייב הא מני ר"י הוא דאמר יוצאין ברקיק השרוי במים בפסח אבל לא במבושל דלאו לחם קרינא ביה אף ע"פ שכבר נאפה בתנור הואיל וחזר ובישלו ביטלו מתורת לחם ה"נ יש בישול לאחר אפייה לענין שבת וראבי"ה חלק עליו דבפ' כ"מ מייתי לההיא דר"י לענין ברכה דשלקות מברכין עליה שהכל ולא בפ"ה כבתחלה כמו במצה לר"י ומסיק עלה דעד כאן לא אמר ר"י אלא דבעינן טעם מצה וליכא וקלסה ב"י לראבי"ה דקושייתו חזקה דהא קיימא לן דברכתו בפ"ה וא"כ ע"כ קיימא הדחי' דבעי' טעם מצה אליבא דהלכתא וכ"כ התו' שם בפרק כל שעה דיש לדחות מחמת טעם מצה בעי' ול"ד לפסח כמו דדחי בפ' כ"מ לענין ברכה. ואני איני כדאי להכריע בין הרים גדולים מ"מ כנלע"ד לתרץ על נכון דברי הרא"מ כדרך זה דס"ל כרי"ו ור"י לעיל בס"א במצטמק ורע לו דאין בו בישול אחר שנתבשל כ"צ. וכבר ביארנו טעמו בסמוך דבמצטמק ויפה לו יש בו משום בישול כיון דנהנה ממלאכת שבת בטעם חדש משא"כ במצטמק ורע לו א"כ נאמר כאן ג"כ סברא זו דאף למאי דבעית למידחי ולפר' ההיא דר"י משום בעינן טעם מצה זה מועיל לדחות ההיא דצלאו לפסח והדר בשלו דשם גזירת הכתוב הוא דצלי בעינן ולא בטעם תליא מילתא ע"כ נוכל לומר דלא נתבטל ממנו שם צלי אבל במצה בעי' טעם מצה דלחם עוני בעינן כן נוכל לדחות ההיא דפסח לפי דעת התוס' אבל כאן לענין שבת לא מהני האי דחיה דכי נמי תימא משום דטעם מצה בעינן ה"נ אזלינן בתר טעם התבשיל וכיון דנשתנה הטעם ע"י בישול אמריצן דנתכוין לזה בשבת ולא עדיף מן מצטמק ויפה לו דיש משום בישול אפי' אחר בישול כ"ש אחר אפיה זה כתבנו לדעת התוס' דס"ל דגם לענין הפסח שייכה הדחייה דבעינן טעם מצה וא"כ צ"ל דבצלי אין שייך לומר טעם צלי בעינן וע"כ צ"ל דיש לימוד אצל מצה דשם דוקא בעינן טעם מצה דהיינו מדכתיב לחם עוני אבל נ"ל דהרא"מ ס"ל דלא שייכא דחי' זו גבי פסח כלל דגם גבי פסח נימא טעם צלי בעי' ומש"ה חייב במבשל אחר הצלייה אבל לענין ברכה שפיר הוה הדחיה בפרק כ"מ דודאי טעם ירק שהיה בו קודם הבישול ישנו ג"כ אח"כ אלא שנשתנה למעליותא ולמה יגרע הברכה ממה שהיה תחלה דהיינו בפ"ה ומ"ה לא דחה בגמרא בפ' כ"ש לשום מ"ד דחיה זו דבעינן טעם מצה וא"כ כאן לענין בישול בשבת פשיטא דליתא לדחיה זו כמ"ש דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאיתא בהרבה דוכתי וק"ו דנימא דאסור מדרבנן מחמת שינוי הטעם ומ"ש כאן אסור לד"ה כנ"ל נכון:
ז סָעִיף ה אפי' בכ"ש. הטעם בב"י דלמא פת דרכיך מתבשל אפי' בכ"ש ויש מתירין הוא דעת הטור דס"ל דלא מצינו בישול בכ"ש אלא במלח לחד לישנא בס"ט ולא מידי אחרינ':
ח סָעִיף ה ונהגו ליזהר לכתחלה. פי' שאין נותנים לחם במרק של השלינ"ט ונ"ל דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד ס"ב דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ"מ י"ל דשמא הוה כמלח לל' א' דמתבשל כמו שכתב בס"ט ע"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כ"ז שהיד סולדת במרק:
ט סָעִיף ו דבר חם שהיס"ב. ואפי' לא נתבשל כ"צ דאמרינן לעיל בסמוך דיש בו משום בישול אפי' ברותח שאני הכא שא"א לבוא לידי בישול גמור והא דאמרינן בגמרא ולא בשביל שיוחמו אלא בשביל שישמור חומו פי' לא יניח צונן כדי שיוחם אבל חם כבר מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור:
י סָעִיף ו לטוח פיו בבצק. ק"ל דהא טיחה היינו ממרח דבערוך כתב טיחה ומריחה וסיכה ומשיחה אחת הם וא"כ מ"ש מההיא דפ' חבית הובא בסי' שי"ד סי"ד דלא יתן שעוה בנקב החבית מפני שהוא ממרח וצ"ל דש"ה שרוצה לסתום הנקב ע"כ רוצה לדבק השעוה בדופן הכלי סביב הנקב כדאיתא שם במשנה אר"י מעשה בא לפני ריב"ז ואמר חוששני לו מחטאת פרש"י שמא מירח השעוה לדבקה לשעוה בדופני הכלי סביב הנקב משמע דלאו ודאי הוא שמדבק אלא חיישינן לזה דקפיד שלא יזוב המשקה והכא שאינו רוצה לסתום פיו כ"כ הרבה אלא שלא יהיה מגולה לגמרי שיתקרר וע"כ לא חיישינן שמא ידבק הרבה בכלי כנ"ל:
יא סָעִיף ז אפי' כלי התחתון על האש. הטעם כתב ה' המגיד שכיון שהקדירה מפסקת ה"ז כמחמם נגד המדורה ומותר עכ"ל. ונראה דגם זה במקום שא"א לבא לידי בישול גמור דאל"כ הא אפי' ברותח יש בו משום בישול אחר בישול כל שלא נתבשל כ"צ וכאן לא חילק בין נתבשל כל צרכו או לא:
יב סָעִיף ט אפי' לאחר שהעבירוהו כו'. בב"י כתב וז"ל כתב בהגמ"ר שקרוב הדבר דלא מקרי כ"ר אלא עם סילוקו מן האש מיד אבל אם הניחו לעמוד להפיג רתיחתו ה"ל כ"ש ולי משמע ממ"ש בפ' כירה גבי נתינת קיתון של מים כנגד המדורה שכל זמן שהיס"ב חשיב כ"ר ואע"פ שגם בכ"ש היס"ב אין לו דין כ"ר דשאני כ"ר שנתחמם באור עצמו וכמ"ש התוס' כו' עכ"ל ואיני יודע מהיכן למד ב"י מגמרא שהביא לענין זה דשם לא מיירי כלל מהעבירוהו מן האש אלא מענין דין יד סולדת אבל תמהתי מאד דהא משנה מפורשת היא בפרק כירה האילפס והקדירה שהעבירן (פרש"י מן האור) מרותחין לא יתן לתוכן תבלין פירש"י מרותחין בין השמשות לא יתן לתוכן תבלין משתחשך דכ"ר כ"ז שהוא רותח מבשל עכ"ל הרי מבואר דלא כהגמ"ר:
יג סָעִיף ט בשר מלוח. באשר"י כתב וז"ל משמע דבשר' דתורא לא בשלה בכ"ר ומותר לתת בשר חי בכ"ר שהעבירוהו מן האש ומיהו אם מלוח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמרינן לעיל ואפי' נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והדם והמלח שבתוכו מתבשל ונבלע בתוכו ואסור עכ"ל. ומשמע מזה דהמלח הוא הגורם שימהר להתבשל המלח מרכך הבשר כששוהא הרבה במלחו כדרך שמולחין בשר אחר כשרותו מדמו וזהו כששוהה שם אבנ מליחה מחדש אינו מרכך עדיין הבשר אלא דנתן בו טעם אחר לאיסור שבת לפי שהמלח והלחלוחית כו' מתבשל וא"כ אפי' אין בו מלח כלל יש איסור לענין שבת מחמת בישול הלחלוחית ומ"ה לא זכר הטור כאן רק לחלוחית ולא מלח והרא"ש דנקט מלח היינו לכלול בזה עוד איסור בלאו בישול שבת אלא אפי' בחול מחמת הדם וזה כונת רמ"א שכתב ונ"ל דבלא מליח כו' אלא דנקט מלוח ר"ל הרא"ש דנקט מלוח הוא בשביל דבלא"ה כו' ונ"ל דגם הש"ע יכול לסבור כך דלחלוחית פשיטא דמתבשל אלא אם אין בו לחלוחית כגון שהוא יבש מ"מ כיון שיש מלוח עליו אלא שנתייבש עליו הוא מתבשל וע"כ לא כתב רמ"א ל' פלוגת' ולי נראה כו' אלא ונ"ל כו' דאין כאן פלוגתא כיון שמפרש כן בטור דלחלוחית לבד מתבשל ועכי"ד מ"ש עוד מזה לענין איסור דם: ;
יד סָעִיף ט ויש אוסרים ליתן מלח. בגמ' איכא ב' לשונות בזה ללישנא בתרא הוה מלח לקולא דקשה להתבשל כבישרא דתורא מ"ה מותר אפי' בכ"ר כשהעבירוהו מהאש וללישנא קמא הוה מלח לחומרא דאפי' בכ"ש מתבשל ופסקו כלישנא בתרא אלא דרמ"א כ' ע"פ התו' דהמחמיר כלישנא קמא תע"ב וכבר זכרנו בס"ד בבצלים דינא הכי כיון שהם חריפי' ממהרי' להתבשל ועינינו רואות דכשנותנין אותם בכ"ש רותח מתמתקי' ממרירותם אחר שמונחים שם קצת שעה:
טו סָעִיף ט בטל ע"ג המאכל. ולא הוי דשיל"מ אחר השבת דאפי' באלף לא בטיל משום דכאן נתבטל קודם שנעשה האיסור דהא מילחא אינו מתבשל אלא כבישרא דתורא כדלעיל ואין לאסור מטעם דלטעמא עביד ולא בטיל כמו בשאור ותבלין כיון שמסתמא נמלח ג"כ מע"ש אלא שלא נמלח כ"צ ה"ל זה וזה גורם ומותר כמו בשאור של תרומה ושאור של חולין שנפלו לתוך עיסה ונצטרפו וחמצו דקי"ל זוז"ג מותר ע"כ בב"י בשם ש"ל בשם ר"ש. ולעד"נ מאד תמוה דע"כ לא מצינו זוז"ג רק שאם באותו הזמן שגורם האיסור פעולתו אז גורם גם ההיתר פעולתו כההיא דשאור שזכרנו דשניהם הם מחמצים בפעם א' וכן בכל זוז"ג הנזכרים בי"ד כמ"ש שם בסי' קמ"ב הוא כן משא"כ כאן דנתבשל תחלה במלח של היתר וכבר עשה פעולתו רק שאינו מספיק לטעמא ואח"כ ע"י מלח של איסור בא לו טעם טוב לא הוה זוז"ג אלא האיסור הוא הגורם ליתן לו טעם טוב וההפרש מגולה לנו הא למה זה דומה לתבשיל שיש בו תבלין אלא שאינם מספיקין והניח שם תבלין של איסור והשביחו לתבשיל וכי יהיה זה מותר דאין לך אכילת איסור גדול מזה ול"ש זוז"ג אלא אם היו מתערבים קודם נתינת הטעם דהיינו קודם שבאו לקדירה דאז נותנים טעם ביחד משא"כ בנדון זה דהוה כמו נותן תחלה תבלין בשבת בכ"ר דגם כאן מרגישין בפי' טעם האיסור מה שמוסיף על ההיתר כנלע"ד לחלק והבא לסתור חילוק זה עליו הראיה ונראה שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד אחר השבת כנ"ל:
טז סָעִיף י ולערות עליהם מכ"ר. דקי"ל כרש"י ור"ת דעירוי ככ"ר היינו לחומרא אבל לא לקולא כגון להכשיר [כלי] שצריך הגעלה ע"י עירוי מכ"ר כמבואר בי"ד:
יז סָעִיף יא אמבטי של מרחץ כו'. בטור כתב אבל ספל של מים חמין כו' והוא תמוה מאד דפסק נגד כל ההלכה הנזכר' בתלמוד דהיינו שאמרי' בפי' דאביי הביא ברייתא דספל אינו כאמבטי דאמבטי אמרינן שם דמותר בחמין לתוך צונן ולא להיפך אלא בספל מותר בכל גוני תו אמרי' אח"כ דרבא לא קפיד אמיא דהיינו בספל בין חמים לצונן או אפכא מותר ובכל דוכתי ק"ל כרבא וכ"ש כאן שהרי"ף וש"פ ס"ל בפי' כרבא היאך פסק הטור דלא כרבא. והב"י פי' ב' פירושים וכבודו במקומו מונח דשני כתובים אלו אין מלמדין. הא' הוא מפני שאין ידוע לנו תמונת כלים אלו יש לאסור בכל כלי שני העשוי לרחיצה. ולכן כתב רבינו לאסור אפי' בספל וזה לא ניתן להכתב דא"כ היה לו לרבינו לכתוב דין התלמוד והחילוק שיש בין ספל לאמבטי ואחר כך היה לו לכתוב ועכשיו אין אנו בקיאין יש לאסור כל כלי ולמה פסק רבינו לדינא מה שהוא שקר גמור לדין התלמוד בשביל חסרון הבקיאות ולכל הפחות לא היה להזכיר ספל כלל אלא יכתוב סתם כל כ"ש שיש בו מים חמים לרחיצה כו' ותו מאי בקיאות שייך בין ספל לאמבטי. והפי' הב' דמפרש הטור דספל הוא כלי שלישי והוא נגד כל הסוגיא דאמרי' רבא לא קפיד אמיא בספל ומסתמא קאי אשלפניו דספל הוא כלי שני. ומו"ח ז"ל בחר לו דרך אחרת לפרש הסוגיא אליבא דהטור בענין שפוסק דלא כרבא ועשה פלוגתא בין הברייתות וכל אלו הדרכים לא שערום אבותינו ולעד"נ לדקדק עוד בל' הטור שכתב תחלה מיחם של נחשת לא יתן בו מים חמין ל' יחיד וכן בכוס שכתב אחר כך כתב שיתן הצוננים לתוכו ולא זכר ל' רבים לתוכן דהיינו לתוך המים וכשכתב דין הספל כתב אסור ליתן בהם כו' אבל לערות מהם כו' ל' רבים ואחר כך חזר וכתב ל' יחיד וכן הדין כו' לערות ממנו. ותו קשה דלמה לא זכר דין האמבטי כלל כיון שנזכר בגמרא ויש מקום לטעות ולו' דבאמבטי אסור אפי' ליתן חמין לתוך צונן כמ"ש התו' דאי לאו ב' ברייתות דר"ח הייתי אומר כן לענין ספל ואם ר"ח הוצרך להזהר מזה ק"ו שהיה לו לרבי' הטור להזהר מזה לענין אמבטי בפרט שר"ש בן מנסי' ס"ל באמת דבאמבטי אסור בכל גווני ותו דכתב הטור אח"כ וכן הדין בכ"ר והוא לשתי' כו' דמשמע דלפני זה כ"ר והוא לרחיצה ולא מצינו זה ע"כ נלע"ד דראוי ונכון להגיה בדברי רבינו הטור וכצ"ל אבל ספל שיש בו מים חמין לרחיצה והוא כ"ר או אמבטי כו' אפי' הוא כ"ש ויהיו דבריו מכוונים עם דברי התוס' שכתבו בד"ה אבל באמבטי וז"ל והאי ספל ע"כ כ"ש דאי כ"ר אמאי אינו כאמבטי עכ"ל הרי מבואר דספל כ"ר הוא שוה לאמבטי בכ"ש וע"כ כתב הטור שפיר דספל כ"ר שהוא לרחיצה וכן אמבטי אפי' כ"ש וכו' ועכשיו נכון ל' רבים שכתב הטור לערות מהם דר"ל מן הספל והאמבטי וגם ניחא מ"ש אח"ז וכן הדין בכ"ר והוא לשתיה דר"ל כמו שהוא הדין בכ"ר שהוא לרחיצה שזכר כבר אצל ספל לפי הגהתינו ואל יקשה בעיניך להגיה שהרי גם הב"י מגיה בעסק זה בדברי הרמזים וניחא ליה לרבינו לייחס ט"ס בהעתקה כדי שיהיה מוסכם להלכה עם שאר הפוסקי' ממה שנייחס לו שיטה מיוחדת מה שלא נראה ולא נמצא כנלע"ד ברור כשמש:
יח סָעִיף יא של מרחץ. ל' הש"ע בסעיף זה עם סעיף שאחריו הוא ל' הרמב"ם בפ' כ"ב וחזינ' לפע"ד תמוה בפי' שפי' בו הב"י וכ"מ ע"כ נעתיק הסוגיא איתא בפ' כירה מתני' המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן מאי קאמר א"ר אדא בר מתנ' ה"ק המיחם שפינה ממנו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחממו אבל נותן לתוכן מים מרובים כדי להפשירן והלא מצרף פי' שמחזיק הכלי הרותח ע"י מים צוננין ר"ש הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני דמשמע שפינהו לעצמו מן האור אלא אמר אביי ה"ק המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחומו אבל נותן לתוכו מים מרובי' כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י הוא דאמר דבר שאין מתכוין אסור וכתב הרב המגיד דאוקימתא דרב אדא נשארה קיימת לדינא אע"פ שנדחית ואין כאן משום צירוף עכ"ל פי' דבריו דאביי ס"ל ג"כ להלכה כר"א הן במיחם שפינהו הן במיח' שפינה אלא דאביי לא רצה לפ' המשנ' בפינ' מצד הל' שאמר' פינהו ע"כ מוכרח לפ' בפינהו ונמשך מזה מדלא תנא במשנה מיחם שפינה ממילא ס"ל לתנא דבפינה אסור אפילו במרובין משום צירוף ור"י הוא וא"כ לפי מה דקי"ל כר"ש מותר גם בפינה במרובין ואם כן אין חילוק דין בין רב אדא לאביי. ובזה נבא לבאר בס"ד דברי הרמב"ם האלו ונקדים עוד מה שחלקו אח"כ שם בגמ' בין כוס לאמבטי דבכוס שהוא לשתיה והוא כ"ש מותר בין חמין לצונן בין צונן לתמין ובאמבטי מותר דוקא בחמין לצונן ולא איפכא ופירש התוספות האי אמבטי הוא כ"ש ואתי לאיפלוגי בכ"ש בין כוס לשתיה ובין אמבטי שהיא חם הרבה ואיכא למיגזר כו' וכ"ה דעת הרב המגיד שכתב וז"ל ואמבטי זה כלי הוא וכן פירשוהו הגאונים והטעם שאסור לתת צונן לחמין מפני שהמים שבו עומדין לרחיצה ואדם מחממן הרבה וז"ש אמבטי שבמרחץ וכן עיקר עכ"ל ולפי הנרא' שיש כאן ט"ס וחסר תיבת שני וצ"ל ואמבטי זה כ"ש הוא והיינו כמ"ש התו' וע"ז אמר וכ"פ הגאונים ופי' דברי הרמב"ם הם בדרך זה תחלה כ' האמבטי שבמרחץ דהיינו כ"ש דוקא בזה אמרו מותר בחמין לצונן ולא צונן לחמין אבל אם היתה כ"ר אסור אפי' בחמין לצונן ורמ"א שהגיה כאן ואפי' שהוא כ"ש משמע שגם בכ"ר דינא הכי הוא נמשך לדעת הטור כמ"ש בסמוך אבל להרמב"ם אינו כן כמ"ש אלא דוקא בכ"ש מיירי הרמב"ם וקמ"ל שיש חומרא בכ"ש זה כיון שהוא של מרחץ אבל לא הוה ממש ככ"ר דהוא אסור אפי' בחמין לצונן וזהו דין אמבטי שבגמרא אח"כ כתב דין המיחם שזהו לשתיה ואמר תחלה הדין שאם פינה ממנו מים ממילא הוי המיחם עדיין כ"ר ואסור אפי' בחמין לצונן מ"מ יש היתר מצד שאם הם מרובים ואין כח בחום רק להפשיר וממילא נדע ג"כ דין מיחם שפינהו דהוא ג"כ כ"ר דמותר במרובין אלא דקמ"ל בפינה ממנו מים דלא אסרינן משום צירוף להלכה דקיי"ל כר"ש והיינו בין לרבי אדא בין לאביי כמ"ש בסמוך אח"כ כתב דין הכוס של שתיה והוא כ"ש דינו הוא להיתר בין חמין לצונן בין צונן לחמין דכ"ש אינו מבשל וע"ז אמר והוא שלא יהיה בכ"ר פי' דאי בכ"ר אסור אפי' בחמין לצונן אא"כ הן מרובים כמ"ש והב"י וכ"מ הלך בדרך אחר לומר שיש פלוגתא בין אביי לרבי אדא בפינהו דאסור לר' אדא אפי' במרובים ומפרש דברי רמב"ם כר' אדא ומפ' מ"ש שבמרחץ לאו דוקא אלא כ"ר הוא ודינו ככל כ"ר: ומ"ש הרמב"ם דבכ"ר אסור היינו בחד גוונא דהיינו צונן לחמין אבל בחמין לצונן מותר אפי' בכ"ר וכ"ז הוא תמוה דהיאך יפסוק הרמב"ם כר' אדא כיון דלא נשאר בגמרא כן מכח קושית אביי והוא רוצה לדחות קושית אביי ואין זה בכח שום פוסק כלל גם שאר דוחקים שיש בפירושו ולפמ"ש ניחא הכל בס"ד מכל מה שהקשה ב"י על ה' המגיד. ונשאר לנו מחלוקת א' בין הרמב"ם להטור דאלו להרמב"ם אסור בכ"ר אפי' בחמין לצונן אלא א"כ מרובים הצונן ולהטור שכ' אפי' בכ"ש משמע שגם בכ"ר דינא הכי שיש חילוק בין חמין לצונן דמותר ולהיפך אסור כי הוא ס"ל תתאה גבר כמ"ש שם בהדיא אבל בחומרא שיש בכ"ש דמרחץ גם הטור ס"ל כרמב"ם דאסור בצונן לחמין לא כשאר כ"ש דשתיה: ובמ"ש הטור הטעם דתתאה גבר ראוי לתרץ דבריו והלא רש"י פי' טעם זה ודחהו התו' בשם ר"ת דא"כ קשה למ"ד עילאה גבר מכאן ותירצו התו' דהטעם משום שיש בתחתון מים מרובין ע"כ אנו אזלינן בתר התחתון והיאך כתב הטור דלא כהתו' שאין זה דרכו לחלוק על התו' ולא מביא כלל דבריהם ונ"ל דלק"מ דלמ"ד תתאה גבר נשאר הטעם כפשוטו אלא דלמ"ד עילאה גבר צריך להוסיף ולמ"ד דמיירי שהתחתון מרובה מעליון וכיון דקי"ל תתאה גבר פסק כאן שפיר אפילו בלא התחתון מרובה כ"ז נראה נכון מאד בס"ד:
יט סָעִיף יג בכ"ש שיש בו מים. בגמרא איתא פ' כירה דא"ל ר' לר"ש בר אבדימי טול בכ"ש ותן וכתבנו בי"ד ס"ס צ"ב ופי' ושם נתבאר דאם שואב בכלי ריקן מן הכ"ר דאותו הכלי ששואב יש לו דין כ"ר לחומרא ולא לקולא ולעיל סי' רנ"ח כתבנו דאין לטמון כל הכלי בתוך הכ"ש דא"כ ס"ל הטמנה אלא צריך להיות מגולה למעלה וכת' המרדכי בפ' כירה אין לתת פירות תוך הקיכלי"ש של התנור בבית החורף כדי שיוצלו דלא גריעי ממים:
כ סָעִיף טז במקום שהיס"ב הב"י הבי' שהמרדכי כ' כבעל התרומה דהיינו היש מחמירין דכאן ורבינו יחיאל מפרי"ש היה מביא ראיה להתיר מפ' כירה סכה אשה ידה ומחממה כנגד המדורה וסכה לבנה וסת' שמן זית קרוש הוא ואפ"ה שרי ומ"מ טוב להזהר שלא להשים כ"כ קרוב להאש אלא רחוק כדי שלא יהא יס"ב עכ"ל. וכת' ב"י וז"ל נראה דלבעה"ת לא אסור אלא במקום שהיס"ב ולית' דהא טעמא לאו משו' בישול הוא אלא משום נולד וא"כ אפי' אין י"ס נמי אסור [בב"י יש ט"ס וצ"ל כמ"ש כאן] ועוד דמשמע דלרבינו יחיאל שרי לחמם שמן זית אפי' במקום שהיס"ב ובהדי' אסיקנ' בפ' כירה דשמן יש בו משום בישול והפשרו זה בישולו עכ"ל ולא דק בדברי' אלו דמ"ש תחל' שנרא' מדברי המרדכי דלבעה"ת אסור דוקא ביס"ב הוא סבר מדאסיק המרדכי לחלק בין י"ס או לא שזה כדעת בעה"ת ולית' דבעה"ת מחמיר אפילו באין י"ס מחמת שהוא נולד אלא דהכרעת המרדכי בעצמו הוא לחלק בכך להלכה למעשה לכתחלה להחמיר בי"ס ומ"ש עוד שבפ' כיר' אמרי' שמן יש בו משום בישול כו' תמהתי על גברא רבא דכותיה שראה באפס קצהו שם ולא כולו דא"כ קשה מ"ש רשב"ג סכה אשה ידה כו' והא יש בו משום בישול דהא היא מפשרה עכ"פ ידיה ואפי' מחממתה והא אפי' בהפשר הוה בישול אלא פשוט דכיון דהוה ע"י שינוי שרי ואין כאן בישול גמור ולא אסור אלא כשהשמן בעין בפ"ע כמ"ש רש"י שם דמותר מחמת שינוי וא"כ ה"ה נמי כאן בשומן שהוא על אינפנד"י דמותר לחמם אפי' במקום שי"ס דמ"ש אינפנד"י מידה גבי שמן והך מקום שהי"ס מיירי עכ"פ שאינו יוכל שם להתבשל דאל"כ הוה אסור לד"ה משום בישול לאו משום נולד כמ"ש בסי"ד במקום שיכול להתבשל אסור ולא זכר שם במקום שהיס"ב דודאי יש מקום שיס"ב ואפ"ה אין מתבשל וה"ה נמי גבי שמן לא מצינו היתר אפילו ע"י שינוי אלא באין יוכל להתבשל בישול גמור וע"כ לא אסרו בעה"ת כאן אלא משום נולד מ"ה מביא שפיר ראיה רבי יחיאל לענין נולד דמותר כאן כמו בשמן במקום דהוה שינוי כנ"ל ומ"ה כ' כאן להתיר אפי' ביס"ב כי חזר ממ"ש בב"י לחלוק על המרדכי אלא דלדעת המקילים שהוא רבי' יחיאל והרמב"ן וש"פ שחולקים על סה"ת מותר אפי' בי"ס ובלבוש כ' דנ"ל שטעות יש בש"ע וצ"ל במקום שאין היס"ב דהוא אזיל אחר קושיית ב"י שזכרנו אבל האמת שהב"י חזר בו בש"ע ואין כאן ט"ס בש"ע:
כא סָעִיף טז ואע"פ שהשומן כו'. זהו דעת הסמ"ג דאין לאסור משום נולד ודמי לאין מרסקין שלג או ברד כמ"ש סי' ש"כ סי"א דכאן לא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה וגבי ברד נמי תניא אבל נותן הוא לתוך הכוס ואינו חושש ואע"פ שנימוח כיון שהוא ממילא ולפ"ז אף בחמה מותר להניח והרמב"ן מקיל עוד וס"ל דשומן כיון דלעולם אוכל הוא אפי' לרסק ולסחוט מותר והיש מחמירין הוא דעת התרומה והר"ן ס"ל כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמי ולפ"ז אף בחמה אסו' והביא ב"י בשם התרומה דאם שפך לחוץ המים והשומן שבתוכה מותר לחמם בשבת הפשטיד"א וכ' ע"ז ונראה מכאן שאפי' למאן דמחמיר מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אעפ"י שמקצתו זב והטעם כיון דדבר מועט הנפשר לא חשיב ושרי עכ"ל:
כב סָעִיף יח אבל צמר כו'. דבזה יש משום צובע א"נ שהצמר צריך הרבה בישול כ"כ הרא"ש:
כג סָעִיף יח אף בקדירה כו'. שם כ' מהרי"ו שאין להגיס בה בכף דהוה כמבשל כדאמרינן בפ"ק דשבת ביורה עקורה וטוחה וכן ראיתי בבית מהר"י ז"ל עכ"ל. מ"ש מפ"ק דשבת אין ראיה דשם מיירי מצמר ליורה דחמיר טפי כמ"ש בסמוך אבל כאן כבר נתבשל כ"צ מותר וכ"כ בהדיא בססי' שכ"א בעץ פרור בתוך הקדירה דמותר מטעם שכבר נתבשל כ"צ אלא ודאי משום הרחקה יתירה פגע בה וע"כ נלע"ד דהוצא' בעלמא בלי שום היפך בקדירה אלא ליקח חתיכה אין כאן זהירות אעפ"י שלא נתבשל כ"צ אסור אפי' בהוצאה שנמצא מגיס מ"מ בנגמר כ"צ אין להחמיר בהוצאה רק שיחמי' להפוך בקדירה הרוצ' להחמיר דהא בס"ס שכ"א מתיר אפילו לכתחלה ע"ש:
כד סָעִיף יט בעודו כנגד המדור'. וה"ה במעבירו מהאש כ"ז שהוא רותח שהי"ס אסור לטוח עליו שום דהא עדיין כ"ר הוא והרבה אין יודעים להזהר כשצולין אווזא וכשמוציאין אותה בעודה רותחת מושחין עליה שום וזה אסור כ"ז שהיס"ב:
א סָעִיף א במזיד. ומשמע ברשב"א סי' קע"ה שהקדרה אסורה ג"כ ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה כ"כ הרשב"א שם עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' נ"א וגדולה מזו כתב שאפי' היתה קדירה חדשה שציוו כן הרופאים שיעשו התבשיל בכלי חדש אפ"ה מותר הקדרה ועיין רש"י בפ"ק דחולין שכתב דלדעת ר"מ בשוגג יאכל בו ביום אפי' הוא עצמו ובמזיד אסור אפילו לאחרים בו ביום ולמ"ש מותר אפילו לו ע"ש ובפרק אלו נערות פי' להפך בדעת ר"מ דס"ל בשוגג יאכל אפילו בו ביום במזיד לא יאכל לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים הרי שכתב דלר"מ במזיד לא יאכל הוא לעולם וזהו הפך ממה שפירש בפ"ק דחולין וצ"ע ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם פ"ב דתרומות ודו"ק:
ב סָעִיף א למו"ש מיד. דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשו דחיישינן שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו תוס' חולין דף ט"ו ואם היה מו"ש י"ט אסור דאין שבת מכין לי"ט. לקוטי מהרי"ו סי' ב' ואם נתערב אותו דבר באחרים עיין מ"א:
ג סָעִיף א ובשוגג. אם עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח. כנה"ג רד"ך:
ד סָעִיף ב חי. ובלא מליחה טור ועיין בי"ד סי' ס"ז ס"ב דהדחה מיהא בעי ועיין סי' שכ"ה סי"א:
ה סָעִיף ב בשבת. אבל במ"ש מותר מיד ש"ך וטעמו דכיון דהעכו"ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשה מ"א ועיין בי"ד סי' קי"ג ס"ק יו"ד כתבתי בשם האחרונים דאסור אפילו לחולה עצמו במו"ש ע"ש:
ו סָעִיף ב והולך. ומיירי בפרי שלא נגמר בישולו ב"י אבל בנגמר בישולו לא אמרינן שגדל והולך. מ"א ע"ש:
ז סָעִיף ג להטמינה. אפי' מבע"י עיין סי' רנ"ז ס"ג. וכתב רש"ל בתשובה סי' ס"א דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ע"ש וכתב המ"א דדבריו אינם מוכרחים וגם בס' טל אורות חולק עליו ובירושלמי איתא בהדיא דאסור. כתב הרמב"ם המבשל בחמי טבריא פטור דהוי כתולדות חמה וכתב הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא אבל מע"ש מותר ולהניח בתוכו אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג:
ח סָעִיף ד בישול. והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סוף סי' רנ"ג. מ"א:
ט סָעִיף ד וי"א. והב"ח פסק כסברא ראשונה ועיין ס"ח מ"ש:
י סָעִיף טו לשרותו. אפי' בכ"ר כמ"ש סעיף ט"ו דאין בישול אחר בישול. משמע מלשון הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין. מ"א:
יא סָעִיף ד מדיחים. היינו שמערין עליו מכלי שני אבל אסור לשרותו אפי' בכ"ש דמחזי כמבשל ב"ח. ול"ד לתבלין בס"ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידא לטעמא. מ"א:
יב סָעִיף ד המליח. משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ הערינ"ג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ הב"י בסוף סי' זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינ"א. ט"ז:
יג סָעִיף ד קשה. וה"ה דבר מלוח שאין יכולים לאכלו כלל בלא הדחה ב"י ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:
יד סָעִיף ה בישול. אע"ג דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב פסקי רקנט"י אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ"ש ס"ד מ"א. משקה בני ארץ ישראל שמרתיחין מים ומערבין קאוו"י בתוכה ופעמים שאין נותנין בו כל צרכו בעודנו רותח על האש ובעת שנותנין אותו בכוסות מוסיפין ונותנין על הכוס משחיקת הקאוו"י כדי לבשמו ולתקנו אם יעשה כן בשבת אסור להוסיף ולתת מן הקאוו"י בכוסות והעושה כן לכשיבנה בית המקדש חייב להביא חטאת שמנה מהר"א הלוי בתשובת גינת ורדים חא"ח כלל ג' סי' ב' וע"ש עד סי' ט' מה שהאריכו בזה חכמי א"י וכתבו דהמיקל יש לו על מה לסמוך והמחמיר תע"ב ועיין בס' זרע אברהם חא"ח סימן א' ועיין בתשובת פנים מאירות סימן פ"ד ובשבות יעקב ח"א הלכות שבת:
טו סָעִיף ה אפילו בכ"ש. הטעם בב"י דלמא פת דרכיך מתבשל אפי' בכ"ש ויש מתירין הוא דעת הטור דס"ל דלא מצינו בישול בכ"ש אלא במלח לחד לישנא בס"ט ולא מידי אחרינא וכתב המ"א לפי מה שכתבתי בס"ד בשם ב"ח יש להחמיר בכ"ש דמחזי כמבשל. (אבל בספר אליהו רבה מביא בשם תשוב' מ"ב דמותר בכלי שני):
טז סָעִיף ה בכ"ר. כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפיה:
יז סָעִיף ה שהיס"ב. פי' שאין נותנים לחם במרק כל זמן שהיס"ב ונ"ל דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ"מ י"ל דשמא הוי כמלח ללשון א' דמתבשל כמ"ש בס"ט ע"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כל זמן שהיד סולדת בו במרק. ט"ז:
יח סָעִיף טו סולדת. אפי' לא נתבשל כל צרכו מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור ט"ז ע"ש ועיין סט"ו:
יט סָעִיף ו בבצק. אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד סי"א ועי' ט"ז:
כ סָעִיף ו חם. ובדבר יבש שרי עס"ח:
כא סָעִיף ז אסור. דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה בשבת רי"ו. וא"כ לפי מ"ש סי' רנ"ג ס"ב אם נטלו מע"ג כירה משחשיכה שרי ליתנו ע"ג קדרה ע"ש. מ"א:
כב סָעִיף ח כירה. דאפי' בדבר שאין בו משום בישול אסור להניחו ע"ג כירה דגזרינן שמא יחתה:
כג סָעִיף ח עיקר. כיון שהקדירה מפסקת ל"ד לכירה דהתם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש. מ"מ פכ"ב. ועיין מ"א:
כד סָעִיף ט סולדת. עיין מ"א ועיין בי"ד סי' צ"ד ס"ק ב' מש"ש בשם רש"ל:
כה סָעִיף ט של שור. נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל. טור:
כו סָעִיף ט דם. ומיירי שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין הוא אסור משום הדם שבמלח. ומ"מ פשט דעת הרב"י משמע דדוקא כשהוא עדיין מלוח אז המלח מסייע לבישול עיין מ"א:
כז סָעִיף ט מלח. כבר כתבתי בס"ק י"ז דגם בבצלים דינא הכי כיון שהם חריפים ממהרים להתבשל ועינינו רואות דכשנותנים אותם בכ"ש רותח מתמתקים ממרירותם אחר שמונחים שם קצת שעה. ט"ז:
כח סָעִיף ט בטל. עיין ט"ז שחולק והעלה שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד לאחר השבת ע"ש ועיין מ"א. ונ"ל דמלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול. מ"א:
כט סָעִיף י מכ"ר. ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת ועי' במ"א:
ל סָעִיף יא חמין. ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכו אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואח"כ יתן המים לתוכה גמ' ועיין ט"ז:
לא סָעִיף י ממים חמין. ואפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננין דהתחתון גובר על העליון ומצננו טור. ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש ס"י דהוי ככ"ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין. ונ"ל דאסור ליתן תתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מתבשל כדי קליפה וכ"מ בי"ד סי' צ"א ס"ד. מ"א ע"ש:
לב סָעִיף יב מרובים. ולא אמרינן דמצטרף הכלי דדבר שאין מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה הוא ולחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי ע"ש ועיין מ"א:
לג סָעִיף יג בכלי שני. ועיין בי"ד סי' צ"ב ס"ק מ"ה כתבתי בשם הט"ז דאם שואב בכלי ריקן מן הכלי ראשון דאותו הכלי ששואב יש לו דין כ"ר לחומרא ע"ש דלא כמהרי"ל ולעיל סי' רנ"ח כתבנו דאין לטמון כל הכלי בתוך הכלי שני דא"כ ה"ל הטמנה אלא צריך להיות מגולה למעלה. ט"ז עיין שם:
לד סָעִיף יד שהן חיין. פי' אעפ"כ אסור ליתנן סמוך לאש אבל רחוק מהאש אפי' דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי ולפ"ז אסור ליתן אלונטית או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כ"כ שיוכל להתיך שם או לשרוף עמ"ש המ"א ס"ק יו"ד בשם הרמב"ם ויש לדחות דכאן לא ניחא ליה שישרוף או שיתיך והוי דבר שאין מתכוין. מ"א ע"ש:
לה סָעִיף טו נצטנן מותר. דס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' ברוטב ונצטנן:
לו סָעִיף טו שהיד סולדת. כתב הלבוש שיש ט"ס וצ"ל במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב אסור משום בישול ונ"ל דל"ד דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ"ש סט"ו ועיין סי' רנ"ג ס"ה דאי' בהדיא כך. ט"ז ומ"א:
לז סָעִיף טז ונימוח. דלא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה:
לח סָעִיף טו דשרי. מ"מ אסור מטעם בישול להאוסרים כמ"ש סט"ו:
לט סָעִיף טז ויש מחמירין. משום דהשמן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך ס"ט דכשנימוח במים אינו ניכר. ומשמע דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ"מ פשטיד"א עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ"ש הרב"י ואכתוב בסמוך. ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטיד"א ונאסרה כמ"ש בי"ד סי' קי"ג ס"ג. ומ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א. ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש סוף סי' רנ"ג דאפילו בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ"ש הכא דיש מתירין ליתן אפי' אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ויש לעשות על ידי עכו"ם. כתב הב"י נראה אפילו למאן דמחמיר מותר להחם בשבת חתיכות בשר שמן אעפ"י שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי לכ"ע עכ"ל וכתב א"ז דמותר להשים כד של יין שיש בו קרח על התנור כדי לפשר הקרח. כתב הרמב"ם פ"ט אחד נתן האור ואחד העצים ואחד הקדרה ואחד המים ואחד הבשר ואחד הגיס כולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול ה"ז מבשל אבל נתן אחד הקדרה ואחד המים ואחד האור ואחד העצים ואחד הגיס ב' האחרונים חייבים. אבל נותן האור לא מתחייב כיון שהאור היה מתכבה ולא היה התבשיל מתבשל אם לא היה השני נותן העצים אבל ברישא מיירי שהביאו שניהם האור והעצים ביחד כ"מ בשם ר"י בי רב. וצ"ל דמיירי שלא הצית האש אלא הביאו ממקום אחר ונתנו פה דאלו הציתו חייב משום מבעיר. ורש"י פי' דכשמוליך גחלת ממקום למקום היא מתלבה מרוח הליכתו וחייב משום מבעיר ועיין ר"ל בן חביב סי' כ"א. וכתב המ"מ ויש אומרים שאין חיוב ההגסה אלא בהגסה ראשונה אבל משהגיס פעם א' דבלא מגיס מתבשל ופטור וכ"ד הרמב"ן והרשב"א. ובודאי לד"ה כל שאין בבישולו חיוב כגון מבושלת כל צרכו אין בהגסתו חיוב עכ"ל. וב"י סי' רנ"ג כתב בשם הכלבו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדרה מבושלת כל צרכו כל זמן שהיא על האש ע"ש:
מ סָעִיף יח אסור. דבזה יש משום צובע:
מא סָעִיף יח ולכתחלה וכו'. והעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותו בכף כיון דא"א בענין אחר ויש להם על מי שיסמוכו עיין מ"ש סי' רנ"ג סעיף ד' מ"א. וט"ז כתב נלע"ד דהוצאה בעלמא בלי שום היפך בקדירה אלא ליקח חתיכה אין כאן זהירות אף ע"פ שלא נתבשל כל צרכו אסור אפילו בהוצאה שנמצא מגיס מ"מ בנגמר כל צרכו אין להחמיר בהוצאה רק שיחמיר להפוך בקדרה הרוצה להחמיר ועיין סוף סי' שכ"א ועיין בפנים מאירות סי' פ"ד:
מב סָעִיף טז המדורה. וה"ה במעבירו מהאש כל זמן שהוא רותח שהיס"ב אסור לטוח עליו שום דהא עדיין כ"ר הוא וכ"כ הפוסקים ביו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ה בדבר שהוא גוש אפי' בכ"ש מבשל וכ"ש צלי ע"ש והרבה אין יודעים להזהר כשצולין אווזא וכשמוציאין אותה בעודה רותחת מושחין עליה שום וזהו איסור כל זמן שהיס"ב ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו משום בישול כמ"ש סי"ו ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין ובלבד שלא ירסקו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו ואפשר דזהו מיקרי בעין מידי דהוי אקדירה שיש בה רוטב וצ"ע עכ"ל ומכאן ראיה שמותר לטוח שומן אווזא שנקפה ע"ג מיני קמחים וקטניות כגון לאקשי"ן ערביזי"ן היר"ז שנותנים ע"ג קערה. א"ז בשם דרישה (ובספר אליהו רבה הניח קצת בצ"ע ע"ש):
א סָעִיף א (ס"ק א) אסור כו' דהקדרה אסורה ג"כ דהא לגבי דידיה בלוע מאיסור:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) למ"ש מיד כו' דחיישינן שמא י"ל כו' זהו דעת ר"ת: דלא כב"ח שכתב דלדעת רש"י צריך להמתין במ"ש בכדי שיעש' דהרי התוס' כ' להיפך: ועי' בי"ד ס"ס ק"ב דאם נתערב אותו דבר באחרים בטל (היינו שנתבשל בשבת במזיד דנשאר לו לעולם אסור אבל בישל בשוגג דמותר במ"ש אפי' למבשל פשיטא דאם נתערב בשבת הוי דשיל"מ) ולא הוי דשיל"מ דומיא דתרומ' דקי"ל דעולה בא' ומאה ולא הוי דשיל"מ אע"ג דלכהן שרי בלי תערובת מ"מ כיון דלגבי ישראל אסור ולגבי ישראל לא הוי דשיל"מ ה"ה גבי כהן לא הוי דבר שיל"מ כיון דאין לו מתירים לכל העולם ולשון דומיא דתרומ' הוא ל"ד והנה הרב"י שם הביא דין זה בשם רי"ו שכ"כ בשם רא"ם וכ' שי"ל ראי' מפ' הערל והוא דאי' שם דף פ"ב חתיכ' חטאת טמאה שנתערב' בק' חתיכות חטאת טהורות ה"ז בטלה אבל חתיכות חטאת טהור' שנתערב' במאה חתיכות חולין אינ' בטלה ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני ר"א סיפא משום דה"ל דשיל"מ ופירש"י דמותר לכהן ומסקינן הא דר"א בדותא למאן אי לכהן מישרי שרי (ופירש"י אפי' השתא והא דקי"ל דשיל"מ לא בטל כגון דמשתריא למחר ולמאן דאסר ליה השתא כגון ביצה שנולד' בי"ט) אי לישראל לעולם אסור וא"כ ראייתו מחתיכת חטאת טהור' שנתערב' בחולין דמסקינן דלא הוי דבר שיש לו מתירין אלא שהתוס' שם ד"ה משום כו' כתבו ומיהו קשה לס"ד דר"א אמאי תרומ' עולה בק"א עכ"ל: וצ"ע כו' דתרומ' (וה"ה די"ל כן בחתיכות חטאת הנ"ל) והחש' בס' ת"ש דא"כ לדברי מ"א דכה"ג דהכא הוי דשיל"מ א"כ למה אמר דר"א בדותא הא יש לאוקמי כגון שנתערב החטאת טהור' לכהן טמא או טבול יום דעכשיו אסור לו ולערב היה מותר באמת כבר קדמוהו מהרש"ל ביש"ש ביבמות (אולם תי' מהרש"ל לא הבנתי) ולענ"ד לדבריו תקש' אלא מאי אלא כיון שאין לו היתר לכל העולם דהא לישראל אסור לא הוי דשיל"מ א"כ מאי דאמר הש"ס אי לכהן משרא שרי הוא שפת יתר ת"ל בלא"ה כיון דלישראל אסור לעולם לא הוי דשיל"מ גם מ"ש אי לכהן מ"ש זה אינו קושיא דהא א"ל דמיירי בכהן טמא כנ"ל ובאמת ראיתי בס' ת"ש שסיים מאי דנקט הש"ס אי לכהן מ"ש לרווחא דמלתא נקטינן. ולענ"ד דוחק דגם אי הוי דיחוי אי לכהן מ"ש הוי דיחוי גמור אע"ג דלא הוי צריך לזה והיה די במה שיאמר אי לישראל לעולם אסור אז הי' אפשר לו' ע"צ הדוחק דלרווחא נקטינן אבל השתא דהא לכהנים מ"ש אינו דיחוי כלל דהא א"ל דמיירי בכהן טמא כנ"ל לא שייך לי' לרווחא דמלתא אלא י"ל דדברי מ"א נכונים ומה שהקש' דהל"ל דמיירי בכהן טמא י"ל דעכ"פ הש"ס שפיר אמר הא דר"א בדותא דהא ר"א סתם דבריו ואמר סיפא משום דהוי דשיל"מ ולא אמר דמיירי בכהן טמא משמע בכל ענין הוי דשיל"מ אפי' ליכא כהן טמא ודבר זה בדותא כדאמר הש"ס אי לכהן מ"ש כו' ולא תיקשי ניהו דדברי ר"א בדותא מ"מ הש"ס אליביה דנפשיה ה"מ לאוקמי כה"ג בכהן טמא ז"א קושיא דהא י"ל להש"ס תי' אחרים מורווחים יותר מלאוקמי שנתערב לכהן טמא אלא דבס' ת"ש הקש' תחלה לדברי מ"א דס"ל בנדון דהכא כיון דלאחרים הוי דשיל"מ וגם לדידיה אע"ג שאין לו היתר מיקרי דשיל"מ ולא בטל א"כ למה אמר הש"ס דר"א בדותא אטו מי ליכא בכל השבט כהנים טמאים וטבולי יום שהיום אסור להם ולערב יהי' מותר ולגבייהו הוי דשיל"מ וא"כ לדברי מ"א הוי דשיל"מ לכל העולם ולענ"ד י"ל גם מ"א ס"ל כשיש היתר לאדם פרטי או איז' פרטיים מש"ה לא יקרא דשיל"מ לגבי אחרים אלא לא דיבר מ"א אלא בנדון דהכ' דהוי דשיל"מ לכל העולם חוץ מאדם פרטי כה"ג הוי דשיל"מ וה"ה התם בחטאת אע"ג שבלי ספק ימצאו כהנים טמאים טבולי יום דלדידהו הוי דשיל"מ מ"מ משום פרטיים ל"מ דשיל"מ ואם היה דשיל"מ לכל הכהנים הוי מיקרי דשיל"מ לכל העולם כיון דהם משפחת כהונ' שלמה ואמרינן כהנים עם בפ"ע ותל"מ: כדאיתא פ"ב דבכורים דאם נתערב בכורים (ר"ל בירושלים דאי חוץ לירושלים תנן שם ר"פ דבטל דלא מיקרי דשיל"מ אע"ג דיכול להעלותו לירושלים משום דהוי טרחא להעלותן): כיון דלכהנים הוי דשיל"מ וגם הכהנים צריכים לאכלו בתורת בכורים וכדינן: ומיהו הר"ש כ' כו' ופי' המשנה לפי שיטתו ע"ש וע' ביש"ש שם מ"ש בפי' דברי הר"ש: ומ"מ יש להחמיר כפי' הרמב"ם והר"ע ר"ל דכה"ג הוי דשיל"מ: כשנתערב לכהן דהכל תלוי בבעה"ב אי לבעה"ב דהיינו מי שנתערב לו אם לדידיה הוי דשיל"מ אז לכ"ע לא בטל וא"כ ה"ה הכא אם נתערב למבשל בטל כיון לדידי' לא הוי דבר שיש לו מתירין דהכל תלוי במי שנתערב לו:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) שחלה היום כו' וקשה א"כ מוקצ' דמחובר כו' אע"כ צ"ל כמ"ש רש"י במס' ביצה כיון דלא לקטינהו מאתמול מעי"ט הוי כמאן דדחי' בידים ואפי' לר"ש אסור א"כ גבי בהמ נמי לימא הכי מדלא שחטו אתמול הוי כמאן דדחי' בידים ואסור אפי' לר"ש וע"ש עוד טעם בב"י דדוקא במחובר דללקוט מן המחובר הוא דבר קל לכן כשלא לקטו מאתמול אקצינהו ודחאו בידים משא"כ בשחיטה דבעינן סכין בדוק ושוחט מומח' אין ראיה מדלא שחטו מאתמול אקצי' מדעתי' והוי דחוי בידים דלמא לא הזדמן לו סכין או שוחט מומח' ומדלא אטרח בתרייהו ל"מ דחוי בידים:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) אי בשבת ובלא מליח'. דאסור למלחו דהוי כמעבד דהיינו מחזי כמעבד או משום דהוי מתקן אוכל וכמ"ש מ"א סי' שכ"א ס"ק ז': דהדח' מיהו בעינן משום דם בעין: ועמ"ש סי' שכ"א דהדח' מותרת בשבת:
ה סָעִיף ב (ס"ק ו) וזהו איסור דאוריי' כו' מחלקות' מבואר בר"ן מס' ביצ': וי"א דהוי דרבנן. ולדידי' הגזר' שמא ירבה אחר שנתנו על האש דכה"ג לכ"ע הוי דאורייתא וע"ש בר"ן:
ו סָעִיף ב (ס"ק ז) ואפי' בישל כו' אבל במ"ש מותר מיד ש"ך. הש"ך לטעמי' אזיל שהסכים בי"ד סוף סי' קכ"ג ובנ"ה בסי' קי"ג עם רמ"א שם דאין בזה משום איסור בישול גוי. אבל לדעת ט"ז בי"ד סי' קי"ג וכן הסכים עמו הפר"ח דבמ"ש אפי' להחול' אסור משום בישול גוי:
ז סָעִיף ב (ס"ק ח) משום שגדל והולך במוקצ' כהאי שלא הי' בעולם כלל עדיף מביצ' שנולד' בי"ט גם ר"ש מודה כמ"ש התו' ריש מס' ביצ' וא"כ מהני הכנה ר"ל בפרי שנגמר בישולו. עיין בתי' בב"ק כו' דמה שגדל ב"ב הצנועים שהי' להם כרמים שהי' כרם רבעי דאסור לאכול חוץ לירושלים בלא פדיון יהיו יודעים דאיכא אינשי דלא מעלי והיו אוכלים מכרמי הצנועים בגזל ולהציל' מאיסור גזל מחלו ע"ז אך להצילם גם מאיסור אכילת כרם רבעי בלי פדיון לכן היו מניחים מעות ואומרים כל המתלקט מזה יהי' מחולל על מעות הללו והקשו התוס' מאי הועילו בתקנתן הא לאחר הפדיון שוב גדל הפרי וזה א"א להם לחללו דהוי דשב"ל וע"ז תי דמה שיגדל אח"כ בטל במה שגדל כבר בשעת פדיון: ועסי' ש"ך. רצה ליישב בזה קושי' התוס' דשם שהקשו אכתי מאי הועילו הלא מה שגדל אח"כ אינו בטל דהוי דשיל"מ ע"י פדיון אחר שגדל ותי' דעכ"פ הצילם מאיסור תורה ניהו דלא בטל היינו מדרבנן דמן התור' גם דשיל"מ בטל ולזה רמז מ"א לעיין בסי' ש"כ ויתיישב קושית התוס' דקיי"ל שם אם האיסור לא הי' מעולם ניכר בפ"ע אע"ג דהוי דשיל"מ מ"מ בטל וא"כ תו ל"ק קו' התוספות דמה שגדל אחר הפדיון לא עמד מעולם בפ"ע עכ"פ לפ"ז ליתא לדינא שכ' רמ"א דפירי מן המחוב' הוי מוקצ' משום שגדל בשבת די"ל דבטל ברוב ואף על גב דהוי דשיל"מ הא כיון דהאיסור לא עמד מעולם בפ"ע קי"ל אפילו דשיל"מ מ"מ בטל: ובביצ' כו' דאיתא התם שנים שלקחו בהמה בשותפות מעי"ט וא' עירב למזרח וא' עירב למערב וקיימא לן דבהמה וכלים ואוכלים הרי הם כרגלי הבעלים ואדם אחר אין רשאי להוליכן יותר ממה שהבעלים מותרין לילך וחלקו השותפים הבהמה ביום טוב אמר רב כ"א מהשותפים אינו יכול להוליך חלקו אלא למקום שגם חבירו שותפו יכול לילך משום דינקי תחומין מהדדי ר"ל כשהבהמה היתה חי הי' חלק כל אחד מהשותפים יונק מחלק חברו השותף והוי ליה כאלו מעורב בחלקו וחלק חברו א"ל ר' כהנא ור"א לרב לאיסור תחומין חששת ולאיסור מוקצ' לא חששת ופי' תוס' לדידך דס"ל כר"י במוקצה א"כ איך אפשר לשחוט בהמה הא ינקי הבהמ' ונתגדלה גם בי"ט והיא מוקצ' ושתיק רב וכיון דקיי"ל דמותר לשחוט בי"ט אפי' למאן דא"ל מוקצ' ע"כ ל"ח למה שגדל בי"ט וה"ה פרי דלא כרמ"א:
ח סָעִיף ג (סק"י) להטמינ' כו' וצ"ע למה השמיט' הטור דקיי"ל הלכה כרבה (ב"ח) דע דתנן בשבת דל"ח ע"ב ולא יפקיע ביצ' בסודר שהוחם בחמה כדי שיצל' דגזרינן תולדה דחמ' אטו תולד' דאור ור' יוסי מתיר דס"ל דלא גזרינן דלא מחליף ותנן בסיפ' ולא יטמיננ' בחול ובאבק דרכים ובזה לא פליג ר"י משמע דמודה בזה לרבנן ושאל הש"ס דל"ט מ"ט מוד' ואמר רבה הטעם דחול ואבק דרכים מחלפי ברמץ וגזר גם ר"י שמא יטמין ברמץ משא"כ סודר אינו דומ' לרמץ ולא מיחלף ור' יוסף אמר ה"ט דמוד' גזירה שמא יזיז עפר ממקומו ושאל מה בין רבה לרב יוסף ומסיק א"ב בעפר תחוח שמא יטמין איכ' למגזר אבל שמא יזיז ליכא ואמר מיתיבי מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח בשלמ' למ"ד שמא יטמין שפיר דמה"ט גלגל ע"ג הגג כיון דליכ' הטמנה ל"ג שמא יטמין ברמץ אלא למ"ד שמא יזיז לגזור ומשני סתם גג לית ביה עפר ול"ל וכ' הרא"ש וז"ל לרבה דאמר משום גזיר' שמא יטמין ברמץ אסור אפי' מבעוד יום לצורך שבת כדמוכח לקמן כו' אח"ז הביא הרא"ש קושית הש"ס הנ"ל לר' יוסף מבריית' דמגלגלין ע"ג גג רותח וכ' וז"ל מדפריך מהאי בריית' מגלגלין אמתני' כו' משמע דאין חילוק בין גלגל ע"ג חול ובין הטמנ' בחול ואפי' לגלגל ע"ג חול כו' אסור עכ"ל הרא"ש ומעת' דברי הב"ח צ"ב והבין מ"א דע"כ קושית הב"ח לא היתה שה"ל להנוור להביא דין א' של הרא"ש שאפי' מבע"י אסור לכן רמז מ"א בתחלת דבריו אפי' מבע"י עסי' רנ"ז סעיף ג' ר"ל דשם הובא דין זה דבריש סי' שם כ' דאין להטמין בדבר המוסיף הבל אפי' מבעוד יום ובסעיף ג' חשב דברים המוסיפי' הבל וחשוב בהדייהו חול בין לח ובין יבש (וע' מה שכתוב שם) הרי מבואר להדי' דאסור להטמין בחול אפ" מבע"י וע"כ קושית הב"ח לא הית' כי אם להבי' דין שני דאפי' לגלגל ע"ג חול אסור ולפי זה דבריו תמוהים מאי קשיא להב"ח הא קיי"ל כרבה אדרב' היא הנותנת דמשום הכי לא הביאו הטור דהרא"ש כ"כ לר' יוסף דלדידי' הטעם שמא יזיז אבל לדידן דקי"ל כרב' דהטעם שמא יטמין על גבי גג מותר וכדאמר המקשן בשלמ' לרב' שפיר דל"ל ע"ג הגג שמא יטמין ולכן הבין מ"א דהב"ח ס"ל כמ"ש מהרש"ל בתשובה סי' ס"א שהבי' דברי הרא"ש הנ"ל והקש' למאי נ"מ כ' הרא"ש דלר"י אפי' על גבי גג אסור הא קיי"ל כרב' ותירץ דלהרא"ש הוי ק"ל קושיית התו' שם דהש"ס המ"ל איכ' בינייהו גג דאית ביה עפר דלרב' שרי ולר"י אסור אע"כ ידע הש"ס דגם רבה א"ל גזיר' שמא יזיז אלא שהוסיף טעם שמא יטמין ולכן גג דא"ב עפר אפי' לרבה אסור ומ"ש הש"ס בשלמ' למ"ד שמא יטמין שפיר אע"ג דגם הוא ס"ל שמא יזיז כוונות הש"ס לטעם שמא יטמין שפיר א"כ א"ש מ"ש הרא"ש דלטעם שמא יזיז אפי' ע"ג אסור דנ"מ גם לדידן דקי"ל כרב' דהא מוד' רבה דא"ל שמא יזיז עכת"ד וכן ס"ל להב"ח אם כן שפיר קשיא להב"ק על הטור דה"ל להבי' דאפי' ע"ג גג אסור אע"ג דקי"ל כרבה הא רבה מוד' כנ"ל ומ"ש הב"ח הא קיי"ל כרב' עדיין צריך ביאור דאדרב' אי הוי קיי"ל כרב יוסף הוי קשה טפי דה"ל להטו' להבי' דאפי ע"ג אסור לזה י"ל דכוונות הב"ח כמ"ש מהרש"ל הא קי"ל כרב' וא"כ לאיזה צורך כ' הרא"ש האי דינא אע"כ דהרא"ש ס"ל דגם רבה מוד' דא"ל שמא יזיז וגם לרב' אסור ע"ג וה"ל להטו' להביאו אע"ג דקי"ל כרב' ובזה א"ש תירץ מ"א מ"ש ול"נ דרא"ש כ' אליב' דרב יוסי כו' דע"כ צ"ל אפ"ת כמ"ש מהרש"ל דרב' א"ל שמא יזיז מ"מ לדידן לא הוצרך הרא"ש להבי' דלדידן מלת' דפשיט' דאפי' ע"ג אסור דהא ע"כ לא הוצרכו רבה ור"י לטעמייהו כ"א אליבי' דרבי יוסי דל"ג תולדה דחמ' אטו תולדה דאור אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דגזרינן תולד' דחמה אטו ת"ד בלא"ה אסור להטמין בחול דגזרינן תולד' דחמה אטו ת"ד ולטעם זה פשיט' דאפי' על גג אסור כמו שאסו' להפקיע על גבי סודר דליכ' הטמנ' ואם כן אפי' לדברי מהרש"ל צ"ל דהרא"ש לא כ' דבריו לענין פסק הלכ' כי אם לברורי שמעת' ומעתה א"צ לדברי מהרש"ל דהרא"ש ס"ל דרב' ג"כ א"ל שמא יזיז עכ"פ הטור לא הוצרך להביא דאע"ג דאסור לדידן דקי"ל כרבנן הוא מילת' דפשיט': ומ"מ כ' רש"ל כו' שכ' דדוחק שכל סוגית הש"ס ודברי הרא"ש אמורים אליביה דרב יוסי דלא קיי"ל כוותיה אלא ע"כ בחול ואבק דרכים וגג מודים רבנן דל"ל אטו תולד' דאור וגם לרבנן איצטריך לטעמיה דרבה ור"י ולפ"ז אזיל ליה תי' מ"א דאכתי אע"ג דקיי"ל כרבנן ה"ל להטו' להבי' דגם ע"ג אסור דלא הוי מלת' דפשיט' אפי' לרבנן דהא כה"ג ל"ל אטו ת"ד: וכ"מ במשנ' פ"ט דנגעי' דשיעור נגע הוא כגריס ואם י"ל חצי גריס מכוה וח"ג שחין אין מצטרפים וקתני שם דמכוה הוא מה שנעש' ע"י אש ושחין היא מה שנעש' שלא ע"י אש וקתני לקה בחמי טבריה ה"ז שחין ע"כ צ"ל דחמי טבריה אינו תולד' דאור: וכ' הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ב ח"ט דגזרינן אטו תולד' דאור והיינו דוקא בדבר ששייך בו בישול וכמ"ש לקמן: ולהניח בתוכן אסור משום הטמנ': עד שיעש' כ"ח חייב משום מבשל כצ"ל: עד שיעש' גוף רך חייב משום מבשל כצ"ל: ולא זכר שדברי הרמב"ם סתרי אהדדי ובלח"מ תירץ דתרתי איתנהו ובתחלתו כשנעש' רך חייב משום מבשל ואח"ז כשנעש' גחלת בוערת חייב משום מבעיר וחייב שנים:
ט סָעִיף ד (סקי"א) יש בו כו' קודם היסק אסור כו' דהוי כא' נותן הקדר' וא' מביא האור ונותן סביב הקדר' דשניהם חייבים כדאית' בביצה וה"ה הכא כשישראל נותן התבשיל ואח"כ מסיק הגוי מ"מ גם הישראל חייב:
י סָעִיף ד (סקי"ב) נצטנן כו' דכל שהיס"ב כו' ר"ל אפי' אינו עומד אצל האש ונח קצת מרתיחתו מ"מ כ"ז שהיס"ב מיקרי חם ואין בו משום בישול וכן ס"ל לרי"ו: וע' סעיף ט"ו בהגה"ה דאנן קי"ל דאפי' אין היס"ב רק שעדיין הוא חם מותר וע"ש הטעם:
יא סָעִיף ד (סקי"ג) וי"א דוקא כו' והב"ח פסק כסבר' א' דאפי' מצטמק ורע לו אסור דדוק' היכי דאין איסורו כי אם משום גזרה שמא יחת' אז אי מצטמק ורע לו מותר דל"ל שמא יחת' דהא החתוי רע לו אבל הכא דאסורו משום דהוי מבשל א"כ מה לי יפה או רע לו ועמ"ש ט"ז ליישב: ועס"ח מ"ש ר"ל דהב"ח פסק כסברא א' דהיינו הרב"י ומ"א בסעיף ח' כ' דאפשר דגם הרב"י ס"ל דמצטמק ורע לו שרי ואף שסתם דבריו סמך א"ע על מ"ש בסעיף ח':
יב סָעִיף ד (סקי"ד) מותר כו' דלא כב"ח דמחמיר שהב"ח הביא בשם הגהת מרדכי דנסתפק בדבר אי מותר אפי' בכלי ראשון או לא לכן מספק מחמיר הב"ח אבל מ"א ס"ל דלא שבקינן מאי דפשיט' להתוס' ומרדכי ור"ן להתיר משום ספיקא דהגהת מרדכי: ומשמע מלשון הש"ע כו' רק נשר' בחמין אסור כו' ר"ל אע"ג שכ' הרב"י בספרו הארוך דנרא' מלשון הרמב"ם דס"ל כיון שנשרה מע"ש במים רותחים אע"ג שלא נתבשל מע"ש מ"מ חשוב כמבושל מע"ש לענין זה דמות' לשרותו בחמין בשבת ודייק לה מדקתני במתני' כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת ולא קתני כל שנתבשל מע"ש כו' משמע דדי כשנשר' בחמין מע"ש ועז"כ מ"א דמלשון הש"ע לא משמע כן אלא בעינן דוק' שנתבשל מע"ש ולכן כ' שטוב להחמיר כמשמעו' הש"כ דלא כהרמב"ם:
יג סָעִיף ד (סקט"ו) מדיחים היינו שמערי' עליו מכלי שני דמכלי ראשון אסור לערות דקי"ל עירוי מכ"ר מבשל כדי קליפה וכדלקמן סעי' י' וע"ש במ"א ס"ק ל"ב: אבל אסור כו' דמחזי כמבשל ר"ל אע"ג דקי"ל כלי שני אינו מבשל מ"מ כיון דמחזי כמבשל החמירו בו לענין שבת: ונ"ל דבצל דינו כתבלין ומותר לשרותו בכלי שני: וע' סעיף ה' במ"א ס"ק י"ט דיש חולקים ע"ז וס"ל דל"א דמחזי כמבשל והמחבר שם כ' לאסור אפי' פת בכ"ש דיש דברים המתבשלים בכלי שני ואין אנו בקיאים איזה דבר מתבשל בכ"ש לכן יש להחמיר בפת דרכיך ומ"א ס"ק י"ח הוסיף דבשאר דברים נמי יש להחמיר א"כ נהי דאין לאסור בצלים בכלי שני משום דמחזי כמבשל מ"מ יש לאסור מטעם אחר דלמא באמת מתבשל בכ"ש וכן דעת ט"ז בס"ק ח' ובס"ק י"ד לאסור בצלים ע"ש:
יד סָעִיף ד (ס"ק טז) כ"ד קשה וה"ה דבר מלוח כו' לכאורה צ"ב מאי הוסיף מ"א הא המחבר כ"כ להדיא חוץ ממליח הישן והוא משנה מפורשת אלא צ"ל שמ"א בא לבאר ולהקל דמ"ש המחבר לאסור מליח ישן דינו כמו דבר קשה שאסר רמ"א דאינה אסור כ"א באינו ראוי לאכול כלל בלי שריה הוא הדין מלוח ישן שאוסר המחבר נמי דוקא באינו ראוי לאכול בלי שריה הוא דאסר ולמד מ"א כן מדברי הרב"י מ"ש על הפרדס שהביא הרב"י שי"מ מליח ישן וקוליס האספנין הם טרית' וכתב ספר הפרדס דז"א דמליח ישן ר"ל שאינו נאכל אם לא ידיחנו בחמין ולכן הדחתן הוי גמר מלאכתן אבל טריתא כיון שהספנים אוכלים אותו חי מחמת מלחו א"כ אין הדחתן גמר מלאכתן כיון שאפשר לאכלו בלי הדחה ולכן מותר לרחוץ הטריתא במים קרים בשבת מידי דהוי ארחיצת כוסות וקערות ע"כ דברי הפרדס. וכתב ע"ז הרב"י ודבריו מגומגמים דא"כ אפי' במים חמין מותר להדיח הטריתא ולמה לא הותר אלא במים קרים עכ"ל הרב"י וס"ל למ"א דלדינא פוסק הרב"י כקושייתו על הפרדס דאפי' בחמין מותר לרחוץ הטריתא ומ"ש הפרדס מים קרים הוא שלא בדקדוק כמ"ש הב"י דדבריו מגומגמים וא"כ ע"כ צ"ל מה דאסר מליח ישן ר"ל היכי שא"א לאכלו כלל בלי הדחה וכ"ה בס' ת"ש ולפ"ז מותר להדיח הערינ"ג אפי' במים חמין כיון דאפשר לאכלו בלי הדחה אבל הט"ז בס"ק ה' לא כתב להתיר הערינג אלא רחיצה במים קרים משמע דבחמים אסור ע"כ ס"ל ניהו דהרב"י הקשה על הפרדס דה"ל להתיר אפי' בחמין מ"מ לדינא נקטינן כמ"ש הפרדס דוקא מים קרים ולא חמין:
טו סָעִיף ה (ס"ק יז) משום בישול כו' ולכן אסור ליתן כו' בלי רוטב כו' דא"כ כיון דעכשיו הוא בלי רוטב יעשה צלי והוי צלי אחר בישול דאסור: וה"ה האפוי דינו כמו צלי לכל דבר וא"כ אסור לשרותו בחמין ומותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן אבל דבר שנתבשל כו':
טז סָעִיף ה (ס"ק יח) אפי' כו' וא"כ בשאר דברים נמי יש להחמיר ר"ל ניהו דהמחבר לא הזכיר לאיסור כ"א פת דרכיך מ"מ גם בשאר דברים יש להחמיר:
יז סָעִיף ה (ס"ק יט) מתירים כו' סוברים להקל כתי' שני של התו' דהתוס' בדף ל"ט הקשו לר"ת דס"ל עירוי מבשל כדי קליפה א"כ הא דתנן שם וכל שלא בא בחמין לפני שבת מדיחים אותו בחמין בשבת חוץ ממליח הישן וקוליס האספנין שהדחתן זו הוא גמר מלאכתן ולר"ת הא דקתני מדיחין אותו בחמין ע"כ ר"ל מכלי שני דמכלי ראשון ל"ל דהא עירוי מכ"ר מבשל לר"ת עכ"פ כדי קליפה וכיון דמדיחים ר"ל מכלי שני מאי אריא מדיחים אפי' לשרותו בכ"ש לישתרי דהא כ"ש אינו מבשל ותי' דמ"מ השריה אסורה דמיחזי כמבשל א"נ ה"ה דשורין מותר והא דנקט מדיחים לאשמועינן דמליח הישן וקולייס האספנין אפי' ההדחה אסורה וכ"מ דעת הש"ע מדנקט ואסור ליתן פת כו' משמע דוקא פת דהוא רך אבל שאר דברים אין מתבשלים ומותר ולתי' א' דתוס' מ"מ ה"ל לאסור דמחזי כמבשל אע"כ דס"ל כתי' שני דהתוס' וע"ז כ' דיש להחמיר דהיינו כתי' א' דהתוס' ואף ע"ג דבלא"ה כ' מ"א בס"ק י"ח דאפי' שאר דברים דאפי' אינן פת יש להחמיר מ"מ י"ל דבס"ק י"ח אפשר אינו אוסר כ"א בשאר דברים רכים וכאן כ' דיש להחמיר אפי' בדבר קשה דמחזי כמבשל:
יח סָעִיף ו (ס"ק כ"א) שהיס"ב עמ"ש ס"ד וסעיף ט"ו בהג"ה ר"ל המחבר שכתב פה שהיס"ב אזיל לשיטתו מ"ש בסעיף ד' אם אין היס"ב הוי מבשל אבל לפמ"ש רמ"א בהג"ה בסעיף ט"ו דנוהגים להתיר אם לא נצטנן לגמרי א"כ לא בעינן היס"ב:
יט סָעִיף ו (ס"ק כ"ב) בבצק אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד דכתב שם אסור ליתן שמן עב או שעוה בנקב החביות לסותמה מפני שהוא ממרח ולכן כ' מ"א דהא דהתיר כאן בבצק משום דבבצק ליכא משום מירוח דאינו מתמרח וכן הבין בספר ת"ש ולכן כתב ע"ד מ"א וז"ל ולית' דודאי בכ"ד המתמרח שייך מירוח וראיה מהא דקי"ל הממרח רטיה חייב ולא חלקו מאיזה דבר היא נעשית עכ"ל ס' ת"ש ולענ"ד מודה מ"א דאם מירח בצק דחייב משום ממרח אלא דהמ"א כ' בסי' תקי"ד ס"ק ה' לחלוק על כה"ג דמשמע מדבריו דאם מדביק שעוה חייב משום ממרח ומה"ט אוסר ליגע בשעוה גזירה שמא ימרח ומ"א חולק כיון דממרח הוא תולדה דממחק א"כ ל"מ ממרח אלא כשמשפשף אבל כשמדביק ואינו משפשף אינו חייב משום ממרח אלא דמ"מ אסור לדבק שמא ימרח דהיינו שמא ישפשף וא"כ ליגע מותר ול"ג ע"ש וכיון דכאן וכן בסי' שי"ד אינו משפשף אלא מדביק ואין בו איסור תורה אלא דגזרינן שמא ישפשף דאיכא איסור תורה בזה ס"ל למ"א לחלק בין שעוה ובין בצק דוקא שעוה שדרכו למרח דהיינו לשפשף אפי' ליתן שעוה בפי חביות ולדבקו בפי חביות אסור שמא ישפשף אבל בצק כיון דאין דרכו לשפשף ואינו דבר שדרכו להתמרח מותר להדביק ולא גזרי' שמא ישפשף אבל אם שפשף בצק מודה מ"א דחייב ובט"ז חילק דוקא בסי' שי"ד דקפיד שלא יזוב המשקה חיישי' שידבק היטב אבל הכא שאין כוונתו כ"א שלא יתקרר ל"ח שידבק כ"כ הרבה משמע קצת מדבריו דס"ל כדעת כה"ג הנ"ל דאם מדביק היטב יש איסור תורה:
כ סָעִיף ז (ס"ק כד) לעולם אסור דהוי כמניח כו' ר"ל אע"ג דכאן הוי אפי' כלי תחתון על האש מ"מ העליון שנותן על התחתון הוי כמעמידה ע"ג כירה גרופה וקטומה כיון דהתחתון מפסיק בין האש להעליון וכמ"ש בס"ק כ"ו וכן לעיל רנ"ג ס"ק ל"א ע"ש וכיון דכאן כ' ליתן כלי שיש בה דבר חם כו' ע"כ היה עומד ע"ג כירה וא"כ למה כ' רי"ו דהוי כמניחה על גבי כירה לכתחלה דהא לא הוי רק חזרה דשרי לעיל סי' רנ"ג סעיף ב' דמותר להחזיר מכירה לכירה אחרת אפי' הבלה של שניה הוא מרובה משל ראשונה ע"ש לכן ע"כ צ"ל דניהו דהוא חם מ"מ איירי שכבר נטלה מהכירה והעמידה ע"ג קרקע וכה"ג דאז החזרה אסורה והוי כמניח לכתחלה בשבת דע"י שהניחה ע"ג קרקע בטלה שהיה ראשונה וכדלעיל סי' רנ"ג ועז"כ מ"א שאם לא נטלה מכירה ראשונה אלא אחר שחשכה אפי' הניחה עג"ק כ' רמ"א לעיל סי' רנ"ג דמותר להחזירה ולא אסור כ"א כשנטלה מבע"י ובשבת רוצה להחזירה ע"ש א"כ ה"ה הכא אמנם כ' רמ"א שם ניהו דנוהגים קולא זו וסומכים ע"ד הר"ן דס"ל כן לפי שהרבה פוסקים חולקים ע"ז יש להחמיר ע"ש:
כא סָעִיף ח (ס"ק כו) וראשון כו' דהתם הקדרה עומדת ע"ג האש ממש כתב בס' ת"ש דהלשון לאו דוקא דהא התם אסור אפי' בגרופה וקטומה אלא ר"ל שאין הפסק בין הקדרה ובין הכירה גם אפי' גרוף וקטום מ"מ עדיין האש שם כמש"ל סי' רנ"ג סק"ג וסק"ח. וצ"ע דהא הוא בעצמו כ"כ בסי' רנ"ג ס"ג ובס' ת"ש הקשה דהא בס"ג שם מיירי בחזרה והכא מיירי בנתינה לכתחלה לכן הגיה שצ"ל בסי' רנ"ג סעיף ה' שכ' מותר ליתן ע"פ קדרות חמין בשבת תבשיל שנתבשל מע"ש כל צורכו כגון פאנד"ש וכיוצא בו לחממן לפי שאין דרך בישול בכך ע"ש במ"א ובזה הדין עם ספר ת"ש דהאי דסעיף ה' הוא נידון דהכא וכ"נ מדברי הרב"י בספרו הארוך בסי' רנ"ח דמדמה האי דסי' רנ"ג סעיף ה' לדין דהכא ע"ש אמנם הוקשה לו למה טרח להוריד קבא מאיגרא להקשות מסי' רנ"ג ולא הקשה מהכא דהכריע בסעיף ח' כהמתירי' וסיים על מ"ש לתרץ והוא דחוק קצת אבל אין בידו לפרשו בד"א עכ"ל ולענ"ד י"ל דהא דין זה נובע מבריי' דס"פ במה טומנין דף נ"א ע"ב דתניא מניחים מיחם על גבי מיחם וקדרה ע"ג קדרה אבל לא קדרה ע"ג מיחם ומיחם ע"ג קדירה וכ' רש"י וז"ל מיחם של נחושת קדרה של חרס. יש ספרים שכ' בהן אבל לא מיחם ע"ג קדר' ומפרשי טעמא משום שהקדרה מרבה חמימות ומוספת הבלה למיחם אבל בתוס' גרסינן ומיחם ע"ג קדרה עכ"ל רש"י ונלע"ד דגם אותה הגירסא לא קדרה ע"ג מיחם מודי' דמיחם ע"ג קדרה שרי דלא כמו שהוא הגירסא לפנינו בגמ' דהא יהבי טעמייהו שהקדירה מוספת הבל ומרבה חום וזה לא שייך גבי מיחם וכן נראה מה שדחה רש"י דהתוס' גרסי' ומיחם ע"ג קדרה משמע דדוקא כה"ג אסר גרסא האחרת (דלא כמו שהבין מהרש"ל ע"ש) וניהו דרש"י דחה אותה הגירסא וכן המ"מ וכן הרב"י בסי' רנ"ח מ"מ מה"ט לא רצה מ"א להקשות מהכא בסעיף ח' די"ל דוק' בסעיף ח' דמיירי ליתן ע"ג מיחם בזה הכריע להתיר דזה מותר לכל הגרסאות משא"כ בסעיף ז' דמיירי להניח ע"ג קדירה דזה אסור לחד גרסא ניהו דרש"י ומ"מ דחו להאי גרסא מ"מ יש לצרפו להאוסרי' כשמונח הקדרה על האש וחמיר עכ"פ מסעיף ח' לכן לא כ' הרב"י הכרעתו להתיר בסעיף ז' וניחא ליה למ"א מסי' רנ"ג ס"ה דשם הכריע להתיר לתת ע"פ קדירה: וי"ל דוקא צלי כו' ע"ג כירה גרופה הלשון ל"ד אלא ר"ל ע"ג קדרה דעדיף מכירה גרופה וכ"כ בספר ת"ש: וכצ"ל לדברי רי"ו ר"ל האי דסעיף ז' וסעיף ח' שניהם הם דברי רי"ו הובא בב"י בסי' רנ"ח שכ' בהאי דסעיף ז' ע"ג מיחם וכן בסעיף ח' וז"ל י"מ דמיחם ע"ג מיחם דשרי אפי' התחתון על האש וי"מ שאם התחתון על האש לעולם אסור כו' וכ' עוד להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו ע"ג מיחם שעל האש יש מהגדולים שכתבו דדינו כמניחו נגד המדורה כו' ויש שכתבו דהוי כמניח לכתחלה ע"ג כירה ואסור כו' וראשון נראה עיקר עכ"ל לדידיה קשיא בפשיטות למה לא הכריע להתיר גם בדין ראשון כיון דשניהם מיירי ליתן ע"ג מיחם וע"כ צ"ל כתי' מ"א ומ"מ יש להקל דמשמע במ"מ כו' כ' בספר ת"ש וז"ל אינו ראי' כלל דהא המ"מ כ"כ בשם הרשב"א ולרשב"א גם בתבשיל ל"ל שמא יתן עליה כשהוא קר דהא רשב"א ס"ל דגם בתבשיל שנצטנן אין בו משום בישול כמ"ש סעיף ט"ו בהגה"ה וא"כ תבשיל ודבר יבש שוין הן לדידיה אבל לדידן דס"ל נצטנן יש בו משום בישול כמ"ש רמ"א אפשר דגם בזה איכא למגזר כו' עכ"ל ת"ש. ולענ"ד דיוקו של מ"א מלשון המ"מ דהא א"ל על תירוץ מ"א לחלק בין צלי למבושל דמבושל אסור דגזרינן שמא יתן עליה כשהוא קר הא כ' הרב"י טעם המתירים דדינו כמניח נגד המדורה והא במדורה מבואר בסעיף ט"ו דגם תבשיל אם הוא רותח מותר ליתן נגד המדורה ולא גזרינן וצ"ל ניהו דכתב דדינו כמניח נגד המדורה מ"מ כיון דלטעם ההיתר במדורה דא"ל הכירא כמו שכתוב בס"ק ל"ח וכן הכא להניחו ע"ג קדירה או מיחם כיון דאין דרך בישול בכך איכא הכירא וכמ"ש לעיל סי' רנ"ג סעיף ה' וא"כ י"ל דבמדורה יש יותר הכירא מהכא כשנותן ע"ג קדירה או מיחם וניהו דהכא גזרינן מ"מ במדור' דאיכא היכרא טובא לא גזרינן ומ"ש המתירים י"א שדינו כמניחו נגד המדורה אין הכוונה שהיכר של שניהם שוה דוודאי הכא ע"ג קדרה או מיחם ליכא הכירא כ"ה ויש מקום להחמיר יותר במדורה מ"מ ס"ל להמתירים דדינו כמדורה והרב"י מה"ט לא רצה להכריע בסעיף ז' להתיר במבושל דאיכא למיגזר אטו כר אע"ג דבמדורה לא גזרינן כנ"ל אבל המ"מ פ' כ"ב כשכ' בשם הרשב"א להתיר לא כ' לשון דינא כמניחו נגד המדורה אלא כ' וז"ל כיון שהקדרה מפסקת ה"ז כמחמם נגד המדורה ומותר עכ"ל מלשון זה משמע דהיכר שניהם שוה וכיון דבמדורה לא גזרינן גם בקדרה לא גזרינן אפי' לדידן לכן לא כתב מ"א וכן מוכח במ"מ אלא וכן משמע:
כב סָעִיף ח (ס"ק כז) ומצטמק כו' ואפשר דסמך על מ"ש כאן ואעפ"כ כ' רמ"א שם וי"א דוקא כו' אע"ג דגם המחבר ס"ל כן דכן דרכו של רמ"א כיון דאין הדבר מבואר להדיא בדברי הרב"י כותב בלשון י"א:
כג סָעִיף ט (ס"ק כח) כ"ז שהיס"ב כו' מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר כו' ועיין בי"ד ר"ס צ"ד בט"ז כו' מיהו הט"ז שם וכן הש"ך סי' ק"ה סס"ק ה' הביאו לשון מהרש"ל עשו הרחקה לכ"ר שעומד על האש ע"ש ומיהו הש"ך שם חולק על מהרש"ל ופי' דברי הירושלמי דמיירי ג"כ שהיס"ב ועיין בתשובת בית יעקב שכ' שהתווכח עם הש"ך פא"פ ודחה פי' הש"ך וע"כ פי' בירושלמי כמו שהבינו רש"ל והודה הש"ך לדבריו ועיין פרי חדש י"ד סי' ס"ח:
כד סָעִיף ט (ס"ק כט) של שור ניהו דהבשר אינו מתבשל אפי' בכ"ר כדאי' במס' שבת דמ"ב ע"ב:
כה סָעִיף ט (ס"ק ל) דם שבו כו' דלא כמ"ש הב"ח רצה לומר בכוונות רמ"א שהב"ח הבין שכוונות רמ"א דהרב"י מיירי שעדיין הוא במלחו שנמלח להוציא דמו ולא הודח ולכן הקשה דא"א דזה כוונות הרב"י ובלי מלח הלחלוחית מתבשל א"כ למה נקט בשר מלוח ואי דאל"כ אסור משום דם הא ה"מ למנקט שנמלח להוציא דמו ואח"כ הודח ועכשיו אין עליו מלח אלא ע"כ דהרב"י ס"ל דדוקא כשהוא מליח דהמלח מסייע לבישול ע"ש. וע"ז כ' מ"א דע"כ אין זה מכוונת רמ"א דאיך א"ל דמיירי שעומד במלחו הראשון שנמלח להוציא דמו ולא הודח הא עריין הבשר אסור משום דם שבמלח שנבלע בבשר אע"כ גם רמ"א מפרש שנמלח והודח ועכשיו אין עליו מלח וכלי ראשון לבר מבשל הלחלוחית ומ"ש הרב"י בשר מלוח ר"ל שנמלח כבר אבל הודח: והב"ח הכריע כרמ"א. ר"ל ניהו דחולק על רמ"א בכוונות הרב"י אבל לדינא מסכים עם רמ"א דבלי מלח כ"ר לבד מבשל הלחלוחית: ולמסקנא כו' ז"ל הרא"ש פ' כירה דאיכא התם תרי לישנא לחד לישנא מלח צריך בישול כמו בשר שור דאפי' בכ"ר לא בשיל ולחד לישנא מלח אפי' בכ"ש מתבשל וכתב הרא"ש ניהו דפליגי לענין מלח אבל בשר לא בשיל בכ"ר ומותר לתת בשר חי בכ"ר שהעבירוהו מן האש ומיהו אי מליח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמר לעיל ואפי' נמלח מחדש ניהו דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר עכ"ל וס"ל להב"ח דלמסקנת הרא"ש שכתב ואפי' נמלח מחדש כו' ה"ה אפי' לא נמלח כלל מ"מ הלחלוחי' מתבשל ונקט מלח ודם דאגב אורחיה בא לאשמועינן גם לענין איסור דם בבשר וע"ש מה שהכריח. כ"מ ברמזים וטור דהרי הטור לא העתיק כלל מלוח כמו שהעתיק מ"א לשונו בס"ק שלפני זה:
כו סָעִיף ט (ס"ק לא) דהמלח בטל כו' ואע"ג דדשיל"מ ל"ב אע"ג דבאינו מינו גם דבר שיש ל"מ בטל מ"מ כיון דהמלח בעי לתקן הבשר והתבשיל מיקרי לענין דבר דשיל"מ מין במינו וכמ"ש התוס' סוף ביצה והכי קי"ל בי"ד ר"ס ק"ב בהג"ה וע"ש בש"ך ס"ק ו' ופר"ח: שאם היה בו כדי ליתן טעם כו' משמע אם יש באיסור לבד ליתן טעם אע"ג שיש גם בהיתר לבד ליתן טעם מ"מ אסור ובאמת הוא זה מחלוק' הפוסקים ועיין בתו' פסחים דף כ"ז ע"א ד"ה עד שיהיו כו' ובתוס' במסכת ע"ז: ונ"ל דבמלח שעושים ממים כו' והובא בספר ת"ש בשם תשובת פנים מאירות דה"ה ציקור אין בו משום בישול כיון דכבר נתבשל ע"ש א"כ לפ"ז בפסח יש אוכלים דוקא ציקור הדק כמו שהוא יוצא מן הקנים מחשש חימוץ: א"כ בשבת שתוך הפסח אסור לערות עליו מכ"ר וכן כל עניני בישול שייכים בו. ועמ"ש סעיף ט"ז: האחרונים כתבו דמאי חידש מ"א בזה וכתב נ"ל דהלא הובא כן בד"מ בשם מרדכי פרק כירה ואדרב' המרדכי סיים ומ"מ המחמיר תע"ב. אך מ"א תיקן זה במ"ש ועמ"ש סעיף ט"ז דלכאור' קשה איך התיר מ"א המלח משום דא"ב אחר בישול הא קיי"ל בדבר לח אם נצטנן לגמרי יש בישול א"ב אולם מ"א בסט"ז ס"ק מ' הוכיח דבזה אזלינן בתר השתא וכיון דעכשיו הוא יבש אע"ג שבסוף יעשה לח יבש מיקרי ואפשר דמה"ט כתב המחמיר תע"ב דאין סברא זו דאזלינן בתר השתא ברורה בעיני מרדכי א"כ לדידן דמבואר בסעיף ט"ז דהוא דבר ברור דאזלינן בתר השתא א"כ אין להחמיר במלח כלל:
כז סָעִיף י (ס"ק לב) אסור כו' ר"ת דייק מהמשנה כו' הקשה בספר ת"ש הא התם דף מ"ב תנן האלפס והקדר' שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי דהוא כלי שני וכתב התוס' ד"ה אבל כו' וז"ל ומהכא ליכא למידק דעירוי ככלי שני מדתקני ולא יתן לתוכן תבלין ולא אשמעי' רבותא אפי' שלא יערה על הקער' שתבלין בתוכה דאדרב' דוק מסיפא דקתני נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני מערה על הקערה שתבלין בתוכ' כו' מבואר דכתבו התוספות דממשנה ליכא למידק מידי וה"ל למ"א להביא ראיה ממ"ש ר"ת ראיה מזבחים ת"ר אשר יבושל בו ישבר אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכה רותח מנין ת"ל בו ישבר והתם בכלי חרס בליע' בלא בישול אינו אוסר וע"כ מבשל מזה יש ראיה לדברי מ"א אבל לא ממשנה דשבת לכן כתב דאפשר יש ט"ס בדברי מ"א. אולם ראיתי במרדכי פרק כירה שכתב וז"ל האלפס והקדרה כו' רשב"ם היה אומר עירוי ככלי שני ודייק מרישא דאמר לא יתן כו' ולא אמר ולא יער' כו' ור"ת פי' דעירוי ככ"ר ודייק מסיפ' דקאמר אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא אמר אבל מערה לתוך הקערה כו' עכ"ל הרי מבואר דר"ת דייק מסיפא דמתני' דשבת וע"כ ניחא ליה לר"ת לומר דדיוקא דסיפא עיקר ואתי שפיר דברי מגן אברהם:
כח סָעִיף יא (ס"ק לג) מלאה כו' ואפי' חמי טבריא. רצה לומר אע"ג דהמבשל בחמי טבריא ליכא איסור תורה כמ"ש מ"א ס"ק י' מ"מ אסו'. גמרא דף מ' ע"ב דאמר רבי יצחק ב"ר פ"א נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי וא"ל טול בכלי שני ותן והוכיח הש"ס דע"כ היה חמי טבריא דאי בחמי האור אפי' להזיע ולא לרחוץ מ"מ אסור א"ו בחמי טבריא הוי ואפ"ה א"ל טול בכ"ש דוקא:
כט סָעִיף יא (ס"ק לד) שהוא כו' הן חמין הרבה כו' שמתערבים כו' עיין בס"ק שאחר זה:
ל סָעִיף יא (ס"ק לה) אבל כו' דהתחתון גובר כו' דוקא אם התחתון חמין הוא דאסור אפילו באמבטי שהוא כ"ש ואינו מבשל מ"מ דמי אמבטי שהן לרחיצה הם חמין הרבה גזרינן אטו כ"ר כ"כ התו' ומ"ש מ"א בס"ק שלפני זה בשם הטור ומתבשלים הצוננים הוא ל"ד דהא הוא כ"ש שאינו מבשל אלא משום מראית העין שהוא חם הרבה וסוברים שהם כלי ראשון ומתבשלים משא"כ כשהתחתון צונן: הכא שאני שמתערבים כו' כיון שהצונני' מרובים ועיין בתוס' שבת דף מ"ב ר"ן תוס' פסחים דף מ' ע"ב מ"א נקט תרתי שמתערבים וגם כיון שהצוננים מרובים דכן משמע לשון שכ' לתוך צוננים לשון לתוך משמע שהן מרובים כ"כ התוס' בשבת דת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דברי ב"ש ובה"א בין חמין לת"צ ובין צונן לתוך חמין בד"א בכוס שהוא לשתיה שאינה חם כ"כ אבל באמבטי שהיא לרחיצה וחם הרבה מודה ב"ה דוקא חמין לת"צ ולא צונן לתוך חמין ופירש"י טעם החילוק בין חמין לתוך צונן או צונן לתוך חמין משום דתתאי גבר והקשו התוס' חדא דא"כ תיקשי למ"ד עילאי גבר ועוד גם למ"ד תתאי גבר מ"מ הא פירש ר"ת דמכל מקום חמין לתוך צונן מבשל כדי קליפה ותי' ז"ל אלא נראה כמ"ש ר"ת דחמין לתוך צונן משמע שהצוננים שלמטה מרובים שדרך ליתן המועט במרובה ולכן אין מבשלים החמין המעוטים כלל לפי שמתערבים בצוננים המרובי' ומתבטל חמימותן ולא צונן לתוך חמין שהחמין שלמטה מרובים ומתערבי' בהם הצוננים המועטים ומתבשלי' עכ"ל התוס' הרי דנקטו תרתי שהצוננים מרובים וגם מפני שמתערבים וכמ"ש מ"א ובאמת הוצרכו לשתי הסברות כדי ליישב שני הקושיות שהקשו על פרש"י דבזה לחוד הואיל ומתערבי' אין מתבשלים ואפ"ה צונן לתוך חם אסור אע"פ שמתערבים דמ"מ תתאי גבר ודוקא חם לתוך צונן באינו מבשל אלא כדי קליפה מהני סברת מתערבים דלא מבשל כלל ע"י התערובו' אבל צונן לתוך חם כיון שמבשל הכל בישול גמור אע"פ שמתערבים מ"מ מבשל ולכן אסור וכ"כ התוס' בפסחי' להדיא וכמ"ש להבא במ"ה דאכתי תיקשי קושיא א' דתיקשי מהכא למ"ד עילאי גבר ולכן הוצרכו גם לסברא שניה דהתחתוני' הם מרובים ובסברא זו גרידא לא סגי כיון דקתני לתוך משמע דהתחתונים מרובים ואם כן כה"ג דאחד מרובה מחבירו לא אזלינן בתר עילאי או תתאי ואזלינן אטו אותו דבר שהוא רוב וא"ש בין למ"ד עילאי גבר ובין למ"ד תתאי גבר ז"א דהא בפסחים דף ע"ו ע"א דמייתי תניא כוותיה דשמואל דתתאי גבר קתני צונן לתוך חמין אסור וחם לתוך צונן מדיח ומסיק דמכל מקום אדמיקר מבשל כדי קליפה ומגיה שצריך לומר חם לחוך צונן קולף הרי דקתני תוך דמשמע דהתחתונים מרובים ואפי' הכי תליא בדין עילאי או תתאי גבר לכן הוצרכו התוס' גם לסבר' שמתערבים ומבטלים חמימותן ובזה א"ש דע"י התערובו' אזיל ליה דין עילאי או תתאי גבר והשתא תניא במה שהוא מרובה צוננים או חמין ובזה א"ש בין למ"ד עילאי גבר ובין למ"ד ת"ג וא"כ לדידן דקי"ל דת"ג אי לאו סברא שמתערבים היה ראוי לאסור אפי' חמין לתוך צונן דאדמיקר ליה מבשל כ"ק ולכן הוצרכו לסברת כיון שמתערבים אלא דלפ"ז גם בצונן לתוך חמין לשתרי דהא לרב דא"ל ע"ג ואפ"ה קתני חמין לתוך צונן מותר ע"כ צ"ל דע"י שמתערבים אזיל ליה דין עילאי גבר ה"ה לשמואל אזיל כה"ג דין תתאי גבר דמה"ת נחדש פלוגתא בין רב לשמואל וע"כ צ"ל דצונן לתוך חם אסור משום דהתחתון הם מרובים. אמנם הטור שכתב הטעם דתתאי גבר וגם לא כתב כיון שהחמין מרובים אלא סבר' מתערבים לבד צ"ל דס"ל כמ"ש התוס' בפסחים שכתב אע"ג דאפי' למ"ד תתאי גבר מכל מקום מבשל כדי קליפה וע"ז כתבו וז"ל והא דאמרינן פרק כירה דשרי חם לתוך צונן י"ל כיון שאינו מבשל אלא כ"ק הואיל והצונן שלמטה מים שהוא דבר המתערב אינו יוכל להתבשל מחמת צנינות המים אבל דבר שאינו מתערב לא עכ"ל הרי דלא כתבו כי אם סברת מתערב' ולא הזכירו שהתחתונים מרובים וכתבו ליישב דא"כ צונן לתוך חם ג"כ לישתרי לכן כתבו דוקא כיון שאינו מבשל כ"א כדי קליפ' כו' אבל צונן לתוך חם כיון דמבשל כולו לא מהני מה שנתערב אלא דלפ"ז אכתי תיקשי לרב דס"ל עילאי גבר וע"כ צ"ל. דהתוס' דפסחים לא קשיא להו כלל למ"ד עילאי גבר די"ל דפליג על בריית' דשבת דהא הש"ס לקמן בפסתים דף ע"ו מייתי תניא כוותיה דמ"ד עילאי גבר וא"ל ברייתא דס"ל כוותיה והתוס' דפסחים לא באו ליישב ברייתא דשב' כ"א למ"ד תתאי גבר כיון דקי"ל כוותיה ועוד דלמ"ד עילאי גבר ודאי לא מצי אתיא וכן ס"ל להטור ומה"ט כתב הטעם דתתאי גבר וגם לא נקט כ"א סבר' מתערב ולא סבר' מרובים ואתי שפיר אלא שדברי הר"ן בפרק כירה צל"ע דהקש' על פרש"י שני קושיו' התוס' דתקשי למ"ד עילאי גבר וגם למ"ד תתאי גבר מ"מ אדמיקר ליה כו' ותי' וז"ל אלא ה"פ נותן אדם חמין לתוך צונן לפי שהם מתקררים בעירוין ומתערבים ממש תוך הצונן ואין כח בהם לבשל אפי' בבאים מכ"ר דאפי' את"ל דעירוי דכלי ראשון ככ"ר ה"מ במערה על גבי תבלין וכיוצא בהם שאין החמין מתערבים בהם אלא מכין עליהם בקלוחן ומבשלים אבל מים במים שהן מתערבים ממש אין כח בקלוח לבשל המים התחתונים עכ"ל הר"ן. ולדבריו אכתי תיקשי לרב דא"ל עילאי גבר וצל"ב כעת:
לא סָעִיף יב (ס"ק לו) מרובים. ולא אמרי' דמצרף כו' ולאו פ"ר וז"ל הרב"י בשם הר"ן הכא לאו פ"ר הוא לפי שמצטרפים הכלי מחממים אותו תחלה ביותר והכא אפשר שלא הגיע לצירוף מפני שהמים שבתוכו מונעים אותו מלהתחמם כ"כ עכ"ל. וכתב המ"מ כו' מדלא כ' מ"א והמ"מ כתב משמע דלא קאי אדלעיל ליתן טעם למה אינו אוסר כאן משום פ"ר אלא הוא ענין ודין בפ"ע והדין עם מ"א דבפ' כ"ב כתב הרמב"ם דין מיחם דהכא וכתב המ"מ ואין כאן משום צירוף כמו שהזכרתי פרק י"ב עכ"ל ובפ' י"ב דין א' הביא המ"מ דין מיחם וכתב דאינו אסור משום פ"ר שאפשר שלא הגיע לצירוף ואינו בהכרח גמור שיצרף עכ"ל והיינו כרברי הר"ן דלעיל ובדין ב' כתב הרמב"ם המכבה גחלת של מתכת אם אינו מכוין לצרף פטור וכ' המ"מ וז"ל הטעם נרא' שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לומר פ"ר כו' דומה לקטימת קיסם (ר"ל שכ' רמב"ם פי"א דין ז' הנוטל קיסם כו' וקוטמו לחצוץ בו שיניו כו' חייב עכ"ל משום שעשה כלי משמע שאם לא הי' כוונתו לחצוץ שיניו אינו חייב) כו' ואפי' לר' יודא דמחייב בדבר שא"מ עכ"ל וכמו שהעתיק מ"א כל לשונו והקשה לח"מ בפי"ב ל"ל ליתן טעם בדין א' גבי מיחם שאינו פ"ר שאפשר שלא הגיע לצירוף ולא סגי ליה בטעם שנתן בדין ב' גבי גחלת של מתכת שכל שאינו מתכוין כו' ועוד דלפי דבריו דכה"ג שכ' בדין גחלת כיון שאינו מכוין לעשות כלי אפי' לר"י שרי א"כ מאי פריך הש"ס בשבת דף מ"א ע"ב על האי דינא דמיחם והלא מצרף ומשני הא מני ר"ש דס"ל דבר שא"מ מותר והלא לפ"ד המ"מ כה"ג אפי' לר"י שרי ועוד הוסיף להקשות קושית אחרות ולכן אסיק דוקא גחלת של מתכת דמצד עצמו אינו כלי דהלא הוא רק חתיכו' ברזל בעלמא אלא כשמכוין לצרפו והצירוף היא מלאכת האומנין לוטשי ברזל כדי לחזקו וע"י מחשבתו וכוונתו עושהו כלי וחייב משום מצרף אבל כשאינו מתכוין לצרפו אינו כלי כלל וה"ה חתיכת ברזל בעלמא ואין בו משום צירוף כלי דהא אינו כלי ושרי אפי' לר"י וכן קטימת קיסם אם א"מ לחצוץ בו שיניו אין עליו שם כלי אלא קיסם בעלמא וחתיכה עץ אבל מיחם שהוא כלי מצד עצמו בלי כוונתו אפי' אינו מכוין לצרף מ"מ לר"י חייב וכן לר"ש אם הוא פ"ר ובזה א"ש דברי הש"ס דאמר האי דמיחם אתיא כר"ש וגם המ"מ הוצרך לומר גבי מיחם דאפשר לא הגיע לצירוף עכת"ד לח"מ. ולפ"ז ע"כ צ"ל מ"ש המ"מ פרק כ"ב על דין מיחם ואין כאן משום צירוף כמו שהזכרתי פ' י"ב ר"ל מ"ש פ' י"ב דין א' שאפש' שלא הגיע לצירוף אבל א"א לומר דהמ"מ רמז למ"ש פ' י"ב דין ב' גבי גחלת של מתכת דהא האי טעמא ע"כ לא שייך גבי מיחם כנ"ל בשם לח"מ א"כ א"ש מ"ש מ"א וכ' המ"מ כי הוא דין מחודש בפ"ע ולא קאי ליתן טעם על מיחם כנ"ל אבל מלשון הרב"י בספרו הארוך וכ"מ מהב"ח דגם גבי מיחם י"ל הטעם שכתב המ"מ גבי גחלת דבריהם צ"ב. ועס"ס של"ד סי' תק"י סעיף ג' כצ"ל. וגם עיין מ"ש סי' של"ז סק"ה:
לב סָעִיף יד (ס"ק לז) הנאכלים כו' ועמ"ש סס"ג. שכתב בשם הרמב"ם דמהתך המתכות יש בו איסור תורה: ויש לדחות דהכא לא ניחא כצ"ל. וכתב הדרישה הביאו בספר א"ר על מ"ש בש"ע שהיס"ב דהיינו מקום שכרסו של תינוק נכוית בו והם דברי הש"ס בשבת דף מ' ע"ב וז"ל מכאן תשובה למורי הוראה דשואלים אם היס"ב בתבשיל משערים באצבע וז"א אלא שכרסו של תינוק כו' עכ"ל:
לג סָעִיף טו (ס"ק לט) אפי' כו' אפי' נצטנן. והא דכתב רמ"א דנוהגים להקל אם לא נצטנן לגמרי משמע דאם נצטנן לגמרי אין מקילים אע"ג דנוהגים להקל ע"כ ס"ל אין בישול א"ב אפי' נצטנן דאל"כ בעינן שיהי' רותח דוקא כבר כתב מ"א לעיל סי' רנ"ג ס"ק מ"ו דבנצטנן לגמרי אסור משום דהוי כנותן ומניח ככתחלה לכירה בשבת ולא הות' אלא חזרה ולפ"ז כתב מ"א שם דבנצטנן לגמרי אפי' יבש אסור אע"ג דלית ביה משום בישול דהא אין טעם האיסור משום בישול אלא דהוי כמניח לכתחלה ואסור משום שמא יחתה ולטעם זה אין חילוק בין יבש למרק:
לד סָעִיף טז (ס"ק מ) במקום שהיס"ב כתב הלבוש כו' כמ"ש הרב ב"י גבי שמן כו' אהא דתניא פ' א"ט דנ"א אין מרסקין השלג או הברד שיזובו מימיו (וכ' רש"י הטעם דהוי נולד. ופי' הר"ן דבדיו דמשום סרך מלאכה נגעו בה שדומה כבורא מים הללו או שמא יסחוט פירות העומדים למשקין) אבל נותן הוא שלג או ברד לתוך המים אע"פ שנימח ממילא. וכ' רבינו ברוך בספר התרומות הובא ברא"ש ור"ן ואסור להחם בשבת פשטיד"א אצל המדורה (וכ' הר"ן ה"ה בחמה) משום ורשומן הנקרש נימח וה"ל מוליד ודמי להך דאין מרסקין את השלג כו' עכ"ל והרב' פוסקים חולקים ומתירים כיון דלא עביד בידים וכתב הרב"י והמרדכי ס"פ ב"ט כתב כדברי בעל התרומות ואח"כ כתב ר' יחיאל מפרי"ש הי' מביא ראי' להתיר מדאמרינן פרק כירה דף מ' ע"ב סכה אשה ידה שמן ומחממ' נגד המדור' וסכה לבנה וסתם שמן זית הוי קרוש ואפ"ה שרי ומ"מ טוב ליזהר שלא לשום כ"כ קרוב לאש אלא רחוק כדי שלא תהא היס"ב עכ"ל המרדכי. וכ' ע"ז הרב"י נרא' מדבריו דלבעה"ת לא אסור אלא במקום שהיס"ב וליתא דהא טעמא לאו משום בישול הוא אלא משום נולד וא"כ אפי' יד ס"ב נמי שרי (ר"ל לרבינו יחיאל לדעת המרדכי מדכתב המרדכי על דברי ר"י וטוב ליזהר כו' שלא תהי' היד סולדת בו משמע דר"י גופיה מתיר אפי' במקום שהיד ס"ב ומנ"ל למרדכי דר"י מתיר אפי' במקום שהיס"ב ע"כ משום דהוי ס"ל דבעה"ת גופי' אינו אוסר אלא במקום שהיס"ב ועז"כ הרב"י דליתא דהא הטעם משום נולד וא"כ אפי' במקום שאין היס"ב אסור לדעת בעה"ת כן פי' הדריש') ועוד דמשמע דלר"י שרי לחמם שמן זית אפי' במקום שהיס"ב (דהרב"י הוי ס"ל דמ"ש המרדכי וטוב ליזהר כו' קאי על שמן) ובהדיא אסיקנא בפ' כירה דשמן יש בו משום בישול עכ"ל הרב"י וס"ל ללבוש ה"ה בפשטיד"א דינא הכי דבמקום שהיס"ב לכ"ע אסור משום בישול ולדעת המתירים לא הותר אלא במקום שאין היד ס"ב ולא חיישינן לנולד. ול"נ דל"ד. ד"ל אע"ג דשומן אסור לכ"ע במקום שהיד ס"ב אבל פשטיד"א להמתירים ואין חוששין לנולד גם במקום שהיס"ב מותר דפשטיד"א ליכא משום בישול כיון דהוא דבר יבש אע"ג דסופה להיות נימח מ"מ בתר השתא אזלינן ועכשיו הוא יבש (אלא עדיין יש לחוש בנצטנן לגמרי דהוי כמניח לכתחל' לכירה בשבת ואפי' ביבש יש לאסור כמ"ש מ"א סי' רנ"ג הבאתיו פה ואולי יש לחלק): וכ"מ במרדכי כו' וקאי אפשטיד"א כו' ד"ל ומ"ש וטוב ליזהר שלא ליתנו כ"כ קרוב לאש כו' דמשמע דלרבינו יחיאל מותר ליתנו אפי' במקום שהיס"ב לא קאי על שמן כמו שהבין הרב"י ולכן הקשה עליו כנ"ל אלא קאי דוקא אפשטידא דלית ביה משום בישול א"כ לרבינו יחיאל מותר אפי' במקום שהיס"ב ובזה כתב המרדכי וטוב ליזהר כו' מטעם שכתב מ"א סס"ק זה. וכ"מ בגמרא וברש"י. ר"ל דמוכח דאזלינן בתר השתא וכיון דעכשיו הוא יבש אע"ג שסופה להיות נימוח מ"מ דין יבש יש לו: שורין אותו בחמין שיהי' נימוח ורש"י מן האומרים דיש בישול אחר בישול וע"כ צ"ל הא דשרי במתני' לשרותו בחמין דמיירי בדבר יבש וכמ"ש בפוסקים ומה בכך הא רש"י כתב שיהי' נימוח א"כ הרי סופה להיות לח אע"כ דבתר השתא אזלינן דהוא יבש ואין בו משום בישול א"ב: אלא כו' חששו כו' ד"ל מה"ט כתבו שטוב ליזהר כו'. כמ"ש הרב"י. בשם בעה"ת שאם עירה ושפך חוצה מן הפשטיד"א המים ושומן שבתוכה מותר להחם הפשטיד"א בשבת ונרא' מכאן אפי' לפי דעתו מותר להחם בשבת חתיכות בשר שומן אע"פ שמקצתו זב דאל"כ אע"פ ששפך המים והשומן ה"ל לאסור מפני חתיכות בשר שבתוך הפשטיד"א שהם נפשרים וזבים והטעם כיון דדבר מועט הוא הדבר הנפשר לא חשיב ושרי עכ"ל הרב"י:
לה סָעִיף טז (ס"ק מא) וכ"ש כו' מ"מ אסור כו' להאוסרים כו' משמע דלהמתירים שרי אע"ג דנצטנן לגמרי עמ"ש בס"ק מ':
לו סָעִיף טז (ס"ק מב) ויש כו' משא"כ בשלג דשרי ליתן לתוך היין או מים אע"ג דנימח ממילא בתוכו כדלקמן סי' ש"כ. ומ"מ הפשטיד"א כצ"ל. כמ"ש בי"ד סי' קי"ג לענין פשטיד"א שאפה גוי דאפי' למי שאינו נזהר מפת גוי מ"מ הפשטיד"א אסורה משום דהשומן היוצא בשעת אפיה אסור משום בישולי גוי דאסור לכ"ע וחוזר ונבלע תוך הפשטיד"א. ומ"מ יש להקל כמ"ש רמ"א לעת הצורך לסמוך על דעת המתירים. ויש לעשות ע"י גוי וכן יש ליזהר בדגים שהרוטב ומרק שלהם קרוש. אבל ברישא מיירי שניהם נתנו האור והעצים ביחד כצ"ל ור"ל השתא גם המביא האור חייב כיון דמיד היו העצים שם ועשה צורך הבישול. ורש"י פירש בביצה דל"ד ע"א:
לז סָעִיף יח (ס"ק מג) אסור להגיס משום צובע עמש"ל סי' רצ"ב ס"ק ב':
לח סָעִיף יח (ס"ק מד) ולכתחל' כו' כיון דא"א בע"א. והט"ז כתב דבהוצא' בעלמא אם אינו מהפך בקדרה ל"ל בה: עמ"ש סי' רנ"ג ס"ק ל"ב דיש ליתן הקטניות לבסוף לרוטב: ואפשר דזה מקרי בעין כו' וצ"ע ועמ"ש בספר א"ר בשם דרישה:
א סָעִיף א ס"א המבשל בשבת כו'. פסק כר"י ולא כר"מ משום דסתמא דחולין כוותיה אבל התוס' וסייעתם פסקו כר"מ וראייתם ברורה מאד ומה שכתבו דסתמא דחולין כר"י משום הא לא אריא דסתמא דפ"ב דתרומות כר"מ וכן סוגיא דרפ"ג דשבת נפק ודרש כו' כוותיה וכן רב אורי כר"מ כו' ומה שדחה הרמב"ן והר"ן ז"ל משום דרב לטעמיה דס"ל מטין כר"י אבל אנן קי"ל כר' יוחנן דס"ל הלכה. ליתא בגמ' שלנו אדרבה דר' יוחנן ס"ל בפ' הכותב מטין אלא דשם קי"ל כרשב"ל אלא דט"ס הוא בדבריהם וצ"ל דרב לטעמיה דל"ל להני כללי עירובין מ"ז א' אבל אנן קי"ל כר' יוחנן אבל מ"מ אין נראין דבריהם דא"כ למה פסק הרי"ף וש"פ כר"ש במניח את ביתו והלך כו' הואיל ורב ס"ל כוותיה אלא כמש"ש היכא דאיתמר איתמר ואפילו אם תדחוק דשאני כאן דלא פסק הלכה בהדיא אלא אורי מ"מ לא נראה לדחוק ובר מינה דהאי כללא ליתא כאן דאף אם יסבור להלכה כר"י מ"מ כאן הלכה כר"מ דהא המחלוקת בברייתא וסתם במתניתין כמ"ש בפ"ד דיבמות מ"ב ב' וכמ"ש הרי"ף בפ' כל הכלים אע"ג דההיא דחולין נמי סתמא ההיא דיוקא היא שבת דומיא די"כ ואע"פ שמתחייב כו' ולא שבקינן פשטא דמתני' וכל הראיות שהביא הרמב"ן ממ"ש בפ' תולין ק"מ א' דביתהו דזעירי כו' אימיה דאביי עבדא כו' והני שוגגין נינהו וכן מספ"ק דיו"ט ר"פ איקלע לבי רבה כו' אייתי ליה כו' כל אלו מוכרחין להיפך דהא ר"מ בדרבנן קניס ור"י לא קניס וכל אלו דרבנן הן אלא שיש ליישב דברי הרי"ף בזה מדאמרינן בירושלמי פ"ג דערלה והביאו תוס' בגיטין נד א' ד"ה נפלו כו' טעמא דר"מ כו' טעמא דר"י דר' אבהו א"ר יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור כו' אלמא ס"ל לר' יוחנן כר' יהודה ור' יוסי וזהו דברי הרמב"ן דר' יוחנן פליג ארב ואולי לשיטתייהו כנ"ל בהאי כללא דר"מ ור"י כו' ור' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ספ"ה דתרומות סאה תרומה כו' ואח"כ כו' אם שוגג מותר כו' והשתא אתי ג"כ שפיר אע"ג דסתמא כר"מ מ"מ כיון דסתמא אחרינא כר' יהודה הדרינן לכללא ר"מ ור"י ורב לשיטתיה ור' יוחנן לשיטתיה כנ"ל וכ"ה בזבחים ע"ד ונפלה דוקא נפל מעצמו כמש"ש בתוס' דרב לשיטתיה כנ"ל אבל לר' יוחנן אפי' הפילה ודברי ש"ע שם אינם נכונים אף אם תוס' ס"ל כן להלכה כמ"ש ב"י. וגם מה שהשיג הרז"ה על הרי"ף בפ"ג דשבת על מה שכתב הרי"ף וש"מ דליתא לדר"י הסנדלר הילכך הלכה כר"י והרמב"ן נדחק ליישבו והרא"ש כ' בפ' מרובה סי' ה' וקצרה דעתי מהבין דבריו דהא הני אמוראי פליגי אליבא דר"י הסנדלר והיאך כ' וש"מ דליתא כו' ולא קשה מידי שדבריו מבוארים היטב מסוגיא דגמ' שם ע"א א' דכל הס"ד של הרי"ף לפסוק כר"י הסנדלר נגד כללא דר"מ ור"י אינו אלא משום דמסקנא דגמ' דמאן חכמים ר"ש וס"ל כר"י הסנדלר וא"כ מדרבנן ס"ל כוותיה הלכתא כוותיה אבל למ"ד מעשה שבת דרבנן מסקנא דגמ' שם דחכמים פוטרין אשארא קאי אבל בשחיטת שבת מחייבי רבנן וסלקא לה הכרחא לאוקמי רבנן כר"י הסנדלר וא"כ לדידן דהלכה כמ"ד מעשה שבת דרבנן ליתא הכרחא דרבנן ס"ל כר"י הסנדלר אלא הדרינן לכללא דר"מ ור"י וכו' ופלוגתא דר"א ורבינא נ"מ לפי' דמתני' אי קאי וחכמים פוטרין אשארא או לא כנ"ל וז"ש הלכך הלכה כו'. ומ"מ דברי התוס' עיקר להלכה וכן יש להביא ראיה לדידהו ממ"ש בירושלמי פ"ג די"ט וז"ל של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחיים שלהן אר"א ב"צ פ"א אכל אבא אצל ר"ג והביאו לפניו אניגרין ובתוכו פלפלין שחוקין כיון שטעמן משך ידיו מהן א"ל אל תחוש להן מעי"ט הן שחוקין ושאלו שם ויעשה ר"ג אצל ר"צ כשוגג ויאכל אלא שלא להתיר מלאכה ע"י ר"ג ולפ"ז הראיה להיפך אלא שבמלחמות רפ"ג שם כתב כיון דלא שאלו בגמ' שלנו ליתא אבל אין לדחות דבריו המפורשים בירושלמי וגם י"ל כמ"ש ברפ"ג שאני מבשל דחמיר אבל האי כו' וכן כל ראיותיו נדחו כנ"ל ועוד דבהדיא אמר בירושלמי פ"ב דתרומות בעון קומי ר' יוחנן את מה את אמר א"ל אין לי אלא משנה המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. וא"כ הלכה כר"מ דבשוגג יאכל כו' וגם בדרבנן לא קניס כדאמר ר' יוחנן הנ"ל ומ"ש שם ר' אבהו בשם ר"י כל האסורין כו' היינו בין דאורייתא בין דרבנן ולכן סתם רבי בתרומות שם המעשר והמבשל שהמעשר הוא דרבנן וכן המטביל כלים כו' והמבשל הוא מן התורה וכסתם זה פסק ר' יוחנן כנ"ל ומ"ש הגאונים וכן הר"ן והרמב"ן דלהכי יש לפסוק כר"י משים דנפישי ע"ה גבן כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ק דחולין ליתא דכבר כתבו תוס' בפ"ק די"ט וש"מ דאנן חשיבי בני תורה וראיה מבישולי עו"ג וכ"ש לאחמורי בהוראה דרב מורי כר"מ וכ"ש דסוגיא דפ"כ דשבת כוותיה וכל אמוראי שם וכן עיקר להלכה: או שעשה כו'. הרמב"ם בפכ"ג פ' המעשר והמטביל כלים כר"מ וכסתם מתני' דפ"ב דתרומות וטעמו דר"י ל"פ אלא בדאורייתא כמ"ש בגיטין נג נד וכן קי"ל בהא דמטמא כו' וכן נפלי ונתפצעו וכמ"ש בי"ד סי' צט ק"א ק"י ואף דבשבת פ"ג קי"ל בשוכח לאיסורא התם משום דאתי לאיערומי כמש"ש וכמ"ש בהא דנתפצעו לר' יהודה אף דלא קי"ל כוותיה מ"מ יותר אתי לאיערומי ומשום גזירה כמש"ש וכ"מ בגיטין נד א' ברש"י ד"ה ואנן כו' ובתוס' ד"ה המעשר כו' ע"ש ועי"ד סי' ק"י ס"ז ומש"ש ובח"מ סי' כה ס"א ומש"ש וא"כ מ"ש או שעשה היינו בדאורייתא אבל בדרבנן כר"מ וזהו אף לשיטת הש"ע כנ"ל אבל לפמש"ל לא קניס ר"מ כלל לא בדאורייתא ולא בדרבנן כדמוכחא סוגיא דירושלמי וסתמי דמתני' כנ"ל: מיד. דלא כרש"י בחולין טו א' ובה"ג שפירשו בכדי שיעשו ואזלי לשיטתייהו שפי' שלא יהנה אבל תוס' בפ"ג די"ט חולקין עלייהו והרא"ש כ' דאף לשיטת רש"י א"צ כאן בכדי שיעשו דמילתא דלא שכיחא ועתוס' בחולין טו א' ד"ה מורי:
ב סָעִיף ב ס"ב בין כו'. כמסקנא דשם דלא ס"ל מש"ש ע"כ לא קשרי ר"מ כו' אלא כמש"ש תחלה ודלמא שאני התם דדחייה כו' וכן ס"ל לסוגיא דפ"ק די"ט ו' ב' השתא מוכן לאדם כו' וע"ש בתוס' שדחקו הרבה מאד ועתוס' דשבת קנז ח' ד"ה לבר כו' וע' ר"ן ר"פ חבית בתי' הראשון בשם הרמב"ן ועיין תוס' יבמות מד א' ד"ה לא הוי כו' ואע"ג כו' אבל הרשב"א בחולין שם כתב בשם הר"ר יונה דסוגיא דהתם פליגא אההיא דקאמר אימור דשמעת לר"מ כו' ומשמע שם דאפי' ר"ש מודה בזה ואפי' למר בריה דר"י דחלוק אפי' בבע"ח שמתו ס"ל דוקא שמתו אבל שוחט לא אסיק אדעתיה אבל סוגיא די"ט שם ס"ל דאפי' לר"י הוא מוכן לאדם וכן הא דפריך שם ב' ב' שבת דעלמא תשתרי אע"ג שהתרנגולת הוקצה לאכילה מחמת איסור שחיטה ואפילו את"ל דגמ' פריך לדידן דקי"ל כר"ש מ"מ שמעי' דקי"ל כר"ש בזה אבל שיטת רש"י ותוס' ורמב"ן ור"ן דדוקא בחולה מבע"י אבל מדברי רי"ף ורמב"ם מ' כדברי הר"ר יונה והרא"ש דבכ"ע מותר והרשב"א שם הביא ב' הדיעות ועסי' ש"י ס"ב וע' שבת מ"ה ב': או עשה. משום טעם זה גופא שאמרו בשוחט שדוקא משום שא"א כו': או לחולה. רשב"א משום טעם זה ג"כ דמלאכת ישראל אין חילוק בינו לבריא: ואפ'. תוס' בגיטין דמ"ש בעירובין פו ניחום ליה נכרי אגב אימיה דוקא במילה התירו: בשבת. לאפוקי במ"ש ואין בו משום בישולי נכרים כיון דלא שכיחי אין בו משום חתנות: ואם כו' אפי' כו'. חולין שם כגון שקצץ דלעת. ור"ל אפי' לחולה מבע"י דומיא דרישא בשוחט דלא כרש"י שם דלפי' אצ"ל בדלעת אלא בשחט היום אלא כנ"ל ולא אמרינן דגידולין בטלין ברוב העיקר משום דהוי דבר שיל"מ כמ"ש תוס' דב"ק ס"ט א' אבל לפי מ"ש בסי' ש"כ ס"ב ובי"ד סי' קב ס"ד בהג"ה מותר ועמ"א: משום שגדל כו'. משא"כ בבהמה דלא חששו לזה ועתוס' י"ט לז ב':
ג סָעִיף ג או לשברה כו' ואפי' כו' אבל. ג' חילוקים בביצה שם ב' ב' וערש"י שם:
ד סָעִיף ד ס"ד תבשיל. ל"ד א' שמא ירתיח ערש"י שם ואפילו נתבשל כ"צ וכמ"ש תוס' מ"ז ב' ד"ה במה. בסתם קדירות כו': וי"א. כן משמע ממ"ש בסוף ס"ח בשם רי"ו אבל ממ"ש בסי' רנז ס"ז כל היכא כו' ואפי' כו' מ' דאסור בכ"ע והרי"ו אפשר דלא ס"ל ג"כ בהטמנה במצטמק ורע לו: ואם לא. מדאמרינן בפ"ד די"ט ל"ד א' ואחד מגיס בה: ואפילו. דלא כרא"ש וטור ורמב"ם ועתוס' לט א' ד"ה כל: וה"ה. נלמד מהנ"ל והדחתן כו' וכמ"ש בפ' כירה גלגל מאי כו' אף אנן כו' אלמא דה"ה בכל דבר שהוא גמר מלאכה:
ה סָעִיף ה ס"ה יש מי. כר' יוסי פסחים מ"א א' וכן בפסח צלאו כו': אפילו בכלי שני. שבת מב ב' ואפילו ללישנא בתרא משום דמילחא צריכה כו' אבל שאר דברים מודה ללישנא קמא: ויש. כמש"ש מ' ב' ושם מ"א וללישנא בתרא אידחי לישנא קמא: וי"מ. עיין תוס' דפסחים שם ד"ה עולא כו' ואנן קי"ל בברכות שם דשלקות בפה"א ובפסח כתי' דעולא בפסחים ואפילו לר"י למסקנא דברכות כמ"ש תוס' הנ"ל:
ו סָעִיף ו ס"ו אם יש. רש"י שם: אבל. שם ולא שיחומו וכמ"ש תוס' מח א' ד"ה מ"ש כו':
ז סָעִיף ז ס"ז י"מ כו' וי"מ. שהכלל כ"ד שאין בו משום בישול מותר נגד המדורה כמ"ש מ' ב' למ"ד שמן אין בו משום בישול מותר נגד המדורה וכן בתולדות האור כגון ע"ג מיחם כמ"ש בס"ו או בחמין כמ"ש בס"ד אבל ע"ג כירה ודאי אסור דלא התירו אלא חזרה ובתנאים שנתבארו בסי' רנג ס"ב וכ"ש ע"ג האש ולא התירו אלא נגד המדורה שהוא כסומך. מ"מ פכ"ב ור"ן פ' כירה אהא דמניח קיתון של מים נגד המדורה דלא כרא"ש שם שדחה סברא זו דסומך שאמר דל"ד לסמוך לכירה וכן תוס' לד א' ד"ה ת"ש וכמ"ש בס"ח וסט"ו וכ"כ הרמב"ן ורשב"א ודבר שאין בו משום בישול הוא דבר שנתבשל כ"צ ויבש אפילו נצטנן או רוטב ורותח כמ"ש ס"ד ועתה לס' ראשונה דס"ל דאפילו המיחם ע"ג האש אינו כעל האש וע"ג כירה מותר באלו ב' דברים ולס' שניה שהוא כעל גבי האש אסור ובס"ז כ' דבר חם ובס"ח כ' דבר קר והוא יבש דחד דינא אית להו ועמ"א ס"ק כד בשם רי"ו וס"ק כו בשם מ"מ והמ"מ והר"ן פ' כס' ראשונה בפשיטות וכן כ' רי"ו וש"ע ס"ח וראשון כו' וכ"פ בש"ע סי' רנג ס"ג דלא כמ"א ס"ק כו שרוצה לחלק שלא מ' כן בהר"ן ומ"מ:
ח סָעִיף ח ס"ח וכ"ד שמותר כו'. כנ"ל שנלמד משמן: אפי' אם. כמ"ש בסי' רנג דאם לא נתבשל כ"צ אסור חזרה כמ"ש שם ס"ב ומצטמק ורע לו נלמד מחמין כמש"ש וכן לשמור חומו וכמ"ש ל"ח ב': ומצטמק. לשיטתו כמ"ש בס"ד בהגה"ה ועמ"א:
ט סָעִיף ט ס"ט אסור לד"ה. ר"ל אף לס' ראשונה וכ"ז לדעת הרא"ש וש"ע ס"ד אבל לדעת המ"מ ור"ן בהג"ה בסט"ו שאפילו דבר שיש בו רוטב ונצטנן אין בו משום בשול כאן גם כן מותר: כ"ז שהיד. דאם אין היד סולדת אין בו משום בישול כמ"ש מ' ב' וע"ש תוס' ד"ה וש"מ כו' וז"ש כאן בכל הסי' יד סולדת ואפילו בתוך הכירה ותנור מותר אם אין יד סולדת בו כמ"ש בסי' רנג וכ"ה בירושלמי ר"פ כירה בתנור ע"ש. ומ"ש מ"א בס"ק כח בשם הירושלמי להיפך לא דק שכן איתא שם פ"ג סוף הלכה ב' ר' זעירא בשם רב יהודא מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת במקום שאין היד שולטת עד איכן עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון לכלי שני א"ר יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני ור"ל ואע"ג שבכלי ראשון שנותן רק להפשיר מ"מ עשו הרחקה כדי שלא יתן שם עד שיחם כמ"ש הרא"ש בפ"ג ס"י ובר"ן ומ"מ וקורא הירוש' אין היד שולטת מ"ש בגמ' יד סולדת בו: כיון שהעבירוהו. רש"י שם ד"ה דבכלי: ויש. הרא"ש שם ועט"ז בשם הרא"ש והטור לא הזכיר מלוח וז"ש בהג"ה ונ"ל כו': ויש אוסרין. כלישנא קמא: והמחמיר. תוס' שם: אפילו הוא כו'. דע"ג האש אפילו לפסק ש"ע אסור כנ"ל: דהמלח. עמ"א. ומ"ש דמידי דעביד ע' בחולין צז ב' ובע"ז ס"ט א'. ומ"ש דהוי זוז"ג. עיין בפסחים כו וכ"ז ושאור נמי לטעמא עביד. ומ"ש דדש"ילמ עבפ"ק די"ט ג' ד' ומ"ש כיון שנתבטל. ע' סי' ש"כ ס"ב:
י סָעִיף י ס"י אסור. ירושלמי שם הביאו תוס' ורא"ש שם ולמד ממש"ש בזבחים צה ובפסחים עו דעירוי מבשל כדי קליפה:
יא סָעִיף יא ס"יא אמבטי. אלו ב' ס' סי"א וסי"ב ל' ש"ע הוא לשון הרמב"ם וכמ"ש הרי"ף דר"ש ב"מ ארישא קאי ואין הלכה כמותו ועברא"ש: אע"פ. תוס' שם דבור המתחיל אבל מדשביק מיחם ונקט אמבטי ועוד מדקאמר ספל אינו כאמבטי ונראה שגם הרמב"ם סובר כן מדאמר שהוא מחממן הרבה אע"ג שבב"י דחה ראיה זו ועוד מדאמר בסי"ב והוא שלא כו' ולא ביאר אם חמין לתוך צונן. וא"ל שסמך אמ"ש באמבטי דא"כ למה חזר ושנה שם ועוד מדלא כ' הדין ומותר לצוק אצל אמבטי והפסיק במיחם אלא שבאמבטי אפילו בכ"ש אסור ולכן לא ביאר דין דכ"ר כמש"ש:
יב סָעִיף יב ס"יב מיחם שפינה. נקט תי' דרב אדא דרב ושמואל ס"ל כוותיה: ומותר לצוק. שם מב א' כב"ה וכמסקנ' דגמ' חזינא ליה לרבא כו': והוא שלא. דייק מדקתני בד"א בכוס. וכוס כלי שני הוא ולכן לא ביאר אם חמין לתוך צונן או צונן כו' משום שאין מבואר בגמ' רק לתירוץ דאביי במתני' והוא נקט תי' דרב אדא וכן לא הזכיר היתר דמים מרובים משום טעם זה: ואם המים. טור ופ' כאביי ולא כ' שחמין לתוך צונן ג"כ מותר שסמך על מה שכ' בסי"א בהג"ה אע"פ שהוא כ"ש דמ' דגם בכ"ר הדין כמ"ש תוס' בד"ה נותן כו' ע"ש ומ"מ אף לתי' שאביי מודה לתי' דר"א דאביי לא קאמר אלא לר"י כמ"ש בגמ' ולכן כ' שניהם:
יג סָעִיף יג ס"יג מותר. שם: או. מ"א ב': אבל. שם:
יד סָעִיף יד ס"יד אבל אסור כו'. ואפילו ירושלמי כנ"ל ובגמ' כגי' הגאונים וש"מ הפשרו לא זהו בישולו ואפ"ה אסור ושם מ"ח א' וכפי' התוס' ד"ה מ"ש: וה"ה. נלמד מהנ"ל:
טו סָעִיף טו ס"טו דבר. נלמד משמן למ"ד אין בו משום בישול וע' ס"ד וס"ח: ואפי' כו' אבל. כמ"ש ס"ד: ויש מקילין. עמ"א. שמפ' מתני' כל שבא בחמין אפי' ברוטב ונצטנן ועיין בר"ן ומ"מ ובתוספתא ס"פ ט"ו ואופין את האפוי ומבשלין את המבושל והא דאמרינן בפ"ב שמא ירתיח מפ' כפי' הרי"ף ורמב"ם דקאי אמבע"י בדבר המוסיף הבל ור"ל שמא תרתח הקדירה ויגלה מבע"י ויכסה משתחשך וכן פי' הראב"ד אלא שפי' קושיא א"ה אפילו קאי אדבר שא"מ הבל וזה אינו סותר לגירסתינו לדינא:
טז סָעִיף טז ס"טז מותר. ול"ד למ"ש בסוד פ"ד אין מרסקין כו' דשם הטעם משום שמא יסחוט פירות העומדין למשקין כמ"ש בר"ן ומ"מ: וכ"ש קדירה. שאף לפי' רש"י משום נולד מותר כמש"ש אבל נותן כו': ויש מחמירין. דס"ל כפרש"י ואף בקדירה משום שהשומן צף והוא בעין ועס"ז ועיין בע"ש:
יז סָעִיף יח ס"יח אם לא. כמ"ש בס"ד: ואם. דאז אין בו משום בישול מדמותר חזרה וכמ"ש בתוספתא כנ"ל: אבל צמר. תוס' שם ד"ה דלמא: אע"פ. וכן מוכח בירושלמי ר"ן. ולכן סתמו במתני' וב"ה מתירין ולא חילקו בין עקורה וטוחה דבלא"ה מודה לב"ש משום דבלא"ה לא היו ב"ש מתירין משקלט העין:
יח סָעִיף יט ס"יט אסור. ערש"י ק"ש א' ד"ה שדיקא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.