Shulchan Aruch, Orach Chayim 316 — שולחן ערוך, אורח חיים שטז
א הַצָּד צִפּוֹר דְּרוֹר לְמִגְדָּל שֶׁהוּא נִצּוֹד בּוֹ, וּשְׁאָר צִפֳּרִים, וּצְבִי, לְבַיִת אוֹ לְבִיבָר שֶׁהֵם נִצּוֹדִים בּוֹ, חַיָּב; וְאִם אֵינוֹ נִצּוֹד בּוֹ, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר.
ב צָד צְבִי יָשֵׁן אוֹ סוּמָא, חַיָּב; חִגֵּר אוֹ חוֹלֶה אוֹ זָקֵן, פָּטוּר. הַגָּה: הַמְשַׁסֶּה כֶּלֶב אַחַר חַיָּה בְּשַׁבָּת, הָוֵי צֵידָה (כ"ב); וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בְּחֹל אָסוּר לָצוּד בִּכְלָבִים, מִשּׁוּם מוֹשַׁב לֵצִים (תְּהִלִּים א, א) (אוֹר זָרוּעַ גמ' ע"א דַף י"ח).
ג כָּל שֶׁבְּמִינוֹ נִצּוֹד, חַיָּב עָלָיו; אֵין בְּמִינוֹ נִצּוֹד, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. הִלְכָּךְ, זְבוּבִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּמִינָן נִצּוֹד, אָסוּר לְצוּדָן. הַגָּה: וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִסְגֹּר תֵּבָה קְטַנָּה, אוֹ לִסְתֹּם כֵּלִים שֶׁזְּבוּבִים בּוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָוֵי פָּסִיק רֵישֵׁיהּ שֶׁיִּצּוֹדוּ שָׁם (בה"ת וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק כִּירָה וְאָגוּר). וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּמָקוֹם שֶׁאִם יִפְתַּח הַכְּלִי לִטְּלָם מִשָּׁם, יִבְרְחוּ (טוּר).
ד פּוֹרְסִין מַחְצֶלֶת עַל גַּבֵּי הַכַּוֶּרֶת, (מָקוֹם שֶׁמִּתְכַּנְּסִים בּוֹ הַדְּבוֹרִים לַעֲשׂוֹת דְּבַשׁ), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן לָצוּד, וְגַם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ מֻכְרָח שֶׁיִּהְיוּ נִצּוֹדִים, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לֶהֱוֵי פָּסִיק רֵישֵׁיהּ.
ה צְבִי שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַבַּיִת וְנָעַל אֶחָד בְּפָנָיו, חַיָּב; נָעֲלוּ שְׁנַיִם, פְּטוּרִים; אֵין אֶחָד יָכוֹל לִנְעֹל, וְנָעֲלוּ שְׁנַיִם, חַיָּבִים. הַגָּה: וְאִם הַפֶּתַח כְּבָר מְגֻפָּף, מֻתָּר לְנָעֳלָהּ בְּמַנְעוּל (רַ"ן פ' הָאוֹרֵג וְהַמַּגִּיד פ"י).
ו יָשַׁב אֶחָד עַל הַפֶּתַח וּמִלְּאוֹ, יָכוֹל הַשֵּׁנִי לִישֵׁב בְּצִדּוֹ; וַאֲפִלּוּ אִם עָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ, הַשֵּׁנִי פָּטוּר וּמֻתָּר; וְהָרִאשׁוֹן, חַיָּב.
ז הַצָּד נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בְּשַׁבָּת, אוֹ שְׁאָר רְמָשִׂים הַמַּזִּיקִים, אִם לִרְפוּאָה, חַיָּב; וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, מֻתָּר.
ח שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַצָּדָן חַיָּב וְהַחוֹבֵל בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא מֵהֶם דָּם אֶלָּא נִצְרַר תַּחַת הָעוֹר, חַיָּב; וּשְׁאָר שְׁרָצִים, אֵינוֹ חַיָּב הַחוֹבֵל בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן יָצָא מֵהֶם דָּם, וְהַצָּדָן לְצֹרֶךְ, חַיָּב; שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, אוֹ סְתָם, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, וּלְהָרַמְבָּ"ם חַיָּב.
ט פַּרְעוֹשׁ, הַנִּקְרָא ברגו"ת בִּלְשׁוֹן עֲרָב, אָסוּר לְצוּדוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עַל בְּשָׂרוֹ וְעוֹקְצוֹ, וְאָסוּר לְהָרְגוֹ. הַגָּה: וְאַף לֹא יִמְלְלֶנּוּ בְּיָדוֹ, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ, אֶלָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ, וְיִזְרְקֶנּוּ (ר' יְרוּחָם ני"ב ח"י). אֲבָל כִּנָּה, מֻתָּר לְהָרְגָהּ; וְהַמַּפְלֶה בְּגָדָיו מִכִּנִּים, לֹא יַהַרְגֵם אֶלָּא מוֹלְלָן בְּיָדוֹ וְזוֹרְקָן; אֲבָל הַמַּפְלֶה רֹאשׁוֹ, מֻתָּר לְהָרְגָם.
י כָּל חַיָּה וְרֶמֶשׂ שֶׁהֵם נוֹשְׁכִים וּמְמִיתִים וַדַּאי, נֶהֱרָגִים בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ אֵין רָצִין אַחֲרָיו; וּשְׁאָר מַזִּיקִין, כְּגוֹן: נָחָשׁ וְעַקְרָב מָקוֹם שֶׁאֵינָם מְמִיתִין, אִם רָצִין אַחֲרָיו, מֻתָּר לְהָרְגָם; וְאִם לָאו, אָסוּר. אֲבָל מֻתָּר לְדָרְסָם לְפִי תֻּמּוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּמִתְכַּוֵּן אֶלָּא שֶׁמַּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ מְכַוֵּן.
יא לֹא יְשַׁפְשֵׁף בְּרַגְלוֹ רֹק עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִשּׁוּם מַשְׁוֶה גּוּמוֹת, אֲבָל מֻתָּר לְדָרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִמְרֹחַ וּלְהַשְׁווֹת גּוּמוֹת; וְאַף עַל גַּב דְּמִמֵּילָא מְמָרֵחַ הוּא, כִּי לֹא מְכַוֵּן שָׁרֵי, מִשּׁוּם מְאִיסוּתָא.
יב חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ מֻתָּר לְצוּדָן, וְהוּא שֶׁלֹּא יִמְרֹדוּ; אֲבָל אִם הֵם מוֹרְדִים, אָסוּר לְתָפְסָם אֲפִלּוּ בְּחָצֵר, אִם הֶחָצֵר גָּדוֹל שֶׁאִם לֹא גָּדְלוּ בֵּין בְּנֵי אָדָם הָיוּ צְרִיכִים מְצוּדָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לָצוּד חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ וְאִם צָדָן, פָּטוּר; (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). אֲבָל פָּרָה וְסוּס, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר חַיָּה וְעוֹף שֶׁמָּרְדוּ, אִם צָדָן חַיָּב חַטָּאת, וְכֵן עִקָּר (הַמַּגִּיד פ"י). חָתוּל, דִּינָהּ כִּשְׁאָר חַיָּה וְאָסוּר לְתָפְשָׂה בְּשַׁבָּת. (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי ש"ג דַף ק"פ).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) הצד וכו' - היינו שפתח שער המגדול ועשה תחבולות עד שנכנס הצפור לתוכו וסגר עליו אפילו לא תפסו עדיין בידו חייב כי בסגרו המגדול נגמרה הצידה אבל במה שהכניסו לבית אפילו הבית קטן וגם חלונותיו סתומין עדיין אינו נצוד שטבעו של הצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה שנשמט מזוית לזוית ואינם יכולים לתפסו ולכן אינו נקרא צידה מדאורייתא: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) למגדל - של עץ ונעשה ככלוב גדול וביבר מקרי קרפיפות המוקפים לגדלם שם: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ושאר צפרים וצבי וכו' - לצדדין קתני דבצפרים וכן בשאר עופות אינו חייב עד שיהיה הביבר והבית מקורה וגם חלונותיו סתומין שהוא יכול לברוח דרך שם ובצבי ושאר חיות חייב אפילו אינו מקורה וגם חלונותיו פתוחין: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) שהם נצודים - לאפוקי אם הבית והביבר גדול שאין יכולין לתפסו בשחיה אחת היינו בריצה אחת אלא צריך להנפש קודם שיגיענו לא מקרי צידה דאורייתא אף שהוא מקורה וממילא הצודהו שם בבית או בביבר חייב ועיין לקמן במ"ב ס"ק נ"ח. השולה דג מן הים לתוך ספל של מים חייב דהוי צידה אבל אם עקרו והבריחו לתוך בריכת מים לא הוי צידה שגם שם נשמט לחורין ולסדקין ועיין לקמן במ"ב סקל"ג. הצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) פטור אבל אסור - על כל הסעיף קאי וע"כ צפור דרור שנכנס לבית דרך הפתח או החלון אע"ג שאינו ניצוד שם מ"מ אסור לסגור הפתח והחלון. ובזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר כתב הח"א דמותר לנעול אם אין כונתו רק להציל מן הקור ואינו רוצה כלל בצידת הצפור כיון דאין בו צידה דאורייתא אע"ג דהוי פסיק רישיה בדרבנן אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא בבית אסור אע"ג שאינו מכוין כלל דהוי פסיק רישיה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ו) הצד צבי - ה"ה שאר מינים [כ"כ א"ר ועיין בבה"ל]: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) ישן או סומא - דהני דרכן להשמט כשמרגישין יד אדם וע"כ כשצדו הוי צידה ממש משא"כ בחיגר ודכוותיה שאין יכולין להשמט ואפילו אם החיגר יכול להלך קצת עכ"פ הרי יכול להגיעו בשחיה אחת ע"כ חשיבי כניצודין ועומדין: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) או זקן - וה"ה קטן [רמב"ם וכן איתא בירושלמי וקטן מקרי קודם שיכול לרוץ כ"כ המאירי]: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) פטור - אבל אסור וע"כ כשמוצא לפעמים ארנבת חולה מונחת על הדרך אע"פ שאינה יכולה לזוז ממקומה אסור ליקח אותה דהוי צידה מדרבנן וי"א דחייב ועיין בבה"ל ובלא"ה אסור ליקח אותה משום מוקצה: ש"ע סָעִיף ב
י (י) הוי צידה - היינו אם לא עשה בעצמו מעשה כלל רק במה ששיסה את הכלב והכלב תפסו הוי רק צידה מדרבנן ואם עשה בעצמו ג"כ מעשה לזה כגון שברח הצבי מן הכלב והיה עיף ויגע והיה הוא רודף אחריו והשיגו הכלב עי"ז הוי צידה גמורה ואפילו אם רק עמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפסו הוי ג"כ תולדה דצידה ומיחייב שכן דרך הציידים: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) מושב לצים - ואינו זוכה לשמחת לויתן [ד"מ] ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב (יב) אין במינו נצוד - ואפילו אם הוא צדן לאיזה צורך ג"כ לא חשיב צידה: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) הלכך זבובים - ודבורים משמע בב"י דהוא בכלל דבר שבמינו ניצוד אבל שאר פוסקים פליגי עליה וכן משמע מהגר"א סק"ו. וחגבים טהורים לדעת רש"י הוא דבר שבמינו ניצוד והרמב"ם אין סובר כן. ודגים הוא בכלל דבר שבמינו ניצוד [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ג
יד (יד) שלא לסגור - אלא יתן סכין או שום ד"א בין הכיסוי להתיבה בענין שיוכלו לצאת משם וכן אם יש חור קטן בתיבה אף שאינו נראה להדיא להזבובים אפילו הכי מותר דתו לא הוי פסיק רישיה: ש"ע סָעִיף ג
טו (טו) תיבה קטנה - אבל תיבה גדולה סבירא ליה לרמ"א דלכו"ע שרי דאפילו אם היה אדם עומד בתוכה לא היה יכול לתפסה בחד שחיה וגם הוא דבר שאין במינו ניצוד: ש"ע סָעִיף ג
טז (טז) ויש מקילין - הוא דעת הטור דס"ל דאע"ג דבש"ס איתא להדיא גבי כוורת דבורים דאם מכסה אותו באופן שאין בו נקב אסור משום פסיק רישיה וכדלקמן בס"ד מ"מ זבובים שאני דלא מקרי צידה כלל דלרוב קטנותן מצוי שכשפותח הכלי בורחין הכל משם משא"כ בכוורת דבורים שהיא מלאה מהם והם גדולים קצת א"א שלא יתפוס אחד מהם ולכך חשיב צידה עי"ז והב"ח פסק להחמיר כדעה הראשונה וכן המ"א כתב דכן עיקר וע"כ יש לראות להפריח הזבובים ועיין בט"ז שהכריע דמכיון שהפריח הזבובים שראה בעיניו תו אין צריך לעיין ולדקדק אולי יש שם עוד איזה זבובים כיון דזה לא הוי אלא ספק פסיק רישיה במילתא דרבנן דהוא דבר שאין במינו ניצוד אין להחמיר כל כך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יז (יז) פורסין מחצלת - בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים [גמרא]: ש"ע סָעִיף ד
יח (יח) בענין שאינו מוכרח - כגון שלא יהדק המחצלת על הכוורת כ"כ כדי שיוכלו הדבורים עכ"פ לצאת בדוחק או שיש בכוורת איזה חור קטן ויכולים לצאת משם ואע"ג שאין נראה להדיא להדבורים עי"ז אפ"ה שרי דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר אבל כשאין בו חור כלל אז הוי פסיק רישיה ואסור אפילו במילתא דרבנן. הפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנסה החיה לתוכה חייב חטאת אבל אם נכנסה אח"כ לתוכה פטור אבל אסור וכתב המג"א דמכאן מוכח שיש ליזהר שלא להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים וכ"כ בפסקי תוספות שבת י"ז: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יט (יט) שנכנס לבית - מאליו וכ"ש אם הכניסו לבית ונעל בפניו דחייב: ש"ע סָעִיף ה
כ (כ) ונעל וכו' - היינו שסתם הדלת ואפילו בלא מנעל כיון שאין הצבי יכול לברוח: ש"ע סָעִיף ה
כא (כא) פטורים - דכתיב ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה וגומר ודרשינן בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה וא"כ כיון שכל אחד בפני עצמו יכול לנעלו הרי כ"א אינו עושה אלא מקצתו: ש"ע סָעִיף ה
כב (כב) אין אחד יכול וכו' - אורחיה הוא לנעול בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלאו איהו לא מתעבדא [רש"י] ואם אחד יכול לעשות בעצמו והשני אינו יכול ועשוהו שניהם זה שיכול חייב דמסייע אין בו ממש והוי כאלו עשה הכל לבד וזה שאינו יכול פטור אבל אסור: ש"ע סָעִיף ה
כג (כג) מגופף - פי' סתום באופן שאין הצבי יכול לברוח ע"כ מותר לנעול דהמנעול רק שמירה הוא ולא צידה דכבר ניצוד ועומד וכן כשהיה הצבי קשור בבית מותר להגיף את הדלת ואפילו אם ניתר הצבי אח"כ א"צ לפתוח הדלת כדי שיצא כיון דבהיתר סתם הדלת: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כד (כד) יכול וכו' - ואפילו אם כונתו בשביל הצבי שרי כיון דכבר נצוד ע"י הראשון: ש"ע סָעִיף ו
כה (כה) והלך לו - ומיירי שבעת שהלך הראשון לא זז השני ממקומו כלל וכגון שהליכתו היתה לתוך הבית או שהשני ישב בתוך חלל הפתח מבפנים להבית והראשון ישב בתוך חלל הפתח לחוץ ונמצא כשהלך הראשון נשאר הוא על מקומו וע"כ מותר לו לכתחלה לישב עד שתחשך אף שהוא מתכוין בשביל הצבי כיון דאינו עושה מעשה מחדש אלא הוא שומר להצבי שכבר ניצוד דאם היה להיפוך שהשני ישב מבחוץ והראשון מבפנים א"כ היה צריך השני לקום ממקומו בעת שהלך הראשון לחוץ וממילא נתבטלה צידת הצבי וכשחוזר השני לישב על מקומו למלא את הפתח הרי הוא חייב משום צידה. אסור לנעול את ביתו כדי לשמור כלי ביתו אם יודע שיש צבי בתוכו אע"פ שאין מתכוין לצידת הצבי דהוי פסיק רישיה ואסור מן התורה וכ"ש אם מתכוין בשביל שניהם. ישב אחד על הפתח ולא מלאהו וישב השני ומלאהו השני חייב שעל ידו נעשה הצידה. נכנסה לו צפור תחת כנפי כסותו אף דכבר ניצוד ועומד הוא מ"מ אסור לו ליקח בידו משום מוקצה דבע"ח אלא יושב ומשמרו עד שתחשך או אם יש לו בית הולך ומניחו שם. מותר לפתוח את הבית בפני הצבי או לפרוק אותו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו: ש"ע סָעִיף ו
כו (כו) חייב - דמקרי דבר שבמינו ניצוד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כז (כז) ואם בשביל וכו' - היינו אפי' במקום שאין רגילין הנחשים להמית ואין רצין אחריו אלא עומדין במקומן דבזה אסור לילך להרגן וכדלקמן בס"י אפ"ה לצודן שרי דהיינו שכופה עליהם כלי או שקושר אותן והטעם דהא הוי מלאכה שאין צריך לגופה דהא אינו צריך לצוד אלא שלא ישכנו ואם היה יודע שיעמוד ולא יזיקנו לא היה צד וקי"ל דמלאכה שאינו צריך לגופה פטור אבל אסור מדרבנן והכא משום הזיקא אפילו איסור דרבנן ליכא ואפי' להרמב"ם דמחייב בעלמא במלאכה שא"צ לגופה מודה בזה וכתבו דטעמא משום דס"ל דזה לא מיקרי מלאכה כלל והוי כמתעסק בעלמא כיון שאין רצונו בעצם הצידה כלל ואדרבה כונתו להבריח אותו מעליו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כח (כח) שמונה וכו' - דהנה מתחלה ביאר המחבר דין צידה בחיה ועוף דבאותן המינים סתמייהו ניצודין לצורך ועכשיו ביאר המחבר דין צידת שרצים דבהו יש חילוק דבאותן המינים שיש להן עורות והוא הח' שרצים האמורים בתורה החולד והעכבר והצב וגומר יש צידה דמסתמא צדן ג"כ לצורך זה אם לא שכונתו היתה בהדיא שלא לצורך ופטור משום דהו"ל מלאכה שאינו צריך לגופה אבל שאר שרצים אין להן עורות וסתמייהו ניצודין שלא לצורך אם לא שכונתו היה בהדיא לאיזה צורך ואז הוא חייב אם הוא דבר שבמינו ניצוד: ש"ע סָעִיף ח
כט (כט) והחובל - טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא או נצרר הדם כל שהוא חייב: ש"ע סָעִיף ח
ל (ל) בהם - נקט חבלה בשרצים משום דבהו יש שרצים שאין להם עור ואינו חייב עד שיצא הדם כמו שמסיים המחבר אבל כ"ש דיש חיוב חבלה בבהמה חיה ועוף שכולם יש להם עור וחייב אפילו בנצרר וכ"ז מיירי כשצריך לדם החבלה לכלבו או לאיזה ענין או לבשר שנצרר בו הדם להאכיל לכלבו עם דמו דאל"ה הוא בכלל מקלקל ופטור ויש מן הפוסקים שסוברין דלפיכך חייב בנצרר הדם דאין זה בכלל קלקול אלא תקון שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש. ואם עשה חבלה באדם דרך נקמה או בבהמה חיה ועוף של חבירו באופן זה ויצא הדם או נצרר דעת הרמב"ם שחייב בזה בכל גווני כי איננו בכלל מקלקל והטעם מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב וה"ה בקורע בחמתו והראב"ד פוטר עי"ש. ולכו"ע איסור יש בזה דכל המקלקלין בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין וע"כ יזהר מאד שלא להכות שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה כי עכ"פ איסור יש בדבר לכו"ע והעולם נכשלין בזה וכן אסור לחוך שחין שע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר וא"כ עושה חבורה [מ"א בסימן שכ"ח ס"ק ל"ד]. ואם הוא מקיז דם לאדם לרפואה כשאין בו סכנה או בבהמה חייב לכו"ע דהוא בכלל מתקן וגם הוא מלאכה הצריכה לגופה דהא רוצה עתה בחבלה זו כדי להתרפאות. ולפי זה הוצאת השן הוא מלאכה דאורייתא דהוא בכלל חובל לרפואה [כ"כ מ"א בסימן שכ"ח סק"ג והפמ"ג והח"א ועיין בבה"ל ובמאמר מרדכי משמע דהוצאת השן רק איסור יש בו ולא חיוב חטאת דחבלת הדם הנעשה עי"ז א"צ לגופה וכ"מ מהגר"ז]: ש"ע סָעִיף ח
לא (לא) חייב - דנצרר היינו שנאסף ונקבץ במקום אחד ושוב אינו חוזר ונבלע בהבשר וע"כ חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ח
לב (לב) אינו חייב - הטעם דקי"ל חבורה החוזרת לא שמה חבורה וע"כ שאר שרצים שעורן רך ממש כבשר במהרה נצרר בו הדם וישוב אח"כ לקדמותו לפיכך אינו חייב עד שיצא דם משא"כ ח' שרצים שאין עורן רך אין נצרר בו הדם עד שנתהוה חבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו ויש לחייבו אף בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום: ש"ע סָעִיף ח
לג (לג) שלא לצורך - כגון לשחק וכה"ג ופטור משום דהוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה. הצד דגים מן הנהר אפילו נתנו תיכף בתוך ספל של מים שלא ימות חייב משום צידה ואם הניחו עד שמת חייב גם משום נטילת נשמה ולאו דוקא מת אלא אפילו אם הניחו עד שיבש כרוחב סלע בין סנפיריו ועדיין הוא מפרכס והחזירו בתוך המים חייב ג"כ משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות [ואמרינן בגמרא דלאו דוקא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו] וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לא"י ליטול דג מן החבית של מים ולהניחו ביבשה אע"פ שירא שמא ימות ויפסדו המים דלא מקילינן איסור דאורייתא ע"י א"י במקום הפסד אם לא שיצוהו ליתן אותו תיכף בתוך בריכה אחרת של מים וטלטול בע"ח שהוא איסור דרבנן מקילינן ע"י א"י בזה: ש"ע סָעִיף ח
לד (לד) ולהרמב"ם חייב - אפילו שלא לצורך כל שנתכוין למלאכה דס"ל מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה ורוב הפוסקים פוסקים כדעה הראשונה דפטור מחטאת משום דבעינן מלאכת מחשבת ואסור מדרבנן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לה (לה) הנקרא ברגות - היינו השחורה הקופצת: ש"ע סָעִיף ט
לו (לו) אסור לצודו - אף דהוא דבר שאין במינו ניצוד עכ"פ אסור מדרבנן וכנ"ל בס"ג ואיצטריך לאשמעינן לאפוקי מדעת איזה מן הפוסקים דסברי דאף זו היא בכלל מאכולת שמותר לצודה ולהרגה ואם הוא ספק לו בלילה אם הוא כנה או פרעוש מותר לצודה ואסור להורגה ומותר לפלות הבגדי' מפרעושים בשבת אך יזהר שלא יטלם בידו דהוא בכלל צידה רק יפילם מעליו: ש"ע סָעִיף ט
לז (לז) אא"כ הוא וכו' - היינו דמשום צערא דעקיצה לא גזרו רבנן על איסור צידה ומותר לצודו ולהשליכו וזהו שכתב עוקצו [מ"א וכ"כ הגר"א דהאי עוקצו דוקא הוא] ויש מקילין גם כשהוא על חלוקו מבפנים ליטלו בידו ולהשליכו פן יבא לידי עקיצה ואם אפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בודאי נכון להחמיר בזה: ש"ע סָעִיף ט
לח (לח) ואסור להרגו - הטעם דמחלקינן בין פרעוש לכנה הוא דכל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהן ולאו דוקא ע"י שחיטה דה"ה ע"י הכאה וחניקה או נחירה וכל כי האי גוונא כיון שבא עי"ז נטילת נשמה חייב ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים לאפוקי כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה אבל פרעוש אע"פ שגם היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה וחייב עליה משום נטילת נשמה ואפילו אם הפרעוש עוקצו אסור להרגו: ש"ע סָעִיף ט
לט (לט) לא ימללנו - להתיש כחן שלא יחזרו אליו ועיין בספר א"ר מה שכתב בזה: ש"ע סָעִיף ט
מ (מ) מותר וכו' - בכל מקום שמוצאה בין על בשרו או על בגדיו דרך מקרה: ש"ע סָעִיף ט
מא (מא) להרגה - הטעם כנ"ל. ורמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר והתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור [ואסור מדרבנן] אבל רמשים שהן פרים ורבים מזכר ונקבה או שהוייתן מן העפר כמו הפרעושים ההורגן חייב [רמב"ם] ודוקא התולעים שנתהוו מן הפירות אחר שנתלשו אבל אותן הגדלים בפירות במחובר יש בהן איסור דאורייתא להרגן דמקרי שרץ גמור [כ"כ מ"א לפי מה שביארו הפמ"ג ובבה"ל בררתי דהפטור מפירות תלושין דוקא כשנתהוו אחר שנתעפשו]: ש"ע סָעִיף ט
מב (מב) לא יהרגם - דכיון שמצויים שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים. ומ"מ מותר לזרקן במים [מ"א] דהריגה גופא אינו אלא גזירה ולא גזרו בזה אבל בפרעושים דיש בהן חשש דאורייתא אסור גם בזה דהוא כמו הריגה ממש. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר והוי פסיק רישיה: ש"ע סָעִיף ט
מג (מג) אבל המפלה וכו' - דבראש אינו מצוי פרעושים ולא שייך לגזור בשבילם וכתב הט"ז דה"ה במפלה על בשרו ג"כ מותר להרגם דשם ג"כ אינו מצוי שיחפש אחר פרעושים ולא גזרו בזה כ"א במפלה את בגדיו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
מד (מד) שהם וכו' - כגון כלב שוטה וכה"ג: ש"ע סָעִיף י
מה (מה) אחריו - ואפילו בורחין מלפניו: ש"ע סָעִיף י
מו (מו) אם רצין וכו' - לדעת הרמב"ם דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה צ"ל דהכי קאמר שאין ממיתין ודאי אלא הוא ספק פקוח נפש ולכן ברצין אחריו איכא חשש סכנתא ושרי מיהו לדידן דסבירא לן מלאכה שאין צריכה לגופה מדרבנן הוא דאסירא אף שאין ספק פקוח נפש כלל שרי משום צערא בעלמא כדי שלא יוזק. ודוקא אלו וכל כי האי גוונא שמזיקין הן בטבען ונשיכתן נשיכה עוקצת אלא שאין דרכן להמית בזה המקום משא"כ פרעוש דלעיל וכל רמשים קטנים כהאי גוונא דאף ע"י עקיצתן ליכא צער כולי האי בהני אסור להורגן אף כשהם עוקצין אותו אלא יבריחם מעליו [ב"י]: ש"ע סָעִיף י
מז (מז) לדורסם - וה"ה שכופה עליהן כלי [א"ר]: ש"ע סָעִיף י
מח (מח) ואפילו במתכוין - דמלאכה שאין צריכה לגופה היא והכא כשהן מזיקין אפילו מדרבנן לא גזרו כשאין הורגן להדיא אלא שיראה לפני הרואה כאלו אינו מתכוין שלא יאמרו זה נוטל נשמה בשבת במתכוין ולא ידעו לחלק אמנם נמלים ושאר שקצים ורמשים אפילו דרך הילוכו אסור לדרסן. אסור להרוג בשבת שממית שקורין שפי"ן ואף שאומרים העולם שהוא סכנה כשנופל במאכל מ"מ לא ברי הזיקא וגם יכול לכסות המאכלים לכן יש למחות בידם וכ"ש דיש ליזהר מלהרוג שאר רמשים ותולעים הנמצאים בפירות [אחרונים]: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מט (מט) ע"ג קרקע - וע"ג רצפה תליא בפלוגתא דסימן של"ו ס"ב גבי כבוד הבית במרוצף ע"ש ולהרמ"א דאוסר שם בכל גווני ה"ה הכא דאסור אף על גבי רצפה וע"ג ספסל לכו"ע שרי דלא שייך בזה אשוויי גומות ומשום מירוח גופא ליכא למיסר דלא שייך מירוח אלא כשממרח איזה דבר ע"ג חבירו וכונתו שיתמרח אבל כאן רוצה שיהיה נבלע: ש"ע סָעִיף יא
נ (נ) ואע"ג דממילא וכו' - כלומר דלפעמים ממרח ואיכא למיחש שמא ישכח ויכוין וישוה גומות כמש"כ סימן ש"ב ס"ו מ"מ הכא שרי משום מאיסותא: ש"ע סָעִיף יא
נא (נא) שרי משום מאיסותא - אע"פ שבעת שדורס על הרוק מצוי שמשפשף ג"כ מעט אעפ"כ התירו משום מאיסותא כיון דלא משפשף הנה והנה ולא הוי פסיק רישיה. ודוקא כשהוא בדרך הלוכו אף שהוא מתכוין לדרוס על הרוק אבל אינו מתכוין למרחו אבל אסור לילך למקום הרוק כדי לדרוס עליו דזה אינו נקרא לפי תומו אלא ילך ויציג רגלו על הרוק ויזהר שלא ישפשף כלל דזה מותר בכל גוונא. כתב המ"א האידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא צריך ליזהר שלא יהיה שום שפשוף כשדורס עליו רק יציג רגלו על הרוק. ובליחה היוצאת מן הפה או מן החוטם ודאי איכא מאיסותא ושרי לדרסו לפי תומו ובבהכ"נ אפילו ברוק שרי לדרוס עליו לפי תומו דנוהגין בו כבוד וכדלעיל בסימן צ' סי"ג ונראה דאפילו בביתו כשהוא מרוצף אין להחמיר ברוק יותר מבליחה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
נב (נב) חיה ועוף שברשותו - כולל כל מיני בע"ח שהרגילן בבית ונעשו בני תרבות: ש"ע סָעִיף יב
נג (נג) מותר וכו' - היינו אפילו בחוץ והטעם כיון שהם בני תרבות והורגלו בבית וממילא יחזרו לביתם בערב ונוח לתפסן לכן אף כשיצאו מן הבית הרי הן כניצודין ועומדין ולא שייך בהם צידה: ש"ע סָעִיף יב
נד (נד) לצודן - ובלבד שלא יטלם בידו שכל בע"ח הם מוקצים אלא רודף אותם עד שיכנסו למקום צר ונועל בפניהם: ש"ע סָעִיף יב
נה (נה) גדול - אבל אם החצר קטן דבלא"ה אין צריכין להם מצודה אפילו איסור דרבנן ליכא: ש"ע סָעִיף יב
נו (נו) שאם וכו' - היינו שעכשיו שנתגדלו בין אנשים אין צריכין להם מצודה כי יבואו מעצמן לביתם לערב ומ"מ כיון שמרדו ואין נוח לתפסם והחצר גדול מחזי כעין צידה ואסור על כל פנים מדרבנן: ש"ע סָעִיף יב
נז (נז) דאסור - היינו כשהם בחוץ או בפנים בבית גדול שיש בו שיעור צידה דהיינו שלא יכול להשיג בשחיה אחת וכנ"ל בריש הסימן ופסקו האחרונים כהי"א הזה. ואם יצאו העופות לחוץ וחושש שלא יגנבו אותן אף דאסור לתפסן בעצמו בידים מ"מ אם תינוקות קטנים צדין אותם א"צ למחות בידן גם דמותר לומר לא"י שיצוד אותן דהוי שבות דשבות כ"כ הח"א וכתב עוד דמותר לעמוד בפני העוף שלא יברח כדי שממילא יחזור לבית גם הביא המ"א בשם האגודה דמותר לדחות העוף מאחריו שיכנס לבית אם הבית גדול שאין יכול להשיגו שם בשחיה אחת דאין כאן צידה גמורה ובח"א כתב דאם דרכו של אותו העוף שאין נשמט מן היד כמו שיש מן התרנגולות שתיכף היא יושבת כשרוצין לתפסה ואין צריך לרדוף אחריה דבהו אין איסור צידה כלל לכו"ע אם הורגלה כבר בבית ומותר להכניסה ע"י דחיה או לרדפה אף לבית קטן או לכלוב שלה וכן יש להקל: ש"ע סָעִיף יב
נח (נח) לצוד - ולפ"ז יש ליזהר שלא להכניס העופות בשבת מן הבית [כשהוא גדול ומחוסר צידה שם] למקום הכלוב שלהם ששם המקום צר ומקרי צידה גמורה. ואם הוא מתכוין להכניסם לכלוב רק כדי שלא יעשו היזיקות בבית אפשר שיש להקל ועיין בביאור הלכה. ואם היו עופות חדשים שלא הורגלו בבית יש בזה איסור בכל גוונא ואפילו אם נכנסו בעצמן לכלוב אסור לנעול הדלת של הכלוב בפניהם: ש"ע סָעִיף יב
נט (נט) אבל פרה וסוס וכו' - פירוש דבפרה וסוס שהם מיני בהמות לא שייך צידה כלל אפילו מדרבנן אפילו קנה אותם מחדש ועדיין לא הורגלו לבוא לביתו כי אין עשויין להשמט מתחת ידי אדם ומותר לתפוס אותן ולסגור אותן במקום צר ובשאר חיה ועוף שברשותו שעשויין להשמט מידי אדם אף שאין צריכין מצודה לתפסן כי יבואו מעצמן לביתן לערב מ"מ יש בו איסור צידה דרבנן וכל זה בשלא מרדו אבל מרדו אפילו פרה וסוס חייב חטאת עבור צידתן אפילו נתגדלו מתחלה בביתו וזהו שכתב וכ"ש שאר חיה ועוף וכו' והוא שמרדו הפרה והסוס לגמרי וברחו מרשותו עד שצריך לבקש מצודה או איזה תחבולות לתפסו וגם אינן באים לערב לביתו: ש"ע סָעִיף יב
ס (ס) וכ"ש וכו' שמרדו - מיירי ג"כ שמרדו וברחו ואינן חוזרין לביתו בערב אלא לנין בשדה כאווזא ובר אווזא שלנין על המים וקשה לתפסן בלי מצודה ותחבולה וגם המחבר מודה דבזה חייב חטאת הצודה אותן. וכתבו האחרונים דמזה נלמוד דה"ה אם קנה אווזין ותרנגולין מחדש ועדיין אינן רגילין כלל בביתו ואם יצאו לא יחזרו עוד לבית אלא תנקר באשפה הצדן חייב. ואם יצאו מן הבית אסור לצודן אפילו ע"י א"י [ח"א] ונראה דאם הבית גדול דלא מטא ליה בחד שחיה מותר על ידי א"י להכניסן בתוכו אם חושש שיבוא לידי פסידא ואם תינוקות קטנים רודפין אותם להחזירן לתוך הבית הזה גם כן אין מוחין בידן ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף יב
סא (סא) דינה כשאר חיה - ר"ל דאין דינה כבהמה אלא כחיה ועוף ויש בה כל פרטי דיני איסור צידה כמו בהם וכנ"ל: ש"ע סָעִיף יב
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א דרור למגדל כו'. מפני שהצפור דרור אף שהוא בבית קטן לא יכולין לתפסו: ש"ע סָעִיף א
ב שהם ניצודים. לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו ועמ"ש סי' תצ"ז והרמב"ם כתב שיכול לתפסו בשחי' א' והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים [עס"ח] הוי צידה והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג פטור. דניצודין ועומדין הם: ש"ע סָעִיף ב
ד הוי צידה. ז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר: ש"ע סָעִיף ב
ה מושב לצים. ואינו זוכה לשמחת לויתן [ד"מ א"ז וכ"ה במ"ר פ' שמיני]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו ניצוד פטור. אפי' צדן לצורך [תוס' ור"ן]: ש"ע סָעִיף ג
ז קטנה. אבל גדולה ס"ל לרמ"א דלכ"ע שרי דאפי' אם היה אדם עומד בתוכ' לא יכול לתופסה בחד שחי': ש"ע סָעִיף ג
ח ויש מקילין. אף על גב דהטור כ' בכוורת קטנה דאסור אבל בזבובים ס"ל דשרי שאם בא ליטלם יברחו כנ"ל לדעת רמ"א והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט פסיק רישיה. ואף על גב דדבורים אין במינן ניצוד כדאיתא בביצה וכ"כ רש"א ב"ח וא"כ ליכא איסור דאורייתא ואפ"ה אסור משום פסיק רישיה עמ"ש סי' שי"ד ס"א ואם יש חור קטן אך אינו נראה שרי דלא הוה פסיק רישיה [תוס' דביצה] וע' ברש"א שם שכתב ל"ג ותסברא: הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו [תוס' דף י"ז] ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י חייבים. אם אח' אינו יכול ואחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור [רמב"ם פ"א]: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא והלך לו. כתב התי"ט שהלך לתוך הבית דאלת"ה היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר וממל' הפתח הוא צודו וחייב אלא כדפי' עכ"ל ותימא דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח יהא אסור לסותמו אלא ע"כ כיון שהוא ניצוד כבר שרי ה"נ כן דהא רש"י כתב דאין זה אלא כשומרו לצבי שהי' לו מאתמול ונ"ל דלשון הר"ן אטעיתיה ע"ש אבל באמת בא הר"ן לומר שאע"פ שמוסיף שמיר' על שמירתו מותר וכ"ש היכא שאינו מוסיף כלום פשיטא דמותר וס"ל להר"ן דזה לא אצטריך לאשמועינן במתני' ולומר הא למה זה דומה וכו' כמ"ש התו' ע"ש, ומ"ש שהצבי קשור ובא א' ונעל מיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו ע"ש כתב מ"מ כתב הרמב"ן ישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע שיש שם צבי מותר לו לישב עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבה והרשב"א כתב שבירושלמי נראה שמותר לנעול לשמור ביתו אף על פי שעי"כ נצוד הצבי ממילא שרי ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד ע"כ ואין להקל כ"כ עכ"ל והר"ן הקשה ג"כ על הרשב"א דפסיק רישיה הוא ובש"ג כתב ליישב דעת הרשב"א ע"ש ומ"מ אין להקל, נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך [גמ'], מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו (מ"מ): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ג
יב שלא ישכנו מותר. משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה ובמקום הזיקא לא גזרו ולהרמב"ם הטעם משום דאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו ואפי' אין ממיתין שרי דהא אין במינו ניצוד כמ"ש ס"ג וע' ססי' של"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ח
יג בתורה. בפ' שמיני החולד וגו': ש"ע סָעִיף ח
יד הצדן. דסתמן ניצודין לצורך העור דהא אין דרכן להזיק [ר"ן]: ש"ע סָעִיף ח
טו תחת העור חייב. י"א דחובל חייב משום מפרק שהיא תולדה דדש ואף על גב דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיוצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום וזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועסי' רע"ח מ"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עסי' שכ"ח: ש"ע סָעִיף ח
טז ושאר שרצים. כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אף על פי שאין שם חבורה: ש"ע סָעִיף ח
יז שלא לצורך פטור. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העולה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות (רמב"ם גמ') ולא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו (רי"ו ח"י גמרא) וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אף על פי שירא שימות עסי' ש"ז: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יח ועוקצו. משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו אסור לצודו ול"ד לקוץ בר"ה כמ"ש סי' ש"ח סי"ח דהכא ליכא למיחוש להזיקא רק צער בעלמא אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים: ש"ע סָעִיף ט
יט ואסור להורגה. וההורגה חייב: ש"ע סָעִיף ט
כ מותר להרגה. לשון הרמב"ם פי"א רמשים שהווייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור אבל רמשים שהן פרין ורבים או שהווייתן מן העפר כמו הפרעושין (אף על פי שאינה פרה ורבה) ההורגן חייב ומשמע במ"מ דהא דקאמר ברישא פטור לאו דוקא אלא מותר לכתחלה דומיא דכינה ומ"מ התולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור: ש"ע סָעִיף ט
כא לא יהרגם. כיון שמצוי שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים וכ"מ בגמ', לא יקח אדם הכינים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר, (ס"ח סי' רס"ח) וצ"ל דהוי פסיק רישיה עסי' ש"מ ס"ב מ"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כב אפי' אין רצין. דיש פקוח נפש בהראותן בלבד ולפיכך שרי אפי' למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב: ש"ע סָעִיף י
כג ואפי' במתכוין. אפי' להרמב"ם שרי [מ"מ] וצריך טעם לדבר ונ"ל דוקא בנחש ועקרב שע"פ הרוב הם ממיתים ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדרסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם ואותן אנשים שהורגים השממית שקורין שפי"ן בל"א נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת אף דיש לחוש שיפול לתוך המאכל מ"מ מלתא דלא שכיחא הוא ויכול לכסות המאכל וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כד ע"ג קרקע משום כו'. משמע דע"ג רצפה שרי לדברי המתירין כיבוד במרוצף עיין סי' של"ז ס"ב וכ"ה בירושלמי וע"ג ספסל לכ"ע שרי וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע, כתב מהרי"ל מותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ הגמ"נ: ש"ע סָעִיף יא
כה משום מאיסותא. נ"ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל אבל ליחה היוצא' מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובב"ה אפי' ברוק שרי עסי' צ' ס"ג: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כו חיה ועוף שברשותו. ז"ל הג"מ חיה ועוף שברשותו הצדן פטור אבל אסור והא דתנן אבל צדין חיה ועוף היינו בי"ט שצדן לכתחלה כדי לשוחטן ולאכלן אבל הכא בשבת לא וכגון דעבידי לרבויי כשרוצה לתופשן והן בבית גדול כ"כ שאם לא גדלו וכו' ואף לדחותן במקום צר שנוחין לתפוס אסור וכו' עכ"ל רבינו ברוך וצ"ע דהא דתנן אבל צדין וכו' מוקמינן לה בגמ' בביבר קטן שהם ניצודים בו וכמ"ש סי' תצ"ו א"כ בשבת אפי' בבית קטן אסור ואחר כך כתב וכגון כו' והן בבית גדול דזה אפי' בי"ט אסור וכ"ה בביצה דף כ"ד יוני שובך עבידי לרבויי (פרש"י עשויי' להשמט ולברוח מפני ב"א ופורחים עד קינן וצריך לעלות אחריהן וגם שם נשמטין ממנו ויורדים) אווזים ותרנגולים לא עבידי לרבויי וע"ק שכתב הג"מ אח"כ והכי איתא בירושלמי סוס שמרד וכו' ובירושלמי איתא שחייב חטאת וא"כ מתני' איירי כשלא מרדו ואפ"ה פטור אבל אסור והיאך פסק הרב"י דמותר לכתחלה לכן נ"ל שבהג"מ כוון למ"ש בש"ג בשם ראב"ן וז"ל בשבת אסור ליקח אווזים ותרנגולים וחיות שיש לו לאדם בביתו כגון צביים שמגדלן בביתו אבל בהמות מותר וחתול אסור והכי תניא בתוספתא הצד אווזים ותרנגולים ויוני הדרסאות פטור מכלל דאסור עכ"ל והנה ההג"מ ס"ל כמ"ש סי' תצ"ז ס"ז דאווזים ותרנגולים מותר לתופסם בי"ט ולכן כתב דדוקא בי"ט כדי לאוכלן אבל בשבת אסור ומ"ש אח"כ וכגון דעבידי וכו' ט"ס הוא וצ"ל ובהמות דעבידי לריבויי וכו' אסור (וכ"ה כ' בשם ספר הזכרונות דט"ס הוא בהג"מ ואולי כוון למ"ש) ומסיים בהג"מ הלכך צריכים ליזהר שלא לתפוס סוס המורד ופרה המורדת כו' והכי איתא בירוש' כו' ע"ש ותמצא שדברי כנים וישרים וכן עיקר כמ"ש רמ"א וכ"כ באגודה תרנגולת שיצתה מן הבית אסור לצודה אך דוחין אותה עד שתכנס לבית כיון דרחב הוא ולא מטו לה בחד שחי' לא הוי צידה ואם תינוקו' קטנים או עכו"ם צדין אותה להחזירה אין מוחין להם עכ"ל ולכן אין להקל בזה כלל ועמ"ש סי' הצ"ז בשם בעל המ"ב שגם דעתו לאסור ורש"ל בתשובה כתב אף שבגמרא ובסמ"ג איתא לאיסור ובהג"מ כתב להתיר רק בסוף כ' והמחמיר תע"ב ודוקא בחצר גדול אבל בבית מותר לכתחלה ע"ש כו' צ"ל דהג"ה אחרת היא וגם בכ"ה כ' לאיסור ומ"ש הרב"י ע"ז כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת צ"ע דהא משנה זו ליתי' מהנך תלת כדאיתא ריש שבת וא"כ הוי ג"כ פטור אבל אסור ואיך כ' מותר לצודן: ש"ע סָעִיף יב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א דרור עמ״א ע׳ רמב״ן פ׳ מצורע וי״ד פ״ב ט״ז אות ז׳. משמע שם ברמב״ן דצפור כולל לתורים ויונה ואווזין ותרנגולים צפור כל כנף וצפור דרור הם הקטנים ביותר דרים בענפי אילן ומשוררים והם בעלי פטפוט ולטהרת מצורע מכפרין על בעלי פטפוט ולפ״ז מ״ש רש״י ביצה כ״ג א׳ ד״ה בצפור דרור שיודעת להשמט לאו חכמניות היא אלא מרוב קוטנה יכולה להשמט כו׳: ש"ע סָעִיף א
ב שהם עמ״א דניצודים בו קאי אביבר ואבית דלא כל הביברין והבתים שוין וכמ״ש הר״מ ז״ל בפ״י מה״ש ה״ך כל שא״י בשחייה א׳ חיה ועוף פטור. והראה לתצ״ז אות ט׳ לאפוקי ממ״ב שאמר בעוף כל שמקורה אפילו רחב הרבה ל״ש צידה דאינו מדכתב המחבר בי״ת וביבר ולאיזה צורך הזכיר בית לימא ביבר לחוד ניצודים לאפוקי אין מקורה ש״מ ביבר דומיא דבית מקורה וסתום חלונות ואפ״ה ניצודים לאפוקי רחב אף בית כל שא״י בחד שחייה לאו צידה הוא אף בעופות. והנה הר״מ ז״ל שם הי״ט עוף למגדול וצבי לבית גינה וחצר חייב צפור לבית ונע״ל בפניו פטור נקיט ברישא עוף אווזין ג״כ למגדל דוקא הא בית דומיא דגינה חלונות פתוחים פטור ומש״ה השמיט ביבר דיש מקורה וצפי״ר בעלי פטפוט (רמב״ןפם׳ מצורע) קטן דרור לבית ונע״ל וסתום פטור. ועמ״א תצ״ז ט׳. ושם הביא ראיה מהך דמבואר כן וכדכתיבנא ובשו״ת משאת בנימין סי׳ ח׳ מבואר בעוף חילוק בין מקורה לאין מקורה הא בין גדול לקטן אין חילוק דדרך העוף לאו צידתו בכך ומה חילוק בין גדול לקטן ואין חילוק בין מקורה כו׳ ויש הוכחה לדבריו משבת ק״ו ב׳ וביצה כ״ד א׳ השתא דאתית להכי ולא אמר אל״א דתרוייהו משנה וברייתא מקורה ועופות קטן וגדול ש״מ דעוף אין חילוק רק מקורה וכתירוצא קמא וכן מוכח בר״ן ביצה שם כתב דעופות מקורה וא״י בחד שחייה יע״ש. ומ״ש והרמב״ם כתב בחד שחייה שם פרק עשירי מה״ש ה״ך וכוונתו דעוף נמי אם א״י בחד שחייה אף מקורה אין ניצוד הוי. השולה דג כו׳ שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ואם עמ״א לכאורה ט״ס הוא וצ״ל דאי״ן ניצודין ועומדין הם וראוי לציין זקן חולה פטור וניצודין ועומדין שם ולכך פטור: ש"ע סָעִיף ב
ד הוי צידה עמ״א בר״מ פ״י מה״ש הכ״ב כו׳ והכל בו שהביא רמ״א ע״כ לאיסורא לחוד א״כ אין מכוון הלשון שכתב רמ״א הוי צידה. והר״מ ז״ל דנקיט המשסה כו׳ ולא כתב היה רודף או עמד בפני הצבי והבהילו עד שתפסו כלב הוי תולדות צידה ש״מ דה״פ אפילו רץ הכלב אחריו ונתייגע וא״ש מ״ש בט״ז ב׳ ועתו״ש: ש"ע סָעִיף ב
ה מושב לצים עמ״א ואפשר אם פרנסתו בכך אין איסור רק אם לטיול הוא עושה אז הוי מושב לצים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו ניצוד עמ״א תוס׳ ור״ן ריש פרק שמנה שרצים ק״ז א׳ ד״ה שלא יע״ש ור״ן ק״ו גזין וצרעין שאין לצורך כלומר דאין צורך בהם ומש״ה מקרי אין במינם ניצור אפילו צדן לפעמים לצורך. ופסק המחבר במשאצ״ל עסי׳ רע״ה ושל״ד סכ״ז בזה. ע׳ ר״מ פ״י מה״ש הי״ט צבי לטרקלין רחב פטור לפיכך הצד ארי אין חייב עד שיכנסו לגורוק שלו ואני ההדיוט לא הבינותי מלת לפיכך דאם נלמוד מכ״ש אם טרקלין רחב דעכ״פ ברשותו הוא כל שמחוסר עוד טורח לא הוי צידה גמורה כ״ש ארי דספק הוא דאם יכעוס משחית הכל כפירש״י שם א״כ היה לשמואל לסדר דבריו אמשנה דרשב״ג לא אמשנה דצבי לבית ונעל בפניו דאין לו שייכות עם דין דשמואל. ומ״מ נלמוד דאם צד חיה ברשת רעועה דיכול לנתקו ולילך לה אין חייב חטאת ויניח ברשת ולא יטלו בידיו: ש"ע סָעִיף ג
ז קטנה עמ״א ע׳ בטור כי הכוורת קטנה כו׳ אבל בהג״ה נרשם בעה״ת כי סובר הר״ב דבעה״ת מודה בתיבה גדולה דלא מטא בחד שחייה ובזבובים אין במינן ניצוד הוי תרי דרבנן שרי לכתחלה משא״כ דבורים במינן ניצוד אבל לפי מ״ש באות ח׳ דבורים נמי אין במינן ניצוד אה״נ דכוורת גדולה דלא מטא בחד שחייה שרי אף בפסיק רישיה להר״ב דהוי תרי דרבנן ועט״ז ג׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ג
ח ויש עמ״א דהר״ב כתב תיבה קטנה דגדולה כ״ע מודים דשרי כמ״ש באות ז׳ א״כ כאן יש מקילין דהטור כתב ול״ד לכוורת שקטנה היא משמע בתיבה קטנה מודה הטור דאסור לז״א דה״פ כוורת קטנה לגבי דבורים הרבה כמ״ש הט״ז ג׳ ואם יפתח אי אפשר שלא יוכל לתפוס קצת מהם משא״כ תיבה קטנה ומעט זבובים אפשר שלא יגיע אף אחת לידו כי יפרחו ועפ״י הרוב כן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט פסיק רישיה עמ״א שי״ד סעיף א׳ אות ה׳ ומשמע אף דלא ניחא ליה וי״ל בין לא ניחא ליח ובין לא איכפת ליה ע׳ תוס׳ כתובות ז׳ א׳ ד״ה האי וש״ך סי״ח בזה ולפ״ז בתיבה שיש אוכלין ומשקין דלא ניחא ליה ודאי שיטנפו כו׳ יש לצדד יותר להתיר ואי״ה בש״ך סי״א יבואר עוד. הפורס מצודה תוס׳ שבת י״ז ב׳ ד״ה אין פורסין ועכברין לפרוס על השולחן דלא חיישינן בעת פריסתו יצוד ולהניח אח״כ על הארץ אפ״ה אסור ממ״ש התוס׳ דבשבת אין חייב חטאת כי א״י אם יצור משמע איסורא איכא י״ל האיסור דילמא יצוד בשעת פריסתו במקום שמצוי היה בחורשין יע״ש. גם ממ״ש התוס׳ וא״י אם יצוד הא ודאי שיצוד כי יש הרבה חיות ויבואו לאכול וכדומה חייב עמ״א אות ד׳ המשסה דכל שלא עשה מעשה פטור לאו דיעשה מעשה בשעת צידה אלא שיסוי כלבים לאו מעשה כלל רק גירוי בעלמא ואף שהכלב בוודאי יצוד אותו פטור כה״ג ולא בכ״ע אמרי׳ בדיבוריה עביר מעשה וצ״ע: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י חייבים עמ״א רמב״ם פ״א מה״ש הי״ו דמסייע אין בו ממש והוי כאלו עשה הכל לבד כולה וחייב ושא״י פטור והיא גמרא ערוכה שבת צ״ג ב׳ וא״י למה תלה ברמב״ם ז״ל. גם אני העני תמה שהיה להאדון ז״ל להשמיענו מר״מ ז״ל שהמסייעו פטור מכלום וכמו שהעיד בנו הר״מ ז״ל פ״א הג״ד כ״מ שנאמר אין חייב כלום פטור מכות מרדות ונ״מ טובא לענין פסולי עדות דרבנן דלא מפסל לדעתי כ״א בחייב מכות מרדות כמו שיראה הרואה בפרק עשירי מה׳ עדות היה החיוב שבת מדבריהם וכמ״ש בס׳ ש״ה בכלל מכות מרדות ובפתיחה כוללת. שוב ראיתי שהאדון ז״ל דבר גדול דיבר מדכתב הר״מ ז״ל והמסייע אין חייב כלום משמע פטור אבל אסור שכ״כ בהג״ה כ״מ שנאמר מותר לכתחלה וכן אין חייב כלום אין מכין כלל הא איסורא מיהא ככל פטורי דשבת ומלת וכן במקצת שהפרש יש בין וכך ובין וכן לומר אע״ג מסייע אין ממש לענין קיבול בימין כו׳ מ״מ מדרבנן אסור ומדלא השמיענו האדון ז״ל דאין מכין כלום לומר דכשר לעדות אין הכרע דלא כמ״ש בס׳ ש״ה דבדיני שבת קעסיק ולאו בדיני עדות קעסיק: ואמנם מ״ש בגמרא צבי שנכנס לבית ונעל א׳ בפניו חייב הגיף הדלת בלא מנעל נמי. ועב״ח רבותא ל״מ הכניסו לבית ונעל אפילו היה בבית ופתח פתוח ונעל חייב. ובמשנה הצד צפור למגדול וצבי לבית ופירש״י עד שהכניסו כו׳ מפני למ״ד הקירוב ונעל כמ״ש הר״מ ז״ל פ״י מהלכות שבת הי״ט ואמאי לא תנן הצד צפור למגדול ובבית שהיה כבר ונעל חייב. ולמ״ש המ״א באות י״א דלא כתי״ט א״ש דלעיל אשמעינן דוקא שהיה בחוץ הא היה במגדול ונפתח ונעל פטור ובצבי אשמעינן דל״ת דוקא הכניסו ונעל רק מאליו (כפירש״י) ונעל חייב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא והלך עמ״א תי״ט פי״ג מ״ז דכל שנסתלק הצידה אע״פ שהיה ניצוד מקודם חייב כשעושה צידה מחדש וא״כ בתרנגולת (עסי״ב מ״א כ״ו) נמי אף דברשותו מ״מ ראוי להיות פטור ואסור ועולם אין נזהרין לפתוח ולסגור אח״כ. וזה ששינה בהעתקה וכתב חייב במקום אסור ולמה יהיה פטור דחדא הוא משא״כ אי איסורא דרבנן י״ל בתרנגולת המחבר מתיר ואף למאן דאוסר דרבנן הוא י״ל כה״ג לא גזרו ובצפור דרור כה״ג אה״נ דאסור. ומתוס׳ ק״ו ב׳ ד״ה למה דהוקשה להם מאי אולמיה מוכח כת״י דאל״כ טובא אשמעינן אע״פ שנסתלק צידה הראשונה אפ״ה פטור ש״מ דס״ל כה״ג חייב דא״ל פטור אבל אסור ומתני׳ פטור ומותר דומיא דצבי שמור בתוכו כו׳ דא״כ מה פריך בק״ז א׳ ממתני׳ פטור ואסור אה״נ בהלך לחוץ ש״מ אי חייב או מותר לגמרי. והנה במשנה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו יש בו שלשה פירושים א׳ פירוש הר״ן ז״ל דלת מגופה ונעול במנעול ג״כ שאין זה רק שמירה לא צידה ויהיה פי׳ לשומרו אצבי כפירש״י (מלת מאתמול אין זה כ״כ דיוק) כך זה אף ע״פ שנסתלק הראשון נשאר הצבי ניצוד מחמת השני משמע שנשאר כבראשונה דאל״כ היה לומר ניצוד מחדש כו׳ אבל המ״א סובר דל״ד הוא אע״פ שהלך הראשון לחוץ ועתה ניצוד מחמת השני מותר כיון שהיה ניצוד פ״א ונשאר בבית אע״פ שהיה יכול לברוח עתה ואדרבה מדלא פירש הר״ן כפשוטו לנועל ביתו לשומרו לצבי שלא יגנבו אותו ונמצא צבי שניצוד כבר ועומד קשור שמור בתוכו דזה פשיטא ומאי למימרא אלא ע״כ במנעול קמ״ל להוסיף שרי והלך לו לאשמעינן אע״פ שנסתלק הראשון וניצוד עתה בשני שרי דאי להוסיף שמירה מה אולמיה הך מהך. ומ״מ קשה מתוס׳ משמע כתי״ט וכאמור. הפי׳ הב׳ בר״ן דצבי קשור מעיקרא ונעל וניתר הצבי א״א יפתח הדלת דבהיתר נעל זה יורה כתי״ט דאל״כ אף בניתר מקודם בהיתר נעל שהיה פ״א ניצוד וכן בשני בהיתר ישב משמע הא ישב אחר שנסתלק הראשון אסור אף שהיה כבר ניצוד הראשון ולהמ״א הפירוש ובא השני אע״פ שהלך הראשון מקודם שישב השני דמ״ש מאם היה פ״א ניצוד מזה. ומ״ש המ״א שעדיין לא נעל הדלת ר״ל דאי פ״א נעל אף שהיה ניתר מעיקרא הכין הוא ומ״מ צ״ע כמ״ש. הפירוש השלישי מ״ש המ״מ פ״י הכ״ג בשם הרמב״ן דנועל ביתו לשמרו לבית ולא ידע שצבי שם וידע אח״כ שא״ל לפתוח הדלת כיון שעתה אין עושה רק שמירה ה״ה זה יע״ש וערש״י לנועל ביתו משמע כל אדם עושין כן כב׳ פירושים הראשונים אבל לפי׳ השלישי צ״ע. ואפשר דדחיק דקדמה צידה למחשבתו ודאי פטור ומותר הוא ואין עושה עתה כלום אף הלך הראשון כפי׳ המ״א או כתי״ט ואף שנראה כמוסיף על שמירתו כמ״ש התוס׳ אפ״ה פטור ומותר ובש״ג כתב דפ״ר לא אסור אלא כשאין עושה ומתכוין ג״כ להיתר הא מתכוין להיתר ומהא דדבורים בס״ד י״ל עיקרו לכסות הדבורים ואה״נ אם פורס הדבש שרי וא״ש מ״ש הטור עט״ז אות ג׳ כי בביצה ל״ו גרס ותסברא ובשבת מ״ג ל״ג ותסברא היינו אם עושה לכסות הדבורים ע״כ לא יהיה פ״ר ואם הדבש י״ל פ״ר שרי ותיבה לכסות לאו בשביל הזבובים וכל שמכוין להיתר שרי והבן זה. ומ״ש נכנסה צפור גמרא שבת ק״ו א׳ ואם יש לו בית הולך ומניחו שם רק ביד אסור ליקח משום מוקצה כמ״ש בחה״ר ובי״ט נמי מוקצה שניצוד היום. הא בגוונא דל״ש מוקצה מותר ליקח ביד דכבר נצוד ועומד הוא. מותר לפתוח הדלת מ״מ פ״י מה״ש הכ״ג: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ג
יב שלא עמ״א עסי׳ רע״ח מ״א א׳ ושל״ד סכ״ז וכאן ס״ח. ע׳ מ״מ פרק עשירי הי״ז במ״מ שם דהוי מפיס מורסא אין גמר מלאכה וצד נחש דרך מתעסק יע״ש ואמנם מ״ש המ״א דאין במינו ניצוד ראוי להיות אי נמי דאין במינו ניצוד וכפירש״י ריש הבונה ק״ז א׳ דלא כתוס׳ שם ואין במינו ניצוד לצורך חייב שלא לצורך פטור אף לרבי יהודה וגמרא שם ק״ז ב׳ דמוקי כר״ש לאו הלכתא הוא אלא כת״ק ושמואל סובר כר״י ואפ״ה פסק כן ונחש אין במינו ניצוד ומ״ש המ״א באות ו׳ היינו להמחבר בשל״ד סכ״ז דפסק כר״ש ומ״מ קשה דהר״מ סתם פ״י הכ״ז משמע אף לצורך פטור באין מינו ניצוד וע׳ תו״ש הגי״ה יע״ש ול״נ כמ״ש ועדיין צ״ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ח
יג בתורה בפרשת שמיני עיין ר״פ ח״ש: ש"ע סָעִיף ח
יד הצדן עמ״א בהר בדברי הר״ן ולא בדברי התוס׳ ר״פ ח״ש ד״ה הצדן דח״ש שיש להם עור סתמא לצורך עורן משא״כ בשאר שרצים דלר״ן אף שאר שרצים אם אינן מזיקין סתמייהו לצורך אף שאין להם עור יע״ש. והמחבר ברישא השמיט סתם והתוס׳ לא הקשו קושיית ר״ן והבן: ש"ע סָעִיף ח
טו תחת עמ״א א׳ טעם הר״מ חובל משום מפרק פ״ח ה״ז מה״ש ועמ״מ שם ואע״פ שלא יצא לחוץ הוי מפרק ממקום למקום ובתנאי שצריך לאותו דם או לבשר שנצרר הדם להאכיל לכלב עם דמו יע״ש. ולפ״ז בג״ק להר״מ של יבשה אף פצעו מת חייב משום מפרק כדמוכח הסוגיא שבת ע״ה א׳ יע״ש רק דבים לא הוי ג״ק. וי״ל חלזון אין לו עור ואמאי חייב ר״י משום מפרק שהרי הר״מ ז״ל אומר כל שאין עור ליכא מפרק ולמה לחכמים לומר אין דישה אלא ג״ק. וכ״ת חלזון יש לו עור הא בורכא שהרי הר״ב אינו אומר כן בפ״ח שרצים ושאר שרצים חלזונות יע״ש גם לפ״ז ובש״ך סחיטת פירות משום מפרק. אם קלף העור שלהן יהא מותר בשאר פירות עכ״פ ואי״ה שם יבואר ובעלי עור אף אם נקלף העור י״ל בשרן קשה בטבען והוי מפרק משא״כ באין עור בשרן רך ולא הוי מפרק ושיעור כגרוגרות. ורש״י פי׳ בח״ש ב׳ טעמים אם שצובע העור אם צריך לכך ואף פצעו מת חייב כה״ג אי נטילת נשמה מאותו מקום כי הדם הוא הנפש וא״צ שיעור גרוגרות. ועסי׳ רע״ח אות א׳ וקורע בחמתו והיינו לר״י דמלאכה שאצ״ל חייב עליה הא לר״ש אף אם נאמר מתקן הוא מ״מ מלאכה שאצ״ל הוי. וא״כ להר״א ז״ל אף למירמא אימתא אאינשי ביתא נמי אין חייב דמשאצ״ל הוא עפ״א שבת ה״ז ופ״י הכ״א ועמ״מ פ״ח שם ה״ח וא״כ לא היה להאדון ז״ל לסתום ומשמע למירמא לכ״ע חייב וז״א ועסי׳ שכ״ח במ״א אות ג׳ ול״ד להוצאת המת דהוי משאצ״ל משא״כ חובל לרפואה רוצה עתה בחבלה זו להתרפאות והוי מלאכה צריכה לגופה וחייב מ״ה ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ח
טז ושאר עמ״א אין זה ד״ה ור״ן שהובא בט״ז ה׳ וע׳ ר״מ פירוש המשניות ועמ״ש בט״ז: ש"ע סָעִיף ח
יז שלא עמ״א בתוס׳ ור״ן ר״ש שמונה שרצים דלא כרש״י הרכיב שם שאין במינו ניצוד וכר״ש יע״ש. ומש״ה כתב המחבר להרמב״ם חייב כר״י דמשאצ״ל חייב וע׳ אות י׳ וי״ב ומשמע להרמב״ם שאר שרצים אין במינם ניצוד ומש״ה פטור שלא לצורך. אבל המחבר סובר דטעם משום משאצ״ל ומש״ה להרמב״ם חייב. ועתי״ט ד״ה שלא הקשה על הרע״ב והד״מ וא״י למה חרה אפו על הרע״ב דפי׳ אין במינו ניצוד ולא סיים כר״ש והר״מ אפשר נמי הכין הוא ומ״ש פ״י מה״ש שאר שרצים שבמינו ניצוד הא יש בהם שאין במינו ניצוד ג״כ כאמור: עיין תוס׳ ר״פ ח״ש ד״ה הצדן הוקשה להם למה לי כו׳ ולא קושיית הר״ן דמ״ש רישא ומ״ש סיפא די״ל תירוץ הר״ן משא״כ קושיית התוס׳ דפשיטא דמשאצ״ל בכל שבת פטור ואהא תירצו וכתבו דמש״ה יש חילוק בין ח״ש כו׳ והמחבר ברישא השמיט סתם וסיפא נקיט סתמא פטור וע׳ טור ואין להאריך: השולה דג כו׳ הר״מ ז״ל פי״א מה״ש ה״א ממ״ש אסור לומר לעכו״ם היינו אם מצוה להניחו ביבשה אבל אם מצוה להניחו לים שרי דאין זה נטילת נשמה עד שיניחו ביבשה כשיעור שיבש כסלע ועמ״א תצ״ז ו׳ דבבלי ק״ז ב׳ משום נטילת נשמה עד שיבש כסלע ופירש״י מוכרח הוא דלירושלמי מיד שהעלהו אין שיעור דהוי קוצר דמפריש ממקום גידולו. ואם הניחו ביבשה ובא א׳ והמית אותו קודם שיבש כסלע חייב לאחר שיבש כסלע צ״ע. וי״ל בלא״ה אסור לומר לעכו״ם ליטול דהוי מוקצה וי״ל טלטול לאחר יד שרי בישראל שרי בעכו״ם כדרכו אי לאו משום נטילת נשמה כבסי׳ רפ״ו אות י״א ומ״מ שם טלטול מהצד לצורך היתר לילך בו משא״כ ליקח דג וי״ל שלא יסריח המים ג״כ הוי לצורך היתר. ומ״מ קשה כמ״ש דאם הוא לוקח משם וליתן מיד לתוך בריכה של מים אין איסור ע״י עכו״ם רק להניח כך אסור: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יח ועוקצו עמ״א דפרעוש אין במינו ניצוד ומדרבנן יש בו צידה ואפ״ה אסור על בשרו דכאן אפילו עוקצו לא הוי היזקא כו׳ ועמ״ש בפריי שם אות ל״ו יע״ש ועסי׳ של״ד סל״ז. ואי״ה בט״ז אות ח׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ט
יט ואסור עמ״א דל״ד אסור ה״ה חיובא איכא כמ״ש באות כ׳ בשם הרמב״ם דברגו״ת הווייתו מעפר נמי חייב ועט״ז אות ו׳ כתב פרעוש פרה ורבה כו׳ ועתו״ש ברגו״ת אין פרה ורבה יע״ש ובט״ז אי״ה יבואר זה ואיך שיהיה מהמחבר אין ראיה דמשו״ה כתב ואסור להורגה הא חיובא כרשב״א דפרעוש מין רחש שפרה ורבה הוא דחייב לא ברגות רק לענין איסורא שייך לומר נהג״ו כר״ת ובדבר שאין מצוי וכ״ש מיתה בזה״ז ליכא ל״ש מנהגא ומש״ה כתב רק אסור ברגו״ת וצ״ע: ש"ע סָעִיף ט
כ מותר עמ״א. במ״מ פי״א משבת הא״ב במ״ש תולעים מפירות וכן הכניס משמע דדמיא לגמרי אבל הלח״מ שם כתב דחלוקין המה מדחלקן הר״מ (ז״ל בתרי כבי דכינים מותר ותולעים מפירות פטור אבל אסור. ומ״ש הגדלים במחובר צ״ע דמה בכך דאסור לאכול מ״מ לאו בריה הוי ויניקתו מעיפוש הפרי מידי דהוי אפירשן מבשר דאסור לאכול בי״ד סי׳ פ״ד ומשמע דהוי מ״ה ודוחק לומר במחובר יש לו הווייתן מעפר וצ״ע כעת. ומיהו מוקצין הוי בשבת אם מאוס לאוכלו. ועי״ד פ״ד פירות תלושין בפירשו מ״ה אסור אבל מבשר ודגים למאן דאוסר י״א דרבנן יע״ש. ותולעים הנמצאים בבהמה בין עור לבשר דאסירי משום אמ״ה משמע דאסור להורגן בשבת יע״ש וא״כ להר״מ ז״ל דפסק אף בשר שחוטה תולעים ממנו אסורים משום אמ״ה ואיך התיר כאן תולעים מבשר להרוג בשבת ואפשר מדרבנן ומש״ה כתב כאן פטור ואסור. ומיהו הגדילים בחיי הבהמה בין עור לבשר משמע באיסורייהו קיימי מ״ה ואסור ליתן לב״נ וההורגן בשבת חייב דחשיב חיות דידהו והוי אמ״ה וה״ה לענין שבת: ש"ע סָעִיף ט
כא לא עמ״א אף אם נאמר ברגות מספק אסור גזרינן אטו ספק תורה ע׳ ט״ז ו״ז ומ״א י״ט. ומ״ש למים שרי וכ״מ בגמרא עא״ר ותו״ש בזה. דהיינו כנה אבל פרעוש אסור למים. ואם נמצא בליל ש״ק כנה וא״י מהו אף דרובא שכיחי לבינה באיסור סקילה לא אזלינן בתר רובא עכ״פ מדרבנן כמ״ש במקום אחר מזה וא״א במים שאל״ס יעיד ע״ז. גם ס״ס שמא כנה ושמא הלכה כי״א דגם פרעוש ברגות שרי דפסק המחבר עיקר ורבים סוברים כן דההורגן חייב. ודברתי עם הגאון מוהר״ר מאיר אב״ד דק״ק נייא מארק ואמר שכן הוא אוסר ומנסה אם עומדת כנה היא שדרך הברגות לקפוץ. וע׳ נ״ץ מ״ש שמקילין העולם להרוג אף בבגדיו כנה לבינה נגד פסק הש״ע סומכין על י״א דברגות שרי ופרעוש מין אחר הוא וצ״ע: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כב אפי׳ עמ״א ע׳ אות י״ב ואף להרמב״ם דמשאצ״ל חייב כאן שרי. מ״מ פי״א מה״ש ה״ד ואי״ה באות שאח״ז יבואר עוד: ש"ע סָעִיף י
כג ואפילו עמ״א הנה ג׳ חלוקות ממיתי״ן ודאי יש סכנה בהראותן בלבד אף בבורחין נראה כן מהר״מ ז״ל (מדכתב שם במזיקין יושבין או בורחין לומר ברישא בורחין שרי) וספק ממיתין ברצין יש ספק פ״נ דוחה שבת אף להר״מ משאצ״ל מ״ה כו׳ ובאין ממיתין כלל רק מזיקין משמע דאסור אף ברצין להר״מ עכ״מ שם אבל המחבר התחיל ממיתין ודאי וכתב ושאר כו׳ מקו״ם שאי״ן ממיתין כו׳ משמע שודאי אין ממיתין ולא כתב שהרמב״ם חילק (כבס״ח) ש״מ דהדר ביה ממ״ש הכ״מ וסובר ברצין אחריו במזיקין יש סכנה מפני הפחד כו׳ אבל במתכוין להרוג שמתור הר״מ ז״ל באין ממיתין כלל ודאי צריך טעם דנהי דנראה מדבריו ממ״ש ואם דרכן לפי תומו והרגן מותר היינו מתכוין כמ״ש המ״מ שם (יש ט״ס בדפוס יעסניץ שרש״י וצ״ל שרבינו) היינו בספק ממיתין י״ל באין רצין דרבנן אסור לא מ״ה מפני סכנת הפחד משא״כ באין ממיתין כלל וכדכתיבנא וזהו כוונת המ״א ובמ״ש המחבר כגון נחש ועקרב כו׳ הוספה הוא שאינו לא בטור ור״מ וכאמור ושממית לדידן דורסין לפי תומו כר״ש אבל להרוג בידים אסור אף לדידן וכ״ש להר״מ ז״ל. ופרעוש דעוקצו אסור להורגו דיכול להשליכו מעליו: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כד ע״ג קרקע עמ״א דקדק מלת ע״ג קרקע הא מרוצף תלוי במחלוקת הר״ב שם ולהמחבר שרי וספסל אף להמחמירין שם שרי דל״ג אטו אין מרוצף אלא ע״ג קרקע ומירוח כו׳ משמע ברוק נמי שייך מירוח אם רוצה להשוות ולהניח שם ע״ג מכה וכדומה. ומ״ש המחבר לפי תומו שרי עב״י רלא כמשמע כמ״מ פכ״א ה״ב דלפי תומו דשם ופי״א ה״ד א׳ ומשמע דלא הוי פ״ר דאל״כ להר״מ לתסר ואמאי לא כתב והרמב״ם חולק ע׳ אות כ״ג ובט״ז אות י׳ ובר״מ שם שמא ישוה גומות היינו ישכח וישוה גומות ואם כן לכאורה במרוצף הוי גזירה לגזירה וצ״ע: ש"ע סָעִיף יא
כה משום עמ״א כוונה מהרי״ל באות כ״ד מותר להעמיד רגלו ובלבד שלא ישפשף מיותר ועוד דפשיטא להעמיד שרי דאפי׳ דורסו לפי תומו שרי אלא האידנא ליכא דקפיד דוקא להעמיד שרי הא לפי תומו האידנא אסור וליחה הוי מיאוס אף האידנא ורוק בבית האידנא אסור לפי תומו וביה״כ הוי מאיסותא דנוהגין כבוד שרי לפי תומו האידנא: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כו חיה ועוף עמ״א הגמ״י פרק עשירי מה״ש אות ריש יע״ש ובב״י י״ל דה״פ דפטורי דשבת בר מהנך תלת הא מתני׳ דר״פ ח״ש אה״נ דפטור ואסור והיינו בחצר גדול ועבידי לרבויי פטור ואסור בשבת וברה״ר חייב חטאת כירושלמי עט״ז מזה ביצה כ״ד א׳ דפריך משנה דצדין חיה ועוף אברייתא דאין צדין ומשני מתני׳ ביבר קטן באין בני תרבות כלל ואה״נ בבני תרבות רק עבידי לריבויי בי״ט שרי ושבת אסור ואין חייב חטאת ואה״נ למאי דמסיק אח״כ לחלק בין עבידי לרבויי מתני׳ איירי עבידי לריבויי ובחצר וביבר גדול בי״ט שרי ובשבת פטור ואסור. ואף לדעת רמ״א אסור בחצר גדול היינו באין מורדין: ע׳ חות יאיר סי׳ קס״ד דף קנ״ב ב׳ צידת תרנגולת ד״ת אין ברור. ומ״ש שם שלא למחות בנשים דאין צידה מפורש בתורה. צ״ה דהלמ״מ שאין רמז בתורה ה״נ משא״כ זה שפירוש הקרא וכן טריפה לא תאכלו הלמ״מ עיי״ן טרפות ולוקה עליהם ועל הלמ״מ אין לוקין ע׳ ר״ן שבת במשנה אבות מלאכות כמפורש ומוחין עיין פתיחה כוללת: ש"ע סָעִיף יב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק ב) שהם כו' לאפוקי כו' שלא תטעה ולפרש דבכל הבתים אסור: ומ"ש שהם נצודים בו והוא טעם הכולל לכל הבתים דומיא דרישא שכ' צד למגדל שהוא ניצוד בו שכולל כל המגדלים ושהוא ניצוד בו הוא טעם הדבר. לכן כ' מ א דאינו כן אלא מ"ש שהם כצודים בו הוא תנאי ולאפוקי בית גדול שאינו נצוד בו: וכ' ט"ז דאפי' בבית קטן ויש בו חלונות פתוחים אין שום ציפור ניצוד בו דהא יכול לברוח מתוך החלונות: והשולה דגים מן הים כו' פרק י' דין י"ט (עס"ח במ"א ס"ק יז) דלפעמי' חייב גם משום נטילת נשמה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ס"ק ג) פטור כצ"ל וקאי על חולה וזקן דפטור דניצודים ועומדים משא"כ ישן וסומא כשמרגישים יד האדם המשמש בהם הם נעורים ולא מיקרי נצודים: ש"ע סָעִיף ב
ג (ס"ק ד) הוי צידה. ז"ל הרמב"ם כו' דבגמ' דף ק"ו ע"ב רמי הש"ס ב' ברייתות אהדדי דתני חדא הצד חולה חייב ותני אידך פטור ומשני אר"ש ל"ק הא בחולה מחמת אישתא הא בחולה מחמת אובצנ' ופרש"י אובצנא עיפות שא"י לזוז ממקומו הוא ניצוד ועומד הוא עכ"ל א"כ מחמת אישת' חייב לרש"י ולהרמב"ם פי' איפכא דמחמת אישתא פטור והיינו בחולה כ"כ דהוי כניצוד ומחמת איבצנא חייב והיינו שהוא גרם לעיפות הזה שרדף אחריו עד שהגיע הכלב כי מחמת העייפות הרדיפ' היה צריך לעמוד ועי"ז תפסו הכלב חייב. משא"כ אם הי' עיף מצד עצמו ולא היה גורם לו העייפות מודה הרמב"ם דפטור וע' בב"י משמע דאם לא עשה כו' ר"ל אע"ג ששיסה בו הכלב: וא"כ הכלבו כו' ר"ל מ"ש רמ"א דהוי צידה והוא דברי הכלבו אינו ר"ל דהוי צידה ממש לחייב עליו כ"א אסורא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד (ס"ק ו) כיצוד כו' אפי' כו' תוספת ור"ן ר"פ ח' שרצים בד"ה שלא לצורך כו': ש"ע סָעִיף ג
ה (ס"ק ז) קטנה אבל גדולה ס"ל לרמ"א דלכ"ע שרי כו' דהטור כ' וז"ל כ' בעה"ת אסור לנעול בשבת התיבה שיש בו זבובים אלא כו' בענין שיוכלו לצאת משם ונ"ל שא"צ לדקדק בזה שאין הזבובים ניצודים בתיבה שאם בא לפתוח התיבה וליטל' יברחו: ולא דמי לדבורים בכוורת דקתני פורסים מחצלת ע"ג כוורת ובלבד שלא יתכוין לצוד כי הכורת קטנה היא והדבורים ניצודים בו ועוד דבכורת גופא קתני ובלבד שלא יתכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי עכ"ל הטור ורמ"א הביא ב' דעות הללו ותחלה הביא דעת בעה"ת המחמיר ואח"ז הביא דעת הטור. וכת' רמ"א לדעת בעה"ת ולכן יש כו' תיבה קטנה משמע דבגדולה גם בעה"ת מודה דשרי אע"ג שהטור שחולק כ' לחלק בין האי דהכא ובין כורת דשאני כורת שקטנה היא משמע דהבע"ת אוסר אפי' בגדול' אבל רמ"א ס"ל דבגדולה גם בעה"ת מודה ול"פ כ"א בקטנה כיון דאם הי' עומד בתוך התיב' היו ניצודים אע"ג שאם יפתח התיב' יפריחו מ"מ שם צידה ע"ז והטור מתיר אפי' בקטנה משום סברתו הראשונה דאם יפתח התיב' יברחו ולא כתב שאני כורת דקטנה אלא לדעת בעה"ת לפי מה שהבין הטור דבעה"ת אוסר אפי' בגדולה. ע"ז כ' ניהו די"ל דבעה"ת ל"ל האי סברא שאם יפתח יברחו. מ"מ בגדולה יש להתיר ואין ראיה מכורת דקטנ' היא וצ"ל לדעת הטור דבדבורים ל"ל שאם יפתח יברחו שאין טבע הדבורים בכך וכמו שכ' מ"א בס"ק שאח"ז: ש"ע סָעִיף ג
ו (ס"ק ח) ויש כו' אע"ג דהטור כ' כו' ר"ל דהא הטור דחי ראיית בעה"ת מדבורים דשאני כורת דקטנה משמע דבקטנ' מוד' הטור דאסור היינו דוקא בדבורים אבל בזבובים ס"ל להטור דאפי' בקטנ' מותר מטעם הראשון שאם יפתח התיב' יברחו ובכורת לא שייך זה כנ"ל או מטעם אחר וכמ"ש ט"ז ולא כתב שאני כורת קטנה כ"א לדחות דברי בעה"ת כפי הבנת הטור כנ"ל. והב"ח פסק להחמיר כדעת בעה"ת. והט"ז כ' דגם הטור ל"פ על בעה"ת בזה ומוד' דאם רואה זבובים בתיב' שצריך להבריחם קודם שיסגור התיב'. אלא שא"צ לבדוק שמא יש שם זבובים כל זמן שאינו רואה זבובים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז (סק"ט) ואע"ג דדבורים אין במ"נ כו' וכ"כ רש"א כו' שדחה דברי הרב"י שכתב על הטור שדחה ראיית בעה"ת מדבורים דבכורת גופה אמרינן ובלבד כו' אלמא כי לא מכוין שרי הא מוקמינן שם דוקא בענין דלא הוי פ"ר אבל אי הוה פ"ר אפי' אינו מכוין אסור אלא ה"ל להטור לדחויי שאני דבורים שבמינן ניצוד לכן אפי' אינו מכוין כי הוי פ"ר אסור אבל זבובים שאין במינן ניצוד אם אין מכוין אפי' הוי פ"ר שרי (והיינו כסברת ת"ה שהבית מ"א דבאיסור דרבנן פ"ר שרי) ודחה דברי הב"י דאמרינן שם בביצ' דפריך לר"י דס"ל אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. והתניא פורסים מחצלת ע"ג כורת בימות החמה ובימות הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד ומשני דמיירי דאית ביה דבש ופריך בימות הגשמים דליכא דבש בכורת מאי א"ל ומשני דאיכא שם שני חלות דבש שמניחים בכורת שיתפרנסו מהם הדבורים בימות הגשמים ופריך שתי חלות מוקצות הן לצורך דבורים ואכתי מטלטל לצורך דבר שאינו ניטל ומשני כשחישב עליהם מערב שבת לאכלן ופריך מדמשני בחישב עליהן ולא משני ר"ש הוא דל"ל מוקצה ע"כ כר"י בעי לאוקמי וא"כ תיקשי סיפא ובלבד שלא יתכוין לצוד ולר"י מאי מהני הא ס"ל דבר שא"מ אסור וא"ל ותסברא אפי' אי איתא כר"ש הא מודה ר"ש בפ"ר ומשני לעולם כולו ר"י והב"ע דאיכא חלונות בצדדי הכורות דאפי' מכסה למעל' מ"מ אין ניצודים דהא יכולים לברוח דרך החלונות ולא תימא שלא יתכוין לצוד אלא שלא יעשנו מצודה (דהיינו שלא יסתום החלונות) ופריך פשיט' דהא ציד' אב מלאכה היא ומשני מהו דתימא במינו ניצד אסור שאין במינו ניצד מותר קמ"ל הרי מבואר להדיא דדבורים אין במינו ניצד דלא כהרב"י וע"ש במהר"ש: עמ"ש סי' שי"ד שחולק בה שם אתה"ד דר"ל דבאיסור דרבנן פ"ר מותר וגם מכאן מוכח דלא כת"ה: ואם יש בו חור קטן כו' וע' ברש"א דל"ג ותסברא אעתיק בקיצור התו' הביאו פירש"י שם וכ' ותימ' דהא מודה ר"ש בפ"ר והכא ודאי הן ניצודים: ופירש הר"מ מאייבר' דלר"ש מיירי שיש חור קטן אך אינו נראה ולא הוי פ"ר ולר"י בעי' חור גדול עכ"ל ולכאורה תמיהת התוס' היא קו' ותסברא וע"כ צ"ל דקושייתם על המקשן דבעי לאוקמי כר"ש מדקתני ובלבד שלא יתכוין לצוד אדקארי לה מק"ל ולר"ש מי ניחא הא הוי פ"ר והוצרכו לתי' להמקשן דמיירי שיש חור קטן וכ"נ מדברי מהרש"ל ולפ"ז המתרץ דאמר ותסברא לר"ש מי ניחא כו' ע"כ ל"ל סברת המקשן דבחור קטן לא הוי פ"ר וא"כ ליתא לדינו של מ"א שהביא בשם התו' דבדאיכא חור קטן ליכ' פ"ר אדרבא לפי המסקנא גם כה"ג הוי פ"ר מדפריך ותסברא כנ"ל לכן כ' מ"א דמהרש"א כ' דהתי' לא הוי גרסי ותסברא וכן בשבת דאי' להאי סוגי' וליתא שם להאי ותסברא. וגם מהרש"א מפרש דעיקר קושית התוס' לפ"ד המקשן ע"ש: ועכ"פ י"ל דסברת התוספות נשאר גם למסקנא וע"ש במהרש"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח (סקי"א) והלך כו' שהלך לתוך הבית כו' ר"ל שרוחב הפתח אינו כ"א כדי ישיבת אדם א' לכן ע"י ישיבת הראשון מילא כל חלל הפתח והיה הצבי ניצד ומ"ש ואח"כ בא השני וישב בצידו אין הפי' ישב בצידו לימינו או לשמאלו אלא ישב לפניו וכגון שהיו פצימי הפתח ארוכים שיש בו שיעור לישב בתוכן שני ב"א וא"כ ע"י ישיבת השני הוסיף שמירה דהא גם השני מילא כל רוחב הפתח וזה מותר ודאי הכא כבר ניצד ועומד ע"י הראשון אלא אפי' אח"ז עמד הא' אין השני צריך לעמוד אע"ג דעכשיו משומר כ"א ע"י השני לבד מ"מ כיון דתחלת ישיבתו שהיתה הי' בהיתר ולכן כ' התי"ט דע"כ מיירי שהראשון הלך לתוך הבית וא"כ השני תחילת ישיבתו שהיתה כשכבר הראשון ישב וניצד ע"י הראשון יהי' ישיבת השני בהיתר לכן אח"כ א"צ השני לעמוד כשהלך הראשון לפני' אבל אם היה הראשון יצא לחוץ אי היה ישיבתם כנ"ל זה לפנים מזה וכ"א מילא הפתח א"כ איך אפשר שהראשון יצא לחוץ ולעבור על השני אע"כ דהשני נתן לו ריוח ופינה המקום שיהי' לראשון מקום לצאת א"כ מיד כשיצ' הראשון לחוץ והי' קצת הפתח פתוח כלתה צידת הראשון וכשמילא אח"כ השני את הפתח הרי השני צודה אותו לכתחלה וכן את"ל דמיירי שישבו שניהם זה בצד זה וכ"א מילא חצי הפתח קשה הא בתחל' כשישב השני אמאי קרי ליה שישב בהיתר ניהו דהראשון מילא כל הפתח מ"מ כשבא השני לישב בצדו ע"כ צמצם הראשון א"ע והניח מקום פנוי שישב השני א"כ השני צודה אותו ע"י ישיבתו בתחלה וכן ביציאת הראשון אע"כ דמיירי שהשני ישב לפני הראשון וכ"א מילא כל הפתח כנ"ל והראשון נכנס לפני' לתוך הבית: דהא רש"י כתב כו' על מתני' דף ק"ו ע"ב ישב א' על הפתח כו' אע"פ שעמד הראשון כו' והשני פטור: הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו ע"ז פי' רש"י וכן אע"פ שעמד הראשון אין זה אלא כשומר לצבי שהי' לו מאתמול עכ"ל. משמע מלשון זה דהיתר ישיבת השני היא כיון שכבר הי' ניצד פעם א' אע"פ שבשעת ישיבת השני כלתה שמירת הראשון ולכן כ' רש"י שה"ל מאתמול דאי כפי' התי"ט ה"ל לרש"י לו' כיון שעכשיו בשעת ישיבת השני הוא ניצד ע"י הראשון: דלשון הר"ן אטעיתו הובא בתי"ט שכ' על סיפא דקתני הא למה זה דומה כו' וז"ל כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעל אע"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר ולא אמרי' ה"ז כצד אותו מפני שאלו לא נעל שמא היה הדלתות נפתחו' והצבי נמלט (והוא מ"ש רמ"א בהג"ה) כך שני זה מותר לישב בצד הראשון כיון שהראשון מלא את הפתח אע"פ שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי ניצד מחמת השני א"נ כגון שהי' הצבי קשור בבית זה ונעל אע"פ שניתר הצבי א"א לזה שיפתח את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשע' שנעל בהיתר נעל אף זה השני כיון שבשעה שישב בהיתר ישב אין מחייבים אותו להסתלק משם אחר שנסתלק הראשון עכ"ל ומדנקט הר"ן בשני הגוונים הוסיף שמירה על שמירה משמע שבשעה שהוסיף השני השמיר' וה"ה כאן ישיבת השני ע"כ מיירי שעדיין שמיר' הראשונ' קיימת וזה הוסיף עלי' לכן הוצרך התי"ט לפרשו ולאוקמי למתני' בהאי גוונ' שכ' התי"ט: אבל באמת בא הר"ן כו' דמ"ש הר"ן בגוונא שהוסיף שמיר' על שמירתו וכן מוקי לבבא דריש אין הכוונ' כמו שהבין התי"ט דבא למעט דדוק' בהוסיף שמיר' אבל כבר הי' משומר ועומד. אבל אם כלת' שמירת הראשון אסור לשני לישב למלאות הפתח אלא אדרב' הר"ן לרבות' נקט שאע"פ שהוסיף שמיר' על שמירתו ס"ד דזה גרע טפי משא"כ כשלא ישב השני עד שעמד הראשון והלך לו שכשישב השני אינו משומר יותר ממה שהי' משומר כשישב הראשון ולא הוסיף בשמיר' ודאי מותר: כמ"ש התו' כו' מביא ראיה מדברי התו' דס"ד דבהוסיף שמיר' גרע וז"ל התו' למה זה דומה כו' וא"ת מאי אולמ' הך מהך ונראה לריב"א דס"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמחזי דלהוסיף שמירה לצבי הוא בא עכ"ל התוס'. הרי מבואר דבהוסיף שמירה גרע מ"מ להר"ן דמוקי גם לבבא דלמ' זה דומה כו' בהוסיף שמירה על שמירתו. לדידי' צריך ישוב קושיית התוס' מאי אולמא דהך מהך: ומה שכ' שהצבי כו' מיירי כגון שלא ננעל הבית כו' דאלת"ה בלי קשירת הצבי אם שוב נפתח מותר לנעלו לפי דעת מ"א וכמו שכתב ראיה לעיל מתרנגולת: ובש"ג כ' ליישב דעת הרשב"א הובא בכה"ג וז"ל ומצינו למידים לדעת הרשב"א ז"ל דאע"ג דקי"ל פ"ר אסור היינו דוקא היכי שבאותו מעשה דעביד פ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו פ"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ויתכוין גם לדבר היתר אז אפי' עביד גם הפ"ר ומכוין גם לו שרי. ובאמת כי קולא היא זו ואני כתבתי בחידושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפי' עביד אותו מעשה דפ"ר שרי ומדברי רשב"א ז"ל סיוע גדול לדברי כי ק"ו הם דברי מדבריו עכ"ל ש"ג ס"פ האורג: נכנסה כו' עד שתחשך דשבת עכ"פ אסור לטלטלה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט (ס"ק י"ב) שלא ישכנו כו' ולהרמב"ם הטעם כו'. ר"ל הרמב"ם שפסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב. ומ"מ פסק לדינא דהכא ע"כ צ"ל משום דאינו צד כדרכו כו'. ובספר ח"מ הבין שר"ל הואיל וצד ע"י שינוי וכמו שסיים הרמב"ם שם כיצד הוא עושה כופה כלי עליהם או מקיף עליהם או קושרן עכ"ל. והקשה ע"ז דלמה יהי' זה נקרא שינוי ולא הוי צידה כדרכו ואייתו ראיה דזה הוי צידה גמורה ע"ש ובלא"ה לענ"ד א"א לומר כן דא"כ ה"ל להרב"י לבאר ולכתוב ולהרמב"ם בעי' שיצוד דרך שינוי וכמ"ש בסעיף שאח"ז בשמונה שרצים ולהרמב"ם חייב א"ו דבאמת אין זה שינוי ואפי' צידה כדרכו מותר להרמב"ם דהוי מתעסק והם דברי המ"מ פ' י' דין י"ז בדין מפיס מורסא וצידת נחש דדיניהם וטעמם שוה וז"ל שאין זה מלאכה שאצ"ל שהוא עושה המלאכה בעצמה ובכוונה אבל דברים אלו אין כוונתו למלאכה שכל כוונתו הוא להוציא ליחה ולהנצל כו' עכ"ל וזה קרי שם המ"מ לפני זה מתעסק ע"ש ור"ל מלאכה שאצ"ל מיקרי המכבה כשמכוין נעשות פחמים זה הוי מלאכה שצ"ל אבל כשאין כוונתו לעשות פחמים אלא לתכלית אחר שחס על הנר ועל השמן וכי"ב הוי מלאכה שאצ"ל והיינו דמלאכה הוא הכבי' ותכלית גוף המלאכ' הוא עשיית פחמים ומ"מ אפי' אין דעתו לפחמין והיינו אצ"ל מ"מ רוצה לעשות המלאכה דהיינו הכביה אבל אצ"ל דהיינו לפחמין משא"כ כאן במפיס מורסא דהמלאכה הפתח ובצידה המלאכה הצדיה שלא יוכל לברוח. וא"כ במפיס מורסא להוציא ליחה ולא לעשות פתח אינו מכוין למלאכה כלל וכן בצידת נחש שלא יזיקנו אין הכוונה למלאכת הצידה כ"א להנצל מההיזק וזה גם לר"י דחייב במלאכה שאצ"ל מותר וכן נקרא בש"ס בלי כוונה מתעסק כמו מתעסק בחלבים ועריות מ"מ לפ"ד מ"מ צ"ל בין מלאכה שאינה צ"ל ובין פ"ר ועיין במ"א סי' רע"ח: דהא אין במינו ניצוד כמ"ש ס"ג ובס' א"ר ובס' ח"מ השיגו עליו דהא נחש ע"כ במינו ניצוד גם התי"ט פרק ט"ז דשבת משנה ז' ד"ה ועל עקרב כו' כ' וז"ל לפי שהנחש אין במינו ניצד כו' אבל תימא מדתנן פ"ב דעדיות דהצד נחש לרפואה חייב ש"מ שהוא במינו ניצד כו' לכך נראה כו' עכ"ל ובספר ת"ש הגיה בדברי מ"א שצ"ל דהא במינו ניצד ע"ש ולכן לענ"ד כוונת מ"א דהמ"מ כ' שני טעמים לדעת הרמב"ם אע"ג דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב מ"מ פוסק לדינא דהכ' וז"ל וכן צידת נחש שאין צד כדרכו אלא מתעסק בו וכמו שיתבאר למטה (הבאתי לשונו שאין זה מלאכה שאצ"ל כו') א"נ כיון דרבים נזוקים בו חשיב ליה כסכנת נפשות כו' עכ"ל המ"מ והעתיק מ"א טעם אחד של המ"מ דהוי מתעסק ובא להתנצל למה לא העתיק גם טעם שני של מ"מ ולזה כ' אפי' אין ממיתים שרי וכ"כ הרמב"ם להדיא וא"כ לטעם א' דהוי מתעסק א"ש דאפי' אין ממיתים שרי אבל לטעם שני דחשיב ליה כסכנת נפשות אם נאמר דר"ל דהוי סכנת נפשות ממש דא"א שלא ימית אדם א' ולפ"ז אם ודאי אין ממיתים היה אסור והלא הרמב"ם כ' אפי' אין ממיתים מותר ואי ר"ל דאפי' אין ממיתים ודאי לשום אדם מ"מ כיון דרבים נזוקים בו הקילו בו כאלו הוי סכנת נפשות וכ"מ לשון המ"מ וע"ז כ' מ"א דא"כ תיקשי למה באמת מותר הא במינו ניצד ואייתי ראיה מסעיף ג' שכ' שם כל שאין במינו ניצד פטור וכ' שם מ"א בס"ק ו' אפי' צדן לצורך א"כ תיקשי קושית התי"ט הנ"ל א"א דנקרא אין במינו ניצד א"כ בצד לרפואה חייב ניהו דהוי לצורך הא מה שאין במינו ניצד אפי' צד לצורך פטור אע"כ צ"ל דהוי במינו ניצד וא"כ יש איסור דאוריי' בצידתו ולכן לרפואה חייב ואיסור דאוריי' אין מתירים משום היזק רבים וע"ז כ' מ"א ועס"ס של"ד ר"ל שכ' שם לכבות גחלים של עץ במקום שרבים ניזוקים בה לדעת הטור דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור ולא הוי רק איסור דרבנן מותר לכבות משום היזק רבים אבל לרמב"ם דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ואיכא איסור דאורייתא בכביית הגחלים אסור לכבותה הרי דאין מתירים איסור תורה משום היזק רבים ולכן ע"כ צ"ל הטעם דהרמב"ם מתיר צידת נחש דהוי מתעסק כטעם א' של המ"מ: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י (ס"ק יד) הצדן. דסתמן ניצודים כו' ר"ל דאין חילוק בין ח' שרצים לשאר שרצים אלא בסתמא דבח' שרצים סתמא הוי לצורך וחייב ובשאר שרצים סתמא פטור אבל אם נתכוין לצורך אפי' בשאר שרצים חייב ואם בודאי לא נתכוין לצורך גם בח' שרצים פטור: דהא אין דרכן להזיק וא"כ למה יצוד' אם אין לו בהם צורך א"ו דיש לו בהן צורך משא"כ שאר שרצים דמזיקין י"ל שלא צדן כ"א להנצל מהיזקן עוד כ' הר"ן דח' שרצים יש להם עור מסתמא צדן לצורך עורותיהן משא"כ שאר שרצים שאין להם עור הוי סתמא שלא לצורך: ש"ע סָעִיף ח
יא (ס"ק טו) תחת כו' י"א דחובל כו' הם דברי המ"מ פ"ח דין ז': גרוגרות זהו שיעור דישה כמ"ש הרמב"ם פ"ח דין ז' וי"א משום צובע וי"א משום נטילת נשמה וכ' ע"ז המ"מ וז"ל ולדברי שניהם (ר"ל בין למ"ד דמשום צובע בין למ"ד משום נ"נ) א"צ כגרוגרו' אלא בפחות מכאן חייב עכ"ל אך לא ביאר השיעור ולמ"ד משום נטילת נשמה ודאי אפי' בכ"ש חייב אבל למ"ד משום צובע אפשר דצריך שיעור צביע' וכמ"ש הרמב"ם פ"ט דין י"ג וז"ל הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב עכ"ל: הרמב"ם מחייב שעושה נ"ר ליצרו והראב"ד פוטר דהרמב"ם ס"ל מה שעוש' נ"ר ליצרו מקרי מתקן אבל הראב"ד ס"ל כיון שעשה עביר' דהרי הוא כעובד ע"ז ועבר על לא תקום אין זה נקר' מתקן וכן מטעם זה נחלקו בקורע בחמתו או דרך נקמה ומחלקותם תלוי בפירוש סוגית הש"ס וכבר הובא לעיל סי' רע"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
יב (סקי"ז) שלא לצורך פטור דהוי מלאכ' שאצ"ל ומה"ט כ' בש"ע ולרמב"ם חייב דהרמב"ם פסק כר"י דמלאכ' שאצ"ל חייב: השולה דג מן ספל של מים בגמ' דף ק"ז ע"ב הגירס' השולה דג מן הים והרמב"ם שינה וכ' מספל של מים לפי שכתבו רש"י ותוס' שם דע"כ מיירי שהי' ניצד מבע"י דאל"כ אפי' לא יבש כלל חייב משום ציד': ואם הי' צודה מו הים קשה המציאות שיהי' ניצד מבע"י בים ולכן כ' מספל של מים והמ"מ כ' שהרמב"ם הוי לי' הגירס' כן בגמ' מספל: וא"כ צריך ליזהר כו' ואם הדג במים מעוטי' ועי"ז חושש שימות לצוות כה"ג לגוי ליטלו משם וליתנו לתוך מים מרובים כדי שישאר חי תליא במחלוקת הפוסקי' שהבי' מ"א סי' ש"ז סק"ז אם מתירים שבות דשבות דהיינו לצוות לגוי שיעש' שבות במקום פסידא ע"ש דכיון שיבש בו כסלע חייב א"כ קודם שיבש כסלע ניהו דלא חייב מ"מ איסור' עביד דהא בכל רגע כשהוא חוץ למים מתיבש קצת וכ"כ בתשו' חות יאיר סי' קס"ד תוך התשו' וז"ל ובכה"ג השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע ב"ס חייב ומקמי הכי אם מחזירו למים אפשר נשאר בחיותו ופטור ומ"מ איסור' עביד רק דחומר האיסור אפשר לו לתקן דלא יתעבד מחשבתו כו' עכ"ל וא"כ כשלקחו הגוי מן המים מעוטים טרם שנותנו תוך מים מרובים באותו זמן נעשה עכ"פ איסור דרבנן וע"י גוי הוי שבות דשבות אולם כה"ג לאו שבות מיקרי אלא איסור תורה דהא קי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת וכ"כ משנה למלך פ' ח"י דין א' דכל השיעורים בל"ט מלאכות הן לענין חיוב אבל איסור תור' יש אפי' פחות מכשיעור והביא ראיה מדברי רש"י גבי אופ' (ע"ש בתשו' חות יאיר דמדמה בזה שולה דג לאופ') וכן מהג"א דלא כתשו' ה"ה ח"צ סי' פ"ו וא"כ אפי' למ"ד שבות דשבות במקום פסיד' מותר מ"מ כה"ג אסור דהוי חד שבות ולא שבות דשבות: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג (סקי"ח) ועוקצו כו' ול"ד לקוץ ברה"ר דהותר שבות משום היזק: אבל י"א כו' מעל בגדיו מבפנים שלא תבא על בשרו וכ"ש כשהוא על בשרו אפי' אינו עוקצו ולזה הסכים הט"ז: ש"ע סָעִיף ט
יד (סק"כ) מותר כו' לשון הרמב"ם פי"א רמשים שהוויתן כו' כצ"ל: ש"ע סָעִיף ט
טו (סקכ"א) לא יהרגם כו' דמותר לזורקן במים וכ"מ בגמ' ודאי פרעושים אסור לזורקן למים וכ"מ בתשובת חות יאיר סי' קס"ד דהוי דבר שמתכוין וגם הוי פ"ר (וע"ש אי צריך למחו' באשתו כה"ג) מ"מ בכנים כיון דאין האיסור כ"א משום גזרה אטו פרעושי' כיון דמשנ' לזורקן במים אית ליה הכירא ול"ג ומ"ש וכ"מ בגמ' הוא דבדף י"ב ע"א פליגי ת"ר המפלה כליו מולל וזורק בלבד שלא יהרג אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. ובתר הכי פליגי ב"ש וב"ה לענין הריגת כנים וב"ה מתירים והקשה הרא"ש דת"ק ואבא שאול תרווייהו ס"ל דהריג' אסור' ודאי לא פליגי על ב"ה דמתיר ההריג' אלא דת"ק וא"ש מיירי במפלה בגדיו כדקתני בבריית' המפל' כליו כו'. וכיון דבבגדי' גם פרעושים מצויים גזרינן הריג' כנים אטו הריגת פרעושים וא"ש אוסר גם המליל' ואע"ג דהוי גזרה לגזרה ע"ש בתוס' אבל ב"ה מיירי במוצא כנים על בגדיו דרך מקרה ואינו מפלה כה"ג לא גזרי' ובתר הכי אמרינן רבה מקטע להו (פי' הורגן) רב ששת מקטע להו רבא זורק להו לקנא דמיא ופרש"י דרבה ור"ש מיירי בשבת וכ' הרא"ש לפ"ז ע"כ צ"ל דמיירי במוצא דרך מקרה דא"כ הוי מלתא דפשיט' וכדאמר ב"ה. אלא מיירי במפל' ראשו כיון דשם אין פרעושים מצוים קמ"ל דל"ג ומותר הריגת כנה ע"כ ולפי זה מסתמ' רבא דזרק להו לקנא דמיא ע"כ ג"כ מיירי במפלה ראשו בשבת דהא על רבה ור"ש קאי וצ"ל דס"ל דגם בראשו אע"ג' שאין פרעושים מצוים גזרי' אטו פרעושים ואפ"ה התיר לזורקן במים וא"כ ה"ה לדידן דעכ"פ במפלה כליו דגזרינן אטו הריגת פרעושים יש להתיר לזרקן במים דלדידן מפלה כליו יש לו דין מפלה ראשו לרבא אע"ג שיש לבעל דין מקום לחלוק מ"מ ס"ל דשוין הם ועסי' ש"מ ס"ב שכ' שם מ"א בס"ק ג' דתולש מן הבהמ' פטור דלא הוי כגוזז וא"כ ליכא רק איסור דרבנן (וע' בט"ז ס"ס של"ו) וגם אי אינו צריך לצמר הוי מלאכ' שאצ"ל וא"כ ע"כ צ"ל הא דאוסר פה בס"ח אע"ג דהוי דבר שאינו מתכוין אע"כ דהוי פ"ר וא"כ מוכח דגם ס"ח ס"נ כדעת מ"א בסי' שי"ד דפ"ר אפי' באיסור דרבנן אסור דלא כת"ה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז (סקכ"ג) ואפי' כו' ונ"ל שעפ"י הרוב הם ממיתים כו' מ"ש ע"פ הרוב האמת נקט אבל ה"ה אם הי' ספק שקול אם הם ממיתים ג"כ מותר וכדקיי"ל ספק נפשות להקל וכן כ' הכ"מ שם להדיא וכ"מ מדסיים מ"א אבל דבר שאינו ממית לעולם כו' משמע דאם לפעמים ממית שרי: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז (סקכ"ד) ע"ג קרקע כו' לדברי המתירים כו' דס"ל דבמרוצף ל"ל לאשווי גומות ה"ה הכא. אבל למאן דאוסר בכיבוד אפי' במרוצף דס"ל דגם דבמרוצף א"ל משום אשווי גומות: דהיינו בין הרובדין בין אבן לאבן. או בין קרש לקרש כמ"ש הרב"י שם או דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף ה"ה דיש לאסור כאן: וע"ג ספסל לכ"ע שרי. ר"ל אפי' למאן דאוסר כיבוד במרוצף מ"מ על גבי ספסל מודה דשרי דבספסל לא שייכי הני תרי טעמי דלעיל דספסל לא מחלף בקרקע וגם ליכא רובדין: כ' מהרי"ל כו' הטעם ע' בס"ק שאח"ז: ש"ע סָעִיף יא
יח (סקכ"ה) משום כו' ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל שהביא בס"ק שלפני זה דבש"ע התיר לדרסו לפ"ת אע"ג דממיל' ממרח ומשוי גומות והוי פ"ר וכמ"ש ט"ז מ"מ כיון דאינו מתכוין מותר ומשום מאיסותא. ומהרי"ל שכ' ובלבד שלא ישפשף משמע אע"ג דאינו מתכוין אע"ג דאיכא מאיסותא אפ"ה לא הותר אא"כ יזהר שלא ישפשף דהיינו למרח ואשוי גומות משום דס"ל דהאידנא ליכא ברוק משום מיאוס: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יט (סקכ"ו) חיה ועוף כו' ז"ל הגמ"יי כו' ר"ל מ"ש הרב"י כאן הם דברי הגמ"יי כפי הבנות הרב"י דבריו וי"א שהביא רמ"א ונרשם הגהת אלפסי הם דברי ש"ג הנקרא הגהת אלפסי ולכן הביא מ"א ל' הגמ"י ובתוכו יברר שהגמ"יי אינו חולק עם הש"ג לענין שבת כ"א לענין י"ט דלא כהרב"י: ז"ל הגמ"יי שברשותו הצדן פטור הוא משנה ר"פ ח' שרצים דף ק"ז ע"א ומפרש לה הגמ"יי דר"ל פטור אבל אסור ככל פטורי דשבת וע"ז ק"ל להגמ"יי מדתנן ר"פ אין צדין אבל צדין כו' דמשמע אפי' לכתחלה שרי ולכן חילק התם באין צדין דמתיר לכתחלה דמיירי בי"ט לכן משום שמחת י"ט הותר אפי' לכתחלה משא"כ בפרק ח' שרצים דמיירי בשבת אסור לכתחלה: וסיים דוקא דעבידי לרבויי דהיינו מורדי' הוא דאסור בשבת אבל אי לא הוי מורדי' גם בשבת מותר לכתחלה ומזה העתיק הרב"י חיה ועוף שברשותו דהיינו שאין מורדים מותר לצודן לכתחלה אבל מורדי' אסור לכתחלה: וצ"ע כו' מוקמי' לה כו' ס"פ האורג. ובר"פ אין צדין בביבר קטן אבל בביבר גדול אסור א"כ ה"מ הגמ"יי לתרץ הא דתנן ר"פ ח' שרצים חיה כו' הצדן פטור דמשמע אבל אסור מיירי בביבר גדול אע"כ ניחא ליה להגמ"יי לאוקמי האי דר"פ ח' שרצים ג"כ בביבר קטן א"כ איך כ' אח"ז וכגון דעבידי כו' ר"ל הא דבשבת אסור לכתחלה דוקא בעבידי כו' והן בבית גדול הא כה"ג גם בי"ט אסור כנ"ל והגמ"יי ע"כ ס"ל דשבת חמיר ואפי' בביבר קטן אסור כנ"ל. וכ"ה בביצה כו' דבעבידי לרבויי אפי' בי"ט אסור דרמי אהדדי שני ברייתות דתנא חדא אווזין ותרנגולי' ויוני הדריסאות פטור ותניא אידך הצד יוני שובך ויוני עליה כו' חייב ומשני שאני יוני שובך דעבידי לרבויי לכלובן ופרש"י כו' אבל אווזים ותרנגולים לא עבידי לרבויי. הרי דחיה ועוף דעבידי לרבויי אפי' בי"ט אסור ואפי' חייב על צידתן א"כ ע"כ הא דהגמ"יי מוקי האי דר"פ ח' שרצים בשבת וס"ל דשבת חמיר ע"כ ס"ל דבשבת אפי' לא עבידי לרבויי אסור ואיך כ' הגמ"יי אח"ז וכגון דעבידי לרבויי: וע"ק שכ' הגמ"יי אח"כ והכי איתא בירוש' כו'. הלשון אינו מדוקדק דלפי לשון זה לא הי' צריך להקשות על הרב"י כ"א על הגמ"יי גופיה דאיך כ' והכי איתא בירוש' ואדרבא בירושלמי איתא להפך דהא הגמ"יי כ' דמתני' דריש פ"ח שרצים מיירי בעבידי לרבויי וקתני מתני' פטור ובירוש' כ' דחייב אלא כן הוא לשון הגמ"יי אחר שכ' ואף לדחותן כו' אסור כ' הלכך צריך ליזהר שלא לתפוס סוס המורד כו' (הובא במ"א אח"ז) ובירושלמי א"ר יוסי הדא אמרה כו' א"כ בהגמ"יי גופיה לא ה"מ מ"א להקשות דהי' אפשר לפ' דברי הגמ"יי שלכך הביא הירושלמי לדחות דבריו הראשונים וע"י הירושלמי חזר בו הגמ"יי מדבריו הראשונים אבל לפ"ז צ"ל דמתני' דר"פ ח' שרצים מיירי באין מורדים ואפ"ה אסור לכתחלה א"כ קשיא על הרב"י דאיך כ' להיפך: לכן נ"ל כו' למ"ש בש"ג הוא הי"א שהביא רמ"א ואין בין הגמ"יי וש"ג מחלוקת לענין שבת כ"א לענין י"ט: והנה הגמ"יי ס"ל כו' דבזה חולק הגמ"יי על הש"ג דהש"ג ס"ל דאווזים ותרנגולים אפי' בי"ט אסור לצודן לכתחלה והגמ"יי ס"ל דבי"ט אפי' לכתחלה מותר דהא הש"ג מייתי ראיה מתוספתא דקתני הצד אווזים כו' פטור מכלל דאסור ובאמת תוספתא זאת הובא בש"ס ר"פ א"צ ופי' התוס' שם דפטור ר"ל אבל אסור כדס"ל להש"ג אבל הרא"ש פי' דהאי פטור ר"ל מותר אפי' לכתחלה עיין שם אם כן הגמ"יי ס"ל כהרא"ש לכן כ' דאווזים ותרנגולים בי"ט מותר לכתחלה והקשה הא דתנן ר"פ ח' שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור ומשמע להגמ"יי מדקתני שברשותו היינו שנתגדלו בביתו ולא עביד לרבויי כגון אווזים ותרנגולים ואפ"ה קתני פטור ומשמע אבל אסור הרי דאפי' אין מחוסר צידה אסור לכתחלה ולכן ק"ל להגמ"יי מדתנן ר"פ אין צדין אבל צדין חיה ועוף משמע אפי' לכתחלה וניהו דהתם מיירי בביבר קטן דאינו מחוסר צידה מכל מקום ק"ל דהא בר"פ שמונה שרצים קתני שברשותו דמשמע נמי דאין מחוסרים צידה כנ"ל ואפ"ה אסור לכתחלה והוצרך לחלק בין י"ט לשבת: ומ"ש אחר כך וכגון כו' ט"ס וכצ"ל ובהמה דעבידי כו' ר"ל דעד עכשיו דיבר מחיה ועוף דומיא דאווזים ותרנגולים דלא עבידי לרבויי מן הסתם אבל בהמה דעבידי לרבויי אסור וה"ה דאפי' חיובא איכא אלא דלדידן ליכא נ"מ בין חיוב לאיסור וה"ה באווזים ותרנגולים אי עבידי לרבויי אסור אלא אורח' דמלת' נקט דסתם אווזים ותרנגולים לא עבידי לרבויי וע' לקמן בסי' תצ"ז במ"א ס"ק ז': ומסיים בהגמ"יי הלכך צריכים כו' ר"ל א"ש טפי: וכן עיקר כמ"ש רמ"א דאפי' חיה ועוף שברשותו ול"ע לרבויי ובאו לכלובן אפ"ה בשבת אסור דגם הגמ"יי מודה בשבת: ורש"ל בתשו' סי' י': אף שבגמ' וסמ"ג איתא לאיסור. היינו מדקתני ר"פ ח' שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור משמע אבל אסור ככל פטורי דשבת: ובהגמ"יי כתב להתיר. וצ"ל דס"ל דהאי פטור דקתני ר"ל ומותר לכתחלה והא דקתני פטור צ"ל כמ"ש בהגמ"יי שלפנינו פ' י' בסוף דבריו ז"ל ואע"פ שיש לדחות ולומר דפטור ומותר ואיידי דבעי למימר (הוא סיפא דמתני') והחובל בהן חייב תני הצדן פטור כדאמרי' פ' ב"מ כו' עכ"ל: צ"ל דהגהה אחרת הוא שהיתה לפני מהרש"ל דאדרבא בהגמ"י שלפנינו הלא אוסר רק שכתב שיש לדחות כנ"ל משמע אבל לדידיה לא נראה האי דיחוי אלא אסור כמ"ש לפני זה. ומ"ש הרב"י ע"ז כל פטור' כו' להביא ראיה להתיר אדרבא מייתי חובה לנפשיה דהא משנה זו ליתא כו': ש"ע סָעִיף יב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א צפור דרור. בגמ' מפרשי' הא דתנן צפור למגדל חייב משום צידה אבל לבית לא היינו בצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה שנשמט מזויות לזוית וא"כ אפי' בבית שאין חלונותיו פתוחים אינו ניצוד דהוי מחוסר עדיין צידה ואע"ג דרש"י פי' במשנה דטעם דבית משום דחלונות פתוחים משמע דבסתומות [יש] צידה היינו לר"י דלא ס"ל לחלק בין מחוסר צידה או לא אבל רשב"ג ס"ל דמחוסר צידה פטור אין חילוק בין החלונות אבל שאר עוף חייב אפי' בבית וע"כ חילק כאן בין ציפור לצפור אבל הטור לא חילק בזה נ"ל שס"ל דמה שאמר רשב"ג במשנתינו לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה פטור שאין מחוסר צידה חייב זה קאי אמגדל דנקט ברישא דאם הוא מגדל גדול שאינו ניצוד אם מחוסר עדיין צידה פטור ובזה נכלל ג"כ החילוק שבין עוף לעוף דהכל לפי מה שהוא ניצוד ולא מחוסר צידה אח"כ חייב וע"כ כתב הטור הצד צפור למגדל שהוא ניצוד בו וכונתו הן העוף לפי מה שהוא הן המגדל לפי מה שהוא וכן במ"ש אח"כ וצבי לבית או לביבר שהוא ניצוד כונתו לבית שיש בו חלונות פתוחי' ששם אין שום צפור ניצוד כמ"ש רש"י במשנ' לר"י ולא נצוד שם אלא חיה ובש"ע כאן דכ' בשאר ציפורים דיש חילוק בבית היינו בבי' שאין בו חלונו' פתוחי' וכדמפרי' בגמר' שאפשר שנשמט מזויות לזויות לענין צפור דרור ה"נ בחיות שיש חילוק בבית בין גדול לקטן ע"כ כתב שהוא ניצוד בו כנ"ל להשוות הש"ע עם הטור ואין ביניהם חילוק לדין ומו"ח ז"ל נכנס לדוחק לעשות מחלוקת ביניהם וא"צ לזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ישן או סומא. עביד להשמט כשמרגישין יד אדם ובגמ' מחלקים בחולה אם מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו ניצוד ועומד הוא ופטור ואם מחמת חמימות הוא חולה לא הוה ניצוד וחייב והטור וש"ע לא זכרו כיון שהשוהו לזקן משמע דגם החולה אינו יכול להשמט כמו הזקן והיינו מחמת יגיעתו. והרי"ף לא הבי' ברייתא זו דישן או סומא כו' לפי שכבר יש כלל מסור לנו כל המחוסר צידה כו' כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג הלכך זבובים כו'. ולכן יש ליזהר וכו' הטור בשם בעל התרומות כתב לאיסור בזה וכ' עליו ונ"ל שא"צ לדקדק בזה כו' ועוד דאמרי' ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי וקשה דזה אינו דהא מפרשי' לה בגמרא מאי ובלבד שלא יכוין לצוד שלא יעשנו מצדה דהיינו דאית ביה חלונות שלא יכסה אותם חלונות דאם לא כן הוי פסיק רישיה וזהו אפי' אליבא דר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מ"מ מודה בפסיק רישיה דאסור אלא ע"כ דיש מקום שיוכלו לצאת וכ"כ התוס' שם בפ' משילין דיש נקב קטן שאין הדבורים רואין אותו בהא פליגי ר"י ור"ש דלר"י צריך דוקא נקב גדול שיהא נרא' לדבורים ולר"ש סגי בקטן וא"כ כאן בתיבה ויש בה זבובים צריך ג"כ נקב קטן אמאי התיר הטור לגמרי אפי' בלא נקב קטן וכן הקשה הב"י וכתב עוד ב"י מה שחילק הטור בין כוורת שהיא קטנה לגדולה אף אנו נחלק בין תיבה קטנה לגדולה וא"כ נתת דבריך לשיעורים דבכורת נמי איכא רברבי וזוטרי ע"כ ונ"ל דברי הטור נכונים ותחלה נדקדק לשונו שכתב ונ"ל שא"צ לדקדק בזה ולא כתב ונ"ל שהוא מותר אלא דגם הוא ס"ל דאסור כשרואה זבובים בודאי בתיבה אלא דקאמר שא"צ לדקדק אחר זה לעיין אם יש שם זבובים וע"ז נתן טעם חדא דאפי' אי הוה פסיק רישיה לענין זבובים שאין להם מקום לצאת מ"מ אינו אסור מטעם שלא קרוי ניצוד כי אין ודאי שיבואו לידו דאפשר שאחר שיפתח הכיסוי וירצה ליטלם יפרחו ולא תגיע א' לידו וע"ז אמר ול"ד לדבורים בכורת דהכורת קטנה היא והדבורים ניצודים כוון בזה דעכ"פ יהיו ניצודים דכל כורת היא קטנה לענין זה שלא יכלו כל הדבורים שיברחו דא"א בכך דהדבורים גדולים וממלאים הכורת וא"א שלא יתפוס אחד מהם משא"כ בתיבה שיש בה זבובים דאפשר שיברחו בפותחו ורוב פעמים אנו רואין שהוא כך לקטנותם של זבובים וכל תיבה היא גדולה אצלה לענין שיוכלו לברוח ובזה מתורץ קושי' הב"י על הטור ועל הקושי' השניה של הטור נר' דה"ק חדא דאפי' אם בודאי יש זבובים לא קרוי ניצוד כמו דבורים ועוד אפי' אם תאמר דבודאי הוה פ"ר ואסור מ"מ בספק אם יש שם זבובים יש להתיר דשם אין פ"ר כי זה הוה ספק פ"ר והוה דבר שלא במתכוין ומותר כמו בכור' היכא דלא הוה פ"ר כגון שיש נקב קטן כמש"ל ה"נ אין פסיק רישיה בודאי כי אפשר שאין שם זבובים וזה היא כמו במקום דלא הוי פ"ר דמותר שלא במתכוין כנ"ל לישב דברי הטור על נכון כי לא בא לחלוק בביאור על בעל התרומה אלא שנ"ל שא"צ לדקדק אח"ז ויוכל להסגיר התיבה בלי בדיקה אם יש שם זבובים וכן נ"ל להלכה למעשה דאם רואה שם זבובים יפריח תחלה מה שיפריח אבל א"צ לחפש אחר זה וכ"ש אם יפריח פעם א' ול"ח שמא נשארו עוד וכדאי הוא רבינו הטור לסמוך עליו בזה בפרט שלא מצינו בפי' חולק עליו ומו"ח ז"ל תי' לדברי הטור דלא הוי פ"ר גבי דבורים דלא ניחא ליה שיהיו ניצודים ולא יוכלו לצאת לאכול פרחים לעשות דבש ולא דק דודאי כל דבר שאין במינו ניצוד לא ניחא ליה בההוא צידה כלל אלא שגזרו חכמים אטו צידה שבמינו נצוד דניחא ליה בכך והרב"י כתב וז"ל אלא אי איכא למידחי דברי בעל התרומות הכי איכא למידחי שאני דבורים דכורת היא מקום שהם ניצודין והוי כמכניס ארי לגורוקי שלו אבל זבובים בתיבה וכורת לא הוה מקום צידתן אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפשם בידו עכ"ל ותמהני על גברא רבה ב"י דאם לא רצה בדחית רבינו הטור ודאי אין גם בדחייתו ממש דשאני ארי בגורוקי ששם הוא עומד ואינו כועס להשחית מקום סגירתו אבל במקום שאין מקומו הוא משחית ולא הוי ניצוד כדפרש"י בס"פ האורג משא"כ בזבובים שבתיבה שבכ"מ שאינם יכולים לצאת משם הם ניצודים וע"כ יש לנו לומר דבשעה שיפתח התיבה יברחו אח"כ זהו סברת רבינו הטור עוד כתב ב"י א"נ דע"כ לא אסר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת בפ"ר אלא בדבורים שבמינו ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאינו מתכוין מותר אפי' בפ"ר עכ"ל. ויפה הקשה עליו מו"ח ז"ל דבפרק משילין משמע אח"כ בסמוך בהדיא דדבורים הוין שאין במינן ניצוד ואפ"ה בעי' דוקא דלא יהיה פ"ר: ש"ע סָעִיף ג
ד ויש מקילין. כבר העליתי בס"ד דדוקא בספק אם יש שם זבובים א"צ לבדוק אחר זה אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים יפריח מה שנרא' בעיניו ואין חשש יותר כן ראוי לפסוק בפרט במידי דרבנן במין שאינו ניצוד דמה"ת אין חיוב בו כלל רק משום גזירה דרבנן משום מינו ניצוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ח
ה ח' שרצים כו'. כתב הר"ן החובל בח' שרצים עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים כיון שאין להם עור שיעכב הדם אלו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומ"ה כל שלא יצא לחוץ פטור אבל כשיצא לחוץ חייב אף בשאר שקצים משום נטילת נשמה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ו פרעוש. היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה ואמרי' בפ' ח' שרצים דילפי' ממשכן אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבינה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש: ש"ע סָעִיף ט
ז אסור לצודו. אבל אין חיוב צידה כאן דהוה דבר שאין במינו ניצוד: ש"ע סָעִיף ט
ח אא"כ הוא על בשרו ועוקצו. משמע על חלוקו מבפנים אסור וכתבו התוס' פ"ח שרצים דאם נושך את האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צערא שרי אבל אם הוא באותו ענין שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו עכ"ל. והקשה ב"י דמרישא משמע דלא שרי ליטול אותה אלא בשעה שנושכת דוקא הא על בגדיו בפנים אסור וכן נראה מדברי סמ"ג וסמ"ק שכתבו וה"מ דאסור בשעה שקופצת לכאן ולכאן אבל אם היה עוקצת מותר משמע דלא שרי אלא בעוקצת ומסיפ' משמע דוקא על סרבלו מבחוץ דליכ' למיחש שמא ינשכנו הוא דאסור ליטלה אבל על בגדיו מבפנים שרי דשמא ינשכנו וכ"כ הר"ן בשם התוס' וה' המגיד בשם התוס' והרשב"א וכ"נ מדברי רש"י עכ"ל ומלשונו כאן משמע להחמיר וק"ל דא"כ למה זכרו התוס' כלל בסרבלו מבחוץ והי' להם לכתוב רבותא אפי' בחלוקו בפנים וא"ל דקמ"ל דאפ"ה יכול להפילו לארץ דהא באשר"י כתב ג"כ כדברי התוס' ולא כ' כלל אבל יכול להפילו לארץ וכן בטור אלא נראה דוקא על סרבלו שהוא בגד העליון רחוק מבשרו אסור אבל על חלוקו שהוא סמוך לבשרו מותר והוא בכלל על בשרו דנקט בסיפ' דכשהחלוק על בשרו הוה הפרעוש על בשרו ועוקצו דאמר פי' ראוי לעוקצו תדע לך דאל"כ למה זכר כלל בשרו אלא היה לו לומר רק עוקצו לחוד וכל' סמ"ג וסמ"ק אלא ודאי דאפי' אם אין עוקצו ממש אלא על בשרו שיש חשש עקיצה קרוי עקיצה וכן נ"ל כוונת הטור שכ' ודוקא מעל הארץ או מעל בגדיו אבל אם הוא על בשרו ועקצו מותר לצוד וכתב ב"י שמשמע להחמיר ולע"ד לא נרא' כן מלשונו דא"כ לא ה"ל להזכיר כלל ארץ או בגדים ותו דאפי' על הבשר נימא דאסור כל זמן שאינו עוקצו מדהתנה דוקא על בשרו ועקצו וזה ודאי אינו דהי' לו לחלק בבשר עצמו בין עוקצו או לא אלא ודאי דראוי לעוקצו קאמר וא"כ בכלל על בשרו הוה נמי על חלוקו בפנים ואפי' על חלוקו מבחוץ שרי דקרוב לבשר הוא ולא אסרו אלא על סרבל שהוא הבגד העליון שהוא רחוק מבשרו וכ"מ עוד מל' הרא"ש שכתב אבל אם הוא על בשרו מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דאין מתכוין לצידה אלא כמתעסק שלא ישכנו ואין בו איסור טלטול דהוה כקוץ בר"ה עכ"ל הרי דנקט ל' עתיד שלא ישכנו ש"מ שלא נשכו עדיין וא"ל דה"ק שלא יוסיף וישכנו דהיה לו לומר שלא ישכנו עוד ותו דהא מדמה אותו לקוץ בר"ה ושם אנו מתירין טלטול אפי' כל שלא ניזק עדיין אלא שלא יוזק וכ"ת שאני טלטול שהוא מדרבנן הא אפי' צידה גמורה דכאן הוא מדרבנן כיון שאין במינו ניצוד אלא ודאי מחמת חשש בעלמא שלא ישכנו כיון שאפשר לישך מותר כנ"ל בכונת התוס' וחזי' דגדולי הפוסקים דהיינו הר"ן וה' המגיד פי' דבריהם של התוס' כן בפי' ודברי הטור נראים ג"כ הכי וכמ"ש ואפשר דגם כונת הש"ע כאן ג"כ כדרך שזכרתי דעקצו דנקט היינו ראוי לעוקצו ולענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם הוא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילים שהם תוס' ורש"י וה' המגיד והרשב"א שהתירו בפי' לא הפסיד בפרט במילי דרבנן כנלע"ד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן וחלילה לומר שכלם נכשלים: ש"ע סָעִיף ט
ט לא יהרגם. משום גזירה שיהרג גם פרעוש דהוה כהורג גמל אבל במלילה בכינה לא גזרו וכתב בטור דכינה מותר להרגו וה"מ בלקחו מעל בגדיו או מעל בשרו אבל המפלה בגדיו אסור להרוג גם כינה כו' מבואר דה"ק דוקא אם מצאו על בגדיו דרך מקרה מותר להורגו ולא גזרו בזה משום פרעוש אבל אם מחפש אחריו אסור אפי' בבגד אלא דק"ל דכ' הטור עוד ודוקא במפלה בגדיו גזרו הריגת כינה אטו הריגת פרעוש אבל במפלה ראשו מותר להרוג כינה ולא גזרינן אטו פרעוש שאינן מצויות בראש עכ"ל דהדיוקים סותרים אהדדי דתחלה כתב במפלה בגדיו דוקא אסור משמע על בשרו מותר אפי' דרך הפלאה ואח"כ אמר דעל ראשו דוקא מותר משמע דעל גופו אסור שיש פרעושים מצוים וי"ל דבגוף לא שכיח שיחפש שם אחר כינה ובודאי לא גזרו שם אטו פרעוש ולא הוצרכו להזכיר זה אלא הראש שדרכו בהפלאה אפ"ה לא גזרו כנ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
י ואע"ג דממילא ממרח. פי' והוי פ"ר דמודה ר"ש דאסור בלא מתכוין הכא מותר משום מאיסות': ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא מותר לצודן. פי' הא דאמרינן במשנה בזה חיה ועוף שברשותו הצדן פטור היינו פטור ומותר ואע"ג דאמרינן בס"פ ח' שרצים כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מתלת היינו בחצר גדול כמ"ש כאן והי"א לא ס"ל חילוק זה ורש"ל בתשו' סי' י' פסק כדיעה ראשונה ובתשובת מהר"ר בנימן הכריע כרמ"א והא דמותר לפי דיעה ראשונה לצוד היינו שירדוף אותה עד שתכנס לבית או שדוחין אותה בידים כדלעיל סי' ש"ח ס"מ אבל לטלטל אותה ודאי אסור דלא כרש"ל בתשו' הנ"ל כמ"ש שם סימן ש"ח: ש"ע סָעִיף יב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א צפור דרור עט״ז שבת ק״ו ב׳ ועב״ח ובגמרא פריך וכ״ת עופות נמי ביבר מקורה והא בית דמקורה ובין לרבי יהודה ורבנן לבית לא אלמא אף לר״י בית חלונו׳ סתומים דאל״כ ודאי יש הפרש בין בית חלונות פתוחין לביבר מקורה ואין חלונות. ומ״ש הן צפור לפי מה שהוא קשה דמגדול אף דרור נצוד שם ואיזה צפור יש שאין נצוד במגדול קטן. ויראה כוונתו כמ״ש המ״א בתצ״ז ט׳ דמש״ה השמיטו צפור דרור מאחר שנתנו כלל שניצוד בו ממילא ידעינן דהכל לפי מה שהוא עוף דאווזין בבית שחלונות פתוחים הוי צידה. ומ״ש הטור וצבי לבית ולביבר הזכיר בית לומר לדיוקא הא עוף אף אווזין לא בפתוח החלון והמחבר מיירי בסתום וניצוד בו אף אבית דבית גדול נמי הוי כביבר גדול ועמ״א ב׳. ודלא כב״ח שכתב דהפוסקים סברי דאווזין נמי לבית פטור. והנה במשנה ר״י אומר צפור למגדול וצבי לבית הא אווזין לבית לא ע״כ בפתוחין ולפי מ״ש הב״ח והט״ז דרבנן בתרתי פליגי צבי לביבר חייב וצפור דרור לבית בסתום פטור לדידהו ולר״י לבית סתום דרור נמי חייב א״ש מ״ש צפור למגדול לדיוקא הא לבית אף סתום פטור דלא כר״י אבל רש״י בביצה כ״ד א׳ ד״ה וחכ״א צפור למגדול כאשר אמרת צ״ע והוי יודע דגירסא בבליית וחכ״א צפור למגדול צבי לגינה חצר ביבר והרי״ף גורס וכ״ה ברא״ש צבי בית גינה כו׳ ולבבלי א״ש דלבית שאר עוף נמי כו׳ רק גינה חצר וביבר שאין מקורה עוף לא ולרי״ף צבי לבית מותר לומר הא שאר עוף לא אף בסתום וזה יורה קצת כב״ח יע״ש גם בגי׳ הרי״ף מלת אלא ובשלנו ליתא ע״ש ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ישן עט״ז כפירש״י שם דלהר״מ אובצנא חייב עיין מ״מ פ״י מה״ש הכ״ב ולא הבינותי דהר״מ מיירי שיסה והיה יכול לרוץ ועמד בפניו אבל עייפות אימא דפטור ומש״ה פסק המחבר כרש״י וסמכו לחולה אצל זקן כעין שאמרו בגמרא אבל הר״מ ז״ל שם הכ״ד זקן חיגר חולה סמכו חולה לחיגר משמע אי שיסה בחיגר שיכול להלוך קצת אפ״ה פטור ורי״ף סמך אכלל המחוסר צידה הכל בכלל עמ״א תצ״ז ט׳ ור״ן ביצה ר״פ א״צ ומש״ה השמיט צפור דרור והר״מ שהביא זקן כו׳ אה״נ כתב עוף צפור עמ״א ב׳ ותצ״ז ט׳ (עלח״מ ולמ״ש א״ש) והטור כבר תי׳ באות א׳ וכדכתיבנא ועמ״א אות א׳ ועא״ר ד׳ ואי״ה יבואר שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג הלכך עט״ז. מ״ש מו״ח תי׳ ולא דק כו׳ צריך ביאור דודאי אין במינו ניצוד לא ניחא ליה כמו דבורים וזבובים ואפ״ה כל שמכוין לצודן מדרבנן אסור הא אין מכוין שרי בפ״ר בלא ניחא ליה כדעת הערוך ואם כוונתו אמ״ש הב״ח דהטור סובר כסוגיא דשבת דלא אמר ותסברא ולר״ש א״ש דפ״ר דלא ניחא ליה שרי שיצאו לאכול דבש וה״ה וכ״ש זבובים דלא ניחא ליה פ״ר דלא ניחא שרי ע״ז קשה דבורים להב״ח נמי אין במינם ניצוד ובלאו שיאכלו דבש לא ניחא ליה מלבד שהלשון דחוק גם אין קושיא דהב״ח אף לשיטת הב״י כ״כ דסובר דבורים במינם ניצוד הוא. והב״י אפשר לדעת הערוך דפ״ר דלא ניחא שרי הוכיח דבריש משילין ע״כ ה״פ קמ״ל דבורים במינם ניצוד הוא דאל״כ לוקמיה כר״ש ופ״ר דלא ניחא ליה דבורים שאין במינם ניצוד הוי לא ניחא ליה ואי״ה במ״א אות ח״ט יבואר עוד. עמ״ש במ״א אות י״א מזה: ש"ע סָעִיף ג
ד ויש עט״ז דבודאי יש צריך להבריח אף דאין במינו ניצוד ואין מתכוין אפ״ה אסור בפ״ר ואף דלא ניחא ליה בצידת זבובים ואי״ה במ״א ט׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ח
ה שמנה שרצים עט״ז הביא דברי הר״ן ז״ל ר״פ ח״ש והם דברי התו׳ שבת ע״ה א׳ ד״ה כי היכי יע״ש וביצא לחוץ חייב בשאר שרצים דלא כהר״מ ז״ל פרק שמיני מה״ש ה״ז וט׳ דבשאר שרצים אף יצא פטור מקשה עליו מחולין מ״ג ב׳ ועמ״מ שם דלהר״מ הלכה כמשנה דשאר שקצים החובל פטור משמע אף ביצא וכצ״ל לרש״י לא הבינותי דלרש״י צובע בלא יצא הא יצא מודה רש״י משום נטילת נשמה ולא ס״ל החילוק של ר״ן אלו נצרר היה יוצא. והר״מ ז״ל הוקשה לו קושיית ע״ה א׳ בחלזון ולא ס״ל דם שלו מפקד פקיד גם בפירוש המשנה מפרש שאר שקצים שאין עור בקבע נצרר מהרה שבשרן רך וישוב לקדמותו משא״כ ביש עור וז״ש המ״א אות י״ו. ומהא דשבת ק״ח א׳ דפריך עוף פשיטא דיש עור מדחייב החובל היינו דאי ביצא לחוד שאר שרצים נמי יע״ש: והוי יודע בשחט רוב שנים ומפרכסת כחיה חייב בחובל משום נטילת נשמה והעד חותך ממפרכסת אי לאו מי איכא מידי אסור לב״נ משום אך בשר בנפש כדאמרן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ו פרעוש עט״ז בתוס׳ י״ב א׳ ד״ה שלא יהרוג משמע דפרעוש פרה ורבה יע״ש וצ״ל דסברי דברגות יש מן העפר ויש פרה ורבה כמו עכבר שהשריץ יש בהם פרה עמ״מ ולח״מ פי״א משבת הא״ב ועיין בשבע שיטות. ור״ן פ״ק דשבת והמחבר שכתב אסור בברגות י״ל איסורא לחוד לא חייב דמספקא לן דשמא ברגות אין פרה ורבה כלל ומותר להורגו ופרעוש מין אחר הוא עחה״ר ומנהגא לאיסורא (דאף א״ת ספק מ״ה שרי רק מדרבנן אף בסקילה מ״מ לא הוי גזירה לגזירה כה״ג הריגת כנה אטו פרעש דכה״ג שיש לתא ד״ת גזרינן גזירה לגזירה כמו ספק דרבנן בגבינות עכו״ם וכ״ש למ״ד ספק מ״ה אסור וכ״ש פלוגתא דרביותא כה״ג) ועמ״א אות י״ט: ש"ע סָעִיף ט
ז אסור עט״ז שבת ק״ז ב׳ ועוקצו שרי במקום צער לא גזרו אבל להורגה אסור דמ״ה הוא אע״פ משאצ״ל לדידן דרבנן אפ״ה לא התירו צער כל דהו כה״ג. ועיין הג״א שבת פ״ק תופסו חייב משום צד חייב מדרבנן: ש"ע סָעִיף ט
ח אא״כ עט״ז על בשרו ועקצ״ו ל״ד כל על בשרו עוקצו הוי ורק על בגדיו בפנים אסור וכ״נ מב״י שאין מסופק כ״א על בגדיו בפנים (עמ״א אות י״ח) ומ״ש וכ״נ מרש״י היינו בפנים אם הוא ניצוד ועומד שרי אפילו אין עוקצו ולשון הרא״ש שהביא הט״ז חולק עם התוס׳ בט״ז ב׳ ד״ה הצד כתבו בפנים שרי משום צערא (כמו המפיס מורסא) ובחוץ על בגדיו אסור לטלו אפשר אף כנה לבינה אסור משום מוקצה טלטול רק להשליכה מעליו טלטול כלאחר יד שרי בפנים על בגדיו י״ל פרעוש אסור צידה דרבנן וכנה שרי שירא שלא ישכנו טלטול מותר כקוץ ברה״ר ודוקא טלטול דקיל התירו לא צידה דרבנן (אע״ג פחות ד״א שבות חמור הוא אפ״ה התירו כה״ג) והרא״ש כתב על בשרו שרי כמתעסק לא משום צערא היינו אף שאין נושכו רק ירא שרי ול״ד לקוץ ברה״ר דיזיקו כמ״ש המ״א אות ח״י ומש״ה אמר דמתעסק הוא וזה אף בד״ת שרי עמ״א אות י״ב ואיסור טלטול להדיא שרי מידי דהוי אקוץ כו׳ ומיהו ז״א דא״כ אף טלטול אסור ול״ד לקוץ דהתם שמא יזיקו אלא כמ״ש מעיקרא דטלטול הקל הקילו שמא כו׳ לא צידה דרבנן רק מתעסק לא הוי כלל מלאכת צידה. ומ״מ כנה לבינה על בגדיו דמאוס הוא אפשר שרי הטלטול כגרף של רעי וצ״ע. ועב״ח מ״ש היתרא בחוץ להפילה שרי הקשה ע״ז הט״ז דברא״ש לא נזכר היתר להפילה. ומ״ש הב״ח דהפילה שרי מידי דהוי אקוץ ברה״ר צ״ע דלהפילה בלא״ה שרי וברא״ש דכ״כ לא נזכר להפילה רק נתן טעם על טלטול מוקצה להדיא וכדכתיבנא וצ״ע: ש"ע סָעִיף ט
ט לא עט״ז עמ״ש באות ו״ז אף אי פרעוש רק איסורא לא חייב גזור משום ספיקא ומלשון הטור משמע אפילו מעל בגדיו בחוץ שלא ירא שישוך התירו הטלטול בכנה לבינה משמע מטעם מאיסותא כגרף של רעי והרא״ש בפרעוש בפנים קאמר או דפרעוש לא מאיס בחוץ ככינה לבינה עמ״ש באות ח׳ מזה. ובנ״ץ כתב במלילה דפרעוש העולם נוהגים להקל דסומכין על הרמב״ן וכ״כ א״ז בשם ספר צידה לדרך הביאו התו״ש אות כ״ג ולפ״ז הפלאה דכנים אפשר לצדד לקולא דהריגת פרעוש גופא הרמב״ן מתירו יע״ש ובחדושינו למסכת שבת הארכנו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
י ואף ע״ג עט״ז וכ״ה בטור המשמעות דאף מלאכת ד״ת כל שעושה כמתעסק משום מאיסותא שרי כמו הריגת הנחש עמ״א אות י״ב כ״ש כאן דהוי ג״כ משאצ״ל דשרי ועתו״ש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא מותר עט״ז הנה בהגמי״י פ״י מה״ש הכ״ד (ועמ״א אות כ״ו) משמע הא דחיה ועוף ברשותו פטור היינו במורדים קצת וחצר גדול פטור ואסור הא ברשותו ואין מורדין או מורדין וחצר קטן שרי לכתחילה וסוס שמרד חייב חטאת ברה״ר לא בחצר וא״כ חיה שברשותו אין מורדים שרי אף בחצר גדול לכתחלה לצוד ומורדים אסור ואין חייב חטאת בחצר גדול וסוס ברה״ר חייב חטאת והר״ב חולק ברשותו ואין מורדים אסור ומורדים חייב חטאת בחצר ג״כ בגדול וז״ש הט״ז להמחבר לא מיבעיא ברשותו שאין מורדים דשרי בחצר גדול אף מורדים בחצר קטן שרי וחיה ועוף ברשותו פטור ואסור במורדים וחצר גדול ולהר״ב אסור באין מורדים ואפשר בחצר קטן ואין מורדים שרי אף להר״ב בשבת ועמ״א אות כ״ו ואי״ה שם יבואר עוד ועמ״ב סי׳ ח׳ ואי״ה יבואר עוד. ומ״ש ליקח בידים אסור בשבת דהוי מוקצה בשבת כבסי׳ ש״ח אות כ״ב עמ״ש שם. ועמ״א שם אות ס״ח: ש"ע סָעִיף יב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ניצודים. לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו וכן אם החלונות פתוחים אין צפור ניצוד בו ט"ז. והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים הוי צידה והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה. מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אחר חיה. כ"כ הכלבו. וז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו ומבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עושה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר מ"א (ובס' אליהו רבה הוכיח דהוי איסור דאורייתא. וכתב בתשוב' רי"ט סי' רמ"ה ראה צבי ואמר לו תא ניא תא ניא ולא עשה בו מעשה ולא הכניסו למקום המשתמר וישב שם עד הערב אין כאן בית מיחוש כיון שלא נגע בו): ש"ע סָעִיף ב
ג מושב. ואינו זוכה לשמחת לויתן ד"מ א"ז וכ"כ במ"ר פ' שמיני: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד יברחו. והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר מ"א. וט"ז העלה הא דיש להקל דוקא בספק אם יש שם זבובים וא"צ לדקדק אחר זה ויכול להסגיר התיבה בלי בדיקה אם יש שם זבובים וכ"ש אם יפריח פעם א' ולא חיישינן שמא נשארו עוד אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובין יפריח מה שנראה בעיניו ואין חשש יותר עכ"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה רישיה. אע"ג דדבורים אין במינן ניצוד וכ"כ מהרש"א וב"ח וא"כ ליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור פסיק רישיה. ואם יש בו חור קטן אך אינו נראה שרי דלא הוי פסיק רישיה תוספות ביצה ועיין במהרש"א שם. הפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו תוספות דף י"ז. ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים. מ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו חייבים. ואם אחד אינו יכול והאחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור רמב"ם פ"א. מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו. מ"מ. נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך גמרא ועיין מ"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
ז העור. י"א דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ואע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א מפני נטילת נשמה שבאותו מקום ולזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועיין במ"א סימן רע"ח מש"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עיין סי' שכ"ח ס"א: ש"ע סָעִיף ח
ח שרצים. כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אע"פ שאין שם חבורה: ש"ע סָעִיף ח
ט פטור. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העלה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות רמב"ם גמ'. וא"כ צריך לזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אע"פ שירא שימות. מ"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
י פרעוש. היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה דילפינן ממשכן. אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבנה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש ועי' בתשו' חות יאיר סי' קס"ד: ש"ע סָעִיף ט
יא אסור לצודו. אבל אין חייב על צידה כיון דהוי דבר שאין במינו ניצוד: ש"ע סָעִיף ט
יב ועוקצו. משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו או שהוא על חלוקו מבפנים אסור לצודו אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים מ"א. וט"ז כתב לענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם היא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקיים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילין לא הפסיד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן עכ"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
יג להרגו. וההורגו חייב ובתשובת חות יאיר סי' קס"ד אוסר לזורקו במים ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
יד לא יהרגם. כיון שמצויין שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים מ"א. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר ס"ח סי' רס"ח ועיין סי' ש"מ ס"ב מש"ש. בלילה שאינו יודע אם כנה או פרעוש אל ימיתנה ס"ח שם. התולעים שגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור. מ"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו במתכוין. וכתב המ"א ונ"ל דדוקא בנחש ועקרב שעל פי הרוב הם ממיתין ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדורסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם ואותן אנשים שהורגין השממית שקורין שפי"ן בל"א נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת ואף דיש לחוש דיפול לתוך המאכל מ"מ מילתא דלא שכיח הוא ויוכל לכסות המאכלים וגם א' מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם עכ"ל: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טז קרקע. משמע דע"ג רצפה שרי לדעת המתירין כיבוד במרוצף עיין סי' של"ז ס"ב וע"ג ספסל לכ"ע שרי מ"א וכתב מהרי"ל דמותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ הגמ"נ: ש"ע סָעִיף יא
יז מאיסותא. נ"ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל אבל ליחה היוצאת מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובבה"כ אפי' ברוק שרי עיין סי' צ' סי"ג. מ"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יח צדן. עיין בתשובת מ"ב סי' ס' דמסיק שס דאף אווזין ותרנגולים שעדיין לא הורגלו בבית כשאין באין מעצמן לכלובן לערב הצדן חייב חטאת ואם הורגלו ובאו לכלובן לערב אף שאר עופות פטור אבל אסור ואם יצאו מהבית ומתיירא שלא יאבדו אע"פ שאסור לצודן דוחין אותן כדי להכניסן להבית משום פסידא מ"מ לטלטל ולתפוס אותן אסור אבל עופות שלא הורגלו אסורין לדחותן עט"ז ומ"א. ובאגודה כתב אם תינוקות קטנים או עכו"ם צדין אותן להחזירן אין מוחין להם: ש"ע סָעִיף יב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ושאר צפרים. שם דבבית כיון שהוא מקורה חייב בשאר צפרים וכן לביבר בכה"ג שמקורה שם: שהם. כרשב"ג דקי"ל שם כוותיה: אבל. ג' א' ק"ז א': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב סעיף ב' או חולה. כ"כ הרא"ש וטור ולא חילקו כמו שחילקו בגמ' שהם מפרשים כפי' ר"ח והרמב"ם דמחמת אובצנא חייב וכמ"ש בהגה"ה והמשסה כו' ועמ"א סק"ד ולפיכך סתמו דסתם חולה מחמת אישתא: וי"א. ע"ז י"ח ב' וכולהו שם מושב לצים וערש"י שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג אבל אסור. י"ט ל"ו ב': ולכן. כמ"ש בדבורים בס"ד: קטנה. עמ"א: ויש מקילין. טור וכ' ול"ד לכוורת שהיא קטנה והדבורים נצודין בה ור"ל אף כשיפתח ועוד דשם גופא ג"כ אין איסור אלא במכוין. וס"ל כסוגיא דשבת מ"ג אבל בי"ט ל"ו ב' מ' דאין חילוק: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד וגם הוא. ביצה שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה ואם הפתח. שם הא למה זה דומה כו' וכפי' הר"ן שם בגמ' דפטור ומותר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו ס"ז ועקרבים. שם וממאי דפטור כו': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז ס"ח אע"פ כו'. שם ב': אא"כ. חולין מו ב': שלא. שם: או סתם. תוס' ד"ה הצדן ע"ש: ולהרמב"ם. שם מאן תנא כו' והוא פסק כר"י כמ"ש בערובין מו ב'. אבל כל הפוסקים פ' בזה כר"ש דרבא ס"ל כוותיה שם קמ"א ב' וכמ"ש תוס' ג' א' ד"ה הצד כו' ע"ש ושמואל ס"ל כוותיה שם מ"ב א' וכמה מתני' כותיה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח ס"ט הנקרא. תוס' י"ב א' ד"ה שמא כפי' ר"ת: אא"ב. כמש"ש במפיס מורסא וצידת נחש: ועוקצו. דוקא עוקצו כמ"ש ממפיס מורסא דדוקא בצערא שבא: ואסור. שם ור"ל אפי' בכה"ג דאפי' נחש אסור להורגו אלא דוקא הממיתים כמ"ש בס"י דלא כר"ת דמתיר והביאו במרדכי ומדמי לשאר מזיקין דס"י וליתא ולשיטת הרמב"ם ההורגו חייב: ואף. תוס' יב א' ד"ה נוטל. ובפרעוש אף ת"ק מודה: והמפלה. כת"ק וכמ"ש רב הונא הלכה וחילק הרמב"ם ורא"ש בין מפלה מדב"ה שם דמתירין וכ"מ ברי"ף: אבל. הרא"ש מדקאמר רבה מקטע וכפירש"י וא"ל ר"נ לבנתיה מ' דבמפלה וצ"ל כה"ג: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט ס"י כל חיה. כפרש"י שם. ואע"ג דבגמ' לא קאמר אלא חמשה ל"ד אלא הכל לפי המקום והזמן וז"ש הרמב"ם כל כו': ואפילו במתכוין. מ"מ והר"ן מדקאמר צרעה אני הורג כו' מ' דאפי' במתכוין: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
י סי"א שאינו מתכוין. כפרש"י שם ואע"ג דהר"ן כ' כאן ג"כ כמו גבי נחש בס"י וכן מ' מכל המפרשים ורש"י אזיל לשיטתו שכ' ג"כ גבי נחש שאינו מתכוין. לא רצה ב"י לפסוק כדבריהם כיון שאינו אלא משום מאיסותא וער"ן: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא ס"יב מותר. אע"ג דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור כאן ע"כ מותר כמ"ש בפ"ג די"ט כ"ד א' וע"ש ברא"ש בשם בעל העיטור וע"ש ומ"ש במתני' דשבת פטור משום דתני ברישא חייב וכמ"ש שם ל' א' ואיידי כו'. הג"מ: אסור. ואפי' חיוב חטאת אית ביה כמ"ש בירושלמי שם ואמר אסור משום סיפא אפילו בחצר אם כו' ושם ודאי אין חייב כיון שעכשיו א"צ מצודה וכמ"ש בי"ט שם ה"ד מחוסר כו' וע' הג"מ: וי"א דאסור. כנ"ל דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור וי"ט שאני משום שמחת י"ט התירו. הג"מ וע"ל סי' ש"ח סי"ט מ"ש שם ול"נ דא"צ לחלק דאף בי"ט אסור ואין מותר אלא אווזין ותרנגולים כמש"ש דלא עבידי לרבויי כו' ומתני' בשאר חיה ועוף וז"ש בהג"ה אבל פרה וסוס דאף שמותר בהן לכתחלה וכ"ש שאר כו' וז"ש חתול כו' ר"ל אינה כמו אווזין ותרנגולים כיון דעבידי לרבויי ועד"מ: אבל פרה. ירוש' וכנ"ל: ש"ע סָעִיף יב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)