א אֵין כּוֹבְרִין הַתֶּבֶן בִּכְבָרָה שֶׁיִּפֹּל הַמּוֹץ לָאָרֶץ, וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כְּדֵי שֶׁיֵּרֵד הַמּוֹץ; אֲבָל נוֹטֵל בַּכְּבָרָה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הָאֵבוּס אַף עַל פִּי שֶׁהַמּוֹץ נוֹפֵל מֵאֵלָיו, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן.
ב לֹא יִמְדֹּד אָדָם שְׂעוֹרִים לָתֵת לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, אֶלָּא מְשַׁעֵר בְּאֹמֶד דַּעְתּוֹ.
ג אֵין גּוֹבְלִין מוּרְסָן לִבְהֵמָה אוֹ לְתַרְנְגוֹלִים; אֲבָל נוֹתְנִים בּוֹ מַיִם וּמַעֲבִיר בּוֹ תַּרְוָד אוֹ מַקֵּל שְׁתִי וָעֵרֶב, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְמָרֵס בְּיָדוֹ וְלֹא מְסַבֵּב הַתַּרְוָד אוֹ הַמַּקֵּל, מֻתָּר. וּמְנַעֲרוֹ מִכְּלִי אֶל כְּלִי כְּדֵי שֶׁיִּתְעָרֵב; וּמֻתָּר לְעָרֵב הַמּוּרְסָן בְּדֶרֶךְ זֶה בִּכְלִי אֶחָד, וּמְחַלֵּק אוֹתוֹ בְּכֵלִים הַרְבֵּה וְנוֹתֵן לִפְנֵי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה; וּמְעָרֵב בִּכְלִי אֶחָד אֲפִלּוּ כּוֹר וַאֲפִלּוּ כּוֹרִים. וְיֵשׁ אוֹסְרִים לִתֵּן מַיִם עַל גַּבֵּי מוּרְסָן בְּשַׁבָּת, וְלֹא אָמְרוּ שֶׁמּוֹלִיךְ בּוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב אֶלָּא כְּשֶׁהָיוּ הַמַּיִם נְתוּנִים עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם וְעַיֵּן לְעֵיל סי' שכ"א (סי"ו) גַּבֵּי שׁוּם וְחַרְדָּל כֵּיצַד נוֹהֲגִין.
ד קַשִּׁין שֶׁל שִׁבֳּלִים שֶׁקּוֹשְׁרִים בִּשְׁנַיִם אוֹ בְּג' מְקוֹמוֹת, מֻתָּר לְהַתִּירָן כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל מֵהֶן הַבְּהֵמָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא שָׁרֵי לְהַתִּיר רַק בַּקֶּשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). אֲבָל אָסוּר לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶם בְּיָדַיִם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בָּאֳכָלֵי בְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נוֹחִים לְאָכְלָם, דִּשְׁווּיֵי אֹכֶל בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֹכֶל, אֲבָל מִטְרַח בְּאָכְלָא בְּדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה, לֹא טַרְחִינָן בֵּיהּ לְהַכְשִׁירוֹ וּלְתַקְּנוֹ יוֹתֵר.
ה עֵצִים שֶׁקְּצָצָן מִן הָאִילָן, וְיֵשׁ מַאֲכִילִים אוֹתָם לִבְהֵמָה בְּעוֹדָם לַחִים, מַתִּירִין וּמְפַסְפְּסִין לְשׁוֹן שִׁפְשׁוּף בָּהֶם לְהַאֲכִילָם, שֶׁאֵינָם רְאוּיִים בְּלֹא שִׁפְשׁוּף.
ו מְחַתְּכִין דְּלוּעִין לִפְנֵי בְּהֵמָה, וְהוּא שֶׁנִּתְלְשׁוּ מֵאֶתְמוֹל.
ז מְחַתְּכִין נְבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים אֲפִלּוּ נִתְנַבְּלָה הַיּוֹם, בֵּין שֶׁהָיְתָה מְסֻכֶּנֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּרִיאָה, וְהָנֵי מִלֵּי בִּנְבֵלָה הַקָּשָׁה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְאָכְלָהּ בְּלֹא חֲתִיכָה, אֲבָל אִם הָיְתָה רְאוּיָה לָהֶם בְּלֹא חֲתִיכָה, לֹא, דְּמִטְרַח בְּמַה שֶּׁהוּא רָאוּי לָא טַרְחִינָן וְעַיֵּן לְעֵיל סי' שכ"א אִם מֻתָּר לְחָתְכוֹ דַּק דַּק לִפְנֵי עוֹפוֹת.
ח אֵין חוֹתְכִין שַׁחַת (פי' יָרָק שֶׁל תְּבוּאָה שֶׁנִּקְצַר טֶרֶם נִתְבַּשֵּׁל הַתְּבוּאָה) וַחֲרוּבִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָה, מִשּׁוּם דִּבְלֹא חִתּוּךְ נָמֵי חָזֵי לַאֲכִילָה.
ט אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּאֲכִילָהּ בְּיָדוֹ כָּל כָּךְ עַד שֶׁמַּרְחִיבִין בְּנֵי מֵעֶיהָ כְּאֵבוּס; וְלֹא דּוֹרְסִין, דְּהַיְנוּ שֶׁדּוֹרֵס לוֹ מַאֲכָל בִּגְרוֹנוֹ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִירוֹ, אֲבָל מַלְעִיטִין. אֵין מַאֲמִירִים אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין; אֵיזוֹ הַמְרָאָה, לְמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר; הַלְעָטָה, לְמָקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר. הַגָּה: וְדִין תַּרְנְגוֹלִים וְאַוָּזִים כְּדִין עֲגָלִים (מַהֲרִי"ל).
י מֻתָּר לִתֵּן מַאֲכָל בְּפִיהֶם שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים.
יא אֵין נוֹתְנִין מַיִם וְלֹא מְזוֹנוֹת לִפְנֵי דְּבוֹרִים, וְלֹא לִפְנֵי יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עָלֶיהָ, וְלֹא לִפְנֵי חֲזִיר; אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים וְיוֹנֵי בֵּיתוֹת וְכֵן לִפְנֵי כֶּלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ.
יב מֻתָּר לְהַאֲכִיל תּוֹלַעַת הַמֶּשִׁי.
יג מַעֲמִיד אָדָם בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים מְחֻבָּרִים, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ מֵהֶם; אֲבָל לֹא עַל גַּבֵּי מֻקְצֶה, מִפְּנֵי שֶׁאִסוּרוֹ קַל וְחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִתֵּן לָהּ מִמֶּנּוּ בְּיָדַיִם. וְדַוְקָא לְהַעֲמִידָהּ עַל גַּבָּיו מַמָּשׁ, אֲבָל לַעֲמֹד בְּפָנֶיהָ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהַטּוֹת אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם, מֻתָּר.
יד נוֹטְלִים מַאֲכָל מִלִּפְנֵי חֲמוֹר וְנוֹתְנִים לִפְנֵי שׁוֹר, אֲבָל אֵין נוֹטְלִים מִלִּפְנֵי שׁוֹר לִתֵּן לִפְנֵי חֲמוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנִּמְאַס בְּרִירֵי הַשּׁוֹר וְאֵינוֹ רָאוּי עוֹד לַחֲמוֹר. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין גַּם כֵּן בִּשְׁאָר מִינֵי בְּהֵמוֹת לִקַּח מִלִּפְנֵי אַחַת וְלִתֵּן לִפְנֵי אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ מִינָהּ (מָרְדְּכַי פ' תּוֹלִין וּסְמַ"ג וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה).
טו אָסוּר לִגְרֹף הָאֵבוּס לִפְנֵי שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם, אֲפִלּוּ אֵבוּס שֶׁל כְּלִי, גְּזֵרָה אָטוּ שֶׁל קַרְקַע דְּאָתֵי לְאַשְׁווּי גּוּמוֹת; וְאָסוּר גַּם כֵּן לְסַלֵּק הַתֶּבֶן מִלְּפָנָיו לַצְּדָדִין.
א סָעִיף א (א) אין כוברין - מפני שהוא כמרקד:
ב סָעִיף א (ב) התבן - הוא מה שמחתכין הקש במוריגין ועושין כל זנב השבולת תבן ומוץ הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברין אותו כדי שיפול המוץ ואשמועינן דאפילו זה אסור בשבת וכ"ש דאין לרקד התבואה מפסולת שלהן דזה הוא מרקד ממש וחייב:
ג סָעִיף א (ג) נופל מאליו - דרך נקבי הכברה:
ד סָעִיף ב (ד) לא ימדוד - היינו בכלי המדה מפני שנראה כאלו הוא מודד למכור אבל ליקח בכלי אחר ולשער קב או קביים מותר וזהו שמסיים אלא שמשער וכו' ועיין בא"ר:
ה סָעִיף ג (ה) אין גובלין וכו' - אף דאינו בר גיבול מ"מ גזרו רבנן שמא יבוא לגבל קמח דחייב משום לש [רמב"ם] ודעת הרבה ראשונים דאף במורסן חייב משום לש ועיין בבה"ל:
ו סָעִיף ג (ו) מורסן - ואין חילוק בין אם מגבל הרבה או מעט מעט:
ז סָעִיף ג (ז) אבל נותנים בו מים - ואם מותר ליתן מים לתוך הקמח באופן זה עיין בט"ז שכתב דזה תליא בשיטת הפוסקים דלהרמב"ם אסור ולשארי פוסקים מותר. וכל זה לדעה קמייתא זו אבל לדעת הי"א שהובא בסוף הסעיף דס"ל דאפי' לתוך המורסן אסור ליתן מים משום דנתינת המים זהו גיבולו כ"ש לתוך הקמח דהוא בכלל גיבול:
ח סָעִיף ג (ח) כיון שאינו וכו' - אבל אם ממרס או מסבב בהתרווד נראה כלש:
ט סָעִיף ג (ט) אפילו כור וכו' - והוא ששיעור זה צריך לו לחלק לפניהם באותו יום השבת דאל"ה אסור לטרוח טרחא דלא צריכא:
י סָעִיף ג (י) יש אוסרים וכו' - הוא דעת בעל התרומות וסייעתו דפוסקין כרבי דס"ל דבנתינת מים לחוד חייב משום גבול בקמח ובמורסן ובאפר ובכל דבר וע"כ צריך שיתן עליו המים מבעוד יום ואפ"ה אסור לגבל למחר להדיא אם לא בהולכת שתי וערב וכנ"ל:
יא סָעִיף ג (יא) ועיין לעיל סימן שכ"א וכו' - ר"ל דשם נתבאר דנוהגין להחמיר כסברת בעל התרומה וכתב הח"א דבשעת הדחק יש להתיר ע"י א"י שהא"י יתן המים בשבת ויגבל ע"י שינוי הנ"ל. ואם המים היו רותחין אסור אפי' ע"י א"י לערות מכלי ראשון משום מבשל אלא יערה הא"י מתחלה המים לכלי שני ואח"כ ישפוך המים על המורסן. ודע דמורסן הנזכר בשו"ע הוא קליפת התבואה הנשארת בנפה כשמנפין את הקמח ולענין מוץ הנושרת בעת הדישה לא נזכר פה בשו"ע ועיין בבה"ל שבארנו דלענין מוץ בודאי יש ליזהר שלא ליתן המים בעצמו בשבת דלהרבה גדולי הראשונים חייב בזה משום לש:
יב סָעִיף ד (יב) ויש אומרים וכו' - כתב בתו"ש וכן בספר בית מאיר דכו"ע ס"ל הכי ומפני שלא מצא דין זה מפורש רק במקום אחד כתב יש מי שאומר ועיין בחידושי רע"א בשם מהריק"ש דדעתו דהרמב"ם חולק ע"ז. ומ"מ לדינא אין להקל דדעת רש"י והרמ"ך ג"כ דיש קושר ומתיר אף באוכלי בהמה וכמו שכתבתי לעיל בסימן שי"ז ס"ה בבאור הלכה ובח"א כתב דגם הרמב"ם מודה דבקש ותבן יש קושר ומתיר:
יג סָעִיף ד (יג) לעשותו אוכל - משום צערא דבהמה:
יד סָעִיף ה (יד) שאינם ראוים - והוי בכלל שווי אוכלא דמותר:
טו סָעִיף ו (טו) דלועין - ודוקא כשהם קשים שאינם ראויים לאכול בלא חיתוך אבל כשהם רכים הוי בכלל מטרח באוכלים ואסור. ואפילו קשים לא יחתכם דק דק משום טוחן כדלעיל בסימן שכ"א סי"ב לענין חתיכת ירק דק דק וע"ש עוד דאיסור טחינה לא שייך רק אם דעתו להאכילם לאחר זמן אבל מה שדעתו להאכיל הדלועים והירקות וכה"ג לפני הבהמה והעופות בפ"א זה לא נחשב טחינה:
טז סָעִיף ו (טז) שנתלשו מאתמול - דאלו נתלשו היום אסור אפילו לטלטלן לכו"ע משום מוקצה:
יז סָעִיף ז (יז) בין שהיתה בריאה - ובספר א"ר מסתפק בבריאה דלא היתה דעתו כלל מבע"י שתמות ויאכיל ממנה לכלבים דיהיה אסור בטלטול לכו"ע משום מוקצה וכן בבאור הגר"א לא ברירא ליה בזה:
יח סָעִיף ז (יח) הקשה - ואפילו אם איננה קשה לגמרי שראוי להם לאכילה ע"י הדחק ג"כ בכלל שווי אוכלא הוא ושרי:
יט סָעִיף ז (יט) שא"א להם וכו' - וה"ה כשהיא רכה אך שהכלבים הם קטנים דכל נבלה קשה להם [גמרא]:
כ סָעִיף ז (כ) דק דק - דאע"ג דעופות אין יכולין לאכול כ"א כשחתוך דק דק מ"מ אסור משום חשש טחינה ועיין בבה"ל דזה קאי דוקא על בשר חי כשר אבל לא על בשר נבלה דזה מותר אפילו דק דק:
כא סָעִיף ז (כא) לפני עופות - ודוקא כשחותך להאכיל לאח"ז אבל כל מה שדעתו להאכיל בפ"א שרי [פמ"ג]:
כב סָעִיף ח (כב) אין חותכין שחת וכו' - אפילו חתיכות גדולות דלית בהו משום טחינה:
כג סָעִיף ח (כג) דבלא חיתוך וכו' - ומוכח מזה דמיירי ברכין אבל בחרובין קשין שאינם ראויים בלתי חיתוך מותר דבכלל שווי אוכלא הוא וכ"ז בחתיכות גדולות קצת אבל דקות אסור משום חשש טחינה אם מחתך להאכילם לאחר זמן:
כד סָעִיף ט (כד) אין אובסין וכו' - כ"ז משום טרחא טרחא יתירה:
כה סָעִיף ט (כה) שאינו יכול להחזירו - שתוחב לה לפנים מבית הבליעה:
כו סָעִיף ט (כו) למקום שאינה וכו' - ומשמע בגמרא דכל שאינו מרביץ את הבהמה אין יכול לתחוב כ"כ בעומק ומקום שיכול להחזיר הוא:
כז סָעִיף ט (כז) תרנגולים ואווזים וכו' - דהיינו שאסור לתחוב בגרונם המאכל עד שלא יהיו יכולין להחזירו. ואווזות שמפטמים אותם והורגלו בחול לאכול ע"י המראה ואין אוכלין בענין אחר מותר לומר לעו"ג להמרותן משום צער בע"ח אך לא ימרה אותן כ"א פ"א ביום אף שרגילין לאכול שני פעמים ביום כ"כ בתשובת רמ"א סי' ע"ט ומשמע שם דאי ליכא א"י שרי ההמראה אף ע"י ישראל משום צער בע"ח וטוב לעשות ע"י קטן עכ"ל המ"א בסימן ש"ה סקי"ב אבל בספר א"ר החמיר שלא להמרות ע"י ישראל וכדעת מהרש"ל האוסר בזה וכן בנתיב חיים מחמיר בזה אח"כ מצאתי במאירי ובחידושי הר"ן שנדפס מחדש על שבת משמע ג"כ דעתם כדעת האוסרין ועיין בבה"ל:
כח סָעִיף י (כח) בפיהם - היינו למקום שיכולים להחזיר והוא הדין עצמו שזכר רמ"א מקודם וקצת פלא על רמ"א מה הוסיף בזה אחרי שנזכר בשו"ע בהדיא ואפשר כדי שלא נטעה בכונת המחבר. ודע דהא שמתירין למקום שיכולין להחזיר היינו דוקא אם הוא זהיר אז שלא לטלטלה דכל בע"ח הם מוקצים וכנ"ל בסימן ש"ח ס"מ ע"ש:
כט סָעִיף יא (כט) לפני דבורים ולא לפני וכו' - אפילו הם שלו מ"מ אין מזונותיהן עליו דשכיחי להו בדברא וטרחא שלא לצורך היא:
ל סָעִיף יא (ל) ולא לפני חזיר - דאין מזונותיו עליו לפי שאסור לגדלו וכדאיתא בח"מ סימן ת"ט. ואם נפלו לו בפרעון חובו שמותר להשהותן עד שימצא למכרן בשויין מקרי מזונותן עליך ומותר ליתן להם מזונות:
לא סָעִיף יא (לא) לפני כלב - ואפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות כמו שאחז"ל שחס הקב"ה עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל ג' ימים ועיין בא"ר. ולפני כלב רע אסור כמו לפני חזיר דאסור משום דאסור לגדל חזירים וכלב רע [אחרונים]. יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך:
לב סָעִיף יב (לב) להאכיל וכו' - לפי שמזונותיהן עליך שאין לו מה שיאכל כ"א מה שנותן לו האדם ודמי לאווזין ותרנגולין. ובטלטול הם אסורין כשאר בע"ח [פמ"ג]:
לג סָעִיף יג (לג) מעמיד אדם בהמתו - דאיתא במכילתא למען ינוח יכול לא יניחנו תולש ועוקר כתיב למען ינוח ואין זה נוח אלא צער:
לד סָעִיף יג (לד) ולא חיישינן - דאיסורו חמיר וזהיר ביה:
לה סָעִיף יג (לה) לעמוד בפניה - כיון שאין קרוב לה כ"כ ליכא למיחש:
לו סָעִיף יד (לו) ונותנים לפני שור - שאין השור קץ במאכל הנשאר מן החמור שאין מטיל ריר:
לז סָעִיף יד (לז) ואינו ראוי עוד לחמור - רק ע"י הדחק ומטרח בחנם ודוקא לחמור שאינו מינו הוא קץ במאכלו מפני הריר אבל לפני שור אחר שהוא מינו אינו קץ מפני הריר ומותר לכו"ע:
לח סָעִיף יד (לח) וליתן לפני אחרת - דשמא ימצא ריר בהאוכל ויקוץ בו ויהיה הטרחא בחנם. וכתבו האחרונים דאין למחות ביד הנוהגין היתר דיש להם על מי לסמוך אם לא במינים הידועים שמאכלם נמאס ברירין היוצאין מפיהם וקץ בהם המין האחר שהוא נותן לפניו:
לט סָעִיף טו (לט) לגרוף האבוס - שגורפין אותו שלא יתערב העפרורית שבאבוס בתבן ובשעורים שנותנין לפניו ויקוץ במאכלו:
מ סָעִיף טו (מ) דאתי לאשווי גומות - היינו דשם רגילות הוא שמכוין לאשויי כדי שלא יפלו השעורים בהגומות [תוספות] ולכן גזרינן גריפה אפילו באבוס שבכלי אבל מותר לגרוף תיבה בשבת מן הפסולת הנמצא בה דלא שייך לגזור:
מא סָעִיף טו (מא) לסלק התבן וכו' - דכשהוא רב רוצה לסלקו כדי שלא ידרסנו השור ברעי ואסור משום דבודאי יש בו מה שנמאס כבר במדרס רגליו ולא חזי לטלטול:
א סָעִיף ג מורסן. כתב הרמב"ן במלחמות לסברא קמייתא דאם מגבל מעט מעט שרי בלא שינוי וכמ"ש סימן שכ"א סי"ד ע"ש:
ב סָעִיף ג ונותן לפני כל בהמה ובהמה. אבל אסור לגבל יותר ממה שצריך וקשה דאמרינן בגמרא אפי' כור ואפי' כוריים וכו' עבב"י שנדחק בזה ולי קשה עוד דהא כתב בח"מ סימן של"ח דמאכל פרה ד' קבין ליום וא"כ היכי קאמר ר"י אפי' קביים מאי אפי' הוא זה לכן נראה דודאי לכ"ע אסור להכין יותר מהצריך ליום אלא דרב מנשיא אוסר להכין יותר ממה שרגילים בפעם א' בחול וזה התירו ר"י ועולה כנ"ל נכון:
ג סָעִיף ו דלועים. ודוקא בדלועים קשים כמ"ש ס"ז:
ד סָעִיף ז הקשה שא"א להם כו'. אפי' נאכלין ע"י הדחק בלא חתיכה שרי [ב"י] והע"ש לא דק מ"ש כאן ובסי' שכ"א דבקשין לגמרי אסור דהא קי"ל כר"י:
ה סָעִיף ז דק דק לפני העופות. דדבר שהיא מלאכה כגון טחינה אסור לעשות לבהמה אפי' בי"ט כמ"ש ססי' תקי"ב וסי' שכ"א סי"ב:
ו סָעִיף יא ולא לפני חזיר. דארור האיש שמגדל חזירים ועבי"ד סי' קי"ז:
ז סָעִיף יא לפני כלב. משמע בגמ' אפי' כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות ועסי' ש"ח ססכ"ט: יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון שהרי אין מזונתן עליך ועב"י שלא כדברי הע"ש:
ח סָעִיף יד ויש מחמירין. ואין למחות ביד הנוהגין היתר [ב"ח]:
ט סָעִיף טו לסלק התבן. מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה, רש"י:
א סָעִיף ג אבל נותנין בו מים כו'. בעל דיעה זאת הוא הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור שזכרנו בסימן שכ"א סט"ו שפוסקין כר"י בר יהודה דאין חייב בנתינת מים עד שיגבל וע"כ שרי לגמרי ליתן מים דלא עביד מידי והא דאר"י בר יהודה אינו חייב עד שיגבל משמע דאיסורא עכ"פ איכא בנתינת מים לאו מלתא היא דהא במשנה שרי לכתחלה ליתן מים למורסן ואתיא כר"י בר יהודה אלא דכיון דא"ר התם א' נותן קמח וא' נותן מים האחרון חייב ע"כ הוא נקט ואמר אינו חייב ובאמת מותר לגמרי והב"י כ' דאיסורא מיהו איכא גם בנתינת מים והיינו בקמח שא"צ לשבת ע"כ יש מיהו איסור אבל (במורסן) שיש בו צורך להאכיל לחיה ועוף לא גזרו ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דאטו בקמח לא הוה בו צורך לעופות ולבהמו' ובודאי אותו הנותן בו מים הוא עושה לצורך זה ותו דבגמרא פרכי' דלמא ע"כ לא אמ' ר"י בר יהוד' אלא בקמח דבר גיבול כו' הרי ראינו דבעינן שיהא מפור' להיתר לר"י ולא סגי באם נא' י"ל דאתי כר"י דאל"כ מאי פריך וממציא חילוק הא עדיף לן טפי לו' דאין חילוק בין בר גיבול או מורסן ונוכל לאוקמי' מתני' כר"י דהא כר' עכ"פ לא אתי' אלא ודאי שהגמ' בעי למימר דבודאי אתיא כר"י ואין שום חילוק א"כ בלא"ה ה"ל להקשות עכ"פ לא אמר ר"י אלא דאינו חייב אבל מתני' דאיכא היתר לכתחלה לא אלא ודאי דכל דלא מצינו איסור בפי' ודאי לא בדינן איסורא מלבנו וכ"ה האמת לר"י בר יהוד' ואע"ג דבדברי ה' המגיד מצינו חילוק בין איסור לחיוב למאן דס"ל דמידי דלאו בר גיבול קיל טפי שכתב וז"ל והטעם משום דאינו בר גיבול ולכך אפי' אם יגובל לא יהיה בו חיוב אלא איסור מדבריה' ומתוך כך הותר נתינת מים ואם היה גבולו אסור מה"ת היה אסור נתינת מים מדבריהם כו' ולפ"ז מ"ש אינו חייב עד שיגבל ר"ל הדבר הראוי לגבול אבל באפר אין חיוב לר"י בשום צד עכ"ל אין מזה ראיה דהוא כתב לאותו מ"ד דס"ל דבר שאין בר גיבול הוא עדיף לר"י וא"כ קשה מ"ט אר"י שם בברייתא בפ' מי שהחשיך נותנים מים למורסן היה לו לומר אפי' גובלין שאין שם חיוב דלאו בר גיבול הוא א"ו דאיסור יש בגיבול אפילו במידי דלאו בר גיבול משום גזירה אטו משום בר גיבול וא"כ ה"ה נמי במידי דבר גיבול כגון קמח פשיטא דיש איסור אפי' בנתינת מים גזירה דיגבול דהא לא עדיף נתינת מים במידי דבר גיבול מגיבול עצמו באינו בר גיבול אבל אנן דקי"ל כדעת התוספות והראב"ד דבאינו בר גיבול חמיר טפי ואפ"ה אר"י בר יהודה דאינו חייב עד שיגבל ואפי' איסור אין שם דהא אמר בפי' נותנין מים לתוך המורסן א"כ כ"ש במידי דבר גיבול שאין בו איסור בנתינת מים לר"י בר יהודה כנ"ל:
ב סָעִיף ג ויש אוסרין ליתן מים. הוא דעת הטור דפוסק שם כרבא דבנתינת מים לחוד הוה גיבול ולעיל סי' שכ"א סט"ו נתבאר:
ג סָעִיף ו שנתלשו מאתמול. דאילו נתלשו היום אפי' ר"ש מוד' דאסור כיון דלא לקטינהו מאתמול אקצינהו וכמאן דדחיה בידים דמי והוה כגרוגרות וצמוקים אבל בנבילה מותר דקי"ל כר"ש דמוקצה מותר:
ד סָעִיף ז וע"ל סי' שכ"א אם מותר לחתוך דק כו'. בסי' שכ"א העתיק רמ"א תשו' מהרא"י בת"ה סי' נ"ו דאין לחותכו לבשר חי דק דק בפני העופו' דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך קא משוי אוכל והוא תמוה מאד דהא כאן קי"ל כר"י דאשוויי אוכל מותר ומטרח באוכל אסור וכמ"ש בסעיף זה וא"כ למה אוסר כאן לחתוך דק דק כיון שא"א לאכול בלא"ה ובת"ה כ' וז"ל ותו דיש ליגע ביה משום איסור שויא אוכל לבהמה ומשום מטרח באוכלין לבהמה כההיא דפ' מי שהחשיך עכ"ל נראה כונתו דעיקר האיסור משום מטרח באוכלין ומה שזכר משום שויא אוכל כדי נקטי' ונ"ל כונתו דכל שחתכו לחתיכות אפשר לעופות לאכול אלא במה שחותך דק דק הוא טירחא כיון שאפשר לאכול בלא"ה ודברי רמ"א שכ' דא"א לאכלו בלא"ה הוא קשה מאוד דמן ההיתר עושה איסור ובאמת גם על ת"ה יש לתמוה דהא א"א לעופות לאכול אם אינו חותך דק דק והוה שויא אוכל ומותר ותו דהא כ' הרמב"ם שבמרסק שחת וחרובין חייב אם מרסקו משום טוחן אבל מחתכין את הנבילה כו' ואין בה משום טוחן כמ"ש בסמוך דבריו ש"מ דחותך דק דק דבלא"ה לא יוכל לאכלה אין שייך טוחן כלל וצ"ע מאד מה חשב בת"ה לאסור בזה וביותר על רמ"א שכתב כאן לע' בסימן שכ"א וכאן מבואר להתיר בשויא אוכלא אין זה אלא תימה וחסרון דקדוק ובלבוש נגרר אחר רמ"א ולא הרגיש בסתירתם:
ה סָעִיף ח אין חותכין שחת. ל' הרמב"ם בפכ"א המחתך ירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנר' כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת הנבילה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות וכתב הכ"מ ששאלו להרשב"א למה נתן הרמב"ם טעם שנרא' כטוחן דהא בגמ' נתנו טעם משום מיטרח באוכל' והודה הרשב"א שהי' קושיא והב"י תי' בדוחק ע"ש ול"נ לתרץ בדרך זה דהא כ' הרמב"ם כאן דהמחתך ירק דק דק ה"ז תולדת טוחן לאו לגוף הדין אתא כאן דהא כבר כתבו בפ"ח ותו דכאן כ' כדי לבשלו ובפ"ח לא זכרו ונ"ל דכונתו דכל מה שעושה אדם כדי לאכלו אין בו משום טוחן רק באם חותך כדי לבשלו ממילא יצניעו עד למחר דהא בשבת לא יבשל וע"כ הוה תולד' דטוחן ולפיכך אין מרסקין השחת דאמרינן בגמרא משום אטרוחי ופי' הרמב"ם הטעם מה יש איסו' באטרוחי אוכל אלא הוא משום דכיון דיכול לאכול בלא"ה רק שעושה לתקן יותר וממיל' הוא כאלו לא הוה לאכול בשבת דהא אין בו צורך לאכילה ע"כ הוה נרא' כטוחן דטוחן ממש לא הוה דעכ"פ הוא תיקון לאכילה אלא כיון שאינו אלא מצד תיקון יותר אסור מדרבנן דנראה כטוחן ומה שסיים הרמב"ם שאין טחינה בפירות כתב ה' המגיד שיש גי' אחרת שאין טחינה אלא בפירות וכתב ולא הבנתי א' מן הנוסחאות וב"י דחק עצמו לקיים הגי' שאין טחינה בפירות וטעמא הוא לפטור דמרסק שחת וחרובי' מחטאת כו' ומאוד דוחק הוא ויות' נלע"ד לפרש בדרך זה שאין טחינה בפירות הנאכלין בשבת ולפיכך אין אסור רק במרסק שחת מפני שנרא' כטוחן לפי שאפש' לאכול בלא"ה מה שאין כן בחיתוך דלועי' ונבילה שאי אפשר לבהמה לאכול בלא"ה הוה צורך אכילה של בהמה ואין בו כלל משום טוחן כנלע"ד נכון מאד:
ו סָעִיף יב תולע' המשי. לפי שמזונותיו עליך שאין לו מה שיאכל כי אם מה שנותן לו האדם:
ז סָעִיף יד ואינו ראוי עוד לחמור. ופי' כי אם ע"י הדחק דאי לא ראוי כלל לאיזו צורך יתן לו:
א סָעִיף ג מורסן. ומעט מעט שרי בלא שינוי לסברא קמייתא עיין סי' שכ"א סי"ד:
ב סָעִיף ג מים. עיין ט"ז שכתב דה"ה לקמח אין איסור בנתינת מים ע"ש:
ג סָעִיף ג כור. עיין מ"א שהעלה דלכ"ע אסור להכין יותר מהצורך ליום ע"ש:
ד סָעִיף ו מחתכין. ודוקא בדלועים קשים כמ"ש סעיף ז':
ה סָעִיף ז שאי אפשר. ואפילו נאכלין ע"י הדחק בלא חתיכה שרי. ב"י מ"א ע"ש:
ו סָעִיף ז לפני עופות. הט"ז הניח דברי רמ"א בצ"ע ע"ש ועיין מ"א:
ז סָעִיף יא חזיר. דארור היהודי שמגדל חזירים ועיין בי"ד סי' קי"ז:
ח סָעִיף יא כלב. אפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות ועיין סי' ש"ח סוף סעיף כ"ט. יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני עופות ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך. מ"א ע"ש:
ט סָעִיף יב תולעת. לפי שמזונותיו עליך שאין לו מה שיאכל כי אם מה שנותן לו האדם:
י סָעִיף יד ויש. ואין למחות ביד הנוהגים היתר. ב"ח:
יא סָעִיף טו לסלק. מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה. רש"י:
א סָעִיף ג (ס"ק א) מורסן כו' לסברא קמייתא כו' ר"ל אפילו לסברא קמייתא דהכא דע דמ"ש בש"ע סעיף א' אין כוברים כתב הרמב"ם פ' כ"א מהל' שבת משום מרקד: ומ"ש לא יניחנו במקו' גבוה כו' כ' הלבוש הטעם משום דדמי לעובדא דחול:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) ונותן כו' וקשה דאמרי' בגמ' כו' ז"ל הגמ' דף קנ"ו ע"א א"ר מנשיא חד קמי חד תרי קמי תרי שפיר דמי (פרש"י חד מדה שרגילים לתת לפני בהמה מותר לתת לפניה בשבת וכן תרתי קמי תרתי האוכלת באבוס א') תלתא קמי תרי אסור (פרש"י הואיל ובחול לא יהיב להו כהאי הוי טרחא דלא צריך) רב יוסף אמר קב אפי' קביים עולא אמר אפי' כור אפי' כוריים עכ"ל הגמ'. ופסקו הפוסקים כעולא וכן פסק הרמב"ם ובש"ע העתיק לשון הרמב"ם וכתב הרב"י על לשון הרמב"ם שהוא כלשון הש"ע. שנראה מדבריו שאינו מתיר לגבל יותר מהצריך לבהמות שי"ל וכ' שדבריו מסתברים שאע"פ שהוא ע"י שינוי מ"מ למה נתיר טרחא שלא לצורך (דלא כהר"ן) ועל זה הקשה הרב"י א"א דעולא שאמר אפילו כור ואפילו כוריים אינו מתיר אלא בצריך לכור או כוריים אם כן במאי פליג על ר"מ הא ר"מ לא אסר כ"א תלת קמי תרי אבל תלת קמי תלת גם לר"מ מותר וה"ה יותר כפי הצורך לו ולכן כתב הרב"י שהרמב"ם ה"ל גרסא אחרת בש"ס ע"ש. ואם כן ה"ק ר"י אפילו קב או קביים כו' הא אפילו ד' קבים מותר דלפי הצורך ודאי מותר: ור"מ דאמר חד קמי חד באמת י"ל דר"ל ד' קבי' וקרא חד ר"ל מדה א' שדרך ליתן לפני בהמה כפרש"י כנ"ל: לכן נראה כו' אלא דר"מ כו' ר"ל דודאי ד' קבים שהוא מאכל פרה ליום אין נותנים לה בפעם א' אלא מחלקים אותן לכמה פעמים ודרך משל אם נותנים לה בפעם א' קב א' ולא התי' ר"מ כ"א ליתן לה ולגבל כ"א קב א' לפרה א' ור"י הוסיף אפילו קביי' אף על גב דדי לה בפעם א' בקב א' מ"מ התירו קביים אבל לא יותר אף על גב שמאכלה כל יום ד' קבים ועולא הוסיף להתיר אפי' כוריים היינו אם י"ל כ"כ בהמות רבות שצריכים לכוריים ביום שבת מותר ליתן לפניהם בפעם א' כל הכוריים:
ג סָעִיף ו (ס"ק ג) דלועים כו' וכמ"ש סעיף ז' גבי נבלה דקיי"ל כר"י דוקא משוי אוכלא שרי ולא מיטרח באוכלא:
ד סָעִיף ז (ס"ק ד) הקשה כו' אפילו נאכלים כו' וע"ש לא דק: דהרא"ש כ' על מתני' דמחתכים את הדלועים דבנתלשו מע"ש (דאי בשבת אפי' ר"ש מודה במוקצה דמחוב' דדמי לגרוגרות וצמוקים דאסור דמיקרי דחינהו בידים מדלא לקטינהו מאתמול) מיירי ואם כן מאי קמ"ל וכתב הרא"ש ואשמעי' דלית בהו משום שוויא אוכלא למר ומשום מטרח באוכלא למר ופי' הרב"י דבלא חיתוך הם נאכלים ע"י הדחק ולכן לר"י דלא מתיר אלא לשויי אוכל' כיון דאין נאכלים כ"א ע"י הדחק מיקרי החיתוך שוויא אוכלא וגם לר"ה דלא מתיר כי אם מטרח באוכלא ולא לשוויי אוכלא לדידיה זה מיקרי מטרח באוכלא כיון דבלא חיתוך אין נאכלים כי אם ע"י הדחק עכת"ד. הרי דבנאכלים ע"י הדחק אפי' לר"ה מותר וע"כ רב יהודא דפליג ומתי' לשוויי אוכלא וכוותיה קיי"ל ע"כ אפי' אין נאכלים בלי חיתוך כלל מותר הרי דלא כע"ש:
ה סָעִיף ז (ס"ק ה) דק כו' דדבר שהוא מלאכה כגון טחינה כו' בא ליישב קושית ט"ז ס"ק ד' ובארתיו בע"ה לעיל סי' שכ"א במ"א ע"ש:
ו סָעִיף יא (ס"ק ו) ולא לפני חזיר דאסור כו' ר"ל דמה"ט חזיר אין מזונותיו עליו דלא מבעיא אם הוא של אחרים אלא אפילו הן שלו ה"ה בכלל ארור כו' ואיך יקרא מזונותיו עליו: ועבי"ד סי' קי"ז דלפעמים מותר לתת לפניהם מזונות דלפעמים מזונותיו עליו כגון צייד שנזדמן לו בצידתו חזיר או שאר דברים טמאים או נפלו לו בירושה או גבאן בחובו שמותר להשהותן ולמכרן כדי דמיהן ולא להשתכר ולהרויח:
ז סָעִיף יא (ס"ק ז) לפני כלב משמע בגמ' דאיתא סוף שבת מ"ד יודע צדיק דין דלים יודע הקב"ה צדיקו של עולם דין דלים זה כלב שמזונותיו מועטים לכן הטביע טבעו שישהה מלעכל מזונו ג' ימים וג' לילות ואי' תו התם ש"מ אורח ארעא ליתן חתיכה קטנה של בשר אורך משך אוזן לכלב ופרש"י וז"ל ש"מ מדקאמר שהקפיד הקב"ה על מזונותיו עכ"ל אם כן גם לכלב של אחרים מצוה ואע"ג דהש"ס אמר אורח ארעא משמע רק שאינו רק מדת דרך ארץ מ"מ קרי ליה מ"א מצוה דהרי הוא בכלל מצות והלכת בדרכיו מה הוא כו' אלא שבס' ח"מ וס' ת"ש הקשה עליו דהאמרינן שם וה"מ בדברא אבל במתא לא משום דלמא אתי למסרך אבתרי' ויפסיד לו בביתו ובשבת ע"כ מיירי במתא ע"ש: וע' סי' ש"ח סכ"ט ר"ל דמשם מוכח דאפילו לפני כלב של אחר מותר ליתן בשבת שכ' שם רמ"א ולפ"ז מותר לטלטל עצמו' כו' אם ראוים לכלבים דהא כלבים מצוים עכ"ל וע"כ אין הכוונה דהא כלבים מצויים לכאו"א דהא זה ליתא אע"כ ר"ל מצויים בעיר וא"א דאסור ליתן לפני כלב של אחרים למה יהיה מותר לטלטל הא לגבי בע"ה אין ראויים לכלום דהא הוא ל"ל כלבים ובמוקצה הכל הולך אחר דעת בע"ה וכמ"ש לעיל ס"ס ש"ח אע"כ דמותר ליתן מזונות לפני כלב של אחרים אם כן אפי' ל"ל כלבים חזיין ליה וא"ש: ועב"י שלא כדברי ע"ש. דבדף קנ"ה ע"ב תניא מלהקטין לתרנגולים וכ"ש שמלקיטין ואין מלקיטין ליונים וכ"ש שאין מלהקטן ומפרש ר' יודא מלהקטן מאכילין בידים ומלקיטים דשדי לקמייהו והם מעצמן יאכלו ומפרש טעמא התירא דתרנגולים הואיל ומזונותיו עליו אבל יונים אין מזונותן עליו (ופרש"י דשכיח להו בשדה) ולכן אסור לטרוח עבורן וכדתניא נותנים מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר ומה הפרש בין זו לזו אלא זה מזונותיו עליך כו' אמר רב אשי מתני' נמי דייקא דקתני אין נותנים מים לפני דבורים אבל נותנים מים לפני אווזים כו' מ"ט לאו משום דהנך מזונותיה' עליך כו' ופריך ולטעמיך מאי אריא מיא אפילו חטי ושערי נמי לא אלא (כ"ה גרסתינו דלא כהר"ן דל"ג אלא כמ"ש הרב"י) שאני מיא דשכיחי באגמא עכ"ל הגמרא. ולכאורה משמע לפי המסקנא לא תליא במזונותיו עליו או לא כ"א היכי דשכיחי באגמא הוא דאסור אבל אי לא שכיח באגמא מותר ליתן אפי' לפני מי שאין מזונותיו עליו וכתב הרב"י מדלא כתבו כל הפוסקים הכי אלא ע"כ לפי גרסתינו דגרסינן אלא האי דשאני מיא דשכיחי באגמא הוא מדברי האומר ודחי דיוקא דר"א דתלי במזונותיו עליו אלא י"ל מדנקט מיא דתליא אי שכיח באגמא אבל ר"א ס"ל דתליא אי מזונותיו עליו ולא חש להא דנקט מיא ולא חטי ושערי וא"כ ניהו דאדחיין דחה דיוקא דר"א מ"מ נקטינן כר"א ואפי' חטי ושערי נמי אסור היכי דאין מזונותיו עליו אע"ג דלא שכיח באגמי עכת"ד הרב"י והע"ש כ' דלדידן הא דאסור ליתן מזונות לפני יונים דוקא בקיץ דשכיח להו חטי ושערי בשדה אבל בחורף דליכ' מידי בשדה אע"ג דאין מזונותיו עליו מותר לתת לפניהם מזונות וכ' שבר"ן משמע כדבריו אמת דעת הר"ן נוטים לדבריו אבל כבר כ' הרב"י דהר"ן כ"כ לפי גרסתו דל"ג אלא ומשמע דר"א גופיה חזר בו אבל לפי גרסתינו דגרס אלא ר"א לא חזר בו וכמ"ש לעיל וכוותיה קי"ל ואין חילוק בין שכיח או לא שכיח אלא אי מזונותיו עליו או לא:
ח סָעִיף יד (סק"ח) וי"מ ואין למחות כו' ב"ח וכתב הטעם ניהו דהמרדכי העתיק בשם סה"ת לאסור אמת כן כתב בסה"ת הקצר אבל בסה"ת הארוך נסתפק בדבר וכן הסמ"ג מסתפק ובסמ"ק כתב להדיא להתיר מדלא הזכירו חכמים איסור בשאר בהמות וכיון שיש למי שנוהג היתר אילן לסמוך עליו אין מוחין בידו. ודע דמה שכתב בשלחן ערוך סעיף ג' ומותר לערב המורסן כדרכו כו' הגיה בספר ת"ש שצ"ל כדרך זה וכן הוא ברמב"ם:
א סָעִיף ג ס"ג ומעביר בו כו' כיון כו'. הרי"ף ורמב"ם לפי' על מ"ש היכי משני כו': ומנערו. שם והא לא כו': ומותר לערב. כן פי' הרמב"ם מש"ש מהו לפרק כו'. ש"ג: ויש אוסרים. כרבי דסתם מתני' דפ"ק כוותיה כמש"ש י"ח א' וסוגיא דפ' בתרא מיירי שנתן המים מע"ש וס' ראשונה פ' כריב"י משום דסתם מתני' דפ' בתרא כוותיה: וע"ל סי' כו'. ר"ל כמ"ש בד"מ דלהירוש' דחייב משום לש בנותן מים לתוך השום ה"ה כאן דחד טעמא להו ע"ש:
ב סָעִיף ד ס"ד וי"א. ע' גמ' דסוכה ל"ג ב':
ג סָעִיף ו ס"ו והוא. רש"י שם וע' רש"י פ"ג די"ט כ"ד ב' וע' תוס' דחולין י"ד א' ד"ה מחתכין. ועי"ל ואיירי בנתלשו כו':
ד סָעִיף ז ס"ז בין. שם מ"ה ב' וכמר בריה דר' יוסף מדסתמו הרי"ף והרא"ש ש"מ דס"ל דבכ"ע מותר. ב"י. ואשתמיטתא מיניה דברי הרא"ש שם ואוקימנא כו' וכ"כ הטור בסי' תקי"ח וכ"כ הסמ"ג ומרדכי ריש י"ט להדיא והביא ראיה מדאמרינן ריש פ"ד די"ט דוקא בסוכה רעועה שמצפה כו' ה"נ דוקא בחולה שמצפה וכמ"ש בפ"ג דיו"ט וכ"כ הרשב"א בס' עב ודתהקודש מ"ו ב' בהמה בריאה שמתה בין בשבת בין בי"ט לא יזיזנה ממקומה ואפי' לחתכה לפני כלבו שאין אדם מצפה אימת תמות בהמתו וה"ז כגרוגרות וצמוקין שאין דעתו עליהם כלל היתה מסוכנת מבערב ולמחר מתה מותר לחתכה לכלבים שמוכנת זו מבערב לכלבים היתה חולה מבערב ולמחר מתה בשבת מותר לחתכה לפני הכלבים אבל בי"ט אסור שיש מוקצה בי"ט ואין מוקצה בשבת וכ"ז דלא כדברי הש"ע. אבל צ"ע ממה שפ' דאפי' בשוחט לחולה שנחלה בשבת מותר דל"ל מוקצה אלא דדחי' בידים א"כ כ"ש מתה מאיליה דהא שוחט לא אסיק אדעתיה כלל וכ"ת כמ"ש בפ"ק די"ט משום מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דזה דווקא לר"י דא"ל מוקצה ואנן לא קי"ל אלא במוקצה מחמת איסור דדחייה בידים כנ"ל וצ"ע על הרא"ש והטור וע"ל סי' שי"ח ס"ב וגם אפשר לומר דסוגיות הנ"ל דפליגי בחולה בשבת פליגי בפלוגתא דאמוראי דפליגי אליבא דר"ש בבע"ח שמתו ור"ד מנהרדעא שסתם הלכתא וכן הסוגיות דפ"ק די"ט כנ"ל מוכחות כמר ברי' דר"י כנ"ל: וה"מ כו'. ולא כ"כ בדלועין מפני שסתמן קשין כמ"ש בגמרא שם: וע"ל. ועט"ז ומ"ש לעיל שם:
ה סָעִיף ט ס"ט דהיינו. רש"י: למקום. טור ולמד מעגלים: ודין תרנגולים. גמרא שם:
ו סָעִיף יא סי"א ויוני עליי'. גמ':
ז סָעִיף יב סי"ב מותר. עט"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.