א כָּל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. אֲפִלּוּ נָפְלָה דְּלֵקָה בְּחָצֵר אַחֶרֶת וְיָרֵא שֶׁתַּעֲבֹר לְחָצֵר זוֹ וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה, מְכַבִּין כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר.
ב אֵין הוֹלְכִים בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרֹב. אֲפִלּוּ הָיוּ תִּשְׁעָה עַכּוּ"ם וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד בְּחָצֵר, וּפֵרַשׁ אֶחָד מֵהֶם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו שָׁם מַפֹּלֶת, מְפַקְּחִין, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאַר קְבִיעוּת הָרִאשׁוֹן בִּמְקוֹמוֹ חַשְׁבֵינָן לֵיהּ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. אֲבָל אִם נֶעֶקְרוּ כֻּלָּם וּבִשְׁעַת עֲקִירָתָן פֵּרַשׁ אֶחָד מָהֵם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפַל עָלָיו, אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו; שֶׁכֵּיוָן שֶׁנֶּעֱקַר קְבִיעוּת הָרִאשׁוֹן מִמְּקוֹמוֹ, אַמְרִינָן: כָּל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ.
ג מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, אֲפִלּוּ אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֶהוּא שָׁם, סָפֵק עַכּוּ"ם סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מְפַקְּחִין עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה סְפֵקוֹת.
ד אֲפִלּוּ מְצָאוּהוּ מְרֻצָּץ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, מְפַקְּחִין וּבוֹדְקִים עַד חוֹטְמוֹ; אִם לֹא הִרְגִּישׁוּ בְּחוֹטְמוֹ חַיּוּת, אָז וַדַּאי מֵת לָא שְׁנָא פָּגְעוּ בְּרֹאשׁוֹ תְּחִלָּה, לָא שְׁנָא פָּגְעוּ בְּרַגְלָיו תְּחִלָּה.
ה מָצָא עֶלְיוֹנִים מֵתִים, לֹא יֹאמַר: כְּבָר מֵתוּ תַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא מְפַקֵחַ עֲלֵיהֶם שֶׁמָּא עֲדַיִן הֵם חַיִּים.
ו עַכּוּ"ם שֶׁצָּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת; בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וַאֲפִלּוּ סְתָם, יוֹצְאִים עֲלֵיהֶם בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת; וּבְעִיר הַסְמוּכָה לַסְפָר, אֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ עֲדַיִן אֶלָּא רוֹצִים לָבֹא (אוֹר זָרוּעַ).
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן מְחַלְּלִין, שֶׁאִם לֹא יַנִּיחֶנּוּ יִשְׂרָאֵל לִשְׁלֹל וְלָבוּז מָמוֹנוֹ יַהַרְגֶנּוּ, וְהָוֵי עִסְקֵי נְפָשׁוֹת וּמִכָּל מָקוֹם הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן (פִּסְקֵי מהרא"י סי' ק"כ).
ח הָרוֹאֶה סְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵל הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, וְכֵן נָהָר שׁוֹטֵף וְכֵן יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי עַכּוּ"ם, מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם שַׁבָּת כְּדֵי לְהַצִּילָם. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ש"ו מִי שֶׁרוֹצִים לְאָנְסוֹ אִם מְחַלְּלִין עָלָיו שַׁבָּת.
ט כָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל חוֹזְרִים בִּכְלֵי זֵינָם לִמְקוֹמָם.
א סָעִיף א (א) לידי סכנה - כגון דאיכא שם חולים או קטנים שאינם יכולים לברוח:
ב סָעִיף א (ב) מכבין - וה"ה דשרי להפסיק בכלים של מתכות או בכלי חרס מלאים מים אפילו צריך להביא הכלים דרך ר"ה דאיכא הרבה איסורים. כתב המ"א אם יכול להציל את החולה וקטן לישא אותם דרך ר"ה אעפ"כ מוטב לכבות דלא הוי כ"א מלאכה שאצ"ל דפטור עלה משא"כ לעבור דרך ר"ה דהרבה פוסקים סוברים דגם בזמנינו יש לנו ר"ה והח"א בכלל הבערה כתב דלדעתו מוטב לעבור דרך ר"ה משיכבה עי"ש:
ג סָעִיף ב (ג) אפילו וכו' - פי' לא מבעיא אם באותה חצר שהיו בה ט' א"י וחד ישראל נפל מפולת דבודאי מפקחין דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואין כאן רוב א"י אלא אפילו היו ט' וכו':
ד סָעִיף ב (ד) ופירש אחד - לאו דוקא אחד אלא אפילו פירשו רובא וכדמסיים טעמא כיון שנשאר קביעות הראשון וכו':
ה סָעִיף ב (ה) קביעות הראשון במקומו - ואע"ג דבעלמא אמרו כל דפריש מרובא פריש אפילו היכא דהקביעות נשאר במקומו גבי פיקוח נפש אקילא רחמנא דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם משמע שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל:
ו סָעִיף ב (ו) כמחצה - וספק נפשות להקל ועיין בא"ע סימן ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עו"ג אין מחללין עליו את השבת כיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב ורמ"א בהג"ה פליג שם וס"ל דמפקחין עליו את הגל דבני העיר חשיבי כקביעי ודמיא לדינא דהכא ודעת הגר"א שם לפסוק כהרמ"א עי"ש ואם נמצא בדרך ורוב העוברים עו"ג לכו"ע אזלינן בתר רובא [פמ"ג]:
ז סָעִיף ב (ז) אם נעקרו כולם - פי' שנעקרו להתפזר כל אחד לדרכו ובטלה קביעותם אבל אם יצאו תכופים יחד זה אחר זה כיון דעדיין הם בחבורה אחת נקרא קבוע ודינו כדמעיקרא:
ח סָעִיף ג (ח) ספק חי - הלשון מגומגם דהוי ליה לחשוב בתחלה ספק ישנו ואח"כ ספק חי וכן איתא במשנה:
ט סָעִיף ג (ט) הוא שם - ומיירי שהיה שם בעת המפולת ואינו ידוע אם הספיק לצאת מתוך ההפכה ונראה דה"ה אפילו לא ראינו אותו מתחלה להדיא רק בבית זה מצוין בני אדם בעת הזאת נמי מחללין ומפקחין את הגל. הבא במחתרת בענין שמותר להרגו ובעת חתירתו נפל עליו גל אין מפקחין אותו דגברא קטילא הוא (פוסקים בשם הגמרא). ישראל בעל עבירות לתיאבון כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול וכ"ש דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה וה"ה לכל הני דאיתא ביו"ד סימן קנ"ח ס"א וב' ע"ש:
י סָעִיף ד (י) אז ודאי מת - דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו משמע דהרוח חיים תלוי באפיו:
יא סָעִיף ד (יא) ל"ש פגעו ברגליו - ר"ל דלא נימא דכיון שאין אנו מרגישין חיות בלבו בודאי מת ולא יפקח הגל יותר קמ"ל דגם בזה צריך לבדוק עד חוטמו:
יב סָעִיף ו (יב) על עסקי ממון וכו' - דבשביל הפסד ממון לא הותר איסור שבת:
יג סָעִיף ו (יג) ואפילו סתם - דספק נפשות להקל:
יד סָעִיף ו (יד) לספר וכו' - עיר שמבדלת בין גבול שישראל דרים בה לגבול העו"ג וחיישינן שאם ילכדוה משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם:
טו סָעִיף ו (טו) אפילו לא באו וכו' - ר"ל כשהקול יוצא שרוצים לבוא אעפ"י שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפק"נ [לשון או"ז] ודין זה ארישא נמי קאי [אחרונים]:
טז סָעִיף ז (טז) שאם לא יניחנו וכו' - וה"מ כשבאו על רבים דבודאי יש לחוש שיעמוד אחד נגדם ולא ירצה ליתן להם ממונו ויהרגוהו ולכן הוי כמו שבאו על עסקי נפשות אבל כשבאו על יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל את השבת:
יז סָעִיף ז (יז) הכל לפי הענין - היינו לפי מה שמשער כעסן ופחזותן. ודע דהיום כשבאו מהאומות שחוץ לגבולינו לשלול שלל ולבוז בז בודאי מחויבים אנו לצאת בכלי זיין אפילו על עסקי ממון וכדינא דמלכותא וכן מבואר ברוקח ואגודה דהיכא דאיכא חשש שמא יכעסו יושבי הארץ עלינו מחללין עי"ש:
יח סָעִיף ח (יח) בפני עכו"ם - וה"ה מישראל כשהוא משער שיבוא לידי סכנה דהא ניתן להצילו בנפשו וכן כשאדם נרדף מפני נחש או דוב ג"כ מצוה להצילו ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת [רמב"ם]:
יט סָעִיף ח (יט) כדי להצילם - ומ"מ אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (או"ה) ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ו]:
כ סָעִיף ט (כ) חוזרים וכו' - כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא שלא ירצו להציל עוד:
כא סָעִיף ט (כא) למקומם - עיין לקמן בסימן ת"ז:
א סָעִיף א ויבא לידי סכנה. כגון שיש שם חולי או קטנים שאי אפשר להבריחם ונ"ל דאפי' אפשר להצילם דרך ר"ה מוטב לכבות דהוי מלאכה שאין צריך לגופה אבל זה הוי דאורייתא כמו שכתבתי סי' ש"ח סמ"א ועמ"ש סי' שכ"ה ס"ב:
ב סָעִיף ב ופירש אחד. אבל בשאר איסורים אמרינן כל דפריש מרובה קפריש כמ"ש סי' תל"ט בפ"נ הקילו (מ"מ פ"ב) וכ"ה בגמ' והע"ש לא דק וע' בא"ע סי' ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עכו"ם אין מחללין עליו את השבת כיון דבכל יום ויום פורשים כלם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב (מ"מ פט"ו מהא"ב ובית יוסף שם):
ג סָעִיף ב נעקרו כלם. בזה אחר זה דאי בבת אחת הא נמי קביעי (או"ה):
ד סָעִיף ג שנפלה עליו. איתא בסנהדרין דף ע"ב הבא במחתרת בענין שמותר להורגו אם נפל עליו גל אין מפקחין עליו דגברא קטילא הוא וכ"כ הרמב"ם סוף ה' גניבה ועבח"מ סי' תכ"ה:
ה סָעִיף ז שאם לא יניחנו. וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישי' שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת עיין מה שכתבתי ססי' רמ"ח:
א סָעִיף א לידי סכנה. כגון שיש שם חולים או קטנים שא"א להבריחם. ונ"ל דאפי' אפשר להצילם דרך ר"ה מוטב לכבות דהוי מלאכה שא"צ לגופה אבל זה הוי דאורייתא. מ"א ע"ש. ועיין מ"ש עליו היד אהרן:
ב סָעִיף ב נעקרו. ותינוק שנמצא בעיר שרובה עכו"ם אין מחללין עליו שבת כיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב עיין בא"ע סימן ד' סל"ד והאי נעקרו (ר"ל) כולם [ר"ל] בזה אחר זה דאי בבת אחת הא נמי קביעי. או"ה מ"א:
ג סָעִיף ג מפקחין. הבא במחתרת בענין שמותר להרגו אם נפל עליו גל אין מפקחין עליו דגברא קטילא הוא רמב"ם הלכות גניבה ועיין בח"מ סימן תכ"ה:
ד סָעִיף ז שאם וכו'. וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת ואפשר כיון דאין מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחידי יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת. מ"א עיין מ"ש ססי' רמ"ח:
ה סָעִיף ח עכו"ם. לאו דוקא מפני עכו"ם אלא ה"ה מפני ישראל יד אליהו סימן י"א:
ו סָעִיף ח להצילם. ומ"מ אם יש לו סכנה אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ לסכנה אף שראה במיתת חבירו. או"ה:
א סָעִיף א (ס"ק א) ויבא כו' דהוי מלאכה שאצ"ל ולדעת הטור אין בו רק איסור דרבנן: כמ"ש סי' ש"ח סמ"א: דחולה או קטן לא אמרי' חי נושא את עצמו ולכן הוי איסור דאורייתא: ועסי' שכ"ה במ"א ס"ק ו' שכ' דבזה"ז ל"ל ר"ה. ועיקר דין זה מבואר לקמן בש"ע סי' שמ"ה סעיף ז' דכל שאין ס' רבוא בוקעים בו דומיא דדגלי מדבר לא הוי ר"ה ואם כן בין באיסור כיבוי אי יש בו איסור תורה תליא במחלוקת הטור ורמב"ם. ובין באיסור הוצאה תליא במחלוקת הפוסקים אי יש בזה"ז דין ר"ה ואעפ"כ משמע בס' ת"ש דעדיף לכבות מלהוציא דרך ר"ה דידן ע"ש:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) ופי' כו' ועיין באה"ע כו' כיון דבכל יום ויום פורשים כו' ורמ"א שם הביא י"א דמחללים עליו את השבת דל"א שבכל יום ויום פורשים כלם ולכן הקשה בספר ת"ש דהא בפ"נ הולכים להקל ה"ל למ"א להביא דעת רמ"א: מ"ש בש"ע סעיף ג' מי שנפלה כו' ספק הוא שם כו' כתב בס' ת"ש וז"ל כ' הע"ש היינו שמא כבר לקחו אותו משם אבל אם הוא ספק אם מתחלה נפל עליו המפולת או לא אין מפקחים עכ"ל וצ"ל דטעמו הוא משום דמוקמינן ליה אחזקתיה ואין זה מוכרח דהא קי"ל דרוב' עדיף מחזק' כדאי' ר"פ האשה בתרא. וכיון דבפ"נ לא אזלינן בתר רוב' כ"ש דלא אזלינן בתר חזקה ובאמת דגם הוא ז"ל מסיק דצ"ע לדינא עכ"ל ס' ת"ש: ולענ"ד ספק של הע"ש הוא מצד אחר דניהו דחזי' דבפ"נ הולכים להקל אפי' נגד הרוב וא"כ כ"ש נגד חזקה אבל בצירוף שניהם יחד דהיינו רוב וחזקה אפשר דאין הולכים נגדן להקל בפ"נ ולפי מ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת"א הביאו ש"ך בקיצור בי"ד סי' קי"ד בכללי ס"ס סעיף כ"ז והפר"ח שם הביא באריכות דהטעם דאזלי בס"ס להקל דע"י ספק ראשון הוה מחצה על מחצה. וכשניתוסף ספק השני נתרבה צד ההיתר והוי ההיתר רוב והאיסור מועט וכתב דאפשר עדיף מרובה ע"ש וא"כ כשיש ספק אי נפלה עליו המפולת דאיכא חזקה והכא איכא גם ס"ס ה"ל רובא וחזקה אולי כה"ג לא אזלינן להקל בפ"נ אך לפ"ז יצא לנו היכי דליכא ס"ס רק ספק אי נפלה עליו מפולת מודה הע"ש דמפקחים עליו וצ"ע לדינא:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) שנפלה כו' בענין שמותר להרגו. ר"ל לאפוקי אב החותר את בית בנו דאסור לבן להרוג את אביו. דהטעם דהבא במחתרת שמותר להרוג דהוי רודף דאדם יודע דאין אדם רואה שנוטלים ממונו ושותק וע"כ היה דעת החותר אם יעמוד בעל הבית נגדו יהרגנו ולכן אמרה התורה הבא להורגך הורגהו. וכיון דסתם אב מרחם על בנו ובודאי לא היה דעת האב להרוג את בנו אם לא יניחנו ליטול הממון ולכן אסור להרוג האב. אבל באחר אפי' בן החותר את בית אביו מותר להרגו ולכן אם בשעת חתירה נפל עליו גל אין מפקחי' עליו. ועל גוסס כתבו התו' במסכת נדה דף מ"ד ע"ב דמפקחים וכ"כ בתשובת ש"י ח"א דלא כתשו' בית יעקב כ"כ בס' ת"ש אם לא שכבר היה גוסס ג' ימים דאז ודאי כבר מת עוד כתב בשם תשו' חו"י דשבוי שצוה לו אדונו לבשל לו בשבת או כדומה אפילו לא גזים כלל אם מתחנן לו ולא ישמע לקול תחנוניו מותר לעשותו דמידי ספק נפשות לא נפקא דשבוי כלהו איתנהו ביה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.