א הַצָּד צִפּוֹר דְּרוֹר לְמִגְדָּל שֶׁהוּא נִצּוֹד בּוֹ, וּשְׁאָר צִפֳּרִים, וּצְבִי, לְבַיִת אוֹ לְבִיבָר שֶׁהֵם נִצּוֹדִים בּוֹ, חַיָּב; וְאִם אֵינוֹ נִצּוֹד בּוֹ, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר.
ב צָד צְבִי יָשֵׁן אוֹ סוּמָא, חַיָּב; חִגֵּר אוֹ חוֹלֶה אוֹ זָקֵן, פָּטוּר. הַגָּה: הַמְשַׁסֶּה כֶּלֶב אַחַר חַיָּה בְּשַׁבָּת, הָוֵי צֵידָה (כ"ב); וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בְּחֹל אָסוּר לָצוּד בִּכְלָבִים, מִשּׁוּם מוֹשַׁב לֵצִים (תְּהִלִּים א, א) (אוֹר זָרוּעַ גמ' ע"א דַף י"ח).
ג כָּל שֶׁבְּמִינוֹ נִצּוֹד, חַיָּב עָלָיו; אֵין בְּמִינוֹ נִצּוֹד, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. הִלְכָּךְ, זְבוּבִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּמִינָן נִצּוֹד, אָסוּר לְצוּדָן. הַגָּה: וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִסְגֹּר תֵּבָה קְטַנָּה, אוֹ לִסְתֹּם כֵּלִים שֶׁזְּבוּבִים בּוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָוֵי פָּסִיק רֵישֵׁיהּ שֶׁיִּצּוֹדוּ שָׁם (בה"ת וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק כִּירָה וְאָגוּר). וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּמָקוֹם שֶׁאִם יִפְתַּח הַכְּלִי לִטְּלָם מִשָּׁם, יִבְרְחוּ (טוּר).
ד פּוֹרְסִין מַחְצֶלֶת עַל גַּבֵּי הַכַּוֶּרֶת, (מָקוֹם שֶׁמִּתְכַּנְּסִים בּוֹ הַדְּבוֹרִים לַעֲשׂוֹת דְּבַשׁ), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן לָצוּד, וְגַם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ מֻכְרָח שֶׁיִּהְיוּ נִצּוֹדִים, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לֶהֱוֵי פָּסִיק רֵישֵׁיהּ.
ה צְבִי שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַבַּיִת וְנָעַל אֶחָד בְּפָנָיו, חַיָּב; נָעֲלוּ שְׁנַיִם, פְּטוּרִים; אֵין אֶחָד יָכוֹל לִנְעֹל, וְנָעֲלוּ שְׁנַיִם, חַיָּבִים. הַגָּה: וְאִם הַפֶּתַח כְּבָר מְגֻפָּף, מֻתָּר לְנָעֳלָהּ בְּמַנְעוּל (רַ"ן פ' הָאוֹרֵג וְהַמַּגִּיד פ"י).
ו יָשַׁב אֶחָד עַל הַפֶּתַח וּמִלְּאוֹ, יָכוֹל הַשֵּׁנִי לִישֵׁב בְּצִדּוֹ; וַאֲפִלּוּ אִם עָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ, הַשֵּׁנִי פָּטוּר וּמֻתָּר; וְהָרִאשׁוֹן, חַיָּב.
ז הַצָּד נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בְּשַׁבָּת, אוֹ שְׁאָר רְמָשִׂים הַמַּזִּיקִים, אִם לִרְפוּאָה, חַיָּב; וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, מֻתָּר.
ח שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַצָּדָן חַיָּב וְהַחוֹבֵל בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא מֵהֶם דָּם אֶלָּא נִצְרַר תַּחַת הָעוֹר, חַיָּב; וּשְׁאָר שְׁרָצִים, אֵינוֹ חַיָּב הַחוֹבֵל בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן יָצָא מֵהֶם דָּם, וְהַצָּדָן לְצֹרֶךְ, חַיָּב; שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, אוֹ סְתָם, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, וּלְהָרַמְבָּ"ם חַיָּב.
ט פַּרְעוֹשׁ, הַנִּקְרָא ברגו"ת בִּלְשׁוֹן עֲרָב, אָסוּר לְצוּדוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עַל בְּשָׂרוֹ וְעוֹקְצוֹ, וְאָסוּר לְהָרְגוֹ. הַגָּה: וְאַף לֹא יִמְלְלֶנּוּ בְּיָדוֹ, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ, אֶלָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ, וְיִזְרְקֶנּוּ (ר' יְרוּחָם ני"ב ח"י). אֲבָל כִּנָּה, מֻתָּר לְהָרְגָהּ; וְהַמַּפְלֶה בְּגָדָיו מִכִּנִּים, לֹא יַהַרְגֵם אֶלָּא מוֹלְלָן בְּיָדוֹ וְזוֹרְקָן; אֲבָל הַמַּפְלֶה רֹאשׁוֹ, מֻתָּר לְהָרְגָם.
י כָּל חַיָּה וְרֶמֶשׂ שֶׁהֵם נוֹשְׁכִים וּמְמִיתִים וַדַּאי, נֶהֱרָגִים בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ אֵין רָצִין אַחֲרָיו; וּשְׁאָר מַזִּיקִין, כְּגוֹן: נָחָשׁ וְעַקְרָב מָקוֹם שֶׁאֵינָם מְמִיתִין, אִם רָצִין אַחֲרָיו, מֻתָּר לְהָרְגָם; וְאִם לָאו, אָסוּר. אֲבָל מֻתָּר לְדָרְסָם לְפִי תֻּמּוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּמִתְכַּוֵּן אֶלָּא שֶׁמַּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ מְכַוֵּן.
יא לֹא יְשַׁפְשֵׁף בְּרַגְלוֹ רֹק עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִשּׁוּם מַשְׁוֶה גּוּמוֹת, אֲבָל מֻתָּר לְדָרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִמְרֹחַ וּלְהַשְׁווֹת גּוּמוֹת; וְאַף עַל גַּב דְּמִמֵּילָא מְמָרֵחַ הוּא, כִּי לֹא מְכַוֵּן שָׁרֵי, מִשּׁוּם מְאִיסוּתָא.
יב חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ מֻתָּר לְצוּדָן, וְהוּא שֶׁלֹּא יִמְרֹדוּ; אֲבָל אִם הֵם מוֹרְדִים, אָסוּר לְתָפְסָם אֲפִלּוּ בְּחָצֵר, אִם הֶחָצֵר גָּדוֹל שֶׁאִם לֹא גָּדְלוּ בֵּין בְּנֵי אָדָם הָיוּ צְרִיכִים מְצוּדָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לָצוּד חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ וְאִם צָדָן, פָּטוּר; (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). אֲבָל פָּרָה וְסוּס, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר חַיָּה וְעוֹף שֶׁמָּרְדוּ, אִם צָדָן חַיָּב חַטָּאת, וְכֵן עִקָּר (הַמַּגִּיד פ"י). חָתוּל, דִּינָהּ כִּשְׁאָר חַיָּה וְאָסוּר לְתָפְשָׂה בְּשַׁבָּת. (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי ש"ג דַף ק"פ).
א סָעִיף א (א) הצד וכו' - היינו שפתח שער המגדול ועשה תחבולות עד שנכנס הצפור לתוכו וסגר עליו אפילו לא תפסו עדיין בידו חייב כי בסגרו המגדול נגמרה הצידה אבל במה שהכניסו לבית אפילו הבית קטן וגם חלונותיו סתומין עדיין אינו נצוד שטבעו של הצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה שנשמט מזוית לזוית ואינם יכולים לתפסו ולכן אינו נקרא צידה מדאורייתא:
ב סָעִיף א (ב) למגדל - של עץ ונעשה ככלוב גדול וביבר מקרי קרפיפות המוקפים לגדלם שם:
ג סָעִיף א (ג) ושאר צפרים וצבי וכו' - לצדדין קתני דבצפרים וכן בשאר עופות אינו חייב עד שיהיה הביבר והבית מקורה וגם חלונותיו סתומין שהוא יכול לברוח דרך שם ובצבי ושאר חיות חייב אפילו אינו מקורה וגם חלונותיו פתוחין:
ד סָעִיף א (ד) שהם נצודים - לאפוקי אם הבית והביבר גדול שאין יכולין לתפסו בשחיה אחת היינו בריצה אחת אלא צריך להנפש קודם שיגיענו לא מקרי צידה דאורייתא אף שהוא מקורה וממילא הצודהו שם בבית או בביבר חייב ועיין לקמן במ"ב ס"ק נ"ח. השולה דג מן הים לתוך ספל של מים חייב דהוי צידה אבל אם עקרו והבריחו לתוך בריכת מים לא הוי צידה שגם שם נשמט לחורין ולסדקין ועיין לקמן במ"ב סקל"ג. הצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה:
ה סָעִיף א (ה) פטור אבל אסור - על כל הסעיף קאי וע"כ צפור דרור שנכנס לבית דרך הפתח או החלון אע"ג שאינו ניצוד שם מ"מ אסור לסגור הפתח והחלון. ובזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר כתב הח"א דמותר לנעול אם אין כונתו רק להציל מן הקור ואינו רוצה כלל בצידת הצפור כיון דאין בו צידה דאורייתא אע"ג דהוי פסיק רישיה בדרבנן אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא בבית אסור אע"ג שאינו מכוין כלל דהוי פסיק רישיה:
ו סָעִיף ב (ו) הצד צבי - ה"ה שאר מינים [כ"כ א"ר ועיין בבה"ל]:
ז סָעִיף ב (ז) ישן או סומא - דהני דרכן להשמט כשמרגישין יד אדם וע"כ כשצדו הוי צידה ממש משא"כ בחיגר ודכוותיה שאין יכולין להשמט ואפילו אם החיגר יכול להלך קצת עכ"פ הרי יכול להגיעו בשחיה אחת ע"כ חשיבי כניצודין ועומדין:
ח סָעִיף ב (ח) או זקן - וה"ה קטן [רמב"ם וכן איתא בירושלמי וקטן מקרי קודם שיכול לרוץ כ"כ המאירי]:
ט סָעִיף ב (ט) פטור - אבל אסור וע"כ כשמוצא לפעמים ארנבת חולה מונחת על הדרך אע"פ שאינה יכולה לזוז ממקומה אסור ליקח אותה דהוי צידה מדרבנן וי"א דחייב ועיין בבה"ל ובלא"ה אסור ליקח אותה משום מוקצה:
י סָעִיף ב (י) הוי צידה - היינו אם לא עשה בעצמו מעשה כלל רק במה ששיסה את הכלב והכלב תפסו הוי רק צידה מדרבנן ואם עשה בעצמו ג"כ מעשה לזה כגון שברח הצבי מן הכלב והיה עיף ויגע והיה הוא רודף אחריו והשיגו הכלב עי"ז הוי צידה גמורה ואפילו אם רק עמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפסו הוי ג"כ תולדה דצידה ומיחייב שכן דרך הציידים:
יא סָעִיף ב (יא) מושב לצים - ואינו זוכה לשמחת לויתן [ד"מ] ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה:
יב סָעִיף ג (יב) אין במינו נצוד - ואפילו אם הוא צדן לאיזה צורך ג"כ לא חשיב צידה:
יג סָעִיף ג (יג) הלכך זבובים - ודבורים משמע בב"י דהוא בכלל דבר שבמינו ניצוד אבל שאר פוסקים פליגי עליה וכן משמע מהגר"א סק"ו. וחגבים טהורים לדעת רש"י הוא דבר שבמינו ניצוד והרמב"ם אין סובר כן. ודגים הוא בכלל דבר שבמינו ניצוד [אחרונים]:
יד סָעִיף ג (יד) שלא לסגור - אלא יתן סכין או שום ד"א בין הכיסוי להתיבה בענין שיוכלו לצאת משם וכן אם יש חור קטן בתיבה אף שאינו נראה להדיא להזבובים אפילו הכי מותר דתו לא הוי פסיק רישיה:
טו סָעִיף ג (טו) תיבה קטנה - אבל תיבה גדולה סבירא ליה לרמ"א דלכו"ע שרי דאפילו אם היה אדם עומד בתוכה לא היה יכול לתפסה בחד שחיה וגם הוא דבר שאין במינו ניצוד:
טז סָעִיף ג (טז) ויש מקילין - הוא דעת הטור דס"ל דאע"ג דבש"ס איתא להדיא גבי כוורת דבורים דאם מכסה אותו באופן שאין בו נקב אסור משום פסיק רישיה וכדלקמן בס"ד מ"מ זבובים שאני דלא מקרי צידה כלל דלרוב קטנותן מצוי שכשפותח הכלי בורחין הכל משם משא"כ בכוורת דבורים שהיא מלאה מהם והם גדולים קצת א"א שלא יתפוס אחד מהם ולכך חשיב צידה עי"ז והב"ח פסק להחמיר כדעה הראשונה וכן המ"א כתב דכן עיקר וע"כ יש לראות להפריח הזבובים ועיין בט"ז שהכריע דמכיון שהפריח הזבובים שראה בעיניו תו אין צריך לעיין ולדקדק אולי יש שם עוד איזה זבובים כיון דזה לא הוי אלא ספק פסיק רישיה במילתא דרבנן דהוא דבר שאין במינו ניצוד אין להחמיר כל כך:
יז סָעִיף ד (יז) פורסין מחצלת - בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים [גמרא]:
יח סָעִיף ד (יח) בענין שאינו מוכרח - כגון שלא יהדק המחצלת על הכוורת כ"כ כדי שיוכלו הדבורים עכ"פ לצאת בדוחק או שיש בכוורת איזה חור קטן ויכולים לצאת משם ואע"ג שאין נראה להדיא להדבורים עי"ז אפ"ה שרי דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר אבל כשאין בו חור כלל אז הוי פסיק רישיה ואסור אפילו במילתא דרבנן. הפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנסה החיה לתוכה חייב חטאת אבל אם נכנסה אח"כ לתוכה פטור אבל אסור וכתב המג"א דמכאן מוכח שיש ליזהר שלא להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים וכ"כ בפסקי תוספות שבת י"ז:
יט סָעִיף ה (יט) שנכנס לבית - מאליו וכ"ש אם הכניסו לבית ונעל בפניו דחייב:
כ סָעִיף ה (כ) ונעל וכו' - היינו שסתם הדלת ואפילו בלא מנעל כיון שאין הצבי יכול לברוח:
כא סָעִיף ה (כא) פטורים - דכתיב ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה וגומר ודרשינן בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה וא"כ כיון שכל אחד בפני עצמו יכול לנעלו הרי כ"א אינו עושה אלא מקצתו:
כב סָעִיף ה (כב) אין אחד יכול וכו' - אורחיה הוא לנעול בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלאו איהו לא מתעבדא [רש"י] ואם אחד יכול לעשות בעצמו והשני אינו יכול ועשוהו שניהם זה שיכול חייב דמסייע אין בו ממש והוי כאלו עשה הכל לבד וזה שאינו יכול פטור אבל אסור:
כג סָעִיף ה (כג) מגופף - פי' סתום באופן שאין הצבי יכול לברוח ע"כ מותר לנעול דהמנעול רק שמירה הוא ולא צידה דכבר ניצוד ועומד וכן כשהיה הצבי קשור בבית מותר להגיף את הדלת ואפילו אם ניתר הצבי אח"כ א"צ לפתוח הדלת כדי שיצא כיון דבהיתר סתם הדלת:
כד סָעִיף ו (כד) יכול וכו' - ואפילו אם כונתו בשביל הצבי שרי כיון דכבר נצוד ע"י הראשון:
כה סָעִיף ו (כה) והלך לו - ומיירי שבעת שהלך הראשון לא זז השני ממקומו כלל וכגון שהליכתו היתה לתוך הבית או שהשני ישב בתוך חלל הפתח מבפנים להבית והראשון ישב בתוך חלל הפתח לחוץ ונמצא כשהלך הראשון נשאר הוא על מקומו וע"כ מותר לו לכתחלה לישב עד שתחשך אף שהוא מתכוין בשביל הצבי כיון דאינו עושה מעשה מחדש אלא הוא שומר להצבי שכבר ניצוד דאם היה להיפוך שהשני ישב מבחוץ והראשון מבפנים א"כ היה צריך השני לקום ממקומו בעת שהלך הראשון לחוץ וממילא נתבטלה צידת הצבי וכשחוזר השני לישב על מקומו למלא את הפתח הרי הוא חייב משום צידה. אסור לנעול את ביתו כדי לשמור כלי ביתו אם יודע שיש צבי בתוכו אע"פ שאין מתכוין לצידת הצבי דהוי פסיק רישיה ואסור מן התורה וכ"ש אם מתכוין בשביל שניהם. ישב אחד על הפתח ולא מלאהו וישב השני ומלאהו השני חייב שעל ידו נעשה הצידה. נכנסה לו צפור תחת כנפי כסותו אף דכבר ניצוד ועומד הוא מ"מ אסור לו ליקח בידו משום מוקצה דבע"ח אלא יושב ומשמרו עד שתחשך או אם יש לו בית הולך ומניחו שם. מותר לפתוח את הבית בפני הצבי או לפרוק אותו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו:
כו סָעִיף ו (כו) חייב - דמקרי דבר שבמינו ניצוד:
כז סָעִיף ז (כז) ואם בשביל וכו' - היינו אפי' במקום שאין רגילין הנחשים להמית ואין רצין אחריו אלא עומדין במקומן דבזה אסור לילך להרגן וכדלקמן בס"י אפ"ה לצודן שרי דהיינו שכופה עליהם כלי או שקושר אותן והטעם דהא הוי מלאכה שאין צריך לגופה דהא אינו צריך לצוד אלא שלא ישכנו ואם היה יודע שיעמוד ולא יזיקנו לא היה צד וקי"ל דמלאכה שאינו צריך לגופה פטור אבל אסור מדרבנן והכא משום הזיקא אפילו איסור דרבנן ליכא ואפי' להרמב"ם דמחייב בעלמא במלאכה שא"צ לגופה מודה בזה וכתבו דטעמא משום דס"ל דזה לא מיקרי מלאכה כלל והוי כמתעסק בעלמא כיון שאין רצונו בעצם הצידה כלל ואדרבה כונתו להבריח אותו מעליו:
כח סָעִיף ח (כח) שמונה וכו' - דהנה מתחלה ביאר המחבר דין צידה בחיה ועוף דבאותן המינים סתמייהו ניצודין לצורך ועכשיו ביאר המחבר דין צידת שרצים דבהו יש חילוק דבאותן המינים שיש להן עורות והוא הח' שרצים האמורים בתורה החולד והעכבר והצב וגומר יש צידה דמסתמא צדן ג"כ לצורך זה אם לא שכונתו היתה בהדיא שלא לצורך ופטור משום דהו"ל מלאכה שאינו צריך לגופה אבל שאר שרצים אין להן עורות וסתמייהו ניצודין שלא לצורך אם לא שכונתו היה בהדיא לאיזה צורך ואז הוא חייב אם הוא דבר שבמינו ניצוד:
כט סָעִיף ח (כט) והחובל - טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא או נצרר הדם כל שהוא חייב:
ל סָעִיף ח (ל) בהם - נקט חבלה בשרצים משום דבהו יש שרצים שאין להם עור ואינו חייב עד שיצא הדם כמו שמסיים המחבר אבל כ"ש דיש חיוב חבלה בבהמה חיה ועוף שכולם יש להם עור וחייב אפילו בנצרר וכ"ז מיירי כשצריך לדם החבלה לכלבו או לאיזה ענין או לבשר שנצרר בו הדם להאכיל לכלבו עם דמו דאל"ה הוא בכלל מקלקל ופטור ויש מן הפוסקים שסוברין דלפיכך חייב בנצרר הדם דאין זה בכלל קלקול אלא תקון שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש. ואם עשה חבלה באדם דרך נקמה או בבהמה חיה ועוף של חבירו באופן זה ויצא הדם או נצרר דעת הרמב"ם שחייב בזה בכל גווני כי איננו בכלל מקלקל והטעם מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב וה"ה בקורע בחמתו והראב"ד פוטר עי"ש. ולכו"ע איסור יש בזה דכל המקלקלין בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין וע"כ יזהר מאד שלא להכות שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה כי עכ"פ איסור יש בדבר לכו"ע והעולם נכשלין בזה וכן אסור לחוך שחין שע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר וא"כ עושה חבורה [מ"א בסימן שכ"ח ס"ק ל"ד]. ואם הוא מקיז דם לאדם לרפואה כשאין בו סכנה או בבהמה חייב לכו"ע דהוא בכלל מתקן וגם הוא מלאכה הצריכה לגופה דהא רוצה עתה בחבלה זו כדי להתרפאות. ולפי זה הוצאת השן הוא מלאכה דאורייתא דהוא בכלל חובל לרפואה [כ"כ מ"א בסימן שכ"ח סק"ג והפמ"ג והח"א ועיין בבה"ל ובמאמר מרדכי משמע דהוצאת השן רק איסור יש בו ולא חיוב חטאת דחבלת הדם הנעשה עי"ז א"צ לגופה וכ"מ מהגר"ז]:
לא סָעִיף ח (לא) חייב - דנצרר היינו שנאסף ונקבץ במקום אחד ושוב אינו חוזר ונבלע בהבשר וע"כ חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וכנ"ל:
לב סָעִיף ח (לב) אינו חייב - הטעם דקי"ל חבורה החוזרת לא שמה חבורה וע"כ שאר שרצים שעורן רך ממש כבשר במהרה נצרר בו הדם וישוב אח"כ לקדמותו לפיכך אינו חייב עד שיצא דם משא"כ ח' שרצים שאין עורן רך אין נצרר בו הדם עד שנתהוה חבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו ויש לחייבו אף בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום:
לג סָעִיף ח (לג) שלא לצורך - כגון לשחק וכה"ג ופטור משום דהוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה. הצד דגים מן הנהר אפילו נתנו תיכף בתוך ספל של מים שלא ימות חייב משום צידה ואם הניחו עד שמת חייב גם משום נטילת נשמה ולאו דוקא מת אלא אפילו אם הניחו עד שיבש כרוחב סלע בין סנפיריו ועדיין הוא מפרכס והחזירו בתוך המים חייב ג"כ משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות [ואמרינן בגמרא דלאו דוקא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו] וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לא"י ליטול דג מן החבית של מים ולהניחו ביבשה אע"פ שירא שמא ימות ויפסדו המים דלא מקילינן איסור דאורייתא ע"י א"י במקום הפסד אם לא שיצוהו ליתן אותו תיכף בתוך בריכה אחרת של מים וטלטול בע"ח שהוא איסור דרבנן מקילינן ע"י א"י בזה:
לד סָעִיף ח (לד) ולהרמב"ם חייב - אפילו שלא לצורך כל שנתכוין למלאכה דס"ל מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה ורוב הפוסקים פוסקים כדעה הראשונה דפטור מחטאת משום דבעינן מלאכת מחשבת ואסור מדרבנן:
לה סָעִיף ט (לה) הנקרא ברגות - היינו השחורה הקופצת:
לו סָעִיף ט (לו) אסור לצודו - אף דהוא דבר שאין במינו ניצוד עכ"פ אסור מדרבנן וכנ"ל בס"ג ואיצטריך לאשמעינן לאפוקי מדעת איזה מן הפוסקים דסברי דאף זו היא בכלל מאכולת שמותר לצודה ולהרגה ואם הוא ספק לו בלילה אם הוא כנה או פרעוש מותר לצודה ואסור להורגה ומותר לפלות הבגדי' מפרעושים בשבת אך יזהר שלא יטלם בידו דהוא בכלל צידה רק יפילם מעליו:
לז סָעִיף ט (לז) אא"כ הוא וכו' - היינו דמשום צערא דעקיצה לא גזרו רבנן על איסור צידה ומותר לצודו ולהשליכו וזהו שכתב עוקצו [מ"א וכ"כ הגר"א דהאי עוקצו דוקא הוא] ויש מקילין גם כשהוא על חלוקו מבפנים ליטלו בידו ולהשליכו פן יבא לידי עקיצה ואם אפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בודאי נכון להחמיר בזה:
לח סָעִיף ט (לח) ואסור להרגו - הטעם דמחלקינן בין פרעוש לכנה הוא דכל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהן ולאו דוקא ע"י שחיטה דה"ה ע"י הכאה וחניקה או נחירה וכל כי האי גוונא כיון שבא עי"ז נטילת נשמה חייב ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים לאפוקי כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה אבל פרעוש אע"פ שגם היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה וחייב עליה משום נטילת נשמה ואפילו אם הפרעוש עוקצו אסור להרגו:
לט סָעִיף ט (לט) לא ימללנו - להתיש כחן שלא יחזרו אליו ועיין בספר א"ר מה שכתב בזה:
מ סָעִיף ט (מ) מותר וכו' - בכל מקום שמוצאה בין על בשרו או על בגדיו דרך מקרה:
מא סָעִיף ט (מא) להרגה - הטעם כנ"ל. ורמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר והתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור [ואסור מדרבנן] אבל רמשים שהן פרים ורבים מזכר ונקבה או שהוייתן מן העפר כמו הפרעושים ההורגן חייב [רמב"ם] ודוקא התולעים שנתהוו מן הפירות אחר שנתלשו אבל אותן הגדלים בפירות במחובר יש בהן איסור דאורייתא להרגן דמקרי שרץ גמור [כ"כ מ"א לפי מה שביארו הפמ"ג ובבה"ל בררתי דהפטור מפירות תלושין דוקא כשנתהוו אחר שנתעפשו]:
מב סָעִיף ט (מב) לא יהרגם - דכיון שמצויים שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים. ומ"מ מותר לזרקן במים [מ"א] דהריגה גופא אינו אלא גזירה ולא גזרו בזה אבל בפרעושים דיש בהן חשש דאורייתא אסור גם בזה דהוא כמו הריגה ממש. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר והוי פסיק רישיה:
מג סָעִיף ט (מג) אבל המפלה וכו' - דבראש אינו מצוי פרעושים ולא שייך לגזור בשבילם וכתב הט"ז דה"ה במפלה על בשרו ג"כ מותר להרגם דשם ג"כ אינו מצוי שיחפש אחר פרעושים ולא גזרו בזה כ"א במפלה את בגדיו:
מד סָעִיף י (מד) שהם וכו' - כגון כלב שוטה וכה"ג:
מה סָעִיף י (מה) אחריו - ואפילו בורחין מלפניו:
מו סָעִיף י (מו) אם רצין וכו' - לדעת הרמב"ם דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה צ"ל דהכי קאמר שאין ממיתין ודאי אלא הוא ספק פקוח נפש ולכן ברצין אחריו איכא חשש סכנתא ושרי מיהו לדידן דסבירא לן מלאכה שאין צריכה לגופה מדרבנן הוא דאסירא אף שאין ספק פקוח נפש כלל שרי משום צערא בעלמא כדי שלא יוזק. ודוקא אלו וכל כי האי גוונא שמזיקין הן בטבען ונשיכתן נשיכה עוקצת אלא שאין דרכן להמית בזה המקום משא"כ פרעוש דלעיל וכל רמשים קטנים כהאי גוונא דאף ע"י עקיצתן ליכא צער כולי האי בהני אסור להורגן אף כשהם עוקצין אותו אלא יבריחם מעליו [ב"י]:
מז סָעִיף י (מז) לדורסם - וה"ה שכופה עליהן כלי [א"ר]:
מח סָעִיף י (מח) ואפילו במתכוין - דמלאכה שאין צריכה לגופה היא והכא כשהן מזיקין אפילו מדרבנן לא גזרו כשאין הורגן להדיא אלא שיראה לפני הרואה כאלו אינו מתכוין שלא יאמרו זה נוטל נשמה בשבת במתכוין ולא ידעו לחלק אמנם נמלים ושאר שקצים ורמשים אפילו דרך הילוכו אסור לדרסן. אסור להרוג בשבת שממית שקורין שפי"ן ואף שאומרים העולם שהוא סכנה כשנופל במאכל מ"מ לא ברי הזיקא וגם יכול לכסות המאכלים לכן יש למחות בידם וכ"ש דיש ליזהר מלהרוג שאר רמשים ותולעים הנמצאים בפירות [אחרונים]:
מט סָעִיף יא (מט) ע"ג קרקע - וע"ג רצפה תליא בפלוגתא דסימן של"ו ס"ב גבי כבוד הבית במרוצף ע"ש ולהרמ"א דאוסר שם בכל גווני ה"ה הכא דאסור אף על גבי רצפה וע"ג ספסל לכו"ע שרי דלא שייך בזה אשוויי גומות ומשום מירוח גופא ליכא למיסר דלא שייך מירוח אלא כשממרח איזה דבר ע"ג חבירו וכונתו שיתמרח אבל כאן רוצה שיהיה נבלע:
נ סָעִיף יא (נ) ואע"ג דממילא וכו' - כלומר דלפעמים ממרח ואיכא למיחש שמא ישכח ויכוין וישוה גומות כמש"כ סימן ש"ב ס"ו מ"מ הכא שרי משום מאיסותא:
נא סָעִיף יא (נא) שרי משום מאיסותא - אע"פ שבעת שדורס על הרוק מצוי שמשפשף ג"כ מעט אעפ"כ התירו משום מאיסותא כיון דלא משפשף הנה והנה ולא הוי פסיק רישיה. ודוקא כשהוא בדרך הלוכו אף שהוא מתכוין לדרוס על הרוק אבל אינו מתכוין למרחו אבל אסור לילך למקום הרוק כדי לדרוס עליו דזה אינו נקרא לפי תומו אלא ילך ויציג רגלו על הרוק ויזהר שלא ישפשף כלל דזה מותר בכל גוונא. כתב המ"א האידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא צריך ליזהר שלא יהיה שום שפשוף כשדורס עליו רק יציג רגלו על הרוק. ובליחה היוצאת מן הפה או מן החוטם ודאי איכא מאיסותא ושרי לדרסו לפי תומו ובבהכ"נ אפילו ברוק שרי לדרוס עליו לפי תומו דנוהגין בו כבוד וכדלעיל בסימן צ' סי"ג ונראה דאפילו בביתו כשהוא מרוצף אין להחמיר ברוק יותר מבליחה:
נב סָעִיף יב (נב) חיה ועוף שברשותו - כולל כל מיני בע"ח שהרגילן בבית ונעשו בני תרבות:
נג סָעִיף יב (נג) מותר וכו' - היינו אפילו בחוץ והטעם כיון שהם בני תרבות והורגלו בבית וממילא יחזרו לביתם בערב ונוח לתפסן לכן אף כשיצאו מן הבית הרי הן כניצודין ועומדין ולא שייך בהם צידה:
נד סָעִיף יב (נד) לצודן - ובלבד שלא יטלם בידו שכל בע"ח הם מוקצים אלא רודף אותם עד שיכנסו למקום צר ונועל בפניהם:
נה סָעִיף יב (נה) גדול - אבל אם החצר קטן דבלא"ה אין צריכין להם מצודה אפילו איסור דרבנן ליכא:
נו סָעִיף יב (נו) שאם וכו' - היינו שעכשיו שנתגדלו בין אנשים אין צריכין להם מצודה כי יבואו מעצמן לביתם לערב ומ"מ כיון שמרדו ואין נוח לתפסם והחצר גדול מחזי כעין צידה ואסור על כל פנים מדרבנן:
נז סָעִיף יב (נז) דאסור - היינו כשהם בחוץ או בפנים בבית גדול שיש בו שיעור צידה דהיינו שלא יכול להשיג בשחיה אחת וכנ"ל בריש הסימן ופסקו האחרונים כהי"א הזה. ואם יצאו העופות לחוץ וחושש שלא יגנבו אותן אף דאסור לתפסן בעצמו בידים מ"מ אם תינוקות קטנים צדין אותם א"צ למחות בידן גם דמותר לומר לא"י שיצוד אותן דהוי שבות דשבות כ"כ הח"א וכתב עוד דמותר לעמוד בפני העוף שלא יברח כדי שממילא יחזור לבית גם הביא המ"א בשם האגודה דמותר לדחות העוף מאחריו שיכנס לבית אם הבית גדול שאין יכול להשיגו שם בשחיה אחת דאין כאן צידה גמורה ובח"א כתב דאם דרכו של אותו העוף שאין נשמט מן היד כמו שיש מן התרנגולות שתיכף היא יושבת כשרוצין לתפסה ואין צריך לרדוף אחריה דבהו אין איסור צידה כלל לכו"ע אם הורגלה כבר בבית ומותר להכניסה ע"י דחיה או לרדפה אף לבית קטן או לכלוב שלה וכן יש להקל:
נח סָעִיף יב (נח) לצוד - ולפ"ז יש ליזהר שלא להכניס העופות בשבת מן הבית [כשהוא גדול ומחוסר צידה שם] למקום הכלוב שלהם ששם המקום צר ומקרי צידה גמורה. ואם הוא מתכוין להכניסם לכלוב רק כדי שלא יעשו היזיקות בבית אפשר שיש להקל ועיין בביאור הלכה. ואם היו עופות חדשים שלא הורגלו בבית יש בזה איסור בכל גוונא ואפילו אם נכנסו בעצמן לכלוב אסור לנעול הדלת של הכלוב בפניהם:
נט סָעִיף יב (נט) אבל פרה וסוס וכו' - פירוש דבפרה וסוס שהם מיני בהמות לא שייך צידה כלל אפילו מדרבנן אפילו קנה אותם מחדש ועדיין לא הורגלו לבוא לביתו כי אין עשויין להשמט מתחת ידי אדם ומותר לתפוס אותן ולסגור אותן במקום צר ובשאר חיה ועוף שברשותו שעשויין להשמט מידי אדם אף שאין צריכין מצודה לתפסן כי יבואו מעצמן לביתן לערב מ"מ יש בו איסור צידה דרבנן וכל זה בשלא מרדו אבל מרדו אפילו פרה וסוס חייב חטאת עבור צידתן אפילו נתגדלו מתחלה בביתו וזהו שכתב וכ"ש שאר חיה ועוף וכו' והוא שמרדו הפרה והסוס לגמרי וברחו מרשותו עד שצריך לבקש מצודה או איזה תחבולות לתפסו וגם אינן באים לערב לביתו:
ס סָעִיף יב (ס) וכ"ש וכו' שמרדו - מיירי ג"כ שמרדו וברחו ואינן חוזרין לביתו בערב אלא לנין בשדה כאווזא ובר אווזא שלנין על המים וקשה לתפסן בלי מצודה ותחבולה וגם המחבר מודה דבזה חייב חטאת הצודה אותן. וכתבו האחרונים דמזה נלמוד דה"ה אם קנה אווזין ותרנגולין מחדש ועדיין אינן רגילין כלל בביתו ואם יצאו לא יחזרו עוד לבית אלא תנקר באשפה הצדן חייב. ואם יצאו מן הבית אסור לצודן אפילו ע"י א"י [ח"א] ונראה דאם הבית גדול דלא מטא ליה בחד שחיה מותר על ידי א"י להכניסן בתוכו אם חושש שיבוא לידי פסידא ואם תינוקות קטנים רודפין אותם להחזירן לתוך הבית הזה גם כן אין מוחין בידן ועיין בבה"ל:
סא סָעִיף יב (סא) דינה כשאר חיה - ר"ל דאין דינה כבהמה אלא כחיה ועוף ויש בה כל פרטי דיני איסור צידה כמו בהם וכנ"ל:
א סָעִיף א דרור למגדל כו'. מפני שהצפור דרור אף שהוא בבית קטן לא יכולין לתפסו:
ב סָעִיף א שהם ניצודים. לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו ועמ"ש סי' תצ"ז והרמב"ם כתב שיכול לתפסו בשחי' א' והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים [עס"ח] הוי צידה והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה:
ג סָעִיף ב פטור. דניצודין ועומדין הם:
ד סָעִיף ב הוי צידה. ז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר:
ה סָעִיף ב מושב לצים. ואינו זוכה לשמחת לויתן [ד"מ א"ז וכ"ה במ"ר פ' שמיני]:
ו סָעִיף ג ניצוד פטור. אפי' צדן לצורך [תוס' ור"ן]:
ז סָעִיף ג קטנה. אבל גדולה ס"ל לרמ"א דלכ"ע שרי דאפי' אם היה אדם עומד בתוכ' לא יכול לתופסה בחד שחי':
ח סָעִיף ג ויש מקילין. אף על גב דהטור כ' בכוורת קטנה דאסור אבל בזבובים ס"ל דשרי שאם בא ליטלם יברחו כנ"ל לדעת רמ"א והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר:
ט סָעִיף ד פסיק רישיה. ואף על גב דדבורים אין במינן ניצוד כדאיתא בביצה וכ"כ רש"א ב"ח וא"כ ליכא איסור דאורייתא ואפ"ה אסור משום פסיק רישיה עמ"ש סי' שי"ד ס"א ואם יש חור קטן אך אינו נראה שרי דלא הוה פסיק רישיה [תוס' דביצה] וע' ברש"א שם שכתב ל"ג ותסברא: הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו [תוס' דף י"ז] ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים:
י סָעִיף ה חייבים. אם אח' אינו יכול ואחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור [רמב"ם פ"א]:
יא סָעִיף ו והלך לו. כתב התי"ט שהלך לתוך הבית דאלת"ה היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר וממל' הפתח הוא צודו וחייב אלא כדפי' עכ"ל ותימא דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח יהא אסור לסותמו אלא ע"כ כיון שהוא ניצוד כבר שרי ה"נ כן דהא רש"י כתב דאין זה אלא כשומרו לצבי שהי' לו מאתמול ונ"ל דלשון הר"ן אטעיתיה ע"ש אבל באמת בא הר"ן לומר שאע"פ שמוסיף שמיר' על שמירתו מותר וכ"ש היכא שאינו מוסיף כלום פשיטא דמותר וס"ל להר"ן דזה לא אצטריך לאשמועינן במתני' ולומר הא למה זה דומה וכו' כמ"ש התו' ע"ש, ומ"ש שהצבי קשור ובא א' ונעל מיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו ע"ש כתב מ"מ כתב הרמב"ן ישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע שיש שם צבי מותר לו לישב עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבה והרשב"א כתב שבירושלמי נראה שמותר לנעול לשמור ביתו אף על פי שעי"כ נצוד הצבי ממילא שרי ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד ע"כ ואין להקל כ"כ עכ"ל והר"ן הקשה ג"כ על הרשב"א דפסיק רישיה הוא ובש"ג כתב ליישב דעת הרשב"א ע"ש ומ"מ אין להקל, נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך [גמ'], מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו (מ"מ):
יב סָעִיף ג שלא ישכנו מותר. משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה ובמקום הזיקא לא גזרו ולהרמב"ם הטעם משום דאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו ואפי' אין ממיתין שרי דהא אין במינו ניצוד כמ"ש ס"ג וע' ססי' של"ד:
יג סָעִיף ח בתורה. בפ' שמיני החולד וגו':
יד סָעִיף ח הצדן. דסתמן ניצודין לצורך העור דהא אין דרכן להזיק [ר"ן]:
טו סָעִיף ח תחת העור חייב. י"א דחובל חייב משום מפרק שהיא תולדה דדש ואף על גב דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיוצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום וזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועסי' רע"ח מ"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עסי' שכ"ח:
טז סָעִיף ח ושאר שרצים. כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אף על פי שאין שם חבורה:
יז סָעִיף ח שלא לצורך פטור. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העולה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות (רמב"ם גמ') ולא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו (רי"ו ח"י גמרא) וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אף על פי שירא שימות עסי' ש"ז:
יח סָעִיף ט ועוקצו. משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו אסור לצודו ול"ד לקוץ בר"ה כמ"ש סי' ש"ח סי"ח דהכא ליכא למיחוש להזיקא רק צער בעלמא אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים:
יט סָעִיף ט ואסור להורגה. וההורגה חייב:
כ סָעִיף ט מותר להרגה. לשון הרמב"ם פי"א רמשים שהווייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור אבל רמשים שהן פרין ורבים או שהווייתן מן העפר כמו הפרעושין (אף על פי שאינה פרה ורבה) ההורגן חייב ומשמע במ"מ דהא דקאמר ברישא פטור לאו דוקא אלא מותר לכתחלה דומיא דכינה ומ"מ התולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור:
כא סָעִיף ט לא יהרגם. כיון שמצוי שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים וכ"מ בגמ', לא יקח אדם הכינים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר, (ס"ח סי' רס"ח) וצ"ל דהוי פסיק רישיה עסי' ש"מ ס"ב מ"ש:
כב סָעִיף י אפי' אין רצין. דיש פקוח נפש בהראותן בלבד ולפיכך שרי אפי' למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב:
כג סָעִיף י ואפי' במתכוין. אפי' להרמב"ם שרי [מ"מ] וצריך טעם לדבר ונ"ל דוקא בנחש ועקרב שע"פ הרוב הם ממיתים ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדרסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם ואותן אנשים שהורגים השממית שקורין שפי"ן בל"א נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת אף דיש לחוש שיפול לתוך המאכל מ"מ מלתא דלא שכיחא הוא ויכול לכסות המאכל וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם:
כד סָעִיף יא ע"ג קרקע משום כו'. משמע דע"ג רצפה שרי לדברי המתירין כיבוד במרוצף עיין סי' של"ז ס"ב וכ"ה בירושלמי וע"ג ספסל לכ"ע שרי וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע, כתב מהרי"ל מותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ הגמ"נ:
כה סָעִיף יא משום מאיסותא. נ"ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל אבל ליחה היוצא' מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובב"ה אפי' ברוק שרי עסי' צ' ס"ג:
כו סָעִיף יב חיה ועוף שברשותו. ז"ל הג"מ חיה ועוף שברשותו הצדן פטור אבל אסור והא דתנן אבל צדין חיה ועוף היינו בי"ט שצדן לכתחלה כדי לשוחטן ולאכלן אבל הכא בשבת לא וכגון דעבידי לרבויי כשרוצה לתופשן והן בבית גדול כ"כ שאם לא גדלו וכו' ואף לדחותן במקום צר שנוחין לתפוס אסור וכו' עכ"ל רבינו ברוך וצ"ע דהא דתנן אבל צדין וכו' מוקמינן לה בגמ' בביבר קטן שהם ניצודים בו וכמ"ש סי' תצ"ו א"כ בשבת אפי' בבית קטן אסור ואחר כך כתב וכגון כו' והן בבית גדול דזה אפי' בי"ט אסור וכ"ה בביצה דף כ"ד יוני שובך עבידי לרבויי (פרש"י עשויי' להשמט ולברוח מפני ב"א ופורחים עד קינן וצריך לעלות אחריהן וגם שם נשמטין ממנו ויורדים) אווזים ותרנגולים לא עבידי לרבויי וע"ק שכתב הג"מ אח"כ והכי איתא בירושלמי סוס שמרד וכו' ובירושלמי איתא שחייב חטאת וא"כ מתני' איירי כשלא מרדו ואפ"ה פטור אבל אסור והיאך פסק הרב"י דמותר לכתחלה לכן נ"ל שבהג"מ כוון למ"ש בש"ג בשם ראב"ן וז"ל בשבת אסור ליקח אווזים ותרנגולים וחיות שיש לו לאדם בביתו כגון צביים שמגדלן בביתו אבל בהמות מותר וחתול אסור והכי תניא בתוספתא הצד אווזים ותרנגולים ויוני הדרסאות פטור מכלל דאסור עכ"ל והנה ההג"מ ס"ל כמ"ש סי' תצ"ז ס"ז דאווזים ותרנגולים מותר לתופסם בי"ט ולכן כתב דדוקא בי"ט כדי לאוכלן אבל בשבת אסור ומ"ש אח"כ וכגון דעבידי וכו' ט"ס הוא וצ"ל ובהמות דעבידי לריבויי וכו' אסור (וכ"ה כ' בשם ספר הזכרונות דט"ס הוא בהג"מ ואולי כוון למ"ש) ומסיים בהג"מ הלכך צריכים ליזהר שלא לתפוס סוס המורד ופרה המורדת כו' והכי איתא בירוש' כו' ע"ש ותמצא שדברי כנים וישרים וכן עיקר כמ"ש רמ"א וכ"כ באגודה תרנגולת שיצתה מן הבית אסור לצודה אך דוחין אותה עד שתכנס לבית כיון דרחב הוא ולא מטו לה בחד שחי' לא הוי צידה ואם תינוקו' קטנים או עכו"ם צדין אותה להחזירה אין מוחין להם עכ"ל ולכן אין להקל בזה כלל ועמ"ש סי' הצ"ז בשם בעל המ"ב שגם דעתו לאסור ורש"ל בתשובה כתב אף שבגמרא ובסמ"ג איתא לאיסור ובהג"מ כתב להתיר רק בסוף כ' והמחמיר תע"ב ודוקא בחצר גדול אבל בבית מותר לכתחלה ע"ש כו' צ"ל דהג"ה אחרת היא וגם בכ"ה כ' לאיסור ומ"ש הרב"י ע"ז כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת צ"ע דהא משנה זו ליתי' מהנך תלת כדאיתא ריש שבת וא"כ הוי ג"כ פטור אבל אסור ואיך כ' מותר לצודן:
א סָעִיף א צפור דרור. בגמ' מפרשי' הא דתנן צפור למגדל חייב משום צידה אבל לבית לא היינו בצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה שנשמט מזויות לזוית וא"כ אפי' בבית שאין חלונותיו פתוחים אינו ניצוד דהוי מחוסר עדיין צידה ואע"ג דרש"י פי' במשנה דטעם דבית משום דחלונות פתוחים משמע דבסתומות [יש] צידה היינו לר"י דלא ס"ל לחלק בין מחוסר צידה או לא אבל רשב"ג ס"ל דמחוסר צידה פטור אין חילוק בין החלונות אבל שאר עוף חייב אפי' בבית וע"כ חילק כאן בין ציפור לצפור אבל הטור לא חילק בזה נ"ל שס"ל דמה שאמר רשב"ג במשנתינו לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה פטור שאין מחוסר צידה חייב זה קאי אמגדל דנקט ברישא דאם הוא מגדל גדול שאינו ניצוד אם מחוסר עדיין צידה פטור ובזה נכלל ג"כ החילוק שבין עוף לעוף דהכל לפי מה שהוא ניצוד ולא מחוסר צידה אח"כ חייב וע"כ כתב הטור הצד צפור למגדל שהוא ניצוד בו וכונתו הן העוף לפי מה שהוא הן המגדל לפי מה שהוא וכן במ"ש אח"כ וצבי לבית או לביבר שהוא ניצוד כונתו לבית שיש בו חלונות פתוחי' ששם אין שום צפור ניצוד כמ"ש רש"י במשנ' לר"י ולא נצוד שם אלא חיה ובש"ע כאן דכ' בשאר ציפורים דיש חילוק בבית היינו בבי' שאין בו חלונו' פתוחי' וכדמפרי' בגמר' שאפשר שנשמט מזויות לזויות לענין צפור דרור ה"נ בחיות שיש חילוק בבית בין גדול לקטן ע"כ כתב שהוא ניצוד בו כנ"ל להשוות הש"ע עם הטור ואין ביניהם חילוק לדין ומו"ח ז"ל נכנס לדוחק לעשות מחלוקת ביניהם וא"צ לזה:
ב סָעִיף ב ישן או סומא. עביד להשמט כשמרגישין יד אדם ובגמ' מחלקים בחולה אם מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו ניצוד ועומד הוא ופטור ואם מחמת חמימות הוא חולה לא הוה ניצוד וחייב והטור וש"ע לא זכרו כיון שהשוהו לזקן משמע דגם החולה אינו יכול להשמט כמו הזקן והיינו מחמת יגיעתו. והרי"ף לא הבי' ברייתא זו דישן או סומא כו' לפי שכבר יש כלל מסור לנו כל המחוסר צידה כו' כנ"ל:
ג סָעִיף ג הלכך זבובים כו'. ולכן יש ליזהר וכו' הטור בשם בעל התרומות כתב לאיסור בזה וכ' עליו ונ"ל שא"צ לדקדק בזה כו' ועוד דאמרי' ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי וקשה דזה אינו דהא מפרשי' לה בגמרא מאי ובלבד שלא יכוין לצוד שלא יעשנו מצדה דהיינו דאית ביה חלונות שלא יכסה אותם חלונות דאם לא כן הוי פסיק רישיה וזהו אפי' אליבא דר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מ"מ מודה בפסיק רישיה דאסור אלא ע"כ דיש מקום שיוכלו לצאת וכ"כ התוס' שם בפ' משילין דיש נקב קטן שאין הדבורים רואין אותו בהא פליגי ר"י ור"ש דלר"י צריך דוקא נקב גדול שיהא נרא' לדבורים ולר"ש סגי בקטן וא"כ כאן בתיבה ויש בה זבובים צריך ג"כ נקב קטן אמאי התיר הטור לגמרי אפי' בלא נקב קטן וכן הקשה הב"י וכתב עוד ב"י מה שחילק הטור בין כוורת שהיא קטנה לגדולה אף אנו נחלק בין תיבה קטנה לגדולה וא"כ נתת דבריך לשיעורים דבכורת נמי איכא רברבי וזוטרי ע"כ ונ"ל דברי הטור נכונים ותחלה נדקדק לשונו שכתב ונ"ל שא"צ לדקדק בזה ולא כתב ונ"ל שהוא מותר אלא דגם הוא ס"ל דאסור כשרואה זבובים בודאי בתיבה אלא דקאמר שא"צ לדקדק אחר זה לעיין אם יש שם זבובים וע"ז נתן טעם חדא דאפי' אי הוה פסיק רישיה לענין זבובים שאין להם מקום לצאת מ"מ אינו אסור מטעם שלא קרוי ניצוד כי אין ודאי שיבואו לידו דאפשר שאחר שיפתח הכיסוי וירצה ליטלם יפרחו ולא תגיע א' לידו וע"ז אמר ול"ד לדבורים בכורת דהכורת קטנה היא והדבורים ניצודים כוון בזה דעכ"פ יהיו ניצודים דכל כורת היא קטנה לענין זה שלא יכלו כל הדבורים שיברחו דא"א בכך דהדבורים גדולים וממלאים הכורת וא"א שלא יתפוס אחד מהם משא"כ בתיבה שיש בה זבובים דאפשר שיברחו בפותחו ורוב פעמים אנו רואין שהוא כך לקטנותם של זבובים וכל תיבה היא גדולה אצלה לענין שיוכלו לברוח ובזה מתורץ קושי' הב"י על הטור ועל הקושי' השניה של הטור נר' דה"ק חדא דאפי' אם בודאי יש זבובים לא קרוי ניצוד כמו דבורים ועוד אפי' אם תאמר דבודאי הוה פ"ר ואסור מ"מ בספק אם יש שם זבובים יש להתיר דשם אין פ"ר כי זה הוה ספק פ"ר והוה דבר שלא במתכוין ומותר כמו בכור' היכא דלא הוה פ"ר כגון שיש נקב קטן כמש"ל ה"נ אין פסיק רישיה בודאי כי אפשר שאין שם זבובים וזה היא כמו במקום דלא הוי פ"ר דמותר שלא במתכוין כנ"ל לישב דברי הטור על נכון כי לא בא לחלוק בביאור על בעל התרומה אלא שנ"ל שא"צ לדקדק אח"ז ויוכל להסגיר התיבה בלי בדיקה אם יש שם זבובים וכן נ"ל להלכה למעשה דאם רואה שם זבובים יפריח תחלה מה שיפריח אבל א"צ לחפש אחר זה וכ"ש אם יפריח פעם א' ול"ח שמא נשארו עוד וכדאי הוא רבינו הטור לסמוך עליו בזה בפרט שלא מצינו בפי' חולק עליו ומו"ח ז"ל תי' לדברי הטור דלא הוי פ"ר גבי דבורים דלא ניחא ליה שיהיו ניצודים ולא יוכלו לצאת לאכול פרחים לעשות דבש ולא דק דודאי כל דבר שאין במינו ניצוד לא ניחא ליה בההוא צידה כלל אלא שגזרו חכמים אטו צידה שבמינו נצוד דניחא ליה בכך והרב"י כתב וז"ל אלא אי איכא למידחי דברי בעל התרומות הכי איכא למידחי שאני דבורים דכורת היא מקום שהם ניצודין והוי כמכניס ארי לגורוקי שלו אבל זבובים בתיבה וכורת לא הוה מקום צידתן אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפשם בידו עכ"ל ותמהני על גברא רבה ב"י דאם לא רצה בדחית רבינו הטור ודאי אין גם בדחייתו ממש דשאני ארי בגורוקי ששם הוא עומד ואינו כועס להשחית מקום סגירתו אבל במקום שאין מקומו הוא משחית ולא הוי ניצוד כדפרש"י בס"פ האורג משא"כ בזבובים שבתיבה שבכ"מ שאינם יכולים לצאת משם הם ניצודים וע"כ יש לנו לומר דבשעה שיפתח התיבה יברחו אח"כ זהו סברת רבינו הטור עוד כתב ב"י א"נ דע"כ לא אסר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת בפ"ר אלא בדבורים שבמינו ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאינו מתכוין מותר אפי' בפ"ר עכ"ל. ויפה הקשה עליו מו"ח ז"ל דבפרק משילין משמע אח"כ בסמוך בהדיא דדבורים הוין שאין במינן ניצוד ואפ"ה בעי' דוקא דלא יהיה פ"ר:
ד סָעִיף ג ויש מקילין. כבר העליתי בס"ד דדוקא בספק אם יש שם זבובים א"צ לבדוק אחר זה אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים יפריח מה שנרא' בעיניו ואין חשש יותר כן ראוי לפסוק בפרט במידי דרבנן במין שאינו ניצוד דמה"ת אין חיוב בו כלל רק משום גזירה דרבנן משום מינו ניצוד:
ה סָעִיף ח ח' שרצים כו'. כתב הר"ן החובל בח' שרצים עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים כיון שאין להם עור שיעכב הדם אלו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומ"ה כל שלא יצא לחוץ פטור אבל כשיצא לחוץ חייב אף בשאר שקצים משום נטילת נשמה:
ו סָעִיף ט פרעוש. היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה ואמרי' בפ' ח' שרצים דילפי' ממשכן אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבינה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש:
ז סָעִיף ט אסור לצודו. אבל אין חיוב צידה כאן דהוה דבר שאין במינו ניצוד:
ח סָעִיף ט אא"כ הוא על בשרו ועוקצו. משמע על חלוקו מבפנים אסור וכתבו התוס' פ"ח שרצים דאם נושך את האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צערא שרי אבל אם הוא באותו ענין שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו עכ"ל. והקשה ב"י דמרישא משמע דלא שרי ליטול אותה אלא בשעה שנושכת דוקא הא על בגדיו בפנים אסור וכן נראה מדברי סמ"ג וסמ"ק שכתבו וה"מ דאסור בשעה שקופצת לכאן ולכאן אבל אם היה עוקצת מותר משמע דלא שרי אלא בעוקצת ומסיפ' משמע דוקא על סרבלו מבחוץ דליכ' למיחש שמא ינשכנו הוא דאסור ליטלה אבל על בגדיו מבפנים שרי דשמא ינשכנו וכ"כ הר"ן בשם התוס' וה' המגיד בשם התוס' והרשב"א וכ"נ מדברי רש"י עכ"ל ומלשונו כאן משמע להחמיר וק"ל דא"כ למה זכרו התוס' כלל בסרבלו מבחוץ והי' להם לכתוב רבותא אפי' בחלוקו בפנים וא"ל דקמ"ל דאפ"ה יכול להפילו לארץ דהא באשר"י כתב ג"כ כדברי התוס' ולא כ' כלל אבל יכול להפילו לארץ וכן בטור אלא נראה דוקא על סרבלו שהוא בגד העליון רחוק מבשרו אסור אבל על חלוקו שהוא סמוך לבשרו מותר והוא בכלל על בשרו דנקט בסיפ' דכשהחלוק על בשרו הוה הפרעוש על בשרו ועוקצו דאמר פי' ראוי לעוקצו תדע לך דאל"כ למה זכר כלל בשרו אלא היה לו לומר רק עוקצו לחוד וכל' סמ"ג וסמ"ק אלא ודאי דאפי' אם אין עוקצו ממש אלא על בשרו שיש חשש עקיצה קרוי עקיצה וכן נ"ל כוונת הטור שכ' ודוקא מעל הארץ או מעל בגדיו אבל אם הוא על בשרו ועקצו מותר לצוד וכתב ב"י שמשמע להחמיר ולע"ד לא נרא' כן מלשונו דא"כ לא ה"ל להזכיר כלל ארץ או בגדים ותו דאפי' על הבשר נימא דאסור כל זמן שאינו עוקצו מדהתנה דוקא על בשרו ועקצו וזה ודאי אינו דהי' לו לחלק בבשר עצמו בין עוקצו או לא אלא ודאי דראוי לעוקצו קאמר וא"כ בכלל על בשרו הוה נמי על חלוקו בפנים ואפי' על חלוקו מבחוץ שרי דקרוב לבשר הוא ולא אסרו אלא על סרבל שהוא הבגד העליון שהוא רחוק מבשרו וכ"מ עוד מל' הרא"ש שכתב אבל אם הוא על בשרו מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דאין מתכוין לצידה אלא כמתעסק שלא ישכנו ואין בו איסור טלטול דהוה כקוץ בר"ה עכ"ל הרי דנקט ל' עתיד שלא ישכנו ש"מ שלא נשכו עדיין וא"ל דה"ק שלא יוסיף וישכנו דהיה לו לומר שלא ישכנו עוד ותו דהא מדמה אותו לקוץ בר"ה ושם אנו מתירין טלטול אפי' כל שלא ניזק עדיין אלא שלא יוזק וכ"ת שאני טלטול שהוא מדרבנן הא אפי' צידה גמורה דכאן הוא מדרבנן כיון שאין במינו ניצוד אלא ודאי מחמת חשש בעלמא שלא ישכנו כיון שאפשר לישך מותר כנ"ל בכונת התוס' וחזי' דגדולי הפוסקים דהיינו הר"ן וה' המגיד פי' דבריהם של התוס' כן בפי' ודברי הטור נראים ג"כ הכי וכמ"ש ואפשר דגם כונת הש"ע כאן ג"כ כדרך שזכרתי דעקצו דנקט היינו ראוי לעוקצו ולענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם הוא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילים שהם תוס' ורש"י וה' המגיד והרשב"א שהתירו בפי' לא הפסיד בפרט במילי דרבנן כנלע"ד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן וחלילה לומר שכלם נכשלים:
ט סָעִיף ט לא יהרגם. משום גזירה שיהרג גם פרעוש דהוה כהורג גמל אבל במלילה בכינה לא גזרו וכתב בטור דכינה מותר להרגו וה"מ בלקחו מעל בגדיו או מעל בשרו אבל המפלה בגדיו אסור להרוג גם כינה כו' מבואר דה"ק דוקא אם מצאו על בגדיו דרך מקרה מותר להורגו ולא גזרו בזה משום פרעוש אבל אם מחפש אחריו אסור אפי' בבגד אלא דק"ל דכ' הטור עוד ודוקא במפלה בגדיו גזרו הריגת כינה אטו הריגת פרעוש אבל במפלה ראשו מותר להרוג כינה ולא גזרינן אטו פרעוש שאינן מצויות בראש עכ"ל דהדיוקים סותרים אהדדי דתחלה כתב במפלה בגדיו דוקא אסור משמע על בשרו מותר אפי' דרך הפלאה ואח"כ אמר דעל ראשו דוקא מותר משמע דעל גופו אסור שיש פרעושים מצוים וי"ל דבגוף לא שכיח שיחפש שם אחר כינה ובודאי לא גזרו שם אטו פרעוש ולא הוצרכו להזכיר זה אלא הראש שדרכו בהפלאה אפ"ה לא גזרו כנ"ל:
י סָעִיף יא ואע"ג דממילא ממרח. פי' והוי פ"ר דמודה ר"ש דאסור בלא מתכוין הכא מותר משום מאיסות':
יא סָעִיף יב מותר לצודן. פי' הא דאמרינן במשנה בזה חיה ועוף שברשותו הצדן פטור היינו פטור ומותר ואע"ג דאמרינן בס"פ ח' שרצים כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מתלת היינו בחצר גדול כמ"ש כאן והי"א לא ס"ל חילוק זה ורש"ל בתשו' סי' י' פסק כדיעה ראשונה ובתשובת מהר"ר בנימן הכריע כרמ"א והא דמותר לפי דיעה ראשונה לצוד היינו שירדוף אותה עד שתכנס לבית או שדוחין אותה בידים כדלעיל סי' ש"ח ס"מ אבל לטלטל אותה ודאי אסור דלא כרש"ל בתשו' הנ"ל כמ"ש שם סימן ש"ח:
א סָעִיף א ניצודים. לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו וכן אם החלונות פתוחים אין צפור ניצוד בו ט"ז. והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים הוי צידה והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה. מ"א:
ב סָעִיף ב אחר חיה. כ"כ הכלבו. וז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו ומבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עושה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר מ"א (ובס' אליהו רבה הוכיח דהוי איסור דאורייתא. וכתב בתשוב' רי"ט סי' רמ"ה ראה צבי ואמר לו תא ניא תא ניא ולא עשה בו מעשה ולא הכניסו למקום המשתמר וישב שם עד הערב אין כאן בית מיחוש כיון שלא נגע בו):
ג סָעִיף ב מושב. ואינו זוכה לשמחת לויתן ד"מ א"ז וכ"כ במ"ר פ' שמיני:
ד סָעִיף ג יברחו. והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר מ"א. וט"ז העלה הא דיש להקל דוקא בספק אם יש שם זבובים וא"צ לדקדק אחר זה ויכול להסגיר התיבה בלי בדיקה אם יש שם זבובים וכ"ש אם יפריח פעם א' ולא חיישינן שמא נשארו עוד אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובין יפריח מה שנראה בעיניו ואין חשש יותר עכ"ל ע"ש:
ה סָעִיף ד רישיה. אע"ג דדבורים אין במינן ניצוד וכ"כ מהרש"א וב"ח וא"כ ליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור פסיק רישיה. ואם יש בו חור קטן אך אינו נראה שרי דלא הוי פסיק רישיה תוספות ביצה ועיין במהרש"א שם. הפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו תוספות דף י"ז. ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים. מ"א:
ו סָעִיף ה חייבים. ואם אחד אינו יכול והאחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור רמב"ם פ"א. מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו. מ"מ. נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך גמרא ועיין מ"א:
ז סָעִיף ח העור. י"א דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ואע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א מפני נטילת נשמה שבאותו מקום ולזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועיין במ"א סימן רע"ח מש"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עיין סי' שכ"ח ס"א:
ח סָעִיף ח שרצים. כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אע"פ שאין שם חבורה:
ט סָעִיף ח פטור. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העלה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות רמב"ם גמ'. וא"כ צריך לזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אע"פ שירא שימות. מ"א:
י סָעִיף ט פרעוש. היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה דילפינן ממשכן. אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבנה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש ועי' בתשו' חות יאיר סי' קס"ד:
יא סָעִיף ט אסור לצודו. אבל אין חייב על צידה כיון דהוי דבר שאין במינו ניצוד:
יב סָעִיף ט ועוקצו. משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו או שהוא על חלוקו מבפנים אסור לצודו אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים מ"א. וט"ז כתב לענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם היא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקיים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילין לא הפסיד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן עכ"ל ע"ש:
יג סָעִיף ט להרגו. וההורגו חייב ובתשובת חות יאיר סי' קס"ד אוסר לזורקו במים ע"ש:
יד סָעִיף ט לא יהרגם. כיון שמצויין שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים מ"א. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר ס"ח סי' רס"ח ועיין סי' ש"מ ס"ב מש"ש. בלילה שאינו יודע אם כנה או פרעוש אל ימיתנה ס"ח שם. התולעים שגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור. מ"א:
טו סָעִיף י במתכוין. וכתב המ"א ונ"ל דדוקא בנחש ועקרב שעל פי הרוב הם ממיתין ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדורסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם ואותן אנשים שהורגין השממית שקורין שפי"ן בל"א נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת ואף דיש לחוש דיפול לתוך המאכל מ"מ מילתא דלא שכיח הוא ויוכל לכסות המאכלים וגם א' מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם עכ"ל:
טז סָעִיף יא קרקע. משמע דע"ג רצפה שרי לדעת המתירין כיבוד במרוצף עיין סי' של"ז ס"ב וע"ג ספסל לכ"ע שרי מ"א וכתב מהרי"ל דמותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ הגמ"נ:
יז סָעִיף יא מאיסותא. נ"ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל אבל ליחה היוצאת מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובבה"כ אפי' ברוק שרי עיין סי' צ' סי"ג. מ"א:
יח סָעִיף יב צדן. עיין בתשובת מ"ב סי' ס' דמסיק שס דאף אווזין ותרנגולים שעדיין לא הורגלו בבית כשאין באין מעצמן לכלובן לערב הצדן חייב חטאת ואם הורגלו ובאו לכלובן לערב אף שאר עופות פטור אבל אסור ואם יצאו מהבית ומתיירא שלא יאבדו אע"פ שאסור לצודן דוחין אותן כדי להכניסן להבית משום פסידא מ"מ לטלטל ולתפוס אותן אסור אבל עופות שלא הורגלו אסורין לדחותן עט"ז ומ"א. ובאגודה כתב אם תינוקות קטנים או עכו"ם צדין אותן להחזירן אין מוחין להם:
א סָעִיף א (ס"ק ב) שהם כו' לאפוקי כו' שלא תטעה ולפרש דבכל הבתים אסור: ומ"ש שהם נצודים בו והוא טעם הכולל לכל הבתים דומיא דרישא שכ' צד למגדל שהוא ניצוד בו שכולל כל המגדלים ושהוא ניצוד בו הוא טעם הדבר. לכן כ' מ א דאינו כן אלא מ"ש שהם כצודים בו הוא תנאי ולאפוקי בית גדול שאינו נצוד בו: וכ' ט"ז דאפי' בבית קטן ויש בו חלונות פתוחים אין שום ציפור ניצוד בו דהא יכול לברוח מתוך החלונות: והשולה דגים מן הים כו' פרק י' דין י"ט (עס"ח במ"א ס"ק יז) דלפעמי' חייב גם משום נטילת נשמה:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) פטור כצ"ל וקאי על חולה וזקן דפטור דניצודים ועומדים משא"כ ישן וסומא כשמרגישים יד האדם המשמש בהם הם נעורים ולא מיקרי נצודים:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) הוי צידה. ז"ל הרמב"ם כו' דבגמ' דף ק"ו ע"ב רמי הש"ס ב' ברייתות אהדדי דתני חדא הצד חולה חייב ותני אידך פטור ומשני אר"ש ל"ק הא בחולה מחמת אישתא הא בחולה מחמת אובצנ' ופרש"י אובצנא עיפות שא"י לזוז ממקומו הוא ניצוד ועומד הוא עכ"ל א"כ מחמת אישת' חייב לרש"י ולהרמב"ם פי' איפכא דמחמת אישתא פטור והיינו בחולה כ"כ דהוי כניצוד ומחמת איבצנא חייב והיינו שהוא גרם לעיפות הזה שרדף אחריו עד שהגיע הכלב כי מחמת העייפות הרדיפ' היה צריך לעמוד ועי"ז תפסו הכלב חייב. משא"כ אם הי' עיף מצד עצמו ולא היה גורם לו העייפות מודה הרמב"ם דפטור וע' בב"י משמע דאם לא עשה כו' ר"ל אע"ג ששיסה בו הכלב: וא"כ הכלבו כו' ר"ל מ"ש רמ"א דהוי צידה והוא דברי הכלבו אינו ר"ל דהוי צידה ממש לחייב עליו כ"א אסורא:
ד סָעִיף ג (ס"ק ו) כיצוד כו' אפי' כו' תוספת ור"ן ר"פ ח' שרצים בד"ה שלא לצורך כו':
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) קטנה אבל גדולה ס"ל לרמ"א דלכ"ע שרי כו' דהטור כ' וז"ל כ' בעה"ת אסור לנעול בשבת התיבה שיש בו זבובים אלא כו' בענין שיוכלו לצאת משם ונ"ל שא"צ לדקדק בזה שאין הזבובים ניצודים בתיבה שאם בא לפתוח התיבה וליטל' יברחו: ולא דמי לדבורים בכוורת דקתני פורסים מחצלת ע"ג כוורת ובלבד שלא יתכוין לצוד כי הכורת קטנה היא והדבורים ניצודים בו ועוד דבכורת גופא קתני ובלבד שלא יתכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי עכ"ל הטור ורמ"א הביא ב' דעות הללו ותחלה הביא דעת בעה"ת המחמיר ואח"ז הביא דעת הטור. וכת' רמ"א לדעת בעה"ת ולכן יש כו' תיבה קטנה משמע דבגדולה גם בעה"ת מודה דשרי אע"ג שהטור שחולק כ' לחלק בין האי דהכא ובין כורת דשאני כורת שקטנה היא משמע דהבע"ת אוסר אפי' בגדול' אבל רמ"א ס"ל דבגדולה גם בעה"ת מודה ול"פ כ"א בקטנה כיון דאם הי' עומד בתוך התיב' היו ניצודים אע"ג שאם יפתח התיב' יפריחו מ"מ שם צידה ע"ז והטור מתיר אפי' בקטנה משום סברתו הראשונה דאם יפתח התיב' יברחו ולא כתב שאני כורת דקטנה אלא לדעת בעה"ת לפי מה שהבין הטור דבעה"ת אוסר אפי' בגדולה. ע"ז כ' ניהו די"ל דבעה"ת ל"ל האי סברא שאם יפתח יברחו. מ"מ בגדולה יש להתיר ואין ראיה מכורת דקטנ' היא וצ"ל לדעת הטור דבדבורים ל"ל שאם יפתח יברחו שאין טבע הדבורים בכך וכמו שכ' מ"א בס"ק שאח"ז:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) ויש כו' אע"ג דהטור כ' כו' ר"ל דהא הטור דחי ראיית בעה"ת מדבורים דשאני כורת דקטנה משמע דבקטנ' מוד' הטור דאסור היינו דוקא בדבורים אבל בזבובים ס"ל להטור דאפי' בקטנ' מותר מטעם הראשון שאם יפתח התיב' יברחו ובכורת לא שייך זה כנ"ל או מטעם אחר וכמ"ש ט"ז ולא כתב שאני כורת קטנה כ"א לדחות דברי בעה"ת כפי הבנת הטור כנ"ל. והב"ח פסק להחמיר כדעת בעה"ת. והט"ז כ' דגם הטור ל"פ על בעה"ת בזה ומוד' דאם רואה זבובים בתיב' שצריך להבריחם קודם שיסגור התיב'. אלא שא"צ לבדוק שמא יש שם זבובים כל זמן שאינו רואה זבובים:
ז סָעִיף ד (סק"ט) ואע"ג דדבורים אין במ"נ כו' וכ"כ רש"א כו' שדחה דברי הרב"י שכתב על הטור שדחה ראיית בעה"ת מדבורים דבכורת גופה אמרינן ובלבד כו' אלמא כי לא מכוין שרי הא מוקמינן שם דוקא בענין דלא הוי פ"ר אבל אי הוה פ"ר אפי' אינו מכוין אסור אלא ה"ל להטור לדחויי שאני דבורים שבמינן ניצוד לכן אפי' אינו מכוין כי הוי פ"ר אסור אבל זבובים שאין במינן ניצוד אם אין מכוין אפי' הוי פ"ר שרי (והיינו כסברת ת"ה שהבית מ"א דבאיסור דרבנן פ"ר שרי) ודחה דברי הב"י דאמרינן שם בביצ' דפריך לר"י דס"ל אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. והתניא פורסים מחצלת ע"ג כורת בימות החמה ובימות הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד ומשני דמיירי דאית ביה דבש ופריך בימות הגשמים דליכא דבש בכורת מאי א"ל ומשני דאיכא שם שני חלות דבש שמניחים בכורת שיתפרנסו מהם הדבורים בימות הגשמים ופריך שתי חלות מוקצות הן לצורך דבורים ואכתי מטלטל לצורך דבר שאינו ניטל ומשני כשחישב עליהם מערב שבת לאכלן ופריך מדמשני בחישב עליהן ולא משני ר"ש הוא דל"ל מוקצה ע"כ כר"י בעי לאוקמי וא"כ תיקשי סיפא ובלבד שלא יתכוין לצוד ולר"י מאי מהני הא ס"ל דבר שא"מ אסור וא"ל ותסברא אפי' אי איתא כר"ש הא מודה ר"ש בפ"ר ומשני לעולם כולו ר"י והב"ע דאיכא חלונות בצדדי הכורות דאפי' מכסה למעל' מ"מ אין ניצודים דהא יכולים לברוח דרך החלונות ולא תימא שלא יתכוין לצוד אלא שלא יעשנו מצודה (דהיינו שלא יסתום החלונות) ופריך פשיט' דהא ציד' אב מלאכה היא ומשני מהו דתימא במינו ניצד אסור שאין במינו ניצד מותר קמ"ל הרי מבואר להדיא דדבורים אין במינו ניצד דלא כהרב"י וע"ש במהר"ש: עמ"ש סי' שי"ד שחולק בה שם אתה"ד דר"ל דבאיסור דרבנן פ"ר מותר וגם מכאן מוכח דלא כת"ה: ואם יש בו חור קטן כו' וע' ברש"א דל"ג ותסברא אעתיק בקיצור התו' הביאו פירש"י שם וכ' ותימ' דהא מודה ר"ש בפ"ר והכא ודאי הן ניצודים: ופירש הר"מ מאייבר' דלר"ש מיירי שיש חור קטן אך אינו נראה ולא הוי פ"ר ולר"י בעי' חור גדול עכ"ל ולכאורה תמיהת התוס' היא קו' ותסברא וע"כ צ"ל דקושייתם על המקשן דבעי לאוקמי כר"ש מדקתני ובלבד שלא יתכוין לצוד אדקארי לה מק"ל ולר"ש מי ניחא הא הוי פ"ר והוצרכו לתי' להמקשן דמיירי שיש חור קטן וכ"נ מדברי מהרש"ל ולפ"ז המתרץ דאמר ותסברא לר"ש מי ניחא כו' ע"כ ל"ל סברת המקשן דבחור קטן לא הוי פ"ר וא"כ ליתא לדינו של מ"א שהביא בשם התו' דבדאיכא חור קטן ליכ' פ"ר אדרבא לפי המסקנא גם כה"ג הוי פ"ר מדפריך ותסברא כנ"ל לכן כ' מ"א דמהרש"א כ' דהתי' לא הוי גרסי ותסברא וכן בשבת דאי' להאי סוגי' וליתא שם להאי ותסברא. וגם מהרש"א מפרש דעיקר קושית התוס' לפ"ד המקשן ע"ש: ועכ"פ י"ל דסברת התוספות נשאר גם למסקנא וע"ש במהרש"א:
ח סָעִיף ו (סקי"א) והלך כו' שהלך לתוך הבית כו' ר"ל שרוחב הפתח אינו כ"א כדי ישיבת אדם א' לכן ע"י ישיבת הראשון מילא כל חלל הפתח והיה הצבי ניצד ומ"ש ואח"כ בא השני וישב בצידו אין הפי' ישב בצידו לימינו או לשמאלו אלא ישב לפניו וכגון שהיו פצימי הפתח ארוכים שיש בו שיעור לישב בתוכן שני ב"א וא"כ ע"י ישיבת השני הוסיף שמירה דהא גם השני מילא כל רוחב הפתח וזה מותר ודאי הכא כבר ניצד ועומד ע"י הראשון אלא אפי' אח"ז עמד הא' אין השני צריך לעמוד אע"ג דעכשיו משומר כ"א ע"י השני לבד מ"מ כיון דתחלת ישיבתו שהיתה הי' בהיתר ולכן כ' התי"ט דע"כ מיירי שהראשון הלך לתוך הבית וא"כ השני תחילת ישיבתו שהיתה כשכבר הראשון ישב וניצד ע"י הראשון יהי' ישיבת השני בהיתר לכן אח"כ א"צ השני לעמוד כשהלך הראשון לפני' אבל אם היה הראשון יצא לחוץ אי היה ישיבתם כנ"ל זה לפנים מזה וכ"א מילא הפתח א"כ איך אפשר שהראשון יצא לחוץ ולעבור על השני אע"כ דהשני נתן לו ריוח ופינה המקום שיהי' לראשון מקום לצאת א"כ מיד כשיצ' הראשון לחוץ והי' קצת הפתח פתוח כלתה צידת הראשון וכשמילא אח"כ השני את הפתח הרי השני צודה אותו לכתחלה וכן את"ל דמיירי שישבו שניהם זה בצד זה וכ"א מילא חצי הפתח קשה הא בתחל' כשישב השני אמאי קרי ליה שישב בהיתר ניהו דהראשון מילא כל הפתח מ"מ כשבא השני לישב בצדו ע"כ צמצם הראשון א"ע והניח מקום פנוי שישב השני א"כ השני צודה אותו ע"י ישיבתו בתחלה וכן ביציאת הראשון אע"כ דמיירי שהשני ישב לפני הראשון וכ"א מילא כל הפתח כנ"ל והראשון נכנס לפני' לתוך הבית: דהא רש"י כתב כו' על מתני' דף ק"ו ע"ב ישב א' על הפתח כו' אע"פ שעמד הראשון כו' והשני פטור: הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו ע"ז פי' רש"י וכן אע"פ שעמד הראשון אין זה אלא כשומר לצבי שהי' לו מאתמול עכ"ל. משמע מלשון זה דהיתר ישיבת השני היא כיון שכבר הי' ניצד פעם א' אע"פ שבשעת ישיבת השני כלתה שמירת הראשון ולכן כ' רש"י שה"ל מאתמול דאי כפי' התי"ט ה"ל לרש"י לו' כיון שעכשיו בשעת ישיבת השני הוא ניצד ע"י הראשון: דלשון הר"ן אטעיתו הובא בתי"ט שכ' על סיפא דקתני הא למה זה דומה כו' וז"ל כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעל אע"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר ולא אמרי' ה"ז כצד אותו מפני שאלו לא נעל שמא היה הדלתות נפתחו' והצבי נמלט (והוא מ"ש רמ"א בהג"ה) כך שני זה מותר לישב בצד הראשון כיון שהראשון מלא את הפתח אע"פ שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי ניצד מחמת השני א"נ כגון שהי' הצבי קשור בבית זה ונעל אע"פ שניתר הצבי א"א לזה שיפתח את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשע' שנעל בהיתר נעל אף זה השני כיון שבשעה שישב בהיתר ישב אין מחייבים אותו להסתלק משם אחר שנסתלק הראשון עכ"ל ומדנקט הר"ן בשני הגוונים הוסיף שמירה על שמירה משמע שבשעה שהוסיף השני השמיר' וה"ה כאן ישיבת השני ע"כ מיירי שעדיין שמיר' הראשונ' קיימת וזה הוסיף עלי' לכן הוצרך התי"ט לפרשו ולאוקמי למתני' בהאי גוונ' שכ' התי"ט: אבל באמת בא הר"ן כו' דמ"ש הר"ן בגוונא שהוסיף שמיר' על שמירתו וכן מוקי לבבא דריש אין הכוונ' כמו שהבין התי"ט דבא למעט דדוק' בהוסיף שמיר' אבל כבר הי' משומר ועומד. אבל אם כלת' שמירת הראשון אסור לשני לישב למלאות הפתח אלא אדרב' הר"ן לרבות' נקט שאע"פ שהוסיף שמיר' על שמירתו ס"ד דזה גרע טפי משא"כ כשלא ישב השני עד שעמד הראשון והלך לו שכשישב השני אינו משומר יותר ממה שהי' משומר כשישב הראשון ולא הוסיף בשמיר' ודאי מותר: כמ"ש התו' כו' מביא ראיה מדברי התו' דס"ד דבהוסיף שמיר' גרע וז"ל התו' למה זה דומה כו' וא"ת מאי אולמ' הך מהך ונראה לריב"א דס"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמחזי דלהוסיף שמירה לצבי הוא בא עכ"ל התוס'. הרי מבואר דבהוסיף שמירה גרע מ"מ להר"ן דמוקי גם לבבא דלמ' זה דומה כו' בהוסיף שמירה על שמירתו. לדידי' צריך ישוב קושיית התוס' מאי אולמא דהך מהך: ומה שכ' שהצבי כו' מיירי כגון שלא ננעל הבית כו' דאלת"ה בלי קשירת הצבי אם שוב נפתח מותר לנעלו לפי דעת מ"א וכמו שכתב ראיה לעיל מתרנגולת: ובש"ג כ' ליישב דעת הרשב"א הובא בכה"ג וז"ל ומצינו למידים לדעת הרשב"א ז"ל דאע"ג דקי"ל פ"ר אסור היינו דוקא היכי שבאותו מעשה דעביד פ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו פ"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ויתכוין גם לדבר היתר אז אפי' עביד גם הפ"ר ומכוין גם לו שרי. ובאמת כי קולא היא זו ואני כתבתי בחידושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפי' עביד אותו מעשה דפ"ר שרי ומדברי רשב"א ז"ל סיוע גדול לדברי כי ק"ו הם דברי מדבריו עכ"ל ש"ג ס"פ האורג: נכנסה כו' עד שתחשך דשבת עכ"פ אסור לטלטלה:
ט סָעִיף ז (ס"ק י"ב) שלא ישכנו כו' ולהרמב"ם הטעם כו'. ר"ל הרמב"ם שפסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב. ומ"מ פסק לדינא דהכא ע"כ צ"ל משום דאינו צד כדרכו כו'. ובספר ח"מ הבין שר"ל הואיל וצד ע"י שינוי וכמו שסיים הרמב"ם שם כיצד הוא עושה כופה כלי עליהם או מקיף עליהם או קושרן עכ"ל. והקשה ע"ז דלמה יהי' זה נקרא שינוי ולא הוי צידה כדרכו ואייתו ראיה דזה הוי צידה גמורה ע"ש ובלא"ה לענ"ד א"א לומר כן דא"כ ה"ל להרב"י לבאר ולכתוב ולהרמב"ם בעי' שיצוד דרך שינוי וכמ"ש בסעיף שאח"ז בשמונה שרצים ולהרמב"ם חייב א"ו דבאמת אין זה שינוי ואפי' צידה כדרכו מותר להרמב"ם דהוי מתעסק והם דברי המ"מ פ' י' דין י"ז בדין מפיס מורסא וצידת נחש דדיניהם וטעמם שוה וז"ל שאין זה מלאכה שאצ"ל שהוא עושה המלאכה בעצמה ובכוונה אבל דברים אלו אין כוונתו למלאכה שכל כוונתו הוא להוציא ליחה ולהנצל כו' עכ"ל וזה קרי שם המ"מ לפני זה מתעסק ע"ש ור"ל מלאכה שאצ"ל מיקרי המכבה כשמכוין נעשות פחמים זה הוי מלאכה שצ"ל אבל כשאין כוונתו לעשות פחמים אלא לתכלית אחר שחס על הנר ועל השמן וכי"ב הוי מלאכה שאצ"ל והיינו דמלאכה הוא הכבי' ותכלית גוף המלאכ' הוא עשיית פחמים ומ"מ אפי' אין דעתו לפחמין והיינו אצ"ל מ"מ רוצה לעשות המלאכה דהיינו הכביה אבל אצ"ל דהיינו לפחמין משא"כ כאן במפיס מורסא דהמלאכה הפתח ובצידה המלאכה הצדיה שלא יוכל לברוח. וא"כ במפיס מורסא להוציא ליחה ולא לעשות פתח אינו מכוין למלאכה כלל וכן בצידת נחש שלא יזיקנו אין הכוונה למלאכת הצידה כ"א להנצל מההיזק וזה גם לר"י דחייב במלאכה שאצ"ל מותר וכן נקרא בש"ס בלי כוונה מתעסק כמו מתעסק בחלבים ועריות מ"מ לפ"ד מ"מ צ"ל בין מלאכה שאינה צ"ל ובין פ"ר ועיין במ"א סי' רע"ח: דהא אין במינו ניצוד כמ"ש ס"ג ובס' א"ר ובס' ח"מ השיגו עליו דהא נחש ע"כ במינו ניצוד גם התי"ט פרק ט"ז דשבת משנה ז' ד"ה ועל עקרב כו' כ' וז"ל לפי שהנחש אין במינו ניצד כו' אבל תימא מדתנן פ"ב דעדיות דהצד נחש לרפואה חייב ש"מ שהוא במינו ניצד כו' לכך נראה כו' עכ"ל ובספר ת"ש הגיה בדברי מ"א שצ"ל דהא במינו ניצד ע"ש ולכן לענ"ד כוונת מ"א דהמ"מ כ' שני טעמים לדעת הרמב"ם אע"ג דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב מ"מ פוסק לדינא דהכ' וז"ל וכן צידת נחש שאין צד כדרכו אלא מתעסק בו וכמו שיתבאר למטה (הבאתי לשונו שאין זה מלאכה שאצ"ל כו') א"נ כיון דרבים נזוקים בו חשיב ליה כסכנת נפשות כו' עכ"ל המ"מ והעתיק מ"א טעם אחד של המ"מ דהוי מתעסק ובא להתנצל למה לא העתיק גם טעם שני של מ"מ ולזה כ' אפי' אין ממיתים שרי וכ"כ הרמב"ם להדיא וא"כ לטעם א' דהוי מתעסק א"ש דאפי' אין ממיתים שרי אבל לטעם שני דחשיב ליה כסכנת נפשות אם נאמר דר"ל דהוי סכנת נפשות ממש דא"א שלא ימית אדם א' ולפ"ז אם ודאי אין ממיתים היה אסור והלא הרמב"ם כ' אפי' אין ממיתים מותר ואי ר"ל דאפי' אין ממיתים ודאי לשום אדם מ"מ כיון דרבים נזוקים בו הקילו בו כאלו הוי סכנת נפשות וכ"מ לשון המ"מ וע"ז כ' מ"א דא"כ תיקשי למה באמת מותר הא במינו ניצד ואייתי ראיה מסעיף ג' שכ' שם כל שאין במינו ניצד פטור וכ' שם מ"א בס"ק ו' אפי' צדן לצורך א"כ תיקשי קושית התי"ט הנ"ל א"א דנקרא אין במינו ניצד א"כ בצד לרפואה חייב ניהו דהוי לצורך הא מה שאין במינו ניצד אפי' צד לצורך פטור אע"כ צ"ל דהוי במינו ניצד וא"כ יש איסור דאוריי' בצידתו ולכן לרפואה חייב ואיסור דאוריי' אין מתירים משום היזק רבים וע"ז כ' מ"א ועס"ס של"ד ר"ל שכ' שם לכבות גחלים של עץ במקום שרבים ניזוקים בה לדעת הטור דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור ולא הוי רק איסור דרבנן מותר לכבות משום היזק רבים אבל לרמב"ם דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ואיכא איסור דאורייתא בכביית הגחלים אסור לכבותה הרי דאין מתירים איסור תורה משום היזק רבים ולכן ע"כ צ"ל הטעם דהרמב"ם מתיר צידת נחש דהוי מתעסק כטעם א' של המ"מ:
י סָעִיף ח (ס"ק יד) הצדן. דסתמן ניצודים כו' ר"ל דאין חילוק בין ח' שרצים לשאר שרצים אלא בסתמא דבח' שרצים סתמא הוי לצורך וחייב ובשאר שרצים סתמא פטור אבל אם נתכוין לצורך אפי' בשאר שרצים חייב ואם בודאי לא נתכוין לצורך גם בח' שרצים פטור: דהא אין דרכן להזיק וא"כ למה יצוד' אם אין לו בהם צורך א"ו דיש לו בהן צורך משא"כ שאר שרצים דמזיקין י"ל שלא צדן כ"א להנצל מהיזקן עוד כ' הר"ן דח' שרצים יש להם עור מסתמא צדן לצורך עורותיהן משא"כ שאר שרצים שאין להם עור הוי סתמא שלא לצורך:
יא סָעִיף ח (ס"ק טו) תחת כו' י"א דחובל כו' הם דברי המ"מ פ"ח דין ז': גרוגרות זהו שיעור דישה כמ"ש הרמב"ם פ"ח דין ז' וי"א משום צובע וי"א משום נטילת נשמה וכ' ע"ז המ"מ וז"ל ולדברי שניהם (ר"ל בין למ"ד דמשום צובע בין למ"ד משום נ"נ) א"צ כגרוגרו' אלא בפחות מכאן חייב עכ"ל אך לא ביאר השיעור ולמ"ד משום נטילת נשמה ודאי אפי' בכ"ש חייב אבל למ"ד משום צובע אפשר דצריך שיעור צביע' וכמ"ש הרמב"ם פ"ט דין י"ג וז"ל הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב עכ"ל: הרמב"ם מחייב שעושה נ"ר ליצרו והראב"ד פוטר דהרמב"ם ס"ל מה שעוש' נ"ר ליצרו מקרי מתקן אבל הראב"ד ס"ל כיון שעשה עביר' דהרי הוא כעובד ע"ז ועבר על לא תקום אין זה נקר' מתקן וכן מטעם זה נחלקו בקורע בחמתו או דרך נקמה ומחלקותם תלוי בפירוש סוגית הש"ס וכבר הובא לעיל סי' רע"ח ע"ש:
יב סָעִיף ח (סקי"ז) שלא לצורך פטור דהוי מלאכ' שאצ"ל ומה"ט כ' בש"ע ולרמב"ם חייב דהרמב"ם פסק כר"י דמלאכ' שאצ"ל חייב: השולה דג מן ספל של מים בגמ' דף ק"ז ע"ב הגירס' השולה דג מן הים והרמב"ם שינה וכ' מספל של מים לפי שכתבו רש"י ותוס' שם דע"כ מיירי שהי' ניצד מבע"י דאל"כ אפי' לא יבש כלל חייב משום ציד': ואם הי' צודה מו הים קשה המציאות שיהי' ניצד מבע"י בים ולכן כ' מספל של מים והמ"מ כ' שהרמב"ם הוי לי' הגירס' כן בגמ' מספל: וא"כ צריך ליזהר כו' ואם הדג במים מעוטי' ועי"ז חושש שימות לצוות כה"ג לגוי ליטלו משם וליתנו לתוך מים מרובים כדי שישאר חי תליא במחלוקת הפוסקי' שהבי' מ"א סי' ש"ז סק"ז אם מתירים שבות דשבות דהיינו לצוות לגוי שיעש' שבות במקום פסידא ע"ש דכיון שיבש בו כסלע חייב א"כ קודם שיבש כסלע ניהו דלא חייב מ"מ איסור' עביד דהא בכל רגע כשהוא חוץ למים מתיבש קצת וכ"כ בתשו' חות יאיר סי' קס"ד תוך התשו' וז"ל ובכה"ג השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע ב"ס חייב ומקמי הכי אם מחזירו למים אפשר נשאר בחיותו ופטור ומ"מ איסור' עביד רק דחומר האיסור אפשר לו לתקן דלא יתעבד מחשבתו כו' עכ"ל וא"כ כשלקחו הגוי מן המים מעוטים טרם שנותנו תוך מים מרובים באותו זמן נעשה עכ"פ איסור דרבנן וע"י גוי הוי שבות דשבות אולם כה"ג לאו שבות מיקרי אלא איסור תורה דהא קי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת וכ"כ משנה למלך פ' ח"י דין א' דכל השיעורים בל"ט מלאכות הן לענין חיוב אבל איסור תור' יש אפי' פחות מכשיעור והביא ראיה מדברי רש"י גבי אופ' (ע"ש בתשו' חות יאיר דמדמה בזה שולה דג לאופ') וכן מהג"א דלא כתשו' ה"ה ח"צ סי' פ"ו וא"כ אפי' למ"ד שבות דשבות במקום פסיד' מותר מ"מ כה"ג אסור דהוי חד שבות ולא שבות דשבות:
יג סָעִיף ט (סקי"ח) ועוקצו כו' ול"ד לקוץ ברה"ר דהותר שבות משום היזק: אבל י"א כו' מעל בגדיו מבפנים שלא תבא על בשרו וכ"ש כשהוא על בשרו אפי' אינו עוקצו ולזה הסכים הט"ז:
יד סָעִיף ט (סק"כ) מותר כו' לשון הרמב"ם פי"א רמשים שהוויתן כו' כצ"ל:
טו סָעִיף ט (סקכ"א) לא יהרגם כו' דמותר לזורקן במים וכ"מ בגמ' ודאי פרעושים אסור לזורקן למים וכ"מ בתשובת חות יאיר סי' קס"ד דהוי דבר שמתכוין וגם הוי פ"ר (וע"ש אי צריך למחו' באשתו כה"ג) מ"מ בכנים כיון דאין האיסור כ"א משום גזרה אטו פרעושי' כיון דמשנ' לזורקן במים אית ליה הכירא ול"ג ומ"ש וכ"מ בגמ' הוא דבדף י"ב ע"א פליגי ת"ר המפלה כליו מולל וזורק בלבד שלא יהרג אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. ובתר הכי פליגי ב"ש וב"ה לענין הריגת כנים וב"ה מתירים והקשה הרא"ש דת"ק ואבא שאול תרווייהו ס"ל דהריג' אסור' ודאי לא פליגי על ב"ה דמתיר ההריג' אלא דת"ק וא"ש מיירי במפלה בגדיו כדקתני בבריית' המפל' כליו כו'. וכיון דבבגדי' גם פרעושים מצויים גזרינן הריג' כנים אטו הריגת פרעושים וא"ש אוסר גם המליל' ואע"ג דהוי גזרה לגזרה ע"ש בתוס' אבל ב"ה מיירי במוצא כנים על בגדיו דרך מקרה ואינו מפלה כה"ג לא גזרי' ובתר הכי אמרינן רבה מקטע להו (פי' הורגן) רב ששת מקטע להו רבא זורק להו לקנא דמיא ופרש"י דרבה ור"ש מיירי בשבת וכ' הרא"ש לפ"ז ע"כ צ"ל דמיירי במוצא דרך מקרה דא"כ הוי מלתא דפשיט' וכדאמר ב"ה. אלא מיירי במפל' ראשו כיון דשם אין פרעושים מצוים קמ"ל דל"ג ומותר הריגת כנה ע"כ ולפי זה מסתמ' רבא דזרק להו לקנא דמיא ע"כ ג"כ מיירי במפלה ראשו בשבת דהא על רבה ור"ש קאי וצ"ל דס"ל דגם בראשו אע"ג' שאין פרעושים מצוים גזרי' אטו פרעושים ואפ"ה התיר לזורקן במים וא"כ ה"ה לדידן דעכ"פ במפלה כליו דגזרינן אטו הריגת פרעושים יש להתיר לזרקן במים דלדידן מפלה כליו יש לו דין מפלה ראשו לרבא אע"ג שיש לבעל דין מקום לחלוק מ"מ ס"ל דשוין הם ועסי' ש"מ ס"ב שכ' שם מ"א בס"ק ג' דתולש מן הבהמ' פטור דלא הוי כגוזז וא"כ ליכא רק איסור דרבנן (וע' בט"ז ס"ס של"ו) וגם אי אינו צריך לצמר הוי מלאכ' שאצ"ל וא"כ ע"כ צ"ל הא דאוסר פה בס"ח אע"ג דהוי דבר שאינו מתכוין אע"כ דהוי פ"ר וא"כ מוכח דגם ס"ח ס"נ כדעת מ"א בסי' שי"ד דפ"ר אפי' באיסור דרבנן אסור דלא כת"ה:
טז סָעִיף י (סקכ"ג) ואפי' כו' ונ"ל שעפ"י הרוב הם ממיתים כו' מ"ש ע"פ הרוב האמת נקט אבל ה"ה אם הי' ספק שקול אם הם ממיתים ג"כ מותר וכדקיי"ל ספק נפשות להקל וכן כ' הכ"מ שם להדיא וכ"מ מדסיים מ"א אבל דבר שאינו ממית לעולם כו' משמע דאם לפעמים ממית שרי:
יז סָעִיף יא (סקכ"ד) ע"ג קרקע כו' לדברי המתירים כו' דס"ל דבמרוצף ל"ל לאשווי גומות ה"ה הכא. אבל למאן דאוסר בכיבוד אפי' במרוצף דס"ל דגם דבמרוצף א"ל משום אשווי גומות: דהיינו בין הרובדין בין אבן לאבן. או בין קרש לקרש כמ"ש הרב"י שם או דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף ה"ה דיש לאסור כאן: וע"ג ספסל לכ"ע שרי. ר"ל אפי' למאן דאוסר כיבוד במרוצף מ"מ על גבי ספסל מודה דשרי דבספסל לא שייכי הני תרי טעמי דלעיל דספסל לא מחלף בקרקע וגם ליכא רובדין: כ' מהרי"ל כו' הטעם ע' בס"ק שאח"ז:
יח סָעִיף יא (סקכ"ה) משום כו' ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל שהביא בס"ק שלפני זה דבש"ע התיר לדרסו לפ"ת אע"ג דממיל' ממרח ומשוי גומות והוי פ"ר וכמ"ש ט"ז מ"מ כיון דאינו מתכוין מותר ומשום מאיסותא. ומהרי"ל שכ' ובלבד שלא ישפשף משמע אע"ג דאינו מתכוין אע"ג דאיכא מאיסותא אפ"ה לא הותר אא"כ יזהר שלא ישפשף דהיינו למרח ואשוי גומות משום דס"ל דהאידנא ליכא ברוק משום מיאוס:
יט סָעִיף יב (סקכ"ו) חיה ועוף כו' ז"ל הגמ"יי כו' ר"ל מ"ש הרב"י כאן הם דברי הגמ"יי כפי הבנות הרב"י דבריו וי"א שהביא רמ"א ונרשם הגהת אלפסי הם דברי ש"ג הנקרא הגהת אלפסי ולכן הביא מ"א ל' הגמ"י ובתוכו יברר שהגמ"יי אינו חולק עם הש"ג לענין שבת כ"א לענין י"ט דלא כהרב"י: ז"ל הגמ"יי שברשותו הצדן פטור הוא משנה ר"פ ח' שרצים דף ק"ז ע"א ומפרש לה הגמ"יי דר"ל פטור אבל אסור ככל פטורי דשבת וע"ז ק"ל להגמ"יי מדתנן ר"פ אין צדין אבל צדין כו' דמשמע אפי' לכתחלה שרי ולכן חילק התם באין צדין דמתיר לכתחלה דמיירי בי"ט לכן משום שמחת י"ט הותר אפי' לכתחלה משא"כ בפרק ח' שרצים דמיירי בשבת אסור לכתחלה: וסיים דוקא דעבידי לרבויי דהיינו מורדי' הוא דאסור בשבת אבל אי לא הוי מורדי' גם בשבת מותר לכתחלה ומזה העתיק הרב"י חיה ועוף שברשותו דהיינו שאין מורדים מותר לצודן לכתחלה אבל מורדי' אסור לכתחלה: וצ"ע כו' מוקמי' לה כו' ס"פ האורג. ובר"פ אין צדין בביבר קטן אבל בביבר גדול אסור א"כ ה"מ הגמ"יי לתרץ הא דתנן ר"פ ח' שרצים חיה כו' הצדן פטור דמשמע אבל אסור מיירי בביבר גדול אע"כ ניחא ליה להגמ"יי לאוקמי האי דר"פ ח' שרצים ג"כ בביבר קטן א"כ איך כ' אח"ז וכגון דעבידי כו' ר"ל הא דבשבת אסור לכתחלה דוקא בעבידי כו' והן בבית גדול הא כה"ג גם בי"ט אסור כנ"ל והגמ"יי ע"כ ס"ל דשבת חמיר ואפי' בביבר קטן אסור כנ"ל. וכ"ה בביצה כו' דבעבידי לרבויי אפי' בי"ט אסור דרמי אהדדי שני ברייתות דתנא חדא אווזין ותרנגולי' ויוני הדריסאות פטור ותניא אידך הצד יוני שובך ויוני עליה כו' חייב ומשני שאני יוני שובך דעבידי לרבויי לכלובן ופרש"י כו' אבל אווזים ותרנגולים לא עבידי לרבויי. הרי דחיה ועוף דעבידי לרבויי אפי' בי"ט אסור ואפי' חייב על צידתן א"כ ע"כ הא דהגמ"יי מוקי האי דר"פ ח' שרצים בשבת וס"ל דשבת חמיר ע"כ ס"ל דבשבת אפי' לא עבידי לרבויי אסור ואיך כ' הגמ"יי אח"ז וכגון דעבידי לרבויי: וע"ק שכ' הגמ"יי אח"כ והכי איתא בירוש' כו'. הלשון אינו מדוקדק דלפי לשון זה לא הי' צריך להקשות על הרב"י כ"א על הגמ"יי גופיה דאיך כ' והכי איתא בירוש' ואדרבא בירושלמי איתא להפך דהא הגמ"יי כ' דמתני' דריש פ"ח שרצים מיירי בעבידי לרבויי וקתני מתני' פטור ובירוש' כ' דחייב אלא כן הוא לשון הגמ"יי אחר שכ' ואף לדחותן כו' אסור כ' הלכך צריך ליזהר שלא לתפוס סוס המורד כו' (הובא במ"א אח"ז) ובירושלמי א"ר יוסי הדא אמרה כו' א"כ בהגמ"יי גופיה לא ה"מ מ"א להקשות דהי' אפשר לפ' דברי הגמ"יי שלכך הביא הירושלמי לדחות דבריו הראשונים וע"י הירושלמי חזר בו הגמ"יי מדבריו הראשונים אבל לפ"ז צ"ל דמתני' דר"פ ח' שרצים מיירי באין מורדים ואפ"ה אסור לכתחלה א"כ קשיא על הרב"י דאיך כ' להיפך: לכן נ"ל כו' למ"ש בש"ג הוא הי"א שהביא רמ"א ואין בין הגמ"יי וש"ג מחלוקת לענין שבת כ"א לענין י"ט: והנה הגמ"יי ס"ל כו' דבזה חולק הגמ"יי על הש"ג דהש"ג ס"ל דאווזים ותרנגולים אפי' בי"ט אסור לצודן לכתחלה והגמ"יי ס"ל דבי"ט אפי' לכתחלה מותר דהא הש"ג מייתי ראיה מתוספתא דקתני הצד אווזים כו' פטור מכלל דאסור ובאמת תוספתא זאת הובא בש"ס ר"פ א"צ ופי' התוס' שם דפטור ר"ל אבל אסור כדס"ל להש"ג אבל הרא"ש פי' דהאי פטור ר"ל מותר אפי' לכתחלה עיין שם אם כן הגמ"יי ס"ל כהרא"ש לכן כ' דאווזים ותרנגולים בי"ט מותר לכתחלה והקשה הא דתנן ר"פ ח' שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור ומשמע להגמ"יי מדקתני שברשותו היינו שנתגדלו בביתו ולא עביד לרבויי כגון אווזים ותרנגולים ואפ"ה קתני פטור ומשמע אבל אסור הרי דאפי' אין מחוסר צידה אסור לכתחלה ולכן ק"ל להגמ"יי מדתנן ר"פ אין צדין אבל צדין חיה ועוף משמע אפי' לכתחלה וניהו דהתם מיירי בביבר קטן דאינו מחוסר צידה מכל מקום ק"ל דהא בר"פ שמונה שרצים קתני שברשותו דמשמע נמי דאין מחוסרים צידה כנ"ל ואפ"ה אסור לכתחלה והוצרך לחלק בין י"ט לשבת: ומ"ש אחר כך וכגון כו' ט"ס וכצ"ל ובהמה דעבידי כו' ר"ל דעד עכשיו דיבר מחיה ועוף דומיא דאווזים ותרנגולים דלא עבידי לרבויי מן הסתם אבל בהמה דעבידי לרבויי אסור וה"ה דאפי' חיובא איכא אלא דלדידן ליכא נ"מ בין חיוב לאיסור וה"ה באווזים ותרנגולים אי עבידי לרבויי אסור אלא אורח' דמלת' נקט דסתם אווזים ותרנגולים לא עבידי לרבויי וע' לקמן בסי' תצ"ז במ"א ס"ק ז': ומסיים בהגמ"יי הלכך צריכים כו' ר"ל א"ש טפי: וכן עיקר כמ"ש רמ"א דאפי' חיה ועוף שברשותו ול"ע לרבויי ובאו לכלובן אפ"ה בשבת אסור דגם הגמ"יי מודה בשבת: ורש"ל בתשו' סי' י': אף שבגמ' וסמ"ג איתא לאיסור. היינו מדקתני ר"פ ח' שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור משמע אבל אסור ככל פטורי דשבת: ובהגמ"יי כתב להתיר. וצ"ל דס"ל דהאי פטור דקתני ר"ל ומותר לכתחלה והא דקתני פטור צ"ל כמ"ש בהגמ"יי שלפנינו פ' י' בסוף דבריו ז"ל ואע"פ שיש לדחות ולומר דפטור ומותר ואיידי דבעי למימר (הוא סיפא דמתני') והחובל בהן חייב תני הצדן פטור כדאמרי' פ' ב"מ כו' עכ"ל: צ"ל דהגהה אחרת הוא שהיתה לפני מהרש"ל דאדרבא בהגמ"י שלפנינו הלא אוסר רק שכתב שיש לדחות כנ"ל משמע אבל לדידיה לא נראה האי דיחוי אלא אסור כמ"ש לפני זה. ומ"ש הרב"י ע"ז כל פטור' כו' להביא ראיה להתיר אדרבא מייתי חובה לנפשיה דהא משנה זו ליתא כו':
א סָעִיף א ס"א ושאר צפרים. שם דבבית כיון שהוא מקורה חייב בשאר צפרים וכן לביבר בכה"ג שמקורה שם: שהם. כרשב"ג דקי"ל שם כוותיה: אבל. ג' א' ק"ז א':
ב סָעִיף ב סעיף ב' או חולה. כ"כ הרא"ש וטור ולא חילקו כמו שחילקו בגמ' שהם מפרשים כפי' ר"ח והרמב"ם דמחמת אובצנא חייב וכמ"ש בהגה"ה והמשסה כו' ועמ"א סק"ד ולפיכך סתמו דסתם חולה מחמת אישתא: וי"א. ע"ז י"ח ב' וכולהו שם מושב לצים וערש"י שם:
ג סָעִיף ג ס"ג אבל אסור. י"ט ל"ו ב': ולכן. כמ"ש בדבורים בס"ד: קטנה. עמ"א: ויש מקילין. טור וכ' ול"ד לכוורת שהיא קטנה והדבורים נצודין בה ור"ל אף כשיפתח ועוד דשם גופא ג"כ אין איסור אלא במכוין. וס"ל כסוגיא דשבת מ"ג אבל בי"ט ל"ו ב' מ' דאין חילוק:
ד סָעִיף ד וגם הוא. ביצה שם:
ה סָעִיף ה ס"ה ואם הפתח. שם הא למה זה דומה כו' וכפי' הר"ן שם בגמ' דפטור ומותר:
ו סָעִיף ז ס"ז ועקרבים. שם וממאי דפטור כו':
ז סָעִיף ח ס"ח אע"פ כו'. שם ב': אא"כ. חולין מו ב': שלא. שם: או סתם. תוס' ד"ה הצדן ע"ש: ולהרמב"ם. שם מאן תנא כו' והוא פסק כר"י כמ"ש בערובין מו ב'. אבל כל הפוסקים פ' בזה כר"ש דרבא ס"ל כוותיה שם קמ"א ב' וכמ"ש תוס' ג' א' ד"ה הצד כו' ע"ש ושמואל ס"ל כוותיה שם מ"ב א' וכמה מתני' כותיה:
ח סָעִיף ט ס"ט הנקרא. תוס' י"ב א' ד"ה שמא כפי' ר"ת: אא"ב. כמש"ש במפיס מורסא וצידת נחש: ועוקצו. דוקא עוקצו כמ"ש ממפיס מורסא דדוקא בצערא שבא: ואסור. שם ור"ל אפי' בכה"ג דאפי' נחש אסור להורגו אלא דוקא הממיתים כמ"ש בס"י דלא כר"ת דמתיר והביאו במרדכי ומדמי לשאר מזיקין דס"י וליתא ולשיטת הרמב"ם ההורגו חייב: ואף. תוס' יב א' ד"ה נוטל. ובפרעוש אף ת"ק מודה: והמפלה. כת"ק וכמ"ש רב הונא הלכה וחילק הרמב"ם ורא"ש בין מפלה מדב"ה שם דמתירין וכ"מ ברי"ף: אבל. הרא"ש מדקאמר רבה מקטע וכפירש"י וא"ל ר"נ לבנתיה מ' דבמפלה וצ"ל כה"ג:
ט סָעִיף י ס"י כל חיה. כפרש"י שם. ואע"ג דבגמ' לא קאמר אלא חמשה ל"ד אלא הכל לפי המקום והזמן וז"ש הרמב"ם כל כו': ואפילו במתכוין. מ"מ והר"ן מדקאמר צרעה אני הורג כו' מ' דאפי' במתכוין:
י סָעִיף יא סי"א שאינו מתכוין. כפרש"י שם ואע"ג דהר"ן כ' כאן ג"כ כמו גבי נחש בס"י וכן מ' מכל המפרשים ורש"י אזיל לשיטתו שכ' ג"כ גבי נחש שאינו מתכוין. לא רצה ב"י לפסוק כדבריהם כיון שאינו אלא משום מאיסותא וער"ן:
יא סָעִיף יב ס"יב מותר. אע"ג דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור כאן ע"כ מותר כמ"ש בפ"ג די"ט כ"ד א' וע"ש ברא"ש בשם בעל העיטור וע"ש ומ"ש במתני' דשבת פטור משום דתני ברישא חייב וכמ"ש שם ל' א' ואיידי כו'. הג"מ: אסור. ואפי' חיוב חטאת אית ביה כמ"ש בירושלמי שם ואמר אסור משום סיפא אפילו בחצר אם כו' ושם ודאי אין חייב כיון שעכשיו א"צ מצודה וכמ"ש בי"ט שם ה"ד מחוסר כו' וע' הג"מ: וי"א דאסור. כנ"ל דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור וי"ט שאני משום שמחת י"ט התירו. הג"מ וע"ל סי' ש"ח סי"ט מ"ש שם ול"נ דא"צ לחלק דאף בי"ט אסור ואין מותר אלא אווזין ותרנגולים כמש"ש דלא עבידי לרבויי כו' ומתני' בשאר חיה ועוף וז"ש בהג"ה אבל פרה וסוס דאף שמותר בהן לכתחלה וכ"ש שאר כו' וז"ש חתול כו' ר"ל אינה כמו אווזין ותרנגולים כיון דעבידי לרבויי ועד"מ: אבל פרה. ירוש' וכנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.