א הַקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא, וְהוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן, חַיָּב, כְּגוֹן: קֶשֶׁר הַגַּמָּלִים וְקֶשֶׁר הַסַפָּנִים, וְקִשְׁרֵי רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁקּוֹשְׁרִים הָרַצְעָנִים בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל הַקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן, פָּטוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא, אֲפִלּוּ שֶׁל הֶדְיוֹט, חַיָּבִין עָלָיו (רַשִׁ"י וְהָרֹא"שׁ וְרַ' יְרוּחָם וְטוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַתִּיר בְּאוֹתוֹ יוֹם עַצְמוֹ, מִקְרֵי שֶׁל קַיָּמָא (כָּל בּוֹ וְהגה"מ פ"י) וְיֵשׁ מְקִלִּין לוֹמַר דְּעַד שִׁבְעָה יָמִים לֹא מִקְרֵי שֶׁל קַיָּמָא (טוּר וּמָרְדְּכַי) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שי"ד ס"י. וְקֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן, מֻתָּר לְקָשְׁרוֹ לְכַתְּחִלָּה, הַגָּה: וְכֵן לְעִנְיַן הַתָּרָתוֹ דִּינוֹ כְּמוֹ לְעִנְיַן קְשִׁירָתוֹ (טוּר), כֵּיצַד: נִפְסְקָה לוֹ רְצוּעָה וּקְשָׁרָהּ, נִפְסְקָה הַחֶבֶל וּקְשָׁרוֹ, אוֹ שֶׁקָּשַׁר חֶבֶל בִּדְלִי אוֹ שֶׁקָּשַׁר רֶסֶן בְּהֵמָה, הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַקְּשָׁרִים שֶׁהֵם מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט וְכָל אָדָם קוֹשֵׁר אוֹתָם לְקַיְּימָם. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא, אִם קְשָׁרוֹ קֶשֶׁר אֻמָּן הֲרֵי זֶה אָסוּר; וּלְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁקּוֹשֵׁר לִמְדֹּד אֶחָד מִשִּׁעוּרֵי הַתּוֹרָה, מֻתָּר לִקְשֹׁר קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַתִּיר שׁוּם קֶשֶׁר שֶׁהוּא שְׁנֵי קְשָׁרִים זֶה עַל זֶה, דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִים אֵיזֶה מִקְרֵי קֶשֶׁר שֶׁל אֻמָּן דַּאֲפִלּוּ בְּשֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא אָסוּר לְקָשְׁרוֹ וְהוּא הַדִּין לְהַתִּירוֹ, וְכֵן נוֹהֲגִין (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק אֵלּוּ קְשָׁרִים); וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה דְּבִמְקוֹם צַעְרָא אֵין לָחוּשׁ וּמֻתָּר לְהַתִּירוֹ, דְּאֵינוֹ אֶלָּא אִסּוּר דְּרַבָּנָן וּבִמְקוֹם צַעַר לֹא גָּזְרוּ. וְהָא דְּבָעֵינָן ב' קְשָׁרִים זֶה עַל זֶה, הַיְנוּ כְּשֶׁקּוֹשֵׁר שְׁנֵי דְּבָרִים בְּיַחַד, אֲבָל אִם עָשָׂה קֶשֶׁר בְּרֹאשׁ אֶחָד שֶׁל חוּט אוֹ מְשִׁיחָה, דִּינוֹ כִּשְׁנֵי קְשָׁרִים (סְמַ"ג).
ב נִשְׁמְטוּ לוֹ רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל אוֹ שֶׁנִּשְׁמַט רֹב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְהַחֲזִיר הָרְצוּעוֹת לִמְקוֹמָם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשֹׁר. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁיּוּכַל לְהַחֲזִירוֹ בְּלֹא טֹרַח, אֲבָל אִם צָרִיךְ טֹרַח לָזֶה, אָסוּר דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִקְשֹׁר (תוס' וְהָרֹא"שׁ פ' בַּמֶּה טּוֹמְנִין).
ג מַתִּירִין בֵּית הַצַּוָּאר מִקֶּשֶׁר שֶׁקְּשָׁרוֹ כּוֹבֵס, שֶׁאֵינוֹ קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא; אֲבָל אֵין פּוֹתְחִין אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ, דִּמְתַקֵּן מָנָא הוּא. הַגָּה: אֲפִלּוּ כְּבָר נִפְתַּח, רַק שֶׁחָזַר הָאֻמָּן וּקְשָׁרוֹ אוֹ תְּפָרוֹ בְּיַחַד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִים עוֹשִׂין, (ר' יְרוּחָם חי"ד); וְלָכֵן אָסוּר לְנַתֵּק אוֹ לַחְתֹּךְ זוּג שֶׁל מִנְעָלִים הַתְּפוּרִים יַחַד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִים עוֹשִׂין, אַף עַל גַּב דְּהַתְּפִירָה אֵינָהּ שֶׁל קַיָּמָא. דְּאֵין חִלּוּק בִּתְפִירָה בֵּין שֶׁל קַיָּמָא לְאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא (הגמ"ר פ' בַּמֶּה טּוֹמְנִין); וְיֵשׁ מַתִּירִין בִּתְפִירָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל קַיָּמָא, וְאֵין לְהַתִּיר בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ (בֵּית יוֹסֵף).
ד קוֹשְׁרִין דְּלִי בְּמִשְׁחָה אוֹ בְּאַבְנֵט וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֲבָל לֹא בְּחֶבֶל, וְהָנֵי מִילֵי בִּדְלַיִם הַקְּבוּעִים בַּבּוֹר, אֲבָל דְּלַיִם שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָם קְבוּעִים בַּבּוֹר אֵינוֹ קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא.
ה עֲנִיבָה מֻתָּר, דְּלָאו קֶשֶׁר הוּא. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם עוֹשֶׂה קֶשֶׁר אֶחָד לְמַטָּה, נוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר (אָגוּר).
ו קוֹשְׁרִים חֶבֶל בִּפְנֵי הַפָּרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּצֵא, אֲפִלּוּ בְּב' רָאשֵׁי הַפֶּתַח, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַתִּיר רֹאשׁ הָאֶחָד וְיוֹצִיאֶנָּה דֶּרֶךְ שָׁם וְיַנִּיחַ רֹאשׁ הַשֵּׁנִי קָשׁוּר.
ז מְטַלְטְלִין חֶבֶל שֶׁל גַּרְדִּי, (פי' אוֹרֵג), לְקָשְׁרוֹ בָּאֵבוּס וּבַפָּרָה, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַתִּיר רֹאשׁ הָאֶחָד וְיַנִּיחַ הַשֵּׁנִי קַיָּם, אֲבָל חֶבֶל דְּעַלְמָא לֹא; וְהָנֵי מִילֵי לְקָשְׁרוֹ בְּאֵבוּס וּפָרָה; אֲבָל אִם הָיָה קָשׁוּר בָּאֵבוּס וְרוֹצֶה לְקָשְׁרוֹ בַּפָּרָה, אוֹ אִם הָיָה קָשׁוּר בַּפָּרָה וְרוֹצֶה לְקָשְׁרוֹ בָּאֵבוּס, מֻתָּר בְּכָל חֶבֶל.
א סָעִיף א בגמרא אמרינן דיש כאן ג' חלוקות אחד חייב חטאת ואחד פטור אבל אסור ואחד מותר לכתחלה ולשיטת הרי"ף והרמב"ם והמחבר דסתם כותייהו דינא הכי דאם הוא קשר של קיימא כגון שדרכו שיהיה כך לעולם [דהיינו שאינו קוצב זמן בדעתו להתירו והוא קשר שעשוי להתקיים תמיד] והוא ג"כ מעשה אומן חייב חטאת ונתבאר לקמן בסוף הסעיף בהגה מה הוא מעשה אומן ואם הוא קשר של קיימא ואינו מעשה אומן מעשה אומן ואינו קשר של קיימא פטור אבל אסור אינו מעשה אומן ואינו קשר של קיימא מותר לכתחלה ודעת רש"י והרא"ש וש"פ דלא תלי כלל בעצם הקשר אם הוא מעשה אומן אלא דעיקר החילוק הוא דאם הוא קשר של קיימא דהיינו שדרכו שישאר כך לעולם וכנ"ל חייב חטאת ואפילו אם הוא מעשה הדיוט ואם אין דרכו לקושרו רק לזמן פטור אבל אסור דדמי קצת לשל קיימא ואפילו אם הוא מעשה הדיוט ואם דרכו להתירו באותו יום מותר לכתחלה אפילו הוא מעשה אומן דאין שם קשר עליו וי"א דכל מי שדרכו להתיר בתוך שבעה ימים הוי כמו שדרכו להתיר באותו יום ומעתה יבוארו דברי המחבר והרב על נכון:
ב סָעִיף א (א) קשר של קיימא - ואפילו לא מיהדק שפיר ויוכל להתירו באחת מידיו חייב כיון דלא יהיה ניתר מעצמו:
ג סָעִיף א (ב) קשר הגמלים - שנוקבין לגמל בחוטמו ונותנין בו טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם וכשרוצה לקושרו קושר רצועה ארוכה באותה טבעת וקושרין בה ופעמים שמתירה ואותו קשר הראשון הוא קשר הגמלים שהוא קשר של קיימא:
ד סָעִיף א (ג) וקשר הספנים - גם הוא כמין טבעת שעושין מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים תמיד וכשרוצה להעמידה קושר רצועה באותה טבעת ומעמידה בה וכשרוצה להתירה מתיר הרצועה ונוטלה ואותו קשר הראשון של הטבעת הוא קשר הספנים:
ה סָעִיף א (ד) בשעת עשייתן - היינו הקשר שקושר בתוך המנעול שלא תוכל הרצועה לצאת והוא קיים לעולם:
ו סָעִיף א (ה) דכל קש"ק וכו' - היינו שאין דרכו להתירו לעולם וכנ"ל. ודעה זו פליגא אמחבר גם בשאינו של קיימא והוא מעשה הדיוט והיה דעתו שיתקיים הקשר איזה זמן דלהמחבר מותר ולדעה זו פטור אבל אסור דדמי קצת לקשר של קיימא וע"ז קאי הני תרי י"א שהביא הרמ"א דלדעה הראשונה כל קשר שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו מקרי של קיימא במקצת ואסור לכתחלה ולדעה שניה כל שמתירו בתוך שבעה ימים לא מקרי של קיימא כלל ומותר לכתחלה:
ז סָעִיף א (ו) באותו יום עצמו - אלא למחר אבל אם עשוי להתיר בליל מ"ש לא מקרי של קיימא כלל ומותר לכתחלה ומיהו אם קושר בליל ש"ק ועשוי להתיר ביום שבת עצמו אע"ג דאין ממש באותו יום מ"מ י"ל דשרי דכל פחות מכ"ד שעות ביומו מקרי [פמ"ג]:
ח סָעִיף א (ז) דינו כמו וכו' - ר"ל דאם הוא קשר שחייבין על קשורו חייבין על התירו וכל שהוא פטור אבל אסור או מותר לכתחלה גם בהתירו כן הוא [רמב"ם] וכל קשר שמותר להתירו אם אינו יכול להתירו מותר לנתקו אם הוא לצורך ואין לעשות כן בפני ע"ה שלא יבא להקל יותר [אחרונים בשם היש"ש]:
ט סָעִיף א (ח) כיצד נפסקה וכו' - אדלעיל קאי בשל קיימא ואינו מעשה אומן דפטור אבל אסור:
י סָעִיף א (ט) חבל בדלי - התלוי שם ע"פ הבאר לשאוב בו מים:
יא סָעִיף א (י) שאינו של קיימא - היינו אפילו בשעשאו להתיר באותו יום עצמו אסור לדעה זו כיון שעשהו מעשה אומן:
יב סָעִיף א (יא) שקושר למדוד - היינו שקושר שני חבלים ביחד כדי שיוכל למדוד בהם שיעור מקוה:
יג סָעִיף א (יב) מותר לקשור וכו' - היינו אפילו הוא מעשה אומן דאל"ה אפילו בלא מצוה שרי ומיירי כשא"א בענין אחר דאל"ה יעשהו מעשה הדיוט או עניבה לבד וימדוד בו ולא יצטרך להתיר איסור דרבנן:
יד סָעִיף א (יג) שאינו של קיימא - היינו אפילו הוא עשוי לזמן. כתב בספר בית מאיר שמה שהעתיק השו"ע דמותר במקום מצוה הוא רק דעת הרמב"ם והטור אבל לרש"י והתוספות וברטנורה שם מצדד דקשר האסור אסור אפילו במקום מצוה עי"ש:
טו סָעִיף א (יד) דיש ליזהר וכו' - פי' כיון דלרי"ף ורמב"ם אסור לכתחלה באומן אפילו כשמתיר בו ביום ואין אנו בקיאין מהו קשר של אומן ומסתברא דכל קשר שקושרין אותו הדק היטב הוי של אומן לכך אנו נזהרים בכל קשר שהוא של שני קשרים דשני קשרים הוי קשר אמיץ ומש"כ שום קשר ר"ל אפילו אותן קשרים המבוארין לקמן בסימן זה דמותר לקשור ולהתיר היינו דוקא בקשר אחד:
טז סָעִיף א (טו) דינו כשני קשרים - דאז מתהדק שפיר ומקרי קשר של אומן:
יז סָעִיף ב (טז) נשמטו וכו' - אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת אפילו אם הנקב רחב דמתקן מנא וה"ה בסרבל או במכנסים חדשים אסור להכניס שם רצועות או משיחה דמבטל ליה התם ומקרי מתקן מנא אבל אבנט שרי להכניסו אפילו במכנסים חדשים דלא מבטל ליה התם והוא עשוי להכניס ולהוציא תדיר:
יח סָעִיף ב (יז) רוב הרגל - שמנעלים שלהם היו עשויים פרקים ומחוברים ע"י הרצועות וכשנשמט חלק המנעל שעל רוב הרגל ממקומו מחזירו ומהדקו מחדש ע"י הרצועות [כן משמע מא"ר] ויש מפרשים שנשמט מנעלו מרוב רגלו ע"י שאין מהודק ורוצה ליתן הרצועה בנקב אחר [פמ"ג]:
יט סָעִיף ב (יח) הרצועות למקומן - ודוקא אותן הרצועות אבל רצועה חדשה שלא היתה שם מתחלה אסור דמקרי מתקן מנא [א"ר]:
כ סָעִיף ב (יט) שלא יקשור - פי' שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמט דהוי קשר של קיימא כמ"ש סוף ס"א:
כא סָעִיף ב (כ) בלא טורח - דהיינו שהנקב רחב והאחרונים השיגו ע"ז דאפילו הנקב רחב אסור במקום שרגילים לקשור דחיישינן שמא יקשור ובמקום שהנקב צר אפילו במקום שאין רגילין לקשור אסור דצריך טורח וא"כ ברצועות שלנו במנעלים ובמכנסים דרגילין לקשור בראשן אפילו אם הנקב רחב אסור להחזירן ועיין בבה"ל:
כב סָעִיף ג (כא) שאינו קשר של קיימא - שאינו עשוי להתקיים רק עד שיקחנו הבעה"ב לביתו ויש מחמירין בדבר אלא אם כן עשוי להתיר באותו יום של הכביסה:
כג סָעִיף ג (כב) דמתקן מנא הוא - וחייב משום מכה בפטיש דהוא גמר מלאכה:
כד סָעִיף ג (כג) וקשרו - בטוב עד שאינו יכול להתירו אא"כ יחתוך החוטים או ינתקן ולכן חשיב עתה כפתיחה מחדש ואסור משום תיקון מנא ובספר יש"ש כתב דכתונת שנתקשרו המשיחות ולא יוכל להתיר שרי לכו"ע לנתקן שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שירצה ולא מקרי קשר ואף זה לא יעשה בפני ע"ה אלא בצנעא א"כ צ"ל דס"ל להיש"ש דדוקא כשחזר האומן וקשרו אסור לנתק אבל שאר קשירות שרי כ"כ מ"א [והטעם אפשר דכשקשרו האומן בשעת מלאכה יש בזה משום מכה בפטיש כשחותכו ומנתקו אח"כ דהוא גמר מלאכה אבל שאר קשירות שנקשרו אחר שכבר נגמר הבגד אין שייך בזה משום מכה בפטיש כשמנתקו אח"כ] ואם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת לשבת אסור לנתק כמו דאסור להתיר ומ"מ אם דרכו לעשות עניבה ובלא כונה נקשר דינו כקשר שעשוי להתיר בכל יום [ח"א]:
כה סָעִיף ג (כד) עושין - שתופרין אותו עד שנגמרה מלאכתו:
כו סָעִיף ג (כה) לנתק או לחתוך - והטעם נראה משום דהוא חשיב כקורע ע"מ לתקן. כל קשר שהוא עשוי לזמן ולא לתמידות ואפילו אם הוא קשר אמיץ יש להקל ע"י א"י לקשור ולהתיר אם הוא לצורך הרבה דהוי שבות דשבות [אחרונים]:
כז סָעִיף ד (כו) דלי וכו' - סעיף זה איירי כשקושר דלי לבאר שיהיה לשאוב בו מים וה"ה כשנפסק חבל שעל הדלי גופא דבמשיחה ואבנט מותר ובחבל אסור אם לא בעניבה וכדלקמיה ואפילו אם יחשוב לקשרו שם רק לפי שעה ג"כ אסור:
כח סָעִיף ד (כז) במשיחה או באבנט - דהוא חשיב ואינו מבטלו שם והוי קשר שאינו של קיימא אבל בחבל אפילו חבל דגרדי דהוא חשיב ג"כ אסור דגזרינן אטו חבל דעלמא דאינו חשיב ודרכו לבטלו שם והוי של קיימא:
כט סָעִיף ד (כח) שאינם קבועים - ר"ל ועתיד לחזור וליטול את הדלי משם ועיין בבה"ל:
ל סָעִיף ה (כט) נוהגין בו היתר - וכתבו האחרונים הא דנוהגין היתר בקשר אחד למטה היינו דוקא כשעשוי להתיר בו ביום ומשום דע"י עניבה ע"ג קשר עדיין אינו נקרא מעשה אומן אבל אם היא לקיימא על איזה זמן כגון בלולב וכיוצא בו אסור לעשות קשר למטה אלא עניבה בלבד ורשאי לעשות שתי עניבות זה ע"ג זה וכן יש לנהוג:
לא סָעִיף ו (ל) בשני ראשי הפתח - דמסתמא יתיר את שניהם ולא הוי קשר של קיימא וה"ה דמותר לקשור שני חבלים זו למעלה מזו ולא אמרינן דמבטל ליה לאחד דפעמים מתיר את זו ולפעמים זו אבל אם בדעתו לבטל לאחד אסור:
לב סָעִיף ז (לא) של גרדי - ולא גזרינן אטו חבל דעלמא כמו שכתב בס"ד דהכא בפרה אפילו חבל דעלמא לא שכיח דיהא של קיימא:
לג סָעִיף ז (לב) ולא חיישינן וכו' - דחבל גרדי חשוב ולא יניחו שם:
לד סָעִיף ז (לג) חבל דעלמא לא - דלמא יניח ראש אחד קשור אבל אין הטעם משום מוקצה דסתם חבל שבבית מוכן הוא לתשמיש [א"ר בשם התוספתא]:
לה סָעִיף ז (לד) מותר בכל חבל - דסתמא אותו הקשר שהיה כבר מניחו להיות קשור ומתיר ראש השני [ב"ח]. כל קשר שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם אע"פ שתחלת עשייתו לא היתה ע"מ להניח שם אסור מדרבנן הלכך אסור לקשור רצועות המכנסים שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיהיה בלוי ועיין בתחלת הסימן בביאור הלכה מה שכתבנו שם אודות זה. אוכלי בהמה מותר לקשור בהן בשבת דלא שייך בו קשר של קיימא [רמב"ם] וכתב הח"א דדוקא בגמי לח וכיוצא בו דכשיתיבש תנתק אבל קש וכיוצא בו וכן בעלין של לולבין דלא מינתק דינו כתבן [עיין בגמרא קי"ב וקנ"ז ע"ב ע"ש ברש"י] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה. הפותל חבלים חייב משום קושר והמפרידן ואינו מכוין לקלקל חייב משום מתיר [רמב"ם]:
א סָעִיף א מקרי של קיימ'. ופטור אבל אסור ואינו חייב אא"כ עשוי להתקיים לעולם או זמן ארוך עב"י:
ב סָעִיף א דעד ז' ימים. מותר לכתחלה:
ג סָעִיף א ולצורך מצוה כו'. אפי' מעשה אומן דאל"כ אפי' בלא מצוה שרי וצ"ע דלמה צריך לעשות מעשה אומן יעשה קשר שאינו מעשה אומן אעפ"כ יכול למדוד וצ"ל דמיירי דא"א בע"א:
ד סָעִיף א דאין אנו בקיאין כו'. ומיהו נראה מל' הרי"ף שהוא קשר שקושרין אותו הדק היטב [ש"ג]:
ה סָעִיף א וה"ה להתירו. היינו לדעת הרמב"ם אבל להרא"ש מותר וכ"ה בהדיא בש"ג שם ובגמרא אורחא דמלתא נקט דאומן עושה לקיום דלא כע"ש:
ו סָעִיף א לא גזרו. ובספר הזכרונות אוסר (כ"ה):
ז סָעִיף ב נשמטו. אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא וה"ה בסרבל או במכנסיים (כ"מ בתוס' ורא"ש והג"א והמרדכי) אבל אבנט שרי להכניס במכנסיים דלא מבטיל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר לא מקרי מתקן מנא (ב"י ססי' זה) וא"כ אסור להכניס משיחה לשם דמבטל ליה התם:
ח סָעִיף ב שלא יקשור. פי' שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמט דהוי קשר ש"ק כמ"ש סס"א:
ט סָעִיף ב צריך טורח וכו'. צ"ע דאפי' הנקב רחב אסור במקום שרגילים לקשור דחיישינן שמא יקשור ובמקום שהנקב צר אפי' במקום שאין רגילין לקשור אסור דצריך טורח וכ"ה בתוס' ורא"ש בהדיא ואפשר דט"ס הוא בש"ע וא"כ ברצועות שלנו במנעלים ומכנסים דרגילים לקשור בראשן ואפי' בעתיקים אסור להכניסן עמ"ש ססי' זה:
י סָעִיף ג אין פותחין. והפותח חייב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום קורע אינו חייב אא"כ עושה ע"מ לתפור (ב"י וע' בכ"מ פי"ד דלא כע"ש):
יא סָעִיף ג שחזר האומן וקשרו. ואינו יכול להתירו אא"כ חותך החוטי' אסור [רי"ו] וכ' יש"ש פ"ד דביצה סימן ט' אכן הכתונת שנתקשרו המשיחות ולא יוכל להתיר שרי לכ"ע לנתקן שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שרוצ' ואף זה לא יעשה בפני ע"ה אלא בצנעה עכ"ל וכ"כ הב"ח וא"כ צ"ל דס"ל דדוק' כשקושר האומן אסור לנתקן אבל שאר קשירות שרי וכ"מ סי' שי"ד ס"ז ומ"מ נ"ל דאם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת לשבת אסור עס"א:
יב סָעִיף ד דלי במשיחה. ופשוט דמיירי שאינו מעשה אומן להרמב"ם כמ"ש בהג"א ס"א ואעפ"כ גזרינן דגרדי אטו דעלמא דמצינו הרבה כיוצא בו בגמ' כנ"ל דלא כע"ש:
יג סָעִיף ד בחבל. דמבטיל ליה התם והוי של קיימא ואפי' חבל גרדי גזרינן אטו חבל דעלמא:
יד סָעִיף ד אינו קשר וכו'. שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה [תו' עס"א]:
טו סָעִיף ה נוהגים בו היתר. ובמרדכי כ' בזה לאיסור וכ"מ בגמ' אא"כ עשה ב' עניבות זע"ז ובש"ג כתב דדוקא כשעשוי להתיר בו ביום שרי לעשות קשר למטה דאינו מעשה אומן אבל אם הוא לקיימא אסור לעשות קשר למטה אלא עניבה ע"כ ועס"א וכן יש לנהוג ועיין בעירובין דף צ"ז:
טז סָעִיף ו בשני ראשי הפתח. וה"ה ב' חבלים זו למעלה מזו ולא אמרי' דמבטל לא' דפעמים מתיר זה ופעמים זה אבל אם מבטל ראש אחד אפילו בחבל אחד אסור:
יז סָעִיף ד של גרדי. ולא גזרינן אטו חבל דעלמא כמ"ש ס"ד דהכא בפרה אפי' חבל דעלמא לא שכיח שיהא של קיימא:
יח סָעִיף ו דעלמא לא. דלעולם מניח ראש א' קשור עס"ו וכ"כ המ"מ דלא כע"ש:
יט סָעִיף ז אבל אם היה קשור וכו'. הע"ש לא עיין סימן שי"ד ס"ט:
כ סָעִיף ז מותר בכל חבל. דסתמא אותו הקשר שהיה כבר מניחו לעולם קשור (ב"ח) וע' במרדכי ה' ציצית כמה מיני קשרים ויש לחוש לכלם ע"ש עסי' תרנ"ח סס"א וכתב הר"ן פ"ג דסוכה דלמ"ד לולב צריך אגד אסור לאוגדו בי"ט כיון דבלא"ה לא מתכשר מתקן מנא ע"כ ומה"ט אסור לתלות ציצית בשבת אפילו בכריכה בלבד ומיהו אפשר כיון דבקשר העליון סגי מדאורייתא וכל שאר הכריכות אינו אלא מנהג אפשר דשרי לעשות הכריכות ולעונבן דהיינו שתוחבי' ראש החוט של כרך באמצעית השבעה חוטין ומהדקן יחד בקשר א' דזה ס"ל להמרדכי דלא הוי של קימא שהרי כת' שחזר בו ר"ת ע"ש, כל קשר שפעמי' נמלך ומבטלו לעולם אף על פי שתחלת עשייתו לא היתה ע"מ להניח שם אסור הלכך אסור לקשור רצועות המכנסים שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיהי' בלוי (ב"י כל בו) עמ"ש ס"ב: כת' הרמב"ם פ"י הפותל חבלים מכל מין שיהי' חייב משום קושר ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת וכן המפריד הפתיל חייב משום מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד ושיעורו כשיעור הפותל ועב"י בשם התו' ועמ"ש ססי' ש"ג:
א סָעִיף א הקושר קשר של קיימ'. בגמ' אמרינן דיש כאן ג' חלוקות א' חיוב חטאת וא' פטור אבל אסור לכתחילה וא' מותר לכתחלה וזה פשוט דהמותר לכתחלה הוא בקשר שאינו של קיימא רק בקשר של קיימא יש חילוק דלפעמים חייב ולפעמים אסור לכתחלה ויש בזה שני דיעות כיצד היא החילוק דלהרי"ף ורמב"ם שהם דיעה ראשונה אם אינו של קיימ' היינו שנעשה להתיר בכ"י ובשל קיימא החילוק הוא בעצם הקישור היאך הוא דאם הוא מעשה אומן ממילא הוה חזק מאד אז חייב ואף באינו של קיימא מ"מ כיון שהוא חזק אסור לכתחלה ואם הוא מעשה הדיוט אינו חזק כ"כ אע"ג דהוא חזק שנעשה לקיום מ"מ אינו חייב אלא אסור ואיסור' מיהא איכא כיון שנעשה לקיום נמצא דבתרתי לריעות' קיום וחזק חייב קיום לחוד או חזק לחוד אסור ותרתי לטיבותא דהיינו אינו לקיום ואינו חזק לכתחלה מותר ורש"י והרא"ש אין מחלקים בעצם הקשר אם הוא חזק מצד שהוא מעשה אומן אלא הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו שישאר כן לעולם דהיינו כל זמן שאפשרי לו להיות קיים ולא יצטרך להתירו ואינו קצב זמן בדעתו מתי יתירו זהו חייב ואם קוצב בדעתו איזו זמן שבודאי יתירו אז פטור יהיה הזמן מה שיהיה דחיוב אין כאן כיון שיש לו עכ"פ זמן ואיסור יש כאן שתוך אותו הזמן הוא מקרי של קיום אבל אם חושב בדעתו להתירו ביומו זה לא מקרי זמן כלל ומותר לכתחלה וזה דעת הטור שכתב תחלה כל קשר העומד להתקיים לעולם פי' ע"ד כן עושה אותו ואינו קצוב זמן כלל בדעתו חייב והעומד להתקיים ז' ימים פי' שגומר בדעתו כן פטור ואסור ולאו דוקא ז' ימים אלא כל שהוא יותר מיום א' היא בכלל זה יהיה הזמן כפי מה שיהיה ולא נקט ז' ימים אלא כיון דרש"י כתב מפני שפעמים שמניחו שם שבוע או שבועיים קמ"ל דזמן שבוע א' לא הוה כמו קבוע לעולם ממילא ידענ' דה"ה שבועיים דמ"מ דכיון דשניהם אין שם עול' עליהם אבל אם אין שם בדעתו כלל זמן אלא להתירו היום מותר לכתחלה והב"י כתב שדעת הטור דכל דבציר מז' ימים הוא בכלל מתיר באותו יום וכתב שלמד כן מפרש"י שכתב אסור לכתחלה לקושרו שם מפני שפעמים מניחו שבוע וגם כתב שפעמים מתקיים בשבת אלמא דבציר מהכי ליכא אפי' איסורא ולענין חיוב נרא' מדברי רש"י שכ' ופעמים שמתקיים שבת או חדש דכל שעומד להתקיים יותר מחדש חייב עכ"ד ב"י והם תמוהים מאד ואינם מסתברים כלל לפע"ד דודאי יש על רש"י עצמו לתמוה לפי הבנת הרב"י דאטו שבוע או חדש כתיבי באוריית' דנימ' פחות משבוע מותר ויותר מחודש חייב ותו דהא כשזכר רש"י שבוע זכר ג"כ שבועיים וכי היכי דבשבועיים ודאי לית לך דיוק דפחות משבועים מות' ה"נ לא תידוק משבוע אלא העיקר הברור דלא חודש ולא שבת היום אלא כמ"ש ולזה נתכוין גם רש"י להורות דאין חילוק בין חיוב לאיסו' רק בקביעות זמן בדעתו והחיוב באין זמן כלל והאיסור ביש זמן יהיה מה שיהיה הן שבוע הן חדש וה"ה יותר מחודש דכל שבאנו לקיצבת זמן אין חילוק בין שני ימים לחצי שנה דהכל אסור ואין חיוב ושבוע דנקט רש"י הוא לפי הענין דמיירי ממנה בגמ' ומו"ח ז"ל הקשה דיוקי' דהטור אהדדי ולפמ"ש הכל ניחא בס"ד ואע"ג דב"י מביא דעת הגאון מהרי"א דבעומד ז' ימי' מקרי קשר של קיימ' אנו אין לנו אלא מה שנר' ברור בפי' דבריה' ולא לחלק בין זמן לזמן דזהו היה נקר' גזירת הכ' דהא אין טעם לחילוק זה וכ"כ ב"י בשם כל בו בשם הר"ם וכ"כ במרדכי דאחר יום א' אסור לכתחלה: והך מילתא שזכרנו דבקביעות זמן תליא מילת' נתכוין לה גם הטור במה שהביא ספר התרומות רצועו' שקושרין באבנט ואין מתיר אותה אלא כשמחליפין במכנסים אסור לקושרן בשבת עכ"ל הטעם בזה דהוה כמו קביעות זמן לשבוע כיון שדרך להניח כך אמרי' ודאי היה דעתו כך ולא אמרי' להקל שהיה בדעתו להתירו היום ומ"ש הטו' אח"כ רצועו' שבבגד שעל הכתף שמהדקין בהם הבגד שיצאו אסורין להחזירן חיישינן שמא יקשור נ"ל דהנך רצועות קושרין אות' להיות שם בלי זמן קבוע וממילא יש חיוב חטאת ע"כ יש לגזור אפי' בחזרה דאל"כ לא הי' בקישור אלא איסור מדרבנן ולא היינו אוסרין החזרה בשביל זה כנלע"ד נכון בכל הנ"ל:
ב סָעִיף א ויש חולקים. הוא דעת הטור ופרשנוהו בסמוך אלא דמ"ש אח"כ רמ"א ויש מקילין לומר כו' היא לשיטת הב"י בפי' דברי הטור וכבר נתבאר דאין לפר' כן: בהא דאמרי' בחלוקה של איסור ולא חיוב איתא בגמ' דהיינו סנדלים של רבנן פי' בספר התרומה בשם ר"י דהינו שמשעה שקושרים אותם על רגלם בשבת שחרית אינם חולצים מנעליהם אף בלילות עד ליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול במלבושיהם ושוכבים מעט כו' ק' דא"כ הוי בכלל פטור אבל אסור והיאך קושרים אותו בשבת שחרית וי"ל דמ"מ לא נחשב בכלל קביעות זמן שזכרנו דהרבה פעמים שוכבים גם בחול וחולצין מנעליהם ולסימנא בעלמא נקט גמרא כיון שדרכם בכך רוב פעמים ממילא כשאדם גומר בדעתו שיהיו נשארים בודאי איזה זמן היה איסו' ודוגמא לזה הוא בפירש"י על סנדלי רבנן דפי' שם שהם לפעמים חולצין אותם וחוזרין ולובשין בלא התרת הקשר ואפ"ה לא הוה קשר קיום כיון שבשעת הטיט מתירין אותם וקושרים אותם היטב:
ג סָעִיף ב או שנשמט רוב הרגל. לא ידעתי פירושו לענין קשור דמאי קשר שייך ברצועות במה שנשמט המנעל מן הרגל ובירושלמי שהוא מקור דין זה אין שם כלל האי או שנשמט רוב הרגל גם במרדכי שהעתיק הירוש' לא נמצא זה שם רק ברמב"ם פ"י כתב בזה"ל ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל בשעת מלבוש כו' כתב ה' המגיד שהרמב"ם הוסיף האי על הרגל לפרש דאי לא הוה ודאי מעשה אומן אבל עכ"פ נ' הכתוב כאן אין לו פי' ומצינו ל' זה גבי חליצה בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ב) וכמדומה לי שעל ידי טעות הועתק לכאן ואע"ג דהלבוש העתיקו כמ"ש לפנינו אין ראיה שהוא נגרר תמיד אחר מה שמצא לפניו ואמת יורה דרכו דגם כאן צ"ל כל' שהוא ברמב"ם שזכרתי:
ד סָעִיף ב ודוקא שיכול להחזירו כו'. לא הבנתי הג"ה זאת במה דתלה גזירת קשירה באם יש טורח חדא דאף אם הם תלוים זה בזה הא כ' הרא"ש פ' ב"ט הביאו ב"י וז"ל לולאות של מלבושים שעל הכתף אם יצאו יש מתירין להחזירן בשבת אם יש נקב רחב ויכול להחזירן בקל כיון דנתקו ונראה דאסור להחזירן שרגילין לקשרן והוא קשר ש"ק כדאמרי' בפרק כל הכלים גזירה שמא יתקע כו' עכ"ל הרי דאף ביש נקב רחב גזר שמא יקשור ותו דהתו' פ' ב"ט כתבו וז"ל אר"י אם נתקו חוטי הסרבל אם הנקב רחב ויכול להכניסם בלא טורח שרי כיון דעתיקי הם ובלבד שיתנם בענין שלא יהא לחוש שמא יתקע עכ"ל הרי לפניך דאף על פי שאין טורח חיישינן לשמא יתקע והא דנקטי התוס' דבעי שלא יהא בו טורח לאו משום חשש שמא יתקע אלא משום דאם יש בו טורח הוה כמתקן מנא וכמ"ש ב"י בשם מרדכי פרק א"ק וצ"ע:
ה סָעִיף ג מתירים בית הצואר כו'. ב"י הביא בשם הר"מ שכתב בשם הכל בו וז"ל חלוק ומכנסיים שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל אסור עכ"ל ונר' דכאן מיירי שרגילים להתירו ביומיה וכתב רש"ל ואם לא יכול להתיר הקשר בידיו נ"ל דאף לנתקו שרי וה"ד בהגמ"ר לשם דאם היה תפור בית הצואר דר"י הלוי מתיר לנתקו הואיל ולא עביד להתקיים כ"כ ראבי"ה אבל ריב"א אוסר לנתקו היינו דוק' בתפיר' אבל בקשירה שעומד להתיר את הקשר אלא שאינו יכול להתירו בידו פשיטא דשרי לנתקו עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל דג"ז אין להקל בפני ע"ה וכ"כ ב"י ססי' זה ונ"ל דהנהו ס"ל דאין איסור ביותר מיום א' אבל לדעת הטור דס"א אסור כיון דלא קשרו הרצען להתירו בודאי היום אלא יעשנו ע"י עכו"ם אם הוא צריך הרבה לכך כנ"ל:
ו סָעִיף ד אבל לא בחבל. לפי שהוא אינו חשוב ומבטלו שם הוא של קיום:
ז סָעִיף א ואפי' אם עשה קשר א' כו'. במרדכי כתב ובלבד שלא יעשה קשר למטה מן העניבה כלל אלא יעשה ב' עניבות זעג"ז ונ"ל דהך דנוהגין בו היתר היינו בקשר העומד להתיר ביומו שאין חומרתו אלא מצד שמא הוא מעש' אומן וכמ"ש רמ"א בס"א אבל באין עשוי להתיר ביומו כגון בלולב וכיוצא בו אסור אא"כ עשה ב' עניבות זה עג"ז ולא קשר כלל כנ"ל פשוט:
ח סָעִיף ז מטלטלין חבל של גרדי כו'. דיש כאן ב' איסורים בחבל דעלמא. האחד כדפירש"י כיון דא"צ לו חיישינן שמא יתיר ראש הא'. שנית כרמב"ם דהוה מוקצה אבל בגרדי דצריך לו תמיד מותר בטלטול ע"כ זכר כאן מטלטלים להורות משום דאין כאן איסור מוקצה ואח"כ כתב דאין כאן גם חשש השני. כתב ב"י בשם תשוב' אשכנזית מותר להכניס אבנט במכנסים בשבת דלא עביד כלי ולא מבטל ליה ועשוי להכניס ולהוצי' פשיטא דשרי אפי' בחדתי ע"כ ולא ידעתי למה הוצרך לו' דלא מבטל ליה ולפ"ז אם בדעתו לבטלו שם ולא להוציא אסור ולפי הנר' אין איסור אפי' בזה כיון שאין שם שום קשר לא באבנט ולא במכנסים ע"י זה:
ט סָעִיף ז אבל אם היה קשור בפרה כו'. ב"י תמה למה לא כתב הטור היתר זה ובאמת כתבו הטור בסי' ש"ה:
א סָעִיף א קיימא. ופטור אבל אסור ואינו חייב אא"כ עשוי להתקיים לעולם או זמן ארוך עב"י ובט"ז:
ב סָעִיף א לא מקרי. ומותר לכתחלה ועיין ט"ז שאין דעתו כן:
ג סָעִיף א ולצורך מצוה. אפי' הוא מעשה אומן שרי אם א"א בענין אחר. מ"א:
ד סָעִיף ב נשמטה. אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא וה"ה בסרבל או במכנסיים אבל אבנט שרי להכניס במכנסים דלא מבטל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר לא הוי מתקן מנא ב"י סוף סי' זה ע"ש וכתב המ"א וא"כ אסור להכניס משיחה לשם דמבטל ליה התם ט"ז בסוף סי' זה כתב לפי הנראה אפי' דעתו לבטלו שם אין איסור כיון שאין שם שום קשר לא באבנט ולא במכנסיים ע"י זה ע"ש:
ה סָעִיף ב שנשמט. כתב הט"ז לא ידעתי פירושו ע"ש:
ו סָעִיף ב יקשור. פירוש שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמוט דהוי קשר של קיימא כמ"ש סס"א:
ז סָעִיף ב טורח. הט"ז ומ"א כתבו דט"ס הוא בהג"ה זו ע"ש וכתב המ"א וא"כ ברצועות שלנו במנעלים ומכנסיים דרגילין לקשור בראשן אפי' בעתיקין אסור להכניסן עמ"ש סוף סי' זה:
ח סָעִיף ג פותחין. והפותח חייב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום קורע אינו חייב אא"כ עושה ע"מ לתפור ב"י ועיין כ"מ:
ט סָעִיף א האומן. ואינו יכול להתירו אא"כ (חתך) [חותך] החוטים אסור רי"ו וכתב היש"ש פ"ד דביצה סי' ט"ו אכן הכתונת שנתקשרו המשיחות ולא יכול להתירו שרי לכ"ע לנתקן שהרי אינה עשויה אלא להתירו בכל זמן שרוצה ואף זה לא יעשה בפני ע"ה אלא בצנעה עכ"ל וכ"כ הב"ח וכתב המ"א ומ"מ נ"ל דאם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת לשבת אסור עס"א:
י סָעִיף ד דלי. מיירי שאינו מעשה אומן. מ"א:
יא סָעִיף ד בחבל. דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא ואפי' חבל גרדי גזרינן אטו חבל דעלמא. (ובס' אליהו רבא מתיר בחבל גרדי ולא גזרינן וכ"פ סה"ת):
יב סָעִיף א קיימא. שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה עס"א:
יג סָעִיף ה קשר. וכתבו האחרונים הא דנוהגין היתר בקשר א' למטה היינו דוקא כשעשוי להתיר בו ביום דאינו מעשה אומן אבל אם היא לקיימא או באין עשוי להתיר ביומו כגון בלולב וכיוצא בו אסור לעשות קשר למטה אלא עניבה ורשאי לעשות ב' עניבות זה ע"ג זה ולא קשר כלל וכן יש לנהוג:
יד סָעִיף ו ראשי. וה"ה ב' חבלים זו למעלה מזו לא אמרינן דמבטל לאחד אבל אם מבטל ראש א' אפי' בחבל א' אסור מ"א ונוהגין לחתוך בשבת אגד גדיים ועופות המקולסים וחוטי תפירתן משום דפסיקת תלוש אינו אסור אא"כ מתקנו למדה או לעשות כלי ואפי' שבות דרבנן ליכא אלא היתר גמור הוא עכ"ל ש"ל ועיין סי' שי"ד ס"ט כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אע"פ שתחלת עשיתו לא היתה ע"מ להניח שם אסור הלכך אסור לקשור רצועות המכנסיים שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיהיה בלוי. ב"י כל בו ועמ"ש ס"ק ד' וס"ק ז'. כתב הרמב"ם הפותל חבלים מכל מין שיהיה חייב משום קושר ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת וכן המפריד הפתיל חייב משום מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד ושיעורו כשיעור הפותל ועיין ב"י ועמ"ש סוף סי' ש"ג:
א סָעִיף א (סק"א) מיקרי כו' דע דבגמרא איתא דג' מיני קשרים יש א' שמחייב חטאת על קשירתו או התרתו ב' פטור אבל אסור ג' מותר לכתחלה ודעת הרי"ף ורמב"ם וכ"פ הרב"י דהיכי דאיכא תרתי דהיינו מעשה אומן וגם הוא של קיימא חייבים עליו ובחדא דהיינו מעשה אומן ואינו של קיימא או הוא של קיימא ומעשה הדיוט פטור אבל אסור ובתרתי לטיבותא דהיינו מעשה הדיוט וגם אינו של קיימא מותר לכתחלה ורש"י והרא"ש ס"ל דמעשה אומן לא מעלה ולא מוריד וג' חלוקים הנ"ל הן במהות הקשר אי עשה לעולם או לזמן ארוך זהו של קיימא ממש וחייבים עליו ואם הוא זמן ממוצע פטור אבל אסור (אלא שבזה נחלקו הפוסקים מהו זמן ממוצע לי"א ראשון שהביא רמ"א מה שהוא יותר ליום א' הוי ממוצע וליש מקילים כל קשר שהוא לשבעה ימים הוי ממוצע) ולזמן קצר מותר לכתחלה וזהו דעת רמ"א בהג"ה:
ב סָעִיף א (סק"ג) ולצורך כו' וצ"ע דלמה כו' דין זה נובע ממאי דתנן שלהי שבת בימי אביו של ר"צ ובימי א"ש בן בטנית כו' וקשרו גמי לידע כו' ומדבריהם למדנו כו' וקושרים לצורך מצוה (הבאתי דברי הש"ס הללו לעיל סי' שי"ג במ"א ס"ק א') ולכן הק' המ"א בין על דברי הש"ס ובין על הש"ע למה הוצרכו לעשותו מעשה אומן ה"ל לקשור מעשה הדיוט וכיון שאינו של קיימא מותר אפי' לכתחלה אפי' לדבר הרשות ומה להם לעבור על שבות כיון דאין בו צורך מצוה כיון דאפשר לקיים המצוה בלי שיעשה שבות:
ג סָעִיף א (סק"ד) דאין כו' מיהו נראה כו' הלשון מהופך שכתב הש"ג דאין אנו בקיאים מהו מעשה אומן מיהו מדברי הרי"ף נראה שהוא קשר שהוא מהודק היטב ולכן שני קשרים זה ע"ג זה שהוא מהודק היטב הוי מעשה אומן ולכן אפי' שאינו של קיימא יש לאוסרו לדעת הרי"ף וכן הוא שם בש"ג:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) וה"ה להתירו היינו לדעת הרמב"ם. ר"ל איסור קישור וכן ההתרה בשני קשרים זה ע"ג זה כשאינן של קיימא היינו דוקא לדעת הרי"ף והרמב"ם וכוותייהו פסק הרב"י דמעשה אומן גרידא אפי' אינו ש"ק מ"מ אסור לכתחלה ולכן שני קשרים דמהודק ונקרא מעשה אומן כמ"ש בשם ש"ג בס"ק שלפני זה אסור הן קשירה הן ההתר' אבל לדעת הרא"ש שהביא רמ"א דמעש' אומן לא מעלה ולא מוריד ואינו תלוי אלא במהות קשר אם ש"ק לכן אפי' שני קשרים זה ע"ג זה כשאינן קשר ש"ק דהיינו לדעת י"א שעשוי להתיר ביומו ולדעת המקיל שעשוי להתיר תוך ז' ימים הן הקשיר' הן ההתר' מותר לכתחלה דלא כע"ש שכתב מדמשני הש"ס הני תרי ברייתות דקתני חייב ותניא אידך פטור אבל אסור דהא דקתני חייב מיירי במעשה אומן והא דקתני פטור מיירי במעשה הדיוט א"כ גם הרא"ש ס"ל דבמעשה אומן גרידא חייב אפי' אינו ש"ק אלא דס"ל דבקשר ש"ק אפי' מעשה הדיוט חייב לכן שני קשרים זעג"ז דהוי של אומן להרא"ש חייב על קשירתו ועל התרתו אבל אין כך דעת מ"א אלא דלהרא"ש מעשה אומן לא מעלה ולא מוריד כלל והכל תלוי במהות הקשר כנ"ל והא דמשני הש"ס הא דתני חייב במעשה אומן ר"ל שהוא ש"ק דהיינו לעולם או לזמן ארוך ונקט מעשה אומן דאורחא דמילתא דאומן קשר של קיימ':
ה סָעִיף ב (ס"ק ז') נשמטו אבל במנעל חדש אסור כו' דמתקן מנא וכן הוא בש"ס דף מ"ח ע"א להכניס הצמר תוך הכסת בחדש שלא היה הצמר מעולם תוך הכסת אסור דהוי מתקן מנא אבל בישן דהיינו שכבר הי' פעם אחת תוך הכסת ונפל משם מותר להחזירו דתו לא הוי מתקן מנא ואם כן אסור להכניס משיח' לשם דמבטל כו' היינו בחדש אבל בישן הא לית ביה משום תיקון מנא והיה לן להתיר אולם מטעם אחר אסור אפי' בישן כמ"ש מ"א סס"ק ט' כיון דרגילין לקשור בראשן:
ו סָעִיף ב (ס"ק ט') צריך כו' אסור דצריך טורח. וע' בט"ז הטעם כיון דצריך טורח ה"ל מתקן מנא ולפי זה אפשר אם אינו מבטלו שם שרי דלא הוי מתקן מנא כמ"ש מ"א ס"ק ו': כ"ה בתוס' עיין בט"ז שהביא דבריהם:
ז סָעִיף ג (ס"ק י') אין פותחים כו' ועיין בכ"מ פ"י דלא כע"ש: הנה הע"ש הקש' ניהו דאין כוונתו כאן ע"מ לתפור מ"מ יתחייב משום קורע דהא הא דבעינן קורע ע"מ לתפור דאל"כ הוי מקלקל וא"כ הכא דמתקן בקריעתו ואפי' אינו ע"מ לתפור חייב: ומ"ש מ"א לעיין בכ"מ עיינתי שם ולא מצאתיו בדבריו בעניותי רפואת תעלה לקושיית הע"ש:
ח סָעִיף ג (ס"ק י"א) שחזר כו' ואינו יכול להתירו דאי היה יכול להתירו היה מותר להתירו כיון דאינו של קיימא: וכמ"ש המחבר כו' מתירים כו' שקשרו כובס ודוקא לענין תפיר' הביא רמ"א די"א אפי אינו ש"ק אסור להתיר התפירה אבל לענין קשר ליכא מאן דפליג דמותר באינו ש"ק אע"כ מיירי בא"א להתירן וא"א כ"א ע"י חתיכות החוטין וזה אסור: וכ' היש"ש כו' וא"כ צ"ל דס"ל כו' דאיך כ מהרש"ל דלכ"ע שרי לנתקן הא לדעה א' שכתב רמ"א פה אסור אע"כ צ"ל דמהרש"ל ס"ל דאפילו מאן דאוסר אינו אוסר לנתק אלא כשקושר האומן אבל קשירת הכתונת דלא קשרו אומן כ"ע מודים דמותר לנתקן: אלא משבת לשבת אסור עס"א. ר"ל דבסעיף א' כתב רמ"א אפי' להיש מקילים שם מ"מ קשר שקיים ז' ימים מיקרי קשר ממוצע דלכתחלה אסור להרא"ש:
ט סָעִיף ד (ס"ק י"ב) דלי במשיחה ופשוט דמיירי כו' לרמב"ם ר"ל לרמב"ם והוא דעת הרב ב"י בס"א דאי הוה מעשה אומן ואינו ש"ק פטור אבל אסור אם כן במשיחה למה הותר ניהו דלא מבטל למשיחה והוי קשר שאינו ש"ק מ"מ אי הוה מעשה אומן גרידא לרמב"ם אסור מדרבנן אע"ג דלא הוי מעשה אומן וכשקשר במשיחה או באבנט דהוי תרתי לטיבות' אינו מעשה אומן וגם לא מבטל והוי שאינו ש"ק דמותר לכתחלה: ואעפ"כ גזרינן דגרדי כו' ר"ל דומי' מאי דהותר במשיחה אסור בחבל דעלמא דהיינו שאינו מעשה אומן מ"מ כיון דחבל דעלמא מבטל ליה והוי ש"ק דאסור לרמב"ם אבל אין איסורו כ"א מדרבנן א"כ למה גזרינן דגרדי אטו חבל דעלמא דהא דגרדי אינו מבטל והוא דומיא דמשיחה וה"ל להתיר ואפ"ה אסרוהו דגזרינן דגרדי אטו דעלמא וקש' הא אפי' חבל דעלמא כה"ג ליכא כ"א איסורי דרבנן ואיך נגזר אטו לתא דידיה דגרדי הא הוי גזר' לגזרה וכן הקשה בספר ע"ש וע"ז תי' מ"א דמצינו הרבה כיוצא בו דגזרינן גזרה לגזירה וכ"כ לקמן סימן שמ"ח ס"ק ד':
י סָעִיף א (ס"ק י"ד) אינו קשר כו' שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה תוס' עס"א. בתוס' שלפנינו ליתא אלא שהמ"מ בפ' י' כ"כ בשם הרשב"א שכ"כ בשם התוס' וכ"ה בחידושי רשב"א אלא מלשונו שכ' שא"ע לעמוד שם זמן מרוב' א"כ לדעת הרא"ש שהביא רמ"א בסעיף א' דס"ל דלזמן מרוב' הוי קשר ש"ק וחייבים עליו וכמ"ש מ"א בסק"א ולזמן ממוצע דהיינו יותר ליום א' או לשבעה ימים לכ"א כדא"ל בסעיף א' ניהו דחיוב חטאת ליכא מ"מ איסורא דרבנן איכא ואע"ג דליכ' מעשה אומן הא לרא"ש מעש' אומן ל"מ ולא מוריד וא"כ למה התיר בדליים שלנו לכתחל' אלא דמ"מ הביא דברי רשב"א ע"ד הרמב"ם ואפשר גם רשב"א ס"ל כהרמב"ם ולהרמב"ם בחדא מנייהו דהיינו מעש' אומן אף על גב שאינו של קיימא או ש"ק אף שאינו מעשה אומן אסור מדרבנן אבל אם אינו מעש' אומן וגם אינו ש"ק דהיינו לזמן מרובה אע"ג דהוי לזמן ממוצע אפשר דשרי לכתחלה וא"ש וכן הרב"י שהעתיק דברים הללו משום דפסק בסעיף א' כהרמב"ם וא"כ לרמ"א בסעיף א' שהביא גם דעת הרא"ש ליתא להאי דינא דדליים שלנו אלא דלפ"ז הו"ל לרמ"א להגיה כאן בדליים שלנו דלהרא"ש אסור וא"ל דבאמת בדליים שלנו עשוים להתיר ביומו ולכן אפי' להרא"ש מותר והרשב"א שכתב שאין עשוי' לעמוד שם זמן מרובה לא דקדק בלשונו בזה כיון דס"ל כרמב"ם ולדידיה אין חילוק בין עשוי להתיר ביומו או עומד זמן ממוצע בכל ענין שרי אם הוא מעשה הדיוט אא"כ לזמן מרובה דאז הוי של קיימא:
יא סָעִיף א (ס"ק ט"ו) נוהגים כו' וכ"מ בגמרא דאמרינן פ' אלו קשרים חבל דלי שנפסק לא יהיה קושרו אלא עונבו משמע דוקא עניבה גרידא ולא שום קשירה כן הוא במרדכי שם: ועס"א ר"ל דכוונת ש"ג לשיטתיה שכתב לעיל בשמו שני קשרים זה על גב זה מיקרי מעשה אומן ולכן בעניב' ע"ג קשר לא הוי מעש' אומן וכיון דעשוי להתיר ביומו אינו ש"ק כלל ומותר אפילו לכתחל' אפי' לדעת הרא"ש אפי' לדע' א' שהביא רמ"א בסעיף א' אבל אם הוא ש"ק דהיינו יותר מיום א' או להיש מקילים שכתב רמ"א בסעיף א' לשבעת ימים אסור להרא"ש וע' בעירובין דף צ"ז אולי ר"ל מ"ש שם דעניב להו כעין קשיר':
יב סָעִיף ו (ס"ק ט"ז) בשני כו' אפילו בחבל א' אסור ר"ל שקושר חבל א' בב' ראשי פתח וכמ"ש בש"ע:
יג סָעִיף ז (ס"ק יז) של גרדי כו' לא שכיח כו' ודי שאסרו בחבל דעלמא אע"ג דלא שכיח אבל כ"ה לא רצו להחמיר לאסור גם של גרדי:
יד סָעִיף ז (ס"ק יח) דעלמא לא דלעולם מניח ראש א' קשור והוי ש"ק:
טו סָעִיף ז (ס"ק כ) מותר כו' דסתמא כו' דאל"כ היה לנו לחוש פן יתיר קשר הישן ויניח החדש ויהיה ש"ק: וכתב הר"ן כו' אסור לאגדו כו' תיבת לאגדו הוא שלא בדקדוק דהכי איתא התם על מ"ש הרי"ף וז"ל והשתא דקי"ל לולב א"צ אגוד אי לא אתנחי לי' בהושענא מעי"ט מנחי ליה בי"ט ושפיר דמי עכ"ל משמע דכבר קשר סביב הלולב מעי"ט אלא שלא הניח ההדס מעי"ט ת"ה אלא הקשר שעש' מעי"ט הוא מירווח ואפשר לתחוב ההדס תוך הקשר וס"ד אע"ג שאין איסור בתחיב' ההדס לתוך הקשר משום קשירה דהא הקשר נעשה מעי"ט מ"מ אסור משום מתקן מנא קמ"ל דמותר כיון דקי"ל לולב א"צ אגד לא הוי מתקן מנא וע"ז כתב הר"ן דוקא משום דלולב א"צ אגד דאפי' נקט כל חד וחד לחוד יצא לכן שרי לתוחבו תוך הקשר דלאו מידי עביד אבל אי הוי קי"ל צריך אגד הוי אסור לתוחבו בי"ט אע"ג דאינו קשרו מ"מ ה"ל מלאכה (ר"ל מתקן מנא) כיון דבלא"ה לא מתכשר כיון דצריך אגד (ולכן קיי"ל לקמן סי' תרנ"א דמותר לעשות בי"ט או בענין שאין בו איסור מצד קשיר' וליכא משום מתקן מנא כיון דקיי"ל לולב א"צ אגד): ומה"ט אסור לתלות הציצית כו' ר"ל אפי' עשה קשר עליון מע"ש אלא עדיין לא כרך הכריכות מע"ש אסור לכורכן בשבת אע"ג שאינו עוש' קשר מ"מ כיון דהכריכות הם צורך תיקון הציצית ה"ל מתקן מנא כמו לתחוב הדס תוך הקשר למ"ד לולב צריך אגד דאסור: ומיהו כו' אינו אלא מנהג אפשר דשרי כו' ר"ל דוקא למ"ד לולב צ"א דהאגד הוא מן התורה וזולתו אינו יוצא הוי שפיר התחיב' תיקון מנא אבל בציצית דאפי' בלי הכריכות כשרים מן התור' לא הוי מתקן מנא: ולעונבן ר"ל שיתקיימו הכריכות מענבן בסוף הכריכות: דהיינו כו' ר"ל שיתחוב חוט שכרך בו באמצעית ז' חוטין אחרים ואחר זה יעש' בחוט שכורך בו קשר מרווח ויתחוב שבעה חוטין תוך אותו קשר: דזה ס"ל למרדכי כו' דע"כ לא אמרי' סס"א דאם עשה קשר בראש חוט א' דהוי של קיימא אלא בחוט א' לבד אבל כאן דתוחב בו שבע' חוטים האחרים ואפשר למשוך כל השבע' חוטין מתוך הקשר לחוץ וגם חוט הכריכ' הקשר שעשה ממנו לא יתקיים ע"י שמוציא השבעה חוטין כי היה מרווח כנ"ל לא מיקרי ש"ק: שחזר בו ר"ת שר"ל תחלה דכה"ג הוי קשר גמור ויוצא בקשר כה"ג בציצית כשיעשהו שיהיה קשר עליון וחזר בו דזה לא מיקרי קשר מטעם הנ"ל:
א סָעִיף א ס"א הקושר כו'. הכל לשון הרמב"ם וכפי' הרי"ף שם בגמ': כגון. מתני' וכמ"ש בגמ' אלא קיטרא כו' ומדאמר הספנין ולא קאמר הספינות ש"מ של אומן קאמר וכן הגמלין הוא גמָלין וג"כ של קיימא כמ"ש בגמ': וקשרי כו'. גמ' בשניהם בדאושכפי: אבל. שם. בדרבנן וכפי' הריף: ויש חולקים. כפי' רש"י וערא"ש: וי"א כו' של קיימא. ל"ד אלא לענין איסור וכן מ"ש ויש מקילין כו' ועמ"א ולמד מדאמר בדבני מחוזא וסנדל דנפקי בי תרי מ' דוקא ביומו וסברא ראשונה למד מדאמרינן שם בדרבנן ופי' בסה"ת שישנים כל ימות השבוע במנעליהם עד שבת וערש"י ד"ה קיטרא וד"ה בדחומרתא: וקשר שאינו כו'. כגון דבני מחוזא ודנפקי בי תרי לפי' הרי"ף: כיצד נפסקה. שם איפסיק רצועה כו': נפסק. קי"ג א' חבל דלי שנפסק כו': או שקשר. מתני' שם קושרין כו': או שקשר. שם קשר הגמלין ודוקא של אומן כנ"ל מדנקט הספנין: וכן כל. מנעל וסנדל שפטור: וכל קשר. כ' ב"י שכ"מ מהרי"ף והוא בחומרתא דקטרי אינהו. והוא מתני' כלל אר"י כו' וע"כ בשל אומן וכן שם מאי קשר כו' אילימא כו' ושם יש לך כו' ומאי ניהו כו': וי"א. לפי' הרי"ף ורמב"ם: שהוא שני. דבלא"ה באו קשר הוא מדאמרינן שם ע"ד ב' והוא שקשרן ואם איתא הא חייב משום קושר אלא בקשר א'. הרא"מ: וה"ה כנ"ל וכן לענין כו'. והוא מתני' שם וכשם שהוא חייב כו': ומ"מ נראה. דל"ג על שבות במקום צערא כמ"ש בסי' שיז ס"ט ע"ש: והא דבעינן. כמו בב' תפירות שם:
ב סָעִיף ב ס"ב נשמטו כו'. תוספתא פי"ב ועבה"ג וכ"ה בגמרא שלנו רפ"ד ר"ח שרא לאהדורי אודרא כו' ועתו' שם בד"ה הא בחדתי וכ"כ הגמ"ר שם בשם הגאונים: ודוקא. כמ"ש קכ"ב ב' שמא יתקע. תוס':
ג סָעִיף ג ס"ג אפילו. כבר כו'. כמ"ש רש"י שם ד"ה מגופה. שהרי כו' הא בלא"ה לא וע' הגמ"ר שם: ולכן כו' דאין. מדאמרינן ביו"ט ל"א ב' מתיר אבל לא כו' וכ' רש"י מפני שאינו של קיימא ואפ"ה לא מפקיע כו': ויש מתירין כו'. דשם מ"מ הקליעה לקיום עומדת וע' הגמ"ר שהר' ממגנצא הקשה על מש"ש מה בין כו' זה חיבור כו' משמע דאלו היתה המגופה חיבור היה אסור והלא אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ופירש הוא להיפך זה חיבור ר"ל מגופת חבית חיבור וכבר נגמרה מלאכתו ואין בנין וסתירה בכלים ממש ומכה בפטיש נמי ליכא דכבר נגמרה מלאכתו אבל פותח בית הצוואר אינו חיבור שצריך לפתו' וחייב משום מכה בפטיש. והוא כדעת רש"י ורא"מ דאין בנין בכלים כלל ואין חייב בכלים אלא משום מכה בפטיש ועמש"ל ר"ס שי"ד ועבהג"מ רפי"א סי' ק"ל בשם רא"ם:
ד סָעִיף ה ס"ה ואפי'. דקשר א' לאו כלום כמ"ש בס"א:
ה סָעִיף ו ס"ו מטלטלין. שם כלי קיואי כו' וכ' הרי"ף ורא"ש ואוקימנא בחבל דגרדי: ולא חיישינן. טור וכפי' רש"י וכלשון שני שבתוספות:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.