א יוֹלֶדֶת הִיא כְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ הַשַּׁבָּת לְכָל מַה שֶּׁצְּרִיכָה; קוֹרְאִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְיַלְּדִין אוֹתָהּ, וּמַדְלִיקִין לָהּ נֵר אֲפִלּוּ הִיא סוּמָא; וּמִכָּל מָקוֹם בְּכָל מַה שֶּׁיְּכוֹלִין לְשַׁנּוֹת מְשַׁנִּין, כְּגוֹן אִם צְרִיכִים לְהָבִיא לָהּ כְּלִי מְבִיאָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ תָּלוּי בִּשְׂעָרָהּ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ב עַכּוּ"ם אֵין מְיַלְּדִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ חִלּוּל שַׁבָּת.
ג נִקְרֵאת יוֹלֶדֶת, לְחַלֵּל עָלֶיהָ שַׁבָּת, מִשֶּׁתֵּשֵׁב עַל הַמַּשְׁבֵּר, אוֹ מִשָּׁעָה שֶׁהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד, אוֹ מִשָּׁעָה שֶׁחַבְרוֹתֶיהָ נוֹשְׂאוֹת אוֹתָהּ בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ שֶׁאֵין בָּהּ כֹּחַ לַהֲלֹךְ, כֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה אֶחָד מֵאֵלּוּ מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת.
ד כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֲפִלּוּ אָמְרָה אֵינָהּ צְרִיכָה מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת; מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד ז', אָמְרָה: אֵינָהּ צְרִיכָה, אֵין מְחַלְּלִין; מִכָּאן וָאֵילָךְ אֲפִלּוּ אָמְרָה: צְרִיכָה אֲנִי, אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ, אֶלָּא הֲרֵי הִיא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה.
ה הַיּוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר וּמֵתָה, מְבִיאִין סַכִּין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, וְקוֹרְעִים בִּטְנָהּ וּמוֹצִיאִין הַוָּלָד שֶׁמָּא יִמָּצֵא חַי. הַגָּה: וּמַה שֶּׁאֵין נוֹהֲגִין עַכְשָׁו כֵּן אֲפִלּוּ בַּחֹל, מִשּׁוּם דְּאֵין בְּקִיאִין בְּמִיתַת הָאֵם בְּקָרוֹב כָּל כָּךְ שֶׁאֶפְשָׁר לַוָּלָד לִחְיוֹת (אִסוּר וְהֶתֵּר).
ו עוֹשִׂין מְדוּרָה לַיּוֹלֶדֶת כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וַאֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז. וְאִם מֻתָּרִים אֲחֵרִים לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה עַיֵּן לְעֵיל סי' רע"ו.
ז הַוָּלָד שֶׁנּוֹלַד עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו וּמַרְחִיצִין אוֹתוֹ וּמוֹלְחִין אוֹתוֹ, וְטוֹמְנִין הַשִּׁלְיָא כְּדֵי שֶׁיֵּחַם הַוָּלָד, וְחוֹתְכִים אֶת הַטַּבּוּר; וְהָנֵי מִלֵּי בְּנוֹלַד לְט' אוֹ לְז', אֲבָל נוֹלַד לַח' אוֹ סָפֵק בֶּן ז' אוֹ בֶּן ח', אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו.
ח נוֹלַד לח', אוֹ סָפֵק בֶּן ז' בֶּן ח', שֶׁלֹּא גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ, אֲבָל אִמּוֹ שׁוֹחָה עָלָיו וּמֵינִיקָתוֹ מִפְּנֵי צַעַר הֶחָלָב שֶׁמְּצַעֲרָהּ; וְכֵן הִיא בְּעַצְמָהּ יְכוֹלָה לְהוֹצִיא בְּיָדָהּ הֶחָלָב הַמְצַעֵר אוֹתָהּ.
ט מְיַשְּׁרִים אֶבְרֵי הַוָּלָד שֶׁנִּתְפָּרְקוּ מֵחֲמַת צַעַר הַלֵּדָה.
י מֻתָּר לְכָרְכוֹ בִּבְגָדָיו שֶׁלֹּא יִתְעַקְּמוּ אֵיבָרָיו.
יא אִם נָפְלָה עָרְלַת גָּרוֹן הַוָּלָד, מֻתָּר לָשׂוּם אֶצְבַּע לְתוֹךְ פִּיו וּלְסַלֵּק הָעָרְלָה לִמְקוֹמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁפְּעָמִים שֶׁמֵּקִיא.
א סָעִיף א (א) ומחללין - ולכן מן הראוי לאשה שהגיעה לחודש טי"ת להזמין בכל ע"ש כל הדברים הנצרכים לה דשמא יזדמן לידתה בשבת ולא תצטרך לחלל שבת [ס"ח סימן תתנ"ה]:
ב סָעִיף א (ב) ממקום למקום - ואפילו מחוץ לתחום:
ג סָעִיף א (ג) נר - אם הוא לילה ואע"פ שחברותיה יודעות לעשות לה כל הדברים הנצרכים לה אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מיתבא דעתא דיולדת כששרויה בחשך וכתבו בתוספות ישנים שלהי יומא דמשו"ה אפילו אינה אומרת כלום וגם החכמה אינה אומרת כלום נמי מדליקין ועיין בבה"ל:
ד סָעִיף א (ד) סומא - אע"פ שבזה לא שייך טעמא הנ"ל דבלא"ה שרויה בחושך אעפ"כ מיתבא דעתה בנר דלוק דקאמרה אי צריכנא מידי חזיא חברותיה ועבדי לי ואע"פ דהדלקת הנר עיקרה אינה לרפואה אעפ"כ מחללין דקים להו לרבנן דיתובי דעתא דיולדת הוא מילתא דמסתכנא בה בלא"ה:
ה סָעִיף א (ה) משנין - ואפילו למ"ד בסימן שכ"ח סי"ד דגבי פקוח נפש לא בעיא שינוי הכא שאני מפני שכאב היולדת דבר טבעי הוא ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו בה לשנות [מ"א בשם המ"מ וכ"כ המאירי] וכ"ז בדליכא עיכוב לחולה אבל אם אינו נעשה בזריזות בשינוי כמו בלא שינוי מצוה לעשות בלא שינוי למהר הדבר בכל כחו [חידושי הר"ן בשם ר' יהונתן והה"מ וכן מבואר בשכ"ח כמה פעמים]:
ו סָעִיף א (ו) להביא לה כלי - עם שמן וכה"ג:
ז סָעִיף א (ז) תלוי בשערה - שלא כדרך המוציאין דאינו כ"א שבות בעלמא וזה עדיף מאם תסוך השמן בשערה ותביא אצלה ותסחוט את השער דהתם איכא עוד איסורא דסחיטה דאע"פ דאין סחיטה בשער לחיוב מ"מ בודאי אסור משום שבות ומיהו אם מספקת לה ממה שתביא השמן בידה זה יותר עדיף מכל הני דלעיל [כ"מ בגמרא]:
ח סָעִיף ב (ח) עכו"ם אין מילדין - ואפילו בשכר דבחול מילדין משום איבה כמבואר ביו"ד סימן קנ"ד הכא אסור משום דיכולה להשתמט ולומר דאין מחללין שבת כ"א לההוא דמנטר שבתא וכתב המג"א ובמקום דאיכא למיחש לאיבה גם בכה"ג שרי אם אין בה חלול. ודע דהרופאים בזמנינו אפי' היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן ואין להם על מה שיסמוכו דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העו"ג [אף דג"ז אינו ברור עיין בפמ"ג] איסור דאורייתא בודאי אסור לכו"ע ומחללי שבת גמורים הם במזיד השם ישמרנו:
ט סָעִיף ג (ט) אחד מאלו - ודוקא לענין הדברים אשר אפשר לעשותן בלי איחור ועיכוב להכי צריך להמתין עד שנראה אחד מג' סימנים האלה אבל לענין קריאת חכמה ממקום רחוק וכדומה שאם נמתין עד שיעורים האלה תתאחר החכמה לבוא ע"כ משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה ואפילו היא רחוקה ג' פרסאות:
י סָעִיף ד (י) שלשה ימים - ולא חשבינן מעת לעת כמ"ש סימן תרי"ז לגבי יוה"כ וע"כ אם הולידה ביום ד' קודם בין השמשות שוב אסור לחלל עליה שבת אם לא אמרה צריכה אני כ"כ המ"א ועיין בסימן תרי"ז שמגמגם הגר"א מאד שם וכתב דמלשון הרא"ש בפרק מרובה משמע שסובר כן בפשיטות דכונת הגמרא הוא מעל"ע ולא רק לתרוצי לדברי בה"ג קאתי וכן מוכח כדברי הגר"א בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ו סימן ג' שסובר כן בפשיטות ע"ש וכן משמע מדברי הריטב"א בפרק ר"א דמילה ועיין בא"ר שכתב דמדברי האו"ה ג"כ משמע דבעינן ג' ימים שלמים והיינו מעל"ע אח"כ מצאתי בספר נזר ישראל בשם תשובת בית אפרים שג"כ כתב כדברינו ונמצא לפ"ז דבין לענין מלאכת שבת ובין לענין יוה"כ עד ג' מעל"ע חשבינן לה למסוכנת ומותר אפילו לא אמרה צריכה אני ומג' עד ז' מעל"ע כשאמרה צריכה אני ונראה דלענין יוה"כ בודאי יש לצדד להקל דספק נפשות הוא ואפילו לענין שבת ג"כ אם לא נזדמן לו אז עו"ג לעשות על ידו שרי ע"י ישראל:
יא סָעִיף ד (יא) הראשונים - מגמר לידה [לחם משנה] ועיין בה"ל:
יב סָעִיף ד (יב) אפילו אמרה אינה צריכה - והם דברים שחברותיה אומרות שדבר זה עושים לחיה וכל חיה צריכה לכך ואין כאן רופא או מילדת חכמה לראות אם החיה הזאת צריכה לכך:
יג סָעִיף ד (יג) מחללין - דכיון דכל היולדות צריכות לכך אע"פ שאין אנו יודעין על זו ואפשר דיכולה להמתין עד ערב מחללים מספיקא ואין שומעין לה דדילמא חולשת הדעת נקטא לה שממאסת כל האוכלין או שאינה מרגישה לשעתה [הרמב"ן] וזה לשון הרשב"א על יולדת תוך ג' שאוכלת מאכל ב"א ואומרת שאינה צריכה שיבשלו עבורה בשבת והשיב דכמסוכנת אנו חושבין ליולדת מפני שאבריה מתפרקין ומרוסקת היא אלא שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן או שאר דברים שאין המסוכנת אוכל אותם יביאוה לידי סכנה ולפיכך כל שאין לה דברים המחזיקים ומאכלים הבריאים מחללים עליה את השבת עכ"ל ומ"מ היכי דאיכא חכמה או רופא ואומרים ג"כ שא"צ שומעין להם שהרבה חיות שאין עושין להם חמין בכל יום וכתב המג"א שעכשיו נוהגות היולדות שאוכלות חמין של אתמול בשבת עכ"ל ומ"מ נראה דהכל לפי החולה:
יד סָעִיף ד (יד) מג' ועד ז' אמרה אינה צריכה - לפי שאינה בחזקת מסוכנת לאותן הדברים שרגילות חברותיה לעשות לה ועוד שיכולה להמתין לפיכך סומכין עליה כשאומרת א"צ וכ"ז כשאמרה בפירוש אבל בסתמא מחללין דמ"מ איכא חשש סכנה ואם אומר רופא או חכמה שצריכה פשיטא דמחללין אפילו החיה אומרת אינה צריכה אבל אם שאר חברותיה אומרות שצריכה אין שומעין להם להכחיש את החיה. ודע עוד דאם החיה אומרת צריכה אפילו מאה רופאים אומרים א"צ שומעין לה דלב יודע מרת נפשו וכמו שנתבאר בסימן תרי"ח:
טו סָעִיף ד (טו) מכאן ואילך וכו' - כיון שאנו יודעים שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן הכל בקיאים דמשום לידה אין לה סכנה לחמים ולשאר צרכי היולדת ופשיטא דיכולה להמתין עד הערב [רמב"ן בחידושיו]:
טז סָעִיף ד (טז) כחולה שאין וכו' - שאומר לעו"ג ועושה [גמרא]:
יז סָעִיף ה (יז) אפילו דרך ר"ה - דבלא הבאת סכין אין רבותא דליכא חלול שבת כלל בקריעת בטן מתה דמחתך בשר בעלמא הוא וליכא משום חבורה [גמרא]:
יח סָעִיף ה (יח) שמא ימצא חי - ואשמועינן שאפילו ספק פיקוח נפש זה שלא היה עדיין בחזקת חי לעולם אפ"ה דוחה שבת [גמרא]:
יט סָעִיף ה (יט) משום דאין וכו' - ושמא רק נתעלפה ואם יחתכוה ימיתוה וצריכין אנו להמתין ואדהכי מיית הולד [מ"א]:
כ סָעִיף ו (כ) מדורה - וה"ה בזמנינו להחם התנור:
כא סָעִיף ו (כא) כל ל' - אם יש לה צער צנה דס"ל דיש סכנה לחיה כל ל' בצנה ולפיכך אם א"א ע"י עו"ג עושין ע"י ישראל [ממ"א וש"א] ולשאר חולה ע"י עו"ג מותר אפילו לאין סכנה אם צריך למדורה וליש סכנה אם אומר שצריך מותר אפילו ע"י ישראל בשא"א בעו"ג [ב"ח וא"ר] ועיין בבה"ל שהבאתי דעת הרבה גדולי הראשונים שסוברין דחיה אחר שבעה דינה לענין מדורה ג"כ כשאר חולה שאין בו סכנה:
כב סָעִיף ז (כב) עושים לו כל צרכיו - היינו הא דמבואר לקמיה:
כג סָעִיף ז (כג) ומרחיצין - אינו לפי הסדר המבואר בש"ס ומפיק מקרא ושם איתא דחותכין הטבור ואח"כ רוחצין אותו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת. ודע דממה שהביא המ"א בשם התוספות מוכח דאין עושין מלאכה דאורייתא בשביל דברים אלו דאין במניעתם סכנה אלא צערא בעלמא וא"כ לפ"ז אם אין לו סכין לחתוך הטבור וצריך להביאו דרך ר"ה אסור להביאו אלא יקשרנו לע"ע וה"ה בשארי דברים המוזכרים כאן ובבאור הלכה הבאתי דעת ראשונים דמותר לחלל במלאכה דאורייתא בשביל זה ע"ש ועכ"פ להביאו ע"י עו"ג או להחם חמין על ידו לרחוץ הולד בודאי מותר:
כד סָעִיף ז (כד) ומולחין אותו - כדי שיתקשה הבשר [רש"י] ומשמע מזה דהמליחה תהיה במלח [עפמ"ג] ובפירוש המשנה להרמב"ם כתוב ונותנין עליו אבק ההדס והדומה לו וכ"מ בערוך ערך לף ע"ש:
כה סָעִיף ז (כה) וטומנין השליא - ולא בקרקע דמשום זה לכו"ע לא מחללינן שבתא אלא כך היה מנהגם כשחל בשבת עשירות טומנין אותה בספלים של שמן או בספוגין של צמר ועניות במוכין או בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ [ירושלמי]:
כו סָעִיף ז (כו) כדי שיחם הולד - והיה זה מדרך סגולה אצלם:
כז סָעִיף ז (כז) וחותכין - אחר שקושרין אותו ועיין במג"א שחתיכת הטבור בעלמא אינו כ"א שבות ובספר קובץ להרמב"ם כתב בשם ספר שושנים לדוד שהוכיח דיש בזה איסורא דאורייתא ורק הכא מותר ע"ש:
כח סָעִיף ז (כח) אבל נולד לח' - דודאי לא חיי:
כט סָעִיף ז (כט) אין מחללים - דכיון דמספקא לן אם היה בן קיימא מעולם לא מחללינן ולא דמי להא דיושבת על המשבר בסעיף ה' דהתם מיירי דכלו לו חדשיו [מ"א] ועיין בה"ל מה שכתבנו בזה:
ל סָעִיף ז (ל) אא"כ גמרו וכו' - קאי גם אבן ח' כדאיתא בב"י והטעם דאמרינן שהוא בן שבעה ואשתהויי הוא דאשתהי ועיין בבאור הגר"א שנשאר בדין השו"ע בצ"ע ודעתו דלענין חלול שבת לא סמכינן אגמרו לחוד כ"א דוקא כששהה ג"כ שלשים יום ורק לענין טלטול התינוק נוכל לסמוך אסימנא דגמרו לחוד:
לא סָעִיף ח (לא) או ספק וכו' - והאחרונים הסכימו דדוקא כשידוע שהוא בן חי"ת כגון שבעל ופירש אבל מספק מטלטלינן כל תינוק:
לב סָעִיף ח (לב) להוציא בידה - על הארץ דאין זה כדרך מפרק כיון שהולך לאיבוד ועוד דהוי מלאכה שאצ"ל דפטור ומשום צערא ל"ג כמו מפיס מורסא:
לג סָעִיף ט (לג) מישרים - בידים:
לד סָעִיף ט (לד) מחמת צער הלידה - כתב המ"א ודוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור אבל באמת מהרבה פוסקים משמע דאין חילוק בזה ואפילו לאחר חודש או ב' חדשים מותר ועיין בבאור הגר"א שכתב שכן ג"כ דעת השו"ע להקל בזה כמותם וע"כ אין להחמיר בזה ומ"מ אם נתפרקה חוליא של שדרה ממקומה לכו"ע אסור ליישב בידו חוליות של שדרה אחת על חברתה דמחזי כבונה אם לא ביום הלידה דאז יש לצדד להקל אף בזה:
לה סָעִיף י (לה) שלא יתעקמו אבריו - וברא"ש פי"ז משמע דאפילו לכרכו כדי לישר אבריו ג"כ שרי לעולם והטעם בגמרא משום דאורחיה תמיד בהכי ולא הוי כמתקן ומשמע דאם היה תינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו אבריו אסור לכרכו בשבת:
לו סָעִיף יא (לו) מותר - ולא גזרינן בזה משום רפואה דאורחיה דתינוק ליפול ערלת לשונו ולא מחזי כרפואה:
א סָעִיף א ומחללין עלי' השבת. ולכן כשתגיע לחדש ט' יזמין הכל מע"ש שלא יחללו שבת (ס"ח סי' תתכ"ח):
ב סָעִיף א אפי' היא סומא. מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזי' חבירתה ועבדת לי (גמ') וקשה יאמרו בפני' שהדליקו הנר ותתישב' דעתה ואפשר דמ"מ היא רואה מרא' נר א"נ תוכל לנסות להראות להם אצבע או ב' אם ידעו ומ"מ צ"ע ל"ל טעמא דמיתב' דעתא הלא צריכים להדלקת הנר לראות מה שצריכה:
ג סָעִיף א משנין. ואפי' למ"ד בסי' שכ"ח סי"ב דלא בעי' שינוי הכא שאני מפני שכאב היולדת דברי טבעי הם ואין א' מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו לשנות (מ"מ) ואם צריכה לשמן לא תשים שמן בשער' ותבא אצלה ותסחט אותה אלא תביא בכלי תלוי בשער' דמוטב לעשות הוצא' ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף איסור סחיטה (ב"י) ועססי' ש"כ:
ד סָעִיף ב עכו"ם אין מילדין. אפי' ישמעאלי' שאין עע"א (וכ"מ ברמב"ם פב) ומיהו לקראי' מות' כיון דמנטרי שבתא (כ"ה):
ה סָעִיף ב אין מילדין. דליכא איבה דיכלו לומר דמי שאינו משמר שבת אין מחללין עליו משמע דאי איכא למיחש לאיבה שרי אם אין חילול שבת:
ו סָעִיף ב שאין בו חילול. כגון שיושבת על המשבר דכבר נעקר הולד לצאת דהא אמרינן הושיט ידו למעי אשה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו א"נ כיון דכלו לו חדשיו כבר נפסקו גדולי' [תוס'] ואנן לא בקיאין בכלו חדשיו כמ"ש בא"ע ועי"ד ססי' ט"ו:
ז סָעִיף ד ג' ימים. ולא חשבי' מע"ל כמ"ש סי' תרי"ז (ת"ה):
ח סָעִיף ד אמרה אינה צריכה. דהיינו אם חברותיה אומרים שצריכה אפי' ליכא חכמה ורופא עושין לה שהדברים שעושין לחיה בחול ידועים הם (רמב"ן טור) אפי' אוכלת מאכל בני אדם אמרי' שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן תסתכן (רשב"א) אבל אם חכמה ורופא אומרים שא"צ שומעין להם שהרבה יולדות שאין עושין להם חמין בכל יום (ב"י מ"מ) וכן נוהגין עכשיו שאוכלין חמין של אתמול:
ט סָעִיף ד אין מחללין. פי' אף על פי שחברותיה אומרים שצריכה אבל כשרופא אומר צריכה פשיט' דמחללין כמ"ש סי' תריח:
י סָעִיף ה היושבת על המשבר. דנעקר הולד לצאת אבל אם לא נעקר הולד איהו מיית ברישא אף ע"פ שמפרכס אין בו חיות מ"ד אזנב הלטאה שמפרכס וע' בב"ב דף קמב ע"ב ובתשו' רמ"א סימן מ' משמע דלעולם קורעין אותה דבפ"נ אזלינן לקולא אבל מהר"א שטיי"ן פסק כמ"ש וכ"כ התו' בנדה ד' מד וע' רי"ט ח"א צ"ז וצ"ט מיהו מדסתם הרמב"ם והמחבר משמע דס"ל כמ"ש רש"י ספ"ק דערכין דלעולם קורעין דלפעמים יכול לחיות ובהכי מתרצי כל קושיות התו' בב"ב ובנדה וכ"מ מדסתמו הפוסקים בח"מ סי' רע"ו ע"ש בב"י דלא כסמ"ע שהביא דעת התו' דיש חילוק בין נהרגה למתה או בין נעקר הולד דמסתימ' הפוסקים משמע דאין חילוק כיון דהוי מיעוט' דמיעוטא אוקי הנחלה בחזקת יורשי האם כנ"ל וכמ"ש שם סי' ר"פ:
יא סָעִיף ה דאין בקיאין. דשמא נתעלפה ואם יחתכוהו תמות וצריכי' להמתין ואדהכי והכי מיית הולד:
יב סָעִיף ו כל ל'. דכל ל' יום יש סכנה לחיה בצנה (מ"מ):
יג סָעִיף ז כל צרכיו. דבכולהו יש לו צער אם אין עושין וכיון דלית בהו מלאכה דאורייתא שרו רבנן (תו'):
יד סָעִיף ז ומולחין. שיתקשה הבשר:
טו סָעִיף ז או ספק וכו'. הקשה הע"ש דהא בס"ה איתא דאפי' ספק שלא הי' לו חזקת חיים מעולם כגון יושב על המשבר מחללין עליו השבת וא"כ למה פסק כאן וכו' ע"ש ואין זו קושיא דלעיל מיירי שכלו לו חדשיו ונ"ל דזה תליא בפלוגתא שכתבו הרא"ש והר"ן פ"ב דיומא בעוברה שהריח' אי לא אכלה מתעקרה ולדה אף על גב דספק בן קיימא הוא ספק נפל ש"ד ליתן ומביא ראי' מההיא דיושבת על המשבר וכו' דאי' בספ"ק דערכין דעל ספקא מחללין שבת והרמב"ן כ' דאין מחללין משום נפלים וההיא דיושבת על המשבר טעמא אחרינא הוא דהוה כילוד דתו לאו ירך אמו הוא כיון שמתה אלא חי הוא ודלת נעולה בפניו וליכא חששא אלא דלא ה"ל חזקה דחיותא עכ"ל משמע דלהרמב"ן עכ"פ צריך שידעו שכלו לו חדשיו אפי' ביושבת על המשבר דהא מייתי ראי' מדמותר להורגו ע"ש בספר תה"א ובר"ן ביומא והכא כיון דאיכא ריעותא שלא גמרו שערו וצפרניו חיישי' מספק וע' בתוס' נדה ד"ה וההורגו וע' בא"ע סי' קנ"ו ובב"י בח"מ סי' רע"ו:
טז סָעִיף ח או ספק. ובאגודה כתב דוקא כשבעל ופירש אבל מספיקא מטלטלין כל תינוק וכ"מ בגמ' והפוסקים וכ"כ הב"י:
יז סָעִיף ח להוציא בידה. מ"ד אמפיס מורסא עמ"ש סי' שכ"ח סל"ד:
יח סָעִיף ט מיישרין. דוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור (טור) וכ"ה בגמ' סוף פרק חבית דמיחזי כבונה:
יט סָעִיף י שלא יתעקמו. וברא"ש פי"ז כתבו דאפי' לכרכו ליישר אבריו שרי לעולם וברמזים איתא ליישב אבריו וקאמרינן בגמרא טעמא משום דאורחא בהכי והוי כמאכילו ומשקהו ומשמע דבתינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו איבריו אסור לכרכו בשבת:
א סָעִיף א אפי' היא סומא. דמיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדה לה וכתבו התוס' דהכא א"צ מומחה כמו שצריך בחולה ביה"כ דיותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שנסתכן החולה ברעב:
ב סָעִיף ג נקראת יולדת לחלל. נ"ל שזהו לענין הדברי' אשר אפשר לעשותן כאן בלי עיכוב ע"כ אין מחללין שבת בזה כ"א אחר שיהיה א' מאלו אבל לענין קריאת חכמה לא שייכי שיעורי' הללו דהם קרובים ללידה יותר משיעור ביאת החכמה אלא משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה כנ"ל מצד הסברא וא"צ לראייה בזה:
ג סָעִיף ג או משעה שהדם שותת כו'. בטור כתוב תחלה משתשב על המשבר והדם שותת ויורד והוא דעת הרי"ף וקשה על הרי"ף דהוא כתב וכאביי עבדינן ואביי לא זכר רק שתשב על המשבר אלא דרב הונא זכר אח"כ משעה שהדם יורד ופליג על אביי ומיקל טפי ממנו אבל מ"מ לאביי לא קפדינן על הדם ונ"ל דהרי"ף ס"ל דהנך תרי סימנים דהיינו משבר וחברותיה נושאות אותה אינו שיעור מבורר לסמוך עלייהו כי הרבה פעמים שהאשה טועה ויושבת על המשבר ועדיין לא הגיעה העת ללדת וכן בחברותיה נושאות אותה לפעמים יש לה חולשה ואף שלא הגיעה זמן לידה עדיין אלא הנהו סימנים מועילי' אחר ירידת הדם דאז הם סימן טוב להלידה ואביי סבירא לי' דתרתי בעי' דם ומשבר וכן ס"ל להרי"ף:
ד סָעִיף ג או משעה שחברותיה כו'. היינו דעת הרמב"ן כמבואר בב"י וקשה על הטור שלא הביא בשם הרמב"ן הך דחברותיה כו' רק דם ומשבר ונ"ל דהטור ס"ל דחברותיה כו'. הוא נלמד בכ"ש מירידת דם דהוא סי' קרוב ללידה טפי מדם:
ה סָעִיף ד אפי' אמרה א"צ כו'. ב"י בשם תשו' רשב"א כ' כמסוכנת אנו חושבין ליולדת מפני שאיבריה מתפרקי' ומרוסקת היא אלא שאינה מרגשת לשעתה אם תאכל צונן או דברים שאין המסוכנת אוכלת אותם יביאוה לידי סכנה עכ"ל וק"ל מפ' הדר (עירובין דף ס"ח) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' א"ל רבא נשיילי' לאימיה אי צריכה נחים לי' עכו"ם אגב אימיה א"ל רב משרשי' אימי' הא קא אכלה תמרי פירש"י כיון דאוכלת צונן אין צריך חמין א"ל אימור תונבא בעלמא הוא דנקיט לה פירש"י תונבא אשטרדי"שון ואוכלת ואינה יודעת מה משמע דאי היתה צלולה בשכלה הי' מועיל אם אכלה צונן וי"ל דהתם מיירי לאחר ג' שאין היתר מצד מסוכנת רק מצד שאמרה צריכה אני:
ו סָעִיף ט מיישרין איברי הולד כו'. בטור כתוב אסובי ינוקא פי' שמיישרין כו' ביאור דבריו דבס"פ חבית תנן אין מעצבין את הקטן ומוקמי' בחומרי שדרה ומשום דמחזי כבונה ופרש"י חוליות שדרה שנתפרק אחד מהם זו היא שכתב הטור דאסובי ינוקא בזה האופן שזכרנו אסור אחר יום לידה דאילו ביום לידה מותר הכל דאסמכוהו אקרא דיחזקאל ומ"ש אח"כ אבל לכרכו בבגדיו כו' היינו פלוגתא דר"נ ור"ש בפ' כל הכלים באסובי ינוקא והיינו לפופי ינוקא דס"פ חבית ואע"ג דשם הכל מודים דשרי היינו ביום לידה אבל אח"כ פליגי ר"נ ור"ש והלכה כר"ש דשרי אפילו אחר כך וזהו שיטת הרא"ש ולא כדכתבו התוס' בפ' כ"ה דאסובי ינוקא לאו היינו לפופי ינוקא וא"כ מ"ש כאן בש"ע מיישרין איברי הולד כו' היינו ביום לידה דוקא כנ"ל:
א סָעִיף א ומחללין. ולכן כשתגיע לחדש ט' תזמין הכל מע"ש שלא יחללו שבת ס"ח סי' (תתכ"ח) [תתנ"ה]:
ב סָעִיף א ומדליקין. וכתבו התוס' דהכא א"צ מומחה כמו שצריך בחולה ביו"כ דהכא יותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה מרעב:
ג סָעִיף א תלוי. ואם צריכה לשמן תביא בכלי תלויה בשערה דמוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף איסור סחיטה. ב"י:
ד סָעִיף ב עכו"ם. אפילו ישמעאלים שאינן עע"א מיהו קראי"ם מותר כיון דמנטרי שבת כנה"ג מ"א. אבל בגנת ורדים חא"ח כלל ג' סי' א' כתב דאין הוראה זו נכונה ע"ש באורך:
ה סָעִיף ב שבת. דליכא איבה דיכלי לומר דמי שאינו משמר שבת אין מחללין עליו גמרא משמע דאי איכא למיחש לאיבה שרי אם אין חילול שבת. מ"א:
ו סָעִיף ג א' מאלו. נ"ל שזהו לענין הדברים אשר אפשר לעשות כאן בלי עיכוב ע"כ אין מחללין שבת בזה כ"א אחר שיהיה א' מאלו אבל לענין קריאת חכמה לא שייכי שיעורים הללו דהם קרובים ללידה יותר משיעור ביאת החכמה אלא משעה שמרגשת קצת אפי' בספק מותר בקריאתה. ט"ז:
ז סָעִיף ד מחללין. ואם חכמה ורופא אומרים שא"צ שומעין להם שהרבה יולדות שאין עושין להן חמין בכל יום וכן נוהגים עכשיו שאוכלים חמין של אתמול ב"י רמ"א ואם חברותיה אומרות שצריכה וליכא חכמה ורופא אפי' אוכלת מאכל בני אדם אמרינן שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן תסתכן. רשב"א מ"א:
ח סָעִיף ה ומתה. עיין מ"א וביד אהרן:
ט סָעִיף ו יום. דכל למ"ד יום יש סכנה לחיה בצנה. ואם אי אפשר ע"י עכו"ם עושים ישראל כיון דאיכא סכנה בדבר:
י סָעִיף ח לטלטלו. ובאגודה כתב דוקא כשבעל ופירש אבל מספיקא מטלטלים כל תינוק וכ"כ הב"י. מ"א ע"ש:
יא סָעִיף ט שנתפרקו. ודוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור. טור ואחרונים ע"ש:
יב סָעִיף י יתעקמו. וברא"ש פי"ז כתב ואפי' לכרכו ליישר איבריו שרי לעולם. ומשמע דבתינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו איבריו אסור לכרכו בשבת. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק ב) כו' ומ"מ צ"ע ל"ל כו' הלא צריכים כו' ר"ל דמה"ט דהיא לא מיתבא דעתה פן תצטרך לדבר מה ובחשכה לא תהיינה חברותיה יודעים מזה: או שלא תהיה אפשר לעשות לה דבר הצריכה באפלה. מה"ט גופה אפילו הוא לא היתה חוששת לנר מ"מ תהיה מותר להדליק נר כדי שידעה מה צריכה ויהיו יכולים לעשות הדבר ההיא כראוי: ואחרונים הביאו בשם הלבוש ליישב אפילו היא בענין שחברותיה יכולים לעשות כל הדברים המצטרכים לה בחשכה אפ"ה מותר דמ"מ היא לא מייתבא דעתה שחוששת שלא יעשו הדבר כהוגן בלי נר אף שאין האמת כן:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) משנין כו' ואם צריכה לשמן כו' דמוטב כו' דאם מביאה בכלי תלוי בשערה אין בזה תוספת הוצאה דהיינו הכלי דהא הכלי בטל לגבי שמן: וכדאי' בשבת דף צ"ג ע"ב במשנה. וע' מ"ש מ"א סי' ש"ח ס"ק ע"א וכשתבי' בשערה יש איסור מוסיף הסחיטה מה שצריכה אח"כ לסחוט השמן מן השער אע"ג דקי"ל אין סחיטה בשער מ"מ אסור' דרבנן איכא כמ"ש הרב"י:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) ישמעאלים כו' אפי' ישמעאלים שאין עע"ז דסלקא דעתך הטעם משום דמילד בן שיעבוד ע"ז ומה"ט אפי' בחול אסור אא"כ משום איבה כמ"ש בי"ד סי' קנ"ד קמ"ל דאפי' אינה עע"ז אסור משום איסור שבת: ומיהו לקראים מותר. כיון דמנטרי כו' נלע"ד היינו דוקא בדבר שאין בו חילול השבת כגון שכבר ישבה על המשבר דאז מתירים משום איב' דלדידהו ל"ל דמי שאינו משמר שבת אין מחללים כו' דהא שומרים שבת אבל דבר שיש בו חילול שבת דלא הותר משום איבה וכמ"ש התו' ודאי גם בקראים אסור וגם מה שמותר נלע"ד דאסור ליטול שכר דהוי שכר שבת וכ"כ בכ"ה לפי מאי דהוי ס"ד דמותר לילד למי שאינה עע"ז דעכ"פ לא תיטול שכר מה"ט אלא בהבלעה ע"ש:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) שאין כו' חייב משום עוקר אע"כ מיירי ביושבת על המשבר דאז כבר נעקר כדאי' בערכין דף ז': ואנן לא בקיאים כו' וע' באה"ע סי' קנ"ו סעיף ד' בהג"ה ובב"ש ס"ק י"ד:
ה סָעִיף ד (ס"ק ז) ג' ימים ול"ח מעל"ע כיון שילדה ביום ד' שעה אחת קודם הלילה דלא שלמי ג' מעל"ע עד יום השבת שעה א' קודם הלילה מ"מ מיד כשנכנס ליל שבת מיקרי אחר ג"י שכבר נכנס יום רביעי.
ו סָעִיף ד (ס"ק ט) אין מחללין זה קאי על מג' ועד ז' אם אמרה א"צ אין מחללים וכצ"ל אע"פ שחברותיה אומרים שצריכה אבל כשחכמה ורופא אומרים שצריכה פשיטא דמחללים כמ"ש סי' תרי"ח וכן הגיה בס' ת"ש אלא שהוא כ' דקאי על מז' ועד שלשים והיא אמרה צריכה אני ולכן הגיה תחל' דברי מ"א אע"פ שחברותיה אומרת ג"כ כו':
ז סָעִיף ה (ס"ק י) היושבת כו' איהו מיית ברישא כ"כ התו' בנדה דף מ"ד אהא דאמרי' שם תינוק בן יומו נוחל את אמו ומנחיל לאחיו מן האב כגון יעקב שנשא רחל ולאה וילדה רחל בן שמו ראובן ולאה ילדה שמעון ומת' לאה ושמעון בנה קיים אפי' לא חי שמעון אחר מיתת אמו כ"א יום א' וה"ה שעה א' הוא יורש את אמו (וכגון שמת יעקב דאל"כ הבעל יורש אתאשתו) וכשמת שמעון אחיו מן האב דהיינו ראובן יורשו אבל עובר אינו נוחל להנחיל לאחיו מן האב כגון שמת' לאה כשהיתה מעוברת א"כ מת ולדה תחלה אין אומרים שהולד בקבר תנחל האם וינחיל אח"ז לאחיו מן האב וע"ז כתבו התו' א"כ הא דאמר שמואל בערכין ד' ז' היושבת על המשבר בשבת מביאים סכין כו' שמא ימצא חי הא העובר מת קודם לאם אע"כ שמואל מיירי בישבה על המשבר דכבר נעקר הולד ואית לי' חיות בפני עצמו כה"ג אפשר דהאם מתה והולד קיים: ואע"פ שמפרכס כו' הם דברי הש"ס בנדה ובמס' ב"ב וערכין אהא דאמרי' דעובר מיית ברישא פריך והא הוי עובד' ופרכס העובר אחר מיתת האם תלת פירכוסי ומשני מר בר ר"א מידי דהוי אזנב הלטאה ואין פירכוס זה סי' חיות. ובתשו' כו' דלעולם קורעים אפי' לא נעקר הולד דאע"ג דעובר מיית ברישא מ"מ לפעמים העובר חי אחר מיתת האם ולכן מחללים שבת מספקא ודייק כן מדברי רש"י וכמ"ש מ"א פה למטה וליישב דברי הש"ס אליביה צ"ל ג"כ כמ"ש מ"א למטה. אבל הרא"ש פסק כמ"ש. דהיינו דוקא בנעקר הולד קורעים ורמ"א בתשו' הנ"ל כ' וז"ל מ"מ גם תירץ של מהרא"ש הוא נכון ומוזכ' אותו חילוק בגמ' ערוכין דף ז' לענין דבר אחר עכ"ל. והיינו מדתנן האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד דחד גופ' היא עם האם אבל ישבה על המשבר ממתינים לה עד שתלד כיון דכבר נעקר הולד הוי גופא אחריני עכת"ד הגמ' וס"ל לרמ"א כיון דהוי גופא אחריתי א"ל גם חיותא בפני עצמו ואע"ג דמת' האם אפשר שהולד נשאר חי: מיהו מדסתם הרמב"ם והמחבר כו' אע"ג דכ' היושבת על המשבר כיון דיושבת על המשבר ודאי נעקר הולד וא"צ שוב לפרש דוקא שנעקר הולד מ"מ כ' מ"א דסתמו ור"ל דה"ל לפ' הטעם מפני שכבר נעקר הולד דלא נטעה דנקט יושבת על המשבר משום דאורח' דמלת' כשמקש' בלידת' עד שמתה בלי ספק ישבה ע"ה אבל ה"ה אם לא ישבה ע"ה ולא נעקר הולד קורעים א"ו דבאמת ס"ל כן דאפי' לא נעקר קורעים ויושבת ע"ה אורחא דמלתא נקט: משמע דס"ל כמ"ש רש"י כו' זהו דיוקו של רמ"א בתשו' הנ"ל מדכ' רש"י ע"ד שמואל היושבת ע"ה מביאין סכי' כו' וז"ל דזימנין דמיקרי דהיא מיית בריש' עכ"ל. ומשמע ליה לרמ"א מדכ' זימנין דמיקרי משמע דע"פ הרוב אינו כן והיינו ע"כ בלא נעקר עדיין. ובהכי מתרצים כל קושיות התוס' שהקשו אהא דאמרינן דעובר מיית בריש' והתנן השוחט את הבהמה ומצא בן תשעה חי אינו ניתר בשחיטת אמו והיכי משכחת לה שימצא עובר חי והא עובר מייתי בריש'. עוד הקשו מדאמרינן בחולין ס"פ השוחט שור כו' כי יולד והיה ז' ימים תחת אמו כי יולד פרט ליוצא דופן שפסול לקרבן תחת אמו פרט ליתום ופריך האי יתום ה"ד אילימ' דילדה ואח"כ מתה האם זה ע"כ לא מיקרי יתום וכי האם לעולם תחיה אלא דמתה ואח"כ ילדה א"כ א"א שתלד אחר מיתה כ"א ע"י קריעת דופן או בטן כבר ממועט מכי יולד ובזה ג"כ היכי משכחת לה דמתה ואח"כ ילדה הא העובר מת תחלה ותי' דוקא במתה ע"י מלאך המות אבל בנהרגה אפשר האם מתה תחלה כדאמרינן בערכין (והיינו דפריך התם אהא דאמר ר"י א"ש אשה היוצאת ליהרג (והיא מעוברת) מכין אותה נגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבא לידי ניוול (פרש"י שאם יהי' חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא) והא תנן תינוק בן יומו נוחל כו' אבל עובר לא דעובר מיית ברישא ול"ל להכות נגד בית הריון ומשני ה"מ גבי מיתה איידי דולד זוטר חיותיה עיילי טיפי' דמלאך המות ומחתך לסימנים אבל נהרגה היא מתה ברישא עכ"ל הגמרא עוד תי' דמיירי שנעקר הולד דאז האם מתה תחלה והקשו לפ"ז אמאי תנן תינוק בן יום אחד נוחל כולי אבל עובר לא דעובר מיית בריש' הא משכחת לה דגם עובר נוחל כו' היכי דהאם מיית ברישא כגון נהרג' או נעקר הולד ותי' דהאמת כן הוא אלא דמשנה מלתא פסוק' נקטי' דתינוק ודאי נוחל כו' מה שאין כן עובר לפעמים אינו נוחל. וכן העתיק הסמ"ע בסימן רע"ו סעיף קטן זיי"ן אהא דכתב שם בשולחן ערוך דעובר אינו נוחל כו' דאם נעקר הולד או נהרגה האם נוחל כו' אבל מדסתמו הפוסקים בח"מ מסי' רע"ו משמע דס"ל דאין חילוק בין נהרגה או מתה או לנעקר הולד וס"ל כמ"ש מ"א כשיטת רש"י בעריכין דאפי לא נעקר הולד מ"מ לפעמים האם מתה תחלה ובזה נתיישבת קושית התו' מהאי דמצא בה בן ט' חי וכן מהא דפרט ליתום וכן מהאי דיושבת ע"ה דמביאין סכין כו' דהא לפעמים האם מתה תחלה: כיון דהוי מעוטא דמעוטא אוקי הנחלה בחזקת יורשי האם כנ"ל וכמ"ש שם סי' ר"פ בזה בא ליישב א"א דאפי' לא נעקר מ"מ לפעמים מתה האם תחלה למה אין עובר מנחיל לזה אייתי ראיה כיון דספק מי מת תחלה הנכסים בחזקת יורשי האם דהנכסים באין מכוחן והו' דאי' סי' ר"פ נפל הבית על הבן ועל האם אחיו מן האב אומרים האם מת תחלה וירשה בנה והם יורשים אחיהם ויורשי האם אומרים הבן מת תחלה ואין הבן יורש בקבר להנחיל לאחיו מן האב מוקמי' הנכסים בחזקת יורשי האם ואין לאחיו כלום וא"כ ה"ה הכא עובר אינו נוחל כו' אע"ג דלפעמים האם מתה תחלה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ולכן הנכסים בחזקת יורשי האם דלמא עובר מת תחלה והא דהוצרך מ"א לומר דהוי מעוט' דמעוט' הא אפי' הוי ספק שקול כמו בהאי דסי' ר"פ מ"מ הנכסים בחזקת יורשי האם הייינו משום דקשי' ליה על דברי עצמו שכתב דאין חילוק בין נהרגה או מתה או נעקר הולד או לא הא בגמרא אמרי' דיש חילוק ודאי הא דהוכיח רמ"א בתשו' דיש חילוק בין נעקר הולד או לא מדאמרי' בישבה ע"ה דממתינין לה עד שתלד דכיון דישבה ע"ה נעקר הולד והוי גופא אחריתי מ"מ י"ל דאין זה הכרח דחי לאחר מיתת האם אבל דאין חילוק בין מתה לנהרג' לענין חיות הולד אחר האם זה מוכח בגמרא וכמ"ש גם התו' דהא מה"ט חילק הש"ס הא דאמר שמואל ביצאה ליהרג דמכין נגד בית הריון כיון שנהרגה האם מיית תחלה משמע אבל אי מתה העובר מת תחלה לזה הוצרך מ"א לומר דמתה ולא נעקר הולד הוי מעוטא דמעוטא שחי הולד אחר מיתת האם ולכן אי לאו דשאני נהרגה לא היינו אומרים להכותה נגד בית הריון דיסורי ההכאה הם ודאי וחשש דניוול שיצא הולד אחר מיתת האם הוי רק מעוט' דמעוט אבל בנהרג' וה"ה נעקר הולד דהוי ספק שקול או רק חדא מעוט' שפיר חוששים לספק ניוול ואין חוששים ליסורי ההכאה דיותר ניחא לה ביסורים מבזיונ' וניוולה לכן לענין שבת בכל ענין אפי' מתה וגם לא נעקר הולד כיון דעכ"פ מעוטא דמעוט' אפשר שהולד חי אחר מיתת האם בפיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב ומפקחים על העובר וקורעים האם משא"כ לענין נחלה ול"מ במת' ולא נעקר הולד אלא אפי' נעקר הולד אי נהרג' מ"מ ספקא הוי ואין מוציאים הנכסים מחזקת יורשי האם ולכן עובר אינו נוחל כו' וא"כ מ"ש מ"א והוי מעוט' דמעוטא לא קאי כ"א על מתה והל' מגומגם במ"א: ובזה א"ש מה שסתמו הפוסקים לענין נחלה דבכל ענין עובר אינו מנחיל וגם א"ש מה שסתמו לענין שבת דקורעים אפילו לא נעקר הולד מיהו עדיין י"ל וודאי הא ל"ק איך סתמו דעובר אינו נוחל הא משכחת לה דנוחל כו' כגון שקרע האם אחר מיתה ונמצא הולד חי ז"א דזה לא מיקרי עובר אלא ולד כיון דיצא לאויר העולם אך הא קשיא למה הוצרך הש"ס לומר בהאי עובדא דפרכס ג' פרכוסים מ"ד אזנב הלטאה הא משכחת לה מעוטא דמעוטא שחי אחר מיתת האם ודלמא הוי מן מעוטא דמעוטא וצ"ל דהש"ס האמת משני ונ"מ אי משכחת דהעובר מפרכס אחר מיתת האם אפי' הכי אינו נוחל להנחיל לאחיו מן האם דהפרכוס לאו כלום הוא:
ח סָעִיף ה (ס"ק י"א) דאין בקיאין כו' דשמא נתעלפ' כו' והקש' בספר תוס' שבת וז"ל וא"ל דאכתי ניחוש שמא נתעלפה עד עתה ועכשיו היא שמתה והולד עדיין חי ע"ש מ"ש. ולענ"ד י"ל כה"ג אין הולד חי אחר מיתת האם כיון שנחלשה האם כ"כ עד שנתעלפה בלי ס' גם אותה חולש' של האם גרמת גם חולשא לולד וכיון דע"י אותה חולשה נתמעט גם חיות הולד ואז א"א לולד לחיות אחר מיתת האם:
ט סָעִיף ו (ס"ק יב) כל כו' יש סכנה כו' ר"ל אע"ג דבסעיף ד' כתב שמז' עד שלשים ה"ה כשאר חולה שאין בו סכנה מ"מ לענין צינה ה"ה בכלל מסוכנת כל שלשים יותר מחולה אחר:
י סָעִיף ז (ס"ק יג) כל צרכיו דבכלהו י"ל צער ר"ל אע"ג דאין בו סכנה מ"מ צער' איכא:
יא סָעִיף ז (ס"ק טו) או ספק כו' דלעיל מיירי שכלו ל"ח דהוי ודאי בן קיימא אלא דהוא ספק אי חי לאחר מיתת האם כה"ג מקילים משא"כ הכא דהוי ס' בן קיימא: ונ"ל דזה תלי' בפלוגת' כו' ר"ל אי בעי' בהאי דיושבת ע"ה דידעינן דודאי כלו ל"ח או לא: בעוברה שהריחה (ביה"כ) אי לא אכלה מתעקר' ולדה כו' ש"ד ליתן (ר"ל לאכל האם) זהו לשון בה"ג כתב עליו הרמב"ן הביאו הר"ן וז"ל מדקאמר משום סכנת ולד משמע דאפי' ל"ל לדידה מחללין. והיינו דגרסי' בשלהי פרק קמא דערכין אר"נ א"ש האשה היושבת ע"ה כו' ואע"ג דתנן האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכים אותו אבר אבר כו' אלמא דלית ביה משום הצלת נפשות ותנן נמי גבי תינוק בן יום א' ההורגו חייב אבל עובר לא כו' אפ"ה לענין שמירת מצות אמרה תורה חלל עליו שבת א' שמא ישמור שבתות הרבה כו' ואיכא מ"ד אין מחללים משום נפלים אלא עובר שהריחה חששה דמיתה דידה היא כו' וטעמ' דיושבת על המשבר טעמ' אחריני הוה כיון שמתה ה"ה כילוד לא כירך אמו ולא בדידה תלי' אלא חי הוא ודלת ננעלה בפניו אלא דלא ה"ל חזקה דחיות עכ"ל הרמב"ן שהביא הר"ן משמע דלהרמב"ן כו' היינו איכ' מאן דאמר שהביא הרמב"ן דתחלת דברי הרמב"ן הם לפ' דברי בה"ג דהא מייתי ראיה מדמות' להרגו. ר"ל דהא ממה דמותר להרגו לעובר הקשה תחלה לבה"ג כנ"ל וכתב לחלק כנ"ל. וא"כ האי איכא מ"ד שחולק על בה"ג וס"ל דאין מחללים משום נפלים ע"כ טעמא דידי' מצד קו' רמב"ן מדמותר להרגו. ולכן אין ראוי לחלל שבת עבורו א"כ לאותו מ"ד זה תלוי בזה אי מותר להרגו ואין חייבים על הריגתו אז אין מחללים עבורו שבת א"כ אי לא ידעי' שכלו ל"ח ניהו דאין הורגים אותו לכתחלה באין צורך שמא בן קיימא אבל עכ"פ אם כבר הורגו אינו נהרג עליו מספק וא"כ בספק כהאי אין מחללים עליו א"ה. דהא גם ממה שאינו נהרג על העובר הקשה תחלה על בה"ג מדתנן תינוק בן יום א' ההורגו חייב על עובר לא א"כ זהו ודאי גם טעם איכא מ"ד דאין מחללים על נפלי' היא מדאין חייבים על הריגתו א"כ אם אינו ידוע שכלו ל"ח דמספקא אין חייבים על הריגתו ה"ה דאין מחללים עליו א"ה וע"כ צ"ל האי דיושבת ע"ה דמחללים מיירי בדידעי' דכלו ל"ח: ע"ש בספר תה"א לא ראיתיו מימי ולא ידעתי מ"ש שם: והכא כיון דאיכ' כו' נלע"ד דזה קאי לדעת בה"ג דס"ל דעל נפלים מחללים ואינו דומה להריגתו כמ"ש הרמב"ן א"כ לדידי' תיקשי הא דספק בן ז' או בן ח' דאין מחללים עליו א"ה והוא ברייתא ערוכה בשבת דף קל"ה ע"ז כ' מ"א דצ"ל דשאני הכא דאיכא ריעות' (דלא כהבנת ס' ת"ש) והא דכתב דלהרמב"ן היינו האיכ' מ"ד כו' האי דיושבת ע"ה ע"כ מיירי בדידעי' שכלו ל"ח הא דהוצרך הרמב"ן לו' הטעם כיון שמתה האם ה"ה כילוד כו' אפשר דס"ל באשה המקשה לילד אפי' ידעו דכלו ל"ח מ"מ מחתכים העובר אבר אבר:
יב סָעִיף ח (ס"ק יז) להוציא כי' מ"ד אמפיס מורסא כו' ולהרא"ש ודעימיה דס"ל במלאכה שאצ"ל פטור וליכא הכא כ"א איסור דרבנן שפי' י"ל דבמקום צערא ל"ג כמו במפיס מורס' אבל להרמב"ם דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ניהו דמפיס מורס' פסק דמותר היינו כמ"ש המ"מ הביאו מ"א בסי' שכ"ח ס"ק ל"ג כיון דהרמב"ם ס"ל הטעם במפיס מורס' לעשות לה פתח חייב משום מכה בפטיש דלא כרש"י שכתב דחייב משום בונה לכן אם כוונתו להוציא לחה אינו בכלל מכה בפטיש וא"א לבא לידי כך א"כ הכא בחולב דהאיסור משום סחיטה ניהו דהו. מלאכה שאצ"ל מ"מ לרמב"ם דס"ל דחייב עלי' למה הותר במקום צער וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש הרב"י בשם המרדכי דלא הותר לה לחלוב כ"א ע"ג קרקע ולא לתוך כלי. וא"כ א"ש דהוי משקה ההולך לאיבוד דליכא ביה איסור תורה (ואפי' אי אית ביה איסור דרבנן הביא מ"א בסי' ש"ך ס"ק כ"ג מחלוקת המ"מ והר"ן ע"ש) אבל הרב"י כ' וז"ל הרמב"ם אע"פ שפסק מלאכה שאצ"ל חייב פסק להאי דמפיס מורס' וטען ה"ה דכר' יודא (דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב) נמי אתי וא"כ גם בזה יסבור דיכול' היא בעצמה להוצי' החלב בידה מ"ד אמפיס מורס' כו' עכ"ל הרב"י ובאמת אינו דומה לרמב"ם למפיס מורס' כנ"ל עכת"ד ס' ת"ש וע"ל סי' ש"ך ס"ק ל"ג במ"ש מ"א אי נמי הוי דבר שאינו מתכוין דנראה דזה טעם אחר ע"ש י"ל קצת:
יג סָעִיף י (ס"ק יט) שלא כו' ליישר אבריו כולי ליישר אבריו לא ידעתי לחלק ואפשר דליישר היינו שכבר נתעקמו אבריו אפ"ה שרי ליישרן וליישב היינו שעדיין לא נתעקמו אלא נתפרקו שרי ליישרן אבל אם נתעקמו אפשר אסור ליישרן: אסור. דלא הוי כמאכילו דהא אין כורכים אותו בחול: שייך לסעיף ג' נקראת יולדת כו' כתב הט"ז היינו דוקא בדברים שאפשר לעשותן כאן בלי עיכוב אבל לענין קריאת חכמה כו' משעה שמרגשת קצת אפי' בספק מותר בקריאת' כנ"ל מסברא ואין צריך לראיה עכ"ל:
א סָעִיף ב ס"ב אפילו בדבר. דבלא"ה לא היה ס"ד לרבי יוסף להתיר. תוס' שם:
ב סָעִיף ד ס"ד כל. כגי' הרי"ף:
ג סָעִיף ז ס"ז וחותכין כמו שפ' ר"נ קכ"ט ב' ושם ואר"נ כו' כל האמור כו': אא"כ. כרבי יבמות פ' ב' וצ"ע דמ' שם דאין הלכה כרבי אא"כ שהה שלשים יום דסמכינן ארשב"ג ג"כ ועבש"ע אה"ע ס"ד בהגה"ה וי"א דוקא כו' והוא כמ"ש דלא סמכינן אלא אשניהם כמ"ש כרבים עביד ודברי הטור וב"ה שם צ"ע דבסתם ולדות ליכא מ"ד דצריך גמרו ועמ"ש לקמן בסי' של"א ס"ג והרמב"ם וש"ע ס"ל דע"כ לא אמרו שם אלא בודאי בן שמנה כמש"ש אבל בסתם סמכינן ארשב"ג לחוד כמ"ש בשבת קל"ו א' דהלכה כרשב"ג בסתם וולדות וע' תוס' שם ושם ונ"ל דאף תוס' ורא"ש ל"ק אלא לטלטלו ולמולו דמילה אין איסור כמ"ש שם רק משום טלטול בהא סמכינן ארבי לחוד וצ"ע: או ספק. בגמ' קל"ה א' ובתוס' שם ד"ה בן כת' דמותר בכה"ג:
ד סָעִיף ח ס"ח וכן היא. אף בודאי בן ח' משום צערא כמו מפיס מורסא:
ה סָעִיף ט ס"ט מיישרין. כפי' רש"י קכ"ג א' וכרב ששת וכ"כ תוס' שם ד"ה אסובי דלאו היינו לפופי דר"נ גופא שרי שם קכ"ט ב' וכ"כ רש"י שם ד"ה מלפפין וע"כ אינו ג"כ חומרי שדרה שנתפרקה אחת מהן דהא תנן אין מעצבין אלא כמ"ש כאן בש"ע ולא חילקו רש"י ותוס' שם ושם בין יום לידה או אח"כ ושם קמ"ז ב' ד"ה בחומרי כ' רש"י דמיירי לאחר יום לידה דאי ביום לידה אמרי' שם קכ"ט כל האמור כו' וצ"ל שחזר בו רש"י ממ"ש בסוף מפנין דלאו היינו אסובי דהא ר"נ אמר דהא ביום לידה אפי' מעצבין מותר וכ"כ הרא"ש בר"פ כל הכלים דאסובי היינו לפופי ולאחר זמן כו' ובסוף חבית כ' ג"כ כמ"ש רש"י שם דביום לידה הכל שרי וא"כ לפופי לעולם מותר כרב ששת ומיישרין דהיינו מעצבין דוקא ביום לידה ועט"ז וב"ח ומ"א. וש"ע פ' כתוס' וכפרש"י בפ' כ"ה ופ' מפנין ומיישרין לעולם מותר דאסובי לאו היינו לפופי וז"ש כאן מיישרין כו' ובס"י כ' מותר כו' ואין חילוק ביניהם וכ"מ לכאורה בגמ' מדקאמר אסובי ול"ק לפופי כמ"ש בשאר מקומות והא דאין מעצבין לא כ' כלל משום שנסתפק דלתוס' אין חילוק בין יום לידה או אח"כ דלעולם אסור ולרא"ש ביום לידה מותר וכמ"ש רש"י בסוף חבית וכ"כ הר"ן ומדברי הרמב"ם דלא חילק מ' דלעולם אסור כתוס' ומ"מ אף לדעת הרא"ש מותר לפופי אף ליישר אבריו וזהו אסובי דשרי לעולם ועמ"א ס"ק י"ט:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.