א מֻתָּר לְזַמֵּן עַכּוּ"ם, בְּשַׁבָּת, וּמֻתָּר לִתֵּן מְזוֹנוֹת לְפָנָיו בֶּחָצֵר, לְאָכְלָן, וְאִם נְטָלָן וְיָצָא, אֵין נִזְקָקִין לוֹ. וְדַוְקָא שֶׁהָעַכּוּ"ם בֶּחָצֵר, אֲבָל אִם עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לְפָנִים שֶׁיָּדוּעַ הוּא שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ, אוֹ לִתֵּן לוֹ שְׁאָר חֲפָצִים שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיאָן, אָסוּר אֲפִלּוּ אִם עוֹמֵד בִּפְנִים, אֲפִלּוּ אִם הַחֲפָצִים שֶׁל עַכּוּ"ם, שֶׁהָרוֹאֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַחֲפָצִים שֶׁל עַכּוּ"ם. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּיִחֵד לוֹ מָקוֹם מִבְּעוֹד יוֹם, יֵשׁ לְהַחְמִיר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת).
ב הֵיכָא דְּאִכָּא מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם, אוֹ בְּעַכּוּ"ם אַלָּם, מֻתָּר לָתֵת לוֹ אוֹ לִשְׁלֹחַ לוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ"ם. וְהוּא הַדִּין לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן לְהוֹצִיא חָמֵץ מִבֵּיתוֹ בְּפֶסַח (מָרְדְּכַי).
ג מֻתָּר לְהַחֲלִיף מַשְׁכּוֹן בְּשַׁבָּת אִם הוּא מַלְבּוּשׁ, וְיוֹצִיאֶנּוּ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כִּי אֵין זֶה מַשָּׁא וּמַתָּן; וְגַם בְּיִשְׂרָאֵל מֻתָּר בְּעִנְיָן זֶה, אִם הַיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְלָבְשׁוֹ. הַגָּה: וְטוֹב שֶׁהָעַכּוּ"ם יִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן עַצְמוֹ וְיַנִּיחַ אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יִגַּע בּוֹ הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן (אֲגֻדָּה). וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש"ז, בְּסוֹפוֹ, מִדִּין עַכּוּ"ם הַמֵּבִיא בְּשַׁבָּת אֵיזֶה דָּבָר, אִם מֻתָּר לְקַבְּלוֹ.
ד פַּת שֶׁאָפָה עַכּוּ"ם לְעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת, יֵשׁ אוֹסְרִים וְיֵשׁ מַתִּירִים; וּבִשְׁעַת הַדַּחַק אוֹ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן סְעֻדַּת בְּרִית מִילָה אוֹ לְצֹרֶךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַמַּתִּירִים. הַגָּה: אֲבָל אָסוּר לִתֵּן לוֹ מָעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְשֶׁיִּתֵּן לוֹ הַפַּת בְּשַׁבָּת, דְּאָז אַדַּעְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל קָא עָבִיד (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ח"א).
ה עַכּוּ"ם שֶׁצָּד דָּגִים אוֹ לִקֵּט פֵּרוֹת לְעַצְמוֹ, אֲסוּרִים לְיִשְׂרָאֵל; וַאֲפִלּוּ סָפֵק אִם לְקָטָן אוֹ צָדָן הַיּוֹם, אֲסוּרִים בּוֹ בַּיּוֹם; אֲבָל לָעֶרֶב מֻתָּרִים מִיָּד, אֲפִלּוּ אִם וַדַּאי לְקָטָן וְצָדָן הַיּוֹם.
ו אִם לִקֵּט וְצָד בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם, צָרִיךְ לְהַמְתִּין לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ.
ז סָפֵק אִם לִקְּטָן בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁלִּקְּטָן בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְאֵין יָדוּעַ אִם נִלְקְטוּ הַיּוֹם אִם לָאו, אֲסוּרִים בּוֹ בַּיּוֹם, וְלָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָעֶרֶב מֻתָּר מִיָּד.
ח דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ חֲשָׁשׁ צֵידָה וּמְחֻבָּר, אֶלָּא שֶׁהוּבָא מִחוּץ לַתְּחוּם, אִם הֱבִיאוֹ הָעַכּוּ"ם לְעַצְמוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בּוֹ בַּיּוֹם; וְאִם הֱבִיאוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לְטַלְטֵל אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ; אֲבָל לֶאֱכֹל, אָסוּר בּוֹ בָּיוֹם לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ, וְלָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַלַּיְלָה עוֹלֶה מִן הַחֶשְׁבּוֹן, רַק צָרִיךְ לְהַמְתִּין בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ (סְמַ"ג וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק כ"כ); וְלַאֲחֵרִים, מֻתָּר בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ מֻתָּר לָעֶרֶב מִיָּד, וְהָא דְּשָׁרֵי לְיִשְׂרָאֵל לְטַלְטֵל, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֱבִיאוֹ הָעַכּוּ"ם לְעַצְמוֹ, דַּוְקָא בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת אוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר, אִם הִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה; וְהוּא שֶׁתְּהֵא מֻקֶּפֶת לְדִּירָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּשְׁבָה וּלְבַסוֹף הֻקְּפָה, וּסְתָם עֲיָרוֹת מֻקָּפוֹת לְדִּירָה; וּסְתָם מִבְצָרִים אֵינָם מֻקָּפִים לְדִּירָה וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ת"א.
ט אִם הוּא סָפֵק אִם הוּבָא מִחוּץ לַתְּחוּם, אָסוּר; וְדַוְקָא בְּעַכּוּ"ם שֶׁאֵינוֹ שָׁרוּי עִמּוֹ בָּעִיר, אֲבָל עַכּוּ"ם הַשָּׁרוּי עִמּוֹ בָּעִיר, וּפֵרוֹת הַמְצוּיִים בָּעִיר, אֵין לָחוּשׁ מִסָפֵק; וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לָעַכּוּ"ם שְׁנֵי בָּתִּים, וְאֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, תּוֹלִין לְהָקֵל וּמֻתָּר לֶאֱכֹל אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ.
י עַכּוּ"ם שֶׁמִּלֵּא מַיִם לִבְהֶמְתּוֹ מִבּוֹר שֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם בְּהֶמְתּוֹ; וְהוּא שֶׁאֵין הָעַכּוּ"ם מַכִּירוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ; וְאִם מִלֵּא לְצֹרֶךְ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בְּכָל מִינֵי תַּשְׁמִישׁ אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל אַחֵר; וְאִם מִלֵּא מִבּוֹר רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַרְמְלִית, מֻתָּר לְאַחַר שֶׁלֹּא מִלֵּא בִּשְׁבִילוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּאַף אִם הוּבָא דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לְאָדָם לִשְׁתּוֹת מֵהֶם הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לֵילֵךְ שָׁם וְלִשְׁתּוֹת (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם); וְיֵשׁ מַתִּירִין אַף לְכַתְּחִלָּה (כָּל בּוֹ); וְכֵן נָהֲגוּ הֶתֵּר לוֹמַר אַף לְכַתְּחִלָּה לְעַכּוּ"ם לְהָבִיא שֵׁכָר, אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים, דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית אוֹ בְּלֹא עֵרוּב, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְהַחְמִיר בַּדָּבָר מִכָּל מָקוֹם אֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַמְקִלִּין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת וּבִשְׁעַת הַדַּחַק, דְּהָא יֵשׁ לְהָקֵל בַּאֲמִירָה לְעַכּוּ"ם לְצֹרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סי' ש"ז וְכָל שֶׁכֵּן בִּכְהַאי גַּוְנָא.
יא לִקֵּט עַכּוּ"ם עֲשָׂבִים לְצֹרֶךְ בְּהֶמְתּוֹ, אִם אֵינוֹ מַכִּירוֹ, מַאֲכִיל אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, שֶׁעוֹמֵד בְּפָנֶיהָ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא תּוּכַל לִנְטוֹת אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם; דְּאִלּוּ לְהַעֲמִידָם עֲלֵיהֶן, אָסוּר דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִטֹּל בְּיָדוֹ וְיַאֲכִילֶנָּה, וְהֵם מֻקְצִים. אֲבָל אִם מַכִּירוֹ, אָסוּר. וְכֵן בְּכָל דָּבָר דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ; אֲבָל בְּדָבָר דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ, כְּגוֹן שֶׁהִדְלִיק נֵר לְעַצְמוֹ אוֹ עָשָׂה כֶּבֶשׁ לִירֵד בּוֹ, שֶׁבְּנֵר אֶחָד וּבְכֶבֶשׁ אֶחָד יַסְפִּיק לַכֹּל, אֲפִלּוּ מַכִּירוֹ, מֻתָּר.
יב אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ, אִם אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁלְּצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן, וּמַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים שֶׁלְּצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁהִדְלִיק נֵר בְּבַיִת שֶׁיִּשְׂרָאֵל בּוֹ וְהָלַךְ לוֹ הָעַכּוּ"ם, אָסוּר.
יג אִם לִקֵּט עַכּוּ"ם וְהֶאֱכִיל לְבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל, אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שָׁעָה; אֲבָל אִם רָגִיל בְּכָךְ, צָרִיךְ לִמְחוֹת.
יד עָשָׂה אֵינוֹ יְהוּדִי בְּשַׁבָּת אָרוֹן אוֹ קֶבֶר לְעַצְמוֹ, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִקָּבֵר בּוֹ; וְאִם עֲשָׂאוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, לֹא יִקָּבֵר בּוֹ עוֹלָמִית. וְדַוְקָא שֶׁהַקֶּבֶר בְּפַרְהֶסְיָא, וְהָאָרוֹן עַל גַּבָּיו, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁנַּעֲשָׂה לִפְלוֹנִי יִשְׂרָאֵל; אֲבָל אִם הוּא בְּצִנְעָה, מֻתָּר לִקָּבֵר בּוֹ לָעֶרֶב, בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא בְּפַרְהֶסְיָא, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לְאוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנַּעֲשָׂה בִּשְׁבִילוֹ, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, מֻתָּר; וְהוּא שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ.
טו עַכּוּ"ם שֶׁהֵבִיא בְּשַׁבָּת חֲלִילִין (פי' כְּלִי כְּגוֹן חֲלִילִים שֶׁקוֹלָם מְעוֹרֵר הַבְּכִי) לִסְפֹּד בָּהֶם יִשְׂרָאֵל, לֹא יִסְפֹּד בָּהֶם לֹא הוּא וְלֹא אֲחֵרִים עַד שֶׁיַּמְתִּין לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב; וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁמִּמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֱבִיאוֹ בְּשַׁבָּת, יַמְתִּין לָעֶרֶב כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם, וְאַחַר כָּךְ מֻתָּרִים בֵּין לוֹ וּבֵין לַאֲחֵרִים; וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁהֱבִיאָם דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל אִם לֹא הֱבִיאָם אֶלָּא דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בָּהֶם אִסוּר תּוֹרָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ אֶלָּא מֻתָּרִים לָעֶרֶב מִיָּד.
טז סָפֵק אִם הוּבְאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם אוֹ מִתּוֹךְ הַתְּחוּם, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִחוּץ לַתְּחוּם הוּבְאוּ.
א סָעִיף א (א) לזמן א"י בשבת - אף דביו"ט אסור לזמן א"י לאכול עמו גזירה שמא ירבה לבשל בשבילו כדלקמן בסימן תקי"ב בשבת דאין לחוש לזה שרי:
ב סָעִיף א (ב) ומותר ליתן וכו' - אף דאסור לטרוח בשבת בשביל מי שאין מזונותן עליו כדלעיל בסימן שכ"ד אינו יהודי חשיב מזונותן עליו לענין שמותר לטרוח בשבילו משום דמפרנסין עניי א"י עם עניי ישראל מפני דרכי שלום [תוס']:
ג סָעִיף א (ג) לפניו בחצר - כתבו הפוסקים דדוקא ליתן לפניו והוא יקחם בעצמו שרי אבל ליתן לידו אסור דשמא יוציא לר"ה ונמצא למפרע דהישראל עשה העקירה מרה"י דאסור וכדלקמן בסימן שמ"ז. ודעת הא"ר דמותר ליתן לו אף בידו כשהוא בחצר כיון שאין נותן לו ע"מ להוציאו דכיון דהא"י עומד בפנים כשיוציא לחוץ חשוב עושה בעצמו העקירה ויש להקל בזה כדבריו וכמ"ש בבה"ל ואם הישראל אינו מוסר לידו אלא הא"י לוקח מיד הישראל לכו"ע מותר כשלוקח ע"מ לאכול בחצר דאף כשיוציא הלא לא עשה ישראל העקירה כלל:
ד סָעִיף א (ד) לאכלן - אפילו אם אינו מפרש לו שיאכל ג"כ שרי דמסתמא יאכל שם אלא בא לאפוקי אם אין רשות בידו לאכלן שם או שהוא הרבה שא"א לאכלן שם אסור ליתנם לפניו דהוי כאלו נותנו ע"מ להוציא ויש בו משום מראית העין שיאמרו שמוציא בשביל ישראל ובשליחותו וכמבואר בסימן רמ"ז [מ"א בשם ש"ג וכן הוא באו"ז]:
ה סָעִיף א (ה) ופשט ידו לפנים - ובזה אפילו לא יתנם הישראל לידו אלא יקבלם מיד הישראל דאין עושה הישראל שום עקירה אפ"ה אסור דכיון שידוע שיוציאנו יאמרו דבשליחותו מוציא וכ"ש למסור לידו דאסור משום העקירה וכדלקמן בסימן שמ"ז:
ו סָעִיף א (ו) או ליתן לו - ואפילו לא יתנם לידו אלא יניח לפניו בחצר כיון שידוע שיוציא אסור דיאמרו דבשליחותו מוציא וכנ"ל בסק"ד:
ז סָעִיף א (ז) אפילו אם החפצים של א"י - בטור איתא או אפילו וכו' ופירשו דאדלעיל קאי דהא"י עומד בחוץ ופושט ידו לפנים דבזה אפילו אם החפצים של א"י יש מראית עין שיאמרו דשל ישראל הם שמוסר לידו אבל כשעומד בחצר מותר לתת לפניו דלא גזרינן כולי האי בחפצים של א"י ואמרינן דהרואה אותו שמוציא אח"כ ידע שהחפצים של א"י הם:
ח סָעִיף א (ח) בייחד לו מקום - היינו אם היה החפץ ממושכן אצל ישראל אף שייחד לו מקום על החפץ שיבוא ויטלנו כל זמן שירצה אפ"ה אסור להניחו שיטלנו בשבת דחפץ הממושכן אצל ישראל הוי כשלו ומה שייחד לו מקום לא מהני דשכירות לא קניא ועדיין ברשות הישראל הוא ואיכא משום מ"ע:
ט סָעִיף ב (ט) משום דרכי שלום - כגון א"י שחלה ושלח אחר מאכל ישראל:
י סָעִיף ב (י) או בא"י אלם - ומבקש חפציו ואף שאין חשש סכנה בדבר:
יא סָעִיף ב (יא) וה"ה לצורך מצוה - ואף דאסור ליתן לא"י אם יודע שיוציא החפצים מביתו לר"ה בשבת אף שלא בשליחות ישראל וכ"ש כשהוא בשליחותו מ"מ התירו בכל אלו משום דלדידן להרבה פוסקים אין לנו ר"ה דאורייתא ואינו אלא שבות דשבות והתירו במקום מצוה או מפני דרכי שלום וכה"ג ומ"מ צריך ליזהר בכל אלו שלא למסור ליד א"י דיעשה הישראל עקירה דהא אפשר לבקש להא"י שיקחנה בעצמו ואפילו אם הא"י מבקש שיתנו לתוך כליו יש ליזהר שיעמידנו בבית ואחר שישפוך הישראל לתוכו יקחנו:
יב סָעִיף ב (יב) חמץ מביתו - כגון ע"פ שחל בשבת [מרדכי]:
יג סָעִיף ג (יג) דרך מלבוש - דאל"ה אסור כשאר חפצים של ישראל כיון שממושכנין אצלו דיאמרו דהישראל צוה להוציאו וכנ"ל בסק"ח מיהו אם הא"י אלם ואינו רוצה לקחת בדרך מלבוש מותר בכל גווני וכנ"ל:
יד סָעִיף ג (יד) ויניח אחר - כתב באגודה ה"ה אם הא"י מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשב הישראל עמו ולא יגע בם [מ"א ותו"ש] ובא"ר משמע דהוא סובר דכשמניח מעות מחזי כמשא ומתן ולדידיה אין להקל בזה כ"א כשהא"י אלם ומ"מ נראה דאם יוכל להגיע לו מזה הפסד כגון שאין משכון שוה הכסף וכדומה יש לסמוך על המ"א ותו"ש:
טו סָעִיף ג (טו) ולא יגע - בשום אחד מהמשכונות לא בהישן ולא בהחדש מיהו בישראל כה"ג יש להקל שיגע בו דבישראל לא מחזי כמו"מ אלא כמשאילו ואם בא הא"י ליטול משכונו ואין הישראל מאמין לו אין ישראל אחר רשאי לערב עבורו דאסור משום ממצוא חפצך:
טז סָעִיף ד (טז) יש אוסרים - שמא היתה ביה"ש קמח או עיסה שאינו ראוי לכוס ואיתקצאי לביה"ש ואפילו אם נאמר דהיו אז חטים דראוי לכוס מ"מ אין ראוים לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף לאחר שנעשה בו איסורא דאורייתא שנעשה לחם והו"ל נולד ויש שאוסרין מטעם אחר שמא יאמר לא"י לבשל ואע"ג דא"י שהדליק נר לעצמו לא גזרינן כמ"ש סימן רע"ו במידי דאכילה דלהוט ביותר גזרינן טפי וכתב המ"א בסימן תקי"ז דמדברי המחבר שם משמע דס"ל כטעם הזה:
יז סָעִיף ד (יז) ויש מתירים - דלא מחלקי בין מידי דבר אכילה ללאו בר אכילה כיון שמ"מ עשהו בשביל עצמו ולענין מוקצה ס"ל כיון שהיה יכולת ביד הא"י לגמרו אין ע"ז שם מוקצה ונולד. כתב ב"י בשם או"ז שלדברי הכל אם בישל או אפה עבד ישראל בשבת אפילו לצורך עצמו ואפילו בשבת ראשונה ובפעם ראשונה שאין העבד יודע אם אדונו יאכל מזה אם לאו אפ"ה אסור מפני שהוא מכירו ומרגילו לשבת אחרת ע"ש שהביא לזה ראיה מתוספתא ועיין לקמן בסי"א מה שנכתוב בזה:
יח סָעִיף ד (יח) ובשעת הדחק - כגון שדר בכפר יחידי שא"א לשאול פת מחבירו [אחרונים]:
יט סָעִיף ד (יט) על המתירין - ומ"מ יזהר שלא לקרוא אותו לביתו לפרוע לו דמיו דהוי מקח וממכר ועיין לעיל בסימן שכ"ג ס"ד [רי"ו הובא בב"י]:
כ סָעִיף ד (כ) ליתן לו מעות וכו' - דזה אסור לד"ה ואפילו לצורך מצוה:
כא סָעִיף ה (כא) שצד דגים וכו' - ובזה כו"ע מודו דאסור משום דהוא ודאי מוקצה שנצודו בשבת ולא היו מזומנים מאתמול [וכ"ש האוסרין גם בפת בס"ד] ולאו דוקא שצדן א"י דה"ה אם נצודו מאליהן בשבת בהמצודה שפרסו מע"ש:
כב סָעִיף ה (כב) או ליקט פירות - ג"כ משום מוקצה דמחוברין היו ביה"ש וגם דגזרינן בזה שמא יעלה ויתלוש כמו שגזרו על פירות הנושרין בשבת כדלעיל בסימן שכ"ב [משום דאדם להוט אחריהן וגם בקל הוא לתולשן] וה"ה כאן שנתלשו ע"י א"י דלא גריעי דשניהן נתלשו שלא ע"י ישראל:
כג סָעִיף ה (כג) אסורים לישראל - בין באכילה בין בטלטול:
כד סָעִיף ה (כד) ואפילו ספק - דספק מוכן אסור ואפילו המתירין לקמן בס"ז בספק לענין מו"ש בזה מודי וכדלקמיה ודוקא בספק הוא דאסור דתלינן דבו ביום נצודו ונתלשו אבל אם ניכר דנתלשו מע"ש כגון פירות שנכמשו וכן בדגים בכה"ג שרי וכדלקמן בסימן תקט"ו עי"ש בב"י:
כה סָעִיף ה (כה) לערב מותרין מיד - דדוקא כשעשה המלאכה בשביל ישראל הוא דגזרו לאסור בערב עד כדי שיעשו כדלקמיה בסעיף שאח"ז אבל כשעשה לעצמו לא שייך למגזר [אחרונים]:
כו סָעִיף ו (כו) אם ליקט וצד - וה"ה בכל המלאכות דאורייתא שעשה הא"י בשביל ישראל ואפילו עשה מעצמו בלא צווי הישראל כדלקמן בסימן תקט"ו ע"ש בב"י:
כז סָעִיף ו (כז) בשביל ישראל וא"י - כגון שהיה מחצה ישראל ומחצה א"י או בידוע שגם לישראל צד וליקט אף דהרוב היו א"י [מלקמן סימן תקט"ו סעיף ו' בהג"ה] ועיין במש"כ לעיל סימן רע"ו בבה"ל:
כח סָעִיף ו (כח) צריך להמתין וכו' - והיינו אפילו ישראל אחר שלא נלקט בשבילו כיון דעשה מלאכה דאורייתא בשביל ישראל אסור לכל ליהנות עד מו"ש בכדי שיעשו [ובשבת גופא בטלטול נמי אסור כבסימן תקט"ו] ולאו דוקא בצד דה"ה בכל המלאכות וכנ"ל להטעם דאסרו לכל עד בכדי שיעשו שלא יהנו ממלאכה הנעשית בשביל ישראל בשבת וגם דגזרו דכשיהיה מותר מיד במו"ש יאמרו לא"י בשבת להכין שיהיה מזומן על מו"ש מיד:
כט סָעִיף ו (כט) בכדי שיעשו - מבואר לקמן סימן תקט"ו דהיינו שיעור שילך הא"י במו"ש למקום שלקט וילקוט שם אחרים ויחזור לכאן ואם אינו ידוע מהיכן הביאו שיעורן בכדי שיביא מחוץ לתחום ואם בתחלה בשבת הביאן על סוס משערינן ג"כ דרך רכיבה [מ"א בשם כנה"ג] ולענין אם נאמן א"י במסיח לפי תומו שנלקטו מע"ש עיין במש"כ שם ובסימן תקי"ג:
ל סָעִיף ז (ל) ספק אם לקטן וכו' - כגון שהא"י אמר לישראל ליתן לו פירות בשבת והלך לבית הא"י ונתן לו פירות דספק אם לקט אלו בשבילו או חשב ללקוט אחרים בשבילו ואלו לקט לעצמו מתחלה אבל א"י שהביא דורון לישראל לא הוי ספק דאמרינן דודאי בשבילו לקטן וכן אם הביא פת חמה לישראל אמרינן דודאי בשבילו אפה [מ"א ותו"ש וש"א דלא כב"ח]:
לא סָעִיף ז (לא) ואין ידוע וכו' - גם זה לאו בהביא דורון מיירי דבהביא דורון [או הביא למכור] חשבינן כודאי תלשן בשבת דמסתמא הביא מן המשובחין שנלקטו היום ואסורין במו"ש בכדי שיעשו לכו"ע:
לב סָעִיף ז (לב) אסורין בו ביום ולערב וכו' - והטעם דאסרו מספק אף שהוא מלתא דרבנן דספיקא לקולא משום דהוא דבר שיש לו מתירין שאפשר להמתין עד מו"ש. ואם היו שני הספיקות יחד אם תלשן בשבת וגם אם תלשן בשביל הישראל בשבת גופא אסור דהא אפילו ודאי לא בשביל ישראל לקטן אסור בשבת משום ספק מוכן כנ"ל בס"ה אבל במו"ש יש להתיר בזה מיד משום ס"ס [תו"ש ופמ"ג וח"א]:
לג סָעִיף ז (לג) וי"א דלערב יד מותר מיד - דס"ל דלא אסרו רבנן בזה מספיקא ומ"מ בשבת גופא דאיסורו משום מוקצה מודו דאין להתיר אפילו היכא דרק ספק אם נלקטו בשבת דבספק מוכן החמירו יותר משאר ספיקות דרבנן וכנ"ל בס"ה ולדינא כתב הא"ר דמשמע מאחרונים דיש לסמוך על הי"א הזה דאין להחמיר למו"ש אבל בח"א כתב דאין להקל רק לצורך מצוה וכן משמע מא"א סקי"ח שאין להקל בזה ושכן הכריע הב"י בסימן תקט"ו:
לד סָעִיף ח (לד) שאין בו חשש - כגון דברים אחרים שאין שייך בהם צידה ולקיטה או אפילו בהני אלא שניכרין שלא נצודו ונלקטו בשבת כנ"ל וכדלקמן סימן תקט"ו:
לה סָעִיף ח (לה) מותר - היינו אף באכילה ואפילו להאוסרין בס"ד בכל המלאכות של אכילה שעשה הא"י בשביל עצמו באיסור תחומין שרי ואף בתחומין די"ב מיל וכדלקמיה:
לו סָעִיף ח (לו) מותר לטלטל - דהא מחמת עצמן אין בהן איסור מוקצה שלא נצודו בשבת ואף דבאכילה אסורין לאותו ישראל כיון שלישראל אחר מותרין אין עליהם שם מוקצה דהא ראוים לישראל אחר [הרא"ש]:
לז סָעִיף ח (לז) אבל לאכול אסור וכו' - ואם הביאו בשביל שני בני אדם שני דברים אסורין להחליף כדי להתיר באכילה דאם יהיו מותרין יבואו לומר לא"י לכתחלה להביא להם. ולמכור לאחר שלא הובא בשבילו מותר [והיינו באופן ההיתר המבואר בסימן שכ"ג] ובלבד שלא ירויח למכור ביוקר ממה שלקח [כנה"ג]:
לח סָעִיף ח (לח) למי שהובא בשבילו - ומבואר לקמן בסימן תקט"ו דה"ה לב"ב דאסור [וה"ה לאורחים שהיו מזומנים אצלו בשבת עיין שם במ"ב] ואם הביא למכור בעיר שרובה ישראל אסור לכל דבשביל כולם הביא ובעיר שרובה א"י כתוב בשו"ע שם דמותר ועי"ש במ"א. ודע דאם הובא בספינה למעלה מיו"ד שרי דאין תחומין למעלה מיו"ד [מ"א] ועיין בסימן ת"ד דהיינו שלא היה ביבשה בבין השמשות וגם לא היה למטה מעשרה פעם אחד דאם היה למטה פ"א ויצא משם חוץ לתחום אף שהיה אח"כ כל הדרך למעלה מעשרה וכ"ש אם היה ביבשה ביה"ש אסור לטלטל חוץ לד"א עי"ש:
לט סָעִיף ח (לט) בכדי שיעשו - הכל לפי הענין שנעשה מלאכה בשבת דאם הביא הא"י דרך רכיבה על הסוס צריך לשער ג"כ באופן זה. ואם הביא ממקום רחוק הרבה ושהה ג' ימים א"צ להמתין רק יום אחד כנגד הזמן שהלך בשבת והיינו בידוע מאיזה מקום הביא אבל כשאין ידוע משערינן לעולם כמו שהביאן חוץ לתחום:
מ סָעִיף ח (מ) ויש אומרים וכו' - לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק וא"כ אכתי נהנה הישראל במה שהביאו ביום וע"כ צריך להמתין שיעור ההבאה למחר ביום ודוקא בזה שהובאו ממקום רחוק דהוא חוץ לתחום ס"ל כן משום דאין דרך להביאו בלילה משם אבל לעיל כשהיא תוך התחום אלא שלקטו או צדו בשבת גם לדעה זו סגי להמתין בכדי שיעשו בלילה וכתב המ"א דהיש"ש פסק כסברא ראשונה להקל וכן מסתבר דאין להחמיר בזה דהא להי"א השני מתירין לגמרי וכ"ש לצורך אורחים או שאר דבר מצוה בודאי יש להקל אבל אם היה בו גם איסור דאורייתא שלקט ממחובר חוץ לתחום יש להחמיר מ"מ לדבר מצוה יש להקל בכל גווני:
מא סָעִיף ח (מא) ולאחרים מותר - דבתחומין דרבנן לא אסרו לאחרים רק למי שהובאו בשבילו וכן בשאר איסור דרבנן כדלקמיה בס"י [ואם הביא גם דרך ר"ה עיין לקמן סי"ד סקע"ה] ואפילו בתחומין די"ב מיל להסוברין דהיא דאורייתא כיון שאינו מפורש בקרא לא החמירו בו [מ"א בשם תה"ד בסימן תקט"ו]:
מב סָעִיף ח (מב) מותר לערב מיד - דס"ל דבאיסורי דרבנן א"צ להחמיר בכדי שיעשו אף למי שהובא בשבילו ולדינא יש להחמיר כסברא ראשונה [א"ר בשם ב"ח ומהרש"ל וכתב שכן משמע מסתימת השו"ע לקמן סימן תקט"ו] וכ"ש בתחומין די"ב מיל די"א דהוא דאורייתא:
מג סָעִיף ח (מג) בתוך ד"א - דכל דבר שיצא חוץ לתחום אסור לטלטל חוץ לד"א אף שמותר באכילה במקומם אם לא בעיר שמוקפת מחיצה דנחשב כל העיר כד"א:
מד סָעִיף ח (מד) מוקפת חומה - וה"ה כשנתקן בצורת הפתח דחשיב נמי כל העיר כד"א וכ"ש בית וחצר דנחשב כל ההיקף כד"א:
מה סָעִיף ח (מה) והוא שתהא מוקפת וכו' - דאם אינה מוקפת לדירה או שהניח הא"י בשדה אין להחפץ רק ד"א ואם טלטל אותו אחד אמה או שתים שוב אין רשאי אחר לטלטלו רק עד תשלום ד"א [מ"א ותו"ש וש"א]:
מו סָעִיף ח (מו) ועיין לקמן סימן ת"א - היינו דשם כתב לכאורה היפך זה אבל הט"ז כבר יישב שם דלא סתרי אהדדי ע"ש:
מז סָעִיף ט (מז) אם הוא ספק וכו' - ואף דספיקא דרבנן לקולא אסור בזה משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להמתין עד ערב וכנ"ל [רמב"ן במלחמות פרק כ"ב והה"מ וכן העתיקו האחרונים]:
מח סָעִיף ט (מח) אסור - סתם בזה כדעת הגאונים דאוסרין בספק וכן סתם בסעיף ט"ו [ודלא כדעת המתירין המובא בב"י והוא דעת הי"א שבסעיף ז'] והנה אף דלדעתם אף במו"ש אסור בזה בכדי שיעשה מ"מ הסכימו האחרונים דלענין מו"ש אין להחמיר בזה דהא אפילו בודאי חוץ לתחום יש אומרים דא"צ להמתין בכדי שיעשה וכנ"ל בס"ח ע"כ בספק עכ"פ יש לסמוך על המתירין:
מט סָעִיף ט (מט) אין לחוש מספק - שהפירות האלו הביאן חוץ לתחום דאדרבא דאמרינן כאן נמצאו כאן היו:
נ סָעִיף ט (נ) ואפילו וכו' - ואף דבזה יש לספק שהביא מהבית שיש לו חוץ לתחום מ"מ תלינן להקל דעד כאן לא אסרינן מספק אלא בא"י שאין לו דירה כלל בתוך התחום חיישינן דשמא חוץ לתחום הביאו בשבת אבל בזה שיש לו בית בתוך התחום לא מספקינן כלל שמא הביאו מחוץ דאמרינן כאן נמצאו כאן היו היינו בהבית שבתוך התחום:
נא סָעִיף י (נא) שאין הא"י מכירו - דבמכירו אף שהא"י עשה לעצמו אסור דגזרו שמא ירבה הא"י לדלות בשבילו ועיין לקמיה בס"ק ס"ו דאפילו דלה שלא בפני ישראל אסור ואך עכ"פ בעינן שידע הא"י שהישראל צריך לאותה המלאכה דאז נוכל לומר שיכוין להרבות בשבילו במכירו וע"ש עוד מה שכתוב בזה:
נב סָעִיף י (נב) בכל מיני תשמיש - היינו דלא מבעיא לשתיה דעקרו עומד לכך בודאי אסור אלא אפילו שאר תשמישין נמי אסור להשתמש בם [תוס']:
נג סָעִיף י (נג) אפילו ישראל אחר - דכיון דאתעביד בהו מלאכה דאורייתא בשביל ישראל אסור לכל ישראל וכנ"ל בס"ו ואפילו לערב במו"ש יהיה אסור עד בכדי שיהיה שהות לדלות חדשים וכנ"ל:
נד סָעִיף י (נד) לכרמלית - דאינו אלא מלאכה דרבנן מותר לישראל אחר וכנ"ל בס"ח:
נה סָעִיף י (נה) הואיל ואפשר - דלא חשיב נהנה ממלאכת הא"י בשבת כיון דאפשר לו לירד לתוך הבור ולשתות בהיתר בלא חילול שבת דדוקא בבהמתו אסור דא"א לה לשתות מתוך הבור ובבהמה נמי אם הביא מים מנהר שאפשר לה לשתות משם גופא או שהביא מבור העומד ברה"י שהיה אפשר להכניסה שם ולהשקותה בלא חילול שבת ג"כ יהיה מותר דאף דהא"י הביא דרך ר"ה באיסור לא חשיב נהנה ממלאכת שבת כיון דאותה ההנאה היה יכול ליהנות בלא חילול שבת אבל אם בפעם הזה הביא הא"י מים לבהמתו מבור שהוא רה"י העומד בר"ה דאלו המים א"א להשקותה בהיתר וכנ"ל אף שיש שם גם נהר שהיה אפשר להשקותה משם אסור דעכ"פ מים אלו הביא ממקום שא"א לה לשתות בהיתר:
נו סָעִיף י (נו) לילך שם - ואם אין הישראל יכול לילך שם מפני סכנת דרכים אסור גם לדעה זו ופשוט דה"ה להדיח כלים בהמים או לעשות בם שאר תשמישין שלא היה אפשר לעשות שם בתוך הבור דינו כבהמתו ואסור גם לדעה זו ולענין דינא העיקר כדעה ראשונה דהוא דעת כל הראשונים וכן משמע מהגר"א ותו"ש ורק לצורך גדול או לצורך שבת יש לסמוך ע"ז להקל ובמו"ש יש להתיר מיד בכל גווני:
נז סָעִיף י (נז) ויש מתירין - האחרונים נדחקו מאד בטעם הדבר דהא אף היש מקילין דבסמוך לא מצינו שהקילו רק לענין דיעבד אבל לא לכתחלה להתיר אמירה לא"י אפילו בכרמלית וכ"ש בר"ה וגם מה שציין המציין ע"ז כלבו כתב המ"א דלא נמצא זה בכל בו והגר"א כתב דהוא דעת ראבי"ה המובא בב"י בסימן ש"ז ע"ש:
נח סָעִיף י (נח) או שאר דברים - היינו דבר שהוא צורך שבת קצת:
נט סָעִיף י (נט) דרך כרמלית - ובד"מ משמע דנהגו להקל אף בר"ה דילן:
ס סָעִיף י (ס) ואע"פ שיש להחמיר - דמטעם שבות דשבות אין מתירין לכתחלה רק בצורך גדול או לדבר מצוה גמורה כגון שהוא צריך המשקה לקידוש או להביא התבשיל החם שהוכן לסעודות שבת:
סא סָעִיף י (סא) אין למחות - ועכ"פ לא יתן מעות לא"י ע"ז [מ"א] וגם לא יתן לו הכלי לידו ולא יקבלם מידו בעת הבאתו כדי שלא יעשה הישראל העקירה וההנחה [אחרונים]:
סב סָעִיף י (סב) לצורך שבת - כתבו האחרונים דמ"מ אין להקל אלא בשכר וכיו"ב מהדברים הצריכים בשבת שא"א להיות בלעדם אלא בדוחק קצת אבל דברים שא"צ כ"כ כגון פירות וכיו"ב אין להקל ואפילו אם הוא רוצה להתענג בהם לכבוד שבת ולא יפה עושין המשלחין ע"י א"י מגדנות לאורח ולחתן חוץ לעירוב:
סג סָעִיף י (סג) ובשעת הדחק - היינו או בשעת הדחק [כ"מ בד"מ]:
סד סָעִיף יא (סד) לצורך בהמתו - ולדעת היש מקילין הנ"ל אף כשלקטן לצורך בהמת ישראל מותר כיון שיכולה לאכול במחובר אם לא שהיה בעבר הנהר שאינה יכולה לאכול משם או שהיו העשבים מועטין שאין דרך להאכיל במחובר אבל שארי פוסקים לא חלקו בזה והעיקר כמותם וכנ"ל אך אם הוא שעת הדחק שאין לישראל עשבים כתב הח"א דיכול לסמוך על דעת היש מקילין הנ"ל ולומר לא"י שיאכילנה לבהמתו אפילו אם לקטן לצורך ישראל וכן במילא הא"י מים מן הנהר במקום שיכולה הבהמה בעצמה לילך ולשתות ואין לו מים אחרים ליתן לה אע"ג שמלאן א"י בשביל ישראל מותר אבל לומר לא"י ללקט עשבים בכל ענין אסור דהוי מלאכה דאורייתא וכן לומר לא"י למלאות מים מן הבור שהוא רה"י לר"ה בכל ענין אסור אך אם סביב הבור הוא כרמלית מתיר שם בכלל ס"ב ע"י א"י משום צער בעלי חיים ודוקא פעם אחד ביום ולא יותר וע"י ישראל לעולם אסור:
סה סָעִיף יא (סה) מאכיל אחריו ישראל - דמוקצה מותר בהנאה:
סו סָעִיף יא (סו) אבל אם מכירו וכו' - מדסתם המחבר משמע דאף אם שלא בפני הישראל ליקט אסור אם מכירו וכן פסקו כמה אחרונים ועכ"פ בעינן שידע הא"י בשעת מלאכתו שצריך לזה הישראל המכירו דאז שייך למגזר שיכוין להרבות בשבילו ויש פוסקין המחמירין שסוברין דאפילו אם כבר עשה הא"י ולא ידע אז שהישראל צריך אסור אם מכירו דאף דאין בזה חשש שירבה בשבילו בשבת זו גזרינן דבמה שיהנה ממלאכתו ירגילו להרבות בשבילו לשבת אחרת ולעת הצורך יש להקל בזה:
סז סָעִיף יא (סז) אסור - היינו רק עד הערב וא"צ להמתין בכדי שיעשו [מ"א]:
סח סָעִיף יא (סח) מותר - דאף להסוברין לאסור משום שבת אחרת לא חיישינן בזה שיעשה בשביל ישראל עצמו לשבת אחרת דדוקא בדבר שיעשה לעצמו חיישינן שמא ירבה בשביל ישראל אבל לא שיעשה בשביל ישראל לבדו:
סט סָעִיף יב (סט) אם אומר בפירוש - ר"ל ואסור אפילו אם השתמש מתחלה בעצמו ג"כ וכדלעיל בסעיף וי"ו:
ע סָעִיף יב (ע) והלך וכו' - ולא נשתמש בו מאומה ומשמע דאם לא היה הא"י הולך היה מותר לישראל להשתמש תיכף משהדליק הנר אף קודם שהשתמש בו הא"י משום דתלינן דמסתמא הדליק אדעתא שישתמש בו אח"כ ועיין בעו"ש ובבה"ל בס"י ד"ה להשקות:
עא סָעִיף יג (עא) א"צ למחות בידו - מללקט ולהאכיל לבהמתו כיון שאינו עושה זה בצווי ישראל אלא מעצמו ואמרינן דלאו להנאת ישראל מכוין אלא אדעתא דנפשיה עושה כדי להרויח ולכן א"צ למחות בו וכדלקמן בסימן של"ד סכ"ה לענין דליקה שא"צ למחות בא"י כשבא מעצמו לכבות משא"כ בסי"א שהישראל בעצמו מאכיל אסור כיון שנהנה בידים וה"ה כשהא"י מאכיל בצוויו ג"כ אסור אף שליקט מעצמו מתחלה:
עב סָעִיף יג (עב) אבל אם רגיל וכו' - דהוא רק הערמה בעלמא ואסור:
עג סָעִיף יד (עג) עולמית - ואע"ג דבכל מלאכות שנעשה בשביל ישראל אינו אסור רק בכדי שיעשה הכא דהוא מילתא דפרהסיא וכדלקמיה החמירו בו חכמים טפי וה"ה בכל מילי דפרהסיא שנעשה בשביל ישראל אסור לו עולמית [מ"א בשם הרמב"ם] אבל מדברי הט"ז בשם הר"ן משמע דדוקא הכא החמירו חכמים לאסור עולמית משום שגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו אבל בשאר מלאכות בכל גווני אינו אסור רק בכדי שיעשה ועיין סוף סימן תרס"ד וכדברי הר"ן מצאתי עוד בכמה ראשונים וע"כ אין להחמיר בעת הצורך:
עד סָעִיף יד (עד) והוא שימתין וכו' - ואע"ג דלאחר לא שייך למגזר שמא יאמר לא"י בשבת לעשות כדי שיהיה מוכן למו"ש מ"מ לא חילקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל. ודע דבכל המלאכות שנעשית בשביל ישראל דאמרינן דצריך להמתין בכדי שיעשו אפילו אם אמר לו לא"י שיעשה עבורו אף דעבד איסורא בזה אפ"ה אין צריך להמתין במו"ש רק עד כדי שיעשו משום שלא יהנה ממלאכת שבת ולא יותר [מ"א]:
עה סָעִיף טו (עה) שהביא בשבת וכו' - מיירי שהביאן מחוץ לתחום וגם היה דרך ר"ה שנעשה איסור תורה דאם לא היה דרך ר"ה היה מותר לאחרים לערב מיד:
עו סָעִיף טו (עו) ממקום קרוב - דהיינו מחוץ לתחום ואם הביאן דרך סרטיא גדולה שהוא מפורסם אסור לו עולמית כמ"ש סי"ד לגבי ארון וקבר:
עז סָעִיף טו (עז) ואם ידע בודאי וכו' - בין להחמיר וכגון שהוא הרבה יותר מתחום ובין להקל כגון שהוא בתוך התחום ומחמת שהביאן דרך ר"ה לכך צריך להמתין עד כדי שיביאו מאותו מקום שלא יהנה ממלאכת שבת:
עח סָעִיף טו (עח) ימתין לערב כדי וכו' - ר"ל אפילו הוא דבר המצוי במקום קרוב כיון שבא עתה מרחוק צריך להמתין בכדי שיבוא ממקום שבא [ב"י]:
עט סָעִיף טו (עט) וה"מ כשהביאם וכו' - קאי אתוך התחום לכך מותר כשהביאן דרך כרמלית אפילו לו לערב מיד דאם היה מחוץ לתחום אפילו דרך כרמלית היה אסור לו בכדי שיביאו ולאחרים מיד וכמו שסתם לקמן בסימן תקט"ו ס"ה ואף דעל כרמלית יש ג"כ איסור דרבנן כמו על תחומין מ"מ הקילו בו משום שאינו מתהנה כ"כ בהבאת הא"י מתוך התחום:
פ סָעִיף טז (פ) ספק אם הובאו וכו' - וגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בס"ט [ט"ז]:
פא סָעִיף טז (פא) חוששין שמא וכו' - וע"כ צריך ג"כ להמתין בערב כדי שיביאו מחוץ לתחום:
א סָעִיף א ליתן מזונות. דחשיב מזונותיו עליך כמ"ש סי' שכ"ד סעיף י"א דמפרנסין אותן מפני דרכי שלום:
ב סָעִיף א לפניו. אבל לא בידו דהוי עקירה (ש"ג תוספת') ועמ"ש סי' ש"ז סי"ד:
ג סָעִיף א לאכלן. אבל אם אין הרשות בידו לאוכלו בחצר או שהוא הרבה שא"א לאוכלם שם אסו' ליתן לפניו (ש"ג במרדכי פ"ק):
ד סָעִיף א החפצים של עכו"ם. בטור כ' או אפי' אם החפצים של עכו"ם ונ"ל דה"פ או שעומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור וז"ש שהרואה שנתן לו אינו יודע שהחפצים של עכו"ם כלומר כיון שראה שישראל נתן לו סבור שהוא של ישראל אבל אם החפץ של עכו"ם מות' לתת לפניו בחצר דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ הוא של עכו"ם, וכ"מ במרדכי דדוקא בייחד לו מקום יש מחמירים אבל כשהוא של עכו"ם ואינו ממושכן כלל לישראל לכ"ע שרי וכ"מ ברמב"ם פ"ו שכ' כשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלוהו לעכו"ם בשבת ע"ש ועמ"ש סי' ש"ז סכ"א וכ"מ ברא"ש וברמזים ריש שבת:
ה סָעִיף א ביחד לו מקום. די"א שכירות לא קניא [ועיין בהגהות מהרמ"ט ועמ"ש סימן רמ"ו]:
ו סָעִיף א לתת לו. ומ"מ אסור ליתן בידו ממש כמ"ש ס"א ע"ש ונ"ל דזהו גם כן כוונת המרדכי בשם התוס' ומ"ש ברישא מותר ליתן להם אפילו ביד לא אתא אלא לאפוקי מי"א דאסור ליתן להם בידים אלא ישים לפניהם ולא יאמר כלום וע"ז כתב דא"ז כתב דמותר לתת להם בידים כלומר ומותר לומר לו שיוציאם משום דהאידנא ל"ל ר"ה ועסי' שמ"ה ס"ז אבל אסור ליתן לידו ממש כיון דאפשר בלא זה כנ"ל והרב"י לא פירש כן ול"נ כמ"ש ופשוט דאפילו הכלי של עכו"ם לא יתנו לידו משום עקירה דלא כע"ש:
ז סָעִיף א דרך מלבוש. הא לאו הכי מחזי שהישראל צוה להוציאו כיון שהוא ממושכן בידו עמ"ש ס"א:
ח סָעִיף ג וטוב. וכתו' באגודה דה"ה אם העכו"ם מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשוב עמו וכתב שם שצוה להם להתענות מחר ורמ"א לא חש לה וכיון שרי"ו מקיל לגמרי: כתב הסמ"ע בח"מ סי' קל"א סק"י דאם בא עכו"ם ליטול משכונו מישראל בשבת מותר לישראל להיות ערב ובפרט בין השמשות וכו' ע"ש ול"נ דאסור משום ממצוא חפציך ועסי' ש"ו ס"ד ומ"ש בח"מ ה"ק שהיה לך להבין שדעתי שלא להיות ערב שהרי לא רציתי לעשות ערבות בשבת ואם כן היאך אהיה אחר כך ערב:
ט סָעִיף יא יש אוסרין. דה"ל נולד אף על גב דחטים חזו לכוס מ"מ אין ראוים לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף לאחר שנעשה בו איסורא דאוריית' שנעשה לחם [ועמ"ש סי"א] וי"א הטעם שמא יאמר לעכו"ם לבשל אף על גב דעכו"ם שהדליק נר לעצמו לא גזרינן כמ"ש סי' רע"ו במידי דאכילה גזרי' טפי [טור] וכ"מ במרדכי פ"ג דעירובין ועסי' תקט"ו וכ' התוס' בע"א דף ס"ו ע"ב ואין לאסור הפת משום דשמא נתלשו בשבת העצים שנאפה בהם ומוקצים הם דמה בכך דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל ובפסחים דף מ"ז ע"ב משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה ועסי"א וע"ש סימן תק"ז ס"ב ועמ"ש סי' תמ"ו:
י סָעִיף ד ויש מתירים. דס"ל כיון דגמרו בידי אדם לא ה"ל מוקצה כדאיתא בביצה פ"ג והאוסרים ס"ל דדוקא גבי מוקצה אמרי' כן דלא מקצה אותו מדעתו כיון שאדם יכול לגומרו משא"כ גבי נולד, וביש"ש בחולין סל"ב כתבו דדוקא בדבר שהתחיל קודם שבת ונגמר בשבת שרי ע"ש וכ"כ סי' רנ"ב ס"ד דהוי נמי נולד דמעיקרא עור והשתא כלי וכתבו התו' בשבת דמ"ג דדוקא בקדירות אף על פי שהיו רותחות ב"ה לא אתקצאי לכולא יומא כיון שהיה בידו לקררן דאם הי' צריך להן הי' מקררן וכן פולין ועדשי' אף על פי דכשהתחילו להתבשל לא חזי לאכילה מ"מ כשנתבשלו אח"כ שרי דמעיקרא דעתו שיתבשלו בלי שום דיחוי משא"כ כשכופה הסל לפני האפרוחים והיו עליו ב"ה הקצה אותן שעה א' לצרכן ואתקצאי לכולי יומא ולא מהני גמרו בידי אדם ע"כ וכ"מ ברא"ש פ"ג דביצה דזה לא חשיב גמרו בידי אדם אבל בתוס' שבת דף מ"ד בד"ה יש עליה מעות וכו' והוי כגמרו בידי אדם ע"כ משמע דאע"ג דהקצה אותו שעה א' חשיב גמרו בידי אדם וע"ק שם דאם הוי גמרו בידי אדם אפילו היה עליו ב"ה לישתרי וצ"ל דל"ד ממש לגמרו בידי אדם ועיין בתוס' דביצה:
יא סָעִיף ד ובשעת הדחק. כגון שדר בכפר יחידי שא"א להשאיל מחבירו [ב"ח]:
יב סָעִיף ה ליקט פירות. הקשה הרב"י דהא גמרו בידי אדם ועסי' תק"ז שכת' בשם הרא"ש וז"ל ואסרי להו לרבנן משום נולד גזירה שמא יעלה ויתלוש ע"ש וכ"כ הרי"ף:
יג סָעִיף יא ואפילו ספק. כתב הב"ח אף על פי שהעכו"ם מביא דורון לישראל לא אמרינן דודאי לקטינהו בשבילו אלא הוי ספק עד שיודע שלקטן בשבילו עכ"ל וצ"ע ופשטא דגמרא לא משמע הכי דהא אמרינן עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר משמע אף על גב דלא ידעינן שנתלשו היום וגם לא ידעינן שנתלשו בשביל ישראל בעינן בכדי שיעשו וכיון שהביא לו מסתמא לקטן בשבילו דאל"כ ל"ל עכו"ם שהביא דורון הל"ל שלקטן בשביל ישראל ועוד דכתבו התוספות בעירובין דף ל"ט דההוא עובדא דבר טבי' מיירי באיתצוד מאיליו ע"י שהיו מצודות פרוסות מעי"ט ולא עכו"ם שהביא דורון לישראל הוי עכ"ל משמע דאי הוי עכו"ם שהביא דורון אסור אפי' לא ידעינן שצדו בשביל ישראל ונ"ל אם הביא העכו"ם לישראל פת חם בשבת ודאי אדעתא דישראל אפה אותו ועיין סי"א וכ"מ ממ"ש סי"ג בשם המרדכי דכשנותנו לישראל הוה כרוב ישראל:
יד סָעִיף ז מותר מיד. דבחול להמתין בכדי שיעשו לא מחמירים מספק וסה"ת כתב הטעם דספק חוששין לקולא, וצ"ע דא"כ למה סתם הרב"י בסי"ו דחוששין לחומרא ע"ש ואפשר דבמת החמיר טפי:
טו סָעִיף ח מחוץ לתחום. ואם הובא בספינה שרי ועסי' ת"ד וסי' ת"ה דאסור להוציא חוץ לד"א אם לא שהיו מע"ש בספינה ולא היו ביבשה:
טז סָעִיף ח אפי' מי שהובא. ואם הביאו לשנים אסורים להחליף (כ"ה):
יז סָעִיף ח בכדי שיעשו. וא"צ להמתין אלא בכדי ששהא המביא בשבת שאם הביאו רוכב על הסוס א"צ להמתין כ"כ (כ"ה) ונ"ל שא"צ להמתין אלא בכדי שיוכל לרכוב ביום דבליל שבת ודאי לא רכב ואף על גב שברי"ף איתא דחיישינן שמא הלכו בלילה היינו שלא לאכלו בשבת עצמה אבל בחול א"צ להמתין כ"כ כנ"ל:
יח סָעִיף ח וי"א דאין הלילה. לפי שאין רגילות להביא בליל' ממקום רחוק (מרדכי) ויש"ש פסק כסברא ראשונה:
יט סָעִיף ח והיא שתהא מוקפת. כתב הרב"י ונ"מ שאם העיר אינה מוקפת לדירה ועירבו כולה או קצתה אסור לטלטל פירות אלו חוץ לד"א עכ"ל כלומר דבלא עירוב בלא"ה אסור לטלטל וצ"ע דבאינו מוקף לדירה לא מהני עירוב דהא אפי' של יחיד אסור לטלטל בו כמ"ש רסי' שנ"ח וסימן שע"ב ס"ב עמ"ש שם ועמ"ש סימן ת"א ומ"ש סימן שס"ג סק"ו בהג"ה וסימן שס"ה ס"ג ובאמת אין זו קושי' דהרא"ש כתב דינו על אדם שיצא חוץ לתחום או בהמות שהביאו מחוץ לתחום או פירות בי"ט דמותר לטלטל ובשבת נמי י"ל דבמקום שהניחן העכו"ם אסור להוציאן חוץ לד"א דאף אם הוליכן א' ג' אמות אסור השני להוציאן אח"כ יותר מאמה א' כנ"ל ועסי' שמ"ט:
כ סָעִיף ז מחוץ לתחום אסור. פי' בו ביום ולערב מותר מיד כמ"ש ס"ז וס"ח ולפ"ז אפי' ספק אם הובא בשביל ישראל וכ"מ בת"ה סי' פ"ג ע"ש ועס"ז:
כא סָעִיף ט תולין להקל. בד"מ תמה ע"ז וכתב דג"ז ספק הוא ומ"מ מדלא הגיה כאן כלום נראה דדעתו להקל מאחר דיש מקילין בכל ענין:
כב סָעִיף י שמילא מים. כתב הע"ש ונר' מדברי התוס' דאם מלאו חש"ו מים מותר ליהנות מהן והטעם דאין עושין כלל לדעת ישראל עכ"ל, ועמ"ש סי' שס"ב ס"ז דדוקא במוצא חפץ שנאבד אמרינן שעושה להנאת עצמו משא"כ בכיבוי כמ"ש סימן של"ד סכ"ה בב"י וא"כ ה"נ אם מילא מים לצורך עצמו אף בעכו"ם מותר ואם לצורך ישראל אף בחש"ו אסור ואם בא לומר דמיירי במכירו ולא גזרינן שמא ירבה בשבילו זה לא נרמז בדברי התוס' לכן נ"ל דלא דק ולא עיין ברא"ש שם שכתב בהדיא דגבי אבידה לא נעשה האיסור בשביל ישראל וכן כונת התוס':
כג סָעִיף י לכרמלית מותר. כיון שהוא דרבנן עמ"ש רסי' רע"ו:
כד סָעִיף י הואיל ואפשר. אבל אם אין הישראל יכול לילך שם כגון דאיכא סכנת דרכים אסור כמ"ש סי"א ובנהר אף בהמה שרי (מרדכי): כתב הע"ש לר"ת דאם יש נהר תוך התחום אף אם הביא העכו"ם מים מבור שהוא רה"י לר"ה מותר להשקות בהמתו משום דהא אי בעי היה משקה אותה מהנהר וראייתו מהרא"ש ע"ש ול"נ דזה לכ"ע אסור דאטו עכו"ם שהביא פירות מחוץ לתחום ויש לישראל פירות כיוצא בהם יהא מותר לאוכלן וראייתו מהרא"ש אינה כלום דהא סיים הרא"ש והא לא מסתבר כלל משמע דאף רבינו תם מודה בזה דאסור וכ"מ בר"ן ובמאור ובמ"מ ועסי' רע"ו:
כה סָעִיף י ויש מתירין וכו'. חפשתי בכל בו ולא מצאתי זה וגם בד"מ לא כתב מקום מוצאו וגם בתשובת מהרי"ל סי' קט"ז כ' דר"ת לא התיר אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור וכ"כ המאור (עסי' ש"ז ס"ה) ובמקו' שותי שכר יש נוהגין היתר להביא בלא עירוב וסומכין שהעכו"ם עצמו ג"כ שותה ממנו כמו שפחה שבבית ואפ"ה יש נמנעים ויישר כחם עכ"ל (ועסי"א דאפי' מכירו אסור כ"ש כאן דעיקר אדעתא דישראל קעביד ועסי' רע"ו ס"ג ואפשר דהיינו היש מתירין ועמ"ש סי' ש"ז בשם הגמ"ר ונ"ל דאין להקל אלא לצורך כמ"ש רמ"א וליתן לו מעות בשבת נ"ל דאסור כמ"ש סימן תקי"ז):
כו סָעִיף י לצורך בהמתו. ולר"ת אפי' ליקט לצורך ישראל שרי כיון שהבהמה היתה יכולה לילך בעצמה ולאכול שם כמ"ש ס"י אם לא שעומד בעבר הנהר (תוס' ומ"מ) והמאור כתב במקו' שאין שם הרבה עשבים גדלים במחובר אסור דאין דרך להאכיל בו במחובר כדקאי לה באפה ואזלה א"כ אהני מעשיו, הע"ש ס"ק ל"ב העתיק כאן דברי הגמ"ר ולא הרגיש שדבריו סותרין זא"ז כמ"ש הרב"י סי' ש"ז ואין בהם צורך:
כז סָעִיף יא והן מוקצים. עמ"ש סי' שכ"ב ס"ג וסי' תק"א ס"ה דלא כע"ש:
כח סָעִיף יא אם מכירו אסור. וכתב הר"ן והמ"מ דאם עשאו שלא בפניו מותר דל"ח שמא הרבו בשבילו וכ"כ ראב"ן ואם יודע שצריך לו אפי' שלא בפניו אסור וכ"כ רש"י כשעשאו לא היה ר"ג שם דניכוון ליה משמע דעיקר ההיתר שלא בפניו דאמרי' שלא עשה לצורך ישראל כיון שלא ידע בו אבל אם מכירו ויודע שצריך לו אמרי' שעשאו אדעתו וה"ה אם הוא בפניו ואינו יודע שהישראל צריך לו דשרי וכ"כ הגמ"ר והב"י כתב דאפי' שלא בפניו אסור וכ"כ רי"ו דעכו"ם שצלה דג מליח לעצמו אסור אף על גב דלא שייך שמא ירבה בשבילו כיון דצלאו כבר מ"מ יש אוסרין כדאיתא בתוספתא במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה ומשום מוקצה ליכא דחזי לכוס וא"ת שמא יצלנו הוא בעצמו כיון דאיכא טירחא אדכירי מדכר וכ"כ התוס' ריש ביצה ע"כ וצ"ע דהא רי"ו בעצמו כתב דשלא בפניו שרי וגם בתוספתא איתא כן לכן נ"ל דוקא גבי דג מליח אסרינן דהיא דבר הצריך לעולם וחיישינן שמא ירבה בשבילו לשבת הבאה אבל בדבר שא"צ תדיר כגון שעשה העכו"ם בגד פשתן לעצמו מותר לישראל ללבשו דליכא למיחש שירבה בשבילו לשבת הבאה כדאמרינן בגמ' גבי כבש שא"צ לו תדיר ואם העכו"ם מכירו ויודע שצריך לו אפי' באומן שעושה על המקח אסור (ועסי' רנ"ב ס"ד) וכ"מ בגמרא גבי ליפתא דמחוזא, ונ"ל דהא דלא גזרינן בנר וכבש שמא יעשה בשבילו לשבת הבאה היינו דוקא כשהעכו"ם עושה הדבר בשביל עצמו חיישינן שמא ירבה בשביל הישראל אבל לא חיישינן שיעשה בשביל הישראל לבדו מלאכה וכ"כ בסמ"ק: ועוד נ"ל דבמכירו א"צ להמתין בכדי שיעשו כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו וכמ"ש הב"י רסי' שי"ח:
כט סָעִיף יג א"צ למחות. כמ"ש סי' של"ד סכ"ה, ואף על גב דנר הדולק אם רוב ישראל אסור אף על פי שלא אמר שעשה בשביל ישראל התם שאני לפי שגופו נהנה מן האיסור אבל בהמתו שרי עכ"ל המרדכי וסה"ת:
ל סָעִיף יג רגיל בכך. ז"ל הרא"ש אבל אם מערים ישראל בכך ורגיל לעשות דבריו בהערמה ע"י עכו"ם אסור כדאמרינן פרק הפועלים עכ"ל משמע אם אין הישראל מערים אף על פי שהעכו"ם מערים שרי ועוד משמע דאפילו ידעינן שהעכו"ם עושה לצורך ישראל א"צ למחות וכמ"ש סי' רע"ו סס"ד אבל המרדכי כתב וז"ל ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל ולומר שעושה לעצמו ע"כ משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו וכ"מ מל' הש"ע וטעמו כיון שהישראל נהנה מזו המלאכה ועמ"ש סי' רצ"ב ס"ב:
לא סָעִיף יד עולמית. וה"ה בכל מילי דפרהסיא אסור עולמית כ"כ רמב"ם רפ"ו ועסי' תרס"ד ונ"ל דבקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר כמ"ש סימן רמ"ד ס"ג:
לב סָעִיף יד והוא שימתין וכו'. אף על גב דלאחר לא שייך למיגזר שמא יאמר לעכו"ם מ"מ לא חילק בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל (מ"מ ב"י) בכ"ה האריך כאן וכל דבריו דחוים דפשוט הוא בביצה פ"ד בגמרא דעכו"ם שהביא לישראל מותר בכדי שיעשו ומ"ש התו' בשבת דף קנ"א היינו דוקא במת דאושא מילתא ע"ש ואף רי"ו לא כתב דאסור לעולם אא"כ אמר לעכו"ם לעשות מלאכה ויליף לה מדאמרינן בב"מ דאם העכו"ם מסרס בהמה דאסורה לעולם כיון דהעכו"ם נתכוין לאיסור אבל בשבת אין העכו"ם מתכוין להביא דוקא בשבת וא"כ אין איסור אא"כ א"ל להביא ואף בזה הכריע הרב"י בסי' ש"ז ס"כ להתיר בכדי שיעשה [וזה נעלמה מבעל כ"ה] והדין עמו דעכ"פ לא נהנה מהאיסור כיון ששהא בכדי שיעשה משא"כ בסירוס וע' בספר ת"ד סי' רנ"ה ורנ"ו כנ"ל ברור:
לג סָעִיף יד ממקו' קרוב. מחוץ לתחום ואם הביאן דרך סרטי' שהוא מפורסם אסור עולמית כמ"ש סי"ד [רמב"ם]:
לד סָעִיף טו מותרים לערב מיד. אף על גב דבחוץ לתחום י"א דבעינן בכדי שיעשו כמ"ש ס"ח הכא שאני דליכא הנאה כ"כ במה שמביא תוך התחום כמ"ש התוס' ע"ש ועס"י ודעת התוספות דאפי' הביאו דרך ר"ה בתוך התחום שרי וכ"מ פשטא דהרמב"ם ובסימן תקט"ו וביש"ש פ"ג דביצה סי' ח' פסק כש"ע:
לה סָעִיף טז ספק כו'. עיין ס"ט והע"ש לא ע"ש:
א סָעִיף א ופשט ידו לפנים. דין זה שייך אפי' לדידן דל"ל רה"ר אלא כרמלית דכ"כ המרדכי פ"ק דשבת בשם א"ז וז"ל כשע"פ חל בשבת י"א דאסור ליתן לעכו"ם מותר החמץ הואיל ויודע שיוליכנו לחוץ וי"א שישים לפניו והוא יקחם מותר ונראה דלדידן דל"ל רה"ר דאורייתא מותר ליתן להם אפי' ביד אפי' ידוע שיוליך חוץ וכבר היה מעשה ברעגנשפורק ששלח עירון שחלה אחר מאכל יהודי ושלחו לו ע"פ רבני העיר. ותו כ' דאסור ליתן לעכו"ם דה"ל עקירה וכן לתת לו משכנו אם לא יטלנו דרך מלבוש עכיל והך ותו כתב שהעתקנו כתוב בב"י בל' זה ותו' כתבו כו' וק"ל במ"ש דמה שנותן ליד עכו"ם ה"ל עקירה הא תנן ריש שבת או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורים פירש"י אבל אסורין לכתחילה שמא יבא לעשות מלאכה שלימה בשבת וגזירה זו לא שייכא לדידן דלית לן אלא כרמלית דה"ל גזירה לגזירה ונראה דלדידן דנוהגין להקל לשלוח אפי' לכתחלה חוץ לעירוב כמ"ש רמ"א ס"י אין אנו חוששין בדברים הנזכרים כאן אלא במידי דשייך בו משא ומתן אבל אכילה ושתיה נוהגי' להקל והטעם שהוא צורך שבת וא"א לישראל לילך אחר זה והוה כמו לצורך מצוה הנזכר בסמוך:
ב סָעִיף א ואפילו בייחד לו מקום כו'. דיש לחוש למראית עין:
ג סָעִיף ד יש אוסרים. הוא ר"ת וטעמו בטור וז"ל דשמא נטחן היום ונמצא שהוא מוקצה דבין השמשות לא היה ראוי ובסה"ת כתב פנים לאיסור ולהיתר וא"א ז"ל כתב ול"נ להתיר דאפילו היה קמח או עיסה בין השמשות לא הוה מוקצה כיון דגמרו בידי אדם והטחינה והאפיה אינה אוסרת כיון דבשביל עכו"ם היא עכ"ל. ומבואר בב"י דלסה"ת בפנים לאיסור מחמיר טפי מר"ת וס"ל אפילו נטחן מע"ש אסור דלא הי' ראוי מאתמול כמו שהוא ראוי אחר אפיה. ואני בער ולא אדע בהיתר לחם זה דאי מיירי שעשאו העכו"ם לעצמו אפילו בחול אסור דה"ל פת של בע"ה ואסור כמ"ש בי"ד סי' קי"ב אלא ודאי שעושיהו למכור וה"ל פלטר א"כ קשה דכיון שאתה מתירו הוא עושה בשביל למכרו לישראל ג"כ ודומה למ"ש כאן בס"ו או בשביל ישראל ועכו"ם צריך להמתין כו' ועל הפוסקים שלא הזכירו טעם זה לאיסור י"ל דמיירי שעשאו לעצמו ומיירי בשעת הדחק שאין פת של פלטר מצוי כלל בענין שפת בע"ה מותר אלא דכאן בש"ע משמע להתיר לגמרי מדהכריע דבשעת הדחק יש לסמוך על המתירים משמע דלהמתירים שרי אפי' שלא בשעת הדחק ותו דודאי ל"מ ברכת המוציא להתי' פת של בע"ה כדמשמע בי"ד שם באיסו' פש"ג וצ"ל דמיירי כאן שעשאוהו למכור ורוב הלוקחים באותה עיר הם העכו"ם:
ד סָעִיף ה לעצמו אסורים לישראל. אפילו לדעת המתירים בפת הנאפה בשבת בסעיף ד' היינו באפיה ובישול דמידע ידעי כ"ע דאין לך מלאכות חמורות מהם ולא אתי למיעבד בידים משא"כ צידת דגים ולקיטת פירות לא משמע לאינשי שהוא מלאכה כ"כ ואיכא למגזר שמא יעשה בידיו וכ"כ ב"י בשם סה"ת ולפ"ז קשה ממילא מים לבהמתו בס"י דמותר אבל בתוס' פ' כ"כ דף קכ"ב חילקו בזה דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהם דבר אכילה אבל בנר ומים אינם קלים לעשות כ"כ ואין אדם להוט אחריהם עכ"ל:
ה סָעִיף ז וי"א דלערב כו'. נראה דגם הרא"ש ס"ל כן כמ"ש סי"ד:
ו סָעִיף ח דאין הלילה עולה כו'. במרדכי ס"פ כל כתבי נתן טעם לזה לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק כו' ולפ"ז דוקא אהך שמביא מחוץ לתחום הוה חומרא זו משא"כ בצידת דגים ולקיטת פירות שהוא במקום קרוב שפיר יכול להביא בלילה מ"ה כתב רמ"א כאן ולא לעיל בס"ז. ובלבוש כתב בזה י"א דבכ"מ שהוזכר בכדי שיעשו אין הלילה עולה לחשבון כו' ולא דק ועבסט"ו לקמן:
ז סָעִיף ט אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אסור. זה דעת הרי"ף והטעם שמא הלך כל הלילה ולן חוץ לתחום ובבקר בא וקשה הא ספיקא דרבנן יש כאן דתחומין דרבנן ונ"ל דמ"ה החמירו כיון שאפשר להמתין עד הערב ויהיה היתר גמור למה יכניס עצמו בספק איסו' ודמי' למ"ש בי"ד דישל"מ אפי' באלף לא בטיל. ושוב ראיתי טעם זה בה' המגיד פ"ב די"ט בשם הרשב"א לענין זימן שחורים ומצא לבינים כו' אלא דמ"מ במ"ש כאן בסיפא דביש פירות בעיר מצויים אין לחוש מספק כיון דטפי מסתבר לתלות בקרוב דמצוי אך צל"ע דהא קי"ל כר"ח בפ' לא יחפור דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפי' בקורבה דמצוי ומוכח ואם כן כאן נמי נתלה הפירות ברוב שהוא חוץ לתחום וכ"ת שאני הכא דאין כאן אלא איסור דרבנן דהא בפ"ק דביצה דף י' מייתי להא דר"ח על זימן שחורים ומצא לבנים דאין שם אלא איסור דרבנן ע"כ נ"ל דהכא נקט דוקא תרי בתים מ"ה אין כאן רוב לאיסור דודאי לא לקח אלא משלו אבל אם היה לו ב' בתים חוץ לתחום וא' תוך התחום הוה אסור כנלע"ד:
ח סָעִיף י אסור בכל מיני תשמיש. כיון דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא:
ט סָעִיף י ויש מתירין. פי' בכרמלית:
י סָעִיף י ואע"פ שיש להחמיר בדבר כו'. ק"ל מ"ש ממ"ש בסי' רע"ו ס"ג דמותר לומר לעכו"ם לילך עמו וליטול נר דלוק הואיל ואינו עושה רק טלטול בעלמא ה"נ כן הוא דלא עביד העכו"ם אלא טלטול בעלמא חוץ לעירוב:
יא סָעִיף יא אבל אם הכירו כו'. אפי' שלא בפניו כן דעת ב"י והיינו שיודע העכו"ם עכ"פ שהישראל יבא להאכיל בהמתו דאז חיישי' שירבה בשבילו:
יב סָעִיף יד עשה עכו"ם בשבת כו'. זהו משנה בפרק השואל ופרכינן עלה בגמרא אמאי ה"נ ימתין בכדי שיעשו אמר עולא בעומד באסרטיא והיינו מ"ש כאן ודוקא שהקבר בפרהסיא וזהו פי' הרמב"ם דהא מפרש דהמקשה פריך על הסיפא דלמה לא יקבר בו עולמית אבל רש"י פירש דארישא פריך דלמה יקבר בו לערב ימתין בכדי שיעשו נהי דלא מוכחא מלתא מיהו י"ל דבשביל ישראל נעשה ומשני עולא בעומד באסרטי' שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל והרא"ש לא הביא כלל הך דעולא ונ"ל דהטעם שהוא ס"ל כרש"י וא"כ כל שיש ספק דשמא נעשה באיסור או בהיתר אזלינן לחומרא והיינו כרב דאמר לעיל מזה בגמ' ממקום קרוב ממש פי' רש"י כלומר שראינו בירור הדבר שממקום קרוב באו שראינו בביתו פי' דאל"כ צריך להמתין בכדי שיעשו מספיק' ע"כ בעינן הכא הוכחה דלא נעשה בשביל ישראל כגון שהוא בפרהסי' דאילו לשמואל דמיקל מספק דשמא חוץ לחומה לנו א"צ כאן הוכחה והרא"ש פוסק כשמואל ע"כ לא הביא הרא"ש הך דעולא כנ"ל נכון ורי"ף שפוסק לחומרא בספק ע"כ הביא באמת הך דעולא כי כן הוא ברי"ף שלנו דלא כמו שהיה ברי"ף שביד הר"ן ומה שכתב ב"י דמדלא הביא הרא"ש הך דעולא ש"מ דגם ברי"ף הוא כן דסתם דבריו בשיטת רי"ף ולאו מילתא היא דכאן הוא חולק עליו בפי' במה שאוסר בספק והרא"ש מתיר בספק וס"ל אפי' בספק מלאכה דאורייתא א"צ כדי שיעשו וכדעת סמ"ג שמביא הטור סי' זה בספק נלקטו היום שמותרין לערב מיד וזהו מכוון בל' הטור שכ' וא"א לא חילק בין בצנעא כו' אבל הרמב"ם כת' כו' וכ"מ בגמרא אלא שרש"י פי' כו' ר"ל שהרא"ש ס"ל כרש"י וע"כ לא חילק והב"י תי' דרך אחר על הרא"ש והוא דחוק:
יג סָעִיף יד שהכל יודעים שנעשה לפ' ישראל. כ' הר"ן שגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו:
יד סָעִיף טו לא הוא ולא אחרים עד שימתין לערב כדי שיבואו ממקום קרוב. ברמב"ם סיים והוא שלא יהא הדבר בסרטי' גדולה כמ"ש עכ"ל ר"ל כמו גבי קבר וארון דבפרהסיא לא שרי עולמית למי שהובאו בשבילו והרב בעל ש"ע השמיט זה ואולי משגה הוא ונתן מכשול לפני הרב בעל הלבוש שחילק בזה ואמר שאין גנאי בחלילי' כ"כ כמו בארון וקבר כו' משמע מדבריו דגם בפרהסיא החלילים מותרין לערב בכדי שיבואו וזה אינו לגבי דידיה שהובאו בשבילו אסור לעולם ודינם כקבר וארון: בטור כתב בסוף הסי' בדברי הרמב"ם בדין שהעביר ד"א ברה"ר דאם א"ל לישראל להביאם לו אסורים לו לעול' ולאחרים בכדי שיביאום כו' ותמה ב"י מהיכן למד הטור זה דא"ל דמדמי ליה למבשל כו' וכתב דאפשר דנפקא ליה מדכתבו התוס' כו' ותמוה הוא שהבין הרב שזה דברי הטור והוא מבואר מסידור ל' הטור שמדברי הרמב"ם הוא אע"פ שלא מפורש הוא בלשונו מ"מ נלמד כן מדנתן טעם ללא יקבר עולמית מחמת שהיא פרהסיא והרי באדם חי שעובר בפרהסיא ומצוה לעכו"ם נעשות מלאכה בשבת אין אסור לעולם כמ"ש הרמב"ם בפ"ו דין ח' אלא בכדי שיעשו ע"כ לו' דמשום כבוד המת אמרו שלא יהיה בו גנאי לומר שנקבר באיסור כל היכא שהוא בפרהסיא אעפ"י שהוא לא אמר כלום אלא העכו"ם עושה מעצמו לצורך זה המת א"כ ק"ו אם הוא אומר כן דלא יקבר ויספד באיסור (לפי שהוא גרם האיסור) ולפי פירש"י אין ללמוד זה דהוא פי' מ"ש בגמ' בסרטיא שהיא פרהסיא היינו שמחמת זה (ידעינן שלא) עשאו לצורך ישראל [וא"כ אין] חומרא במת יותר מחי משא"כ להרמב"ם כמ"ש כנ"ל נכון:
טו סָעִיף טו אלא דרך כרמלית כו'. האי פיסקא תמוה הוא לכאורה דמשמע דאף למי שהובאו בשבילו מותר לערב מיד וזה אתיא כהרא"ש שהוא הי"א של סעיף ח' וקשה דלעיל שנאה במחלוקת וכאן בסתם ותו דבסימן תקט"ו ס"ה חזר ופסק דבעינן לערב כדי שיעשו ואין שום סברא לחלק באיסור דרבנן בין כרמלית ובין חוץ לתחום דאין חומר לזה יותר מלזה ע"כ נראה דכאן קאי על אחרים שאין צריך להמתין בערב דלגבי דידיה צריך להמתין בכדי שיעשו כמו בחוץ לתחום אלא דלאחרים מותר לעיל אפי' בו ביום וכאן לא שייך בו ביום דהא אין מספידין בשבת ע"כ ההיתר לערב מיד ויותר טוב להגיה כאן הוא צריך להמתין כדי שיבואו אבל אחרים מותרים לערב מיד וכן מוכח הל' שהתחיל בלשון יחיד לומר אין צריך כו' וסיים בל' רבים מותרים אלא ודאי דחסרון יש כאן וכדפרישית:
טז סָעִיף טז ספק אם הובא כו'. נראה פשוט דגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בס"ט:
א סָעִיף א בחצר. דחשיב מזונותיו עליך דמפרנסין אותן מפני דרכי שלום ואם אין הרשות בידו לאוכלו בחצר או שהוא הרבה שא"א לאוכלם שם אסור ליתן לפניו. ש"ג מ"א:
ב סָעִיף א שדרך וכו'. עיין ט"ז שהעלה דלדידן דנוהגין להקל לשלוח אפילו לכתחילה חוץ לעירוב כמ"ש רמ"א סעיף י' אין אנו חוששין בדברים הנזכרים כאן אלא במידי דשייך בו משא ומתן אבל אכילה ושתיה נוהגים להקל והטעם שהוא צורך שבת וא"א לישראל לילך אחר זה והוי כמו לצורך מצוה הנזכר בסמוך עכ"ל:
ג סָעִיף א בייחד. דיש אומרים דשכירות לא קניא ועיין מ"א שהעלה דאם החפץ הוא של עכו"ם ואינו ממושכן לישראל לכ"ע שרי ע"ש:
ד סָעִיף א מותר לתת. ומ"מ אסור ליתן בידו ממש כמ"ש ס"א ופשוט דאפילו הכלי של עכו"ם לא יתנו לידו משום עקירה. מ"א ע"ש:
ה סָעִיף ג וטוב. וכתב באגודה דה"ה אם העכו"ם מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשוב עמו. וכתב שם שצוה להם להתענות למחר ורמ"א לא חש לזה כיון שרי"ו מקיל לגמרי. כתב הסמ"ע בח"מ סימן קל"א סעיף קטן יו"ד דאם בא עכו"ם ליטול משכונו מישראל בשבת מותר לישראל להיות ערב ובפרט בין השמשות וכו' ע"ש. ומ"א כתב ול"נ דאסור משום ממצוא חפציך ועיין סי' ש"ו סעיף ד' ע"ש:
ו סָעִיף ד אוסרים. דה"ל נולד. והיש מתירין ס"ל כיון דגמרו בידי אדם לא ה"ל מוקצה ועיין מ"א ועיין בתשובת שבות יעקב חלק א' חא"ח הלכות שבת אי שרי לשתות הקאוו"י בשבת בבית המשתאות של עכו"ם ע"ש:
ז סָעִיף ד הדחק. כגון שדר בכפר יחידי שא"א להשאיל מחבירו ב"ח. וכתב התשב"ץ ואפילו פת בעה"ב שאסור בחול מותר בשבת כדי שלא יתענה עיין סי' רמ"ב מש"ש:
ח סָעִיף ד לישראל. אפי' לדעת המתירין בפת הנאפה בשבת בסעיף ד' היינו באפיה ובישול דמידע ידעי כ"ע דאין לך מלאכות חמורות מהם ולא אתי למיעבד בידים משא"כ צידת דגים ולקיטת פירות לא משמע לאינשי שהוא מלאכה כ"כ ואיכא למיגזר שמא יעשה בידיו:
ט סָעִיף יא ספק. ונ"ל אם הביא העכו"ם לישראל פת חם בשבת ודאי אדעתא דישראל אפה אותו. מ"א ועיין סי"א:
י סָעִיף ח שהובא. ואם הביאו לשנים אסורים להחליף כנה"ג. ומותר למכור למי שלא הובא בשבילו בלי ריוח אם לא כוון לכך ואם כוון אסור שכנה"ג ע"ש. ואם הובא בספינה שרי ועיין סי' ת"ד וסי' ת"ה דאסור להוציאם חוץ לד"א אם לא שהיו מע"ש בספינה ולא היו ביבשה. מ"א:
יא סָעִיף ח בכדי שיעשו. ואין צריך להמתין אלא בכדי ששהא המביא בשבת שאם הביאו רוכב על הסוס א"צ להמתין כ"כ כנה"ג. ונ"ל שא"צ להמתין אלא בכדי שיכול לרכוב ביום דבליל שבת ודאי לא רכב. מ"א ע"ש:
יב סָעִיף ח דאין הלילה. במרדכי ס"פ כל כתבי נתן טעם לזה לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק וכו' ולפ"ז דוקא אהך שמביא מחוץ לתחום הוי חומרא זו משא"כ בצידת דגים ולקיטת פירות שהוא במקום קרוב שפיר יוכל להביא בלילה מש"ה כתב רמ"א כאן ולא לעיל בס"ז ט"ז. והיש"ש פסק כסברא ראשונה ועיין מ"א:
יג סָעִיף ז אסור. ולפ"ז אפי' ספק אם הובא בשביל ישראל ועיין ס"ז והאי אסור פי' בו ביום אבל לערב מותר מיד כמ"ש ס"ז ס"ח. מ"א:
יד סָעִיף ט שני בתים. עיין ט"ז שהעלה דאם יש לו ב' בתים חוץ לתחום ואחד תוך התחום דאסור ע"ש:
טו סָעִיף י יש מתירין. פי' בכרמלית ועיין מ"א שהעלה דאין להקל אלא לצורך כמה שכתב רמ"א. וליתן לו מעות בשבת אסור לכ"ע מ"א. (ובספר אליהו רבה מחמיר ג"כ וכן יש לירא שמים להחמיר):
טז סָעִיף יא אסור. אפי' שלא בפניו והיינו שיודע העכו"ם עכ"פ שהישראל יבוא להאכיל בהמתו דאז חיישינן שירבה בשבילו ט"ז. ועיין מ"א שהעלה דאם העכו"ם מכירו ויודע שצריך לו אפילו באומן שעושה על המקח אסור ועיין סי' רנ"ב ס"ד עוד העלה אפי' במכירו אין צריך להמתין בכדי שיעשו כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו עיין שם:
יז סָעִיף יד עולמית. וה"ה בכל מילי דפרהסיא אסור עולמית ונ"ל דבקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר כמ"ש סי' רמ"ד ס"ג. מ"א:
יח סָעִיף יד שימתין. ואם הביאן דרך סרטיא שהוא מפורסם אסור עולמית כמו בקבר בסעיף י"ד. רמב"ם:
יט סָעִיף טו מותרים. עיין ט"ז שכתב דוקא לאחרים מותרים לערב מיד אבל הוא צריך להמתין כדי שיבואו עיין שם:
כ סָעִיף טז ספק וכו'. ופשוט דגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בס"ט. ט"ז:
א סָעִיף א (ס"ק א) ליתן מזונות דחשיב מזונותיו עליך כמ"ש סי' שכ"ד ר"ל דשם מבואר דהיכי דאין מזונותיו עליו אסור ליתן לפניו מזונות א"כ הא דמתירים בגוי ע"כ משום דחשיב מזונותיו עליך וכתב מ"א הטעם דהא מפרנסים אותן מפני דרכי שלום אע"ג דבגמרא איתא מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום משמע לכאורה עניי גוים גרידא אין מפרנסים כבר כ' ש"ך בי"ד ס"ס קנ"א וכן בסי' רנ"א סק"ב דלאו דוקא דה"ה לגוי גרידא מפרנסין מפני ד"ש. וכ"כ ב"ח וט"ז בסי' קנ"א:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) לפניו דהוי עקירה. ואיכא איסור דרבנן שמא יעשה גם הנחה כמבואר בריש מס' שבת ואע"ג דלדידן ליכא ר"ה גם בכרמלית גזרו ואע"ג דהוי גזרה לגזרה וקי"ל בסי' ש"נ ס"א כרבא בעירובין דף צ"ט ובשבת די"א דמה שאסור בר"ה משום גזרה מותר בכרמלית וכן הקשה ט"ז אבל כבר כתב מ"א בסי' שמ"ח ס"ק ד' דמצינו פעמים הרבה דגזרו גזרה לגזרה ע"ש ומיהו לענ"ד דוקא אם יש לחוש שהגוי יצא מיד לחוץ אבל אם ישהה הגוי קצת בחצר לצורך עצמו דה"ל כעומד לפוש אם כן בטלה עקירה ראשונה וכמ"ש לעיל סי' רס"ו ס"ק ט' במ"א וכן נראה מדברי ספר א"ר ואפשר דמ"מ אסור דגזרינן דבפעם אחר יעשה עקירה והנחה:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) החפצי' כו' בטור כתב או אפילו כו' ר"ל דבש"ע כתב אפילו משמע דקאי על שלפניו דהגוי עומד בחצר ע"ז אמר אפילו החפצים של גוי וגם הגוי עומד בחצר אפ"ה אסור אבל בטור הוסיף תיבת או וכ' או אפי' כו' א"כ יש לפרש דהוא ענין בפ"ע. ומיירי שהגוי עומד בחוץ אבל כשהגוי עומד בפנים מותר וכיון דמסתבר למ"א דאם עומד בפנים להתיר כשהחפצים של גוי לכן מפרש גם דברי הטור כן דלא כמ"ש ש"ע וגם יש לו קצת ראיה מל' הטור כמ"ש אח"ז מדכתב הטור שהרואה שנותן כו'. וז"ש שהרואה שנותן לו ר"ל בטור הוסיף תיבת ונותן. אבל בש"ע כתב שהרואה א"י כו' ויש לפ' שהרואה אותו ביד הגוי אח"כ אבל בטור שכתב שהרואה שנותן לו משמע דוקא כשרואה שישראל נותן לגוי דהיינו שהגוי עומד בחוץ עי"ז יש לחוש שהרואה סובר שהוא של ישראל כיון שנותנו לו משא"כ כשהגוי בפנים דאין הרואה רואה הנתינה אע"ג שאח"ז רואהו ביד גוי וידע שלקחו מרשות ישראל יאמר ודאי של גוי והגוי לקח לבד את שלו מרשות ישראל (וגם אחרי החקירה יתודע שהאמת כן וע"ל סימן רמ"ד במ"א) ובני ביתו שרואים הנתינה הם יודעים שהחפצים של גוי אבל אם החפצים של ישראל אפילו עומד הגוי בפנים אסור מפני חשד בני ביתו וגם איכא חשד רואים שיחקרו ויתודע להם שהחפצים של ישראל כמ"ש מ"א ר"ס רמ"ד אבל תיבת ונותן לו הוא לאו דוקא. דא"כ בלא"ה אסור דעביד עקיר' כנ"ל. וכ"מ במרדכי הוא מ"ש רמ"א ואפי' בייחוד כו' וכ' מ"א בס"ק ה' הטעם בשם המרדכי דשמא שכירות לא קניא ר"ל דאי הוי פשיטא לן דשכירות קניא א"כ ע"י שייחד לו מקום הוי אותו מקום כמושכר או מושאל לגוי וא"כ קניא לי' חצרו לגוי קודם שבת והוי חפצי' של גוי אלא משום דמספ"ק דע"ז דף ט"ו נסתפק הש"ס אי שכירות קניא או לא לכן אסור משמע אי הוי חפץ של גוי מותר והיינו ע"כ כשעומד הגוי בפנים ועמ"ש לעיל סי' רנ"ב ס"ק ה' במ"א ובמ"ש שם. ורמ"א שהעתיק דברי המרדכי ע"ד המחבר דמשמע דס"ל אפי' הגוי עומד בפנים אסור אפי' בחפצים של גוי באמת לפ"ז א"צ לטעם המרדכי דהואיל והוא ספק אם שכירות קניא ומ"א בס"ק ה' שהעתי' טעם המרדכי הוא לפי שטתו בדעת הטור: וכ"מ ברמב"ם פ"ו שכ' וז"ל וכן לא ימכור אדם חפצו לגוי ולא ישאלנו ולא ילונו ולא ימשכננו כו' אלא בכדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם חשכה שכ"ז כו' וכשיצא הגוי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלוהו הגוי או משכנו כו' עכ"ל (וע' במ"א סי' רמו ס"ק ו' מאי נ"מ בטעם הרמב"ם ודע דמ"ש במ"א כמו שהלוהו לגוי ט"ס וצ"ל הגוי וכמו שהוא ברמב"ם שהעתקתי ור"ל שיחשדוהו שהגוי הלוה לישראל בשבת והישראל נתן לו חפץ זה למשכון) ומדדייק הרמב"ם וכ' והחפץ ישראל בידו משמע אם הוא חפץ של גוי ל"ל למראית עין והיינו משום דהרמב"ם משמע מלשונו דהגוי עומד בפנים דהא כתב וכשיצא הגוי מביתו כו' וכה"ג ל"ל למראית העין וכמו שכ' מ"א:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) לתת כו' כמ"ש סעיף א' דאז ישראל עביד עקירה: כוונת המרדכי וז"ל כשע"פ חל בשבת י"מ שאסור ליתן מותר החמץ לגוי שיוליכנו לחוץ וי"מ דלהשים לפניו והוא יקחם מותר ונראה דלדידן דל"ל ר"ה דאורייתא מותר ליתן להם אפי' ביד ואפי' ידוע שיוליך לחוץ: וכבר היה מעשה ברענגשפו"רג ששלח עירון כו' והתוס' כתבו דאסור ליתן ליד גוי דהוי עקיר' וכן לתת לו משכונו אם לא יטלנו דרך מלבוש עכ"ל. וכתב הרב"י דע"כ צ"ל דמה שהביא מרדכי דברי התו' דר"ל דהתו' חולקים ואוסרים אפי' לדידן דל"ל ר"ה דהכי דייק לישני דהתו' דמיירי בזמן הזה (ע"ש בהרב"י ההכרח) דזה ליתא דהא המרדכי ההיתר שכ' כ"כ בשם א"ז ובהג"מ מבואר דא"ז לא התיר אפי' לדידיה כ"א במקום מצוה כמו חמץ בער"פ או משום דרכי שלום כעובדא דעירון ששלח כו' וכה"ג אפשר גם התו' מודים והתו' שאוסרים מיירי בסתם היכי דליכא מצוה וליכא ד"ש אלא ע"כ מה שהביא המרדכי דברי התוס' ללמוד מדבריהם אפי' החפץ של גוי אלא שהוא ממושכן ביד ישראל דאין הגוי רשאי ליטלו בלי רשות ישראל איכא מראית העין וכמ"ש התו' וכן לתת לו משכונו כו' אבל מ"א מפרש דכוונת המרדכי במ"ש דברי התו' דמדבריהם מבואר דאי נותן הישראל בידו ממש מלבד איסור מראית העין איכא איסור אחר דהיינו שהישראל עושה עקירה ולכן אף ע"פ דבמקום מצוה או מפני ד"ש מותר ליתן לגוי לא הותר שהישראל יתנו בידים כיון דאפשר לקיים המצוה וגם לתקן הדרכי שלום בלא"ה שיצוה לגוי שיטלנו ניהו דהוצרכו להתיר כה"ג איסור מ"ה אבל איסור עקיר' דאין צורך להתיר למה נתיר לו וכמ"ש מ"א אח"ז: ל"ל ר"ה ועסי' שמ"ה סעיף ז' הביא מחלוקת הפוסקים בזה אי לדידן ל"ל ר"ה:
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) דרך כו' עמ"ש ס"א דאפי' אין החפץ של ישראל אלא ממושכן בידו דינו כחפץ של ישראל כיון דאין הגוי רשאי לטלו בלי רשות ישראל איכא מראית העין דהישראל צוה להוציאו ואפי' הגוי עומד בפנים אסור אפי' להטור:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) וטור כתב סמ"ע כו' דאי' שם בש"ע ראובן הלוה לגוי ושמעון נתערב בעד הגוי אח"כ הביא ראובן לשמעון משכון מן הגוי ועי"ז נפטר מן הערבות אח"ז ע"ש בין השמשות בא הגוי לשמעון במעמד ראובן ובקש משמעון באשר שצריך למשכון שיתערב שוב בעדו ויחזיר לו משכונו. והשיבו שמעון כבר הוא שבת ואין אני רשאי להתערב ואעפ"כ הפציר הגוי משמעון ועי"ז אמר שמעון לראובן בזה הלשון הריני כמו שהייתי. וטען שמעון שכוונתו היה במ"ש הריני כמו שהייתי בשעה שה"ל משכון ואז לא הייתי ערב ואתה הי' לך להבין כונתי שודאי אין דעתי להתערב כי הלא ראית סרבונתי תחלה נגד הגוי ופסק שם דהדין עם שמעון ופי' הסמ"ע מ"ש הרי ראית סרבנותי ר"ל הלא שמעת שא"ל אין אני רשאי להתערב בשבת וזה שקר כי באמת מותר להתערב בשבת וביותר כי עדיין לא נכנם שבת דהיה בין השמשות. א"ו שלא הי' כוונתי כ"א לדחות הגוי א"כ גם מ"ש הריני כ"ש הי' כוונתי לדחות הגוי והי' כוונתי כמו שהייתי כשהי' לך המשכון אבל דעת מ"א להיפך דאסור להתערב בשבת משום ממצוא חפציך ומ"ש שה"ל להבין כי ראית סרבנותי ר"ל הלא שמע' שאמרתי תחלה שאסור להתערב בשבת הרי שמעת שאני יודע שיש איסור בדבר וממילא ה"ל להבין מ"ש הריני כ"ש היינו כמו שהייתי כשה"ל משכון ואינני ערב כי איך אתכוין להיות ערב הלא ידעת שיש איסור בדבר ואיך להפצרת הגוי יתהפך דעתי לעבור על איסור דרבנן:
ז סָעִיף ד (ס"ק ט) יש אוסרי' כו. אע"ג דהגוי שהדליק כו' ל"ג ר"ל דקי"ל דישראל מותר להשתמש לאורו דל"ל שמא ירבה בשבילו דנר לא' נר למא' מ"מ ניחש שמא יאמר כו': במידי דאכילה גזרי טפי כו' דמידי דאכילה דלהוט יותר יש לאסור כן הוא ל' המרדכי פ"ג דערובין בשם הר"י מפרי"ש: וא"ל שמא נתלשו כו' ומוקצים הם ויש שבח עצי מוקצה בפת כדאי' בפסחים דף כו ע"ב ובי"ד סי' קמב דאם אפה פת בעצי ערלה ובקשים של כלאי הכרם דאסור מה"ט ומוקצה מותר בהנאה ר"ל דלא אמרי' יש ש"ע בפת והוי כאלו אוכל האיסור אלא כאלו נהנה מן האיסור ולכן דוקא באפה אצל עצים האסורי' בהנא' אסור הפת אבל מוקצה דמותר בהנא' ל"ל משום שבח עצים בפת ובפסחים דכ"ו משמע דאסור לבשל בע"מ הבינו האחרונים דכוונות מ"א להוכיח דלא כדברי התוס' דפליגי בפסחים רבה ור"ח באופה מי"ט לחול ר"ח אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה דאמרי' הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליה האי פתא ע"ג דהשתא ליכא אורחים מ"מ לא לקי ואותבי' עליה מדתניא המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט ואוכלו לוקה חמש ותני ר"ח חייב שתים על אכילתו ושלש על בשולו שתים על אכילתו א' אכילה ג"ה ב' אכילת בב"ח וג' על בישולו א' משום הבערה ב' משום בישול י"ט שלא לצורך ג' משום בישול בב"ח דאפי' בחול לוקה עליו א"א דאמרי' הואיל על הבערה לא ליחייב דהא חזי' לצורכו. ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה דהיינו שבישל בעצי מוקצה ופריך וכי מוקצה דאורייתא ומשני אין ס"ל מוקצה דאורייתא ע"כ דברי הגמ': והבינו האחרונים דהמ"א ס"ל דלוקה על שבישל בעצי מוקצה משום שבח עצים בפת וכ' ע"ז בס' ת"ש וז"ל ודבריו תמוהים דהתם לא אמרי' הכי אלא למ"ד מוקצה דאורייתא כו' דמשמע דכל דבר צריך הכנה. וכיון דצריך הכנה מיקרי מלאכה ואסור משום ל"ת מלאכה כו' אבל לדידן דקי"ל מוקצה דרבנן ודאי דשרי ליהנות מעצי מוקצה וברייתא שלמה היא ליקט גוי עשבים לצורך בהמתו מאכיל אחריו ישראל כמ"ש סעיף יא. ואפשר דמ"א רומז לזה במ"ש עסי"א עכ"ל אני לא הבנתי דבריו דמחלק בין אם מוקצה אסור מן התורה או מדרבנן לענין איסור הנאה ולענ"ד לא ידעתי לחלק דכל מה שאסור למ"ד מוקצה דאורייתא ג"כ אסור למ"ד דרבנן ומ"ש וברייתא שלמה היא דמוקצ' מותר בהנאה קושיא זו היא לפי מה שהבין דכוונות מ"א להוכיח דמוקצ' אסור בהנאה: אבל באמת גם לפי הבנתו בדברי מ"א ודאי דמודה מ"א להתוס' דהמוקצה מותר בהנאה אלא בזה חולק על התוס' דהתוס' ס"ל דמאי דאמרי' יש ש"ע בפת ל"מ רק שנהנה מן האיסור ולכן במוקצה אין לאסור משום ש"ע בפת ומ"א הוכיח לפי דעתו דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין איסור הנאה ואפי א"א דמוקצה דאורייתא ע"כ מותר בהנאה כדמוכח מהאי ברייתא גופה שהביא בס' ת"ש וע"כ הא דלוק' שם משום שבישל בעצי מוקצה הטעם דיש ש"ע בפת ה"ל כאוכל האיסור וא"כ ה"ה אי מוקצה דרבנן יאסר משום ש"ע בפת מדרבנן: גם בס' חמד משה ראיתי שכ' על דברי מ"א הנ"ל דלא דק וכ' דאיך א"ל לפי מאי דמסיק שה עייל עצי מוקצה דלוקה משום ש"ע בפת הא פסק הרמב"ם דאין לוקי' אם נהנה באיסורי הנאה (וע' במשנה למלך בהל' יסודי התורה) ולפמ"ש לדחות דברי הת"ש גם זה נדחה דאדרבא מזה הוכיח מ"א דע"כ מאי דאמרי' יש ש"ע בפת הוי ליה כאלו אוכל האיסור דעל הנאה לא לקי אולם עוד הקשה בס' ח"מ דאיך א"ל דלוקה משום ש"ע בפת א"כ איך תני ר"ת שתים על אכילתו ושלשה על בשולו הא השתא הוי להיפך ג' על אכילתו א' משום ג"ה ב' בב"ח ג' שבת עצי מוקצה בתבשיל ושתים על בשולו בישול י"ט ובישול בב"ח וכה"ג הק' הש"ס גופיה על תי' אחר ע"ש אע"כ דאינו לוקה משום ש"ע אלא משום טלטול מוקצה לפי הס"ד דמוקצה דאורייתא וכתב שכן משמע מלשון רש"י עכת"ד. ובאמת הא תיובתא וצריכה לפנים. אולם לענ"ד אני אוסיף להקשות כי הם לא בעי כ"א לדחות ראיי' מ"א ולענ"ד אדרבא מוכח משם דלא כמ"א דאין לאסור בבישול בעצי מוקצה משום ש"ע דאלת"ה מי הכריח לש"ס לו' אפיק הבערה כו' והוצרך לו' דס"ל מוקצה דאורייתא הל"ל דמוקצ' דרבנן ולא נימא אפיק הבערה אלא אדרבא חייב משום הבערה אלא דמיירי שבישל בעצי מוקצה והשתא ל"ל אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לצורכו דהא כיון דהם עצ"מ אסור לבשל בו צרכיו ניהו דמוקצ' דרבנן עכ"פ אסור לבשל בו והוי הבערה שלא לצורך גם לפי דמשני אפיק כו' וס"ל מוקצה דאורייתא ילקה שש ג' משום אכילה וג' משום בשולו בישול י"ט ובישול בב"ח ובישול בעצי מוקצה דהיינו שנהנה או אוכל או מטלטל עצי מוקצה דהוי דאורייתא אע"כ מותר לבשל בעצי מוקצה וא"כ א"ש דאינו חייב על הבערה בין מוקצה דאורייתא או דרבנן. הואיל וחזי לצורכו. לכן נלע"ד דמ"ש במ"א ובפסחים כו משמע דאסור לבשל כו' תיב' דאסור הוא ט"ס וצ"ל דמותר לבשל והוסיף ע"ד התו' דמדברי תו' אינו מוכח כ"א כשכבר בישל בו מותר דהא כתבו דבריהם על פת שכבר אפה הגוי אבל אכתי לא שמעינן דמותר לכתחלה בי"ט לבשל בעצי מוקצה כשא"צ לטלטל ושורפן במקומן ועז"כ מ"א דבפסחים מוכח דמותר לבשל כו' ר"ל אפי' לכתחלה והיינו הוכחתו הנ"ל דאל"כ חייב על ההבערה דהא לא חזי לצורכו דהא עכ"פ לכתחלה אסור לבשל בו וכנ"ל אלא ע"כ דאפי' לכתחלה מותר:
ח סָעִיף ד (ס"ק י) ויש מתירים דס"ל כיון דגמרו כו' ר"ל הא ל"ק דניחש לטעם ב' שכ' מ"א בס"ק שלפני זה שמא יאמר לגוי כו' די"ל דס"ל דל"ח להא כדמצינו גבי גוי שהדליק נר לצורכו ולא ס"ל חלוקי של מ"א ומרדכי בין דבר אכילה לנר. אך טעם נולד להיכן אזיל לזה כ' דהוי גמרו בידי אדם דהגוי בידו לאפותו בשבת וכה"ג ליכא משום מוקצה וכדאי' בביצה דכ"ח ע"ב דאיבעיא ליה אי יש מוקצה לחצי שבת או לא דהיינו דבר שהיה ב"ה ראוי וביום השבת נדחה ולא היה ראוי ואח"ז נעשה שוב ראוי א"א הואיל והוקצה למקצת השבת כשלא הי' ראוי נשאר באיסורו כמו דאמרי' מגו דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא אי לא ובעי למפשט מפולין ועדשים שמבשלין בי"ט דהוי מוקצה לחצי שבת ואפ"ה אנו אוכלין אותן דהא תחלה חזיין לכוס לאכלם חיין וכשנותנן לקדרה אדחי להו דלא חזיין שוב גמר בישולייהו הדר חזיין למיכל אלמא אין מוקצה לחצי שבת ודחי ולטעמיך דאין מוקצה לח"ש הא מגו דאתקצאי לב"ה ודאי אמרי' א"כ תיקשי הא סתם קדרות ב"ה הן רותחות ואין ראויה לאכיל' וכשנתקרר ואוכלי' אותו בי"ט ונימא מגו דאתקצאי לב"ה אלא גמרו בידי אדם שאני ולא הוי מוקצ' דהא הי' בידו לקררן ב"ה ה"ה פולין ועדשי' אפ"ת יש מוקצ' לחצי שבת מ"מ שריין דהוי נמי גמרו בידי אדם דיכול לגמור בישולן: וביש"ש כו' וכ"כ סי' רנב ס"ד מהאי דסי' רנב הביא יש"ש ראי' לדבריו והיינו מדברי הג"א שהביא מ"א בסי' רנב ס"ק טו וז"ל גוי שעשה מנעלי' בי"ט בסתם למכור כו' והרר"א התירם הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגמרם בי"ט לית בי' משום מוקצ' עכ"ל הג"א וכ' יש"ש וז"ל ומדכ' הואיל ויכול לגמרו משמע להדי' דאיירי שהתחיל מבע"י וגומרו בשבת או בי"ט דשרינ' מכח גמרו בידי אדם הואיל ויכול לגמרן עכ"ד ודאי מדברי הש"ס אין ראיה דנקט גמרו ב"א דקאי שם אפולין ועדשי' או קדרות רותחו' שב"ה דליכא בהו רק גמר וכן מ"ש הג"א בתחלת דבריו והרר"א התירם הואיל וגמרן ב"א י"ל ל' הש"ס נקיט אבל מדסיי' ויכול לגומרן מזה מוכיח דע"כ דוקא בהתחיל בהיתר דאל"כ הל"ל רבותא טפי דאפי' לא התחיל מבע"י מותר והל"ל הואיל ויכול לעשותם בי"ט אע"ג דגם הג"א קאי על מעשה שהי' אעפ"כ ה"ל לאשמועי' בנתינ' טעמי רבותא הואיל ויכול לעשותן דמיניה נשמע דאפי' לא התחיל מבע"י מותר אע"כ בעינן דוקא שהתחיל מבע"י: דהוי נמי נולד הלשון קצת מגומגם וכוונתו לצרף שני הסברות יחד החילוק מ"ש מ"א לחלק בין מוקצה לנולד וחילוק יש"ש בין התחיל מבע"י או לא התחיל דבמוקצ' אפי' לא התחיל מבע"י מותר ובנולד לא אמרי' גמרו ב"א מותר אלא דוקא בהתחיל מבע"י והא דמשמע מסי' רנב היינו הג"א הנ"ל דבעי' התחיל מבע"י היינו דשם ג"כ הוי נולד דמעיקרא עור כו': וכ' התוס' כו' דפריך הש"ס לרב יוסף דס"ל דאסור לבטל כלי מהיכנו מדתניא כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו ומשני כשירדו האפרוחים מותר לטלטל הסל ולכן לא הוי ביטול כ"מ ופריך והתני בברייתא אחריתי דאסור לטלטל הסל אפי' אין עודן עליו ומשני הב"ע שהיו עליו ב"ה ומגו דאתקצאי לב"ה כו' והקשו התו' הא בידו להפריחן והוי גמרו בידי אדם וכה"ג לא אמרינן מגו דאיתקצאי לב"ה כדאי' במס' ביצה בסתם קדרות רותחות ב"ה ופולין ועדשים כנ"ל ותי' דוקא בקדרות אע"פ כו': אבל בתוס' שבת דף מ"ד כו' משמע כו' דאמרינן התם אמר רב מטה שאינה מיוחדת למעות יש עליה מעות בשבת אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא היה עליה מעות ב"ה והקשו התו' אהא דאמר יש עליה מעות אסור לטלטלה ע"כ מיירי שהונח המעות עליה בשבת דאי הונח עליה מע"ש אפי' אין עליה מעות אסור לטלטלה דהא הוי עליה ב"ה וא"כ איך משכחת לה שהונח עליה בשבת בהיתר ותי' שהונח עליו בשבת ע"י גוי או תינוק ישראל לדעת ישראל והקשו תפשוט מהכא דאין מוקצה לחצי שבת דאלת"ה אפי' אין עליה מעות דהיינו שהוסר ממנה המעות אסור לטלטלה כיון שהיה עליה מעות בשבת ותי' דמיירי שהונח עליה ע"י גוי ע"מ להסירן לאחר זמן והוי גמרו ב"א עכת"ד ומזה משמע אע"ג דהקצה אותו כו' וא"כ דברי התו' סותרים זא"ז: ועוד קשה שם כו' ר"ל דבלא"ה דברי התו' דדף מ"ד מיניה ובי' קשיין דאי הוי כו' וכן הקשה מהרש"א שם וע"ש מ"ש: ונ"ל דל"ד ממש לגמרו בידי אדם וכן תי' בספר מהדורא בתרא של מהרש"א דמגו דאיתקצאי לב"ה חמיר ממוקצה לחצי שבת אפ"ת יש מוקצה לח"ש. ותדע דבמוקצה לח"ש נסתפק הש"ס משא"כ למגו דאיתקצאי ב"ה וגם לדעת קצת פוסקים אפי' א"א יש מוקצה לח"ש היינו לענין אכילה אבל לא לענין טלטול דא"כ היכא שהוקצה אותו שעה א' הוי גמרו ב"א גריע וניהו דלא מהני לבטל מגו דאתקצאי לב"ה דחמור מ"מ מהני לבטל מוקצה לח"ש ובזה א"ש בהאי דמטה יש עליה מעות דבהיה עליה ב"ה די"ל מגו דאתקצאי לב"ה לא מהני גמרו בידי אדם הגרוע אבל אי הונח עליו בשבת דליכא כ"א משום מוקצה לח"ש בזה מהני אפי' גמרו בידי אדם הגרוע וכן אתי שפיר האי דסל לפני האפרוחים כיון שהיה עלי' ב"ה לא מהני גמרו ב"א גרוע: וע' בתו' דביצה דף כ"ז ע"א ד"ה אלא גמרו כו'. ר"ל דשם ג"כ צ"ל כתי' של מ"א (ושם לא שייך תי' של מהרש"א ע"ש) שהקשו התו' דה"ל למפשט דאין מוקצה לח"ש מברייתא דכופין הסל לפני האפרוחים דאמרינן מותר לטלטל הסל לאחר שירדו אע"ג שהיה אסור לטלטלה כשהיה עליו ותי' וי"ל דשאני התם דהוי כגמרו ב"א שבידו להפריחן מעליו עכ"ל ולפ"ז תקשי ברייתא דקתני הב"ע בין השמשות דאסור לטלטלה משום מגו דאתקצאי לב"ה כו' והא היכי דהוי גמרו בידי אדם אפי' מגו דאתקצאי לב"ה לא אמרינן אע"כ צ"ל בין מגו דאתקצאי לב"ה למוקצה לח"ש לענין גמרו בידי אדם גרוע והאי דסל לפני האפרוחים הוי גמרו ב"א גרוע כנ"ל דהא הוקצה שעה א' ולכן התו' דייקו בלשונם וכתבו דהוי כמו גמרו ב"א משמע דגמרו ב"א ממש לא הוי:
ט סָעִיף ד (ס"ק יא) ובשעת כו' כגון שדר כו' ובס' ע"ש כ' וז"ל אמנם בשעת הדחק ולצורך לחם משנה יש להקל עכ"ל משמע אפי' י"ל פת ואפי' שלם כיון דאין לו לחם משנה מותר:
י סָעִיף ה (ס"ק יב) ליקט פירות. הקשה הרב"י כו' הרב"י הקשה על הרא"ש להתיר פת שאפה גוי בשבת ולא אמרינן דאסור משום נולד משו' דהוי גמרו בידי אדם א"כ תיקשי למה בגוי שהביא דורון אסור וכתב הרא"ש הטעם משום מוקצה ת"ל דהוי גמרו ב"א וע"ש מ"ש (ואע"ג בגוי שהביא דורון מלבד איסור מוקצה יש איסור שלא יהנה ממלאכת י"ט או שלא יאמר לגוי לעשותו ולכן צריך להמתין מי"ט בכדי שיעשה מ"מ הוצרך לטעם מוקצ' ועסי' תקט"ו) והמ"א העמיד הקושיא פה על ליקט הגוי לעצמו דג"כ אסור לחד טעמא משום מוקצ' כמו אפה גוי פת לעצמו והא באפה פת הביא הרב"י ב' דעות דיש מתירים והוא הרא"ש משום דהוי גמרו ב"א ולמה סתם פה בצד דגים לאסור ה"ל ג"כ להתיר משום דהוי גמרו ב"א ומותר לדעת המתירים פת: וע' סי' תק"ז שכתבתי בשם הרא"ש וז"ל ואסרו כו' וכוונתו דהטור כתב כאן דדמי לפירות הנושרים ואין להתיר יותר בליקט גוי פירות מאלו נשרו לעצמן ובסי' תק"ז כתב מ"א בשם הרא"ש דנ"ט על עצים שנשרו מן הדקל בי"ט דדינן כמו פירות הנושרים כתב הרא"ש הטעם משום נולד גזירה שמא יעלה ויתלוש וכתב שם וז"ל ומשמע דחד טעמא הוא עכ"ל ור"ל משום נולד גרידא או משום שמא יעלה ויתלוש גרידא לא הוי אסרינן אלא בצירוף שניהם יחדיו א"כ גם בפירות הנושרין דדינן כמו עצים שנשרו מ"ה ג"כ אסורים משום צירוף שני הטעמים וא"כ כיון דבגוי שליקט פירות דימה הטור לפירות הנושרים ע"כ צ"ל דמ"ש הרא"ש הטעם בגוי שהביא דורון משום מוקצה ע"כ אין הכוונה משום מוקצה גרידא אלא בצירוף חשש שמא יעלה ויתלוש ואם כן נתיישבה קושית הרב"י דהוי גמרו ב"א דבאמת משום מוקצה גרידא לא הוי אסרינן אלא משום צירוף גזירה שמא יעלה ויתלוש ואם כן ניהו דהוי גמרו ב"א ובעלמא הוי כה"ג מותר ולא אסרינן משום מוקצה מ"מ כאן בצירוף ש"י ויתלוש אסרינן ליה ומה"ט באפה גוי פת התיר הרא"ש דליכא משום מוקצה דהוי גמרו ב"א ושם ל"ל שמא יאפה ישראל כמ"ש הרב"י הובא בט"ז ס"ק ד' דאפיה ובישול חמורים וידועים לכל העולם ול"ל שיעשה ישראל בעצמו ובס' ח"מ נתקשה בדברי מ"א האלו ע"ש ולק"מ כנ"ל:
יא סָעִיף ה (ס"ק יג) ספק כו' כצ"ל וקאי על ס"ז וכן ס"ק י"ד ג"כ מצויין בדפוס בטעות וראוי לציינו ס"ס ז' עמ"ש וי"א דלערב מותר מיד: כתב הב"ח כו' אלא הוי ס' כו' וא"כ אפי' הביא דורון ולא ידעינן שלקטן בשביל ישראל לענין אי צריך להמתין לערב בכ"ש תליא במחלוקת המבואר פה בס"ז: ופשיטא כו' משמע אע"ג דלא ידעי' כו' מסתמא לקטן בשבילו וכמ"ש הרב"י בשם הרר"י דבסתמא אמרי' שלקטן היום כיון שהביא דורון מסתמא מביא מן הטוב ויפה והנלקטים היום טובים יותר מהנלקטים מאתמול. וכתב מ"א דה"ה דאמרי' שלקטן בשביל ישראל מסתמא דאל"כ ל"ל למימר גוי שהביא דורון כו' משמע שרצה להוכיח בשני הוכחות חדא מדסתם הביא דורון ולא התנה דבעי שנדע שלקטן בשביל ישראל אלמא גם בסתם אסור ועוד אי איירי דוקא שלקטן בשביל ישראל א"כ ה"ל לקצר גוי שליקט בשביל ישראל אע"כ מה"ט נקט דורון דכה"ג אפי' לא ידעי' שלקטן בשביל ישראל ויש לדחות ראיה זו דלמא הב"ח מודה לסברת הרר"י דבהביא דורון אמרי' מסתמא לקטן היום דהנלקטים היום הם יפים יותר כנ"ל אבל מ"מ בעי' למדע שלקטן בשביל ישראל ואעפ"כ א"ש דנקט דורון לאשמעי' כה"ג דהיינו דורון אפי' סתמא דלא ידעי' שנלקטו היום אסורים ואולי מ"א ס"ל א"א דבא לאשמעי' דבדורון לא בעינן שנדע שנלקטו היום ואיך נשמע זה דלמא באמת מיירי דידעינן שנלקטו היום וע"כ צ"ל דסמך עצמו דלדע כן מדסתם הביא דורון ולא התנה דידעי' שנלקטו היום ממילא מזה נשמע ג"כ דלא בעינן שנדע שנלקטו בשביל ישראל דהא גם בזה סתם ולא התנה דבעי' שנדע שלקטן בשביל ישראל. ועוד כתבו התוס' בעירובין דף מ' בהאי עובדא כו' דהא דקי"ל גוי שהביא דורון לישראל דבר המחוסר צידה או מחובר דבעי' שימתין במ"ש בכדי שיעשה כ' רש"י הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת שבת או יו"ט לפ"ז אם הובא לישראל ביו"ט ראשון של גליות מותר מוצאי יו"ט א' דהיינו ליל י"ט שני אם ממתין כדי שיעשה דממ"נ אינו נהנה ממלאכת י"ט דאי יום א' היה י"ט הרי המתין כ"ש ואם י"ט שני הוא י"ט א"כ יום א' הוה חול ולא נעשה כלל מלאכה בי"ט פשיטא דמותר אבל ר"ת כ' הטעם גזירה שמא יאמר לגוי להביא לו בי"ט או בשבת מן המחובר כדומה ולכן אפי' מוצאי י"ט או שבת אסור עד כדי שיעשה וא"כ ודאי לא יאמר להגוי דהא לא יהנה ממנה כלל כיון דצריך להמתין כ"ש א"כ מצי למיעבד בהתירא במי"ט ולמה יצוה גוי לעשות איסור בי"ט ולפ"ז גם בשני י"ט של גניות אסור עד מי"ט שני דאל"כ אכתי איכא למיחש שיאמר לגוי להביא ביום ראשון ויהנה ממנו בי"ט שני אחר שממתין בליל שני כ"ש והקשו התוס' לפ"ז מעובדא דאיתא התם דהאי בר טביא דאיתצד בי"ט ראשון של גליות ושחטוהו בי"ט שני בי ריש גלותא ולדעת ר"ת הלא גם ביו"ט שני אסור ותי' התוס' דהאי בר טביא לא הי' שהגוי הביא לדורון אלא דאיתצד ממילא ע"י מצודות שהי' פרוסו' מעי"ט וביום א' הי' אסור משום מוקצה ולכן מותר ביום שני עכת"ד ולדעת הב"ח ה"מ לתרץ דמיירי שהגוי הביאו לדורון אלא שלא ידעו שניצד בשביל ישראל דלדעת הב"ח מיקרי ספק ובספק פסקו התוס' בשבת דף קנא דהולכים בספק להקל וכמ"ש בס"ק שאח"ז: אלא ע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דאפי' לא נודע שצדן בשביל ישראל אמרי' ודאי צדן בשביל ישראל:
יב סָעִיף ז (ס"ק יד) מותרי' כו' וסה"ת כו'. דבשבת דף קנא תנן גוי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב ופי' שמואל (וכוותיה קי"ל הואיל ותניא כוותיה) וחיישי' שמא חוץ לחומה לנו ופרש"י חיישי' לקולא ולפ"ז תתפרש המשנה אא"כ באו ממקום קרוב ר"ל אלא א"כ יש מקום לתלות שבאו ממקום קרוב ואז מותר ואפי' באו תוך העיר מיד בבוקר אפ"ה תולין שבאו ממקום קרוב בתחלת הלילה ולנו חוץ לחומה כל הלילה ובבוקר אור נכנסו מיד לעיר ולפ"ז כל ספק שמסתפק בזה אזלי' לקולא אבל הרי"ף פי' חיישי' שמא ח"ל לנו לחומרא ומה דקתני במתני' אא"כ באו ממקום קרוב ר"ל שצריכים לידע ודאי שבאו ממקום קרוב אפי' הובאו לעיר בבוקר א"א ודאי ממ"ק באו דאי ממקום רחוק לא היה אפשר למהר ביאתו לעיר בבוקר אפ"ה חיישינן שבאו ממקום רחוק והלכו כל הלילה ולנו חוץ לחומה סוף הלילה וא"כ להרי"ף כל מה שמסתפק בזה הולכים לחומרא ולכן כ' בסה"ת דטעם י"א דלערב מותר מיד וא"צ להמתין בכ"ש דפוסקים כרש"י דהא דאמר שמואל חוששים שמא ח"ל לנו לקולא כנ"ל ומ"מ ביום השבת ודאי אסור דביום השבת הוי ספק מוקצה ובספק מוקצה כ"ע מודים דאזלי' לחומרא וכדתנן ספק מוכן אסור לכן הקשה מ"א דכאן הביא הרב"י שני דיעות ויש פוסקים דחוששין לקולא ובסעי' טז (כצ"ל) סתם בדין גוי שהביא חלילין סתם כהרי"ף ולא הביא כלל דעת רש"י המיקל ואפשר דבמת חמירו שגנאי למת שיאמרו שנתחלל על ידו וסברא זו דגנאי כתב הר"ן בשם הגאונים דמה"ט בעשה גוי קבר לישראל לא יקבר בו עולמית ולא סגי בהמתנת בכ"ש משום דגנאי כו' דלא כטעם הרמב"ם שהביא מ"א בס"ק ל"א:
יג סָעִיף ח (ס"ק ט"ו) מח"ל ואם הובא בספינ' שרי והטעם דלא נעשה בו איסור הבאה מח"ל דגמירי דאין ספינ' מהלכת אא"כ גבוה המים עשרה טפחים וכיון דאיבעיא לן בעירובין דף מ"ג ע"א אי יש תחומין למעלה מעשרה או לא ולא אפשיט' ואזלי' בספקו לקולא כיון דתחומין דרבנן ואפי' חוץ לי"ב מיל דהוי דאורייתא לדמב"ם מ"מ ע"ג מים כ' הרמב"ם דהוי דרבנן כיון דההליכה ע"ג מים לא ניחא תשמישתיה אפי' רחוק כמה ליכא כ"א איסור דרבנן ולכן אם הובא בספינ' שרי וכל זה מבואר לעיל סי' רמ"ח באריכות ע"ש: דאסור להוציאה כו' אם לא כו' בספינה ולא היו ביבשה דניהו דע"ג מים ליכא איסור הבאת ח"ל מ"מ הם היו בע"ש ב"ה ביבש' או אפי' בספינ' והיתה גוששת דאין עומק המים שם עשרה קנתה הספינה ב"ה שביתה באותו מקום וכיון דהשתא הוא חוץ לתחום אין לו כ"א ד"א ממקום שהונח שם או מהספינה אבל כשהי' ב"ה בספינ' והמים היו עמוקים עשרה לא קנתה שבית' כלל:
יד סָעִיף ח (ס"ק ט"ז) אפי' כו' אסורים להחליף דאם ל"כ אכתי א"ל שיאמרו שנים לגוי להביא ויחלפו זה עם זה וכן לאידך טעם שלא יהנה ממלאכת שבת א"ל כה"ג:
טו סָעִיף ח (ס"ק יז) בכדי כו' אין צריך להמתין כו' רוצה לומר א"צ להמתין בכדי שיביאו אדם ההולך ברגליו אלא די בכדי שיביאנו ע"י רכיבה שממהר ללכת ועיין בס' ת"ש: ואף שברי"ף אי' כו' הוא דעת הרי"ף שהבאתי בסקי"ג וי"ד דפסק הא דאמר שמואל חיישי' שמא ח"ל לנו לחומרא והרב"י בסעיף ז' הביא דעת הרי"ף בראשונה וידוע דרכו בקדש שהדע' שמביא ראשון נראה עיקרית בעיניו ולהרי"ף הטעם שמא ח"ל לנו והלכו כל הלילה כנ"ל הרי דחיישינן שמא הלכו בלילה ולזה כתב מגן אבדהם היינו שלא לאכלו בשבת דאי לא הוי חיישינן שמא הלכו בלילה וכיון שבאו לעיר בבקר ע"כ מערב שבת היו תוך התחום והיו מותרים אפי' בשבת לזה החמיר הרב בית יוסף כהרי"ף להחמיר דחיישי' שמא הלכו כל הלילה ואסורים ביום השבת: אבל בחול אין צריך להמתין כ"כ כנ"ל ר"ל בזה הכריע מ"א מסברא דנפשיה ניהו דהרי"ף אוסר אפי' למ"ש עד כ"ש דחיישינן שמא הלכו כל הלילה הרי דהרי"ף מחמיר אפי' בחול לחוש שמא הלכו בליל' מ"מ הכריע מ"א מסברא דנפשיה דלא קי"ל בהא כהרי"ף ואע"ג דגם הרב"י בסעיף ט"ו בחלילין פסק כהרי"ף גם בחול לענין המתנת כ"ש י"ל כמ"ש בס"ק י"ד דבמת החמירו אבל בשאר דברים חוץ ממת לא מחמרי' לחוש שמא הלכו בלילה דהא בלא"ה יש פוסקים דס"ל אפי' ודאי באו מח"ל א"צ להמתין במ"ש בכ"ש כמ"ש בסעיף זה עכ"פ יש להקל בכה"ג:
טז סָעִיף ח (ס"ק יח) וי"א כו' לפי שאין רגילות כו' עיין בט"ז סק"ו שכתב לפ"ז בצידה וכה"ג דדרכו לעשות גם בליל' גם הלילה עולה (וע' בספר א"ר) מ"מ נלע"ד אם מקום הצידה רחוק מן העיר אפי' הוא תוך התחום כיון דא"ד לילך בליל' רגלים לדבר שלא צד בלילה דלא יביאנו לעיר כ"א ביום די"ל דרך אפשר:
יז סָעִיף ח (ס"ק יט) והוא שתהא מוקפת כ' הרב"י ונ"מ כו' ר"ל אהא דכתב בש"ע והא דשרי כו' בתוך ד"א או תוך העיר המוקפת כו' דנחשבת כל העיר כד"א והם דברי הרא"ש: דבלא עירוב בלא"ה אסור ר"ל אפי' לא באו מח"ל אין לטלטל יותר מד"א. וצ"ע כו' ר"ל דאין תי' הרב"י מספיק כו' דהא אפי' של יחיד כו' דהיינו קרפוף שלא הוקף לדיר' והוא יותר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא תוך ד"א (ובפחות מב"ס עיין לקמן החילוק בין כלים ששבתו בבית) וסתם עיירות עכ"פ הם גדולים יותר מב"ס דהוא שיעור קטן מאוד וא"כ כיון דאפי' הוא של יחיד אסור לטלטל א"כ מאי מהני העירוב דטעם העירוב כאלו כל הבעלי בתים דרים בבית אחד ונדונים כלם כאיש אחד וכאלו כל העיר ליחיד הא אפי' באמת שייך דוקא ליחיד אסור גם הוא לטלטל כ"א תוך ד"א: ובאמת אין זה קושיא. ר"ל קושית הרב"י בלא"ה ניחא: על האדם כו' או בהמ' ר"ל דהאדם והבהמ' הם רשאים להלך כל העיר אפי' לא עירבו רק לטלטל אסור אבל השתא דאותו אדם או בהמ' הם חוץ לתחומן אסורים לילך יותר מד' אמות או בעיר המוקפת חומ' נחשבת כד"א: או פירות בי"ט ר"ל דבי"ט אין עירוב והוצאה וא"כ אפי' לא ערבו מותרים לטלטל אבל תחומין דנוהג גם בי"ט ולכן אם הובא ח"ל אין לטלטל כ"א תוך ד"א: ובשבת נמי כו' אם הוליכן א' ג' אמות כו' ר"ל דאי משום דלא עירבו לחוד ניהו דאסור לטלטל כ"א תוך ד' אמות מ"מ אם הוליכן ג' אמות רשאי השני להוליכן ממקום שהניחם הראשון דהיינו סוף הג"א עוד ד"א פחות משהו אבל השתא דאין להם כ"א ד"א משום דהובאו ח"ל אם הוליכן א' ג"א אין השני רשאי להוליכן מסוף הג"א כ"א אמה כיון דאותן הדברים בעצמן אין להם יותר מד"א כיון שהן חוץ לתחומן: ועיין ס"ס שמ"ט. ר"ל דאין לומר הנ"מ דמשום שלא עירבו היה מותר להוליכן כמה אמות דהיינו בכל פחות מד"א יעמוד לפוש משא"כ כיון שבאו מח"ל אסור לטלטלו כ"א ד"א עז"כ דז"א דמשום שלא ערבו ג"כ אסור להוליכן פחות מד"א אפי' בכרמלית כמבואר ס"ס שמ"ט. אבל כה"ג שכתב מ"א דאם הוליכו א' פחות מד"א רשאי גם השני להוליכו פחות מד"א ממקום שהניחו הראשון זה מותר כמ"ש שם סי' שמ"ט ס"ג:
יח סָעִיף ט (ס"ק כ) מח"ל כו' כמ"ש ס"ז וסעי' ח'. ר"ל דבסעיף ז' הובא דעה א' דבספק צידה ומחובר א"צ להמתין בכ"ש ובסעיף ח' הובא דעה א' דבבא מחוץ לתחום אפי' ודאי בא מח"ל מ"מ א"צ להמתין כ"ש. וניהו דלא קי"ל כאלו שני דיעות המקילים בסעיף ז' ובסעיף ח' מ"מ בספק בא מח"ל ראוי לצרף שני הקולות יחד דעת המיקל בספק צידה ודעת המיקל בודאי בא מח"ל ולהקל בספק בא מח"ל שא"צ להמתין בכ"ש וכ"כ בספר ת"ש:
יט סָעִיף ט (ס"ק כא) תולין כו' בד"מ כו' לקמן סי' תקט"ו תמה על הרב"י כיון דפסק כהרי"ף דספק אזלי' לחומרא ניהו דמקילין אם פירות מצוים בעיר והגוי שרוי עמו בעיר דכה"ג מה"ת ניחוש שהובא מח"ל אכל כשי"ל שני בתים אחד ח"ל ואין הגוי שרי בעיר ודאי יש לספק שמא בא מח"ל כיון דאין הגוי שרי בעיר וא"כ לדעת הרב"י דפסק כהרי"ף ה"ל להחמיר והמרדכי שממנו נובע דין זה בי"ל שני בתים דמיקל היינו משום דפסק כרש"י דמפרש חוששים שמא ח"ל לנו לקולא אבל להרי"ף זה ליתא עכת"ד: (מאחר) די"מ בכ"מ וכ' ע"ז בספר ת"ש וז"ל ואיני מבין דבריו דלא נמצא מי שמיקל אלא רש"י והרא"ש דלא קי"ל כוותייהו בהא וא"כ אין לנו על מי להשען להקל בהא טפי עכ"ל ע"ש מ"ש לישב דרך אפשר ואינו מכוון בלשון מ"א: ולענ"ד הדברים כפשוטן דניהו דהרמ"א בד"מ ס"ל דנדון השני בתים הוי ספק היינו דכן מסתבר לרמ"א אבל גם הוא מורה דרב"י ס"ל דזה ל"מ ספק דהא בחבורו הביא סי' תקט"ז דנקטינן כהרי"ף ומיד סמיך לזה הביא דעת המרדכי משמע דס"ל דהרי"ף מודה לדברי המרדכי וכמ"ש בד"מ זה וע"כ צ"ל דס"ל כיון די"ל בית בעיר וי"ל שם ג"כ פירות ניהו דהגוי אינו שרוי בעיר וי"ל בית ח"ל מ"מ מה לו לגוי להטריח א"ע להביא עמו פירות שי"ל ח"ל הלא אפשר לגוי ליקח מהפירות שי"ל בעיר א"כ רגלים לדבר שלא באו מח"ל ומוד' הרי"ף וניהו דלהרמ"א לא מסתב' זה וחשבו לספק מ"מ בש"ע חזר ולא רצה להגי' על דברי הרב"י וסמך א"ע ע"ד הרב"י דכה"ג גם הרי"ף מוד' דהא בלא"ה יש דעת רש"י ורא"ש דס"ל דגם באמת הוא ספק מ"מ הולכים להקל ניהו דהרב ב"י פסק כהרי"ף מ"מ יש לסמוך בזה ע"ד הרב"י דבשני בתים מוד' הרי"ף כנ"ל:
כ סָעִיף י (סק"כב) שמילא כו' ונראה מדברי התו' כו' דף קכ"ב ד"ה משק' כו' שכ' יש רוצים לומר הא דק"ל אם גוי מילא מים לצורך ישראל דאסורים המים לישראל היינו דוקא להשקות אבל לשאר תשמישים מותרים ומייתי ראי' מיבמות ד' קי"ד רב יצחק נאבדו לו מפתחות של בה"מ ובמקום שנאבדו הי' אסור לטלטלן עד מקום בה"מ וא"ל ר' פדת שיוליך למקום המפתחות תינוקת ואם ימצאו המפתחות יביאם לו דס"ל קטן שאוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו ותיקשי מאי מועיל בתקנה זו הא אם יביאו לו התינוקות המפתחות יהי' ר"י אסור להשתמש בהם כיון דטלטלו המפתחות במקום האסור לדעת ר"י וה"ל כגוי שמילא מים בשביל ישראל אלא ע"כ דשאר תשמישים שרי חוץ מהשקאה ועל זה כתב התוספות דאין נראה לחלק וגם שאר תשמישים אסור והאי דתינוקת שאני דהתם אין עושים לדעת ישראל עכ"ל והבין הע"ש דכוונות התוספות דחש"ו דאינן בני דעה אין עושים כלל לדעת אחרים ולכן יש להתיר לגבייהו יותר כאלו עשה גוי בשביל ישראל: ועסימן שס"ב ס"ז דדוקא כו' דשם בסי' שס"ב הובא הדין דמפתחות והקש' הרב"י הא קי"ל בסימן של"ד קטן שבא לכבות צריך למחות בידו שעושה לדעת אביו ולצורך אביו ולמ' הותר במפתחות לגרום שהקטנים יביאו המפתחות ותי' דשאני אבד' דאין הקטן יודע שנאבדו המפתחות לאביו וכשמוצאן ומוליכן עוש' לדעת והנאת עצמו משא"כ בדליק' דהאב עומד שם ויודע התינוק דניחא להאב בכיב' הדליק' ועוש' לדעת אביו ולכן צריך למחות בידו עכת"ד הרב"י בסימן של"ד ע"ש הרי מבואר דגם קטן לפעמים עוש' ע"ד אביו ומפתחות שאני דלא ידע שנאבדו לאביו ולכן אין עושים לדעת האב כ"ה כוונות התוספות ולכן כתב מ"א וא"כ ה"נ אם מילא כו' ואין מקום להקל יותר בחש"ו מבגוי. ואם בא לומר כו' זה לא נרמז ברברי התו' ר"ל ע"כ אין זה כוונות הע"ש אלא כמ"ש תחל' דס"ל לע"ש דבחרש ש"ו אפי' ידעינן שעוש' לדעת אביו מ"מ מותר וכיון שאינן בני דעה ולפ"ז הביא הע"ש מדברי התוס' הנ"ל לפי הבנת הע"ש את דבריהם וכיון שהוכיח המ"א דע"כ אין פי' זה אמת אלא דגם בקטן אם עושה לדעת האב אסור כמו בגוי אלא דאבד' שאני א"א דהע"ש מוד' לפ' דברי התוס' כן אלא שמיקל בחש"ו קולא אחרת יותר מבגוי דבחש"ו אפי' מכירו מותר כשעשאו חש"ו לצורך עצמן ול"ג שמא ירב' כו' א"כ איך כ' הע"ש ונרא' מדברי התוס' הא לקולא הלז אין רמז בדברי התוס':
כא סָעִיף י (ס"ק כג) לכרמלית כו' עמ"ש ריש סי' רע"ו ר"ל דדין זה נלמד מדבר שהובא מח"ל בשביל ישראל דמותר לישראל אחר וה"ט כיון דהוא דרבנן מקלינן וא"כ ה"ה בכרמלית דליכא רק איסור דרבנן מקילים לישראל אחר ע"ז רמז מ"א לעיין ר"ס רע"ו דכתב טעם אחר דה"ט דמקלי' בדבר הבא מח"ל דאין איסורו שוה בכל וז"ש שם דמה שהוא ח"ל של זה הוי תוך תחום של זה משא"כ בשאר איסורי דרבנן עכ"ל וא"כ יש ללמוד דין כרמלית דהכא מתחומין:
כב סָעִיף י (ס"ק כד) הואיל כו' ובנהר אף בהמה שרי דוקא בור יש לחלק בין אדם לבהמה דאדם יוכל לירד לתוך הבור משא"כ בהמה משא"כ בנהר יוכל להוליך גם בהמה להנהר לשתות מהנהר: כ' הע"ש לר"ת הוא היש מקילים שהביא רמ"א וראייתו מהרא"ש כו' והוא דהרא"ש הקשה על ר"ת דא"כ אם יש לישראל נר בחדר א' וגוי הדליק נר לצורך ישראל בחדר אחר יהי' ישראל מותר להשתמש אצל הנר שהדליק הגוי בחדר הא' דהא אי בעי הי' משתמש אצל הנר שהוא בחדר ראשון וסיים הרא"ש וזה לא מסתבר והבין הע"ש דנדון דנר שהדליק גוי בחדר אחר שכ' הרא"ש באמת מותר לר"ת ומזה הוליד הע"ש דאם יש נהר כו' ומ"א חולק דגם בנר בנדון שכ' הרא"ש מודה ר"ת דאסור דר"ת לא התיר אלא היכי דאפשר לישראל עצמו להשיג אותו דבר שעשה גוי בשבילו כגון שמילא מים מבור דהי' אפשר לישראל לירד תוך הבור ולשתות אותן המים עצמן שהביא לו הגוי. אבל גבי נר שכ' הרא"ש ניהו דאפשר לישראל להשתמש אצל הנר עצמו שהודלק מע"ש אבל אצל נר שהדליק הגוי לא היה אפשר לישראל להשתמש אי לא הדליקו הגוי כה"ג מודה ר"ת דאסור וכ"מ לשון הרא"ש שכ' על האי דנר וזה לא מסתבר וא"א דאין לחלק בין בור ונר מה הוקשה לרא"ש מנר וכ' זה לא מסתבר כיון דלר"ת באמת גם בנר מותר מאי ראיה מייתי הרא"ש מנר טפי מבבור ואי לא מסתבר להרא"ש סברת ר"ת ה"ל מיד לכתוב על דין של ר"ת בבור דלא מסתבר א"ו דגם להרא"ש אסיק אדעתיה דבנר גם ר"ת מודה דאסור והטעם דר"ת מחלק כמ"ש לעיל ולהרא"ש אינו נראה חילוק זה שכתבתי ולכן כ' הרא"ש על האי דנר וזה לא מסתבר להתיר האי דנר ובזה גם ר"ת מודה דאסור א"כ ה"ה בבור כן ס"ל להרא"ש אבל ר"ת ע"כ מחלק בין נר לבור וא"כ אזדא לה דינו של הע"ש דאם יש נהר תוך התחום כו' דהוא נדון דנר:
כג סָעִיף י (ס"ק כה) וי"מ כו' חפשתי בכל בו שנרשם בש"ע על דין זה כל בו וע"ז כתב שלא מצא בכל בו כו' ובמקום כו' וסומכים שהגוי עצמו שותה ממנו כו' הרי שלא סמכו להתיר כ"א שהגוי שותה ממנו ואעפ"כ אישר כח הנמנעים גם בזה ועסי' רעו ס"ג ואפשר דהיינו הי"מ שכ' שם בשם ר"ת שמותר לו' לשפחה ליקח נר הדולק כבר וילך עמו כיון דליכא בזה כ"א איסור טלטול דרבנן ואי בעי ישראל היה מטלטלו בהיתר ע"י טלטול מן הצד לכן שרי ע"י הגוי והיינו נדון דהכא וע"ז סמכו כאן להתיר לכתחלה אע"ג דבהאי דסי' רעו יש עוד טעם להתיר דגם הגוי צריך לנר דהא הולך עמו וא"כ ה"ה דהכא היה צריך שישתה ממנו מ"מ בסי' רע"ו דחה דברי הש"כ שכ"כ אלא דבלא"ה ואפי' אין הגוי צ"ל מותר מטעם הנ"ל ע"ש ומ"ש סי' שז ס"ק כ' בגוי שהביא אגרת בשבת שיניח הגוי האגרת על השלחן ומשם יטלנו הישראל ולא יטלנו מיד הגוי דא"כ עביד ישראל חצי המלאכה דהיינו ההנחה ע"ש וה"ה הכא שלא יתן הכלי להביא שכר ליד גוי דא"כ עושה הישראל העקירה וכן כשמביא השכר לא יקח מיד מן הגוי אלא יניח הגוי הכלי על השלחן וע"ש בסי' שז עוד. ונ"ל דאין להקל אלא לצורך וכ"כ מ"א לעיל בסי' רעו על היתר ר"ת בשפחה הנ"ל דאין להתיר במקום שאינן בני תורם ועמ"ש ט"ז פה וכ' בספר א"ר דטוב ליתן לגוי לשתות מן השכר ובכ"ז כ' שם דיש לירא שמים להחמיר על עצמו בזה וליתן לו מעות בשבת ל"ד שיתן הישראל בידים המעות אלא ר"ל להביא את הגוי לביתו ויראה לו מקום המעות ויטול הגוי המעות מ"מ אסור דהוי כעובד' דחול כ"ה לקמן סי' תקי"ז:
כד סָעִיף יא (ס"ק כו) לצורך כו' דאין דרך כו' ר"ל כה"ג אם ליקט לצורך ישראל אסור דל"ל דלא אהני ליה מעשה הגוי כיון שהבהמה בעצמה היה יכול להוליכ' לשם כיון דאין דרך להאכיל לבהמה במחובר כשאין בכ"מ כ"א דבר מועט והי' צריך להוליך הבהמה ממקום למקום עד שתאכל כדי שביעה וזה טרחא מרובה ולכן הדרך לתלוש העשבים ולצרפן יחד ליתנן לפני הבהמה בפעם א' וא"כ אהני מעשיו של הגוי במה שלקטן אולם מ"ש בדקאי לה באפה עיינתי בבעל המאור וכ' שם ג"כ כלשון הזה אבל ע"כ הוא לאו דוקא דהא כשהאכילה מן המחובר א"צ למיקם באפה אלא מעמידה על המחובר להדיא וכדאי' לעיל שכ"ד סי"ג והוא ש"ס ערוכה ואין ירק בתלוש שאין בו כ"א איסור מוקצה אז לא הותר העמידה כי אם למיקם באפה:
כה סָעִיף יא (ס"ק כח) אם מכירו כו' וכ' הר"ן כו' דאי' דף קכב אהא דתני אם מכירו אסור פריך מדתנן מעשה בר"ג וזקנים שהיו באי' בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וירד בו ר"ג וזקנים והא ר"ג מכירו הוי (פרש"י דהא בא עמו בספינה) ושני אביי שעשאו שלא בפני ר"ג ורבא משני נר לא' נר למאה כבש לא' כבש למאה וידוע דקי"ל כרבא נגד אביי אלא דהרי"ו ס"ל דרבא מודה לדינא לאביי דשלא בפניו מותר אלא דרבא הוסיף דבנר וכבש אפי' בפניו מותר. וכ"כ רש"י כו' דניכוין לי' משמע דעיקר ההיתר כו' היינו מדכתב רש"י דניכוין ליה משמע דבכוונה תליא מילתא: וה"ה אם הוא בפניו כו' דעיקר תלוי בכוונות הגוי ואין חילוק בין בפניו ובין שלא בפניו ולא נקט לחלק בין בפניו ובין שלא בפניו אלא משום אורחא דמילתא דסתם בפניו יודע הגוי שהישראל צריך לאותו דבר ושלא בפניו אינו יודע: והב"י כ' כו' דס"ל דרבא חולק על אביי ולרבא לא מהני מה שהוא שלא בפניו אף על גב דל"ל שמא ירבה בשביל ישראל או עושה בשביל ישראל מכל מקום חיישינן שמרגילו לשבת הבאה כיון שהגוי רואה דניחא לישראל במעשיו יעשה כן בשבת הבאה בשביל ישראל ואייתי ראיה מרי"ו שהביא מ"א. כיון שצלאו כבר והיה שלא בפניו. כדאמרינן בגמרא גבי כבש דאביי מתיר משום דהוי שלא בפניו והשתא קיימינן דרבא מורה לאביי ואם כן אביי דמשני שלא בפניו הוי מה בכך מכל מקום ניחוש ש"י בשבילו בשבת הבא וכדאיתא בתוס' אלא ע"כ כבש וכדומה דלא שכיח שיצטרך לו הגוי ל"ח ש"י בשביל ישראל: גבי לפתא כו' בעירובין דף מ"א ע"א: ונראה הא דל"ג בנר וכבש שמא יעשה בשביל ישראל כו' המ"ל דגם בישראל לא שכיח שיצטרך לכבש אלא אגב נר דשכיח נקט גם כן כבש:
כו סָעִיף יג (ס"ק כט) א"צ כו' כמ"ש סי' של"ד דגוי הבא לכבות את הדליקה אין הישראל צריך למחות בידו והטעם דהגוי אדעתיה דנפשיה קא עביד להנאת עצמו דיודע שלא יפסיד והישראל יהנהו במקום אחר: אבל בהמתו שרי וה"ה בדליקה אין גוף הישראל נהנה מן הכיבוי:
כז סָעִיף יג (ס"ק ל) רגיל כו' כדאמרינן פ' הפועלים דף צ' עובדא התם שהשיב אבוה דשמואל אם מערים ישראל לסרס בהמתו ע"י גוי דקנסינן ליה וצריך למכור הבהמה שלא יהנה מן האיסור:
כח סָעִיף יד (ס"ק לא) עולמית וה"ה בכל מילי כו' נראה מדברי הרמב"ם דאינו מחלק בין מת לאדם חי דלא כהר"ן הובא בט"ז שנתן הטעם משום כבוד המת שגנאי הוא לו שיקבר בקבר שנתחלל בו שבת ואולי לפי טעם זו אפי' קצץ אסור או י"ל כיון דקצץ ולא נעשה בו איסור ליכא גנאי: כמ"ש סי' רמ"ר סעי' ג' במ"א שם ס"ק י"א אבל בסי' רצ"ב סעי' ד' מבואר כן להדיא בש"ע בדברי הרב"י:
כט סָעִיף יד (ס"ק לב) והוא שימתין כו' אע"ג דלאחר כו' חדא דאין אדם חוטא ולא לו ועוד הא אסור למי שהובא בשבילו כדי שיעשה וא"כ לא יועיל באמירתו כלום והיינו למ"ד דהטעם שצריך להמתין כ"ש כדי שלא יאמר לגוי כו' והוא שיטת ר"ת אבל לשיטת רש"י דהטעם שלא יהנה ממלאכת שבת א"כ דגם אחרים צריכין להמתין במ"ש בכ"ש אלא שזה שכ' מ"א אע"ג דלאחר כו' הם דברי הראב"ד שהשיג כן על הרמב"ם שכ' דאחר ג"כ צריך להמתין כ"ש והקשה הראב"ד הא הרמב"ם ס"ל טעם לכ"ש משום גזרה שלא יאמר כו' ובאחר ליכא למיגזר: מלאכה גמורה לאפוקי תחומין. בכ"ה האריך כו' על מעשה שבא לידו שהובא ע"י גוי בשבת ח"ל בשר לישראל ואסר להם עולמית. והיה הנדון כאלו הישראל צוה לגוי שיביאו בשבת וראייתו מרברי רי"ו שהובא בב"י ס"ס ש"ז (ורמז עליו ס"ס זה) וז"ל כ' רי"ו ישראל שאמר לגוי לעשות מלאכה בשבת ועבר משום שבות אסורה לו אותה מלאכה לעולם משום קנסא כן דקדקו הפוסקים בפרק השוכר את הפועלים (הוא גמ' דב"מ ד' צ' שהבאתי לעיל בס"ק ל') אבל הרמב"ם בפ"ו כ' שמותר ליהנות מאותה מלאכה לערב אחר שימתין כ"ש וכותיה נקטינן עכ"ל הרב"י: ובכ"ה הסכים לדעת רי"ו משום דגם התוס' ס"ל כרי"ו שכ' ד' קנ"א ד"ה נכרי שהביא כו' ע"פ מה שהוכיחו דלא כפירש"י ובגוי שהביא חלילים דלא יספור בהן ישראל דאין אסורים במ"ש אלא בכ"ש וכתבו ואע"ג דבעשה קבר לא יקבור בו ישראל עולמית כ' לחלק וז"ל דסתם חללים אין מביאין אותן לשם אדם מיוחד אלא לשם כמה בני אדם עכ"ל התוס' משמע דאם הובאו לשם אדם מיוחד מודים התו' דאסורים עולמית ואף דהרמב"ם חולק מ"מ רי"ו והתו' הם שנים נגד יחיד ויש להחמיר כדבריהם (וכ' עוד דאפשר באיסור תחומים דקיל ויותר יש לחוש שיזלזלו בו מודה הרמב"ם שאסור עולמית): דפשוט הוא בביצה כו' ואע"ג דבביצה מיירי שלא צוה ישראל לגוי להביא ובכ"ה מיירי בנדון שדומה שישראל צוהו ע"כ צ"ל דכ"ה כ' דהוי כאלו ישראל צוהו לרווחא דמילתא אבל ס"ל דאפי' לא צוהו ישראל אלא הגוי הביאו מדעת עצמו אסור דהא הביא ראיה מרברי התו' דחלילין הנ"ל ושם לא צוה ישראל לגוי ואפ"ה ס"ל לכ"ה דהתוס' ס"ל דאם הביא חלילין לאדם מיוחד אסורים לעולם: ויליף כו' אבל בשבת כו'. בא לישב דלא תימא ניהו דרי"ו כ' דינו בישראל שצוה לגוי מ"מ ע"כ לאו דוקא אלא ס"ל דאפי' עשה גוי מעצמו אסור עולמית דהא מביא ראיה מפרק השוכר את הפועלים בענין סירוס כנ"ל. והא שם לא צוה ישראל לזה כ' מ"א דלעילם מ"ש רי"ו דישראל צוה לגוי הוא דוקא אבל אם הגוי עשה מדעת עצמו מודה שלערב מותר בכ"ש דודאי לא יחלוק על גמרא ערוכה בביצה ומהאי דסירוס מביא ראיה בהדרגה דשם בסירוס דהגוי נתכוין לאיסור ר"ל דתכלי' הגוי לסירוס והו' האיסור משא"כ בשבת אין תכלית כוונות הגוי לחלל שבת כ"א להביאו לישראל אלא שא"א לו להוציא כוונתו וצריך ע"י זה לחלל שבת א"כ ניהו דבסירוס אפי' לא צוה אסור מ"מ בשבת אין לאסור כ"א כשצוהו ישראל ואז דומה קצת כאלו הגוי נתכוין לחלל שבת: ואף בזה ר"ל אפי' צוה ישראל לגוי הכריע כהרמב"ם דסגי להמתין כ"ש: וזה נעלמה מבעל כ"ה שכתב אע"פ שהרב"י בספרו הארוך הכריע כרמב"ם מ"מ בש"ע ע"כ חזר בו ולא כ' לא איסור ולא היתר והשמיט הרין ולזה כ' מ"א דהא בסי' ש"ז ס"כ הכריע בש"ע כהרמב"ם. והדין עמו ר"ל עם הרב"י שהכריע כהרמב"ם אפי' צוה ישראל לגוי:
ל סָעִיף טו (ס"ק לג) ממקום קרוב מח"ל ר"ל מן הסתם דלא ידע מאיז' מקום הובא אין צריך להמתין יותר כי אם כדי שיובא מחוץ לתחום אא"כ ידוע שהביא ממקום רחוק צריך להמתין עד כדי שיובא מאותו מקום רחוק כמ"ש בש"ע ומ"מ כ' בס' ע"ש דא"צ להמתין יותר מיום אחד אפי' רחוק כמה דיותר מיום אחד מה שהלך הלא הלך ביום חול וליכא למיגזר גם ליכא משום דנהנ' ממלאכת שבת: כמ"ש סעיף י"ד דס"ל לרמב"ם דזה החילוק בין קבר לחלילים. דקבר הוא מקום מפורסם משא"כ חלילים לכן אם גם בחלילים הוא מפורסם ג"כ אסור עולמית:
לא סָעִיף טו (ס"ק לד) מותרים כו' ודעת התו' כו' וז"ל התו' ד"ה אא"כ באו ממ"ק תימא לר"י מאי מהני שבאו ממ"ק הלא הביאם דרך ר"ה ומה לי ארון וקבר כו' ומה לי חלילין שהובאו דרך ד"ה וי"ל דהביא ממ"ק לא מהני כ"כ הבאתו עכ"ל התו' והכריע הרב"י כדעת התוס' עכ"פ בכרמלית אבל לא בר"ה:
א סָעִיף א ס"א לאכלן. ירושל' אין נותנין מזונות לעו"ג לצאת וכ"מ בגמ' דקא' נטלן ויצא כו': ודוקא. מדקא' בחצר. תוס' וכן מהירוש' שכל שידוע שע"מ לצאת אסור: או ליתן. מדקא' מזונות וע"כ לא שרי ב"ה אלא בע"ש כדי שיצא כו' ומירושלמי הנ"ל כמש"ו שידוע כו' שדרך כו': ואפי' אם. לאפוקי מתוס' שמפ' מתני' דריש שבת בכה"ג אלא כמ"ש הרא"ש ור"ן שם: ואפי' ביחד. דיש מתירים כמ"ש בפסחים ו' א' ודחה דלא אמרינן אלא בחמץ כמש"ש למימרא כו' שאני כו' וכמ"ש בפ"ק דע"ז בהדיא דשכירות לא קניא ואסור בשבת שכירות ע"ש שקלא וטריא בארוכה:
ב סָעִיף ב ס"ב היכא. כמ"ש בסי' ש"ז ס"ה ואפילו להאוסרין דשם כאן יש להקל:
ג סָעִיף ג ס"ג מותר. שלא אמרו ב"ה כדי שיצא אלא במוציאו להדיא: וטוב. פ"ה די"ט ל"ז א' ועיין שם רש"י ותוספות ד"ה משום ושבת קי"ג א':
ד סָעִיף ד ס"ד יש אוסרים. שמא היתה בה"ש קמח או עסה שאינו ראוי לכוס וכמ"ש בפ"ק דחולין בשוחט דאין ראוי לכוס ואפי' לפ' הרי"ף והרא"ש דאף שותט מותר משום דלא דחאה בידים כאן דחאה בידים והוי כגרוגרות וצימוקים בפ"ג דשבת מ"ה א' ב'. ועוד כמו שהקשו על מתני' נכרי שהדליק כו' מ"ש ממשקין שזבו ופירות הנושרין שאסרו שמא יסחוט ושמא יתלוש ותי' דבמידי דאכילה דוקא אסרינן שמא יעשה ישראל משא"כ בנר וכבש כו' וא"כ ה"ה כאן אסור וע' תוס' דע"ז ס"ו ב' ד"ה אמר ושורש מחלקותם בסה"ת פ' כ"ב בארוכה ע"ש: וי"מ. דס"ל כתי' אחר שתירץ דסחיטת פירות ותלישה דבר קל משא"כ שם אדהכי והכי אדכורי מידכר וכמ"ש התוס' בריש י"ט ג' א' והרשב"א תי' דמשקין שזבו ופירות הנושרין כיון דממילא אתו אי שרית ליה אתי למעבד בידים דמיחלף ליה ואסרו ג"כ בנעשה ע"י א"י משום הנך דממילא וכולה חדא גזירה היא וכמ"ש בביצה ולפ"ז באפיה מותר וה"ה בבישול דבר דלית ביה משום בשולי עו"ג שם. ומשום מוקצה ג"כ ל"ל כיון דגמרו בידי אדם כמש"ש כ"ז א' ומ' מדבריהם דגמרו בידי שמים אף בידי א"י אסור כגון גרוגרות וצימוקין וכ"מ ממש"ש כ"ד ב' וערש"י ד"ה אם דלא כמ"ש בסי' ש"י ס"ב בהג"ה:
ה סָעִיף ה ס"ה א"י שצד. משום מוקצה ואף בטלטול כמ"ש בפ"ג די"ט כ"ד א' ב' מעשה כו': או ליקט. שם ולטעמיך כו' ואף אם נשרו מעצמן אסורים כמש"ש ג' וכן ניצוד מעצמו כמש"ש: ואפי' ספק כו'. שם ספק מוכן כו': אבל לערב כו' אפי'. כיון שעשאו בשביל עצמו כמ"ש בשבת קנ"א א' אם רוב עו"ג כו':
ו סָעִיף ו ס"ו אם ליקט כו'. י"ט שם אר"פ הלכתא כו' וערובין מ' א': או בשביל. שבת שם מחצה על מחצה כו' וירושלמי ס"פ כל כתבי אר"י בר אחא הד"א לצורכו ולצורך ישראל מותר א"ר יונה שניא היא שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו כו' ע"ש:
ז סָעִיף ז ס"ז ספק. כשיטת הרי"ף בשבת קנ"א א' חיישינן כו' לחומרא ובערובין מ' א' מאי אמרת מחוץ לתחום ול"ק מאי איכא כו' מ' דספוקי מספקא ליה ובשבת שם מחצה על מחצה כו' וכפי' הר"ף דתניא כותיה דשמואל מדאמרינן מחצה על מחצה כו' וז"ש ספק אם כו' וי"ט שם אם יש מאותו המין כו': וי"א דלערב. כשיטת רש"י בשבת שם דפי' חיישינן לקולא וכמ"ש בערובין מ"ה ב' ואב"א הוי ספק כו' וההיא דמחצה על מחצה משום דבשביל ישראל וגו' כמ"ש בס"ו וההיא דאם יש כו' תי' הר"ר יונה דכל שיש כו' דרכם של ב"א ללקוט ביומן ומ"ש בערובין מ' מאי אמרת מחוץ לתחום כו' כ' הרשב"א דלרווחא דמלתא אמר כן ועסי' תצ"ח ס"ג וס"ד בשם הרשב"א וכ' דקי"ל בכ"מ ספק דבריהם להקל וער"ן פכ"ג דשבת אבל ביומא ודאי אסור משום ספק מוכן כמ"ש בס"ה. וס' הראשונה ס"ל דההיא דעירובין סבירא ליה כרב בשבת קנ"א א' לפירושו ואנן קיימא לן שם כשמואל ופרק קמא די"ט ג' ד' וספיקה אסורה אפילו בדבר מדרבנן משום דהוי דבר שיש לו מתירין ותוספו' בערובין שם תרצו דבתחומין הקילו ומרדכי פ"ג דיו"ט תירץ דלא אמרינן דשיל"מ אלא בדבר שחזקתי לחומרא כגון ספק נולד וספק צידה משא"כ בתחומין וצ"ע כאן וצ"ל לדבריהם שלא אמרו וספיקה אסורה אלא משום ספק מוכן וכמ"ש שם בפ"ג כ"ד א' ובלא"ה צריך לחלק כן מההיא דשם ועס"ט וסט"ז ובסי' תקט"ו שסתם כס' ראשונה ע"ש:
ח סָעִיף ח ס"ח אם הביאו. עירובין מ' כ"ש הוא כו': ואם כו' מותר. דאם היה בו משום מוקצה היה אסור לכל ישראל. מרדכי פ"ק די"ט ובלא"ה כיון דמותר ולאחר לא שייך מוקצה. הרא"ש פ"ג די"ט כמ"ש בספ"ב דשבת חזי לגמע לתינוק עני כו': לטלטל אפי' כו'. ירושלמי סוף י"ט כלי שבא מחוץ התחום לתחום משחשיכה מותר לטלטלו ר"ש בר כרסנא כו' ובלבד בד"א כהדא גמליאל זוגא אוקרי חד סירקייא כמהין אתא שאיל לר' מנא א"ל קבלין בגו מגיריון דידך כו' ע"ש: אבל כו'. י"ט שם ועירובין ושבת קנ"א א': ולערב. שבת שם וכפי' הרי"ף שם וכמ"ש בסט"ו ע"ש: וי"א דאין. ופי' תוס' בעירובין ובי"ט שם ושם משום שלא יאמר לו ובלילה אין דרך להביאם: ולאחרים. שם ושם: וי"א דלמי. מדלא אמר בי"ט שם ג"כ בתחומין בכדי שיעשו כמ"ש בחשש מחובר ול"ד למת דשם אחמירו וע' ברא"ש שם: והא דשרי כו'. עירובין מ"ז ב': אם היא. דלא אמרינן כל העיר כד"א אא"כ מוקפת חומה וראיה מפ"ב דר"ה כ"ג ב' וע"ש תוס' ד"ה לא כו': והוא. כמ"ש בעירובין ט"ו א' שבת בתל כו' וע"ש רש"י ד"ה והוא כו' וע' תוס' שם מ"ז ב': דהיינו. שם כ"ו א': וסתם כו' וסתם. מטעם הנ"ל:
ט סָעִיף ט ס"ט אם הוא. שבת קנ"א א' לשיטת הרי"ף וכנ"ל ס"ז: דוקא כו'. ע' פ"ק דנדה ד' א' וכתובות ע"ה ב' ולא חיישי' אלא בבאו מחוץ לעיר בודאי וכ"כ הטור בסי' תקט"ו בשם הרשב"א וכ"כ המ"מ וכ"כ הר"ן בפכ"ג דשבת שאף לדברי הגאונים דוקא חלילין שדרכן מחוץ לעיר או עו"ג ששרוי חוץ לעיר אבל השרוי בעיר מ"מ ניחוש אדרבה כאן נמצא כאן היה ועוד ספק דבריהם להקל וכ"כ הראב"ד בשמעתא דנכסי העו"ג וכ"ד הרשב"א בחידושיו שם בעה"ק ל"ז א' ור"ל אע"ג ששיטתם דספק אסור היינו במקום דאוקים אחזקתיה הוא לחומרא אבל בלא"ה אחזוקי איסורא לא מחזקינן דאל"כ תיקשי ההיא דעירובין מ"ה ב' ואב"א הוי ספק כו' וז"ש וכ"כ הראב"ד בשמעתא כו' וכ"כ הר"ן בפ"ג די"ט כבר כתב למעלה דדוקא בעו"ג שאינו שרוי כו' אחזוקי איסורא לא מחזקינן וכ"כ המרדכי שם וכ"כ ראבי"ה דדווקא בספק מוכן כו' אבל ספק כגון שי"ל ב' בתים וא' בתוך התחום שרי כו' דגרסינן בעירובין ואב"א כו' כנ"ל ואע"ג דדשיל"מ הוא ל"ד להא דרב אשי בביצה דהתם כי מוקמינן אחזקתיה ה"ה לא נולדה וכן בספק צידה שלא ניצוד וז"ש כאן ואפי' אם יש לעו"ג שני כו'. מדברי המרדכי דלא כד"מ שתמה על ב"י שהעתיק דברי המרדכי שהן כדעת רש"י וכ' ול"ד להא דרשב"א אבל ליתא דההיא דעירובין ע"כ צ"ל כדברי מרדכי והוא ג"כ דברי הרשב"א ור"ן וכנ"ל:
י סָעִיף י ס"י בכל מיני כו'. מנר וכבש דלא כי"א דוקא בשתיה: אפי'. מההיא די"ט שם דחילק בתחומין ולא חילק ברישא אם יש כו' ולערב כו': ואם מילא כו'. מההיא דתחומין שם: ויש מקילין. מדנקט בהמתו ועוד הביאו ראיה מעירובין מ"א ב' אר"פ פירות כו' וע' תוס' שם ד"ה לא כו' וכן הא דנקט בהמתו דחה ר"י דנקט לרבותא דלא גזרינן שמא ירבה אע"ג דבהמה רגילה לשתות הרבה וע' ר"ן בפ"ג דסוכה וכן הריטב"א שם שהקשו שם כמ"ש בספ"ג דעירובין בגזז אסא בכדי שיעשו אע"ג דיכול לארוחי במחובר כמ"ש בסוכה שם ע"ש: ויש מתירין. והוא דעת ראבי"ה והביאו בהגהות אחרונות דמרדכי ס"פ כ"ז ע"ש היטב שכ' ג' חילוקים כה"ג אפי' בדאורייתא ומ' שם אפי' לדבר הרשות שברישא וסיפא הזכיר לדבר מצוה אבל כאן כתב סתם ובמקום מצוה מותר אמירה בדרבנן דוקא ובמקום דאתי לאחלופי בר"ה אפי' בדרבנן ובמקום מצוה אסור ע"ש וע' סי' רע"ו ס"ג בהג"ה ועמ"א שם ס"ק י"א בשם הג"מ וז"ל ר"ת התיר כו' ומ' דאף באיסור דאורייתא דקאמר שם אבל אסור שידליקנה עו"ג שהרי דבר כו': וכן נהגו כו'. כמ"ש בסי' ש"ד ס"ה וכמש"ו: ואע"פ. דדוקא משום צער גדול ואף בכה"ג יש אוסרין שם ואף בהיתר הראשון כתב והמחמיר תע"ב ע"ש במ"א:
יא סָעִיף יא ס"יא אבל אם מכירו. והשמיטו תי' דאביי שם דס"ל דלית הלכתא כוותיה כמ"ש בתוספתא והובא בתוס' די"ט ג' א' מפני שמרגילו לשבת הבאה וכ"כ בתשו' הרשב"א:
יב סָעִיף יב ס"יב אע"פ. שבת שם וע' תוס' ד"ה אהדרינהו:
יג סָעִיף יג ס"יג אם ליקט כו'. שם קכ"א א' נכרי שבא כו' וכמ"ש בתוס' קכ"ב א' ד"ה ואם. ול"ד להא כו' ע"ש: אבל אם. כמ"ש בב"מ צ' הערמה אתעביד כו':
יד סָעִיף יד ס"יד ודוקא. כפי' דקאי אסיפא ואם בשביל כו': ואפי' כו' אבל. תוספתא סוף שבת עו"ג שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל וישראל אחר מותר עשו לו ארון וחפרו לו קבר לא יקבר בהן אותו ישראל וישראל אחר מותר ופי' הרמב"ם דלאחר בכדי שיעשו במ"ש מיירי מהא דיו"ט שם דאסור לכל בכדי שיעשו מדקאמר ולערב כו' והכא כו' וכנ"ל:
טו סָעִיף טו ס"טו ולא אחרים. ר"ל אע"ג דבתוס' הנ"ל קאמר שמותר לאחר מיירי בכדי שיעשו ובהביאן בפרהסיא שלו אסור כמ"ש בסי"ד וכמ"ש הר"ן שם והא דמחלק במתני' בין ארון לחלילים משום דסתם ארון בפרהסיא וסתם חלילין בצנעה. שם: בכדי שיבואו. כפי' הרי"ף שם אא"כ באו כו' אא"כ ממתין עד כדי שיבאו כו' וכן אמרו בפ"ב דמכשירין מצא בה ירק כו' ימתין כדי שיבואו ממקום קרוב: ואם ידע. דלא תלינן במקום קרוב אלא מספיקא וע' תוס' בעירובין שם: ואח"כ מותרין. שבת שם ואמאי ה"נ ימתין כו' לפי' הרי"ף ש"מ דבחלילין מותר אף לו: וה"מ. הוא ס' י"א דס"ח וכמ"ש בהדיא דהא דשבת דבעי בכדי שיבואו איירי בר"ה אבל בחוץ לתחום כיון שהוא רק מדרבנן א"צ וצ"ע ועט"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.