א אָסוּר לִרְחֹץ כָּל גּוּפוֹ, אֲפִלּוּ כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר לְבַד, אֲפִלּוּ בְּמַיִם שֶׁהֻחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּין אִם הֵם בִּכְלִי בֵּין אִם הֵם בַּקַּרְקַע; וַאֲפִלּוּ לִשְׁפֹּךְ הַמַּיִם עַל גּוּפוֹ וּלְהִשְׁתַּטֵּף, אָסוּר; אֲבָל מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהֶם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. הַגָּה: אוֹ שְׁאָר אֵבָרִים, כָּל שֶׁאֵינוֹ רוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ פֶּרֶק תִּינֹקֶת). וְהָנֵי מִלֵּי בְּחַמֵּי הָאוּר, אֲבָל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא מֻתָּר לִרְחֹץ אֲפִלּוּ כָּל גּוּפוֹ יַחַד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּצוֹנְנִין. וְהָא דְּשָׁרֵי בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, דַּוְקָא בַּקַּרְקַע, אֲבָל בִּכְלִי, לֹא, דְּאָתֵי לְאִחְלוּפֵי בְּחַמֵּי הָאוּר.
ב יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָא דְּשָׁרֵי בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין הַמָּקוֹם מְקֹרֶה, אֲבָל אִם הַמָּקוֹם מְקֹרֶה, אָסוּר מִשּׁוּם דְּאָתֵי לִידֵי זֵעָה וְאָסוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַזִּיעַ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא.
ג אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהִיא חַמָּה, אָסוּר לְהַמְשִׁיךְ לְתוֹכָהּ אֲפִלּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת סִילוֹן (פֵּרוּשׁ צִנּוֹר מַרְזֵב וְסִילוֹן דָּבָר אֶחָד הֵם) שֶׁל צוֹנֵן, וּפִי הַסִילוֹן יוֹצֵא חוּץ לָאַמָּה וּמֵימָיו נִשְׁפָּכִים לְעוּקָא (פֵּרוּשׁ גּוּמָא) שֶׁבַּקַּרְקַע; וְאִם הִמְשִׁיכוּ, אֲסוּרִים. אֲפִלּוּ הַמַּיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה, כְּאִלּוּ הֻחַמּוּ בְּשַׁבָּת; וְאִם הֵבִיא סִילוֹן שֶׁל מַיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בְּיוֹם טוֹב, כְּחַמִּין שֶׁהֻחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב וַאֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּמֻתָּרִין בִּשְׁתִיָּה.
ד לֹא יִשְׁתַּטֵּף אָדָם בְּצוֹנֵן כָּל גּוּפוֹ וְיִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְשִׁיר מַיִם שֶׁעָלָיו וְנִמְצָא כְּרוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין; אֲבָל מֻתָּר לְהִשְׁתַּטֵּף בְּצוֹנֵן אַחַר שֶׁנִּתְחַמֵּם אֵצֶל הָאֵשׁ.
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְחַמֵּם יָדָיו אֵצֶל הָאֵשׁ אַחַר נְטִילָה, אִם לֹא יְנַגְּבֵם תְּחִלָּה יָפֶה.
ו אָסוּר לִתֵּן עַל גַּבֵּי בִּטְנוֹ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם חַמִּין, וַאֲפִלּוּ בַּחֹל, מִפְּנֵי הַסַכָּנָה שֶׁפְּעָמִים שֶׁהֵם רוֹתְחִים. אֲבָל מֻתָּר לְהָחֵם בֶּגֶד וְלִתְּנוֹ עַל בִּטְנוֹ (טוּר).
ז הָרוֹחֵץ בַּנָּהָר, צָרִיךְ שֶׁיְּנַגֵּב גּוּפוֹ יָפֶה כְּשֶׁעוֹלֶה מֵהַנָּהָר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ הַמַּיִם עָלָיו וִיטַלְטְלֵם ד' אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית, לְפִי שֶׁהָעוֹלֶה מִן הָרְחִיצָה יֵשׁ רִבּוּי מַיִם עַל גּוּפוֹ; אֲבָל הַהוֹלֵךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמָטָר סוֹחֵף עַל רֹאשׁוֹ וְעַל לְבוּשׁוֹ, לֹא הִקְפִּידוּ בּוֹ.
ח אָדָם מֻתָּר לִטְבֹּל מִטֻּמְאָתוֹ בְּשַׁבָּת.
ט מֻתָּר לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם מַשִּׁירִים שֵׂעָר מְעֹרָבִים עִם דְּבָרִים הַמַּשִּׁירִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָרֹב מִדָּבָר הַמַּשִּׁיר.
י מֻתָּר לִרְחֹץ יָדָיו בְּמוּרְסָן. הַגָּה: דְּגִבּוּל כִּלְאַחַר יָד, שָׁרֵי; וְאָסוּר לִרְחֹץ יָדָיו בְּמֶלַח (אֲגֻדָּה) (אָגוּר), וְכָל שֶׁכֵּן בְּבוֹרִית שֶׁקּוֹרִין זיי"ף בל"א (בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן רע"ח), אוֹ בִּשְׁאָר חָלָב שֶׁנִּמּוֹחַ עַל יָדָיו וְהָוֵי נוֹלָד (פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה וּסְמַ"ג וְהגה"מ פכ"א וְטוּר סי' שכ"ח).
יא מֶרְחָץ שֶׁסָתְמוּ נְקָבָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת רוֹחֵץ בּוֹ מִיָּד; אֲבָל אִם לֹא סָתְמוּ נְקָבָיו אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאֵלָיו הוּחַם בְּשַׁבָּת, צָרִיךְ לְהַמְתִּין לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ לְפִי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בְּגֶחָלִים.
יב אָסוּר לִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ, אֲפִלּוּ לְהַזִּיעַ וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לַעֲבֹר בַּמֶּרְחָץ בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַזִּיעַ, אָסוּר (רַשִׁ"י וְטוּר).
יג עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם דָּרִים בָּהּ וְיֵשׁ בָּהּ מֶרְחָץ רוֹחֶצֶת בְּשַׁבָּת, אִם רֹב עַכּוּ"ם, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד, וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, אָסוּר לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד כְּדֵי שֶׁיּוּחַם.
א סָעִיף א (א) אסור לרחוץ וכו' - גזירה שמא יבואו עי"ז להחם בשבת:
ב סָעִיף א (ב) כל גופו - וה"ה רוב גופו דרובו ככולו:
ג סָעִיף א (ג) לבד - וכ"ש אם רוחץ כדרך הרחיצה כל הגוף ביחד:
ד סָעִיף א (ד) ואפילו לשפוך וכו' - היינו אפילו ממים שהוחמו מע"ש ואפילו הם בקרקע:
ה סָעִיף א (ה) בהם - היינו בחמין שהוחמו מע"ש אבל בחמין שהוחמו בשבת אסור אפילו ידיו לבד:
ו סָעִיף א (ו) או שאר אברים - ואשה שלובשת לבנים בשבת ויו"ט מותרת לרחוץ במקומות המטונפים בחמין שהוחמו מע"ש ויו"ט רק שתזהר לרחוץ בידים ולא בבגד כדי שלא תבא לידי סחיטה ויש נשים נוהגות שאין לובשות לבנים בשבת ויו"ט ובמקום שאין מנהג ידוע יש להתיר [אחרונים]:
ז סָעִיף א (ז) בחמי האור - לפיכך במקום שנוהגין להחם המקוה צריך ליזהר שלא יהיה רק פושרין דאל"כ אסור לטבול בו [ח"א] ועיין בקרבן נתנאל פרק במה מדליקין סי' כ"ד ובתשו' נו"ב מ"ת סי' כ"ד:
ח סָעִיף א (ח) אבל בחמי טבריא - וה"ה שארי מעינות חמין לא גזרו עליהן איסור רחיצה ועיין לקמן בסימן שכ"ח במ"א סקמ"ט דבמקום שאין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה אסור לרחוץ בהן בשבת וע"ש מה שכתבנו בזה:
ט סָעִיף א (ט) בצוננין - ועיין לקמן במ"ב סקכ"א שנהגו שלא לרחוץ בנהר:
י סָעִיף ב (י) אבל אם המקום - היינו דמשום שהוא מקורה נפיש הבלא ואתי לידי זיעה ע"י הרחיצה וזיעה אסור כדלקמן בסי"ב:
יא סָעִיף ב (יא) דמותר להזיע - דלא אסרו זיעה אלא במקום שהרחיצה אסורה ולכן מותר הרחיצה אפילו במקום מקורה ויש לסמוך על דעה זו [מא"ר]:
יב סָעִיף ג (יב) של צונן - כדי שיתחממו מחום אמת המים ואסור משום דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל דאסור אפילו מבעוד יום וכמ"ש בסי' רנ"ז ס"א:
יג סָעִיף ג (יג) יוצא וכו' - היינו שממשיך את הצונן דרך סילון המוקף מכל צד ואין מתערב מימיו עם החמין אבל אם פי הסילון נכנס לתוך האמה ומתערב הצונן עם החמין יחד שרי אף ברחיצה אם המשיכו מע"ש:
יד סָעִיף ג (יד) אפילו המים וכו' - ומיירי שסתם פי הסילון שהונח מבע"י ונתמלא בצוננים ונשאר מונח מוטמן עד ביום השבת שאז פותחין פי מוצאו שישפכו מימיו להעוקא שבקרקע והם לא הוחמו בשבת אלא מבע"י רק שהיו מוטמנים בשבת אפ"ה אסורים ככל הטמנה במוסיף הבל שאסור אף בדיעבד [בית מאיר]:
טו סָעִיף ג (טו) כאלו הוחמו בשבת - ר"ל ואפילו לרחוץ בהן ידיו אסור וכנ"ל:
טז סָעִיף ג (טז) ואסורים ברחיצה - ר"ל כל גופו אבל ידיו מותר כמ"ש בסי' תקי"א ס"ב:
יז סָעִיף ד (יז) ונמצא כרוחץ כל גופו - זהו מלשון הרמב"ם ור"ל שאין לאסור מפני חמום המים גופא דהפשר אינו בכלל בישול רק מפני חשש רחיצה וס"ל דכיון שאין זה רחיצה גמורה עשאוהו רק כחמין שהוחמו מע"ש דאין אסור אלא כל גופו כמ"ש בס"א והי"א שבסעיף שאחר זה ס"ל דדינו שוה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת דאסור אפילו לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו [ואף דסתם חמין שהוחמו בשבת הוחמו המים באיסור והכא בעניננו הלא לא היה על המים שם חימום רק שם הפשר בעלמא אין לחלק בזה דאפילו מים שרק הופשרו בשבת ואין היד סולדת בהן ג"כ אסור לרחוץ בהן אפילו אבר אחד]:
יח סָעִיף ד (יח) אחר שנתחמם - שאין המים מתחממין כ"כ:
יט סָעִיף ו (יט) ואפילו בחול - וכ"ש דאסור בשבת שמא ישפכו עליו ונמצא כרוחץ בשבת כ"כ רש"י והר"ן ולפ"ז אם החמין בכלי סגור [שקורין ווארם פלאש] שרי אבל לפירוש התוספות דהטעם משום דמינכר שהוא לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנים גם בזה אסור [קרבן נתנאל] ולצורך גדול יש להקל:
כ סָעִיף ו (כ) מותר להחם בגד - וה"ה להחם כלי בשבת דמותר אף לפירוש התוספות הנ"ל דלא מינכר כ"כ שהוא לרפואה:
כא סָעִיף ז (כא) הרוחץ בנהר וכו' - כתבו הפוסקים דנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר או במקוה דמצוי לבוא לידי סחיטת שער ועוד כמה טעמים עיין במ"א ולענין טבילה עיין לקמיה מיהו ידיו ורגליו מותר לרחוץ בנהר כשמנגב קודם שילך ד"א [א"ר]:
כב סָעִיף ז (כב) כשעולה וכו' - ר"ל תיכף כשעולה סמוך לנהר ינגב נפשיה ולא ילך כלל בהמים שעליו דלמא ישכח וילך בהם ד"א וא"כ משמע מזה דמלבושיו שפושטן קודם שיורד לנהר צריך שיניחם סמוך לנהר ועכ"פ המטפחת שמטפח גופו בו כדי שלא ילך בהמים שעליו ועיין בפמ"ג דה"ה בנהר גופא כשעולה ממקום עמוק וחצי גופו הוא חוץ למים צריך ליזהר שלא ילך כך ד"א שהנהר הוא כרמלית ונמצא שנושא ד"א בכרמלית ולפ"ז כשיורד לטבול בנהר ובתחלתו המים נמוכין סמוך לקרקע צריך ליזהר שלא ילך ד"א רחוק משפתו שבחזרתו ישא המים עליו ד"א:
כג סָעִיף ז (כג) לא הקפידו בו - ר"ל לפי שהם מועטים ואין מצוי בהם שיעור הוצאת המים שיתחייב בהן לא גזרו בזה שהוא שלא כדרך הוצאה ועיין בביאור הגר"א דלפירוש התוספות משמע דאפילו ריבוי המים נבלע בלבושו ג"כ מותר לילך בהן ועיין בט"ז הטעם:
כד סָעִיף ח (כד) אדם וכו' - ר"ל אע"ג דכלי אסור להטבילו ולטהרו מטומאתו בשבת ויו"ט מפני שנראה כמתקן הכלי עי"ז אדם שאני מפני שהוא נראה כמצנן עצמו במים ואפילו אם העת קר וגם המים סרוחים שאין דרך לרחוץ בהם מ"מ לפעמים כשאדם בא מן הדרך ומלוכלך בטיט וצואה הדרך לרחוץ אף באלו וע"כ מותר אפי' היה יכול לטבול קודם השבת. ונוהגות הנשים שאינן טובלות שלא בזמנן בשבת וכתבו הפוסקים דיפה נהגו משום דכיון דסוף סוף המנהג בזמננו לאסור בשבת לרחוץ כל הגוף אפילו בצונן וכנ"ל א"כ ניכר דהוא משום טבילה ומחזי כמתקן וכתבו האחרונים דמ"מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דנתבטל התקנה ומותר בתורה ובתפלה אפילו קודם טבילה וכנ"ל בסי' פ"ח א"כ לא מחזי כמתקן ע"י הטבילה ועיין במש"כ בביאור הלכה דיש מחמירין וסוברין דאין לחלק בין טבילת קרי לשאר טומאות ומי שנוהג להקל אין למחות בידו כי רוב האחרונים סותמין להקל בזה ועכ"פ בנטמא בשבת ויו"ט גופא נראה בודאי דאין להחמיר וכן נתפשט המנהג להתיר אך יזהר מאד שלא יבוא לידי סחיטה דהוא איסור גמור:
כה סָעִיף ט (כה) לרחוץ פניו ידיו וכו' - היינו אפילו יש לו זקן וה"ה שער ראשו אך שלא יסחטם אחר רחיצתו:
כו סָעִיף ט (כו) בדברים שאינם משירים שער - ר"ל שאינם ודאי משירים אף דלפעמים הם ג"כ משירים אפ"ה מותר כיון דהוא אינו מתכוין לזה אלא לצחצח עצמו בלבד וקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר:
כז סָעִיף ט (כז) שלא יהיה הרוב - הטעם דאז פסיק רישא הוא ואסור משום גוזז אף שאינו מתכוין לכו"ע:
כח סָעִיף י (כח) לרחוץ ידיו במורסן - וה"ה פניו אף שיש לו זקן דמורסן הוא דבר שאין משיר שער ומותר לשפשף בהן ורק צריך ליזהר שלא יערב מתחלה המורסן במים משום לישה אלא יקחם בידיו הרטובות ממים ואף דגם בזה מתגבל קצת מורסן במים הטפוחות שעל ידיו אין לחוש דגיבול כלאחר יד הוא וזהו שמסיים הרמ"א ואע"פ שיש להחמיר שלא לגבל אפילו ע"י שינוי בשבת אא"כ נתן המים מע"ש כמו שנתבאר בסימן שכ"ד מ"מ כאן שאינו נותן המים ממש על המורסן אלא שלוקחו בידים הרטובות מותר לד"ה:
כט סָעִיף י (כט) לרחוץ ידיו במלח - הטעם כדלקמיה דע"י רחיצתו נימח המלח ונולד דבר חדש ודמי למלאכה אבל לרחוץ ידיו במי מלח שרי לכו"ע וכמו שכתבתי לעיל בסימן ש"כ סי"ב במ"ב ע"ש:
ל סָעִיף י (ל) והוי נולד - ודמי לריסוק שלג וברד שנתבאר לעיל בסימן ש"כ שאסור ג"כ מטעם זה ועיין במ"א שכתב בשם ש"ג שיש מתירין בזה דס"ל דמה שאסרו חז"ל לרסק שלג וברד הוא משום גזירת סחיטת פירות העומדין למשקין שאף השלג וברד למימיהם הם עומדים וא"כ בורית ושאר חלב שאינם עומדים למשקין מותר לכתחלה ועיין בספר תפארת ישראל שכתב דבבורית שלנו שהיא רכה לכו"ע אסור משום ממחק וכעין מה דאיתא לענין שעוה בסימן שי"ד סי"א ע"ש וכן מצאתי בספר דברי מנחם בשם המעש"ר בפ' כ"ב מהלכות שבת דין י"ג דהוא ממרח וממחק והוא אב מלאכה ופסיק רישא וכו' והוא פשוט ויש להזהיר העם ע"ז מאד עכ"ל ולבד כ"ז משמע ברש"י דף נ' ע"ב דבורית משיר השער וכ"כ הר"ן וכן הוא מנהג כל ישראל להחמיר בזה:
לא סָעִיף יא (לא) שסתמו נקביו - אותן נקבים שהמרחץ מתחמם על ידיהן שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו ואותן בתי חורף שמחממין אותן מתחתיהן ועל הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן נוהגין בו היתר לפותחן בשבת:
לב סָעִיף יא (לב) רוחץ בו מיד - שהרי לא נתחמם בשבת. ואם ספק אם היה פקוק נקביו עיין לעיל בסימן שכ"ה ס"ז:
לג סָעִיף יא (לג) שמאליו הוחם בשבת - ע"י שנתנו בו עצים בע"ש מבעוד יום:
לד סָעִיף יא (לד) שמא יחתה בגחלים - וכיון שאסרו חז"ל לעשות כן לפיכך צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו כדי שלא יעשה כן בפעם אחרת שלא יסתום נקביו ויבוא לידי חיתוי [תו"ש]:
לה סָעִיף יב (לה) אפילו להזיע - מפני עוברי עבירה שהיו רוחצין בחמין שהוחמו מבעוד יום ואמרו מזיעין אנחנו לפיכך אסרו גם הזיעה ואם אינו מתכוין להזיע מותר לדעה זו אפילו אם המרחץ קטן דנפיש הבליה שבודאי יזיע:
לו סָעִיף יב (לו) במקום שיכול להזיע - היינו שהמרחץ קטן דנפיש הבליה ומזיע אסור אע"פ שאינו מכוין לכך. ולדעה זו העולין מבית הטבילה ולובשין בגדיהן במרחץ בשבת צריכין ליזהר שלא לשהות הרבה כדי שלא יבואו לידי זיעה ובלילה שהמרחץ חם מאד א"א ליזהר בזה ולענין טבילת נשים צ"ל שסמכו בעת הצורך על דעה ראשונה:
לז סָעִיף יג (לז) בשבת - נראה דלרבותא נקט דאף שבשבת גופא מסתמא רוחצין בו א"י כיון שבמו"ש רוחצין בו רוב ישראל כי חממוהו בסוף יום השבת אדעתא דישראל מחממי:
לח סָעִיף יג (לח) אם רוב א"י וכו' - אין תלוי ברוב דיורי העיר אלא באנשים הרגילין לרחוץ במרחץ זה בעת הזו של מוצאי שבת דמסתמא אדעתן מחמם את המרחץ:
לט סָעִיף יג (לט) או אפילו מחצה וכו' - דאפילו המקילין לעיל בסימן שכ"ה ס"ז לענין ספק אם נעשה המלאכה בשביל ישראל או בשביל א"י הכא אסור דכיון דהם מחצה על מחצה בשביל שניהם נעשה:
מ סָעִיף יג (מ) עד כדי שיוחם - ר"ל כדי שיוחמו חמין:
א סָעִיף א אסור לרחוץ. גזיר' שמא יבאו להחם בשבת:
ב סָעִיף א כל גופו. וה"ה רוב גופו (כ"ג עיין שם):
ג סָעִיף א או שאר איברים. כ' מ"ב סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויום טוב ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה ובמקו' שאין מנהג יש להתי' רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיט' עכ"ל, ועסי' ש"א סמ"ח:
ד סָעִיף ג אסו' להמשיך. דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מערב שבת צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש"י גם זה מיקרי הטמנה ועסי' רנ"ג ס"ד וסימן שי"ח סי"א:
ה סָעִיף ד כרוחץ כל גופו. ז"ל הרמב"ם דס"ל דאין זה רחיצה גמורה ולכן כתב דמותר לסוך ידיו במים ולחמם נגד האש במקום שאין היס"ב ועמ"ש ס"ה וס"ו ולכן כתב הרב"י בס"ה וי"א וכו':
ו סָעִיף ה אצל האש. אבל במקום שאין היס"ב שרי כמ"ש סימן שי"ח סי"ד ול"נ דס"ל להרא"ש דאסור משום רחיצ' דחמין שהוחמו בשבת אפי' לרחוץ בהם ידיו אסור וכ"ה בגמרא דף קל"ד ע"ב וכ"מ ברא"ש שכתב מפני שמפשיר המים וכ"מ ממ"ש ס"ו וכ"כ הסמ"ק וסה"ת בהדי' וכ"נ מידי דהוי בי"ט שמותר להחם מים לשתו' ואפ"ה אסור לרחוץ בהן כמ"ש סימן תקי"א:
ז סָעִיף ה ואפי' בחול. ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת (רש"י ור"ן) וצ"ל דמיירי בחמין שהוחמו מעט בשבת ולהכי אפי' אינו רוחץ כל גופו אסור כמ"ש ס"ה והתו' פי' הטעם משום שחיקת סמנים:
ח סָעִיף ח מותר לטבול. כ' מהרי"ל סי' ק"נ יפה נוהגות הנשים שאין טובלות שלא בזמנם בשבת דמה"ט מנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן וטעמא דשייך למיגזר משום סחיטה ומשום שנושא מים שעליו ד"א בכרמלית ומשום שיטת גופו וקסמים ע"כ וכ"כ בת"ה סי' רנ"ה אף על גב דאפי' המרדכי דמחמיר בצונן דוקא בכלי אבל בנהר או במקוה שרי מ"מ המנהג לאסור ולכן אפי' לטבול אסור דמיחזי כמתקן כדאתא בגמרא עכ"ל: וכן כתב ב"י בי"ד סימן קצ"ט דאסור לטבול בשבת משום סחיטת שער עכ"ל ומ"מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא כמ"ש סימן שכ"ג ס"ז, ועמ"ש סימן תרי"ד סי"א ובאגור סימן תע"ו משמע דבנהר אסור גם בב"י בשם כלבו כתב לאסור משום סחיטת שער עיין שם ועבי"ד סימן רס"ח ס"ד, ונ"ל דמומר שרי לטבול כיון דאינו מדאורייתא כמ"ש שם סוף הסי' וכ"מ ביבמות דף מ"ז ע"ב דלר"י מטבילין גר בשבת:
ט סָעִיף ט מדבר המשיר. ודאי (רמב"ם):
י סָעִיף י כלאחר יד שרי. ל' המרדכי דגיבול ע"י שינוי הוא ושרי כדאמרי' פ' מ"ש ע"כ ומשמע דלהאוסרין בסימן שכ"ד ס"ג ה"נ אסור ואפשר דהכא כ"ע מודו דשרי כיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות וכ"מ במרדכי:
יא סָעִיף י שנימח על ידו. ובש"ג כתב דיש מתירין דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור ע"ש שהאריך:
יב סָעִיף יא שסתמו נקביו. פירש"י שלא יצא החמימות ל"א אותן הנקבים שמרחץ מתחמם על ידיהן שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו ועיקר וכ"כ הר"ן, מכאן צ"ע על בתי חורף שמחממין אותן מתחתיהן ועל הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן אם מותר לפותחן אכן ראיתי נוהגין בו היתר (אגודה סימן כ"ז):
יג סָעִיף יא רוחץ בו. שהרי לא נתחמם בשבת ועסי' שכ"ה ס"ט:
א סָעִיף א או שאר איברים. זה מבואר בברייתא פרק כירה חמין שהוחמו בערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר משמע דאבר אחד בפ"ע איזה שיהי' מותר ולא ידענא למה הוצרך ב"י ללמוד דבר זה מדברי הרא"ש:
ב סָעִיף ז לא הקפידו בו. ב"י נתן טעם לפי שהם מועטים לא גזרו עליהם ואין מספיק דעינינו רואות שיש יותר ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה אלא נראה הטעם דבזה א"א להמנע ממנו שהאדם הולך בר"ה ופתאום בא מטר עליו לא גזרו ביה רבנן ודומה לזה כתבתי בסי' ש"כ סי"ד בענין להשתין בשלג ואפי' הרא"ש דכתב שם להיות נזהר היינו שאפשר קצת להזהר אבל כאן א"א כלל להזהר:
ג סָעִיף י ואסו' לרחוץ ידיו במלח כו'. גם בסי' ש"כ כתב הטור וש"ע כן. וק"ל דהא במשפשף במורסן ודאי הוה פסיק רישיה דא"א ליזהר מגיבול כשנותן מים על מורסן יבש ואפ"ה מותר כמה שכ' ב"י בשם המרדכי דגיבול כלאח' יד הוא ובמלח ובורית אסור משום דס"ל נולד ולמה יהיה חמור באיסור נולד שהוא דרבנן ולא מהני מה שהוא כלאח' יד ממה שהוא מהני במגבל שהוא תולדה דלש שהוא אב מלאכה. וי"ל דבמלח ובורי' דניחא ליה שיהיו נימוחים ונבלעים בידו לעשות פעולתם ע"כ אסור כשעושה בידים נולד ע"י שפשוף שלו משא"כ בגיבול דמורסן לא ניחא ליה בגיבול ובזה ניחא נמי מה דאמרינן בפרק במה טומנין בכל חפין את הכלים כדלעיל סימן שכ"ג דקשה הא כשחופף כלי שנדבק בו שומן אז נימס השומן על ידו אלא ודאי משום דלא מכוין לזה אינו אסור משום נולד וע"כ באמת לחוף הכלים במלח אסור כמה שכ' ססי' שכ"ג:
ד סָעִיף יג אסור למ"ש כו'. מבואר בב"י דאפי' אם יש לתלות לקולא כגון שיש שר שיש לו הרבה עבדים ואפשר שחממוהו משחשיכה אסור והיינו להרי"ף ורמב"ם דסי' שכ"ה ס"ט דספק אסו' דלא כהרא"ש דמקילין שם בספק ה"נ מהני כאן ספק זה וא"ל על הרא"ש וטור דמקילין לעיל בספק ממ"ש כאן מחצה על מחצה אסור דזה גרע מספק דהוא נתכוין לשניהם לישראל ולעכו"ם וכפירש"י בפ' השואל:
א סָעִיף א כל גופו. ה"ה רוב גופו כנה"ג. וכתב מ"ב סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויו"ט ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה ומקום שאין מנהג יש להתיר רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה עכ"ל:
ב סָעִיף ג להמשיך. דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מע"ש צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש"י גם זה מקרי הטמנה ועיין סי' רנ"ג ס"ד וסי' שי"ח סי"א. מ"א:
ג סָעִיף ה האש. אפילו במקום שאין היס"ב אסור עיין מ"א:
ד סָעִיף ה בחול. ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת רש"י ור"ן וצ"ל דמיירי בחמין שהוחמו מעט בשבת להכי אפי' אינו רוחץ כל גופו אסור כמ"ש ס"ה. מ"א ועיין יד אהרן:
ה סָעִיף ח מטומאתו. ביו"ד סי' קצ"ז דאשה אסורה לטבול בליל שבת אם היתה יכולה לטבול קודם לכן וב"י בי"ד סי' קנ"ט אוסר לטבול בשבת משום סחיטת שער ועכשיו נתפשט המנהג להתיר בכל ענין. ומותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא. ומומר שרי לטבול בשבת כיון דאינו מדאורייתא. מ"א ע"ש:
ו סָעִיף ט המשיר. ודאי כ"כ הרמב"ם:
ז סָעִיף י במורסן. משמע דלהאוסרין בסי' שכ"ד ס"ג ה"נ אסור ואפשר דהכא כ"ע מודו דשרי כיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות. מ"א:
ח סָעִיף י שנימח. בש"ג כתב דיש מתירין דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור ע"ש שהאריך ועיין בתשובת גנת ורדים חא"ח כלל ג' סי' י"ד שצדד ג"כ להתיר וכתב דאין למחות ביד העושים כן ע"ש:
ט סָעִיף יא רוחץ. שהרי לא נתחמם בשבת ובתי חורף שמחממין מתחתיהן ועל הנקבים יש סתימה קערות ברזל או אבן נוהגים היתר לפותחו. אגודה מ"א ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק ג) או כו' כתב מ"ב כו' ואפשר משום שא"י ליזהר ברחיצ' כו' וז"ל תשו' מ"ב אפשר שאין כל אשה יודעת לחלק בין חמין שהוחמו מע"ש וי"ט או שהוחמו בשבת וי"ט (ומ"ש הוחמו בשבת וראי ר"ל בהיתר דהיינו להפשיר אלא ס"ל כמ"ש מ"א בס"ק ו' דהוחמו בשבת אפי' פניו ידיו ורגליו אסור ובי"ט ד"ל הוחמו לי"ט כ' בתחלת התשו' ניהו דקי"ל כב"ה דמותר להחם חמין בי"ט לרחוץ פניו ידיו ורגליו. אבל שאר אברים אסור דבעינן בי"ט דבר השו' לכל נפש ושאר אברים אינן שוה לכל נפש ואסור לרחוץ שאר אברים בחמין שהוחמו בי"ט) גם אינ' יודעת להזהר מדין איסור סחיט' ובמקום שאין מנהג כו' עכ"ל. ועסי' ש"א סמ"ח: דכתב בש"ע דל"ח שמא יבא לסחוט ומ"א כ' שם ס"ק נ"ח וטוב להסתפג בדבר שאינו מקפיד עליו אולם הש"ך בי"ד סי' קצ"ט ס"ק י"ב כ' ע"ד מ"ב הנ"ל דטעם מ"ב היא קלוש וראי' דהמנהג דבי"ט לובשת לבנים אבל לא בשבת ולטעם תשו' מ"ב אין לחלק בין שבת לי"ט אע"כ לא חשו לטעם של מ"ב. אלא מה"ט אין לובשין לבנים בשבת לפי שאז היו צריכים לטבול במ"ש והיו מרחקים החפיפ' מן הטבילה. ובמקום דאפשר אין להרחיקם זה מזה ע"ש:
ב סָעִיף ג (ס"ק ד) אסור כו' ודוקא כו' המוקף מכל צד דזה דומ' להטמנ' אבל כו' שיתערבו כו' אין זה דומ' להטמנ' כ"ה שיטת התוס' ד' ל"ט ורש"י חולק: וע' סי' רנ"ג ס"ד במ"א ס"ק ל"ב וסי' שי"ח לענין לערב צונן בחמין משום איסור בישול:
ג סָעִיף ד (ס"ק ה) כרוחץ כל גופו. ז"ל הרמב"ם ר"ל לשון הש"ע הוא ל' הרמב"ם: ולכן כ' דמותר לסוך כו' הלשון לאו דוקא דהרמב"ם לא כ' בפי' דמותר לסוך ידיו כו'. אלא מדכתב לא כו' כל גופו משמע דוקא כה"ג אסור אבל בפניו ידיו ורגליו כה"ג מותר. ולזה נתן מ"א טעם דס"ל דאין רחיצ' גמור' וכדדייק לשון הרמב"ם ונמצא כרוחץ כל גופו בכ"ף הדמיון משמע דלא הוי רוחץ ממש אבל אי הוי רוחץ ממש אפי' פניו יו"ר אסור וכמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז דדוקא בחמין שהוחמו מע"ש מותר לרחוץ פניו יו"ר. אבל בהוחמו בשבת אפי' הוחמו בהיתר אסור אפי' רחיצח אבר א' אלא דהכא לא הוי רחיצ' ממש ולכן מותר לרחוץ פניו יו"ר. ולכן כ' הרב"י בסעי' ה' וי"א. ר"ל דהא הרמב"ם חולק ומתיר ועמ"ש בסק"ו: במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב בלא"ה אסור משום בישול וכמ"ש בס"ק שאח"ז:
ד סָעִיף ה (ס"ק ו) אצל כו' דייק מ"א מדכתב אצל האש ולא כ' נגד האש כמ"ש בסעיף שלפני זה נגד המדור' אלא דכאן מיירי שהוא סמוך לאש במקום שהיד ס"ב. והם דברי הרב"י בספרו הארוך שנתן טעם לדברי הרא"ש שכתב שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו כו' דמיירי במקום שהיס"ב ומשום איסור בישול ולפ"ז גם הרמב"ם מודה לאסור א"כ מה זה שכתב מ"א בס"ק ה' ולכן כ' הרב"י בסעיף ה' וי"א ע"כ צ"ל דס"ל למ"א מדכתב הרב"י לשון וי"א ע"כ בש"ע חזר בו וס"ל דהרא"ש אוסר אפי' במקום שאין היס"ב ומטעם רחיצ' וכפי' מ"א שכ' פה: ול"נ דס"ל כו' אפי' לרחוץ בהם ידיו אסור. וס"ל דאפי' כה"ג דליכא רחיצ' גמור' והתירו רמב"ם כמ"ש בס"ק ה' אבל הרא"ש אוסר גם בזה: וכ"ה בגמ' דתנן ראב"ע אומר מרחיצים הקטן ביום ג' למילתו שחל בשבת דס"ל דביום ג' התינוק מסוכן אצל הרחיצ' וחכמים אוסרים ואיבעי' להו האי רחיצ' אי ר"ל רחיצת כל הגוף או רק רחיצת המיל' ובעי למפשט דע"כ ר"ל רחיצת כל הגוף דאי רחיצת מיל' גרידא מאי טעמא דרבנן דאסרי ניהו דס"ל דליכא סכנ' מ"מ מי גרע מנתינת מים ע"ג מכה בשבת דשרי ודחה דבמכ' לא הותר כ"א בחמין שהוחמו מע"ש והכא מיירי בחמין שהוחמו בשבת לכן אסרו רבנן אפי' רחיצת מיל' גרידא וע"כ ר"ל חמין שהוחמו בשבת בהיתר כגון להפשי' או בדרך אחר דאי רבנן אסרו להחם חמין בשבת לצורך רחיצת המיל' א"כ פלוגתייהו אי מותר להחם מים לצורך רחיצ'. דהא אי הוחמו בהיתר גם רבנן מודים דהרחיצ' מותרת א"כ אמאי קתני ראב"ע אומר מרחיצים כו' הל"ל מחמים חמין כו' דברחיצ' גם רבנן מודים אלא ע"כ דאפי' הוחמו בהיתר אסרו רבנן רחיצת המיל' הרי דבהוחמו בשבת אפי' רחיצת אבר אסור ואפי' ראב"ע מוד' ושם לא התיר אלא משום סכנ': וכ"מ במרדכי שכתב מפני שמפשיר מים שעליו וא"א דמיירי במקום שהיד ס"ב ומשום איסור בישול למה כתב מפני שמפשיר הלא קי"ל הפשרו לא זהו בישולו אלא דבמקום שיוכל לבא לידי היס"ב אפילו להפשיר אסור שמא יניחנו עד שיהי' היס"ב כמ"ש סימן שי"ח סי"ד והכי הל"ל שמא יניחנו עד שתהי' היד ס"ב. א"ו הטעם משום רחיצ' וא"כ מה שכ' מפני שמפשיר כו' ועי"ז הוי כרוחץ וכ"מ ברא"ש דעל ברייתא דקתני ולא יתחמם נגד המדור' מפני שמפשי' מים שעליו כ' הרא"ש לכן צריך אדם ליזהר אחר שנטל ידיו שלא יתחמם כו' משמע ג"כ דהטעם משום מפשיר מים ובז' ליכא איסור בישול אע"כ הטעם משום רחיצ': וכ"נ מ"ד בי"ט כו' ואפ"ה אסור לרחוץ בהם והיינו כל גופו אבל לרחיצת פניו ידיו ורגליו מותר אפי' להחם המים מכל מקום מוכח דאפי' הוחם המים בהיתר מכל מקום אסור לרחוץ בהן כל גופו. אף על גב דבמים שהוחם מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו אפ"ה אם הוחמו ביום טוב אפילו הוחמו בהיתר אסור לרחוץ בהן כל גופו: ומיניה דבשבת דפניו יו"ר ג"כ מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מע"ש מ"מ בהוחמו בשבת אפי' הוחמו בהיתר לרחוץ בהם פניו יו"ר דרחיצת כ"ג בי"ט ורחיצת פניו ידיו ורגליו בשבת שוין הם:
ה סָעִיף ו (ס"ק ז) ואפילו כו' ובשבת אסור כו' מדקאמר ואפילו בחול מפני כו' משמע דבשבת אפילו בלי חשש סכנ' איכא איסורא: שהוחמו מעט בשבת. ר"ל רק להפשיר דאי היד ס"ב הלא אסור משום בישול אע"כ להפשיר דמותר משום בישול אפ"ה חיישינן שמא ישפכו על בטנו והוי כרוחץ ואסור אף על גב דאבר אחד מותר ברחיצה מ"מ כיון דהוחם בשבת אפי' נעשה בהיתר אפ"ה רחיצת אבר אחד אסור וכמ"ש מ"א בס"ק ו': והתוספות פי' הטעם כו' אבל להחם בגד לא מחזי כ"כ לרפוא' ולכן שרי כ"כ התוספת שם:
ו סָעִיף א (ס"ק ח) מותר כו' משום סחיטה כו' אע"ג דבביצה דף י"ח אמרי' דלכ"ע אדם מותר לטבול בשבת ומה"ט אפי' לדידן דקי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה מ"מ משום פו"ר או מצות עונה מותר ולא חששו להני חששות דהן חששות רחוקות אבל כשהי' יכולת לטבול קודם לכן החמירו מצר המנהג וחששו לחומרות הנ"ל. וכן כתב בת"ה להחמיר אבל מטעם אחר: אע"ג דאפי' המרדכי כו' ר"ל דאנן לא קי"ל כהמרדכי אלא דבצונן מותר כמ"ש ס"א ולכן כ' אפי' להמרדכי. דוקא בכלי. משום דהרואה סובר שרוחץ במים חמים. משא"כ בנהר דנראה לכל שהיא צונן: מ"מ המנהג לאסור יהיה מאיזה טעם שיהיה ואפשר משום הני חששות שכ' מהרי"ל דא"ל משום סחיטה כו' אלא משום הני טעמי אין להחמיר בטבילה לבעלה אלא מהני הני טעמי לאסור הרחיצה. ולכן אפי' לטבול אסור דמחזי כמתקן ר"ל דהא בגמרא אמרי' אע"ג דכלי שנטמא אסור לטבול בשבת וי"ט משום דהוי כמתקן אבל אדם מותר לטבול משום דנרא' כמיקר אפי' בימות הגשמים ואפי' במים סרוחים מ"מ לפעמים רוחץ כשגופו מטונף בטיט וצואה ורוחץ להעביר הטיט וצואה שעליו ולכן אינו נראה כמתקן וא"כ בזמן הזה דמצד המנהג נזהרים שלא לרחוץ אפי' בצונן כנ"ל א"כ אם אדם טובל הכל יודעים דלשם טבילה הוא טובל ויראה כמתקן ואסור וכ"כ בי"ד סי' קצ"ט בשם הכלבו כו' משום סחיטת שער אע"ג דהרב"י כ' דל"ח להא דהא קי"ל אין סחיטה בשער. ע"כ אין כונתו כי אם שלא לדחות מה"ט טבילת מצוה דהא אע"ג שכתב הרמב"ם פ"ט דאין סחיטה בשער היינו מן התורה ולכן אין חייבים על סחיטת שער דמ"מ איסור' דרבנן איכא כמ"ש סי' ש"ל. מ"מ לא דחיה מה"ט טבילה בזמנה. אבל רחיצה ודאי דראוי לאסור מטעם זה וא"כ ממילא גם טבילת מצוה אסור דמחזי כמתקן דליכא למימר דנראה כמיקר דהא אסור להקר משום סחיטת שער. כיון דמדרבנן הוא לאו דוקא דאפי' מדרבנן ליכא דהא קי"ל דבטלה טבילת בעל קרי אלא ר"ל חומרא בעלמא כמ"ש סי' שכ"ג לענין טבילת כלי חדש בשבת דלמ"ד טבילת כלי מדרבנן לחד דיעה מותר לטבול בשבת כמו דמותר לטבול כלי הנטמא בולד הטומאה. כיון דהוא דרבנן מותר לטבול בשבת ולא מיקרי מתקן וה"ה הכא: ובאגור כו' דבנהר אסור קאי אדלעיל ע"ד ת"ה שכ' דבנהר לכ"ע מותר. גם בב"י משום כל בו כו' הם דברים כפולים דכבר כותב כן לעיל: ונ"ל דמומר כו' דלרבי יודא כו' היינו רבי יוסי ס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול ולכן אפי' מל בפנינו אין מטבילין אותו בשבת דהוי כמתקן אבל ר' יודא ס"ל דבחדא סגי או מילה או טבילה ובחד דינו כישראל. ניהו דעכ"פ צריך שתיהן מילה וטבילה מ"מ בחד מינייהו סגי להיות דינו כישראל שיהיו קדושיו קדושין ואינו עושה יין נסך ולכל הדברים ה"ה כישראל ולכן אם מל בפנינו מטבילין אותו בשבת דלא הוי כמתקן וניהו דקי"ל כר' יוסי מ"מ מדר"י שמעינן לענין טבילת מומר שחזר לדת ישראל דטעון טבילה כמ"ש ס"ס רס"ח (וט"ז סי' רס"ז ס"ק ה' כ' דגם צריך להתגלח) היינו לחומרא בעלמא לדמותו לגר שנתגייר אבל מצד הדין א"צ כלל כמ"ש הנ"י ביבמות דהא ישראל גמור אלא שע"ע היה ישראל רשע ואע"ג שכ' הנ"י דמדרבנן בעי טבילה לאו דוקא. דלא מצינו בכל הש"ס דמומר שחזר בתשו' שצריך טבילה אלא ר"ל מצד חומרא. וא"כ עכ"פ לא עדיף מגר לר' יודא דמותר להטבילו בשבת ולא הוי כמתקן ובס' ת"ש פקפק על זה דכ"ז ניחא לטעם המבואר בש"ס לענין גר. אבל לדעת הרמב"ם וכן העתיק הרב"י שם בש"ע דס"ל לפי המסקנא א"צ לטעם איסור הטבילה של גר בשבת משום מתקן אלא דבעי ג' אצל טבילת גר דכתיב גבי' משפט ובעי' ג' כמו גבי משפט ומה"ט אין מטבילים בשבת דאין דנין בשבת א"כ טעם זה שייך גם גבי מומר שחזר בתשו' דהא בעינן ג"כ שלשה בשעת טבילה כמ"ש רמ"א שם ולענ"ד לק"מ דמטעם משפט לא הוי צריך מ"א טעם להתיר טבילת מומר דגבי מומר לא כתיב משפט ומה שצריכים ג' בטבילתו אינו כ"א לדמיון כמו גבי גר וא"כ ודאי מותר בשבת אלא דאעפ"כ אסור דהוי מתקן להיכן אזיל לזה כ' מ"א דלא הוי מתקן כנ"ל:
ז סָעִיף י (ס"ק י) כלאחר יד כו' ומשמע דלהאוסרים בסי' שכד כו' דס"ל דקי"ל נתינת מי' זה גבולו ונותן מים למורסן מיד חייב ולכן ס"ל דאפי' משנה בשעת גיבול ל"מ דהא כבר עבד איסורא בשעת נתינ' מים ואז עדיין ליכא שינוי: אלא שלוקח כו' א"כ מיד כשבא עליהן מים איכא שינוי:
ח סָעִיף יא (ס"ק יב) שסתמו כו' מכאן צ"ע כו' ר"ל שיש שני חדרים זה על גב זה ויש נקבים בתקרת התחתונה כדי שאם יסיקו התנור למטה ויתחמם חדר התחתון יכנס החום דרך הנקבים גם לחדר העליון וזה יש לאסור דהא מהאי טעמא מרחץ שפקקו נקביו וכפרש"י השני שכתב עליו וכן עיקר ולכן מותר אבל אי הנקבים פתוחים אסור דעל ידי שהחום עולה דרך הנקבים למעלה הוה ליה כאלו הוסק בשבת א"כ אסור לפתוח הנקבים שבחדר הנ"ל בשבת דהו"ל כאלו מסיקו בשבת:
א סָעִיף א ס"א אסור כו'. מ"א רב ושמואל כו': בין כו'. שם ל"ט ב' ולד"ה אף ר"ש לא פליג אלא בשיטוף כמש"ש וקמ"ז: ואפי'. כר' יהודה שם אר"י הלכה כו': או שאר. כ"מ שם מדקאמר אבל לא כל גופו אבר אבר מ' דאי לאו כל גופו מותר: ואצ"ל. שם ול"ט ב' כר"י: והא דשרי. דברייתא הנ"ל בקרקע מיירי מרחץ שפקקו נקביו שהיא ניסוקת מתחתיה ומתחמ' המים ועלה אמרו והתירו חמי טבריה ומתני' קמ"ז מיירי בכלי וז"ש שם קתני כו' מכלל דנשתטף כו' ול"ק אחמי טבריה גופא כן משום דמיירי בכלי ואף ר"ש מודה כמ"ש מ' ב' וע' תוס' שם ד"ה והא ותוס' ק"ט א' ד"ה רוחצין והא כו' התם כו' ר"ל דדמי לכלי כמש"ש בד"ה הנ"ל:
ב סָעִיף ב ס"ב י"א. ממתני' הנ"ל וגמ' הרוחץ דיעבד כו' ואוקים בכה"ג כמ"ש בב"ק נ' ב' מערה כו' דאית בה הבלא משום דמטללא וכ"כ תוס' בשם ר"ת בשבת ק"ט א' ד"ה רוחצין: וי"א דמותר. דלא אסרו זיעה אלא מפני החמין ומתני' תי' כמ"ש הרא"ש שם דלא אתי אלא עלה דמי מערה דמיירי בחמין:
ג סָעִיף ג ס"ג אפי' מע"ש. דמע"ש המשיכוה כמ"ש בגמ' ל"ט ב' ממעשה כו' בטלה כו' ואפילו מבע"י: ופי הסילון. מדמדמי להטמנה כנ"ל. תוס': אפי' המים. מדקאמר בטלה כו' ואפי' מבע"י וע' תוס' שם ד"ה ממעשה. והר' שמואל כו':
ד סָעִיף ד ס"ד ונמצא כרוחץ כו'. רמב"ם ודייק כל גופו שסוב' דחימום אינו אסור כיון שמפשיר כמ"ש שם רק משום הרחיצה והוי כחמין שהוחמו מע"ש דאין אסור אלא כל גופו כמ"ש בס"א ועבס"ה:
ה סָעִיף ה ס"ה י"א. וס"ל כפי' תוס' שם ד"ה מפני כו' כרוחץ כו' ר"ל שהוחמו בשבת ובזה אפי' ידיו אסור כמ"ש ל"ט ב' וקל"ד ב':
ו סָעִיף ו ס"ו אבל מותר. שם:
ז סָעִיף ז ס"ז לפי כו' אבל. כמ"ש יוצאין כו' מפני הגשמים ואין איסור מפני הגשמים עצמן ושבת קמ"ו ב' מי שנשרו כו' לפירש"י בגשמים אבל לפי' תוס' שם מ' דאפי' בריבוי מים מותר בלבושו ועט"ז: ס"ה אדם כו'. עמ"א והעיקר כמ"ש ב"י בשם כל בו ות"ה שאוסרים וכ"כ מ"א בסי' קפ"ח ס"ק ע' ע"ש:
ח סָעִיף י ס"י מותר לרחוץ. תוספתא: ואסור. אבל בתוספתא מתיר ג"כ במלח וב"י תי' דמיירי ברוחץ ואינו חופף אבל בתוספת' מני להו בהדדי עם מורסן וכן להמפרשים אין מרסקין משום שמא יסחוט פירות כמ"ש בסי' שי"ח סי"ו מותר במלח והתוספתא מסייע להן: או בשאר חלב. משמע מדבריו דבחול מותר וכ"כ תוס' בספ"ד דנדה בשם ר"ת דמותר. ודבריו דחוקין דא"כ ביה"כ אין אסור אלא שמן דוקא אבל במרדכי פ"ה דשבת ובסה"ת וש"פ אוסרין להדיא כמו ביה"כ דאידי ואידי כרת וכן בתרומה ול"ת דמשום עינוי הוא ביה"כ דמדקאמר בפ"ט דשבת מנין לסיכה שהיא כשתיה ביה"כ שנאמר כו' אלמא משום דדמי לשתיה וכן ברפ"ד דנדה אלא שתוס' ומרדכי וסה"ת וש"פ כתבו שאסמכת' הוא ואינו אלא מדרבנן עשו אותו כשתיה ולפיכך במקום צערא התירו כמש"ש בפ' בתרא דיומא מי שי"ל חטטין בראשו סך כדרכו ביה"כ כו' אבל שלא במקום צערא אסור ועתוס' שם ביומא וכן בחדש וכל איסורין:
ט סָעִיף יא ס"יא אבל אם. דפקקו דווקא כמ"ש רש"י: אעפ"י. כמו לא ימלא נחתום כו' י"ח ב':
י סָעִיף יב ס"יב וי"א. גמ' שם. אבל הרמב"ם וש"ע מפרשים דוקא שנכנס להזיע ולא חילק בין גדול לקטן לפי שאין נודע לנו השיעור. ר"ן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.